שולחן ערוך, יורה דעה רכ״ח: דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ"א סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ"א סעיפים:
מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע"י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו וסבירי וגם יודעים לפתוח לו פתח ויתירו לו והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד:

ב

אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א"כ נתן לו רשות. (רא"ש ור"ן): הגה ומתירין ב' ג' נדרים ביחד לומר לו מותר לך וכן מתירין לב' או לג' אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם (ב"י ס"ס זה בשם תשובת הרמב"ן סי' רע"ד) (ועיין לקמן סוף סימן זה סעיף מ"ו):

ג

כיצד היא ההתרה יאמר לו ג' פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך (בכל לשון שיאמר) (ב"י בשם הרמב"ם) ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפי' אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו ובלבד שיהיה לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת וחרמי צבור נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת:

ד

במה דברים אמורים שמתירין מעומד כשמתירין על ידי חרטה בלא פתח אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול דמה שאינו מתחרט מעיקרו היינו מפני שהיו לו תועלת בנדר כגון שהיו אוהביו רוצים להעבירו על דעתו כגון שיאכל עמהם או שישיא בנו או בתו לפי דעתם וכיוצא בזה ובשביל הנדר נמלט מהם ולא היה רוצה שלא נדר הלכך צריך למצוא לו פתח שאלו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אע"פ שהיה צריך לשמוע לקול אוהביו ולעבור על דעתו ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכיון שצריך ישוב דעת צריך שיהיה מיושב:

ה

אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר:

ו

נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר אינו נשאל לחכם שבעיר:

ז

מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ"כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן (וי"א דחוזרין ושואלין לו אם מתחרט) (מרדכי פרק שבועות שתים) ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה: הגה ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו:

ח

החרם [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] אינו צריך לא פתח ולא חרטה:

ט

פותחין לו לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו פותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך או שיאמרו לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא היית נודר והוא אומר כן:

י

נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא אחיך בלבבך לא היית נודר אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך או שיאמר לו אילו היית יודע שהנודר רע בעיני המקום שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך והוא אומר שהיה נמנע אפילו אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה אין פותחין בההיא דאילו ידעת דפותחין פנקסך וממשמשין בעובדך ולא בההיא דכל הנודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן:

יא

אין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בניכם קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך מהאי טעמא שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ומהאי טעמא אין פותחין לו בכבוד רבו אבל פותחין לו בדברים שבינו לאביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר:

יב

אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו או אותו בית נעשה בית הכנסת אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה"כ לא היית נודר לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיחא טובא: הגה וכן מיתה לא שכיחא אבל עניות שכיח (ב"י בשם הגמרא פרק ר"א והגהות מיימוני פרק ו') (וכן הריון אשה שכיח ולא מקרי נולד) (הגהות מיימוני פ"ו):

יג

אע"פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר אבל פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכן כל כיוצא בזה: הגה הא שאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע"פ שעושה מכח הנולד מיקרי חרטה ומתירין לו (מדברי רא"ם שהביא המרדכי פ' שבועות שתים וכן משמע בסמ"ג ובהגהות מיימוני פרק ו'):

יד

קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי:

טו

אין מתירין נדר של דבר איסור אפי' אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק ואם התירו נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרין: הגה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה (הגהות מרדכי דשבועות בשם ר"ת והג"ה בסמ"ג) וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו (תשובת הרמב"ן סי' רפ"א) ועיין לעיל סוף סימן רי"ז הנודר שלא לשחוק מהו בכללו:

טז

צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה שליח לשאול על נדרו (ומתירין ע"י תורגמן) (ר"ן פ"ק דנדרים וב"י בשם הירושלמי וריב"ש סי' ש"ע):

יז

אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל' יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול (וכ"ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול) (תא"ו ני"ד) והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר (תשובת רשב"א וריב"ש ועיין לקמן סי' רל"ד סכ"ח):

יח

מי שנשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת ונראה לי שטוב שיתירו לו פעמים אחת אחר הפסח ואחת אחר העצרת:

יט

מי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד:

כ

נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו (וי"א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו) (מהרי"ק שורש כ"ב וטור ורא"ש) (וכן עיקר) ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו (בשביל השבועה) (ב"י בשם הריב"ש סי' קפ"ו וש"ע) כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו (והשבועה היתה לתועלת יתרו) (ריב"ש סי' תס"א) אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו: הגה וי"א שצריך שיודיע לו שהתיר לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו (מרדכי פ' שבועות שתים בשם הירושלמי ומהרי"ק שורש נ"ב וע"פ) ואם כבר מת שא"א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא (תשובת רמב"ן סי' ר"ן) : ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו ויש אומרים דלא הוי התרה: הגה מאחר שעשה לו טובה ונשבע לו משום זה אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שעשה לו אע"פ שאין מתירין לו לכתחלה בלא דעתו מ"מ אם התירו לו בדיעבד הוי התרה (כן משמע במהרי"ק שורש נ"ב בחלוקה ב') : ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפילו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר וי"א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו: הגה ואם מת אותו שנדר על דעתו יכול להתיר כך מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו (תשובת הרמב"ן סי' רמ"ט) כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע"ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי' הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי' הכי מקרי הטבה (ריב"ש סי' ש"ע) י"א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע על דעת חבירו אפי' בלא דעת חבירו (ב"י בשם התוס') איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה (הגהות מרדכי דשבועות ומהרי"ק שורש נ"ב ומהר"מ פדוא"ה סי' ע') אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא (ב"י בשם מהר"י ויי"ל סי' קל"ז קפ"ו) וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו:

כא

נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם: הגה ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות (ב"י בשם תשובת הרמב"ן והרשב"א וסמ"ג וריב"ש) וכן נכון להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו: הגה מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ברבים (סמ"ג והגהות מיימוני והביאו מהרי"ק שורש כ"ב ותשובת ר"י וכן לעשות שלום בין איש לאשתו (תשובת מיי') או משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים (ריב"ש סי' תס"א) וכן לצורך פרנסתו (רשב"ץ) ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר (שם במהרי"ק) ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי' לצורך מצוה אין מתירין לו (ב"י בשם ריב"ש ומהר"מ פדוא"ה סי' ס"ב) מי שנשבע שלא ליהנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה ומתירין לו (ב"י בשם תשובת רשב"א) ואין נקראים רבים בפחות מג' וכגון שיפרוט אותם על דעת פלוני ופלוני ופלוני אבל אם אמר סתם ע"ד רבים יש לו התרה ויש אומרים שאם נדר בפני ג' אפי' לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותם שעומדים לפניו קאמר: הגה והוא הדין אם נשבע סתם וידענו על מי נתכוון כגון שנשבע על דעת הקהל או שאמר שנשבע על דעת ג' רבני העיר ואין שם אלא שלשה רבנים שבודאי לאלו נתכוון מקרי על דעת רבים (ב"י בשם ריב"ש) י"א ד' שנשבעו יחד מעשות דבר אחד מקרי על דעת רבים דכל א' נשבע לג' חביריו ועל דעתן נשבע (מהרי"ק שורש קס"ב) ועיין למטה סעיף ל' יש אומרים דנדר על דעת רבים שהתירו בדיעבד הותר (שם שורש נ"ב בשם הר"ר אביגדור) ואין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר (ב"י בשם תשובת הרשב"א) אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (ב"י בשם תשובת הר"ן סי' מ"ב) מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם לא מקרי על דעת רבים דאדרבה אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה וכן כל כיוצא בזה (גם זה בב"י ריש דף רע"ג בשם הר"ן סי' י"ז):

כב

נדר שנדר מעצמו על דעת אחד או על דעת שנים יש לו התרה אפי' בלא דעתם: הגה מיהו אם נשבע או נדר ע"ד המקום דינו כנדר שעל דעת רבים (ר"ן פ' שבועות שתים וריב"ש סי' תל"ו בשם הרמב"ן והרשב"א) ויש מקילין אם נשבע לדבר הרשות (שם בהר"ן בשם י"א):

כג

נדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם:

כד

בעל מפר נדר שנדרה אשתו על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות:

כה

[*עניני קהל וחרם בטלין כעת מדינא דמלכותא] נדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מקרי על דעת רבים אעפ"י שאמרו על דעת המקום (וע"ד הקהל) (תוס' וע"פ) ויש להם התרה בלא פתח וחרטה ואין צריך לא יחיד ולא ג' הדיוטות שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם (אפי' הזכירו שבועה עם החרם) (תשובת הרא"ש) ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות אלא על ידי שאלה ואם הוחרם או הודר על דעת רבים אין לו התרה: הגה וי"א דאפי' התנו בפירוש שלא יהא לו התרה אפ"ה יכולין לחזור ולהתירו ואם החרימו שלא להתירו מתירין חרם האחרון תחלה ואח"כ מתירין חרם הראשון (תשובת הרא"ש כלל ה' סי' ז') וע"ל סי' רכ"ט:

כו

אין נדרי צבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר:

כז

אפי' לא בטלה הסבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין ואפי' בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפי' לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתיר (ויכולין להתיר קצתו ולהניח קצתו) (ריב"ש סי' קנ"ה ורפ"ב):

כח

אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק (שם וב"י בשם תשובת רשב"א):

כט

יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים: הגה ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשון שלא לישא ב' נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב' נשים (ב"י בשם תשובת הר"ן סימן נ"ג):

ל

צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות דעלמא ויתירו להם ג' אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה אחת לכולם יכולים המתירים להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירים לכל אחד כפי פתחו וחרטתו: הגה ועיין לעיל כתבתי דיש מי שאומר דכהאי גוונא מקרי נשבע על דעת רבים (מהרי"ק שורש קפ"ב) מיהו יש חולקים סבירי להו דכל אחד מהם יכול להתחרט ולשאול על נדרו אעפ"י שאין חביריו מתחרטין (ריב"ש סי' תס"ב):

לא

קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים הולכים אחר הרוב שאם הרוב מסכימים להתיר מתירין מי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר (תשובת הרא"ש כלל ז' סימן ה') (ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל) (שם כלל ה'):

לב

כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם יש לנו לומר שעל דעת המנהג הזה הם מתקנים. (אם לא שהתנו בפירוש שינהגו בו דין מוחרם) (ב"י בשם הר"ן):

לג

הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם: הגה ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד (מהרי"ק שורש ק"י) ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם (מרדכי ריש פ"ג דשבועות וב"י בשם הרמב"ן) וצבור שגזרו חרם על כל בני עירם כולם בכלל אפי' אותן שאין נותנין מסים (תשובת הרא"ש כלל ו' סי' כ"ט) ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר (מרדכי פ' כל הבשר) וע"ל סי' של"ד מדין חרמי צבור:

לד

אם מקצת הקהל מוחה בהסכמה כיון שהם [מיעוט] אינו מועיל המחאתן:

לה

אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים: הגה קהל שגזרו [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומרים דאין החרם השני חל כלל (הרא"ש כלל ה') ויש מחמירין (שם כלל ו') ועיין לקמן סימן רל"ח סעיף ט"ז:

לו

מי שנדר לעלות לארץ ישראל יש לו התרה כשאר נדרים:

לז

הנשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אף על פי שנתן לו חבירו רשות לעשותו צריך שיתירו לו ג' הדיוטות אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו (ריב"ש ורמב"ן סי' רפ"ח ור"ן פרק נערה המאורסה) (ועיין לקמן סי' רל"א):

לח

נשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כיון שנתן לו אותו פלוני רשות הותר ואינו צריך התרה:

לט

הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא על פי חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אלא אם כן התנה שיוכל להאריכו. (וע"ל סוף סימן רל"ב):

מ

אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם. (וע"ל סי' רי"ז):

מא

הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני עובר (לאחר זמן) בכל יום על שבועתו (הואיל והיה מחויב בלא שבועה) (ובסימן [זה] בב"י תמצא מבואר) אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני (ולא היה מחוייב בדבר בלא שבועה זו) ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר שבועתו ואינו חייב לעשות אותו דבר מכח שבועה ויש מי שחולק ואומר שעדיין הוא חייב לעשותו מכח השבועה (ועיין בחה"מ סי' ע"ג):

מב

נדר להתענות או לצדקה יש לו התרה על ידי פתח וחרטה והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאל על השאר:

מג

נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך (פי' המזדווגין עצמם יקראו משודכים מענין ומצאן מנוחה כי תרגום ותשקוט הארץ ושדיכת ארעא מעשיו פטור הלה משבועתו וה"ה אם המירה אחות המשודך: הגה וי"א דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לבית דין בעודו בקלקולו ואי אפשר להנשא לו כגון שהמיר דתו אבל אם חזר בתשובה ואח"כ בא הנשבע לבית דין צריך התרה לשבועתו אעפ"י שפטור מן הקנס ששיעבד עצמו אם יעבור מכל מקום צריך התרה לשבועתו (הגהות מרדכי דשבועות דלא כב"י ועיין בתשובת הרב סי' ק' שאלה י"ד) אבל אם בא לבית דין בעודו בקלקולו אפי' התרה לא צריך דהא אי אפשר שתנשא למומר ומאחר דהותר באותו הזמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אחר כך וכן נראה לי עיקר (שם):

מד

שנים שנדרו ללכת יחד לארץ ישראל תוך שתי שנים והאחד מתעכב חבירו פטור (ועיין לקמן סוף סימן רל"ו):

מה

המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר: הגה ואם כבר נדר כך אין להתירו אלא במקום מצוה כדין נדר שהודר על דעת רבים (מהר"ם מפדואה סי' י') וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים (ב"ז סימן רע"ז ותשובת מהרי"ל סי' רי"ג) ומיהו אם התירו בדיעבד מותר (ד"ע) כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים:

מו

מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד ואחד:

מז

אם צוה השר שלא יחרימו שום חרם כי אם בהסכמת ראובן ואם החרימו שיהא מבוטל ואח"כ החרימו הקהל שלא בהסכמת ראובן חל החרם: הגה ואם צריכין לעבור מכח גזירת השר אין איסור בדבר ומ"מ החרם בתקפו כשיעבור גזירת השר ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם ולבקש לבטל הציווי (ב"י בשם ריב"ש) (וע"ל סוף סימן של"ד):

מח

הנשבע לפרוע לחבירו מנה בר"ח אדר חייב לפרוע ביום ראש החודש הראשון:

מט

קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו בית הכנסת מהמעות שיגבו מהרבית שיחזירו להם העובדי כוכבים ועכשיו כשגבו הרבית מהעובדי כוכבים אין בו כדי לפרוע חובותיהם יתנו מחצה לזה ומחצה לזה:

נ

לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם: הגה וכן בשאר דברים שהצבור מחולקים בו בענין תקנתם וחרם שלהם ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון ההסכמה והתקנה (ב"י בשם הריב"ש בח"מ סימן ט"ו בשם תשו' רשב"א) קהל שגזרו חרמות שאין הצבור יכולין לעמוד בם אין צריכין לקיימם. (פסקי מהרא"י סי' רצ"ב):

נא

היתר שנעשה באונס אינו כלום:

א

וסבירי. כתב הלבוש וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו' משמע שא"צ שיהיו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו סגי וכן נוהגין ש"ך:

ב

פתח. אע"ג דלא בעינן פתח לכל הנדרים מ"מ אינם ראוים להתיר אפי' ע"י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג"כ ע"י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר פרישה:

ג

ביחיד. אפי' ב' חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג' כ"כ הב"ח ופשוט הוא ש"ך:

ד

רבו. כתב הש"ך אפי' בג' לכתחלה משום כבוד רבו או מי שגדול מהם אבל בדיעבד התרתן התרה:

ה

ג' פעמים. ובדיעבד סגי בפעם א' (אלא עושים כדי לחזק הענין) וכ"כ הב"י והב"ח בשם הרמב"ם דא"צ שיאמר רק פ"א ש"ך:

ו

לשון. פי' אפילו בלשון לע"ז מחילה והתרה אבל אם אמר מופר לך או נעקרה שבועחך וכיוצא בזה לא אמר כלום שאין מיפר אלא הבעל והאב הרמב"ם:

ז

צבור. מפני שבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר וכתב הט"ז אבל לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת אם לא בדבר גדול כמ"ש בתשובת הרשב"א שהחרים בשבת יושבי פרובינצי"א שעסקו בלימוד חכמת הטבע כל ימיהם:

ח

מיושב. אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי דא"צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ומה דאיתא בש"ס עירובין דף ס"ד ע"ב דכי היכי דאסור לשכור להורות ה"נ אסור להתיר נדרים היינו דוקא בשמתיר ע"י פתח שצריך עיון וישוב הדעת עכ"ל הש"ך:

ט

מבני. אפילו בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו דמ"מ הרי הוא מהנהו ב"י וכתב בחשו' מ"ע ולא מהני סילוק נפשייהו אלא בעדות ממון אבל בכה"ג הוי הנאה דמתא ואין סילוק מועיל דומיא דס"ת בח"מ סנ"ז דלשמיעה עביד עכ"ל ואם אסר הנאתו על בני העיר כתבו הרמב"ן והטור דאסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר מיהו אם יצטרפו עוד שנים מעיר אחרת מותר דבכה"ג ליכא למיחש משום נגיעה והב"ח השיג על הב"י ע"ש וכן עיקר להחמיר ש"ך:

י

והתיר. וה"ה אם אסר על עצמו הניית כל ישראל מותר לו להשאיל דהוי כדיעבד כ"כ בתשו' מהר"ל ן' חביב:

יא

גבאי. הט"ז כתב דצ"ע דין זה דא"כ היה הרב שבעיר אסור להתיר שום נדר של כל מינוי הקהל וכו' ע"ש אבל הש"ך כתב בשם ד"מ דהטעם שהרי אסר עליו הגבאות והנאמנות הבאה לו הנאה מן העיר וכונתו על הנאת הגבאות והנאת הנאמנות וכיון שע"י התרת החכם בא לו הנאה זו הרי עבר על נדרו עכ"ל:

יב

שיפצירו. ואין זה נולד שזה שכיח הוא:

יג

וי"א. כתב הט"ז דצ"ע למה כתב הר"ב האי י"א הא המחבר עצמו כ' זה בסוף הסעיף ויש מי שמצריך וכו':

יד

פתח. ומ"מ צריך לידע טעם החזרה וכל הרוצה לעשות מן המובחר יעשה כן. ט"י:

טו

חרטה. מיהו היתר צריך וע"ל סי' רכ"ט ס"ח:

טז

המקום. כתב הט"ז דהב"י הקשה מ"ש מרישא שעובר על לא תקום וכו' וי"ל דיש חילוק בין עבירות שאדם מורגל בהן כגון שלא להשאיל כליו שכמעט רוב העולם נכשל בהם ע"כ אינו בוש לומר האמת אבל בעבירה שאינה מצויה כ"כ אפשר שהוא בוש לומר שאפ"ה היה נודר וכתב עוד ודוקא אם אחרים פותחין לו חיישינן שהוא בוש להשיב האמת אשר בלבבו אבל אם בא אדם א' ואמר מעצמו אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש עבירה בנודר נדר הוי פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא חצוף לומר וכו' דמגו דאי בעי הוי שתיק לגמרי:

יז

הדירן. הטעם בש"ס שהרי החציף פניו להדירן וא"כ גם עתה בשעת חרטה יאמר האמת והב"ח חילק בדינים אלו דמצות לא תקום ולא תטור וכן כבוד אב כתוב בפי' בתורה וכיון דכבר חצוף לעבור על ד"ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש משא"כ בפתח שעושה עבירה בנדר אינו גלוי לכל והט"ז כתב שדבריו תמוהים דאם ידע כבר האיסור מה פתח שייך בזה להתיר לו מכח אלו ידעת וכו' עכ"ל:

יח

ת"ח. ואם הלך אותו פלוני ללמוד לא הוי נולד דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול סמ"ג בשם התוס' והט"ז כ' בשם סמ"ג הא דאין פותחין בנולד פותחין הוא דאין פותחין אבל פותחים בחרטה מחמת נולד ומש"ה התיר ר"ע לחמיו דשם היה חרטה גמורה מחמת הנולד שנעשה ר"ע ת"ח ובפירוש אמר כן שמתחרט על הנדר דמעיקרא מחמת כן שלא אסרו בנולד אלא אם אחרים פותחין לו בזה כדי שיתחרט והוא אינו אומר שמתחרט מעיקרא רק שאומר ע"ד זה לא נדרתי דבזה אמרינן שאין מתחרט אלא מן הנולד ואילך ולא מעיקרא וה"ה אם אחר אמירה של אחרים אומר הוא בפירוש שמתחרט מעצמו שעשה נדר מתחלה מועיל עכ"ל:

יט

שכיחא. אפילו היה חולה ביותר הוי נולד משום דרוב חולים לחיים ב"י בשם תשובת הרמב"ן ונראה דאם היה גוסס לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סי' של"ט עכ"ל הש"ך:

כ

חרטה. ומה"ט נהגינן עכשיו לפתוח אפילו בנולד ולפ"ז צ"ל אלו ידעת שתתחרט וכו' ש"ך:

כא

והסיבה. כתב הש"ך ומהתימה שלא ראיתי נוהגין כן אפי' מרבנן דייקי וכו' פרישה ונראה דמאי דאמרינן צריך לפרט הנדר חובת הנודר הוא ולא שהחכם צריך לשאול ע"ז ומי שאינו מפרט הסבה היינו משום שנדר בסתם ומי שנדר מחמת סבה ואינו מפרש באמת עון הוא בידו ואין מביאין ראיה מן השוטים עכ"ל:

כב

שחוק. כתב הש"ך נראה דנדר של קוביא וכה"ג אין לו התרה אפילו בדיעבד וכ"נ בתשו' ר"א מזרחי:

כג

מתירין. כ' הש"ך צ"ל שהרב אזיל לשיטתו שכ' בתשובה שאין חולק בדבר זה אבל בתשובת רא"מ כ' דבמלתא דאיסורא אפילו אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכה"ג אין מתירין לו ואע"ג דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי לא משגחינן ביה וכתב בדרישה דכל זה דוקא במשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרות והוא פסול לעדות מחמת כן אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר וכ"כ הב"ח:

כד

שליח. כתב הט"ז דאפילו בכתב אסור דאל"כ בבת יפתח היה לו ליפתח ג"כ לשלוח כתב לפנחס. וע"י תורגמן פי' כשהבעלים עומדים שם ג"כ:

כה

נשאל. ואפילו בדיעבד אינו מותר וכתב הר"ן מי שנדר ביום ו' בבקר שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט דיכול להתיר קודם השבת דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשכה חל הנדר מיקרי וע"ל סימן של"ד סל"א:

כו

הפסח. כתב הט"ז דטפי עדיף להתיר סמוך לעצרת ממש ובעצרת גופיה פעם הב' והש"ך כתב ערב עצרת ואחר עצרת:

כז

מעתה. אבל אינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה:

כח

חבירו. כ' מהרי"ק דה"ה אם נשבע לפני שלוחו אין מתירין לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו ששלוחו של אדם כמותו וממה שצריך להודיעו משמע אפי' היכא דליכא משום חשד בושה אסור וכ"מ בהרא"ש שכתב ולטעמו דהירושלמי אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש"ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו עכ"ל הש"ך והט"ז פי' ע"ד חבירו היינו שחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו והש"ך פי' בשביל רצון חבירו:

כט

ורצונו. כ' הש"ך נראה שגם דעת המחבר כן דבעי' שיודיעו ויסכים ברצונו וכ"כ הט"ז:

ל

טובה. ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן אבל אם הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה יכולים להתיר בלא דעתו וכ' הרשב"ץ דפועל יכול לחזור תוך זמנו אע"פ שקבל בחרם ונידוי לעשות המלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון בעה"ב והב"י כתב עליו שאין דבריו נכונים דהא בעה"ב עושה לו טובה שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו והש"ך מסכים עם הרשב"ץ ודחה דברי הב"י משום דהטובה שעושה לו בעה"ב היינו שיעשה לו את המלאכה ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ"ש הריב"ש מיהו בתשו' ר"מ אלשקר משמע דבכה"ג מקרי טובה וצ"ע עכ"ל:

לא

לתועלת. כתב הש"ך לא ידע מאי קאמר אי לאפוקי היכא דאין השבועה תועלת חבירו דיכולים להתיר הא ליתא דכל הפוסקים ס"ל דבהטבה אע"ג שאין השבועה לתועלת חבירו אין להתיר ואפשר דמשום י"א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל"כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בה תועלת לא הודיע לי וכתב הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו ובד"מ כ' ע"ז שאין כן דעת הפוסקים ול"נ דכ"ע מודי בזה דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה והריב"ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה עכ"ל:

לב

חבירו. כ' הלבוש כלומר שתלה נדרו ע"ד חבירו וחבירו לא הדירו אע"פ שעשה לו טובה יכולים להתיר בלא דעתו ול"נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע"פ שחבירו מדירו ולענין דינא נראה מדברי הד"מ דלעיל דבכה"ג יכולים להתיר בלא דעתו עכ"ל הש"ך:

לג

שהתיר. משמע דבנדר ע"ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה ש"ך. ומבואר בב"י בשם הריב"ש שאם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה:

לד

שפרט. פי' שאם נדר לתועלת חבירו צריך לפרוט בשעת התרה כמ"ש בסי"ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר:

לה

ליסרו. מיהו אם לא עשה לו טובה אע"ג דאין להתיר לכתחלה מ"מ אם עברו והתירו אין ליסרם כ"כ הב"ח וכ' הב"י מיהו כ"ז לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חילול השם ויש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אף על פי שהיה מצוה באותה התרה:

לו

דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרוע לזמן פלוני מהרי"ק:

לז

לכתחלה. כתב הש"ך (דהיינו טעמא הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביע) אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ"ע רק שיודיע שנשאל על שבועתו מפני החשד:

לח

לעולם. כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כ"מ בריב"ש עכ"ל הש"ך: (אם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כיון עליהם לא מקרי קבלת טובה ט"ו. כתוב בספר מקור ברוך סי' כ' הא דנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו דוקא דבשעת התרה עדיין הוא תועלת חבירו אבל אם בשעת ההתרה אין שום תועלת לחבירו אע"פ כשנשבע היה לתועלת חבירו מתירין שלא מדעתו ע"ש):

לט

להתיר. כ' הש"ך משמע אפי' עשה לו טובה יכולים להתיר כך וצ"ע מנ"ל הא שהרי בתשובת הרמב"ן ליתא אלא דליכא משום חשדא כיון שמת והיינו בלא עשה לו טובה אבל אם עשה לו טובה מסתבר שאם מת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח וכו' וצ"ע ע"ש:

מ

מצוה. והט"ז חולק ע"ז וכ' שאין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ"א לא נתכוין אלא שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלא"ה אע"פ שיש בו גמגום קצת עכ"ל (ע"ש בש"ך ובכנ"ג ובמהריב"ל ח"א כלל ה'):

מא

ונשבעו. כתב בתשובת מהר"מ מפדואה דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא' לא נשבע לא מקרי טובה בריצוי לבד וכ' עוד שנראה לחלק שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה אבל במה שנתרצית האשה לא מקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב וכו' ודעת מהרי"ק אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב עכ"ל עש"ך:

מב

להוציא. כמ"ש בא"ע סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה משא"כ הכא. מהרי"ו:

מג

התרה. פי' דצריך התרת חכם וגם דעתם והסכמתם (אבל דעתם לחוד לא מהני כמ"ש סעיף ל"ז) כתב הריב"ש אם נדר ע"ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבטל נדרו אין משגיחין בהם עד שיסכימו כולם ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת"ח ונראה אף למ"ש סי' ר"א דהאידנא כ"ע כע"ה דמיא היינו לענין שצריך התרה אבל לא מחמירינן כולי האי לומר דלא סגי בהתרה מיהו נראה דאם פרט ואמר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני וכו' ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואפילו אומר שכוונתו היה על הרוב לא משגחינן ביה עכ"ל הש"ך:

מד

להחמיר. מיהו הב"ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולים מתירין ודבריהם נראה עיקר ב"ח:

מה

מצוה. שאז מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה ש"ך (ליקח ש"ץ שקולו ערב הוי דבר מצוה הרשד"ם חי"ד סי' קי"ד כדי שלא ישתלשלו קטטות ומריבות דבר מצוה מקרי כה"ג בשם הרבה פוסקים להתיר לקהל שנשבעו שלא יקחו להם מרביץ חורה דבר מצוה מקרי מהריב"ל ח"ג סי' פ"ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהא חכם בקהל מצוה איכא הראנ"ח ח"ב סי' כ"ג להתיר מי שנשבע שלא ישמע ד"ת מפי חכם א' דבר מצוה איכא מקור ברוך סי' כ' לישא אשה שלבו חפץ דבר מצוה איכא הר"מ הלוי חי"ד סי' א' ללמוד תורה עם מי שלבו חפץ דבר מצוה מקרי ש"י דף ר"ז. להיות לפני שרים ללמד זכות על ישראל ד"מ מיקרי הרא"ם ח"א סי' ט"ו):

מו

ברבים. ואפילו אין שם מנין ש"ך:

מז

צרכי. וה"ה לבטל המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ הב"י וכ' עוד בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדולה מזו וכן מי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה אחר יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב"י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה באותו עיר שאשתו שם הוי נמי דבר מצוה:

מח

סתם. ודעת הר"ן ושאר פוסקים שאפי' אמר סתם עד"ר אין לו התרה ונראה להחמיר לכתחלה ש"ך:

מט

דמסתמא. וכ' מהרי"ק אם אותן הג' שייכי באותו נדר לכ"ע הוי עד"ר ומכ"ש אם אמר על דעתכם אני נודר ש"ך:

נ

מקרי. וכתב בתשובת המבי"ט שאם נשבעו ע"ד כ"א מהם לא מקרי עד"ר ואין זה מוכרח ש"ך:

נא

הדחק. כ' הש"ך דהיינו אם אמר סתם עד"ר אבל אם פרטם אין להקל כלל אפי' בשעת הדחק וצורך בדבר וכ' הריב"ש דשטר שכתוב בו עד"ר דינו כמו עד"ר המוזכר בש"ס ואינו מוכרח וצ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להתירו כיון שי"א שאפי' אמר סתם עד"ר אין לו התרה:

נב

מעצמו. פי' בלא קבלת טובה (דאם הדיר לחבירו בשביל טובה שעשה לו אפי' ע"ד יחיד אין יוכל להתיר בלא דעתו):

נג

דינו ואין לו הפרה ויש מקילין בדבר הרשות דלא צוה הקב"ה ע"ז להשביע כן אבל אם נשבע ע"ד המקום לעשות דבר מצוה אין לו התרה:

נד

ברבים. כלומר שהודר במעמד רבים ומשמע דאפילו בלא ידיעת אותן רבים יתירו לו מיהו נראה דהיינו כשאין להרבים תועלת בנדר ההוא הא לא"ה לא גרעו מיחיד שאסור משום חשד ש"ך:

נה

מפר. וכ' הרא"ש דאפשר שאפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע"ד אחרים אינו כלום כיון דסתם אשה ע"ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות וכ' הש"ך אע"פ שכ' הרב בלשון אפשר מ"מ סובר שהדין כך וכ"כ ברמזים בפשיטות וכ"כ הטור בא"ע סי' צ"ו בפשיטות שאפי' נתן לה הבעל רשות וכו' ודלא כהב"ח שכ' דהרא"ש מספקא ליה:

נו

הוחרם. אותו חרם שהוסיפו על מנהגם ע"ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד"ר ש"ך:

נז

בפירוש. וכ' הש"ך מיהו אפשר גם להרא"ש אם אמרו עד"ר או ע"ד קהלות הרחוקות אין להם התרה:

נח

ולהבא. כלומר דלא כשאר נדרים שניתרים בהתרת חכם שנעקרים למפרע ונ"מ לענין הותר מקצתו הותר כולו כדלקמן סי' רכ"ט ס"ב ש"ך:

נט

אינם. כ' הרשב"א אם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהא מנודה יכולין להתיר לכל מי שכבר עבר כדרך המתירין שאר המנודין:

ס

רבים. כתב הש"ך משמע דעת הרב דבעד"ר אפי' מתחרטין כולם אין יכול להתיר להם כיון שאין חרטתן שוה ולעיל סכ"ה כתב הרב אפי' הזכירו שבועה עם החרם יכולים להתיר בעצמם בלא שאלה וחרטה ונראה דס"ל להרב דדוקא כשהשביעו בסתם שהש"ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעין ומחרימין כו' ואפי' ענו כל הקהל אמן בכה"ג אמרי' דע"ד מנהגם משביעין אבל כשכל א' מהקהל נשבע בפרוטרוט על ענין זה הוי עד"ר וצריך התרה עכ"ל:

סא

הרוב. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל ההסכמה אם לא שיסכימו כולם כל שיש מוחה א' א"א להתירו כ"כ ב"י בשם הרשב"א:

