שולחן ערוך, יורה דעה רכ״ז: דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג' סעיפים:
מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה:

ב

אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו:

ג

מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים וכן הדין במתנות עניים לעניים:

א

חריפא. פי' סחורה שקופצים עליה סוחרים ורמיא על אפיה היא סחורה דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמו שמונחת על פניו וכתב הר"ן דאם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה ר' בק' או איפכא שנדרו כבר חל על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם דאסור בזבינא חריפא היינו אפי' בנכסים שקנה לאחר נדרו אע"ג דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה חליא ואיהו הא איתיה בעולם:

ב

אסרם. ואם אסרם עליו ואסר מהם ג"כ אסור בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה נדרים והוסיף הרמב"ם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן:

ג

עליו. מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק' בר' אסור ש"ך:

ד

משאילן. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי' רכ"א ס"ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו הרמב"ם ומבואר שם דה"ה בנדר מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד:

ה

תרומותיו. מפרש בש"ס דטעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא עלייהו שויא כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר וכ' הר"ן דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע"כ מה"ט ומסיק מהרש"ל דל"ד לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע"כ אלא יכול ליתנן לצדקה או לשאר מצות ולא עוד אלא אפי' נטלו מוציאין מידם מ"מ אם אכלו כבר פטורים מלשלם אבל אי איתשל עליו ונשאר מאותו הדבר שנאסר דאל"כ לא שייך ביה התרה מחויבים לשלם מה שאכלו עכ"ל:

ו

עניים. כגון לקט שכחה ופאה ה"ה לענין צדקה שב"ד שולחין וממשכנין בע"כ ונותנין לעניים כיון דקי"ל היו כופין על הצדקה כ"כ הב"י:

א

משנה נדרים דף ל"א ע"א וכדמפרש שם בגמרא ע"ב:

ב

שם במשנה:

ג

שם בגמרא ע"א:

ד

טור בשם הרמב"ם בפ"ז מה"נ דין ז':

ה

משנה שם דף פ"ג ע"ב:

ו

הרמב"ם שם בפ"א:

א

אם ישמעו לו. כ"ה הגירסא העיקרית במתני' וער"נ ורא"ש שם:

ב

וזבינא כו'. הרא"ש בפסקיו וטור וכמ"ש בגמ' שם:

ג

אסר כו'. נלמד מס"א וער"נ מ"ג א' ד"ה אביי כו':

ד

מי כו'. עמ"ש בח"מ סי' פ"ז סל"ה:
(ליקוט) מי כו' וכן הדין כו'. לכאורה ממ"ש וכן כו' ס"ל דטובת הנאה אינה ממון (עמש"ש בח"מ ס"ק קי"ב) אבל ליתא דא"כ קשה קושית הגמ' דא"כ בכהנים אלו ג"כ יטלו ע"כ אלא ע"כ פסק כאן כרבא ומ"ש וכן כו' כתב כן ע"פ הירושלמי שם וז"ל הירושלמי שם ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה ור"י אמר אין אדם נותן מעשרותיו כו' מתנית' פליגא על ריב"ח קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו ע"כ פתר לה באומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר תדע שהוא כן דתנינן כהנים אלו לוים אלו יטלו אחרים אבל זה צ"ע שהוא סותר דברי עצמו בפ"ב מהל' גניבה הלכה ה' גנב תרומה ישראלים שהפרישו אינו משלם תשלומי כפל לפי שאין להם בה אלא טובת הנאה וט"ה אינה ממון (וכ"פ בפ"ה מהל' אישות) וצ"ע וגם צ"ע שסותר דברי עצמו שפסק כתירוצא קמא בב"מ י"א ב' מטלטלי אגב מקרקעי הקנהו לו ומוכח דט"ה ממון וכן קשיא דברי הרי"ף אהדדי דרי"ף פסק ג"כ כתירוצא קמא הנ"ל ובספ"ג דפסחים מסיק דט"ה אינה ממון וע"ש ברי"ף וצ"ע אך על קושיא ראשונה היה אפשר לומר (כמ"ש הכ"מ) דיש חילוק בנדרים דאפי' ויתור אסור דאע"ג דט"ה אינה ממון אפ"ה אסור ומשמעות הירושלמי כן דלא תלי בפלוגתא דט"ה ממון אלא אם יכול ליתן בט"ה אלא שמגמ' דידן לא משמע כן דתליא בפלוגתא דט"ה אלא שהוא תופס להירושלמי כדרכו בכ"מ (ע"כ):

א

לוקח ביותר. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קמ"ט שכתב דאפי' בכה"ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור ע"ש:

ב

יקננו מהם ביותר. עש"ך סק"ד בשם הר"ן ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד מה שכתב בזה הבאתי קצת לשונו לעיל סימן ר"ד ס"ק א':

ג

ונוטלין תרומותיו. [עבה"ט מ"ש וכתב הר"ן דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ד מ"ש בזה]:

א

(סי' רכ"ז ס"א) ומוכר להם שוה בשוה. וביין אף בזבינא חריפא אסור דהוי הנאת מוכר כדאי' (בכתובות)[בפסחים קי"ג] כל מילי זבין ותתחרט לבר מחמרא ע' ט"ז חוה"מ (סי' ע"ב סעי' מ'):

א

אסור לקנות מהם ולמכור להם. לעולם בכל ענין ואפי' שוה בשוה:

א

ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם כו'. אבל שוה בשוה אסור בכל ענין:

א

וזבינא חריפא. הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים:

א

יקננו מהם ביותר. דוקא ולא שוה בשוה וכ"ש בפחות דאסור וכן באסרם עליו ימכרנו להם ביותר אבל לא שוה בשוה או בפחות דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה"מ כשאוסר בפי' דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות א"נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא בנכסים שהיו לו באותה שעה אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור. ר"ן. ומביאו הב"ח בקיצור ע"ל ס"ס ר"ד ס"ק ט':

א

ואם אסרם עליו כו'. ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה פ' אין בין המודר וברמב"ם פרק ו' דנדרים ופוסקים והוסיף הרמב"ם פם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן ופשוט הוא:

א

וזבינא דרמי באפיה. היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק' בר' אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן. הר"ן. ומביאו הב"ח וכן אס אסר נכסיו עליהן אפי' מוכר שוה (ר' בק') [ק' בר'] אסור מיהו באוסר נכסיו אינו יכול לאסור על אחרים אלא בנכסים שהיו לו וכמ"ש בס"ק ד' בשם הר"ן:

א

ה"ז משאילן כו'. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי' רכ"א ס"ק ל"ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו. רמב"ם פ"ז מה"נ ומביאו הטור וכ"כ הר"ן ובדברי הרמב"ם שם מבואר דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה"ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה:

א

באין ונוטלין כו'. מפרש בש"ס (נדרים דף פ"ה) דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע"כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר ועמ"ש הר"ן שם דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע"כ מהאי טעמא ומביאו מהרש"ל פרק הגוזל עצים סי' ס"א ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע"כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה ולא עוד אלא אפילו נעלו מוציאין מידו ומכל מקום אם אכלו כבר פטורים מלשלם דהא ליכא ממון אבל אי איתשל עליו וכגון שנשאר מאותו דבר שנאסר דאם לא כן לא שייך ביה התרה מחוייבים לשלם מה שאכלו עכ"ד:

א

וכן הדין במתנות עניים. כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע"כ א"נ אם יש לו צדקה מופרשת א"נ אפי' אינה מופרשת ב"ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע"כ ונותנים לעניים. ב"ח וב"י. ועיין בתוס' י"ט ר"פ בתרא דנדרים:

א

וזבינא חריפא. פירוש סחורה שהכל קופצים עליה. ורמיא על אפיה פירוש עסק ביש דלא קפץ עליה זבינא ודומה לו כמונחת על פניו וכתב הר"ן דהא דשרי ליקח או למכור כל אחד לפי דינו היינו שאסר עצמו מישראל אבל אם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה מאתים במאה או איפכא שנדרו חל כבר על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם ואסור בזבינא חריפא כפי דינו היינו אפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו אע"ג דקיי"ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם:

ב

שוה בשוה. כתב הטור בשם הרמב"ם ולא גזרינן ליקח אטו למכור (פירוש כדגזרינן בסי' רכ"א ס"ה) דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א"א לו:

ג

במתנות עניים. פירוש לקט שכחה ופאה. וכתב ב"י ה"ה לענין צדקה שב"ד שולחין וממשכנין אותו בע"כ ונותנים לעניים כיון דקיי"ל כופין על הצדקה:

א

(סימן רכ"ז) עיין בביאור הגר"א שתמה ע"ד הרי"ף והרמב"ם דדבריהם סתרי אהדדי שפסקו דטובת הנאה אינה ממון ופסקו דמ"כ נקנין אגב קרקע. והנה קושיא זו לא עליהם סובבת דכבר תמה כן השאגת אריה בסי' ע"ז על התנא ר' יהושע אך א"ש לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ג דטוה"נ מקני אגב קרקע אף למ"ד שאינה ממון. ושוב מצאתי שתירץ כן בס' אור חדש בפסחים וכבר כ"כ בס' מחנה אפרים. ואף דבעל קצה"ח השיג על הש"ך כתבתי ליישב בחי' לח"מ בס"ד: