שולחן ערוך, יורה דעה רפ״ט: מקום קביעותה וכיצד נקבעת וברכתה. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

מקום קביעותה וכיצד נקבעת וברכתה. ובו ו' סעיפים:
בא לקבעה יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ויברך אקב"ו לקבוע מזוזה ולא יברך בשעת כתיבתה. (והקובע ב' או ג' מזוזות מברך ברכה אחת לכולן) (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):

ב

איזהו מקום קביעתה בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ (ואם שינה אינו מעכב ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה) (טור) בתחלת שליש העליון גובה השער ואם קבע למעלה מזה כשרה והוא שירחיקנה מהמשקוף טפח וצריך לקבעה על ימין הנכנס (ואין חילוק בין אם הוא אטר יד או לא) (במרדכי ה"ק) ואם קבעה משמאל פסולה:

ג

מי שחולק ביתו לשנים ובכל חלק פתח פתוח לרשות הרבים ובמחיצה החולקת יש פתח מזה לזה במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות הוא הבית ובדרך ימין שנכנסים לו קובעים אותה:

ד

כיצד קובעה ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח או יחפור בה חפירה ויקבענה בה ולא יעמיק לחפור טפח בעומק שאם עשה כן פסולה:

ה

קבעה במזוזות הפתח בעודה תלושה ואח"כ חברה לפתח פסולה:

ו

צריכה להיות זקופה ארכה לאורך מזוזת הפתח ויכוין שיהא שמע דהיינו סוף הגלילה לצד חוץ: הגה וכן נהגו (ב"י) אבל י"א שפסולה בזקופה אלא צריכה להיות שכובה ארכה לרוחב מזוזת הפתח (טור והפוסקים בשם ר"ת) והמדקדקים יוצאים ידי שניהם ומניחים אותה בשפוע ובאלכסון (טור והגהות מיימוני ומהרי"ל ות"ה סי' נ"ב) וכן ראוי לנהוג וכן נוהגין במדינות אלו ויכוין שיהא ראש המזוזה דהיינו שמע לצד פנים ושיטה אחרונה לצד חוץ:

א

שינה. כתב הש"ך דדעת הרב משמע שאפי' הניחה אחורי הדלת כשרה בדיעבד אבל דעת הרמב"ם נראה דפסולה וכ"כ הלבוש הלכך יש לחזור ולתקנה כהוגן ובספר מעדני מלך כתב דהנהו בתים הפתוחים לרחוב העובדי כוכבים ומניחים מפני כן המזוזות אחורי הדלת דיש להם על מה שיסמוכו על דברי הטור והרב עכ"ל:

ב

טפח. וכתב ב"י אבל בדיעבד כשר בלא הרחקה מלמעלה ואם הפתח גבוה הרבה אין לעשות המזוזה גבוה מכתיפיו דאז אינה נראה לעיניו בכניסה ויציאה עכ"ל:

ג

אטר. כתב הש"ך ונראה דה"ה אם אחד לבדו דר בבית והוא אטר או שכל בני הבית אטרים אפ"ה יעשנה בימין כל אדם דל"ד לתפילין שהם מצות שבגופו לכך אזלינן בתר ימין דידיה משא"כ מזוזה שהיא חובת הבית הלכך אזלינן בתר ימין של כל אדם וכ"נ לדעת הרב שלעולם מניחה בימין וכן נוהגין עכ"ל:

