שולחן ערוך, יורה דעה רל״ח: דין שבועה שלא אוכל סתם או אם פירש. ובו כ"ג סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין שבועה שלא אוכל סתם או אם פירש. ובו כ"ג סעיפים:
שבועה שלא אוכל סתם אסור בכל שהוא אבל אינו חייב אלא על כזית ואם פירש כל שהוא או שאמר שלא אטעום חייב בכל שהוא:

ב

נשבע שלא לאכול אסור אף לשתות דשתיה בכלל אכילה אבל אם נשבע שלא לשתות מותר לאכול:

ג

שבועה שלא אוכל או שלא אשתה ואכל או שתה מאכלים או משקים רעים שאינם ראויים לאכילה ולשתיה פטור אבל אסור:

ד

אמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ואכל אינו חייב משום שבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ואם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב על השבועה שהרי אינו מושבע מהר סיני על חצי שיעור וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב על השבועה. (רמב"ם פ"ה מה"ש דין ח'):

ה

נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה ה"ז לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל:

ו

שבועה שלא אוכל נבילה ושחוטה או אפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם חלה השבועה גם על הנבילה וכן אם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבי' חלו שתי השבועות על התאנים: הגה הנשבע לקדש אשה פלונית אם תרצה עד הפסח ואחר כך נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה על ידי כולל שהרי אינו מחויב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ובלאו הכי אינו מחויב ואם שבועה ראשונה היתה לתועלת האשה או ע"י שידוכין אין לו כח להפקיע זכותה לפיכך צריך להתיר השניה ולקיים הראשונה: (בית יוסף בשם תשובת הר"ן סי' פ"ב):

ז

אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות אשתו אסורה דחשיב שפיר אכילה:

ח

אמר שבועה שאוכל היום ואכל עפר יצא ידי שבועה דהא אחשביה אכילה:

ט

שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור שאינו בכלל אכילה סתם ואם פירש שלא אוכל עפר ואכלו חייב בכזית ובפחות מכזית פטור אבל אסור וכן שבועה שלא אוכל חרצן פטור אבל אסור על פחות מכזית:

י

שבועה שלא אוכל ככר זו חייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנה ואסור אפי' בכל שהוא שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכל שהוא ומכל מקום אם שייר ממנה פחות מכזית חייב כאילו אכלה כולה הלכך אם אמר שבועה שלא אוכלנה ואחר כך אמר שבועה שלא אוכל ככר זו גם השניה חלה שמתחילה לא נשבע אלא על כולה אבל מקצתה יכול לאכול ואח"כ נשבע על קצתה וכשאוכל כזית ממנה עבר על השניה וכשגומר לאכלה מתחייב בראשונה:

יא

אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אין השניה חלה שאי אפשר לו לאכול כולה אם לא שיאכל מתחילה מקצתה:

יב

שבועה שלא אוכל ט' וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר אין השניה חלה אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו שבועה שלא אוכל עשר גם השניה חלה ואם אכל ט' אלו ועוד אחד עובר על ב' השבועות:

יג

שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל ט' יש כאן שתי שבועות ואם אוכל ט' עובר על השניה וכשאוכל העשירית עובר גם על הראשונה והני מילי שלא נדר מככרות ידועות אבל אם נדר מככרות ידועות אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם:

יד

שבועה שלא אוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה לפיכך נשרף מקצתה חייב לאכול המותר שהרי יוצא בו ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה ומיהו כשהיא לפנינו צריך לאכול כולה:

טו

שבועה שאוכלנה לא יצא ידי חובתו עד שיאכל כולה לפיכך נשרף מקצתה אין צריך לאכול המותר שלא יצא בו ידי חובתו:

טז

שבועה שאוכל ככר זו ואח"כ אמר שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא שנשבע לבטל את המצוה לעבור על שבועתו ועבר מיד אפי' אם לא יאכלנה ואם יאכלנה קיים שבועתו הראשונה ואינו עובר אלא על השניה הלכך מוטב שיאכלנה כדי שלא יעבור גם על הראשונה ואם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה מיד עבר על השניה ואם יאכלנה יעבור גם על הראשונה הלכך מוטב שלא יאכלנה כדי שלא יעבור גם על הראשונה צבור שהחרימו על דבר ואחר כך החרימו על הפכו אם לא התירו החרם הראשון קודם שהחרימו השני אין השני כלום (ועיין לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ה):

יז

מי שנשבע על דבר וחזר ונשבע לבטל שבועה הראשונה ונשאל על שבועה ראשונה יש להסתפק אי אמרינן שנפטר מידי שבועת שוא ותחזור שבועה שניה משבועת שוא לשבועת ביטוי כיון שמצאה מקום לחול:

יח

הנשבע לפרוע לפלוני מנה בחדש אדר ואחר כך נשבע לפרוע לאחר באותו זמן וכתוב בשטר הראשון כל זמן שיתבענו וכן בשני ועכשיו בא השני לתובעו כל זמן שלא תבעו הראשון חייב לפרוע לשני שהרי מצאה השבועה מקום לחול אך אח"כ יש לו לקיים הראשונה אם יכול:

יט

נידוי או איסור חל על השבועה והאומר קונם אשתי אסורה לי אם לא אוכל היום נבילות וטריפות אם לא אכל אשתו אסורה וכן אם אמר הרי הוא מנודה אם לא יאכל היום נבילות וטריפות אם עבר היום ולא אכל הרי הוא מנודה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שאומרים לו לא תאכל ותתנדה:

כ

נשבע על ככר זה שלא יאכלנו ואכלו אפילו כולו נשאל עליו ונפטר משבועתו:

כא

שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השניה:

כב

הרי שאכל באותו היום ואמר שבועה שלא אכלתי היום שבועה שלא אכלתי היום יש כאן עונש שתי שבועות לשקר:

כג

מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אפי' בשבועות לפיכך אם נשבע ליתן שום מתנה יכול ליתנה כך :

א

חייב. קרבן או מלקות:

ב

לשתות. וחייב קרבן ומלקות על השתיה:

ג

ועומד. נראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר שבועתו מיהו היינו כשנשבע כשהוא בריא שהי' אז אסור בנבלות וטרפות אבל אם נשבע כשהוא חולה כיון שאז מותר לו לאכול א"כ חלה השבועה ויש להחמיר ולהתיר לו עכ"ל הש"ך:

ד

פחות. ודעת הרשב"א בתשו' דאין השבועה חל על חצי שיעור דאורייתא מיהו ברישא בנשבע שלא לאכול כל שהוא מנבלה וטרפה נראה דחייב על השבועה ויש להתיר השבועה ולא יעבור וע"ל סי' רל"ט ס"ו. ש"ך:

ה

שתי. ואע"ג דאין שבועה חלה אשבועה מ"מ בכולל חיילא:

ו

שידוכין. והט"ז כ' דאפי' בלא שידוכין יש לה זכות ואע"פ שבעיני העולם אין שידוך זה הגון לה מ"מ אפשר שהוא טוב בעיניה דאשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו כדאיתא בכמה דוכתי עכ"ל:

ז

אחשביה. דודאי כדי לקיים שבועתו עשה כן ונראה דאם כבר אכל היום עפר ואמר קונם דבר פלוני עלי אם אכלתי היום לא נאסר בדבר פלוני דהא לא אחשבי' אכילה. ט"ז:

ח

אבל. והש"ך כ' שדין זה צ"ע ולא ידע מנ"ל הא ונראה דאין בזה איסור וצ"ע ע"ש ובסעיף ט"ו:

ט

שייר. ובספר תורת חיים כתב דנ"ל דאינו חייב עד שיאכל כולו:

י

מתחלה. הלכך אין מקום לשני' לחול שכבר מושבע על כל כזית וכזית ממנה ומ"מ אם נשאל על הראשונה חלה השניה וע"ל סכ"א. ש"ך:

יא

ועוד. דמיגו דחיילא אעשר חיילא אתשע אלו ואפשר דאם אכל ט' אלו וי' דעלמא דחייב ג' שבועות דומיא דנשבע שלא לאכול תאנים וחזר ונשבע על תאנים וענבים דחייב ג' שבועות ב' אתאנים וא' אענבים. פרישה:

יב

חובתו. (דעל אכילה כולה נשבע ולא יצא באכילת מקצת ומזה נ"ל ללמוד מי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה ביום פלוני ואירע אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף באותו יום שהגביל לו שפטור מן השבועה כיון שלא יוכל לקיים כמו שנשבע ועי' תשובת רדב"ז סימן ס' שלא פסק כן) כ' הט"ז מכאן יש ללמוד מי שנשבע לפרוע מנה ביום פלוני ואם יעבור יתן קנס י' זהובים ופרע לו המחצה שחייב ליתן הקנס כולו כיון שהשבועה היתה על כל הסך דוקא ואם אמר בלשון זה שבועה שאשלם לך מנה ביום פלוני ואם לא אשלם לך המנה אתן לך הקנס י' זהובים ופרע לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך ועיין בח"מ סי' ע"ג:

יג

להסתפק. בתשו' רשב"א מדמה דין זה לשבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ונשאל על הראשונה אלא שנסתפק בזה גופא אם השבועה הב' חלה אח"כ או לא וא"כ תימה על המחבר דלקמן סכ"א וכן לעיל סימן רכ"ט סי"ג פסק דאם נשאל על הראשונה חלה הב' וכאן כתב דיש להסתפק בדבר ועוד קשה דבח"מ סי' ע"ג ס"ה פסק אם נשבע שבועה ב' לפרוע לבטל הראשונה אם ימצא פתח לשבועה הראשונה ויתירוה לו יקיים שבועה שניה משמע דאח"כ חלה שבועה ב' למפרע וי"ל בזה דה"ק יקיים שבועה ב' מטעם שמחויב לפרוע לא מטעם השבועה וצ"ע ומ"מ לענין דינא נראה דאם התיר הראשונה יש להתיר השבועה שניה ג"כ עכ"ל הש"ך:

יד

ונפטר. שהחכם עוקר השבועה מעיקרו וכאילו לא היתה. ש"ך:

טו

נשאל. כתב הש"ך משמע דוקא נשאל לחכם שעוקר הנדר מעיקרא אבל בהפרת בעל דמיגז גייז ואינו עוקר מעיקרו אף שהפר הראשונה אין השניה חלה עכ"ל:

א

משנה שבועות דף י"ט ע"ב וכרבנן דפליגי ארבי עקיבא ולא אפליגו אלא לענין חיוב קרבן אבל לענין איסור כל שהוא כ"ע מודו דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה:

ב

מימרא דרבא שם דף כ"ג ע"א לד"ה משום דמפרש נמי כבריה דמי:

ג

גם זו שם:

ד

מימרא דשמואל שם ע"ב:

ה

שם בגמרא דף כ"ג ע"ב:

ו

משנה שם דף כ"ב ע"ב:

ז

שם בגמרא דף כ"ג ע"ב:

ח

לשון רמב"ם בפ"ה מה"ש דין ז' כאוקימתא דריש לקיש שם:

ט

שם דין י"ג ממשנה שם דף כ"טע"א:

י

כאוקימתא דרבי ירמיה שם ע"ב:

יא

שם במשנה וכאוקימתא דרב זשמואל ורבי יוחנן שם דף כ"ג ע"ב דאמרי בכולל דברים המותרים עם האסורים:

יב

מימרא דרבא שם דף כ"ד ע"ב:
(°) פי' אם לא נתרצית קודם פסח ונתרצית אחר הפסח אינו מחויב לקדשה כיון שעבר הזמן וכמ"ש לעיל בסי' רכ"ח סעיף מ"א שאם לא הי' מחוייב בדבר בלא שבועה זו ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ומיגו דחיילא אאחר הפסח חיילא נמי אקודם הפסח באיסור כולל וכשהשבועה היא לתועלת האשה או ע"י שידוכין שבלי ספק היה לתועלתה וכדי שלא תתבייש אזי צריך התרה אפילו עבר הזמן כדעת הי"א שם וכמ"ש שם בשם הריב"ש לדעת הרא"ש כנלע"ד:

יג

שם במשנה:

יד

מימרא דרבא שם דף כ"ד ע"א:

טו

מימרא דרבא שם דף כ"ב ע"א:

טז

בעיא דרבא שם אי דעתיה בכל שהוא כיון דהוא מידי דלא אכלי אינשי ולא נפשטא:

יז

ג"ז שם כיון דלאו בעיניה אכלי להו ולא נפשטא:

יח

מימרא דרבא שם דף כ"ו ע"ב:

יט

הכי משמע שם מאידך מימרא דרבא:

כ

גמרא שם ודייק לה ממשנה:

כא

שם במשנה:

כב

שם מהא דעיפא תני שבועות בי רבה ופגע ביה אבימי שם וכו' דף כ"ב ע"א ומטעמא דלעיל:

כג

שם:

כד

הר"ן שם:

כה

הרא"ש והר"ן שם ממשנה וגמ' שציינתי לעיל בסעיף י':

כו

שם ושם:

כז

משנה שם דף כ"ט ע"א:

כח

ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש שם וכדמפרש רבי ירמיה שם בבבלי והא דלא אמרינן דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית ושבועה שלא אוכלנ' היינו שלא אוכלנ' כולה כדאי' לעיל בסעיף י"א כתבו התוספות שם ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל:

כט

שם בירושלמי:

ל

תשובת הרא"ש כלל ז' סימן ו':

לא

תשובת הרשב"א סי' [ת]ש"ב:

לב

הרשב"א בתשובה אחרת סימן תקע"ח:
(°) הרב ט"ז למד מזה דהנשבע נפרוע לחבירו חייב אע"פ שלא תבעו לפרוע:
(°) ואף ע"פ שאין בידו אלא כדי לפרוע לאחד הש"ך:

לג

ג"ז בתשובה אחרת שם:

לד

שם:

לה

מה' דגטין הרי זה גיטך על מנת שתאכלי חזיר וכו' וכדמשני רבינא שם:

לו

כאמימר שם דהא מחוסר מלקו' ומסיק בגמ' שם ואפילו כפתוהו על העמוד ועדיין לא לקה נשאל עליה:

לז

שם במשנה דף כ"ז ע"ב:

לח

שם בגמרא וכדרבא וכו':

לט

מהא דעיפא דתני שבועות וכו' שם דף כ"ח ע"ב וכפירש רש"י שם דמיד שיצת' הראשונ' מפיו נשבע לשקר והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא וחייב לעצמה:

מ

רבינו ירוחם בשם המפרשים (ותשובת רא"ש וריב"ש מביאם ב"י ס"ס רכ"א):
(°) כתב הש"ך דוקא לעשיר אבל לעני צריך ליתן מתנה גמורה כדלקמן ס"ס רנ"ח:

א

שבועה כו'. רמב"ם ור"נ [וכ"כ הרא"ש שם סס"ה] וכמו בכל איסורין דאסור מן התורה לר"י ביומא ע"ד א' ואף שכאן איסור הבא ע"י עצמו וי"ל דלא נתכוין לפחות מכן וכמ"ש מחלוקת בסתם אבל במפרש כו' מ"מ כיון שביומא שם אמרינן משום דחזי לאצטרופי הה"נ דלא כמ"ש הר"נ בחידושיו:

ב

אבל כו'. כרבנן:

ג

(ליקוט) או שלא אשתה. שם כ"ג א' דלמא כו' ומ"מ או שתה קאי גם ארישא כשמואל וכמ"ש בס"ב: אבל אסור. דל"ק מותר (ע"כ):

ד

ואם כו'. כר"ל שם ואף ר' יוחנן מודה כמש"ש בשלמא ר"י כו' וע"ש תוס' ד"ה דמוקי. וא"ת ולוקמי כו':

ה

וכן כו'. כ"ה א' וערש"י שם ד"ה בשלמא כו':

ו

נשבע כו' בין כו'. כמש"ש מושבע ועומד כו' ושם כ"ט א' והשניה ש"ש אכלה כו' ושם ב' תני אף על כו' וכמ"ש בסט"ז:

ז

שבועה שלא כו' או כו'. רי"ף ורמב"ם אבל לשיטת רש"י דוקא בסתם כמש"ש רישא בסתם כו' מפרש כו' אלא כדרבא כו' אבל הר"נ כתב דבכל הספרים הגירסא משכחת לה כדרבא ול"ג אלא ועוד דגרסינן בדרבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ופי' הר"נ דה"ק כיון דמשכחת להן באוכל סתם סגי וחייב בלאו אפי' במפרש וכמ"ש בתוספתא הביאו תוס' שם ד"ה אלא שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פיגול נותר וטמא פטור וכ"ת אמאי פטור הא אמרינן ברישא דמתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן כו' דאין נבלות בכלל ל"ד דנשבע שלא אוכל אין כוונתו אלא לדברים ראויין דשאינן ראויין א"צ לישבע עליהן אבל שאוכל כוונתו על כ"ד שיאכל יצא בזה כדרבא דאמר כו' ואע"ג דאם נשבע שלא יאכל פטור באכל עפר כמ"ש ברישא ואכל אוכלין שאינן ראויין דגם עפר אינו ראוי וכמ"ש רבא שם בעצמו שבועה שלא אוכל כו' והוא שיטת הרי"ף והגאונים וכ"מ שם ב' וא"ר למאן דא"ל כו' ושם ואם איתא משכחת כו' ועתוס' שם ד"ה שלא כו' שדחקו עצמן בזה וכן שם א' סד"ה אלא. ומיהו י"ל כו' וער"נ (בחידושיו) שתירץ בע"א אבל לשיטת הגאונים הכל ניחא:

ח

אמר כו' עפר כו'. כגי' הגאונים כנ"ל:

ט

דהא אחשביה כו'. אע"ג דגמ' דחי אלא הכא כו' דחייה הוא דל"ד לאחשביה דשם ועלח"מ:

י

שבועה שלא כו'. כ"ב ב':

יא

שבועה כו' על כו'. כמש"ש כ"ח א' מיגו דמהני כו':

יב

ואסור כו' אבל אסור כו'. כנ"ל ס"א:

יג

ומ"מ כו'. שם ואב"א שלא אוכלנה כו' ופי' הרמב"ן דאי לא שייר כזית כבר עבר על שבועתו ולפיכך אינו נשאל וכ"מ בירושלמי דאמרינן שם גבי פלוגתא דר"ע ורבנן בריש פרקין באכל כ"ש. גרסינן שם מה מפקינן מביניהון שבועה שלא אוכל כבר זו ואכלה חסר כ"ש ע"ד דר"ע פטור ע"ד דרבנן חייב ור"ל שאמר שלא אוכלנה. הר"נ:

יד

אמר שבועה כו' אלו כו'. כמש"ש כ"ד ב' בתאנים וענבים דחיילא שניה וכמ"ש בס"ו ועתוס' כ"ט א' סד"ה שבועה:

טו

וה"מ כו' שהרי כו'. כמ"ש בס"י שחייב ע"כ כזית:

טז

שבועה כו'. כנ"ל ס"י:

יז

ומיהו כשהיא כו'. כמש"ש דע"כ כזית ממנה חייב אפי' אבתרא ובזה מתורץ קושית תוס' שם כ"ט ב' ד"ה שבועה כו':

יח

הלכך כו' ואם כו' הלכך כו'. הכל בירושלמי הביאו הרא"ש שם:

יט

ציבור כו'. נלמד מהנ"ל:

כ

מי כו'. דיש לדמות למש"ש כ"ז ב' שאם נשאל כו' והספק הוא של הרשב"א שנסתפק אם ההיא דרבא הלכתא שהשמיטה הרי"ף לפי שהגמרא דחי לה שם הכי השתא אבל כבר פסקו כל הפוסקים כרבא דמתני' דהכא ודפ"ב דנדרים מסייע ליה וער"נ בנדרים י"ח ב' ד"ה ולענין כו' וכמ"ש בסכ"א א"כ הדין דהכא אין ספק כלל וכ"פ בש"ע ח"מ סי' ע"ג ס"ה (ועמ"ש שם בס"ק י"ט) וכמ"ש הרא"ש בתשובה:

כא

הנשבע כו'. כנ"ל ס"י הלכך אם כו' ועתוס' כ"ט ב' ד"ה שבועה כו' ועבהג"ה ס"ו:

כב

נידוי כו'. כמש"ו ואין זה כו' וכמ"ש בגטין פ"ד ב' ותיפוק כו' אלא א"ר כי כו':

כג

מתנה כו'. כמ"ש בקדושין ו' ב' ועתוס' דסוכה מ"א ב' ד"ה הילך כו' ועוד כו':

א

אינו מושבע מה"ס על ח"ש. עיין בספר רב פנינים פ' נח שכתב דיש להסתפק אם שבועה חלה על ח"ש בבשר בחלב וכלאי הכרם דלא כתב בהו אכילה דבבו"ח כתיב לא תבשל ובכה"כ כתיב פן תקדש א"כ י"ל דבכ"ש יש לאו מה"ת אלא דלא לקי דשיעורין הלל"מ דפחות מכזית לא לקי א"כ אין שבועה חלה עליו או דילמא הלל"מ עקריה לקרא ממשמעותא וליכא כ"א איסור לחוד עכ"ד ע"ש ועיין בספרו תיבת גמא פרשה תולדות שכתב בפשיטות דהנשבע על חצי שיעור מבב"ח אין שבועה חלה דבכ"ש נמי יש לאו ע"ש:

ב

כשהיא לפנינו. עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ס':

ג

ידי חובתו. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז ומזה נ"ל ללמוד כו' ועיין במשנה למלך פ"ה מהלכות שבועות דין ך' מה שהעיר בדין זה של הט"ז ועיין בתשובת שמן רוקח חלק ב' סימן כ"א שחלק על הט"ז בזה ופסק דצריך לשלם מה שיש לו עיין שם:

ד

נשאל עליו ונפטר. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן ו' שהביא דבתשובת שער אפרים מוכיח דתוספות פרק השולח בסוגיא דנודרת לא ס"ל כהרא"ש בזה מדהקשו תידור מככר ותאכל לאלתר בפנינו ש"מ אין היתר באכלו כולו בזה"ז דליכא מלקות והוא ז"ל כתב דנראה שזהו ג"כ דעת הגמ"ר ספ"ג דשבועות שהובא ברמ"א לעיל סימן ר"ל בנשבע שלא לימכר חפץ פלוני כו' ומה שלא הגיה הרמ"א כאן היינו כי מה הפסד בהתרת שבועתו אולי הלכה כהרא"ש ומועיל התרה וניצל מהעונש ע"ש] עיין בתשובת חות יאיר סימן קכ"ט ובתשובת בית יעקב סימן ק"י ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות הלכה י"ח מה שכתב על דבריהם:

ה

ואם נשאל. עבה"ט בשם ש"ך וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ סי' מ' ע"ש ועיין בשער המלך פי"ז מהלכות איסורי ביאה סוף הלכה ח' שכתב לגמגם קצת מהא דאיבעיא לן בנזיר פ' מי שאמר אי בעל מיגז גייז או מיעקר עקר ושיילינן למאי נ"מ כו' ולא אמר דנ"מ לענין אי הפר לראשונה ועיין בתוספות שם ודו"ק עכ"ל גם יש לומר כמ"ש הר"ן בנדרים דף י"ח ע"א בד"ה אלא פשיטא משום דאכתי לא קיים לן בהא דרבא כו' ע"ש:

ו

שמה מתנה. עיין בספר פתח הבית סימן א' ענף א' מ"ש בזה:

א

(סימן רל"ח סעיף א') שבועה שלא אוכל. אמר שלא אוכל תאנים וענבים לר' יונתן דמשמע כל א' בפני עצמו עד שיפרוט הכתוב יחדיו אסור בתאנים לחודיה ובענבים לחודיה ולר' יאשיה אינו אסור אלא בשניהם יחד ריטב"א בשבועות (דף כ"ח ע"א) ועיין לעיל (סי' רט"ז ס"ז בהג"ה):

ב

(שם סעיף ב') אסור אף לשתות. וכ' הרמב"ם דיראה לו דשיעורו ברביעית וע' בבית הלל:

ג

(שם סעיף י"א) שלא אוכלנה. ובן אם אמד שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא אוכלנה ואכלה כולה באותו יום אינו חייב אלא א' עכ"ל הרמב"ם והראב"ד סובר דשבועה שניה חלה שבתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם והכ"מ כתב דמ"מ לגבי אותו יום אין כאן תוספת ואינו חייב אלא א' עי"ש:

ד

(ט"ז ס"ק י"א) כיון שלא יכול לקיים. ע' בת' הרדב"ז (סימן ס') שהעלה שצריך ליתן לו מה שבידו ע"ש אח"ז ראיתי בתפארת הגרשוני שהביא כן בשם הרדב"ז וכתב שכן עיקר:

ה

(שם סעיף ט"ז) שבועה שאוכל ככר זו. נשבע לחבירו שלא יצא מדיבורו וקודם שיגיע דבר חבירו נשבע הוא על איזה דבר בסתם שהוא נגד מה שצוה עליו חבירו אח"כ ע' תשו' הראנ"ח (ח"א סי' צ"ה):

ו

(ש"ע סט"ז) אם לא התירו החרם. וכן שבועה על חרם וחרם על שבועה הרשד"ם בת' (סימן פ"ז וצ"ד) ות' משפטי שמואל (סימן ס"ט) אבל דעת הר"ם מטראני (ח"א סי' צ"ב) דחלים זה ע"ז וע' בת' בעי חיי להכנה"ג (חיו"ד סי' רי"ד):

ז

(שם סעיף כ') נשאל עליו. בת' שער אפרים (סי' ע"ב) כ' דדוקא היכא דאיכא עונש קרבן או מלקות אבל במזיד ולא אתרו ביה אינו נשאל עליו ואא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק בנימין (דל"ה) בתוד"ה אבל ניסת וכו' השיג ע"ז דהא ליכא מלקות בזה"ז ואעפ"כ פסקינן כאן בש"ע להלכה דנשאל עליו ע"ש ובאמת כך מבואר להדיא בהרא"ש (פ"ג דשבועות) דאפילו במזיד ולא אתרו ביה נשאל עליו אולם בשער המלך הביא בשם כה"ג בסי' זה בהגהת הטור שהביא בשם הראב"ד בס' תמים דעים דבמזיד ולא אתרו אין נשאל עליו:

ח

(ש"ך ס"ק כ"ו) וכ"כ בת' מהר"מ מינ"ץ. ודקדק כן מלשון רש"י כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו ולענ"ד אינו ראיה עפ"מ שכ' הר"ן נדרים (ח' ע"א) דבנשבע לקיים המצוה חלה לענין בל יחל אבל לא לקרבן דאמעיט מלהרע או להיטיב ע"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים מ"ע לישב בסוכה וכדומה אבל בנשבע לקיים מצות ל"ת כגון שלא לאכול נבילה ודאי דאינה חלה אפילו לענין בל יחל כדאיתא להדיא בסוגיא דמכות (כ"ב ע"א) במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בי"ט ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות וע"כ הטעם מדין אין איסור חל על איסור כמו בעלמא וממילא אפילו לאו ליכא אבל בנשבע לקיים מ"ע דל"ש בזה אין אחע"א בזה כתב הר"ן דחל לענין לאו דבל יחל וכזה כ' בתוספות שבועות (כ"ז ע"א) דר' יהודא בן בתירא דמחייב בנשבע לקיים ולא קיים דס"ל דא"צ להיות בלאו והן דמ"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דאין אחע"א עי"ש וה"נ לדידן דקי"ל כת"ק דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן היינו לענין קרבן אבל לענין מלקות יש חילוק בין לקיים מ"ע בין לקיים מצות ל"ת וזהו ברור בכוונת הר"ן ולפ"ז י"ל דמה דכתב רש"י הטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא דאם נשאל על הא' עלתה לו שניה תחתיה משמע דיש לשניה כל דין שבועה ובזה יקשה הא מקרי נשבע לקיים את המצוה דשבועה ראשונה וליכא קרבן [וביותר למה דכ' רש"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להיטיב מבואר דפ"ל לרש"י דגם לענין הלאו ממעטי' מלהרע או להיטיב דלא כהר"ן הנ"ל] מש"ה צריך הטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ולא הוי בכלל נשבע לקיים ובאמת אם הפר הבעל הראשונה אינה חייבת קרבן על השניה אבל מ"מ לענין לאו דבל יחל דלא אמעיט מקרא ואנו באין לדון רק מדין אין אחע"א י"ל דהוי כמו בעלמא דמתלי תלי וקאי ואי פקע ראשונה חלה שניה כדאיתא ביבמות (דל"ב ע"א) ואף בהפרת הבעל חלה השניה לענין הלאו כיון דפקע הראשונה ודוק היטב: עוד נלע"ד דליכא ראיה מדברי רש"י די"ל דמשמע דשניה עלתה לו תחתיה היינו דאם אכל קודם שנשאל על הראשונה עבר למפרע באכילה זו על השניה וכההיא דנזיר ב' נזירות ואף דמרא דשמעתתא הוא רבא ואיהו ס"ל שם דאכלה כולה אינו נשאל עליו הא מ"מ לא מבעי בשבועה שלא אוכל שלא אוכל דנ"מ באכל כזית ונשאל דחייב על אותו זית למפרע משום שניה ואף בשלא אוכל שלא אוכלנה נ"מ דאם לאחד שאכל כזית נשאל ואכל אח"כ הנשאר דאם נימא דלא עבר על השניה בכזית הראשון שאכל קודם שנשאל ממילא לא היה חייב על האכילה דלאחר שנשאל דלא אכל כולה באיסור ובזה בא רש"י ליתן טעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו ועבר למפרע על השניה ובכה"ג בהפרת בעל לא חייל אבל מה שאכל אחר ההפרה י"ל דחייל כמו בעלמא דכי משכח רווחא חייל ודו"ק:

א

אסור בכל שהוא. דחצי שיעור אסור מן התורה:

א

אבל אינו חייב. קרבן או מלקות:

א

אסור אף לשתות. וחייב קרבן ומלקות על השתייה:

א

מותר לאכול. ואפילו איסורא ליכא:

א

אינו חייב. נראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר שבועתו מיהו היינו בנשבע כשהוא בריא שהיה אז אסור בנבלות וטריפות אבל נשבע כשהוא חולה כיון שאז מותר לו לאכול אם כך חלה השבועה ויש להתיר לו מיהו י"ל דאף בכה"ג לא חיילה השבועה כיון דמותר לו לאכול משום פקוח נפש אם כן השבועה נמי לא חלה דנשבע ועומד מהר סיני על המצוה דפקוח נפש והוא נשבע לבטל מצוה זו ונראה דיש להחמיר ולהתיר לו:

א

וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית כו'. ודעת הרשב"א בתשו' סי' תרי"ו דאין השבועה חלה על חצי שיעור דאורייתא וכן כתבו התוס' בשבועות סוף דף כ"ג דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה מושבע ועומד מהר סיני הוא ואינו חייב בשבועה מיהו ברישא הנשבע שלא לאכול כל שהוא מנבילה וטרפה נראה גם מדברי התוס' שם דחייב על השבועה (עב"ח) ונראה דיש להתיר השבועה ולא יעבור וע"ל סימן רל"ט ס"ק י"ט:

א

חלה השבועה כו'. דכיון שכולל דברים האסורים עם דברים המותרים חלה גם אדברים האסורי' מגו דחיילה שבועה אדברים המותרים וכן בתאנים אע"ג דאין שבועה חלה אשבועה כדלקמן סעיף כ"א בכולל חיילה:

א

שהרי אינו מחויב כו'. ומתוך שחלה באותו זמן שאינו מושבע לקדשה חלה גם כן כשהוא מושבע לקדשה:

א

קונם אשתי נהנית לי כו'. כלומר שלא אהנה ממנה ובשבועות נמי דינא הכי וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקים שאינם ראוים לשתוה או שאכל נבילות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת ביטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובים אצלו שבועה שלא אכלתי ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה או נבלות וטרפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שכבר אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינה אכילה עכ"ל ומביאו ב"י ונראה דכל זה שייך נמי לענין קונם כשתלה הנדר באוכל ולא אוכל:

א

פטור אבל אסור. משום דמספקא לן כיון דמיירי דלא אכלי להו אינשי בכל שהוא קאמר או לא הלכך פטור ממלקות שאין לוקין מספק ואיסורא מיהא איכא וכן בחרצן:

א

שבועה שלא אוכלנה כו'. כתב הרב בין שאמר שלא אוכלנה לככר זה:

א

אבל אסור אפילו בכל שהוא. כ"כ הטור ולא ידעתי מנ"ל הא וגם לקמן סעיף ט"ו בשבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אמרינן שאין צריך לאכול המותר ומשמע דאפילו איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב"ח סעיף ח' נראה מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפי זה י"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלנה אסור אפי' בחצי שיעור אבל באוכלנה לא נתחייב אלא לאכול כולה אבל צ"ע מנ"ל לחלק בכך דודאי ל"ד לחצי שיעור דהתם כיון דאסר עליו סתם אמרינן אע"ג דלענין מלקות לא לקי אלא בכזית לענין איסורא אפי' חצי שיעור אסור מה"ת אבל הכא לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפירוש שלא יאכל כזית ככר דודאי לא מיתסר בחצי שיעור וכ"מ מלשון רש"י והר"ן דכתבו דשלא אוכלנה משמע כולה אבל מקצת לא אסר עליו כו' ומכ"ש למ"ש הב"ח לעיל סעיף ד' דדעת הטור דאף בנשבע שלא לאכול פחות מכזית נבילה לא חיילה השבועה כיון דאיכא איסורא בחצי שיעור א"כ אם איתא דנשבע שלא יאכלנה איכא איסורא בחצי שיעור אמאי באמר אח"כ שבועה שלא אוכל ככר זה חלה השניה וצ"ע:

א

ומכל מקום אם שייר כו'. ובספר תורת חיים פ"ג דשבועות דף פ"ו ע"ג כתוב דנ"ל דאינו חייב עד שיאכל כולו:

א

אין השניה חלה כו'. ומ"מ אם נשאל על הראשונה חלה השניה דלא גרע מלקמן סעיף כ"א:

א

שא"א כו'. הלכך אין מקום לשניה לחול שכבר הוא מושבע על כל כזית וכזית ממנה:

א

אין השניה חלה. והרי אט' וי' דעלמא נדר ואם כן א"א לו לאכול י' שלא יהיה בהן ט' שנדר תחלה עליהם ובכל י' שאכל י"ל שעל ט' מאלו נשבע בראשונה ממילא יש כאן ב' שבועות על ט' ואין שבועה חלה על שבועה משא"כ כשאומר ט' אלו ושבועה שלא יאכל י' דעלמא דהנהו י' דעלמא א"א שיהיה בהן הני ט' שנשבע עליהם תחלה שהרי מאלו ט' נשבע נמצא דאם היה אוכל ט' אלו וי' דעלמא פשיטא שהיה חייב ב' הלכך אם אוכל ט' אלו וא' דעלמא האי א' יש לו לצרף לט' דעלמא שאם היה אוכל עוד ט' דעלמא הוי חייב עליה בשביל שבועה ומגו דחיילה אי' דעלמא חיילה נמי אט' אלו שיצטרף האי א' לט' אלו בענין שיעבור על ב' שבועות א' על י' וגם יש לו כבר שבועה על ט' אלו נמצא שעובר על ב' שבועות והוי דומיא דנשבע שלא לאכול תאנים וחזר ונשבע שלא לאכול תאנים וענבים דחייב ב' על תאנים ואפשר דאם אכל ט' אלו וי' דעלמא דחייב ג' שבועות דומיא דתאנים וענבים דאם אכל ג"כ הענבים פשיטא שחייב ג' ב' אתאנים וא' אענבים. פרישה:

א

וה"מ כו'. ז"ל הר"ן וקשה היכי אמרינן דשבועה שלא אוכל ט' וי' אינו חייב אלא א' משום דכיון דמיתסר בט' בשבועה ראשונה כ"ש דמיתסר אי' ובשבועה שלא אוכל י' וט' אמרינן דחייב ב' משום דמשבועה קמייתא לא איתסר אלא י' ובשבועה בתרא איתסר אפילו בט' איפכא הל"ל דבשלא אוכל ט' וי' חייב ב' לפי שמכח שבועה ראשונה לא נאסר ככר כו' ועשירי ומעכשיו אסור דהא אמרינן (לעיל סעיף י') דמי שאמר שלא אוכל ככר זה על כל אכילה ואכילה נשבע ובשבועה שלא אוכל י' וט' הל"ל אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהן י"ל דהכא מיירי כשלא נדר מככרות ידועים אלא בנשבע סתם על מנין ככרות הלכך באומר שבועה שלא אוכל ט' וי' משבועת ט' איתסר בי' דאי ט' לא אכל י' ודאי לא אכל ומשום הכי אינו חייב אלא אחת ובאומר שלא אוכל י' וט' משבועת י' לא איתסר בט' די' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל ומשום הכי חייב ב' אבל נדר מככרות ידועים ואמר שבועה שלא אוכל ט' וי' אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נדר בכל אכילה ואכילה שבהן עכ"ל ועי' בדרישה:

א

מקצתה כו'. לשון הרא"ש סוף פ"ג דשבועות אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה הלכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה ומיהו כולה נמי בכלל השבועה הוא ואכל אכילה ואכילה דידיה נשבע דה"ק שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו עד כאן לשונו וכ"כ הר"ן ובזה א"ש דל"ק מ"ש התוס' ספ"ג דשבועות דף כ"ט ע"ב תימה דשניהם שבועות בטוי הם דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דלעיל (סעיף י') ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה ושמא יש לחלק בין אוכל ולא אוכל עכ"ל דודאי אין לחלק בין אוכל לשלא אוכל אלא דאוכל משמע נמי כולה וזה דעת הט"ו בסעיף י' וט"ז ודלא כהגה' דרישה שהכניס דברי התוס' בדברי הטור:

א

שאוכל ככר זו כו'. ע"ל ס"ק י"ח:

א

שבועה שלא אוכלנה. רבותא נקיט וכל שכן אם נשבע אחר כך שלא יאכל ככר זה דלעולם כל שהשבועה האחרונה נגד הראשונה יקיים הראשונה ולא האחרונה:

א

וע"ל סימן רכ"ח סל"ה. ועמ"ש שם בס"ק צ"ד:

א

יש להסתפק כו'. מתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף בקצרה והוא בתשובת הרשב"א סימן [ת]ש"ב ומדמי שם להדיא דין זה לשבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ונשאל על הראשונה אלא דנסתפק בזה גופה אי השבועה הב' חלה אח"כ או לא כיון דנראה מדברי הרי"ף שדחה להך דרבה משבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ונשאל על הראשונה דחלה השניה וכן הוא בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן קל"ז ואם כן תימה על המחבר דלקמן סעיף כ"א וכן לעיל סימן רכ"ט סי"ג פסק כהך דרבה וכאן כתב דיש להסתפק בדבר ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא כיון דהשבועה הב' היא נגד השבועה הא' וצ"ע. וע"ק דבח"מ סימן ע"ג ס"ה העתיק תשובת הרא"ש בנשבע שבועה שניה לפרוע לבטל הראשונה אם ימצא פתח לשבועה הראשונה ויתירוה לו ימכור ויקיים שבועה שניה עכ"ל משמע דאחר כך חלה שבועה ב' למפרע וכ"כ מהר"ל ן' חביב שם וי"ל בזה דה"ק יקיים שבועה ב' מטעם שמחויב לפרוע לא מטעם שבועתו וצריך עיון. ומ"מ לענין דינא נראה דאם התיר הראשונה יש להתיר השבועה שניה גם כן וכ"פ מהר"ל ן' חביב שם וזהו דלא כהעט"ז:

א

חייב לפרוע לשני. אע"פ שאין בידו אלא כדי לפרוע לא' ועיין בח"מ סימן ע"ג:

א

נשאל עליו ונפטר. שהחכם עוקר השבועה מעיקרה וכאילו לא היתה:

א

אין השניה כו'. ע"ל סימן רל"ט סי"ג ס"ק כ"ז:

א

חלה השניה. שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכאילו לא היתה השבועה הראשונה כלל ונמצא שניה חלה למפרע ומשמע דבהפרת הבעל דמיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו אף שהפר הראשונה אין השניה חלה וכ"כ בתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן מ' עיין שם:

א

יש כאן עונש כו'. דלא אמרינן אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועת ביטוי דלהבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור וה"ל נשבע לקיים את המצוה אבל בשבועה שלעבר משנשבע שבועה הראשונה יצתה מפיו לשקר והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה וחייב עליה:

א

ליתן שום מתנה. דוקא לעשיר אבל לעני או לצדקה לא כדלקמן ס"ס רנ"ח:

א

אסור אפילו בכל שהוא. דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה רק קרבן או מלקות אינן אלא בכזית:

ב

שהרי אינו מושבע כו'. אע"ג דאסור מ"מ אין מושבע עליו הכי ס"ל לרמב"ם:

ג

שתי השבועות. פי' אפי' השניה דתאנים משום כולל דענבים:

ד

שהרי אינו מחויב כו'. כ"כ בבית יוסף בשם הר"ן וכתב בל' זה שמכח שבועה הא' אינו מחויב לקדשה אלא כשיבקש ממנו אותו פלוני ואפי' אחר בקשת פלוני אינו מחויב לקדשה אלא עד אחר הפסח ונמצא שבועה השניה חלה עליו אחר הפסח וגם קודם הפסח כל זמן שלא יבוקש מאותו פלוני חלה גם כן כשהוא מושבע לקדשה כו' אלא שאיני תוקע עצמי בזה מפני שנראה שהשבועה הראשונה היתה להנאת חבירו אחר שאמר כל זמן שיבקשנו פלוני וגם נראה שאותה שבועה היתה על תנאי שידוכין שהיה בינו לבין האשה ולא כל הימנו להפקיע זכות אחרים לפיכך יהיה נשאל על השניה כו' עכ"ל. ורמ"א שכ' לתועלת האשה או ע"י תנאי שידוכין אינו מדוקדק דתרוייהו חדא נינהו משא"כ בר"ן שכתב להנאת חבירו שהפציר בו שיקדש אשה זאת וגם תועלת האשה כיון שנעשה ע"י שידוכין דגליה דעתה דניחא לה בכך ותמוה לי בדעת הר"ן למה תלה בנעשה ע"י שידוכין הא אפילו בלא שידוכין יש לה מ"מ זכות שחייב הוא לקדשה אם תרצה היא וא"ל דבלא שידוכין לא סמכה דעתה דשמא יתיר לו שבועתו על פי חכם אבל על ידי שידוכין מקשר עצמו בקנס אם יעבור דהא מדמה זכות של האשה לזכות של אותו פלוני שביקש ממנה שיקדשנה ועל אותו פלוני לא היה שום קנס רק השבועה לבד היא נחשב לו לזכות שנעשה רצונו על כן נראה לע"ד דלרווחא דמילתא נקט הר"ן שנעשה ע"י תנאי שידוכין שמבורר בפירוש שניחא לה אבל בלאו הכי נמי ניחא לה שיש לה הברירה ואף על פי שבעיני העולם אין שידוך זה הגון לה מ"מ אפשר שהוא טוב בעיניה דאשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו כדאיתא בכמה דוכתין נראה לי:

ה

אשתי נהנית לי. יש לפרש לשון זה שלא תהנה ממני וכפי הדרך שכתב בסי' רל"ה סעיף ב' ועוד יש לומר דשאני לא אהנה ממנה ועל כן סיים בסתם אשתו אסורה על שני הדרכים האלו:

ו

דהא אחשביה אכילה. דודאי כדי לקיים שבועתו עשה כן ונראה דאם כבר אכל היום עפר ואמר קונם דבר פלוני עלי אם אכלתי היום לא נאסר בדבר פלוני דהא לא אחשביה אכילה וכן מוכח מדנקט בסעיף ז' בקונם אשתי כו' דוקא נבלות וטריפות דהם באמת בר אכילה אלא דאיסורא רביע עלייהו משמע אבל עפר לא וזה פשוט:

ז

ובפחות מכזית פטור. לכאורה קשה פשיטא אפילו אכילה טובה פטור כדאיתא לעיל י"ל דהוה אמינא כיון דמידי דלאו בר אכילה היה דעתיה שלא יאכל כדאיתא בגמ':

ח

אין השניה חלה. שאי אפשר לאכול עשרה אא"כ אוכל תחילה תשעה והוא נשבע כבר על תשעה:

ט

ועוד אחד כו'. דמיגו דחיילא אעשר חיילא אתשעה אלו כמו בתאנים וענבים דלעיל:

י

שבועה שאוכל ככר זה. כצ"ל:

יא

אין צריך לאכול המותר. דעל אכילה כולה נשבע ולא יצא באכילת מקצתה כ"כ הרא"ש והטור והר"ן) ומזה נ"ל ללמוד במי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה ביום פלוני ואירע אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף באותו יום שהגביל לו שפטור מן השבועה כיון שלא יכול לקיים כמו שנשבע עוד יש ללמוד מזה במי שנשבע לפרוע מנה ביום פלוני ואם יעבור על השבועה יתן קנס י' זהובים ופרע לו המחצה שחייב לו הקנס כולו כיון שהשבועה היתה על כל הסך דוקא ואם אמר בלשון זה שבועה שאשלם לך מנה ביום פלוני ואם לא אשלם לך המנה אתן לך הקנס י' זהובים ונתן לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך מה שעבר ובח"מ סימן ע"ג סעיף י"ח הבאתי ראיה ברורה לזה מההיא דהמקבל דף ק"ד אי מובירנא לה כו' עיין שם:

יב

הלכך מוטב שלא יאכלנה. עיין בח"מ סי' ע"ג סעיף ה' ע"ש מזה אהך דהתם:

יג

ועיין לעיל סימן רכ"ח סעיף ל"ה. כן צריך להיות ועיין מה שחדשנו שם בעזה"י:

יד

מקום לחול. או נימא מיד שנשבע השניה עובר משום שבועת שוא ושוב אינו נפטר אח"כ בשאלה על הראשונה ואין בשניה חיוב משום ביטוי:

טו

כל זמן שיתבענו כו'. עיין בח"מ סי' ע"ג סעיף ו' שלמדתי מזה מי שנשבע לפרוע לחבירו חייב אף על פי שלא תבעו לפרוע מדהוצרך כאן לומר שכתוב בפירוש כל זמן שיתבענו ועוד הארכתי שם בראיות ממהר"ל חביב סימן קל"ז עיין שם ודלא כסמ"ע שם:

טז

אין השניה חלה. עיין מה שכתבתי בסי' רכ"ט סעיף ג' מזה:

א

(סי' רל"ח סעיף כ"ג) אם נשבע ליתן שום מתנה כו' עיין בבאה"ט בשם ריב"ש הא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה היינו כשמחזיר המקבל מדעתו ורצונו אבל כל שנאנס להחזיר לא קיים הנותן את שבועתו. וצ"ע בסמ"ע סי' רמ"א: