שולחן ערוך, יורה דעה ק״ח: שלא לאפות היתר ואיסור בתנור א'. ובו ז' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

שלא לאפות היתר ואיסור בתנור א'. ובו ז' סעיפים:
אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה או של בהמה טמאה בתנור א' ואף על פי שאין נוגעים זה בזה ואם צלאן הרי זה מותר ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים ופיו פתוח מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום: הגה וה"ה לבשר עם חלב נמי דינא הכי (טור סימן צ"ז) ונוהגין להחמיר לכתחלה אפילו בתנור גדול ובדיעבד להקל אפילו בתנור קטן (ארוך כלל ל"ט דלא כב"י ובתשובת ר"י מינץ ובהגהת ש"ד ואגור בשם מהרי"ל וטור בשם רשב"א שכן הסכמת רוב המורים והוא שיטת רש"י וה"ג ורי"ף ורמב"ם) ואם אפה פת עם בשר אסור לאכלו עם חלב אם יש לו פת אחר (שם) וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר דכל זה מקרי לכתחלה אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם דזה מקרי לענין זה דיעבד (אגור בשם ר"י מולין) י"א דאין מתירין ריחא אפילו בדיעבד אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא (שם בארוך) ובמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד (כי כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י) אפילו סתום לגמרי ואם האיסור דבר חריף וכל שכן אם ההיתר דבר חריף ריחא מילתא היא ואפילו בדיעבד אסור אם שניהם מגולים אבל אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא מותר (מרדכי פ' ג"ה ואו"ה) אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת מגולין אסור (תוספות) אפילו בדיעבד (שם בארוך) וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר אסור לאכלו בחלב (ש"ד סימן ס' ומהרא"י) אבל בזה אחר זה אין לחוש (תשובת מיי' סוף הל' מ"א ותשובת ר"י ואו"ה) אלא אם כן הזיע המחבת משניהם דאז אסור אפילו בזה אחר זה אם היו שניהם מגולין דהוי ככיסוי של קדרה (ד"ע ממשמעות הרא"ש סימן צ"ג) כדלעיל סימן צ"ג י"א דכל מקום דאמרינן ריחא מלתא ואוסר בדיעבד היינו דוקא דליכא ששים מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ששים מן ההיתר אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסו' (שם בארוך כלל ל"ט די"ח) ולצורך הפסד יש לנהוג כן. י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד אם התנור קטן והוא סתום והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור (ד"מ בשם הגהת סמ"ק ובשם תוספות עבודת כוכבים דף ס"ו ע"ב) ויש אומרים שאין לחלק (ד"מ בשם מרדכי) ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ועיין לקמן סוף סימן קי"ח אם יש להחמיר לכתחלה לשפות ב' קדירות וא' מהן של איסור על הכירה או לצלות איסור אצל היתר:

ב

בד"א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור קטן ופיו סתום מותר ואף על פי שפי הקדרות מגולה: הגה ודוקא שהתנור פתוח קצת אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור (מהרי"ו סימן מ"ד ואו"ה והגהת ש"ד בשם מהר"מ) ואפילו בדיעבד יש מחמירין ואוסרין אם האיסור וההיתר מגולה (כך משמע בהגהת ש"ד) ובמקום הפסד מרובה יש להקל:

ג

אם יש שמנונית של איסור על המרדה שקורין פאל"א אסור ליתן עליה היתר כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה משום דאי אפשר בענין אחר: הגה כל זמן שהיא בת יומא לא מהני בה הגעלה ולא קליפה בכלי אומנות (ת"ה סימן ק"ל והגהת ש"ד ומרדכי):

ד

פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסורה (ודווקא אם מונחת נגד המגופה) (ארוך כלל ל"ט) אבל אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה או פת חמה וחבית מגופה (פי' סתומה) מותר ואם היה פת שעורים אסור אם הפת חמה אפילו חבית מגופה:

ה

מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב: הגה אבל אסור לטועמו אע"פ שאינו בולעו (ריב"ש סימן רפ"ח) ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה (בשערים בשם הגהות אשיר"י סוף עבודת כוכבים) אבל מותר לזלף סתם יינם דמותר בהנאה (ארוך כלל ל"ט):

ו

שק של פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך מותר להריח בהם אבל לבשמים דהבדלה אסור:

ז

בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם:

א

בתנור. כתבו הט"ז וש"ך דוקא כשא' מהן שמן אפי' הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור [ואע"ג דקי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור עצמו יוכל לילך שם. תי' מהרא"י דריחא שאני לפי שהפיטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו]. וע"ל סי' ק"ה ס"ה אבל כששניהם כחושים שרי לכ"ע אפי' לכתחלה רק שבת"ח כ' דטוב להחמיר לכתחלה אבל הט"ז וש"ך השיגו עליו וכתב עוד הט"ז דאם הן של כבד או של בשר שנמלח בכשא"מ אינו אוסר בריחא ומהרש"ל מתיר בכבד ואוסר בבשר שנמלח בכשא"מ וכל זה הוא לכתחלה אליבא דהילכתא אבל בדיעבד הכל שרי ובפת כתבו הפוסקים בשם ר"ת שאין שייך בו ריח כלל מש"ה אין אוסר פת חמץ בפסח שנאפה עם מצה עכ"ל [כ' או"ה דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחלה לאפות עם הפת]:

ב

מותר. דריחא לאו מילתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כתב הרמב"ם והמחבר לעיל ס"ס צ"ז דאסור לאכלו בכותח דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי כלכתחלה:

ג

ופיו. כתב הט"ז ומשמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח ואע"ג דבסי' צ"ז כתב הטור וז"ל דוקא בתנור קטן כמו בשלהם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי ולא הזכיר פתוח נראה פשוט דרמזו במ"ש בתנורים שלנו דידוע שכל התנורים שלנו המה פתוחים והש"ך כ' ודוקא אם פיו פתוח ממש כעין כירה אבל אם רק פתוח מעט למעלה אף בתנור גדול אסור לכתחלה וכ"מ בת"ח ע"ש:

ד

לבשר. כלומר שלא לאפות בשר עם חלב בתנור א':

ה

קטן. פי' אפילו סתום. ט"ז:

ו

לאכלו. אפילו בתנור גדול ופיו פתוח למעלה [כיון שיש לו היתר לאכלן עם בשר הוי כלכתחלה] וכן משמע בסימני ת"ח וע"ל סימן קכ"ב ס"ו בהג"ה:

ז

לקנות. כתב בת"ח ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישולי עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן ב"י ואע"ג דנטל"פ אסור לכתחלה מ"מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה לכן נוהגים היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים שמבשלים העובדי כוכבים או שאר דברים:

ח

חריף. או שנעשה לריח ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים ודאי אמרינן ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד אפילו פי התנור פתוח בצדו עכ"ל האו"ה:

ט

מותר. כ' באו"ה מיהו לכתחלה טוב להחמיר:

י

בחלב. כתב הש"ך היינו בפת מועט או שיש היכר בפת אבל בפת מרובה ואין היכר אסור אפילו לאכלו לבדו גזירה שמא יבא לאכלו בחלב כדלעיל ר"ס צ"ז:

יא

הזיע. ואפילו אם נעשה לריח (ועדיין ריחו בתנור) אין לחוש בזא"ז אם אין המחבת מזיע תחת שניהם. ש"ך:

יב

הפסד. היינו הפסד מרובה ש"ך וכתב הט"ז אע"ג דגם בצלי אמרינן דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל:

יג

קטן. כתב הש"ך צ"ע דבתוספות דעבודת כוכבים משמע להדיא דאפילו בתנורים גדולים אסור ע"ש וצ"ל דס"ל להרב דהתוספות אזלי לטעמייהו דס"ל ריחא מלתא בתנורים קטנים הלכך מחמרינן טפי אבל לדידן דקי"ל ריחא לאו מילתא היא אין לאסור כלל בתנורים גדולים ודוחק וצ"ע עכ"ל:

יד

לחלק. כ' הש"ך משמע דלהמרדכי אין חילוק בין איסור האוסר במשהו לשאר איסורים וכן משמע בא"ח סי' תמ"ז ס"א וצ"ע דבמרדכי ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת אבל בהך סברא דמשהו לא אשכחן דפליג אתוס' גבי תבשיל ומיהו בתשובת מהרי"ל מצאתי דלמ"ד ריחא לאו מילתא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים עכ"ל:

טו

מגולה. והטעם איתא בש"ך משום שאין המתבשלים אוסרים כ"כ מאחר שהקדרה מפסקת ביניהם וה"ה בצלי אם כ"א בקדרה ג"כ מותר אלא דכל צלי דרך לצלותו בשפוד לכך נקט המחבר סתם צלי ואם התנור פתוח קצת אפילו לכתחלה מותר וזה החילוק בין בישול לצלי עכ"ל הש"ך:

טז

מרובה. ומשמע מדברי מהרש"ל דאסור אפי' בהפסד מרובה והב"ח פסק כהר"ב:

יז

אפשר. פי' שהעובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור ע"כ הותר גם לישראל להשתמש בה לכתחלה וכתב באו"ה שאם היא ב"י אסור אפילו בדיעבד אם הוציא עובד כוכבים מן התנור פת עם פשטיד"א של איסור על כלי א' מיהו לא אסור אלא הפת הראשון שידוע בבירור שהוציאוהו מיד אחר הפשטיד"א משום שמנונית של איסור שעל המרדה ואם אינו מכירו חד בתרי בטל אע"ג דהוי חה"ל דאין איסורו מגופו ומהרש"ל כ' דצריך ס' בהיתר נגד האיסור שברחת ואזיל לטעמיה דס"ל דאף באפייה בעינן ס' כבישול ולא כרמ"א בא"ח גבי מצה שנתכפלה וכו':

יח

קליפה. ולא הגעלה אחר קליפה דמרדה דינה ככלי שתשמישו על ידי האור דצריך ליבון וע"ל סימן קכ"א. ש"ך:

יט

יין. (ששואב הריח של יי"נ) כתב הש"ך אפילו סתם יינם או אפילו שאר יי"נ שמותר בהנאה משום דריח כי האי חשיב אוכל:

כ

חמה. וה"ה בחבית פתוחה ופת צוננת כדאיתא בש"ס עכ"ל הש"ך:

כא

לטועמו. ע"ש בריב"ש שכ' דבכל איסורי אכילה אפילו שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמן:

כב

בהנאה. כתב הש"ך וצ"ע דלקמן ר"ס קכ"ג כתב דיש לאסור סתם יינם לכתחלה בהנאה ויש ליישב בדוחק וע"ל ס"ס קנ"ה עכ"ל:

כג

דהבדלה. כ' הט"ז משמע מכאן דשאר פלפלין מותר להבדלה ולא כמו שמצא מי שכתב שאין לעשות הבדלה על פלפלין עכ"ל:

כד

להריח. דדוקא ביין מותר משום דחוזק היין הולך בחוטמו ומזיקו וליכא הנאה אבל בשאר איסורים לא כ"כ התוספות במסכת עבודת כוכבים:

א

לשון הרמב"ם בפט"ו מהמ"א וכדעת הרי"ף רבו שהביא בפ"ז דחולין פלוגתא דרב ולוי בפסחים דף ע"ו ופסק כלוי דריחא לאו מילתא היא ולכתחלה אסור ודייק לה צלאו קאמר ולא קאמר צולין וכ"כ הטור בשם רש"י ובה"ג:

ב

טור בסי' צ"ז וכ"כ תוס' שם ובעבודת כוכבי' דף ס"ו:

ג

טור שם בשם ספר המצות בשם רבותיו:

ד

תוס' שם ובעבודת כוכבי' והרא"ש שם:

ה

שם והמרדכי והגמ"יי בפרק ט"ו מהמ"א והג"א בפ' בתרא דעבודת כוכבים וא"ו הארוך כלל ל"ט:

ו

הרשב"א בת"ה מהא דלא הלכת מימיך לצור וכו' עבודת כוכבים דף י"א:

ז

כ"כ בת"ה הקצר:

ח

ב"י בסי' צ"ז בשם התוס' בעבודת כוכבים דף ס"ו:

ט

וסיימו שם שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות לו מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה איסור:

י

משנה תרומות משנה ג' דפרק י' וכאוקימתא דר"ל בעבודת כוכבי' דף ס"ו.
(°) כרבי יוסי שם במשנה:

יא

שם האי בת תיהא וכו' רבא אמר מותר וכו':

יב

הרשב"א בתשובה ופירש הטור משום שאין עושים כן ליתן היין טעם בתבלין אלא ליתן התבלין טעם ביין וגם זה שמריח אינו מכוין לריח היין אלא לריח התבלין:

יג

ג"ז שם מהא דאביי ורבא פסחים דף כ"ה ומהא דחנויות מעוטרות בורד והדס עבודת כוכבים דף י"ב:

א

אין כו' ואם כו'. כלוי דרבא בע"ז מ"ו ב' כוותיה ועוד דברייתא אין צולין כו' כוותיה דייקא דלרב צריך לחסורי דלא כגאונים ור"ת שפסקו כרב משום דתני רב כהנא כוותיה ורבא מפרזקיא עבד עובדא וכן מר בר ר"א מדקאמר אפילו במילחא משמע דמודה לקמייתא וכתב רי"ף דכולהו אתיין אף כלוי דכל הני לכתחלה ולוי לא שרי אלא בדיעבד דהא שצלאו קאמר ול"ק צולין [ואדרבה מדבריהם משמע דס"ל כלוי דלרב אף במילחא יש לאסור כמ"ש בפ"ב (ל' ועתוס' שם א' ד"ה ואפי') שם אין טשין כו' ואם כו'] ואף שהר"ן הקשה ע"ז דא"כ מאי פריך מיתיבי אין צולין כו' וכן הקשו התוס' שם ד"ה מאי כו' ועוד דרבא דאזיל בשיטתיה מתיר בבת תיהא לכתחלה ועוד דבירושלמי פ"י דתרומות הלכה ב' מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר פליגא מתני' על רב אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובת לא אמרו אלא מפני דתערובת הא שלא מפני התערובת לא וכן הקשה הרשב"א מ"מ כתב הרשב"א שיש לחוש לסברת הראשונים לאסור לכתחלה [ותירץ בש"ד סי' ל"ה דהא דרבא דמתיר לכתחלה בת תיהא שאני דלא מפטמא ולא עביד לריחא ועתוס' בע"ז שם והא דפריך מיתיבי כו' כתב הרשב"א כיון דתרווייהו התירא הוא יש להתיר אף לכתחלה וההיא דירושלמי קשיא מ"מ כיון דבגמ' דידן משמע דיעבד דוקא] וער"ן שיישב ודחה ראיית ר"ת בענין אחר וכתב הרי"ף עוד ואע"ג דר"ל דאמר בפת חמה כו' כלוי הוא כמ"ש והאי נמי כו' לית הלכתא כר"ל נגד לוי ורבא וליתא להא דר"ל כלל ובכולהו פליגי והלכה כרבי יהודה לגבי ר"מ כמ"ש בפ"ד דעירובין (מ"ו ב' נ"ב א') וגם ר' יוסי ס"ל דל"פ על ר"י אלא מפני שהשעורים שואבות עצמו של יין ולאו ריחא הוא וראיה דר"מ אסר ולא מפרש טעמיה ור' יוסי הוצרך לפרש וכ"פ הרמב"ם וכר' יוסי ועס"ד וכזה י"ל גם אהא דרב כהנא ורבא מפרזקיא דאדחו מקמא רבא דבתרא הוא ומר בר ר"א לא מודה להו וכ"כ הר"ן:

ב

ואם התנור כו' ופיו כו'. תוספות בע"ז שם ד"ה רבא אף לרב:

ג

ובלבד כו'. דאפי' בצונן אמרו בר"פ כ"ה ק"ז כ' ובלבד כו':

ד

ואם א' כו' דהוי כעין שתי קדירות דשרי אפילו לרב תוספות פסחים ד"ה אסרה כו':

ה

וה"ה כו'. כמ"ש שם תני רב כהנא כו':

ו

ונוהגין כו'. כ"פ או"ה וס"ל דמ"ש תוספות לחלק בין תנור גדול לקטן היינו בדיעבד לרב אבל לדידן דקי"ל כלוי אין נ"מ בזה אבל כל הפוסקים כתבו כמ"ש בש"ע ועב"י סי' צ"ז:

ז

ואם אפה כו'. כנ"ל מהא דתני רב כהנא ועבד רבא כו':

ח

וכן אם כו'. דמה שהתיר לוי בשל ישראל דהוי דיעבד:

ט

מותר בשניהם. ר"ל אפילו בבב"ח שלא כדעת הרי"ף שכתב עוד טעם אחר על הא דרב כהנא משום דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ובכה"ג מודה לוי וכשיטתו שכתב דרב דאוסר אזיל לטעמיה דס"ל מין במינו במשהו ולהכי לא קי"ל כרב דקי"ל בששים אבל בכה"ג מודה לרב. אבל הקשו עליו דכה"ג לא מקרי דשיל"מ כמ"ש ביבמות פ"ב א' ועוד דדשיל"מ בשא"מ בטיל ועוד דא"כ דגים שעלו בקערה למה מותר ועוד דהא אף בפ"ע מתיר דבא בבת תיהא ואף שי"ל כל הקושיות ב' קושיות הראשונות עבר"ן פ"ו דנררים (נ"ב א') ומדגים אין קושיא דשם אף משהו ליכא ומבת תיהא לא קשיא כמ"ש בש"ד כנ"ל מ"מ העיקר כתירוץ הראשון של הרי"ף כנ"ל אבל בעיקר דינא השיג בד"מ ובת"ח דהא שמן ודבש של עובדי כוכבים מותר לכתחלה לקנותם משום נטל"פ כמ"ש בפ"ב דע"ז ולא אמרינן שהוא לכתחלה וגם מה שהתיר הרב גם בבב"ח צ"ע כיון דאפשר לאכלו בלא חלב הוי לכתחלה כמ"ש הרי"ף וכ"פ הרמב"ם בפ"מ דאסור ולא חילק אף שפסק כלוי בפט"ו וכן בגמ' סתמו אסור לאכלו בכותח:

י

י"א דאין כו'. דדמי לפת חמה וחבית פתוחה דאסור כמ"ש בס"ד דאף לוי מודה (וע"ל ס"ק ל'):

יא

ובמקום כו'. כסברת כל הפוסקים שחולקים עליו:

יב

ואם האיסור כו'. בזה מתורץ דר"ל ל"פ אלוי ורבא דלא כרי"ף ורמב"ם וכמ"ש תוס' בע"ז שם דבפת חמה וחבית פתוחה אף רבא מודה וכמ"ש הטוש"ע בס"ד:

יג

וכ"ש אם כו'. עסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה י"א דבדברים כו' אבל כו':
(ליקוט) וכ"ש אם כו'. כן למד מדברי או"ה כמ"ש בסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה אבל אם כו' ודבריו תמוהין מהא דפ"י דתרומות חסית כו' וע"כ צריך לחלק בין בעין ובין איסור הבלוע ועמ"ש שם (ע"כ):

יד

אבל אם א' כו'. כנ"ל בש"ע וכמו פת חמה וחבית מכוסה:
(ליקוט) אבל אם א' מהם כו'. מהבית סתומה דמותר אף בפת חמה ואף לר' יוסי אין אסור אלא בשעורים שהם שואבות אבל בלא"ה כמו בחטים מותר וכן קי"ל בס"ד (ע"כ):

טו

אם אפו או כו'. כ"כ באו"ה והוא אזיל לשיטתו דאפילו בתנור סתום אוסר בדיעבד משום דהוי כי הבית פתוחה ופת חמה וכ"כ ש"ד בשם ראב"ן וז"ש מגולין כנ"ל אבל מדברי תוס' בע"ז שם משמע דדוקא לרב שכתבו ולענין ריחא דהתם כו' ה"מ כו' וה"ה כו' וז"ש לעיל ובמקום הפסד כו' ואעפ"כ לא רצה להקל כאן:

טז

וה"ה אם כו'. שדין א' להם כנ"ל:

יז

אבל בזא"ז כו'. כמ"ש בע"ז שם שאני התם דמקליא כו' ואע"ג שנשאר הריח בתנור ואף אביי מודה:

יח

אא"כ כו'. כנ"ל מהא דמכשירין:

יט

ולצורך הפסד כו'. אבל בלא"ה צריך בכל חתיכה ס' דלא ידעינן לאיזה צד הלך הריח אלא כיון דהכל בספק כולם מצטרפין כמ"ש בסי' קי"א ס"ז והרב הולך לשטתו שכתב שם ג"כ ולצורך הפסד ואע"ג שכ' שם ומיהו אין לאכלו כו' בריחא יש להקל כמ"ש באו"ה:

כ

י"א דאיסור כו'. כ"כ תוס' בע"ז שם וכ"ד הרי"ף שכתב דלכך לא קי"ל כרב לפי דאזיל לטעמיה כנ"ל וכן הא דאסרו למיכל בכותחא משום דהוי דשיל"מ:
(ליקוט) י"א דאיסור האוסר כו' פלוגתא זו תליא בפלוגתא דרי"ף ותוס' דרי"ף מביא ראיה דהלכה כלוי מהא דע"ז בבת תיהא ושם איתא לאיסורא בעינא ואפ"ה מותר כ"ש בתערובת כיון דבעיניה לא אסור כלל וכמו שהקשה הר"ן על הרי"ף בפ' ג"ה על מ"ש דרב אזיל לטעמיה כו' וכן כותחא דאסור משום דדשיל"מ הוא ע"ש אבל לתוס' דס"ל דלא תליא בהא דע"ז דאף למ"ד לאו מילתא היא שם אסור דבעיניה הוא ורבא דמתיר משום דמזיק וכמ"ש תוס' שם ד"ה אביי וד"ה רבא ע"ש ולהכי אסרי תוס' בזילוף שם ולדברי רי"ף היה מותר אבל לפי' אסור משום דנהנה וכן בתערובת ובזה תליא פלוגתא אם הלכה כרב או כלוי וכן ההיא דס"ד אתיא כתוס' אבל לרי"ף ליתא דר"ל כלל ואפילו בחבית פתוחה ופת חמה מותר דלאו מילתא היא ואפילו בעיניה מותר וכמ"ש הרי"ף שם וכ"פ הרמב"ם וגם מ"ש בס"ה בהג"ה ואסור לזלוף כו' כנ"ל ומ"ש בס"ו שק כו' ועבה"ג שם ולכאורה תמוה דא"כ גם באכילה יהא מותר ועוד מה בכך שאינו מכוין פסיק רישא הוא ועתוס' בפ' כ"ש כ"ה ב' ד"ה לא אפשר כו' ומיירי כו' אלא דרשב"א אזיל לשיטתו שכתב בהא דס"ז בשמים כו' דאסור ומחלק בין וורד והדם דעיקרו לריח דאסור משא"כ ביין דאין עיקרו לריח להכי לאו מילתא וכשיטת הרי"ף דמדמי להא דפ' כ"צ דשם ג"כ הבשר עיקרו לאו לריח אבל תוס' לא ס"ל האי חילוק אלא בבת תיהא משום דמזיקו וכמ"ש תוס' שם ושם י"ב ב' ד"ה אלא כו' וכמ"ש בס"ז ולפ"ז אסור כאן (ע"כ):

כא

אם כו'. דלא כתוס' שם ועש"ך:

כב

וי"א כו'. וראייתו מלחמי תודה שהיו כולן נאפות בתנור אחד דלא מצינו נאפות בפ"ע אלא שתי הלחם ולחם הפנים כמ"ש ברפי"א דמנחות וס"ל דאין לחלק בין תנור גדול לקמן דאל"כ הא מחזיק עשרים עשרונים היה וגם לפי מ"ש הרשב"א דפלוגתייהו דוקא בא' מהן שמן כמ"ש בגמ' וכ"כ תוס' שם ד"ה נימא אין ראיה משם. ונ"ל ראיה מדפריך שם לרב מאין צולין כו' דלמא רב לא אסר אלא מין במינו וגדי וטלה מץ בשא"מ הוא כמ"ש ב"י סי' צ"ח בשם האגור אלאע"כ דאין חילוק וז"ש שם מ"ל גדי וגדי ומ"ל כו' ודלא כרי"ף וכן דקאמר שם לרב נימא כו' הא בכה"ג אף רב מורה וכן בע"ז פריך מכמון של תרומה ומדפריך בפשיטות ש"מ דאין לחלק:

כג

בד"א כו'. כמ"ש בפסחים שם הב"ע כגון כו' ולא פריך אלא דהא אסור לצלות פסח בקדירה. ועבה"ג:

כד

ודוקא כו'. דבכה"ג בצלי מותר בדיעבד דבכה"ג פליגי רב ולוי ובכה"ג הוא דקאמר דבקדרות מותר וע"ל ס"א י"א דאין מתירין כו' ונ"מ דכאן מותר לכתחלה:

כה

ובמקום כו'. כמ"ש בס"א בצלי ג"כ ובמקום כו':

כו

משום דא"א כו'. ר"ל אע"ג דבסוף ע"ז אוסרין לכתחלה כאן הוי בדיעבד משום כו'. תוס' בע"ז שם:

כז

כ"ז כו' כמ"ש בסוף ע"ז דברים שנשתמש כו' ועבא"ח סי' תנ"א סי"ט:

כח

ולא כו'. דלא מהני אלא לדבר שתשמישו בעירוי דאינו בלוע אלא כ"ק ועבא"ח שם סי"ז בהג"ה ולקמן סי' קכ"א ס"ב בהג"ה:

כט

פת כו'. דלוי ורבא ל"פ עליה דר"ל ועתוס' בע"ז שם והשתא הוי טובא גווני כו' ול"ק ללוי ודאי תנאי אלא בפת צוננת או חבית סתומה. אבל בת"ה ק"ה ב' כ' דרבא פליג עליה ע"ש:

ל

ודוקא אם כו'. ר"ל שאין מקום לריח היין לצאת אלא נגד הפת ולכן אוסר בתנור סתום מכל צד ומדמי לכאן ע"ש:

לא

מותר כו'. כפי' הערוך וש"פ דמיירי בפיו:
(ליקוט) מותר לשאוף בפיו. ר"ח וערוך ובזה מתורץ קושית תוס' י"ב ב' ד"ה אלא הקשה כו' דבפיו ודאי לאו מילתא היא. ר"נ (ע"כ):

לב

אבל אסור כו'. דע"כ לא שרי רבא אלא משום דריחא לאו מילתא משא"כ בטעימה וכמ"ש בפ' ג"ה (צ"ז א') בשלמא תרומה טעים כו' מאן טעים ליה ולא אמרו ברפ"ב דברכות (י"ד א') אלא משום דאכילה ושתיה קביל עליה דבקבלתו תליא ולכן כי' תוס' שם דדוקא בתענית יחיד:

לג

ואסור כו'. דהנאה הוא כמ"ש בספ"ק דפסחים שותין מלוג בסלע ומזלפין כו'. ול"ד לבת תיהא דשם לא נהנה שחוזק היין נכנס בחוזק ומזיק משא"כ כאן דמתפזר:

לד

אבל מותר כו'. ולא חשיב כשותה כמ"ש אביי בבת תיהא דא"א לומר משום הנאה דא"כ מאי פריך מתרומה הא מותר בהנאה שאינה של כילוי שאינה אלא ריחא כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ג א') והרי תרומה כו' אבל בזילוף לא מדמתירין בספ"א דפסחים לזלף תרומה ממאה. תוס' בע"ז שם ד"ה אביי כו' והג"א שם ד"ה ומיהו כו':

לה

דמותר בהנאה. ע"ל ר"ס קכ"ג (ע"ל סי' קנ"ה ס"ק כ'):

לו

אבל לבשמים כו'. משום הקריבהו נא כמ"ש בפ"ו דב"ב (צ"ז ב'):
(ליקוט) אבל לבשמים כו'. דבעיא שם (בע"ז) א' המשתחוה לדקל כו' אליבא דרבנן כו' אע"ג דמותר מעולם להדיוט (ע"כ):

לז

בשמים כו'. כמ"ש בע"ז י"ב ב' ארשב"ל ל"ש כו' ול"ד לבת תיהא דשם מזיקו ואין נהנה ואף אביי ל"פ אלא משום דהוי כשותה וכמ"ש בקטורת בפ"ב דפסחים (כ"ו א') והרשב"א חילק דבת תיהא אינו עומד לריח וכ"כ המרדכי וראייתו מסוכה ל"ז ב' דאתרוג של מצוה מותר להריח אע"ג דאסור בהנאה וליתא דמשם מוכח להיפך כמ"ש מאכילה אקצייה כו' הלא"ה אין הילוק וכ"כ הש"ך וכ"כ תוס' שם ד"ה אלא ולא מבעיא בכלאי הכרם דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ד ב') אלא אפילו ערלה דאין לוקין מ"מ איסורא מיהא איכא ועתוס' דע"ז י"ב ב' ד"ה אלא כו':

א

א) [סעיף א'] אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה וכו' בתנור אחד וכו' והיינו כשאחד מהם שמן אפי' הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור בריחיה והדר אזיל האיסור ואוסר להיתר אבל בשניהם כחושים מותר אפי' לכתחלה. ב"י סי' צ"ז בשם הרשב"א. ט"ז סק"א וכתב ודלא כתו"ח כלל ל"ה דין ג' שכתב דגם בשניהם כחושים טוב להחמיר לכתחלה יעו"ש. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגה"ט או' ג' פר"ח או' א' בל"י או' א' חו"ד או' א' חכ"א כלל ס"ב או' א' זב"צ או' א' ומיהו המחמיר תע"ב. שפ"ד או' א' שבאו' י"ח.

א

ב) ומיהו ה"ד פת בפת וכדומה אבל בלא"ה אין אנו בקיאין. שפ"ד שם. ור"ל אבל בבשר וכדומה אפי' שניהם כחושים אן אנו בקיאין ויש ליזהר לכתחלה. מיהו הקה"י לעיל סי' צ"ז סעי' ג' כתב דגם האידנא בענין ריחא אנו בקיאין בכחוש משום דאין איסורו אלא לכתחלה ואם ברור לו ששניהם כחושים לגמרי מותר לכתחלה יעו"ש והב"ד זב"צ או' א' וכתב וכן יש להקל כהקה"י.

א

ג) ריח פת בפת מותר. תו"ח כלל ל"ה דין ג' ואפי' אם הפת בלול בשמן. מנ"י על התו"ח שם או' י"א. ודוקא שמן מיקרי כתוש ולא מפטם. אבל שומן מפטם. מש"ז או' א' ועיין לקמן או' ל'.

א

ד) ואם אפו חמץ עם מצה עיין באו"ח סי' תס"א סעי' ה' ובדברינו לשם כמה חלוקים יעו"ש.

א

ה) מקום שנוהגין שלא לאכול פת של גוים אין לחוש אם נאפה בתנור א' מכמה טעמים אי משום דאין ריח מפת לפת אי משום דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא גזרינן. כנה"ג בהגה"ט או' ך' זב"צ או' ב'.

א

ו) וחלה שלנו שהיא רק מדרבנן מותר לכתחלה לאפותה עם הפת ואפי' אם נגעה החלה בחולין אם יש בככר החולין פי שנים כמוהו. או"ה כלל ט"ל דין כ"ד. כנה"ג שם או' כ"א. לה"פ או' א' בל"י סוף או' א' ומשמע דכ"ש דמותר לשרוף החלה בתנור שאופין בו פת. ועיין לקמן בהגה ססי' שכ"ב ובדברינו לאו"ח סי' תנ"ז או' מ' יעו"ש.

א

ז) ומותר לצלות כבד בתנור עם תבשיל לכתחלה למ"ד ריחא מילתא דכל דם כחוש הוא. תה"ד בפסקים וכתבים סי' ע"ו והב"ד ב"י סי' צ"ז וכתב ואין טעמו נראה בעיניו. מיהו מהר"י מינץ בתשו' סי' ט"ו פסק כהתה"ד והב"ד ד"מ בסי' זה. וכתב הש"ך סק"א הא דכתב ב"י דאין טעמו נראה בעיניו ה"ד בתבשיל שמן אבל כששניהם כחושים ודאי דהב"י לא פליג יעו"ש. וכ"כ לעיל או' א'.

א

ח) שם. ואם צלאם ה"ז מותר וכו' דריחא לאו מילתא היא בדיעבד. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב'.

א

ט) אבל פת שאפאה עם הצלי כתב הרמב"ם והמחבר לעיל ססי' צ"ז דאסור לאכלו בכותח מטעם שכתב הרי"ף דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי כלכתחלה. ש"ך שם. פר"ח שם. חו"ד או' ב' וכ"כ לעיל בסי' צ"ז או' ט"ל. ומיהו הרב כאן. בהגה מתיר אם אין לו פת בריוח ויש לו מאכל חלב שא"א לו לאכול בלא פת וכ"כ הכרתי או' ו' והבל"י או' ו' כתב דאסרו האחרונים ולא מצאתי זולת הפר"ח או' ו' שאוסר והסומך על רמ"א לא הפסיד שפ"ד או' ב' ועיין לקמן או' כ"א.

א

י) שם. ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים וכו' וכל עשרון הוא שיעור חלה דהיינו מ"ג בצים וחומש ביצה נמצא סך כל הי"ב עשרונים ת"ק וי"ח ביצים ושני חומשי ביצה. פר"ח או' ג' לה"פ או' ג' וכ"כ לעיל סי' צ"ז או' מ'.

א

יא) שם. שמחזיק י"ב עשרונים וכו' היינו כמו בזמן התלמוד שהיו מדביקים הלחם בדופן התנור וא"כ בכל ארבע הדפנות היו מדביקין וא"כ אם בכל ד' דפנות היה יכול לדבק ביחד י"ב עשרונים הרי זה תנור גדול. כריתי או' ד' ואם אופין בקרקעית התנור צריך שיהיה קרקעית התנור מחזיק י"ב עשרונים כמ"ש לעיל סי' צ"ז או' מ"א יעו"ש. והיינו שמחזיק י"ב עשרונים של מצות. ב"י סי' צ"ז בשם סמ"ק. ור"ל בפת עבה בציר מטפח משהו משערינן שהוא השיעור שיכול לעשות המצה. פר"ח סי' צ"ז בקו"א. וכ"כ הפליתי בסי' זה או' ג' חכ"א כלל ס"ב או' א'.

א

יב) וכתב החכ"א בבינת אדם שם או' ס"א דהתנור שאופין בו בגובה בדפנותיו צריך להיות י"ב טפחים וחצי טפח אורך וי"ב טפחים וחצי טפח רוחב וששה טפחים גובה וזהו למ"ש הכריתי ולמ"ש הפר"ח דבעינן י"ב עשרונים בקרקעית התנור צ"ל קרקעית התנור שמנה אמות ורביע בקירוב על שמנה אמות ורביע יעו"ש. ואם היה אריך וקטין או תנור שאופין בדפנותיו אין בו גובה ששה טפחים הכל יהיה בתשבורת על החשבון הזה וכמ"ש הכריתי שם.

א

יג) שם. ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים ופיו פתוח וכו' משמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח וכ"כ הטור. ט"ז סק"ב. בל"י או' ב' חו"ד או' ג' ומשמע דהרב בהגה מודה לזה דבגדול ופיו פתוח נמי מותר לכתחלה וכן כשאחד מכוסה שרי לכתחלה אף בתנור קטן וסתום מכל צד ומ"ש הרב בהגה ונוהגין להחמיר לכתחלה בתנור גדול היינו בסתום קצת וכמ"ש בש"ך סק"ג וסק"ה. מש"ז או' ב' וכ"כ בשפ"ד או' ג' וכ"כ המנ"י על התוס' כלל ל"ה או' ז' דדעת הרמ"א דבתנור גדול ופיו פתוח אף בהיתר אצל איסור מותר לכתחלה כמו שפסק בש"ע. וכ"כ החו"ד שם על דברי הש"ע דדוקא פתוח ממש אבל פתוח מעט למעלה אסור לכתחלה. אבל הפר"ח או' ד' כתב לפרש דברי הש"ע דאף שהתנור פתוח קצת למעלה במקום שהעשן יוצא שרי לכתחלה. וכתב ודלא כתו"ח ריש כלל ל"ה דלא שרי אלא כעין כירה שהוא פתוח ממש. וכן הסכים הכריתי או' ה' ער"ה או' ג' תכ"א כלל ס"ב או' א'.

א

יד) שם. ובלבד שלא יגעו זה בזה. ואם נגעו אסור כולו. כריתי או' ז' והער"ה או' ד' הביא פלוגתא בזה אבל המנ"י כלל ל"ה או' י"ב כתב דאם נגעו סגי בנטילה במקום שנגעו כמ"ש בש"ע או"ח סי' תס"א וכן הסכים השפ"ד או' י"ג אלא שכתב דה"ד בדבר כחוש.

א

טו) שם. ואם אחד מהם מכוסה וכו' דהוי כעין שתי קדרות דשרי אפי' לרב. קו' פסחים ע"ו ע"ב ד"ה אסרה. ביאור הגר"א או' ד' ועיין לקמן סעי' ב'.

א

טז) שם. ואם אחד מהם מכוסה וכו' משמע דאיזה מהם שיהיה מכוסה בין האיסור בין ההיתר מותר לכתחלה. וכ"כ זב"צ או' ז' בשם קה"י דלדעת הש"ע אפי' אם בשר הטרפה מגולה ובשר ההיתר מכוסה בבצק ג"כ מותר לכתחלה יעו"ש.

א

טוב) שם הגה. וה"ה לבשר עם חלב וכו' כלומר לאפות בשר עם חלב. ש"ך סק"ד. לה"פ או' ה' בל"י או' ג' חו"ד או' ה' כלומר דל"ת חלב היינו בקדרה והוי בישול שקדרה מפסיק או אין ריח המתבשלים ושרי בסעי' ב' אפי' תנור קטן ופתוח במקום שעשן יוצא (היינו לדברי ההגה לשם אבל לפסק הש"ע אפי' סתום לגמרי כמבואר שם) לכתחלה כמ"ש הש"ך או' י"ז אלא ע"י אפייה מיירי כמו פשטי"ד חלב ומשו"ה לכתחלה בעינן תנור גדול ופתוח ממש. שפ"ד או' ד'.