ד

שציר. כתב הט"ז דבזה יש ספק איזה מהם ימין לביאה או ליציאה ע"כ אזלינן בתר היכר ציר ומזה יש ללמוד במזוזה שעושה בפתח הפתוח מבית לחצר אם יש לילך אחר ימין של הנכנס לבית או אחר ימין הנכנס מחצר לבית והדין הוא כך אם החצר הוא סתום מכל צדדיו בלי פתח רק מבית לתוכו אז הוי החצר כמו חדר ולא אכפת לן בהיכר ציר הדלח ואזלינן בתר ימין הנכנס מבית לחצר ושם עושה המזוזה אבל אם יש פתח מהחצר למבוי אחר או לרה"ר מלבד פתח הבית לתוכה אז אזלינן בתר היכר ציר דבאיזה צד דיש היכר ציר הפתח נחשב כמו בית ואזלינן בתר ימין הנכנס לתוכו ומבואר עוד בתשו' מהרי"ל באם יש בית החורף וחדר גדול וכל א' יש לו פתח לחצר ובאותו החדר יש בו חדר קטן ויש לו ב' פתחים א' לבית החורף וא' לחדר הגדול אזלינן בפתחי חדר הקטן בתר היכר ציר דידהו דאם היכר ציר דפתח שפתוח לבית החורף הוא בבית החורף והיכר ציר דפתח הפתוח לחדר גדול הוא בחדר גדול חייב לעשות ב' המזוזות של פתחי חדר קטן האחד לימין הנכנס בבית החורף והב' לימין הנכנס מחדר קטן לגדול ואם היכר ציר דידהו בתוך חדר קטן עושה שניהם לימין הנכנס לחדר קטן הן מבית החורף הן מחדר גדול ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר לא אזלינן בחדר קטן בתר היכר ציר היכן הוא אלא החדר קטן היה נחשב בכלל החדר גדול ועושה מזוזה בימין הנכנס מבית החורף לחדר קטן ובימין הנכנס מחדר קטן לגדול עכ"ל וכ' הלבוש ופתח שנכנסים בו מן הבית לבית החורף שלנו עושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף דעיקר תשמיש שלנו הוא בבית החורף ולא משגחינן כלל בהיכר ציר דבין היא מבחוץ או מבפנים עושין המזוזה תמיד בימין הכניסה ע"כ ופשוט הוא. ש"ך:

ה

במסמרים. ואם נתנה שם לפי שעה א"צ לקבוע במסמרים כ"כ הב"ח מהירושלמי:

ו

פסולה. דהוי תעשה ולא מן העשוי:

ז

נהגו. כלומר כן נהגו בשאר מדינות ובמלכותו של המחבר כדאי' בב"י אבל י"א וכו' וכן נוהגין במדינות אלו עכ"ל הש"ך:

א

לשון הטור:

ב

הרי"ף והרמב"ם בפ"ה מהל' תפילין ומזוזות וכתב שקודם שיקבענ' מברך תחלה ואינו מברך בשעת כתיבתה שקביעתה היא המצוה ממסקנת הגמ' מנחות דף מ"ב ע"ב:

ג

לשון הרמב"ם שם פ"ו ממימרא דרב יהודא וכו' שם דף ל"ב ע"ב:

ד

ציינתיו לעיל סימן רפ"ה סעיף ב':

ה

מימרא דרב זירא א"ר מתנא וכו' שם דף ל"ג ע"א וכדמפרש שם ריש ע"ב:
(°) ואם הפתח גבוה מאוד לא יניתנו למעלה מכתיפיו דאינו נראה שם מרדכי:

ו

כרב הונא שם ומשמע ליה דרבי יהודה ורבי יוסי שם בבריי' לא פליגי בזה:

ז

ברייתא שם דף ל"ד ע"א ומייתי לה מקראי:

ח

שם ברמב"ם וכ"כ הטור:

ט

ל' הטו' ממימרא דרב יהודא אמר שמואל וכדמפרש רב אדא שם דל"ג ע"א וכפי' רש"י והרא"ש שם:

י

ל' הטור:

יא

מהא דדריש רב יוסף בריה דרבא וכו' שם ע"ב:

יב

מימרא דרב אחא בריה דרבא שם וכפי' רש"י:

יג

ממימרא דרב יהוד' אמר רב שם ע"א וכפי' רש"י שם בלישנא קמא וכמ"ש הטור בשמו וכן כ' הרמב"ם שם בפ"א:

א

בא כו'. מנחות ל"ב ב' ב"מ ק"ב א':

ב

ויברך כו'. ירושלמי פ' בתרא דברכות ושם אמר על מצות מזוזה (וערא"ש פ"ק דפסחים ס"י):

ג

ולא יברך כו'. כמ"ש במנחות מ"ב ב' ולא כירושלמי שם דגם על כתיבה אתמר שם העושה לעצמו כו' ועתוס' שם ד"ה ואלו כו':

ד

והקובע כו'. תוספתא פ' בתרא דברכות וכנ"ל סי' רס"ה ס"ה:

ה

בטפח כו'. שם ושם ל"ג ב':

ו

ואם שינה כו'. מדקאמר מצוה משמע לכתחלה וכ"ש בתוך חלל כמש"ש ל"ב ב' ס"ד אמינא כו' כמה כו':

ז

בתחלת כו' ואם כו' והוא כו'. רמב"ם וס"ל דר' יוסי ל"פ אר' יהודה אלא במ"ש מגביה מן הקרקע טפח אמר בגובה ועוד ס"ל דמ"מ לכתחלה יניח בתחלת שליש ודברי ר' יוסי בדיעבד דוקא אבל הרא"ש וש"פ חולקין עליו בכל זה וס"ל דלכתחלה משליש עד המשקוף:

ח

ואין חילוק כו'. עש"ך:

ט

ואם קבעה כו'. ממש"ש כמאן כר"מ אימור כו'. ומשמע דפטורה לגמרי ואם בדיעבד כשרה לא ה"ל ליפטוריה:

י

כיצד קובעה ימסמרנה כו'. כנ"ל ס"ב שיניחנה בחלל כו':

יא

או כו'. ממש"ש העמיק כו' וכמש"ו ולא כו':

יב

ויכוין כו' ויכוין כו'. ירושלמי סוף מגילה והביאו תוס' שם ד"ה הא כו' ולרש"י כשיטתו ולר"ת כשיטתו:

יג

אבל י"א כו'. עתוס' שם ובב"מ ק"ב א' ד"ה בגובתא כו':

יד

והמדקדקים כו'. דיוצאים י"ש כמש"ש במזוזתא דבי רבי וכמ"ש תוס' שם הלכך נראה כו' אבל לענין דינא קי"ל כרש"י וכמ"ש בא"ח סי' ל"ב סמ"ה וכן עושין בס"ת:

א

בא לקבעה. כ' בר"י ס"ס רפ"ו אם הסיר המזוזה לבדקה ודעתו לחזור ולקבעה יש להסתפק אם יברך כשחוזר וקבעה. לשון למודים א"ח סימן י"ד. והנה אין התשובה הנ"ל לפני וכעת לא ידעתי מקום הספק בזה אמאי לא הוי זה כמו פשט טליתו ע"ד לחזור ולהתעטף בו או בתפילין ע"מ לחזור ולהניחם ע' באו"ח סימן ח' סי"ד בהגה ובסימן כ"ה סי"ב בהגה. ושמא י"ל דהכא לא הוי ע"ד לחזור ולקבעה דשמא ימצא פסול ולכן נסתפק בזה. ונראה דאם נפל המזוזה מעצמו לארץ ורוצה לקבעה צריך ודאי לברך כמו נפל טליתו שם ופשוט הוא:

ב

יניחנה בשפופרת. בהנהגת החסיד הגר"א ז"ל כתב לא יכרוך המזוזה בקלף וכדומה שלא יהא חוצץ בין המזוזה למזוזות הבית עכ"ד וצ"ע:

ג

לקבוע מזוזה. עיין במג"א סימן י"ט סק"א שכתב דאע"ג דקיי"ל מזוזה חובת הדר היא שכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה אפ"ה מברך כשקובעה דסתמא דמלתא קובע מזוזה כסדר בתוכה ואפשר דאם קבע קודם שדר בתוכו כשנכנס לדור מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה עכ"ד ע"ש וכמדומה לי שראיתי בס' בר"י בא"ח שחולק עליו ועמש"ל סימן רצ"א ס"ק ג'.

ד

במקום שעושה החור. עיין בספר חומות ירושלים סי' קמ"ו שכתב עובדא הוי בבהמ"ד של אנשים ושל נשים ושתי דלתות בצד של נשים הוקבעו הצירין מב' צדדים ותנורים בשני החדרים נראה דחשבינן הכניסה משל אנשים לשל נשים דאשה בעזרה מנין משא"כ משל אנשים הולך השמש תדיר עם מפות ונרות וכדומה גם מתאספים לפעמים יחד ראשי עם בשל נשים באמצע היום. מיהו י"ל דעיקר הדלת משום מילה וא"כ הכניסה משל נשים לשל אנשים. אך באמת ז"א דרחוק הוא שתצאנה נשים בשעה שמביאים את התינוק רק עומדים בשל נשים ומושיטים מזה לזה בידים לבד ואין כאן ביאה דנחייב משום זה ואי משוה התינוק אפילו בר חינוך אינו וגם אינו הולך אלא מושיטים אותו ע"ש שלא העלה בזה דבר ברור. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע' ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"א מ"ש בזה:

ה

יחפור בה חפירה. עיין בספר יד הקטנה פ"ג מהלכות מזוזה אות כ"ה שכתב דהיינו בענין שתהא המזוזה נראית והאריך בענין מ"ש בגמרא או שטלה עליה מלבן כו' והעלה דזה ברור לדינא דכשאין המזוזה נראית וגם אין היכר וזכר לה כלל דודאי אין יוצאין י"ח מזוזה כלל ולכן מה שנוהגין ההמון לקדוח במזוזות הפתח ומניחין שם המזוזה והיא אינה נראית וניכר כלל אינם יוצאים בזה אף שהיא מונחת במקומה הראוי וכהלכתא ויש לעשות איזה סימן או היכר בחלל הפתח על המקום הנקדח ודי בכך ע"ש:

ו

ויקבענה בה. עיין בתשו' דרכי נועם חי"ד סי' י"ח דלמצוה צריך שתהא קבועה במסמרים ע"ש עוד:

ז

במזוזת הפתח. עיין בספר יד הקטנה פ"ג מהל' מזוזה אות כ"ג שכתב דבמקום שא"א לקבוע המזוזה על המזוזה ממש כגון שמזוזת הבית היא של אבני שיש וכיוצא בהן וצריכין לעשות תחבולה לקבוע שם חתיכת נסר של עץ כמין טבלא מרובעת למען יהיה אפשר לקבוע על זאת הטבלא המזוזה. נראה דבענין זה אם קבע המזוזה מקודם בהטבלא ואח"כ קבע הטבלא עם המזוזה על מזוזת האבן דאין בזה משום תעשה ולא מן העשוי ע"ש שהאריך בטעם הדבר:

ח

שפסולה. והגר"א זצ"ל בש"ע שלו פסק כרש"י שצריכה להיות זקופה ע"ש וכן הוא בהנהגות שלו:

ט

ומניחין אותה בשיפוע. עיין בספר יד הקטנה פ"ג מהלכות מזוזה אות ט"ז שכתב דבמקום שמזוזת הפתח אינם רחבים כלל יקבענה זקופה ארכה לאורך מזוזת הפתח כי אף הרמ"א אינו חולק אלא בענין שיוכל לצאת ידי שניהם ובענין זה יותר טוב מאם לעשות אותה על צד מזוזת הפתח שלא בתוך חלל הפתח דהיינו אחורי הדלת ורוב הפוסקים פוסלים אותה כמו שכתב הש"ך סק"ג ע"ש:

י

שמע לצד פנים. עיין בספר חומות ירושלים סימן קמ"ו שכתב דחדר שקורין אלקע"ר שאין המחיצה רק מנסרים וא"א לקבוע המזוזה ברוחב חלל הפתח נראה לקבוע מזוזה סופה סמוך לפתח וראשה באלכסון ירחיק מעט מפתח גם לדעת הסוברים להניחה מושכב מסתברא שיהא שוליה לצד תוך הפתח ע"ש. ונ"ל דלא ס"ל כדעת ספר יד הקטנה שהובא בס"ק הקודם אם לא שנדחוק לומר דהוא מיירי שאפילו באורך א"א להניח בחלל הפתח:

א

(סי' רפ"ט סעיף א') לקבוע מזוזה. ע' מג"א (ר"ס ר"ט):

ב

(סעיף ב') אם הוא אטר יד זהו מלתא דפשיטא אבל במקור הדין במרדכי איתא אפילו הוא אטר רגל דדרך ביאתו בשמאל דעלמא מ"מ מניחו בימין דעלמא ואינו דומה לתפילין. דמזוזה הוא לשמירת כל בני ביתו ולא לו לבד:

ג

(שו"ע סעיף ה') פסולה. ע' ת' מהר"א ששון בסופו דאף אם קבעו המזוזה כתקנה והסירו הפתח כמו שהוא עם המזוזה וחזרו לבנות הכותל ונתנו הדלת עם המזוזה כמו שהיה קבוע הוי ג"כ תולמ"ה ע"ש ולדעת המג"א א"ח (סי' ט"ו) נראה דדוקא בקבע לבית אחר דלזה חוי תחלת עשייה אבל בחזר וקבעו למקומו הראשון לא הוי תולמ"ה:

א

ולא יברך בשעת כתיבתה. דכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אינו מברך אלא בשעת גמר מצוה וכתוב בפרישה הא דאין מברך שהחיינו משום דאינו בא מזמן לזמן ושאני טלית ובגד שלובשו שמברך עליו שהחיינו (כמו שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג) שהוא משום שמחה ובמזוזה אינו מברך על שזיכהו הש"י בבית אלא על מצות קביעת המזוזה עד כאן ועיין לעיל סי' כ"ח סעיף קטן ה':

א

בטפח הסמוך לחוץ. שיפגע במזוזה מיד א"נ כדי שתשמור לכל הבית שבפנים מהמזיקים:

א

ואם שינה אינו מעכב כו'. ואפי' הניחה אחורי הדלת כשרה בדיעבד כן משמע בטור וכן נראה דעת הרב אבל דעת הנ"י והרמב"ם נראה דפסולה וכ"פ הב"י וכ"כ העט"ז הלכך יש לחזור ולתקנו כהוגן ובס' מעדני מלך ד' ע"ו סוף ע"א כתב דהנהו בתים הפתוחים לרחוב העובדי כוכבים ומניחים מפני כן המזוזות אחורי הדלת דיש להם על מה שיסמוכו על דברי הטור והרב:

א

כשרה. אבל למטה משליש העליון פסול כ"פ הב"י והב"ח וכתבו עוד מהפוסקים דכשהפתח גבוה הרבה יניחנה כנגד כתיפיו אבל לא למעלה מכתיפיו בענין שלא יראה אותה וע"ש כן כתב העט"ז:

א

ואין חילוק בין אם הוא אטר יד ורגל. ולא דמי לתפילין דאטר מניח בימין של כל אדם וכמו שנתבאר בא"ח סי' כ"ז סעיף ו' דשאני מזוזה דהוי לשמור כל בני הבית משא"כ בתפילין דהוה לדידיה לחודיה כ"כ הב"י בשם המרדכי ונראה דה"ה אם א' לבדו דר בבית והוא אטר או שכל בני הבית אטרים דלא דמי לתפילין שהם מצות שבגופו לכך אזלינן בתר ימין דידיה משא"כ מזוזה דאינה אלא חובת הבית לכך אזלינן בתר ימין של כל האדם והיינו שלא חילקו בש"ס ופוסקים בין בני הבית אטרים או לא וכן נראה דעת הרב שלעולם מניח בימין וכן נוהגין:

א

יש פתח מזה לזה. ואינו ידוע איזה חשוב כניסה או יציאה הלכך אזלינן בתר היכר ציר וכתב העט"ז ופתח שנכנסים בו מן הבית לבית החורף שלנו נ"ל שעושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף דעיקר תשמיש שלנו הוא בבתי החורף שלנו ולא משגחינן בהו בהיכר ציר כלל דבין הציר היא מבחוץ בין היא מבפנים עושין המזוזה בימין הכניסה עכ"ל ופשוט הוא ועי' עוד בב"י מדינים אלו:

א

ימסמרנה במסמרים. ואם נתנו שם לפי שעה א"צ לקבוע במסמרים כ"כ הב"ח מהירושלמי:

א

פסולה. דהוי תעשה ולא מן העשוי:

א

וכן נהגו כו'. כלומר כן נהגו בשאר מדינות ובמלכותו של המחבר כדאיתא בב"י אבל י"א כו' וכן נוהגין במדינות אלו:

