א
מה היא שבועת ביטוי ושבועת שוא. ובו ו' סעיפים:
נפש כי תשבע לבטא בשפתים היינו שנשבע בין על דבר שעבר כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל בין על דבר שהוא להבא כגון שאוכל ואינו אוכל או שלא אוכל ואוכל וכן כל דבר אפילו אין בו לא הרעה ולא הטבה כגון שזרקתי לים ולא זרקתי או שאזרוק ולא אזרוק ואפילו בדבר שאין בו ממש כגון שישנתי ולא ישנתי או שאישן ולא אישן ואפי' בדבר שאינו יכול לעשותו אלא ע"י אחרים כגון שנתתי לפלוני או שלא נתתי או שאתן לפלוני או שלא אתן ואפי' נשבע על אחרים כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק כל אלו שבועות ביטוי הן ואם שיקר בשבועתו חייב קרבן:
ב
יש דברים שאפי' שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים המצוה ולא קיים או שנשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו (אבל אם נשבע להכות עצמו אע"פ שאינו רשאי חיילא שבועה) (ב"י בשם הר"ן פ"ג דשבועות) ונשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק וכיוצא בו אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים ואין חבירו מחויב לעשותו אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר אמן או דבר שעניינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחויב אני בשבועה זו או קבלתי עלי שבועה זו וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים: הגה וכל שכן שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אע"פ שבתחילה היה שבועת שוא כגון שנשבע לישא אשה פלונית ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא מ"מ כשהיא רוצה צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב) וי"א דבכי האי גוונא לא מקרי שבועת שוא רק שבועת ביטוי דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו והוא הדין אם אינה רוצה להנשא לו ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (כן משמע מתשובת ריב"ש סי' שפ"ז הביאו הב"י):
ג
במה דברים אמורים שנשבע על דבר שאינו ברשותו כגון שנשבע על שמעון שלא ילך בסחורה וכיוצא בזה אבל אם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו צריך ליזהר בשבועתו:
ד
נשבע לשנות את הידוע לאדם כגון על איש שהוא אשה או על אשה שהיא איש חייב משום שבועת שוא וכן אם נשבע לאמת האמת על דבר שהוא ידוע לכל כגון על שנים שהם שנים וכיוצא בו או על דבר שאי אפשר לעשותו כגון שלא אישן ג' ימים או שנשבע שלא יאכל ז' ימים או שנשבע שלא יאכל מכל פירות שבעולם הוי שבועת שוא ומלקין אותו וישן לאלתר ואוכל לאלתר: הגה נשבע סתם שלא יישן ושלא יאכל הוי כאילו נשבע שלא יעשה לעולם והוי שבועת שוא (ב"י וד"מ ס"ס רי"ג בשם ר' ירוחם וכ"כ הרא"ש פרק ג' דשבועות והט"ו ס"ס רי"ט):
ה
נשבע שראה גמל פורח באויר הרי זה שבועת שוא אפילו אומר שראה לעוף גדול פורח והוא מכנהו גמל (הנשבע על דבר שהוא גוזמא קצת כדי להחזיק דבריו לא הוי שבועת שוא) (מרדכי פרק שבועות שתים) אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל הסוכה לוקה וישב בצל סוכה (והא דשבועות חלין על דבר מצוה בכולל היינו דוקא במצות עשה אבל מצות לא תעשה לא) (מהר"ם מפדוואה סי' ע"ד וב"י בשם הריב"ש ורי"ף ותוס' פ"ג דשבועות דף כ"ד ע"א בשם ר"י):
ו
שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור ואינו צריך התרה לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר ואינו צריך התרה וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו: הגה ואפילו אם טען זה העובר המועד שהיה אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו ילך אצל חכם ויתיר לו שבועתו שמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר שהעביר המועד ונמצא עבר זה על שבועתו אם נשא בלא התרה (תשובת מהרי"ו סי' קל"ז) וכל זה לא מיירי אלא בשנים שנשבעו זה לזה אבל שנים שנשבעו יחד לעשות דבר כגון שלא לדבר עם פלוני ועבר אחד מהם השני חייב לקיים שבועתו ואפי' אם נשבעו זה לזה והם ג' או יותר שאף אם עובר האחד השבועה השנים הנשארים צריכין לקיים שבועתן (מהר"ם פאדואה סי' כ"ו ובריב"ש סי' תנ"ג) ונראה הא דאם נשבעו שנים ביחד ולא נשבעו זה לזה ועבר האחד השני חייב לקיים שבועתו היינו דוקא שאינן תלוין זה בזה אבל אם תלוין זה בזה ואי אפשר לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לארץ ישראל והאחד עובר וקשה לשני לילך לבד פטור גם כן וכמו שנתבאר לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"ד (תשובת הרא"ש כלל ח'):
באר היטב יורה דעה
רל״ו
א
שלא אוכל. פי' על זמן שאפשר בלא אכילה דאל"כ ה"ל תיכף שבועת שוא כיון דלא אפשר וכמ"ש בסימן רל"ב ס"ה באמר כל פירות שבעולם ט"ז:
ב
אישן. היינו במפרש יום או יומים אבל ג' ימים או בסתם הוי שבועת שוא כדלקמן ס"ד וכ' הב"ח נראה דאפי' בסתמא אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא וא"ת א"כ נשייליה מה היה בדעתו י"ל כגון ששכח מה היה בדעתו וע"ל ר"ס ר"ח וסי' רל"ב סי"ד:
ג
המצוה. שבזה אין בידו לעבור עליה והואיל וליתא בלאו ליתא בהן ט"ז:
ד
עבירה. ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא. ש"ך:
ה
גונא. כתב הש"ך צ"ע דהריב"ש מרא דדין זה לא קאמר אלא דלא הוי רק שבועת ביטוי ואם אינה רוצה להינשא לו נפטר מידי שבועתו שכך היתה שבועתו שישאנה כשתרצה ואם לא רצתה אין כאן שבועה אבל אם היא רוצה אח"כ מזה לא הזכיר דבר וי"ל דמודה למהרי"ק ואף ע"ג דבנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו אפשר למשמע מדברי הריב"ש דנפטר לעולם מידי שבועתו שיכול לומר כאילו התקבלתי משא"כ בנשבע לישאנה וצ"ע וכ' הט"ז דאם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואח"כ לא רצתה לישאנו לכאורה יכול לישא אחרת בלא התרה שהרי מצוה לישא אשה והוי נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא אבל מדברי הר"ן למדתי שצריך התרה דחיילא השבועה מחמת כולל דכל שתרצה להנשא חל עליו איסור אחרת מש"ה גם עכשיו שהיא אינה רוצה מ"מ השבועה חלה וצריך התרה עכ"ל:
ו
שלו. כתב הט"ז ואע"ג דאין אדם אוסר את שלו על חבירו אלא בלשון קונם צ"ל דס"ל להמחבר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני כדלעיל סי' ר"ו וע"כ הוא ודאי ידע שאין חבירו חייב לקבל שבועתו אלא דנתכוין לאסור בלשון נדר רק שהוציאו בלשון שבועה לכך צריך חבירו ליזהר וסיים הרמב"ם ואם נכנס אז הוא עובר והנשבע הוא אנוס עכ"ל:
ז
סתם. ואפילו אמר סתם אני נשבע שזה אשה ובאמת הוא איש. ש"ך. והב"י כ' עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא:
ח
מכנהו. שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם. ש"ך:
ט
להחזיק. והט"ז חולק על הג"ה זו וכ' שאין לזה שורש ועיקר כלל והש"ך כ' שדעת רמ"א כהמחבר בסי' רל"ב ס"ד:
י
אסור. דחיילא עליו שבועתו מפני שכלל כל מצה אפי' שאינה של מצוה (הנשבע לילך אחר המיעוט הוי שבועה לבטל המצוה ולא חייל כלל כ"ג. הנשבע שלא ליתן צדקה אין שבועה חל עליו. מבי"ט ח"א סי' ל"א. נשבע לבטל מצוה ובשעת שבועה לא היה מוטל עליו המצוה ואפשר שלא יבוא עליו חיוב מצוה זאת מעולם לא מיקרי לבטל המצוה. הר"י הלוי סי' י"א אבל הרש"ך ח"ב סי' פ"ב והראנ"ח כתבו דהוי נשבע לבטל המצוה. נשבע שלא יאכל מצה ופירות בליל פסח מיגו דחייל אפירות חייל נמי אמצה. כ"ג):
יא
הסוכה. והלבוש כ' דצ"ל בפי' מצת מצוה וסוכה של מצוה אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור (וע"ל ס"ס רט"ו בהג"ה):
יב
עשה. כ' הש"ך לכאורה משמע מל' זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן אלא החילוק הוא דבקום עשה אינה חלה כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל וכ"כ הרמב"ם נשבע שלא אוכל תמרים נבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטרפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים המותרים עם דברים האסורים עכ"ל והוא מהש"ס פ"ג דשבועות:
יג
פטור. כ' הט"ז ומזה נלמד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלוני ליריד שאז זמן מכירת' ולא אח"כ ואירעו אונס להמקבל שלא היה יכול להעמידה לאותו זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל עליו בענין שאם קיבל עליו איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן פטור מהקנס מחמת אונס מ"מ זה העושה מקח ג"כ לא התקשר אלא דוקא שיביא הסחורה להזמן שגורם לזה והוא עיקר משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כ"כ ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל כך וכן מצינו בח"מ סי' קפ"ט דמי שמוכר לזמן ועייל ונפיק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח ומבואר שם סט"ו דהיינו בידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלא"ה לא מש"ה נמי באיש ואשה שנשתדכו וכו' וקבעו זמן לנישואין ואירע אונס שלא יכול אחד מהם להנשא באותו זמן ודאי לא בטל' עיקר השבועה כיון שאין עיקר הזיווג תלוי באותו זמן דוקא. דודאי אם עבר אחד מהם במזיד ועבר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור שוב לגמרי משא"כ אם האונס מעכב לא' מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו ע"פ חכם וע"כ כ' מהרי"ו ומביאו רמ"א כאן בהג"ה דאם הוא באונס לא בטלה השבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמנו ואינו ברור שה' אונס הוי כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אלא שמ"מ ילך לחכם ויתיר שבועתו ונראה דאע"פ שכ' שההיתר אינו רק לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא וכ"מ בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות כו' ודלא כב"ח שכ' דודאי לא חלה השבועה אלא על תנאי שיבא למועד שקבעו וכיון שלא בא אפילו ה"ל אונס אין על האחר כלום ומותר לישא אחרת וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמילתא ודלא כהגהת רמ"א עכ"ד ודבריו אלה דברי תימה הם אלא כמ"ש דבאונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עכ"ל הט"ז (ובנה"כ השיג עליו ודחה כל ראיותיו ומסכים עם הב"ח ע"ש שמאריך בזה) וכתב הט"ז עוד בשם מהרי"ו דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים ע"כ ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים והקנס לא יפטור את החרם וכו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים ע"כ נראה שצריך התרה לזה החרם ע"פ חכם עכ"ל ולע"ד צ"ע דאם צריך התרה אם מהני ההתרה בלי דעת חבירו שהרי נשבע ע"ד חבירו וצ"ע לדינא:
יד
לקיים. כ' הש"ך מזה משמע דלא כתשובת מבי"ט שכ' בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטרו כולם:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רל״ו
א
משנה שבועו' דף כ"ה ע"א:
ב
כר"ע שם:
(°) ופירשו התוספות שם דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו לכך חלה השבועה על השינה דאסר נפשו עליה משא"כ בנדר כמ"ש לעיל בסימן רי"ג:
ג
משנה וברייתא שם דף כ"ז ע"א:
ד
שם בברייתא שם:
ה
פשוט שם בגמרא דף כ"ה ע"א:
ו
לשון הטור והרמב"ם בריש פ"ה מהלכות שבועות כתב שהנשבע שבועה שאין בידו לא לקיים ולא לבטל היו מכין אותו מכות מרדות:
ז
ציינתיו לעיל בסי' רכ"ה:
ח
ל' הרמב"ם שם וסיים שם שלא ירגילו להוציא שבועה לשוא:
ט
ל' הרמב"ם שם והביאו הטור:
י
כן הוא נוסחת הטור והב"י והקשה הטור ע"ז וכתב הב"י אפשר שס"ל כיון שנשבע על דבר שהוא ברשותו אף על פי שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות מ"מ חלה עליו קצת והוה כאילו קבל שבוע' לענין שצריך ליזהר וקצת טעם יש בדבר והראב"ד לא השיגו בזה אבל בנוסח שלפנינו איתא שם שאם עבר ונכנס לביתו שחייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו וכתב הרב ט"ז ליישב זה דס"ל דנדר שאמרו בלשון שבועה מהני כדעת הרמב"ן כדאיתא לעיל ס"ס ר"ו:
יא
משנ' שם בשבועו' דף כ"ט ע"ב:
יב
ירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש סוף פ"ג דשבועו' ומסיק שם שעל שבועו' כזו חרבו כ"ד מדינות:
יג
מימרא דרבי יוחנן שם דף כ"א ע"א:
יד
רמב"ם בפ"ה מה"ש:
טו
תוספות בכתובות דף ע"א ע"א וכ"כ הרא"ש שם וכ' הרמב"ם שהיו מלקין אותו לאלתר ואין אומרים להמתין עד שיצטער וכתב הר"ן משום דהוה ליה נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הילכך הוי שבועת שוא וב"י כ' כיון דא"א לקיימו הוה שבועת שוא ולא חלה:
טז
משנ' שם בשבועו' דף כ"ט ע"א:
יז
מסקנת הגמ' שם שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ובטלה דעתו אצל כל אדם:
יח
ירושלמי וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק הנזכר ופירש הר"ן משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אליל פסח או אצל סוכת מצוה:
יט
ר"י בשם המפרשים והגהות מרדכי דשבועות:
כ
שם בשם תשובת ר"ש:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רל״ו
א
בין כו'. עבה"ג וכן הסוגיא שם כוותיה איתמר שבועה כו':
ב
כגון כו'. ג' א':
ג
וכן כו' כגון כו'. הכל במתני' שם כ"ה א' ולישנא דמתני' יותר דייק דנקט להבא תחלה:
ד
ואפי' כו'. גמ' שם וכרב דהלכתא כוותיה באיסורי:
ה
אבל אם כו'. שם:
ו
אע"פ כו'. כיון דלא אתי אלא מדרשא חיילא עליה שבועה וער"נ בנדרים ה א' ד"ה הקמ"ל כו' ועבב"ק צ"א ב' וקי"ל כמ"ד א"א רשאי כו' דסתם מתני' שם כוותיה ואף דבתענית י"א קי"ל כר"א תענית שאני דהא שמואל גופיה מוקים שם באשב בתענית. וס"ל להר"נ דאע"ג דבב"ק שם אמרינן דתנאי היא היינו מש"ש בשבועות אביא נשבע כו' שהרשות בידו משמע דמותר לגמרי אבל דחיילא ל"פ וצ"ע [וער"נ בחידושיו ועמ"ש בסי' רל"ט ס"ו]:
ז
ונשבע כו'. ערש"י שם ד"ה ליתיה כו' אבל הרמב"ם ס"ל דמתליא תליא אם יקיים חבירו נתקיימא שבועתו וא"ל נתבטלה וה"ז שבועת שוא ול"ד שבועת שוא דשוא אינה אלא לשעבר כמש"ש כ' ב' אלא שבועת שקר כמש"ש כ"ה ב' לא ניכר כו'. ריב"ש סי' שפ"ז:
ח
אבל עבירה כו'. בהנך דלעיל לוקה משום שוא כמש"ש במתני' אלא בסיפא. לישבע על חבירו כתב הרמב"ם דאינו לוקה ע"ש ודבריו תמוהין מאד וכבר נתקשו בזה הכ"מ והלח"מ אבל העיקר שאינו לוקה כיון דמתלי עד שיקיים חבירו ה"ל לאו שאין בו מעשה כמו באוכל ככר זו היום כו' לר' יוחנן שם ג' ב'. ותיקון דברי הרמב"ם הוא כך דהוי התראת ספק ר"ל דאם היה ידוע שלא יעשה חבירו הוי שבועת שקר או שוא והיה לוקה ואח"כ הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקה וכצ"ל שם בפ"ה ה"ב ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק ואח"כ הוא לאו שב"מ ואין לוקין עליה כמ"ש בהלכות סנהדרין ונתחלף שם וכן הר"ת שב"מ נתחלף וכ' שמ"ב וכ' שבו מפורש בתורה והוא טעות מפורסם ודברי לח"מ דחוקים מאד וז"ש וגם אין כו' ר"ל אף שאינו לוקה וגם אפשר שיתקיים מ"מ שמא לא יתקיים ואיסורא דאורייתא מ"מ איתא.
ט
אא"כ כו'. שם כ"ט ב':
י
או כו'. שם ל"ו א':
יא
ואע"פ כו'. כשיטתו דאז אינו עובר:
יב
וכ"ש כו'. כדי שלא יעבור ומצווה ע"כ מדאורייתא כנ"ל:
יג
וי"א כו'. ממש"ש כ"ה א' שאתן כו' אלא שדעתו אם יקבל פלוני וראיה ממ"ש בספ"ח דנדרים האומר לחבירו כו' בא ונוטל כו' ול"ק אם אין אני נותן כו' אלא דבכה"ג אצ"ל כלום אמרת אלא כו' דבלא"ה מותר כיון שאינו רוצה ועתוס' בגטין ל' א' ד"ה מי כו' ואור"י כו' ואע"ג דאמרינן שם ע"ד ב' וא"ר מתקנתו כו' שאני שם דאפי' א"ל מחולין לא מהני משא"כ בנדרים וכמש"ש דלצעורה קמכוין הר"נ וריב"ש שם:
יד
בד"א כו'. עבה"ג ומשנה למלך הביא ראיה לדברי הרמב"ם ממ"ש בנדה מ"ו ב' לפי שמצינו כו' לזדון שבועה ומוקמינן שם כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים:
טו
אבל אם כו'. כ"ה נוסח הטור ור"ל שנשבע שלא יכנס חבירו דלהשביע חבירו ודאי א"א וכ"כ בנוסחא שלנו וגם הטור מפרש דברי הרמב"ם כך דלא כלח"מ:
טז
צריך כו'. ר"ל שמעון ובנוסחא שלנו כ' דהוא חייב וכבר הקשה עליו לח"מ שאפי' בנדרים כ' בפ"ה מה"ג דכה"ג אינו חייב וער"נ בנדרים ט"ו א' ד"ה הלכה כו':
יז
נשבע סתם כו'. עמ"ש בסי' רי"ט:
יח
הנשבע ע"ד כו'. ער"נ בנדרים כ"ד ב' סד"ה נדרי הבאי. ומש"ה ניחא כו'. וכ"כ בשבועות שם בשם ר"ת:
יט
בצל סוכה. עש"ך. אבל הגירסא בכל הספרים בשם הירושלמי כמ"ש בש"ע:
כ
והא כו'. תוס' כ"ד א' ד"ה אלא. ור"י כו' וכ"כ הריב"ש בשם הרמב"ן וכ"כ הר"נ וש"פ:
כא
שנים כו' לפיכך כו'. כמ"ש בסוטה י' א' וערש"י שם ד"ה הוחל כו' ועבב"ר ס"פ ויצא:
כב
ואפי' כו' דאינו אף כע"א כיון שנוגע בדבר:
(ליקוט) ואפי' אם טען כו'. דלא הוי אפי' כע"א כיון שנוגע בעדותו לאו כל כמיניה ואף לענין איסורא ועתוס' דקדושין מ"ג ב' ד"ה וכן כו' וי"ל כו' (ע"כ):
כג
ומ"מ כו'. כמ"ש רש"י מ"ג א' ד"ה ויוציא כו' ואף תוס' לא הקשו אלא וכי עבדינן תקנתא לרשיעי משא"כ כה"ג:
כד
וכ"ז כו'. ער"נ בנדרים כ"ז א' סד"ה לרבא כו'. ודוקא בהתרת חכם כו' אבל כו' וכ"ש בכה"ג וראיה ממ"ש בנזיר כ' ב' הריני כו' ושלו קיים אע"ג דנשבעו יחד אף לאוקימתא דגמ' ואת מאי כ"ש לס"ד דאמר ואת לגמרי וגמ' ל"ק אלא משום דתלי הא לא תלי מיתוקמא שפיר. שם:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רל״ו
א
לבטא בשפתים. עיין לעיל סימן רל"ב סעיף י"ב בבאר הגולה לענין שבועה בכתב ועיין בזה בתשובת הר"א מזרחי סימן ע"ב ובתשובת מבי"ט סימן ט' ובתשובת מים רבים חי"ד סימן ס"ח ובתשובת חות יאיר סימן קנ"ד ובתשובת שב יעקב סימן מ"ט ובתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ס"ו ובחלק חו"מ סי' למ"ד אות י"ד ובתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן נ"ט וס' ובתשובת שמן רוקח ח"ב סימן כ"ז מה שהאריכו בזה. וע' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ב בשם הגאון מהר"ר מרדכי בנעט ז"ל שכתב ע"ד הסכמות שנותנים רבנים על הדפסת ספרים שלא ידפיס עוד אחר ספר זה י"ל דאינו חל דשבועה בכתב לא מהני והוא ז"ל חלק עליו דגזירה בכתב שגוזרים גדולים ודאי חל אלא שכתב דאם כבר מכר המדפיס הראשון ספריו אין בידו לעכב אחרים להדפיס ולמנוע מלאכת שמים אף שהוא תוך זמן שגבלו הרבנים בחרמותיהם כיון דלית ליה פסידא ע"ש (ובתשו' כ"י מש"ב הגאון המפורסם מהר"ר אפרים זלמן מרגליות זצ"ל ראיתי שאין דעתו כן אם דאף אחרי נמכר עדיין יש לו כל הזכות עד תום הזמן והאריך בראיות ושמעתי אשר ע"פ מעשה שהיה נחלקו בזה הענין עמודי התוך הגאונים גדולי דורינו נרם יאיר ולא נודע מי נצח את מי ואיך יפול דבר) גם בתשו' נו"ב שם כתב ג"כ דאף אי שבועה בכתב לא מהניא קבלה בכתב ודאי מהני ע"ש. וכתב עוד בסי' ס"ו דבשבועה שלוחו של אדם כמותו מדיכול לישבע על תנאי ע"ש ועיין בתשובת שמן רוקח שם שחולק עליו ודעתו דשבועה ע"י שליח לא מהני ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סימן מ"ז בתשובה מבן המחבר שהאריך להוכיח כדעת אביו הגאון ז"ל דשבועה חל ע"י שליח וכתב שגם בפסקי מהרא"י סימן רל"ד מבואר כן ויישב כל ההשגות שהשיגו עליו ע"ש [ועי' בספר בית מאיר לאה"ע סימן ק"כ ס"ד דפשיטא לו דשבועה א"א ע"י שליח דלבטא בשפתים כתיב. וכתב על הנו"ב הנ"ל שנעלם ממנו דברי הרמב"ן במסכת ב"ב דקכ"ו. ע"ש עוד מ"ש בזה. ולא ראה דהגאון נו"ב בעצמו בספרו צל"ח למסכת ברכות דכ"א הרגיש בזה וגם בנו"ב תניינא שם ובסי' קמ"ח האריך בזה. גם בתשו' ח"ס סימן ר"כ ורכ"ז האריך מאוד וביאר כמה פרטים וחילוקי דינים בענין שבועה ונדר ות"כ בכתב והחילוק בין אם כתב בלשון עבר או בלשון הוה או בפועל ממש. ובדין שבועה ות"כ ע"י שליח ואם שייך תנאי בת"כ והחילוק בזה בין דיני אדם לדיני שמים וגם החילוק בין שטר שהוא רק סיפור דברים ובין שטר קנין ע"ש באורך ותמצא נחת. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סימן שכ"ח מ"ש בביאור דברי רמב"ן הנ"ל]:
ב
או שאתן. עיין במשנה למלך פ"א מהלכות שבועות דין ב' שנסתפק באומר שבועה שיקח פלוני מנה ממני אי הויא שבועת ביטוי דומיא דאתן או הוי שוא דומיא דיזרוק ע"ש ועיין בסעיף ב' בהג"ה:
ג
שיעשה חבירו. מי שנשבע להזמין בתו בוגרת לנישואין והיא אינה רוצה אם מחוייב לרצותה עד שתרצה עיין בתשובת הרב המבי"ט ח"א סי' פ"ה:
ד
השני פטור. עבה"ט מ"ש ומ"מ צ"ע במה שכותבין כו' ובח"מ סי' רמ"ה בסמ"ע ס"ק ב' מבואר דאפי' כתב בפירוש והקנס לא יפטור אפ"ה אינו חל. דגמ"ר. ועיין בזה בספרי תשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ס"ח שהאריך הרבה בזה ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רל״ו
א
(סימן רל"ו ש"ך ס"ק ג') כיון שאינו מפורש ע' ת' חו"י (סימן י"א) בד"ה מ"ש מעכ"ת:
ב
(סעיף ב' בהג"ה) צריך לקיים שבועתו אם אפשר ע' בת' מהראנ"ח (ח"א סימן קט"ז בסופו):
ג
(בט"ז סק"ז) על חבירו אלא בקונם וכ"כ תוספות כנדה (דף מ"ו) ד"ה כגון כו':
ד
(סעיף ו') שנים שנשבעו חרב מ' חיים אלפנדרי זצ"ל בספרו אש דת על התורה כתב בפ' קרח דנראה דה"ה אם ישראל נשבע לעשות דבר עם העובד כוכבים כיון דהעובד כוכבים ליתא בשבועה פטור הישראל מאותה שבועה עכ"ל ולדינא צ"ע:
ה
(שם) והעביר המועד ע' ת' מהר"ם פאדוה (סי' ס"ו) ובת' פני משה (ח"א סי' ע"ז):
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רל״ו:א׳
א
ולא אישן כו'. היינו במפרש יום או יומים אבל ג' ימים או בסתם הוי שבועת שוא כדלקמן סעיף ד' וכן בלא אוכל וכ' הב"ח נראה דאפי' בסתמא אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא וא"ת א"כ נשייליה מה היה בדעתו י"ל כגון שאמר שבדעתו היה כל מה שיהיה משמעות לשוני אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו וכדכתבו התוספות רפ"ג דשבועות דף כ' ע"ב וע"ל ר"ס ר"ח וסי' רל"ב ס"ק ל':
רל״ו:ב׳
א
חייב קרבן. ע"ל סימן רל"ט סעיף י"ז ס"ק ט"ז:
רל״ו:ג׳
א
אבל אם נשבע כו'. כלומר אף על גב שהוא מן התורה כיון שאינו מפורש בתורה אלא דאתיא מדרשא הוי כדבר שהוא מדרבנן ושבועה חלה עליו וכדלקמן סימן רל"ט ס"י וע"ל סי' רט"ו סוף ס"ק י"א:
רל״ו:ד׳
א
אבל עבירה איכא. ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא:
רל״ו:ה׳
א
וגם אין כו'. כלומר אף שקרוב הדבר שחבירו יעשנו ולא הוי שבועת שוא ללקות עליו מכל מקום אין לו לישבע כיון שביד חבירו לעשות כמו שירצה וכן פי' הב"ח:
רל״ו:ו׳
א
הרי אלו משובחים. שלא להרגילו להוציא שבועה לשוא:
רל״ו:ז׳
א
וכ"ש שהנשבע כו'. עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סימן פ"ה דף מ"ב ע"ג מי שנתחייב בשבועה להשיא בתו לפלוני והיא לא נתרצית להנשא לו כמה חילוקי דינים:
רל״ו:ח׳
א
וי"א דבכה"ג כו'. צריך עיון דהריב"ש לא קאמר אלא דלא הוי רק שבועת ביטוי ואם אינה רוצה להנשא לו נפטר מידי שבועתו שכך היתה שבועתו שישאנה כשתרצה ואם לא רצתה אין כאן שבועה אבל אם היא רוצה אח"כ מזה לא הזכיר דבר ויש לומר דמודה למהרי"ק ואף על גב דבנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו אפשר למשמע מדברי הריב"ש דנפטר לעולם מידי שבועתו שיכול לומר כאילו התקבלתי היינו דוקא התם דשייך לומר שיכול לומר כאילו התקבלתי משא"כ בנשבע לישאנה ועוד נראה דאפי' תימא דלהריב"ש נפטר לעולם מידי שבועתו היינו בגונא דמיירי בתשובה שם דנשבע לבקשת קרובה של האשה וכדיהיב טעמא התם שהרי להנאתה נתכוין וסתמא כפירושו נמצא שאם לא רצתה לקבל הרי הוא פטור גמור לא מדין אונס אלא שלא נתבטלה שבועתו כו' הלכך מיד שאמרה שאינה רוצה הרי כאילו מחלה לו מה שאין כן בנדון דמהרי"ק וכ"מ בתשובת מהר"מ פדו"א סימן פ"ו במהרי"ק שכתב אף כי עבר הזמן ומעכב וממאן לקיים אשר נתקשר מכל מקום שכנגדו באיסורו קיים כי אולי ישוב בו ויחזור בתשובה להשלים החפץ מה שאין כן כשכבר נשא כו' וצ"ע:
רל״ו:ט׳
א
צריך ליזהר בשבועתו. לאו מטעם שהבית נאסר עליו שאינו יכול לאסרו עליו אלא בקונם שהוא חל על החפץ אבל לא בלשון שבועה שהיא חלה על האדם:
רל״ו:י׳
א
על איש שהוא אשה כו'. לא שאומר בפי' זה האיש אני נשבע שהוא אשה אלא אפי' אומר סתם אני נשבע שזה אשה ובאמת הוא איש:
רל״ו:י״א
א
מכל פירות שבעולם כו'. ע"ל סימן רל"ב סעיף ה':
רל״ו:י״ב
א
והוא מכנהו גמל. שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם:
רל״ו:י״ג
א
לא הוי שבועת שוא. כדלעיל סי' רל"ב ס"ד ע"ש:
רל״ו:י״ד
א
שבועה שלא אשב בצל סוכה כו'. משמע דעת המחבר כמ"ש הר"ן וז"ל אע"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה עכ"ל הובא בבית יוסף אבל העט"ז כתב כדברי הטור הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח וכן הנשבע שלא ישב בצל סוכת מצוה לוקה ויושב בד"א במפרש כמ"ש אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור וע"ל ס"ס רט"ו בהג"ה:
רל״ו:ט״ו
א
והא דשבועות כו'. לכאורה משמע מלשון זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן כמו שאבאר גם בריב"ש ומהר"מ פדאו' שם אינו כן אלא כתב דבקום ועשה אינה חלה כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך (וע"ל ר"ס רל"ט ס"ק י"ט) כו' אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש דין י' שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים האסורים עם דברים המותרים עכ"ל וכן כתב הט"ו לקמן סי' רל"ח סעיף ז' והוא מן הש"ס פ"ג דשבועות:
רל״ו:ט״ז
א
אלא בשנים שנשבעו זה לזה. דהוי כמו כריתת ברית כשבועת אברהם לאבימלך שנשבעו זה לזה להיות שלום ביניהם ואחר כך עברו הפלשתים על השבועה ונפטרו גם ישראל משבועתם ונלחם שמשון עמהם:
רל״ו:י״ז
א
השני חייב לקיים שבועתו כו'. ומזה משמע דלא כתשובת מבי"ט ח"ב סימן רס"ד ד' קכ"א ע"ד בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטרו כולם וע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רל״ו
א
שלא אוכל. פי' על זמן שאפשר בלא אכילה דאל"כ הוה ליה תיכף שבועת שוא כיון דלא אפשר וכמ"ש סימן רל"ב סעיף ה' אמר כל פירות שבעולם עלי כו' וכ"כ הרא"ש סוף פ"ג דשבועות:
ב
שזרקתי לים ולא זרקתי. פי' או לא זרקתי ועבר על שבועתו כפי מה שהיא:
ג
שבועות ביטוי. פי' שאלו נכללים בכלל נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' והיינו כל דבר שבידו לעשותו דכתיב ביה להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות דהיינו לעצמו כגון שלא אוכל משא"כ דבר שביד אחרים שכ' אחר כך וכן הרעה לאחרים אינה בפסוק של ביטוי אלא נכללים בשבועת שוא ואין שם קרבן אלא עבירה היא בידו:
ד
לקיים המצוה. שבזה אין בידו לעבור עליה והואיל וליתא בלאו ליתא בהן:
ה
הרי אלו משובחין. שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא:
ו
מכל מקום כשהיא רוצה כו'. ואם אינה רוצה הוא חייב משום שבועת שוא שבשעה שנשבע שישאנה נשבע לשוא שהרי אין בידו לכופה לכך ונראה דמודה דעה זאת באתן מנה לפלוני שאין שם שבועת שוא שהרי יש בידו הנתינה עכ"פ ואם לא ירצה חבירו לקבלו הרי הוא לא נשבע על הקבלה משא"כ בשבועה שישאנה שאי אפשר לו כלל לקיים הנשואין כל שהיא מעכבת והי"א ס"ל דגם שבועה שאשאנה לא הוה לשוא דהוא דומיא לאתן רק שחייב לתבעה שתנשא לו ואם לא תרצה לא נתבטלה שבועתו כלל ואין עליו עונש כי לא נתחייב אלא להנאת המפציר בו שיתן לו מנה או שישא את האשה הזאת ואם הם אינם רוצים נקי הוא כן הוא תוכן דברי ריב"ש סימן שפ"ז שהוא בעל היש אומרים כאן ואם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואחר כך לא רצתה לישאנו לכאורה יכול לישא אחרת בלא התרה שהרי מצוה לישא אשה והוא נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא אבל מדברי הר"ן שהבאתי בסימן רל"ז סעיף ו' למדתי שצריך התרה דחיילה השבועה מחמת כולל דהא כל שהיא תרצה להנשא חל עליו איסור אחרת משום הכי גם עכשיו שהיא אינה רוצה מכל מקום השבועה חלה וצריך התרה כן נראה לי ואע"ג דבלאו הכי יש כולל כיון שחל על נשים שלא יוכל לקיים מצות פריה ורביה כמ"ש רמ"א סי' רל"ט סעיף ח' מ"מ נפקא מיניה אם נשבע בפירוש מכל אשה שהיא בת בנים:
ז
צריך ליזהר בשבועתו. כ"כ רמב"ם והטור כתב על זה ואיני מבין דבריו שהרי אין אדם אוסר את שלו על חבירו אלא בקונם כו' וכן נראה ליישב דהרמב"ם סבירא ליה כרמב"ן סוף סי' ר"ו דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שאמרו בלשון נדר מהני ע"כ הוא ודאי ידע שאין חבירו חייב לקבל שבועתו אלא דנתכוין לאסור את שלו על חבירו בלשון נדר אלא שהוציאו בלשון שבועה ע"כ צריך חבירו ליזהר וסיים הרמב"ם ואם נכנס אז הוא עובר והנשבע הוא אנוס:
ח
שנים שהם שנים. בב"י מביא עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא:
ט
ואוכל לאלתר. הטעם שנשבע שלא יאכל שבעה ימים הוא כנשבע להמית עצמו והוי ליה נשבע לבטל מצוה:
י
שהוא גוזמא קצת כו'. אין לדברים אלו הבנה דכל שאינו אמת גמור היאך ישבע להחזיק אותה) ובלבוש כתב בזה לפי שדרך העולם להחזיק דבריהם בקצת גוזמא גם זה אינו מכוון דמכל מקום היאך ישבע על זה כיון שאינו אמת ומקור דין זה הוא ממרדכי פרק שבועות שתים והכי איתא התם בירושלמי אמר חזקיה הדין דמשתבע על תרין שהן תרין לוקה משום שבועת שוא והקשה רשב"ם דמתני' אמרה דוקא כשנשבע על דבר שאינו אמת אבל על דבר אמת אין כאן שוא ותירץ דהיכא דהוה קצת גוזמא להחזיק דבריו אין זה שבועת שוא אבל נשבע על תרין דאינון תרין שמאמת מה שא"צ הרי זה שבועת שוא עכ"ל הרי שלא בא להתיר רק מי שנשבע על דבר שהוא אמת רק בעיני בני אדם הוא קצת גוזמא ואין מאמינים לו אין בזה שבועת שוא שהשבועה היא צריכה לו וכ"ש אם הוא יותר גוזמא שיכול לישבע שהוא אמת דאין שבועה זאת בחנם אא"כ נשבע על מה שהוא פשוט בעיני הכל שהוא אמת שהשבועה היא בחנם ואם נתכוין גם רמ"א לזה לא הוצרך לכתבו דהא כבר כתב המחבר בסעיף ד' על דבר שהוא ידוע לכל ונכללו בו דברי המרדכי ותו דלא היה לו לרמ"א לכתוב זאת בסעיף זה דמיירי מדברים שהם שקרים בעיני העולם ועל כן אין ללמוד שום קולא מן הג"ה זאת להשבע על דעתו שהוא קורא שם על איזה דבר שלא כדרך העולם ובהדיא אסיקנא ברי"ף פרק שני דשבועות דלא אזלינן בתר דעתיה דהוא מכנה שם זה דכיון דכ"ע לא קרי ליה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם והוי ליה שבועת שוא ע"כ אלמא לא מהני מה שחושב בדעתו אלא כשכל עולם או רוב קורין אותו השם לאותו דבר שקורא הוא אותו אבל אם מקצת קורין אותו כך בטלה דעתו ג"כ דדוקא לענין ממון אמרינן ריש פרק המניח דרובא קרי לכדא כדא כו' דלא אזלינן בממון בתר הרוב אבל לא בשבועה החמורה כן נ"ל פשוט והרוצה ללמוד קולא מהג"ה זאת אין לו שורש ועיקר וכמדומה לי שרמ"א לא עיין בדברי המרדכי עצמו רק בסימני המרדכי על כן כתב כן:
יא
אסור לאכול מצה. דחייל עליו שכלל כל מצה בשבועתו אפילו שאינו של מצוה:
יב
דוקא במצות עשה. פירוש שיש מצות עשה לעשות איזה דבר ונשבע עליו בכולל שלא יעשה גם המצוה אבל אם נשבע על לא תעשה שהוא יעשנה וכללו בדברים אחרים שיעשה לא מהני שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה חבירך:
יג
השני פטור משבועתו. הב"י כ"כ בשם רבינו ירוחם והשר משאנ"ץ וכתב שהביא רבינו ירוחם ראיה מפ"ק דסוטה ונ"ל שהראיה היא מדאמרינן סוף פ"ק דסוטה שאמר משה ליוסף הגיע השבועה שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם) והגיע השבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך כו' ונ"ל מראיה זו להכניס דבר כללי בדין זה דקשה לי למה האריך משה לומר שהגיע השבועה שנשבע הקב"ה שיגאל אותנו והיה די לו לומר הגיע השבועה שהשבעת אותנו אלא ברור הוא שהקדים בזה כיון שרוצה לסיים ואם לאו אנו מנוקין משבועתך דמשמע לעולם ואי לאו הקדמה זו הי' מוכרח לילך לשם פעם אחרת אחר עצמותיו דאע"פ שאמר יוסף בשעת השבועה והעליתם את עצמותי מזה אתכם מי יימר דאתכם דוקא דלמא הכי קאמר אם יהיה אפשרות ליקח אתכם תקחו אתכם ואם לאו תבאו פעם אחרת אבל כיון שאמר יוסף פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם וגו' שהוא לשון מיותר לכאורה אלא ודאי שעיקר השבועה תלוי בפקידה זאת ועל כן הקדים משה שהגיע זמן הפקידה שיהיו נגאלין על כן אנו מנוקין לגמרי אם לא תראה עצמך ומזה נלמוד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים) אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלונית ליריד שאז זמן מכירתה ולא בתר הכי ואירעו אונס להמקבל שלא יוכל להעמידה לאותו זמן אלא אחר זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל בענין שאם קבל עליו לתת איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן כיון שהוא אונס אדעתא דהכי לא חייב עצמו מ"מ זה העושה מקח גם כן לא התקשר אלא אם יבוא לאותו זמן כיון שהזמן גורם זה והוא עיקר בו משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כל כך ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל זה וכן מצינו לענין מכירה שמוכר אדם לחבירו לזמן ועייל ונפק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח כדאיתא בח"מ סימן ק"צ סעיף ט"ז ומבואר שם סעיף ט"ו דהיינו בדידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלאו הכי לא וכן הרבה כיוצא בזה שהתנאי שהמעשה תלוי בו דוקא אז אם לא נתקיים התנאי בטל המעשה ואם אינו תלוי בו לא נתבטל המעשה משום הכי נמי באיש ואשה שעשו שבועה לישא זה את זו והגבילו זמן לנשואין באותה שבועה ואירע אונס באותו זמן שלא יכול אחד מהם לעשות הנשואין ודאי לא בטלה עיקר השבועה לישא זה את זו כיון שאין עיקר הזווג תלוי בזמן ההוא ויש עוד ראיה ממה שכתוב בסימן רכ"ח סעיף מ"א בשם הרא"ש דאף שעבר הזמן חלה השבועה וכפי מה שהבאתי שם לשון הרשב"א ותשובת רמב"ן מבואר לכ"ע שאין שבועת הנשואין בטלה בשביל ביטול הזמן דודאי אם עיכב אחד מהם במזיד ועובר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור לגמרי ממנו אפי' אח"כ כשירצה השני דהשבועה לא חלה אלא באופן שכל אחד יקיים מה שנשבע ואם יעבור אחד מהם על שבועתו אפי' על דבר קטן כל השבועה של זה שכנגדו בטלה משא"כ אם שניהם מוכנים רק שהאונס מעכב לאחד מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו על פי חכם זהו דבר ברור ועל כן כתב מהרי"ו סימן קל"ו ומביאו רמ"א בסמוך דבאם העביר המועד דפשיטא דאם הוא באונס לא בטלה שבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמן המוגבל ואינו ברור שהיה אונס הוי לי' כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אותה בו בזמן אלא שמכל מקום ילך זה ויתיר שבועתו ונראה דאף על פי שכתב שם מהרי"ו דהיתר זה אינו אלא לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא דהא חזינן בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות ומשום פרוצות דהיינו דלמא אניס הבעל במה שלא בא וסברה שלא אניס ה"נ שמא אניס הוא על כן צריך להתיר השבועה. וכתבתי זאת לפי שמו"ח ז"ל הקשה על מהרי"ו והלא הדבר ידוע דלא קבל עליו חרם או תקיעת כף אלא על תנאי זה שיבוא למקום פלוני למועד שקבעו ביניהם וכיון שלא בא אפילו הוי ליה אונס אין על האחר שום עונש ומותר לישא אחרת לכן נראה דקבלת השר משאנ"ץ עיקר וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמלתא ולא כהרב בהגהות ש"ע עכ"ל ודבריו אלה דברי תימה הם כמו שנתבאר ובודאי גם השר משאנ"ץ לא הקיל באונס שהרי כתב לשון המעכב דמשמעותו שהוא המעכב במזיד ולא דיבר כלל מאונס אלא באונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עוד כתב מהרי"ו שם דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים עכ"ל ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים הקנס לא יפטור את החרם כו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים על כן נראה שצריך התרה לזה) החרם על פי חכם כן נראה לי:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רל״ו
א
(סימן רל"ו סעיף ד' בהג"ה) נשבע סתם כו' כאלו נשבע שלא יעשה לעולם. עיי' לעיל סי' רי"ט:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5