שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ג: תלמיד חכם היה פטור ממס ומכירת סחורתו מוקדם. ובו ט' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

תלמיד חכם היה פטור ממס ומכירת סחורתו מוקדם. ובו ט' סעיפים:
תלמידי חכמים לא היו יוצאין בעצמם עם שאר העם לעשות בבנין ובחפירות העיר וכיוצא בזה שלא יתבזו בפני עמי הארץ וכיון שהם פטורים אפילו אחרים במקומם אין שוכרין:

ב

במה דברים אמורים כשכל אדם יוצא בעצמו אבל אם אין יוצאין בעצמם אלא שוכרים אחרים במקומם או גובים ממון מבני העיר לעשותו אם דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות מים וכיוצא בהם חייבים לתת חלקם (ואם בתחלה הלכו בעצמן ואח"כ נמלכו לשכור אחרים ת"ח חייבים ליתן חלקם) (תשו' מהר"מ במרדכי פ' השותפין) אבל דבר שהוא צריך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים לא היו חייבין לתת להם כלום שאין צריכין שמירה שתורתן שמירתם ולכן היו פטורים מכל מיני מסים בין מסים הקצובים על כל בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאינם קבועים וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש: הגה ואפי' אם אמר ההגמון שת"ח עצמם יתנו חייב הצבור לתת בעדם ואם החרימו הצבור על ת"ח ליתן אין בחרם שלהם כלום ות"ח היה יכול להחרים ולשמת הצבור שיתנו בעדו דמיו (ב"י בשם ת' ה"ר נחמיה באלשקר סי' י"ט) ואין חילוק אם הת"ח עשיר או עני (ב"י בשם הרמב"ם ורמ"ה ור"י הלוי) : ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם אבל אין תורתם אומנותם חייבין ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו: הגה ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר (ת"ה סי' שמ"ב) ואע"ג דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו מ"מ לענין לפטרו ממס אין מדקדקים בזה רק שיהא מוחזק לת"ח כמו שנתבאר (שם סי' שמ"א) ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן (שם שמ"ב):

ג

ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבצבור:

ד

תלמיד חכם שיש לו סחורה למכור לא היו מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו ודוקא דליכא עובדי כוכבים דמזבני אבל אי איכא עובדי כוכבים דמזבני לא דהא לית רווחה לצורבא מרבנן ואפסודי להנך בכדי לא מפסדינן:

ה

תלמיד חכם שיש לו דין עם אחד ועומד לפני הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים שקדמו לפניו תחלה מקדימים דינו של ת"ח ומושיבין אותו:

ו

עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל כי דבר ה' בזה: הגה ואסור לשמש במי ששונה הלכות וכ"ש במי ששונה תלמוד שהוא הגמ' ויקדים לשמש במי ששונה הלכות קודם שישמש במי ששונה גמ' (רבינו ירוחם נתיב ב'):

ז

מי שהעידו עליו שביזה ת"ח אפי' בדברים (אפי' שלא בפניו) בית דין היו מנדין אותו ואין מתירים לו עד שירצה החכם שנדוהו בשבילו ואם ביזה את החכם לאחר מותו בית דין היו מנדין אותו והם מתירים לו משיחזור בתשובה: הגה אבל אין דין ת"ח בזמן הזה לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא (מהרי"ק שורש קס"ג ומהרי"ו סי' קס"ג) ומ"מ יקנסו הב"ד המבייש לפי המבייש והמתבייש (ריב"ש) ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו (ג"ז שם) ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות (הגהות מרדכי דקדושין) והכל לפי ראות הדיינים:

ח

החכם עצמו היה מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדות ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים שלשה ומתירין לו ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו הרשות בידו: הגה י"א שבזמן הזה אין ת"ח יכול לנדות לכבוד עצמו ולא לעשות דינא לנפשיה (מהרי"ק ומהרי"ו שם ובפסקי מהרא"י סי' רצ"ה) ויש חולקים ובלבד שיהא מוחזק וראוי לכך (ריב"ש ומהר"ד כהן) (ועי' לקמן סוף סי' של"ד):

ט

אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לת"ח שינהיג עצמו בדבר זה בד"א שחירפוהו בסתר אבל אם חירפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו:

א

ואח"כ. נתפשרו הקהל ונמלכו וכו' וכן הוא בתשובת מהר"מ:

ב

מסים. וה"ה מכל מיני מכסים. ש"ך. וכתב הרמב"ן דהא דאמרינן בש"ס שאמרו הע"ה נברח מכאן והניחם רבי לברוח היינו היכא שאין הרב יכול לכופן אבל אם היה יכול לכופן דין הוא לכופן דמאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דגברי ואנכסייהו מנחא עכ"ל:

ג

ואם. החרימו ואפילו הכריחוהו וקבל החרם ה"ז כנודרין להרגין ולחרמין וכו' כן הוא בתשובת ר"מ אלשקר שם:

ד

להתפרנס. ואפילו הוא מלוה ברבית כללא דמילתא דלאו דוקא כדי חייו בצמצום אלא כל ת"ח העושה תורתו קבע ואינו מתבטל מלימודו כי אם לזון את בניו ובני ביתו ולפרנסם וללבשם ולכל הדברים הצריכים לאדם ואע"פ שהוא עשיר פטור מכל מסים וארנוניות כ"כ מהר"מ אלשקר בתשובה:

ה

שירצה. כתב הב"י ס"ס של"ד נראה דכשירצה גרסינן הרי"ש בפת"ח דהיינו שיבקש ממנו מחילה ואם ביקש ממנו איזה פעמים ולא נתרצה אפ"ה מתירין לו מאחר שעשה מה שמוטל עליו ואע"ג דבש"ס יומא משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפי' אלף פעמים עד שיתרצה לו היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס וע"ל סי' של"ד סמ"ז ועי' בתשו' מבי"ט כמה תשובת מדין המבייש את החכם:

א

לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות ת"ת ממימרא דרב יהודה ב"ב ד"ח ע"א וכדמפרש שם בגמ':

ב

ר"ן בשם התוספות והביאו הב"י שם:

ג

שם במימרא דרב יהודה:

ד

כפי' רש"י שם כריא פתיא חפירת מים לשתות:

ה

במימרא דרב יהודה שם וכדא"ל ר"ל לרבי יהוד' נשיאה וכו' שם:

ו

מימרא דרבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא כרגא וכו' נדרים דף ס"ב ע"ב וכדאמר רב נחמן בר יצחק לרב נחמן בר רב חסדא וכו' ב"ב דף ח' ע"א:

ז

מעובדא דההוא דמי כלילא דשדו אטבריא וכו' שם הרא"ש בשם הר"י הלוי וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה משמו פ"ד ממס' אבות וכ"כ בפ"ה מהל' ת"ת:

ח

בתשובת הרא"ש בשם תשובת הרמ"ה:

ט

טור בשם אביו הרא"ש שם בשם הר"י הלוי בתשובותיו וכן כתב הרמב"ן ונ"י שם בשמו וכתבו עוד שבשם הרי"ף רבו העיד כן:

י

הרא"ש שם בתשובה (ותשובת ה"ר נחמיה שם):

יא

מעובדא דרב דימי מנהרדעא דאייתי גרוגרות וכו' וכדא"ל ריש גלותא לרבא וכו' ב"ב דף כ"ב ע"א וכ"פ הרא"ש שם והרמב"ם בפ"ו מהל' ת"ת:

יב

טור בח"מ בסי' קנ"ז בשם הרמב"ן:

יג

מימרא דרבא שרי לי' לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא וכו' נדרי' דס"ב ע"ב ומעובדא דרב יוסף דשלח לרב נחמן עולא חבירינו וכו' שבועות דף ל' ע"א ועיין בח"מ סי' ט"ו וסי' י"ז פרטי דינים אלו:

יד

מימרא דרבה בר רב הונא שם:

טו

טור בשם הרמב"ם בפ"ז מהת"ת מהא דתנן אפיקורוס אין לו חלק לעולם הבא וכדמפרש רב ורבי חנינא שם בסנהדרין דף צ"ט ע"ב:
(°) (פי' רש"י הם המשניות):

טז

מהא דשמתי' אביי ורבא לההוא טבחא וכו' מ"ק דף ט"ו ע"א משנה ו' פ"ה דעדיו' שנידו את עקביא מפני שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה וכו':

יז

לשון הרמב"ם ממשמעו' עובדא דההוא טבתא וכו' ואמר ליה רב אשי שליחותיה קא עבדינן וכו' חולין דף י"א ע"ב:

יח

שם בברכו' דף י"ט ע"א ובירושלמי פ"ג דמ"ק מייתי ראיה מהך מתני' דאפי' לאחר מותו:

יט

ל' הרמב"ם שם די"ב מהא דתלמיד שנידה לכבודו נידויו נדוי מ"ק דף ט"ז ע"א:

כ

שם מהא דאמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה וכפי' הראב"ד דלנדותו קאמר אם ביזהו אע"פ שאין שם עדים ריב"ש:

כא

שם:

כב

עיין בסעיף שאחריו:

כג

רמב"ם שם ספ"ז (ובב"י לקמן ס"ס של"ד) מהא דאמר מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא וכו' מגילה דף כ"ח ע"א ומהירושלמי פ"ג דמ"ק מעובדא דריב"ל דשלח בתר חד בר נש וכו' א"ל אילולי דלא חרמית בר נש מיומאי וכו':

כד

מהא דאמרי' כל ת"ח שאינו נוקם וכו' יומא דף כ"ב ומחלק הרמב"ם דהא דמגילה איירי בצנעא וההיא דיומא איירי בפרהסיא:

א

וכיון שהם כו'. מדמחלק בין נפקי כו'.

ב

ואם בתחלה כו'. מרדכי שם ע"ש:

ג

בין מסים כו'. כמו ארנונא. בין כו'. כמו כסף גולנלתא. בין כו'. כנ"ל וכמ"ש מנדא כו'. בין כו'. כמ"ש בההוא כלילא:

ד

וחייבים כו' אפילו כו'. דאל"כ מי פרע בשבילן למלך ודלא כר"נ ונ"י שכתבו במס הקצוב על כל איש ואיש חייבין וראיה מפ"ג דסנהדרין (כ"ז ב') דבר חמא קבל כו' וליתא דבאמת שלא כדין היו נותנין וכמו שבאו ע"ה בההוא כלילא ולכן לא חש ר"פ לשוחדא דלא הוה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו. ב"י בשם מהר"מ וכ"כ הרא"ש בסנהדרין שם ועבח"מ סי' ל"ד סי"ח בהג"ה דיין שדן כו':

ה

ואם החרימו כו'. דחרם היא שבועה ואין נשבעין לעבור על המצות:

ו

ודוקא כו'. כמש"ש אלו ת"ח שמכתתים כו':

ז

ומיהו כו'. כמ"ש (פ"ב דאבות) כל תורה כו' וכמ"ש ברפ"ו דברכות ת"ר ואספת כו' ראשונים שעשו תורתן כו':

ח

ואע"ג כו' לענין כו'. ירושלמי והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ח דב"ק המבייש את הזקן כו' ומשמע דוקא זקן שמופלג בחכמה וכמש"ש בר"י בר חנינא ואין לנו עכשיו כיוצא משא"כ כאן כל שלומד בקביעות וכמש"ש בב"ב:

ט

ות"ח המזלזל כו'. דע"ז לא נאמר כל קדושיו כו' ועבפ"ז דיומא ע"ב ב':

י

ודוקא כו'. כ"כ הר"י מיגש שם וש"פ:

יא

(ליקוט) עון גדול כו'. פ' כל כתבי (קיט ב') וערמב"ם: וכל כו'. פ' חלק ע"ש (ע"כ):

יב

או לשנאותן. ת"כ פ' בחקותי ואם את משפטי תגעל כו' והביאו רש"י שם:

יג

ואסור כו' ויקדים כו'. פ"ד דמגילה (כ"ח ב'):

יד

אפי' שלא בפניו. דאף לאחר מותו כמ"ש ברפ"ג דברכות והמספר אחר כו' וכמ"ש למטה:

טו

ואין מתירין כו'. כמ"ש במ"ק שם בההוא טבחא:

טז

אבל אין כו'. כנ"ל ס"ב ועתוס' דב"מ ס"ז ב' ד"ה רבינא כו' וכ"ש אנחנו:

יז

ובלבד כו'. דזה אין חייבין בכבודו ועבפ"ח דיומא פ"ו א':

יח

ואין מתירין כו'. כנ"ל ס"ז:

יט

י"א שבזה"ז כו'. כמו לענין ליטרא דדהבא ועוד שנתקלקלו הדורות ובטור סי' של"ד כתב ירושלמי זקן שנידה לצורך עצמו אפי' כהלכה אינו נידוי פי' שישתכר ממון כו' ובפ"ב דב"מ (כ"ג כ"ד) הני תלת מילי כו' למנ"מ כו' ובפט"ו דשבת (קי"ד א') איזהו ת"ח המקפיד כו' ובדורינו כו' ועבמהרי"ו סי' קס"ג שהאריך בזה והכל לפי ראות וז"ש וי"ח ובלבד כו':

כ

אע"פ כו'. כמ"ש (שבת פ"ח ב' וש"מ) עלובים ואינן כו' ועבה"ג:

כא

אבל כו'. עבה"ג ושם מפני שמחל כו':

א

ושכר השומרים. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשנ"ב:

ב

ולכן פטורים. עיין בתשובת הרשב"ש סימן תי"ב:

ג

דאין בדורנו עכשיו חכם. עש"ך בח"מ סוף סי' א' שכתב דבתשובת מהרי"ט סס"י מ"ז חולק ע"ז ודחה בשתי ידים וס"ל שיש דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא ע"ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל חלק ח"מ סימן צ"ה שהשיג על הסמ"ע סימן ט"ו סק"ד שכתב דאין ת"ח בזמנינו לענין להפך בזכותו דליתא כי הרמב"ם לא דיבר כ"א לדון ביחידי או להתיר נדרים (אישתמיטתיה דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבועות דין ה' שכתב בהדיא דכל חכם מובהק בדורו הוא יחיד מומחה לנדרים רק אנן לא קי"ל כן כמש"ל סימן רכ"ח ס"א) או ליטרא דדהבא בזה אין ת"ח בזה"ז וכן לענין למיעבד דינא לנפשיה כו' אמנם אם אין ת"ח עכ"פ צורבא מרבנן מיהא איכא כו' ובסוף דבריו כתב שקיבל מרבותיו דבזה"ז שכ"א נוטל שררה לעצמו כו' ומכ"ש שכל הספרים בדפוס וכל מי שיש לו הבנה כ"ש לומד מתוך ספר ואומר מצאתי כל חפצי אין שום דין צורבא מרבנן וק"ו ת"ח ולא פלוג הדבר בין למדן ללמדן ומה"ט מצאנו ידינו שאין כל הלומדים פטורים ממס כ"א לפי ראות עיני טובי העיר אמנם מי שהומחה לרבים ורבים קבלוהו עליהם להיות להם לרב וקובע מדרש וישיבה ודאי דין ת"ח גמור יש לו ואף לענין שיהא דן ביחידי בהמחוהו רבים רשאי לדון ע"ש:

ד

שלא לפטרן. עיין בתשובת דרכי נועם חלק ח"מ סימן נ"ז גדרים גדולים על זה מרבני קשישי לבל יטילו מס על ת"ח ע"ש ועיין בספר מעיל שמואל בקונטרס כתר תורה שהאריך מאוד בזה והעתיק כמה תקנות מרבני ספרדים לבל יטילו שום מס על ת"ח ע"ש ועיין בס"ק שלפני זה:

ה

היו מנדין אותו. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ז:

ו

לכבודו. כתב בהגמ"י פ"ו מהלכות ת"ת בשם הרמ"ך דה"מ היכא שביזהו וגינהו בדברים אשר הם גנאי לת"ח אבל אם לא ביזהו אלא שאינו מכבדו בקימה והידור אין בזה כלום והביאו הש"ך בסי' של"ד ס"ק ל"ח והביאו ג"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סימן נו"ן וכתב שם שגם דעת הרד"ך בתשו' סימן כ"ב נוטה כן ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קס"ח שהקשה ע"ז מש"ס מ"ק דף ט"ז בההיא איתתא כו' ע"ש:

ז

וראוי לכך. עיין בתשב"ץ חלק א' סימן ל"ג שהאריך בזה וכתב דמצינו למדין שאין לעשות לכבודו אלא חכם אשר ראוי למנות פרנס על הצבור והצריכו בו תנאים. הא' שלמד כל התלמוד בענינים הנוהגים לאפוקי הלכתא למשיחא. התנאי הב' שיהא תלמודו שגור בפיו וידע להוציא ממנו דינין על קו היושר. התנאי הג' שלא פירש מתלמודו לעניני העולם שלא לצורך הכרחי לפרנסתו או לצרכי צבור המוטלים עליו שאם שנה ופירש יותר גרוע הוא מעם הארץ. התנאי הד' שלא יהא סני שומעני שאם הי' כן אין ראוי לחוש לכבודו ואדרבה שרי לבזוייה. מיהו י"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בשיש שם חכמים גדולים ממנו (פשוט דזה קאי רק אב' התנאים הראשונים) אבל אם אין שם גדול ממנו דיפתח בדורו כשמואל בדורו. והני מילי דצריך תנאים הנ"ל לענין אם נדה לכבודו אבל אם נדה מפני עבירה שהיה חייב עליו נידוי אם נדה אותו אפילו קטן שבישראל אפילו עבד ואפילו שפחה נידויו נידוי. וכתב עוד שאין כח ביד הקהלות לגדור גדר למנוע החכמים שלח ינדו לכבודם (וע"ל סימן של"ד סעיף י"ח בהג"ה) וכן אין כח בידם למנוע שום אדם שלא ינדה לאפרושי מאיסורא וכל כחן אינו אלא שלא יהא רשות ביד אחד העם לגזור על דבר עבירה אלא ביד חכמי המקום עכ"ד ע"ש וע' בזה בת' הראנ"ח ח"ב:

א

(סימן רמ"ג סעיף ב') בין שאינם קבועים. עיין מהרימ"ט (ח"ב חה"מ סימן נ"ט):

א

ואח"כ. נתפשרו הקהל ונמלכו לשכור אחרים כו'. כן הוא בתשובת מהר"מ שם:

א

אבל דבר כו'. עיין בח"מ סי' קס"ג ס"ד ה':

א

ולכן פטורים. כתב הרמב"ן בחידושיו פ' קמא דב"ב (דף ח') דהא דאמרינן בש"ס שאמרו הע"ה נברח מכאן והניחם רבי לברוח היינו היכא שאין הרב יכול לכופן אבל אם היה יכול לכופן דין הוא לכופן דמאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דגברי ואנכסייהו מנחא ע"כ וכן הוא בנ"י שם:

א

מכל מיני מסים. וה"ה מכל מיני מכסים כן הביא מהר"מ אלשקר בתשובה סימן י"ט תשובת הר"ר נחמיה שהשיב להרב יודא והר"י בעל הטורים בני הרא"ש וע"ש בארוכה:

א

ואם החרימו הצבור כו'. ואפילו הכריחוהו וקבל החרם ה"ז כנודרים להרגין ולחרמין כו' כן הוא בתשובת הר"ר נחמיה שם:

א

משא ומתן. ואפילו הוא מלוה ברבית כ"כ מהר"מ אלשקר ותשובת ר' נחמיה שם:

א

כדי חייו. לאו דוקא כדי חייו בצמצום אלא כל שיהא מתעסק כדי להחיות נפשו כדי חייו קרינא בזה ודוק דכתב ולא להתעשר ולא כתב ולא ליותר מכדי חייו ודבר פשוט הוא שיבאו על האדם פתאום כמה מקרים מחלאים וזולתם שיצטרך בהם להוצאה מרובה ודבר שאין קצבה הוא ודוגמת זה כתבו התוס' במציעא גבי רבית דעובד כוכבים דאף ע"ג דללישנא קמא לא הותר לע"ה אלא בכדי חייו אפילו הכי יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוא כדי חייו כו' כללא דמלתא דת"ח העושה תורתו קבע ואינו מתבטל מלימודו כ"א לזון את בניו ובני ביתו ולפרנסם ולהלבישם ולכל הדברים הצריכים לאדם ואף על פי שהוא עשיר הוא פטור מכל מיני מסים וארנוניות כ"כ מהר"מ אלשקר בתשובה שם ובת"ה סימן שמ"ב כתב ואם לחשך אדם לומר דהאידנא הכל מקרי כדי חייו כל מה שעוסק תמיד להרויח כמו שמפרש ר"ת באיזהו נשך דמהאי טעמא שרי האידנא רבית דעובד כוכבים אפילו יותר מכדי פרנסתו אמור לו מטעונך דטעמא מאי שרי ר"ת משום שאין לו קצבה למשא מלך ושרים וכיון דבעי האי ת"ח להיות פטור מכל מיני מסים ותשחורת ולא אצטריך ליה להרויח אלא כדי פרנסתו עכ"ל. וזה סותר לכאורה לדברי מהר"מ אלשקר אכן לא כתב בת"ה שם כן אלא לטעם מנהג מקומות שלא נהגו לפטור רק ת"ח היושבים בראש הישיבה משום דשאר ת"ח אין נזהרין יפה שיהא תורתן אומנתן גם משמע שם מדבריו שנושאים ונותנים כדי להתעשר ואין חוזרים לתלמודם תמיד כשפונין מעסקיהן ע"ש ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן קי"ז:

א

רק שיהא מוחזק לתלמיד חכם כו'. וכן כתב בתשובת בנימין זאב סימן רנ"ב וכתב עוד שם דאפי' שלא יהיה כ"כ חשוב בין תלמידים חכמים אחרים שאינן בעירו מ"מ מאחר שביניהם ת"ח הוא ראוי להצילו מכל מס ע"כ וע"ש באריכות:

א

תלמיד חכם כו'.עיין בח"מ סי' קצ"ו סעיף ה' בהג"ה:

א

שיש לו דין כו'. עיין בח"מ ר"ס ט"ו:

א

ומושיבין אותו. שאע"פ שבעלי הדינים צריכים לעמוד מושיבים את הת"ח משום עשה דכבוד תורה ועיין בח"מ סימן י"ז סעיף ב':

א

היו מנדין אותו ברבים. טור ורמב"ם ועב"י שלמד כן מהש"ס וכ"כ המחבר לקמן סימן של"ד ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן ח':

א

עד שירצה החכם כו'. כתב הכ"מ פ"ו מהל' ת"ת ובב"י לקמן ס"ס של"ד נראה דשירצה גרסינן היו"ד בשו"א והרי"ש בפת"ח כלומר עד שיפייס החכם כו' ולא גרסינן עד שירצה היו"ד בחירי"ק והרי"ש בשו"א דמשמע דאפי' בקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאד שמאחר שעשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו ואף ע"ג דבפ' בתרא דיומא משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפי' אלף פעמים עד שיתרצה לו היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס עכ"ל וכ"כ הרב לקמן סוף סי' של"ד סמ"ז וכ"מ בטור שכתב ואין מתירין אותו עד שירצה זה את החכם ועיין בא"ח סימן תר"ו:

א

המבייש לפי המתבייש כו'. עיין בח"מ סי' ת"ך סעיף כ"ד:

א

והכל לפי ראות כו'. עיין בתשובת מבי"ט כמה תשובות מדין המבייש את החכם:

א

(סימן רמ"ג סעיף ב' בהג"ה) ואע"ג דאין בדורנו עכשיו חכם כו'. אבל הרא"ש בתשו' כלל ט"ו כתב דגם בזמנינו יש ד"ז כמו במס וכ"ד מהר"י הביאו אחרונים בח"מ ס"ס א':