א

בא לקבעה. אין להקשות ליבעי שתים דהא על מזוזות כתיב י"ל מדכתב רחמנא גבי קרבן פסח שתי מזוזות ש"מ שבשאר מקומות דהוה מזוזות לא הוה שתים. גמ' בהקומץ:

ב

בטפח הסמוך לחוץ. הטעם שיפגע בה תחלה ועוד שיהיה הכל תוך השמירה. גמרא:

ג

גובה השער. דכתיב וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה ומה קשירה אינו בגובה ממש למעלה אף כתיבה צריכ' להרחיק טפח ממשקוף וזהו לכתחלה אבל בדיעבד כשר בלא הרחקה מלמעלה כ"כ ב"י אבל בהרחיקה מלמעלה יותר משליש כתב ב"י בשם הרמב"ם דאפי' דיעבד פסול ולא כהטור שכתב דאם שינה גם בזה אין מעכב בדיעבד ומש"ה כתב רמ"א דקאי אסעיף ב' דכשר בדיעבד דמשמע דבזה אפילו דיעבד פסול. ומה שמבואר בטור דאף אם עשאה אחורי הדלת אינו מעכב בדיעבד לא אשכחן מאן דפליג על זה כיון שבימין הוא ומבואר בב"י בשם המרדכי דאם היא גבוה הרבה אין לעשות המזוזה גבוה מכתיפיו דאז אינה נראה לעיניו בכניסה ויציאה וסמך לדבר נ"ל בפסוק ולבנימין וגו' ובין כתיפיו שכן להורות שארצו ישכון לבטח טפי משאר ארצות דאילו בשאר אין השראת השכינה אלא במקום מזוזה שהיא בין כתפיו של אדם אבל בנימין חופף עליו כל היום מלבד ובין כתפיו שכן:
ומ"ש על ימין הנכנס דכתיב ביתך היינו דרך ביאתך וסתם אדם עקר כרעא ימינא ברישא ואף אם הוא איטר מ"מ אחר רוב בני הבית אזלינן:

ד

ובכל חלק פתח כו'. דבזה יש ספק איזה מהם ימין לביאה או ליציאה על כן אזלינן בתר היכר ציר ומזה יש ללמוד במזוזה שעושה בפתח הפתוח מבית לחצר אם יש לילך אחר ימין של הנכנס לבית או אחר ימין הנכנס מחצר לבית והדין הוא כך אם החצר סתום מכל צדדיו בלי פתח רק מבית לתוכו אז הוה החצר כמו חדר ולא אכפת לן בהיכר ציר הדלת דאפי' אם היה היכר ציר בתוך הבית אזלינן בתר ימין הנכנס מבית לחצר ושם עושה המזוזה אבל אם יש פתח מחצר למבוי אחר או לרה"ר מלבד פתח הבית לתוכה אז אזלינן בתר היכר ציר דבאיזה צד דיש היכר ציר הפתח נחשב כמו בית ואזלינן בתר ימין הנכנס לתוכו וכן הוא בתשו' מהרי"ל סי' נ"ד וראיתי רבים נבוכו בזה הרבה פעמים לכך כתבתיו. ומבואר עוד בתשו' מהרי"ל שם באם יש בית החורף וחדר גדול כל אחד יש לו פתח לחצר ובאותו החדר יש בו חדר קטן ויש לו שני פתחים אחד לבית החורף ואחד לחדר הגדול אזלינן בפתחי חדר הקטן בתר היכר ציר דידהו דאם היכר ציר דפתח שפתוח לבית החורף הוא בבית החורף והיכר ציר דפתח הפתוח לחדר גדול הוא בחדר גדול חייב לעשות ב' המזוזות של פתחי חדר קטן האחת לימין הנכנס לבית החורף והשנית לימין הנכנס מחדר קטן לגדול ואם היכר ציר דידהו בתוך חדר קטן עושין שניהם לימין הנכנס לחדר קטן הן מבית החורף הן מחדר הגדול. ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר לא אזלינן בחדר קטן בתר היכר ציר היכן הוא אלא החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול ועושה מזוזה בימין הנכנס מבית החורף לחדר קטן ובימין הנכנס מחדר קטן לגדול. ובב"י הביא דבר זה בשם תשו' אשכנזית ואינו מובן לכך בארתיו וגם להיות הלכה למעשה שגורה בפה:

ה

ואח"כ חברה לפתח. דהוה תעשה ולא מן העשוי בפסול כמו גבי ציצית:

ו

צריכה להיות זקופה. בגמרא אמרינן עשאה כמין נגר פסולה ופירש"י שתחבה כבריח שנכנס בחור אלא צריכה להיות זקופה ור"ת הוא הי"א דבסמוך ס"ל להיפך דבזקיפה פסול והיינו כנגר וכתב המרדכי בשמו שאומר וכשאבנה ארון אם אזכה ארחיבהו לפי העמדת ס"ת מיושב כס"ת שהיה מונח בארון וזו היא סדר קריאתו עכ"ל:

א

(סימן רפ"ט בשו"ע סעיף ב') בתחלת שליש עליון כו'. הוא דעת הרמב"ם ועל פי זה נמשכו קצת אנשי מעש' בדורנו שמניחים בתחלת שליש העליון אבל כל העולם נוהגים להניחה בגובה הפתח כדעת הרא"ש ולעד"נ שיפה הם עושים לפ' שכן נראה עיקר בש"ס במנחות (דף נ"ג) ואותן אנשי המעשה לאעיינו שפיר רק בש"ע ואילו הוו עיינו שפיר בגמרא לא היו עושים כן וכן משמע להדיא בסמ"ג עשין כ"ג דף ק"ו סוף ע"ג ע"ש וכן משמע ברבינו ירוחם בספר אדם נתיב כ"א ח"ז ע"ש: שוב נ"ל ברור דהרמב"ם לא היה גורס בש"ס שלא להרחיקה מן הקורה יותר משליש וכן משמע להדיא בתוספתא ורש"י שם דלא גרסי ליה אלא גרסינן ומאי תחלת שליש העליון דקאמר שמואל להרחקה ותו לא מידי (שוב מצאתי להדיא כן הגירסא בגמ' על קלף שנכתבה לפני כמה מאות שנה) ומפרש הרמב"ם דלא כפירש"י ותוספות אלא להרחקה כלומר דר' יוסי מודה לר' יודא דצריך להרחיקה מן הקורה טפח ומשום חשש הרחקה קאמר שמואל דמצותה להניח בתחלת שליש שהוא הרחק' וסייג לזה שיניח' למעל' טפח והשתא אתי נמי שפיר מה שהקשו הב"י והב"ח מנ"ל להרמב"ם דצריך להרחיק' למעל' טפח והשתא אתי נמי שפיר דלא כ' הרמב"ם להדיא דאם קבעה למטה מזה פסולה דאם איתא דמפרש כפירש רש"י ותוס' דשמואל אתי לאפוקי למטה אם כן עיקר דינא דשמואל לא כ' הרמב"ם בפי' אלא במשמעות אלא ודאי כדפרישי' כנ"ל ברו' דעת הרמב"ם ודלא כב"י וב"ח שנדחקו לדעתו וא"כ משמע להדיא מתוס' ורש"י דס"ל כהרא"ש וכן דע' הסמ"ג ורבינו ירוחם וכמ"ש. וכן דעת רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים סי' י"ח וז"ל שם אמרינן בהקומץ אמר רב חסדא מצוה להניח בתחלת שליש העליון פירו' שלא ישפילנ' יותר אבל להגביה יותר רשאי והטעם כדתני ר' יוסי וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה יד וראש אף כתיבה בגובה דלת וכן בשלטי גבורים כתב בהל' מזוזה וז"ל ומצותה בתחלת שליש העליון ולמעלה ומש"ה אומר שמצותה בגובה שליש העליון ול"נ שמשליש העליון ולמעלה מצותה בכל מקום שירצ' כמבוא' בקונטר' הראיו' וכן היא שטת הפרשני' ע"כ לשונו אם כן יפה עושים כל העול' שנוהגין כרוב הפוסקי':