סב

נכשל. כתב הט"ז וצריך לשאול על שבועתו ולקבל עליו חרם הצבור ואם תקנת הקהל הוא למיגדר מילתא דעבירה אז אין השבועה שלו חלה כלל וא"צ התרה עכ"ל (אבל אם התקנה הוא על עסקי ממון חלה השבועה וצריך לשאול על שבועתו ויקבל עליו חרם הצבור ע"ש):

סג

ואח"כ. וכ"ש אם כבר נתנו חרם ונשבע אח"כ שחייב להגיד. ש"ך וכתב הט"ז וא"ל הא אפי' בלא נתינת החרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא באם לא יגיד וגו' וצ"ל דמיירי שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ"ש בח"מ סי' כ"ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם:

סד

מחמירין. כ' הש"ך דהיינו בנדון שכתב הרא"ש בתשובה דקהל שקבלו עליהם שכל שטר שלא יהא נעשה ביד סופר העיר שיהא פסול ואח"כ חזרו ותקנו שיהא כשר וקודם שהתירו חרם הא' אחר שנעשה תקנה הב' נעשו שטרות שלא ביד הסופר ע"ז כתב דהשטרות לא נפסלו דאף שעכשיו לא הותר חרם הא' מ"מ כשיותר אח"כ תחול תקנה הב' למפרע אבל כל שלא התירו חרם הא' כלל ודאי דאין השני חל כלל וכ"כ הט"ז ע"ש:

סה

התרה. כתוב בתשו' מיימוני דאפילו נדר עד"ר יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לא"י ואין אומרים יניח אשתו וכ"כ האחרוני' דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפי' נדר עד"ר ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו ש"ך:

סו

שיוכל. פירש הש"ך שאומר שדעתו היה שחבירו יסכים בדבר וא"כ כשאינו מסכים לא הוי נדר כלל אבל בנודר נדר גמור ואינו תולה בהסכמת חבירו אלא שאומר שחבירו יכול להתירנו לו כמו חכם אינו כלום כדלקמן סי' רל"א א"נ דמ"ש שיוכל להתירו היינו התרה ממש ומהני כשמבטלו מיד בשעת הנדר כ"ז שלא חל הנדר עכ"ל:

סז

שנתן. ואפי' כתב ידו מהני:

סח

כאילו. מבואר בב"י דכל שאינו לתועלת שלו ממש לא יוכל לומר כן כגון שנדר לחותנו ע"ד חותנו שלא ילך עם בתו בלי רשותו אע"פ שיש לו קצת נחת רוח מזה צריך דוקא התרת חכם ולא מהני מחילה שלו בזה. ט"ז:

סט

להאריכו. כתוב בבדק הבית בשם א"ח נדר שהותר מקצתו הותר כל הנדר וה"ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב מנה לשמעון בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן וביקש משמעון שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה חייב עוד ראובן באותה שבועה וכ' הש"ך ע"ז דצ"ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו וכו' ובע"כ צ"ל דהא"ח מיירי בשא"ל הריני כאילו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכה"ג הותר כולו והט"ז כ' דבזה נכשלים הרבה ב"א שמתקשרים לשלם לזמן פלוני בת"כ ובהגיע הזמן אומר לו המלוה הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הת"כ נמצא שעובר על הת"כ וכתב ב"י תיקון זה שיאמר כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרוע לזמן פלוני והוא ישבע לו עכ"ל (ועיין בח"מ סי' ע"ג ס"ו בסמ"ע ובט"ז שם וק"ל):

ע

אחד. והט"ז כתב דדוקא כשמת אחד מהם אבל כ"ז שהן קיימים אינו רשאי להלוות כ"א ברשות שניהם ע"ש:

עא

מחויב. הט"ז והש"ך השיגו על הרב בזה שאין הדבר תלוי אם הוא מחויב לעשות בלא כך או לא אלא שאם אחר נדרו וקציבת זמנו בפעם א' שדבר א' הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר אבל כשנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה ב' דברים הם ואין חלוי זה בזה ומסקנת הט"ז ולענין הלכה יש להחמיר ולפסוק דבדבר שיש עליו חיוב בלא"ה חלה השבועה אפילו אחר הזמן ובמידי שאין חיוב בלא"ה יש לחלק בין אומר ליום פלוני או אומר ביום פלוני דאם אומר ליום הוי ב' שבועות הא' על גוף הפרעון בסתם והב' להשלמת הפרעון שיהיה ליום פלוני ע"כ עובר גם אחר הזמן מכח שבועה הא' אבל אם אמר ביום פלוני ממילא עיקר השבועה היה על הפרעון אותו יום כיון שעבר אותו היום אין השבועה חלה אח"כ מ"מ יש לנהוג להחמיר להתיר השבועה עכ"ל:

עב

אחות. ומשמע דאם אירע כן באחות אבי המשודך לא הוי דינא הכי ואין לנו בזה אלא מה שמצינו מפורש דהוי פגם ט"ז (וכ' בה"י על ראובן ששידך את בתו עם שמעון ואח"כ המיר דתו אחיו של ראובן אין שמעון רשאי לחזור וחייב לקיים שבועתו וקנסו ע"ש):

עג

מתעכב. בין שהוא מתעכב כדין או שלא כדין חבירו פטור. ש"ך:

עד

מצוה. ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת"ת כנגד כולם כ"כ הב"ח ומיהו מי שאינו מזיק לו התענית להתבטל פשיטא שאינו יכול להתירו. ש"ך:

עה

בדיעבד. כ' הש"ך דרמ"א אזיל לשיטתו דס"ל בסכ"א בעד"ר דמותר בדיעבד אבל כבר בארתי שם שאין לו היתר אפי' בדיעבד וא"כ ה"ה הכא והאי נדר בעת צרה היינו דומיא דוידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי וגו' אבל הנודר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שהיא מזקת לחליו ועכשיו מתחרט לא מקרי נודר בעת צרה ויכול להתירו אפי' לכתחילה עכ"ל:

עו

ואחד. הטעם בב"י דכל שלא התיר הראשונה לא חלה השניה ואין מתירין הנדר עד שיחול הלכך צריך התרה לכל אחד וע"ל סי' רכ"ט ס"ג דמהר"ל ן' חביב פסק דאף בנדר ושבועה על דבר א' א"צ היתר לכל א' ואחד אלא אם ירצה יתיר כולם בבת א':

עז

אדר. וה"ה בכל ר"ח שהוא ב' ימים צריך לפרוע ביום הראשון כיון דבלשון בני אדם נקרא יום הא' ג"כ ר"ח ואם ידע בשעת נדרו שיהיה ב' ימים ר"ח אינו חייב עד יום השני וע"ל סי' ר"כ ס"ח עכ"ל הט"ז:

עח

מחצה. והט"ז השיג ע"ז וכתב שעכ"פ יפרעו חובותיהם ומהנותר יבנו בהכ"נ ואף לדעת המחבר דיחלוקו מ"מ נראה דאם הציבור אומרים שכונתם היתה לכך כפי מה שאמרנו שומעין להם ע"ש ועיין בח"מ סימן קס"ג וס"ס רל"א מדיני תקנת הקהל:

א

מימרא דרבא א"ר נחמן הלכתא פותחין בחרטה וכו' נדרים דף כ"ב ע"ב וכן פסק הרא"ש שם והרמב"ם בפ' ו':

ב

מימרא דרבי חייא בר אבא אמר רב עמרם בכורות דף ל"ו ול"ז הביאו הרא"ש בפ"ד דנדרים:

ג

טור ממימרא דרבינא שם וכ"פ הרא"ש בפסקיו ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה:

ד

שם מירושלמי:

ה

שם והרא"ש בפסקיו מהא דאמרינן בבכורות דף ל"ז ע"א כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא ומי הוא בדורות הללו דגמיר וסביר כרב נחמן:

ו

מסקנת הגמרא אעובדא דרבינא שם דף ח' ע"ב:

ז

רמב"ם בפ"ו מהלכו' שבועות מההוא עובדא דהא רבינא הוה תלמיד חבר לרב אשי כדאיתא שם:

ח

טור:

ט

הרמב"ם בפ"ז מה"ש דין ה':

י

מימרא דאביי שם דף ע"ו ע"א:

יא

משנה שבת דף קנ"ז ע"א ונדרים דף ע"ז ע"ב:

יב

מסקנת הגמ' בנדרים שם:

יג

רבינו ירוחם כיון דבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתירן (וב"י בא"ח סי' שמ"א בשם תשובת רשב"א ואגור):

יד

לשון טור מדברי הרא"ש שם בפסקיו מברייתא דר"ג ירד מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו ומפרש בגמ' דר"ג סבר אין פותחין בחרטה דמעקר נדרא בעינן ובעי עיונא אהכי ישב:

טו

לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות נדרים מהירושלמי פרק ה' דנדרים והתוספתא:

טז

תשו' הרשב"א וסיים שם כיון שהוא נהנה שהוא מן הדברים שאין מתמני' עליהם עובדי כוכבים והגרים וגם הצבור נהנין ממנו ממלאכתן שנעשית ע"י וכיון שהוא נהנה אינו נשאל לחכם שבעיר:

יז

מסקנת הגמ' שם בנדרים דף ע"ז ע"א:

יח

הרא"ש והר"ן שם והכריחו כן מהגמרא:

יט

כ"כ הרא"ש בפ"ג דנדרים:

כ

מעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא וכו' שם דף כ"א ע"ב וכ' שם הרא"ש דפתח זה לא הוי נולד כי מצוי הוא שיקפידו קרוביו ואוהביו של אדם על מה שנדר:

כא

מעובדא דביתהו דאביי וברייתא מעשה באדם א' וכו' שם דף כ"ג ע"א:

כב

בפי' רש"י בעירובין דף ס"ד ע"ב ובכמה דוכתי והמרדכי בפ"ב דשבועות בשם הר"מ שהסכים לדברי רש"י ור' יוסף בכור שור שלא להתיר שום נדר בלא פתח וחרטה:

כג

הרמב"ן במשפטי החרם וכרשב"א בתשובה וש"פ מעובדא דרב הונא דאפקה ההיא איתתא הזכרת ה' וכו' שם בנדרים דף ז' ע"ב:

כד

משנה שם דף ס"ו ע"א:

כה

משנה שם דף ס"ה ע"ב:

כו

משנה שם:

כז

משנה שם דף ס"ד ע"ב וכטעמיה דאביי שם בגמרא דכללא הלכ' כרבא לא איתמר אלא כי פליגי לענין דינא אבל לא היכא דפליגי בטעמא דמילתא ומשום דטעמיה מסתברא:

כח

ב"י מהספרי דאילו משום מצוה אחת לא חמיר לאינשי כולי האי וכמ"ש הרא"ש והר"ן

כט

מסקנת הגמ' שם דף כ"ב ע"א:

ל

משנה שם וכרבא:

לא

שם דף ס"ד ע"ב כחכמים ור' צדוק:

לב

ירושלמ' כתבוהו שם הרא"ש והר"ן:

לג

שם במשנה ומפרש שם בגמ' ע"ב כיון דאחציף לפניו להדירם גם בשעת חרטה אם אין לו חרטה גמורה יחציף פניו:

לד

שם במשנה וכחכמים:

לה

כפי' הרא"ש שם:

לו

טור ממימרא דרב נזיר דף ל"ב ע"ב וכ"פ הסמ"ג:

לז

כרב הונא ורב פפא גיטין דף ל"ה ע"ב תוספות שם והרשב"א וש"פ מהירושל' בההוא עובדא דאתא קמי דר' בון וכו' א"ל לשחק בקוביא קאמינא:

לח

מפי' רש"י שם בגיטין וכן משמע מהירושלמי:

לט

הרשב"א בתשובה וכ"כ הרא"ש שם והריב"ש בתשובה:

מ

הרשב"א בתשובה:

מא

הריב"ש בח"א סי' ל"ו מהירושלמי הנזכר:

מב

בקיצור תשובת הרשב"א:

מג

שם בשם הרש"ט והוכיח בראיות (ור' ירוחם):

מד

טור בשם הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבועות מעובדא דרבינא דהוה ליה נדרא לדביתהו וכו' נדרים דף ח' ע"ב והכי מוכח בירושלמי מדבעי בפ"י דנדרים מהו להתיר ע"י תורגמן וכו' ומסיק דע"י תורגמן שרי משום דבעל דבר נמי תמן קאי וכן הכריע הרשב"א בתשובה ועובדא דבת יפתח יוכיח וכ"כ הריב"ש בשם הרא"ה והגמ"יי שם ברמב"ם והגמר"ד דקידושין:

מה

כרב פפא דאמר בשאלה ד"ה אין חכם וכו' נדרים דף צ' ע"א הסכמת הפוסקים:

מו

לשון הרמב"ם שם בפ"ז מה"ש דין י"ד:

מז

ר"ן בתשובה סימן נ':

מח

תשו' הרמב"ן סימן רמ"א ותשו' הרשב"א:

מט

ריב"ש בח"ב סי' ל"ו:

נ

ברייתא נדרי' דף ס"ה ע"א ובפי' המשנה שכתבתי עם מסקנת הדין וקצת שאר דינים הנלוים אליהם שחברתי פה בגלותי וקראתיו כלי גולה השי"ת יזכני לגמרו הוכחתי שנשמט בהעתק דין זה תיבה אחת וכצ"ל לאותו שנדר על דעתו ומדעתו פי' ומרצונו וכו' כיון שנדר לו בשביל טובה שקיבל ממנו וכמו שכתב בכ"מ בפ"ז מה"ש ובב"י בסי' זה לדעת הרמב"ם ולדעת הרא"ש ובשם רא"מ והראב"ד וכ"כ התוספות שם בשם ר"ת והרשב"א והמרדכי והטור והר"ן וסמ"ג ומהרי"ק בתשובה וש"פ זולת הרמב"ן ולחד תירוצא בתוספות דגיטין כנזכר לקמן וכן מוכח מדברי המחבר שכ' אבל אם מעצמו וכו' בלא דעתו משמע שא"צ דעתו ורצונו אבל צריך להודיע לו כמ"ד בירושלמי מפני החשד כמ"ש הרמב"ם ושאר פוסקים וראיתי עכשיו בחיבור הרב ט"ז שכת' שמה שכ' בש"ע אלא אם כן הודיעו וכו' פירושו שיהיה רצונו בכך ולענ"ד דלא בא המחבר לסתום אלא לפרש אף שהרב הגאון רמ"א כ' שני הדינים בשם י"א מ"מ הדבר מוכרח כמ"ש לענ"ד וכמ"ש ג"כ הרב ט"ז:

נא

תוספות בגיטין דף ל"ה ע"ב וכן כתב הרא"ש והר"ן בשם ר"ת שם בנדרי' וכ"כ הטור וכ"נ מדברי הרא"ש שהסכים לדברי ר"ת וכ"כ הסמ"ג והריב"ש בתשו':

נב

שם בריב"ש וכנזכר לעיל סעיף י"ד וציינתיו שם:

נג

הראב"ד והרשב"א בתשובה ומהרי"ק בסי' נ"ב:

נד

הר"ן בתשובה מדברי התוס' בגיטין דף ל"ה ע"ב וכן כתב הרשב"א בתשובה:

נה

שם בתוספות לתירוצא בתרא וכ"כ בתשובות להרמב"ם סי' רמ"ח רמ"ט ור"ן וכדעת רשב"ל דאמר בירושלמי מפני החשד:

נו

מימרא דאמימר גיטין דף ל"ו ע"א:

נז

שם ומייתי שם כי ההוא מקרי דרדקי וכו':

נח

כרב נחמן גיטין דף מ"ו ע"א הרא"ש והרשב"א והר"ן וש"פ:

נט

תוס' והרא"ש והר"ן וש"פ:

ס

טור בשם סמ"ג בשם ר"ת וכ"כ מהרי"ק בסי' נ"ב בשם התוס':

סא

טור מדברי התוס' שבועות דף כ"ט ע"ב ומדברי אביו הרא"ש שם מהא דגיטין וציינתיו בסעיף דלעיל ומההיא דנזיר דף נ"ז ע"א:

סב

שם מהתוס' והרא"ש והר"ן והמרדכי על מימרא דאמימר וציינתיו לעיל ריש סעיף כ"א וסמ"ג בשם הגאונים והרשב"א בתשובה וכן נראה מדברי הרמב"ם:

סג

ר"ן בפ"ד דגיטין:

סד

מדברי התוס' והרא"ש בשבועות דף כ"ט ע"ב:

סה

שם:

סו

לשון הטור:

סז

הר"ן בתשו' וכ"כ הרשב"א בתשובה:

סח

שם בתשובת הרשב"א בשם הרא"ה:

סט

תשו' הרשב"א וסיים שם דהיתר צבור מיגז גייז לה וכהפרת הבעל כדלקמן סי' רל"ד וכתבה מהרי"ק בשורש נ"א (ולקמן רכ"ט סעיף ב'):

ע

תשובת הרשב"א וסיים שם שהרי הם כאלו התנו לעשות כך:

עא

שם מפני שכאלו התנו וכענין הפרת הבעל שא"צ להמתין עד שיחול:

עב

ריב"ש בח"ג סי' קע"ח מהירושלמי וציינתיו לעיל סעיף י"ד:

עג

הר"ר דוד כהן בתשובה:

עד

בתשובות להרמב"ן:

עה

הרא"ש בכלל ה' סי' ד' וכלל ז' סי' ה' והריב"ש בח"א סי' ע"ג:

עו

הר"ן בתשובה וכ"כ הרשב"א בתשובה:

עז

סמ"ג בסי' רל"ח בשם שהורה גאון ותשובת הגאונים ושכן ראה בתשובות ר' יוסף ט"ע והמרדכי בשם תשובת רש"י ותשו' להרמב"ן סי' ר"פ וש"פ:

עח

שם:

עט

הרא"ש בתשובה כלל ה' סי' ד' ממדרש ילמדנו שכן היתה שבועת יהושע ושבועת פילגש בגבעה ושבועת שאול גזירה ונידוי:

פ

תשובת הרא"ש כלל י"ב (מהגהת מיי'):

פא

תשובת הרשב"א ודוקא שלא היתה לתועלת חבירו אבל אם היתה לתועלת חבירו כגון שנשבע ליתן לו מנה די כשיאמר הרי אני כאלו התקבלתי ב"י והוכיח בראיות כדלקמן סי' רל"ב:

פב

תשובת הרשב"א וכתב שם שא"צ רשות פה אל פה אלא אפילו בכתב ידו כל שהוא מכיר חותם ידו (ורמב"ן סי' רנ"ד):

פג

הרשב"א בתשו':

פד

תשובת הרשב"א וכר' יונתן דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו סנהדרין דף פ"ה ע"ב ובכמה דוכתי:

פה

תשובת הרשב"א (וריב"ש לדעת הרא"ש ורמב"ן סי' רנ"ט וסוף ספר כל בו):

פו

כדעת הריב"ש בח"א בסי' צ"ט ובח"ב סימן קנ"ח והביאם הרב ב"י בסי' זה:

פז

שם:

פח

שם לדעת הרא"ש ולדעת הריב"ש וכתב שם עוד שאפילו לדעת הרא"ש אם אין בשבועה תביעת ממון כיון שאין כאן חיוב ממון אין השבועה אלא עד הזמן ולא יותר:

פט

הרשב"א בתשובה וכן כתוב בתשובות להרמב"ן סי' רע"ה:

צ

שם בתשובות להרמב"ן וע"ש:

צא

תשובת הרשב"א מהא דאמרינן בב"ק לא נתכוונה זו אלא להגון לה וציינתיו לעיל ריש סי' רי"ט:

צב

הרא"ש בתשובה כלל ח':

צג

בתשו' להרמב"ן והיא בתשו' הרשב"א וסיים שם וענין יהודה דאיתא (בב"ק דף צ"ב ע"א) מפני שהיה סובר דנדוי על תנאי אם נתקיים התנאי א"צ הפרה וע"כ לא שאל על נדויו וכו' ואמרי' במכות י"א ע"ב נידוי על תנאי צריך הפרה מנ"ל מיהודה כו':

צד

מרדכי פ"ז דמציעא בשם ה"ר פרץ ורבינו ירותם בנתיב י"ד שקבל מרבותיו ולפיכך לא התירו ליהודה לא יעקב ולא מרע"ה עד שהתפלל עליו משה רע"ה:

צה

בתשובת הרמב"ן סי' רע"ד:

צו

כן משמע מתשובה הנזכרת וכ"נ מתשובת הר"ן סי' י"ז מטעם דכל שלא התיר הראשונה לא חלה השניה ואין מתירין הנדר עד שיחול וכמ"ש בסי' רכ"ט סעיף ג':

צז

תשובת הרשב"א:

צח

תשובת הרשב"א: (וכפול בח"מ סי' ע"ג סעיף ט') משום דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם והוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא:

צט

תשובת הרשב"א מההיא דמחצה לאהרן ומחצה לבניו ב"ב דף קמ"ג ע"א:

ק

הריב"ש בח"ב בסי' קמ"ה:

קא

שם בח"ג סי' צ"ו:

א

(ליקוט) מי שנדר ונתחרט כו' כיצד כו'. דאין ניתר אלא בחרטה כמ"ש בגטין פ"ג ב' הא אר"י אין חכם כו' וכ"מ בכמה מקומות (ע"כ):

ב

דגמיר כו' והוא כו'. כ"ד הרא"ש בפ"ג ס"ג וער"נ ח' ב' ד"ה ושמתא כו' כ"ג א' ד"ה והתרת כו' ע"ח א' ד"ה אמר כו' דלא כהרמב"ן דמצריך סמוך דוקא. ודעת הרמב"ם דהדיוטות א"צ דמסברי כו' ועב"י:

ג

וגם יודעין כו'. הרא"ש שם ור"נ ע"ח א' בשם הירושלמי:

ד

ג"פ. טור ומהרמב"ם משמע שפ"א די. ב"י. ובפירושו ספ"י כתב ב"פ אבל דברי הרא"ש בסוף יומא כדברי הטור שכתב ומיהו נראה כו' ולכך כו':
(ליקוט) ג"פ. כמ"ש בס"פ ד' מיתות הותר הנדר כו' ואע"ג דשם ל"ק רק ב"פ ל"ד דב"פ ודאי לא מעלה ולא מוריד וכמ"ש בספ"ג דפרה עץ ארז. כו' אזוב כו' וכן בפ"ק דנדה (י"א א') קפצה וראתה כו' ואף שתוס' מגיהין שם דצ"ל ג"פ אינו מוכרח (וכ"כ תוס' שם ל"ט ב' בד"ה אלמא) וכמ"ש למעלה וכן בהרבה מקומות (ע"כ):
(ליקוט) ג"פ. כמ"ש בספ"ד מיתות הותר הנדר כו' [וכן בפרק הספינה (ע"ד א') הגירסא בע"י מופר לך מופר לך] ואף שלא כ' רק ב"פ הוא ג"פ כמו בפ"ג דפרה אזוב זה כו' ובמנחות פ' ר' ישמעאל (ס"ה א') ושאר מקומות אבל ב"פ לא מצינו לעולם (ע"כ):

ה

או כו'. עמ"ש בסי' רל"ד סל"ז:

ו

אפי' כו'. עבה"ג ושם ב' אר"נ הלכתא כו' ור"נ סבר כו' וכנ"ל ס"א:

ז

ובלבד כו'. מתני' הנ"ל:

ח

וחרמי כו'. עבא"ח סי' ש"ו סי"ב:

ט

בד"א כו'. עבה"ג וערא"ש שם וע"ל ס"ז:

י

ואם נשאל כו'. הרמב"ם דבשביל שנהנה לא בטלה התרה כ"מ וז"ש בפ"ה דב"ב (ע"ד א') הל"ל מופר לך ועלח"מ שם:

יא

נשבע כו'. כנ"ל בסעיף שקדם ועבה"ג ועב"י בפי' הירושלמי הנ"ל:

יב

מי כו'. כנ"ל ריש הסי':

יג

ומיהו כו'. דבעינן שיעקור הנדר מעיקרו כמ"ש בפ' המדיר (ע"ד ב') מה בין חכם כו' וזש"ש שר"ג עצמו הטריח למצא פתח לרב סחורה וכן ממש"ש לבך עלך כדו תהית הרא"ש שם:

יד

וי"א דחוזרין כו' ויש מי כו'. ע' מרדכי ספ"ג דשבועות שהאריך וז"ל בקיצור כתב ר"מ וז"ל פ"ג דנדרים מסקינן הלכתא פותחין בחרטה ומשמע כולה שמעתא שם בחרטה בעלמא כדו תהית כו' ולא כמ"ש רש"י פ' הדר שצריך למצוא פתח כו' וכ"מ שם כ' א' דפותחין קולא הוא דקאמר בשלמא כו' ועתוס' דעירובין ס"ד ב' ד"ה פותחין כו' וכתב שם ור"י בכור שור כתב וז"ל ג' חרטות הן א' בנולד ואין פותחין בו ב' שהיה בעולם אבל לא ידע בו ולכ"ע פותחין בו והג' דבר שלא בא לעולם אבל רגיל לבא בעולם ובהא פליגי אם פותחין בחרטה זו ומש"ש לבך עלך אחר שמצא פתח א"ל עדיין אתה עומד כמו בשעת נדר כלומד הזהר שלא תשקר ודייק בגמ' ממ"ש לבך עלך דמשמע שאירע הדבר לאחר הנדר כו' ע"ש:

טו

החרם כו'. עבה"ג וקושית הב"י שהקשה מה ענין המנדה לאחר כו' איני מכיר אם החרם הוא נדר אטו המדיר לאחר מנכסיו א"צ התרה ואף שבסי"ז מחלק בכך שכתב וה"ה למנדה כו' וכן כו' אינו ענין לכאן וגם ראיה ממש"ש ז' ב' ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו אלמא א"צ התרת חכם וגם שאמרו מיפר ולא קאמר ומתיר אלמא כעין הפרת בעל בלא פתח וחרטה וכן ממש"ש כי הא דמ"ז כו' ושם ודאי לא היה פתח וחרטה [ועמ"ש בסכ"ה]:

טז

נדר כו' או כו'. ערא"ש שם ד"ה שהיית כו' וד"ה על כו':

יז

שהנדר הוא כאלו כו'. ער"נ ד"ה א"ר צדוק כו' וד"ה אמרו כו' ומיהו נהי כו':

יח

או שיאמר כו'. רא"ש ד"ה יפתחו כו' ויאמרו כו' ובד"ה אמרו כו' ול"ד כו':

יט

שאין אדם כו'. ובסי"א מה"ט שאינו כו' נקט טעמא דאביי שכן הסוגיא שם כ"ב א' כדבריו ואע"ג דפתח כו' וכ"ש בכה"ג וכמש"ו ומטעם זה כו':

כ

לומר אלו כו'. רא"ש שם:

כא

וכן מיתה כו' אבל כו'. גמ' שם ב' [ועיין רא"ש ד"ה אלא כו'] וער"נ שם ד"ה ירושלמי כו':

כב

הא דאין כו'. רמב"ם וש"פ וכתב ב"י שרצונו לתרץ בזה קושית תוס' דכתובות ס"ג א' ד"ה אדעתא כו' ועוד הביאו ראיה ממה שהתירו בכדו תהית וכן כיוצא ולא שאלו אם מתחרט מחמת נולד:

כג

והסיבה כו'. בגמ' דשם:

כד

ואם לא פרט כו'. ער"נ בנדרים ס"ה א' ד"ה והיכא דהוי. מיהו היכא כו' וכ"כ הרא"ש שם ובגטין שם ש"מ שבכה"ג דכאן אפי' בדיעבד אינו כלום (ויש לדחות משום דמ"מ החכם לא יתיר לכתחלה. משא"כ למ"ד דא"צ לפרט הנדר דהחכם לא ידע כלל שהנדר לתועלת היתומים ויתיר לכתחלה ולגבי דידה בדיעבד מותר. אבל ברשב"א מביא ראיה מדקאמר בגטין שם דאי אמרת צריך זימנין דגייז כו' ש"מ דמעכב בדיעבד):

כה

ומיהו כו'. שפריטת הנדר אינו אלא מפני הרמאין לכן די בכך. שם:

כו

אפי' כו'. כמ"ש בספ"ק דר"ה:

כז

יש מתירין. וכן משמע בגמ' שם תנן הנושא כו' ליחוש כו' ואי אין התרתו כלום מאי פריך:

כח

ואם יש כו'. ער"נ כ' א' ד"ה ולענין. וכ' בתוס' כו':

כט

צריך כו' ומתירין כו'. ער"נ שם ד"ה בעל מהו כו' [וכ"פ הריב"ש וכתב ועובדא דבת יפתח בב"ר פ' ס' יוכיח]:

ל

אין מתירין כו' כיצד כו'. ער"נ שם ד"ה מיהו. ולענין שאלה כו' ואיכא מ"ד כו' ופסק הרמב"ם וש"ע כסברא שניה:
(ליקוט) אין כו'. לשון הרמב"ם וס"ל אפי' התלוי בזמן אבל י"ח בזה וכמו שחילק אביי שם פ"ט א'. תשובת רמב"ן סי' רע"א אבל חשש שם לסברת רמב"ם וכתב דלמא קי"ל כר"ה שם ואף אביי לא קאמר אלא אפ"ת כו' והביא ראיה לזה הסברא ממש"ש צ' א' מחלוקת כו' אבל בשאלה ד"ה מפר ואע"פ כו' ודלמא דוקא התלוי בזמן אלא דאין חילוק כו' ע"ש (ע"כ):

לא

ואפי' כו'. ולא דמי למ"ש בסט"ו ואם יש כו' דשם מדינא מותר רק משום נדר ועוד הטעם משום שעבירה הוא ואם יש מכשול אדרבה מצוה בהתרה משא"כ כאן ומדינא אינו מותר ואם התיר אינו מותר ע"ש בתשובה:

לב

וכ"ש נודר כו'. הוא הדינא דגמ' שם:

לג

אבל כו'. שם וכרבנן וער"נ שם ד"ה ולענין כו':

לד

וכן. דג"כ הפרה כמש"ש ז' ב' ומיפר לעצמו וכנ"ל:

לה

מי כו'. מסתפק בתשובה שם אי מקרי חל הנדר משהגיע פסח או בעצרת ופסק לחומרא שאין מתירין עד עצרת ואף שעובר נדרו בעצרת אין בכך כלום כיון שמתירין לו עוקר נדרו מעיקרו וכמ"ש פ"ט ב' ושבשיה כו' וער"נ שם ד"ה ושבשיה כו'. אבל הרא"ש שם ד"ה ושרקיה כתב כי הפשיט כו' וז"ש בש"ע ונ"ל שטוב כו':

לו

נדר ע"ד כו' עד והוא שפרט. הכל לשון הטור רק מ"ש בש"ע אא"כ הודיע לאותו שנדר ע"ד כתוב בטור אלא מדעת אותו שנדר על דעתו וכמ"ש בהג"ה והוא כפי' הר"א ממיץ הביא הרא"ש בפי' שם ובפסקיו שפי' בפניו דר"ל מדעתו כמו (עירובין מ"ו ב' וש"מ) אין חבין לאדם אלא בפניו ומ"ש טוש"ע ע"ד חבירו הוא כגירסת התוספתא וירושלמי הביאו תוס' בגטין ל"ה ב' ד"ה ליחוש כו' בירושלמי כו' בפניו אין כו' והאי בפניו לפי' הר"א ממיץ ג"כ לדעתו. ואף שהרא"ש דחה שם פי' הרא"מ וכתב ולישנא דהמודר הנאה מחבירו לא משמע הכי מ"מ כתב אח"כ מיהו צריך לפרש כן ואע"ג שכתב אח"כ ובירושלמי כו' מכל מקום כיון שגמ' דידן מורה כן כתב הטור כן ול"נ שהטור כתב כדברי הרא"ש בגטין שם ששם כתב כדברי הרא"מ וכתב שם להדיא דלא כהירושלמי ע"ש:

לז

וי"א כו'. טור כנ"ל וכן הוא דברי הרא"מ ודברי הרא"ש בגטין וער"נ בנדרים שם ד"ה תניא כו' איכא מ"ד כו' ומסתברא דהא כו' ותו איכא כו' וכ"כ הריב"ש סי' ש"ע וא"כ לפי מה שפסקו טוש"ע ודוקא שנדר ע"ד כמ"ד מפני הבושה א"כ ע"כ צריך בידיעתו ודברי ש"ע תמוהין:

לח

ודוקא שנדר כו'. תוס' והרא"ש וש"פ בנדרים שם והרא"ש והרשב"א בגטין שם לתרץ קושית תוס' ד"ה ליחוש הנ"ל וכ"כ הר"נ וש"פ ועוד ראיה כ' מפ"ז דסוטה ל"ו ב' א"ל זיל איתשיל כו' א"ל ואיתשיל כו' וקבעוה בגמ' ועוד ראיה ממ"ש בגטין מ"ו א' אריב"ל מ"ט דר"י כו':

לט

בשביל השבועה. דאל"כ הרי הרבה הטיב יעקב ליוסף וכן פרעה ליוסף:

מ

כמו כו'. וכן נ"נ לצדקיהו:

מא

והשבועה היתה כו'. דכה"ג שייך מפני הבושה כמ"ש הר"נ שם איכא מ"ד כו' מפני הבושה כלומר כו' ובזה תי' קושית תוס' דגטין הנ"ל שאין תועלת ליתומים באיסור אכילתה וכ"כ הר"נ בנדרים שם:

מב

וי"א שצריך כו'. כטעמא דחשדא ור"ל כשני הטעמים להחמיר וכמ"ש הר"נ שם וכן הכריע הריב"ש להחמיר כשני הטעמים:

מג

ואם כבר כו'. בזה מתורץ ההיא דסוטה (גבי שבועת יוסף ליעקב) לטעמא דחשדא (וגבי שבועת יוסף לפרעה משום דא"צ דעתו רק ידיעתו כמ"ש לקמן בס"ק מ"ח) אבל לטעמא דבושה אפי' מת וכמ"ש למטה:

מד

ואפי' נדר כו'. דאל"כ מאי אהני ליה לצדקיהו וגם הסנהדרין היאך התירו לו וגם צדקיהו היה צדיק גמור כמ"ש בפ' חלק (ק"ג א') מאי דכתיב בראשית ממלכת כו' ובזה תי' קושית תוס' דגטין הנ"ל:

מה

והוא שפרט כו'. כנ"ל מהא דגטין הנ"ל שצריכה לפרוט שנדרה מפירות לתועלת היתומים:

מו

וי"א כו'. דמצדקיהו מוכח להיפך דצא וראה מה עלתה בו ובסנהדרין והכתוב צווח וגם במלך נ"נ מרד אשר כו' וכמ"ש החכם הגדול הוא שעונותיו ספורים וער"נ שם וש"פ ומ"מ אינו מוכרח דהעונש שלהם הוא לפי שהתירו לכתחלה ועתוס' ור"נ שם שכתבו שמה שהתירו לכתחלה משום דלדבר מצוה מתירין ודבר מצוה היתה ע"ש וכתב הריב"ש שנענשו שהיה חילול השם וגם מה שהתירו לכתחלה שהיה נראה להם דבר מצוה שלא כהוגן עשו ועילה מצאו וז"ש בש"ע ומיהו הב"ד כו' ועריב"ש סי' ש"ע ומ"מ מוכח דבדיעבד מותר דאל"כ מאי אהני לצדקיהו וכן לא אהני דבר מצוה אם לא היתה ההתרה כלום ועוד הביא מהרי"ק ראיה ממ"ש בשבועות כ"ט כי היכי דלא תיהוי הפרה אע"פ שהשביעם בפני השם שמכה"כ וכתיב אתם נצבים לפני ה' כו' לעברך בברית ה' ובאלתו כו' ובשביל שעשה לו טובה בשביל השבועה שע"מ כן הכניסן לא"י וכן י"מ היתה ע"מ כן ועבודה צורך גבוה:

מז

ואם נשבע כו'. ער"נ בנדרים שם בד"ה הנ"ל וההיא דגטין נמי לאו כו':

מח

וי"א שאין כו'. כההוא טעמא דמפני חשדא דכ"מ בגמ' דקאמר המודר הנאה מחבירו כו' וכמ"ש תוס' שם בנדרים דגמ' דידן אזלא כהאי טעמא דמפני חשדא וכ"כ הרמב"ם כהאי טעמא וכ"ד ש"פ וכמש"ש ז' ב' לענין נידוי וער"נ שם ד"ה נדהו כו' וכמ"ש תוס' בשם ירושלמי דגם כאן דוקא שהדיר בפניו וכנ"ל וז"ש אלא בידיעתו כנ"ל דלטעמא דחשדא א"צ דעתו רק ידיעתו משא"כ לסברא ראשונה צריך דעתו וט"ס בש"ע בסברא ראשונה כנ"ל וכ"כ בט"ז וש"ך ובה"ג ורמ"א שכתב למעלה וי"א דאפי' הודיעו כו' וי"א שצריך כו' כתב כשני הטעמים לחומרא וסברא אחרונה עיקר לדינא:

מט

ואם מת כו'. כנ"ל דליכא חשדא ודברי ש"ך בס"ק נ"ג הם בטעות ושגגה דלסברא זו אין חילוק בין עשה לו טובה לעולם א"צ דעתו והסכמתו והש"ך הביא ראיה מבעלי סברא ראשונה ונמשך אחר מ"ש בס"ק נ"ב ג"כ אותו הטעות מדברי ריב"ש שהוא דברי רמ"א בי"א הנ"ל שפסק כשני הטעמים לחומרא וכבר כתב רמ"א שם וי"א שצריך כו' ואם כבר מת כו' וקאי הכל שאם מעצמו נדר כו' משא"כ כאן לסברא האחרונה:

נ

מיהו אם כו'. דכה"ג גם ביורשיו וב"כ איכא חשדא:

נא

י"א דלצורך כו'. כנ"ל מצדקיהו שהתירו לו לכתחלה:

נב

איש ואשה כו'. כנ"ל ממשה ליתרו אף שהשבועה היתה בעת שהבטיחו ליתן לו עדיין:

נג

חייב להוציא. כ"ה דעת הרמב"ם ואף שכל הפוסקים חולקין מהא דר"פ הנזקין מ"ט ב' מאי ד"א וכ"ת כו' מ"מ אינה מחויבת להיות עמו וכ"ש דעדיין לא נשאה דמתירין לה:

נד

בלא דעתם. טור וכ"כ תוס' שם ל"ה ב' סד"ה אבל נשאת כו' וכ"כ המרדכי שם פר"ת הטעם דעד"ר אין לו הפרה משום דצריך דעתם להפר וסתמא אין דעתם להפר אבל לדבר מצוה מסתמא ניחא להו כו' ואם הם לפנינו ודעתם להפר יפרו ודוקא ע"ד רבים כו':

נה

וי"מ כו'. כפי' הרשב"א וסמ"ג וש"פ משום דאין חרטתם שוה שכ"א מתחרט מטעם אחר משא"כ אם יש מצוה בהתרתו שכולם מסכימין בדעת א' ולכן בעל מפר בכ"ע כמ"ש בסכ"ד שא"צ לפתח וחרטה:

נו

מי שנשבע כו'. כמ"ש (ברכות ו' א') אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ ואמרינן מי שיש לו בה"כ בעירו כו' מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא כו' (שם ז' ב' ח' א') וכל הסוגיא דשם. ושלא כדעת ר"ת שכתב דלדבר מצוה. אין להתיר דוקא אם אותן הרבים שייכי בגוה והביא ראיה ממש"ש מ"ו א' אריב"ל מ"ט דר"י כו' ואע"פ שיש מצוה בהריגתן וחלקו עליו דשם אין מצוה כמ"ש בסוטה ל"ה ב' הא למרת כו' וערש"י ותוס' שם ד"ה לרבות כו' שלא כתבו כן וגם הכתוב לא משמע כן שכ' למה רמיתם אותנו כו' ועתה כו' [אבל תוס' בגטין ל"ה ב' סד"ה אבל חילקו בין עד"ר להדיר ברבים שכתבו ועוד דבעד"ר כו' תדע כו'] והביאו ראיה דלא כר"ת מהסוגיא דמכות ט"ז ב' אבל אונס לא דהיכא כו':

נז

וכן לעשות כו'. עספ"ט דנדרים ס"ו ב' ובמ"ר פ' נשא פ' ט' קע"ג ד' ר' זכריה כו':

נח

או משום צרכי כו'. כמ"ש בפכ"ג דשבת ק"נ א' ובפ"ק דכתובות ועש"ע א"ה סי' ע' ס"ד וסי' צ"ג ס"ד:

נט

וכן כו'. כמ"ש ברפ"ג דמ"ק:

ס

ודוקא אם כו'. דאל"כ כל נדר מצוה בהתרתן כמ"ש בנדרים נ"ט א' בשלמא כו' אלא דשם הטעם משום שמא לא יוכל לקיימם כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות נדרים ואם יבא אליהו ויאמר שיוכל לקיים אין מצוה בהתרתו וכן כאן ודבריו דחוקים ויותר נראה התירוץ האחרון שכתב מהרי"ק שם דוקא מצוה גדולה כההיא עובדא דגמ' וכיוצא:

סא

ואם אותן כו'. דהטעם דמסתמא ניחא להו כנ"ל משא"כ כאן:

סב

מי שנשבע שלא כו'. שג"כ הכל מסכימין בהתרתה:

סג

וכגון כו'. תוס' ל"ו א' ד"ה אבל כו' ורא"ש שם אבל ש"פ חולקין ועש"ך:

סד

ואין לסמוך כו'. וכן משמע ממה שתירץ הרא"ש בגטין ונדרים קושית תוס' דגטין ל"ה ב' ד"ה וליחוש. וא"ת בין כו' ותירץ משום דדיעבד היתירו היתר כנ"ל בס"כ משמע דכאן אפי' בדיעבד אינו כלום:

סה

אם נשבע כו' כי כו'. כנ"ל:

סו

מי שנשבע כו'. ג"כ כנ"ל דהטעם משום חרטתם כו':

סז

נדר כו'. כמ"ש בגטין מ"ו א' וכמה רבים כו' וקי"ל כר"נ וכמ"ש ברפ"ח דנזיר נ"ז א':

סח

מעצמו. ר"ל כנ"ל ס"כ אבל אם מעצמו נדר כו':

סט

ע"ד א'. וראיה מאשה דע"ד בעלה נודרת ואעפ"כ החכם מתיר. הרא"ש בגטין:

ע

או ע"ד כו'. שלא כדברי תוס' בגטין שם ד"ה רנבי"א שלשה נראה כו' וא"ת ע"ד כו' אבל בשבועות כ"ט ב' ד"ה כי היכי כתבו אין ללמוד כו' וערא"ש שם והר"נ שם כתב וי"א דאף ע"ד המקום דוקא בתורה ומצות שאין המקום ב"ה נסכם להתירם משא"כ לדבר הרשות וז"ש בהג"ה מיהו אם כו' ויש מקילין כו':

עא

נדר שהודר כו'. עתוס' דגטין ל"ו א' ד"ה אמר כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ:

עב

בעל כו'. עתוס' שם ל"ה ב' ד"ה אבל. וא"ת וידירוה (עד"ר) כו' וי"ל כו' וכ"כ הרא"ש והר"נ שם וש"פ:

עג

נדרים וחרמים כו'. תוס' בשבועות שם ע"ש:

עד

ויש כו' וא"צ כו' שאינו כו'. הכל ברא"ש שם וכ"ה בתוס' שם בקוצר:

עה

גזירה ונידוי. ע"ל ס"ח מש"ש:

עו

הלכך נודרין כו'. טור וכתב הרשב"ץ שאינו אלא כמו חרם כנ"ל ובחרם מתירין בעצמן שהרי השבטים כשמצאו יוסף התירו עצמם החרם [וכ"כ הריב"ש] וזה ראיה למ"ש בס"ח:

עז

אפי' הזכירו כו'. שאין דעתם מ"מ אלא להחמיר מי שיעבור על גזרתם וכמ"ש חרם בקרבך ישראל וכתיב וישבע יהושע כו' וע' בשבועות ל"ו א' וז"ש בתד"א כי השבועה הוא החרם ר"ל בכה"ג והטעם כתבו הר"נ והרשב"א וש"פ שכיון שנהגו כך ה"ה כמתנים להיות אסורים עד שיסכימו להתיר וה"ל כמו נדר אשה דאמרינן (שבת מ"ו ב' וש"מ) ע"ד בעלה נודרת ולכן דוקא במה שנהגו מקדם שנודרין ומחרימין ע"ד הנהוג משא"כ אם מוסיפין בחומרא דבר חדש וז"ש ואם התנו כו' וכן כו':

עח

וי"א כו'. כ"כ תשובת הרא"ש וע"כ פליג על סברא הראשונה דלסברא ראשונה צריך שאלת חכם שאינו כשאר חרמות כמ"ש בש"ע דלא כש"ך ולסברתו אפי' עד"ר מתירין בעצמן בלא התרת חכם ודעתו שכל שהוסיפו הכל היה דעתם כעין חרם אבל רוב הפוסקים חולקין וכמ"ש בש"ע ועב"י ומ"ש בש"ע סי' רכ"ט ס"ד וכן צבור כו' יתירו צ"ל לפ"ז ע"י התרת חכם:

עט

אין כו'. כנ"ל דחרם הוא כהפרה וכמ"ש ג"כ בס"ח ובהפרה אמרינן ברפ"ד דנזיר דמיגז גייז ועתוס' שם כ"א ב' ד"ה בעל כו' אבל בעל כו':

פ

אפי' כו' ואפי' כו'. כנ"ל דהחרם היה על דעתם וכאלו התנו מתחלה:

פא

ואפי' לא כו'. כנ"ל סי"ז:

פב

ויכולין להתיר כו'. ע"ל סי' רל"ד סל"ו והוא כדעת הש"ע דשם ועריב"ש סי' קפ"ה:
(ליקוט) ויכולין כו'. וכ"כ הג"א בפ"ב דב"ב סי' י"ב בד"ה ובא"ז. ואין נראה לראבי"ה כו' וכ"כ בח"מ ס"ס קנ"ו בהג"ה ואם התירו לאחד כו' (ע"כ):

פג

אם כו' וכן כו'. כנ"ל סט"ו:

פד

יש מי כו' ולכן כו'. ולא דמי למ"ש בפ"ק דחולין (י"ח ב') ה"מ היכא דדעתו לחזור כו' דהתם במנהג שנהגו במקום ואינו אלא להמקום ההוא אבל חרם שקבלו עליהם ועל זרעם הוי כנשבעו שאקרקפתא דגברי רמי וחייבין מדין תורה לעשות כן ולא תליא במקום והוי כה"ג דפ"ג דשבת (מ"ו א' אך הלשון שכ' הוא ביבמות) ור' אבהו היכי כו' וער"ן סי' נ"ג ועש"ך:

פה

צבור כו'. כתב הריב"ש לפי שלא היו נוהגים בזמניהם להזכיר בחרמיהם לשון שבועה ולכן כשנשבעו החרימו בלשון שבועה הוא דבר חדש לכן צריכין להתרת חכם וע"ל סכ"ה:

פו

ויתירו להם כו'. שאין א' מבני העיר יכולין להתיר דהוי כמו נדרי עצמו שאין מתיר כמ"ש בפ"ב דנגעים ובירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם וכנ"ל ס"ה וס"ו ואמרינן שם נדרה אשה ושמעה בעלה ולא הפר לה פשיטא שאין מפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה אנן קיימין אי בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן כו':

פז

ויכולים המתירים כו'. דע"כ לא איבעיא לן בנדרים ע"ג א' בעל מהו כו' אלא משום דכתיב אותה כו' ועריב"ש סי' תס"א:

פח

וע"ל כתבתי כו'. ונראה להוכיח כמ"ש כאן ממ"ש בגיטין מ"ו א' מ"ט דר"י כו' ורבנן כו' אע"ג שרבים נשבעו כמ"ש כי נשבעו כו':

פט

מיהו כו'. שה"ה כיחידים כנ"ל ועריב"ש סי' קפ"ה ועש"ך ושגה כי ידוע שתשובת המיוחסות להרמב"ן הם תשובת הרשב"א:

צ

קהל כו'. כמ"ש בפ"ק דהוריות ג' ב'. רשב"א:

צא

ומי כו'. ע"ל סי' רכ"ט ס"ב:

צב

ואם נתנו כו'. כמ"ש בירושלמי (פ"ג) דמגילה ז' מבני העיר כו' ואי בשקבלו אפי' יחיד נמי כו':

צג

הנשבע כו'. דהוי כנשבע לבטל את המצוה כמ"ש בפ"ב דיבמות (כ"א א') ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ונתנה תורה רשות לכל דור ודור לעשות תקנות וסייגים:

צד

הוי שבועת שוא. כמ"ש בספ"ג דשבועות ור"ל שא"צ היתר כלל ולוקה כמש"ש וכמ"ש במרדכי ריש שבועות ע"ש וכמש"ל סי' רל"ט ס"ד וצ"ע אטו מי עדיף מכל תקנות חז"ל ומדרש חכמים וע"ש ס"ז בהג"ה ומ"מ נ"ל כו' קריאת התורה כו' ואפשר דכאן מיירי בתקנת שלא לעשות והרשב"א אזיל לשיטתו כמש"ש ס"ו בד"א כו' ועש"ך שם וכאן. ודברי המרדכי דשם צ"ע שכתב דנדר שוא חל וצריך להתירו וע"ל סי' רל"ב ס"ה וכן מ"ש אח"כ אבל במקומות אחרים כו' דאין ראיה משם דאינו מן התורה כמש"ל סי' רמ"ו ס"א בהג"ה ובשעת הדחק כו' וכמ"ש בפ"ק דנדרים (ח' א') ועיקר דשל תורה א"צ התרה אבל ל"ת של דבריהם צריך התרה וכן כאן וכמ"ש בתשובות הרמב"ן והריב"ש:

צה

ואפי' נשבע כו'. דשבועת סיני קדמה:

צו

ולא יוכל כו'. וראיה מיהונתן (שמואל א' י"ד) . שם:

צז

ואסור לעבור כו'. כמ"ש בפכ"ה (ק"י א'):

צח

אם כו'. כנ"ל סל"א:

צט

אי אפשר כו'. שאף הנולדים כבר א"א להשביע אא"כ יסכים ויענה אמן כמ"ש בספ"ג דשבועות כ"ט ב' וז"ל הריב"ש בסי' קפ"ה כתב הרמב"ן כו' שמי שלא ענה אמן אחר השבועה אין השבועה חלה עליו כלל וא"צ היתר שלא מצינו מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן שיהא חייב אלא בשבועת העדות מגזירת הכתוב והראב"ד ז"ל מחמיר בשבועה שמשביע ש"ץ אפי' לא ענה אמן לפי שהוא משביע לדעתם וברצונם עכ"ל משא"כ בכה"ג וז"ש בפר"א כי השבועה הגדולה היתה וכי שבועה נשבעו כל ישראל אלא להודיעך שהחרם היא השבועה כו' וכן היתה שבועת שאול נידוי וחרם וכן שבועת יהושע ולכן אפי' על הנולדים חל כמ"ש במלכים (א' ט"ז) וז"ש אבל נידוי כו' וכמ"ש (יהושע ז׳:י״ג) חרם בקרבך כו' וז"ש בסכ"ה נדרים כו' שאינו כו' ואפילו הזכירו כו':

ק

קהל כו'. כמ"ש בספ"ג דשבועות כ"ט א' שבועה שאוכל ככר זה שבועה כו' וערא"ש שם בשם ירושלמי:

קא

ויש מחמירין. זה כתב הד"מ ע"פ מ"ש הרא"ש בכלל ז' ס"ד שעשו תקנה נגד חרם הראשון וע"פ התקנה נעשו שטרות ואמר שלא נפסלו השטרו' ולא דמי למ"ש בפ"ק דתמורה (ד' ב' ה"ו) לרבא דאי עביד לא מהני דשם במצות דאורייתא דא"א לבטלן משא"כ כאן ועוד חכם עוקר הנדר מעיקרו וכשיתירו החרם כאלו לא היה מעולם כמ"ש בשבועות כ"ז כ"ח וכן נזיר שנטמא ושתה יין ואח"כ נשאל על נזרו אינו לוקה וכתב בד"מ שזה סותר למש"ש ס"ו שהוא סברא ראשונה הנ"ל אבל מל"מ כתב דמ"ש כאן מיירי לאחר התרת חרם שחל התקנה למפרע וכ"כ ש"ך. ומ"מ צ"ע במה שכתב שחכם עוקר כו' שזה אינו בחרמי ציבור כמש"ל סכ"ו וכן הקשה במל"מ ומה שתירץ בהגהת ש"ך דהכא מיירי שניתר ע"פ חכם לשון התשובה לא משמע כן וכן מ"ש דל"ד לההיא דתמורה כו' עבסי' ר"ל בהג"ה שלא כ' כן ועבח"מ סי' ר"ח מש"ש וע"ש בהנ"ה:

קב

מי שנדר כו'. כמו נדרי הקדש די"ל התרה כמ"ש בערכין כ"ג א' וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"נ וכן נדרי צדקה כמ"ש בסמ"ב:

קג

הנשבע ע"ד כו'. ז"ל הריב"ש בסי' קפ"ה בקוצר נשאלתי כו' ואני השבתי שהנשבע ע"ד יכול חבירו להתירו לעולם שלא ע"פ חכם כמו הבעל דאמרינן כל הנודרת כו' ולא גרע מפרש בחבירו מסתם בבעל וזו סברא קדומה הביאה הרמב"ן אבל אינה נכונה דא"כ דיו מן הדין להיות כנדון דאם שמע שתק קיים הנדר אע"פ שבבעל ביום שמעו גזירת הכתוב הוא משום שלום בית ואין נוהג באחר תדע דאמרינן שם ע"ב א' גירשה והחזירה כו' אע"פ שע"ד בעלה היתה וזו סברת הרמב"ן ז"ל ומיהו אף בזו יש לדון שאף בשעת שמיעה א"י לבטלו דמ"ש ע"ד בעלה נודרת ה"ק דאין בלבה שיתקיים נדר זה אם יקפיד בעלה אבל האומר ע"ד פלוני אפשר שדעתו להוציא מידי הערמה כמש"ש כ"ה א' כשהן משביעין אותו כו' ועוד דאין ללמוד מהפרת הבעל דא"כ הל"ל בכל לשון שמגלה דעתו הבעל שאינו רוצה להוי בטל ואמרינן שם ע"ז ב' תניא האומר כו' ובעל שאמר כו' אלא ודאי גזירת הכתוב היא שהרי אפי' עומדת וצווחת שנודרת ע"מ שלא יוכל בעלה להפר אין בדבריה כלום כמ"ש התוס' וכן הבעל מיפר אפי' נדרה ע"ד רבים [וער"נ ע"ג ב' ד"ה ואיכא דילפינן כו'] ואין דעת הרא"ש וטור כן כמ"ש סי' רל"א בש"ע והג"ה אבל אם כו' וכתב בתשובה שהטעם מ"ש כל הנודרת כו' הוא טעם עיקרי שהרי סמכו ע"ז בכמה מקומות כמ"ש בפ"ג דיבמות (כ"ט ב') ובפ"ג דשבת ובפ"י דנדרים ובנדה מ"ו ב' ועתוס' שם ד"ה כדרב כו' א"נ משום כו':

קד

אא"כ כו'. כמ"ש בפ"ב (י"ח ב') סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וע"ל סי' ר"ח ס"א:

קה

נשבע שלא כו'. דהוי כתולה נדרו בדבר וקובע זמן לנדרו:

קו

הנשבע כו'. כמ"ש בספ"ה:

קז

אבל כו'. כיון שרוצה בקיום תנאו ול"ד לרישא דשם כאלו נתקיים התנאי. שם אבל הרא"ש פסק שיוכל להאריך לו זמן ובא"ח כתב שאם האריך לו זמן פטור מכל השבועה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. וכתב בבד"ה ומ"מ ראוי לחוש לדברי הרשב"א:

קח

אב כו'. דקי"ל כר' יונתן דרבא ס"ל כוותיה בר"פ השואל. וערא"ש בפ"ה דחולין ס"ב ולעיל סי' ט"ז ס"ב:

קט

הנשבע כו'. ז"ל בתשובת רמב"ן ורשב"א הנשבע כו' בכל יום כו' לפי שאלו ב' דברים הם א' שקבל לעשות דבר פלוני ולא תלה בזמן ב' שקבל לעשות בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה אבל אם נשבע כו' הוי כנשבע על הככר לאכלה היום ולא אכלה שלא מהני לאכול אח"כ וא"צ לאכול אח"כ כמ"ש בריש שבועות ג' ב' וש"מ והחילוק זה הוא דומה למ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש בפ"ק דשבת ופ"ק דתענית בין נדר להתענות יום סתם ליום זה עכ"ל וכתב מהרמ"פ סי' ע"ב שהחילוק בין רישא לסיפא שסיפא אמר נדרו וקציבת זמנו בפ"א וכתב שם ואף שהרא"ש בכלל ח' ס"ו כתב אע"פ שלא תבעו בתוך הזמן השבועה במקומה עומדת כי הזמן נעשה לזרז ועיקר השבועה על הפרעון וכ"מ לשון השטר ול"ד לנשבע שיאכל ככר זה היום כו' דהתם אינו מחויב לאכול אותו ככר ועיקר השבועה על הזמן אבל הכא מחויב לפרוע ועיקר דעתם על הפרעון והזמן לזרז כו' ע"ש וכתב מהרמ"פ שהרא"ש אינו חולק כי דוקא שם שלשון השטר היה ככה. והריב"ש כתב כיון שעבר הזמן פטור כמו נשבע על הככר כו' וכ"כ הרשב"א ואע"פ שהרא"ש כתב בהיפך אין דבריו נראין ואפי' לדבריו יש להקל כאן דשאני פריעת חוב כו' ובתשובה אחרת כתב לחלק כמ"ש בהג"ה כאן הואיל כו' משא"כ בנדון דידיה ולכן כתב הרב ג"כ לחלק בין רישא לסיפא ודבריו תמוהין כאן ודאי א"א לחלק אלא כמ"ש מהרמ"פ או כמ"ש מ"ז לחלק בין אמר בלמ"ד או בבי"ת וכ"מ הלשון ועוד שהרי כתב וי"א כו' שהוא דעת הרא"ש וכן הקשה ט"ז:

קי

נדר כו' והוא כו'. כמ"ש בספ"ז דנדרים נ"ט א'. שם בתשובה:

קיא

וי"א דוקא כו'. בהגמ"ר דשבועות ושם אמר מחמת חרם הקהלות ואמר אם בא בעודו כו' בודאי דאין זה דעת הקהלות וכיון שהותר שעה א' הותרה עולמית ולא תצא מהתירה הראשון ונדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל אם בא אח"כ הוי כמ"ש ברפ"ט קונם לבית זה כו' דהוי נולד ושם ס"ה א' הנודר מחבירו כו' וכנ"ל ס"כ איש ואשה כו' וכתב בד"מ ואפשר דאף הרשב"א בעל סברא הראשונה ל"ק אלא לפטור מהקנס אבל על השבועה צריך חרטה והתרה דאין פותחין בנולד וז"ש בהג"ה אבל אם כו' ול"נ דאף אם בא בעודו בהמרותו צריך חרטה והתרה מטעם הנ"ל דאין פותחין בנולד ודוקא בחרם הקהלות אמר כן כנ"ל:

קיב

שנים כו'. עש"ך:

קיג

המנדה כו'. עבה"ג והטעם דמ"ד דא"ל הפרה דהוי כע"ד המקום דא"ל הפרה ממ"ש בספ"ג דשבועות כי היכי דלא ליהוי הפרה כו' וסברא ראשונה חולק גם בזה וכנ"ל סכ"ב בהג"ה:

קיד

(ליקוט) ויש מי כו'. דנידוי העה"ז הוא לבריות ונידוי העה"ב הוא למקום לכן העה"ז תלוי היתירו לבריות ועה"ב תלוי היתירו למקום ולכן עצמותיו של יהודה מגולגלים היו עד דשרייה רחמנא. מרדכי פ"ו דב"מ סי' תצ"ג (ע"כ):

קטו

ואם כבר כו'. דודאי דעת הג"ה מסכים לזה:

קטז

כדין כו'. כנ"ל להטעם דדעת רבים מסכים לדבר מצוה כ"ש בהקב"ה:

קיז

וכן נדר כו'. דהוי כמו נודר לדעת חבירו משום טובה שעשה לו כנ"ל ס"כ:

קיח

אלא כו'. כמש"ש בהג"ה וכ"ש כאן כנ"ל דהוי כמו מדעת הקב"ה:

קיט

(ליקוט) מתירין כו'. ממש"ש ע"ב ב' דרך ת"ח כו' א"ל כל נדרים כו' וכן כו' וער"נ שם ע"ג בתוספתא דמכילתין כו' כיצד כו' ואפי' מאן דפליג בהפרה בסיפא משום דכתיב אותה (ע"כ):

קכ

ולכמה כו'. ממ"ש בפ"י (ע"ג א') בעל מהו שיפר לשתי כו' דוקא משום דכתיב אותה כו':

קכא

אבל מי כו'. כמ"ש צ' א' קונם כו' נשאל כו' קונם כו' נשאל כו' ועבה"ג ודוקא בכה"ג דאין השניה חל עד אחר התרת ראשונה וכמש"ש ועש"ך:

קכב

אם צוה כו. ז"ל שם שאין כח ביד אדם לבטל שבועות וחרמות אלא אב לבתו ואיש לאשתו כו':

קכג

(ליקוט) ואם צריכין כו'. דנדרי אונסין מותרין ואף בכה"ג מקרי נדרי אונסין כמ"ש בנזיר י"א ב' ואב"א בנדרי אונסין כו' וע' תשובת רמב"ן סי' רע"ג וכ"כ בסי' רל"ב סי"ב בהג"ה וכן אם צוה כו' (ע"כ):

קכד

הנשבע כו'. עבה"ג וא"צ לזה כמ"ש ברפ"ח ס' ב' וכמ"ש בח"מ ס"ס מ"ב:

קכה

לשון מסופק כו'. כנ"ל סל"א וכן כאן וכמ"ש (י"ח ב') סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל:

קכו

ואם התנו כו'. כמש"ש (כ' א') נדר בחרם ואמר בחרמו כו' וכמ"ש הר"נ שם משום דבסיפא משמעותא דידהו מפי להחמיר מלהקל משא"כ ברישא כ"ש שא"י לפרש נגד המשמעות התקנה:

קכז

קהל כו'. כמ"ש בעבודת כוכבים ל"ו א' וסמכו רבותינו כו' וערש"י בחולין ו' א' ד"ה וקבלו כו' וכן בפ"ק דשבת (י"ד ב') גזור שמאי והלל כו':

קכח

היתר כו'. ע"ל סי' רל"ב סט"ו:"

א

אין יחיד מומחה ילך. משמע דאם יש יחיד מומחה לא מהני ג' הדיוטות מיהו אין זה מוכרח די"ל דלהכי כתבו הפוסקים ואם אין כו' מפני שודאי טריחא מלתא בג' טפי מבאחד לכן אמרו באם אין מומחה צריך ג' דוקא ולעולם בג' סגי אפי' במקום יחיד מומחה מיהו בש"ס בכורות דף ל"ו ע"ב לענין היתר בכורות מפורש דאין ג' בני הכנסת יכולים להתיר במקום שיש מומחה ועיין בפירוש הרע"ב במשנה שם שכ' בהדיא דגם גבי נדרים אין שלשה מועילים ביש יחיד מומחה. ולפ"ז נראה דאף שכתבו הפוסקים דאין מומחה האידנא מ"מ ראוי לחוש לחומרא במקום שיש חכם או אב"ד שלא להתיר בג' הדיוטות רק לצרף ב' עם הרב ובפרט דיש לחוש לדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות דין ה' דכל חכם מובהק בדורו הוא יחיד מומחה לנדרים ומצאתי בתשובת חות יאיר סי' קכ"ט שהאריך בזה להוכיח דגם במקום שיש מומחה יכולים ג' הדיוטות להתיר ובסוף הביא דברי הר"ן בנדרים דף כ"ג שכתב בהדיא דלכתחלה אין יכולין משום כבודו של חכם אבל בדיעבד אישתרי ליה נדרא ע"ש:

ב

ובקרובים. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסימן ע"ג שכתב נראה דוקא בקרובים דאין הפסול בגוף דהא כשרים לדון לאחרים וכן בלילה דד"א גורם לה דהיינו הזמן משא"כ בנשים וה"נ קטנים אין ראויים להתרת נדר ואף לדעת הטור ח"מ סימן ו' דבן י"ג שנה ולא הביא ב' שערות כשר לדון היינו שאין ידוע אם הביא ב"ש וזה דוקא לענין ממון אבל להיות דייני חליצה באמת צריכים בדיקה שהביא ב"ש וא"כ י"ל דה"ה להתרת נדרים לא סמכינן אחזקה דרבא וצריך בדיקה דוקא לכן יש ליזהר שלא ליקח מתירים כ"א אנשים שנתמלאו זקניהם. וכתב עוד בתשובה שם במי שאינו רוצה לפרט הנדר מחמת כי נדר בעסק מסחר בדבר סתר ואינו רוצה לגלות סודו לאחרים ויש לו איש אחד שרוצה לגלות לו סודו אמנם הוא רך בשנים ועדיין לא נתמלא זקנו. עצה לזה הוא שיקח ארבעה מתירים ג' שנתמלאו זקניהם והד' יהיה זה העלם איש סודו ולפניו לבד יפרט הנדר ודי בכך דמדאורייתא א"צ לפרט הנדר ולגבי דרבנן דצריך לפרט הנדר שוב סמכינן אחזקה דרבא דכיון דהגיע לכלל שנים הביא סימנים והוי זה הד' ג"כ מהמתירים והרי נפרט הנדר לא' מהמתירים ע"ש:

ג

וכיון שצריך ישוב. עש"ך שכתב דעכשיו נוהגים שהמתירים יושבים והמודר עומד והוא מירושלמי ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ל"א שכתב דדין זה שצריך השואל לעמוד נמצא ג"כ בתוספתא דסנהדרין. עוד כתב שם דאם הוא ת"ח מושיבין אותו ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ג]:

ד

ולא בההיא דכל המקיימו. בטור כתוב עוד ולא בההיא דכל הנודר כאילו בנה במה והוא מגמרא נדרים דף כ"ב דאיתא שם והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא ונראה דכן צ"ל גם כן בדברי המחבר וכמדומה ששמעתי כן בשם הגאון מוהר"ר זלמן מווילנא זצ"ל:

ה

ההוה ורגיל. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן רצ"א:

ו

וכן מיתה. עיין במגן אברהם סימן תר"ל ס"ק י"ח ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' קי"ח ובתשובת מהריב"ל כלל ב' ועיין בתשובת ח"צ סי' מ"א ובס' שער המלך פ"ד מהלכות סוכה:

ז

מעיקרו. עיין מה שהקשה ע"ז בספר נופת צופים פ' שמות:

ח

כגון לשחוק. עיין בתשובת נחלה ליהושע סימן ל"ז:

ט

על נדרו. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בב"י דרבו המתירין ע"י כתב זולת הריב"ש כתב דנראה מדברי הרמב"ם דאפי' ע"י כתב אסור וראוי לחוש לדבריו ע"ש. לפ"ז בשעת הדחק אפשר קצת להקל (ומ"ש דאל"כ בת יפתח כו' אף דאין לומדים הלכה מן האגדה ע' בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' קס"א) . [ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ שדחה ראיה זו וכתב דמ"מ קשה לעשות מעשה ומבואר שם דציבור הצריכים להתיר נדרם ושולחים א' מהם לפני ב"ד חוץ לעירם איננו בגדר שליח אלא בעל דבר עצמו כדמחלק הש"ס רפ"ב דקידושין שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומהיות טוב יהיה בידו ג"כ כתב מהפרנסים ז' טובי העיר ע"ש] ועיין במשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות בד"ה אך נ"ל שכתב על מי שנדר מדבר ועשה שליח לשאל על נדרו כפי סברת הרשב"א דאית ליה דיכול אדם לעשות שליח להתרתו (או ששלח עמו כתב ידו) דפשיטא דעד הלילה צריך לקיים נדרו אף דנימא דשייך בנדון זה חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ חזקה זו להקל לא נאמרה ביומו. ואף למחר אין להקל קודם שבא השליח עמ"ש לקמן סימן ש"כ ס"ו בשמו:

י

דעתו בשביל שום טובה. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ו שכתב דגם ר"מ אלשקר לא פליג על התשב"ץ רק אם חוזר תוך זמנו כגון פועל באמצע היום שכבר הרויח שכירות מחצי יום וכן הדר בביתו זמן מה כבר נתחייב לו שכירות הזמן ההוא עכ"פ ונעשה לו טובה אף אם לא יקיים שבועתו אבל אם טרם התחיל בפעולה או בדירת הבית מיד חוזר בו ורוצה להתיר שבועתו גם הר"מ אלשקר מודה דיכול להתירו בלא רצונו שהרי עדיין לא קיבל ממנו שום טובה ע"ש. וכתב שם בנידון רב א' אשר פיתוהו ויכלו לו אנשי עיר אחת עד שתקע כפו לאחד מהם במעמד הרבים להשכיר עצמו להם לרב ומורה ומיד אח"ז נתחרט וביותר בהוודע לו שהם אנשי ריב ומצה וגם הגיע לידו מכתב מאביו שגוזר אומר עליו לבל יזוז ממקומו אם יש היתר לת"כ שנתן או לא דהוי נודר לתועלת חבירו שאין מתירים אלא מרצונו והאריך ביה דמטעם לצורך מצוה (שהזכיר הרמ"א בהגה ג' ועמ"ש שם) קשה לסמוך להתיר. וגם מטעם מאיס ואמתלא שהזכיר הרמ"א בסוף הג"ה הנ"ל קשה להתיר דהמעיין במהרי"ו סי' קפ"ו יראה דשם הטעם כיון דאיכא איסורא להנשא לו משום בני שנואה אבל היכא דליכא איסור בקיום השבועה אין טענת מיאוס טענה ובשגם שאין כאן אמתלא מספקת דמעשה הקהלה בוודאי ידועים וה"ל כטענת מומים במקום שיש מרחץ בעיר. חך יש להתיר בנ"ד מטעם אחר דרוב הפוסקים ס"ל דבעי שעשה לו טובה וכתב התשב"ץ דפועל יכול לחזור בו ובנ"ד שלא נהנה מהם כלום ולא התחיל בפעולתם כלל אפי' מהר"ם אלשקר מודה ובפרט כי מתחלה ועד סוף לא היה לרצון לפני הרב הנ"ל רק הם פיתוהו ודאי דלא מיקרי טובה. וגם דעכ"פ יש לצרף שני טעמים הנ"ל דאיכא מצוה וטענת מאיס ואמתלא ע"כ יש להתיר בשלשה בידיעתם בלי רבונם וסיים שם בכל זאת לבי דוי מפני ח"ה הגדול פן יאמרו הני רבנן לדידהו שרי להו עורבא ולדידן אסרו אפילו יונה ע"כ יתאמץ לדבר על לב בני הקהלה שיתרצו להתיר ברצונם הטוב ע"ש]:

יא

והשבועה היתה לתועלת יתרו. עש"ך ס"ק מ"ג שחולק עליו ודעתו דבהטבה אף שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר. וע' בתשובת זרע אברהם חי"ד סי' ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת שכל מה שהיה מרויח היה מאבד בתרבות אנשים חטאים. ויהי כי ראה כי כלתה אליו הרעה ויחל פני שמעון שיקרבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגדי משי עד עשרה שנים ונשאל הרב הנ"ל אם יש לו התרה ע"פ חכם שלא מדעת רבו והעלה מאחר שאין שום הנאה מגעת לרבו יכול להתיר שלא בפניו ע"ש ותימא שלא זכר כלל דברי הש"ך בכאן דאף שאין השבועה לתועלת חבירו כל שקיבל טובה ממנו אין יכול להתיר בלא דעתו. ומצאתי בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות הלכה ז' שתמהו עליו בזה ושוב העלה דאדרבה דברי הש"ך תמוהים והוכיח מדברי הרשב"א והר"ן בההיא דנודרת ליתומים להיפך והביא ג"כ בשם מהרי"ט ח"א סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הר"ב ז"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע"ג דתניא המודר הנאה מחבירו כו' וכ"ש היכא שקיבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ"ד לא דמיא לדמשה ולא לדצקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' וע"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע"ג דקיבל טובה ממנו לכ"ע מתירין אותו בלא דעתו הפך ממ"ש הש"ך ע"ש. [וע' בתשובת חתם סופר ס"ס יו"ד]:

יב

בדיעבד התירו. עיין בתשו' הר"א מזרחי סי' ח' מ"ש בזה:

יג

דלצורך מצוה. עבה"ט [ועיין בתשובת חתם סופר סי' רכ"ו מבואר שם דהיכא שתקע כפו דהוא חמור טפי אפשר דכ"ע מודו דאפי' לצורך מצוה אין מתירין ובהכי מסולק קושית הט"ז ע"ש עוד] ועיין בתשובת נו"ב תנינא חלק א"ח סי' קי"ז שכתב דאף להחולקים דאפילו לדבר מצוה אין מתירים דוקא באם יש היזק לחבירו בהיתר זה דומיא דהליכת משה למצרים אף שהוא דבר מצוה היה בזה הפסד ליתרו שהרי היה רועה צאנו אבל אל"כ כ"ע מודים דמתירים לו. אף שלענין עיקר הדין שאין להתיר בלי דעת חבירו דעת הש"ך בס"ק מ"ג שאף שאין השבועה לתועלת חבירו מ"מ לענין להתיר לדבר מצוה כ"ע מודי אם אין תועלת לחבירו בזה מתירין לו ע"ש:

יד

לישא זה את זו. [עיין בתשובת חתם סופר סי' רכ"ח שהאריך מאוד בנדון בחור ובתולה שנשבעו זל"ז שישאו זא"ז ושלא ינשאו לאחר ותורף דבריו דזה פשוט שאין לחייב האב לתת להזווג שום נדן ופרנסה והביא תשובת חו"י סי' ס' בעשיר מופלג שתקע כפו לנער קצב שאם ישמש בתו בחליה במגפה ותתרפא ישיא אותה לו ושוב חזר העשיר ואחרי שביאר שם כל החילוקים שאפשר שיפלו בענין זה כתב שראוי לחייב לבת ולאב לקיים שבועתם ואם יאמר האב שיקחנה בלי כסף אף כי אומדן דעת סתם הת"כ היה שיקחנה כדרך העולם עם נדן הראוי או עישור נכסי מ"מ יטעון האב די לו שכר שיקח בתי בחנם כו' ועוד אפי' אמר שבלבו היה לתת לו נדן ועכשיו חוזר בו אין לכוף על דברים שבלב וכ"ש אם היא נתנה ת"כ ולא האב שלא נוכל לחייב האב כלל לתת לה כמשפט הבנות רק על צד היושר והטוב עכ"ד החו"י. וק"ו הדברים התם לא היה שום פריצות וענין רע בדבר וברצון האב וידיעתו ועליה הוא נשא את נפשו לשמשה במגפה אפ"ה אין לחייב האב רק עצהיו"ט. מכ"ש בנ"ד דאדרבה מצוה לשלחה ריקם ויוסרו כל הנשים והבחורים המתיחדים עם הבתולות ובאים לידי כך שישבע זה לזו. ע"כ אין שום אופן לחייב אבי הבתולה בשום דבר אפי' עצהיו"ט. כי ההיפך הוא הישר והטוב. אמנם עכ"ז מחייבין אותם לקיים שבועתם ויכנסנה ערומה כי לא התנו ע"מ שיותן לה נדן וגם הדעת היה נותן מעיקרא שלא יתן להם האב ויקצוף עליהם ואפ"ה נשבעו זל"ז אמנם אם היא תאמר בוא לעירי ושם נעשה שמחת נישואים ואם אינו רוצה היא פטורה ואם ירצה הוא ואך יהיה אונס שלא יניחו ראשי הקהל או ע"י שום דבר הרי גם הוא פטור משבועתו וזה נלמד מתשובת רמב"ן שהובא לקמן סי' רל"ב סעיף ט"ז בהג"ה ועש"ך שם. ואם אולי תאבה האשה ללכת אחריו או הקהל לא ימחו הנשואים אך תאמר היא עוד חזון למועד ולא קבענו זמן לשבועתנו אין זה טענה כי בכל דבר מצוה הוי כדמפרש ליקח מיד ולאלתר כמו שביאר מהרי"ט סי' קצ"ח (הובא לעיל סי' רי"ט סק"א) ואז שולחים לה התראה שהוא תבעה להנשא לו אפי' ערטילאי בעירה וקובעים לה זמן לפי הרגיל לתקן עצמה ואז בעבור הזמן הוא פטור והשבועה כרוך על עקבה אך יש מקום שתפטור גם היא משבועתה באופן שכתב הרשד"ם סי' ק"ד (יובא לקמן סי' רל"ב ס"י בד"ה בטעות) באם יארע הכא דבר כעין זה אפשר שגם היא תפטור ומ"מ טוב שיעמדו באמונתם כעין מעשה חולדה ובור אך אם ירצו וימחלו זל"ז שיתירו שבועתם ע"י שלשה אין אנו צריכים לחוש שמא א' מהם אנוס כיון שהוא אומר שרוצה בהיתר נדר חבירו שוב דברים שבלב אינם דברים וזהו הדרך היותר מחוור ע"ש]:

טו

אמתלא טובה. עיין בתשובת נו"ב קמא חלק יו"ד סי' ס"ח ובנו"ב תניינא סי' ר"ד מה שכתב בזה:

טז

יש מצוה. עבה"ט ומ"ש בשם הראנ"ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהיה עוד חכם בקהל מצוה איכא. ע"ש שכתב דאפי' אם נמצא חכם אחר כזה אפ"ה מצוה מיקרי ע"ש. ומ"ש לכבוד אביו ואמו עיין בזה בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ג. ועיין עוד בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תרל"ה: [ועי' בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ דלהיות להקהל בית ועד ועצה מצוה איכא. ושם בסי' רכ"א במי שנדר עד"ר שלא לירד לפני התיבה בעירו ועתה נדחקים הצבור בבהכ"נ הקטנה ואין להם שום מתפלל ביוה"כ אף שיכולים כולם לילך לגדולה אם עי"ז יהיה דוחק מקום להעומדים הוי מצוה. וגם אם לא ימצא לו להנודר מקום אחר להתפלל ולהשמיע קולו בבואו אל הקודש ג"כ מיקרי דבר מצוה. אך צריך להתיר מג' אנשים שחוץ לקהלה כיון שאפי' בני הכנסת הגדולה מרויחין עי"ז שאינם נדחקים כולם נגעו בדבר ע"ש]:

יז

לעשות שלום בין איש לאשתו. עיין בתשובת שמן רוקח ח"א סי' מ"ח אות ז' ובהג"ה שם:

יח

אבל אם אמר. [כתב בס' לבושי שרד סי' צ"ו נראה לכאורה דאפי' נדר סתם רק דמחשבתו היה על דעת רבים נמי דינא הכי דכן משמע קצת בהרא"ש פ' השולח בסוף סוגיא דניסת אין מדירין וצריך להתיישב בזה ע"ש]:

יט

אמר סתם. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בזה בתשובת שער אפרים סי' ע"ב דף נ"ג ע"ב ובתשב"ץ ח"א סי' קנ"ה ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד ריש סי' כ"ג:

כ

בשעת הדחק. עש"ך מה שהקשה על הר"ר אביגדור ומתוך כך כתב דאין להקל כלל אפי' בשעת הדחק וצורך בדבר ועיין בתשובת יריעות האוהל סי' ל"ט שהאריך לתרץ דברי הר"ר אביגדור בטוב טעם ע"ש גם בשער המלך פ"ו מהל' שבועות הל' ז' כתב ליישב דעת הר"ר אביגדור הנ"ל ע"ש:

כא

בעל מפר. [עבה"ט ולענין אם חכם יכול להתיר לה לדבר הרשות עיין בספר לבושי שרד סי' צ"ז דיש להסתפק ע"ש]:

כב

ומתירין הם בעצמם. עי' בתשו' גבעת שאול סי' פ"ד שכתב דאם התנו שאם ירצו להתיר יהיה א' מהקהל יכול לעכב ואח"כ מת אחד יכולים להתיר בלי שאלה כיון שלא התנו שאם ירצו להתיר לא יועיל עד שירצו כולם ע"ש ועיין בתשובת זכרון יוסף חי"ד סי' י"ד:

כג

דאפי' התנו בפירוש. עיין בתשובת חות יאיר סי' קכ"ז במעשה שהיה אז בהסכמת הקהל לקנוס פלוני מאה ר"ט וביקש אח"כ להקל על הקנס ונתפייסו בשמונים ר"ט ואחר ימים חזר והציע דבריו ובא בתחנה להקל מעליו עוד סך הזה ובאשר שהיה זה לטורח רב בעיני המנהיגים נמנו וגמרו שטרם ידברו עוד מזה יתן פלוני ת"כ שכל היוצא מפי המנהיגים יעשה וכן עשה והסכימו שלא יתן רק חמשים ר"ט ואחר ימים בא עוד פלוני לבקש על הרחבת זמני פרעון כי על זה לא תקע כפו רק על גוף הקנס אם יכול לעשות כן או לא גם אם יכול לבקש שימחלו לו הת"כ וכתב דאם בשעה שביקשו הקהל ת"כ מפלוני אמרו לו דברים של טעם הנ"ל באשר כבר היה להם טורח רב אזי ודאי מובן כוונתם כי ע"ז היה בא בת"כ שלא יטריח עוד אותם ואסור לו לבקש בין להקל הסך בין להרחיב הזמן ואפילו בנתן ת"כ סתם לקיים דברי הקהל שהיה מקום לומר שאף שהקהל עשו זה להקל הטורח מ"מ הוא סבור שעשו זה למען יעשה ויקיים בלא כפיה ורוצה לחזור ולבקש אין שומעין לו כי אחר שכבר הטריח כמה פעמים אומדנא דמוכח היה לו דכוונת הקהל לבל יחזור להטריח ולבקש אמנם אם רוצה לבקש שימחלו לו הת"כ ויתירו לו לבקש על נפשו נראה דזה וודאי מותר אפי' נשבע בפירוש שלא יבקש עוד וראיה מנשבע וחזר ונשבע שלא ישאל חל שבועתו בסי' רכ"ט ס"ד ומ"מ אע"ג דאין איסור לא צייתינן ליה כי היכא דלא ליהוי מילי דצבורא כחוכא ואטלולא ע"ש:

כד

בנדר של שחוק. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן כ"ה מ"ש בזה.

כה

הולכים אחר הרוב. עי' בתשב"ץ ח"א סימן קכ"ג שדעתו לחלק דאם רוצים לעקור התקנות והסכמות מעיקרן ואין ההתרה בזה למי שעבר עליהן אלא למי שלא עבר עליהן שיוכל לעבור עליהן בזה אין מועיל מחאת יחיד אבל מי שח"ו עבר על החרם צריך שיסכימו בהיתירו כל אותן שהיו בעת החרם ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתן יבואו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו חסרונם דכיון שכולם נידוהו א"א להפר חלקו של יחיד שלא ברצונו והסכמתו ע"ש עוד. ועיין בתשובת חות יאיר סוף סימן קכ"ז שכתב דאם כבר הסכימו הקהל שיחיד יכול לעכב ביטול ההסכמה ולבסוף רוצים רוב הקהל לבעל חיזוק זה עצמו שמעתה לא יוכל יחיד לעכב נראה דאין יכולים דמצי כל יחיד לומר אחר שהסכמתם שיחיד יכול לעכב כבר ניתן לכל יחיד מהם כח הרוב כו' ע"ש:

כו

אם נתנו רשות. עיין בתשו' שבו"י ח"א סימן ע"ד:

כז

שלא נהגו. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ד שכתב דאם הכריזו עליו צריך לנהוג עמו ככל דיני מוחרם דטעם המנהג הוא כדי שלא יכשלו רבים בלי ידיעה ואחר הכרזה נסתלק טעם זה ע"ש וכ"כ המחבר להדיא לקמן סימן של"ד סעיף כ"ב:

כח

שלא ליכנס בתקנת הקהל. ע' בתשב"ץ ח"ב סוס"י קכ"ג:

כט

להשביע הנולדים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סוס"י קמ"ו שהאריך להוכיח דאפילו לאותם שהם בעולם אי אפשר שתחול שבועה על מי שאינו במעמד עמהם אפילו היו שם רוב העדה ונביאים ואורים ותומים ע"ש:

ל

על דורות הבאים. עיין בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סימן י"ד שכתב דהרשות בידם להתיר גם בלא פתח וחרטה דודאי לא גרעי הנולדים מן אבותיהם הראשונים וכי היכא דאינהו מצי שרי להו ולשנות תקנותיהם שקיבלו עליהם בחרם בלי פתח וחרטה כדלעיל סעיף כ"ה ה"נ בניהם והבאים מכחם מצו שרי להו וע"ש עוד מ"ש על דברי תשובת חו"י סי' קכ"ו. ועי' בתשובת נו"ב תניינא חלק חו"מ סוס"י נ"א שכתב דבתורת חרם כאדם המקבל על עצמו אינם יכולים לקבל על זרעם רק הצבור יכולים לתקן דבר בחרם לדורי דורות כו' ע"ש וכתב שכן מבואר בנו"ב קמא חי"ד סימן ס"ד. והוא ט"ס וצ"ל סי' ס"ח והוא בד"ה ומעתה ניחזי אנן ע"ש עוד:

לא

ויש מחמירין. עש"ך ס"ק צ"ו ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן קכ"ט אות ג' מה שהקשה עליו ומ"ש הוא בדברי תשובת הרא"ש ז"ל. [ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס ו' מ"ש בזה]:(

לב

שנדר לעלות לא"י. עי' בתשובת הרשב"ש סי' ב' שכתב שטעמו של הרא"ש ז"ל משום שהעליה עצמה אינה אלא מכשירי מצוה שאין המצוה אלא הדירה בארץ כדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה כמ"ש הרמב"ן וא"א הרשב"ץ ז"ל א"כ הנשבע לעלות לא"י יכול לשאל על נדרו ואינו כנשבע לקיים את המצוה שאינו יכול לשאל עליו אבל אם נשבע שידור בא"י ורוצה לשאל אז אין מתירין לו עכ"ד ע"ש ועבה"ט של רי"ט ז"ל לעיל סי' ר"ג סק"ב:

לג

התרה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשו' הראנ"ח בחלק ב' סימן מ"ד מה שכתב בזה:

לד

שיאמר הריני כאלו. עיין בתשובת פרי תבואה סימן ע"ב לענין החרם שיש בכמה קהלות לסלק הקאראפקע מהבשר למחזיקי הקראפקע וכ' חכם א' שאין המחזיקים יכולים למחול סלוק הקראפקע לאיזה אדם המביא בשר אם לא שיסלק המעות שמגיע ממנו ליד המחזיקים והם יחזרו ויתנו לו במתנה המעות דדוקא במלוה די שיאמר הריני כו' מפני שמעות ההלואה היו שלו מתחלה משא"כ במחזיק הקראפקא דלא זכה עדיין במעות הנ"ל עד שיבא לידו וא"י להקנותו לאחר ויצא לו כן מדברי הפ"י בב"ק דף ק"י ע"ב והוא ז"ל חלק עליו דגם בנ"ד שייך למחול באופן הנ"ל שיאמר הריני כו' ואני חוזר ונותן לך במתנה דכיון שהחוב ידוע וברור שמגיע לבעלי הקראפקע ולא לאיש אחר שייך בו זכיה ועוד דע"כ לא קאמר הרשב"א דאינו יוצא ידי שבועה במה שמוחל שכנגדו עד שיאמר הריני כו' אלא בשבועה משא"כ לענין החרם שמכריזין בעסק המסים ונתינות כו' מ"ש שהעלה דאף מי שרוצה להחמיר לחוש בספק די שיאמר הריני כאילו התקבלתי אף במקום שעונין אמן אחר ההכרזה:

לה

להאריכו. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז דבזה נכשלים כו' עמ"ש לקמן סי' רל"ב ס"ק ט"ו מזה. ומה דנקט הט"ז בלשונו ואינו מוחל לו הת"כ כו' משמע מדבריו דאם מוחל לו הת"כ או השבועה מהני ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן ס"ז שהוכיח דאפילו מוחל לו הת"כ או השבועה לא מהני אלא אם כן מוחל לו החוב ואז ממילא נמחל התקיעת כף או השבועה ע"ש:

לו

ברשות אחד מהם. עי' בתשובת בשמים ראש סי' שע"ד ובהגהת כסא דהרסנא שם:

לז

לזמן פלוני. עיין בספר תפארת למשה שכתב דבזה אפי' אומר ביום פלוני עובר ג"כ בכל יום כיון דמחייב עצמו נגד חבירו הוי כנשבע ע"ד חבירו כו' ע"ש:

לח

הואיל והיה מחוייב. עט"ז סק"ג ועיין בתשובת בית יעקב סימן כ"ג:

לט

מעשיו. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ר"ד שכתב דר"ל שהמיר דתו או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים הרבה אבל בשביל פעם אחת עדיין לא נופל עליו שם מקולקל ע"ש עוד ועיין בתשובת דרכי נועם חלק יו"ד סימן למ"ד ובתשובת שמש צדקה חי"ד סי' מ"ג:

מ

אחות המשודך. עבה"ט ועי' בענין זה בתשובת ב"ח סימן ח' ובתשובת הר הכרמל חלק אה"ע סימן ג'. ועי' בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ס"ט שכתב התיר הרא"ש לבטל השידוך מחמת אחות המשודכת ק"ו באבי אביה שארז"ל עד ג' דורות לא פסקה זוהמא וכתיב ועל רבעים וגם אמרו רז"ל בן פוטי כו' ע"ש.

מא

וא"א להנשא לו. לפ"ז נראה דאם המירה דתה אחות המשודך דאפשר להנשא לו לא נפטר משבועתו וא"כ חולק הרמ"א על עיקר דינו של המחבר באחות המשודך וכן בהמשודך עצמו דוקא אם המיר לדת אחרת שזו א"א להנשא לו אבל בשאר קלקולים לא מהני לענין השבועה ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ט שהאריך בזה וכ' דגם הרמ"א מודה בהמירה דתה אחות המשודכת א"צ התרה דאיש דרכו להקפיד והוי אומדנא דמוכח אבל איתתא בכל דהו ניחא לה ולהכי באה"ע סימן נו"ן סעיף ה' שתק הרמ"א ולא כתב שיש חולקין. וכתב עוד דכל זה לפי הבנת רמ"א בדברי מהר"ם אבל באמת זה אינו ע"ש שהאריך בזה והעלה שאין כאן פלוגתא בין הפוסקים כלל וגם באחות המשודך או במקולקל בשחוק הוי אומדנא דמוכח וא"צ התרה. אבל אחר התשובה שוב אין הפגם גדול כל כך וליכא אומדנא כולי האי ע"ש:

מב

בשעת צרה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קנ"ט שכתב באשה שהיתה מקשה לילד ונדרה המלבוש שלה לבהכ"נ לעשות ממנה מעיל (עיין בתשו' חות יאיר סימן קס"א אי שרי לעשות מבגד אשה בגד קודש של בית הכנסת) [ועי' לקמן ס"ס רפ"ב בט"ז בשם מהרי"ל והובא גם בבה"ט שם] הבעל יכול להפר שהרי אפילו נדרה ע"ד רבים יכול להפר אלא שיש להסתפק אם צריך להפר כלל ואם חל הנדר כלל דאף שזה המלבוש היה לה מבית אביה מ"מ לא גרע מנכסי מלוג ועכ"פ יכול להפר שודאי שאם לא יהיה לה מלבוש זה יצטרך לעשות לה מלבוש אחר וכיון שיכול להפר אין צריך לא שום פתח ולא שום חרטה עיין שם:

מג

אין להתיר. עיין בתשובת ר"ל בן חביב סי' ג' שכתב דנראה שיש חילוק בין מי שנדר בעת צרתו ופירש אם יצילהו השם הרי הוא נודר כך וכך אין להתיר אבל כשנדר סתם בלי שום תנאי בין יצילהו הש"י או לא יצילהו יכולים להתיר לו ע"ש ועי' בש"ך ס"ק ק"ה שמחלק כה"ג ומ"ש בשם תשובת מהר"ם מ"ץ באחד שנדר בעת צרה לילך לא"י כו' צ"ל דמיירי נמי בכה"ג שפירש אם יצילהו השם ילך לא"י:

מד

כמו נדר ע"ד רבים. [עיין בתשובת חתם סופר סי' יו"ד שכתב דמ"ש רמ"א נודר בעת צרה הוי כנודר עד"ר לדמיון בעלמא כ"כ דמה ענין זל"ז ועיקר הטעם כתב בתשובת בנימין זאב שם דהוי כנודר לדעת ותועלת חבירו וקבל ממנו טובה שאין מתירין אלא לרצונו וה"נ הנדר הוא לטובת כביכול כי נ"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו ועשה לו טובה שהצילו מצרה ואין מתירין לו אלא מרצונו ית"ש ע"כ אין להתיר ע"ש אלא כיון שנודר ע"ד חבירו אפילו לדבר מצוה אין מתירין בלי רצון חבירו לקצת פוסקים וסד"א נודר בעת צרה ג"כ הדין כן קמ"ל דהרי ההיתר לדבר מצוה היינו תועלתו של נותן התורה ית"ש והרי זה בזה כנודר עד"ר דאנן סהדי שמסכימין למצוה כיון שאין לרבים תועלת מזה והה"נ נדר הנ"ל הקב"ה יסכים וע"ש עוד שכתב דמ"ש הש"ך להשיג על הרמ"א בנדר מגבינה חלילה לשווייה לרמ"א טועה בפשיטות אך ס"ל לרמ"א מלשון רמב"ן דהאי גברא אזיל בתר תאוותיו ולא היה מעצור ברוחו עד שאכל כ"כ גבינה ונחלה ממנו ועבר על מ"ע ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ובחליו גדר בעדו כו' ע"ש]:

מה

פעמים ושלש. עיין בתשובת הרשב"א סי' תקמ"א בענין מי שנשבע על דבר אחד פעמים הרבה ואיני יודע מספר שבועותיו עיין שם:

מו

לפרוע לחבירו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קע"ב מה שכתב בזה:

מז

בר"ח אדר. עיין בה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת בשמים ראש סימן י"ד ובהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה:

מח

שהיתה כוונתם. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קי"ז:

א

(סימן רכ"ח סעיף ג') ובקרובים. נלע"ד דאשה לא דדוקא קרובים דאין הפסול בגופו דראוי לדון למי שאינו קרובו וכן בלילה הלילה גורם וליכא פסול בגברא וכן קטן נלענ"ד דלדעת תוספות (נדה ד' כ') דנדאה דדעתם דגם קטן פסול לדון מכח כללא דמתני' דכל הכשר לדון וזה דעה א' בטור חוה"מ (ס"ז) ואף לדעת הטור וש"ע שם דקטן בן י"ג שלא הביא ב"ש כשר לדון מ"מ נלע"ד דהיינו שלא בדקו על שערות דמדינא אמרינן חזקה שהביא ורק חכמים החמירו במילי דאורייתא בחליצה וכמדומה להצריך בדיקה וה"ה בדיני ממונות לא החמירו ואוקמי אדינא אבל בבדקו ולא הביא ב"ש נראה דפסול לדון דהא פסקי' שם דאשה פסולה לדון וכתב הב"י דילפינן כן מעדות וכיון דילפינן דין מעדות ה"נ לענין קטן ובאמת מדברי הגמ' שכתב טעם דקודם י"ג פסול לדון מטעם דלא מחזי בו כלל גדלות ולא נקט הטעם דאז ודאי הוי קטן משמע דס"ל דאף אם בדקו ולא הביא שערות כשר אבל לענ"ד קשה מ"ש מעדות אח"כ מצאתי בתומים שכ"כ ושם הוסיף לומר דכוונת הירושלמי ביש ב' דיינים מבלעדו דמדאורייתא חד כשר בדיני ממונות ולגבי דרבנן מניח אחזקה שהביא כ"ש אלא דהטור כתב דאפילו בתורת יחיד מומחה יכול לדון אבל עכ"פ זהו אפשר דכוונת הטור בא"י שהביא ב"ש וזהו אפשר רק דבדיני ממונות הקילו אבל לענין נדרים וכן בחליצה צדיך בדיקה ובתשו' כתבתי דאם אינו צריך לפרט נדרו רק בפני א' והוא בן י"ג ולא בדקו על שערות דיכול לצרפו עם ג' מבלעדו דלענין צריך לפרט דהוי רק מדרבנן אמרינן חזקה שהביא ודוק:

ב

(שם ש"ך סק"ט) ועכשיו נהגו שהמתירין. במהריק"ש כתב הנשאל צריך שיהיה עומד ובדיעבד אפילו יושב הרדב"ז (סי' תשכ"ו):

ג

(שם ס"ק י"א) דהוי כדיעבד. ונ"ל ראיה ברורה לזה מסוגיא המפורשת בנדרים (צ' ע"א) ההוא גברא דאתסר הנייתא דעלמא עליו אי נסיב איתתא וכו' ושרקי' טינא ואתיה לקמיה דר"ח והא כיון דמיתסר הנאת עלמא עליו האיך יכול למתשל עלה אע"כ דבכה"ג כיון דהניית כל ישראל אסור עליו כדיעבד דמי כנלע"ד בעזה"י:

ד

(שם סעיף ז') ואפי' פתח שמגוף הנדר וכן באוסר על עצמו בתנאי באם יעבור עבירה פלונית ובא ואמר עברתי עבירה פלונית ומתחרט ואומרים לו אלו ידעת דעברת על נדרך מי נדרת ואע"פ שיש לחלק קצת בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו אף זה בתרלה בד"א דיצרו תקפו ומש"ה מקרי ג"כ נולד המצוי ב"י בשם הרמב"ן:

ה

(שם) פתח וגם חרטה בת' מהר"ר בצלאל אשכנזי (סט"ו) כתב דבנדרי הקדש לכ"ע צריך פתח וחרטה:

ו

(שם סעיף י"ב) דשכיח טובא. ואם נדר לצום לזמן ואח"כ נחלש ונעשה חולה אין פותחים דאלו ידע שיחלש מחמת התענית לא היה נודר דאינו רגיל דשכיח תשו' רדב"ז (סי' רצ"א):

ז

(שם בהג"ה) וכן מיתה לא שכיחא ע' בס' שער המלך (פ"ד מהל' סוכה) ובת' הראנ"ח (ח"ב סס"ג):

ח

(שם סעיף ט"ו) של דבר איסור רי"ו בחלק אדם (נתיב י"ד ח"ה) כתב נשבע שלא יעשה כך מטעם שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כ"כ לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות עכ"ל:

ט

(שם בהג"ה) וכן מי שנדר שלא לשחוק בגוף הדין איתא דנשבע עד"ר:

י

(שם סעיף ט"ז) ואינו עושה שליח אבל הבעל נעשח שליח לאשתו לשאול על נדרה דאשתו כגופו כדאיתא לקמן (סי' רל"ד סעיף נ"ו):

יא

(שם סעיף י"ז) עד שיכנס אייר ואם יכול להתיר בה"ש של כניסת אייר י"ל דתליא אם ספק דאורייתא מה"ת לחומרא הוי חל הנדר כיון דמה"ת אסור לאכול בה"ש אבל להסוברים ספק דאורייתא מה"ת לקולא לא מקרי חל הנדר כך יש ללמוד מדברי הר"ן בת' (סי' נ') ע"ש ואני מסופק אם מתירים תכ"ד קודם חלות הנדר וע' לקמן (סימן רל"ד סעיף ל"א ל"ב ל"ג) ולכאורה ראיה לזה מדברי תשובת הר"ן (סכ"ז) עיין שם דקשה ליה איך משכחת התרה הא כל כמה דלא קידשה לא חל הנדר אע"כ דמתירין לה רגע א' קודם שתקבל הכסף לקדושין ומ"מ יש לדחות דכיון שנדרה כל כסף שינתן לה בתורת קדושין י"ל דכל שנותנים לה בתורת קדושין אף אם לא נתפסין הקדושין אסורים בהנאה א"כ י"ל דמקדשה בכסף ובאמת עדיין לא חלו הקדושין כיון דהכסף אסור לה אח"כ מתירים הנדר דאז חל הנדר כיון דנתן לה בתורת קדושין ואחר ההיתר מתקדשת בזה באמת וצ"ע לדינא:

יב

(שם ש"ך ס"ק מ') וע"ש וצ"ע י"א דאם החזיר לו המשביע ממון שהיה גזול בידו לא מקרי עשה לו טובה כיון דגזול היה אתו ואין נ"ל וראיה מענין צדקיהו עם נ"נ עכ"ל מהריק"ש ודיעה א' הוא דעת רשב"ץ הובא בב"י וסיים ול"ד לשבועת צדקיהו שהיה יכול להרגו בדין אם היה חושש שיגלה סודו עכ"ל:

יג

(שם סעיף כ' בהג"ה) אע"פ שאין מתירים לו לכתחילה. ע' תשו' שבות יעקב (ח"ב סי' פ'):

יד

(ש"ע סעיף כ') שאין הנאה שוב למשביע בדבר ולפ"ז במשביע לחבירו לעשות לו איסור דרבנן להסוברים דשבועה חלה על איסור דרבנן ובעי התרה כיון דאף אם לא יתירו לו מ"מ אסור לו לקיים שבועתו ולעבור איסור דרבנן בקום ועשה (וע' בש"ך לקמן סרל"ח סק"ך) א"כ שוב אין הנאה למשביע בזה ומתירים לו (מ"ל פ"ד ה"ב ממלוה):

טו

(סעיף כ"א בהג"ה) ד' שנשבעו יחד מעשות דבר א' ע' ת' מהריב"ל ה"א (כלל ה' סס"י ל"ג וסי' ל"ה) ובח"ג (ספ"ח) ובת' מהר"ש לבית לוי (חיו"ד סי"א):

טז

(ש"ך ס"ק נ"ח) על דעת הקהל כולו גדולים וקטנים וכיון שהזכיר לדעת כל הקהל למה הוצרך לומר גדולים וקטנים ודאי כוונתו היה להחמיר על עצמו שלא יהא שום מוחה כן הוא בריב"ש וע' בת' מהר"י בי רב (ס"ג) מבואר דבאומר סתם ע"ד כל הקהל אם הרוב מסכימים להתיר מתירים אף שהמיעוט מוחה וע' בת' מהר"י לבית לוי (סכ"ד) דאם יש הסכמה בעיר שהממונים וז' טובי עיר הם דנים כל הקהל לכל דבר ומה שיעשו רצוי ומקובל לכל הקהל ה"נ בנדר ע"ד הקהל הממונים וז' טובי העיר יכולים להתיר ע"ש:

יז

(שם סעיף כ"ב בהג"ה) או נדר ע"ד המקום. ע' תשו' רש"ך (ח"א סקפ"ט) ובת' תשב"ץ (ח"ב סימן נ"ג):

יח

(שם ש"ך ס"ק ע"ה) דא"צ להתיר בפניהם. ולענ"ד אין זה ראיה די"ל דלכתחלה בעי בפניהם או בידיעה רק בדיעבד מותר וע' בש"ך (ס"ק ס"ט):

יט

(שם סעיף כ"ה) נדרים וחרמים בדין ספק חרם. ע' ת' הרשב"א (סי' תקצ"א) ומהריב"ל (ח"א ס"י) ומהר"ם טראני (ח"א סי' רכ"ז) ורשד"ם חלק א"ח (סכ"ח) וחיו"ד (סי' פ"ב ופ"ז וקל"ט) ובחלק ח"מ (סי' צ"ט ורכ"ז ורל"ט ורמ"ד ורמ"ז וש"ע) ומשפטי שמואל (סי' ס"ה צ"ח וק"א) ומהרש"ך (ח"א סקי"ב וח"ב ספ"ט וח"ג סמ"ה וק"ה) והראנ"ח (סכ"ה מ"ט פ"א) ומהר"י אדריבי (סנ"ט ע"ה) ומהר"מ פאדאווא (סי' ע"א) וע' תשו' שני המאורות הגדולים (ס"ד) ות' הר"ם אלשיך (סע"ה) ובת' הראנ"ח (ח"ב סנ"ה נ"ו נ"ז):

כ

(שם) ושאינו אלא כעין גזירה. ע' תשו' מהרי"ט (ח"א סס"ז) שהאריך בזה ועשה מחלוקת בין הרמב"ן ובין הרא"ש בעיקר טעם דחרמי צבור ל"צ התרה וכן האריך בזה בת' מהריב"ל (ח"ב סע"ב) וע' תשו' הר"ם אלשיך (סע"ה) אין שבועה חלה על חרם ת' תמים דעים (סרי"ג) רשד"ם (חיו"ד סכ"ז) משפטי שמואל (סס"ט) מהר"י אדריבי (ס"ט) אבל דעת הר"ם מטראני (ח"א סצ"ה) דשבועה חלה על חרם:

כא

(שם סעיף כ"ז בהג"ה) להתיר קצתו. ע' מה שתמה בזה בת' שער אפרים (סי' ס"ג):

כב

(שם סעיף כ"ח) גדר לרבים. היינו לדבר מצוה שלא תתבטל וכן נדר שלא יתירו דבר איסור אבל הסכמה לעשות דבר מצוה מחדש דינו כנדר דבר לצדקה דיש לו התרה כדלקמן (סעיף מ"ב) ולקמן (סי' רנ"ח ס"ו):

כג

(שם ש"ך ס"ק צ"ב) דאע"פ שקדמה. ע' תשו' הראנ"ח (סי' צ"ח):

כד

(שם סעיף ל"ד) כיון שהם מיעוט. וכ' הריק"ש ואין רוב אלא מתוך הכל ואם נועדו הרוב יחד והסכימו בדבר א' יכולים המיעוט לבטלו אח"כ ואפילו ירצה לחזור לעמוד יחד רשד"ם (ספ"ב) בשם מהרי"ל ע' הרא"ם (סי' י"ד נ"ז) ורשד"ם (סי' קי"ז) אם ההסכמה על עסקי ממון הולכים אחר רוב ממון ע' מהר"ל (ס"מ) רוב הקהלות כופין לקהל א' בהסכמתם הריב"ל (ח"ב סי' ע"ג) וע' בארוכה בת' מהר"ם אלשיך (סי' נ"ט):

כה

(שם ש"ך ס"ק צ"ו) סותרים זא"ז. ע' בת' מהר"י לבית לוי (סי' כ"ד):

כו

(שם סעיף ל"ו) לעלות לא"י. ע' מהרי"ט (ח"ב חיו"ד סכ"ח) ובת' פני משה (ח"א סי' ה') ובת' תורת חסד להרב מ' חסדאי זצ"ל אשר נדפס בראש הספר בסוף המפתחות:

כז

(שם סעיף ל"ז) וע' לקמן סי' רל"א המעלה חזקת חבירו במקום שיש הסכמה בחרם ולא הועילו מעשיו ע' כנה"ג חוה"מ (סי' ק"מ) בהגהות הטור (אות ק"ן):

כח

(שם ט"ז ס"ק מ"ו) מבואר שם ומבואר עוד שם דאם כתב לו אם תרצה להוציא בתך מטוליטולא הודיעני ואני אוליכנה לך לא הוי נתינת הרשות דאפשר דבא רק לידע מחשבתו ולגנוב לבבו ועוד שמא לא נתן לו רשות רק להוציא על ידו דרך כבוד:

כט

(בא"ד) אם מכיר כתב ידו אף שאינו מכיר בטב"ע אלא ע"י דימוי לכתב אחר כך מבואר מדברי ט"ז חו"מ (סי' ס"ט ס"ב) ד"ה אם נתקיימו ע"ש:

ל

(שם סעיף ל"ט) לאו כל כמיניה ע' באה"ע (סי' ל"ח) בב"ש (סקל"ד):

לא

(שם ש"ך ס"ק ק"א) ובא"ח כתב. וכ"ה בת' הגאונים (סי' שכ"ו) וע"ש (סי' רצ"ט) דכתב כדברי הרשב"א דלאו כל כמיניה להאריכו מזה משמע כדברי הש"ך:

לב

(בא"ד) סוף סעיף א' ע' תשו' מטה יוסף (חיו"ד סי' ד'):

לג

(שם ט"ז ס"ק מ"ט) וקשה לי כיון דיש לו שני משמעות ע' תשו' חכ"צ (סי' ד') ובת' מהריב"ל (ס"ג סס"ח) ות' מהרי"ט (ח"א סכ"ז ובסי' קכ"ז בסופו) ובת' בעי חיי להכנה"ג (חח"מ ה"א סק"ע) ות' לחם רב (סס"י קצ"א) ות' שער אפרים (סי' קל"ג) ומהריב"ל (ח"ג סי"ז) ובכתבי מהרא"י (סע"ג) ות' פרי הארץ להר"ם מזרחי חיו"ד (סי"ט) ובחאה"ע (ס"ה):

לד

(שם סעיף מ"א) לעשות הדבר ביום פלוני. ע' בת' הראנ"ח (ח"ב סי' ס"ז) ובת' ת"ח למהרח"ש ח"א (סי' נ') וח"ג (סימן ט'):

לה

(שם ש"ך ס"ק ק"ב) שדבר א' הוא ע' בב"י לעיל (סק"ס) וצ"ע אח"כ מצאתי בעזה"י שהקשה כן במ"ל (פ"ד ה"ב ממלוה) ד"ה ודע שרבית כו' והניח בצ"ע:

לו

(שם ט"ז סק"נ) וז"ל הרי לך בהדיא ע' בת' מהרח"ש (ח"א ס"ג) דמ"מ אם נתחייב תחלה לפרוע לזמן פלוני שמשמעותו מזמן ההוא והלאה ג"כ כשכתוב בסוף שנשבע לקיים כל הנ"ל משמעותו ג"כ שנשבע לפרוע מאותו זמן והלאה ע"ש:

לז

(בא"ד) בלא"ה יש לחלק ע' בת' בית יעקב (סי' כ"ג):

לח

(שם סעיף מ"ג בהג"ה) וכ"נ לי עיקר ע' בת' הרשד"ם (חחו"מ סי' ז'):

לט

(שם סעיף מ"ה) שאין לו התרה. ע' בת' יכין ובועז (סי' נ"ח דט"ז) דכתב טעם דלגבי עולם הבא הוי עתה קודם דחל הנדר דלא מהני התרה וע' בת' מהר"י לבית לוי (סימן י"ח וכ') וע' בת' שני המאורות הגדולים (סי"ד):

מ

(שם בהג"ה) מהר"ם מפאדוואה סימן י' צ"ל סימן ע' וע' בת' מהר"ל ן' חביב (סימן ג') דיש פנים לומר ולחלק דדוקא באומ' אם יצילני ה' כו' אבל בנדר סתם י"ל דיש לו התרה וע' בת' עבה"ג (סי' יו"ד):

מא

(שם) ב"ז סי' רע"ז. צ"ל ב"ז סי' נ"ג רס"ו:

א

ואפי' נדר כו'. כלומר נשבע דהא באלקי ישראל שבועה הוא. ב"ח ופשוט הוא:

א

והוא דגמירי להו וסבירי. כלומר שלומדים עמהם הלכות ומבינים ומשמע אפילו לית בהו חד דגמיר מעצמו אלא כל דגמרי להו אחרים וסברי מתירין. ול"ד למ"ש בח"מ סי' ג' דבדיינים אי לית בהו חד דגמיר ויודע סברות בדינים פסולים לדון דהתרת נדרים לאו דין הוא כמו שיתבאר וזה הוא דלא כהדרישה בסימן זה והעט"ז כ' והוא דגמרי להו וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו' משמע שא"צ שיהו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה יתירו סגי וכן נוהגים:

א

וגם יודעים כו'. אע"ג דלא בעינן פתח לכל הדברים מ"מ אינם ראוים להתיר אפי' ע"י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג"כ ע"י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר פרישה:

א

והאידנא כו'. ואין להתיר אלא בג' דגמרי להו וסברי קצת כמ"ש וכל שאינו כן אפילו יש בהן אחד חכם גדול לא כלום הוא וכן כל שאינם ג' אפילו הם שניהם חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו דיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג' וכ"כ הב"ח ופשוט הוא:

א

אין לאדם להתיר. אפילו בג' לכתחלה משום כבוד רבו או מי שגדול ממנו אבל בדיעבד התרתו התרה:

א

ג' פעמים. לאו דוקא דבחד זימנא נמי סגי אלא עושין כן כדי לחזק הענין עט"ז ומשמע דבדיעבד סגי בפעם אחת וכ"כ הב"י והב"ח בשם הרמב"ם דא"צ שיאמר רק פעם אחת:

א

ואפי' מעומד כו'. ובשבת דאע"ג דבכה"ג בדין אסור נדרים לאו דין הוא:

א

וחרמי צבור נהגו להתיר כו'. מפני שבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר שם וכן הוא בעט"ז וכב"ח בא"ח סימן שמ"א מי שנשבע לעשות דבר פלוני עד זמן פלוני ולא נזדמן לו לעשות עד יום האחרון של אותו הזמן ואותו יום בא בשבת וא"א לעשותו בשבת נשאל אפילו בשבת וכ"פ בש"ע שם וע"ל סימן רל"ד ס"ק ע':

א

וכיון שצריך כו'. צריך שיהיה מיושב אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי א"צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ונראה ראיה לדבריהם מהירושלמי דס"פ נערה המאורסה דאיתא התם אין נשאלין נדרים אלא עטופים ויושבים והנשאל יושב והשואל צריך להיות עומד כו' ע"ש ואע"ג דבש"ס דילן ופוסקים אמרינן דמתירים מעומד היינו בחרטה אבל בפתח צריך מיושב וי"ל דהירושלמי מיירי בפתח ועכשיו נהגו להתיר הכל ע"י פתח כדלקמן ס"ז בהג"ה ובש"ס דעירובין פ' הדר (עירובין דף ס"ד ע"ב) בעובדא דר"ג איתא דכי היכי דאסור לשכור להורות כדלקמן סי' רמ"ב סי"ג ה"נ אסור להתיר נדרים וכן הוא בכריתות (דף י"ג ע"ב) גבי רב אחא ה"ל נדרא כו' מיהו י"ל דהיינו דוקא כשמתיר ע"י פתח שצריך עיון וישוב הדעת וכדמסיק בש"ס התם דעובדא דר"ג הכי הוה:

א

אסר על עצמו כו'. ואם אסר הנאתו על בני העיר כתבו הרמב"ן והטור והריב"ש סי' ת"ו דאסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר מפני שנוגע בדבר מיהו אם יצטרפו עוד שנים מעיר אחרת מותר דבכה"ג ליכא למיחש משום נגיעה ועיין בתשובת מהר"ל ן' חביב ביאר דעתם על נכון וכן בפרישה ובב"ח השיגו על הב"י ע"ש וכן עיקר להחמיר דלא כד"מ ועט"ז שנמשכו לדברי הב"י ע"ש:

א

הניית בני העיר כו'. אבל אסר על עצמו הניית כל ישראל מותר להשאיל דהוי כדיעבד כ"כ בתשו' מהר"ל ן' חביב שם להרמב"ם וכן נראה:

א

לחכם כו'. אפי' בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו אסור דמ"מ הרי הוא מהנהו. ב"י. וכתב בתשובת מ"ע ס"ס מ"ח ובשום אופן לא יהיו המתירים מבני המדינה שכולם נוגעים בדבר ולא מהני סילוק נפשייהו אלא בעדות ממון או לדון בו אבל בכה"ג הוי הנאה דמתא ואין סילוק מועיל דומיא דס"ת (בח"מ סי' ל"ז) הואיל ולשמיעה עביד ע"כ:

א

נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר. נ"ל שהוא נהנה בשררותא דמתא שהוא מן הדברים שאין מתמנים עליהם העובדי כוכבי' והגרים וגם הציבור נהנים ממנו שמלאכתן נעשית על ידו וכיון שהוא נהנה אין נשאל לחכם שבעיר עד כאן לשון תשובת רשב"א שבבית יוסף. וכתוב בד"מ דאע"ג שלא נדר אלא נדר זה שלא יהא גבאי או נאמן לחוד ולא אסר עליו הניית העיר אפ"ה לא ישאל לחכם שבעיר שהרי אסר עליו הגבאות והנאמנות הבאה לו הנאה מן העיר וכוונתו על הנאות הגבאות והנאת הנאמנות והואיל ועל ידי התרת חכם בא לו הנאה זו הרי עבר על נדרו וכן נראה לו עיקר עכ"ל. ולפי זה הרשב"א קאי בשיטת הרמב"ם וכמו שכתב בב"י וכן כתב בעט"ז עיין שם בביאורו דלא כדכתב דרישה ודוק ומ"מ להנך פוסקים דאסרי משום נגיעה וכמו שכתבתי בס"ק ט' הכא בלא"ה אינו נשאל וק"ל:

א

אילו ידעת שיפצירו בך כו'. ואין זה נולד דלקמן סי"ב שזה שכיח הוא:

א

ואז מתירים לו. ר"ל אפילו בלא פתח אחר אלא בחרטה גרידא מתירין לו כשעושין מן החרטה פתח והטעם דהשתא אין לחוש שמא אינו בקי בחרטה זו ושמא היה חפץ בנדרו עד עתה ואע"פ שאומר שמתחרט אינו אמת דהלא אמרו לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא השתא ודאי אפי' את"ל שהיה חפץ בנדר זה עד עתה מ"מ כיון שאומר אילו ידע שיתחרט אחר כך לא היה נודר אם כן נעקר הנדר מעיקרו ואין צריך פתח אחר דבהכי סגי. ש"ס:

א

החרם כו'. כלומר מי שקבל עליו חרם או נדוי לעשות דבר פלוני מתירין אותו בלא פתח ובלא חרטה וכך מבואר ברשב"ץ שבבית יוסף אבל חרמי צבור פשיטא דאין צריך לא פתח ולא חרטה כדלקמן סכ"ה מיהו היתר צריך וע"ל סימן רכ"ט ס"ח:

א

על לא תקום כו'. ובהא לא אמרינן אין אדם חציף דהנך לא חמירי כולי האי ומפני כך לא ימנע מלומר האמת. בית יוסף. והב"ח פי' דהנך כתיבי בתורה ובודאי חציף:

א

אבל אין פותחין בכבוד המקום כו'. וה"ה שאין פותחין לו לומר אילו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר וכדמשמע ממ"ש אחר כך וכ"פ הב"ח אלא שלא הבין כן דברי המחבר ומה שכתב אבל אין פותחין בכבוד המקום שהנודר הוא כאילו נודר כו' עיקר דינא דאין פותחין בכבוד המקום אתא לאשמעינן ונ"מ בעלמא כגון אם נדר על איזה ענין שהוא נגד כבוד המקום אין פותחין לו אילו היית יודע שאתה מיקל בכבוד המקום כו':

א

כגון אם הדירן מנכסיו כו'. שהרי החציף פניו להדירן וא"כ גם עתה בשעת חרטה אמר האמת:

א

תלמיד חכם כו'. ואם הולך אותו פלוני ללמוד לא הוי נולד דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול. סמ"ג בשם התוס':

א

כיון דלא שכיח. ומימר אמר שמא לא יבא:

א

וכן מיתה לא שכיח. אפי' היה חולה ביותר חשוב נולד משום דרוב חולים לחיים. ב"י בשם תשובת הרמב"ן. ונראה דאם היה גוסס לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סימן של"ט:

א

והיה משקר כו'. והוא היה עולה על דעתו דשמא אומר אמת אבל אם היה יודע שהיה משקר כגון שהיה דר בירושלים שודאי לא היה אפשר לומר לפניו שחרב אז אין פותחין וכל כיוצא בזה. פרישה ופשוט הוא:

א

מיקרי חרטה ומתירים לו. דהא יכול להתיר בחרטה מעיקרא בלא פתח כדלעיל ס"ז ומה"ט נהגינן עכשיו לפתוח אפי' בנולד ולפ"ז צ"ל אלו ידעת שתתחרט כו' וכמו שכתב הרב שם:

א

והסיבה שבשבילה כו'. ומהתימה) דלא ראיתי נוהגין כן אפי' מרבנן דייקי ובאמת שבש"ם ופוסקים לא נזכר שצריך שיפרט הסיבה כו' אבל לרש"י ורשב"א וב"י דס"ל הכי קשיא ונראה משום דרוב הנדרים שבאים לפני חכם הן שנדר להתענות או שלא לאכול בשר ולשתות יין וכיוצא בהן דברים שהם לסגף נפשו וסבתן מסתמא ידוע שנדר בשביל להצדיק נפשו מ"ה אין רגילין לשאול על סבתן משא"כ כשנדר אדברים אחרים כגון שלא יהנה לחבירו שצריך שידע סבתן עכ"ל פרישה ומ"ש ובאמת שבש"ס ופוסקים כו' ליתא דמה דאיתא בש"ס ופוסקים צריך לפרט הנדר היינו שיפרש הסיבה כדמוכח בהשולח (דף ל"ה ע"ב) ובבכורות (סוף דף מ"ה) ע"ש בש"ס ופוסקים גם ליישובו עדיין ק' דהא אין נוהגין לפרש הסבה בשום נדר ועוד לדבריו מכ"ש דיש לפרט הסבה דדלמא לא היתה כוונתו להצדיק נפשו ואנו חושבין דכונתו היתה להצדיק נפשו גם בש"ס ופוסקים משמע דבכל נדר צריך לפרט אלא נראה דמאי דאמרינן צריך לפרט הנדר חובת הנודר הוא ולא שהחכם צריך לשאול על זה ומי שאינו מפרט הסבה היינו משום שנדר בסתם מבלי סבה ומי שנדר מחמת סבה ואינו מפרש באמת עון הוא בידו ואין מביאין ראיה מן השוטים:

א

ויש אוסרים כו'. כתב הב"ח סוף סימן זה תמוה היאך אפשר שלא הותר בדיעבד דאם כן קשיא לרב נחמן דאמר בפ' השולח בגיטין (דף ל"ה ע"ב) אין צריך לפרט הנדר אמאי לא חייש משום מלתא דאיסורא כו' עכ"ל ותימה לתמיהתו דלדבריו אמאי מקשה מר"נ דלית הלכתא כוותיה ליקשי מרב פפא גופיה דאמר צריך לפרט הנדר משום מלתא דאיסורא ואי אמרת דבדיעבד לא הותר בדבר איסור א"כ אמאי ניחוש משום מלתא דאיסורא דהא במלתא דאיסורא לא ילך כלל אצל חכם להתיר שהרי אינו מותר כלל ועוד דפריך בש"ס התם למ"ד א"צ לפרט ממתני' דנודר ועובד וליחוש דלמא שרי ליה חכם ומאי קושיא הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח התם מכולה סוגיא דמותר בדיעבד אבל אינו ענין כלל לנדון שלפנינו דהתם מיירי בכולה שמעתא שהנדר אינו דבר מצוה או מלתא דאיסור אלא שהוא תלוי בדבר איסור כגון שאמר קונם עלי פירות אם עברתי או אעבור עבירה פלונית וכההיא דקונם עלי מזונות אם נהניתי מכתובתי וכדאיתא התם בסוגיא להדיא והלכך בכה"ג הרי אין אנו מתירין הדבר איסור אלא שאנו מתירים לו הנדר של מזונות שאסר עליו משא"כ הכא שהנדר הוא דבר איסור והלכך אנו מתירים לו הנדר לשחוק בקוביא או לעשות איסור. וכה"ג אין לנו ראיה כלל שיהא מותר בדיעבד. וכן נראה בתשובת ר"א מזרחי סי' נ' דנדר של קוביא וכה"ג אין לו התרה אפילו בדיעבד:

א

ואם יש מכשול כו'. ע"ל סי' ר"ח סעיף ב' ס"ק י"ב:

א

מתירים לו כו'. נראה שהרב לשיטתו אזיל שכתב בתשובה סי' ק"ג ולדעתי אין חולק על ר' טוביה בזה כו' אבל בתשובת ר"א מזרחי שם כתב דבמלתא דאיסורא אפי' אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכה"ג אין מתירין לו ואף על גב דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי לא משגחינן ביה ע"ש וכ"כ ב"י לקמן ריש דף רע"ב תשובת הרשב"א ורמב"ן סי' רנ"ב דחולקים על זה וכן הוא בסוף ספר הכלבו בשם תשובת הרשב"א וכתוב בדרישה ובב"ח ס"ס זה בשם מהר"ם מ"ץ דכל זה דוקא במשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת אלא הוא והוא פסול לעדות מחמת כן (כמ"ש בח"מ סימן ל"ד) אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר:

א

על ידי תורגמן. כיון שהבע"ד עומד שם:

א

אין מתירים כו'. ואפילו בדיעבד אינו מותר כדאיתא בטור ופוסקים:

א

אינו נשאל עד שיכנס אייר כו'. וכתב הר"ן בתשובה סי' נ' מי שנדר בבקר ביום ו' שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט דיכול להתיר קודם השבת דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשכה חל הנדר מיקרי וע"ש שהאריך ומביאו ב"י וע"ל ס"ס רכ"ט:

א

וכ"ש נודר על תנאי כו'. עי' בתשובת מהר"מ מינץ סי' ע"ג:

א

וה"ה למנדה כו'. ע"ל סי' של"ד סעיף ל"א מ"ש בזה:

א

אבל בהפרת הבעל כו'. ע"ל סי' רל"ד סעיף כ"ח:

א

ונ"ל שטוב כו'. דשמא חל הנדר אחר הפסח ואם יהיה חג עצרת בעיר יעבור על נדרו והלכך יתירו לו פעם א' אחר הפסח דהיינו קודם עצרת אפילו ערב עצרת ופעם א' אחר עצרת:

א

מעתה חלה עליו כו'. אלא שאינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה:

א

נדר ע"ד חבירו כו'. כלומר בשביל רצון חבירו כדמפרש ואזיל. וכתב מהרי"ק שורש נ"ב דה"ה בנשבע לפני שלוחו אין מתירים לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו דשלוחו של אדם כמותו ומביאו ב"י וד"מ:

א

אין מתירים לו אלא אם כן הודיעו כו'. משמע אפילו היכא דליכא משום חשד או בושה אסור וכן משמע בהרא"ש פ' השולח שכתב ולהנך טעמי (דירושלמי) אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש"ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו וכן משמע בשאר פוסקים:

א

אלא אם כן הודיעו כו'. נראה שגם דעת המחבר דבעינן שיודיעו ויסכים ברצונו ודוק:

א

בשביל שום טובה כו'. והמרדכי כתב בפ' השולח ה"מ כשאותו הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה כו' ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן וכן נראה דעת הט"ו. כתב ב"י כתב הרשב"ץ פועל יכול לחזור תוך זמנו אע"פ שקבל חרם ונידוי לעשות מלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון הבעל הבית דהא דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו פר"ת דהיינו דוקא שנשבע מחמת טובה שעשה עמו ע"כ ואין דבריו נכונים דהא אפילו לר"ת פועל עושה לו טובה בעל הבית שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו עכ"ל. ואני אומר דדבריו נכונים דהא דסתם פועל עושה לו בעל הבית טובה היינו משום שיעשה לו מלאכה אבל אין הטובה מחמת שישבע לו ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ"ש הריב"ש סי' תס"א והרב. מיהו בתשובת ר"מ אלשקר סימן נ"ז משמע דבכה"ג מיקרי טובה שכתב על מי שהשכיר בית לחבירו לזמן ונשבע לו שלא יוציאנו תוך הזמן מיקרי טובה מחמת שנותן לו מעות השכירות וע"ש וצ"ע:

א

בשביל השבועה. אבל מה שהטיב לו מצד אחר לא נקרא בשביל זה מקבל טובה דאל"כ מה ראיה מייתי ר"ת מיוסף ליעקב שנשבע לו (וא"ל פרעה להתיר שבועתו כדאיתא בסוטה סוף דף ל"ו) והתם טעמא משום שלא היה מקבל טובה הרי אין מקובל טובה כמו הבן מן האב עכ"ל ריב"ש:

א

כמו משה. דכתיב ויואל משה לשבת את האיש דהיינו שנדר ע"ד יתרו שלא לשוב למצרים:

א

והשבועה היתה לתועלת כו'. לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא"ש וטור ושאר פוסקים בשם ר"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקובל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב"ש שם אלא שכתב שי"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר ע"ש אבל בהטבה אע"ג שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר ואפשר דמשום י"א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל"כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בו תועלת לא הודיע לי והכי מוכח ממאי דפריך בהשולח ובסוף פ' מומין ע"ש ודו"ק:

ב

ב"י בשם הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו והוא בסימן תס"א ובד"מ כתב ע"ז וזהו כדעת המרדכי דלעיל דבעינן שהכריחם לכך אבל אין נראה כן דעת פוסקים אחרים עכ"ל ול"נ דכ"ע מודי בזה להריב"ש דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה וכמבואר בדבריהם להדיא והריב"ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה ודו"ק:

א

אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו. כתב העט"ז כלומר שתלה נדרו ע"ד חבירו וחבירו לא הדירו אע"פ שהקדים עמו טובה יכולים להתיר לו בלא דעתו ול"נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע"פ שחבירו מדירו כדמוכח בטור ופוסקים גבי מה שהקשו הא דפריך בהשולח (דף ל"ה) שרי לה חכם ובסוטה סוף דף ל"ו גבי יוסף שנשבע ליעקב ע"ש ולענין דינא נראה מדברי ד"מ שהבאתי בס"ק שלפני זה דבכה"ג יכולים להתיר בלא דעתו:

א

מעצמו נדר ע"ד חבירו. היינו שנדר בשביל רצון חבירו והנדר הוא נדר גמור מעתה אבל אם תלה הנדר בדעת חבירו אינו נדר עד שיקיימנו חבירו כדלקמן סי' רל"א וע"ל סעיף ל"ז ול"ח:

א

וי"א כו'. כלומר נהי דא"צ דעתו והסכמתו מ"מ צריך להודיעו משום חשדא כדאיתא בירושלמי ובירושלמי יש עוד טעם אחר מפני הבושה כלומר שאותו שנדר יתבייש מפני הנודר וכתב הריב"ש דלטעם זה לא מהני מה שמודיעו אלא צריך להתיר דוקא בפניו כשהנדר לתועלת חבירו ומביאו ב"י וכ"כ הר"ן בנדרים דף ס"ה ולכאורה קשה על הרב למה לא הביא סברתם כיון דנחית להביא סברת המחמירים לענין לכתחלה אבל באמת דעת הרא"ש פרק השולח שהבאתי לעיל בס"ק ל"ו דאפילו לטעמא דמפני הבושה סגי כשיודיעו לו וכן משמע בתשובת הרמב"ן סימן רמ"ח שהביא ב"י וד"מ וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא ב"י וד"מ וכן משמע בתשובת רשב"א שהביא ב"י המתחלת ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה מממונו כו' וכן משמע בסמ"ג לאוין רמיא דף ע' ע"א ע"ש ודוק וזה נראה דעת הרב מיהו יש פוסקים דלא שייך חשדא אלא כשנדר ממנו בפניו דוקא וכן הסכים הר"ן בתשובות סימן ס"ט ע"ש שהאריך ומביאו ב"י לקמן ריש דף רע"ג משמע דבנדר ע"ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה וע"ל סעיף ל"ח:

א

ואפילו נדר ע"ד בשביל שעשה לו טובה כו' הוי התרה. ומיהו היינו לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חלול השם יש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אע"פ שהיה מצוה באותה התרה ב"י:

א

וידע החכם שלתועלת כו'. הל' אינו מדוקדק דהריב"ש שם מיירי כשנדר לתועלת חבירו אבל המחבר לא מיירי בהכי. ונ"ל דה"ק אם נדר לתועלת חבירו צריך לפרט הכל כמו שנתבאר לעיל סעיף י"ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר וכן מוכח בש"ס פ' השולח (גיטין דף ל"ה ע"ב) גבי קסבר צריך לפרט הנדר שצריך לפרט שנדר לתועלת חבירו שהרי התם צריכה לפרט שנדרה ליתומים שלא נהנית מכתובתה ע"ש:

א

ומיהו הב"ד כו'. כיון שדעת רוב הפוסקים דלא הוי התרה אפילו בדיעבד מיהו בלא עשה לו טובה נראה אע"ג דאין להתיר לכתחלה כמ"ש הרב מ"מ אם עברו והתירו אין ליסרם כיון דהרבה פוסקים דאפילו לכתחלה יכולים להתיר. וכ"כ הב"ח:

א

אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרעו לזמן פלוני. מהרי"ק שם:

א

אע"פ שאין מתירים לו לכתחלה. הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביעו אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה כגון שהדירו בהנאתו או איפכא שאין הלה מסכים באותו נדר כלום ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ"ע רק שצריך שיודיעו שנשאל על שבועתו מפני החשד לדברי הרשב"א שם:

א

וי"א שאין כו'. אלא לעולם כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כן משמע בריב"ש:

א

ואם מת אותו שנדר כו'. משמע אפילו עשה לו טובה יכולים להתיר כך וכ"כ בעט"ז בהדיא וצ"ע מנ"ל הא שהרי בתשובת הרמב"ן ליתא אלא דיכולים להתיר לו כך וליכא משום חשדא כיון שמת משמע דמיירי בשלא עשה לו טובה דאז ליכא אלא משום חשדא וכיון שמת לא שייך חשדא אבל בעשה לו טובה דאז אינו יכול להתיר אלא מדעתו והסכמתו מסתבר כיון שמת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח בחידושי הרשב"א פ' השולח ובהרא"ש שם ובנדרים פרק ר"א ובסמ"ג לאוין רמ"א דף ע' ע"א ובריב"ש סימן ש"ע ממה שהוכיחו דמדא"ל פרעה ליוסף התר שבועתך שנשבעת ליעקב אביך דכל שאינו מקבל טובה יכול להתיר אלמא דאם מקבל טובה אינו יכול להתיר אע"פ שמת ואף על פי שיש לדחוק ולחלק ולהקל וצריך עיון:

א

י"א דלצורך מצוה כו'. משמע דר"ל אפילו כשהנשבע קבל טובה ממנו וק"ל דאם כן למה אמר הקב"ה למשה שיתיר נדרו בפני יתרו והא היה צריך משה באותו פעם ללכת בשליחות הקב"ה לגאול את ישראל ואין מצוה גדולה מזו וצ"ע עכ"ל עט"ז ונעלם ממנו דברי הריב"ש סי' קפ"ז שמשם מקור דין זה שאחר שהביא שם דברי תוספות אלו הקשה עליהם קושיא זו בעצמה וז"ל ונ"ל סתירה לדברי התוספות שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות הש"י ואעפ"כ הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא ברצונו עכ"ל ומכל מקום יש ליישב דברי התוס' דהא כתב מהרי"ק שורש נ"ב והרב לקמן גבי מצוה דעל דעת הרבים דלא חשיב דבר מצוה אלא היכא שא"א למצוה לעשות אותה אם לא בהתרת השבועה אבל כל שאפשר לקיים בלא ביטול מצוה לא ואם כן במשה נמי הרי הרבה ריוח והצלה למקום והיה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך משה לשוב למצרים. עוד יש לומר דהתם רצון הקב"ה היה שלא ילך למצרים עד שיתיר הנדר אם כן כל שלא התיר אינו מצוה:

א

איש ואשה שקבלו חרם כו'. כתב מהר"מ פדוא"ה בתשובה סימן ע' דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא' לא נשבע לא מיקרי טובה בריצוי לבד וכתב שכן משמע בתשובת הרשב"א גבי ראובן ששדך בנו חנוך עם בת שמעון וחנוך בנו נשבע כו' ומביאה מהרי"ק בשורש נ"ב ואף על גב שכתב מהר"מ פדוא"ה עוד שם ועוד נראה לחלק ולומר שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה כנדון של מהר"מ אבל במה שנתרצית האשה כנדון של רשב"א לא מיקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו כו' דעת מהרי"ק שם אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב:

א

דאפילו אם כבר נשאה כו' חייב להוציא. וכמו שנתבאר בא"ע סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה מה שאין כן הכא. מהרי"ו סי' קל"ז:

א

וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע כו'. כצ"ל כי כן הוא שם בסעיף ח' גם בעט"ז כתוב בטעות:

א

בלא דעתם והסכמתם. וכתב הריב"ש אם נדר ע"ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבעל נדרו אין משגיחין בהן עד שיסכימו כולם שהרי פירש על דעת הקהל גדולים וקטנים שנראה שלא ע"ד רוב הקהל הוא סומך ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת"ח כדאמרינן גבי נדר בחרם ואמר בחרמו של ים ע"כ ומביאו בית יוסף וד"מ ונראה אף למש"ל סי' ר"ח דהאידנא כ"ע כע"ה דמיא היינו לענין שצריך התרה אבל הכא דנימא דלא סגי בהתרה לא מחמרינן כולי האי מיהו נראה דאם פרט ונדר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואף שאומר שכוונתו היה על הרוב לא משגחינן ביה:

א

ויש מחמירין כו'. לפי שאין חרטתם שוה דזה מתחרט מטעם זה וזה מתחרט מטעם זה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ומתחרטין בחרטה א' כ"כ המחמירין ולפי זה אם מתחרטין בחרטה א' יש להתיר (ומי שקיבל עליו בחרם או בנידוי על דעת רבים נמי יכול להתיר עם דעתם לכ"ע דהא חרם אין צריך פתח וחרטה כדלעיל סעיף ח' וע"ל סכ"ה) וכ"כ הרמב"ן והמחבר סעיף ל' ועוד נ"ל דלכ"ע כל שהרבים באים ומתחרטין אע"פ שאין חרטתן שוה יכול להתיר לכל א' וא' כפי חרטתו ולא קאמרי המחמירין אלא שאין להתיר מן הסתם בחרטה אחת כן נ"ל ודוק וזהו דלא כמשמעות בית יוסף עיין שם מיהו בתשובת מיי' שבסוף ס' הפלאה משמע כהב"י דמסתפק דבכל ענין אין להתיר על דעת רבים אם לא לדבר מצוה ע"ש ועיין בתשובת ר"א מזרחי סימן נ' שמחמיר ג"כ שלא להתיר לדבר הרשות אפי' דעת הרבים מסכמת:

א

וכן נכון להחמיר כו'. מיהו הב"ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולין מתירין ודבריהם נראין עיקר. ב"ח:

א

אא"כ יש מצוה כו'. שאז מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה:

א

שיבא חבירו להתפלל. ואפילו אין שם מנין. שם:

א

וכן לעשות שלום כו'. וה"ה לבטל שאר המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ ב"י בשם תשובת רשב"א:

א

מיקרי דבר מצוה. וכתב ב"י בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדול מזה וכתוב בתשובת מנחם עזריה סי' מ"ח במי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב"י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה באותו עיר שאשתו שם מיקרי נמי דבר מצוה ופשוט הוא וע"ל ס"ק צ"ה וס"ק ק"ד:

א

מי שנשבע שלא ליהנות מאביו כו'. כתב בד"מ דמכאן משמע דאפילו נשבע על המצוה עצמו מתירין לו דלא כתשו' רמב"ן סי' אלף ר"ן עכ"ל וכן משמעות הפוסקים וכ"מ בש"ס פ' השולח ריש (גיטין דף ל"ו) גבי ההוא מקרי דרדקי דאדרי' רב אחא ע"ש ול"ד לנשבע ע"ד חבירו די"א דאין מתירין לו לדבר מצוה שנשבע עליה בלא דעתו וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ב דמסתמא דעת רבים ניחא להתיר בכל דבר מצוה:

א

אבל אם אמר סתם כו'. ודעת הר"ן והרשב"א וריב"ש שאפילו אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה ונראה להחמיר לכתחלה:

א

וי"א שאם נדר כו'. וכתב מהרי"ק בשורש נ"ב אם אותן הג' שייכי באותו הנדר לכ"ע הוי על דעת רבים דמסתמא הנך דשייכי בגוי' שעומדים לפניו קאמר ומביאו ב"י וד"מ ואם אמר להם על דעתכם אני נודר פשיטא דלכ"ע הוי על דעת רבי' ועדיף מאומר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני:

א

ארבעה שנשבעו יחד כו'. כ' בתשובת מבי"ט ח"א סימן ס"ט דף ל"ה ע"א שאם נשבעו ע"ד כ"א מהם לא מיקרי ע"ד רבים שאם היו נשבעים כ"א ע"ד כולם היה נראה ע"ד רבים אבל לא אמרו שלא נשבעו כולם אלא ע"ד כל אחד כו' ואין זה מוכרח:

א

כ"א בשעת הדחק כו'. זה כתב הרב ע"פ מ"ש בבית יוסף וז"ל כתב מהרי"ק שורש נ"ב מ"כ בשם הר"ר אביגדור דהא דעל דעת רבים אין לו הפרה היינו לכתחלה אבל בדיעבד שבאו ג' בני אדם והתירוהו לו ה"ז מותר ע"כ ואף שזה שלא כשטת רוב הפוסקים מ"מ ראוי לעשות סניף לדעות הנזכרות כו' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה דנדר שהודר ע"ד רבים אם התירוהו מותר בדיעבד ואף שיש מגדולי המורים חולקים כדאי ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק ע"כ עכ"ל ב"י ומביאו ד"מ ולפעד"נ דא"א לומר דתשובת רשב"א מיירי בכה"ג דהא לא מצינו לר"ת בשום מקום שבדיעבד מותר ואדרבה ממ"ש כל הפוסקים וכן הרשב"א גופיה בפ' השולח בשמו דמתרץ הא דפריך ש"ס סתם דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דהיינו לענין דיעבד אבל לכתחלה אין מתירין לו אלא מדעתו א"כ מוכח דעל דעת רבים אפילו בדיעבד לא מהני התרה לר"ת דהא משני התם דמדרינן ליה על דעת רבים וכן דעת כל הפוסקים שאפילו בדיעבד אין לו התרה ובתשובת מהר"מ פדוא' סימן ס"ח חלק ג"כ על הר' אביגדור וכתב דלישנא דאין לו הפרה משמע אפילו בדיעבד וטוב טעמו אבל לפעד"נ להוכיח כן מסוגית הש"ס דפרק השולח וסוף פרק מומין אלו דאם איתא דמותר בדיעבד הדרא קושית הש"ס לדוכתה דלמא אזיל לגבי חכם או לג' הדיוטות ושרי ליה כו' ומפני זה נראה דאין להקל כלל אפילו בשעת הדחק וצורך בדבר ותשובות הרשב"א מיירי כפשטיה דנדר שהודר על דעת רבים כלומר שאמר סתם על דעת רבים ולא פרטם דבכה"ג מותר בדיעבד כדעת ר"ת וכן הביא הב"י לעיל מיניה בסמוך תשובות הרשב"א וז"ל אע"פ שכתבנו בשם ר"ת שאין נקרא על דעת רבים אלא בפורטם אין אנו עושים מעשה ע"ז כדבריו עכ"ל וקאמר הכא נהי דאין עושים מעשה כדבריו לכתחלה מ"מ בדיעבד כדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק וזה ברור:

א

לא מקרי על דעת רבים. דדוקא כשנודר עד"ר שאומר על דעתכם או ע"ד פלוני ופלוני ופלוני ששיתף דעת הרבים בעיקר הנדר הוי על דעת רבים משא"כ הכא. וכה"ג לקמן סעיף ל"ח:

ב

ב"י בשם הריב"ש דשטר שכתוב בו עד"ר דינו כעד"ר המוזכר בש"ס ואינו מוכרח ומביאו ד"מ ונ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להתירו כיון שי"א שאפילו אמר סתם עד"ר אין לו התרה וכמש"ל ס"ק ד':

א

שנדר מעצמו כו'. כלומר לאפוקי אם הדיר לחבירו בשביל טובה שעשה לו דאפילו ע"ד יחיד אין יכול להתיר בלא דעתו כדלעיל ר"ס כ'.

א

דינו כנדר כו'. ואין לו התרה:

א

אם נשבע לדבר הרשות. אבל אם נשבע על דעת המקום לעשות דבר מצוה אין לו התרה:

א

נדר שהודר ברבים. כלומר שהודר במעמד רבים ולא אמר עד"ר:

א

יש לו התרה בלא דעתם. וכתב ב"י בשם תשובות הרשב"א שא"צ להתיר בפניהם ושכן מוכח בכמה מקומות בפ' השולח ומשמע מדבריו שם דאפילו בלא ידיעת אותן רבים התירו לו דדוקא בנודר ע"ד יחיד הוא שאמרו כן עכ"ל ב"י וכן מוכח בהשולח ריש דף ל"ו ובבכורות ס"פ מומין אלו במאי דפריך התם אלא למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה מאי איכא למימר דא"צ להתיר בפניהם ולא להודיע. מיהו נראה דהיינו דוקא כשאין להרבים תועלת בנדר ההוא הא לאו הכי לא גרעי מיחיד שאסור משום חשד וכדלעיל ס"ק מ"א:

א

בעל מפר כו'. דכיון דאינו תלוי בדעתה שהרי הבעל מפר אפילו בלא חרטה דידה כשם שאין דעתה מעכבתה להפר כך דעת הרבים אינו מעכבתה כ"כ הפוסקים. וכתב הרא"ש בפ' השולח דאפשר שאפילו אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע"ד אחרים אינו כלום כיון דסתם אשה ע"ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות (וכ"כ ר' ירוחם נכ"ז ח"ב בשם י"מ) ונ"ל אעפ"י דכתב הרא"ש כך בל' אפשר מ"מ סובר שהדין כך ולכן כתב שם ברמזים כן בפשיטות דאל"כ תקשי לרב הונא אמאי הפסידה כתובתה יתן לה הבעל רשות דמה"ט הוצרך הרא"ש והתוספות והר"ן התם לפרש דהפרה דבבעל מהני אפי' בעד"ר א"כ מוכח מהתוס' והרא"ש והר"ן דאפילו נתן לה בעל רשות לא מהני וכן מוכח מכל הפוסקים שפסקו כרב הונא דלא כהב"ח לקמן ר"ס רל"ד שכתב משמע דמספקא להרא"ש ולפיכך לא כתבו הטור כו' גם אשתמיטתיה דברי הטור בא"ע ס"ס צ"ו בפשיטות שאפילו נתן לה הבעל רשות מפר ע"ש:

א

הלכך נודרים ומתירים כו'. שמה שהזכירו ע"ד המקום ושבועה לא הזכירו אלא כדי שינהגו חומרא יותר ולאיים עליהם שלא ינהגו בהן קלות ראש אבל תלוי הכל בדעת הקהל כמו שיסכימו:

א

ואם הוחרם או הודר. אותו חרם שהוסיפו על מנהגם:

א

או הודר עד"ר. כלומר שאמרו ע"ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד"ר וכן הוא בתשו' הרשב"א שבב"י:

א

וי"א דאפילו התנו כו'. דכל מעשה צבור הוי כאלו התנו כך מתחלה מיהו אפשר גם להרא"ש אם אמרו עד"ר או ע"ד קהלות הרחוקות אין להם התרה ודעת המחבר שגם הרא"ש אינו חולק אסברא הראשונה ומ"ש שאפילו התנו יכולים לחזור ולהתירו ר"ל דהיינו ע"י שאלה ולזה כתב דברי הרא"ש לקמן סי' רכ"ט ס"ד:

א

אין נדרי כו'. כלומר לא כשאר נדרים שניתרים בהתרת חכם שנעקריה למפרע ונ"מ לענין הותר מקצתו הותר כולו כדלקמן סי' רכ"ט ס"ב:

א

מתירין כו'. משום שחרמים אלו כאלו יש בהן תנאי שיוכלו להתיר כל זמן שירצו:

א

וכן בנדר של שחוק. כב"י לקמן ריש דף רע"ב בשם תשובת הרשב"א דאם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהא מנודה כל מי שכבר עבר יכולין להתיר כדרך שמתירין שאר המנודים וכן נראה שמתירין הנידויים אפי' מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש כגון השחוק אלא הקנס הוא שמתירים ואיסור השחוק במקומו עומד ע"כ:

א

ואין דעתם לחזור. כלומר אף ע"פ שאין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא כו' אבל אם דעתם לחזור אף על פי שאין הפרצה מצויה שם חייבים להתנהג בגדר ההוא כמ"ש בא"ח סי' תקע"ד דחייב לנהוג חומרי מקום שיצא משם כשדעתו לחזור:

א

ולכן כו'. הלשון אינו מדוקדק דהכא גרע טפי וכ"מ בב"י וטעמא דהכא הוי ב"ד הגדול שהחרם ההוא אין המקום גורם אותו אלא אקרקפתא דגברא וע"ל סעיף ל"ה ס"ק צ"ב ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ק"ד דף נ' במי שנשא אשה במקום תקנת ר"ג והתנה שלא ישא אשה עליה ואחר כך הלך למקום אחר ונאבדה כתובתה וכתב לה אחרת אינו יכול לישא אשה אחרת כיון שנשאה על תנאי תקנת ר"ג וכ"ש כשהיה כתוב בפירוש התנאי בכתובה כו' ומשמע הא לאו הכי יכול לישא אשה ולא אמרינן שחרם ר"ג חל עליו גם במקום אחר וצ"ל דמיירי שלא היה דר במקום תקנת ר"ג רק שנשא אשה לשם והלכך לא חל עליו תקנת ר"ג ודו"ק:

א

וע"ל כתבתי כו'. כלומר לעיל סכ"א כתב די"א ארבעה שנשבעו יחד לעשות איזה דבר מיקרי נשבע עד"ר וס"ל להרב דבעד"ר אפילו מתחרטים כולם אין יכול להתיר להם כיון שאין חרטתן שוה וע"ל ס"ק נ"ז ודע דהרמב"ן לטעמיה אזיל וכמ"ש הריב"ש בשמו דמחלק בין חרם לשבועה אבל בריב"ש כתב עליו ואני אומר שהטעם שסמכו עליו להתיר חרמי הקהל בלא שאלה דהואיל וכך נהגו ע"ד מנהגם הם מחרימים אותו הטעם מספיק לשבועת הקהל שאף אם יאמרו מחרימים ומשביעים אנו יכולים הם עצמם להתיר בלא שאלה וחרטה משום דע"ד כן השביעו עכ"ל וכ"כ הרב לעיל סכ"ה אפי' הזכירו שבועה עם החרם וכאן סתם כדברי המחבר דאפי' יתחרטו כולם צריכים למצוא פתח לשבועתם ויתירו להם ג' אנשים דעלמא ונראה דס"ל להרב דדוקא כשהשביעו הקהל בסתם כל הקהל כמו שהש"ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעין ומחרימין כו' ואפילו ענו כל הקהל אמן בכה"ג אמרינן דעל דעת מנהגם משביעין וכדאי' בריב"ש אבל כשכל אחד מהקהל בפרוטרוט אמר אני נשבע על ענין זה הוי עד"ר וצריך התרה וכך צריך ליישב דברי העט"ז:

א

דיש מי שאומר כו'. והעט"ז כ' דהכא גם היש מי שאומר מודה דבצבור שאני דכל מעשה הצבור כאלו התנו כו':

א

מיהו יש חולקים כו'. צ"ע לפי הבנת הרב יהיו דברי הרמב"ן סותרים זא"ז שהרי הי"א אלו הוא תשובת הריב"ש סי' תס"א (וקפ"ה) וכתב שם שכ"כ הרמב"ן במשפט החרם שלו ודברי המחבר הם תשובת הרמב"ן לכך נראה לחלק דהריב"ש לא קאמר אלא בנשבעו כל הקהל כאחד בסתם דבכה"ג לא הוי עד"ר כיון שכן דרכם לעשות כן ע"פ מנהגם אבל בתשובת הרמב"ן דמיירי שנשבע כל אחד ואחד בפרוטרוט הוי עד"ר ולכך אין יכולין להתיר עד שיסכימו כולם וצ"ע:

א

הולכים אחר הרוב. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל ההסכמה עד שיסכימו כולם כל שיש מוחה אחד אי אפשר להתירו כ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א וכתב עוד בשם הרשב"י שעכשיו המנהגים משתנים מדור לדור ומעולם לא נשמע שבביטול שום הסכמה תועיל מחאת יחיד אלא הולכים אחר רוב מנהיגי הקהלה וע"ש שהאריך:

א

אם לא שהתנו כו'. ובב"י מסיים ע"ז והריב"ש כתב על מי שעבר על תקנת הקהל שכתוב בה וכל העובר יהיה מוחרם ומנודה אין ספק שמן הדין שינהגו בו דין מנודה כל מי שיודע בו שעבר אבל אחרים שלא נהגו בכך מעתה י"ל שעל דעת המנהג הם מתקינים שהעובר עונו ישא אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו עליו והרי הוא כאלו כתבו כן בפירוש בהתקנה ע"כ ובתשובה אחרת כתב כן בשם הרשב"א עכ"ל משמע דהריב"ש והרשב"א חולקים בזה אהר"ן ונראה שלזה השמיט המחבר סוף דברי הר"ן:

א

הוי שבועת שוא. ובתשובת הרמב"ן סי' ר"פ דצריך לישאל על שבועתו ולקבל חרמי צבור ותקנתם ומביאו בית יוסף וכ"כ ב"י ס"ס זה בשם הריב"ש:

א

ואפילו נשבע כו'. כלומר אפילו נשבע שלא לגלותו ואחר כך נתנו חרם כו' שבשעת השבועה עדיין לא נתנו חרם וכ"ש אם כבר נתנו חרם ונשבע אחר כך שחייב להגיד וכן משמע במהרי"ק שם שכתב הרי לך בהדיא דאע"פ שקדמה שבועתו לגזרתם אפ"ה לא חיילא כו':

א

ואסור לעבור על חומרי מקום כו'. ע"ל ס"ס רי"ד ס"ק ז':

א

אבל נידוי כו'. כתוב בתשובת ר"מ אלשקר סי' מ"ט דאם גזרו בחרם שיחול אפי' על מי שישנה מקומו וידור בעיר אחרת חל החרם ג"כ על הדורות הבאים אחריהם ועוד אפשר לומר דאפי' לא פירשו כן חל גם כן דל"ד למאי דאמרי (ע"ל סימן רי"ד ס"ק ו') כשאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם דהכא חרם זה אקרקפתא דגברי מונח כו' עכ"ד בקצרה וע"ל סעיף כ"ט:

א

דאין החרם כו'. כתוב בתשובת הרא"ש כלל ק"ח קהל שעשו תקנה או חרם באיסור כגון שילוו להם ברבית אין באותה תקנה וחרם כלום מביאו בית יוסף לקמן סי' רל"ט:

א

ויש מחמירין כו'. כ"כ מפני שכתב בד"מ אבל בכלל ז' בסי' ד' כתב קהל שקבלו עליהם על כל שטר שלא יהא נעשה ביד סופר העיר שיהא פסול ואחר כך חזרו ותקנו שיהא כשר התקנה שנייה קיימת אף על פי שלא יפה עשו מה שעשו תקנה קודם שהתירו החרם הראשון ע"כ ולפי דעת הרב יהיו תשובות הרא"ש סותרים זה את זה אבל לי נראה דהתם מיירי בהדיא שנעשו שטרות אחרות שלא ביד הסופר קודם שהתירו החרם הראשון אחר שנעשה התקנה השנייה ואשמעינן דהשטרות לא נפסלו כיון שמן הדין הם כשרים ככל כתב יד אלא שמצד התקנה הראשונה תרצה לפוסלן הלכך אף שעכשיו לא הותר החרם הראשון מכל מקום כשיותר אחר כך החרם הראשון תחול התקנה השנייה למפרע וכן משמע ממה שכתב שם ועוד חכם עוקר הנדר מעיקרו וכשיתירו החרם כאילו לא היה החרם מעולם הרי התקנה השנייה קיימת עכ"ל (אבל צ"ע על זה ממ"ש לעיל סכ"ו דחרמי צבור אין ניתרין אלא מכאן ולהבא ויש לומר דהכא מיירי שהותר על פי חכם ודוק) אבל כל שלא התירו החרם הראשון כלל ודאי דאין השני חל כלל וכמ"ש בכלל ז' סי' ו' וגם בכלל ה' סימן ד' כתב הלכך בנדון זה אם בהסכמה התירו החרם הא' נתבטל החרם והמכירה מכירה ואם לא הסכימו להתירו אין המכירה מכירה עד כאן לשונו. אלמא כל שלא התירו החרם הראשון אין המכירה מכירה ואין החרם השני חל כלל אלא ודאי כדפרישית. שוב מצאתי בתשובת ר"א ששון סימן ר"י שכתב וז"ל אפשר לחלק דאה"נ שאין התקנה השנייה כלום אבל מכל מקום לא מפני זה השטר יהיה פסול שהוא מהעשה כו' ועדיין צריך להתיישב בדבר עד כאן לשונו קיצר דבריו ואולי כוון למה שכתבתי:

א

לעלות כו'. כתוב בתשובת מיימוני פרק ו' מה"ש דאפילו נדר על דעת רבים יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לארץ ישראל ואין אומרים יניח אשתו וכ"כ האחרונים בשם מהר"מ מ"ץ דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפי' נדר על דעת רבים ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו:

א

אלא א"כ אומר כו'. פירוש שאומר שדעתו היה כשנשבע על תנאי שחבירו יסכים בדבר ואם כן כשאינו מסכים לא הוי נדר כלל ומה שכתב שיכול אותו פלוני להתירו כלומר שלא יסכים בדבר וכ"כ הר"ן פרק נערה המאורסה סוף (נדרים דף ע"ג) וז"ל מיהו היכא דאתני בהדיא ואמר הריני נודר אם חבירי רוצה מצי חבירו למישרי ליה ואין צריך לשון מיוחד אלא כל היכא דאמר אי אפשי סגי עכ"ד ומביאו בית יוסף כלומר דכיון דהוי כנודר על תנאי אין צריך שחבירו יאמר בלשון מותר לך או מחול לך כו' וכן משמע לקמן סי' רל"ט ס"ב בהג"ה אבל בנודר נדר גמור שאינו תולה בהסכמת חבירו אלא שאומר שחבירו יכול להתירנו לו כמו חכם אינו כלום כדלקמן סימן רל"א דמיד שנדר חל הנדר ואין כח בידו לעקור דבר תורה שהתורה אמרה דוקא חכם או שלשה הדיוטות מתירין הנדר. עי"ל דמ"ש שיוכל להתירו היינו התרה ממש ומהני כשמבטלו מיד בשעת הנדר כל זמן שלא חל הנדר כדלקמן סימן רל"א בהג"ה כן נראה לי דעת המחבר והוא נכון על פי הדין (אלא שצ"ע קצת מ"ש בב"י דף רע"ב ריש ע"ד על דברי הריב"ש והר"ן הנ"ל והטור בסימן רל"א החמיר כו'):

א

כיון שנתן כו'. דכיון שלא נשבע ע"ד חבירו שלא שיתף את חבירו בעיקר הנדר אלא שלא לעשות אותו דבר שלא ברשות פלוני אם כן כשנותן לו רשות אין צריך התרה וע"ל סוף סעיף כ"א ס"ק כ"ח וכב"י בשם תשובת הרשב"א ותשובת רמב"ן סימן רנ"ד מי שנשבע לחמיו שלא יוציא בתו שלא ברשותו ונתן לו חמיו רשות בכתב ידו שיוציא אשתו לכשירצה הרי זה מותר ופטור משבועתו כל שהוא מכיר חותם יד חמיו דנתינת רשות אין צריך פה אל פה ע"כ:

א

אבל להאריכו זמן ושיעמוד בחיובו. אם לא יפרענו לאותו זמן לא אלא אם התנו בשעת השבועה שיוכל להאריכו מיהו יש לתקן דבר זה שיאמר לו הריני כאילו התקבלתי ואח"כ ישבע שיפרענו לזמן שיסכימו ביניהם ואם המלוה חושש שאחר שיאמר הריני כאילו התקבלתי ישחוק בו הלוה ולא ירצה לישבע לפרוע לאותו זמן יאמר לו הרי כאילו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרעני לזמן פלוני. ב"י:

א

להאריכו ושיעמוד כו'. ובא"ח כתב נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן לשמעון ובקש לו שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה ראובן חייב עוד באותה שבועה וכן הורו חכמי הדור עכ"ל וכן נראה מפשט תשובת הרא"ש שכתבתי לעיל בסמוך על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה וכן נראה מתשובת הרמב"ן דלקמן ומכל מקום ראוי לחוש לדברי הרשב"א ע"כ לשון בדק הבית ועיין בתשובת הרמב"ן והרא"ש שם דלא משמע מידי וגם דברי הא"ח צ"ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו שהותר כולו דהא קי"ל בסימן רכ"ט ס"ב דבחרם ובהפרת בעל לא אמרינן הותר כולו כיון דמיגז גייז מהשתא ואינו עוקר מעיקרו וה"נ חבירו ודאי אינו עוקר מעיקרו אלא דבדידיה תליא מילתא ותנאה הוא ויכול לעשות תנאי כמו שירצה וכן משמע מרבינו ירוחם והמחבר לקמן סימן רכ"ט סוף סעיף א' ובע"כ צ"ל דהא"ח מיירי כשא"ל הריני כאילו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכהאי גוונא הותר כולו א"כ דינו של הרשב"א אינו חולק עליו:

א

הנשבע כו'. ובתשובת מהר"ם פאדווא"ה סימן ע"ב הביא תשובת הרשב"א שבסימן ע"ד וכתב עלה הרי לך בהדיא שאם אמר נדרו וקציבת זמנו בפעם אחת שדבר אחד הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר אבל כשנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה ב' דברים הם ואין תלוי זה בזה ועיין שם שהאריך:

א

או לצדקה כו'. ע"ל סימן רנ"ח ס"ז:

א

והאחד מתעכב. בין שהוא מתעכב כדין או שלא כדין חבירו פטור כי לא נדר אלא להיות בחבר' א'. שם:

א

יש מי כו'. ע"ל סימן של"ד סל"ב:

א

שנדר בשעת צרה כו'. ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת"ת כנגד כולם ואסור להתענות ולגרום הביטול וגם לשחוט ולבדוק ולהורות יכול להתיר כי בכולם יש מצוה אם אינו מצוי אחר כ"כ הב"ח סכ"ד בשם תשובת הרא"ש בקובץ ונראה דה"ה אם נדר על דעת רבים יכולים להתיר כיון דמיחשב דבר מצוה מיהו מי שהתעני' אינו מזיק לו להתבטל פשיטא שאינו יכול להתיר וכ"כ בבדק הבית בשם תשובת הרשב"א ה"נ מצוה שהכל מסכימים בה היא שאין המסגף יכול לעמוד על התורה ועל הסברא והכל לפי טבעו יש אוכלים פת במלח ומתענגים ויש מעונים כשאינם יושבים על סיר הבשר וכל א' יעשה לפי מה שימצא בטבעו ע"כ וע"ל ס"ק צ"ה:

א

או לצורך גדול כו'. כשיש אונס או שיראה לחכמי העיר שלא יכול להתקיים בנדר כן הוא בתשובת ב"ז שם וכ"כ הרב בתשוב' ס"ס ק"ג דנדר שנדר בעת צרה שאין לו היתר דהוי כנדר ע"ד המקום ולצורך מצוה או שלא יבא לידי מכשול דעתי מסכמת להתיר ע"כ אבל בלאו הכי אין להתיר כמו שנתבאר לעיל סכ"א בנדר שעל דעת רבים:

א

ומיהו אם התירו כו'. לשיטתו אזיל לעיל סכ"א אבל כבר נתבאר שם ס"ק ט"ז בעד"ר שאין לו התרה אפילו בדיעבד ואם כן ה"ה הכא ומ"ש הרב הכא בסתם דבנדר בשעת צרה בדיעבד מותר ולעיל סכ"א בנדר שעד"ר כ' דאין לסמוך ע"ז כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר היינו משום שכתב בד"מ על התשובת ב"ז וז"ל וע"ל ר"ס זה כתבתי דמשמע מתשובת הרמב"ן סימן רכ"ג דבנדר בשעת צרה יש לו התרה ולכן נראה דבדיעבד מותר עכ"ל ור"ל מ"ש לעיל וז"ל כתוב בתשובת הרמב"ן סימן רנ"ד על מי שהיה חולה ונדר שלא יאכל גבינה מפני שהיא רעה לחליו ועכשיו מתחרט אין לו היתר בחרטה לפי שאין פותחים בחרטה אלא אם היא חרטה דמעיקרא וזהו ודאי בשעה שנדר הוצרך לאסור הגבינה עליו מפני שהיא רעה לו אלא שעכשיו מתאוה לה ורצה להתירה ולפיכך אין לו התרה אלא בפתחים אחרים עכ"ל ואיכא למידק טעמא דהגבינה היה רעה לו הא לאו הכי היה מתירו על ידי חרטה ואפילו בנדר גבינה עליו כתב דיש להתירו על ידי פתח (כלומר ועוד דמכל מקום התירו על ידי פתח ונדר בעת צרה פשיטא דאינו ניתר אפילו על ידי פתחים) משמע דיש היתר לנדר בעת צרה דהא נדר זה בעת צרה היה שהרי נדר בחליו אמנם סוגיא דעלמא אזלא שלא להתירו אם לא לדבר מצוה כמ"ש לקמן ס"ס זה עכ"ל ד"מ אבל בעיני יפלא מה ענין הך דתשו' הרמב"ן סי' רנ"ג לנדר בעת צרה דנדר שבעת צרה היינו כמ"ש בתשובת ב"ז סי' רס"ו דומיא דוידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' והאבן הזאת וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך או כמ"ש בתשובת מהר"ם פאדווא"ה סי' ע"ב באחד שנדר בעת צרה שאם יצא מבית האסורין ילך לא"י וכן בתשובת מהר"ם מ"ץ ושאר אחרונים באחד שנדר בעת צרה לילך לא"י או להתענות או כמ"ש הב"ח בשם קובץ בשם מהרי"ק באחד שהיה בסכנה גדולה בים אז נדר לה' שאם יצילו מצרה יעלה לירושלים כו' משא"כ בנדר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שרעה לו וכן משמע מהטעם שכתוב בתשו' ב"ז שם דנדר בעת צרה אין לו התרה משום דהנודר על דעת חבירו שעשה לו טובה אינו יכול להתיר בלא דעתו (וכדלעיל סעיף כ') ק"ו לגבוה שענהו בעת צרה דאין לך עשה לו טובה יותר מזה ומאן לימא לן דהקב"ה מסכים באותה התרה וזה לא שייך בנדר מגבינה בחליו דלעיל הלכך נראה דבגבינה דלעיל וכה"ג יכול להתיר אפילו לכתחלה אבל בנדר בעת צרה אפילו בדיעבד אינו מותר כן נ"ל (מיהו בתשובת ר"מ מינץ כתב דנדר בעת צרה יש לו התרה והוכיח כן מהאגודה פ"ד דנדרים ומשאר פוסקים ע"ש שהאריך):

א

אבל מי שנשבע כו'. כתוב בדרישה ר"ס זה דוק בלשונו דמתחיל בנדרים וסיים בשבועות דנראה משום דאיכא פלוגתא בין רשב"א והרא"ש בנדרים אי חלים זה ע"ז (וכדלעיל ס"ס רט"ו) מ"ה לא סיים בנדרים רק בשבועה דהכל מודים דאין חלין וע"ל סי' רכ"ט (ס"ס ג') שאם אסר עליו הככר ב"פ והתירו אסור עד שישאל עליו פעם שניה משמע דאינו ניתר בהתרה אחת עכ"ל ואין ראיה מסי' רכ"ט דהתם מיירי שנשאל רק על הראשונה אבל אם בא לשאל על הכל בבת אחת סגי:

א

צריך התרה לכל אחד ואחד כו'. ומהר"ל ן' חביב בתשובה בסי' קל"ט פסק דאף בנדר ושבועה על דבר אחד א"צ היתר לכל אחד ואחד אלא אם ירצה יתיר כולם בבת אחת ואם יתיר הראשונה לבד חל השניה והג' וצריך להתירן וכן אם יתיר הג' לבד חל הא' והב' והוכיח כן מהרמב"ם פ"ו מה"ש ע"ש וכ"פ הב"ח והר"ן בתשו' סי' י"ז (וכתבו המחבר לקמן סי' רכ"ט ס"ה) מיירי דוקא שאמר שלא יהא הנדר הב' אלא לאחר שיהא נשאל על הראשון וכן על הג' לאחר שיהא נשאל על הב' וכל עוד שלא נשאל על הראשון אין הנדר השני בעולם וכן הג' אבל מי שנשבע או נדר על ד"א פעמים ושלש כגון שאומר לא אוכל היום לא אוכל היום כיון שכל השבועות הן בעולם ליכא למימר הכא אין מתירין את הנדר עד שיחול וסגי בהתרה א' עכ"ל וכן נראה עיקר אלא שיש להחמיר לכתחלה כיון דאפשר. וגם מהר"ל ן' חביב גופיה כתב שם שראה מי שנהג להתיר כל אחד בפני עצמה וגם בתשובת מ"ע סי' מ"ח נראה שהחמיר בזה:

א

הנשבע כו'. וה"ה בכל ר"ח שתחלתו ב' ימים ואינו דומה לנשבע לפרוע בראש חודש ניסן שהוא מלא שאי אתה מחייבו לפרוע בתחלת היום דשאני הכא שהימים מחולקים ואנו תופסים את היום בר"ח בפני עצמו וכיון שכן מסתברא לי שיש לחוש ולהחמיר דה"ל כספיקא דאורייתא ולחומרא כן כתב הרשב"א והעתיקו ג"כ הסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק כ"ז בסתם ולפעד"נ דבלאו משום ספק להחמיר קי"ל הכי אלא כדאיתא בש"ס ר"פ קונם דאפי' לקולא אמרי' הכי משום דקרי ליה אינשי ריש ירחא ונתבאר לעיל סי' ר"ך ס"ד ואפשר דעת הרשב"א לחלק בדוחק אבל אין נ"ל לחלק וכן משמע בהרא"ש ר"פ קונם כמ"ש ע"ש במ"ש הלכך בכתובות ובשטרות ביום ר"ח הראשון כותב ביום ר"ח כו' אלמא דין שטרות כדין נדרים בלשון בני אדם כו' ולפי זה אפילו בלא שבועה אם כתוב בשטר שמחויב לשלם לו ר"ח אדר או קודם ראש חודש אדר כיון שלשון השטר דנין אותו כמו בנדרים וכמ"ש רבינו ירוחם וכ"פ בש"ע בח"מ ס"ס מ"ב וכ"כ ב"י בח"מ סימן ע"ג מחודש ט"ו בשם תשובת הרשב"א גופיה אם כן חייב לפרוע לו קודם ראש חדש הראשון כן נראה לי:

א

יתנו מחצה כו'. ע"ל סי' רט"ז ס"ז בהג"ה:

א

וכן בשאר כו'. עיין בח"מ סי' קס"ג וס"ס רל"א מדיני תקנת הקהל:

א

דגמירי להו וסבירי. פי' שמבינים מה שלומדים עמהם אבל גמיר וסביר דמומחה פירושו שהוא כבר יודע בקבלה מרבותיו ויודע סברות גם מעצמו:

ב

לפתוח לו פתח. החילוק שבין פתח לחרטה הוא מבואר בסעיף ז' ומשמע כאן דאע"פ שהתרה זו שבא לפניהם היא ע"י חרטה מ"מ לא יתירו כל שאינם יודעים גם התרה על ידי פתח דשמא יזדמן שיצטרך לפתח:

ג

והאידנא אין מומחה. משמע שאפילו בדיעבד לא הוה היתר ומה שמסיים להתיר ביחיד בטור כתוב במקום ביחיד בפחות משלשה נראה כונתו למעוטי שנים דלא כמו שמצינו בדין אליבא דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין הכא אינו כן דאפילו דיעבד לא מתכשר אפילו בשנים דלא עדיפי ממומחה בזמן הזה:

ד

בכל לשון שיאמר. פי' אפילו בלשון לעז מחילה והתרה שענינם לעקור הנדר מעיקרא וסיים רמב"ם בזה אבל אם אמר מופר לך או נעקרה שבועתך וכיוצא בענין זה לא אמר כלום שאין מפיר אלא הבעל והאב אבל החכם אינו אומר אלא ל' התרה ומחילה ע"כ. והביא ב"י בשם רמב"ן דל' התרה ומחילה הוא כמתיר את הקשר שחוזר לענין שהיה כאדם שמתיר חבל קשור משא"כ בל' הפרה שהוא כדבר שישנו אלא שיש מעכב מלהשלימו כמו מפר מחשבו' ערומים כו' ע"כ פי' דבריו שמצד הנודר הוא קיים אלא שהמתיר שאומר בלשון הפרה כוונתו שאינו רוצה שיקויים הנדר ואין כח זה אלא לבעל עם אשתו:

ה

ואפילו מעומד. פי' לאפוקי ממה שמצינו בדין שפוסל בו מעומד וקרובים ושבת ולילה:

ו

וחרמי צבור נהגו להתיר. כך כ' רמ"א ג"כ בא"ח סי' (ס"ו) [ש"ו] סעיף י"ב דהוה כעסק רבים אבל לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת וה"ה אם הוא דבר גדול על הכלל כמו שמצינו בתשובת רשב"א שהחרים בשבת יושבי פרובינצ"א שעסקו בלימוד חכמי הטבע כל ימיהם כמוזכר בתשובותיו:

ז

הלכך צריך למצוא לו פתח. פי' שצריך שיהיה באותו פתח סברא חזקה שבשבילה היה נמנע מלידור אע"פ דניחא ליה בנדרו שעשה בעת ההיא לולי הפתח הזה והוקשה לו על זה כיון דתלוי הדבר בפתח וכיון שאנו יודעים דעדיין ניחא ליה בנדרו מתחלה היאך נאמין לו בשלמא בחרטה הרי עכ"פ אנו רואין שהוא מתחרט ואין אנו רואים שום סברא שלא יתחרט מעיקרא משא"כ ע"י פתח ע"ז תירץ וכל שהוא משקר אין התרתו כלום ואנו מודיעים לו כן ע"כ ודאי יזהר מלשקר וכיון שענין הפתח הוא דבר שצ"ע וכמו שאמרנו שצריך סברא חזקה ע"כ יהיה המתיר מיושב אבל מענין הנודר עצמו שמתירין לו לא אכפת לן בעמידתו או ישיבתו דהא אינו כמו דין כמו שזכרנו כן נ"ל ביאור הדברים שזכרנו:

ח

אסור להשאיל על נדרו לחכם כו'. בירושלמי פרק השותפין איתא כן והטור מביאו ומסיים אסר הנאת בני עירו עליו נשאל לחכם שבעיר אית תנא תנא אפילו בקדמייתא נשאל לחכם שבעיר שאינו כמפר נדרי עצמו ומשמע מזה דת"ק דאוסר טעמו דהוה כמיפר נדרי עצמו וכ"כ ב"י בשם ריב"ש בסימן ת"ו והב"י הקשה עליו דשאני מיפר נדרי עצמו דכתיב לא יחל דברו ולא קשה מידי דהא לא קאמר דהוה באמת מפר נדרי עצמו אלא כמיפר בכ"ף הדמיון ופירושו שכיון שהחכם שבעיר נהנה מהיתר זה דאחר ההיתר יהיה מותר ליהנות מזה הוה כנוגע בדבר ויש חשש שלא יעיין יפה דהא כבר למדנו שצריך להיות מיושב בדבר שצ"ע הכי נמי כן הוא והוה ממש כמו בדיני ממונות שכל שיש לדיין צד נגיעה לא ידון אותו הדין הכי נמי כאן במילתא זו הוה כדין וא"ל מן רבי עקיבא שהתיר לכלבא שבוע חמיו הנדר בפ' אע"פ תירץ ריב' דהוא לא התיר בעצמו אלא ע"י צירוף אחרים עמו אלא דמ"מ בדיעבד מותר דלא הוה נדר כדין ממש כמו שכתבנו בסמוך. ובמה שסיימו הירושלמי והטור אסר הנאת בני עירו נשאל לחכם דלשם הקשה ב"י דהא נהנה מהחכם שבעיר שמתיר לו הנדר ומש"ה פי' איפכא כמבואר בדבריו אבל הוא דוחק וא"צ לכך דלק"מ לפי ע"ד דמ"ש מסימן רכ"א סעיף ב' דהנאסר לומד מן האוסר הלכות ואגדות ואמאי לא אסרינן ליה דע"י זה שיוכל לידע לימוד הלכות מהו מותר ימשוך לו הנאה בדבר שהיה סבר תחילה שהוא אסור אלא פשוט דזה לא מחשיב הנאה שמורה לו איסור והיתר והכא נמי הוה כן אלא דב"י הביא בסמוך דברי תשובת רשב"א בנשבע שלא יהיה גבאי כו' וכמ"ש בסעיף שאחר זה דאסור וזה נראה שחולק על הירושלמי והטור שהביאו:

ט

שלא יהיה גבאי בו'. בב"י בשם רשב"א מבואר שדבר זה הוא הנאה כיון שמינוי זה הוא פסול לעובד כוכבים וגרים נחשב לו לשררה ובסעיף הקודם כתבנו מזה. אבל באמת צריך עיון להבין דבר זה דבבית יוסף העתיק זה בשם הרשב"א דבמה שאסר עצמו הגבאות אוסר בזה הנאה זו לו ולבני עירו וסיים וכיון שהוא נהנה אין נשאל לחכם שבעיר וקשה הא אף על גב דאסר עצמו מהם בהנאה פרטית דהיינו הגבאות מכל מקום שאר הנאות לא אסר על עצמו הא זה דומה לאוסר עצמו מיין של בני עירו וכי יהיה אסור להיות נשאל לחכם שבעיר על זה הכי נמי ממש כן הוא ואי נימא דאין נשאל להחכם שבעיר מצד שיש בזה הנדר איסור הנאה להם והוה נוגע בדבר ההיתר וכמ"ש אני למעלה בפירוש דברי הטור דקשה על זה הא בבית יוסף לא סבירא ליה הך סברא ותו דלמה סיים הרשב"א וכיון שהוא נהנה הוי ליה למימר וכיון שהם נהנים ולפי הנראה לע"ד דטעות סופר יש בדברי הרשב"א וצריך להיות וכיון שהם נהנים כו' וצ"ע. גם צריך עיון דלפי זה היה הרב שבעיר אסור להתיר שום נדר על כל מינויי הקהל באם נשבע אחד שלא ירצה לקבלו וכמדומה שאין נוהגין כן ועיין מה שכתבתי בסימן זה סעיף ל"ג:

י

ויש אומרים דחוזרין ושואלין כו'. הוא דעת רבינו יוסף בכור שור שהביא המרדכי ולא ידעתי למה הביא הך יש אומרים דהא הש"ע גופיה הביאו במה שכתב ויש מי שמצריך כו':

יא

פתח וגם חרטה. זהו שהביא ב"י בשם המרדכי בשם רבינו יוסף בכור שור שכתב במה שאמרו פרק ד' דנדרים ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמר ליה כדו תהית כלומר אתה מתחרט על נדריך א"ל לא פי' לשון בתמיה ושרייא דיש גדולים סוברים שלא אמר לו רק הך מילתא לחוד ומש"ה נהגו כשמתירין נדר אין צ"ל אלא מתחרט אתה והוא אומר כן ומתירין לו ומקשה שם על זה דהא רב אסי ס"ל אין פותחין בחרטה ע"כ פי' דכבר אמר ליה אותו שבא לשאול על נדרו הפתח וטעם החרטה אלא שאח"כ שאלו כדו תהית כלומר הזהר שלא תשקר ובודאי אתה מתחרט ע"כ כתב שם שאין די בחרטה לחוד אלא צריך לחזור אחר טעם החרטה וכתב שם במרדכי בשם מהר"מ שאף על פי שרבותיו נהגו להתיר בחרטה לחוד וכן הוא אחריהם מ"מ אחר כך חזר בו לנהוג דוקא כרבי יוסף שלא להתיר שום נדר בלא פתח וחרטה ע"כ. וכיון שמהר"ם החמיר מי יקל בדבר ומה שמביא רמ"א כאן נהגו להחמיר לעשות מהחרטה פתח הוא נכון מצד שאין לחוש שמא עכשיו הוא מתחרט אבל לא מתחרט מעיקרא ע"כ מהני פתח שאומר שאילו יודע דבר זה לא היה נודר כלל אבל לא יצאנו בזה מהחומרא דרבינו יוסף דלעיל שצריך דוקא לידע טעם החזרה וכל הרוצה לעשות מן המובחר יעשה כן:

יב

החרם אינו צריך כו'. פי' אם קבל עליו חרם ונידוי לעשות דבר פלוני מתירין לו בלא פתח וחרטה:

יג

אבל אין פותחין בכבוד המקום כו'. בטור כתוב לומר אילו ידעת שאתה עושה עבירה בנדריך לא היית נודר כו' והקשה ב"י מאי שנא מרישא שעובר על לא תקום כו' וע"כ תיקן וכתב כאן שהיית מקיל בכבוד המלך אבל א"צ לזה דדברי הטור נכונים דיש חילוק בין עבירות שאדם מורגל בהם כגון אלו שלא להשאיל כליו שכמעט רוב העולם נכשל בהם ע"כ אינו בוש לומר שלא היה נודר אם אינו מתחרט באמת מה שאין כן בעבירה שאינה מצויה כל כך אפשר שהוא בוש לומר שאפ"ה היה נודר ועיין מ"ש בסעיף שאחר זה:

יד

שאין אדם חצוף כו'. נ"ל כיון שהטעם משום שמא אין בלבו כן וע"כ לא מהני פתח זה אם אחרים פותחין לו כן שהוא בוש להשיב האמת אשר בלבבו אבל אם בא אדם אחד ואמר בעצמו אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש עבירה בנודר נדר או כשאין מתיר הנדר דהוה כבונה במה הוה פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא אינו חצוף לומר שלא היה נמנע דמגו דאי בעי שתיק לגמרי ולשון התלמוד והפוסקים הכי דייקא שאמרו אין פותחין בכבוד המקום דמשמע אנן לא פתחינן אבל הוא בעצמו יכול לפתוח וכן בההיא דאין פותחין אלא בדבר ההווה כו' שכתב בסעיף י"ב ה"נ כן הוא שכן כתב בהדיא במיימ' פ"ו דהלכות שבועה וז"ל אין פותחין בנולד כו' וסיים שם אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו עכ"ל וכן כתב רמ"א בסעיף י"ג אבל אם מתחרט מעיקרא כו' וחד עניינא הוא עם אין פותחין בכבוד המקום כן נלע"ד:

טו

כגון אם הדירן מנכסיו כו'. הטעם בגמ' כיון דאיחציף איחציף פי' דכיון דכבר החציף פניו להדיר לאביו גם בשעת חרטה אם אין לו חרטה גמורה יחציף לומר שלא היה מניח בשביל כבודם אלא ודאי שיש לו חרטה גמורה. וטעם דין זה הוא כמו הטעם שזכרתי בסעיף י' דהיינו כל עבירה שהיא מצוייה לא אמרינן שהוא בוש לומר שאף על פי שהיה יודע האיסור היה נודר אלא אמרינן כיון שהוא מתחרט באמת ה"נ הך עבירה שפורק ממנו חיוב מזונות אע"פ שאינה מצויה מכל מקום כיון שאפי' בלא שום ציווי מן התורה על זה הסברא נותנת לכבד אביו כמו שעושין אומות העולם ונחשב לעבירה בעיני הכל וזה החציף ופרץ גדר העולם בזה בודאי לא יהיה עליו בושה גם עכשיו לומר שאלו ידע מה שאומרים לו שחייב במזונותיהם לא היה נודר זה ודאי לא יעשה מחמת הבושה שהרי אין לו בושה כבר אלא שמתחרט באמת. ומו"ח ז"ל תלה החילוק בדינים אלו דמצות לא תקום ולא תטור וכן כיבוד אב הוא כתוב בתורה בפירוש וכיון דכבר חציף לעבור על ד"ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש משא"כ בפתח שעושה בו עבירה בנדר אינו גלוי לכל ותמוהים דבריו דאם ידע כבר האיסור דלא תקום או כבוד אב מה פתח שייך בזה להתיר לו הנדר מכח אלו ידעת כו':

טז

במילתא דלא שכיחא. זהו שקראוהו רז"ל נולד דלא שכיח אבל נולד דשכיח פותחין בו ונעקר הנדר דהוה כנדר בטעות ומכל מקום לא הוה ממש נדר בטעות כההיא דסימן רל"ב בנדרי שגגות שאין צריך התרה כלל דהתם בשעת מעשה גופיה היה שוגג שטעה באיזה ענין מה שאין כן כאן כ"כ ב"י בשם תשובת רמב"ן:

יז

ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם. התוספות פרק אף על פי הקשו הא ר"ע התיר לבן כלבא שבוע נדרו על ידי שאמר אדעתא דגברא רבא מי נדרת והא אין פותחין בנולד ותירצו כיון שהלך רבי עקיבא לבי רב ודרך הוא בהולך לבי רב ללמוד שנעשה אדם גדול ע"כ. ותירוץ זה דוחק דמשמע בסוגיא לכאורה דבן כלבא שבוע לא ידע בשעת נדרו שר' עקיבא הלך לבי רב אבל מדברי הסמ"ג ותשובה להרמב"ן שמביא ב"י יש תירוץ אחר שם שהם מפרשים הא דאין פותחים בנולד פותחין הוא דאין פותחין אבל פותחין בחרטה מחמת נולד וכן הביא רמ"א בסעיף י"ג משום הכי לא קשה מן ר"ע דשם היה חרטה גמורה על הנדר מעיקרא לבן כלבא שבוע מחמת הנולד שנעשה רבי עקיבא תלמיד חכם ובפירוש אמר כן שמתחרט על הנדר מעיקרא מחמת כן שלא אסרו בנולד אלא אם אחרים פותחין לו בזה כדי שיתחרט מחמת הנולד והוא אינו אומר כלום שמתחרט מעיקרא רק שאומר על דעת זה לא נדרתי דבזה אמרינן שאין מתחרט אלא מן הנולד ואילך ולא מעיקרא והוא הדין אם אחר אמירה של אחרים אומר הוא בפירוש שמתחרט מעצמו שעשה נדר מתחילה מועיל וכן מבואר מדברי רמב"ם שמביא ב"י כאן שכתב אבל אם ניחם מעצמו כו' אע"פ שכתב ב"י שמדברי ר' יוסף בכור שור דלעיל לא משמע כן מ"מ יפה פסק רמ"א כאלו הגדולים שהם רבים אבל לע"ד נראה דגם בכור שור מודה בזה כיון שאומר בפירוש שעוקר הנדר מעיקר' ומתחרט מעצמו:

יח

מיתה לא שכיחא. אפילו בחולה דרוב חולין לחיים. ב"י בשם תשובת רמב"ן:

יט

צריך שיפרט להם הנדר והסיבה. הטעם בפירוש הנדר פרש"י בגמרא גבי אשה אלמנה משום שמא נדרה ליתומים שיאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהנתי מכתובתי כלום ואם תבוא אח"כ בסתם להתיר לה נדרה שאסרה פירות עליה ולא תסיים מה שאמרה אם נהניתי מכתובתי יבוא מכשול מזה אבל אם תסיים כל הנדר לא יתיר לה החכם ומזה אנו למדים לכל אדם שעשה נדר שצריך סיום לפני החכם כל דברי הנדר דשמא אם יסיים הכל לא יתיר לו החכם ועוד אמרו טעם בגמרא משום מילתא דאיסורא פירוש שמא עשה נדר באיסור כל הפירות אם יעבור איזה עבירה שהוא רגיל בה ואם לא יסיים בשעת התרה אם יעבור העבירה רק שיאמר איסור הפירות לחוד יבא מכשול מזה ובירושלמי הביאו עוד ההוא דאתא לקמיה דר' יודן אמר ליה התר לי נדר א"ל מאי נדרת אמר ליה נדרתי דלא מרווחנא אמר ליה וכי עבדין כדין אמר ליה לצחק בקוביא קאמינא אמר ליה ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט הנדר דאי לאו דפרטית לנדרך התרתיהו לך ע"כ. וכתב בית יוסף דמשמע דלא מסתגי שיפרש הנדר שנדר אלא שיפרש גם כן על מה נדר כו' וכן כתב הרשב"א בתשובה שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר שהוא העיקר כו' כההיא דפרק השולח וכההיא דלא מרווחנא עכ"ל מבואר מזה דבעינן ליזהר מב' דברים הראשון שלא יחסר דבר מן הנדר אם היה בו תנאי כההיא קמייתא שזכרנו השני שאף אם לא היה שם תנאי מ"מ לא יחליף לשון הנדר בלשון אחר רק שיאמר אותו כמות שהוא כההיא דלא מרווחנא שנתכוין להחליף לשון נדר שאמר שלא יצחק בקוביא בלשון נקייה כדי שלא יבין החכם על מה נדר ונראה שזהו כוונת הש"ע כאן שכתב לפרט הנדר והסיבה שבשבילה נדר דהיינו מה שכתב לפרט הנדר הוא שלא יחליף הנדר בלשון אחר כההיא דלא מרווחנא ומה שכתב הסיבה שבשבילה נדר רצונו לומר שלא יקצר ממה שאמר בשעת הנדר אם אעשה עבירה פלונית אבל אם אומר (בשעת) הנדר ממש כמו שנדר ולא החליף ולא קיצר לא מצינו שום רמז בגמרא ובפוסקים שישאלנו המתיר מה טעם היה בלבו למה עשית הנדר זה ואדרבה מוכח בירושלמי שזכרנו איפכא דאי לא היה נראה לר' יודן דבר תמוה בדברי הבא להתיר שאמר לא היה מרווחנא לא היה שואלו כלום למה נדרת כן ומכח שאלה וכי עבדין כדין בא לשבח דברי חכמים שאמר ברוך שבחר כו' כאילו נולד לו דבר חידוש במעשה ההוא ואי ס"ד דצריך החכם לחקור אחר הטעם שהיה בלבו מה חידוש היה שם אלא ברור הוא דע"י שהיה קשה לו קושיא שיצטרך לחקור אחריה מכח מילתא תמוה משא"כ בשאר נדר שלא היה קשה לו מידי ועל ידי זה נולד שם חידוש בעינן לפרט הנדר שצריך לומר הלשון כמות שהוא אף על פי שלא יקצר שום תנאי וגם זה הוא בכלל שצריך לפרט הנדר. ומצאתי להדיא כדברי בתוספות בפרק שום היתומים (ערכין דף כ"ג) במה שאמרו במשנה המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ממנה שלא יחזירנה לעולם דשמא משום ערמה מגרשה שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה ורבי יהושע אומר אין צריך ואמרינן בגמ' טעמא דמיירי בנדר שהודר ברבים דס"ל לר"א דאין לו הפרה על כן מדרינן ליה דמועיל הנדר ור' יהושע ס"ל יש לו הפרה ועל כן אין מועיל הנדר וכתבו התוס' על ר' יהושע וא"ת נהי נמי דיש לו הפרה מ"מ קיימא לן דצריך לפרט הנדר וא"כ אי אתי קמי חכם לא יתיר לו וי"ל דא"צ לפרט הנדר כי אם הלשון שנדר בו אבל אין צריך לפרש למה נדר ולא דמי לההיא דגיטין גבי כהן שנשא אשה בעבירה דאמרינן נודר שיגרשנה ועובד ואח"כ מגרש דאמרינן עלה דצריך לפרט ומ"ה לא מתיר ליה חכם שהרי התם הוא נודר שלא יהנה מאשתו פסולה כשיבא לפני החכם ויפרט לו נדרו לא יתיר לו אבל הכא לא ימנע מלהתיר אפילו אם ישמע הלשון שנדר עכ"ל. הרי מבואר להדיא כמו שכתבתי והוא מוכח מדברי הגמרא בפירוש כדברי התוס' כן נלע"ד נכון הדברים ובפרישה כתב על הש"ע כאן ומהתימה דלא ראיתי נוהגין כן אפילו מרבני דייקי ובאמת שבגמרא ובפוסקים לא נזכר שיפרש הסיבה וגם אפשר לחלק דלא הצריכו לפרט הסבה כ"א בנדר התמוה כההיא דלא מרווחנא אבל בנדר ההווה לא חיישינן לדבר איסור מיהו רש"י ורשב"א כתבו סתמא גם ראייתן מוכיח דבכל ענין קאמרי ולכן אין לסור מדבריהם מאחר שב"י ורמ"א כתבו סתמא כוותייהו ונראה משום דרוב הנדרים שבאים לפני החכם להתיר הן שנדר להתענות או שלא לאכול בשר וכיוצא בו לסגף נפשו ידוע מסתמא שעשה להצדיק נפשו ומש"ה אין רגילין לשאול על סבתן משא"כ כשנדר מדברים אחרים כגון שלא יהנה לחבירו צריך שידע סבתן עכ"ל ולפי מה שכתבתי לא נתכוונו מעולם אלא להזהר מקיצור התנאי דהיינו הסבה וחילוף לשון אבל אם אמר הנדר כמות שהוא אין צריך כלל לישאל מה היה בלבו באותה שעה בכל נדרים שבעולם דבזה אין שום מכשול בעולם אף אם לא נדע טעמו כיון דלא תלה נדרו בפירוש בשום דבר כן נראה לי ברור:

כ

ואינו עושה שליח. בב"י בשם הרשב"א כתב דאפילו למאן דסבירא ליה הכי מכל מקום ע"י כתב שרי דכתב ידו עדיף משליח ומסקנת ריב"ש שמביא ב"י מסיק כרמב"ם דלעולם אין מתירין אלא בפניו ובת יפתח יוכיח עכ"ל משמע דאפי' בכתב אסור דאם לא כן בבת יפתח היה לו ליפתח ג"כ לשלוח כתב:

כא

ע"י תורגמן. פירוש כשגם הבא להתיר נדרו הוא שם בפני הב"ד עם תורגמן שלו:

כב

מר"ח אייר. זה לשון הרמב"ם ובגמרא פרק בתרא דנדרים (דף פ"ט) סבירא ליה לרב חסדא דל"ש תלה הנדר בימים דהיינו כמו שכתוב כאן בש"ע ול"ש תלה במעשה שאם אעשה מעשה פלוני יאסר עלי אכילת בשר בתרוייהו אמרינן אין מתירין עד שיבא האיסור דוקא ואביי סבירא ליה לחלק דבתלה בימים חל הנדר מיד כיון דממילא קאתי אלא שמחוסר זמן על כן יכול להתיר לו מיד ובתלוי במעשה אפשר שלא יבא כלל לידי איסור על כן אינו יכול להתיר אלא אחר שבא האיסור כן מפורש בתשובת הרמב"ן סי' רע"א פלוגתייהו ופסק הרמב"ם דאפילו בימים אין מתירין אלא עד שיבא האיסור אפשר דגם הוא מפרש הפלוגתא כן ופסק כרב חסדא ולא כהר"ן שמחלק בין ימים למעשה:

כג

אבל בהפרת הבעל. הטעם מפורש בגמרא דכתיב מפר מחשבות ערומים דמשמע דהפרה שייכא אפילו במחשבה בלא חלות הנדר מה שאין כן בשאלה דכתיב לא יחל דברו פירוש כל זמן שהוא דבור בעלמא ולא חל עדיין לא יחל אותו להתירו:

כד

בהתרת חרמי ציבור כו'. נראה לי הטעם לפי שאין התרה זו בכלל לא יחל שהרי הציבור עצמם המחרימים והמתירים ולא יחל קאי על אחרים המתירים כדאמר שמואל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים. בסימן זה לקמן מביא בית יוסף בשם רשב"א מפני שחרמים אלו כאלו יש בהם תנאי שיוכלו להתיר כל זמן שירצו ואפילו לא יחול הנדר וע"ד כן נודרים תחילה:

כה

ונראה לי שטוב כו'. טעמו מבואר בב"י כיון דאיכא איסורא בההיא שעתא שנכנס חג העצרת לא ימתין עד העצרת כיון דאיכא מאן דאמר דסבירא ליה בנדר התלוי בימים דהיינו אחר שהגיע פסח ולא פרעו חל עליו ממילא האיסור בעצרת אף על פי שלא הגיע העצרת עדיין כיון שודאי יבוא כדלעיל כהר"ן על כן טוב שיתיר אחר הפסח ולא דוקא מיד אחר הפסח אלא אפילו ביום שקודם עצרת רק שיזהר שלא יעשה איסור בכניסת יום העצרת ולפי שיש ג"כ מאן דאמר דהיינו הרמב"ם דאין הנדר חל אפילו בימים עד שיגיע יום האיסור ע"כ יתיר לו שנית אחר שנכנס יום העצרת. ובלבוש כתב טעם שצריך להתיר אחר הפסח לפי שיש לומר שמא מיד אחר הפסח חייב לצאת מן העיר באופן שלא יהיה בעצרת בעיר ועל כן צריך להתיר מיד אחר הפסח ולא דק כלל במקור הדברים ואין שום איסור בעולם עליו עד עצרת על כן אין צריך להתיר מיד אחר הפסח אלא כל זמן שירצה רק שיהא קודם העצרת ונראה דטפי עדיף ליה להתיר סמוך לעצרת ממש ובעצרת גופיה שהרי בב"י מביא תשובת הר"ן בנשבע שלא יהיה בשבת תוך העיר הזאת דיש לספוקי אם חל הנדר סמוך לשבת ויתירו אז או לא חל עד שנכנס קצת מיום השבת ואז דוקא יתירו וכתב שזה תלוי בפירוש הכתוב אך ביום הראשון תשביתו וגו' דהיינו כשנכנס יום הראשון קצת וכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא וסתרי קראי אהדדי על כן אמרו דהאי יום ראשון קאי על ערב פסח ממילא כאן ג"כ אסור בכניסת יום השבת וי"א דאין משמעות יום הראשון כן ולא סתרי אהדדי קראי. ומסיק שם הר"ן שיתיר לו סמוך לחשיכה של כניסת שבת ולפי מה שפסק כאן בש"ע שצריך שיתיר לו ב' פעמים ה"נ יעשה כן שיתיר לו סמוך לשבת ובשבת עצמו וכן ראוי לעשות גם בההיא דעצרת שזכרנו שיתיר פעם הראשון סמוך לעצרת ופעם השני בעצרת ממש כנלע"ד נכון:

כו

מעתה חלה עליו כו'. אלא שאינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה ואין ממתינין עד שיגיע הזמן שיעבור על השבועה:

כז

נדר ע"ד חבירו. פירוש וחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו ובפרישה כתב להקשות מסי' רל"א ולדעתי לא יצאו מפיו אותן הדברים אלא תלמיד טועה כתבן:

כח

אא"כ הודיעו. הטעם בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא דאמרי מפני הבושה פי' שיתבייש מפניו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש שיתירו לו כן כתב ריב"ש ונ"מ בין הני לישני דלטעם הבושה כל שאין הנדר לתועלת חבירו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו וללישנא דחשד אף שלא בפניו איכא חשדא וכן נמי לטעמא דבושה אין מתירין שלא בפניו אף אם יודיע ההיתר לחבירו ולטעמא דחשד די בכך שמודיע לו ולכ"ע כל שאין הנדר להנאת חבירו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ובלבד שיודיעוהו ההיתר וכן נמי בפניו אפי' בע"כ עכ"ל ונמצא באם שיש להמשביע תועלת בשבועת הנשבע צריך שיתן משביע רצונו דוקא לזה וזהו טעם מ"ד מפני הבושה ואם אין תועלת א"צ רצונו לזה רק שיהיה לו ידיעה גרידא מזה וזהו לטעם מפני חשד וע"כ צריך להיות מ"ש כאן אא"כ הודיעו פירושו שיהיה רצונו בכך ומ"ש בסיפא יכולים להתיר בלא דעתו היינו בלא רצונו אבל עכ"פ צריך שיהיה לו ידיעה מזה מפני החשד ואע"פ שרמ"א כתב זה כאן בסיפא בשם י"א מ"מ נראה דגם הש"ע עצמו נתכוין לכך שהרי כתב בסיפא כל' הטור והוא עצמו כתב בב"י לדעת הטור שצריך ברישא דוקא רצונו כפי' הר"א ממי"ץ:

כט

אבל אם מעצמו. אורחא דמילתא נקט שאין דרך להיות מושבע מפי אחרים כל שאין לו הנאה מהם בשבועתו אבל באמת גם אם השביעוהו אחרים וקיבל עליו כל שאין לו טובה א"צ לכך רק ידיעתו לחוד:

ל

בשביל טובה. מבואר בב"י דפועל שקיבל מלאכה מבטל הבית מקרי טובה ומבואר עוד בב"י בשם ריב"ש שאם נשבע אחד לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה:

לא

שפרט הנדר וידע החכם כו'. וכדלעיל ס' י"ד:

לב

ויש אומרים שאין חילוק. הוא דעת הרמב"ם שכתב הטור והרמב"ם לא חילק שכתב ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן אין מתירין לשמעון אלא בפני ראובן וכן אם נשבע ראובן שלא יהנה ממנו שמעון וניחם ונשאל לחכם אין מתירין לו אלא בפני שמעון ואפי' היה שמעון עובד עבודת כוכבים או קטן כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו ולכך יהנה עכ"ל. מבואר מדבריו דהרמב"ם לא איכפת ליה בקבלת טובה וכן לא איכפת ליה שתהיה השבועה על דעת חבירו אלא בכל גווני הן שמשביעין אותו או שנשבע מעצמו צריך להזהר מפני החשד וע"כ צריך להודיע להנידר והא דסיים כדי שידע הנידר זה קאי אסיפא דהנידר דהיינו שמעון ידע מזה ומזה נלמד לרישא שראובן דהוא המשביע צריך להודיע דחד טעמא הוא והבית יוסף האריך לפרש בדברי רמב"ם אלו מה שאינו מוכרח בו אלא דמ"ש הרמב"ם בסיפא שלא יהנה ממנו שמעון וסיים וצריך שידע הנידר כו' קשה מה חשד יש בזה דהא כל כמה דאין הנידר יודע שהתיר המדיר את נדרו ודאי לא יהנה ממנו. וצריך לומר דהכי קאמר שהוא עצמו לא יעשה הנאה לשמעון ובזה שייך חשד משמעון אם יראה שראובן מהנה אותו על כן צריך להודיעו וכן מבואר בנוסחא האמיתית שמביא ב"י ברמב"ם שכתב שלא יהנה בשמעון כו':

לג

דלצורך מצוה כו'. תמהתי על הרב שהביא זה לפסק הלכה שסברא זאת היא מדברי התוס' והר"ן בפרק ר' אליעזר דנדרים לבקש טעם למה התירו הסנהדרין לצדקיה לפי שצדקיה היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה הדבר והיה מתבטל ממלאכת שמים כו' מכל מקום הרי אנו רואים שנענשו על זה שנאמר ישבו לארץ ידמו וכן כתב הבית יוסף וז"ל ועכ"ז נענשו הוא והם מפני שהיה חילול השם בדבר עכ"ל ובאמת שבריב"ש סימן צ"ד זכר דברי התוס' האלו היינו לצרף את זה להיתרים אחרים כמ"ש הוא שם בהדיא מביאו ב"י דמסיק שם דמן הדין אפילו היתר לא צריך דהיינו באשה שנשבעה שלא תינשא כי אם ברצון אמה ואמה אינה מודה בדבר מפני יראת קרוביה אבל בצינעא היא מסכמת כו' אלא מצד החומרא מסיק שתצטרך היתר וכו' ובסימן ש"ע וסימן קפ"ו כתב ריב"ש בהדיא על דברי התוספות דלעיל וז"ל עילה מצאו להתיר מפני אימתו שהיה מלך ושלא כהוגן עשו וזהו שלא מצאו תשובה לדבריהם לנבוכדנצר כו' עכ"ל ומסיק על זה וז"ל עלה בידינו שכל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו בשום צד שלא מדעתו כו' עכ"ל על כן אין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ"א נתכוין בזה שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלאו הכי אע"פ שיש בו גמגום קצת כן נ"ל:

לד

חייב להוציא. היינו לדעת רמב"ם אבל לא קיימא לן כן באבן עזר סימן ע"ז:

לה

אין לו התרה בלא דעתם. פי' דצריך התרת חכם וגם דעתם אבל דעתם לחוד לא מהני וכמ"ש בסעיף ל"ו:

לו

ד' שנשבעו יחד. פי' על איזה ענין שהוא לטובת כולם כן הוא שם במהרי"ק:

לז

שנדר מעצמו. פי' בלא קבלת טובה וכמ"ש בסעיף כ' ג"כ ל' זה:

לח

אם נשבע לדבר הרשות. דלא צוה הקב"ה על זה להשביע כן ואין אומרים לשון זה דעל דעת המקום אלא שיהיה איום עליהם ול"ד לשבועת קבלת התורה דצוה הקב"ה להשביע כן:

לט

נדר שהודר ברבים. פי' שלא אמר ע"ד רבים אלא שעשה הנדר מעצמו במעמד רבים:

מ

בעל מפר כו'. שהרי אין תלוי בדעת' שהרי הבעל מפר אפילו בלא חרטה דידה כשם שאין דעתה מעכב להפר כך אין מעכב דעת הרבים:

מא

וע"ל כתבתי כו'. מהרי"ק עצמו בשורש קפ"א הרגיש בזה וכתב שהרמב"ן הקשה על מה שמחרימין הקהל על דעת המקום ועל דעת הקהל היאך מועיל אפילו התרה לחכם הא על דעת רבים הוה והוה לו להקשות בלא"ה דהרי הוי על דעת רבים כיון שנשבעו ביחד ותירץ שם מהרי"ק דאין הכי נמי אלא דהרמב"ן עדיפא מיניה פריך וכיון שכבר הביא בש"ע בסעיף כ"ב דאמירה על דעת המקום ועל דעת הקהל לא משום על דעת רבים שאינו אלא כעין גזירה ונידוי וכו' גם בזה לא קשיא מידי דצבור שאני שהם מחרימים מעיקרא אדעתא דהכי שיוכלו להתיר את החרם והשבועה וכמ"ש ג"כ בסעיף כ"ז שמתירין אפי' לא חל הנדר כו':

מב

נכשל בחרם תקנתם. פי' וצריך לשאול על שבועתו ולקבל עליו חרם הצבור כן כתב ב"י בשם תשובה להרמב"ם ואם כן דומה לנשבע על מצוה דרבנן שפסק בסי' רל"ט סעיף ו' דחלה השבועה וכן יש בתשובת הריב"ש הביאה ב"י בסוף סי' זה באחד שנשבע שלא להיות א' מן הנאמנים שבררו הקהל להיות על המס והחרימו עליהם וכ' שם שאין היחיד רשאי להפטר ממס שהצבור עושים ואם נשבע על זה קודם לכן הרי זה אסור ואין לו לישב עמהם עד שישאל על שבועתו ואם אינו מוצא פתח לשבועתו בטילה הברירה שביררו הצבור שלא קבלו אלא חמשה ואין כאן אלא ארבע עכ"ל וקשה לי ממה שכתב המרדכי בשם רש"י תחלת פרק שבועות שתים וז"ל ואותן ששמעו שהצבור ממשמשין לגזור גזירתם ונשבע שלא לקיים ואח"כ גזרו עליו אם צריך לקיים אם לאו כך ראיתי שהנשבע לעבור על גזירת צבור נשבע לשוא הוא ואלו התרו בו חייב מלקות דאורייתא שהרי נשבע לבטל את המצוה לסור מחוקי המצות ודבר זה מושבע ועומד מהר סיני הוא כו' עכ"ל משמע דלא חלה השבועה כלל כדין נשבע לבטל את המצוה שנזכר בסי' רל"ט דאם היא מן התורה אינה חלה כלל ונראה לתרץ שיש חילוק בדבר אם תקנת הקהל היא למיגדר מילתא דעבירה כההיא דסעיף כ"ט אז אין השבועה שלו חלה כלל כי הכח והממשלה מן התורה ביד הצבור לעשות גדרים לעבירות שהרי כתיב ושמרתם את חקותי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי ע"כ אין שבועתו של זה חלה כלל אבל אם הקהל עושים תקנה בשביל תועלת ממון כההיא דריב"ש בעניני מסים וכן בשאר מינויים שהם על עסקי ממון חלה השבועה ואין כח בתקנת הקהל לעקרה בלי התרה ועיין מה שכתבתי בסי' רי"ח בזה וע"פ זה מה שכתב רמ"א בנשבע שלא לגלות איזה דבר כו' דחייב להגיד על פי חרם שם א"צ התרה כיון שנשבע תחלה לעבור על החרם דהא מושבע ועומד הוא על זה אלא דקי"ל אפילו בלא נתינת חרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא עובר באם לא יגיד וגו' וצ"ל דקאמר בזה שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ"ש בח"מ סי' כ"ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם כן נ"ל ובסי' רל"ט סעיף ז' כתב רמ"א דין כיוצא בזה במי שנשבע שלא לגלות דבר שמציל חבירו מן ההפסד כו' דצ"ל דיש להתירו כו' נראה טעמו ששם אינו מחויב כ"כ חיוב גמור דהא לאו אעדות קאי התם ע"כ החמיר שיש להתירו כן נראה לי בדברים אלו:

מג

אבל נידוי וחרם כו'. נראה הטעם דשבועה אוסר נפשיה אחפצים ואין בידו לאסור נפש אחד על שום חפץ אבל נידוי וחרם הוה קללה על כל מי שיעשה כך וכך ושום אדם לא יכניס עצמו בתוך הקללה:

מד

ויש מחמירין. כתב זה לפי מ"ש הרא"ש כלל ט' סימן ד' בקהל שעשו תקנה בחרם שכל שטר יהיה דוקא כתב סופר ואחר כך תקנו בחרם ששני מבוררים יכתבו כל שטר והסופר יכתוב שורה אחרונה וכתב קהל שהסכימו לעשות תקנה בחרם ושוב נמלכו לעשות תקנה אחרת לפי צורך הקהל הרשות בידם ובלבד שיתירו החרם ואם לא הזכירו בזה לא יפה עשו שעשו מכשול לקהל ומ"מ לא נפסלו השטרות שנעשו ע"פ התקנה השניה והתקנה השניה קיימת ולא דמי להא דאמר רבא בפ"ק דתמורה כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואם כן במה שעברו על החרם ראוי היה דלא מהני התקנה השנייה לא דמי דהתם קאי על המצות שאי אפשר לבטלן משא"כ כאן שאפשר לבטלה מודה רבא דמהני מה דעביד על כן מזה למד רמ"א שהרא"ש מחמיר ומקיים החרם השני ועל כן כתב כאן ויש מחמירין וכן כתוב בד"מ אבל באמת הוא תמוה מאד דודאי החרם השני לא חל כלל כמ"ש הוא עצמו באותו כלל דין ו' אלא דכאן קאי על השטרו' שעשו על פי התקנה השנייה ועל זה אמר התקנה קיימת אבל לא החרם דמכל מקום הם לא נפסלו דהא יש להם כח לשנות ועל כן מה שעשו באיסור מ"מ המעשה קיים ודומה לנשבע שלא למכור ומכר דלא נתבטל' המכירה כמ"ש בח"מ סימן ר"ח דלא כמ"ש רמ"א לקמן סימן ר"ל וכבר כתבנו שם בח"מ העיקר בדברים אלו ועיין מ"ש בסימן ט"ז סעיף ו' מזה. אלא אי קשיא הא קשיא מתשובת הרא"ש כלל ה' דין ד' שכתב שתיקנו הקהל בחרם שלא יועיל שום מכר במקומות ב"ה אם לא מרצון הבעל דבר לא על פי ב"ד מחמת חוב ואחר כך תקנו בחרם שהב"ד יוכלו לעשות מכירה במקומות על כל מי שלא יתן הקצבה שעשו ועל פי תקנה השנייה נמכרו הרבה מקומות בב"ה על פי ב"ד ועכשיו באים לערער מכח התקנה הראשונה וכתב על זה אם בהסכמה השנית התירו החרם הראשון המכירה מכירה ואם לא בטלו החרם הראשון אין המכירה מכירה וצ"ל דבשעה שכתב תשובה שבכלל ה' היה סבירא ליה דהמכר בטל מכח ההיא דתמורה שזכרנו וכן ס"ל להגהת מרדכי שמביא רמ"א בסימן ר"ל לקמן אבל בכלל ט' הדר ביה וסבירא ליה דלא דמי לדרבא דתמורה וכמו שכתב שם בפירוש ובח"מ סימן ר"ח כתבתי העיקר לפי ע"ד ע"ש. עיין בח"מ סימן קס"ג דינים הרבה מתקנת הקהל:

מה

וע"ל סימן רל"א. פי' אם אותו שנדר על ידיעתו ביטל קודם שחל הנדר בטל ולא משמע כן בבית יוסף כאן דמדברי הר"ן שהביא מבואר דיש מי שלמד מההיא דאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת במי שנדר על דעת חבירו הרי יכול להתיר נדרו שלא ע"י חכם וזה אצלי שגגת הוראה מיהו היכא דאתני בהדיא הריני נודר אם חבירי רוצה מצי חבריה למשריה ליה עכ"ל וכ"כ בשם ריב"ש שהאומר על דעת פלוני אין במשמע שיוכל הוא לבטל נדרו אפילו בשעת שמיעה אם לא התנה כן בפירוש ומכל מקום אם נשבע על דעת חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו עכ"ל ונראה דגם רמ"א לא נתכוין כאן אלא שהמעיין יראה בסימן רל"א אם אומר בפירוש שאותו פלוני יוכל לבטל נדרו מה דינו:

מו

אותו פלוני רשות. מבואר שם אפילו כתב לו בכתב ידו שנותן לו רשות מהני אם מכיר כתב ידו:

מז

כאילו התקבלתי. מבואר בבית יוסף דכל שאינו לתועלת שלו ממש לא יוכל לומר כן כגון שנדר לחותנו ע"ד חותנו שלא ילך עם בתו בלי רשותו אע"פ שיש לו קצת נחת רוח מזה צריך דוקא התרת חכם ולא מהני מחילה שלו בזה אם לא שכתב שלא ילך בלי רשותו:

מח

אבל להאריכו. בזה נכשלים הרבה בני אדם שמתקשרים נגד אחרים לקיום (שם) [גם] בת"כ לזמן פלוני ובהגיע הזמן אומר לו הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הת"כ נמצא שעובר על ת"כ וכתב ב"י תיקון זה שיאמר לו הריני כאילו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרוע לזמן פלוני והוא ישבע לו:

מט

ברשות א' מהם. זהו מדברי תשו' הרשב"א שהביא ב"י כאן ויליף לה מדאיתא בפרק השואל (דף צ"ד) לרבי יונתן דקיי"ל כוותיה דס"ל אביו ואמו קילל משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט לך בשור וחמור ואף זה כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה כי אם ברשות שניהם או ברשות א' מהם עכ"ל וקשה לי כיון דיש לו שני משמעות מנא לן שאותו המשביע נתכוין לשניהם ולהקל לומר דאם מלוה ברשות אחד מהם סגי דהא קיימא לן בסימן ר"ח סתם נדרים להחמיר מכ"ש כאן דנימא שנתכוין לפירוש היותר פשוט דהיינו שניהם יחד ותו דמצינו בפירוש רש"י בפרש' בא על פסוק וה' הכה כל בכור שהוא לשון תוספת כמו שאומר פלוני ופלוני הרי לפניך שמשמעות הלשון לפי פשוטו הוא לשון תוספת נהי דבאם יש לך להחמיר ולומר דדרך או קאמר ניזול לחומרא מ"מ מנא לן להקל בשביל זה ותו דהא הטור ושאר פוסקים כתבו בסימן זה בדין נדר שעל דעת רבים וז"ל וכגון שפרט אותם על דעת פלוני ופלוני כו' ואמאי לא נימא גם שם דאו פלוני קאמר ולא היה על דעת רבים. ובכתבי מהרא"י סימן ע"ג ראיתי שכתב שם באם אומר או פלוני ואומר ג"כ לשון כולל כגון מה שיאמרו פלוני או פ' אתן לך ודאי לא בעינן אמירת שניהם אלא ודאי לא אמר או אלא פ' ופ' ואומר אח"כ לשון כולל ודאי בעינן אמירת שניהם אפילו לר' יונתן ומשמע שם דבמקום שלא אמר לשון כולל אלא פ' ופ' הוה מצי לאשתמוטי ולומר דוקא מה שיאמרו שניהם אני מתקשר כדכתב שם לעיל מיניה אבל אין לחייבו מצד שנאמר דאו קאמר דמזה לא מיירי שם תו קשה ממה שאיתא בפ"ב דקדושין התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש בכולן וכו' ואמאי לא נימא דאו בזו קאמר על כן נראה דהרשב"א לא התיר בזה להלוות ברשות א' מהם מכח משמעות הלשון לחוד דנימא בדרך או קאמר ולהקל מכח זה אלא לא בא אלא להשמיענו דיש עכ"פ משמעות זה לפרש או פלוני ונפקא מיניה אם מת אחד מהם מותר להלוות ברשות החי דלא עלה על דעת האב שיהיה אסור לעולם אם מת אחד וסברא כזו מצינו בתשובה להרמב"ן סימן רמ"ט הביאה רמ"א סי' זה סעיף ך' דאם מת אותו שנדר על דעתו כו' דבאי כחו הם במקומו אם הוא לתועלת שלהם וסיים שם בתשובה הטעם וז"ל ואפי' מת אותו שנדר על דעתו לא עלה על דעתו שיהא אסור זה לעולם עכ"ל הכא נמי אמרינן כן ולא שייך כאן באי כחו של המת דכאן אין הדבר לתועלת שלהם דאם יש להם תועלת אה"נ דבעינן דעת יורשיו בזה ויפה כיון רמ"א שכתב דין זה בסימן רט"ז סעיף ז' וכתב שם שמת אחד מהם כו' ואע"פ שכתב שם הטעם דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפילו לאחד מהם כו' ה"ק דיש אפשר לפרש כן ואין הכרח לומר דוקא ברשות שניהם ע"כ שפיר י"ל במת אחד מהם דרך או קאמר ולזה כיוון רמ"א במ"ש כאן וע"ל סימן שי"ו ר"ל שם תמצא הפירוש על זה כן נראה לע"ד:

נ

הואיל והיה מחוייב כו'. לא עמדתי על דעת רמ"א בזה דז"ל תשובה להרמב"ן סימן רנ"ט הנשבע לפרוע לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לפלוני ליום פלוני ולא עשה כן יש לדון ולומר שהוא מחוייב לעשות כן אחר זמן ובכל יום עובר על השבועה לפי שאלו שני דברים הם האחד שנשבע לעשות דבר פלוני ולא תלה אותו בזמן והשני שקיבל עליו לעשות בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פלוני אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על השבועה ופטור מלעשות לו ומביא ראיה על זה ממי שנדר להתענות ושכח ואכל דאם אמר יום סתם אבד תעניתו וצריך להתענות יום אחר ואם אמר יום זה לא אבד תעניתו אלא משלים אותו יום עד כאן והנה רמ"א עשה כאן הבדל בין רישא לסיפא דברישא חייב לעשות כן בלא שבועה מה שאין כן בסיפא והוא תמוה מאוד מהיכן רמוז חילוק זה דאי מצד הלשון שאמר בסיפא לעשות דבר ביום פלוני והיינו דבר אחר שלא נזכר ברישא זה אינו דהא גם ברישא כתב בתשוב' שזכרנו לשון שנשבע לעשות דבר פלוני אלא ברור דאהנך דרישא קאי וקיצר בלשון וכ"ש בנוסח הב"י והש"ע דכאן שכתב לעשות הדבר בה"א הידיעה דקאי על מה שזכר כבר ברישא ותו דאם החילוק בזה כמו שעלה על דעת רמ"א לא היתה ראיה מתענית שייכה לדין זה וגם מלשון בעל השולחן ערוך יש לתמוה על רמ"א שהרי כתב שו"ע בסיפא שוב אין חיוב בשבועה והוסיף אחר כך לכתוב ואינו חייב מכח שבועתו דמשמע שיש עליו חיוב עכ"פ שלא מכח השבועה דאם לא כן הוה הך ואינו חייב כו' מיותר לגמרי. והיותר תמוה דהא תשובה לרמב"ן הם תשובת הרשב"א כמו שכתב ב"י בהקדמת ספרו ובהדיא איתא לדין זה בתשובת הרשב"א סימן פ"ד וכתב שם בלשון זה הנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה מה שאמר אף על פי שלא עשה כן באותו זמן מחוייב הוא עדיין לעשות לפי שאלו שני דברים הם הא' שנשבע לעשות הדבר פלוני ולא תלה אותו בזמן והשני שקיבל עליו עוד לעשותו בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פלוני אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו כו' עכ"ל. הרי לפניך דין זה ממש שכתב כאן השולחן ערוך מתשובת הרמב"ן וכתב ברישא שנעשו ב' דברים מיוחדים דהיינו שנשבע על גוף הענין ועל הזמן כמו שכ' בהדיא שנשבע לעשות דבר וקבע לו זמן כו' ובזה הוה שפיר רישא וסיפא בתנאי אחד ובמהר"ם פדווא"ה סימן ע"ב הביא תשובת רשב"א זאת וכתב עליה וז"ל הרי לך בהדיא אם אומר נדרו וקציבת זמנו בפעם אחת שדבר אחד הוא כו' משמע דברישא לא הוה נדרו וקציבת זמנו בפעם אחת ובהא תליא מילתא על כן נראה לע"ד ברור דגם בתשובה לרמב"ן נתכוין לזה וכוונתו שם באופן זה דאם אומר ליום פלוני בלמ"ד לא מקרי נשבע שבועה אחת גוף הפרעון והזמן דזהו שייך דוקא אם אומר ביום פלוני בבי"ת דהכי אשגרא דלישנא לומר בזמן פלוני אפרע לך אבל אין דרך לומר לזמן פלוני אפרע אלא ודאי דהוה בזה שתי שבועות האחת על גוף הפרעון בסתם ואח"כ נשבע שהשלמת הפרעון יהיה ליום פלוני וכמשמעות דברי הרשב"א שזכרנו על כן עובר גם אחר הזמן מכח השבועה ראשונה שהיא בסתם משא"כ בסיפא שאומר ביום פלוני ממילא עיקר השבועה היא על פרעון אותו יום והוה כיום זה בתענית דאם עבר יום זה אין עליו תו חיוב אבל ברישא דהוויין שני דברים דהיינו שבועה ראשונה שהיא על הסתם הוה כמו יום סתם בתענית דחייב להתענות פעם אחר והרא"ש חולק דאפילו באומר ביום פלוני השבועה רבוצה עליו תמיד שכתב בכלל ח' דין ט"ז בנשבע ליתן לו מנה בשבעה בניסן ואותו יום הוא שבת שאפ"ה חל עליו עונש השבועה אחר כך משום הכי כתב השלחן ערוך ויש מי שחולק כו' שהוא הרא"ש. נמצא דעת הרשב"א דאם עשה ממנו שני דברים דהיינו שאמר שבועה שאעשה דבר פלוני ואעשה אותו לזמן פלוני הוה חיוב שבועה לעשות גוף הענין אפי' אחר אותו זמן ואם אמרו בפעם א' שאמר אעשה דבר פלוני ביום פלוני או ליום פלוני כיון שעבר אותו זמן אין חלה השבועה אחר כך ולהרא"ש שהוא החולק שמביא כאן בסעיף זה סבירא ליה דאפי' אמר בפעם אחת שבועה שאפרע לך ביום פלוני אמרינן שהשבועה חלה על הפרעון והזמן הוא לזירוז בעלמא שכתב בכלל ח' דין ו' ולא דמי לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה שעבר על השבועה ואינו מחוייב עוד לאכול אותו ככר דהתם לא היה מחויב לאכול אותו ככר ועיקר השבועה על הזמן ההוא אבל הכא מחוייב לפרוע ממון זה ועל דעת' נשבע לפרוע ועיקר דעתם על הפרעון והזמן לזרזו בפרעון כו' עכ"ל הרי דאף הרא"ש לא החמיר רק בפרעון שכבר הוא חוב עליו מה שאין כן במידי שאין עליו חיוב בלא שבועה בזה סבירא ליה (כהרא"ש) [כהרשב"א] וכן כתב מהר"ם מפדווא"ה בסי' ע"ב אלא דהוא לא הביא דברי תשובות להרמב"ן שהביא כאן בשלחן ערוך דמזה משמע לחלק בין אומר ליום ובין אומר ביום כן נראה לע"ד בזה ודברי רמ"א הם תמוהים בזה מטעמים שכתבתי. ותו דלפי הגהתו כן ברשב"א דהיינו דעה הראשונה בסעיף זה משמע שלפי החולק שהוא הרא"ש סבירא ליה אפילו במידי דלאו חיובא עליו בלא השבועה חלה עליו השבועה אפילו אחר כך וזה אינו דזה דומה לנשבע שיאכל ככר היום כמ"ש הרא"ש בפירוש בתשובה דלעיל. ולענין הלכה יש לנו לפסוק כהרא"ש שמחמיר דבדבר שיש עליו חיוב בלאו הכי חלה השבועה אפילו אחר הזמן ובמידי שאין חיוב בלאו הכי יש לחלק בין אומר ליום פלוני לאומר ביום פלוני ומשום הכי פסק מהר"ם מפדווא"ה שם בנודר בעת צרה לעלות לארץ ישראל בחודש אייר ונתהוה אז מלחמה שאחר כך אין עוד עונש שבועה אלא שהחמיר שם להתיר השבועה וכן יש לנהוג להחמיר:

נא

וה"ה אם המירה כו'. זהו בתשובת הרא"ש כלל ל"ד דין א' והב"י לא הביאו כאן והטעם דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא עשה השידוך שיהיה משפחתו פגום ומ"מ נשמע דאם אירע כן באחות אבי המשודך לא הוה דינא הכי דאין לנו בזה אלא מה שמצינו מפורש דהוה פגם:

נב

על דבר אחד פעמים ושלש כו'. הטעם בב"י דהא כל שלא התיר הראשונה לא חלה השנייה ואין מתירין הנדר עד שיחול הלכך צריך התרה לכל אחד ועיין על זה סי' רכ"ט סעיף ג' שמהר"ל חביב חולק על זה ומה שכתבתי שם:

נג

ביום ראש חודש הראשון. כיון דבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם ובלשון בני אדם נקרא גם הראשון ראש חודש ואף על גב דביום ראש חודש עצמו אין מחייבין אותו לשלם בתחילת היום שאני הכא ששני ימים מחולקים הם וספיקא דאורייתא לחומרא כ"כ ב"י בשם ריב"ש ונראה לע"ד לפי דעת הרמב"ם שמביא לעיל סי' ר"ך סעיף ח' אם ידע שהשנה מעוברת דאסור עד ר"ח אדר השני הכא נמי אם ידע בשעת נדרו שיהיו שני ימים ר"ח אדר דאינו חייב עד השני והוא קל וחומר מהתם דהתם יש פלוגתא בין ר' מאיר לר' יהודא איזהו מקרי אדר סתם אלא שהלכה כרבי (יהודה) [מאיר] דאדר השני מקרי אדר סתם ומשום הכי מפרשינן לשונו על אדר שני אע"פ שהוא נגד לשון בני אדם שקורין אדר סתם לאותו שאחר שבט ק"ו הכא דכולי עלמא סבירא להו דראש חודש השני הוא עיקר הר"ח לכל דבר שנימא שנתכוין עד ר"ח הב' ואין כאן ספק כנ"ל:

נד

מחצה לזה כו'. כן כתב ב"י בשם הרשב"א ויליף לה מהא דאמרינן מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואילולי פה קדוש הייתי אומר שאינו דומה להתם דהתם דמחצה לאהרן היינו הדין שנזכר בח"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ד שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ולפלוני כו' והתם שאני שאנו אומרים שהנותן היה דעתו כך מתחלה שיתנו לזה מחצה ולזה מחצה מה שאין כן כאן שאמרו שיפרעו חובותיהם משמע כל חובותיהם וכן יבנו ב"ה היינו בנין כל הב"ה דזה פשוט שמי שנשבע שיפרע חובותיו שכולם בכלל' ואינו יוצא כשישלם מקצת מהם וראייה לזה ממה שכתב בש"ע סימן רכ"ט סעיף א' אבל אם נדר לחבירו לפרעו והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר השאר עכ"ל משמע דבלשון לפרעו משמע כל החוב והוא פשוט גם מלשון הנשבע לפרוע לחבירו בח"ה סימן ע"ג דלא סגי אם יתן לו קצת מן הפרעון ואלו היו אומרים שיהיו המעות לפרעון חובות ולבנין ב"ה הוה דומה לההיא שזכרנו והיה משמע שיהיה ממון זה לסיוע הפרעון ולא שכל הפרעון יהיה מזה וכן לבנין ב"ה משא"כ באמירה שיפרעו חובותיהם משמעו שזה יהיה הפרעון ולא מידי אחרינא וא"כ על כרחך לומר טעות היה אצלם שהיו סבורים שיכולים לפרוע מאותן מעות כל החובות ויכולים לבנות ב"ה מהם וכיון שאינו מספיק נמצא נודרים בטעות ובטל מעיקרא או לומר שעפ"כ יפרעו החובות ומה שיהיה נותר יבנו ממנו ב"ה ואף לפי דעת הרשב"א כאן דיחלוקו מ"מ נראה דאם הציבור אומרים שכונתם היתה לכן כפי מה שאמרנו שומעין להם וכמ"ש בית יוסף בשם ריב"ש בסי' זה וז"ל ומכל מקום נ"ל ברור שהנשבע על דעת חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו כדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ונדון זה דמיא להנהו דרישא שאין משמעותו להחמיר יותר מלהקל כו' עכ"ל וכן כתב בית יוסף כאן סוף הסימן בשם ריב"ש ששומעין להקל בהרבה דברים לפרש אותם ק"ו כאן שיכולים לפרש דבריהם לפי הפירוש שאמרנו כן נראה לי דאף הרשב"א מודה בזה:

א

(סימן רכ"ח סעיף מ') אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות א' מהם. ועי' בט"ז שהקשה ממ"ש הטור וש"פ גבי נדר ע"ד רבים כגון שפרט אותם על דעת פלוני ופלוני כו' ואמאי לא נימא גם שם דאו פלוני קאמר ולא היה ע"ד רבים. עוד הקשה מהא דאי' בפ"ב דקידושין התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת ואמאי לא נימא דאו בזו קאמר. ועי' בשו"ת חכם צבי סימן ד' שמיישב קושיית הט"ז. והעיקר דס"ל להרשב"א דכל זמן שלא פרט בה יחדיו עיקר משמעותו בין שניהם יחדיו בין כ"א בפ"ע. ובהכי א"ש גבי נדר ע"ד פלוני ופלוני כו' וגבי התקדשי בזו ובזו ה"ט דאמרי' דוקא כולם יחד דהתם ליכא למימר שני המשמעות דהיינו בין כ"א בפ"ע בין כלם יחד. דא"כ יהיו סותרות זא"ז וא"י לקיים ב' הפירושים כמו באמר שלא ילוה כ"א ברשות שמעון ולוי דהיינו כשאחד מוחה בפי' אין בנתינת רשות השני כלום אבל כשאחד איננו סגי ברשות השני. ולפ"ז יש ליישב מה שתמה הט"ז ע"ד שמביא בהגה"ה לקמן בסי' רנ"ח סעי' ה' וכמ"ש שם. ומה שהקשה בתשו' מהר"ם ע"ד הרשב"א וש"ע כאן שפ' דא"צ או לחלק מדלעיל סי' כ"ח דמשמע שם דמצריכין או לחלק גבי כסוי חיה או עוף תי' בספר פאר הלכה דהתם צריך או להא דמר בר רב אשי בחולין (דף פ"ד):