א

חי) שם בהגה. ונוהגין להחמיר לכתחלה אפי' בתנור גדול וכו' עיין לעיל או' י"ג.

א

יט) שם בהגה. ובדיעבד להקל אפי' בתנור קטן. פי' אפי' סתום. ט"ז סק"ג. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' חו"ד או' ד' ומיהו בסתום לגמרי אין מתיר לקמן הרב בהגה אלא בהפ"מ ובפתוח מקום שהעשן יוצא אפי' בלא הפסד כלל. מש"ז או' ג'.

א

ך) שם בהגה. ואם אפה פת עם בשר אסור לאכלו עם חלב וכו' אפי' בתנור גדול ופיו פתוח מעט למעלה אסור לאכלו עם חלב וכו' כ"מ בסי' התו"ח ריש כלל ל"ה. ש"ך סק"ה, לה"פ או' ז' בל"י או' ד' חו"ד או' ו'.

א

כא) שם בהגה. ואם אפה פת עם בשר אסור לאכלו עם חלב אם יש לו פת אחר. אין זה מחוור שאף שאין לו פת אחר אסור לאכלו בחלב שהרי אפשר לאכלו בלא חלב וכמ"ש בשם הרי"ף והכי מסיק איהו גופיה בתו"ח כלל ל"ה וכמ"ש המחבר לעיל בססי' צ"ז וכן עיקר אלא דמור"ם לא דק בכאן. פר"ח או' ו' לה"פ או' ח' בל"י או' ה' ועיין לעיל או' ט'.

א

כב) שם בהגה. וכן אם עכו"ם אפה פת עם איסור אסור לקנות וכו' דכל זה מיקרי לכתחלה וכו' ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העכו"ם דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישולי עכו"ם הואיל וסתם כליהם אינן ב"י ואע"ג דנותן טעם לפגם לכתחלה אסור לא חשבינן הקנייה לכתחלה לכן נוהגין היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים שמבשלים עכו"ם או שאר דברים שאין בהם משום בישולי עכו"ם. תו"ח כלל ל"ה דין א' ט"ז סק"ד. לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ז' חו"ד או' ז' ואפי' יש לו בריוח מותר לקנות דברים המבושלים בכליהם אם אין בהם בשולי עכו"ם. מש"ז או' ד' ועיין לקמן סי' קכ"ב סעי' ו' בהגה.

א

כג) שם בהגה. י"א דאין מתירין ריחא אפי' בדיעבד אלא א"כ התנור פתוח קצת מן הצד וכו' ובמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד אפי' סתום לגמרי. והיינו הפ"מ כמ"ש בתו"ח כלל ל"ה דין ד' ש"ך סק"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. לה"פ או' י"א. בל"י או' ח' שפ"ד או' ח' חכ"א כלל ס"ב או' ג' וכ"ז לדברי מור"ם ז"ל אבל לפסק הש"ע בדיעבד מותר בכל ענין אפי' בת"ק וסתום לגמרי והפסד מועט וכמ"ש התו"ח שם לפסק הש"ע ונ"מ לספרדים ההולכים על פסק הש"ע דבדיעבד מותר בכל ענין וכ"פ זב"צ או' י"ב אלא שכתב דהמחמיר כדברי מור"ם ז"ל תע"ב.

א

כד) שם בהגה. ואם האיסור דבר חריף וכ"ש אם ההיתר דבר חריף ריחא מילתא היא ואפי' בדיעבד ריחא מילתא היא. ואפי' בתנור גדול ופתוח אסור. או"ה כלל ט"ל דין ך' תו"ח שם דין ב' ט"ז סק"ה. ש"ך סק"ט. בל"י או' ט' חו"ד או' ח' מיהו רש"ל פג"ה סי' ט"ו כתב דתנור גדול ופתוח שרי בדיעבד לכ"ע והסכים לדבריו הב"ח בסוף הסי' והפר"ח או' ח' כתב דאף בתנור קטן ופיו סתום בדיעבד שרי. וכ"כ הלה"פ או' י"ב. ובהפ"מ יש להתיר אם היה האיסור חריף אפי' בתנור (קטן) וסתום ובהיתר חריף בתנור גדול ופתוח. חכ"א כלל ס"ב או' ה' מיהו הרב זב"צ או' י"ג כתב דבהיתר חריף אין להתיר אלא דוקא בהפ"מ וצורק גדול יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לאו"ח סי' תמ"ז או' ל"ו.

א

כה) ואף לדעת האוסרים בדבר חריף אפי' בתנור גדול ופתוח ה"ד בתנור אבל בכירה אין לאסור אף שנצלו איסור והיתר חריף. מש"ז או' ה'. זב"צ או' ט"ו.

א

כו) ובדבר חריף אפי' אם שניהם כחושים אסור. חו"ד בסוף הסי' בקיצור דינים או' ד' שפ"ד או' ג' שבאו' י"ח. זב"צ או' י"ד.

א

כז) ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ"ש לקמן סי' קכ"ב סעיף' ג' בהגה יעו"ש ובדברינו לשם.

א

כח) ובצל שנצלה עם נבילה בתנור הא ודאי אסור לפי שהוא חריף ושואב. או"ה כלל ט"ל או' כ"א. תו"ח כלל ל"ה דין ב' אבל אם נתבשל לא מקרי דבר חריף דנתבטל החריפות במים. מנ"י על התו"ח שם או' ח' שפ"ד או' ע' ועיין לעיל סי' צ"ו או' י"ב.

א

כט) שם בהגה. אבל אם א' מהם מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. מיהו לכתחלה טוב להחמיר. ש"ך סק"י בשם או"ה ותו"ח שם דין ב' ולא נמצא כן באו"ה שלנו גם בנסחת הש"ך לא היה כן שכתבו בשם התו"ח ולפי שס' התו"ח חברו קודם ההגהות כאן בהגה חזר בו ולא כתב דלכתחלה אסור אלא אף לכתחלה מותר. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ה. בל"י או' יו"ד.

א

ל) שם בהגה. אבל אם א' מהם מכוסה אפי' בבצק וכו' ואפי' אם שניהם מכוסים בבצק אם משח הכסוי בשומן או שלשו עם שומן דינו כמגולה. או"ה שם דין י"ג. תו"ח שם דין ד' פר"ח או' ט' כריתי או' י"א. חכ"א כלל ס"ב או' ה' ועיין לעיל או' ג'.

א

לא) אם היה בתנור פשטידא של בשר ושל גבינה או מוליינ"א של בשר ושל גבינא שהבצק חופה אותו מכל סביביו אפי' שנגעו זו בזו חותך מזו ומזו הבצק שבמקום הנגיעה והשאר מותר. אבל לעשות כן לכתחלה ע"י נגיעה אסור ואם מרוחקות זו מזו מותר. ואם הבשר מגולה או שהשומן מעורב עם הבצק אם הסק התנור הוא מבפנים לכתחלה אסור ובדיעבד יש להקל. הרדב"ז בתשו' דפוס פיורדא סי' תקכ"ז. ברכ"י בשיו"ב או' א'

א

לב) שם בהגה. אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת וכו' ר"ל שכפה על שניהם מחבת. חכ"א שם. ור"ל ושניהם מגולים תחת המחבת.

א

לג) שם בהגה. וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר אסור לאכלו בחלב. משמע אבל לבדו מותר לאכלו. וה"ד בפת מועט או שיש היכר בפת אבל בפת מרובה ואין היכר אסור אפי' לאכלו לבדו גזירה שמא יבא לאכלו בחלב כדלעיל רסי' צ"ז. וכ"כ התו"ח שם דין ה' ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגה"ט או' ה' הל"פ בסעי' זה. כריתי או' י"ב. שפ"ד או' י"א וכתב דלא כהפר"ח שהשיג על הש"ך. וכ"כ הער"ה או' ז' דלא כהפר"ח. חו"ד או' יו"ד. חכ"א כלל ס"ב או' ו' בי"צ בעמ"ז או' כ"ג. זב"צ או' כ"א. ועיין לעיל סי' צ"ז או' ד'.

א

לד) שם בהגה. אבל בזה אחר זה אין לחוש. ודוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור אף בזה אח"ז שפ"ד או' י"ב. זב"צ או' כ"ב.

א

לה) שם בהגה. אבל בזה אחר זה אין לחוש. ואפי' לכתחלה שרי לאכלו בחלב בזה אח"ז. יד אברהם בגליון הש"ך. והיינו אם כבר נאפה אבל לכתחלה אסור כמ"ש באו' הקודם.

א

לו) שם בהגה. אבל בזה אח"ז אין לחוש. ואפי' דבר שנעשה להריח (כגון כמון) ועדיין ריחו בתנור אין לחוש לבזה אח"ז. ש"ך ס"ק י"ב. כנה"ג בהגה"ט או' י"ח. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' י"א. חו"ד או' י"א.

א

לז) שם בהגה. י"א דכל מקום דאמרינן ריחא מילתא ואוסר בדיעבד וכו' כגון בדבר חריף ותחת מחבת וכיוצא בו. מנ"י על התו"ח כלל ל"ה או' כ"ב. שפ"ד או' י"ג. זב"צ או' כ"ד.

א

לח) שם בהגה. ה"ד דליכא ס' מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ס' אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסור וכו' דהא הריח הוא מתפשט לכל אפי' לא נגע וה"ה צרוף לבטל. כריתי או' י"ג.

א

טל) שם בהגה. אבל בדאיכא ס' אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסור ולצורך הפסד יש לנהוג כן. והיינו הפ"מ. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' י"ז. חו"ד או' י"ב. שפ"ד שם. זב"צ או' כ"ה.

א

מ) אבל במקום שאין הפסד צריך בכל חתיכה וחתיכה בפ"ע ס' לבטל אפי' כל החתיכות נוגעות זו אצל זו. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. ביאור הגר"א או' י"ט. זב"צ או' כ"ו.

א

מא) שם בהגה. אבל בדאיכא ס' אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסור וכו' ודוקא הקדרות שהם מגולים הם מסייעים לבטל אבל המכוסים אינם נכנסים כלל לספק. חכ"א כלל ס"ב סוף או' ה' זב"צ או' כ"ז.

א

מב) ואם יש בתנור אפי' קטן היתר חריף והיתר שאינו חריף ויש איסור עמהם אין נאסר אלא דוקא היתר חריף אבל היתר שאינו חריף מותר וא"כ כיון שהיתר שאינו חריף אינו נאסר אינו מצטרף עם ההיתר חריף לבטל האיסור. שפ"ד או' י"ג והגם שסיים ועדיין יש לעיין אנן בדידן ס"ל שיש להקל. זב"צ או' כ"ח.

א

מג) שם בהגה. י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מלתא וכו' וי"א שאין לחלק וכו' עיין באו"ח סי' תמ"ז סעי' א' בהגה וסי' תס"א סעי' ה' ובדברינו לשם כמה חילוקים בזה כי שם מקומו יעו"ש.

א

מד) [סעיף ב'] בד"א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדרה וכו' מותר וכו' וצלי קדרה דינו כבישול ומותר. ב"י סי' צ"ז. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' ט"ו וכתב להשיג על הב"ח שחלק על ב"י. וכן הער"ה באו"ח סי' תמ"ז או' ז' כתב להשיג על דברי מ"א שם שכתב דצלי קדר לא הוי כבישול יעו"ש. לה"פ או' י"ח. בל"י או" י"ד. חו"ד או' י"ד. שפ"ד או' ט"ז. בי"צ או' ז' זב"צ או' ל'.

א

מה) ואף בצלי בב' קדרות או כעין ב' קדרות דהיינו שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או של אפר באמצע שאין כאן תערובת טעמים אף לכתחלה שרי בצלי. פר"ח שם. פר"ת או' ב'.

א

מו) ובהיכא דהוי מבושל שרי בכל גוונא ואפי' הקדרות מלאות עד פיהם מטעם שאין ריח המתבשלים כ"כ. ובהיכא דהוי צלי קדר אם הוא בתוך הקדרה נתון כלו ואינו יוצא סמוך לפי הקדרה אז אמרינן כיון דכל א' קדרה בפ"ע שרי אבל אם אין גוף הקדרה מפסיק בינו ובין צלי האחר אסור משום ריח ודוגמת זה במתבשלים שרי. והוא הדין נמי אם בקדרה אחת איכא צלי והיא מלאה על כל גדותיה והריח יוצא ואין לו עיכוב ובקדרה האחרת גוף הקדרה מפסיק שרי באופן דכל דאיכא הפסק לריח ליכא איסורא ואפי' לכתחלה שרי. ולפ"ז אי הוו ב' הקדרות פפיותיהם מכוונות זו כנגד זו והצלי בתוכם אסור ובמבושל שרי. פר"ת שם. זב"צ או' ל"א.

א

מז) וכל זה דוקא בצלי דהוי כעין צלי אש ממש כדרך שצולין לפעמים שמניחים הבשר בכלי באויר ומרבים האש למטה ונצלה הבשר בזה אבל צלי קדר שיש רוטב דדמי לתבשיל דינו כדין התבשיל דבכל גוונא שרי שאין ריח המתבשלים כ"כ. פר"ת שם. זב"צ או' ל"ב.

א

מח) שם הגה. ודוקא שהתנור פתוח קצת. ואז אפי' לכתחלה מותר. תו"ח כלל ל"ה דין יו"ד בשם הרשב"א. ש"ך ס"ק י"ז. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או י"ט. בל"י או' ט"ו. הל"פ בסעי' זה. חו"ד או' י"ד. ביאור הגר"א או' כ"ד.

א

מט) שם בהגה. ובמקום הפ"מ יש להקל. ורש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' י"ד משמע דאוסר אף במקום הפ"מ והב"ח פסק כדברי הרב בהגה. ש"ך ס"ק י"ח. וכ"פ הל"פ שם כדברי הרב בהגה. שפ"ד או' י"א. בי"צ או' ז' ובעמ"ז שם או' ל"ב.

א

נ) וכל זה לדברי מור"ם ז"ל אבל לפסק הש"ע אפי' בתנור קטן וסתום לכתחלה שרי כמ"ש התו"ח שם לדעת הש"ע וכ"כ הפר"ח או' ט"ו דלדידן (ר"ל ההולכים על פסק הש"ע) שרי אפי' לכתחלה ואפי' בתנור סתום מכל הצדדין. וכ"פ זב"צ או' ל"ג. והיינו לספרדים ההולכים על פסק הש"ע כנז'.

א

נא) [סעיף ג'] אם יש שמנונית של איסור על המרדה וכו' אסור ליתן עליה היתר וכו' ואם רדה בדיעבד בזו המרידה שהיא בת יומא כל מה שרדה בה אסורות כדי קליפה. מש"ז או' ז' ער"ה או' ט' ויו"ד. עצ"ל או' ג' זב"צ או' ל"ד.

א

בנ) שם. מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה וכו' והיינו במדיח שבעין מעל המרדה דאף באינו ב"י אינו נפגם הבעין וצריך הדחה. עצ"ל שם. זב"צ או' ל"ה. ועיין לעיל סי' ק"ג סעי' ה' ולקמן סי' קכ"ב סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

א

גנ) ומיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה וכו' ולא גזרו שאינה ב"י אטו ב"י (כדלקמן רסי' קכ"ב) אפי' לכתחלה כיון דלא אפשר שהרי העכו"ם לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור. ט"ז סק"ח וש"ך ס"ק י"ט בשם התו' פ' בתרא דע"ז. פר"ח או' ט"ז. בל"י או' י"ח. כריתי או' ט"ז. חכ"א כלל ס"ב או' ח'.

א

דנ) שם. משום דא"א בענין אחר. וה"ד במרדה של עכו"ם אבל במרדה של ישראל אפי' שאינה ב"י אסורה. פר"ח שם. כריתי שם. מש"ז או' ח' עצ"ל או' ג' חכ"א שם. וה"ד לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור אפי' בשל ישראל כיון שאינו ב"י וכ"כ העצ"ל שם דה"ד לכתחלה.

א

הנ) ומהכא שמעינן דאף מרדה שאין אוסר כ"א כדי קליפה (כשהוא ב"י) אפ"ה של ישראל אסור אינו ב"י וכן כלי הנאסר כד"ק נמי אסור באינו ב"י אף דיש ס' נגד הקליפה. מש"ז שם. ומ"ש אסור אינו ב"י היינו לכתחלה וכמ"ש באו' הקודם.

א

ונ) שם הגה. כ"ז שהיא בת יומא לא מהני בה הגעלה ולא קליפה וכו' ולא הגעלה אחר הקליפה דמרדה דינה ככלי שתשמישו ע"י האור דנת' באו"ח סי' תנ"א סעי' ד' דצריך ליבון. ש"ך ס"ק ך' פר"ח או' י"ז. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ט. כריתי או' י"ז. חו"ד או' ט"ז. ועיין באו"ח סי' תנ"א סעי' י"ט ובדברינו לשם ועוד עיין בדברינו לשם או' ס"ה ולקמן סי' קכ"א סעי' ה'.

א

זנ) גם אם יחממנו בתנור שתהא יס"ב לא מהני ולא אמרינן כבולעו כך פולטו. שפ"ד או' ך' זב"צ או' ט"ל.

א

חנ) [סעיף ד'] פת חמה שמונח ע"ג חבית פתוחה של יי"נ אסורה. מפני ששואב הריח של יין. ואע"ג דלעיל סעי' א' כתב ואם צלאן הר"ז מותר והפו' מדמים ב' דינים אלו להדדי מ"מ הא התו' והרא"ש כתבו להדיא בפ"ב דע"ז דף ס"ז דלא דמו להדדי וכ"ה בראב"ן ובשאר פו' ואחרונים. ש"ך ס"ק כ"א. והפר"ח חולק על דברי הש"ע ומתיר אמנם הער"ה סוף או' י"א כתב דראוי להחמיר כדעת רוב הפו' וכ"כ השפ"ד או' כ"א דאנו אין לנו אלא פסק המחבר והרב בהגה. וכן הסכים זב"צ או' מ'.

א

טנ) שם. של יין נסך אסורה. פי' אפי' סתם יינם או שאר יין נסך שמותר בהנאה משום דריח כהאי חשיב כאוכל. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ך' הל"פ בסעי' זה. חו"ד או' י"ז. מיהו הכרתי או' י"ח כתב דבסתם יין דנהגו להתיר בס' ובמקום הפסד יש לסמוך אפר"ח כיון דרי"ף והרמב"ם מתירין. וכ"פ חכ"א כלל ס"ב או' ט' ועיין לקמן סי' קכ"ג סעי' א'.

א

ס) שם הגה. ודוקא אם מונחת נגד המגופה. וה"ד שמונח על פי החבית ממש ולא בצידו. או"ה כלל ט"ל סוף דין כ"א. כנה"ג בגה"ט או' כ"ו. זב"צ או' מ"ב.

א

סא) שם. ואם היה פת שעורים אסור אם הפת חמה אפי' חבית מגופה. וה"ה בחבית פתוחה ופת צוננת. ש"ך ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגב"י או' ג' בל"י או' כ"א. פר"ת או' ג' הל"פ בסעי' זה. חו"ד או' י"ח. חכ"א כלל ס"ב או' ט' בי"צ או' ט' זב"צ או' מ"א.

א

סב) [סעיף ה'] מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך וכו' וכ"ש באפו. פר"ח או' כ"א. כריתי או' כ"א. שפ"ד או' כ"ד. חכ"א שם או' יו"ד. זב"צ או' מ"ג.

א

סג) שם הגה. אבל אסור לטועמו אעפ"י שאינו בולעו. ובכל איסורי אכילה אפי' שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמם. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' כ"ג. כריתי או' כ"א. הל"פ בסעי' זה. חו"ד או' י"ט. שפ"ד או' כ"ד. חכ"א שם. זב"צ או' מ"ד.

א

סד) שם הגה. אבל אסור לטועמו וכו' וכל איסור אכילה אסור לטועמו הן בלשון הן טועם ופולט מדרבנן אטו אכילה. שפ"ד שם. ועיין לעיל סי' צ"ח או' ד'.

א

סה) יש מפקפקין על השואפין עפר הטאבק"ו הלוקחים מן העכו"ם שאומרין דזמנין מזלפין עליו סתם יינם אך הרב שער המלך פי"א דמאכלות אסורות ארי עלה והתיר בפשיטות להלכה ולמעשה יעוש"ב. מחב"ר באו"א סי' ר"י בקו"א או' ב' שע"ת שם. פ"ת בס' זה או' ג' זב"צ או' מ"ה.

א

סו) אומן ישראל המבשל בורית והיא נעשית מחלב ומי אפר כירה וסיד ומערבין בתוכה מלח בבישולה וצריך לטועמה אי סגי לה המלח או לא אסור לטועמה. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ג. בל"י סי' צ"ה סוף או' י"ח. אמנם בתשו' צ"צ סי' מ"ז כתב להתיר. וכן הסכים הפר"ת או' ה' דלא כפר"ח. מש"ז או' ט' אלא שכתב והמחמיר תע"ב.

א

סז) [סעיף ו'] שק של פלפלין וכו' מותר להריח בהם וכו' שאין היין נותן בהם ריח אדרבה הם מבשמים היין וגם המריח אין כוונתו להריח היין אלא התבלין ומיהו להבדלה אסור משום דאמאיס. ט"ז סק"י. ש"ך ס"ק כ"ו. פר"ח או' כ"ד.

א

סח) ושאר פלפלין אם מותר להבדלה הט"ז שם מתיר והש"ך בנה"כ אוסר ועיין בדברינו לאו"ח סי' רצ"ז או' ה' מה שהארכנו בזה וכתבנו שם לענין דינא דפלפל כתוש מקרוב יכול לברך בהבדלה ובשעת הדחק אפי' אינו כתוש אך לא יברך כ"א בורא מיני בשמים יעו"ש.

א

סט) [סעיף ז'] בשמים של עכו"ם וכו' אסור להריח בהם. דאסורים הם בהנאה דכל שעשויים להריח כורד והדס וכו' אסור. ש"ך ס"ק כ"ז בשם הרשב"א.

א

ע) שם. בשמים של עכו"ם וכו' אסור להריח בהם. לאו דוקא בשמים שעיקרם להריח דה"ה דבר שעיקרו לאכילה ויש בו ריח מיקרי בשמים ואסור מדהשוה של עכו"ם לשל כלאי הכרם וערלה ודלא כמ"ש הפר"ח לחלק. פר"ת או' ו' ור"ל דלא כמ"ש הפר"ח או' כ"ה לחלק באיסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם אם עיקרן לריח אסור להריח בהם ואם עיקרי לאכילה מותר להריח בהם אלא דגם אם עיקרם לאכילה ויש בהם ריח מיקרי בשמים ואסור.

א

עא) ואם הם דברים האסורים באכילה ומותרין בהנאה אעפ"י שעומדים להריח מותר להריח בו דריח אינו חשוב אלא כהנאה ומותר לברך עליו ולכן מותר להריח בבושם שקורין מיש"ק אע"ג שאסור באכילה. חכ"א כלל ס"ב או' יו"ד. זב"צ או' מ"ט. ועיין באו"ח סי' רט"ז סעי' ב' ובדברינו לשם או' כ"א דלענין אכילה יש פלוגתא בזה יעו"ש.

א

אין צולין וכו' אעפ"י דקיימ"ל ריחא לאו מילתא מ"מ לכתחילה אסור ועמ"ש פלתי

ב

בשר העלו האחרונים דוקא כשאחד מהן או איסור או היתר שמן דאזל היתר ומפטם לאיסור אע"ג דאין הנאסר יכול וכו' גבי ריח אמרינן דמפטם היתר לאיסור אבל בשניהם כחושים אף לכתחילה מותר דלא כרמ"א בת"ח דאוסר אף לכתחילה ועמ"ש פלתי דיש להחמיר לכתחילה

ג

הרי זה מותר והא דלעיל סימן צ"ו פת שאפה עם צלי אסור לאכול בכותח התם הוי כלכתחילה דהפת יכול לאכול לכל דבר לצלי וכדומה ולכך אסור

ד

מחזיק י"ב עשרונים היינו כמו בזמן התלמוד שהיה מדביקים הלחם בדופן התנור וא"כ בכל ארבע הדפנות היה מדביקין וא"כ אם בכל ד' דפנות היה יכול לדבק ביחד י"ב עשרונים הרי זו תנור גדול וכך היה קבלה מקדמונים שתנור גדול שיעורו י"ב עשרונים ולכך לא נתנו שיעור בגובה דזה ממעט הריח דכיון דכל הדפנות. מצטרפים וא"כ אם התנור גבוה דפנות התנור גדול ונבדק בהן לחם רב ואם התנור נמוך יקטנו הדפנות ודבקיות הלחם וא"כ כשיעור י"ב עשרונים הכל בכלל ואין שיעור כלל וכלל לרוחב וגובה התנורים

ה

ופיו פתוח דעת הפר"ח להקל אפילו פתוח במקום שעשן יוצא ונכון הוא דהא הריח יוצא דרך החור ההוא לחוץ ונתמעט

ו

ואינה נוגעי' עיין פלתי דאם נוגעים לא שאוסר כדי נטילה כדין איסור חם רק אסור כולו משום ריחא מילתא ועיין פלתי:

ז

אין לו פת אחר והוא גברא דלא יכול לאכול פת לבדו או יש לו דבר בחלב שא"א לאוכלו בלא פת אם כן אם לא יאכל יפסיד מאכל החלב ה"ל דיעבד ושרי כן דעת רמ"א ודלא כפר"ח והא דשיעור תנור מחזיק י"ב עשרונים היינו מצה דאופן מי"ב עשרונים קמח מצות ולא חמץ ועמ"ש פלתי.

ח

דבר חריף או שנעשה לריח אוסר אפילו בתנור גדול ופי התנור פתוח או"ה:

ט

אפילו בדיעבד ופר"ח מסכים למהרש"ל להכשיר בדיעבד וכן הסכמתי בפלתי:

י

בדיעבד ומתוך דברי המ"א בסי' תמ"ז דטרח למצוא דבר חריף בפסח שהוא בארש"ט ש"מ דס"ל דחומץ שכר לא מיקרי דבר חריף ועמש"ל סי' ק"ג:

יא

אפילו בבצק היינו שלא נילוש הבצק בשומן הא נילוש אסור אחרונים:

יב

פת עם הבשר דעת הש"ך אם אינו כעין תורא דשרי לעיל סי' צ"ז אסור לאוכלו לגמרי ודעת פר"ח להקל בריחא ובהגהת ש"ד משמע כש"ך.

יג

אפילו כל מה שבתנור דהא הריח הוא מתפשט לכל אפילו לא נגע והוא הדין צירוף לבטל:

יד

ויש אומרים שאין לחלק ודעת המ"א בסי' תמ"ז להחמיר בחמץ של פסח ואני הארכתי לדחות ראיה שלו:

טו

לבשלם וצלי קדר או כלי שמטמינים בשבת דעת הפר"ח להקל ועיין מה שכתבתי פלתי להחמיר:

טז

כשאינו ב"י ולא גזרו אטו ב"י דלא אפשר וכי כל פעם ששופך עליו יעשה הכשר תוס' וכתב הפר"ח זה הכל אם המרדה של א"י אבל של ישראל גזרינן:

יז

ולא קליפה דהוי תשמישו ע"י אור וצריך ליבון אחרונים:

יח

של יי"נ אסור הפ"ת דעתו להתיר ועיין פלתי שיש לאסור ובפרט ביי"נ דאסור במשהו אבל בסתם יין דנהגו להתיר בששים ובמקום הפסד יש לסמוך אפר"ת כיון דרי"ף ורמב"ם מתירין:

יט

מותר לשאוב ואף דקיימ"ל לעיל דלכתחילה אסור שאני הכא דאזוקי מזיק ועיין פלתי:

כ

בפיו לפי משמעות רוב פוסקים אפילו בחוטם מותר להריח ופיו לרבותא נקט אף דנהנה בפיו מאיסור:

כא

לטועמו אפי' באיסורי אכילה גרידא אסור:

א

אין צולין וכו' זהו דעת רש"י ורי"ף דאף דקימ"ל כלוי דריחא לאו מילתא מ"מ לכתחלה אסור והתוס' הקשו אם כן מה פריך הגמרא ללוי מברייתא דקתני אין צולין ב' פסחים כאחד הא אין צולין תנן ולוי מודה לכתחילה דאסור. והרשב"א בת"ה ביקש לחלק בין חולין לקדשי' דבקדשי' אין להחמיר לכתחילה והדוחק מבואר. ובאמת להרי"ף לק"מ דהרי"ף פסק דלהכי לא קיימ"ל כרב משום דודאי הך ריחא בטל ולא הוי רק משהי רק רב לטעמי' דס"ל מין במינו לא בטל ואנן לא קיימ"ל כן ולפ"ז י"ל וודאי לוי דאמר ריחא לאו מילתא אם אינו מילתא אף לכתחילה מותר רק אנן בהא ס"ל כרב דהוי מילתא רק דבטיל א"כ לכתחילה ודאי אפילו משהו חסור וא"ש דקושי' הש"ס קאי ללוי ולדידי' כיון דלאו מילתא אפי' לכתחילה שרי אבל אנן קיימא לן בהא כרב דלענין משהו מילת' ולכתחילה אסור: אמנם לאינך פוסקים דלא ס"ל בהא כהרי"ף דהוי משהו הקושי' במ"ע. ונראה דודאי הגמרא דפריך ללוי מהברייתא דקתני מפני תערובת ידע נמי הך סברא דיש חשש חילוף גופי' רק ס"ל לדוחק דיהי' כוונת הבריית' על חילוף גופן דהל"ל מפני חילוף ולא תערובת לכך ס"ל ע"כ הכוונה מפני תערובת טעמים רק הא גופיא קשיא למה קתני תערובות דמשמע טעמי' ולא חילוף גופי' אך הא אינו קשי' כיון דלתרווייהו אסורים ניח' לי' למינקט אפי' בלי חילוף אסור ולא נ"מ בהו אך זהו אם מפני תערובת טעמי' בדעבד אסור אם כן יש לומר דניחא לי' לנקוט הך טעמא אבל אי מפני טעמים אין אסור כלל בדעבד ומפני גופי' מעכב בדעבד פשיטא דקשה דהל"ל מפני תערובת גופי' ולא מפני טעמי' דזה רק לכתחילה וזה אפילו בדעבד ושפיר פריך הגמרא ודוק:

ב

בשר וכו' ודעת הש"ך וט"ז בשניהם כחושי' לכתחילה מותר והשיג על הרמ"א דכתב דיש להחמיר לכתחילה ולא ידעתי כיון דכתב הרמ"א בהג"ה בחמץ בפסח יש לחוש הואיל ונאסר במשהו ש"מ דס"ל כהרי"ף דלכך לא אוסר משום דבטיל. ולכך בדבר האוסר במשהו לא שייך ביטול ואסור אפילו בפת חמץ דלית בי' פוטום כלל וא"כ דבכחוש דמכל מקום משהו איסור יש כמו חמץ פשיטא דלכתחילה אסור וכי נבטל איסור משהו לכתחילה ועיין ס"ק א' מה שכתבתי בזה: והנה יש לדקדק בתו' דהקשו פסחים דף ע"ה ע"ב אהא דפריך לרב טעמא מפני תערובת גופי' הא מפני תערוב' טעמי' שרי והקשו התוס' דלמא איירי בשניהם כחושי' וליכא תערובת טעמי' ותוס' גופי' כתבו בע"ז דף ס"ה ע"ב ד"ה רבא בסוף הדיבור אם אפו מצות בז' ימי פסח ונמצא חמץ באחת מהן כולם אסורת וכו' ואע"ג דתנורים שלנו ריחא לאו מילתא מ"מ נהי דטעם ליכא מ"מ משהו בעלמא איכא. ואפוי' במעשה התנור דלאו פיטום עכ"ל הרי לענין מה דלא צריך טעם אין צריך פיטום או שומן כלל ושפיר פריך הגמ' ל"ל תערובת גופי' דהא אין צריך טעם ולק"מ וצ"ל דס"ל לתוס' דברייתא איירי בגדי וטלה כדקתני וא"כ שפיר קשה דלכך אמרינן מפני תערובת גופים ולא טעמי' דאיירי בכחושים ואי דמין במינו לא בטיל הא אזלינן בתר שמא וגדי וטלה שני מינו הן כמ"ש האגור ומרדכי עיין לעיל סי' צ"ח. ואין לדקדק לפי דפסק תוס' כרב דריחא מילת' אף דבעי טעם גמור מ"מ ריחא מילת' טעם גמור הוא א"כ מה דייק הגמרא אי ס"ד מפני תערובת טעמי' מה אפילו גדי וטלה הא יש לומר לא מבעי שני גדי' או שני טלאים פשיטא דיש תערובת טעמא דלו דאין ריחא מילתא מ"מ משהו מיהו איכא דשני גדי' הם מין במינו ואוסרים במשהו אלא אפי' גדי וטלה דהוי ב' מינים וצריכין טעם גמור מ"מ אסור דריחא וטעם גמור הוא וי"ל לאביי דייק דמילתא דרב ולוי אתי' לכ"ע ולא יחלק אביי ארב ואביי ס"ל בתר שמא אזלינן וא"כ הוי גדי וטלה חד מין ולא שייך אפי' ודו"ק: אלא דיש לדקדק בתו' הנ"ל דטרחו ליישב אביי דאוסר בת תיהו דלא יחלק אלוי דסבר ריח' לאו מילתא ולא תי' בפשוט דהא התו' כתבו דמ"מ משהו איכא אף דלא שייך ריח' מילתא וא"כ פשיטא דבת תיה' אסור וכי יתירו לו ליהנות מן האיסור משהו אבל התם בעובד' דלוי דנתבטל בס' סבר לוי דלאו מילתא ולוי סבר מין במינו בטל ואי קשה א"כ מה פריך הגמ' מכמון התם נתערב הריח בפת משא"כ בת תיהו דזה אף לתירץ התוס' קשה ועמש"ל בזה ואין לומר דתוספת אזלו לשיטתו דס"ל דלוי אפי' לכתחילה מתיר לצלותו א"כ אי הטעם דריחא בטל וכי מתירין לכתחילה לבטל איסור אפי' כל דהו דהא התוס' כתבו כן באמת גבי חמץ ותקשי' לנפשי' למה יבטל לכתחילה: מיהו יש לומר הא דכתבו התוס' בחמץ משהו איכא היינו לרב דס"ל ריחא מילתא ואם כן הוה מילתא רק נתבטל בס' וגם לית בהו מעשה פיטום בזו כתבו התוס' משהו מיהו איכא אבל ללוי דס"ל ריחא לאו מילתא אם כן לא שייך גבי' כלל משהו מיהו איכא דהא לאו מילתא כלל ואינו בגדר איסור לומר דמשהו יש וא"ש זה ברור ובגוף קו' התוס' הנ"ל מה פריך מן שני פסחים דלמא איירי בשני כחושים לפי דברי רמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק עשירי הלכה י"א לק"מ דלא היה מסיר מפסח גיד הנשה ושומנו של גיד ע"ש בראב"ד ובמ"מ ושומנו של גיד אינו כחוש ועיין תוס' חולין דף צ"ז ד"ה שאני דשומן הגיד מפעפע וא"כ א"א למצוא שני פסחים כחושים והתוס' ס"ל כראב"ד דחולק אבל לרמב"ם ניחא ודו"ק: וראי' הרמב"ם מהך קו' התוס' והא דאמרינן פרק ג"ה על הגידין והנותר ישרפו בי"ו נותר היינו שומנו של גיד ש"מ דשמנו של גיד הי' מסיר בפסח וזהו לכאורה דלא ככ"מ ולק"מ דודאי אי בגידין בנותן טעם פשיטא דהיה צריך להסיר גיד הנשה דנותן טעם ואוסר הפסח וכי נשרי בפסח איסורין תורה ועיין כ"מ דאפילו קרומין איסורי תורה הי' צריך להסיר וא"כ כיון דכבר פותח הירך ומחטט ליטול הגיד ואגב נוטל שומנו אבל לפי דקי"ל אין בגידין בנ"ט ומניח הגיד דאינו אוסר בשביל שומנו של גיד דנהגו בו איסור לא נהגו בפסח לחטט ואולי יבוא לידי שבירת עצם כמו שכתוב הכ"מ ואם כן סוגיא הגמרא בגיד הנשה אתיא ליישב המשנה אליבא דר"י כמ"ש תוספת ואיהו ס"ל יש בגידין בנ"ט ודברי רמב"ם לדידן דקיימ"ל אין בגידין בנ"ט ודו"ק:

ג

י"ב עשרונים עיין כרתי שכתבתי פי' שיהי' ראוי להיות נדבק בכל כותלי התנור מעלה ומטה וצדדין בצק לאפו' ולכך לא חשיבי ולא נתנו שיעור לגובה התנור כי לפי גבהתו ונמיכתו יתמעט ויתרבה הרוח דזה נכלל בי"ב עשרונים ע"ש: והנה נתנו שיעור מצות ולא חמץ כדי שלא יוכל לעשות לחם צר וקטו מהכיל מקום בתנור רק עב למאוד ואם כן אין מחזיק הרבה מקום בתנור ומ"מ בקל יכלם הי"ב עשרונים ולכך אמרו מצה ואין אופין העובי יותר מטפח. וזה ראי' נגד מ"א בהלכות פסח דכת' דהך ראי' דאין אופין עובי לחם מצות יותר מטפח לא קאי במסקנ' ואדחו לי' בגמרא דמזה מוכח דכך הי' בקבלה ביד הגאונים ואל תסור:

ד

מותר לצלות וכו' והא דפריך הגמ' לרב טעמא משו' תערובת גופים וכו' לוקמי דאיירי בתנור גדול וליכא תערובת טעמי' קמ"ל דמ"מ מפני תערובות גופים אסור ודחוק לומר בתנור גדול דמחזיק י"ב שיעור חלה יכול ליתן גדי' אחד בזוית זה והשני בזוית אחר ולא שייך חילוף בפסחים וע"כ איירי בתנור קטן וצריך לצלותם תכופי' ויש לחוש לחילוף זה לא שמענו והרמב"ם העתיק סתם אין צולין וכו' ולא חילק בין תנור קטן לתנור גדול וצ"ל דלא הי' שכיח לצלות הפסח בתנור גדול כ"כ דהא לדעת ר"ש בעי מריקה ושטיפה ולרבנן עכ"פ הגעלה מחשש נותר ומי יגעול תנור גדול כ"כ ודוחק וצ"ע:

ה

בלבד שלא יהי' נוגעים זה בזה וכ"כ התוס' בע"ז דבתנור גדול מותר לאפות ובלבד שלא יהי' נוגעי' זה בזה ויש להבין כוונת' בזה שלא יהי' נוגעי' אם הכוונ' אם נוגעי' אזי אסור במקום נגיעה כדי נטילה כדלעיל סי' ק"ה איסור חם שנגע בהיתר חם דאוסר כדי נטילה בלי דבר מפעפע דמה קמ"ל בזה פשיטא וע"כ צ"ל דכונ' אם נגעו זה בזה אלים כחם ששואבים ריח איסור ואוסר אפילו בתנור גדול וכדומה וכ"כ מרדכי בפ' כל שעה דא"י שהשליך לחם חמץ לתוך התנור מצות דאם נגע אסור דה"ל פת חמה וחביות פתוחה דאסור ע"ש וזה פת חמה וחביות פתוח' לא מחמת נגיע' רק ששואבת וקולט הריח ביותר ואסור מחמת ריחא וס"ל ה"ה איסור והיתר הנוגעים זה בזה קולטים ושואבים הריח ביותר ובזה לכ"ע ריחא מילתא אפילו תנור גדול ובזה יובנו דברי התוס' ריש כיצד צולין ד"ה נחתך מה דכבר עמדנו בזה כמה פעמים דהוכיחו דאם אין הפסח שלם דנחתך ממנו אבר לא מפסיל דאמרי' ה' חבורת שנתערב פסחיה' דא"א להתנות אי חייב בפסח הרי היא פסח וא"ל שלמים משום דבשלמי' חזה ושוק לכהן ופריך וניתי כל חד מבני חבורא כהן בהדי' וק' איך אפשר לעשותו דהא חזה ושוק אסור לזרים וא"א לצלותו וצריך לחתכו ותו לא הוי מקולס אלא ש"מ דמותר לחתוך אבר וכו' ע"ש. וקשה מאי קושיא הא צלי אינו אוסר רק כדי נטילה אם אין שם פעפוע ובני חבורה בוחרים גדי כחוש וא"כ מחתכים חזה ושוק עם כדי נטילה ונותנים לכהן חזה ושוק עם נטילה והם אוכלים הנשאר ולק"מ קו' התוס' ולפי הנ"ל ניחא כיון דחזה ושוק נוגעים להדיא בשאר פסח א"כ ריחא מילתא ואוסר הפסח מחמת ריח דחזה ושוק ואעפ"י דלית בהו פיטום כמ"ש גבי פת דלית בי' פיטום ומ"מ אסור הואיל ונוגעים ובפרט אי ס"ל כהרמב"ם דהי' שומן גיד ולגבי ריחא ההיתר מפטם לאיסור וא"ש ודו"ק: אלא דקשי' לי הא דאמרינן בפרק גיד הנשה וכו' דקאמר שמואל לא שנו אלא במבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וקשה הא הגיד מחובר בירך ויש בו בנ"ט ואין כחוש לגמרי דהא איכא שומן גיד וע"ש בתוס' וא"כ יאסור לירך מחמת ריחא וסתם צלי משמע בתנור קטן ולא תנור גדול דאל"כ מה פריך הש"ס מאין צולין טעמא וכו' דלמא מיירי על גבי גחלים ולית ריחא כלל וע"כ צ"ל סתם צלי היינו בתנור קטן ואיך מסתם סתם שמואל להתיר הא בתנור קטן אסור משום ריחא ואפי' נדחוק בתוס' דע"ז דזהו הכל למאן דפסק כרב ריחא מילתא אבל ללוי ס"ל ריחא לאו מילתא אפילו נגיעה אין אוסר דהא לאו מלתא מלבד דהמרדכי נתן טעם דהוי כפת חמה וכו' וזהו לכ"ע אסור וכן הש"ע כתב כן והוא פסק כלוי אלא אף גם דא"כ מה פריך הגמ' שם על שמואל מגדי שצלאו בחלבו ואסרו ר"ה מאי קשי' הא ר"ה תלמידו דרב ופוסק ברב ריחא מילתא ולכך אסרו מריח' מילתא ואין לומר בתנור גדול איירי ובזה אפילו נוגעים לי' בי' ריחא דא"כ אזדא הוכחת תוס' לעיל ריש כיצד צולין הנ"ל דדלמא בתנור גדול הי' צולין ועוד התוס' הקשו מה קמ"ל שמואל הא קודם בישול נמלחה וא"כ דממשנה מוכח דמליחה אינו אוסר ה"ה נצלה קשה הא יש לומר דשמואל קמ"ל בנצלה מותר דלא תימא דאוסר מפני ריחא וזה לא שמענו ממליחה דבמלח לא שייך ריח וצ"ע:

ו

אם האיסור דבר חריף וכו' דין זה למדו האו"ה מהך דכמון של תרומה דאמרינן אף שטעם כמון בפת מותר ומייתי רבא ראי' דריחא לאו מילתא ודחי אביי שאני התם דמיקלי קלי איסורא ומזה יליף האו"ה דלולי דמיקלי קלי לאיסורא הי' אוסר הואיל ריחו חזק וחריף והפר"ח השיגו דכל זה לאביי אבל אנן דקיימ"ל כרבא נא אמרינן הך מיקלי קלי ע"ש. והפר"ח קיצר בהשגתו וכך הוי ל"ל חדא מנין לנו לחדש חילוק בין דבר חריף והא דהוצרך אביי לשנוי' מיקלי קלי משום דאביי ס"ל בכל דבר ריחא מילתא אבל לדידן דקיימ"ל לאו מילתא אין צריך למיקלי קלי ובלא"ה מותר אף כי כמוך קשה כמו דבר חריף ועוד נהפך דלשיטת או"ה א"כ אפילו אי ריחא לאו מילתא בדבר חריף כמו כמון וכדומה מילתא א"כ מה קאמר רבא מנא אמינא פת שאפו עם כמון וקשה לימא איהו לנפשי' הא בזה לכ"ע ריחא מילתא וצריך לומר מיקלי קלי וא"כ אף לאביי נימא כן ומה פריך לאביי ואפשר לומר דמהרש"א הקשה לתוס' דס"ל רבא ס"ל כרב ריחא מילתא רק בת תיהו מותר דמזיק א"כ מאי מייתי רבא ראיה מפת עם כמון נימא איהו לנפשי' דהא ס"ל ריחא מילתא וע"כ צ"ל מיקלי קלי א"כ גם לאביי לק"מ. וגם עוד מ"ש התוס' לאביי דמצי סבר כלוי דמותר הואיל דאין טעם מריח רק נכנס לתוך היתר משא"כ בת תיהו דנהנה מריח יין נסך להדיא. דאם כן מה פריך רבא לאביי מן פת עם כמון שמריח כמון מתערב עם פת ומודה אביי דשרי. וליישב הני תרי קושי' י"ל בקושי' ראשונה דזהו דריחא מילתא לא אתפרש לן איסורא ד"ת דהוי טכ"ע דילפינן ממשרת או רק דרבנן דודאי לא דמי בעצם למשרת כלל רק חז"ל אסרוהו דנראה כאוכל ונראה נ"מ לתירוץ התוס' דלכך בת תיהו מותר דמזיק לי' ואי מן התורה אסורה וכי בשביל דמזיק לי' יעבור ד"ת הא עכ"פ טועם ריח י"נ משא"כ אי אמרינן דרבנן במקום דמזיק לי' לא אמרו כלום והנה הש"ך הביא בס"ק א' בשם או"ה כלל ל"ח דחלה שלנו הואיל הוא דרבנן מותר לאפות אותה עם הפת עכ"ל ואם כן בכמון שהיא תרומה דרבנן דמן התורה אינו אלא דגן תירוש ויצהר וא"כ לא פריך רבא מידי דבת תיהו דאורייתא איסור י"נ אבל כמון תרומה דרבנן לא גזרו בריחא כמ"ש האו"ה רק זהו תלי' אם הך ריחא עיקר שרש איסור רק מדרבנן י"ל באיסור דרבנן תרתי דרבנן לא אמרינן אבל אם הוא ד"ת י"ל מ"ש דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא וא"כ אתי שפיר דרבא ואביי נחלקו בבת תיהו וגם אביי ידע דמזיק לי' רק אביי ס"ל דריחא מילתא דבר תורה ולא שרינן בחזקו מזיק לי' אבל רבא ס"ל דרבנן כנ"ל וקאמר רבא ראיה מפת עם כמון של תרומה בשלמא לדידי לק"מ דכמון הוא תרומה דרבנן וריחא מילתא נמי דרבנן ותרתי לא אמרינן משא"כ לאביי דאוסר בת תיהו ש"מ דס"ל ריחא אסור ד"ת וא"כ אין מועיל תרומה דרבנן ושפיר קשי' ליה מפת וכמון וא"ש ודו"ק: ובקושי' לאביי דודאי הא דקאמר ר' מרי כתנאי י"ל כתירוץ מהרש"א דביקש ליישב אף אי אביי ס"ל כלוי רק על הך דכמון קשי' דקאמר רבא מנא אמינא לה דמה ראיה דלמא אביי ס"ל כרב והבדל בין ריח בעין או ע"י תערובת ג"כ י"ל הא דיש חילוק אם מגיע לו הריח או שהריח מתערב בדבר אחר הוא כשמתערב בדבר אחר אין הריח כ"כ מורגש ולא דמי לטעם כעיקר דאסרה התורה וה"מ במה שאינו דבר חריף אבל בדבר חריף הטעם מורגש למאוד לגודל חריפתו וא"כ אף דמעורב הרי זה כאלו אינו מעורב ואם כן שפיר מייתי רבא סייעתא נגד אביי דכמון הוי דבר חריף והרי זה כאלו אינו מעורב דאסור לאביי בבת תיהו וא"ש ומשני אביי דמיקלי קלי לאיסורא וכו'. ולפ"ז יש לנו לחוש בדבר חריף להחמיר דהוי כאלו הטעם עומד בפ"ע אפילו בתנור י"ב עשרונים וכדומה אוסר מדאביי נשמע לרב' ובת תיהו שאני דמזיק לי' והא דהתיר רבא כמון בלי טעם מיקלי קלי הוא מילתא דרבנן וא"ש. אך כל זהו לשיטות או"ה דס"ל כתוס' דהלכתא כרב דס"ל דריחא מילתא וגם רבא ס"ל כן ואם כן יתכן כל מש"ל. אבל הש"ע דפסק כרי"ף דהלכתא כלוי ריחא לאו מילתא וגם רבא ס"ל כן וא"כ אין צריך לכל מ"ש ולק"מ מכמון וא"כ מנ"ל לחדש הך דינא דהחמיר בדבר חריף. אלא דיש להבין במה שהוכיח הרשב"א דף ק"ה ע"ב דרבא פליג אר"ל וס"ל פת חמה וחביות פתוחה מ"מ מותר דהא כמון עם פת ה"ל כפת חמה וחביות פתוח ומ"מ מותר לרבא דלא ס"ל קליא לאיסורא ע"ש. ויש להבין בש"ע דפסק כרבא ומ"מ פוסק לקמן דפת חמה וחביות פתוחה אסור וצריך לומר דודאי הא דקתני במשנה פת שאפהו עם כמון של תרומה שאין כאן טעם כמון רק ריח. ויש להבין אי ריחא מילתא מה בכך שיש רק ריח הא זה ג"כ אסור ואי מיקלי קלי העיקר חסר דזה לא נזכר במשנה כלל מיהו לרבא ניחא דהוא ס"ל דריחא לאו מילתא רק בכמון ס"ד להחמיר דהוי כפת חמה וכו' אבל הואיל מיקלי קלי אזלא הך מעליותא והרי הוא כשאר ריחא דלאו מילתא. ועוד י"ל דכך הפי' דאף דאמרינן מיקלי קלי לאיסורא עדיין הספק מי יימר דלמא קודם ששלט האש לגמרי בכמון ואכלתו קיבל הפת טעם ממנו רק זהו יש להסתפק אלו קיבל טעם אבל אם לא קיבל רק ריח וריח דרבנן כמש"ל ואזלינן לקולא ועוד דאין דרך ליתן ריח עד שכבר שולט בו האש לגמרי וזהו מאמר המשנה שלא קבלה טעם כי אז הי' מקום ספק דלמא טרם דמיקלי קלי הגיע אבל אין כאן אלא ריח ואזדא ספיקא כמ"ש וא"ש רבא ס"ל במתני' פירש הראשון שכתבתי ושפיר קדייק מה שאין בו אלא ריח הא ריח נמי אסור וע"כ צ"ל דריח מותר ולפת חמה לא דמי דיש כאן גריעותא דמיקלי קלי ולכך מותיב תיובתא לאביי ואביי דחה ליה כפי' השני שכתבתי דלכך קאמר שיש בו רק ריח דאז נוכל לומר מיקלי קלי וכו' משא"כ בטעם כנ"ל אבל לעולם ריח אוסר וא"ש עכ"פ שמענו מזה כרשב"א דריח כמון ה"ה חריף דס"ל לאו"ה דדמי' לכמון הוי כפת חמה וחביות פתוחה וקיימ"ל לכ"ע אסור אפילו למאן דאמר ריחא לאו מילתא וה"ה לתנור גדול דמ"ש וצדק דינו בכל אופן כל זה טרחתי ליישב דברי או"ה אבל מ"מ אין לו שרש גמור בש"ס ולכן במקום הפסד קצת יש להקל כמ"ש הפר"ח ומהרש"ל:

ז

וי"א שאין לחלק המ"א בא"ח סי' תמ"ז כתב דיש להחמיר הואיל התוס' והרי"ף מסכימין לאחד והלכתא כוותי' ואמת דכן משמע לכאורה ברי"ף דכתב כמה טעמים הילכתא כלוי וכתב ועוד כד נדייק למימרא דרב משכחת לי' דשייך בהא מימרא דאמר בהדיא בפרקין וכו' מין במינו לא בטיל וקיימ"ל כל איסורין בתורה בס' ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרי' לי' וכו' עכ"ל ומזה דייק א"כ דלית הילכתא כרב דאמר מין במינו במשהו רק קיימ"ל בששים א"כ חמץ בפסח דבמשהו אם כן ריחא מילתא אבל יש להבין בהרי"ף א"כ איך הוכיח דרבא דמתיר בבת תיהו כלוי וקיימ"ל כרבא וקשה אי במקום דאוסר במשהו קי"ל ריחא מילתא א"כ הא בת תיהו אין בו תערובת כלל וכי מותר לשתות משהו יין נסך ואיך יהי' שרי ואזוקי מזיק ליה לא ס"ל לרי"ף דא"כ אף לרב מתוקמא כמ"ש התוס' באמת. והעיקר קושי' איך קאמרינן כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על חביות של תרומה ר"מ אוסר ר"י מתיר ללוי ודאי תנאי לרב מי נימא תנאי וקשה הא רב לא אמר אלא במקום דאיסורו במשהו ופת ותרומה אין אוסר במשהו ואף רב ס"ל כר"י. ודוחק לומר הא דמשני הגמ' לדידי כפת חמה וחביות פתיחה דמי היינו דמשהי מיהו איכא מין במינו דלא בטיל דזו דוחק. ובזה אי הלכתא כר"ל בפת חמה כבר פלפל הרי"ף מקדם ולכך נראה דהא דכתב הרי"ף במה שנאסר במשהו אמרינן ריחא מילתא לאו דוקא משהו אלא כל שאין בכלל ס' דמה שהוא בכלל ס' היינו נ"ט דקפדי' על טעם וריחא לאו טעמא הוא דאינו מורגש טעם ואיסור שנפל בהיתר ונטעם ואין בו טעם איסור וכי בשביל שמריח טעם איסור יהי' אסור נשתקע הדבר ואם בטל בס' מכ"ש דלא חיישינן לריחא רק מה דאינו בנותן טעם ואינו בכלל ס' ואוסרת יותר מס' יהי' רב או מעט עכ"פ אינו ס' משהו קרינן לי' דאין בנ"ט וא"כ דאין כאן בנ"ט ולא קפדינן אטעם בזה י"ל ריחא נמי דהא לא קפדי' אנ"ט כלל. והנה דעת הרי"ף כדעת רש"י חולין דף צ"ט דתרומה אפי' מין בא"מ בק' וכיון דנפקא לן מכלל ס' שהוא בנותן טעם דין הוא שיהי' ריחא מילתא כמו למ"ד מב"מ לא בטלו דברי הגמ' לרב מי לימא תנאי דהא תרומה דמי' למין במינו לרב דעכ"פ נותן טעם ליכא וא"ש. אך קשה תינח לרב מה קאמר ללוי וודאי איהו ס"ל ריחא לאו מילתא וגבי פת חמה ס"ל לר"מ דאסור מה קושי' דלמא לוי מודה במקום דשיעורו יותר מס' אף ריחא איכא ולכך בתרומה איכא ריחא אבל לוי דמיירי בבשר נבילה ושחוטה דס"ל ללוי כדקיימ"ל בין במינו בין שלא במינו בין שלא במינו ס' ואם כן דקפדינן אנותן טעם תו לא שייך ריחא כמש"ל: ויש ליישב דוודאי הא דס"ל להרי"ף בדבר שאוסר בלי נ"ט חיישינן לריחא היינו למ"ד ריחא מילתא דאי' ביה מששא רק במקום דמקפדי' אנ"ט דילפינן ממשרת טעם כעיקר א"כ ריחא לאו מילתא דלא דמי למשרת וכמ"ש הרי"ף להדי' אילו נתבשל בעינן ס' מהכ"ת יאסור ריח אבל למ"ד ריחא לאו מילתא היא ולית בי' ממשא כלל בזו אפי' משהו ליכא אפי' במין במינו וחמץ בפסח דהא לאו מילתא היא כלל וכלל. ועיין תשובת מהרי"ל ותמצא כן להדי' וא"כ א"ש דאמר ללוי ודאי תנאי היא דל"ל דבתרומה הואיל וצריך ק' מודה לוי כהנ"ל דהא אמר להדי' ריחא לאו מילתא וכיון דלאו מילתא אינו בגדר שיאסר כלל והכי מוכח דהא רבא דאמר בת תיהו שרי ע"כ ס"ל דלאו מילתא היא ואפי' משהו ליכא דאל"כ מי יתיר לכתחלה משהו. ולשיטת ר' אלפס רבא כלוי ואי לתרץ דלוי מודה בתרומה דהוי משהו א"כ רבא דמתיר בבת תיהו והכי קיימ"ל דלא כמאן לא כרב ולא כלוי וע"כ דלוי לא ס"ל ריחא מילתא וא"כ משהו נמי ליכא דלאו מילתא והא דכתב הרי"ף טעם פת שאפ' עם צלי דאסור משום דה"ל דשיל"מ אפי' באלף לא בטל אם נדקדק היטב בדברי הרי"ף כוונתו דאמרינן בדשיל"מ דלא בטל מטעם עד שתאכלנו באיסור וכו' כן י"ל על ריחא משהו עד שתאכלנו וכו' ועוד הא כבר כתב דהוי לכתחילה ולכתחילה מודה לוי רק דלא תיקשי לפ"ד הרי"ף בדבר שבטל בששים אף רב מודה אף בדיעבד מותר א"כ נשמע ללוי על לכתחילה ולזה קאמר דבזה אין רב מודה לכתחילה דה"ל דשיל"מ ובאלף לא בטיל עיין ברי"ף ותמצא כי נכון הדברים: וכן התוס' בע"ז דכתבו בחמץ אפילו בתנור גדול יש לאסור דמשהו מיהא איכא היינו דהם פסקו כרב דריחא מילתא רק בתנור גדול מתפשט הריח ואינו מגיע לההיתר רק מעט מזעיר לפיכך כתבו דבחמץ בפסח משהו מיהו איכא אבל לפי דקיי"ל דריחא לאו מילתא לא שייך משהו איכא וכן כתב מהרי"ל דאיך להחמיר: ודברי הרי"ף סובבים והולכים כך דכל טעמם של הפוסקים כרב דקיי"ל פת חמה וחביות פתוחה אסור דזה הכל למ"ד מין במינו לא בטיל אבל לדידן ליתא וכיון דבהא ליתא א"כ כל דברי רב לאו להילכתא אתמר דהא גבי גוף הדין דנחלק בו עם לוי בבשר כשר עם בשר נבילה לית הילכתא כוותיה אם כן תו אמרינן הלכתא כלוי דאמר ריחא לאו מנלתא דלא מצינו פלוגתא חדשה בגמ' והלכה כלוי וללוי לא שייך משהו דהא לאו מילתא היא: ודע מ"ש רמ"א וי"א שאין לחלק הוא המרדכי בפרק כל שעה שמתיר חמץ הנמצא אצל מצות האפות ותמה הש"ך והניח בצ"ע דממרדכי לא נשמע רק בחמץ בין מצה אבל בדבר שמן ובמשהו לא שמעינן מינה והרכיב שני קושי' דילמא יש חילוק בין מעשה פיטום לאינו ובקושי' זו י"ל דראבי"ה הביא ראי' מן לחמי תודה שהיה אופי' בפ"א בתנור א' לחמי חמץ ומצה. ש"מ דריחא לאו מילתא ומבואר ברמב"ם הלכות מעשה קרבנות הלכה ט' דכל שלשים חלות של מצות בתודה הי' בשמן ואפילו מנחת מאפה. וז"ל בהלכה כ"א החלות לותת השמן שלהן בשמינית של שמן ואח"כ לש ואופה אותן וכו' ומכ"ש שאר מינים וא"כ הרי יש כאן שמן מעשה פיטום ונותן טעם בחמץ וחמץ במצה דאזיל היתר וכו' ומוכח דאפילו בשמן מותר. ואע"פ דאמרינן בפרק כל שעה דאין קרויה מצה עשירה דרביעית היא ומתחלק לכמה חלות התם כל חלה בפ"ע אבל לענין ריחא הא כל החלות שבתנור מצטרפים ואצלם ביחד רביעית שמן. ומה שטען הש"ך כל זה לא מצינו במרדכי במה שאוסר במשהו צריך פי' לפירושו דאף דהמרדכי איירי בחמץ כשנאפה עם מצה וחמץ במשהו מ"מ שם הכל אליבא דר"ת ור"ת ראש המתירין ור"ת ס"ל חמץ בששים. אלא עם כל זה לק"מ דראבי"ה מייתי ראיה מלחמי תודה וא"כ יקשה לר"י דס"ל מין במינו במשהו וכי נחלקו בסדר אפי' לחמי תודה וע"כ דמותר: ובאמת ראי' ראבי"ה יש לדחות דלמא ה"ה בתנור גדול וצ"ל דבאמת כל ראי' שלו להוציא מלב האומרים באיסור משהו אינו מועיל תנור גדול ומוכח כרמ"א ולק"מ ודו"ק: ובחידושי אמרתי ראי' להחמיר לפי דעת התוס' בפסחים גבי חלה טמאה דאיירי בנתבשלה ע"ג גחלים דאי בתנור הא הפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא פת: וקשה א"כ שתי לחם למה אינו דוחה יו"ט יאפו שתים ושלש פת לצורך יו"ט ויאפו שתי לחם עמו ופת נאפת יפה יפה ומותר משום יו"ט ושתי לחם נאפת בזמנו ואין ב' לחם אוסרת שאר הפת דכיון דאין תנור מקדש דאל"כ יפסול בלינה א"כ אין עליהם קדושת הגוף ואינה אוסרת כדתנן קדשי' מקדשים בכ"ש אלא צ"ל דהא שתי לחם דתנור אין מקדש להו יש להם פדיון כמ"ש התוס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וא"כ אוסר במשהו דה"ל דבר שיש לו מתירין בשאלה ובפדיון וא"כ אוסר הנאפה טעם מחמת ריחא דמשהו מיהו איכא ושתי לחם קדשה קדושת דמים ולא חזי לאוכלה ביו"ט ואסור לאפותם ודוק ובחידושי הארכתי:

ח

לבשל אי הטעם דבישול אין לו ריח אם כן צלי קדר או מה שמטמינים בשבת אית ליה ריח הרי זה אוסר בצלי אבל אי הטעם דהפסק מחיצת הקדירה מעכב שילך הריח מזה לזה ולילך למעלה מזה המחיצה ולכנס לשני לא חיישינן אף הטמנת חמין מותר ונסתפקו בו הב"ח והאחרונים ואם נדייק לשון רש"י מ"ש כעין ב' קדרות היינו תל גדול של גחלים ל"ל למימר גדול הנ"ל סתם תל גחלים מפסיק ומ"ש זה ממחיצת וכותל הקדירה וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דבאמת אין כותל קדרה מפסיק דהריח עולה למעלה מהקדירה מאויר ומתפשט לתוך קדרה שני רק בפסח אמרינן שתל גדול הולך מקצה תחתון של תנור על הקצה למעלה וא"כ אין יכול הריח להתפשט עד הגיע לאויר העולם חוץ לתנור ושוב נתבלבל מאויר העולם ואין אוסר ולכן יש להחמיר בצלי קדר:

ט

פת חמה וחביות יין נסך פתוחה אמת שכ"כ התוס' והרא"ש והטור והם אזלי לשיטתן דס"ל דהלכה כרב דריחא מילתא ומבואר בהדיא בגמ' לרב דבשר שחוטה ובשר נבילה דמי' לפת חמה וכו' אבל הרי"ף פסק להדיא דלא כר"ל דגם זה מותר דהא פסק הלכה כלוי. וכן הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות תרומה השמיט הך דר"ל בפת חמה וכו'. וע"ש בכ"מ דלא פסק דר"ל. וא"כ קשה על המחבר דפסק כר"ל וצ"ל הגירסא בגמ' אמר רב לדידי כפת וכו' דמי דמשמע הא ללוי לא דמי וריח בפת חמה וכו' חזק ביותר. ויש להבין מנין לו זה ומה ראה על ככה. וי"ל דהרי"ף העלה דרבא דמתיר בבת תיהו דוקא ללוי אתיא ולכך פסק כלוי וס"ל למחבר ע"כ אביי דאוסר בת תיהו כלוי נמי אתיא דאי ס"ל דוקא כרב א"כ במה נחלקו לימא הלכה כלוי ואביי יאמר דהלכה כרב וע"כ צ"ל דאביי אמר לדינא אף ללוי דבת תיהו מודה לוי דאסור. ובע"ז אמרינן דאביי ס"ל בת תיהו דמיא לפת חמה וכו' וקשה הא לוי מתיר פת חמה וכו' וא"כ איך אפשר דאביי מצי נמי סבר כלוי וע"כ צ"ל דגרסינן לדידי כפת חמה דמי אבל ללוי לא דמי לפת חמה ופת חמה וכו' מודה לוי דאסור וא"ש. דבזה לא יחלקו רבא ואביי במילת' דלוי בדבר זה אך מ"מ קשה א"כ דאנן פסקינן דבת תיהו מותר ופת וכו' אסור א"כ צ"ל דגרע מן פת חמה מה ראי' מביא הרי"ף דהלכה כלוי הואיל ורבא מכשיר בבת תיהו דלא כרב הא רב אוסר בפת חמה וכו' ובגמ' אמרינן להדיא דרב ס"ל הך בשר נבילה לדידי כפת חמה וכו' דמי וכל ראי' הרי"ף ליתא וצ"ע. ולכך י"ל הש"ע ס"ל לדינא כרי"ף והרמב"ם דס"ל דליתא לדברי ר"ל בפת חמה וכו' דריחה לאו מילתא ומ"מ חוכך להחמיר כיון דהתוס' והרא"ש והטור אוסרים ולכך ס"ל הא דשרינן התם בתרומה דלית ביה איסור הנאה ולכך אף שפת חמה שואב מ"מ אכילה לא מיקרי דהא ליתא למששא. אבל בדבר דאית ביה איסור הנאה כיון דפת חמה שואב להדיא הרי נהנה עכ"פ מן איסור ואף הרי"ף והרמב"ם מודים בו לאסור ולכך הש"ע העתיק דינו ליין נסך דאסור בהנאה ולכך אסרו:

י

פת שעורים אסור והטור השמיטו ונראה דס"ל ודאי פת חמה וחביות פתוחה יותר אוסר הריח מפת שעורים דהא בזה נחלקו ובפת חמה וחביות פתוחה לא נחלקו כלל לדעת רש"ל ורמ"א והטור לא גרים לדידי כפת חמה דמי רק סתם כפת חמה דמי וא"כ לוי פליג אר"ל ואף בזה מתיר דלא כר"ל כנודע וא"כ מכ"ש דמתיר בשעורים במ"ש דריח פת חמה אלים. וא"כ פלוגתא רחוקה לא אמרינן דלוי מתיר בפת חמה ושל שעורים ורב פליג ואוסר בפת חמה מהכ"ת נימא דגם בשל שעורים פליג כיון דלוי מכשיר אף הוא נימא דמכשיר. ואף אם נימא דפליג לא אתברר לן דהלכתא כוותי' דרב ולכך פסק הטור דבשל שעורים מותר וא"ש: ודע כי הא דפליגי ר"מ ור"י ור' יוסי בתרתי פליגי אם ריחא אוסר וגם אם הפת שואב לחלוחית בעין מן היין דבתרומה פליגי ברודה פת ט"ג חביות ר"מ ור"י ור' יוסי. ואף במכשירין פ"ג פליגי ג"כ. ופירשו המפרשים דלא הוכשר וע"י יין יוכשר ר"מ אומר הוכשר ור"י אומר לא הוכשר ור' יוסי מחלק בין חיטין לשעורין. ולכאורה קשה א"כ הנך סוגיא בפסחים וע"ז דתליא הגמ' מילתא דריחא בפלוגתא ולפי משנה דמכשירין ע"כ גוף לחלוחית של יין קולט הפת דאין ריח מכשיר אם תקלוט ריח כזאת וכזאת. והרב התיו"ט במכשירין כתב על הברטנורא דנתן טעם דקולט היין והא דלא כתב כן במס' תרומות משום דרבותא קמ"ל אפי' בלי קליטות טעם משום ריח בעלמא אסרו עכ"ל. ודבריו בלתי ברורים דמצ"ל לש"ס לדייק ממנו לענין ריחא דילמא כ"ע כלוי סברי וטעמ' אחרינה אית בהו דקולטת ממשות של איסור. ולכן ברור דבתרתי פליגי גבי איסורא בתרומה לא שייך דשואב לחלוחית כי מעט היא ובטל במיעוטו ועיין ברא"ש לטהרות הנדפס מחדש אצל ש"ס דפוס אמשטרדם שדחק שצריך להיות בזמן רחוק דאל"כ הוא מינכר ע"ש ומכ"ש בזה או דבטל במיעוטו או אפשר למטעמי' (היינו כדעת התוס' תרומה בס') ולכך ע"כ הטעם משום ריח ופליגא אי ריחא מילתא וכו' אבל במכשירין משום ריח יהי' ריח בס' חזק מ"מ בשביל כך לא יוכשר הפת רק פליגי אי שואב לחלוחית של יין ואף דמעט היא בטעם מ"מ מכשיר דדבר מועט מכשיר ופליגי אי מכשיר או לא ושל זה לא כשל זה וא"ש ודוק. ובזה ג"כ אפשר ליישב דברי הטור ואין רצוני להאריך כי דעת לנבון נקל:

יא

מותר לשאוב וכו' ואע"ג דמתחלה אסור דריחא מילתא צ"ל דבת תיהו שאני דאזוקי מזיק לי' וקשה על הרי"ף דפסק כלוי דס"ל דריחא לאו מילתא מדקי"ל בת תיהו שרי וקשה עדיין הא שם לכתחלה יאסור וצ"ל שאני דאזוקי מזיק א"כ זה התי' של תוס' וי"ל אפי' כרב אתיא ומנין לו דינו וצ"ל בשלמא א"א דריחא מילתא וא"כ הוי נעמשות של איסור ובשביל אזוקי מזיק לא שרינן וכי בזה נתיר אסורים אבל אי ריחא לאו מילתא ואין כאן איסור רק לכתחלה הוא דאסור מדרבנן דגזרו דלא ליתי לאתהני מגופו של איסור וזהו בת תיהו כיון דאזוקו מזיק לא שכיח דעושה כן ובמילת' דנא שכיח לא גזרו וא"ש:

יב

אסור להריח וכו' ע' ש"ך ס"ק כ"ז דהביא המרדכי פ' כל שעה דכתב דבר איסור שאין עיקרו להריח מותר להריח כדאמרינן סוכה הדס ואתרוג עכ"ל ותמה הש"ך התם טעמא משום דלא הוקצה אלא למצותו. ונראה דהמרדכי אזיל להך מ"ד דאין חנאי מועיל לדברים כאלה ע' בש"ע רע"ד וא"כ מה בכך דלא הוקצו להריח לו יהי' דמתנה בפי' הא אין תנאי מועיל וא"כ מה בכך וע"כ נ"ל דאתרוג של מצוה אף דאסור באכילה כיון דלאו לריחא קאי מותר להריח בו רק ס"ד מתחלה כהפריש למצוה הקצוהו לריח ואסור מחמת הקצאתו ולכך כיון דלא הוקצה לריח הרי אתרוג כשאר איסורים ומותר בריח ודו"ק:

א

שמחזיק י"ב עשרונים. עי' מ"ש לעיל סימן צ"ז ס"ק ז' בשם תשובת יד אליהו ופמ"ג:

ב

בזה אח"ז. עש"ך ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ב דדוקא אם גם בפעם שאח"ז הוא ע"י ריח אבל אם פעם שני הוא ע"י נגיעה אסור כן משמע שם:

ג

מותר לשאוף. עיין בשער המלך פי"א מהלכות מאכלות אסורות בענין אבק הטיטו"ן הנקרא טאב"ק הניקח מן עובדי כוכבים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפים אותו בסתם יינם והאריך מאד בזה והעלה דאף לדעת רובא דרבוותא שפסקו דסתם יינם אסור בהנאה מ"מ שרי לשאוף הטאב"ק דזה ממש כההיא דבת תיהא דשרי לכ"ע והלכה פסוקה היא זולת סברת איכא מ"ד שכתב הרי"ף וכ"ש בנ"ד דאיכא לספוקי שמא יש ס' נגד היין שמזלפין דבהא לכ"ע ריחא לאו מלתא ואף דכל זה אינו אלא בהניח יסוד שמה שמזלפין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא נותנין יין לחזק הטאב"ק דא"כ אין להתיר מטעמא דריחא ל"מ דמ"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שעל ידי היין מתחזק הטאב"ק. מ"מ יש להתיר בשופי דכיון דקיי"ל די"נ מין בשא"מ בטל בס' ובנ"ד איכא לספוקי שמא יש בו ס' הוי ספק דרבנן לקולא כיון דסתם יינם דרבנן ודמי לדלעיל סימן צ"ח בנשפך וצ"ע ממ"ש שם ס"ג בד"א כשנשפך כו' ואפשר דלא כתב זה רק לסניף בעלמא [ מיהו לפמ"ש בסי' צ"ד שם ס"ק ז' בשם תשובת אמונת שמואל אתי שפיר ועי' מ"ש לקמן סימן קכ"ג ס"ק י"ד] כ"ש בנ"ד דאיכא ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה"ז אסור בהנאה ושמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח ושמא יש בו ס' ע"ש שהעלה כן הלכה למעשה:

ד

וערלה. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' מ"ד חילוקי דינים בזה עיין שם:

ה

אסור להריח. עיין בש"ג פ' בתרא דעבודת כוכבים גבי בת תיהא שדעתו דה"ה בשאר איסורים שאינם איסורי הנאה אם עיקרם להריח אסור להריח בהם וק"ו לברך עליהם עיין שם ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן מ"ה שהשיג עליו והעלה דאם אינם איסורי הנאה שרי להריח בהם אפילו עשוייה לריח. וע"ש עוד שהשיג על הש"ך ס"ק כ"ז ששגג בכוונת דברי המרדכי עיין שם:

א

(סימן ק"ח סעיף א' בהגה"ה) אפילו בבצק בעלמא מותר. קשה לי דאם האיסור חריף וההיתר מכוסה בבצק הא הבצק עצמו הוי מגולה ונאסר מחמת הריח וממילא אם יש תבשיל באותה קדירת היתר כיון דהבצק בלוע מריח איסור יאסר התבשיל על ידי רוטב שמוציא הבלע מהבצק:

ב

(ש"ך סק"י) מיהו לכתחלה טוב להחמיר. היינו בכיסוי בצק ובדבר חריף:

ג

(שם סקי"ב) שיחזור ויפלוט לאוכל משמע דיש ריחא ופיטום לכלי רק דאין חזק כל כך לחזור ולהפליט לאוכל וקשה לי במה שכתב הרמ"א אא"כ הזיע המחבת משניהם אם אפו תחלה האיסור תחת המחבת ולא הזיע המחבת ממנו ואח"כ אפו ההיתר תחת המחבת והזיע המחבת ג"כ ליתסר כיון דבתחלה נכנס הריח להמחבת כשאפה אח"כ ההיתר תחתיה ומזיע הזיעה מוציא הבלע איסור שבמחבת וצ"ע:

א

אין צולין כו'. דוקא כשהאחד מהן שמן אפילו הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור בריחיה והדר אזיל האיסור ואוסר להיתר ואע"ג דקי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור בעצמו יכול לילך שם תירץ מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ל"ה דריחא שאני לפי שהפטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו אבל כששניה' כחושים כתב הרשב"א בת"ה דף ק"ה ע"ג דשרי לכ"ע ומביאו ב"י ומשמע אפילו לכתחלה והכי משמע להדיא מכתבי מהרא"י סימן ע"ו וגם בת"ח כלל צ"ה ד"ג פסק כן אלא שכתב אח"כ ומ"מ טוב להחמיר לכתחלה דב"י כתב בסימן צ"ז דאין דבריהם נראין עכ"ל. ותימה דהא הב"י לא פליג אלא אמ"ש מהרא"י שם דמותר לצלות כבד בתנור עם תבשיל שמן מטעם דחששא דמפטמי אהדדי לא שייך גבי דם הנבלע בכבד שהוא דבר קלוש ואהא כתב הב"י ואין טעמו נראה בעיני ע"ש אבל כששניהם כחושים ודאי דהב"י לא פליג שהרי הביא דברי הרשב"א בסתם ועוד דכן מוכח להדיא בש"ס פרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) דקאמר התם רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולא קאמר רבותא טפי וגם מדתלי טעמא דמפטמי אהדדי משמע להדיא דבששניהם כחושים אפילו לרב שרי גם באו"ה כלל ל"ט דין כ"ד כתב דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחלה לאפות עם הפת עכ"ל משמע דאיסור דאורייתא כחוש אסור לכתחלה וז"א והכי מוכח' נמי להדיא מתשובת ר"ת וראבי"ה שבש"ד סי' ל"ו ובתשו' מיימוני המ"א סי"ו ובמרדכי פכ"ש וברוקח סי' רצ"ב ע"ש וכ"נ מדברי מהרש"ל פג"ה סימן ט"ו וע"ש:

א

ואם צלאן ה"ז מותר. דריחא לאו מלתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כתב הרמב"ם והמחבר לעיל ס"ס צ"ז דאסור לאכלו בכותח מטעם שכתב הרי"ף דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי כלכתחלה:

א

ואם התנור גדול כו'. עיין בת"ח ריש כלל ל"ה ובסימנים שם דוק ותשכח דס"ל להרב דאפי' כשהתנור פתוח מעט למעלה והוא תנור גדול אסור לכתחלה לצלות היתר עם איסור ונ"ל דמה שסתם כאן כהמחבר היינו כשהוא פתוח ממש דהוי כעין כירה דכתב בת"ח שם ד"ח דשרי לגמרי וכדלקמן סימן קי"ח סי"א:

א

וה"ה לבשר עם חלב כו'. כלומר לאפות בשר עם חלב:

א

ואם אפה פת עם בשר. אפילו בתנור גדול ופיו פתוח מעט למעלה אסור לאוכלו עם חלב כו'. כן משמע בסימני ת"ח ריש כלל ל"ה:

א

אסור לקנות אותו פת. עיין בת"ח ריש כלל ל"ה מ"ש עוד מזה ועיין לקמן סימן קכ"ב סעיף ו' בהג"ה:

א

או למעלה במקום שהעשן יוצא. עיין באו"ש מהרש"ל ר"ס ל"ה:

א

ובמקום הפסד כו'. היינו הפסד מרובה כמ"ש בת"ח שם ד"ד וכן אפי' בבישול כתב בסעיף ב' הפסד מרובה:

א

ואם האיסור דבר חריף כו'. או שנעשה לריח ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים ודאי אמרינן ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד אפילו פי התנור פתוח בצידו עכ"ל או"ה כלל ל"ט דין ך':

א

אפילו בבצק בעלמא כו'. וכתוב באו"ה מיהו לכתחלה טוב להחמיר עכ"ל ת"ח שם ד"ב:

א

אסור לאכלו בחלב. היינו בפת מועט או שיש היכר בפת אבל בפת מרובה ואין היכר אסור אפילו לאכלו לבדו גזירה שמא יבא לאכלו בחלב כדלעיל ר"ס צ"ו וכן משמע להדיא בת"ח שם ד"ה ע"ש:

א

אבל בזה אחר זה אין לחוש. כי לא נמצא ריחא ופיטום לכלי שיחזור ויפלוט לאוכל ואפילו כלי בן יומו רק שלא יגע ממש עכ"ל תשובת מיימוני ונראה דאפילו דבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור אין לחוש לבזה אחר זה והכי מוכח בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ו ע"ב) במאי דקאמר התם גבי ריחא דכמון שאני התם דמקלי קלי איסורא ע"ש ודו"ק:

א

י"א דכל מקום דאמרינן כו'. עיין בד"מ ובת"ח שם ד"ז ובאו"ה כלל ל"ט די"ח ובהג"ה שעל גליון האו"ה שם ובסוף תשובת הרב ודוק בכל המקומות האלו ותמצא שדעת הרב שדין ריחא שוה לשאר איסורים לענין צירוף ששים וכמו דקי"ל לקמן ס"ס קי"א דבמקום שאין הפסד אין הכל נכנס בספק לצרף ה"ה בריחא דבמקום שאין הפסד צריך בכל חתיכה וחתיכה בפני עצמה ששים לבטל אפילו כל החתיכות נוגעות זו אצל זו וכדכתב באיסור והיתר הארוך טעמא דלא עדיף מבליעת איסור עצמו דקיימא לן לעיל סימן ק"ה ס"ז שאין הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אבל במקום הפסד יש לצרף כל החתיכות אפילו אינן נוגעות לבטל בששים דכולן נכנסו בספק זו היא דעת הרב ודוק ומקום הפסד כתב הרב בתשובה ובסימני ת"ח שם דהיינו הפסד מרובה ולפ"ז מ"ש הרב לקמן ס"ס קי"א ולצורך הפסד יש להתיר היינו נמי הפסד מרובה וכ"ש הוא:

א

אם התנור קטן כו'. צ"ע דבתוס' דעבודת כוכבים משמע להדיא דאפילו בתנורים גדולים אסור ע"ש (ובסמ"ק אין הכרע) וצ"ל דס"ל להרב דהתוספות אזלי לטעמייהו דס"ל ריחא מילתא בתנורים קטנים הלכך מחמרינן טפי אבל לדידן דקי"ל ריחא לאו מילתא היא אין לאסור כלל בתנורים גדולים ודוחק וצ"ע:

א

וי"א שאין לחלק. משמע דלהמרדכי אין חילוק בין איסור האוסר במשהו לשאר איסורים כן משמע בד"מ ובהג"ה בא"ח סי' תמ"ז ס"א וצ"ע דבמרדכי פכ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת וכדאיתא בתשובת מיי' וש"ד סי' ל"ו ורוקח סי' רכ"ב אבל בהך סברא דמשהו מיהא איכא לא אשכחן דפליג אתוס' וסמ"ק ואה"נ דס"ל אלו היה תבשיל שמן בתנור שנאסר מחמץ שוב מפטם ואוסר במשהו ודוק וצ"ע ומיהו בתשובת מהרי"ל סימן רי"ד מצאתי דלמ"ד ריחא לאו מילתא היא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים ע"ש:

א

אבל אם בא לבשלם כו'. הטור בשם הרשב"א סיים הטעם שאין ריח המתבשלים כ"כ אוסר עכ"ל והב"י בסימן צ"ז הקשה ע"ז והוכיח מש"ס דאפילו נצלה בקדרה אינו אוסר ע"ש ואולי לזה השמיט סיום דברי הרשב"א לומר דלא תליא מידי בריח הבישול או צלי רק בהפסק הקדרה ומ"ש בד"א בצלי כו' אבל לבשל כו' אפשר דאורחא דמלתא נקט דכל צלי דרך לצלותו בשפוד וצלי קדר חשיב בישול ובב"ח שם רצה לסתור הוכחות ב"י ע"פ ובאמת דברי ב"י נכונים וברורים וצריך לדחוק וליישב דברי הטור בשם הרשב"א דגם הוא לא תלי מידי בבישול אלא ה"ק שאין ריח המתבשלים כיון שהוא בקדרה המפסקת כ"כ אוסר ובאו"ה כלל ל"ט הבין דברי הטור כפשוטו:

א

ודוקא שהתנור פתוח קצת. ואז אפילו לכתחלה מותר וכדכתב בת"ח שם דין י' ע"ש הרשב"א וכ"כ בסימני ת"ח שם וזה החילוק בין בישול לצלי והעט"ז הבין שדעת הרב דלענין ריחא אין איסור בבישול אפילו בתנור קטן וסתום ופי הקדרות מגולים אלא דהמנהג שבישול שוה לצלי בכל מילי בין ענין לכתחלה בין לענין דיעבד ולא כיון יפה עיין בת"ח שם:

א

ובמקום הפסד מרובה יש להקל. ומהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' י"ד לא חילק ואוסר לעולם בתנור סתום אפילו גדול ומשמע דאוסר אף במקום הפסד מרובה ע"ש טעמו והב"ח פסק כהרב:

א

מיהו כשאינה ב"י מותר להשתמש בה. ולא גזרו שאינה ב"י אטו ב"י (כדלקמן ר"ס קכ"ב) אפילו לכתחלה כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה של איסור עכ"ל התוס':

א

ולא קליפה כו'. ולא הגעלה אחר הקליפה דמרדה דינה ככלי שתשמישו ע"י האור דנתבאר בא"ח סימן תנ"א ס"ד דצריך ליבון ת"ה שם וע"ל סי' קכ"א:

א

פת חמה כו'. אסור מפני ששואב הריח של יין ואע"ג דלעיל סעיף א' כתב ואם צלאן ה"ז מותר והפוסקים מדמים ב' דינים אלו להדדי מ"מ הא התוס' והרא"ש כתבו להדיא בפרק בתרא דעבודת כוכבים דף ס"ז דל"ד להדדי וכן הוא בראב"ן דף ע"ד ע"ד ובשאר פוסקים ואחרונים:

א

של יין נסך. פירוש אפילו סתם יינם או שאר יין נסך שמותר בהנאה משום דריח כי האי חשיב כאוכל כמ"ש בפרק בתרא דעבודת כוכבים דריח זה חשיב כאוכל והכי מוכח בש"ס דאיתא התם דין זה גבי יין של תרומה דמותר בהנאה:

א

אם הפת חמה כו'. ה"ה בחבית פתוחה ופת צוננת כדאיתא בש"ס פכ"צ דף ע"ו ופ' בתרא דעבודת כוכבים דף ס"ו וכן משמע בסימני ת"ח שם די"א:

א

אבל אסור לטועמו. אע"פ שאינו בולע ע"ש בריב"ש שכ' דבכל איסורי אכילה אפי' שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמן:

א

דמותר בהנאה. צ"ע דלקמן ר"ס קכ"ג כתב דיש לאסור סתם יינם לכתחלה בהנאה ובדברי התוס' פ' בתרא דעבודת כוכבי' דף ס"ו ד"ה אביי מבואר דזילוף חשיב הנאה גמורה ואסור לכ"ע ביין האסור בהנאה (וכ"פ הרשב"א בתשו' ומביאו ב"י לקמן ר"ס קכ"ג דזילוף הוא הנאה גמורה ואסור בסתם יינם ע"ש) ויש ליישב בדוחק וע"ל ס"ס קנ"ה:

א

מותר להריח בהם לכתחלה. לפי שאין היין נותן בהם כח ואין עושין כן כדי ליתן היין טעם בתבלין אלא אדרבה ליתן התבלין טעם ביין וגם זה שמריח בו אינו מכוון לריח היין אלא לריח התבלין ומ"מ מסתבר דלבשמים דהבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך עכ"ל רשב"א וכתבו המחבר גם בא"ח סימן רצ"ז ס"ג:

א

אסור להריח בהן. דאסורים הם בהנאה דכל שעשויים להריח כורד והדס כו' אסור עכ"ל רשב"א וכ"כ בא"ח וז"ל זה הכלל כל מידי דלא הוי להריח ריחא לאו מילתא היא אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס אסור ליהנות מהריח עכ"ל ב"י וכ"כ התוס' פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ב ד"ה אלא בורד והדס בשם ר"ת ותירץ בזה הא דמותר להריח ביין בסעיף ה' וכ"כ המרדכי פכ"ש וז"ל אבל בדבר שאין עיקרו עומד להריח בהא קאמר רבא ריחא לאו מילתא היא וראיה מהדס ואתרוג במסכת סוכה עכ"ל אבל באמת ראייה זה איני מכיר ואדרבה משמע לכאורה איפכא דהכי איתא התם במסכת סוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"ב) אמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצייה מריחא אקצייה אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקציי' עד כאן משמע דוקא אתרוג דמצוה הוא דאסור משום דהוקצה למצותו הילכך כיון שאינו עומד להריח אמרינן דלא הוקצה ריחו למצותו אבל דבר שאסור מן התורה לא משום מוקצה נראה דאין חילוק דס"ס נהנה הוא מהריח ובתוס' בעבודת כוכבים שם מסקי גם כן דבעבודת כוכבים אין חילוק (וכתבו דהא דסעיף ה' ביין שאני דליכא הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו אבל בשאר איסורים מודים לר"ת ע"ש) הלכך בעבודת כוכבים עכ"פ אין להקל:

א

אין צולין בשר כשירה כו'. אפי' אם הכשירה שמינה והאיסור רזה דריח הכשירה מפטם לאיסור וחוזר ואוסר את ההיתר כן פרש"י בפרק כיצד צולין ולעיל סי' ק"ה סעיף ה' כתבתי דברי מהרא"י במה שמחלק בין הא ובין הך דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ע"ו דמ"מ שרי לכתחלה לצלות כבד בתנור עם תבשיל למ"ד ריחא מילתא הוא דכל דם הוא כחוש ולא שייך כאן דהתבשיל מפטם להדם וחוזר ואוסר התבשיל דדם הנבלע בכבד הוא דבר קלוש כו'. וכתב רש"ל בא"ו שלו סי' ל"ה על זה דדוקא בכבד שכולו היתר התיר מהרא"י אבל בשר שנאסר מחמת דם כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב אוסר בשר שנצלה או נתבשל עמו בתנור לפי שאמרי' חתיכה עצמה נעשה נבילה אפי' גבי דם ומו"ח ז"ל חולק עליו דכל דם קלוש הוא ואינו אוסר בריחא והכי משמע לישנא דמהרא"י הנ"ל וכ"ז הוא לכתחלה אליבא דהלכתא דבדיעבד הכל שרי ודבר פשוט הוא דאם גם התבשיל הוא דבר כחוש אפילו לכתחלה שרי וכ"כ ב"י בסי' צ"ז בשם ת"ה הארוך ומהרא"י הנ"ל לא איירי אלא בתבשיל שמן וכן העתיק ב"י דבריו בסי' צ"ז ומש"ה כ' עליו דאין טעמו נראה להקל ובת"ח כלל ל"ה דין ג' הביא דברי מהרא"י הנ"ל לענין שניהם כחושים וכתב על זה דיש להחמיר לכתחלה כיון דהב"י כתב דאין טעמו נראה ולא דק בזה כדפרישית ובפת כתבו הפוסקים בשם ר"ת שאין שייך בו ריח כלל משום הכי אין אוסר פת חמץ בפסח שנאפית עם מצה:

ב

ואם התנור גדול כו'. משמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח וכן כתב הטור כאן ואע"ג דבסי' צ"ז כתב וז"ל דוקא בתנור קטן כמו בשלהם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי ולא הזכיר פתוח נראה פשוט דרמזו במ"ש בתנורים שלנו דידוע שכל התנורים שלנו הם פתוחים ובד"מ דחק בזה לחלק דלעיל מיירי לענין בשר בחלב וכאן בשאר איסורים ומו"ח ז"ל תירץ דלעיל מיירי בדיעבד וכאן לכתחלה וכל זה ללא צורך דפשוט הוא כמ"ש. וכתב מהרא"י בשערים ורש"ל פרק גיד הנשה סי' י"ד מביאו דלפי דעת האשר"י דתלי טעמא משום דתנורים שלהם מכוסים הוו לא היה לנו להקפיד כשהתנור גדול קצת שיכול ההבל להתפשט אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים:

ג

ובדיעבד להקל אפי' בתנור קטן. פי' אפי' סתום:

ד

דזה מקרי לענין זה דיעבד. כתב בת"ח כלל ל"ה ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישול עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן בני יומן ואע"פ דנ"ט לפגם אסור לכתחלה מ"מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה לכן נוהגים היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים () שמבשלים העובדי כוכבים או שאר דברים:

ה

ואפי' בדיעבד אסור אם שניהם מגולים. זה דעת א"ו הארוך לפרש כן דברי המרדכי פג"ה כמ"ש בת"ח משמו דאפילו בתנור נדול ופתוח אסור אבל רש"ל פג"ה סי' ט"ו כתב על דברי המרדכי שהיינו דוקא בתנור קטן או מכוסה אבל בתנור גדול ופתוח לכ"ע שרי ולזה הסכים מו"ח ז"ל. ולי נראה כפסק רמ"א דהא במרדכי שמה מדמי לה לפת חמה וחבית פתוחה דהוא אסור אפי' דיעבד כמ"ש הש"ע בסעיף ד':

ו

אפי' בכל מה שבתנור כו'. דיש לנו לומר שאין להצטרף אותם דהא אפי' בצלייה אמרינן אין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מכל מקום בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל:

ז

אסור ליתן עליה היתר כל היום. באו"ה כלל ל"ט סי' ז' שאסרו אפי' בדיעבד אם הוציאו העובד כוכבים מן התנור על כלי אחד עוגות עם פשטיד"א של איסור וסיים אחר כך מיהו לא אסר אלא הפת הראשון שידוע בבירור שהוציאוהו מיד אחר הפשטיד"א משום שמנונית של איסור שעל המרדה ואם אין מכירו חד בתרי בטל אע"ג דהוה ראוי להתכבד דאין איסורו מגופו ואם היא אינה בת יומא פשיטא דאינה אוסרת וכתב רש"ל פ' גיד הנשה סי' ל"ח דצריך ששים בהיתר נגד האיסור שברחת והוא אזיל לטעמיה דכתבתי משמו בסי' ק"ה סעיף ט' דאף באפייה בעינן ס' כבישול ולא כרמ"א:

ח

משום דא"א בענין אחר. בתוס' פ' בתרא דעבודת כוכבים הביאם ב"י סימן צ"ז כתוב הטעם בזה שהרי לא ישמע לו העובד כוכבים לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור עכ"ל. נראה פירושו שהרי אנו קונין פת עובדי כוכבים ואין להם אלא מרדה אחת שמוציא עליה איסור גם כן ואי אפשר להזהר מזה שהרי העובד כוכבים לא ישמע לנו אם נאמר לו שיעשה מרדה חדשה תמיד ע"כ הותר גם לישראל להשתמש בה לכתחלה. ובלבוש כתב הטעם בהיתר זה לכתחלה שלא גזרו בה משום בת יומא כמו בשאר כלים משום דלא שכיחא והוא פירוש בדוי מלב אין לו מקור:

ט

אבל אסור לטועמו. פי' לשום איסור והטעם דלא גרע מריחא ונכון להעמיד הג"ה זאת אחר סעיף ה' ור"ל אע"פ שמותר לשאוף מ"מ אסור לטעום כו' שוב ראיתי כן בספרים אחרים.

י

מותר להריח בהם. שאין היין נותן בהם כח אדרבה הם מבשמים היין וגם המריח אין כוונתו להריח היין אלא להתבלין ומיהו להבדלה אסור משום דאימאיס משמע כאן דשאר פלפל מותר להבדלה ולא כמו שמצאתי כתוב דאין לעשות במוצאי שבת הבדלה על פלפלין ומביא ראייה מדאיתא במשנה סוף פרק ר' עקיבא פלפלת כל שהוא ואח"כ תנא מיני בשמים כל שהוא שמע מיניה דפלפלין אינן בכלל בשמים אלא בכלל תבלין. ולא עיין שם ברש"י שכ' דאותו פלפלת אינה פלפל שלנו ונראה דזהו דחקו לכך מדאיתא שם בגמרא פלפלת כל שהוא למאי חזיא לריח הפה ועל שאר בשמים לא מפרש בגמרא משום דסתמייהו לריח טוב אם כן גם פלפלין בכלל ע"כ פירש דמין אחר הוא כנלע"ד ברור. ועוד ראייה מפורשת ממה שכתב ב"י ביורה דעה סי' רי"ז ודע שכל דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שום ובצלים וכיוצא בהם נקראים תבלין וכ"כ הרמב"ם פרק ב' דערלה ובהני שייך לפלוגי בין חיין למבושלים אבל פלפלין וכיוצא בהם אין לחלק עכ"ל הרי דפלפלין אינן בכלל תבלין אלא דינם כשאר בשמים:

א

(סימן ק"ח סעיף א' בהג"ה) אם אפו או צלו או"ה תחת מחבת א' מגולין אסור אפי' בדיעבד. וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר אסור לאכלו בחלב אבל בזה אחר זה אין לחוש. ואפי' לכתחילה שרי לאוכלו בחלב בזא"ז. ואפי' בדבר שיש לו מתירין. שהרי לדעת הרי"ף והר"ן פג"ה ה"ל פת יש לו מתירין שאפשר לאכלו בפ"ע ואפ"ה שרי בזה אחר זה לאכלו בחלב. והכי מוכח להדיא בש"ס רפ"ק דביצה (דף ד') דהיכא דמקלי קלי איסורא שרי אפי' בדבר שיל"מ. ועיין תוס' פסחים (כ"ז ב') ובביאורי הגאון. ובזא"ז ה"ל מקלי קלי איסורא כדמוכח בש"ך ס"ק י"א שכתב שכן משמע בש"ס דע"ז גבי הא דמשני גבי ריח כמון דמקלי קלי איסורא ע"ש ודו"ק ועיין סי' ק"ב:

ב

(שם) י"א דכל מקום דאמרי' ריחא מילתא ה"מ בדליכא ס' אבל בדאיכא ס' אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסור ולצורך הפסד יש לנהוג כן. וצ"ל דמ"ש ולצורך הפסד כו' קאי אמ"ש להקל לומר שכל מה שבתנור מבטל האיסור. דזה לא מקילינן אם לא לצורך הפסד. אבל לא בדאיכא ס' בחדא חתיכה זה אפי' באין הפסד שרי כדמוכח בכמה דוכתי גבי גדי שצלאו בחלבו. או חתיכת איסור שמינה שניצלית עם חתיכות היתר דמשערין ס' כמבואר בתוס' והרא"ש פג"ה בשם ר"ת ובכל הפוסקים. והרי ר"ת ס"ל ריחא מילתא היא ואפ"ה לכ"ע מהני ס' וזה ברור וכ"מ בת"ח כלל ל"ו דין ז':

ג

(שם) י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא היא ואוסר אפי' בדיעבד אם התנור קטן והוא סתים והאו"ה מגולין כו'. וצ"ע דאלו במקום שאין הפסד הרי כתב הג"ה לעיל בסמוך דיש להחמיר אפי' בשאר איסורים בתנור קטן וסתום לגמרי ומאי איריא איסור האוסר במשהו. ונ"ל דדעת הג"ה כדעת המג"א בא"ח הל' פסח סי' תמ"ז דבחמץ בפסח בתנור קטן וסתום לגמרי אפי' במקום הפסד אין להקל. אא"כ שפתוח קצת במקום שהעשן יוצא ובשאר איסורים שרי בכה"ג אפי' באין הפסד כמ"ש הג"ה לעיל וזה נ"ל ברור ודו"ק:

ד

(סעיף ה' בהגה"ה) אבל אסור לטועמו אע"פ שאינו בולעו. והיינו דוקא באיסור ודאי אבל באיסור ספק מותר לטעום ולפלוט כדי לברר אם יש איסור כלל כמו גבי טעימת המרה לעיל סי' מ"ב ועיין בט"ז ר"ס צ"ח. ובזה שכתבתי לא תקשי אמ"ש הג"ה כאן. ועי"ל דש"ה שאינו נוטל כלום בתוך פיו רק מלחך בלשונו. משא"כ הכא דנוטל היין בפיו יש לחוש שיבלענו דהוי איסורא דאורייתא דח"ש אסור מן התורה. וכה"ג כתב הב"י בא"ח סי' תרי"ג בשם סמ"ק גבי יה"כ וכמ"ש בא"ח סי' תקס"ז לענין תענית צבור דאסור לטעום ולהפליט ע"ש. ומיהו משמע שם דאין הטעם שמא יבלע דאפי' אם יודע להעמיד עצמו שלא יבלע אסור לטעום. וכ"מ בא"ח ס"ס ר"י דמותר לטעום ולהפליט בלא ברכה ולא חיישי' שיבלע. וצ"ל דבאיסורין החמירו אפי' כשיודע להעמיד עצמו שלא יבלע הטעימה בעצמה היא אסורה. וכ"מ לשון הג"ה כאן [ולשון הת"ח סוף כלל ל"ו דאסור לטעום דבר אי' אף אם אינו אוכל דלא גרע מריחא מילתא ע"כ משמע בהדיא כמ"ש והמ"י שם הק' דבריב"ש אי' שמא יביא לאכלו. ולפמ"ש א"ש] ובא"ח סי' תקס"ז וגבי ברכת הנהנין שאין נהנה בזה מש"ה מותר. ועייו בס' באר יעקב. אבל מהרש"ל אוסר לטעום וללחך בלשונו וכ"כ האחרונים הביאן המ"י כלל פ"ח ס"ק ג' ובכבד ה"ט דע"פ רוב ימצא טעם מר. וגם רה"פ מכשירים בלא"ה ומשום דם אה"נ דצריך להדיחו מן דם בעין שעליו ולא התיר רק באיסור פגום ע"ש. וכן הוא בתשו' צ"צ סי' מ"ז דהתיר לטעום הבורית מפני שהוא פגום ולא אסרו רבנן בפגום רק אכילה ולא טעימה. וכ"מ בתוס' דיבמות:

ה

(סעיף ז') בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם. במ"י שם הביא פוסקים דאפי' אי' אכילה אסור להריח אם עומד או מכוון לכך. ודלא כשו"ת אמונת שמואל שהביא באה"ט בא"ח ר"ס רט"ז [אך באו"ה כלל ל"ט איתא כא"ש וראייתו מהמוסק ומתוס' דע"ז] וא"כ כ"ש באיסור הנאה דאסור להריחו אם מכוון אע"פ שאינו עומד לכך וכ"מ ממ"ש הפר"ח בא"ח סי' תמ"ח לאסור להריח לחם של עובדי כוכבים כפסח וכ"כ בהגהת או"ה. ונראה לה"ר לזה ממ"ש הרא"ש גבי ברכת הנהנין דחייב כשמכוון אף שאינו עומד לכך וה"ה לענין איסור דאסור כשמכוון דאי לא היה אסור לא היה חייב לברך וכמ"ש כה"ג הט"ז בא"ח ס"ס רי"ז:

ו

(שם בש"ך ס"ק כ"ז) ואדרבה משמע לכאורה איפכא כו'. עיין בשו"ת אמונת שמואל סי' ס"ה שמיישב קושיית הש"ך מעל המרדכי:

א

(סימן ק"ח בש"ע סעיף א') ואפי' היתה האסור' שמינה הרבה כו'. עש"ך סק"א דוקא כשאחד מהן שומן כו' אבל בשניהם כחושין כו' והנה ר"ת ר"ל דבשניהם כחושין ריחא לאו מלתא וראיה מלחמי תודה דאפייתן בתנור א' אע"ג דהוי חמץ ומצה וה"ל למיסר משום ריחא מלתא א"ו דבשניהם כחושין ריחא ל"מ היא ומקשה ר"י הא איכא בלחמי תודה שמן דאיכא פיטום ולק"מ דאיתא בפסחים דף ל"ח ע"ב אין יוצאין בחלות תודה דכתיב ושמרתם את המצות ובעינן מצה המשתמרת לשם מצה יצא זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ופריך ות"ל דהוי מצה עשירה אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלקות לכמה חלות אם כן כיון דהוי לענין מצה עשירה דבר מועט ה"ה לענין פיטום אמרי' דהוי דכר מועט והוי שניהם כחושים וק"ל. [ועי' בפלתי סק"ז שדחה סברא זו עי"ש היטיב]:

ב

(בש"ך סעיף ב') דריחא לאו מלתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כו' וכיון דאפשר לאכלו בלי כותח הוי כלכתחלה ולכאורה י"ל דזה דוקא לשיטת רי"ף דס"ל כל כה"ג הוי דשיל"מ משא"כ לדידן דקי"ל דלא הוי דשיל"מ כמבואר בכמה דוכתי בש"ע דקי"ל חלב שנתבשל במים ע"י ס' מותר לבשל ביה בשר א"כ ודאי דלא הוי כדשיל"מ א"כ הקושיא במ"ע וצ"ל כמ"ש המרדכי בשלמא גבי פת לעיל אמרינן שפיר דאסור כיון שהוא התירא דקיל גבי' גזרינן טפי משא"כ הכא גבי נבילה שהוא אסורא דחמיר גביה לא גזרינן כולי האי:

ג

(שם סעיף א' בהגה"ה) ואם האיסור דבר חריף כו' ואפי' בדיעבד אסור. דין זה מאו"ה שכתב וז"ל ואם האיסור דבר חריף ריחא מלת' היא מדהוצרך הש"ס לאוקמי הא דכמון של תרומה דמותר היינו משום דקלי מקלי איסורא משמע בלא"ה אסור והיינו משום שהוא דבר חריף ומקשה עליו דכ"ז הוא לאביי דס"ל ריחא מלתא אבל אנן קי"ל כרבא לא אצטריך לשנוי כלל דטעמא דמקלי קלי אסורא ואם כן אדרבה משמע דאפילו דבר חריף קי"ל ריחא ל"מ היא וי"ל דתוס' כתבו שם בסוגיא דבת תיהא דרבא נמי ס"ל כרכ דריחא מלתא היא אלא גבי בת תיהא שרי רבא משום אזוקי מזיק ליה כו' ומקשו תוס' אמאי לא פריך נמי לרב דאמר בפסחים ריחא מלתא היא מההיא דכמון של תרומה ולישני כמו דמשני הכא וי"ל ע"ש והנה לכאורה י"ל קושית תוס' דודאי לרב לא מצי למפרך די"ל ש"ה דמקלי אבל לאביי דס"ל אפילו היכא דאזוקי לי' נמי אמרי' ריחא מלתא היא וס"ל למקשה דגם מקלי קלי לא מהני ואמרינן דריחא מלתא היא לפ"ז אף בלא אביי מוכרח לטעמיה דמקלי קלי וא"ש דברי האו"ה אך כ"ז לשיטת תוס' דס"ל דגם רבא ס"ל כרב ומוכרחים לחלק בין בשר נבילה שצלאו כו' להאי בת תיהא לכ"ע מותר משום דמזיק לי' משא"כ לדידן דקי"ל כשיטת הרי"ף וראייתו כיון דרבא ס"ל כלוי ש"מ דהלכתא כוותיה וע"כ דלא מחלק בין בשר נבילה שצלאו לבת תיהא ול"ל האי סברא דאזוקי מזיק וא"כ ל"ל כמ"ש וצ"ל דראייתו כך הוא מדנקט בברייתא פת שאפה וכמון של תרומה דל"ל פיטום כלל הל"ל רבותא דאפי' דבר שיש פיטום דהיינו שומן נמי מותר לרבא דלשיטת הרי"ף ל"ל ריחא מלתא כלל אפילו דבר שיש לו פיטום א"ו כיון דכמון הוא דבר חריף אם הוא דבר שיש לו פיטום לכ"ע אמרינן ריחא מלתא היא ע"ש בתוס':

ד

(שם בהגה"ה) וי"א שהאיסור אוסר במשהו כו' י"א כו'. ז"ל מ"א בא"ח סי' תמ"ז סק"ד וכתב רמ"א בי"ד דבמקום הפסד יש להקל ע"ש וי"ל דוקא בפתוח קצת כו' וגם דעת הרי"ף פ"ו דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריחא מלת' לטעמי' משום דס"ל מב"מ במשהו ואנן קי"ל בס' נמשמע דבפסח דקי"ל במשהו לכ"ע ריחא מלתא היא כו' ע"ש דבריו והיינו ע"כ דרב ולוי ל"פ אי אית ביה בריח טעם משהו או לא דאל"כ מה צריך הרי"ף למימר דרב לטעמי' אזיל כו' דקי"ל כלוי אפילו אי הוי קי"ל דמב"מ במשהו בשאר אסורים אפ"ה בריח מותר כיון דליכא ביה ריחא אפילו טעם משהו א"ו דלא בהא פליגי דלכ"ע איכא טעם משהו בריחא אלא לרב דאוסר משהו לטעמיה אזיל ומקשה על הרי"ף דהא הוא לא ס"ל חילוק של תוס' דאזוקי מזקי ליה א"כ כיון דעכ"פ איכא טעם משהו אמאי מתיר רבא בת תיהא לכתחלה הא רבא ס"ל ג"כ דמב"מ במשהו וע"ק הא דפריך הגמרא שם על לוי מהא דא"צ שני פסחים כא' ומאי קושיא הא טעם משהו איכא עכ"פ שהוא אסור לכתחלה. ונ"ל דהנה ע"ק מ"ק אלא לימא תהוי תיובתא דרב דל"ל למימר גדי וטלה דמשמע דנאמר משום תערובת גופן ת"ל משום תערובת טעמן דהא ס"ל ריחא מלתא היא ולמה שכתב הרי"ף שם לא פריך מידי דאצטריך למימר גדי וטלה דאוסר משום תערובת גופן דאי הוי גדי וגדי הוי מב"מ דאזלינן בתר שמא דקי"ל כרבא הוי אסור משום ריחא ואצטריך לאשמעינן רבותא דהוי גדי וטלה דהוי מין בשא"מ דל"ל משו' תערובת טעמן מ"מ משו' תערובת גופן וצ"ל דקושית הגמ' קאי אליבא דאביי דס"ל דל"א דאזלינן בתר שמא רק בתר טעמא לפ"ז הפי' בדברי הרי"ף כך הן דהרי"ף רוצה לפסוק כלוי והיינו משום דלרב מוכרח לשנוי דחיקא דמיירי כעין שתי קדירות וקא קשיא ליה דהא לרבא דס"ל דאזלינן בתר שמא אין מן המוכרח לשנוי דחיקא די"ל כמ"ש ולכך קאמר הרי"ף דאם אנו נאמר דאזלינן בתר שמא מ"מ אין לאסור ריחא אלא אם נאמר דמב"מ אוסר במשהו ואנו קי"ל בס' ליכא למיסר משום ריחא כלל אבל אליבא דאמת ס"ל הלכה כלוי דריחא לאו מילתא הוא דהיינו דלית ביה אפילו משהו דלא כמ"א. אמנם לשיטת המ"א יש לתרץ באופן אחר דודאי ריחא ליכא טעם משהו כלל ללוי ולרב י"ל דאיכא בריחא יותר ממשהו דמשהו מה בעי הכא אלא דהפירוש ברי"ף כך הוא דר"ל דלמ"ד מב"מ בטיל והיינו משום דצריך דווקא שיתן טעם בדבר אחר משא"כ מב"מ שאין נותן טעם בדבר אחר שאין ניכר ונרגש טעמו של איסור הוא בטיל גם ריח לא חשיב כלל ובטיל אפילו במין בשאינו מינו דהא בריח ליכא טעם ולא עוד דלפ"ז אפילו ריח גרידא בלא ביטול כגון בת תיהא מותר אבל למ"ד מב"מ ל"ב היינו משום דס"ל אין הטעם בטיל עד שיהיה טעם אחר המבטל טעם של איסור אבל מב"מ דליכא טעם אחר משונה ליבטיל טעם של איסור ל"ב הלכך לענין ריחא נמי אף דליכא טעם ואין נרגש הטעם רק דאיכא ריחא לא בטיל דהא במב"מ נמי אינו נרגש טעם של האיסור מ"מ כיון דאין ההיתר יכול לבטלו דהא כולו חד טעם הוא לא בטיל וא"כ בריח נמי דכוותיה ולפי פירוש זה אפי' בשא"מ ס"ל להרי"ף דלרב ריחא מלתא היא ובזה יסתלקו כל הקושיות על הרי"ף ולפ"ז בחמץ בפסח דהעיקר הטעם דקי"ל במשהו היינו משום דבחמץ מחמירין כר"י דמב"מ ל"ב ודאי גם ריחא איכא למיסר וברור שזה היה שיטת מ"א ודו"ק:

ה

(שם סעיף ה' בהג"ה) אבל אסור לטועמו. והנה הרב בעל צמח צדק כתב להתיר להעושין בורית שקורין (זייף) בל"א שצריכה להטעימה בשעת מלאכה אי חסירה מלח או יותר מלח שמותר לטעום כיון דטעימה דרבנן ונטל"פ דרבנן והכא כיון דהוא נטל"פ מחמת עפר שהוא האפר והוא תרתי דרבנן ושרי לכתחלה והקשו עליו מהא דקאמר בחולין דף קי"א קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין מותר לאכול בכותח כו'. ומסיק משום דהאי אפשר למטעמיה והאי לא אפשר למטעמי' וא"א כמ"ש הצ"צ גבי קערה נמי אפשר למטעמי' דהיינו לאחר מעל"ע והוי נטל"פ דאז איכא ב' דרבנן ומותר למטעמי' ואפשר דודאי אין כל הטעם של היתר לגבי בורית משום דרבנן אלא כיון דהא דאסרו חז"ל טעימה היינו משום שמא יבא לאכלו כ"ז הוא לגבי איסור שאינו לפגם דאיכא למיגזר בכה"ג שמא יבוא לאכלו ממש משא"כ באיסור פגום כמו בורית וכה"ג דודאי ליכא למיגזר בכה"ג ולכן שרי משא"כ התם גבי קערה שפיר איכא למיגזר טעימה אטו אכילה דהא משום האי טעם פגום שיש בתוך הקערה לא ימנע מלאכול ושפיר איכא למיגזר טעימה אטו אכילה: