א
דין יבש ביבש שנתערב. ובו ב' סעיפים:
חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינה יבש ביבש (דהיינו שאין נבלל והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב ואינו מכירו) (ב"י בשם תשובת הרשב"א והרמב"ן וסה"ת) חד בתרי בטיל ומותר לאכלן אדם אחד כל אחת בפני עצמה אבל לא יאכל שלשתם יחד ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד אפילו זה אחר זה: הגה וכן יש לנהוג לכתחילה ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לעובד כוכבים (הגהות ש"ד בשם מוהר"ם ורש"י בעבודת כוכבים דף ע"ד ע"א) ואינו אלא חומרא בעלמא וכל זה כשנתערב במינו אבל שלא במינו ואין מכירו אפילו יבש ביבש צריך ששים (טור בשם בעל התרומה ועוד הרבה פוסקים) ואין חלוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא (בית יוסף בשם הפוסקים דלא כהגהת ש"ד) וע"ל סימן קכ"ב אם נתערבו כלים ביחד:
ב
יבש ביבש שנתבטל חד בתרי אם בשלן כולן כאחד ואפי' לאכול כל א' בפני עצמו אסור אם אין שם ששים מפני שהרוטב בנותן טעם ונבלע בחתיכות ואם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס' מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן ואין בו משום מבטל איסור: הגה וי"א דאם נודע התערובת קודם שנתבשלו ביחד הכל שרי דאין חוזרין ונאסרים מאחר שנתבטל ביבש (טור בשם הרא"ש ור' ירוחם בשם התוספות וכתב שכן עיקר) ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר:
באר היטב יורה דעה
ק״ט
א
ביבש. כתב הב"ח דקמח בקמח כיון דנבלל מיקרי לח בלח:
ב
בעצמו. אלא שהוא מעורב עם אחרים אע"פ שהוא מבושל במים או משקים אחרים מיקרי יבש ב"י ות"ח וכן מוכח בש"ס מיהו פשיטא דבמבושל צריך ס' בין החתיכות והמים נגד האיסור אלא דאפילו יש ס' דין החתיכות כיבש דבטל ברובא ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות אע"פ שיש ס' ועיין בא"ח סי' תמ"ז היאך דינו גבי חמץ ע"ש ואפי' ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטני' מהאיסור וכגון שלא נודעו איזה מהן אסור אפ"ה בטל עכ"ל הש"ך:
ג
עצמה. (דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר וכן בכל א' וא' ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר משא"כ בדברים הנבללים) וה"ה דמותר לאכול א' וב' או ב' ואחד. ש"ך:
ד
שלא. כיון דאם יבשלם יתן טעם (דבמינו אפילו לח בלח א"צ ס' רק מדרבנן ע"כ ביבש אפילו מדרבנן לא החמירו אבל בא"מ שמן התורה צריך ס' לח בלח כיון שיש נתינת טעם ע"כ החמירו רבנן גם ביבש להצריך ס' שלא יבא לידי איסור דאורייתא בבישול דאז הוי לח בלח) וא"ל איך מצינו שלא במינו ואינו ניכר כתב הש"ך כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה או שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שא' מהן אסור ואין ידוע איזה מהן כגון ששחט כמה מינים ויודע שא' מהם נשחט שלא כהוגן וכיוצא בזה וכתב הט"ז וא"ל ממ"ש המחבר בסי' צ"ח בנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן מינו רבה עליו ואין איסור במה שיתן האיסור אח"כ הטעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר וי"ל דשם אין הטעם נרגש בפני עצמו משא"כ כאן (וע"ל סימן צ"ח ס"ב מ"ש שם בשם הש"ך):
ה
מדרבנן. כ' הש"ך דצ"ע דהא מוכח מכמה פוסקים דאיסור מדרבנן אף שלא במינו בטל ברוב ונראה דהרב לא קאי אלא ארישא דצריך ביטול רוב ולא סגי חד בחד בזה אין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא וכתב עוד דכל שיעור ס' הוא מדרבנן אם לא גבי לח בלח אז צריך ס' מן התורה עכ"ל וע"ל סי' ק"ב (ועיין סימן ם"ט ס"ק מ"ז מש"ש על הש"ך):
ו
להרבות. כתב הב"ח מיהו לבשלן בב' קדרות שרי ואפילו בשלן בב' קדרות קודם שנודע התערובות מותר לאכלן אח"כ והש"ך חולק ע"ז ופסק דאף בב' קדרות לא שרי אלא כשבשלן לאחר שנודע התערובות דאז היה עליו שם היתר אבל לא קודם שנודע וכו' ע"ש:
ז
מבטל. כיון שכל א' מותר בפני עצמו הר"ן. אסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט דאין לך תיקון גדול מזה אבל מותר לשער בס' אפילו נתערב בע"ש ולא נודע לו עד השבת. מיהו יבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן. מגן אברהם באורח חיים סי' שכ"ג:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
ממשמעות הגמרא חולין דף צ"ט וק' וזבחים דף ע"ב וביצה ד"ז כתבו התו' והרא"ש שם והרשב"א בת"ה וש"פ דאפילו איסורא דרבנן ליכא:
ב
טור בשם בה"ת:
ג
הרשב"א:
ד
סמ"ג מדברי התוספות שם בחולין:
ה
הרשב"א בת"ה כנוסחא שהיה לפני הב"י וכמ"ש בשם תשובת הרשב"א שצוה לתקן בת"ה מ"ש בתחלה והעתיקו הטור וכ"ב הר"ן בפ"ז דחולין:
ו
הר"ן שם בשם הרא"ה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
חתיכה כו'. עבה"ג ממשמעות כו' דאפילו כו' דאל"ה לא משני שם ושם בע"ח חשיבי חה"ל שאני ביצה חשובה כו' דכ"ז מדרבנן כמ"ש בסי' ק"י ס"א בהג"ה ובב"מ נ"ג א' משא"כ במעשר דבטיל ברובא ועתוס' שם ד"ה ועולה וע"כ במעשר אף מדרבנן:
ב
מין במינה. לאפוקי בשא"מ דצריך ס' דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא אם יבשלנה משא"כ במין במינו דאף בבישול מותר ברובו מד"ת:
ג
דהיינו כו'. ר"ל דל"ת יבש ממש אלא שאין כו' דהא פריך בחולין שם על גיד וחתיכה וליבטלו ברובא:
ד
חד בתרי. הטור לישנא דגמ' דגטין נ"ד ב' נקט אבל באמת א"צ אלא רובא כמ"ש במקומות הנ"ל וכן בגטין שם כ' רש"י משום דכתיב אחרי רבים כו' וכן בכמה מקומות בש"ס:
ה
אבל לא כו'. דטעם הביטול דעל כ"א שאוכל אומר זה הוא ההיתר משא"כ בבת אחת ועתוס' דזבחים ע"ד ד"ה פירש. א"נ משום כו' וכמ"ש בפ"א דפסחים (יו"ד א') ובפ"ב דכתובות בשני שבילין בזא"ז ד"ה טהור בכ"א כו':
ו
ויש כו'. תוס' בחולין שם ד"ה בריה וכמ"ש בספ"ז דתרומות אין ידוע כו' אכל אחר את כו' אכל אחד את שתיהן כו' והרא"ש פליג על כ"ז ומתיר אף לאכלן בב"א וכתב דהאיסור נהפך להיתר ולא משום ספיקא דגזירת הכתוב היא אחרי רבים להטות ולכן לא תנא כאן ב' ספיקות כמו בדבר חשוב בזבחים שם דנקט ב' ספיקות כדי להתיר לאכלן בב"א וכן לא אמר כאן לאכלן שנים שנים:
ז
ויש מחמירין כו'. רש"י בע"ז ע"ד א' ד"ה תרתי [וכשיטתו בפ' התערובת ע"ד א' רש"א כו' מותר אף הג' כו' משום דפירש מהן א' למקום אחר] וכבר השיגו הרא"ש שם והר"ש בפ"ג דערלה דהא אמרינן שם (בפ"ב) וא"צ להרים רק בתרומה משום גזל השבט וכמ"ש בירושלמי שם הכא את אמר צריך להרים והכא את אמר א"צ להרים ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט ותני כן כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים שבאדום א"צ להרים כו' וז"ש ואינו אלא כו' שמהר"ם החמיר בעצמו:
(ליקוט) ויש מחמירין כו'. רש"י בפ"ק די"ט (ג' ב') והקושיא שהקשו עליו ממ"ש בתרומה משום גזל השבט תי' דשם מעורב הכל ביחד וא"י לאכול האיסור לבדו משא"כ בדבר יבש מרדכי שם סי' תתרכ"ד (ע"כ):
ח
ואין חילוק כו'. דלא כהגש"ד שכתב דבדרבנן חד בחד בטל וכ"כ בהג"א פ"ה דע"ז בד"ה מיהו בדבר כו' קודם למתני' ואלו אסורין כו' ולמדו ממ"ש בירושלמי דחלה הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת א"ר זעירא מתני' אמרה כן אפילו אחת באחת דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן וליתא דדוקא בה הקילו שאף בא"י אינה אלא מדרבנן כמו שהקילו בה לבטלה לכתחלה כמש"ל סי' צ"ט ס"ו וכ"ש לפי מ"ש הר"ש בפ"ד דחלה ותוס' במנחות ס"ז א' ד"ה ותרומתו דלא קי"ל כירושלמי אלא צריך א' ומאה ממ"ש שם דתרומת עובד כוכבים בח"ל אינה מדמעת משמע דישראל בח"ל מדמעת ומ"ש בבכורות כ"ז א' ובטלה ברוב היינו לכהן בימי טומאתו וכ"כ שם ד"ה תרומת וכמש"ל סי' שכ"ג ס"א בהג"ה ומדכתב הרב ואין חילוק בכ"ז כו'. משמע דקאי גם אמין בשא"מ דצריך ס' וכ"כ בסה"ת וטור סי' שכ"ג ואם נתערבה בככרות אחרות במינו כו' ומין בשא"מ בטלה בס' ובשא"מ שוה תרומה וחלה לשאר איסורים דלא כש"ך:
(ליקוט) ואין חילוק כו'. דלא כהגש"ד שכ' דבדרבנן אף חד בחד וליתא ולא דמי למ"ש בסי' קי"א ס"א וס"ב וכמ"ש ביבמות פ"ב ב' ואב"א שאני כו' אלמא אף בדרבנן חוזר וניעור בפלגא אף שאין חוזר וניעור רק בדאורייתא מ"מ בפלגא הוי כמו בעין ועתוס' שם ד"ה אר"י כו' וד"ה דלא כו' (ע"כ):
(ליקוט) ואין חילוק כו'. ר"ל דבעינן ס' כמ"ש בפג"ה (צ"ח א') לא תזלזל בשיעורא דרבנן ושם מין במינו הוא חלב ובשר (וע"ל ר"ס צ"ה) וה"ה כאן מין בשא"מ דשוה לשם מין במינו דכולהו חד טעמא גזירה מין בשא"מ בבישול דנ"ט (ע"כ):
ט
יבש ביבש כו'. כ"כ הרשב"א וכשיטתו שטעם ההיתר משום דכ"א אמרינן זהו ההיתר משא"כ כאן שנ"ט בכולם ואף במינו צריך מ"מ ס' מדרבנן:
(ליקוט) יבש ביבש כו'. ממ"ש בפ"ה דתרומות כשם שפחתו החולין כו' הלא"ה אסור אע"ג שכבר נתבטלה חוזר לאיסורו וערשב"א סי' תכ"ה (ע"כ):
(ליקוט) יבש כו' עתוס' דיבמות פ"ב א' בד"ה ר"י כו' א"נ כשיאפה כו' (ע"כ):
י
ואם רוצה כו'. כיון דהתירא נינהו וכעין זה אמרו בירושלמי פ"ד דתרומות אמתני' תאנים שחורות כו' בר פדיה אמר בוללן ומתיר כו' ואפילו חטין בחטין טוחנן ומתיר ע"ש:
יא
וי"א כו'. כ"כ הרא"ש וכשיטתו דהאיסור נהפך להיתר ואין חוזר ונאסר וכמ"ש בזבחים ע"ג ב' אטו מניסא כו' וכמש"ל סי' צ"ט ס"ו שבדבר שהוא מדרבנן ונודע אין חוזר וניעור וז"ש ונודע כו':
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט:א׳
א
א) [סעיף א'] חתיכה שאינה ראויה להתכבד וכו' אבל ראויה להככבד בין במינה בין שלא במינה לא בטלה אפי' באלף כדלעיל סי' ק"א ולקמן סי' ק"י יעו"ש. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' א' ומשכחת חתיכה הר"ל באינה מינה בהרבה מינים או שוים במראה. שפ"ד או' א' ועיין לעיל סי' ק"א או' נ"ב.
ק״ט:ב׳
א
ב) שם. שנתערבה באחרות מין במינה וכו' אבל שלא במינה צריך ס' כדבסמוך בהגה. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' א' כריתי או' א' שפ"ד או' ב'.
ק״ט:ג׳
א
ג) שם הגה. דהיינו שאין נבלל וכו' וקמח בקמא כיון שנבלל מיקרי לח בלח. ב"ח. ש"ך סק"ג. מנ"כ בספר התערובות ח"ב פ"א דף פ"ד ע"א. כנה"ג בהגה"ט או' ו' פר"ח או' ג' מנ"י על התו"ח כלל ט"ל או' ג' לה"פ או' ג' בל"י שם. חו"ד או' א' שפ"ד או' ג' וכ"כ באו"ח סי' תמ"ז או' פ"ד בשם כמה פו' אלא דהתם הוי לקולא דאי אמרינן קמח בקמח הוי לח בלח מתבטל החמץ והכא לחומרא דאינו מתבטל ברוב כמו יבש ביבש אלא צריך ס' וע"כ הגם דיש סוברים דקמח בקמח הוי יבש ביבש כיון דרבו הפו' ראשונים והאחרונים דסברי הוי לח בלח יש להחמיר.
ק״ט:ד׳
א
ד) אפר באפר מיקרי לח בלח אלא שבטל ברוב. מ"א באו"ח סי' תצ"ח ס"ק כ"ח. שפ"ד בסי' זה או' ג' וכן כתבנו באו"ח סי' הנז' או' קכ"ה בשם כמה פו' יעו"ש.
ק״ט:ה׳
א
ה) בצים עם בצים אם הם שלמים מקרו יבש ביבש. ואם הם שבורים החלבונים שהם דקים ומתערבים יחד יפה הוו לח בלח. והחלמונים דכל חד וחד לחודיה קאי מקרו יבש ביבש. ואם הם טרופים יחד הכל הוי לח בלח. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם. חכ"א כלל נ"א או' כ"ב. זב"צ או' ה'.
ק״ט:ו׳
א
ו) אבל שאר דברים אפי' הם דקים מאד כגון חטים ושעורים ואורז ודוחן וכיוצא נקרא יבש ביבש בין לקולא בין לחומרא ר"ל שבטל האיסור ברוב היתר אפי' מד"ס כדין יבש ביבש ושאם נתערב קודם הפסח אינו לח בלח וחוזר וניעור בפסח. מנ"כ שם דף פ"ד ע"א. מנ"י על התו"ח שם. חכ"א שם או' כ"א. וכן חרדל ושומשמין וכדומה יבש מיקרי. שפ"ד שם. חכ"א שם. זב"צ או' ו'.
ק״ט:ז׳
א
ז) שם הגה. דהיינו שאין נבלל והאיסור עומד בעצמו וכו' אלא שהוא מעורב עם אחרים אעפ"י שהוא מבושל במים או משקים אחרים מיקרי יבש. ב"י ותו"ח כלל ט"ל סוף דין א' מיהו פשיטא דבמבושל צריך ס' בין החתיכות והמים נגד האיסור אלא דאפי' יש ס' דינו כיבש דבטל ברוב ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות אעפ"י שיש ס' ש"ך סק"ד. פר"ח או' ג' לה"פ או' ד' בל"י או' א' חו"ד או' ב' והא דהחתיכה בטלה ברוב כגון מין במינו אבל באינו מינו כגון חתיכת איסור שנתבשלה עם עשרים או ל' חתיכות של היתר שאעפ"י שיש בהם ובמרק שיעור ס' נגד החתיכה האסורה אינה בטילה אף שאינה ניכרת וכל שאר החתיכות אסורות כיון שאין בחתיכות עצמן ס' נגד האיסור להתבטל כדין יבש ביבש מין בשאינו מינו. מנ"כ בס' התערובות ח"ב פ"ג דף פ"ז ע"ב. פר"ח שם. בל"י שם. ער"ה או' י"א. מיהו המנ"י על התו"ח כלל ט"ל או' ד' כתב להשיג על דברי המנ"כ הנז' וכתב דהא דיבש ביבש דאינו מינו דאינו בטל ברוב היינו משום דיתן טעם כשיבשלם וטעם כעיקר דאו' לכך צריך ס' וא"כ אם יש ס' ברוטב ובחתיכות נגד האיסור תו ליכא למיחש להטעם שנתן בחתיכות וכיון דאינו ניכר האיסור נתבטל כדין חד בתרי אעפ"י שהוא מין בשאינו מינו יעו"ש. וכן הסכים החו"ד שם ובביאו' או' ב' חכ"א כלל נ"א או' יו"ד. ולענין דינא השפ"ד או' ד' כתב דצ"ע אם יש להתיר בהפ"מ והרב זב"צ סוף או' כ"ג כתב דיש להחמיר כסברא ראשונה ונראה דבהפ"מ וגם שעת הדחק אפשר דיש להקל.
ק״ט:ח׳
א
ח) שם. חד בתרי בטל וכו' דכתיב אחרי רבים להטות. לבוש. ט"ז סק"א. ש"ך סק"ו. לה"פ או' ה' ולא החמירו רבנן להצריך ס' כיון שאינה ראויה להתכבד רק שהחמירו שלא יאכל שלשתם כאחד דהא ממ"נ אוכל האיסור באותה אכילה. ט"ז שם. לה"פ שם.
ק״ט:ט׳
א
ט) שם. חד בתרי בטל וכו' כלומר ברוב. ש"ך שם. ובכל דהו טפי ממחצה סגי. פר"ח סוף או' ד' פר"ת או' ב' לה"פ שם. בל"י או' ב' פליתי או' ב' חו"ד או' ג' שו"ג או' ד' חכ"א כלל נ"א או' ד' מיהו המנ"י על התו"ח כלל ט"ל או' א' כתב דדוקא חד בתרי שהיתר הוא כפל כאיסור משא"כ תרי דאיסורי בתלת דהיתר לא בטיל ולא מיקרי רוב לענין ביטול דבעינן רובא דמינכר דהוי כפל כאיסור וא"כ אם הני תרי דהיתרא אינם גדולים כל חד וחד כמו האיסור אף שביחד הם גדולים מהאיסור לא מיקרי רוב יעו"ש. וכ"כ בכלל נ"א או' ו' וכ"כ החק"ל חי"ד ססי' ק"ב דף קמ"ז ע"א. ולענין הלכה המיקל במשהו יותר אף באיסור תורה כפר"ח אין לגעור בו. פרמ"ג בפתיחה לשער התערובות ח"א סוף פ"א. פ"ת או' א' ועיין לקמן או' י"ב.
ק״ט:י׳
א
י) ודע דיבש ביבש חד בתרי בטיל לא בעינן סמוכין ומוקפין אלא כל שיש ג' חתיכות וא' מהן טריפה אזלינן בתר רובא ואפי' א' בבית וב' בעלייה. מש"ז או' א' מיהו בבינת אדם שער הקבוע סי' ד' חולק וס"ל דאין מצטרפין יעו"ש והב"ד זב"צ או' ח' וכתב דעיקר כסברא ראשונה דראיות הבינת אדם אינם מכריעות עכ"ל ומ"מ נראה דיש לחוש להם ואין להקל אלא בהפ"מ או שעת הדחק וכדומה.
ק״ט:י״א
א
יא) ואם יש ב' חתיכות א' גדולה וא' קטנה ואינה ניכרת האסורה שניהם אסורים דשמא החתיכה הגדולה היא של איסור. מנ"כ דף פ"ג ע"ב. שפ"ד או' ו' ועיין לקמן או' י"ד.
ק״ט:י״ב
א
יב) וכן אם יש ג' חתיכות ואינה ניכרת האסורה והא' גדולה כשני החתיכות הר"ז אסור ולא בטיל דשמא הגדולה היא האסורה וליכא רובא ואין מותר אלא דוקא שיהיה בשני החתיכות הקטנות שניהם יחד יותר מהגדולה דהשתא אף שנאמר דהגדולה היא האסורה הא איכא בשנים הקטנות רובא ובטילה. כנה"ג בהגה"ג או' ה' בכוונת הש"ך סק"ו. בל"י או' ב' ער"ה או' ד' שפ"ד או' ו' ומיהו כבר כתבנו לעיל או' ט' דהמנ"י חולק ע"ז ומצריך כפל אלא דנ"מ דאין לגעור במי שמורה כן כמ"ש שם באו' ט' ואפשר דה"ה בהפ"מ או בשעת הדחק כיון דרבו המתירין כנז"ל באו' ט'.
ק״ט:י״ג
א
יג) חתיכת חלב כזית וחתיכת שומן כשני זיתים ובא א' וחתך של שומן לשנים ובא א' ואכל את הב' וחבירו אכל הא' ונסתפק לו אם אכל את השנים שחתך או א' משנים וחברתה פטור ומותר לכתחלה דכבר נתבטלה הא' בב' של היתר. הרשב"א בתשו' ח"א סי' רע"ב. כנה"ג בהגב"י או' ה'.
ק״ט:י״ד
א
יד) אבל אם נתערבו שני חתיכות א' גדולה וא' קטנה ולא ידעינן אזוהי האסורה ואח"כ נחתכה הגדולה לשנים אפ"ה אסורים דבכאן לא אמרינן חד בתרי בטיל דשמא הגדולה היא האסורה והאיסור רובא. זב"צ או' יו"ד. ועיין לעיל או' י"א.
ק״ט:ט״ו
א
טו) ולא אמרינן יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא איסור שנתערב עם ודאי היתר אבל איסור שנתערב עם ספק היתר לא אמרינן חד בתרי בטיל. כנה"ג בהגה"ט או' ג' בל"י או' ב' שפ"ד או' ו' וכתב שהוא פשוט.
ק״ט:ט״ז
א
טז) אם נתערב חתיכה של איסור בתוך שנים של היתר ולא נודע התערובת ואח"כ בא גוי או ישראל או הוא ואכל א' מהם ואח"כ נודע שנתערב בכאן חתיכה של איסור לא אמרינן חד בתרי בטיל ואלו השנים הם אסורים משום דבעת הידיעה אין כאן רוב ואין כאן אחרי רבים להטות. חק"ל חי"ד סי' צ"ב, דף קל"ז ע"ד. והגם דהניח הדבר בספק מ"מ ספיקא דאו' לחומרא ויש לאסור ומיהו באיסור דרבנן אפשר להקל בכה"ג. קה"י בסי' זה. זב"צ או' י"ב.
ק״ט:י״ז
א
טוב) אם נתערב חתיכה של איסור של ראובן בב' חתיכות של היתר של שמעון ג"כ אמרינן חד בתרי בטיל אפי' הם של שני בני אדם. מש"ז או' א' זב"צ או' י"ג. וה"ה אם הם של הרבה בני אדם מתבטלים. כנה"ג בהגב"י או' י"ד בשם שה"ג פ' השוכר את הפועל.
ק״ט:י״ח
א
חי) ושמעון שנתערב אצלו חתיכת איסור של ראובן אם היא מאיסורי אכילה צריך ליתן לראובן דמי חתיכה מעליה ולא דמי אסורה. מש"ז שם. זב"צ או' י"ד וכתב ודלא כחק"ל חי"ד ח"ב בהשמטות סי' ב' שהביא משם מהר"ר דוד מורדוך שנותן לו דמי נבילה וקלסיה יעו"ש. ומיהו הרואה יראה שם בזב"צ שגם הראיות שלו אינם מכריעות וא"כ נשאר דבר זה בפלוגתא ולפי מה דק"ל המוציא מחבירו עליו הראיה יוכל לומר שמעון קים לי כמ"ד משלם דמי נבילה אלא א"כ רוצה לצאת לכ"ע אז ישלם דמי כשירה [וע"ל סי' קי"ט סק"פ].
ק״ט:י״ט
א
יט) שם. ומותר לאכלם אדם א' כל א' בפ"ע וכו' דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא. ב"י בשם הרשב"א. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' שו"ג או' ה' ועיין לקמן או' כ"ב.
ק״ט:כ׳
א
ך) ומטעם זה משמע דה"ה דמותר לאכול א' וב' או א' ואחד לאפוקי שלשתן יחד דלא. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ או' ז' בל"י או' ג' ער"ה או' ו' נוב"י מה"ת חי"ד סי' מ"ז. חכ"א כלל נ"א או' י"ז. מיהו המנ"כ שם דף פ"ב ע"ג כתב דלכתחלה אסור לאדם א' לאכול ב' חתיכות ביחד אלא אוכלן אחת אחת. וכ"כ פנים מאירות ח"א סי' ק"ה. פר"ת או' ג'.
ק״ט:כ״א
א
כא) ואם נתערבו ב' חתיכות בג' מותר לאכול ג' ולא ד' שאז א' דאיסורא. כריתי או' ה' שפ"ד או' ז' זב"צ או' י"ז.
ק״ט:כ״ב
א
כב) שם. אבל לא יאכל שלשתם יחד דאכל ודאי איסור דנתערב אבל באוכל כל א' בפ"ע י"ל על כל אכילה היתר אכל. כריתי שם. ועיין לעיל או' י"ט.
ק״ט:כ״ג
א
כג) שם. ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד וכו' כבר כתבנו כמה פעמים דכל היכא שסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב ויש מי שאוסר שחושש להם לכתחלה וע"כ ה"נ אין להתיר לאכלם אדם א' אלא בשעת הדחק כגון שנדחק לאכול ואין לו אלא אלו ולא יספיק אם לא יאכל שלשתם.
ק״ט:כ״ד
א
כד) שם הגה. וכן יש לנהוג לכתחלה ויש מחמירין להשליך אחד וכו' ואינו אלא חומרא בעלמא. משמע אבל לפום דינא א"צ וכ"ה דעת הש"ע שלא הזכיר את זה. מיהו הכנה"ג בהגב"י או' י"ד כתב דלענין הלכה הדרך הבטוח אצלי יותר הוא להשליך האחד ולאכול השאר דלאכלם בב' בני אדם ממ"נ אדם א' מאלה אוכל איסור וה"ה כשהוא מהרבה בני אדם א' מהם אוכל איסור וכן לאכלם שנים שנים אוכל איסור אבל אם משליך א' לחוץ אפשר דחתיכת האיסור השליך ולא נאכל האיסור עכ"ל וכ"כ שם אח"כ או' כ"ד וז"ל וכבר כתבתי לעיל בשם רש"ל דהרוצה להחזיק עצמו לת"ח ויר"ש בזה אין כאן יוהרא ולכן הנכון כמ"ש למעלה להשליך א' מהם לאיבוד או ליתנו לכותי דאפשר שיסייעוהו מן השמים להשליך האיסור הבא ליטהר מסייעין אותו וכו' ואם האיסור חתיכות רבות כגון ב' חתיכות של איסור שנתערבו בד' חתיכות של היתר הבא לצאת י"ח האומרים שצריך להשליך א' בכאן ישליך ב' ויאכל ד' דאם לא השליך כ"א א' מאי אהנו ליה מעשיו כיון דעדיין יש ודאי איסור בתוך החתיכות ואני לעצמי אם יבא לידי יבש ביבש שנתערב לאחרים הייתי אומר מהר"ם היה משליך א' כמ"ש רש"ל ואם היה עובדא בדידי לא הייתי אוכל שום א' מהחתיכות ומ"מ לא הייתי מפרסם הדבר עכ"ל אתה הראת לדעת כי הכנה"ג מחמיר בזה וכתב זב"צ סוף או י"ט כי כן מנהג בגדא"ד יע"א מימות ראשונים כהוראת הכנה"ג להשליך א' וא"כ צריך להורות לשואל להשליך א' כיון שכך נהגו עכ"ד. ובמקום שלא נודע המנהג או שמנהגם להקל י"ל להשואל יש מחמירים להשליך א'.
ב
כד) יבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת. דאינו אלא חומרא בעלמא ולא הוי כמתקן. מ"א באו"ח סי' שכ"ג ס"ק י"ד ובדברינו לשם או' ס"ב. לה"פ בסי' זה או' י"ג. זב"צ או' מ"ב.
ק״ט:כ״ה
א
כה) שם בהגה. ויש מחמירין להשליך א' וכו' ושוב אפי' אדם א' יכול לאכול משנים הנותרים ולא אמרינן בהא איסורא ברובא אשתייר. נוב"י מה"ת חי"ד סי' מ"ז. פ"ת או' ב'.
ק״ט:כ״ו
א
כו) שם בהגה. וכל זה כשנתערב במינו אבל שלא במינו ואינו מכירו. כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה. טור. ומשכחת לה נמי כגון שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שאחד מהם אסור ואינו ידוע איזה מהם כגון ששחט כמה מינים וידוע שא' מהם נשחט שלא כהוגן ואינו ידוע איזהו וכן כל כיוצא בזה. ש"ך סק"ח. מנ"כ שם דף פ"ה ע"ג. פר"ח או' ו' לה"פ או' ט' בל"י או' ד' כריתי או' ז' חו"ד או' ד' חכ"א כלל נ"א או' ט' בי"צ בעמ"ז או' י"ג.
ק״ט:כ״ז
א
כז) מין באינו מינו ע"ד משל שחט הרבה מינין וכו' ונפל א' מהם לים או נאכל בשוגג אי מותר לאכול ב' ב' כבסי' ק"י סעי' ז' או לאו דכיון דליכא ס' חיישינן דלמא יבשלם יחד ויתן טעם האיסור ונראה לאסור ואף בהפ"מ. שפ"ד או' ח' ער"ה או' ט'.
ק״ט:כ״ח
א
כח) שם בהגה. אבל יבש ביבש צריך ס' כיון דאם יבשלם יתן בהם טעם. טור בשם סה"ת. תו"ח כלל ט"ל דין ד' ש"ך סק"ט.
ק״ט:כ״ט
א
כט) וכתב בהגהות שע"ד דאם הוא מין בשאינו מינו מדאו' לא בטיל ולכן אזלינן בספיקו לחומרא אבל באו"ה כלל כ"ו דין י"א כתב דאף בשאינו מינו אינו אלא דרבנן ולכן אזלינן בספיקו לקולא. תו"ח שם. וכ"כ הלבוש. וכן הסכים הש"ך סק"י. פר"ח או' ח' מנ"י על התו"ח שם או' י"א וכתב וכ"ה דעת מור"ם ז"ל. שפ"ד או' יו"ד. וספיקו אם נתערב שם או לא ויש רוב אזלינן לקולא. שפ"ד שם.
ק״ט:ל׳
א
ל) וה"ד ביבש אבל לח בלח מין בשאינו מינו צריך ס' מדאו' לפי מה דק"ל טעם כעיקר דאו' או"ה שם. מנ"י על התו"ח שם. וכן לח ביבש אסור מה"ת מפני הטעם. חכ"א שם. ונ"מ דאזלינן בספיקו לחומרא כנז"ל. ועיין לעיל סי' צ"ח או' ט"ו וסי' צ"ב או' כ"ח.
ק״ט:ל״א
א
לא) וכן באיסורין הפוגמין את התבשיל אם נתערבו בהיתר יבש ביבש מין בשאינו מינו מבטלי ברוב היתר ואפי' מד"ס דומיא דמין במינו כיון דאי מבשל להו לא אתו לידי טעמא דהוי איסור דאו' וכן עיקר. פר"ח או' ז' זב"צ או' כ"ד וכתב ודלא כהמנ"כ דף פ"ה ע"א דבעי ס' ועיין לעיל סי' ק"ג סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.
ק״ט:ל״ב
א
לב) ודע דהא דיבש ביבש במין בשאינו מינו אית ליה ביטול בס' דוקא בדלא ידיע ולא מינכר האיסור וליכא למיקם אטעמא דאיסורא אבל אי איכא למיקם אטעמא כגון חתיכה בלועה מחלב שנאסרה ונתערבה עם חתיכות אחרות דאיכא למיקם אטעמא דאיסורא אין לה ביטול. פר"ח שם. מיהו השפ"ד סוף או' ט' כתב להשיג על דברו הפר"ח הנז' וכתב וכ"ש לדידן דלא סמכינן אקפילא בין לקולא בין לחומרא עכ"ל. ור"ל כיון דלדידן לא סמכינן אקפילא הו"ל ליכא למיקם אטעמא ובמינו בטל ברוב ובאינו מינו בטל בס' ועיין לעיל סי' צ"ח או' י"א.
ק״ט:ל״ג
א
לג) אם נבלע כזית חלב או דם בחתיכה ונתערבה עם ב' חתיכות היתר אם יש ס' בין הכל נגד הזית דם וחלב תו מתבטל החתיכה ברוב ואפי' בבשר בחלב הדין כן אם אין ראויה להתכבד אבל אי ליכא ס' נגד החלב תו גזרינן אם יבשלם יתן טעם. מש"ז או' ב' והא דגם בב"ח די בס' כנגד הבלוע היינו אם נתערב במינו אבל באינו מינו צריך ס' כנגד כל החתיכה משום שאם יבשלם תתן טעם וחנ"נ בב"ח כמ"ש הפרמ"ג בפתיחה ח"ב פ"ב ד"ה הבדל.
ק״ט:ל״ד
א
לד) שם הגה. ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאו' פי' דמין בשאינו מינו אף באיסור דרבנן ג"כ יבש ביבש לא בטיל ברוב וצריך ס' ודלא כהש"ך סק"ט שכתב דבטל ברוב. מנ"כ דף פ"ה ע"ב. כנה"ג בהגב"י סוף הסי' מנ"י על התו"ח כלל ט"ל או' יו"ד. מיהו דעת הפר"ח או' ז' כדברי הש"ך וכ"ה דעת הלה"פ או' י"א. והבל"י סוף או' ה' כתב דבהפ"מ אין להחמיר והב"ד השפ"ד או' ט' אמנם בפתיחה ח"א רפ"ב נראה דעתו כהמנ"כ והמנ"י יעו"ש. ואפשר דבהפ"מ וגם שעת הדחק להקל.
ק״ט:ל״ה
א
לה) שם בהגה. ועיין לקמן סי' קכ"ב אם נתערבו כלים ביחד. סי' קכ"ב סעי' ח' וגם לעיל סי' ק"ב סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.
ק״ט:ל״ו
א
לו) [סעיף ב'] יבש ביבש שנתבטל חד בתרי וכו' מותר להרבות עליהם וכו' ואין בו משום מבטל איסור. דכיון שכל אחד בפ"ע מותר אין כאן איסור. ב"י בשם הר"ן והרא"ה. ט"ז סק"ג. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט"ז. חו"ד או' ח' משמע דדוקא יבש ביבש מין במינו שכל א' בפ"ע מותר משו"ה מותר להרבות עליו ולא הוי מבטל איסור אבל מין בשא"מ יב"ב שאסור לאכלו כל א' בפ"ע אסור להרבות עליו עד שיעור ס' כדי לבטלו משום דהוי מבטל איסור לכתחלה. קה"י בסעי' זה. זב"צ או' ל"א.
ק״ט:ל״ז
א
לז) שם הגה. וי"א דאם נודע התערובת קודם שנתבשלו הכל שרי וכו' משום דכבר נקרא עליו שם היתר. ט"ז סק"ד. לה"פ שם.
ק״ט:ל״ח
א
לח) שם בהגה. הכל שרי. וא"צ ס' ויאכלו בב' בני אדם כדלעיל. ישמח ישראל. לה"פ או' י"ז. בל"י או' ח' ומשמע בישמח ישראל אף בלא מקום הפסד. ל"י שם.
ק״ט:ל״ט
א
טל) שם בהגה. דאין חוזרין ונאסרין וכו' ואם נתערב בו שוב איסור אחר הכיר מין את מינו ונעור מביטולו ונתוסף עליו והוי כאלו הוכר האיסור ואין ביטול לאיסור הניכר. כ"כ הרא"ש בסוף פג"ה ופסקו הרב בהגה לעיל סי' צ"ט סעי' ו' פר"ח או' י"ב. לה"פ או' י"ח. בל"י או' ט' ועיין בדברינו לשם סי' צ"ט או' ס"ט ואו' ע'.
ק״ט:מ׳
א
מ) שם בהגה. ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר. ולענין מעשה אני מפקפק בדבר שאין לסמוך על המתירין אפי' במקום הפ"מ חדא שרבינו הש"ע שקבלנו הוראותיו כתב סתם שאם בישלם יחד אפי' לאכול כל א' בפ"ע אסור ולא חילק במקום הפסד ועוד דהאוסרים בזה רבו כמו רבו נגד המתירין. ב"ד חי"ד סוף סי' מ"ז יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' ל"ב דלדידן (ר"ל הספרדים) שקבלנו הוראת הש"ע וכ"ש שהוא לחומרא אסור אפי' בהפ"מ. ועיין בדברינו לאו"ח סי' תס"ח או' נ"ו.
ק״ט:מ״א
א
מא) והגם דק"ל כסברת הש"ע מ"מ כל הספיקות דהוו במציאות זה הגם דבשאר איסורי אזלינן בהו לחומרא ואפי' באיסורי דרבנן בכה"ג מקלינן דשרי אפי' מדרבנן דכיון דנתבטלו ביבש הותרו לגמרי. פר"ת או' ה'.
ק״ט:מ״ב
א
מב) לדעת הש"ע שפסק כהרשב"א וה"ה לדידן (האשכנזים) באין הפ"מ אם נפל חתיכת נבילה לתבשיל לרוב היתר במינו ויש ס' עם הרועב ולא ניכר האיסור אסור ליקח מהקדרה שום דבר שיתמעט מס' הואיל והאיסור עדיין שם והוא גוש אלא יניחנו עד שיצטנן. ואם לקח מרק בהפ"מ שרי (והיינו לאשכנזים דמתירין בהפ"מ אם כבר נתבטל וליכא ס' כדברי מור"ם ז"ל) ואם לקח חתיכה א' ואין נשאר ס' יש לעיין די"ל ספק דרבנן לקולא (וכ"כ באו' הקודם) דשמא האיסור לקח. וכ"ז שיש בחתיכות רוב. הא חד בחד ולקח מרק אף בהפ"מ אסור (ר"ל אף לאשכנזים) דהא החתיכה נשארה באיסורה ופולטת עכשיו אלא יסלק הב' חתיכות והשאר מותר. שפ"ד או' יו"ד. ומיהו הכף אסור דהא בלע מחתיכת האיסור כשהוציאם מהקדרה בעודה חמה.
ק״ט:מ״ג
א
מג) מין במינו שנתבטל חד בתרי כשם שמותר לאכלם א' א' כמ"ש סעי' א' בסתם ה"נ יכול לבשל כל א' וא' בקדרה בפ"ע ויאכלם אדם א' כל קדרה בפ"ע בזה אח"ז ולסברת יש מי שאומר לשם בסעי' א' אין לאכלם אדם א' לכולם. ואם בשלם כל א' בקדרה לבדה הקדרות מותרים כל א' בפ"ע לבשל בהם דמאי שנא מן החתיכות והגם דהפר"ח סוף או' יו"ד אסר לבשל בהם בו ביום כל א' בפ"ט היינו משום דאיהו אזיל לטעמיה דאית ליה בסי' ק"ב או' ח' דכלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר דאינו בטל ברוב משום דהוי דשיל"מ אבל לדידן דק"ל כמרן ז"ל דבטל ברוב ולא הוי דשיל"מ א"כ ה"נ הקדרות מותרים כמו החתיכות דהחתיכות בטלי ברוב אפי' א' בבית וא' בעלייה כמ"ש לעיל או' יו"ד והקדרות ג"כ כמותם ומותר לבשל בהם אפי' בו ביום. זב"צ או' ל"ק. ומיהו אם אפשר יש לצאת ידי המחמירין ואין לבשל בהם אלא לאחר מעל"ע וחתיכות שאני דא"א בענין אחר וגם בחתיכות יש מחמירין על עצמם כמ"ש לעיל סוף או' כ"ד.
ק״ט:מ״ד
א
מד) ואם בשלם בג' קדרות ואח"כ בו ביום בישל באותם הג' קדרות תבשילים אחרים אין לערב התבשילים ביחד שהרי פליטת החתיכה האסורה הבלועה בקדרה מתערבת בתבשילין ואוסרן והו"ל כאלו בישל יחד השלש חתיכות אלא יאכל כל א' וא' לבדו. ומיהו אחר מעל"ע יש להתיר לבשל בקדרות ולערב התבשילין דכולי האי לא גזרינן. פר"ח סוף או' יו"ד. לה"פ או' י"ג. בל"י או' ו' וה"ה אם תחב הכף בג' קדרות אלו הכף אסור דודאי בלע איסור מן החתיכה האסורה. זב"צ או' ט"ל.
ק״ט:מ״ה
א
מה) יבש ביבש שנתערב חד בתרי דבטל מותר לבשלם בב' קדרות. ואפי' אם בשלם בב' קדרות קודם שנודע התערובת מותר לאכלם אח"כ. ב"ח בסוף הסי' בפסק. מנ"ו על התו"ח כלל ט"ל או' י"ח. זר"א חי"ד סי' ל"א. אבל הש"ך ס"ק י"ב כתב כשלא נודע התערובת קודם שנתבשלו דאז לא נתבטל האיסור כלל אלא דעתה בשעת הבישול נודע התערובק הו"ל ספיקא דאו' ולחומרא ואסור לכ"ע יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגב"י סוף או' כ"ו וכתב עליו דדבריו דברי אלקים חיים. וכן הסכים הפר"ח או' יו"ד. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' ז' כריתי או' י"א. חו"ד או' ז' חכ"א כלל נ"א או' י"ט. חינוך ב"י סי' מ"א. פ"ת או' ד' זב"צ או' מ' וכתב לדחות דברי המנ"י והזר"א הנז' שהשיגו על דברי הש"ך הנז' וע"כ הסכים לאסור כדברי הש"ך ודעמיה כי רבים נינהו יעו"ש.
ק״ט:מ״ו
א
מו) ומיהו אם נמלחו תחלה יחד קודם שנודע התערובות לדידן דק"ל מליחה בס' הו"ל כנתבשלו יחד ואסור. ב"ח שם בפסק. נוב"י ח"א חי"ד סי' ל"ג ד"ה אלא. חינוך ב"י שם. ער"ה או' י"ד וכתב ודלא כמ"ש חינוך ב"י סי' צ"ז בשם הר' זקנו ז"ל. וכן הסכים פ"ת או' ד' דלא כמ"ש חינוך ב"י סי' צ"ז. זב"צ או' מ"א וכתב וכן ראוי להורות.
ק״ט:מ״ז
א
מז) ואם נמלחו וחד אחר שנודע התערובת לדעת הש"ע דאוסר בבישול לכאורה נראה דה"ה במליחה כיון דהוי כבישול כנז' ולדעת מור"ם ז"ל דמתיר בהפ"מ בבישול ה"ה במליחה ומיהו נראה דגם לדעת הש"ע יש להתיר במליחה בהפ"מ דכיון דאיכא כמה ראשונים מתירין גם לבשלם יחד אחר שנודע התערובת כמ"ש הער"ה או' י"ג ועוד הא איכא דסברי דהכא לא אמרינן מליחה כבישול כמ"ש באו' הקודם חינוך ב"י בשם זקנו ועוד הא אמרינן לעיל או' מ"א בכה"ג בכל הספיקות אזלינן לקולא יעו"ש. וע"כ נראה דגם הנוהגים להחמיר בבישול כדברי הש"ע במליחה והפ"מ יש להקל.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
מין במינה אבל באינה מינה צריך ס' ואפילו יבש ביבש שמא יבשלם ויתן טעם:
ב
והאיסור וכו' החתיכה בעצמה מיקרי יבש ביבש רק הטעם שנתנה בחתיכה שבצידה מיקרי לח בלח דרך משל חתיכות איסור במין במינו לר"י דמין במינו לא בטל היינו לח בלח אבל לא יבש ביבש החתיכה עם חברתה מיקרי יבש ביבש אבל הטעם שקבלה מחברתה מיקרי לח בלח ולא בטיל:
ג
ואינו מכירו וקמח אי הוה לח בלח או יבש ביבש יש מחלוקת בפוסקים ודעת רמב"ם דלא מיקרי לח בלח ובתוס' יש דיעות מחולקות ודעת אחרונים דהוי לח בלח ועמ"ש פלתי והואיל ואין מוכח להדיא דקמח מיקרי לח בלח ולכך במין במינו הואיל אפילו אי הוי לח בלח דבר תורה א"צ רק רוב. אין להחמיר בקמח בקמח וברובא בטל.
ד
חד בתרי ואם ב' בג' ביבש וכן בלח שני מדות בשלשה נבוכו האחרונים והעלו ברובא בטל וע' פלתי דד"ת ודאי בטל רק מדרבנן דעת הרמב"ם ורש"ל להחמיר דכנגד ג' בעינן ששה. ויש להקל הואיל דהוא רק דרבנן.
ה
אבל לא יאכל וכו' דאכל ודאי איסור דנתערב אבל באוכל בפ"ע י"ל על כל אכילה היתר אכל ולכך בתערובות ב' בג' אסור ד' ביחד דאוכל איסור ודאי וכן א' בג' מותר לאכול בפ"ע ופשוט.
ו
אפי' זה וכו' עיין פלתי דזה חומרא דרבנן ומהתורה מותר אפילו אדם אחד
ז
ואינו מכירו דהיינו שנפרך לחתיכות קטנות שאין ניכר
ח
יבש ביבש דעת הש"ך ופר"ח דהוא מדרבנן ותה"ד דעתו דד"ת בס' ועמ"ש פלתי ועיקר אם נתערב כזית בכא"פ שהוא נערך א' בט' זתים אסור מהתורה אבל ביותר מזה אינו רק מדרבנן דשמא יבשלם ויתן טעם
ט
בין האיסור עיין ש"ך דהביא דעת א"ז באיסור דרבנן חד בחד מותר לאוכלן שני בני אדם אבל לא באדם אחד ורמ"א כתב שהרא"ש חולק ועיין פלתי
י
מדרבנן מין בא"מ יבש ביבש באיסור דרבנן דעת הש"ך חד בתרי בטל דאף אם יבשל לא יבא לידי איסור התורה והרב בעל מנחת כהן השיגו ולפי מש"ל בלא"ה יש לאסור יבש ביבש בלי הטעם שאם יבשל וכו' פשיטא דעיקר כש"ך וכן מורים דברי רמ"א
יא
ואם בשלן דעת הש"ך ופר"ת אם בישל קצת בקדירה זו וקצת בקדירה זו קודם שנודע התערובות א"כ יש בכל קדירה ספק איסור ואוסר משא"כ אם בישל לאחר שנודע התערובות (וע"ל סי' קי"א):
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
דבר הנבלל וכו' אי קמח מיקרי לח בלח או יבש ביבש נחלקו התוס' ובפרק הערל כתבו תרי שנוי' דסתרי להדדי לחד תי' הוי לח בלח ולחד תירוץ הוי יבש ביבש ולהיות כי צריך אני להתלמד בו אעתיק הדבר בקיצור דאמרינן בפרק משילין על המשנה האשה ששאלה מחברתה מים ומלח כרגלי שתיהן ופריך הגמ' ולבטל מים ומלח לגבי עיסה א"ל הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עלה מ"ש חיטין בשעורין דלא דבטיל חיטן בחיטן נמי נהו דלר' יהודא לא בטיל וכו' עכ"ל הקשו התוס' בפרק הערל דף פ"ב ד"ה ר"י דהא יבש ביבש אף במינו בטל לר"י ותי' התוס' דמיירי קמח בקמח דאם לא כן הא ניכרת חיטן בשעורים ואיך קאמרנן דבטל. ועוד תי' קמח בקמח הואיל והוא צונן הוי יבש ביבש ובטל רק התם בביצה איירי ברותחין וכו' והטעם הוי לח בלח עכ"ל ומזה בא מחלוקת הנ"ל: ובאמת אני אומר לענ"ד מסתבר תי' השני של תוס' דארו' לן בזה קישי' מהרש"ל וקו' מהרש"א דהקשה המהרש"א הא התו' בעצמן מחלק בין ממון דלא בטל דשם בעליו עליו ובין איסור דבטיל א"כ מה קאמר הגמרא חיטין בשעורין דלא דהוי מין בא"מ ובטיל מנלן ה"מ באיסור אבל ממון דשם בעליו עליו אפי' באינו מינו לא בטיל ע"ש שדחק ליישבו. ומהרש"ל הקשה בפשוט במה דקאמר מ"ש חיטין בשעורין דלא דמין בא"מ הוא ובטיל דא"כ עדיין שפיר פריך ממים ומלח דליבטל גבי עיסה דהא הוי מין בשא"מ אמנם לתירוץ השני הנ"ל לק"מ דהא הוכיחו התוספת דלא איירי בקמח דא"כ אף חיטין בשעורין מין במינו מיקרי רק חיטין ושעורין ממש ורותחין דבלעי זה מזה וא"כ השעורין נכרי' וישנו בחזרה כמ"ש התוספת רק כל הענין על הטעם שקבלו החיטין משעורין וא"כ בזה שפיר קאמר הגמר' דבטיל ולא שייך קושי' מהרש"א שם בעליו עליו דהא אין אנו דנין על גוף השעורין אלא על טעמן וטעמא בעלמא ולא שייך שם בעליו עליו כלל וכלל ולולי דריבה התורה במשרת ה"א דטעם לאו כעיק' א"כ מהכ"ת לומר לענין ממון שם בעליו עליו אבל חיטין בחיטין דגוף חיטין נתערבו דהא לא מינכרי וגם קיבלו טעם ג"כ בזו שייך שפיר שם בעליו עליו דהא איכא של חבירו בעין וא"ש וגם קו' מהרש"ל מיושב דאף דאף דחיטן בשעורין בטילים היינו דלא שייך שם בעלים על טעם גרידא וגוף החיטין אתיא בחזרה כמ"ש אבל במים ומלח שמעורב בעיסה וא"א בהסרה וחזרה פשיטא דשם בעליו עליו ואם כן מסתבר תירוץ השני: והנה הרגיש הר"ם מלובלין בתוספת דכתבו דאיירי ברותחין ופי' הוא כנ"ל דלא איירי בקמח בקמח ובאמת הסיר החיטן וקשה ליה למה חיטין בשעורין בטל הלא יש כאן טעם ומין בא"מ הטעם אוסר וכתב בזה הלשון דמין באינו מין הטעם בטל לר"י וכו' עכ"ל ושותא דמרן לא ידענא דמין בא"מ לא יאסור הטעם לר"י מנלן זה דלא יסבור ר"י טכ"ע דאורייתא ואולי ס"ל כר"ן דלא אמרינן טכ"ע רק היכי דנימוח גופו של איסור בהיתר דהיינו חלב בגריסין אבל אם משך האיסור ורק טעמו נשאר זהו טעמו ולא ממשו ואינו אסור ד"ת או יש לומר בתחומין הקילו כמ"ש התוספת בכמה דוכתי או י"ל דס"ל לר"י דאף מדרבנן מותר ויש ראיה לזה ממתני' דתרומ' פרק עשירי ר"י כל המתבשלין זה עם זה מותרין חוץ מן בשר וע"כ באינו מינו איירי דמין במינו הא לר"י לא בטיל וש"מ באינו מינו ס"ל כר"ן דטעמו לא אוסר אפי' מדרבנן רק בבשר שטעמו חזק: ולפ"ז לתירוץ הראשון בתוספת דתירצו דאיירי קמח בקמח וקרוי לח בלח הקושי' בבמ"ע קב חיטין ביו"ד קבין שעורין מ"ט בטיל הא מין בא"מ לח בלח בעיס' וכאן הא איכא תערובת של איסור ואוסר לכ"ע ולומר עשרה קבין לאו דדוקא רק יותר זה דחוק דיבאר הגמרא מנין מה דלא קאי הקצרה לשונו לומר תיכף מנין רב ס' או ע' ולכן צ"ל דוודאי לענין מין במינו דלא בטל איירי דווקא לח בלח והטעם כתבו התוספת דבענין דבר המתערב בכל ההיתר ואינו עומד בפ"ע בזה אף קמח מתערב יפה ואין עומד בפ"ע ומה לי אם הקמח חם או צונן אבל לענין טכ"ע במין בא"מ דלח בלח טכ"ע היינו לח בלח חמין וכדומה שמתערב בהיתר לגמרי אבל קמח בקמח כיון שהוא צונן אין נותן טעם בהיתר ואין מתערב כ"כ שיעשה היתר איסור דהא כל קורט קמח עומד בפ"ע ולא דמי ליין ושמן כמ"ש הרמב"ם ולכן לא שייך ביה טכ"ע. ולכך בביצה לענין דיהא מין במינו דלא יתבטל לר"י אף קמח בקמח קרוי לח בלח ואינו בטל אבל באין מינו שאיסור התערובות מתורת טעם כעיקר לענין זה לא קרוי לח בלח לאסור בצונן. וא"כ דברי התו' יפה מתפרשים דאיירי בקמח בקמח ולענין מין במינו הוי קמח בקמח לח בלח ולא בטיל לר"י אבל חיטן בשעורין בטיל דהוי מין בשא"מ ומחמת טכ"ע לא אוסר דלענין נותן טעם קרוי קמח בקמח יבש דהא צונן הוא ולית ביה משום נ"ט: וא"כ נראה לדינא מין במינו שנתערב קמח בקמח יש להקל במקום הפסד כיון דדעת הרבה פוסקים דקרוי יבש ביבש ואפילו לדעת התוספת דקרוי לח בלח לפי מה שכתבתי הוא רק לענין מילתא דר"י דמין במינו לא בטיל אבל לא לענין טכ"ע ומין במינו לו יהי' דה"ל לח בלח הא זה ג"כ ד"ת ברובא בטל רק מחמת גזירה אסרו בזה יש להקל דאם הוא מין בא"מ ג"כ אפשר דאין נ"ט ולכך אין כאן חשש לחומרא וכדאי הרמב"ם לסמוך עליו ובפרט הך דקמח בקמח מיקרי לח בלח כמש"ל דר"י ס"ל מין במינו לא בטל היינו לח בלח כנ"ל והך גופי' אין לו יסוד מוחלט דכל ההכרח הוא דר"י ס"ל תרומה בא' ומאה במינו וכן באגוזי פרך ס"ל לר"י דלא בטיל והקשה תוס' הא בלא"ה מין במינו לא בטיל וגלל כן הוכרח התוספת לחלק בין לח בלח ליבש ביבש ומלבד שעוד תירצו התוספות הא דידי' והא דרבי' בלא"ה יש ליישב בקל דהא פרכינן בחולין דף צ"ב ע"ב בהא דאמר ר"י דג טמא צירו במאתים ופריך והא אמר ר"י מין במינו לא בטל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא היא ופי' התוס' ד"ה שאני פירש ולא אסור אלא מדרבנן וכ"כ הרשב"א בחידושיו ציר מדרבנן הוא דאוסר ובשל דבריהם לא אמר ר"י מין במינו לא בטיל. ובהך שמעתא דליטרא קציעות זבחים פ' התערובות משמע דר"י ס"ל תרומ' דרבנן ובפרט בפירות לכ"ע דרבנן וא"כ מחמת מין במינו הא בדרבנן בטל וכן כלאי כרם למאן דס"ל תרומ' דרבנן דבטלה קדושת ארץ אף כלאי כרם דרבנן כמ"ש התוס' בזבחים ריש פ' כל הזבחים ויבמות דף פ"א ע"ש א"כ הך דרמוני בדן מתוקמה הכל בתרומה וכלאי כרם והוא מדרבנן ומין במינו בטל ולכך הוצרכו לומר דמחמת חשיבתם לא בטיל ולק"מ וצ"ע על התוס' דלא הזכירו מזה דבר. אמת דיש להבין בהך סוגי' דביצה הנ"נ דאמרינן חיטין בחיטין נמי נהי דלר"י לא בטל הא שם איסור תחומין דקיימ"ל דהוי רק דרבנן כמ"ש התוס' ואם כן בדרבנן הא מין במינו בטל לר"י וצ"ע לכאורה. ומה שיש ליישב בזה הוא בקצרה דתרתי קולות לא אמרינן דהא יש כאן מב"מ דלא בטיל ואי דהוי דרבנן הא לענין דשיל"מ דנין בו כמו ד"ת כדאמרינן רפ"ק דביצה דספיק' דדבר שיש לו מתירין אסור כשל תורה רק צריכין למימר תחומין שאני דהקילו בו ביותר. והנה עוד יש לעורר דהא מב"מ לא בטל הא הוי לי' דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ גם כן אפילו באלף לא בטל וצ"ל גם בזה הואיל והוא תחומין הקילו בו ביותר משאר דשיל"מ דיתבטל וא"כ הרי כאן ב' קולות בתחומין וכולי האי לא אמרינן ודוק ולכן הנכון למעשה כמ"ש:
ב
חד בתרי בטל ואם נתערב תרי בתלתא האריך הש"ך והפר"ח דגם כן בטל ומכ"ש לח בלח. ואולם מהרש"ל באו"ש גבי בצים דלעיל סימן ק"ז מבואר דאם יש כ' בצים שנאסרו צריך מ"א לבטלן ולא פחות מזה מורה דבעי' תמיד כפל כמשמעות הרמב"ם בהלכ' מ"א וכמ"ש הר"ב מהרלב"ח ואין צריך להאריך בהעתקתו כי כבר העתיקו האחרונים. והנה ודאי לד"ת פשיטא דכל שהוא יותר מהשני קרוי רובא ובטיל דמכל ענינו של ר"י דיליף מב"מ לא בטל ולרבנן עולין הוא דכתי' דם פר ודם שעיר ודם פר מרובה משל שעיר ולא בטל ואין דם פר כפל כשל שעיר והנסיון יוכיח רק מרובה במדה יותר ומ"מ ראוי הי' שיהא דם שעיר בטל. והבאתי ראיי' מירושלמי פ"ק דחלה ר"י כרך מצה ומרור ואכל ופריך הא הלל כרך מצה ומרור ואוכלן וביקש לתרץ כאן בזמן שב"ה קיים וכאן בזמן שאין בהמ"ק קיים וחזר ותי' אף אלו הי' ר"י בזמן הבית הי' לוקח רק מצה ומרור ולא פסח דשניהם מבטלי' אחד עכ"ל ירושלמי ואילו בש"ס דילן בפסחי' קאמר הגמרא בזמן הזה לא ליכול אינש מצה מרור כהדדי דמצה דאורייתא ומרור דרבנן ומבטלין זא"ז והרי זה לכאורה סותר דברי ירושלמי דאמר אין חד מבטל חד ור"י דעבד כן למעשה אבל נראה דלק"מ דוודאי אין חד מבטל חד רק אם כן הלועס כזית מצה וכזית מרור צריך שיכוון ויצמצם באכלו קצת מכזית מצה שלא יאכל יותר מרור וילעסנו דאם כן ה"ל מרור רובא ובטל מצה וכן להיפך לכן צריך לצמצם שיהו מכוונים הלעיסה ממצה וממרור לא פחות ולא יותר וזה קשה לדקדק עליו ולכך אמרו חז"ל דלא ליכול אינש בהדדי דלא סגי' דירבה אחד על חבירו ויבטלנו וזהו בסתם בני אדם אבל ר"י שהי' רב גוברי' וה' אתו הי' מדקדק באכילתו שלא ילעוס ויאכל יתר אפילו כל שהוא יותר מצה ממרור והיה תמיד מכווין זה עם זה כדי שלא יקרה ביטול ויקיים מצות כריכה כתורה וזה ברור: ומבואר להדיא דחד בחד לא בטיל הא כל שהוא יותר בטל וא"צ כפל ודברי ירושלמי זה גריר אחריו הרמב"ם ז"ל בסדר הפסח דהי' בזמן הבית הי' כורך מצה ומרור וכ' עליו הראב"ד לא דייק ופירשו המפרשים דהל"ל פסח מצה ומרור (וע' שו"ת שער אפרים ומ"ש בזה שם זקיני הגאון רבן של ישראל מהור"ר ליב זינץ זצ"ל אבי אמי החסידה המפורסמת מ' שינדל ז"ל ) ולפי הנ"ל ניחא דפסק כר' יוחנן דחולק על הלל דתלתא לא לאכול דתבטל תרי לחד רק חד בחד והלכה כר' יוחנן ולכך פסק כוותי' והארכתי בזה במקום אחר: וראה זה מצאתי לרבן של ישראל מהרש"א דכ' בתו' פ' אלו עוברין דפריך הגמרא למ"ד כזית א"פ דאורייתא הא בשני קדרות א' של חולין ונפלו לתוך שני קופות א' של תרומה אמרינן שאני אומר חולין לתוך חולין ותרומה לתוך תרומה נפל ואי ס"ד בכא"פ דאורייתא איך אמרינן שאני אומר. והקשו התוס' הא ע"כ איירי שרבו דבס"ד דאיירי בתרומה דאורייתא אסקינן בפרק הערל והוא שרבו וא"כ מין במינו ברובא בטל. והקשה מהרש"א ל"ל ראיה מהערל ממקומו נלמד דהא צ"ל כדאמרינן להדיא בנזיר ולטעמך בכא"פ לאו דאורייתא הא איכא היתר מצטרף לאיסור ומשני הגמרא דנפיש ההיתר דלא אמרינן היתר מצטרף וכו' עכ"פ ש"מ דהיתר נפיש מאיסור. ותי' מהרש"א ודאי מחזקינן דנפיש אבל מ"מ אין היתר כפל כאיסור ולא שייך בו ביטול משא"כ בהערל דבעי' רבו משום ביטול ש"מ דהוא כפל עכ"ל. וזה מבואר דס"ל הא דחד בתרי בטל היינו כפל עכ"ל. וזהו דוחק גדול ופלא בעיני כי אפי' הפוסקים המצריכים כפל היינו מדרבנן אבל ד"ת ברובא בעלמא סגי כמש"ל מדם פר ודם שעיר ובדברי תוספת דהכל בד"ת דבדרבנן ודאי אמרינן שאני אומר וכו' וא"כ יסבור רבינו הגדול דדין זה דבר תורה קשה מאוד. ודוחק לומר דכוונת מהרש"א דיש מקום לטעות לומר דבעי לביטול כפל וא"כ לא רצו התוס' להקשו' מהך דנפישי אולי נדחה אותם דבעי' כפל ולכך אלימא להקשות מהך דערל דלית כאן מקום לטעות. אבל באמת לדינא מודה רש"א דלא בעי כפל. וגוף קושי' המהרש"א נראה כך דהתו' העלו שם בפסחים ובנזיר דהא דהיתר מצטרף לאיסור היינו בנבלע היתר לתוך האיסור ולא בסתם בלי בלוע ע"ש. וא"כ יש להבין מה קאמר הגמ' על שתי קושי' ולטעמיך היתר מצטרף לאיסור וכו' וקשה מה קושי' דלמא איירי דאין היתר שנפל מובלע עם האיסור ולא שייך היתר מצטרף וכו' וצ"ל דסתמא בהך קדירות שנפל לקופ' יבשל או יאפה והרי מובלע זה בזה וזה ברור ופשוט: וא"כ שפיר קאמר דנפישי דלו דודאי מה שנפל מקדירה עם הך קופה שנפל לתוכו שוים במדה בזה קב ובזה קב דאל"כ חד מבטל את חבירו כשאתה נותן מין לתוכו לבשל ולעשות עיס' בעלמ' הרי המים ההמה שהמה היתר מצטרפין להיתר שישנו פה והרי הם נפישי מן איסור שנפל ומה בכך אם הם מינים נפרדים מים וקמח לענין היתר שלא יצטרף לאיסור אין נ"מ היתר מצטרף לאיסור כל התירים ביה משמע ושפיר קאמר דנפישי. אבל לענין דחד ברובא בטל צריך להיות הרוב הכל מינו דמין במינו בטל ברוב אבל אין המים מצטרפים לבטלו דהמים הם אינו מינו ובאין מינו לא אמרינן חד בתרי בטל ואין המים מסייעין כלל לבטל ונשאר רק קמח בקמח ואינם רק שוה בשוה ולא קשה קושי' התוס' ולכך הביא התוס' ראיה מן יבמו' והוא שרבו דע"כ הפי' מינו רבו לבטל ושפיר הקשו א"כ ליכא כאן איסור תורה דברוב בטיל וא"ש. ומיושב קושי' מהרש"א. וא"כ דלית כאן ראי' ולכ"ע הדבר מדרבנן כאשר בררתי לעיל בדברי רבנן להקל שומעין דברובא כל דהו בטל כדעת הנך פוסקים ואין להחמיר כלל. וכן מורין בבי' מדרשא:
ג
ויש מי שאוסר לאדם אחד וכו' ואין להקשות הא דאמר ר"א אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים וכו' וקשה הא יש כאן תערובת בעל מום ודאי ואיך הותר להקריב למזבח כל הראשים ונמצא קרב במזבח אכילת איסור ודאי דמ"ש בן אדם אוכל כולם מ"ש למזבח הוקרבו כולם ועיין סי' ק"י שהארכתי בזה בישובו ע"ש:
ד
צריך ס' וכתב התה"ד בטור י"ד נ"ט שאם יבשלם יתן טעם משמע דאין צריך ס' אלא מדרבנן ובתוס' פרק אלו עוברין משמע דצריך ס' מהתורה עכ"ל. והשיג הש"ך דליתא דהתם איירי בקמח בקמח בלח בלח אבל ביבש מהתורה חד ברובא בטיל עכ"ל והסכים כמו הפר"ח ולהיות כי המה קצרו במקום שהי' להם להאריך והוא מקצוע גדול בדין או"ה חשבתי להאריך כי נראין הדברים לא כדברי זה ולא כדברי זה יבש ביבש מבא"מ אין צריך ס' אבל גם ברוב לא בטיל אבל צריך כזית בכדי אכילת פרס אם יש כ"כ בטל ד"ת ואם לאו אינו בטל וכ"כ מהרש"ל והוא הנכון וקרב בצורה של הגמרא ותה"ד דנקט ס' לאו דוקא נמצא שרש הדברים הש"ך וסייעתו ס"ל בעינן כזית בכא"פ וגם דיהיב טעמא דאל"כ הוי יבש ביבש ובטל ודעת תה"ד ומהרש"ל אפי' לא יהיב טעמא ולא הוי אלא יבש ביבש מ"מ כזית בכא"פ אוסר ועתה נעיין בצורת השמועה זו והפוסקים כאן הוא דעת של תורה מכריע (והנה לפי דעת הרמב"ם דביצה מחזק' ג' זתים ודעת רשב"א ע' הלכות י"כ מיקרי בית הפרס ג' בצים א"כ כזית בית הפרה א' מששים ולא בטיל אבל יותר בטל ובזה יובנו דברי הגמ' סוף ביצה דקאמר הרי שנתערב קב חיטין בעשרה קבין שעורין וכו' ויש להבין למה בחר הגמ' במנין זה ולא בשאר מנינים והלא דבר הוא ולפי הנ"ל בחיטין ושעורין איך נימא הואיל ומין באינו מינו הוא בטל אמת דהוה יבש ביבש כמש"ל בתוס' מ"מ בעינן יותר מכזית כא"פ ואם לאו לא בטיל ולכך קאמרא' בעשרה שהוא יותר מא"פ חלק אחד דבתשעה הוי בכא"פ ודוק ) דשם פרק אלו עוברין ס"ל לאביי היתר מצטרף לאיסור ד"ת ורבא חולק רק ס"ל בכא"פ דאורייתא ופריך הגמרא שני קדירות א' חולין וא' תרומה ולפניהם שתי קופות אחד חולין וא' תרומה ונפלו אלו לתוך אלו כשר שאני אומר חולין נפל וכו' ואי ס"ד כזית בכא"פ דאורייתא איך אמרינן שאני אומר ומשני תרומה דרבנן והק' תוס' הא הוי מב"מ וברובא בטיל ובקופה איכא רוב ותירץ התוס' דבעי למימר בכל ענין אפילו אינו מינו כגון קמח חיטין בקמח שעורי' דלא בטיל ברוב עכ"ל. ומזה למד הת"ה דיבש ביבש מין בא"מ לא בטיל ברוב אבל מ"מ לא מוכח עדיין דצריך ס' ושלא בכונה כתב ס' כי ס' מאן דכר שמיה רק בכא"פ ששיעורו נודע כנ"ל והש"ך לשיטתו פי' דהא דתירצו התוס' דאיירי באינו מינו קמח חיטין בקמח שעורים התוס' ס"ל קמח בקמח קרוי לא בלח וא"כ לא הוי יבש ביבש. נמצא ודאי למ"ד קמח בקמח מיקרי יבש ביבש אף הש"ך ע"כ מודה דכא"פ אפילו יבש ביבש קמח בקמח אסור אלא אף להפוסקים דחולקים דהוי לח בלח יש להבין איך ס"ד דכא"פ לא שייך אלא לח בלח הא כל ההבדל בין לח ליבש הוא דלח נ"ט וא"כ ד' מיני מדינה דלית בהו טעם כמ"ש הטור א"ח סימן תמ"ב לא שייך בהא בכא"פ דהא הוי יבש ביבש וקשה בגמרא אמרינן להדיא הנח לכותח וכו' דלית בהו כא"פ משמע הא אית בהיא חייבים עליו בפסח והרי הם יבש ביבש דאין נותנין טעמא כלל ומ"מ אוסרים בכא"פ. ואמת דגם ברש"י דפסחים דף מ"ה יש לדקדק דכתב דרבנן דפליגי בכותח לי' להו טכ"ע דאורייתא ומ"מ אמרינן ביה בכא"פ והרי הם כביבש ביבש דמה יוסיף הטעם הא טכ"ע לאו כלום הוא מיהו זה לאו קושי' דתרתי בעינן טעמו וממשו כדאמרי' בע"ז ולכך טעמא לחו' אינו אוס' ממשו לחו' ג"כ אינו אוסר דהוי יבש ביבש טעמו וממשו דהוי תרתי כא"פ וטעם אסור דאורייתא אבל מטור ראיה כנ"ל דל"ל דהוי תרתי דהא אינו אלא קיוהא בעלמא ומ"מ אמרינן בכא"פ דאורייתא ש"מ אף ביבש כן דלא כש"ך. ויש לדחוק דפירושו של קיוהא כמ"ש הרז"ה טעם שלישי טעם חדש ע"ש עכ"פ טעמו לא מיקרי ומ"מ לא הוי יבש ביבש ואוסר בכא"פ אך זה דוחק. ואין להביא ראיה להיפך לר' חיים כהן דס"ל טעם כעיקר תורה דוקא כשיש בכא"פ. וקשה ל"ל טעם כעיקר דל טעם מהכא הא לא יהיה רק יבש ביבש ואם הוא בכא"פ אוסר וכי יגרע ע"י נ"ט וא"כ מנ"מ אי טעם כעיקר דאורייתא או לא. הא לא קשיא דבשביל טכ"ע א"צ לאכול רק כזית מתערובות משא"כ בשביל כא"פ אינו לוקה עד שיאכל כל ו' זתים וגם אם נתערב ביותר מששה זתים הוי חצי שיעור ולא בטיל ואסור משא"כ ביבש ביבש אם הוא יותר מתבטל. ואין להקשות מ"ש טעם כעיקר דאסור חצי שיעור ואפילו ע"י תערובות דאם נתערב יותר מזי' בששה זתים מ"מ אסור כמ"ש הטור בסי' צ"ח ע"ש. ואלו ביבש בכא"פ אם נתערב ביותר מכא"פ מותר הואיל הוא בתערובו' וחצי שיעור ע"י תערובו' לא אמרינן. וכ"ת באמת לר"ח כהן דס"ל בטכ"ע דאסור חצי שיעור אפי' ע"י תערובות ה"ה ביבש ביבש לענין כא"פ דא"כ יבש ביבש שנתערב יאסור אפי' בכ"ש זית איסור במאה היתר דמ"ש הא משהו חצי שיעור הוא בשלמא בלח בלח לענין טכ"ע אמרינן כיון דבטל טעם שוב אין שיעור איסור דהא בטל שורש האיסור שהוא הטעם וזה לא שייך ביבש לכאורה וא"כ אפי' משהו יאסור: ובחידושי אמרתי כי הא דחצי שיעור ע"י תערובו' דס"ל לרמב"ם אינו אוסר (ועיין תו' בפרק אלו עוברין ד"ה לענין חמץ נמי ובמהרש"א שם ) הטעם היא משום דכל הטעם דחצי שיעור אסור דחזי לצרופי וזה שייך בעין אבל לא כשנתערב ונתבטל דאין שייך לצרופי הלא כבר נתבטל ולא שייך תו לצרופי. אך א"א חוזר וניעור שפיר שייך בהו חזי לצרופי אם נתערב כגון אם יפול תוך תערובות עוד איסור וא"כ חוזר וניעור וה"ל שיעורא. ודעת הרבה מחברים כדלעיל סי' צ"ח דבלח בלח אמרינן חוזר וניעור אבל לא ביבש וא"כ י"ל ר"ח כהן ס"ל כן ולכך טעם כעיקר שהוא אוסר חצי שיעור אפילו בתערובת דהא חזי לאיצטרופי בתוספות האיסור וחוזר וניעור משא"כ ביבש דאין חוזר וניעור ולא שייך חזי לאיצטרופי ולכך אינו אוסר חצי שיעור ע"י תערובו' וק"ל. זהו מה שאמרתי בחידושי. אבל העיקר כי לא החמירה התורה ביבש יותר מנ"ט אם יתבטל יהיה מותר דלא יהיה נרגש טעמו יבטל איסור אף ביבש אף דטעמו עומד בפ"ע מ"מ אלו לא נתבטל היה טעמו מאובד ובלתי נרגש אף ביבש לא מחמירין בחצי שיעור ולכך באמת דעת מהרא"י ביבש ביבש בא"מ בס' דחצי שיעור אסור ד"ת רק נא החמירו יותר מששים דאיך נ"ט בבישול כלל ולכך בחר בלשונו ששים ובאמת העיקר דחדשה התורה בטעם כעיקר לענין א"צ שיאכל כל הזתים. והנה התה"ד כתב ראי' מן תוס' פ' אלו עוברין ומן ג"ה ולכאורה בג"ה אין זכר לו אלא דסובב והולך לבטל דינא הש"ך ופר"ח דהם פירשו בתו' דב' איירי באינו מינו ולח בלח וע"ז סובב כל קושיתו דא"כ מאי ארי' קושי' הגמרא מכזית כא"פ הא בנא"ה טעם כעיקר דאורייתא ולא מצינו בזה חולק בתוספת וקושי' זו הקשו התוספת בפרק ג"ה ושם תירצו דאיירי מין במינו אבל בפסחים דתי' באינו מינו א"כ הקושיא במקומו. ועכצ"ל דלא כש"ך דאיירי יבש ביבש והוכחת מהרא"י כראי מוצק דלא איירי בלח בלח: והנה בלא"ה יש לת"ה ראיה מגמרא זבחים פרק התערובות דאמר ר"ל פיגול נותר וטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור דא"א שלא ירבה אחד על חבירו ויבטלו. ופריך הגמרא ונ"ט ברוב לאו דאורייתא והתנן העושה עיסה מחיטין ואורז אם יש בה טעם דגן יוצא י"ח בפסח וכו' וזהו תיובתא להרב הש"ך וסייעתו דמה פריך הא ר"ל איירי שפרכן זה בזה ביבש עד שהם נבללים היטב וא"כ מותר דהוי יבש ביבש. אבל עיסה שהוא לח בלח אוסר ותליא בנ"ט וטכ"ע א"ו דאף יבש ביבש בא"מ אוסר ושפיר פריך דהוי נ"ט ברוב. ואמת גם לדעת הרב בעל ת"ה צריך ישוב מה פריך לר"ל מעיסה וכו' דלמא שם הטעם משום דטעם כעיקר וזהו דאורייתא לכ"ע בלי חולק אבל כאן הוא יבש ביבש והאיסור משום בכא"פ וזו דילמא לא ס"ל לר"ל כמו דלא הוי ס"ל לאביי ואולי י"ל דהת"ה אזיל בשיטות ר"ח כהן דטכ"ע היינו בנתערב בכא"פ דאם יאכל הכל יתחייב אף על זית דנ"ט חייב. וא"כ שפיר פריך הגמרא כיון דחזי' אם יש בו טעם וכו' דטכ"ע דאורייתא ש"מ הך דינא דכזית בכא"פ דאורייתא דהא בהא תלי' כמ"ש וא"כ קשה לר"ל דהא הוי כזית בכא"פ וא"ט ודברי ת"ה מוכרחים: ולפ"ז לכאורה גם קו' הנ"ל מתורץ שהקשינו לדעת הש"ך איך אפשר שהתוס' יפרשו הך דשני קופות בלח בלח א"כ יקשה דל כזית בא"פ הא טכ"ע. די"ל דתוס' שבפסחים ס"ל כר"א כהן וא"כ לס"ד דלא אמרינן כא"פ גם טעם כעיקר לא אמרי' דחדא בחברתה שייך (ואביי דלא ס"ל כא"פ ומ"מ קאמר בחולין טעמו ולא ממשו דאורייתא אסור בתר דקבלה מרבא. ועוד דלפי דבריו דלמידן טכ"ע מבשר בחלב אפילו בפחות מכזית כא"פ אוסר כמו בשר בחלב רק רבא דחה דבריו ולק"מ) אך בתר עיון אין כאן שרש דכיון דר"ח ס"ל ע"י תערובו' מ"מ אסור חצי שיעור וא"כ אם נתערב זית בשבעה זיתים ג"כ אסור מן התורה רק מלקות ליכא. וא"כ אף דליכא בכא"פ דאורייתא מ"מ כיון דאם נתערב חד בחד ודאי ד"ת האוכלו לוקה אף דכא"פ ל"ד (ועיין תוספת נזיר כתבו להדיא) ולפ"ז אם נתערב ביותר מחד בחד הוי חצי שיעור ואוסר ג"כ תערובתו ועדיין י"ל טעם כעיקר לאיסור ולא למלקות וא"כ אף דלא אמרינן כא"פ דאורייתא מכל מקום שייך טעם כעיקר לענין חצי שיעור ועדיין קשה תינוק לי' דהוי טעם כעיקר. מ"מ אין מזה סתירה להך דזבחים דאמרינן דתליא זה בזה דחדא מי יימר דלענין לצאת ידי מצה יצא אם הוא רק איסור ולא מלקות דיוצא. ועוד הקושיא לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה א"כ פשיטא אם נתערב זית ביותר דלי' ביה איסורא ד"ת ואיך יוצא ידי מצה ועכצ"ל דבכא"פ דאורייתא והוי איסור מלקות בשיעור גמור: ויותר נראה לפי דעת הת"ה דסוגי' דשם אזלא כך ומיושב ג"כ קו' התו' דלמה פריך מהך דעושה חיטין וכו' ולא מן כל טעם כעיקר דעלמא והוא דוודאי מן טעם כעיקר לא רצה להקשות ולהוכיח בכא"פ מה ענין זה לזה רק כך הוכיח העושה עיסה א"כ נותן קמח חיטין וקמח אורז ובללן זב"ז ונותן מים ועושה עיסה ואח"כ אופה וא"כ מתחילה תיכף בשעת בלולה בטלו קמח חיטין בקמח אורז כי ברובו בטל ונ"ט חיטן באורז ליכא עדיין דהא צונן הוא וא"כ כשנתבטל מה יועיל אח"כ כשאופה העיסה ונ"ט זה בזה הא כבר נתבטל וקמח אורז מיקרי. וכי בטעם יחזור ויעור להתיר וע"כ צ"ל דיבש ביבש מין בשא"מ לא נתבטל וא"כ קודם אפיה לא נתבטל קמח חיטן ולכך אם לאחר אפייה יש בו טעם חיטין מותר דטעם חיטין בעינן וא"כ קשי' לר"ל דמוכח יבש ביבש לא בטיל ברוב כדעת תה"ד ולכך לא פריך מטכ"ע דעלמא. והנה לכאורה יש ראי' להש"ך מן תוספת חולין פג"ה דהקשו בממ"נ אי איירי בא"מ יאסור משום טכ"ע ואי במינו הא ברובא בטיל. וקשה דילמא איירי כא"מ ומכל מקום ל"ל לא רצה הגמרא להקשות דיש לומר דאיירי יבש ביבש ונפרך היטב עד שא"א להיות ניכר כמ"ש בסימן זה ולא שייך טעם כעיקר וצ"ל דא"כ דאיירי ביבש ביבש שיתערב ואינו ניכר א"כ מה פריך הגמרא משתי קדירות הא יבש ביבש ברובא בטיל וע"כ צ"ל דס"ל להגמרא דליתנהו במציאות יבש ביבש ושפיר הקשו מטכ"ע וא"כ דברי הש"ך מוכרחים לכאורה: אמנם נראה הת"ה דייק לי' דינו מדברי תוס' הללו דהתוס' תירצו דאיירי במין במינו ומ"מ פריך אם בכא"פ באינו מינו אף במינו ה"ל לגזור גזירה אטו אינו מינו והקשה מהרש"א א"כ אף דכא"פ לאו דאורייתא מ"מ ה"ל לאסור במינו גזירה אטו אינו מינו דאסור משום טעם כעיקר וע"ש שדחק לחלק אבל י"ל בפשוט בשלמא בס"ד אי איירי בא"מ קשה איך יתכן תערובו' הא מנכר וצ"ל קמח בקמח ותו' ס"ל קמח בקמח מיקרי לח בלח ושפיר הקשו הא טעם כעיקר דאורייתא אבל לבתר דתי' התוספת דמיירי במין במינו בזה שפיר יש לומר דמיירי חיטין בחיטין וכדומה דהא לאו מנכר דהוי מין במינו וא"כ לא שייך כלל טעם כעיקר ולק"מ קושי' מהרש"א דביבש ביבש לא שייך טעם כעיקר אף באינו מינו ועיין לקמן סי' קי"א מ"ש בדברי רשב"א מוכח ג"כ כת"ה ע"ש: והנה הרמב"ם בפ"ט מהלכות מ"א כתב חלב אליה שנפל לתוך גריסין ונמוח הכל טועמי' את הגריסין אם לא נמצא בהן טעם חלב מותרים ואם נמצא בהן טעם חלב והיה ממשו הרי אלו אסורים מן התורה. טעמו ולא ממשו אפורים מד"ס כיצד הוא ממשו כגון שהיה מהחלב כזית בכל ג' ביצים מתערב אם אכל ג' ביצים הואיל ויש בהן כזית מהחלב לוקה שהרי טעם האיסור ממש קיים וכו' עכ"ל. מזה משמע דבעינן תרתי בכא"פ וטעם כעיקר אבל יבש ביבש דאי' ביה א"פ לחוד לא אסור ד"ת ואף אם נדחוק ונאמר יבש ביבש עדיף דשם הטעם עומד בפ"ע אבל לח בלח אם אין מרגיש טעם הרי לא היה וכן י"ל בהראב"ד דס"ל העושה חיטן מן האורז וכו' היינו דיש בו כזית א"פ ואוכל כל ששה זתי'. וקשה כיון דכא"פ דאורייתא והוא אוכל כל ששה זתים למה צריך טעם דגן. ולפי הנ"ל ניחא בשלמא ביבש האיסור עומד בפ"ע ושומר טעמו בפ"ע משא"כ בלח שמאבד טעמו ובטל אלא אף די"ל כן בהראב"ד מ"מ קשה לומר כן בהרמב"ם דעכ"פ ה"ל להעתיק הך דינא דיבש ביבש כא"פ דאורייתא ולוקין עליו. ולכן נראה יותר דס"ל בזה כרש"י דהך סוגיא דאלו עוברין דאמרינן כזי' בכא"פ דאורייתא הכל כמ"ד טעם כעיקר ל"ד ולא ילפי' ממשרת רק זה הלמ"מ בכא"פ ואמרינן היינו בצירוף הטעם כדמוכח מהני ד' מיני מדינה כותח דאי' בהו טעם לכך פסק הרמב"ם דבעינן תרתי דהא טעם כעיקר ל"ד רק תרתי טכ"ע ובכח"פ והוא מימרא דר' יוחנן דפסק כך טעמו וממשו כזית בכא"פ דבעינן תרתי א"פ וטעם וא"כ אנן דפסקינן טכ"ע דאורייתא דילפינן ממשר' א"כ ליתא להנ"ל מיהו בירושלמי הנ"ל דר"י לא ס"ל כהלל לכרוך פסח מצה ומרור דאתו תרי ומבטלין חד וקשה הא הוי יבש ביבש בא"מ ולא בטלה. ואפשר שהוא רק חומרא דרבנן או דכל הטעם דיבש ביבש אינו בטל בכא"פ משום דאוכל בתוך א"פ אבל באכילת מצה יפסיד מצוה לאוכלן כא' בלי הפסק רק בב"א עיין בא"ח סי' תע"ח ע"ש וא"כ אפילו אם נתערב אפילו בפחות מכא"פ כגון חד בתרי עכ"פ מעכב מלאכול מצה בב"א וזה אינו נכון ולכך אסרוהו ואפשר הא שמחויב לאוכלן בב"א למדו מהך דהלל ור"י וצ"ע תבנא לדינא יבש ביבש כזית בכא"פ אסור מן התורה לדעת פוסקים וגם יש לדחוק ולומר חד בתרי ל"ד רק לאפוקי דאין צריך ס' ואע"ג דגבי טכ"ע פסק הטור כר"ח כהן דחצי שיעור ע"י תערובו' אוסר מ"מ ביבש ביבש לא פסק וכבר כתבתי לעיל מה שכתבתי בחידושי לחלק:
ה
צריך ס' כתב הרמ"א בת"ח כלל ל"ט סי' ב' בשם הגהות א"ז הא דבעינן בדבר יבש חד בתרי היינו באיסור תורה אבל בדרבנן אפי' לא נתערב אלא חד בחד מותרים לשני ב"א או א"י וישראל לאוכלן ע"כ וכתב הרב בת"ח והרא"ש פ"ק דביצ' חולק ע"ז עכ"ל. ותמהו כל המפרשים דלא מצינו בהרא"ש פרק הנ"ל שום סתירה וזכר כלל. ונראה דאמרינן בפ"ק דביצה עצים שנשרו בי"ט לתוך התנור מרבה עליהם עצים ומבטלן וכו' ופריך הא קמבטל איסור לכתחלה ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטל מא"ל ה"מ היכי דאיתא לאיסורא בעינא אבל הכא מיקלי קלי לאיסורא עכ"ל. ודעת רשב"א דהך שנויא בדרבנן מבטלין איסור קאי מדלא קאמר אלא בהך תי' דמקלי קלי ולא אתי רק לתרוצי הך קושיא דדשיל"מ דמי לשל תורה אבל גוף תי' קאי בדרבנן מבטלין. אבל הרא"ש כתב דוקא בעצים דמקלי קלי לאיסורא מבטלין איסור דרבנן אבל בעלמא אפילו איסור דרבנן אין מבטלין. ויש להבין מנ"ל להרא"ש זה הסברא מה דלא משמע כן בגמרא וצ"ל דקשי' ליה קושי' תוס' שם ד"ה וכו' דהקשה מהך דליטרא קציעות עיגול בעיגולים יוסיף עליו ויבטלם ותי' התו' לחלק בין מה שעיקרו מן התורה או לא וזהו דחיקו ליה להרא"ש ולכך מפרש דאין מבטל רק היכי דמיקלי וכו' וכ"כ מהרש"א דהרא"ש מיישב קושי' תוס' והנה לפ"ד הגהת א"ז לא קשה מידי בשלמא איסור דרבנן שנתערב חד בחד א"כ לשני בני אדם מותר א"כ אין כאן שום איסור דמה בכך דאסור לאדם א' הא לב' שרי ואין כאן שום איסור גמור עד שנאמר עליו אין מבטלין איסור אבל גבי תרומה לא שייך דינו של א"ז דהא אסור התרומה עד שיעלה בא' ומאה וא"כ שם איסור עליו ואין מבטלין איסור ולא קשה מידי ואין צריך הרא"ש לומר דלא קאי בכל איסורי דרבנן ועל כרחך צריך לומר דלא סבירא ליה להרא"ש סברת הא"ז ודבריו מוכרחים למאוד ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
בתרי בטל. עיין פר"ח דמסיק דכל דהו טפי ממחצה סגי ועי' בספר מנ"י כלל ל"א וכלל ל"ט דעתו דמדרבנן בעינן דווקא כפל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דבאיסור דרבנן גם המנ"י מודה דאין צריך כפל ואף באיסור דאורייתא המקיל במשהו יותר כפר"ח אין לגעור בו. [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט מזה ויובא קצת לקמן סי' ק"י סק"ד] ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן פ' שדעתו כהפר"ח דא"צ כפל אף באיסור תורה. וע"ש שחלק על חכם אחד שפירש דברי הש"ך שכתב חד בתרי בטל כלומר ברוב ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מן האיסור כו' דר"ל דהב' חתיכו' ביחד המה קטנים מן האיסור וליכא אלא רוב מנין דהיינו ב' חלקים נגד א' ולא רוב בנין אפ"ה בטל והוא ז"ל חלק עליו ופירש דר"ל דבהנך תרי יש גם רוב בנין שהב' יותר גדולים מן הא' אלא דא"צ כפל והאריך בזה וכתב היוצא לדינא אם אחד אמר שיש לו בבית ז' חתיכות ו' היתר וא' איסור ואזל לעלמא ואנו מוצאין בערבוביא ז' חתיכות וא' מהם גדולה יותר מו' הנשארים לא אמרינן שתתבטל בששה ולא בס' אם הגדולה גדולה בכמות מכל הס' וכן אם אמר שיש לו חתיכה א' היתר של ז' ליטרות וששה חתיכות איסור כל אחד ליטרא א' ואזיל לעלמא ובתוך כך בא אחד וחתך הגדולה לז' חלקים ונתערבו בטלים ברוב ולדברי החכם הנ"ל לא בטיל דהא אפילו לקולא חד גדולה בטל בתרי קטנים אף שבצירוף אינם כמו הגדולה כ"ש לחומרא שהגדולה של היתר בטילה בששה חתיכות איסור ע"ש עוד:
ב
להשליך אחד. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן מ"ז שכתב דשוב אפילו אדם אחד יכול לאכול משנים הנותרים ולא אמרינן בהא איסורא ברובא אישתייר ע"ש:
ג
צריך ששים. עיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' פ"ב שנשאל בנתערב מין בשאינו מינו ביבש ונאבד קצתו ולא ידעינן אי היה בו ס' אי תלינן לקולא כמו מב"מ ונשפך. וכתב דיש לעיין בדבר משום דלכאורה קשה בדין נשפך הא הוי אתחזק איסורא וצ"ל משום דנגד זה איכא חזקת היתר לתבשיל שלא נאסר ולזה י"ל דדוקא בלח בלח כיון דאם ליכא ס' ההיתר בעצמותו נאסר מחמת בלוע איסור שבתוכו הוי חזקה להדי חזקה ומש"ה ספיקו להקל אבל ביבש כיון דאף אי ליכא ס' אין ההיתר נהפך לאיסור אלא דאסור לאוכלו משום דא"א להכיר האיסור א"כ אין מוציאין ההיתר מחזקתו וקיימא חזקת האיסור לומר דלא נתבטל ועוד כיון דטעמא שמא יבשלם ממילא גם בזה שייך הגזירה שמא יבשלם כיון דיהיה עכ"פ ספק דאורייתא ובפרט אם יורגש הטעם יבורר דודאי אסור מדאורייתא אולם מדברי הש"ך סימן ק"ב ס"ק י"ד לא משמע כן ע"ש:
ד
מותר להרבות. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"א שחולק ג"כ על הב"ח וכתב עוד שם דה"ה במליחה הדין כך דקיי"ל מליח כרותח אם לא נודע עד אחר מליחה דעדיין לא נקרא עליו שם היתר לא מהני ביטול זה אלא צריך ס' וכן שמע שפסק גדול אחד ע"ש וכ"כ בתשובת נו"ב חי"ד סימן נ"ג בד"ה אלא שכל זה ע"ש אמנם בתשובת חב"י הנ"ל גופיה סוס"י צ"ז בשם זקינו מבואר דבמליחה לא אמרינן הכי שכתב וגם בנד"ז אם נודע התערובת אחר המליחה קודם הבישול אף על גב דקיי"ל מליחה כבישול הכא לענין יבש ביבש לא הוי כבישול דהא כתב הב"י דהא דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל היינו לאפוקי דבר לח שנמוח ומתפשט אבל כל שהוא עומד בעצמו כו' א"כ הכא לענין בישול שנימוח השומן בעינן ס' אבל במליחה כו' ע"ש. ולע"ד דבריו תמוהים דמ"ש הב"י אבל כל דבר שהוא עומד בעצמו ר"ל דאעפ"כ מיחשב דבר יבש לחומרא דלא סגי בס' בין החתיכות והמים לחוד אלא בעינן שיהא רוב גם כן בחתיכות ואם לאו כל החתיכות אסורות אבל פשיטא דצריך ס' לבטל הטעם וכמ"ש הש"ך סק"ד. ותדע דהא הב"י נקט בישול שכתב אע"פ שהוא מבושל במים כו' ובבישול גם הוא ז"ל מודה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
(סימן ק"ט ש"ך סק"ג) דקמח בקמח לא הוי כלח בלח וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פי"ג הי"ד מהל' תרומות) ועי"במ"ל (פ"א הי"ד מהל' משכב ומושב):
ב
(ס"א בהג"ה) אפי' יבש ביבש צריך ששים נתערב כזית בב' חתיכות שכל אחד ל' זיתים ואין ידוע איזו החתיכה היא האיסור י"ל כיון דא"נ א' מהגדולות הוא האיסור מ"מ הוי רוב אם כן לגבי חששא דשמא יבשלם דהוא רק דרבנן הוי ספק דרבנן שמא הקטן הוא האיסור אלא דאסור לבשלם (פמ"ג סק"ב בש"ד סקי"ד):
ג
(ש"ך סק"ט) דאין חילוק בכל זה כו'. ע' ש"ך (בכללי ס"ס דין כ"ב) דמ"מ בליכא הפסד כולי האי יש להחמיר ואם נאבד א' מהם אף דישנו בעולם אין להחמיר כלל עי"ש ובמין במינו בלח אף בדרבנן בעינן ס' וכ"כ ג"כ הפמ"ג בפתיחה להל' תערובת ד"ה הפרק הב' עי"ש וכן מבואר דעתו בפשיטות (בסי' צ"ח) בש"ד (סקכ"ג וסקכ"ט):
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט:א׳
א
שאינה ראויה להתכבד. אבל ראויה להתכבד בין במינה בין שלא במינה לא בטלה אפילו באלף כדלעיל סי' ק"א ולקמן סי' ק"י וע"ש:
ק״ט:ב׳
א
מין במינה. אבל שלא במינה צריך ס' כדבסמוך בהג"ה:
ק״ט:ג׳
א
שאין נבלל כו'. וכתב הב"ח דקמח בקמח כיון דנבלל מיקרי לח בלח עכ"ל וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' קי"ד בשם הסמ"ג ומביאו ב"י וד"מ בא"ח סי' תמ"ז מחודש ג' (ועיין מ"ש בא"ח סי' תנ"ג) וכ"כ בחידושי הרשב"א פג"ה דף קי"ו ע"ג ובתשובה סי' רפ"ג וכן הוא בתו' דזבחים (דף ע"ג ע"א) ד"ה רבי יודא ובמנחות (דף כ"ב ע"ב) דלא כדמשמע בתו' פ' הערל ריש (יבמות דף פ"ב) דקמח בקמח לא הוי כלח בלח אלא כשהוא רותח:
ק״ט:ד׳
א
והאיסור עומד בעצמו. אלא שהוא מעורב עם אחרים אע"פ שהוא מבושל במים או משקים אחרים מקרי יבש. ב"י ות"ח כלל ל"ט סוף דין א' בשם הפוסקים וכן מוכח בש"ס מיהו פשיטא דבמבושל צריך ששים בין החתיכות והמים נגד האיסור אלא דאפילו יש ס' דין החתיכות כיבש דבטל ברוב ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות אע"פ שיש ס' וק"ל וכן מוכח בש"ס ופוסקי':
ק״ט:ה׳
א
חד בתרי בטיל. הטור הביא מחלוקת הפוסקים גבי אסורי הנאה כגון חמץ בפסח וכה"ג והמחבר השמיטו כאן לפי שסמך אמ"ש בא"ח סימן תמ"ז דאפילו באלף לא בטיל ושי"א דחמץ שוה לשאר איסורין וע"ל סימן ק"ב ס"ק י"ב:
ק״ט:ו׳
א
בתרי בטיל. כלו' ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מהאיסור (וכגון שלא נודע איזה מהן אסור וכדלקמן ס"ק ח') בטל:
ק״ט:ז׳
א
כל א' בפני עצמו כו'. דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא משא"כ בדברים הנבללים לפיכך אינו אוכלן כולן כאחד עכ"ל הרשב"א. ומטעם זה משמע דה"ה דמותר לאכול א' וב' או ב' וא' לאפוקי שלשתן יחד דלא והכי משמע ממאי דיתבאר לקמן ס"ק י"ב דמותר לבשלם בב' קדרות:
ק״ט:ח׳
א
שלא במינו. כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה טור ונ"ל דמשכחת לה נמי כגון שיש כאן ב' או ג' מינים) ונודע שאחד מהן אסור ואינו ידוע איזה מהן כגון ששחט כמה מינים וידוע שאחד מהן נשחט שלא כהוגן ואינו ידוע איזהו וכן כל כיוצא בזה אבל מ"ש מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ל"ט והעתיקו מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ו והב"ח ושאר אחרונים דמשכחת לה כשנתערבו ב' מינים שחלוקים בשמן ושוים במראה כו' צ"ע דמה בכך שחלוקים בשמן הא צריכין להיות חלוקים בטעמן דהא אסור משו' טעמא ונראה דט"ס הוא וצ"ל שחלוקין בטעמן ושוין במראה או סתמא דמילתא כשחלוקין בשמן חלוקים בטעמן וע"ל סי' ק"י ס"ק א':
ק״ט:ט׳
א
צריך ס'. כיון דאם יבשלם יתן טעם טור בשם סה"ת וכ"כ הר"ן וז"ל ומיהו כי אמרי' דיבש ביבש חד בתרי בטל אפי' מדרבנן ה"מ מין במינו כיון דמדאורייתא אפינו לח בלח ברובא בטיל' (כדלעיל סי' צ"ח ס"ב) לא אחמור רבנן ביבש דהא א"א למיתי לידי איסור דאורייתא אבל מין בשאינו מינו דבלח בלח אזלינן בתר טעמא אפילו ביבש נמי בעינן ס' כי היכי דאי מבשל להו) לא ליתי לידי טעמא דהוי איסור דאורייתא עכ"ל ומביאו ב"י מבואר מדבריו דדבר שאינו אסור אלא מדרבנן אף שלא במינו א"צ ס' ביבש דהא א"א כלל למיתי לידי איסור דאורייתא וכה"ג כתבתי בסי' צ"ח ס"ק ז' וכי היכי דקי"ל מין במינו ספיקו לקולא כיון דלא צריך ס' אלא מדרבנן ה"ה באיסור דרבנן ע"ש ועל פי זה נ"ל ליישב מה שנמצא בהגהת ש"ד סי' ל"ט שני הגהות מא"ז דסתרי אהדדי דאיתא התם אי הוי דבר יבש ולא אסור אלא מדרבנן אפילו נתערב חד בחד מותר באכילה בב' בני אדם א"ז עכ"ל (וכן הוא בהגה"מ מא"ז בסוף עבודת כוכבים ובתר הכי בסמוך איתא וז"ל א"ז במס' עבודת כוכבי' אם הוא דבר דלא אסור אלא מדרבנן אם נתערב חד בתרי מותר באכילה לב' בני אדם פי' לישראל ועובד כוכבים וצ"ע בא"ז גדול עכ"ל ותו קשיא בהג"ה אחרונה גופה הא אפילו איסור דאורייתא בטל בתרי כמו שהסכימו כל הפוסקים וכן הוא בהגה"א סוף עבודת כוכבים בשם א"ז ותו אמאי בהג"ה ראשונה כתב בסתם מותר לב' בני אדם ובהג"ה אחרונה כתב לישראל ועובד כוכבים (מיהו במקצת ספרים איתא גם בהג"ה ראשונה לישראל ועובד כוכבים אלא נראה דהג"ה אחרונה מיירי שלא במינו כגון שנפרך לחתיכות דקות וס"ל כהר"ן ולכך כתב לישראל ועובד כוכבים דשמא יזדמן האיסור לפיו של ישראל ומכוער הדבר שירגיש האיסור שאינו כטעם של היתר שהוא אינו מינו וא"כ צריך עיון על מ"ש הרב ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן כו' דמנין לו זה והרי מוכח מדברי הר"ן והגהת ש"ד דאיסור דרבנן אף שלא במינו בטל ברוב ואין חולק ע"ז ודברי סברא הם גם בד"מ ובת"ח לא כתב רק שאפילו איסור דרבנן צריך רוב ולא בטל חד בחד כמו שהסכים ב"י ממשמעות הפוסקים ולאפוקי הגהת ש"ד הראשונה הנזכרת אבל מהא דאיסור דרבנן אינו בטל ברוב שלא במינו לא הזכיר ונראה דהרב לא קאי אלא ארישא דצריך ביטול רוב ולא סגי חד בחד בכל זה אין חילוק בין איסור דרבנן או דאורייתא (ולישנא דבכל זה דחוק קצת) וכן משמע בעט"ז שהעתיק ל' הר"ן הנ"ל והשמיט הגהת הרב דאין חילוק בכל זה כו':
ק״ט:י׳
א
ששים. וכ' מהרא"י דבי"ד (בשם סה"ת) משמע דא"צ ששים אלא מדרבנן וצ"ע בתוס' אלו עוברין (דף מ"ד ע"א) ופג"ה (דף צ"ט סוף ד"ה רבא אמר) דמשמע התם טובא שצריך ס' מדאורייתא ובאו"ה כלל כ"ו כתוב דאינו אלא מדרבנן וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ט ד"ד ומהרש"ל בא"ו שלו ובספרו פג"ה סימן מ"ו הביא דברי מהרא"י לפסק הלכה ולי נראה כדברי הרב כדמשמע בסה"ת וטור להדיא דלא הוי אלא מדרבנן וכמ"ש מהרא"י גופיה וסייעתו שם וכן דעת הר"ן הבאתיו בס"ק ט' ומהתוס' דפ' אלו עוברין וג"ה אין ראיה דמשמע התם להדיא מדבריהם דאיירי בלח בלח וגם נקטו בדבריהם קמח בקמח דהוי לח בלח וכמו שנתבאר בס"ק ג' וגם מהרא"י גופיה כתב בת"ה סי' קי"ד דבפ' אלו עוברין גבי שתי קופות משמע דקמח בקמח הוי לח בלח ותדע שהרי הרשב"א בחדושיו פג"ה סוף דף קי"ח ובת"ה דף קי"א ע"ב העתיק דברי התוספות דפג"ה הנ"ל בשם סה"ת וכן הוא באמת בסה"ת ס"ס מ"ט וכבר נתבאר דסה"ת ס"ל דאינו אלא מדרבנן וכן הרשב"א גופיה כתב בהדיא בחדושיו שם דף ק"ז ע"ב דמין בשאינו מינו ביבש בטל מן התורה ברוב ומדרבנן צריך ס' אלא ודאי דהתוס' דפג"ה וסה"ת הנ"ל איירי בלח בלח וזה ברור:
ק״ט:י״א
א
אם נתערבו כלים כו'. ע"ל סי' ק"ב ס"ק ח' מ"ש מזה:
ק״ט:י״ב
א
ואם רוצה לבשלן כו'. מיהו לבשלן בב' קדרות שרי ואפילו בשלם בב' קדרות קודם שנודע התערובות מותר לאכלן אח"כ שהרי הרשב"א מחמיר כשבשלן יחד אפילו בשלן אחר שנודע התערובות והתיר בבישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אח' כמ"ש ב"י משמו עכ"ל הב"ח) ולפעד"נ דהא דמתיר הרשב"א בבשלן בב' קדרות היינו משום דכיון דנודע ונתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב אלא דלבשלן יחד אסור משום שחזר האיסור ונתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר איסורים הנבללים כדכתב הרשב"א להדיא ואסור אז מדרבנן והלכך כל שנתבשל בב' קדרות דלא חזר להיות כשאר איסורים הנבללים ובשעה שאוכל כל קדרה וקדרה שנתבשל בה אומר האיסור בקדרה אחרת מותר ואפילו תימא דמידי ספיקא לא נפקא מ"מ ה"ל ספיקא דרבנן לקולא ואפשר אפילו ספיקא דרבנן ליכא דאפשר דלא גזרו רבנן מין במינו בס' אלא בלח ממש אבל כשנתבטל כבר ברוב לא החמירו אח"כ ואוקמא אדאורייתא (כל שי"ל שאני אומר כו') אבל כשלא נודע התערובת דאז לא נתבטל האיסור כלל ואסור מן התורה אלא דעתה בשעת הבישול נודע התערובת א"כ על כל קדירה י"ל שמא האיסור בזו ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ואסור לכ"ע ודינו כדלקמן ס"ס קי"א דב' קדרות של אדם אחד מצטרפים לבטל בס' ע"ש:
ק״ט:י״ג
א
ואין בו משום מבטל איסור. כיון שכל אחד מותר בפני עצמו ר"ן שם:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
חד בתרי בטל. דכתיב אחרי רבים להטות ולא החמירו רבנן להצריך ס' כיון שאינה ראוייה להתכבד רק שהחמירו שלא יאכל שלשתן כא' דהא ממה נפשך אוכל האיסור באותה אכילה:
ב
כשנתערב במינו. דבמינו אפי' בלח בלח אין צריך ס' רק מדרבנן כמ"ש סי' צ"ח ס"ח ביבש אפי' מדרבנן לא החמירו אבל באינו מינו שמן התורה צריך בלח בלח ששים כיון שיש נתינת טעם) ע"כ החמירו רבנן גם ביבש להצריך ס' שלא יבוא לידי איסור דאורייתא בבישול) וקשה לי קודם הבישול נתבטל ברוב ואי בעי שרי למיכליה מדאורייתא ונעשה כהיתר גמור ולמה יאסר אח"כ מן התורה בבישול ומ"ש מההיא דסי' צ"ח בסעיף ב' בנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן מינו רבה עליו ואין איסור במה שיתן האיסור אח"כ טעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר ומן התורה אין צריך ס' ה"נ נימא הכי וי"ל דשם אע"פ שגם האיסור נ"ט לאינו מינו מ"מ אין הטעם נרגש בפני עצמו משא"כ בדין זה שטעם האיסור נרגש בפני עצמו:
ג
ואין בו משום מבטל איסור. כיון שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור:
ד
וי"א אם נודע כו'. משום דכבר נקרא עליו שם היתר:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
(סימן ק"ט בהג"ה סעיף א') ויש מחמירין להשליך א' כו'. וראיתי להפר"ח בא"ח סי' תמ"ז שהקשה ע"ד האומרים כן מדתנן במסכת ערלה הערלה וכה"כ עולין בא' ומאתים וא"צ להרים וה"ה ביבש כשנתבטל ברוב ואף באיסור הנאה וכתב על רש"י מה שאינו נכון שפירש בפ"ק דביצה גבי חבילי תלתן של כה"כ יעלו בא' ומאתים היינו שיעלה א' מהן וידלק והשאר מותרין. ונראה שנעלם ממנו מ"ש המרדכי בזה בפ"ק דביצה גבי ביטול ברוב דצריך לזרוק א' מהן ולא דמי לתרומה דהכל מעורב ביחד ואין יכול לאכול האיסור לבדו בלא תערובות חולין ולכך א"צ להסירה כ"א מפני גזל השבט ע"כ. ובזה א"ש נמי דלא תקשי על פרש"י גבי תלתן מההיא מתני' דערלה דא"צ להרים דאיירי בדברים שא"י לאכול האיסור לבדו בלא תערובות היתר משא"כ בחתיכות וחבילי תלתן:
ב
(שם) ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן. ב"י מסיק הש"ך ואולי הג"ה קאי אמ"ש דבעינן חד בתרי עיי"ש. והא ראייה דמקור הג"ה מהב"י ושם איתא הכי להדיא בסוף הסימן ע"ש. דהשיג אמ"ש הש"ד דבאיסור דרבנן חד בחד סגי. אלא דאין חילוק בזה עיין מהרש"א פ"ג דפסחים ונ"ל שכ"ד הרמב"ם פי"ג מהל' תרומות הלכה י"א [וכ"כ פ"ו מהל' ביכורים דין י"ב וע"ש בכ"מ שכוונתי לדעתו בעז"ה] גבי תרומת ח"ל דרבנן דחד בחד סגי וסמך אירושלמי שהביאו תוס' במנחות (ס"ז:) והראב"ד בהשגות חולק עליו וס"ל דרוב בעינן והכי מוכח לפע"ד בש"ס פג"ה (דף צח) דאמרינן שם לא תזלזל בשיעורי דרבנן ופרש"י אפילו דבר שאיסורו מדרבנן לא תזלזל בשיעורו. וכ"כ הפוסקים והט"ו סי' צ"ח ס"ו ומשמע דכל השיעורין קאמר בין שיעור ס' בלח ובין שיעור רוב ביבש לא תזלזל והרמב"ם לטעמיה אזיל שגם לענין ס' בלח זלזל באיסורין דרבנן וס"ל דאיסור מן המנין. אבל כבר השיג עליו הרשב"א וכ"פ הט"ו סי' צ"ח דבכל איסורין דרבנן דבעי' ס' בלח אין האיסור מן המנין זולת כחל ר"ס צ' וסי' צ"ח ס"ח. א"כ ה"ה לענין ביטול יבש ברוב נמי לא מזלזלינן וק"ל. נ"ל דאם נתערב חד בחד ואח"כ נפרר חתיכה א' לב' אסור דדילמא האיסור נפרר. ואפי' אם ניתוסף אח"כ חתיכה של היתר דאי לא היה נפרר היה שרי כמ"ש הג"ה סימן צ"ב ס"ה דלא אמרי' חתיכה נ"נ ביבש ואי ניתוסף היתר שרי. אבל כאן אסור דדילמא איסור נפרר ואין כאן רוב היתר. וכמ"ש סי' ק"א ס"ו שאין תולין להקל ה"נ דכוותה ע"ש ודו"ק. ונ"ל עוד שאם נתערבה חתיכה הראויה להתכבד בה עם ב' חתיכות היתר דקיי"ל ר"ס ק"א שאינה בטילה ואח"כ נחתכה א' מהן לב' דאסור ממ"נ אם היא היתר הרי האיסור עדיין בשלימות שר"ל ואינו בטל. ואפי' אם תמצי לומר שהאיסור נחתך אין להתיר שהרי אין כאן רוב חתיכות היתר כדי לבטלה שהרי נתרבה א' של איסור דקיי"ל חוזר וניעור אף ביבש סי' צ"ט ס"ו בהג"ה. ואפי' נתרבה מתוכו כדמוכח בפ"ה דתרומות והב"י ס"ס הנזכר גבי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין טחנו והותירו כו' ע"ש ודו"ק. ומ"ש סי' ק"א דכל הנחתכות מותרות היינו שנשאר עדיין רוב חתיכות היתר וכדמוכח שם דלא התיר אלא בממ"נ ע"ש. משא"כ כשאין רוב אין ממ"נ: עוד נ"ל דיבש ביבש שנתערב חד בתרי ונפל מהתערובות א' לב' אחרים דתערובות הב' שרי לאדם א' לאכול כולם וא"צ להשליך. שהרי מ"מ יש כאן ס' א' דשמא אותו שנפל היתר הוא ואין כאן איסור כלל. דמה לי אם יש כאן ודאי אי' אלא שא"י אם אוכל האיסור שנפל או אם אוכל ודאי מה שנפל אלא שא"י אם הוא איסור. ועיין באשר"י פג"ה סי' ל"ח:
ג
(בש"ך ס"ק ח') סתמא דמילתא כשחלוקין בשמן חלוקין בטעמן. הנראה מדבריו דכל שני מיני בהמה ועוף חלוקין בטעמן כשם שהם חלוקין בשמן כגון בשר שור וכבש ועז וכן מטין דברי הפמ"ג. ויש להוכיח שגם דעת התוס' כן הוא בזבחים (דף צ"ו) שכתבו אהא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו דאפי' לבשל חטאת והדר שלמים שרי ואף על גב דממעט באכילה דשלמים דמיתסרי לזרים ואין נאכלין אלא ליום ולילה כחטאת. י"ל דמין במינו מדאורייתא ברובא בטיל ובכלי המקדש ברגל אוקמא אדאורייתא. וכ"כ התוס' בחולין (דף קי"ב) והקשה שם הראש יוסף דא"כ דאמרינן מין במינו בטל מה"ת גבי פליטת טעם כלים אמאי הצריכה תורה כלל מריקה ושטיפה בכלי מתכות ושבירה בכלי חרס כיון שהטעם בטל במינו מה"ת ברובו. ואפי' למ"ד דאסור לבטל אי' מה"ת לכתחילה מ"מ כאן שאינו מכוון לבטל האיסור רק להשתמש בכלי אין לאסור. עוד הקשה דא"כ אמאי מקדש חטאת כשנגע והבליע בשאר קדשים הא בודאי יש בהקדשים רוב נגד הבלוע ונתבטל מדאורייתא. והניח בקושיא ע"ד התוס' אך לדעת הש"ך י"ל דה"ט שהצריכה תורה מריקה ושטיפה בכלי מתכות ושבירה בכלי חרס לאחר בישול בשר חטאת ולא סגי בביטול ברוב. דהתינח אם יבשל בו במינו אבל חיישינן שיבשל בה שאינו מינו כגון שיבשל שלמים של שור לאחר שבישל חטאת של עז וכה"ג דהוי שאינו מינו ולא בטל ברוב מדאורייתא. וכן הא דחטאת מקדש בבלוע איירי בשאינו מינו אבל במינו אפשר דלא אסרה תורה ומ"ש דהתירו לבשל שלמים אחר חטאת היינו דוקא במינו כגון שהיו שניהם של שעורים וכה"ג:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
ק״ט
א
(סימן ק"ט בש"ע סעיף א') אבל לא יאכל שלשתן בב"א כו'. וי"ל הא דפריך הגמ' בריש פרק כל הזבחים שנתערבו ונבטיל ברובא הא לפמ"ש המחבר דאף דאמרינן חד בתרי בטיל מ"מ אסור לאכלו כולם כאחד וא"כ התם לגבי מזבח אם יקריבו כולם יהיה כאדם א' דאסור להקריב וי"ל דאין האיסור הקרבה אלא על הכהן המקריב וא"כ אפשר להקריב ע"י ב' או ג' כהנים שיקריבו זה אחר זה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5