שולחן ערוך, יורה דעה ק״ה: דין איסור שנפל לתוך היתר. ובו י"ד סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין איסור שנפל לתוך היתר. ובו י"ד סעיפים:
איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן מקרי כבוש והרי הוא כמבושל ונאסר כולו אבל פחו' מכאן בהדחה סגי: הגה וכל מקום דאמרינן כבוש כמבושל אפילו מה שחוץ לכבישה אסור דע"י הכבישה שלמטה מפעפע למעלה כמו בבישול ויש מקילין במה שבחוץ (ארוך כלל ל') וספק כבוש אסור מלבד בבשר עם חלב דאזלינן לקולא דמן התורה אינו אסור רק בבישול ממש (שם ורש"ל): ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ (ד"ע) אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה (וע"ל סימן ע' מדין בשר שנפל לציר):

חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו מבשל ואוסר כולו אבל חום של כלי שני אינו מבשל ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ולא מבליע וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחילה (וע"ל סי' ס"ח סעיף י"ג) אבל בדיעבד מותר בלא קליפה ובהדחה בעלמא סגי (ועיין לעיל סימן ס"ח צ"ב וצ"ה נתבארו דיני כלי שני ועירוי):

נפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון או אפי' איסור צונן לתוך היתר חם הכל אסור דתתאה גבר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון ואין צריך לומר דהיתר צונן לתוך איסור חם שהכל אסור אבל אם העליון חם והתחתון צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה אפילו אם העליון החם איסור: הגה וכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון כגון מיד שהסירה מן האש מניחו עם ההיתר אבל אם כבר מונח בכלי שני ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו אינו אוסר כלל דכלי שני אינו אוסר כמו שנתבאר (כך משמע מלשון הר"ן) ואם הניחם זה אצל זה אם שניהם חמים מחום כלי ראשון הכל אסור ואם האחד צונן ההיתר צריך קליפה במקום שנגע (ארוך כלל כ"ט ד"ב והגהת ש"ד) איסור שהניחו בכלי היתר או להיפך אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר כמו בב' חתיכות (שם כלל ל"ו) ועיין לעיל סימן צ"ד אם חתך בשר בסכין חולבת. אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (ג"ז שם ומרדכי פכ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל ובפסקי מהרא"י סימן ק"ג) ובדיעבד אין לחוש (ארוך):

במה דברים אמורים כשנפל לתוך התבשיל מפני שהרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל אבל איסור בין חם בין קר שנפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא כדי נטילה שהוא כעובי רוחב אצבע לפיכך ירך שצלאו בגידו או חתיכת איסור שצלאה עם חתיכת היתר ונוגע זה בזה צריך להסיר כדי נטילה סביב הגיד וכן מן החתיכה מקום שנגעה בחתיכת איסור וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה אינו אוסר אלא כדי נטילה אבל אם היא ברוטב לרש"י [כולה ולר"י] אפילו מקצתה או אפילו כולה חוץ לרוטב וניער או כיסה הקדרה הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונכנס בכולו:

במה דברים אמורים שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה בירך עם גידו וכיוצא בו דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל החתיכה אבל גדי שמן שצלאו בחלבו אם אין בכל הגדי ששים כנגד כל החלב שבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שכיון שהוא שמן מפעפע בכולו אבל אם הוא כחוש אף על פי שאין בו ס' כנגד כל החלב שבו אינו אוסר אלא כדי נטילה שהחלב של בהמה כחושה כחוש הוא בטבעו ואינו מפעפע ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה האיסור מפעפע בכולה וכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה בצלי אע"פ שיש בחתיכה ס' לבטל האיסור צריך נטילת מקום (מרדכי בשם כמה רבוותא וסמ"ק והגה"א ואו"ה כלל י"ד ואגור בשם מהרי"ל): הגה וכל מבושל בלא רוטב או אפוי דינו כצלי בכל דבר (טור וב"י) וי"א דאין אנו בקיאין איזה מיקרי כחוש או שמן ויש לאסור בכל ענין עד דאיכא ס' (הגה' ש"ד והגה' מיימוני פט"ו ואו"ה וסמ"ק ואגור בשם מהרי"ל) ואפילו איכא ס' צריך נטילת מקום (ארוך) והכי נהוג ודוקא באיסור חלב או שאר איסור דשייך בו שמנונית אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית והוא בודאי כחוש אינו אוסר רק כדי נטילה (עיין בסעיף ט') (כך משמע בב"י):

דבר שיש לו פעפוע בצלי אם היה אחד חם ואחד צונן התחתון גובר לפיכך אם נפל חם על צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה ואם נפל צונן על חם אם אין בהיתר ס' כנגד האיסור הכל אסור:

הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר בחלב אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה אפילו אם נצלו יחד במה דברים אמורים כשבלעה איסור שאינו מפעפע אבל בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן אוסרת חברתה בין בצלי בין בנוגעת זו בזו חם בחם או בתחתונה חמה ועליונה צוננת שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה (חדושי רשב"א פכ"ה דף ק"ז ע"ג ומהרא"י בשם א"ז ומהר"מ): הגה וכל זה בב' חתיכות אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן (הגהות ש"ד בשם ר"י מאיברא ואו"ה כלל ל"ו):

כוליא שצלאו בחלבו אינו אוסר אלא כדי קליפה שהקרום מפסיק: הגה ויש אוסרים וכן נוהגים ואין לשנות ודינו כשאר חלב הנצלה עם בשר ואם נתבשל כך הכוליא נעשית נבילה וצריך ששים נגד כולה וה"ה בקרום שעל היותרת (סמ"ק והגהות ש"ד והג"א):

מליח שאינו נאכל מחמת מלחו דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה ואם הוא שומן הגיד וקנוקנות שבו והקרומות יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום ואם הוא חלב ממש צריך ששים לבטלו ואם הבשר שנמלח עמו הוא שמן אפילו בשומן הגיד וקנוקנות שבו צריך ס' לבטלו וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום ולפחות קליפה וכל זה לענין חתיכה עצמה שהיה החלב דבוק בה ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה ששים לבטל החלב אסורות ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות ואם ידוע שלא נגע אלא באחת ואין ידוע איזו היא כולן מותרות דחד בתרי בטיל אפי' הן חתיכות הראויות להתכבד: הגה וי"א דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה (טור ומרדכי בשם ראבי"ה ור' אפרים ופוסקים ור"ן ורשב"א במ"ה ורא"ה בב"ה דף צ"ב בשם רמב"ן וצ"ע אמ"ש ב"י סימן צ"א ות"ח ריש כלל ל"ח ע"ש רמב"ן להפך) ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש נוהגין לשער בכל מליחה בס' כמו בבישול (מהרי"ו ובארוך ובהגהת ש"ד ובמרדכי בשם א"ז וכל האחרונים)) דאם איכא ס' בין הכל ביחד נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה אז הכל שרי מלבד אותה חתיכה שהאיסור דבוק בה מיהו אותה החתיכה שהאיסור נגע בה צריך קליפה מעט (רשב"א) ואם אינו יודע איזה נגע הכל שרי (מרדכי פרק ג"ה וש"ד) ואם אין ס' הכל אסור ואין לשנות המנהג ואף על פי שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שמן ומפעפע מ"מ יש לסמוך בכי האי גוונא אדברי המקילין וסבירא להו דאינו אוסר במליחה רק כדי קליפה כדי שלא נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש כי אין אנו בקיאין וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית כגון חלב או ציר וכי האי גוונא אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה (סברת הרב ממשמעות פוסקים הנ"ל) ועיין בא"ח הלכות חמץ כיצד נוהגין וע"ל סימן ס"ד אם הקרומים או חוטים של חלב נמלחו עם בשר י"א דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה ע"י קליפה אף על פי שכבר נהגו לשער כל מליחה בס' אפילו באיסור כחוש ויש לסמוך על זה באיסור כחוש שאינו אלא מנהג לשער בס' (לפי סברת הרמב"ם והנמשכים אחריו ומהר"מ פדווא בתשובה להרב סימן צ') אבל לא באיסור שמן שמדינא צריך ס':

במה דברים אמורים כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים ואפילו איסור מליח וההיתר תפל אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל אינו צריך אלא הדחה (וע"ל סימן ע') (ויש אוסרין אם נוגעין זה בזה ויש להקל במקום הפסד):

זה שאמרנו באיסור מליח והיתר תפל שאם הוא שמן אוסר עד שיהא בו ששים לבטלו דוקא בשהיה האיסור המליח למטה וההיתר תפל למעלה משום דתתאה גבר אבל אם היה ההיתר תפל למטה והאיסור המליח למעלה אינו אוסר אלא כדי קליפה: הגה ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק אם הוא למעלה או למטה (תוספות והרא"ש וסמ"ק והטור והגהות מיימוני) והכי נהוג:

גבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים אע"פ שנמלחו בתוכן מותרים: הגה וה"ה אם נמלח היתר בשאר כלי איסור (תשובת הרשב"א) ואפילו אינו מנוקב (ד"ע) דאין מליח כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלוע בתוכו ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור (מרדכי והגהת ש"ד):

מלח או תבלין שהם בקערה של בשר מותר ליתנם בחלב: הגה וה"ה אם היו בכלי איסור דמאחר שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי רק שהכלי הוא נקי ואין איסור דבוק בו (הגהות ש"ד וכ"כ א"ח בשם הרא"ה) והמחמיר לכתחלה תבא עליו ברכה (ארוך וסמ"ג ועי' לעיל ס"ס צ"ה):

מלח הבלוע מדם כגון ממליחת בשר ונתנוהו בקדרה או שנתנו בקדרה בשר מלוח בלא הדחה אם יש ס' כנגד המלח מותר: הגה אע"פ שהמלח עדיין נותן טעם בקדירה מאחר שאין המלח אסור מחמת עצמו אלא מחמת דם שבתוכו דכל מקום שאין האוסר יכול לילך שם אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו (וע"ל סימן ס"ט בטור ובהגהות ש"ד ובש"ד):

כבוש. באו"ה כ' דאם נשתהה הבשר בשרייתו מע"ל אף הכלי אסור בדיעבד וצריך ס' נגד כל הכלי אם הוא של עץ או חרס דקי"ל כבוש כמבושל אפילו בכלים ול"ד לחבית דיין נסך דשרי לשום בו שכר לכתחלה דביי"נ הקילו אמנם בשל מתכות אין מצריכין ס' נגדו בדיעבד כי אם שנאסר ע"י רותחין וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור ב"י וכן איסור ששרה בכלי של היתר מע"ל שאסור הכלי עכ"ל והט"ז כתב ע"ז וז"ל ולא אוכל להבין למה יאסר ההיתר בכלי של איסור ב"י דהרי האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהיא מע"ל דאז נעשה מבושל והרי באותה שעה אינו ב"י וכו' (והגאון המחבר מ"א שמע בשם מ' יעקב מלובלין בשלמא אם הכלי עומד ריקן נפגם הטעם אבל כאן שעומד בו היתר תדיר א"כ כבר התחיל לקבל טעם בשבחו ולאחר מעל"ע נעשה כמבושל ממש ולכן אסור. וכ"כ בה"י סי' ס"ט ור"ס זה ע"ש דלא כאחרונים שכתבו להקל בזה ועי' פר"ח שחולק ג"כ על ט"ז). ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה היתר בכלי של איסור מע"ל (ובט"ז יש כאן ט"ס ע"ש) אלא לכתחילה כדין נטל"פ גם מ"ש האו"ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות לא מצינו חילוק זה בשום מקום אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד כנ"ל. והש"ך כתב שמצא בכת"י הרב בגליון או"ה שהרגיש בזה הקושיא וכ' שמיירי שהאיסור קצת בעין ולישנא דבן יומו לא משמע הכי ועוד דהא בכלל ל' כתב קערה מודחת וצ"ע:

מקילין. כתב הש"ך דמדברי הרב בת"ח נראה שכן עיקר באיסור כחוש ואע"ג דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו במליחה וצליה וכה"ג אבל כולי האי לא נחמיר:

וספק. פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש מע"ל והט"ז הניח דין זה בצ"ע ודעתו להתיר בספק ע"ש [ופר"ח דוחה ראייתו ועיקר הדין כרמ"א] (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע"ש ועיין בסימן ק"ד בט"ז סק"ג משמע שסותר דבריו שבכאן ע"ש וק"ל):

חומץ. כ' הש"ך צ"ע דבריש סי' ק"ד פסק המחבר דבחומץ צריך גם כן לשרות מע"ל ע"ש ולכך העלה דבאמת חומץ שוה לשאר משקים שלא נאסר עד שישהה מעל"ע (ועיין בא"ח סי' תמ"ז במ"א ס"ק כ"ח שמחלק בין חומץ שכר או של יין ע"ש ופר"ח כתב דחומץ צריך מעל"ע וכ"כ כ"ג וכדעת הש"ך):

לציר. ועי בסי' ס"ט סי"ח וכתב הש"ך מיהו עכ"פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו ונ"מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להר"ב אינו אוסר רק כ"ק ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו:

ליזהר. כתב הש"ך אפילו הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל סי' צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר הזה וכתב עוד ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכ"ח בכ"ש אם היס"ב במקום שאין הפסד כ"כ וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ אבל עכ"פ אין לאסור כולו בכ"ש וגם דעת הט"ז להחמיר בכ"ש כל שהיס"ב אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב וא"כ כל החומרות שנזכרו בסימן צ"ד בענין ב"י הוי בכ"ש ג"כ ולא כמ"ש רמ"א שם אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב יש לסמוך אהרמ"א מיהו בדבר זה חולק הט"ז שמשמע מדבריו שאוסר כולו והש"ך כתב שאינו אוסר רק כ"ק (ועיין מ"ש בסימן צ"ד בשם מהרש"ל בדבר שהוא עב כמו חתיכת בשר רותח שדינו ככ"ר ממש ומ"ש שם על זה) וכ' עוד הש"ך דאפילו בעירוי שנפסק הקילוח מבליע מיהא לכ"ע כ"ק ואף על גב דמדברי הרמ"א סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכ"ר על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפילו קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כא' אבל מ"מ מבליע (וצ"ע דהא בסי' הנ"ל לא משמע כן כלל ע"ש וגם בנה"כ עצמו הקשה מסי' צ"ב ס"ז בהג"ה וכ' שיש לחלק ע"ש) וכ' עוד דבכ"ר שעומד אצל האש אף על פי שאין היס"ב יש להחמיר ולומר דמבליע כ"ק אע"פ דמדברי הפוסקים לא נראה כן עכ"ל:

מונח. כ' בד"מ דוקא אם כבר מונח בכ"ש אבל הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי:

ראשון. כ' הש"ך דדעת מהרש"ל דבדבר גוש כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדירה אם היס"ב דינו לעולם ככ"ר ודעתו נוטה ג"כ להסכים עם מהרש"ל ודלא כהרמ"א שכ' בסי' צ"ד כשחותכין בשר שהוא בקערה עם סכין חולבת דאין אוסרים כו' ועי' מזה בר"ס ק"ז מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כרוטב נראה דיש לסמוך אהרמ"א ואולי גם מהרש"ל לא אמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים עכ"ל:

קליפה. כ' הט"ז ה"ה בבשר וחלב הוי כן דהצונן צריך קליפה כ"כ באו"ה ורש"ל כתב נ"ל אם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה ונראה דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כן דהא אף במליחה פסק רמ"א כן בסי' זה ס"ו והש"ך כתב דבשר וגבינה שנגעו זה בזה ואחד מהם צונן שניהם צריכין קליפה ואם האיסור חם ואפילו שניהם חמים מותר ג"כ בקליפה עכ"ל:

גבר. כ' הש"ך דמהרש"ל חולק ע"ז ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת הרמ"א עיין שם:

לערות. משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהמרדכי ואו"ה כ' הטעם דתתאה גבר ומחברו בנצוק וכ' בד"מ דהמערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אוסר לפי שמתוך החמימות נמס כולו והוכיח זה מדין עכבר שנפל לשומן לעיל סימן ק"ד דאסור אפילו נמצא העכבר בשולי הכלי עכ"ל הט"ז:

נטילה. כ' הש"ך היינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הר"ב דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה"ג יש להצריך ס' אפילו במליחה וכ"ש בצלי מיהו דוקא בירך שצלאו עם שומן הגיד דאסור מדרבנן כדלעיל סימן ס"ה ס"ט וסי' ק' אבל גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא:

שמינה. כ' הט"ז וז"ל כ' ב"י שזה נלמד מסי' ק"ח לענין ריחא מילתא דאפילו ההיתר שמן אסור והטעם דההיתר אזיל ומפטם לאיסור וחוזר ונותן ריח לההיתר וקשה לי דהא קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וראיתי מתרצים דכאן מיירי דהאיסור אסור מחמת עצמו אבל לקמן מיירי מאיסור בלוע וזה אינו נכון כלל לחלק דאף באיסור מחמת עצמו והוא כחוש אין לו כח לאסור יותר מכדי נטילה אלא ודאי דבר זה אין לו יסוד ועיקר כלל וכתב מהרש"ל דחתיכה שיש בה דם של עצמה מקרי ג"כ נאסרה מחמת בלוע ולא איסור מחמת עצמה:

מקום. שבאותו מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין ועי' בסי' צ"ד ס"ז וכתב הש"ך דמהרש"ל פסק דבכחוש יש להצריך קליפה במליחה ונטילה בצלי אף בדאיכא ס' אבל בשמן יפה כתב מהרא"י דהמחמיר הוי כסיל בחושך הולך ודעת הפוסקים הקדמונים המפורסמים כהמחבר דאף שיש בו ששים צריך נט"מ אף בשמן:

דשייך. וכ' בד"מ דציר נבלה או כה"ג נמי מפעפע דומיא דחלב וכ' הש"ך דנתבאר בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית מיהו בס"ט יתבאר דנוהגים לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א"כ ה"ה בצלי דצליה ומליחה שוין והא דסתם הר"ב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כ"נ היינו באיסור דרבנן:

בחלב. כתב הט"ז דרש"ל הקשה דהא קי"ל אין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפילו בב"ח וראיה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסימן צ"ב דכשנאסרה אותה חתיכה בלא ניער וכיסה אינה אוסרת אחרות שנגעו חמין זו בזו אם לא שנפרש מ"ש כאן בב"ח היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשיב איסור מחמת עצמו עכ"ל פי' שהבשר יהא אסור מחמת זה והש"ך כ' דאין תירוץ זה עיקר אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו מטעם שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אבל מ"מ מה שאינו גוף האיסור רק ע"י בליעה לא חמיר כ"כ ואוקמוה אדינא דאינו אוסר כשאינו מפעפע וחלב איסור כחוש מיקרי ואינו מפעפע וכתב עוד שמצא באו"ש מהרש"ל שנדפס בלובלין בדף ל"ג כ' שם הג"ה ממהרש"ל שהביא אדרבה ראיה מפכ"ה דגבי בב"ח אוסרת חתיכה לחברתה בלאו רוטב וכ' שם שכן פסק מורו ורבו הגאון וע"ש עכ"ל:

יחד. ואפילו קליפה א"צ ט"ז וכתב הש"ך אפילו החתיכה שנבלע בה האיסור שמן ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו והך דלעיל ס"ה אפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שנצלה עמה שמן האיסור מפעפע בכולה לא קשיא דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו מאחר דבלא"ה בע"כ פולט רוטב של איסור ובלא"ה אוסר כדי נטילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור וכתב באו"ה דמליחה שוה לצלי בזה ומוכח בת"ח דדם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה ונהי דקי"ל בכל דוכתי גם בדם לשער בס' מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן כמ"ש הר"ב בס"ט מ"מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע"י מליחה וצליה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט הוא בש"ס וכל הפוסקים שאוסר במליחה וצלייה עכ"ל:

הדברים. כתב הט"ז משמע דחלב אינו מפעפע ולעיל סי' פ"ז ס"י מוכח דאמרינן דהחלב נקרא איסור שהוא מפעפע והש"ך כ' בתחתונה חמה וכו' משמע הא אם התחתונה צוננת אפילו קליפה לא בעי ואע"ג דקי"ל חם לתוך צונן קולף היינו משום דא"א דלא בלע פורתא מקמי דמוקיר ליה והיינו דוקא מגוף הדבר שאצלו בולע מיד ממנו מעט מקמי דמוקיר ליה כיון שנוגע בו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה מקמי דמוקיר ליה:

כלי. הטעם איתא בט"ז דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע ולפ"ז פשוט דכלי לא נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכשא"מ דזה אינו מפעפע וכ' הש"ך ונראה דדוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלא רוטב כמ"ש הרב ס"ס צ"ב וצ"ג וכתב מהרש"ל אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהם כף של בשר או חלב ב"י שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשוב המאכל כאילו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף ומ"ש רמ"א דכלי אוסרת היתר וכו' פשוט הוא דאינו אוסר רק כ"ק בלא רוטב מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפילו ביבש לגמרי אוסר בס' ואף על גב דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא ומ"מ צ"ע לדינא:

נתבשל. כתב הש"ך משמע דאפילו לא נמלח ונצלה תחלה מ"מ הוי איסור דבוק וצריך ס' נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות וכתב בד"מ דאם בשלו הכוליא בקרום שעליה בלא החלב שצריך ס' נגד כל החתיכה ולעיל סי' ס"ד ס"ב כתב רמ"א לענין מליחה דבכל הקרומות א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת:

מלחו. ע"ל סימן צ"א ס"ה דשם נתבאר שיעור מליחתו:

נטילת. כתב הש"ך ואף על גב דקי"ל אפילו בציר אף בכחוש ממש לשער בס' מ"מ שאני שומנו של גיד דאינו אלא מדרבנן מקילינן ביה מיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הר"ב סימן ס"ד ס"ך דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' והט"ז כתב דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בס"ה שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ ס' לבטלו:

הגיד. כתב הש"ך דה"ל למימר רבותא טפי אפילו בכחוש לגמרי כדלעיל סס"ה בצלי וכו' ומ"מ נראה דאף הט"ו לא אמרו אלא בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור:

עצמה. פי' הט"ז שהחלב נגע בכל א' מהן ואין בכל א' ס' נגד החלב אסור דשמא בלע הרבה ואין לו שותפות לבטל ונמשך מזה ג"כ קולא דהיינו אם בבירור לא נגע החלב רק בא' מהן אז האחרות מותרות אבל תימה על הש"ע דלעיל ס"ז פסק שאם בלעה מן הדברים המפעפעין בטבען כגון שומן אוסרת חברתה אפילו בלא רוטב וכאן פסק שבליעת החלב אינו יוצא בלא רוטב וא"ל דלעיל מיירי בצלי והכא במליחה דהא מסקינן בש"ס מליח כרותח דצלי ומסקנת ב"י וש"ע כן הוא דהוי כצלי עכ"ל [ועיין פר"ח מה שתירץ] (ועי' בנה"כ שמתרץ קושיא זו):

להתכבד. הטעם כיון דאין האיסור מחמת עצמה וכתב הש"ך וע"כ מיירי שיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאל"ה אינו בטל ברוב דשמא יבשלם ויתן טעם וע"ל סימן ק"ט והנה הש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע לפי מאי דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וקצרתי בכאן לפי שאין נפקותא לדינא לדידן דקי"ל בכל האיסורים חנ"נ:

מליחה. פי' אפילו בחלב ממש והנה מן הראוי עכ"פ שלא להחמיר רק בשמן ולא בכחוש אלא לפי שאין אנו בקיאין וכו':

קולא. כתבו הט"ז וש"ך כלומר דבאין האיסור דבק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאינו נוגע בכולן כמו בבישול וגם לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים שצריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות לבטל חלב שבאותה חתיכה ולפי המנהג אנו מצטרפין גם שאר החתיכות ודלא כלבוש שפי' דהקולא היא לענין שא"צ קליפה ולא דק בזה דהא באמת אף לפי המנהג צריך קליפה במקום שנגע ומוכח בת"ח דאפי' אין החתיכות נוגעים בחלב רק שנוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול:

ציר. כתב הט"ז דגם דם בכלל זה אע"פ שדם אינו מפעפע מ"מ יש בו לפעמים תערובת ציר ושומן ומש"ה קי"ל בסימן ע' שמליחה אוסרת בדם בס':

בפסח. כתב הש"ך מיהו בא"ח סי' תס"ז סי"ד כ' הרב דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה חטה בפסח ולהתיר האחרות ע"י קליפה וכתב בט"ז דמסקנת מהרש"ל דאין חילוק בין מליח וצליה ואפייה ודינם כבישול לאסור בס' וחמץ בפסח במשהו ומ"מ לא אמרינן בהני ג' דהוי כבישול אלא לחומרא דהיינו שצריך ס' נגד החלב ואם הוא דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה אבל לא להקל דהיינו שלא להצריך כדי נטילה אפי' ביש ס' אלא מ"מ צריך כ"נ ומש"ה פסק במצה שנתכפלה קצתה בתנור קודם פסח שצריך ס' באותה מצה נגד האיסור וכדי נטילה ולא כרמ"א בא"ח שלא הצריך ס' במצה עוד מסיק מהרש"ל דלא קי"ל כמ"ש הטור דגם במליחה אם ההיתר שמן והאיסור כחוש דאסור הכל דגם בצלי הוא דבר חידוש ושום מחבר לא כ"כ מ"מ במליחה ודאי לא מחמרינן כולי האי אלא אמרינן כ"מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אפי' החתיכה שמינה שרי עכ"ל:

חילוק. הטעם כתבו הפוסקים דדוקא ברתיחת האור יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אינו כן שאין בו כח כ"כ:

אסור. כב"י בשם תשובת הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסין העובדי כוכבים יין לקיום משום שאין זה מפליט איסור ועוד דלא בלע אלא דבר המסתבך כשמן וציר וכו' ובסימן ע' ס"ב כתבתי בשם רש"ל דס"ל שאין מליחה לכלי כלל להפליט אפילו איסור דאורייתא שנבלע בכלי עכ"ל הט"ז:

בחלב. הטעם איתא בש"ך דאין מליחה לכלים אבל משום דהוי נ"ט בר נ"ט לא שרי' דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין וע"ל סי' צ"א וצ"ה:

יבשים. כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר הטעם דאין מליחה לכלים גם מן הסתם אמרינן שהיה נקי ש"ך וע"ל ר"ס צ"ה ובסעיף ו' שם:

המלח. ולא סגי בס' נגד הדם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע ש"ך וע"ל סי' צ"ח. סעיף ד'. (בתשו' הרמ"ע סי' כ"ז נשאל על המלח שמעמידין אותה בדם נבלה עיין פר"ח שהביאו ומפלפל בדבריו):

מימרא דשמואל פסחים דף ע"ו וחולין דף צ"ז ודף קי"ו:

ציינתיו בסי' דלעיל בסעיף א' דאפילו בדבר דלית ליה קיוהא וכ"כ המרדכי שם ממשנה ז' פ"ז דשביעית ורד ישן וכו' וש"פ:

הרא"ש ספ"ח דחולין כתב דין זה בציר ומשם נלמד לחומץ:

מסקנת הגמרא שבת דף מ':

טור בשם הרשב"א בשם י"א:

שם הרשב"א לדעתו מדין חום בית השחיטה ציינתיו לעיל בסימן י' סעיף א' ומדין הכסלים ציינתיו בסימן ס"ד סעיף י"ח:

ציינתיו לעיל בפי' צ"א סעיף ד':

מימר' דשמואל חולין ד' צ"ו:

ממשנ' נטף מרוטבו וכו' פסחים דף ע"ה:

מימרא דשמואל שם בחולין וכפי' התוס' והרא"ש שם:

ציינתיו לעיל בסי' צ"ב סעיף ב':

עיין שם ובמ"ש שם:

כן דקדקו התוס' מפירש"י שם דף צ"ו בד"ה אם יש בה בנותן טעם:

שם בתוס' ובריש דף ק"ח:

שם דף צ"ו מימרא דרב הונא וכדמפרש שם בגמ' דף צ"ז:
(°) פירש"י מבצבץ והולך ומתפשט בכל הבשר:

אוקימתא דגמרא מההוא עובדא דאתא קמיה דרבי יוחנן וכו' שם דף צ"ז:

כפי' הראשון של ר"ת שם בתוס':

טור ממימרא דרב לענין ריחא בפסחים דף ע"ו ומכ"ש שיש לומר כך בצלי:

הרשב"א בת"ה ממשנה נטף מרוטב ועל החרס וכו' פסחים דף ע"ה:

הרשב"א שם:

וכתב הב"י שמכל שכן בכאן צריך נטילת מקום דהיינו כעובי אצבע דאיכא למימר טפי שנשאר רושם במקום שנפל יותר מבשאר החתיכה:

טור מדברי התו' והרא"ש אהא דגדי שצלאו בחלבו חולין דף צ"ו וכן כתב הרשב"א.
(°) נלע"ד פי' כגון צונן על חם:

שם בשם הרשב"א הב"י תמה על הטור שכתב דברים שהם סותרים דברי הרשב"א האלו למה שכתב הטור והביאו המחבר לעיל סעיף ה' סעיף קטן שלו י"ח והניחו בקושי' והמחבר בעצמו פה הביא גם שניהם ובדוחק יש לחלק דשאני התם שהחתיכ' אסורה מצד עצמה אזי יש בה כח לפעפע האיסור מכח השומן שבלעה ממקום אחר משא"כ כאן שבלעה מעט איסור ממקום אחר אין כח באיסור המעט לפעפע מכח שומן שבלעה:

כתירוצא דרב הונא בר יהודה שם דף צ"ז וכפירוש הרא"ש שם:

מימרא דשמואל פסחים דף ע"ו וחולין דף צ"ז:

ממימרא דשמואל דף צ"ו וכפי' התוס' וציינתיו גם כן לעיל סעיף ה'
(°) היינו שדבוק בו כדמסיק לקמן:

ב"י ועי"ל בסעיף ה':

שם לדעת הרשב"א דשומן גיד הוי ודאי מדרבנן:

מרדכי בשם תשובת הר"מ ס"פ ג"ה:

כן דקדק הב"י מדברי המרדכי שם וממה שכתב בשם ראבי"ה:

שם במרדכי:

משום שאין איסור החתיכה מחמת עצמה אלא מחמת דבר הבלוע בה.
(°) פי' והיה לנו לומ' דאינן מצטרפות בכל אחת מהן שנגע בה צריך ס' בפני עצמה:

ציינתיו לעיל בסי' ע' סעיף ג':

הרשב"א בת"ה:

תוס' דף קי"ג והרא"ש שם:

שם:

טור בשם ספר התרומות והסכמת הפוסקים:

איסור שנשרה כו'. ממ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ד ב') ובפ"ו דנזיר מאי חידושיה כו' דאי תרו ליה כולי יומא [ופי' הר"מ מעל"ע דא"א לומר יום ממש דיש יום ארוך ויש יום קצר ונתת דבריך לשיעורים] משמע דשאר איסורין אסור מדאורייתא בנשרה מעל"ע רא"ש בפ"ב ופ"ה דע"ז:

בצונן. ר"ל אפי' בכ"ד דלא כרש"י שכ' דלא מקרי כבוש אלא בחומץ וראיה ממ"ש ספ"ז דשביעית וורד חדש כו' ובפ"ה דע"ז (ס"ח ב') ההוא עכברא כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה ההוא כו':
(ליקוט) איסור כו'. דלא כרש"י שכתב כבוש דוקא בחומץ דהא תנן וורד חדש כו'. מרדכי רפ"ב די"ט (ע"כ):
(ליקוט) איסור כו'. דלא כרש"י שכ' דוקא בחומץ וכן פי' בכ"מ כבוש בחומץ וליתא דבמתני' ספ"ב דע"ז ל"ט ב' וכבשין שאין דרכן כו' וכן במתני' ל"ו ב' וכבשין שדרכן כו' ואמר בגמ' ל"ח ב' אבל בידוע כו' (ע"כ):

כבוש והרי כו'. פ' כ"צ (ע"ו א') ופג"ה ופכ"ה:

ונאסר כולו. כ"מ בפ' ג"ה צ"ז ב' מאי דעתיך כו' וכ"ת מאי כו':

אבל פחות כו'. כמ"ש פכ"צ (שם) ופכ"ה (ק"ז ב'):

וכל מקום דאמרינן כו' כמו מבושל כמ"ש בפ' כ"ה ק"ח טיפת חלב כו' ועתוס' שם ד"ה טיפת כו':

ויש מקילין. דלא אמרינן כבוש כמבושל אלא מה שהוא כבוש:

וספק כו'. ממ"ש דאי תרי ליה כו' כנ"ל מכלל דאסור בשאר איסורים מן התורה אבל בבב"ח מותר מן התורה וכמ"ש בחולין ק"ח א' דרך בישול כו' וז"ש רק כו' ומ"מ מדרבנן אסור מדאמרינן (שם במתני' קט"ז) המעמיד בעור קיבת כו':

ואם הוא כו'. כ"כ הרא"ש בפ' כ"ה סוף סי' מ"ט בציר וטעמו כיון שהוא כמבושל משערינן בשיעור בישול וכמ"ש הגאונים דשיעור מליח כשיעור צליה ממ"ש (חולין צ"ז ב') מליח כרותח דצלי. ולמד ב"י דה"ה לחומץ [וכמ"ש בפ"א דמעשר ובפ"ג דשבת רי"א כו' חומץ וציר אלמא כי הדדי נינהו] אבל הרא"ש בפ"ה דע"ז סי"א כ' דחומץ ג"כ בעינן מעל"ע ודוקא ציר כ' כן משום דמלח שבתוכו מרתיח כמ"ש מליח כרותח ובירושלמי פ"א דמעשר הלכה ו' ע"ד דר"י מלח כציר יין כחומץ אלמא אף לר"י חומץ כיין ויין ע"כ מעל"ע בעינן:
(ליקוט) ואם הוא כו'. עמש"ל סי' קל"ה סי"ב בהג"ה (בס"ק מ"ב) שאף בהכשירו ס"ל לרשב"א כן ולמד ממ"ש בע"ז ל"ג ב' השתא ציר כו' אבל אין דעת הרא"ש שם כן (ע"כ):

ובפחות כו' כ"כ הרא"ש בפ' כ"ה שם ור"ל מדין מליח כרותח דצלי וא"צ אלא קליפה כמש"ל בס"ט. וזה ודאי אף לדעת הש"ע לא קאי אלא אציר ומשמע אפילו מיד אבל דעת הר"ן דאין נקרא מליח אלא בששהא שיעור מליחה כמ"ש בסי' צ"א ס"ה:

וע"ל כו'. ששם סוף הסימן כ' מיהו מה שבתוך הציר כו' ועמש"ש:

חום כו'. כמ"ש בפ"ג דשבת (מ"ב) האלפס כו אבל כו' ובגמ' שם דבכלי ראשון בשלה כו'. ושם בד"א באמבטי אבל בכוס כו' ושם (מ' ב') טול בכלי שני ותן וברפ"ח דחולין ק"ד ב' ס"ס כלי שני הוא כו' אלא כו':

וי"א שגם כו'. וכ"מ בירושלמי פ"ג דשבת ופ"א דמעשר הלכה ו' עד היכן ר"י בר פזי ר' סימון בשם ריב"ח עד כדי שיהא נתון ידו לתוכה והיא נכוית הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר מה בין כ"ש אר"י בר בון כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכ"ר (עמ"ש בא"ח סי' שי"ח ס"ט) ולא עשו הרחקה לכ"ש א"ר מנא הדין פינכא דאורזייא מסייע לאבא ההין פינכא דגרוסא מסייע לאבא דאת מפני ליה מאתר לאתר ועד כדין הוא רתח. ר"ל קערה של אורז ושל גריסין שהוא כ"ש והוא רותח והוא מסייע לר' יונה שיד סולדת בכלי שני ואפ"ה אינו מבשל. מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהן מלמעלן ר' יונה אמר אסור עירוי ככ"ר הוא חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל ואחד שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין. ר"ל לעולם עירוי ככ"ש ותמן האיסור משום בלוע וכלי חרס בולע אף בכ"ש מה שא"כ לענין שבת שהאיסור משום בישול התיב ר"י בר בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחושת בולע. ר"ל דכלי נחשת ודאי אף אין בולע בכ"ש אלא ש"מ דעירוי ככ"ר. מהו לערות עם הקילוח. ר"ל והואיל והקילוח ארוך מצטנן א"ר חנינא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר"ל תלוי ג"כ במחלוקת הנ"ל. ר' יצחק בר נפחא בעא קומי ר' מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבב"ח חייב משום מבשל ר"ל בעירוי א"ל כיי דא"ר זעירא איזו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו ור"ל אבל עירוי אע"ג שהוא ככ"ר אינו אלא שמבליע ומפליט כמ"ש בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול כו'. משמע מכל זה שכלי שני אף אין מבליע וגם מוכח מירושלמי הנ"ל דאף כ"ר דוקא שהיד סולדת בו וכן אמרו בפ"ג דשבת (מ' ב') א' מים וא' שמן כו' ועתוס' שם וז"ש שהיד כו' ואמר ואוסר כולו כנ"ל מהא דטיפת חלב כו' ואמר כלי ראשון ר"ל אפילו אינה על האור כמ"ש בשבת שם האלפס כו' (מ"ב) המיחם שפינהו כו' (מ"א) וכמה מקומות שם ואע"ג שבירושלמי הנ"ל אמרו כל שהאור מהלך תחתיו ר"ל בכלי שהיה האור מהלך תחתיו (דלא כהרמב"ן בסוף ע"ז שנדחק בפ' הירושלמי) וכן בחולין ק"ד ב' שמא יעלה באלפס ראשון:
(ליקוט) וי"א כו'. וראיות הרשב"א ממליחה דבולע כ"ק אין ראיה דשאני מליח שהוא כרותח דצלי וס"ד דאפי' כרותח דמבושל לאסור כולו כמ"ש צ"ז ב' וראייתו ממ"ש ח' ב' לא ליסחוף כפלא כו' ההם ה"פ שמא ישאר החלב עליו וימלח או יצלה עמו וראייתו ממ"ש (שם) בסכין ש"נ דקולף שאני שם אגב דוחקא דסכינא דבולע כ"ק אף בכלי שני לד"ה וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ז בהג"ה וכמש"ש אף למ"ד צונן כו' (ע"כ):

וי"א כו'. ממ"ש בפ' כ"ה קי"א ב' קערה שמלח בה כו' ובפ"ז דשבת (ע"ה ב') האי מאן דמלח בישרא כו' ואילו משום מבשל לכ"ע פטור אלמא אע"ג דאין מבשל מבליע ובסוף ע"ז הלוקח כלי תשמיש כו' שנשתמש בהן בחמין ומשמע אף בכלי שני ועבה"ג (עוד ב' ראיות):
(ליקוט) וי"א דמ"מ כו'. וירושלמי הנ"ל פי' הרמב"ן ות"ה דמה שלמד מקדשים מדהצריכה תורה מריקה ושטיפה ולא סגי לה בהגעלה דכ"ש אלמא בלע טובא ככלי ראשון אבל בולע הוא אפילו כ"ש ואפילו כלי נחשת וצריך הגעלה וכ"כ בא"ח סי' תנ"א ס"ו (ע"כ):

כדי קליפה. כמו חום בה"ש דאמרינן בפ"א (ח' ב') דקולף וכמו מליחה ואף בעירוי אינו אוסר רק כ"ק כמ"ש תוס' (בשבת מ"ב כ' וש"מ) מהא דפ' כ"צ (ע"ו א') חם לתוך צונן כו':

הכל אסור. יתבאר בס"ד אימתי ומ"ש הכל אסור כ"ה בגמ' שם חם לתוך צונן קולף מכלל דבזה כולו אסור:

וכ"ז כו'. ג"כ ומהרש"ל כתב דבדבר גוש אין חילוק בין כ"ר לכ"ש ועתוס' דשבת מ"ם ב' ד"ה וש"מ כו' וי"ל כו' משא"כ בדבר גוש וראייתו מדגים שעלו בקערה ובד"מ חלק עליו וכ' דדגים שעלו בקערה הוי כמו חם לתוך צונן כיון שלא היו עדיין בכ"ש משא"כ בשהיה כבר בכ"ש וראיה ממ"ש בר"פ כ"ה סוף סוף כלי שני הוא כו' ושם בשר וגבינה הוא:
(ליקוט) וכ"ז כו'. אע"ג שהוא דבר גוש דלא כרש"ל וראיה ממ"ש בספ"א דמעשרות ונותן לחמיטה ופי' הר"ש עוגה חמה שמוציאה מהתנור כו' וחשיב לה כלי שני כמו תמחוי ע"ש (ע"כ):

ואם הניחם כו' אם כו'. שלא כדעת הסמ"ק שכ בסי' ר"ה ותימא שאמרו בזבחים צ"ז א' חתיכה שנגע בחתיכה כו' ושמא י"ל דהתם מיירי בזה בצד זה [וכ"כ המרדכי סי' תתשס"ג] וכ"כ השואל להרשב"א בפי' רס"ד אבל הרשב"א השיב לו דאין חילוק דמ"ש וראיה מפ' כ"ה קי"ב ב' בעובדא דרב מרי דלא שאלו אם היו זה ע"ג זה או אצל זה ומשמע דכולה אסר ליה מדלא מפרש כ"ק והוא כשיטתו לקמן בסי"א וההיא דזבחים בצלי כחוש כמ"ש בס"ד:

ואם הא' כו' כמו חם לתוך צונן כיון דלא שייך תתאה גבר:

איסור כו'. כמ"ש בפ' כ"צ שם תנן נטף מרוטבו כו' ועתוס' דחולין קי"א ב' ד"ה הלכתא כו'. וכ"ז באיסור שמן לדעת הש"ע ולשיטתו בכ"ע אסור וזה שסתם:

אסור לערות כו'. כמ"ש בפ"ה דמכשירין המערה כו' מצונן להם ממא וה"ה לענין איסור ובפ' מהרא"י סי' ק"ג סתר דבריו ואמר דוקא גבי טומאה וכן לענין יי"נ דתליא בנגיעה משא"כ בשאר איסורים והרי אף בכלי מתכת דחם מקצתו כו' ואפ"ה מתירין כמש"ל בסי' צ"ד וז"ש ובדיעבד כו':

בד"א כו' כמ"ש בפ' ג"ה (צ"ו ב') ל"ש אלא שנתבשל כו' וז"ש לפיכך ירך כו':

כדי נטילה. כמ"ש בפ' כ"צ נטף מרוטבו על החרס ובחרס רותחת כמ"ש בגמ'. שם:

שהוא כעובי כו'. כן כתב הרא"ש שם:

או חתיכת כו'. מהא דזבחים הנ"ל וז"ש וכן מן כו' וכמ"ש במתני' שם:

וכן אם נפל כו'. דכל שהוא בלא רוטב אינו מפעפע והוא כצלי וכמש"ש ק"ח ב' אילימא לא ניער כלל כו' ואותה חתיכה אסורה משום דחלב מפעפע דאוסר אף בצלי כמ"ש בס"ה וכמ"ש תוס' שם א' ד"ה טיפת וע"ל ס"ז מש"ש:

לרש"י כו'. עתוס' שם צ"ו ב' ד"ה אם כו':

או אפילו כו'. כמ"ש שם ק"ח ק"ט ע"ש:

בד"א כו'. כמ"ש בפ' ג"ה צ"ו ב' איני והא אר"ה כו':

גדי שמן. כמ"ש שם (צ"ז א') ההוא כחוש הוה וכמ"ש למטה:

אם אין כו' עתוס' שם ד"ה ההוא. ועי"ל כו' ואף תירוץ הראשון מודה בזה וכמ"ש שם ק"ח א' טיפת חלב כו' אלמא אם אין בנ"ט מותר כולה ודלא כרא"ה:

אע"פ שאין כו'. כתי' ר"ת בתוס' הנ"ל צ"ז א':
(ליקוט) אע"פ שאין בו ס' כו' שהחלב של כו'. כפי' ראשון בתוס' שם ד"ה ההוא כו' דעל תירוץ האחרון קשה דמסוגיא דגמ' משמע דשמואל מודה בזה ולשמואל הא סבר מין במינו במשהו ושם ב' בהנהו אטמתא כו' בשומנו של גיד ע"כ לא היה ס' מדרצו לאסרו ואפילו הכי התירו משום כרותח דצלי הוא. ת"ה (ע"כ):

ואפילו חתיכת כו'. עבה"ג ואף לוי ל"פ אלא משום דס"ל ריחא לאו מילתא היא:

וכ"ד כו'. עתוס' שם ד"ה שאני והא דאמרינן כו'. אבל הרשב"א כתב דרוטב מפעפע אלא דאעפ"כ מקום נפילתה אסור ושם בשאין בנ"ט איירי אבל מדברי תוס' הנ"ל לא משמע כן וכ"ד הרמב"ם וסה"ת וש"פ:

וכל מבושל כו'. כמ"ש בזבחים צ"ז א' חתיכה שנגע בחתיכה ורקיק כו' ובלא רוטב מיירי ודבר שמפעפע אוסר בכולו כמו בצלי מההוא דטיפת חלב כנ"ל:

ואפילו אי איכא כו'. ר"ל אף להחולקין על הרשב"א מ"מ חיישינן שמא אינו מפעפע ד"מ:

אבל באיסור כו'. דלא שייך בו בקיאות:

דבר כו'. כנ"ל ס"ג:

ואם נפל כו' אם כו'. כמ"ש במתניתין דטיפת חלב.

או בב"ח. כל סעיף זה הוא מדברי הרשב"א ור"ל בשר הנוגע בגבינה אבל בשר שבלוע מחלב הוי כשאר דבר הבלוע שאינו אוסר וכמ"ש תוס' ק"ח א' ד"ה טיפת כו' מהא דאמרינן בגמ' שם אילימא לא ניער כו' וכ"כ המ"מ פ"ט הלכה ח' בשם הרשב"א להדיא וז"ל עוד כ' ולד"ה לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות אע"פ שאין כו' וכ"ש לכל שאר איסורין שחתיכה שנאסרה מחמת שקבלה טעם ממקום אחר אינה אוסרת חברותיה בנגיעה אפילו כולן חמות ואפילו נצלו כאחד ונגעו זו בזו בשעת צלייה שהבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וזה דעת הרשב"א ז"ל והוא כתב שאם בלעה חלב או שומן איסור המפעפע שאף היא פולטתו חם בהם בלא רוטב אבל בב"ח אינו מפעפע. ר"ל מחתיכה לחתיכה והאחרונים שגו בזה בכמה דברים:

אבל אם אין כו'. כנ"ל מההוא דטיפת חלב כמ"ש המ"מ ותוס' הנ"ל וכ"כ תוס' צ"ו ב' ד"ה אפי'. דלא אמרינן חתיכה עצמת נ"נ אלא כו' וז"ש אפילו אם נצלו כו' כמ"ש שם אבל נצלה כו' ופי' תוס' דכדי קליפה נאסרת ואפ"ה אינו חוזר ואוסר:

בד"א כו' אבל כו'. כן דעת הרשב"א וטור אבל תוס' ק"ח א' כתבו דטיפת חלב אע"פ שהיא מפעפע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ממ"ש שם אילימא כו' כנ"ל וכ"כ במרדכי סי' תתשכ"ז וסי' תתשנ"ד וסי' תתשנ"ט וסי' תתשס"ב וכ"כ בהג"ה בסי' צ"ב ס"ב וכ"כ המ"מ כנ"ל אלא שדעת הרשב"א לחלק דוקא חלב אינו מפעפע רק באותה חתיכה אבל חלב או שומן מפעפע אפילו מחתיכה לחתיכה וכמ"ש המ"מ בשמו כנ"ל אבל המרדכי בשם מהר"מ כ' בס"פ ג"ה דה"ה לחלב והוכיח מטיפת חלב כנ"ל וכ"כ בש"ע ס"ט דאין חלב כו' וכ"כ מרדכי בשם סה"ת שלכך פרש"י שם צ"ה א' ד"ה בדיקולא קלחת ולא פי' סל משום דביבש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה מהא דטיפת חלב ולא הוה משער בכולה אבל הרשב"א מפרש סל כמ"ש תוס' שם בשם הערוך מהא דפ"א דסנהדרין היא ניימא כו' וכן בפ"ב דב"ב (כ"ב א' וערש"י שם ד"ה דיקולאי כו' וי"מ כו'. ורבינו העתיק דברי המרדכי ע"ש) הנהו דיקולאי וע"כ צ"ל שמפעפע בכולן אבל רש"י פי' מלשון דיקולא דמיא בספ"ב דפסחים וכמ"ש תוס' שם ועתוס' שם ק' א' ד"ה בשקדם ור' אפרים ע"ה היה מביא כו' ואפי' אם נאמר כו':

בין בנוגעת. כשיטתו כמ"ש בס"ג בהג"ה:

או כו'. כאן כתב דוקא זה ע"ג זה כמ"ש בהג"ה הנ"ל:

אבל כלי כו' ממה דפליגי קי"א ב' בדגים שעלו בקערה:

כוליא כו'. עתוס' שם ד"ה כוליא כו' ונראה כו':
(ליקוט) כוליא כו'. עתוס' שם ד"ה כוליא כו' וא"ת כו' (וי"ל כו') ואף דלא קי"ל כהאי תי' דהוא כתי' הד"מ שם ד"ה שאני ולא קי"ל כן כמ"ש בס"ט וש"מ י"ל דלובן כוליא אינו מפעפע כתי' הראשון שם בשומן הגיד ותוס' תי' לפי תי' השני ועס"ט בהג"ה וסי' ס"ד ס"כ בהג"ה דכל כו' וכן הלובן (ע"כ):

ויש אוסרים כו'. כ"כ בפ' מהרא"י סי' צ"ה ע"פ הסמ"ק דבסמ"ק סי' ר"ד צ"ה א' בהג"ה כתב מיהו אין נראה להתיר אפילו בגדי כחוש אא"כ יש בו ס' כתי' השני דתוס' שם ד"ה ההוא וראיה דחלב מפעפע בכל החתיכה כמ"ש בטיפת חלב כ"ש חלב אפילו כחוש ועוד בר מן דין דההוא שינוייא דכחוש הוה וכן שינוייא דכוליא בחלבה הוה לא קאי אלא כילכית כו' דאותו תירוץ בא לסתור כל הראשונים ובשתיהן אוסר בששים וכה"ג איכא בש"ס היכא דמשני תלתא שינויי האחרון בא לסתור הראשונים עכ"ל ועוד דלמא מפחית הקרום כמ"ש בפ"ק דחולין (ט' א') והנה הרב לא ס"ל כסמ"ק וכמ"ש בס"ו בהג"ה וי"א דא"א בקיאין כו' ודוקא כו' וגם סברא דמיפחית אינו כלום כמ"ש בחולין שם דוקא עילאה חיישינן למיפחית ומ"ש הרב וכן נוהגין היינו משום דא"א בקיאין ומשערינן בכל חלב בס' כנ"ל:

ואם נתבשל כו'. כשיטתו דבאיסור דבוק אמרינן חנ"נ:

וה"ה בקרום כו'. שם בפסקי מהרא"י ולמד מכוליא כנ"ל ע"ש:

מליח שאינו כו'. בפ' כיצד צולין (פסחים ע"ו א') ופכ"ה:

דינו כו'. שם ושם ופ' ג"ה:

כדי קליפה. שם כרותח דצלי וכדעת הרשב"א דאף בצלי סגי בקליפה כמ"ש בפ' כ"צ נגע בחרסו כו' סכו בשמן תרומה כו' ושם חם לתוך צונן קולף ושם ובפ' כ"ה אבל צלי בעי קליפה וכפי' הרשב"א והר"ן בצלי רותח וכמ"ש בש"ע בסי' צ"א ס"ז ובפ"א דחולין (ח' ב') למ"ד בה"ש רותח קולף ובפ' כ"ה (ק"ז ב') נהי דקליפה לא בעי כו' ומ"ש בפ' כ"צ נטף מרוטבו כו' רוטב שאני אבל תוס' מחמירין בכדי נטילת מקום ועי' בפ' ג"ה צ"ו ב' ד"ה עד כו' וכתב הרשב"א שיש להחמיר כדבריהם ומ"מ כ' הרא"ש שם דבמליחה אין להחמיר ודי בקליפה דאינו כצלי ממש ועמ"ש למטה אבל הרשב"א והר"ן כתבו דדינו כצלי לכל דבר וכמ"ש למטה מ"מ כתבו בכמה מקומות דבקליפה סגי רק גבי הנהו אטמהתא כתב הר"ן ובקליפה או בג"מ סגי כרותח דצלי ר"ל כמו בצלי לכ"א כדינו וכמ"ש אצל הא דאמר שמואל אבל נצלה קולף ואוכל כו' בקליפה או בנ"מ מ"מ בכמה מקומות סתמו דסגי בקליפה והנה אף שבצלי פסק כדעת התוספות כאן צידד להקל בדרבנן וסמך על מ"ש הרשב"א בצלי שיש להחמיר כדעת תוס' בנ"מ באיסורין של תורה משמע דבדרבנן יש להקל ואף שלא סמך עצמו בצלי אדעת הרשב"א ולא חילק וכדעת תוס' והרא"ש סמך כאן ג"כ ארא"ש שחולק בין מליחה לצלי. וכן צ"ל כ"ק אם הוא כו' ובקרומות יש להחמיר ור"ל משום דשומן הגיד הוא מדרבנן כמ"ש בפ' ג"ה צ"ב ב' וכן קנוקנות כמ"ש שם אבל בקרומות מספקא ליה דמ"ש שם ואין חייבין מ"מ שמא אסורין מן התורה כמו חצי שיעור (עי' בפסחים פ"ג ב' רבינא אמר בחיצון כו' וערש"י שם) וז"ל בב"י כ"ק בשומן הגיד דהוי ודאי דרבנן ובקרומות דמספקא לן אי הוו דאורייתא אפשר דנ"מ נמי בעי. וע"ל סימן ע' שפסק דסגי בקליפה ואף בדאורייתא כמש"ש ס"ג וכן בסימן צ"א ס"ה. ועי' בסימן ס"ד ס"כ שפסק כדעת הרמב"ם שאף קליפה א"צ בחוטין וקרומות ובשם י"א כ' כ"ק. ועי' בסימן צ"א ס"ז שפסק דאף בצלי א"צ רק כ"ק וכפי' הרשב"א והר"ן וע"ש בהג"ה שכתב כפי' תוס' רק דמשמע מדבריו שמודה לפסק ש"ע שכ' דאפילו הם כו':

ואם הוא חלב כו'. כמ"ש בפ' ג"ה שם בצלי שאני חלב כו' ומליח דינו כצלי לכ"ד כמ"ש כרותח דצלי ורבינא שם היה ס"ד שהוא חמיר מצלי כ"ש שאין לגרעו מצלי ושם צ"ח בעובדא דתרבא דנפל לדיקולא פי' הרשב"א והר"ן לסל כפי' תוס' בשם הערוך ונמלחו שם אלמא דבס' משערינן אבל בשומן וקנוקנות והקרומין דכחושין אינן מפעפעים כמ"ש ההוא כחוש וכמ"ש תוספות שם בד"ה שאני בשם ר"ת:
(ליקוט) ואם הוא חלב כו'. דסוגיא דפכ"ח קי"ב קי"ג דקאמר אסורין ומשמע לגמרי דכ"ק ל"ק אסור כמש"ש צ"ז ב' אבא שרי ופי' בת"ה ובמה"ב דאיירי בדבר שמן (ע"כ):

ואם הבשר כו'. כמו בצלי בס"ה מהא דפ' כ"צ וכמש"ל בסי' ע' ס"ד ובסי' צ"א ס"ו:

אפילו בשומן כו'. וכן אפילו באיסור כחוש לגמרי אלא שר"ל אפילו באיסור דרבנן דלא כמ"ש תוס' הנ"ל בשם ר"מ [וכ"כ רש"י צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' וכן הרי"ף ורא"ש וש"פ] וכמש"ל סי' ק' ס"ב אבל שמנו כו' ועמש"ש וזה שלא הזכיר כאן קרומות וסברא זו דהיתר מפטם לאיסור ומוליך הבליעה עמה שכתב כאן ובסימן ע' ובסימן צ"א לקוח מדברי הטור בסימן זה גבי צלי ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת כו' וכמ"ש בס"ה. אבל אינה עיקר וכל הפוסקים חלוקים והטור עצמו בסימן זה כתב והא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כו' אבל כו' אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמה האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו והב"י בש"ע ס"ז השמיטו מחמת ההיא דהכא והאחרונים דחקו עצמן ולא נראה אלא דההיא פליגא וכ"כ תוספ' צ"ו ב' ד"ה אפילו. ואפילו יש שומן בבשר כו' דלא אמרינן חתיכה כו' וכ"כ הרא"ש שם וכמש"ל סימן ס"ט סי"ח ועי' בסי' זה סי"ד בהג"ה דכ"מ שאין כו' וכ"כ פר"ח ול"ד לההיא דפ' כ"צ דריחא שאני כמ"ש בהג"ה ש"ד סי' ל"ה מכח קושיא הנ"ל ע"ש:

וליטול ממקום כו'. כמ"ש בס"ה בצלי וכ"ד כו':

כדי נ"מ ולפחות כו'. לפי שמסתפק כנ"ל ואע"ג שלמעלה הכריע כ"ק שם סמך גם על דעת הרמב"ם שמיקל בהן לפי שהן כחושין ואין מפעפעין כלל משא"כ כאן דמפעפע מחמת השמינה:

ולענין שאר כו'. כמ"ש תוס' ק"ח א' ד"ה טיפת וה"ה בחלב אבל הרשב"א ס"ל דחלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כמ"ש בס"ז וה"ה למליחה שדינו כצלי לכ"ד:

ואם אין כו'. דספיקא דאורייתא לחומרא:

ואם ידוע כו'. כמ"ש בסי' ק"ט:

אפילו הן כו'. כמ"ש בסי' ק"א ס"ב:

וי"א כו'. ר"ל אפילו בשמן והוא דעת ראבי"ה ודעת הרמב"ן [וכ"כ הרא"ה בבד"ה] וכמ"ש הרא"ש דלמסקנא כרותח דצלי גרע מצלי וההוא עובדא דדיקולא מפ' כפירש"י בקדירה וכן ע"כ צ"ל לדעת מהר"מ דאין מפעפע מחתיכה לחתיכה כנ"ל:

ולפי כו'. קאי אפסק הש"ע שכן עיקר ולא הביא הי"א אלא משום שרוצה לסיים מ"מ יש לסמוך כו':

כמו בבישול דאם כו'. כדעת הרשב"א בס"ז כנ"ל:

נגד כו'. דחנ"נ:

מיהו כו'. אף להחולקין על הרשב"א וסוברים דאם איכא ס' הכל מותר מ"מ יש לחוש שמא אינו שמן וכנ"ל בס"ה בהג"ה:

ואם אינו יודע כו'. כיון דהרבה חולקין על הרשב"א ואין מצריכין כ"ק בשמן בכה"ג יש לסמוך עליהם ועפר"ח מיהו בכחוש היה אסור ועש"ך:

ואע"פ שיש כו'. ר"ל לרעת מהר"מ דצריך ס' בכ"א כנ"ל:

וכ"ז באיסור כו'. כמש"ל בס"ה בהג"ה:

כגון חמץ כו'. אע"ג דהוא במשהו כמ"ש בא"ח בסי' תמ"ז ס"א ודין תערובתו כו' אבל כו' ועמ"ש שם:

ועבא"ח כו'. סי' תס"ז סי"ד ושם כ' ויש מחמירין כו' ע"ש:

בד"א כשהאיסור כו'. בפכ"ה קי"ג א':

אלא הדחה. פ' כ"צ (ע"ו א') ופכ"ה (ק"ז ב'):

ויש אוסרין כו'. הוא דעת הר"ן וטעמו דבמקום שנוגע נמלח ממנו האיסור וערא"ש שם שכ' דבנגיעה אינו כרותח כמש"ש עד שימלחנו יפה יפה וכ"ש לדעת התוס' דדוקא במולחו משני צדדים מהא דמנחות כ"א ועבסי"א בהג"ה מש"ש בשם חסמ"ק ובסי' ע' כתב בש"ע ב' הסברות וכאן פסק כסברא ראשונה וכן בסי' צ"א ס"ח:

זה שאמרנו כו'. כמו בצלי בס"ג שהוא כצלי לכ"ד וכ"כ בסי' ע' ס"ד ומש"ש בס"ג ואין חילוק כו'. היינו בכחושה דלענין קליפה אין חילוק וכ"כ בסי' צ"א ס"ה:

ויש חולקין כו'. מדמחלק גמ' כאן בין טמא מליח או טהור ולא מחלק בין עילאה או תתאה ובצלי מחלק גמ' בין עילאה ותתאה ולא מחלק בין איסור חם או היתר והטעם דבשלמא באור אותו שחוא גבר מרתיח חבירו או מצננו אבל במליח אין בכח המליח לעשות התפל מליח כי אין מליח כרותח עד שימלחנו משני צדדין וימלחנו יפה יפה וכן אין בכח התפל לעשות המליח תפל כמ"ש ומדיחו יפה יפה ולכן באור אף שהאיסור קר ההיתר מחממו משא"כ כאן ואף שהאיסור למעלה אין כח בתחתון לעשותו תפל. סמ"ק סי' ד"ח:

גבינות כו'. כמו טהור מליח וטמא תפל. תוס' שם ד"ה טהור כו':

וה"ה אם כו'. דל"ת טעם ההיתר דאין הכלי בולע במליחה וכמ"ש הרא"ש שם ולא נאסר העץ ע"י מליח כרותח כו' וא"כ לפ"ז כאן אסור אלא הטעם שאין פולט דבר שבלע וכמ"ש תוס' שם דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה ר"ל דטמא מליח אוסר דנעשה רותח משא"כ בעץ דאין נעשה רותח והוי כתפל דאינו פולט ולפ"ז כ"ש בשאר כלי איסור דלא נמלח מעולם דבכה"ג אף בב' חתיכות מותר ועבש"ד ש"ט ושפ"ד ובהגהות שם ושם וז"ש ואפילו כו'. דלפי טעם הראשון דאינו בולע בכשא"מ היה אסור דבולע כמש"ש קי"א ב' קערה שמלח בה כו' וכפי' הרא"ש שם דבכלי שא"מ איירי דאל"כ יהא אסור למלחו ב"פ בכלי א' וכשיטתו דמליחה מפליט מכלי אלא שאינו בולע וכאן דאסור לאכול רותח בולע ע"כ וליתא לא מיבעיא לדעת הר"ן וש"פ שמפ' דאיירי אפילו בכלי מנוקב וכמש"ל סי' ס"ט סי"ט אלא אפילו לדעת הרא"ש הא כתב הטעם משום דדמא משרק שריק משא"כ בציר ושאר איסור וראיה מעובדא דרב מרי שם וערש"י שם קי"ג א' ד"ה ה"ט כו' וד"ה אבל צירן כו' ותוס' ד"ה ולימא כו' וע"ל סי' צ"א ס"ס ו' וציר של כו'. ומטעם זה חלק ראבי"ה על תוס' ואוסר אפילו בכלי מנוקב וכמ"ש המרדכי והג"א שם בד"ה וראבי"ה פליג כו' ע"ש דמגמ' הנ"ל קערה שמלח כו' מוכח דבולע ממליחה אלא שאין פולט כמ"ש תוס' כנ"ל וז"ש וה"ה כו' דאין כו' להפליט כו' ואמר דאין מליח כרותח כו' ר"ל אע"ג דאמרינן קערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח אלמא פולט לזה אמר דאין מליח כו' דדוקא ברותח ממש פליט אף בלא רוטב ודלא כמ"ש המרדכי והג"א בסי' מ"ט ברא"ש בד"ה כ' ראבי"ה ז"ל בקערה כו' ונ"ל הא דפ' ראבי"ה דשומן כו'. ואינו דדוקא בב' חתיכות אמרינן כן ולא בכלי כמש"ל בס"ז בהג"ה אלא כנ"ל וז"ש תוס' ולא נעשה העץ רותח דאלו היה רותח היה אסור בלא רוטב:

אבל כו'. לחוש לדברי ראבי"ה וגם הרא"ש כתב בדיעבד ואף תוס' כ' והמחמיר כו' כמ"ש בסי"ג:

מלח כו'. מטעם הנ"ל. תוס' שם:

וה"ה כו'. דל"ת טעם ההיתר משום דהוי נ"ט בר נ"ט ולפ"ז כאן דלא שייך נ"ט בר נ"ט דאיסורא היא וכמ"ש (זבחים צ"ו ב' וש"מ) קדירה שבשל בה בשר כו' בנ"ט. משום דטעם השני באיסור וכמ"ש תוס' בזבחים צ"ו א' ד"ה ואם כו'. וליתא דאגב חורפיה חשוב כחד טעמא כמ"ש בתוס' שם ובחולין קי"א ב' בד"ה הלכתא וכמש"ל סי' צ"ו ס"ג אלא כנ"ל דאין פולט מאחר דליכא דוחקא כמ"ש רש"י קי"ב א' ד"ה קישות. ועוד דמשום כו' ואגב כו':

דמאחר שהם כו'. ר"ל דלכן מותר אפילו לכתחלה ליתן בכלי איסור וכמ"ש תוס' בע"ז ל"ב א' סד"ה והא:

אינן בולעין כו'. ע"ל סי' צ"א ס"ה ואם הם יבשים כו' אלא שצריכים הדחה שנגע האיסור בעין משא"כ כאן דאין האיסור בעין וז"ש רק כו':

והמחמיר כו'. תוס' הנ"ל:

מלח הבלועה כו'. תוס' שם ק"ח ב' סד"ה אמאי כו' ומכאן כו':

אע"פ כו'. ר"ל אע"ג דאין בטל בס' כמ"ש בתבלין דעבידי לטעמא כו' בחולין ו' א' צ"ז ב' ובע"ז ס"ט א':

נ"ט בקדירה. דל"ד באלף אלא כ"ז שנ"ט כמ"ש תוס' שם ס"ו א' סד"ה תבלין וס"ט א' ד"ח בתבלין כו':

דכ"מ כו'. תוס' פ' ג"ה צ"ו ב' ד"ה אפילו:

א) [סעיף א'] איסור שנשרה עם היתר מעל"ע בצונן מקרי כבוש והרי הוא כמבושל וכו' ולענין הכלים אי אמרינן כבוש כמבושל והיינו אם שרו דבר איסור בכלי של היתר שיעור כבישה דהיינו מעל"ע אם נאסר הכלי יש פלוגתא בזה דהאו"ה בכלל ל"ז סוף דין א' כתב דכבישה אינה אוסרת רק ס' נגד הקליפה ובכלל ל' דין ט' כתב דגם בכלים יש כבישה ואם שרו בו דבר איסור מעל"ע נאסר הכלי כולו וכ"כ התו"ח כלל פ"ה סוף דין א' וכתב ודלא כמ"ש האו"ה בכלל ל"ז דכבישה אינו אוסר בכלי רק כדי קליפה. כנה"ג בהגה"ט או' ו' לה"פ או' א' מש"ז או' א' ער"ה או' א' חכ"א כלל נ"ז או' י"א. ערוך השלחן או' י"ג. והא דאמרינן לקמן סי' קל"ה סעי' י"ג לגבי יי"נ אפי', במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה דמשמע דאינו נאסר הכלי ע"י כבישה רק כדי קליפה כבר תירץ זה האו"ה שם וכתב דביי"נ הקלו יעו"ש. וכ"כ המש"ז שם ד"ה ואם בשם הש"ך דאין ללמוד מיי"נ יעו"ש. וכ"מ מדברי האחרונים הנז' דאין ללמוד מיי"נ דס"ל כאו"ה. ומיהו הט"ז סק"א כתב להשיג על דברי האו"ה הנז' וסיים דבדיעבד אין לאסור אותם ע"י שנשרה בהם איסור מעל"ע וכ"כ המש"ז שם סוף או' א' שנמצא כ"י להט"ז דאין כבוש מבליע בכלי אלא כ"ק ויש בתבשיל ס' נגד הקלי' עכ"ל ומשמע שלמד זה מדין יי"נ. וכ"נ דעת הש"ך סוף סק"ב שכתב וגם בלא"ה הא יש פו' דלא הוי כבוש אלא בג' ימים וכו' משמע דבהא לא ס"ל כאו"ה. וכ"כ הל"פ בסעי' א' לדעת הע"ז והש"ך אין לאסור בדיעבד. מיהו מדברי הש"ך לקמן סי' קל"ה ס"ק ל"ג וסי' קל"ז סק"ט משמע בהדיא דס"ל יש כבישה בכלים יעו"ש. וא"כ מ"ש הכא הוא לאו דוקא. נמצא דדין זה בפלוגתא שניא אם יש ללמוד מיי"נ וסגי בקלי' או לא. ועיין עוד להרב חק"ל חי"ד ח"א סי' ע"ז וע"ח מה שהאריך הרחיב בענין זה. והביא דעת האוסרים והמתירין יעו"ש וע"כ נראה דבהפ"מ דיש לסמוך על המתירין והיינו אם שרו איסור בכלי מעל"ע וקודם שיהיה לו מעל"ע בשלו בו תבשיל של היתר יש להקל בהפ"מ דוקא אבל לא בהפסד מועט כיון שרבו האוסרים.

ב) וה"ד בכלי עץ או בכלי חרס יש לאסור אבל בכלי מתכות אין לאסור אם נשרה בו איסור מעל"ע. או"ה שם. ומיהו המנ"י על התו"ח שם או' י"ב כתב דאין חילוק בין כלי עץ וחרס או מתכות לענין כבישה. וכ"כ הבל"י או' א' אבל הפליתי סוף או' א' הביא סמוכות לדברי האו"ה וכ"כ הער"ה שם דהעיקר כדברי האו"ה. ובכלי זכוכית המיקל בהפ"מ לא הפסיד. מש"ז שם סוף ד"ה ואם. והיינו לפי סברתו שאוסר בכבישת כלים בכל ענין אבל לפי מ"ש באו' הקודם דבהפ"מ יש להקל אין הפרש וכ"ש בכלי מתכות וכלי זכוכית דאיכא בהו פלוגתא.

ג) וה"ה כלי של איסור ב"י ששרו בו היתר מעל"ע שאסור הכל. או"ה כלל ל' דין ט' אבל הע"ז סק"א הקשה ע"ז דלמה יאסור ההיתר בכלי של איסור ב"י שהרי האיסור מחמת כבוש הוא והרי באותה שעה נעשה אינו ב"י ואין לו לכלי כח לאסור ההיתר ששרוי בתוכו יעו"ש וכן הקשה הש"ך סק"ב. וכתב הכלה"ג בהגה"ט או' ו' דלענין הלכה נקטינן כהט"ז והש"ך דהיתר שנשרה בכלי של איסור מעל"ע או חלב בכלי של בשר או איפכא דאין המאכל נאסר משום דהו"ל נט"ל ומותר בדיעבד. בל"י או' א' חו"ד או' ג' חק"ל שם. ומיהו הפר"ח או' א' הסכים כאו"ה. וכ"כ הלה"פ או' א' כריתי או' א' נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ אין להתיר בדיעבד רק בהפ"מ ומ"ש זב"צ או' ב' להתיר אפי' בהפסד מועט ועשה סמוכות שכן דעת הש"ע דאין כבישה לכלים מדפסק גבי יי"נ דאין כבישה לכלים כבר כתבנו לעיל או' א' דביי"נ כ"ע מודים אלא אי ילפינן מיי"נ או לא וא"כ מדברי הש"ע אין החלט לומר דס"ל דבכ"מ אין כבישה לכלים וא"כ חזרנו לדיננו דדבר זה בפלוגתא שניא ואין להתיר רק בהפ"מ ועיין לעיל סי' ס"ט או' ל"ג.

ד) גם בדבר מבושל יש בו דין כבוש ודלא כהר' פרי צדיק סי' י"ט. ער"ה או' ב' והיינו כגון שנפל דבר אסור מבושל לתוך תבשיל לח כגון שיש בו מרק ונשרה בתוכו מעל"ע נאסר התבשיל משום דכבוש כמבושל. ועיין לקמן סי' ק"ו או' טו"ב.

ה) גם למ"ד יש כבישה לכלים ונאסר הכלי ואם הוא כלי מתכות צריך הגעלה מ"מ אם הוא כלי חרס א"צ שבירה דהגם דכלי חרס אין יוצא מידי דופיו לעולם ה"ד היכא דבלע ע"י חמין אבל אם בלע ע"י כבישה דהוא בצונן מהני ליה עירוי במים ג"פ מעל"ע או מגעילו ג"פ ודיו. חק"ל שם סי' ע"ח. וכ"כ הער"ה לקמן סי' קל"ה או' יו"ד בשם כמה פו' דכלי חרס בשאר איסורים שבלעו ע"י צונן מהני להו מילוי ועירוי ודלא כהש"ך שם ס"ק ל"ג שכתב דלא מהני מילוי ועירוי אלא דוקא ביין או לענין חמץ בפסח ולא בשאר איסורין אלא א"כ אינו ב"י יעו"ש. ומ"מ לכתחלה אם אפשר יש לחוש לדברי הש"ך ודעמיה ואין לעשות עירוי לכלי חרס בשאר איסורין אלא לאחר מעל"ע.

ו) שם. איסור שנשרה עם היתר מעל"ע בצונן מקרי כבוש וכו' ואם הכבישה היתה בסירוגין כגון שנשרה האיסור עם ההיתר כ"ג שעות והוציאו ההיתר לחוץ ואחר איזה שעות חזרו והניחוהו לתוך האיסור שעה א' אי חשוב כבוש כה"ג שהיה הפסק בינתיים או לא עיין לעיל סי' ס"ע או' רמ"ב שהבאנו פלוגתא בזה וכתבנו שם דהסכמת רוב הפו' להתיר בדיעבד אם כבר נעשה ואף מי שירצה להחמיר מ"מ בהפ"מ מותר יעו"ש.

ז) ולא שייך כבישה אלא דבר גוש בדבר צלול מפליט ומבליע מזה לזה לא בשניהם לחים שזה מיד יתערבו ויאסרו זא"ז ולא בשניהם גושים אף שהם לחים קצת לא שייך גבייהו כבישה אפי' יעמדו ימים רבים כן. ואפי' שומן ואיסור מונח בתוכו כל שהוא קשה לא הוי כבוש רק אם הוא רך כדאיתא לעיל סי' ק"ד בהגה אך אם הוא רך שהאיסור המונח בתוכו מתנענע ממקום למקום כבוש מקרי. ואיסור או היתר הנכבש במים קרושים וכדומה המנ"י על התו"ח בשו"ת שבסוף הס' סי' י"ד התיר ואמר דבקרח לא שייך כבוש וכן מסתבר דאין מתנענע וכ"ש שנעשה כאבן היבש בתוכו ולא מפליט אלא שהבל"י בשו"ת שבסוף הס' בסי' כ"ט וכאן או' א' כתב בשם א"ז דהוי כבוש ולא הבנתי דכל שהוא קשה לא שייך כבישה וכ"נ להלכה בהפ"מ עכ"פ. ויבש ביבש שהן לחין קצת אפי' נעילה א"צ דיעבד ומ"מ לכתחלה יטול כעובי אצבע. מש"ז או' א' ד"ה ואשיב בי"צ ח"א או' א' ובעמ"ז שם או' ג' ואו' ד' ערוך השלחן או' ח' וכה"ג כתב החו"ד או' א' וחכ"א כלל נ"ח או' א'.

ח) שם הגה. וכל מקום דאמרינן כבוש כמבושל אפי' מה שחוץ לכבישה אסור וכו' ויש מקילין במה שבחוץ וכ"פ בתו"ח כלל כ"ב דין ו' ט"ז סק"ב. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגה"ט או' ד' פר"ח או' ב' פר"ת או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' חו"ד או' ד' שפ"ד או' א' חכ"א שם. ואפי' באיסור שמן דבמליחה נאסר מה שחוץ לציר בכבישה מותר. כנה"ג שם. מנ"י על התו"ח שם או ט"ז. בל"י שם. אבל הש"ך שם כתב היינו באיסור כחוש דאי הוה האיסור שמן אף מה שחוץ לציר אסור. וכ"כ הפר"ח שם דאם חתיכת האיסור שמן אף מה שחוץ לציר אסור לכ"ע לפי שהשומן מפעפע. כריתי או' ב' חכ"א שם. בי"צ שם או' ד' ומיהו ערוך השלחן סוף או' י"ד כתב דמסתימת לשון הרמ"א לא משמע כן אלא ודאי דבכבישה מעל"ע גם בשמן אינו מפעפע למעלה. והשפ"ד שם כתב דבאין הפ"מ יש לאסור בשמן כהש"ך בכבישה מעל"ע. וכ"נ לענין דינא דכיון דאיכא פלוגתא אין להקל רק בהפ"מ. והיינו אי ליכא בתוך הכבישה ס' בהיתר נגד האיסור ההיתר שהוא לחוץ שרי בהפ"מ אבל אי איכא ס' בהיתר בתוך הכבישה נגד האיסור בלא"ה הכל שרי אף מה שהוא בתוך הכבישה בלתי הפ"מ וכ"ש מה שהוא לחוץ.

ט) ואמנם מחתיכה לחתיכה שאצלה שמונח על גבה יראה שאף הש"ך יודה דבשמן חוץ לכבישה אין מפליט מזה לזה. שפ"ד שם סוף או' א' ור"ל אף להש"ך שאוסר בשמן מה שחוץ לכבישה אם יש חתיכה ע"ג אותה חתיכה שיוצא ממנה חוץ לכבישה אותה חתיכה מותרת והיינו אפי' בלא הפ"מ.

י) ובכבישה בציר ובחומץ לא גריעה ממליחה דמחמרינן בכל גווני. ערוך השלחן שם. ור"ל אף לדעת המתירין בשמן מה שחוץ לכבישה אם היה כבוש בציר או בחומץ יש לאסור במה שחוץ לכבישה לפי שהם דבר חריף ומפעפע למעלה.

יא) וכל זה בכבוש שהוא צונן אבל במבושל כגון שנפלה חתיכה של איסור בתבשיל של היתר ומקצת החתיכה חוץ לרוטב בעינן ס' כנגד כל החתיכה אף מה שהוא חוץ לרועב דע"י הרוטב שהוא רותח מפליט ומבליע בכולה. או"ה כלל כ"ח סוף או' ג' חו"ד בביאו' או' ע' וכ"כ לעיל סי' צ"ד או' ב' יעו"ש.

יב) ואם הרוטב של איסור ונפל בתוכו חתיכה של היתר ומקצתה חוץ לרוטב בעינן ס' בחתיכה של היתר שבתוך הרוטב ואין אותו מקצת שחוץ לרוטב מצטרף לס' לבטל האיסור דאזלינן לחומרא וכמ"ש לעיל סי' צ"ב או' ה' יעו"ש.

יג) שם בהגה. וספק כבוש אסור. לפי דכבוש אסור מה"ת. או"ה כלל ל' סוף דין א' כנה"ג בהגה"ט או' ג' והשיג על הע"ז סק"ג שחולק וכן השיג עליו הש"ך בנה"כ. פר"ח או' ג' פר"ת או' ג' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' כריתי או' ג' מש"ז או' א' ד"ה וכבישה. ער"ה או' ד' חכ"א כלל נ"ח או' ד' בי"צ ח"א או' ב' ערוך השלחן או' ט"ו.

יד) שם בהגה. וספק כבוש אסור. פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש יום שלם או לא. ט"ז סק"ג. לה"פ שם. בל"י שה. מש"ז או' ג'.

טו) ואם יש לתלות דהוי תוך מעל"ע דשרי כגון שידענו שאחד מבני הבית הניח חלב בכלי א' וליתיה קמן דנשייליה ומצאנו חלב בכלי בשר יש לתלות שאותו חלב הוא שהניח אותו אדם ואם הוא תוך מעל"ע שרי ולא נאמר דלמא אחר הוא זה שנשרה מקודם לכן והו"ל מעל"ע וכמ"ש מרן בענין נקיבת הדקין אם יש במה לתלות תולין ושרי. פר"ת שם. זב"צ או' י"ג.

טז) שם בהגה. וספק כבוש אסור. ודוקא שעמד כל מעל"ע במקום אחד אבל טלטלוהו בתוך מעל"ע למקום אחר מותר דלא מחזקינן איסור ממקום למקום ודוקא בנפל בעצמו אבל ע"י אדם מחזקינן ואם נבדק המאכל באותו מקום קודם מעל"ע ואח"כ נמצא באותו מקום וקודם שנמצא השרץ נטלו ממנו מקצת מותר אותו מקצת שניטל משם והמאכל שנמצא בו אסור. חו"ד או' ה' מיהו המש"ז או' ג' כתב דאפי' אם טלטלו הכלי ממקום למקום ג"כ אמרינן ספק כבוש אסור דלא כהחו"ד אבל אם הוריקו אותו מכלי ראשון לכלי שני והכ"ר היה בדוק שלא היה בו איסור מקודם בזה אמרינן כאן נמצא וכאן היה בכלי שלי ולא עמד מעל"ע ומותר יעו"ש. זב"צ או' ט"ו.

טוב) שם בהגה. מלבד בבשר עם חלב וכו' וה"ד בשר מבושל כבר או שרוצה לאכול באומצא אבל אם רוצה לבשלו אח"כ אסור דספק שרייתו הוי ספיקא דאו' ואסור. בית מאיר ריש הסי' זב"צ או' י"ד.

חי) שם. ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ אם שהה כדי שיתננו על האור וכו' רבים תמהו על דברי הש"ע דהכא פסק שיעור כבישה בחומץ כדי שיתננו על האור וכו' ולעיל סי' ק"ד סעי' א' גבי עכבר פסק שיעור כבישה בחומץ מעל"ע והבל"י לעיל סי' ק"ד או' ב' כתב דאין כאן קושיא כלל דבודאי לענין כבישה דינא כמ"ש בסי' ק"ה וכ"כ רוב הפו' ספק כבוש דשאר איסורין שהוא דאו' אסור וצריך להחמיר כדי שירתיח רק בעכבר דמספקא בגמ' אי פוגם ואי משביח אין ראוי להחמיר מצד הספק רק מעל"ע. וכ"כ הפליתי סוף או' ד' בי"צ ח"א בעמ"ז או' יו"ד וכן הסכים זב"צ או' ט"ז.

יט) ומיהו המ"א באו"ח סי' תמ"ז ס"ק כ"ח כתב לחלק בין חומץ חזק לאינו חזק ושם מיירי בסי' ק"ד בחומץ שאינו חזק והכא מיירי בחומץ חזק יעו"ש וכ"כ הפר"ת בסי' זה או' ד' חו"ד או' ז' שפ"ד או' ב' חכ"א סי' נ"ח או' ג' ומ"מ בהפ"מ איכא צד להקל כדעת מ"א כיון דהש"ך סק"ב העלה בפשיטות דבחומץ שיעור כבושה מעל"ע כמו בשאר משקין וכ"פ הפר"ח או' ד' ונהי דאנן פסקינן לחומרא עכ"פ בהפ"מ בחומץ שאינו חזק יש להקל כמ"א. בי"צ שם בעמ"ז או' י"א. ועיין באו"ח סי' ר"ד סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.

ך) וכן בספק כבוש בחומץ ודאי דאין להחמיר כיון דבודאי כבוש בחומץ רוב האחרונים הש"ך והפר"ח ודעמייהו מתירין והגם דאנן פסקינן כס' האוסרין מ"מ בספק כבוש ודאי דאין להחמיר. זב"צ או' י"ז. והיינו בספק אם שהה כדי שיתננו על האור וכו'.

כא) לא מקרי כבוש אלא במים או רוטב לח כמים אבל כאריש"ה שבאה בנאד עור מצד הבשר לא מקרי כבוש. הרה"ג מהר"ר אברהם סכנדרי בתשו' הועתקה בשו"ת בית דינו של שלמה יו"ד סי' י"ד יעוש"ב. ברכ"י בשיו"ב או' ד' זב"צ או' י"ח.

כב) כתבו פסקי תו' בפ' א"מ דשמן זית חריף ומפליט כמו רותחין והשבו"י ח"א סי' נ"ו תמה עליהם והסכים להקל בנשרה איסור בשמן ולא שהה מעל"ע בהפ"מ והר' באר יעקב סי' ק"ג בתשו' הוכיח דשמן לא הוי חריף והסכים בנשרה איסור בשמן או אם שהה השמן בכלי מעל"ע דאינו משביח ומותר בלי הפסד כלל יעו"ש. ער"ה או' ו'.

כג) שם. ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה. והציר צריך להיות אינו נאכל מחמת מלחו. כריתי או' ו'.

כד) שם. ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה. גם הרב מודה לזה דלא הוי כבישה בפחות משיעור זה וכדכתב נמי בד"מ מיהו עכ"פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו כמ"ש בתו"ח כלל ו' דין ע' ובססי' ע' בהגה ונ"מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להרב אינו אוסר רק כדי קליפה ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו. ש"ך סק"ג. לה"פ או' ה' בל"י או' ה' ועיין באו' שאח"ז.

כה) וראוי שתדע דכבוש בטל בס' כמ"ש או"ה כלל ל' דין ד' ואפי' קליפה במקום שנגע א"צ. ומיהו זהו במעל"ע אבל ציר וחומץ דמיד נאסר כד"ק ודאי אף במעל"ע ס' בעי וקליפה. ומ"ש הש"ך דנ"מ לאיסור דרבנן והיתר כחושים ממש דמליחה כד"ק דוקא שניהם כחושים ממש הא היתר שמן מפטם לאיסור אף בדרבנן ואפי' כחוש ששייך דררא דשומן א"א בקיאין בענין ומפטם ודוקא כחושים ממש ואמנם במליחה בדרבנן ואיסור כחוש ממש אף שהיתר שמן לא מפטם ליה. שפ"ד או' ג'.

כו) שם הגה. ועיין לעיל סי' ע' מדין בשר שנפל לציר. בהגה לסוף סי' ע' ובדברינו לשם כמה דינים יעו"ש.

כז) [סעיף ב'] חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו וכו' אבל אין היד סולדת בו אפי' הוא כלי ראשון שעומד על האש אינו אוסר כלל. ש"ך סק"ה. וכ"כ ב"י בסי' צ"ה ד"ה ומ"ש. ער"ה סוף או' ח'. וכ"כ לעיל סי' ס"ח או' מ' ואו' מ"ט. ומיהו שם בש"ך הביא דעת הסוברים דכלי ראשון העומד על האש והוא חם אעפ"י שאין היס"ב מבליע כדי קליפה וסיים וכן יש להחמיר. ומיהו בס' כנפי יונה ד"ה בדין כתב להשיג על זה וסיים ולכן נראה להקל. וכ"נ דעת הער"ה שם. ומ"מ הדחה מיהא בעי. זב"צ או' י"ט וכתב והוא פשוט. ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' שי"ח או' ק"ה.

כח) שם. חום של כלי ראשון שהיס"ב וכו' ואפי' העבירו מעל האש כ"ז שהיס"ב דיניה הכי. פר"ת או' ה' וכ"כ ב"י בשם התו' ד"מ או' ב' בשם הר"ן. לבוש. וכ"כ לעיל סי' ס"ח או' ט"ל.

כט) שם. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. אפי' שהיס"ב. ב"י בשם התו' וכ"כ הלבוש. וכ"כ באו"ח סי' שי"ח או' ק"ד. וכן מ"ש אח"כ בש"ע וי"א דמ"מ הוא מפליט ומבליע וכו' היינו נמי כשהיס"ב כמבואר בב"י בשם הרשב"א. וכ"מ מדברי הלבוש. נמצא דלסתם הש"ע כלי שני אפי' כשהיס"ב אינו מבשל וגם י"א דאינו מפליט ומבליע ולדעת י"א אם היס"ב מפליט ומבליע כדי קליפה וחשש הש"ע לסברא זו רק לכתחלה ולענין דינא ית' לקמן או' ל"ח.

ל) ושיעור שהיס"ב כל שכריסו של תינוק נכוית ממנו. שבת מ' ע"ב. ב"י. וכ"כ בש"ע או"ח סי' שי"ח סעי' י"ד. וא"ת איך ידע האדם לשער כך בדעתו הנה נקיט האי כללא בידך כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה שאין האדם נמנע ממנו מכח רבוי חמימותו ה"ז לא חשיב היס"ב אבל אם נמנע לשתותו או לאכלו מרוב חומו ה"ז נחשב בכלל היס"ב. בן א"ח פ' בא או' ה' והב"ד באו"ח שם סי' שי"ח או' קמ"ג.

לא) ולענין עירוי מכלי ראשון אינו אוסר רק כדי קליפה כמ"ש לעיל בש"ע סי' ס"ח סעי' יו"ד. וכ"כ הש"ך סק"ה וכתב דמבשל נמי כד"ק ונ"מ לשבת ובב"ח. וכתב עו"ש הש"ך דאפי' בעירוי שנפסק הקלוח ג"כ בעי קליפה. וכ"כ לה"פ בדיני עירוי. חכ"א כלל נ"ט או' ב'.

לב) והא דאוסר בעירוי אפי' בנפסק הקילוח כד"ק ה"ד בדבר מאכל אבל לא בכלי. ער"ה או' ז' בשם הר' באר יעקב. וכ"כ המנ"י על התו"ח כלל נ"ה או' ט"ו. ולענין כלי חרס בעירוי שנפסק הקלוח המנ"י שם כתב דכלי חרס חשיב כמאכל משא"כ בכלי מתכות. אמנם הער"ה שם בסוף הדיבור כתב להוכיח מאו"ה דעירוי שפסק הקילוח אפי' על כלי חרס אינו אוסר יעו"ש. ועיין לעיל סי' צ"ב או' ק"ה.

לג) ובמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד. כ"כ בהגה סי' צ"א סעי' ד' ועיין בדברינו לשם או' כ"ט.

לד) והא דעירוי אינו מבשל אלא כד"ק אין חילוק בין עירה פעם א' לפעמים הרבה דאפי' עירה כמה פעמים ג"כ אינו אוסר אלא כד"ק כמ"ש לעיל סי' ס"ח או' מ"ד יעו"ש.

לה) ואם עירה תבשיל של איסור מכ"ר לכלי כשר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בשפע תמיד מותר לבשל בו דמסתמא איכא ס' נגד הקליפה אבל אם לפעמים משתמשים בו בדבר מועט אסור משום גזרה כדלקמן בסוף סי' צ"ט. כס"א סי' ס"ח או' ב' ברכ"י שם בשיו"ב ג' ער"ה שם או' ח' וכתב דה"ד בשאר כלים אבל בקערה שרחבה ואינה גבוה מסתמא ליכא ס' ועיין לעיל סי' צ"ט סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.

לו) ולענין עירוי מן הכף אם חשוב כמערה מכ"ר או כמערה מכלי שני עיין בער"ה סי' ק"ז או' ג' שהביא פלוגתא בזה וע"כ נראה דבהפ"מ יש להקל. ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' תנ"א או' פ"א.

לז) שם. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה וכו' פי' אפי' הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל רסי' צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר זה. ש"ך סק"ה. לה"פ או' ו' כריתי או' ז' חו"ד או' ט'.

לח) שם. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה אבל בדיעבד מותר בלא קליפה וכו' והפר"ח או' ה' חולק וכתב דכל חום שהיס"ב מפליט ומבליע בין בכ"ר ובין בכ"ש. ומשמע דאוסר כולו והפר"ת או' ו' כתב דאסור כד"ק כל שהיס"ב ודלא כהמחבר. וכן הט"ז סק"ד האריך בזה וסיים דבמקום הפ"מ ודבר חשוב יש להקל בדיעבד בכ"ש דאינו מפליט ומבליע כלל אפי' היס"ב ואם אין היס"ב א"צ רק הדחה. וכ"כ הלה"פ בדיני עירוי. בל"י או' ו' חו"ד או' יו"ד ומשמט דר"ל דאם אין הפ"מ יש לאסור כולו. ובהפ"מ יש להתיר אפי' בלא קליפה רק בהדחה כדברי הש"ע וכ"כ המש"ז או' ד' לפרש דברי הט"ז יעו"ש. ולכן לענין דינא באין הפ"מ יש לחוש לדברי האוסרים ולאסור כולו או לפחות כד"ק כמ"ש הפר"ת ובהפ"מ סגי בהדחה כדברי הש"ע והט"ז ודעמיה.

טל) [סעיף ג'] נפל איסור חם לתוך היתר חם וכו' כל סעי' זה הוא כתוב לעיל בש"ע סי' צ"א סעי' ד' ועיין בדברינו לשם.

מ) שם. נפל איסור חם וכו' ואינו נאסר תיכף אם סילק מיד אלא א"כ שהה קצת כמ"ש לעיל סו' צ"ב סעי' ב' אם ניער וכיסה מיד מותר ומה לי ניער וכיסה או סילק האיסור. חמודי דניאל סי' א' פ"ת או' א' ונראה דהיינו דאין נאסר כולו אבל כדי נטילה מיהא בעי כמ"ש לקמן סעי' ד' גבי לא ניער ולא כיסה יעו"ש.

מא) שם. הכל אסור וכו' היינו בדבר של רוטב או בצלי שמן וכה"ג משא"כ בכחוש לדעת הטור וש"ע ולדידן בכל ענין אסור. ש"ך סק"ו. ור"ל לדעת הטור וש"ע בצלי כחוש אינו אוסר כולו רק כדי נטילה כמ"ש לקמן סעי' ה' ולדידן האשכנזים ההולכים ע"פ פסק מור"ם בהגה הכל אסור אפי' בכחוש וכמ"ש לקמן סעי' ה' בהגה יעו"ש.

מב) שם הגה. וכל זה לא מיירי אלא בחום כ"ר וכו' אבל אם כבר מונח בכ"ש ואח"כ מניח ההיתר אצלו או עליו אינו אוסר וכו' דוקא אם כבר מונח בכ"ש אבל אם הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי. כ"כ בד"מ וכ"מ מדבריו כאן בהגה. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ח' לה"פ או' יו"ד. זב"צ או' כ"ו.

מג) שם בהגה. ואם הניחם זה אצל זה אם שניהם חמים מחום כ"ר הכל אסור. ודעת רש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' ע"א דבדבר גוש (ר"ל יבש) כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדרה אם היס"ב דינו לעולם ככ"ר. והב"ד הש"ך סק"ח וסיים ומיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כעין רוטב דיש לסמוך אדברי הרב בהגה ואולי גם רש"ל לא קאמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים יעו"ש ולענין דינא כבר כתבנו לעיל סי' צ"ד או' ע"ב ואו' ע"ג קחנו משם.

מד) שם בהגה. ואם האחד צונן ההיתר צריך קליפה במקום שנגע. וה"ה בבשר וחלב הוי כן דהצונן צריך קליפה. ט"ז סק"ה. ור"ל וכ"ש החם דהא גם הוא היתר וההיתר צריך קליפה כנז' וכ"כ הש"ך סק"ט דבשר וגבינה שנגעו זה בזה וא' מהם צונן שניהם צריכין קליפה. וכ"כ הפר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ג. הל"פ בסעי' זה. בי"צ ח"ב או' ה' וכ"ז לדברי מור"ם ז"ל ורש"ל חולק כמ"ש באו' שאח"ז.

מה) שם בהגה. ואם האחד צונן ההיתר צריך קליפה במקום שנגע. ורש"ל פכ"ה סי' ע' כתב דאם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה. והש"ך שם הקשה עליו אבל הט"ז שם כתב דבמקום שאין הפ"מ יש להחמיר. וכ"כ המנ"י על התו"ח כלל כ"ג או' ב' לה"פ שם. בל"י שם. הל"פ שם. ער"ה או' י"א. חו"ד או' י"ב. בי"צ שם.

מו) שם בהגה. איסור שהניחו בכלי היתר או להפך אמרינן ביה ג"כ דין תתאה גבר וכו' כן עיקר כדברי מור"ם ז"ל דגם בכלי אמרינן דין תתאה גבר ודלא כרש"ל שהחמיר לאסור בכולו. ש"ך סק"י. כנה"ג בהגה"ט או' י"ג. פר"ח או' י"ב. מנ"י על התו"ח כלל כ"ג או' י"ג. לה"פ או' י"ד. בל"י או' יו"ד. שפ"ד סוף או' יו"ד. חכ"א כלל נ"ז או' א' בי"צ ח"ב או' ו' ומ"ש הכרתי או' יו"ד דבכלי חרס יש להחמיר מסתמיות דברי הפו' הנ"ז משמע דאין חילוק בין כלי חרס לכלי מתכות.

מז) שם בהגה. איסור שהניחו בכלי היתר וכו' אמרינן ביה ג"כ דין תתאה גבר וכו' וכוונתו שאם הניחו היתר רותח בקערה של איסור והקערה צוננת אמרינן תתאה גבר וצריך ההיתר קליפה ודי בכך וכן אם הניחו איסור רותח בקערה של היתר צוננת צריך לקלוף הקערה. ואם הקערה רותחת והאיסור צונן לכאורה כיון דתתאה גבר נאסרה כל הקערה וכן אם הקערה היא של איסור והמאכל הוא היתר נאסר כל המאכל דכלי אוסרת המאכל אף בלא רוטב כמ"ש הרמ"א סוף סעי' ז' אמנם לאסור הקערה כולה א"א דהא אפי' בתחיבת כף אינו אוסר מקום שלא נתחב כמ"ש בסי' צ"ד ולכן נראה דהקערה בכל גווני א"צ אלא קליפה. ערוך השלחן או' כ"ח. והיינו אם לא נגע האיסור בכולה אבל אם נגע בכולה נאסרת כולה.

מח) ואם הכלי קר ונפל על חתיכה רותחת שיש בה רוטב קצת אם החתיכה של איסור אינה אוסרת כל הכלי אלא דוקא במקום שנגע וכן אם הכלי של איסור וחתיכה של היתר ולא נגע הכלי בכל החתיכה לא בעינן ס' כנגד כל הכלי אלא דוקא במקום שנגעה בכלי דלא אמרינן תתאה גבר לאסור כל הכלי או לאסור כל החתיכה אלא דוקא במקום שנגע. מש"ז סי' צ"ד או' א' ד"ה העולה מזה בסופו. וכן אם בחתיכה דליכא רוטב והיא רותחת והונח הכלי עליה א"צ כד"ק אלא דוקא במקום שנגע בין בכלי בין בחתיכה. חו"ד בביאו' או' ט' זב"צ או' ל"א.

מט) ואם הכלי רותח שהיס"ב מחמת שהוחמו בה חמין והורק ממנו החמין ונשאר הכלי ריקן ויס"ב דינו ככ"ש ואינו מבליע ומפליט ואם הושם בו חתיכה צוננת אינו אוסר כלום. כ"כ הט"ז ססי' צ"ב דכ"מ מתה"ד סי' קפ"ג. וכ"כ החו"ד שם. אמנם המש"ז שם בסי' צ"ב בסוף הסי' כתב להשיג על דברי הט"ז הנז' ונראה דעתו להחמיר וכן הר' יד יהודה שם בסי' צ"ב סוף או' נ"ז כתב לדחות דברי הט"ז הנז' יעו"ש וע"כ נראה דיש להחמיר. והיינו לאחר שהוסר מן האש דבעודו על האש ודאי בולע אה היס"ב. מש"ז שם.

נ) ואם הוחם הכלי ונתלבן באור (כגון שקלו בו דבר יבש) נראה דאפי' אם התתאה צונן אוסר דמה שנתלבן באור אינו מתקרר מתתאה הצונן ויכול אפי' לבשל תתאה צונן וגם החוש יעיד ע"ז שאם יניח אבן או ברזל או שאר דבר מלובן על חתיכת בשר שיצלה ולפעמים יהיה החום חזק כ"כ עד שישרף. חו"ד שם.

נא) ואם נתן קערה חולבת צוננת על בשר רותח לא נאסר מהקערה כד"ק וגם לא בעינן ס' בבשר רק כנגד קליפה. ואם הקערה רותחת ונתן עליו בשר אז אם הקערה היא רותחת מחמת שהיה בה חמין אז תיכף כשהורק ממנה החמין דין כלי שני יש לה ואה הוחם באור אז אפי' הכלי עילאה אוסר הבשר שתחתיו. חו"ד או' י"ג. ומיהו מ"ש כשהורק ממנה החמין. וכו' כבר כתבנו לעיל או' מ"ט דהאחרונים חולקים בזה ויש להחמיר.

בנ) שם בהגה. אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב וכו' משום דההבל עולה מהנר למעלה. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' י"ד. בל"י או' י"א. חו"ד או' י"ד.

גנ) ומיהו במערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אסור אפי' בדיעבד ולא שייך להתיר משום דתתאה גבר לפי שע"י העירוי ניתך ונימס שומן ההיתר ונבלל הכל ונאסר. ד"מ סוף או' ה' ט"ז סק"ו. כנה"ג בהגה"ט סוף או' ט"ו. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. מש"ז או' ו' חו"ד או' י"ד. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ל"ד.

דנ) אם כפו כלי על נר דולק והזיע למעלה ויס"ב למעלה או כלי העליון חמה שיס"ב מכ"ר אוסר. מש"ז שם.

הנ) ושיעור קליפה כבר נת' לעיל סי' צ"א או' ל"ב וסי' צ"ו או' נ"ט יעו"ש.

ונ) [סעיף ד'] בד"א כשנפל לתוך התבשיל וכו' אבל איסור בין חם בין קר שנפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא כדי נטילה וכו' ואנן לא בקיאין בין כחוש לשמן כמ"ש לקמן בהגה סעי' ה' וע"כ אפי' בכחוש בעינן ס' וכדי נטילה והיינו אפי' לספרדים ההולכים על פסק הש"ע הכא אזלי לחומרא וכמ"ש לקמן או' ס"ח יעו"ש.

זנ) שם. שהוא כעובי רוחב אצבע. עיין לעיל סי' מ"ו או' נ"ד.

חנ) שם. לפיכך ירך שצלאו בגידו וכו' פי' דשמנו של גיד אוסר מדרבנן וכדלעיל סי' ס"ה סעי' ט' וסי' ק' סעי' ב' דאלו גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא וכמ"ש שם. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ד. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ב. חו"ד או' ט"ו.

טנ) שם. לפיכך ירך שצלאו בגידו וכו' צריך להסיר כדי נטילה וכו' והיינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הרב (לעיל סי' ס"ד סעי' ך' בהגה) דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה"ג יש להצריך ס' אפי' במליחה וכ"ש בצלי. ש"ך שם. לה"פ או' י"ח. ועיין לקמן או' צ"ג.

ס) [סעיף ה'] בד"א שאין הצלי אוסר וכו' בירך עם גידו וכיוצא בו דבר כחוש וכו' פי' אפי' הבהמה שמנה מ"מ שמנו של גיד וקנוקנות שבו הקרומות כולם הם כחושים בטבעם ואינם מפעפעים. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' ך'.

סא) שם. אבל גדי שמן שצלאו בחלבו וכו' אסור לאכול אפי' מראש אזנו וכו' ואפי' הראש למעלה וצד החלב והכליות למטה ועומד בשפוד בתנור אסור לאכול אפי' מראש אזנו דחלב מפעפע אפי' כלפי מעלה. ב"י בשם התו' פר"ח או' י"ח. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ג.

סב) שם. מפעפע בכולו. פירש"י מבצבץ והולך ומתפשט בכל הבשר. באה"ג. שו"ג או' ך'.

סג) שם. ואפי' חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה האיסור מפעפע בכולה. והטעם כתב ב"י דאזיל היתר ומפטם לאיסור והדר אזיל האיסור ומפטם להיתר. ש"ך ס"ק י"ד.

סד) שם. וכל דבר שיש לו פעפוע וכו' אעפ"י שיש בחתיכה ס' לבטל האיסור צריך נטילת מקום. שבאותו מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין. ט"ז ס"ק י"א. ודוקא לכתחלה כגון שלא נתבשל עדיין או נתבשל ויש ס' בחתיכה עצמה נגד החלב ונגד נטילת מקום אבל אי לא היה בה ס' אלא נגד חלב לבד ודאי לא אסרינן לה בדיעבד אפי' אותה חתיכה עצמה אם נתבשלה לבדה. או"ה כלל י"ד דין ג'.

סה) שם. וכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה וכו' הא אם לא נודע מקומו א"צ ליטול מן ההיתר כיון שבטל בס' מנ"ך בס' התערובות ח"ב סוף פ"ד דף פ"ט ע"א. פר"ח או' ך' לה"פ או' כ"ג. מש"ז או' י"א. ומיהו באיסור כחוש שאינו מפעפע ואינו מתבטל בס' שאוסר כדי קליפה או כדי נטילה אם לא נודע מקום נגיעת האיסור אז צריך ליטול כדי נטילה מכל החתיכה מספק. פר"ח שם. לה"פ שם. מש"ז שם.

סו) ואם ספק אם נגע בחלב או לאו ויש ס' בחתיכה ממ"נ מותר אף באינו מינו וא"צ נטילה. מש"ז שם.

סז) ואם נגע כחוש בהיתר והיה יודע באיזה מקום ואח"כ שכח ואינו יודע אם יש רוב בקליפת היתר נגד מעט הקליפה שנאסרה ובטל ברוב שרי ובתנאי שירבה אח"כ עד ס' מש"ז שם.

סח) שם בהגה. וי"א דאין אנו בקיאין איזה מיקרי כחוש או שמן ויש לאסור בכל ענין עד דאיכא ס' וכו' וכ"נ דעת הפר"ח או' כ"ב. וכ"כ זב"צ או' מ"ג דגם אנן לא בקיאינן בין כחוש לשמן דהאידנא אחסור דרי ואין אתנו יודע עד מה וע"כ יש לנהוג דגם בכחוש בעינן ס' ונטילת מקום. ור"ל אף לספרדים ההולכים ע"פ הש"ע בהא יש להחמיר כדברי מור"ם ז"ל משום דאין אנו בקיאין וכ"כ לעיל או' נ"ו. ועיין עוד לקמן או' חי"א.

סט) וכתב עו"ש זב"צ דאף בבשר (ר"ל שאין בו שומן כלל) לא בקיאינן בין כחוש לשמן ואסרינן מיהו היכא דאיכא הפ"מ או ע"ש והבשר בדוחק יש להתיר בבשר כחוש וכגון שרואה לפי ראות עיני המורה שהבשר כחוש הרבה ואין בו ספק כלל יש להתיר בנטילת מקום עכ"ד. ועיין עוד באו' שאח"ז ולקמן או' קי"ב.

ע) שם בהגה. או שאר איסור דשייך בו שמנונית. ונת' בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית. מיהו בסעי' ט' ית' דנוהגים לשער במליחה בס' אפי' בכחוש לגמרי וא"כ ה"ה בצלי דצלייה ומליחה שוין בזה. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ה. בל"י או' י"ד. ועיין לקמן או' ע"ז.

עא) שם בהגה. אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית והוא בודאי כחוש אינו אוסר רק כדי נטילה. והיינו באיסור דרבנן כדלקמן סעי' ט' ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. ור"ל דבאיסור דרבנן וודאי כחוש אז די בכדי נטילה אבל באיסור דאו' אף בודאי כחוש בעינן ס' וגם כדי נטילה כמבואר כאן בהגה.

עב) [סעיף ו'] דבר שיש לו פעפוע. וכו' ר"ל שמן וכמ"ש בסעי' הקודם.

עג) שם. ואם נפל צונן על חם אם אין בהיתר ס' וכו' הכל אסור. וביש ס' נטילה בעי. שפ"ד או' ט"ז.

עד) [סעיף ז'] הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר בחלב וכו' והיינו חתיכת בשר שנבלע בחלב שנחשב כל החתיכה גוף האיסור ואוסרת חברתה בנגיעה בלא רוטב. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ או' כ"ו. בל"י או' ט"ו. פר"ת או' י"א. חו"ד או' ך' מ"ז או' י"ג. שפ"ד או' י"ז. והגם שהט"ז ס"ק י"ג כתב בשם רש"ל דאין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפי' בב"ח וכ"כ הבל"י שם בשם כמה פו' מ"מ דעת האחרונים להחמיר כדברי הש"ך ומ"מ אין לאסור יותר מכדי נטילה. ש"ך שם. לה"פ שם. בל"י שם. חו"ד שם. וה"ד כשהבשר כחוש דבדבר שאין אסור רק מחמת בלוע בקיאין בין כחוש לשמן אבל כשהבשר שמן אוסר הכל. חו"ד שם. שפ"ד שם ובסי' צ"ב או' ז'.

עה) שם. אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה אפי' אם נצלו יחד. והטעם בטור שאין האיסור הבלוע בחתיכה יוצא ממנו לבלוע באחרת בלא רוטב. ט"ז ס"ק י"ד. לה"פ או' כ"ז. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' י"ג.

עו) שם. אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה אפי' אם נצלו יחד. פי' אינה אוסרת כלל ואפי' כדי קליפה לא בעי. רש"ל פג"ה סי' מ"ה. ט"ז שם. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ה. לה"פ שם. בל"י או' ט"ז. חו"ד או' כ"א. בי"צ ח"ג או' ג' מש"ז או' י"ד וכתב דקליפה לא בעי משמע הא הדחה בעי ואפשר לחומרא בעלמא עכ"ד.

עז) שם. אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה וכו' ואפי' החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו. טור. ש"ך ס"ק י"ט וכתב דהוא מוסכם מכל הפו' והגם דהב"י הקשה ע"ז מדלעיל לא קשיא כמ"ש רש"ל ופרישה וב"ח דשאני הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה יעו"ש. לה"פ או' כ"ח. בל"י או' ט"ז. פר"ת סוף או' ט' חו"ד שם. שפ"ד או' י"ט.

עח) שם. אפי' נצלו יחד. ודם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה ונהי דק"ל בכל דוכתי גם בדם לשער בס' מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן מ"מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע"י מליחה וצלייה וה"ד שנמלח והודא כדינו ואח"כ בלע דם בכה"ג הוא דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה וצלייה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט שאוסר במליחה וצלייה. ש"ך ס"ק י"ח. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ו. פר"ח או' כ"ד. חו"ד או' כ"א. מש"ז או' ט"ז.

עט) שם. בד"א שבלעה איסור ששאינו מפעפע אבל בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן אוסרת חברתה וכו' ואוסרת כלה עד ס' כנגד האיסור הבלוע. או"ה כלל כ"ט דין ד' ש"ך ס"ק ך' פר"ח או' כ"ה. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' י"ז.

פ) שם. או בתחתונה חמה ועליונה צוננת וכו' ומשמע הא אם התחתונה צוננת אפי' קליפה לא בעי. ש"ך ס"ק כ"א. אבל הפר"ח או' כ"ו כתב דאם התחתונה צוננת והעליונה חמה קליפה בעי. וכ"כ הפר"ת או' י"ב. ובאין הפ"מ יש להחמיר. חו"ד או' כ"ג. ומיהו השפ"ד או' כ"א דבאין הפסד יש להחמיר כפר"ח ופר"ת ומשמע דאפי' בהפסד מועט יש להקל כהש"ך.

פא) שם הגה. וכל זה בב' חתיכות אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנגע בו אפי' באיסור שאינן שמן. והטעם בזה דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע. ולפ"ז פשוט דכלי אין נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב. ט"ז ס"ק ט"ז. פר"ח או' כ"ז. לה"פ או' ל'. בל"י או' י"ט. הל"פ סוף סעי' ד' וכוונתו אם נאסר הבשר במלחו בכלי שאינו מנוקב או כבד שאין תקנה במליחה ונגע לכלי חם או ה"ה הבשר והכבד חמין אין אוסרים הכלי דבלוע אין יוצא בלא רוטב. וה"ה בשר שלא נמלח כמו כבד. מש"ז או' ט"ז.

פב) שם בהגה. אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר וכו' ודוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלי רוטב וכמ"ש הרב בהגה ססי' צ"ב וססי' צ"ג גבי שתי קדרות. וכ"כ רש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ה. ש"ך ס"ק כ"ב. כנה"ג בהגה"ט או' נ"א. פר"ח או' כ"ז. לה"פ או' ל"ב. בל"י או' ך' חו"ד או' כ"ד. חכ"א כלל נ"ז או' ז' וה"ד בדיעבד אבל לכתחלה יש ליזהר שלא יגע כלי של היתר בכלי של איסור כשהם חמות וכמ"ש לעיל סי' צ"ב בהגה סוף סעי' ח' גבי שתי קדרות. כנה"ג שם. בל"י שם. שפ"ד או' כ"ב. ויראה דאין כלי אוסר כלי אפי' בלוע שומן. שפ"ד שם.

פג) וכתב עו"ש רש"ל אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהם כף של בשר או של חלב ב"י שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשיב המאכל כאלו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף. ש"ך שם. כנה"ג שם או' נ"ב. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם.

פד) שם בהגה. אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר וכו' ופשוט הוא דאינו אוסר רק כדי קליפה בלי רוטב. ד"מ או' ך' ומשמע דאפי' באיסור שמן שנבלע בכלי ונגע באוכל יבש בלא רוטב אינו אוסר רק כדי קליפה והגם דהש"ך ס"ק כ"ג כתב דבאיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפי' ביבש לגמרי אוסר בס' וסיים בצ"ע לדינא הפר"ח או' כ"ח כתב דמסתברא דאין לחלק בכלי בין בלע איסור שמן לבלע איסור כחוש. וכן הנוב"י חי"ד סי' ל' כתב להשיג על דברי הש"ך הנז' וכ"כ השפ"ד או' כ"ג דאף בנבלע שומן בכלי מ"מ בלא רוטב אין אוסר כ"א כדי קליפה ביבש לגמרי. וכ"כ החו"ד או' כ"ה. חכ"א כלל נ"ז או' ג' שש"א או' ז'.

פה) להפליט מכלי לאוכל יש חילוק בין יבש לגמרי אוסר כדי קליפה מכלי לאוכל ורטיבות קצת כדי נטילה מכלי לאוכל הלכך לדידן דהיתר מפטם לאיסור א"כ ברטיבות קצת אוסר עד ס' דא"א בקיאין בין כחוש לשמן. שפ"ד שם.

פו) [סעיף ח'] כוליא שצלאו בחלבו אינו אוסר אלא כד"ק שהקרום מפסיק. שהחלב מבליע בקרום ומיהו בקליפה סגי דדבר מועט הוא ואינו מתפשט כ"כ. ב"י בשם הרא"ש. פרישה או' י"ד. ור"ל דדבר מועט הוא מבליע בקרים ואינו מתפשט כ"כ בכוליא וע"כ סגי בקליפת הכוליא. ומיהו הפר"ת או' י"ג הסכים כדעת הסוברים דבעי כדי נטילה. וכ"ה בש"ע לקמן סעי' ט' גבי מליחה כתב והקרומות יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום וא"כ כ"ש בצלייה וכמ"ש השפ"ד או' כ"ד. ומיהו אפשר דיש לחלק דשם הקרומות עצמם הם שמנים כשומן הגיד ולכן כתב יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום משא"כ קרום שעל הכוליא שהוא עצמו אינו שמן רק מה שבלע מחלב שעל הכוליא והוא דבר מועט ואינו מתפשט כ"כ בכוליא לכן סגי בקליפה. ומ"מ דעת הפר"ת להצריך כדי נטילה וכדי נטילה הוא כעובי רוחב אצבע כמ"ש לעיל סעי' ד' וא"כ אם ניקח עובי אצבע מכל סביב הכוליא לא ישאר בה כלום ותלך לאיבוד וכי"כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה ודעת מרן להתיר בקליפה יש ליקח ממנה קליפה עבה לא כמו שאר קליפות שהוא במשהו וזהו לעשות כמו פשרה. וכ"ז הוא אם צלו הכוליא ע"ג גחלים אבל אם תחבו הכוליא בשפוד וכיוצא זה לכ"ע נאסרה הכוליא דנכנס החלב בתוכה דרך נקב התחיבה ונאסרה כולה. וגם כ"ז הוא לפי פסק הש"ע אבל מור"ם ז"ל בהגה כתב דנוהגים לאסור והיינו לאשכנזים ההולכים ע"פ דברי מור"ם ז"ל כנודע.

פז) שם הגה. ויש אוסרים וכו' והטעם כתב הסמ"ק דהא דקאמר בש"ס שהקרום מפסיק לא קאי במסקנא ומהרא"י (תה"ד בכתבים סי' צ"ח) הוסיף עוד טעם דחיישינן שמא נפחת הקרום. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' כ"ט. לה"פ או' ל"ג.

חפ) שם בהגה. ואם נתבשל כך הכוליא נעשית נבילה וכו' משמע דאפי' לא נמלח או נצלה תחלה מ"מ הוי איסור דבוק וצריך ס' נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות. וכ"כ מהרא"י בכתביו סי' צ"ח. ש"ך ס"ק כ"ה. פר"ח או' ל' לה"פ או' ל"ד. חו"ד או' כ"ו.

טפ) שם בהגה. וה"ה בקרום של היותרת. ר"ל חצר הכבד שלא ניטל הקרום ונתבשל עם שאר בשר נעשה נבילה וצריך ס' כנגד כולו. מהרא"י בכתביו שם והביאו ד"מ או' ט'.

צ) וכל זה הוא לדעת רבני האשכנזים שפו' דחנ"נ אף בשאר איסורים שאינו בשר בחלב אבל לדידן (ר"ל הספרדים ההולכים על פסק הש"ע) דק"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב כל שיש ס' בקדרה כנגד הקרום נתבטל בס' ואפי' נתבשל עם הקרום והחלב כל שיש ס' נגד החלב והקרום מותר. כנה"ג בהגב"י או' ל"ו ד"ה והוי יודע. זב"צ או' נ"ח. ועיין לעי' סי' צ"ב סעי' ד' ובדברינו לשם או' ט"ז.

צא) [סעיף ט'] מליח שאינו נאכל מחמת מלחו וכו' וכבר נת' לעיל סי' צ"א סעי' ה' כמה הוא השיעור שאינו נאכל מחמת מלחו יעו"ש.

צב) שם. ומפליט לאסור כדי קליפה אם הוא שומן הגיד וקנוקנות שבו. והקרומות יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום. כצ"ל וכ"ה בש"ע הישן שנדפס משנת שכ"ז וכן הגיה הכנה"ג בהגב"י או' מ"ט והפר"ח או' ל"ב והמנ"י על התו"ח כלל ל"ח או' ט' והלה"פ או' ל"ו וביאור הגר"א או' נ"ב והשו"ג או' ל"ב ור"ל דבשומן הגיד והקנוקנות דהוו מדרבנן סגי להו בקליפה אבל בקרומות דיש ספק אי אסירי מדאו' או מדרבנן יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום וכמ"ש בב"י בד"ה ולענין הלכה וכו' וכ"כ הכנה"ג שם. פר"ח שם. מנ"י שם וכתב להשיג על הלבוש והמנ"ך שקיימו גירסת הש"ע ואם בוא"ו יעו"ש. לה"פ שם. כריתי או' י"ט. ביאור הגר"א שם. שו"ג שם. ומיהו דעת השפ"ד או' כ"ז כהמנ"ך ודעמיה לקיים הנוסח שבש"ע שלפנינו ואם בוא"ו ולהצריך כדי נטילת מקום גם בשומן הגיד והקנוקנות יעו"ש וע"כ היכא דאפשר יש להחמיר.

צג) שם. והקרומות יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום. אבל א"צ ס' וכ"פ בתו"ח סוף כלל ל"ז. ואע"ג דק"ל אפי' בציר ואפי' בכחוש ממש לשער בס' (וכמ"ש לקמן בהגה סעי' ט') מ"מ שמנו של גיד דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש בסי' ס"ה סעי' ח' מקילינן ביה. וכ"כ התו"ח סוף כלל ל"ח. ומיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הרב בהגה סי' ס"ד סעי' ך' דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' יעו"ש. ש"ך ס"ק כ"ז. פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' ל"ז. בל"י או' כ"ג. ועיין לעיל או' נ"ט.

צד) שם. ואם הוא חלב ממש צריך ס' לבטלו. ר"ל ואם הוא חלב ממש דבוק בחתיכה צריך ס' בחתיכה כנגדו לבטלו וגם ליטול ממקום שבדוק כדי נטילת מקום כמ"ש אח"כ.

צה) שם. ואם הבשר שנמלח עמו הוא שמן אפי' בשומן הגיד וכו' ר"ל ואם הבשר שנמלח עם האיסור הוא שמן ואפי' בשומן הגיד וכו' אם נמלח עם בשר שמן צריך ס' לבטלו וכו' לפי דאזיל השומן ומפטמו לגיד וכו' והוי כחלב ממש כמ"ש בב"י בד"ה ולענין הלכה וכו' והכנה"ג בהגב"י או' מ"ט והשפ"ד או' כ"ז.

צו) שם. ואם הבשר שנמלח עמו הוא שמן וכו' והיינו בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור. ש"ך ס"ק כ"ח. חו"ד או' כ"ח. ומיהו לקמן סעי' י"א מבואר דאף אם האיסור מלוח וההיתר תפל אם הוא שמן אוסר עד ס' כשהיה האיסור המליח למטה יעו"ש. וכן השפ"ד או' כ"ח כתב להקשות על דברי הש"ך הנז' והניח בצ"ע וכן בס' יד אברהם אשר בגליון הש"ע כתב להשיג על דברי הש"ך הנז' מטור וב"י ומסעי' י"א יעו"ש. אמנם העצ"ל על סעי' זה כתב ליישב דברי הש"ך הנז' דהתם מיירי דהאיסור המלוח למטה הוא שמן אבל אם האיסור המלוח למטה הוא כחוש וההיתר שמן למעלה אינו אוסר אלא כדי קליפה יעו"ש וכ"כ הדג"מ לעיל בסי' ע' סעי' ד' לפרש דברי הש"ע דהא דאם היתה הטרפה מלוחה למטה אוסרת כגון שהיא בעצמה שמינה יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' ל"ז.

צז) שם. וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום ונפחות קליפה. וזה דוקא בשומן הגיד דאין בו דררא דאו' משא"כ קרומות דיש ספק איסור תורה וכ"ש בשר כחוש והיתר מפטם ליה דהוי כאיסור שמן דודאי ס' ונטילה בעינן מדינא. שפ"ד או' כ"ז.

צח) שם. וכל זה לענין חתיכה עצמה שהיה החלב דבוק בה. או מונח אצלה. ש"ך ס"ק כ"ט. פר"ח או' ל"ו. לה"פ או' ט"ל. בל"י או' כ"ה. ור"ל שמונחת סמוך לה בפליטתה אפי' אינה נוגעת בחלב. יד אברהם שבגליון הש"ך.

צט) שם. ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד אם אין בכל אחת מהן בפ"ע ס' לבטל החלב אסורות וכו' ואינה אסורה אלא דוקא אותה חתיכה שהחלב דבוק בה או אותה חתיכה שנגעה בחלב עצמו אבל כל חתיכה שידוע שלא נגע בה החלב מותרת אף שאין בה ס' ואעפ"י שכל החתיכות נוגעות זו בזו משום דאין חלב מפעפע ויוצא מחתיכה ע"י מליחה. מנ"ך בס' התערובות ח"ב סוף פ"ז דף צ"ד ע"ד והסכים לדברי הש"ע. וכן הסכים הרב ב"ד חי"ד סי' מ"ו. חכ"א כלל מ"ג או' י"ב. זב"צ או' ס"ב.

ק) שם. אם אין בכל אחת מהם בפ"ע ס' וכו' אבל אם יש בכל א' מהם ס' מותרות ומיהו צריכים נטילת מקום אם נודע באיזה צד נגע האיסור. מנ"ך שה.

קא) שם. ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולם אסורות. דספקא דאו' לחומרא. לבוש. ביאור הגר"א או' נ"ט. חכ"א שם או' י"ד.

קב) שם. ואם אין ידוע וכו' כולם אסורות. וכן הסכיה המנ"ך שם. חכ"א שם. זב"צ או' ס"ג וכתב והגם דלשאר סברות יש היתר לשאר החתיכות אנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל וכ"ש שהוא לחומרא עכ"ד.

קג) ומ"מ אם נתערבה א' מהם או נפלה לקדרה לא אמרינן חנ"נ אפי' לדעת רמ"א ויצטרך ס' נגד כולה אלא אם יודע כמה היה האיסור כגון שנגע בכזית חלב א"צ ס' אלא נגד הזית דכיון שלא הוברר האיסור שמא אין כאן איסור כלל לא אמרינן חנ"נ. חכ"א שם.

קד) מעשה שנמלח בשר בחלבו עם מ"ב תרנגולין ויש מי שהיה רוצה להתיר מסברא דודאי לא נגע בכולם ואין ידוע באיזו נגע ואני אסרתי וכו' כנה"ג בהגב"י או' ס"ב ובתשובתו סי' ק"מ האריך בזה יעו"ש. אבל הרב דבר משה ח"ג סי' ב' חלק עליו יעו"ש ער"ה או' כ"ה. וכן השו"ג בסי' זה מחו' או' ג' ואו' ד' ובספרו אהל יוסף סי"ד סי' כ"ח כתב לדחות דברי כנה"ג הנז' וסיים שם באו' ד' וז"ל כלל העולה דדבר זה תלוי בעיני המורה דכשחתיכה שנמלחה בחלבה או חתיכת טריפה עם כשרות ולא נודע אם נגעה בזה או בזה יתן כל החתיכות בכלי שנמלחו כדרך שהיו במליחה אם רואה שהחתיכה האסורה נגעה בכולם ואין בכל א' וא' ס' כנגד החלב או הטרפה כולם אסורות לפי פסק הש"ע ואם אינו נוגע בכולם אלא בא' או בשנים ויש בחתיכות המותרות כדי לבטל חד בתרי כולם מותרות וכ"ז כששהו האיסור וההיתר שיעור מליחה אבל אם לא נשתהו שיעור מליחה אפי' שהו כחצי שיעור מסיר את האיסור והשאר מותר עכ"ל. וכן הרב זב"צ או' ס"ד האריך בזה והעלה להתיר דלא כדברי הכנה"ג יעו"ש. ומיהו מ"ש השו"ג דאם אינו נוגע בכולם וכו' כולם מותרות הוא ע"פ מ"ש הש"ע אח"ז ואם ידוע שלא נגע וכו' ואין ידוע איזו היא כולם מותרות וכו' ומ"ש עוד וכ"ז כששהו האיסור וההיתר שיעור מליחה וכו' הוא ע"פ מ"ש הש"ע לעיל סי' צ"א סעי' ה' דאין המליחה אוסרת עד שישהה שיעור מליחה יעו"ש ובדברינו לשם או' ל"ג ול"ד יעו"ש.

קה) שם. ואם ידוע שלא נגע אלא בא' ואין ידוע איזו היא כולן מותרות וכו' וכל החתיכות מבטלין לחתיכה שנגעה באיסור בין אותם שלא יש בהם ס' כנגד האיסור ובין אותם שיש בהם ס' כנגד האיסור מבטלין לחתיכות האחרות שספק נגע בהם האיסור והגם שהם ידועות וניכרות שהם של היתר משום שיש בהם ס' ודלא כפר"ח או' מ' קה"י בסעי' זה וכתב שכ"מ באו"ה כלל כ"ט דין ה' זב"צ או' ס"ה. והוא במה שנכתוב בשם או"ה באו' שאח"ז.

קו) ואם הם רק שתים ובא' מהם יש ס' נגד האיסור אנו תולין להקל שביש בה ס' נפל. או"ה שם. כנה"ג בגה"ט או' מ"ד. זב"צ או' ס"ו.

קז) שם. דחד בתרי בטל. ומיירי כשיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאי לאו הכי אינו בטל ברוב מטעם דשמא יבשלם ויתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט סעי' ב' ש"ך ס"ק ל"א פר"ח או' מ"א. לה"פ או' מ"ד בל"י או' כ"ט. חו"ד או' ל' שפ"ד או' ל"א. חכ"א כלל מ"ג או' י"ד.

קח) שם. דחד בתרי בטיל. ואע"ג דהכא אפשר לברורי ע"י שיטעמנו קפילא וכל חתיכה וחתיכה שיש בה איסור יאסור אותה וא"כ הו"ל כאיסור הניכר שאינו לו ביטול. זה אינו דבטל הוא ואה"נ אם ירגיש האיסור אח"כ לא יאכל והביטול פועל שרשאי לטעום ודלא כפר"ח או' מ"א. שפ"ד סוף או' ל' זב"צ או' ס"ח.

קט) שם. אפי' הן חתיכות הראיות להתכבד. והטעם שהחלב שבהן הוא איסור בלוע ואין אומרים באיסור בלוע חתיכה הראויה להתכבד כמ"ש סי' ק"א סעי' ב' ט"ז ס"ק כ"ג. ש"ך ס"ק ל"ב. פר"ח או' מ"ב. לה"פ או' מ"ה. חו"ד או' ל' ביאור הגר"א או' ס"א.

קי) שם הגה. וי"א דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. פי' אפי' בשומן ממש. ט"ז ס"ק כ"ד. ש"ך ס"ק ל"ג. פר"ח או' מ"ג. בל"י או' ל' חו"ד או' ל"א. והמתירין בקליפה אפי' בשמן ממש הוא במליחה אבל בצלייה רבו האוסרים בשמן מההיא דגדי שצלאו אסור לאכול מראש אזנו. שפ"ד או' ל"ג. ועיין לעיל סעי' ה' ובלא"ה לא ק"ל כי"א אלו אפי' במליחה וכמ"ש אח"ז.

קיא) שם בהגה. ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש נוהגין לשער בכל מליחה בס' כמו בבישול. גם לא בקיאינן בין כחוש לשמן דהאידנא אחסור דרי וע"כ יש לנהוג בכל מליחה בס' אפי' בכחוש. זב"צ או' ס"ט. ור"ל אפי' לספרדים ההולכים ע"פ הש"ע דלאשכנזים בלא"ה הולכים ע"פ דברי מור"ם ז"ל. וכ"כ לעיל או' ס"ח לענין צלי.

קיב) ומ"מ בשעת הדחק או הפ"מ או ע"ש וא"א להכין יש לסמוך על דברי מרן ולהתיר בבשר כחוש וכגון שנראה לפי ראות עיני המורה שהבשר כחוש הרבה ואין בו ספק כלל יש להתיר ע"י קליפה כסברת מרן ז"ל. זב"צ שם. וכ"כ לעיל או' ס"ט לענין צלי. ועוד יש לעשות סניף לזה דברי הי"א הנז' דמתירין בקליפה אפי' בשמן כמ"ש לעיל או' ק"י והגם דלא ק"ל כן מ"מ לסניף בעלמא מצטרף כנודע.

קיג) שם בהגה. דאם איכא ס' בין הכל ביחד נגד כל החתיכה וכו' אז הכל שרי וכו' אמנם הש"ע פסק דאם אין בכל אחת מהם בפ"ע ס' לבטל החלב אסורות ואין מצטרפין ביחד וכו' וא"כ לספרדים שקבלו עליהם חומרות הש"ע אין מצטרפות ביחד אם אין בכל חתיכה בפ"ע ס' כנגד החלב והם אסורות. וכ"פ זב"צ או' ע' ועיין לעי' או' צ"ט.

קיד) שם בהגה. נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה וכו' משמע דגם במליחה אמרינן חנ"נ ולכן כתב נגד כל החתיכה וה"ד בהפסד מועט אבל בהפ"מ יש להתיר ולא אמרינן חנ"נ כמ"ש הש"ך בסי' צ"ב ס"ק ט"ז יעו"ש. וכ"כ השפ"ד שם או' ט"ז. דג"מ בסי' זה. וה"ד לדברי מור"ם ז"ל אבל לדברי הש"ע לא אמרינן במליחה חנ"נ ואפי' בהפסד מועט וכמ"ש בסעי' זה ס' לבטל החלב ולא אמר לבטל החתיכה וסתמא קתני משמע דאין חילוק.

קטו) שם בהגה. צריך קליפה מעט. פי' במקום שנוגע בחלב לבד לא כל החתיכה. פר"ח או' מ"ה.

קטז) שם בהגה. ואם אין ידוע איזה נגע הכל שרי. דבטל ברוב. תו"ח כלל ל"ח סוף או' ג' ומיירי דידוע שלא נגע ברובן. ש"ך ס"ק ל"ה. מנ"י על התו"ח שם או' ח' והפר"ח או' מ"ו כתב אעפ"י שכל החתיכות נגעו באיסור כיון שאינו ידוע איזה מקום מהחתיכה נגע באיסור א"צ לקלוף את כולם מספק. לה"פ או' מ"ז. בל"י או' ל"א.

קיז) שם ואעפ"י שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שמן וכו' פי' לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים צריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות לבטל חלב שבאותה ולפי המנהג אנו מצרפין גם שאר חתיכות ועוד יש קולא אם החלב אינו דבוק לשום חתיכה אלא מונח אצל אחד מהם והיה לנו לומר דאין מצטרפות ובכל א' מהם שנגע בה צריך ס' בפ"ע מ"מ ק"ל דכולן מצטרפות. ט"ז ס"ק כ"ה. לה"פ או' מ"ח. בל"י או' ל"ג. חו"ד או' ל"ג. ומוכח שם בתו"ח דאפי' אין החתיכות נוגעים בחלב רק נוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול. ש"ך סוף ס"ק ל"ו. לה"פ שם. בל"י שם.

קיח) שם בהגה. וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית כמו חלב או ציר וכו' וגם דם הוא בכלל זה. ט"ז ס"ק כ"ו. לה"פ או' מ"ט. בל"י או' ל"ד. חו"ד או' ל"ד.

קיט) שם בהגה. אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח וכו' אינה אוסרת רק כדי קליפה. מיהו באו"ח סי' תס"ז סעי' י"ד כתב הרב בהגה דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה החטה בפסח ולהתיר האחרות ע"י קליפה. ש"ך ס"ק ל"ז. ועיין בדברינו לשם או' קצ"ז באורך.

קך) שם בהגה. לכ"ע מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. ומ"מ המנהג דאין לחלק ומיהו באיסור דרבנן יש להקל. תו"ח סוף כלל ל"ח. ומשמע דאפי' במקום שאין הפסד קצת מיהו באיסור ששייך בו שמנונית אעפ"י שהוא רק דרבנן כמו שומן הגיד וקנוקנות יש להחמיר במקום שאין הפסד קצת. ש"ך ס"ק ל"ח. פר"ח או' מ"ט. לה"פ או' נ"א. בל"י או' ל"ו. חו"ד או' ל"ו. חכ"א כלל מ"ג או' ט"ז.

קכא) [סעיף יוד'] בד"א כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים וכו' אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל א"צ אלא הדחה. בין שנתן כשרה למעלה בין נתנה למטה כמ"ש לעיל סי' ע' סעי' ג'.

קכב) שם הגה. ויש אוסרים אם נוגעים זה בזה וכו' וכ"כ בש"ע לעיל סי' ע' סעי' ג' אלא שכתבנו שם או' ל"א דהעיקר כסברא הראשונה שסתם שם בש"ע דסגי בהדחה יעו"ש.

קכג) שם בהגה. ויש להקל במקום הפסד. ועיין לעיל סי' ע' או' ל"ה שכתבנו דבתו"ח סוף כלל כ"א פסק לגמרי כסברא ראשונה שסתם שם בש"ע וכ"ה דעת האחרונים יעו"ש.

קכד) [סעיף יא'] זה שאמרנו באיסור מליח והיתר תפל וכו' דוקא כשהיה האיסור למליח למטה וכו' הגה. ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק אם הוא למעלה או למטה. ועיין לעיל סי' ע' או' ל"ז שכתבנו דאף לספרדים ההולכים על פסק הש"ע בעל נפש יחמיר לעצמו ויאסור הכל באיסור שמן ואפי' אם הכשרה תפלה למטה כפסק מור"ם ז"ל יעו"ש.

קכה) שם הגה. ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק וכו' ומ"מ נ"ל דה"ד בבשר שמן אבל בכחוש אם היה ההיתר תפל למטה והאיסור המליח אין לאסור רק כדי קליפה גם לדעת החולקין כיון דהא דלא מחלקינן בין כחוש לשמן ומשערינן הכל בס' אינו אלא מנהג בעלמא כמ"ש לעיל בהגה סוף סעי' ט' ובכה"ג דאיכא מתירין אף בשמן לפחות בכחוש יש להתיר ואין לנהוג בו עוד חומרא אחרת ובפרט אם יש הפ"מ או לצורך מצוה או ע"ש וא"א להכין.

קכו) שם הגה. ויש חולקין וכו' ומ"מ נ"ל בספק טרפה ויש בו עוד צדדים להקל שנמלח עם טהור והיה טמא מלוח וטהור תפל למטה והטמא למעלה יש לסמוך בהפ"מ וסעודת מצוה ג"כ על הפו' דאף במליחה אמרינן תתאה גבר דאע"ג דרמ"א כתב דנוהגין כהפו' דאין חילוק י"ל ה"ד בודאי טריפה אבל לא בספק טרפה ומותר עכ"פ ע"י קליפה אפי' לדידן. חכ"א כלל מ"ג או' ז' ועוד יש בזה ס"ס ספק אם הלכה כדעת המתירין ואת"ל כדעת האוסרים שמא אינה טריפה.

קכז) [סעיף יב'] גבינות שנעשו בדפוסי עכו"ם וכו' מותרים דהוי כמו איסור תפל והיתר מליח ומותר. טור. לבוש. ביאור הגר"א או' ע"ז.

קכח) שם. אעפ"י שנמלחו בתוכן מותרין. ואפי' אם הם בני יומן ובלבד שהדיחו יפה שלא היה האיסור בעין. תו"ח כלל פ"א דין ה' כנה"ג בהגב"י או' ע"ז. ש"ך לעיל בסי' ס"ט או' פ"ג. מנ"י על התו"ח כלל י"ז או' ב' ומיהו לכתחלה נוהגין להגעילן. תו"ח שם. ואפי' אם אינם בני יומן לכתחלה אסור. מנ"י שם.

קכט) שם הגה. וה"ה אם נמלח היתר בשאר כלי אסור. ואפי' איסור דאו' שנבלע בכלי. רש"ל פכ"ה סי' ע"ג. ט"ז ס"ק כ"ח. לה"פ או' נ"ד. בל"י או' ל"ח. חו"ד או' ט"ל. מש"ז או' כ"ח. ברכ"י בשיו"ב או' יו"ד. זב"צ או' ע"ח.

קל) שם בהגה. ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור. משום הרחק מן הכיעור. ב"י בשם המרדכי וכתב וכ"נ מדברי הרא"ש והטור. וכ"נ דעתו כאן בש"ע שכתב לשון דיעבד.

קלא) [סעיף יג'] מלח או תבלין שהם בקערה של בשר מותר ליתנם בחלב. זה הסעי' כבר כתב אותו הש"ע לעיל ג"כ סי' צ"ה סעי' ז' ועיין בדברינו לשם בס"ד.

קלב) שם הגה. וה"ה אם היו בכלי איסור דמאחר שהם יבשים אינם בולעים וכו' כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים. ש"ך ס"ק מ"ד. פר"ח או' נ"ו. לה"פ או' נ"ה. בל"י או' ט"ל חו"ד או' מ"א. ומשמע גבינה יבשה ממש אף שנוגעת במלח אין אוסר אם נתנו דיעבד בבשר ולכתחלה נכון ליזהר אף ביבשים באוכל עם מלח. שפ"ד או' מ"ד.

קלג) שם בהגה. רק שהכלי הוא נקי וכו' ומן הסתם אמרינן שהוא נקי. ש"ך ס"ק מ"ה. פר"ח או' נ"ז. לה"פ או' נ"ו. בל"י או' מ' חו"ד שם. וכ"כ לעיל סי' צ"ה או' ו' יעו"ש.

קלד) מלח שנמצא בה חתיכות גבינה יבישה יש מקום לאוסרה כשנלקח מן העכו"ם אבל כשנלקח מישראל וידוע שאותה גבינה כשרה יש פנים להתיר. כנה"ג בהגב"י סוף או' ע"ט. בל"י שם. זב"צ או' פ"ב.

קלה) [סעיף יד'] מלח הבלוע מדם וכו' אם יש ס' כנגד המלח מותר. ולא סגי בס' נגד דם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע. ש"ך ס"ק מ"ו. פר"ח או' נ"ח. לה"פ או' נ"ח. חו"ד או' מ"ב. ועיין לעיל סי' ס"ט או' קי"ד.

קלו) ובענין מלח שמעמידין אותו בדם נבלה כתבנו משפטו לעיל סי' ס"ו או' ב' יעו"ש.

מע"ל וכו' ואם נכבש בכלי מעל"ע וכלי בלוע איסור אוסר הנשרה בו דה"ל כמבושל ואחרונים תמהו דהא ה"ל נטל"פ ועמ"ש פלתי ומה שקשה בזה בתוס' ורא"ש ומה שי"ל ליישב באו"ה

ויש מקילין אם לא שהאיסור שמן דאז מפעפע למעלה ואף אנן בקיאין בזה ש"ך:

וספק כבוש. דהוי איסור דאורייתא ולכך ספקו להחמיר אבל בב"ח דרבנן כדאמרינן חידוש הוא דאי תרו לי' וכו' ספיקו מותר ועמ"ש פלתי אם כבוש בציר שהוא כדי שיתן על האור ג"כ מהתורה ע"ש:

אסור עי' פלתי היינו ספק יש כאן ב' חתיכות א' נכבש מעל"ע וא' בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש מעל"ע זהו דספיקו אסור אבל אם יש ספק אם מונח כבוש מע"ל או בפפות עמ"ש פלתי דיש להקל ואוקמינן בחזקת כשרות:

בתוך חומץ ודעת הש"ך בחומץ בעינן מע"ל כמו במים והאריך בראי' ועמ"ש פלתי דאין להקל אפי' בחומץ גרוע. ודעת המ"א דחומץ שכר לא הוי דבר חריף ולכך כתב דבחמץ בפסח לא הוי דבר חריף רק משקה שקורין בארשט ועמ"ש פלתי:

כדי קליפה והציר צריך ליהות אינו נאכל מחמת מלחו:

לכתחילה אפי' דבר שדרכו בהדחה דודאי ידיח מ"מ יש ליזהר לכתחלה:

אלא כ"ק עמ"ש פלתי דדעת הש"ך אפי' נפסק קלוח ואני כתבתי דבעינן דוקא דלא נפסק קלות אם לא בדבר גוש או חום אצלהאש כמו בפסח שנצלה באש ונטף מרוטבו דאז אפי' לאו נפסק אוסר כדי קליפה.

דכ"ש אינו אסור ומהרש"ל מחמיר בדבר גוש דהוי ככלי ראשון ועי' פלתי כי דעת התוס' דלא כוותי' ואין לנו אלא דברי רמ"א דלא מחלק

אמרינן בי' עי' פלתי כי דעת מהרש"ל בכלי לא שייך דין תתאי וכו' וע"ש בכלי חרס. יש להחמיר:

אסור לערות וכו' אינו אסור רק כשעליון צונן ותחתון חם אבל שניהם חמין מותר עי' פלתי:

ודוקא באיסור חלב עי' פלתי דבררתי כי אמרינן אזל היתר ומטפם לאיסור באיסור עצמו ולא שיפטם לבלוע ובאיסור עצמו ג"כ אם אין איסור כחוש לגמרי אבל בכחוש לגמרי לא אמרינן ע"ש באריכות:

דשייך בו שמנונית היינו באיסור דרבנן אבל במילתא דאורייתא אפי' כחוש לגמרי אסור דאנן לא בקיאין ש"ך:

בשר בחלב ועמ"ש פלתי אם הפי' דנצלה בשר עם גבינה אבל בשר בלוע ונצלה עם שאר דברים אין איסור מחמת עצמו ואינו אוסר או י"ל בשר בחלב הואיל האי לחודי' שרי הוי איסור מחמת עצמו ועיין פלתי דעיקר כפי' ראשון ע"ש באריכות

הנוגעת ובזה בקיאין להבחין בין כחוש לשמן ודם איסור כחוש פ"ח:

בתחתונה חמה אבל אם צוננת אפילו קליפה לא בעי דלא שייך אדמיקר וכו' כיון שהוא רק איסור בלוע ש"ך ופר"ח חולק:

אפילו באיסור שאינו שמן ואי יש בו שמן אם אוסר רק כ"ק או מפעפע יותר נסתפק הש"ך וצ"ע:

ואם נתבשל כו' דכולי' נעשה נבילה דהוי איסור דבוק ואין הקרום מפסיק לבל יהיה איסור דבוק ואין לתמוה כיון דאנן אף במליחה בעינן ס' אם כן מה ארי' נתבשל הא מעת מליחה נאסרה ואי דנצלה בלי מליחה הא אסורה משום דם דבכולה משערינן ואפשר דיש ספק אם נתבשל בלי מליחה מחמת דם ה"ל ספיקא דרבנן אבל מחמת חלב ה"ל ספיקא דאורייתא דאף דאיסור דבוק דרבנן מ"מ גוף איסור דאורייתא וצ"ע:

והקרומות פי' ענין נפרד גיד וקנוקנות דאיסור דרבנן סגי בקליפה אבל קרומית מחלב שאיסור' דאורייתא אף שכחוש מ"מ בעי נ"מ פ"ח:

דאין חלב וכו' וא"כ אין מצטרפין לבטל וכל אחד צריך ס' ודווקא במליחה דלעיל פסק דחלב מפעפע:

אם אין ידוע הש"ך ופר"ח האריכו ושרש דבריהם כיון דאילו מפעפע מחתיכה לחתיכה היה מספיקם לבטל החלב א"כ בנגע בכולם הא יש ס' ואי בלא נגע לבטל חד בתרי ומהר"מ ס"ל חתיכה נעשה נבילה וא"כ פולט וחזר ובולע אבל לשיטת מחבר דלא ס"ל חתיכה נעשה נבילה קשה והפרי חדש פי' דכל חתוכות יש ששים אבל הרוב ליכא ששים וכיון דלא ידעינן חיישינן דלמא נגע ברוב ואסרן ולא שייך ברובא בטל דרוב נאסרו:

איסור שנשרה וכו' הט"ז תמה על או"ה שכתב כלי הנאסר בכבישה אין להשרות בתוכו היתר מעל"ע דהא אימת הוי כבוש סוף מעל"ע וכבר אי פגום וכ"כ הש"ך לעיל סי' ס"ט והפר"ח כתב דגמר כבישתו הוא בסוף מע"ל אבל פגום לא הוי עד אחר שכלה המע"ל וכבר קדמוהו המג"א בא"ח סי' תמ"ז ע"ש. אבל כל זה אינו מספיק דא"כ צריך להיות דזה יוצא האיסור. וזה נכנס ההיתר לתוך כלי בלי שהי' רגע אחת דאם ימתין עדיין הפגימה והכבישה באים כאחד וזהו אי אפשר לצמצם שלא יתמהמה אפילו רגע א'. ולכן עדיין לא עלתה תרופה לקו' זו. ומה שהיה נ"ל כי רחוק להשיג בחוש דבר צונן שהיה נכבש כ"ד שעות שכל כ"ד שעות עד רגע אחרונה לא יעשה פעולה כלל להבליע או להפליט כל דהוא וברגע אחרונה מכ"ד שעות יעשה פעולתו להבליע ולהפליט דבר זה אין השכל מחייבתו רק מוציא לאט לאט ומבליע לאט לאט רק אין טעם מורגש עד תשלום הכ"ד שעות אז נגמר הפעולה שהפליטה ובליעה טעם גמור וא"כ תו ליכא נטל"פ דכבר נפלט רוב הטעם מקודם וגם נבלע הטעם מקודם וניעור לבלוע לבל יהיה פגום כיון שנבלע בו מחדש וא"ש ולק"מ. ואחר כתבי זאת מצאתי כן בתשוב' חות יאיר דף ק' שכתב ג"כ סברה זו וע"ש ובהשמטות והדבר שכלי קרוב למציאות הטבע: איברא דלא ידעתי מנין למד זה האו"ה דכי יאמר זה מעצמו בלי ראיה מקדמונים ז"ל. ואמת כי יש להבין בתוס' חולין דף ח' ע"ב ד"ה השוחט וכן בע"ז וכן ברא"ש דדייקו הכל מן שמן של עכו"ם שהתירו ר"י הנשיא דס"ל נטל"פ מותר ש"מ דסתם כלים של עכו"ם אינו ב"י ע"ש. וקשה מנלן הא שמן שהתיר ר"י הנשיא לא היה שלוק דלקמן דף ל"ח ע"ב פליגי ר"ש ור"ס אי משחא שליקא אסור ש"מ שמן שהאיר ר"י הנשיא הי' סתם שמן בלי שלוק וא"כ מהיכי בלע וע"כ צ"ל דהיה נכבש לתוכו מע"ל וקשה קושי' הנ"ל לו יהי' דכלים של עכו"ם ב"י מ"מ טרם שנשלם הכבישה כבר עבר זמן הפגימה כקושי' הט"ז ובזו ודאי לא יספיק תי' הפר"ח דמנלן להוכיח דכלים של עכו"ם אינו ב"י דכולי האי לא חיישינן דנעשה הכל ברגע אחת וזהו כמעט אינו במציאות ומכ"ש דלא שכיח. איבדא מתו' והרא"ש אין כ"כ ראיה כי נראה כי הביאו דעת רש"י ור"ת דלילת נילה פוגם רק הם להחמיר אמרו מע"ל וכמו שכתבו התוס' והמחמיר תע"ב. וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב וכל הדחוקים אם נשמע לדברי רבותינו אבל אם נאמר מע"ל א"צ לכל דחוקים והיינו להקל לא סמך אבל להחמיר ודאי ס"ל דאין לחלק אדברי רש"י ור"ת ולשיטתם א"כ אם הוציא האיסור מכלי אמצע הלילה וב' שעות אח"כ שרו היתר ונשרה עד ליל שני קודם אור היום א"כ הרי נשרה מע"ל והוי כמבושל ופגם לא הוי דהא לא עברה כל הלילה בשלימות וזהו ודאי דכל הלילה בעי כמש"ל בסי' ק"ג באריכות וששה שעות מלילה זו וששה שעות מלילה שני' אין מצטרפין למשוי לי' לפגם וא"כ ודאי דאסור כיון דאין דעתם להקל נגד רש"י ור"ת ובפרט התוס' סתמו כר"ת רק כתבו המחמיר תע"ב: איברא לא ראיתי באו"ה שהביא הט"ז הכרח כ"כ דמ"ש בכלל ב' דין ח' דכלי שנאסר בכבישה דמותר לכתחילה לשרות בו פ"א דהא אין שורין בו הבשר השנו מעת לעת אין ראי' לומר אילו שרו דבדיעבד הי' אסור. רק י"ל לכתחילה קאמר דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה וזה אפי' לכתחילה מותר הואיל ואין דרך להשרתו כ"כ זמן ולא החמיר אפילו מתחילה. ומ"ש כלל למ"ד דהיתר ששרוי בכלי איסור בת יומא דאסור ואין שריי' פחות מעת לעת וא"כ קשי' ב"י איך משכחת לי' י"ל כך דכל כוונתו לומר דכלי אוסר הנשרה בו מע"ל ואמרי' אף בכלי כבוש אף דצד חיצון אינו מוקף במים כהנ"ל בהלכות מליחה וגם לשיטת רי"ו דבכלי נחושת בעינן אור מהלך תחתיו קמ"ל דכבישה מועיל וישנו עכ"פ במציאות אם שרו חלב בכלי מע"ל ולאחר שכבר שרה בו החלב י"ב שעות הניחו ג"כ הבשר לתוך המים ונלקח סוף י"ב שעות החלב אבל הבשר נשאר כ"ד שעות ומי השריי' אינו נאסר עד שהם יאסרו הבשר דאיירי אחר ששרו חלב מעת לעת הוסיף עוד מים ודוק. וכהנה טובא וא"כ מחמת כבישת הבשר עם החלב לא נאסר דהא לא נכבשו יחד מעת לעת אבל מחמת כלי נאסר דנכבש בו מעת לעת והכל אינו נותן טעם לפגם דהא מעת הסרת החלב מתוך הכלי לא היה רק י"ב שעות והי' נכבש בו מע"ל וא"ש והאו"ה לא בא לכאן ללמדנו ענין נטל"פ ונ"ט לשבת דזהו ידוע רק כל כוונתו ללמדנו דכבישה מועיל בכלי כמו באוכלים ודו"ק: ומה שכ' האו"ה לומר כלי מתכות אין נאסרים בכבישה. ותמה הט"ז מהכ"ת לחלק נראה. דס"ל כרי"ו דפוסק כירושלמי דאין כלי נחושת בולע אא"כ האור מהלך תחתיו ואם כן מבואר דע"י כבישה אינו אוסר ועיין מה שכתבתי לקמן בזה:

וספק כבוש אסור וכו' דהוא ד"ת מדאמרינן חידוש הוא דאי תרו לי' וכו' ומזה למדו דין כבוש מע"ל ש"מ דהוא דאורייתא והכה"ג הביא בשם ד"א אשר אינו בידי לעיין בו כי הוא חוכך דמנלן דהוא דאורייתא ולא הבנתי דמה יאמר בראי' הנ"ל ואולי יאמר בכבוש בחומץ וציר שהוא רק בכדי שיתן על אור וזהו אפשר דלאו דאוריית' איברא הרמב"ם כתב הך דינא דכבוש כמבושל סתם ולא זכר כלל בספרו סוף פט"ו מהלכות מ"א דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו' דצריך להיות מאתים בזה הורה לנו דין כבוש מזה נראה דס"ל כבוש כמבושל כפירש"י בחומץ וציר דאלו ס"ל אף' במים ומע"ל היה לו לכתוב וכן בפ"ז דשביעית מפרש בפי' על הך משנה דורד חדש שכבשו בשמן ישן דטעם ורד נקלט ביותר בשמן ודוקא ורד ישן אבל לא חדש ש"מ דבעלמא לא אמרינן גבי שמן כבוש רק ורד שאני. וכן תני' חרובין ביין אוסרין דנותן טעם בו משמע שאר דברים כבושים ביין אינם אוסרין וכן בהלכות תרומת פט"ו הלכה ט' פסק בפירוש שכל ירקות תרומה הנכבשים עם ירקי חולין מותרים חוץ עם שומים ובצלים וחסית שהם חריפים כמו שכתב הכ"מ ש"מ דבעלמא לא אמרינן כבוש כמבושל ואולם הוא פ' כ"ב מהלכות שבת הלכה י' כת' הכובש בשבת אסור שהוא כמבשל ומשמע שם מהתורה ולכן יש מקום לומר דס"ל לרמב"ם לחלק בין כבישה לכבישה בין ציר למים על הנך פוסקים דס"ל לכל אופן כבוש מהתורה הך משנה דתרומת קשי' דקתני כל הנכבשים זא"ז חוץ מחסית מותרי' למה הא בולעים מתרומה כיון דכבוש כמבושל ומ"ש דבר חריף משאינו דבר חריף. שוב ראיתי דתיו"ט במשנה הקשה כן לשמואל דאמר מליח כרותח וכו' וכתב ג"כ דרמב"ם העתק כל נכבשים ובאמת לק"מ כאשר כתבתי דס"ל כרש"י ולחלק בין כבוש אבל להחולקים על רש"י. קשה ודוחק לומר דס"ל כירושלמי דתני' כבוש הרי הוא כשלוק וס"ל דשלוק גרע כחו מבישול אף דלפי' גמרא דידן שלוקה יותר מן מבושל כמ"ש התיו"ט ג"כ להדי' וצ"ל דס"ל הואיל תרומה דרבנן ותרומת ירק גם כן דרבנן הקלו החכמים ולא אסרוהו רק דבר חריף כבצל וחסית וכו': אך מ"מ על המרדכי קשי' דטען על רש"י דס"ל דלא אמרינן כבוש רק בציר וחומץ מהא דורד שביעית שכבשו בשמן וכו' דאם כן יקשה לרבין אר"י בפרק כ"ה דף קי"א ע"ב דכבוש אינו כמבושל הך משנה כמ"ש התיו"ט באמת וצריך לומר כמו שכתב הרמב"ם דורד קולט תיכף משמן ועיין תוס' שם ד"ה מליח וכו' דמחלקו ג"כ לר"י בדגים דרפו קרמייהו וה"ה בורד וא"כ אף לרש"י לק"מ דבמקום דרפו לכ"ע אמרינן בכל דוכתי כבוש אפי' במים ושמן ודוחק ליישב וצ"ע. כללו של דבר כבוש בחומץ וציר יש לצדד להקל בספקו כיון דמשנה שלימה כל הנכבשים וכו' מותרים:

כבוש פי' דנכבש בתוכו ולא ידעינן אם נכבש יום שלם אסור הרב הט"ז בס"ק ג' תמה דמ"ש ממקוה שהוחזקה להיות מימיו מתמעטים וכו' ועל זה השיבו הנה"כ ופר"ח דכאן ריעותא לפניך דהאיסור בתוכו משא"כ שם ליכא ריעותא ויפה השיבו על טענתו אבל מה יאמרו ממש"ל בסימן הקודם דמוקמינן כל הטריפות אפילו נגלד המכה וריעותא דטריפות לפניך מ"מ בחזקת כשרות ואמרינן השתא דאיתרעו והאו"ה במצמו פוסק בגבינות כן וכתב ראי' ממקוה שנמדד ונמצא חסר דריעות' לפנינו ומ"מ אילו לא הוי סברה חסר ואתי חסר ואתי לא הוי מטמאין למפרע ואם כן כאן דלא שייך חסר ואתי למה נחזיק למפרנו ואו"ה. הכל לשיטתו דכל טמאות כשעת מציאתן כהנ"ל אף לחולין אבל לפי שכתבתי לעיל דזהו הכל לקדשים אבל בחולין בחזקת כשרות ואמרינן השתא דאתר' בכה"ג יש להכשיר ואיזה ספק כבוש שאמרו ספק אסור כגון שיש כאן ב' כלים א' היה בו מים כ"ד שעות ואחד לא ומוספקין נחנו באיזה כלי היה וכה"ג אנפי טובא דל"ל עכשיו דנפל אבל בספק כי האי אוקמינן אחזקת כשרות ואמרינן עכשיו נפל ועכ"פ דין זו מחלוקת הפוסקים וברור דתלי' בהך דלעיל סי' פ"א וצ"ע:

או בתוך החומץ וכו' הרב בש"ך ס"ק ב' האריך להשיג דבחומץ בעינן מעת לעת והוכיח דין זה מדברי הרא"ש גבי עכברא בחלא דכתב דבעינן כבוש מעת לעת והנה תמהני איך החליט הדין להקל לו יהיה דדעת הרא"ש כך מ"מ הא רש"י לא ס"ל כלל הך כבישה בצונן וא"כ אף כבישה דמעת לעת לא ס"ל דכל זמנו של מעת לעת לעת ילפינן מהך דאי תרו לי' כולי יומא וזהו לרש"י ראיי' דע"כ אין הפי' מכבוש וא"כ ודאי כבוש בציר שיעור כמ"ש הרא"ש כדי שיתן על האור וירתיח ואם כן ה"ה לכבוש בחומץ דבכל דוכתי השווה רש"י ציר לחומץ גבי כבוש ורש"י דפירש בג"ה כבוש בחומץ ותבלין וכמו דכבוש בתבלין הוי תיכף דהוא ענין ציר כמו כן בחומץ דאין לחלק ברש"י ואלו בפסחים דף ל"ט פירש"י לא כבושין בחומץ וכן בדף ע"ו כיבוש בחומץ הרי הוא כמבושל ואם נכבשו הרי אסורין הרי אסורין הרי דלא גבל זמן כלל וסתמא היינו בכדי שירתיח תיכף אסור בחומץ ואע"פ שהמרדכי בפג"ה כתב דרש"י לא מדמה בפ"ב דע"ז חומץ לציר היינו לענין שתאסור במאתים כי אין טעמו כ"כ קשה וזה מוכח משמעת' דחומץ שנפל לגרסין אבנ לענין שיהי' בו כבישה ס"ל לרש"י דשווים והדבר מבואר. וכן מבואר ברמב"ם דס"ל חסא דבר חריף ומשוי כבישה כמש"ל בפי' המשנה ומכ"ש חומץ דכל איש יכיר דיש יותר חריפות בחומץ מן שומים ובצלים דנכללים בשם חסא כמ"ש הרמב"ם והלח"מ כתב על הרמב"ם דסתם עכברא דנפל לשכרא או לחלא דאוסר ולא כתב דצריך דישהה בו זמן משום דס"ל שכר וחומץ מתוך חריפתם מבליע טפי עכ"ל הרי דאפילו בשכר ס"ל לרמב"ם דהוי חריף ומכל שכן בחומץ דהוי חריף אין צריך מע"ל לכבישו והרי רש"י והרמב"ם מהמחמירים: ונראה דהוא גמ' בפסחים דף ע"ד ע"ב אומצא דאסמי' דפי' התוס' בד"ה אסמיק כו' בשם ריב"א וכן כתב הרא"ש בפרק ג"ה דמיירי בבשר חי שנתנו לתוך החומץ שיהיה הדם נצמא בתוכו אי שוהה בתוכו עד דאסמיק נעקר הדם ממנו ונפלט לתוכו והוא וחיילי' אסור דהחומץ חוזר ומבליע בתוך הבשר ורבינא סבר דאפילו לא אסמיק חילי' אסור דא"א שלא יהי' שוריקי דדמא עכ"ל ואם אין כח בחומץ להבליע זולת כבישת מעת לעת מאין יהי' הבשר חוזר ונאסר דאף דיש לומר דכח ביד החומץ להוציא דם בטבע חומץ מאין יהי' כחו להבליע בחתיכה עד שאמרו אי חלא אסור איהו נמי אסור ואפילו בלי אסמיק לולי דהוא דבר מיעוט היה גם חתיכה אסורה כמ"ש התוס' ואם אין חמץ חריף איך יבליע בחתיכה ודוחק לחלק בין דם לשארי דברים כי מנלן לחלק ולהקל וגם הך דכ' הרא"ש בציר שיתן על האש וכ"כ ג"כ בדם ומ"מ ילפינן מיני' לשאר איסורים: מזה נראה דאפילו חומץ יין גרוע ג"כ משוי כבוש רלא כמ"ח בא"ח סי' תמ"ז דרוצה לחלק בזה בין חומץ יין גרוע ובין יין משובח דהא בגמ' אמרינן דאפי' בחומץ גרוע מחליטין דאתא לקיוהי דפירא וסתם אמרינן חלא אי אסמיק דהחתיכה ג"כ אסור ש"מ דבכ"מ דאיתא לקיוהי מבליע והדבר מבואר: ומעתה אף דנימא כדעת הש"ך דהרא"ש דכתב על הך עכברא דנפל לחלא דבעינן כבישה מע"ל חולק. מ"מ להחמיר שומעין לאינך פוסקים אף גם י"ל ברא"ש חילק בין חלא דשכרא לחלא ואמת כי יש קצת ראיי' דחלא חריף דהא רבינא ביקש לשעורו בק"א ואמר לא גרע מתרומה וקשה אם אתה רוצה להחמיר להורות בו כדין תרומה שיבליע כדין תרומה בק"א דיו להיות כתרומה והא קיימ"ל כל הנכבשים זה עם זה מותרים ואף פה יהיה נכבש מותר כמו שאין תרומה אוסר וע"כ צריך לומר דהא שומים ובצלים אף בתרומה אוסר וחלא כ"כ חריף ודאי כשומים ובצלים וא"ש והדבר מוכרח: ולכן יותר נראה ברא"ש דס"ל כרש"י דפי' הא דבעי בחלא מהו משום דלמא חוזק החלא מונע ליתן טעם לפגם וס"ל לרא"ש תרתי לא עבדי החורפא של החומץ לעכב הפגם ולהפיגו ולמהר הכבישה עד שלא יצטרך מע"ל כולי האי לא אמרינן ולכך פירש הרא"ש דהי' מעת לעת כך נ"ל בדברי הרא"ש אך יהי' דברי הרא"ש איך שיהיה עכ"פ ראיה ברורה הנ"ל מכרעת דחומץ הוי כציר לענין כבוש וא"כ י"ל דהמחבר להחמיר נקט אבל לעיל בלא"ה איכא ספיקא אולי אינו משביח כלל א"כ כולי האי לא רצה להחמיר בחומץ דהוי תרי ספיקא אי משביח ואי הוי כבוש כולי האי לא מחמירין אבל כאן פשטא להחמיר שומעין:

חום כלי ראשון כו' עיין ש"ך שהאריך בס"ק ה' בדיני עירוי וראשון תחלה נאמר דעת הש"ך דדעת ר"ת והכי קיימ"ל לחומרא דעירוי מבשל כ"ק ואפי' נפסק קלוח עכ"פ מבליע כדמוכח פרק כ"צ והא דכתב רמ"א לעיל סי' ס"ח. בדנפסק הקלוח מותר לערות על התרנגולת היינו דאינו מפליט ומבליע כאחד ולא הבנתי דבריו כי הלא רמ"א לעיל בסי' צ"ב ס"ז בהג"ה כ' להלכה והוא מתשובת מהר"ם דאם הלך קלוח מקדירה ונפסק הקלוח דלא הוי עירוי ואפילו קליפה לא צריך וזה דלא כש"ך. וברור הש"ך נתכוון להא דאמרינן שם בשר חם לתוך חלב צונן דבעי קליפה וכן דפריך מנטף מרוטבו וכו' והא כולה נפסק קלוח אבל עדיין לא הועיל דאם אמרינן דהך שמעת' דקתני קולף היינו לא מתורת עירוי ומ"מ בעי קליפה דאינו מבשל רק מבליע א"כ מנלן תו לומר לשיטות ר"ת דעירוי מבשל ומ"מ אינו מבשל יתר מכ"ק הלא לא מצינו זכר לזה ועל ראיי' דהך חם לתוך צונן קשה לחלק לומר דמבשל ומ"מ רק כדי קליפה וכל הדוחק הוא מהא דקיימא לן תתאי גבר וקליפה מיהו בעי וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי ואם אמרינן דשם אינו עירוי דנפסק קלוח א"כ מנלן הא וכמ"ש באמת התוס' בזבחים כאשר נחתו לחלק בין נפסק הקלוח ומוקי להך דפסחים בנפסק הקלוח שפטו הך דעירוי מבשל לגמרי ע"ש. וגם לדעת ר"ת וסייעתו אין חילוק בין בלוע למבשל דמה דמבשל בולע ודאינו מבשל אינו מבליע כנראה להדיא מדברי תוס' דזבחים וכן ברשב"א דף צ"ב דמביא ראיה מהך דירושלמי דמה דבישל מבליע והוא דס"ל כ"ש בולע הוצרך לכנוס בדחוקים ע"ש ולשיטות הש"ך אף לר"ת בנפסק הקלוח צ"ל דמבליע וזה לא יתכן לר"ת דלדידי' ליכא חילוק בין בלוע לבישל ועל ראיי' הש"ך מהך חם לתוך צונן כבר כתבתי לעיל בסימן צ"ב דיש לומר דאיירי דבר גוש ומהך דנטף מרוטבו באמת לשמואל קשי' ולרב באמת אין נ"מ בין נפסק קלוח לאינו נפסק וכך צ"ל אף לשיטות הש"ך דהא בגמ' אמרינן לרב בנטף מרוטבו וכו' דמחמם לחרס והחרס מטוה לרוטב והוי צלי מחמת ד"א מבואר דאף מבשל ולא דמבליע לבד וצ"ל אף לשיטתו הבדל בין רב לשמואל: איברא דקשי' לי מנלן למהר"ם הך חילוקא ולהקל בין נפסק הקלוח לאינו נפסק וכמש"ל דכל חרדה של תוס' היה כדי לומר לר"ת דעירוי מבשל בכולו וא"ש הך דחלה והגעלה אבל לפי דקיימא לי דעירוי לא מבשל יותר מכדי קליפה והיינו כמ"ש התוס' מהך דשמואל א"כ מנלן להקל תו בין נפסק ללא נפסק ולכן היה עולה ברוחי דזה קשיא לי' למהר"ם לרב דאמר עלאי גבר ומבשל כונו א"כ איך משכחת לי' כלי שני הנזכר בכל דוכתי דאם היה כלי צונן ונתן לתוכה רותחין מכלי ראשון חם כן עלאי גבר והוי לי' כ"ר כמו לשמואל דנתן צוננין לכני רותח מכלי ראשון דתתאי גבר. ודוחק לומר דאם הך רותחין שנתן לכלי צונן וגברו המים ודין חמין עליהם כדין עלאי חזר ועירה לתוך כלי צונן כולי האי לא אמרינן עלאי גבר ונדון ככלי שני דזה דוחק וגם קשה המשנה דנקט לתוך הקערה מותר לתת לתוכו תבלין הא בקערה מערין מן כלי ראשון ולרב דס"ל עלאי גבר הא מבשל לגמרי כדאמרינן גבי נטף מרוטבו שמחמם כ"כ להבליע על שהכלי חוזר ומבשל אותו ואם כן הרי כאן כלי ראשון לגמרי ולכך ס"ל למהר"ם כי ס"ל לרב עלאי גבר היינו בלי נפסק הקלוח והא דמותר לערות לתוך הקערה היינו בנפסק הקלוח א"כ מצינו אף לרב כ"ש: אלא הך קושיא מנותן לתוך הקערה וכו' עדיין קשה לתוס' זבחים דס"ל רב ושמואל פליגי בנפסק הקלוח ומ"מ סובר רב עלאי גבר ואם כן הקושיא במקומו לרב איך נותן לתוך הקערה ותמחוי והיה נראה דס"ל לתוס' דיש לומר דאף דס"ל לרב עלאי גבר מ"מ בתבלין שאני דס"ל לר' יהודא דאפי' בכלי ראשון אינו מתבשלים אם כן אף לרבנן מ"מ אינו מתבשל בכלי שני אף דעלאי גבר וא"ש. אך דמהר"ם לא ס"ל הך סברא לחלק ולכך הוצרך לחלק בין נפסק הקלוח וא"כ לק"מ דאף לרב יש הבדל הקושיא מנטף מרוטבו וכו' במקומו איך אמרינן לרב ניחא הא בנפסק הקלוח רב מודה. לכן נראה לחלק כי יש הבדל בין נפסק הקילוח היינו בדבר המתבשל בקערה וכלי דמפסיק בינו לבין האש ודופני הכלי מחזקי' החום ולכך כשמערה ונפסק הקילוח פסק חום הכלי מהאש ואין לו כח לבשל אבל צלי שאצל האש היא בעצמו קולט כח וחום אש וא"כ בכל מקום שינתק חומו בקרבו מחום אש והוי כמטלטל כלי ראשון ממקום למקום וא"כ שם בפסח דהוא צלי הוי כלא נפסק הקילוח כי תמיד על הרוטב שנצלה באש כח אש. ואם יפרד מעם הבשר הוי כשני קדירות ראשונות המופרדים זה מזה וכח אש בו וזהו ברור ונכון. וא"כ גם חם שנפל לתוך צונן יש לפרש כך חום צלי אלא דא"כ ה"ל לפרש ולא היה לו להרב לסתום דבר חם שנפל לתוך צונן דמיירי בחם צלי וצ"ע. ואפשר דזהו כוונת רמ"א צ"ל אדמיקר בלע קליפה בעי הוח חומרא בעלמא איירי בשנפסק קילוח: מיהו התוס' והרא"ש דהקשו בשבת דף ב' בנותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין ופירש"י משום דתתאי גבר והקשה התוס' והרשב"א ורא"ש א"כ קשיא לרב דס"ל עילאה גבר וכן לשמואל הא קליפה בעי ונכנסו בדוחק וקשה מאי קושיא דלמא איירי בנפסק הקלוח אלא ש"מ דאף בנפסק הקילוח ס"ל דפליגי וכן משמע מכמה דוכתי והתוס' והר"ן דכתבו כן היינו דס"ל לר"ת בלא נפסק הקילוח מבשל לגמרי כנראה מלשונם אבל לפי דקיימא לן דמבשל רק כ"ק אין ראי' לנפסק הקילוח ולא מצינו לו לר"מ ממש חבר. וכן צ"ל בר"ן דאיהו מחלק בין נפסק הקילוח לאין נפסק ומ"מ הקשה בהך דחמין לתוך צונן קו' תוס' ולא תי' דמיירי דנפסק וברור. ודע הא דלעיל ס"ל להרבה פוסקים דבישל במקצת כלי צריך הגעלה בכל כלי בעירוי לא אמרינן כן דמהכ"ת יתפשט לאורך משך הכלי ולא בעובי הכלי עד דלא נאסר רק כ"ק א"ו בעירוי אינו מתפשט כלל ודו"ק: והנה ס"ס ס"ח הביא הש"ך דעת מהרי"ו שנמשכו אחריו הרב ב"י והרמ"א דהכלי נחושת אין בולע אלא באור מהלך תחתיו. ותמה הש"ך דהא קתני במשנה אחד שבישל בו ואחד לתוכו רותח טעון מריקה ושטיפה וע"כ בכלי נחושת דאי בכלי חרס צריך שבירה. אך משום הא לא אריא די"ל לעולם בכ"ח איירי וכשיטות הרמב"ם בפי' המשנה ובחיבורו דהד דכ"ח דבעי שביר' היינו בחטאת בעי אבל בשאר קדשים אפילו בק"ק טעון רק מריקה ושטיפה והך מתני' הכל בכ"ח ובשאר קדשים דדין כ"ח במריקה ושטיפה ואמת כי דברי הרמב"ם תמוהים כנודע וכמש"ל בכמה דוכתי. והרב הבה"ז כתב שיש לרמב"ם ראי' מירושלמי שהביא הסמ"ג בהלכות הגעלה ולא ראיתי משם ראייה כנראה שם. אבל מהך ירושלמי פרק הכיר' יש ראיה דקאמר דלעולם אין עירוי מבשל רק כ"מ בולע ופריך זה תניא אף בכלי נחושת כן ואית לך לומר כו' וקשה מה לו להביא ראי' מברייתא דקתני אף בכלי נחושת כן וכן המתרץ הראשון דתי' בכ"ח איך נעלם ממנו המשנה דקתני להדיא דצריך מריקה ושטיפה וע"כ בכ"נ דכ"ח צריך שביר' ומה צריך להקשות מברייתא וע"כ ל"ל דממשנה אין ראי' דמ"מ י"ל דאיירי בכ"ח וסגי במריק' ושטיפה בשאר קדשים ולכך בעי מברייתא. אמנם מהך ברייתא יפה קטען הש"ך בירושלמי דאף בכלי נחושת צריך מריק' ושטיפה בעירוי גרידא: אך לא על רי"ו לבד קושיא שלו כי אם על הרשב"א ג"כ אשר הש"ך גופי' הביאו כי שם בתה"א דף צ"ב ע"ב כתב ומפירושו של הרמב"ן ז"ל אנו למדין דאפילו כלי נחושת שערו לתוכו בין מכלי ראשון בין מכלי שני בלוע הוא וצריך הגעלה שלא אמרו שם בירושלמי שאינו בולע אלא כשהאור מהלך תחתיו שלא להצריכו מריקה ושטיפה במערה לתוכו חטאת רותח אבל בולע הוא צריך הגעלה עכ"ל. וגם בזה קושי' הש"ך דהא להדיא קתני או שעירה לתוכו רותח צריך מריקה ושטיפה ומפורש בברייתא בכלי נחושת וגם לרמב"ן צ"ל דהמשנה דלא כרמב"ם דס"ל דמהני בכ"ח מריקה דמפרש בירושלמי על המשנה אחד וכו' דאיירי בכלי חרס ובולע וקשה למה צריך שבירה הא לרמב"ן בלוע בלי בישול א"צ מריק' וא"כ אף בכ"ח לא יצטרך שבירה וצ"ל דמ"מ בכ"ח לא מהני הגעלה ולכך צריך שבירה וזהו דלא כרמב"ם דלרמב"ם מהני הגעלה ) וכמו כן יש להבין בפסחים דף ע"ו בתוס' ד"ה בשלמא דהקשו דיהי' השפוד אוסר הפסח ותי' דאין שפוד של עץ קולט חום כ"כ כמו חרס וסולת. וקשה הא אפי' בכלי נחושת מבואר במשנה דעירוי לתוכו רותח צריך מריקה ש"מ דמקבל חום שמבשל ולדברי ר"ת בישול ובלוע חד הוא וא"כ איך לא יבשל עץ ודוחק לומר דזהו לשיטת רשב"ם דס"ל עירוי מבליע אבל לא מבשל א"כ יש לחלק אף דיש כח בעירו להבליע בכלי אבל שיהיה הכלי מקבל חום שיצלה האוכל לא דאינו מבשל כלל רק מבליע. ובזה יש ליישב קושי המהרש"א דהקשה למה הקשו התוס' לרב ולא לשמואל דלפמ"ש ניחא דבס"ד בלא"ה פריך הגמ' לשמואל ממשנה ומה יתן ומה יוסיף אם יוסיפו התוס' להקשות ולתי' הגמ' דמוקי ליה בחרס רותח לק"מ די"ל נ:מו עירוי רק מבליע ולא מחמם וא"צ לחלק בין כ"ח לשברי כלים ולק"מ אבל לרב דמוקי בס"ד בחרס צונן ומ"מ אמרינן דחרס מקבל חום וצולה הפסח א"כ שפיר הקשו לרב מי ניחא הא השפוד אוסר דלחלק בין כ"ח לעץ לא ס"ל לתוס' בקושי' כלל ותי' לחלק וא"ש. אלא דזה דחוק דר"י הוא דמתרץ כן ור"י ס"ל בפרק הכירה דף מ"ב כר"ת דמבשל ואין לחלק בין בלונע לבישול כלל ולכך לא שם מהרש"א לבו לתי' שכתבתי וא"כ הדרא קושיא הנ"ל למקומו: לכן נראה דר"ת מפרש בגמ' דקאמר על עירוי לתוכו רותח בלוע בלא בישול היינו שכבר נתבשל בקדירה ראשונה ועירה לתוך כלי' שניי' ולא שייך בו בישול רק בלוע וא"כ לפ"ז קמ"ל הקרא ומשנה דלא תימא דווקא אם נתבשל בכלי זה הוא דצריך שבירה ומריקה אבל אם כבר נתבשל ואח"כ בא לכלי דלא נתבשל תו בתוכו דהא כבר מבושל ועומד ואין צריך מריקה קמ"ל דמ"מ צריך הואיל הכלי בולע ולפ"ז י"ל דמיירי כל המשנה מכלי העומד על החור באופן שהוא בולע דהיינו כ"נ שעומד על האור וכך הפי' אחד שבישל בתוכו ע"ג האור או שעיר' לתוכו רותח ע"ג האור אע"ג דכבר נתבשל מקדם ולא נתבשל כלל בכלי זה ולא שייך אשר תבושל בו מ"מ הואיל ובולע צריך מריקה וכו'. וא"ש הך דירושלמי דצריך דוקא אור מהלך תחתיו דזולת זה אינו בולע ומשנה איירי באור מהלך תחתיו וקמ"ל אף דנתבשל מקדם ולא ק"מ. וצ"ל הא דהוכיח תוס' בשבת דעירוי מבשל משום דקתני עירה לתוכו רותח דהא לפמ"ש אין כאן ראי' דבמשנה איירי באור מהלך תחתיו איירי דברי תוס' לתי' שני שכתב תוס' כאן אבל לתי' ראשון באמת אין מזה הוכחה רק ממקום אחר כמ"ש שם ראי' רבות ע"ש ובזה כל הקו' מיושבים: עוד היה נראה דס"ל לרי"ו ורשב"א דמה דמספקא לי' בגמ' דידן פשיטא ליה לתלמודא דבני מערב' כאשר שכיח בבבלי איבעי דלא איפשיט ובירושלמי איפשט אזלינן בתר ירושלמי וס"ל דודאי בנותן לתוך כ"נ רותח אף דאין הכלי בולע דקשה לבלוע הואיל אין האור מהלך תחתיו מ"מ הבשר והמרק שבתוך כלי הם מתבשלים מיני' ובי' ומצומקים ומתבשלים וכמ"ש הרא"ש בפרק כירה ע"ש. וא"כ ה"ל בישול בלא בלוע וזהו הוא ג"כ איבעי' בש"ס דילן אי כה"ג צריך מריקה. ובהכי א"ש דביקש הגמ' לפשוט דבישול בלי בלוע צריך מריקה מדתנן שעירה לתוכו רותח ופירש"י דס"ל דכמו בלוע בלי בישול צריך מריקה הוא הדין איפכא נמי וזהו דוחק דמי ישקלן בפלס אחד דיטעון מריק' מה דלא בלע כלל ומה טיבו של מריקה זו אם לא בלע כלל להא דטען מריקה אם לא בלע בלא בישול דשם שפיר שייך לשון מריקה להוציא הבלוע: אבל לפי הנ"ל ניחא דבס"ד ס"ל כירושלמי דאין כלי נחושת בולע אלא אם אור מהלך תחתיו וא"כ הא דקתני עירה לתוכו רותח היינו משום שהבשר ומרק מתבשלים כמ"ש ושפיר פשטנה דבישל בלי בלוע צריך מריקה ודחי הגמ' דלמא כאידך מ"ד דס"ל כלי נחושת בולע ואיירי דאין אור מהלך תחתיו ואם כן הך מ"ד בירושלמי ס"ל בישל בלי בלוע צריך מריקו' וא"כ שפיר י"ל אין כ"נ בולע רק הבשר ומרק מתבשלים ומצמקים והוי בישל בלי בלוע: ובזה היה אפשר ליישב ג"כ קושי' הלח"מ על הרמב"ם דהעתיק המשנה נטף מרוטבו וכו' ולא פי' בחרס וסולת רותחת דהא קיימ"ל כשמואל וכבר כתבתי לעיל מזה ע"ש. ונראה דוודאי ס"ל לרמב"ם אם אמרינן קליפה מיהו בעי ל"ק כיון דרוטב נאסר כדי קליפה הוא בלע בפסח כדי נטילה וכן בסולת כדי קמיצה רק אם אמרינן בישול בלי בלוע צריך מריקה קשה למה לא קתני במשנה ואיך השמיט המשנה דזבחים הך דינא רבתא וצ"ל דבאמת קתני לי' או שעירה לתוכו רותח דאין עירוי אוסר כלל אפי' כדי קליפה וע"כ משום בישול בלי בלוע אבל למ"ד דאין צריך י"ל דעירוי מבשל כדי קליפה ולכך צריך עירוי משום בלוע. וא"כ א"ש הא דפריך הגמ' לשמואל אדמיקר לי' בלע קליפה מיהו בעי לא מסבר' טבעית דאולי תיכף מקרר לי' עד אפילו אין מבליע כדי קליפה (ועיין במ"א דהוא רק חומרא בעלמא וקשה מנלן להקשות דלמא אינו חומרא) רק קושי' הוא ממשנה דעירוי לתוכו רותח וכו' ול"ל משום בישול בלי בלוע דא"כ תפשוט וכו' וע"כ צ"ל דהוי בלוע אבל לעיל פריך הגמ' להיפוך דאי ס"ד דמוכח ממשנה דמ"מ חם כדי קליפה א"כ ע"כ בישול בלי בלוע אין צריך מריקה דאל"כ למה לא קתני לי' במשנה כמש"ל ואם קשה תפשוט דלא בעי מריקה ודחי הגמ' בחרס רותח אבל הרמב"ם דמספקא לי' אי בישל בלי בלוע צריך מריקה כמבואר בספרו ולכך פסק דחם לתוך צונן קולף וא"כ אף כאן להחמיר אפי' בחרס צונן וסולת צונן צריך נטיל' כמש"ל ודו"ק. ועכ"פ בררנו דאין מקום לקושי' הש"ך על רי"ו מכמה טעמים וקושי' על רשב"א ותוס' ודו"ק:

אם שניהם חמי' מכלי ראשון וכו' עי' ש"ך ס"ק ח' דהביא דעת מהרש"ל דבר גוש ואפי' אורז ודותן אם הם בכלי שני מ"מ דין כלי ראשון יש להם הואיל ליכא מחיצות המקררת והש"ך לא הכריע ואני לא הבנתי א"כ מנלן לתוס' בזבחים ובשבת להוכיח מהא דתני עירה לתוכו רותח דבכל עירוי מבשל כדי קליפה דלמא הכלי מקרר לדבר חם שנפל לתוכו עד שתיכף נצטנן ואין כח לבשל אפי' כ"ק והא דאמרינן בעירה לתוכו רותח דצריך מריקה שם מיירי דעירה בשר קדשים לכלי והוא דבר גוש ושומר חומו תמיד ואין הכלי צונן מקררו כלל והוא תמיד כלי ראשון ובזה ודאי דמבשל בכלי לפחות כדי קליפה אבל במערה דבר צלול המאבד חומו ע"י קירור הכלי דלמא תיכף מאבד חומו ואינו מבשל כלל ולכך שמואל דת"כ דס"ל קולף היינו בבשר שנפל לחלב והוא דבר גוש ואינו מאבד חומו כלל ונשאר תמיד כלי ראשון ואדרבה בזה יש ליישב דיוקא דמשנה דקתני שלא יתן לתוך כלי ראשון תבלין דמשמע דמותר לערות ובסיפא קתני אבל נותן לתוך הקערה משמע בעירוי אסור וכבר כתבו התוס' דדיוקים סותרים ולפי הנ"ל א"ש דלא פסיקא לי' דאיך יאמר דלא יערה עליהן דמשמע אפילו דבר צלול וזהו מותר דאינו מבשל וכן ל"מ לומר אבל מערה דבאורז ודותן ודכוותי' דבר גוש אסור לערות דזהו מבשל ולכך סתם התנא וע"כ צ"ל התוס' דלא תירץ כך דלא ס"ל לתוס' הך חילוק כלל ולכן צ"ע. ועיקר ראיי' מהרש"ל ממה שכתבו הפוסקים דאם עירה רותחין ובתוכו זבוב לקערה דזבוב אוסר ואינו בכלל כ"ש ומזה למד דינו ורמ"א דחה מטעם עירוי אוסר והש"ך בס"ק ח' נראה דלא ס"ל דלמה נקט זבוב כל עירוי אוסר ולפי מה שכתבתי ניחא דנפסק קלוח ולולי זבוב לא היה עירוי אבל זבוב כיון דהוא דבר גוש אף בנפסק קלוח אוסר וא"כ אזלא ראיי' שלו:

איסור שהניחו וכו' עיין ש"ך ס"ק י' שהביא דעת מהרש"ל דדעתו הואיל הכלי לית לי' פליטה מגופו א"כ לא שייך תתאי ועלאי ולעולם אוסר ונאסר כולו וכן דעת הרא"ה והש"ך השיגו וטען מסוגיא דפסחים דף ע"ו בסוגי' דנטף מרוטב על החרס דשם משמע דאף בכלי שייך עלאי ותתאי ע"ש. וח"ו לומר דהי' סוג' דגמ' במקומו בהעלם דבר אבל יש ליישב דס"ל דוודאי לענין בליעה ופליטה בזו י"ל בכלי הואיל כיון דלית לי' פליט' מגופו לא שייך ביה תתאי גבר דקל לפלוט ולבלוע וזהו לענין בליעה אבל שיהי' גוף כלי מקבל חום מן הדבר שנפל לתוכו עד שיהי' חומו ככלי א' ויחזור ויצלה להדבר הנופל ברוטבו בזו אין חילוק בין כלי לאוכל דמה ענין זה שיקבל בעצמתו חום להך דל"ל פליטה בעצמי' הלא אנו דנין על גוף ועצם הדבר אם מקבל חום ומשמר חומו כ"כ אולא וא"כ מה הבדל יש בכלי לאוכל וא"כ שם בפסחים קו' הגמ' מנטף מרוטבו על התנור דיהי' התנור מקבל חום ויהי' כ"כ שיחום ויצלה הדבר בזו אין הבדל בין כלי לאוכל ושפיר קדייק כרב דס"ל עלאי גבר ולק"מ: אמנם שאר הראיי' שהביא הש"ך המה ראי' ברורים דמ"מ בכלי חרס יש מקום להחמיר ולא מטעם מהרש"ל דל"ל מגופו פליט' רק כמ"ש התוס' בזבחים דף צ"ה ע"ב ד"ה עירה הביאו בשם הירושלמי דביקש לומר דעירוי אינו מבשל כלל וה"ל ככלי שני וביקש להביא ראי' מהך משנה א' שעירה לתוכו ודחה אותו דתנן עירה לתוכו רותח וכו' בכלי חרס דכ"ח בולע טפי אפי' בכ"ש וא"כ כיון דסברה זו נזכר בירושלמי ותו' וגם דעת מהרש"ל נוטה להחמיר א"כ מנין לדחות ולהקל ומהא דפריך הגמ' מנטף מרוטבו על החרס וכו' אין כאן ראי' להיפוך די"ל דאף דממהר לבלוע אבל שיקבל חום ויחזור ויצלה הטיפה פשיטא דשוה לשאר דברים ושפיר פריך הגמ' אבל לענין מהירת הבליעה שפיר י"ל כמ"ש. ואמת דדעת הרמב"ן כמ"ש הרשב"א בשמו בת"ה דף צ"ב לא משמע כן דדייק מן האי פינכא דמלח' בי' דתברי' אף דמליח אינו מבשל וקשה האשם בכ"ח וממהר לבלוע אפי' בלי בישול וא"כ מה ראי' יש לשאר כלים אלא ש"מ דלא ס"ל כן ואפשר דהקושי' למה תברוהו יניח אותו למלוח בו שני' דאף דממהר לבלוע לפלוט לא שמענו וא"כ הרי מותר למלוח בו דאינו חם כלל אבל זה דוחק בכוונתו ופשוט דאיהו לא ס"ל לחלק רק לשיטתו דס"ל בליע ובישול תרי מילי נינהו ואם כן הא דמשני בירושלמי כ"ח בולע אין הכוונה דיש הבדל בין כלי חרס לשאר דברים רק בולע שאני ואי דאין צריך מריק' ושטיפה רק הגעלה כמ"ש הרמב"ן שם הא בכ"ח ליתא במציאות מריק' ושטיפה דס"ל כרש"י ותוס' דכ"ח אין בו הגעלה כלל ולכך פריך שם מכ"נ דאית בי' מריקה ש"מ דמבשל אבל לפי' תוס' שפיר משמע דבכ"ח יש להחמיר וא"כ דמהרש"ל והרא"ה בלא"ה מחמירין בכלי י"ל בכ"ח:

אסור לערות וכו' היינו בעליון צונן ותחתון חם דהבל אוסר אבל שניהם צוננים או שניהם חמין אף שתחתון יותר חם מ"מ מותר דדין זה לקוח ממשנה דפ"ה דמכשירין כדתנן משנה ב' המערה מצונן לצונן ומחם לצונן טהור מצונן לחם טמא וקיימ"ל כת"ק דדוקא צונן לתוך חם אסור וכ"כ הרמב"ם בהלכ' טומאת אוכלין ונתן הטעם הבל וזיעה עולה למעלה ומערבו אבל זולת זה מותר דאין באוסרין ניצוק וכמ"ש מהרי"ל בתשובה סי' ע"ב והט"ז נתן טעם משום ניצוק וא"כ אפי' בצוננין או שניהם חמין אסורי' ואינו רק בצונן לתוך חם:

שהחלב של בהמה כחושה וכו' ולזה נתכווין הרא"ש בפ' כל שעה והטור בא"ח סי' תס"ז שכתבו שחלב שנפל בחררה דאינו אוסר כל החררה כוונתו בחלב כחוש וצ"ע על דברי סה"ת הביא המרדכי ס"פ ג"ה בשמו דכתב דלכך פירש"י על האי כזית דתרבא דנפל בדיקולא שהוא קלחת דאלו הוא בלי רוטב. אפי' אותו חתיכה שנפל עליה לא היה נאסר רק כדי קליפה וצ"ע דהא חלב מפעפע ועכ"פ אותו חתיכה כולו אסור ואין כעת סה"ת לעיין בו וצ"ע:

והיתר שנצלה עמו שמינה וכו' עיין ש"ך ס"ק י"ט בקושי' דברי הטור דהא פסק דאין הנאסר יכול לאסור. ותי' הש"ך לחלק בין גופו של איסור דהא נפטם מהיתר אבל לגבי הבלוע בזה לא אמרינן מפטם והרמ"א מחלק בד"מ בין חלב כחוש דבהא אמרינן מפטם ולא בשאר מילי. ותמה הט"ז עליו בס"ק י' דהא ילפינן הך דינא דפיטום מריחא מילתא דאמרינן היתר מפטם לאיסור ושם אינו מיירי בחלב רק בבשר ואמת כדבריו ומ"ש לדחות דברי הש"ך כבר יישבו הש"ך בנה"כ אבל על דברי הש"ך יש לדקדק ממ"ש התוס' דהא שומנו של גיד מפעפע ותי' דשומנו של גיד כחוש ועוד תי' דאין שומן אוסר יותר מגיד. וכיון דגיד אינו אוסר אף שומנו אינו אסור והיינו כדעת הריב"ם וכו' וכ"כ הרא"ש שם וקשה מה בכך לו יהי' השומן היתר גמור ולא נהגו בו איסור כלל מ"מ הא יש כאן שומן ומפטם לגיד שיתפשט בכל הירך. והא להך תי' לא אמרינן שומן הגיד כחוש וכן כתב הרא"ש בפרק כל שעה דחטה הנמצא בתרנגולת בפסח דאוסר כל תרנגולת מחמת גלגול שפיד מוליך הטעם בכולו אבל אם לא נתגלגל אינו אוסר רק כדי נטילה ולא מחלק בין אם התרנגולת שמינה או דזה ש"מ דלא ס"ל דמפטם אפילו לגופו של איסור וכן דייק המ"א בא"ח סי' תמ"ז ולכן צ"ל תי' באמת לחלק בין דבר שבטבע להיות פעמים שמן או כחוש כגון בשר בזהו אמרינן מפטם כהך דריח הנ"ל אבל גיד שבעצמתו כחוש ולא יתכן בו שמנונית וכן חמץ בפסח שבטבעו כחוש בזה לא אמרינן אזיל היתר וכו' וכל זה בגופו של איסור אבל באיסור הבלוע שומן לא אמרינן כן וכתי' הש"ך ולכך כתב הטור שני חתיכות בשר שנבלע איסור והיתר שנצלו יחד דאם איסור כחוש אף שהיתר שמן מ"מ אינו אוסר יותר מכדי קליפה דהואיל דאיסור בלוע אין השומן מפטם להוליך וכו' והיינו כתי' הש"ך אף דבשר יש בו לפעמים שומן ושני התירוצים מוכרחים והך דינא נלמוד דאם כן דבר הנחסר בקליפה יאסור עוד וכן לעולם. ולפי המחברים דאין הנאסר יכול לאסור וכו'. ועדיין קשה בשר שיש בו שומן הנאסר בקלופה יאסור זא"ז וא"כ עדיין קשה ירך שיש בו גיד כיון דיש שומן דגיד להך מ"ד דמיקרי שמן בשר הנאסר כדי קליפה מגיד יאסור מכאן והלאה וכן תרנגולת מחטה. וע"כ צ"ל כתי' הש"ך ג"כ ושניהם מוכרחים וזה ברור ובלא"ה דעת רשב"א כמ"ש הפר"ח להדיא דלא אמרינן כלל אזיל היתר מפטם לאיסור ולכן יש להקל ושני תי' כמ"ש אמת. דהא דכתב המ"מ בהל' פסח והעתיקו הש"ע סי' תמ"ז ס"א ככר חמץ שנגע בככר מצה ואין שם דבר המפעפע אינו אוסר רק כדי קליפה משמע ביש שומן מפעפע לאסור בכולו אף דחמץ בעצמתו כחוש מ"מ היתר מפטם לי' וכן דייק המ"א שם אפשר דמ"מ חולק והש"ע דהעתיקו אזל לשיטתו דכאן השמיט הך דינא דאין הנאסר וכו' וחשש לחומרא. אבל באמת בטל דעתו נגד דעת התוס' והרא"ש וטור והרשב"א שכתבתי ובפרט די"ל במ"ש המ"מ ואין שם דבר המפעפע אין כוונתו על שומן רק הפי' שהם בקדרה דאף דאין רוטב מ"מ אז הבל בקדרה ומפעפע הטעם בכולו דס"ל אפשר כר"ן ומילתא דפסיק' נקט ולכך לדינא העיקר כמ"ש:

או בשר בחלב הש"ך בס"ק טו"ב האריך אי הפי' בשר שבלוע מחלב ואותו בשר נצלה עם דבר אחר או הפי' בשר שצלאו עם חלב והוא הסכים להחמיר והנה במ"ש בקושי' מגמ' בלא ניעור וכיסוי הא לא פליט וקשה הא בלע מחלב ונעשה איסור בפ"ע ושפיר פלט על זה תירץ הב"פ דרצון דאינו מפליט בחתיכה ההיתר רק כדי קליפה או נטילה אבל כל חתיכה מהכ"ת יאסור. וכתב הש"ך דנכון הוא. ואני לא הבנתי דהא אותה חתיכה שנפלה על טפת חלב לרש"י מונחת בתוך הרוטב אבל לא כולה וא"כ חתיכה שתחתיה כולה בתוך הרוטב ולפרש"י היא כולה חוץ לרוטב אבל חתיכה שתחתיה חצי ברוטב ולר"י הוי ככולה בתוך הרוטב א"כ כיון דהוי אותו חתיכה ראשונה כאיסור מחמת עצמו ומבליע בחתיכה שני' הרי יש כאן רוטב דמוליך הבליעה בתוך ובכל החתיכה ועד כאן אמרינן נטילה היינו בצלי אבל חתיכה זו המונחת ברוטב פשיטא אם מקבל בלוע וטעם דמוליך הוי כנפלה תוך הרוטב וכמו כן להר"ן דס"ל בטפת חלב הטעם משום הבל הקדירה אף זו בהבל קדירה מתפשט בכל החתיכה ולכך כתב הר"ן להדיא וכ"כ המ"א דכל החתיכה אסורה ולא נעלם מהם דברי הב"ח דצלי אינו אוסר רק כדי נטילה דכאן ליכא צלי וברור: ואין כאן תי' רק כמ"ש הר"ן ורשב"א ומ"מ דבתר דאסיק חתיכה נעשה נבילה באמת אף בלי ניעור וכיסוי כלל הכל אסור לר"י וזהו דוחק כי לישנא דגמ' משמע דהך דקאמר אלמא קסבר אפשר לסוחטו אסור קאי אהך אוקימתא דלא ניעור בתחלה אלא לבסוף אבל לא דחזר לאוקימתא קמייתא דאיירי בלי ניעור כלל ול"ל לגמ' להביא הך אוקימתא כלל דלא ניעור בתחלה רק לבסוף וכי לא ידעינן דאם אינו נ"נ דלא שייך לאסור הכל מפני שהוא מינו וכי חלב מין בשר הל"ל תיכף הא לא בלע ולא פלט אלמא קסבר אפשר לסוחטו אסור ומיושב הכל ולמה לגמ' הך אוקימת' דאיירי בלא ניעור מתחילה רק לבסוף והדבר דחוק למאוד וגם לפי דברי הלכה דאמרינן דר"י אוסר אפילו בניעור מתחלה וכו' ורבנן שרי אפילו לא ניער בתחלה רק בסוף א"כ נ"ל דר"י בכל גונא שרי אי ר"י מיירי ג"כ כמ"ש הר"ן בלא ניעור כלל והכל שוה לאיסור א"כ חכמים דפליגי בכל גוונא ואמרו אינו אסור עד שתתן טעם ברוטב וכו' דבריהם הללו יש לו שני פירושים ותואמים בהבנתו דבהך גוונא דלא ניעור כלל א"כ מה בכך בכל הקדירה ס' מ"מ אותו חתיכה נשארת באיסור דהא לרבנן ה"ל איסור בלוע ואינו יוצא מאותו חתיכה כלל ולא מועילים שארי חתיכות להתירו ואינו נסחט הימנו האיסור כלל וא"כ צ"ל עד שתתן טעם וכו' היינו לאסור אחרת אבל אותה חתיכה אסורה ואילו בניעור וכסה לבסוף לחכמים אף אותו חתיכה מותרת דהא נסחט ומותרת וא"כ איך יתכן לומר בדברי חכמים שני פירושים אבל לפי החולקים ניחא דלא מיירי כלל דלא ניער כלל דזה אינו בסוג פלוגתא שלהם ולכ"ע אינו אוסר הקדירה רק מיירי בכיסה מתחלה או לבסוף ולכך לחכמים בכל גווני אף החתיכה מותרת וא"ש. ולכן יפה כתב המ"מ דבכל גווני אפי' בב"ח לא מיקרי איסור מחמת עצמו עיקר כי דחוק לי' הלשון: וגם לפי הש"ך וסייעתו דמיקרי מחמת עצמו לא הבנתי באמת מה הבדל יש בין חנ"נ דבב"ח לשארי איסורים דבעלמא לענין חתיכה הראוי להתכבד שפיר יש הבדל דשם לוקה על אכילת בשר והרי כאן גופו של איסור משא"כ היתר בלוע מאיסור אינו לוקה וא"כ אין כאן היתר גופו של איסור אבל לענין זה שיהיה אוסר חתיכה אחרת בממ"נ אם אמרינן דאותו חתיכה נ"נ אפילו אם בא אליהו ואמר דנסחט האיסור לגמרי מ"מ אסור יא"כ פשיטא דאותו חתיכה אוסרת ולא שייך אין הנאסר יכול לאסור דמה בכך דאין האיסור הולך הא גוף חתיכה הולך כמ"ש הר"ן להדיא א"כ בכל אסורים כן כמ"ש הר"ן ואי אמרינן דאלו ברור לנו דנסחט הוא חוזר להתירו וא"כ כיון דאיסור יכול להתפשט מה בכך דהיתר מתפשט הרי נסחט א"כ אף בב"ח נימא כן ולומר הבדל דבב"ח אף דברור דנסחט החלב מ"מ הבשר אסור משא"כ בשארי איסורים אלו ברור דנסחט האיסור חוזר להתירו וא"כ א"ש. אך זהו דוחק דלא מצינו בשום פוסק (זולת בתשובת מהרי"ל שכתבתי לעיל בשמו סי' צ"ד) לחלק בין בב"ח לשאר איסורים לשיטת האומרי' בכל איסורים נעשה נבלה וא"כ אין מדברי הטור וש"ע ראי' אם הם סוברים דבשר בחלב אוסרים היינו דלא מוכח להו לומר הך סברה אין הנאסר יכול לאסור ול"ק קו' התוס' א"כ הקליפה יאסור עוד כ"ק דס"ל כר"א דלא אמרינן בשאר איסורים חתיכה נעשה נבילה ובב"ח לא שייך קליפה כמ"ש הר"ן וגם קליפה שלו הוי שאר איסורים ולא חתיכה נעשה נבילה לר"א וא"כ א"ש אבל לפי דקיימא לן חתיכה נעשה נבילה בכל איסורים וקשי' מן מלח וקליפה יחזור ויאסור כדי קליפה וע"כ צ"ל דאין הנאסר וכו' א"כ אף בב"ח י"ל כן דמהכ"ת לחלק. ואפשר דמ"מ יש להחמיר דאנן קיי"ל כר"ת להחמיר אבל לא להקל דאולי אין הלכה כר"ת רק כר"א א"כ אזלא הך דאין הנאסר יכול לאסור וי"ל דכיון דנעשה נבילה אוסר כדעת הר"ן (ואף דמשמע לעיל סי' כ"ב כרא"ם דלא אמרינן בחצי חתיכה נעשה נבילה ואם כן אין כאן ראיי' דקליפה יחזור ויאסור כדי קליפה מ"מ מהך דמלח קשי' כמ"ש המפורשים) אלא דזה דחוק דבלא"ה הך דמבלע וכו' קשיא להו כהנ"ל וכמ"ש: והנה לכאורה הייתי אומר דדברי' הנ"ל מוכרחים בתוס' בפסחים דף ע"ה נחתך וכו' דהוכיחו דמקולס דווקא דהא אמרינן גבי חמשה שנתערב וכו' דנייתי כהן בהדי דאוכל חזה ושוק ואיך יעשה כן הא חזה ושוק דאסורים לזרים א"א לצלותו עם הפסח וצריך לחותכו ולא הוי מקולס אלא דבדיעבד אין צריך מקולס ע"ש. והדבר צריך תלמוד הא פסח צלי אש ובצלי הא מבואר בגמ' דחולין דאינו אוסר רק כדי קליפה או נטילה וא"כ מה קו' ליקחו גדי כחוש שאין מפעפע ויצלו וחזה ושוק עם כדי נטילה יתנו לכהן הנמנה עמם והנשאר מותר לזרים בלי פקפוק. ולכן הייתי אומר לכאורה דס"ל כרבינו אפרים וא"כ י"ל דבר הנאסר בכדי נטילה יכול לאסור עד כדי נטילה וכן תמיד אלו אמרינן נעשה נבילה רק דלא אמרינן נ"נ רק בב"ח כהנ"ל ובזה לא שייך כן כמש"ל והנה רשב"א בת"ה כ' דלכך רק בב"ח נ"נ האוכל חצי זית חלב וחצי זית בשר לוקה משא"כ בשאר איסורים דאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים וכ"כ המרדכי וא"כ משמע בקדשים דקיימ"ל היתר מצטרף לאיסור אף ר"א מודה דחתיכה נעשה נבלה. ובזהו הקושיא שפיר דיחזור הנטילה הנאסרת ונעשה נבלה לאסור כדי נפילה וכן תמיד עד שנאסר כל חתיכה וא"כ זהו דעת ריב"א דה"ל לאסור כל הפסח לזרים דנטילה הנאסר מחזה ושוק וחוזר ואוסר דה"ל היתר מצטרף לאיסור וכן תמיד כך עלתה בדעתו לכאורה. אך מהך דתנן בזבחים דף צ"ז רקיק שנגע ברקיק יטול מקומו ואמרינן שם בגמ' עד שיבלע בבשרה וע"ש ברש"י דכתב בהיתר מצטרף לאיסור ואמרינן דאינו אוסר רק מקום שבלע קשי' דהא כל חתיכה והרקיק יאסור כנ"ל ודוחק לומר הך אתי' כמ"ד לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה וה"ה בקדשים וקו' ריב"ח מה פריך הגמ' לקמן למה ליה לי' תקנה לייתי כהן וכו' מה קושי' דלמא ס"ל כהלכתה דחתיכה נ"נ דזה דוחק וצריך לומר אף לרבינו אפרים אין עיקר הטעם בב"ח משום היתר מצטרף לאיסור רק הואיל האי לחודא שרי' כמ"ש התוס' וזהו לא שייך בקדשים וא"ש וא"כ התמוה על ריב"א במקומו עומד וצ"ע: איברא מדברי כולם שכתבו דלכך אין קליפה חוזר לאסור כ"ק דאין נעשה נבלה או אין הבלוע יוצא לא הבנתי משנה דנגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו דהא איירי בתנור חם כמ"ש תוס' שם בד"ה תנן כו' וא"כ צולה בחומו קליפת הפסח כמבואר שם בגמ' ואם כן הרי איסור גמור ונבלה גמור ולמה לא יאסור שני' כ"ק דהא הוא נבלה גמורה ותוס' שם תירץ דלכך סגי בקליפה ולא נטילה דהיא רוטב מעט אבל קושי' הנ"ל לא מיושב דקליפה יחזור ויאסור כדי קליפה ויהי' בעי פעמיים כ"ק ודוחק לומר הא דקתני יקלוף היינו מלבד קליפת הנגיעה דזהו דוחק וצ"ט:

מקרי כבוש. עבה"ט ועי' בתשובת מקום שמואל סי' נ"ב ובש"ת בא"ח סימן תמ"ז ס"ק ט"ז:

בהדחה סגי. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן נ"ו שכתב בחלב שנפל תוך כד שמן זית והרגישו בו אחר שעה או שתים ולא היה ששים בשמן נגד החלב דלכאורה פשוט להתיר דצונן בצונן לא בלע אכן דעת התוספות בע"ז דף ל"ה דשמן זית בולע ופולט אף בצונן לפי שהוא עז וחריף ואף שיש לדחות דבריהם מ"מ אין להקל נגד דעת התוס' אם לא במקום צורך או הפ"מ ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסי' ק"ג שהאריך הרבה בזה והעלה להתיר אף בלא הפ"מ ובלא עת הצורך וחכם אחד חולק עליו ודעתו במקום הפ"מ צ"ע אם יש להתיר ומ"מ כתב דדוקא בנדון דשבו"י הנ"ל שנפל דבר טמא בשמן זית צונן אבל אם שהה שמן זית בכלי איסור מעל"ע (נראה דט"ס וצ"ל פחות ממעל"ע) יש להתיר ע"ש טעמו והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דאף בנדון דשבו"י הנ"ל פשוט להתיר אף בלי הפסד קצת כביעתא בכותחא ע"ש:

וספק כבוש. עבה"ט ועיין בכו"פ שדעתו כהט"ז דדוקא בספק שיש כאן ב' חתיכות אחת נכבש מעל"ע וא' בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש מעל"ע זהו דספיקו אסור אבל אם יש ספק אם מונח כבוש מעל"ע או פחות יש להקל דאוקמינן בחזקת כשרות ועיין בשו"ת ח"י סי' י"ז שהשיג עליו דהעיקר כדעת רמ"א ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' צ"ו סק"א. ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ה על אודות באר המים אשר חפר עובד כוכבים א' ונפל לתוך המים ומת ויש ספק אם נכבש בתוכו מעל"ע וצידד להקל כיון דאין כאן רק ספק כבוש ואין כאן רק איסור עשה וגם דאיכא לספוקי שמא הוא נ"ט לפגם ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"ו שהעלה דהא דכבוש כמבושל אינו כלל לכל הדברים אלא דוקא אותם המפורשים במשניות דשביעית ותרומות וכן בשר טבעו להיות נותן טעם בכבוש אבל יש דברים שאין טבעם לבלוע בכבוש ומשום הכי אותם המינים שאין מפורשים שנאסרים בכבוש דאיכא למימר שמא אין טבעם לבלוע בכבוש יש מקום להקל בספק כבוש עיין שם באריכות:

[ מלבד בבשר עם חלב. עח"ד שכתב מיהו לבשלן אסור דנגד לבשלן הוי ספק דאורייתא ע"ש וכן מבואר בפמ"ג לעיל סי' ס"ד במשבצות סוף סק"א ובפתיחה להלכות בב"ח ולקמן סימן קי"א בשפ"ד סק"ג וכן מבואר ממ"ש לעיל סי' פ"ז סק"ג ע"ש אכן בתשובת מנחת עני סי' ל"ה הסכים להוראת הרב המורה שם להתיר לכתחלה לבשל בספק כבוש שהספק הוא אם נכבש מעל"ע והיינו ע"פ דברי הט"ז שהתיר גם בשאר איסורים מטעם חזקה קמייתא ושגם הפר"ח ונה"כ לא השיגו עליו בעיקר הדין רק על הראיה שהביא ממקוה והאריך בזה ומסיים שגם הח"ד שאוסר בבישול היינו בודאי כבוש והספק הוא בב' חתיכות דלא שייך לומר אוקי אחזקה אבל בחתיכה אחת וספק מעל"ע שרי אפילו בבישול עש"ה וצ"ע]:

בתוך חומץ. עבה"ט בשם ש"ך שחולק ואא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סי' ס"ד חולק ג"כ ע"ש ותמה אני דהוא גופיה בח"ב סוף סימן ל"ט הביא ראיה איפכא ע"ש:

כלי ראשון שהיד סולדת בו. עי' ש"ך סק"ה שחולק על מהרש"ל שמחמיר אף שאין היד סולדת בו ועי' בתשובת ב"י סימן ך' שפסק כדעת מהרש"ל משום דבירושלמי משמע כוותיה דאי כפירוש הש"ך בדברי הירושלמי קשה הא מדינא הכי הוא ולא משום הרחקה ובעל ש"ך בעצמו הודה לו ע"ש ועיין בתשובת תשואת חן סימן ו' שהאריך בזה והעלה ג"כ לענין דינא להחמיר כדעת רש"ל באין הפ"מ אבל באין עומד אצל אש אין להחמיר כלל ע"ש:

שהיד סולדת בו. עיין בספר בכור שור בחדושיו לחולין דף ק"ג שכתב דכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק נכוה לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר ואפילו בדרבנן צריך חקירה ע"ז ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שא"א להחזיק בו היד מחמת חום מקרי יס"ב לא זולת דליתא ע"ש:

ליזהר בדבר לכתחלה. ועיין בתשובת תשואת חן מסי' א' עד סי' ט"ז מדיני כלי ראשון וכלי שני ועירוי באריכות [לשון בעל הלכות גדולות ז"ל בפ' גיד הנשה דפוס זאלקווא דף ע"ט ע"ב. והיכא דאשתלי וחלב חלבא בגו כסא. מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל בי' בשרא מ"ט דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא וכן סיכא דשדא כמכא דחלבא (פי' כותח) בכסא ואע"ג דכמכא מליח הוא כי אמרינן מליח כרותח היכא דאין נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו לא עכ"ל. מגליון ש"ע של הרב הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מ"ץ דפה ק"ק ווילנא]:
(ח) נפל איסור חם. עיין בספר חמודי דניאל סי' א' שכתב דאינו נאסר תיכף אם סילק מיד אלא א"כ שהה קצת כמ"ש בסי' צ"ב ה"ב אם ניער וכיסה מיד מותר ע"ש ומה לי ניער וכיסה או סילק האיסור ע"ש:

ליזהר בדבר לכתחלה. ועיין בתשובת תשואת חן מסי' א' עד סי' ט"ז מדיני כלי ראשון וכלי שני ועירוי באריכות [לשון בעל הלכות גדולות ז"ל בפ' גיד הנשה דפוס זאלקווא דף ע"ט ע"ב. והיכא דאשתלי וחלב חלבא בגו כסא. מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל בי' בשרא מ"ט דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא וכן סיכא דשדא כמכא דחלבא (פי' כותח) בכסא ואע"ג דכמכא מליח הוא כי אמרינן מליח כרותח היכא דאין נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו לא עכ"ל. מגליון ש"ע של הרב הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מ"ץ דפה ק"ק ווילנא]:
(ח) נפל איסור חם. עיין בספר חמודי דניאל סי' א' שכתב דאינו נאסר תיכף אם סילק מיד אלא א"כ שהה קצת כמ"ש בסי' צ"ב ה"ב אם ניער וכיסה מיד מותר ע"ש ומה לי ניער וכיסה או סילק האיסור ע"ש:

מחום כלי ראשון. [עבה"ט ועמש"ל סי' צ"ד סק"ז מזה]:

שהיא חוץ לרוטב. עמ"ש לעיל סי' צ"ב סק"א בשם נו"ב.

צריך נטילת מקום. עיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סי' ט"ו שהעלה דאם בשלוהו כך בלי נטילת מקום ואין ס' נגד הנטילה דמותר (ע"ל סי' צ"א בבה"ט סק"א) אמנם דווקא בדבר הנראה לשמן אבל בדבר הנראה לכחוש והנטילה מדינא אסור באין ששים נגד הנטילה ע"ש וכן כתב הפמ"ג במשבצות ס"ק י"א:

אם נצלו יחד. עש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חלק או"ח סימן כ"ב באמצע התשובה:

אבל כלי. עבה"ט בשם ש"ך מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי כו' ועי' במג"א סי' תנ"ח ס"ק ל"ז פסק בהדיא שאפילו שמן לגמרי הבולע בכלי אינו אוסר כולו ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד שכתב דיש להקל כדעת המג"א דלא שבקינן מה דפשיטא ליה להמג"א בשביל ספיקו של הש"ך עיין שם.

אבל לא באיסור שמן. [עמש"ל סימן נ"א סק"ב ובסימן נ"ה סק"ו. ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ג שכתב עובדא הוה באשה שמלחה ששה אווזות לצורך סעודת נשואין ודרך הנחתן על נסר משופע כדרך מליחה היה כך ב' על גבי ב' וב' על גביהן ולא היו נוגעים זה בזה נא בצדיהם ולא העליונים בתחתונים אח"ז מצאו במעי של אחד מהן מכה המטרפת והיה הפסד רב וצורך סעודת נשואין ואמרתי אם היה ידוע לנו שהטרפה היה מונח בתחתית הנסר לא היה שום ספק בעליונות רק בא' שמונח בצדה כי הציר זב גם למן הצד וא"כ אותו א' היה בטל חד בחד כיון שאין איסור אלא מחמת בלוע אין כאן חהר"ל אך שספק אולי היה מהעליונים וזב הציר על כל האחרים והנה גם כי כן היה אין כאן אלא איסור דרבנן דמב"מ הוא וא"כ כיון שקרוב לודאי שיש ס' בהאווזות נגד הציר הזב מאווזא א' אם נשער באומד הגם דקיי"ל לשער בכולה מ"מ נראה לי דיש לחלק דודאי בבישול אע"ג דחזינן עתה כמה הוא מ"מ נימא ניתך משל עצמו ונבלע באחרים והדר בלע משל אחרים אבל הכא בציר נראה לעין דאפילו באווזא א' יש ס' נגד הציר ונהי דמ"מ חלילה לסמוך ע"ז מ"מ הכא דאפשר דהיה האיסור בתחתונה ואת"ל שהיה העליונה אולי יש ס' ולא הוי נמי רק מב"מ וגם לכמה פוסקים לא נאסר אלא כ"ק וא"כ כשנצלה אותו העוף צלי קדר כל אחד בפ"ע נתבטל בס' האיסור הבלוע בקליפתו נמצא דכבר קליש ליה איסורא טובא. מצורף לזה שכבר היה מקום להתיר גם עיקר הטריפות דהיה שומן טהור סותם אלא שהיה קצת ספק בזה. מכל הלין הוריתי שיסירו א' מהאווזות הה' הנותרים ואותן הד' יבשלו כל א' בקדירה לבדה ויעלה על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם אחד ע"כ דבריו ע"ש וקצת צ"ע]:

שהם יבשים. עבה"ט בשם הש"ך מ"ש אבל בדיעבד אפילו הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים. ובש"ך הביא זאת בשם הת"ח ולפע"ד נראה דיש להחמיר ולאסור אם הוא לח משום דהא טעמא דאין מליחה לכלים כתב הש"ך בס"ק מ"ב דהוי כטהור מליח וטמא תפל וא"כ י"ל דהת"ח לשיטתו שכתב בכלל כ"ב הביאו הש"ך לעיל סימן צ"א ס"ק ט"ז דבטהור מליח וטמא תפל אפילו אם הטהור דבר צלול מותר אבל לדעת הש"ך שם להחמיר אם היא צלול וכ"פ האחרונים שם א"כ הכא אם הוא לח לא שייך אין מליחה לכלים ואסור. מיהו יש לחלק בין לח לצלול וא"כ הכא בדבר צלול אסור. [כעת ראיתי בפמ"ג בשפ"ד ס"ק מ"ב שכ' דעיקר כוונת הש"ך הנ"ל במ"ש דהוי כטהור מליח כו' היינו דאין טבע המלח להפליט מכלי אלא להבליע אף שנמלח הכלי גופא הרבה דבשר המלח נכנס בחלקיו ומוציא מתוכו משא"כ מכלי ע"ש לפ"ז גם בדבר צלול יש להתיר וכן מבואר בש"ך לעיל סימן ס"ט ס"ק ס"ח שכתב דלענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח וציר מפליט כלי ע"ש ואף להמ"א בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז שחולק על הש"ך וס"ל דציר מפליט מכלי הא דוקא בדשהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור וכו' והיינו דס"ל כהדרישה שבש"ך שם]:

(סימן ק"ה סעיף א') מעת לעת בצונן. באותן מים אבל אם שפכן תוך מעל"ע ושפך לתוכו מים אחרים לא מקרי כבוש מנ"י (ככ"ר) וכ"כ הש"ך בנקה"כ (סי' קל"ה ס"ק ט"ז ובת' מעיל צדקה (סי' ל"ה) כתב וכמדומה נוהגים להתיר אם נלקח החתיכה תוך מעל"ע זמן מועט אפילו אם החזיר לאותן המים עצמן כל שלא נשרו מעל"ע בפעם א' בלי הפסק עיי"ש:

(בהג"ה) דאזלינן לקולא. ומ"מ אסור לבשלו דהוי ספק דאורייתא ויש לעיין אם מותר להוסיף עד ס' ולבשלו כיון דעתה היתר הוא לאכלו כך י"ל דלא הוי בכלל מבטל איסור לכתחלה וגם דהוי רק ספק איסור וע' בפר"מ בט"ז (רס"י ס"ה):

(ט"ז סק"א) וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור. ומפליט מכל דופן הכלי אף ממה שדבוק עלי' מבחוץ וצ"ע כ"כ באשל אברהם (א"ח סי' תמ"ז סק"ל):

(בא"ד) כנלע"ד. עיין ט"ז לעיל (סימן צ"ג סק"ב):

(ש"ך סק"א) אי הוה האיסור שמן. זה תמוה דלענין כבישה מה שלמעלה מהמים מה בכך שהוא שמן ובציר אף בפחות מכבישת ציר אסור בשמן דהציר יש בו דין מלוח דאוסר בשמן בכולו ופשוט:

(סעיף ב') ליזהר בדבר לכתחילה. וכלים ששמשו בחמין של כ"ש הוי כלכתחילה דיש להם תקנה בהגעלה וכ"ח מותר (מנ"י כל"ג):

(ש"ך סק"ה) ועומד על האש אינו אוסר. וכן דעת הט"ז (רס"י צ"ד):

(ס"ג בהג"ה) ג"כ דין תתאה גבר. ואם הניח כלי קר על איסור חם ל"א תתאה גבר ויאסר כל הכלי מהמאכל איסור או שיאסר המאכל כולו מהכלי איסור אם המאכל יש בו רטיבות קצת דהא אפי' בתחב כף לתוך קדיר' משערים רק נגד מה שתחב כדלעיל (רס"י צ"ד) וע' במשבצות זהב שם:

(ט"ז סק"ה) ורש"ל כתב. ע' במנ"י (ככ"ג ד"ג) ומצאתי בחי' הר"ן (חולין דקי"ג) בד"ה אבל אם היה טהור מלוח וכו' כ' להדיא דבנוגעים זה אצל זה אינו בכלל עילאי ותתאי לאסור הכל לכ"ע עיי"ש:

(סעיף ד') אינו אוסר אלא כד"נ. ואם הניח גבינה חמה על בשר חם אינו אוסר רק כדי קליפה (לעיל ס"ס צ"ד):

(סעיף ה') שנפל למקום ידוע. בפר"ח כ' דדוקא למקום ידוע אבל לא ידעי' היכי נפל לא מחמירים להצריך נט"מ לכל החתיכה כיון דיש בו ס' והנטילה רק לחומרא אבל בכחוש דהנטילה מדינא צריך שיטול כ"נ בכל החתיכה עי"ש ונ"ל אף בכחוש אם ידוע שלא נגע אלא במקום א' ולא ידעי' מקומו הנטילה בטל ברוב נטילות האחרות דל"ש ביה שמא יבשלם דהא בבישול יהיה ס' בכל החתיכה נגד החלב:

(סעיף ז') אחרת הנוגעת בה. ומ"מ י"ל אם לח רותח נפל על יבש שבלוע בו דבר איסור מוציא הבלוע ואסור כ"ק ונאסר הרוטב דאדמיקר לי' מקרי רוטב להפליט דבלוע כ"ק ובפמ"ג (סימן צ"א בט"ז סק"ד) כ' דאם רוטב קר נפל על גוש רותח שבלוע בו איסור י"ל כיון דתתאי גבר הוי בכלל רותח ומוציא הבלוע ונאסר הרוטב עי"ש:

(ש"ך סקי"ט) והוא הסכמת הפוסקים. ע' במג"א (סי' תס"ז סקל"ג) בשם תשו' הרמ"א דל"א באיסור דרבנן (היינו לענין חמץ בפסח במשהו) שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה וכו' משמע דבדאורייתא אמרינן דיוצא מחתיכה לחתיכה וצ"ע:

(סעיף ט') ואם ידוע שלא נגע כו' דחד בתרי בטל. לכאורה יש לעיין אף אם אפשר דנגע בכולהו מ"מ לשתרי כל חתיכה בפ"ע מטעם ס"ס ספק שמא לא נגע בזה ואת"ל נגע שמא לא נגע רק בזה ובטל באינך והכל מותר אך באמת זהו ליתא למ"ש הרשב"א בשו"ת (סי' רע"ב) שנשאל בהא דחתיכה א' מב' חתיכות למה יתחייב באשם תלוי יתבטל האיסור ברוב היתר והשיב וז"ל כיון שאינן ניכרות שמא הגדולה היא היתה של איסור וכשאכל ישראל את הראשונה שמא היא היתה של איסור בין שאכל את הגדולה בין שאכל הקטנה וכו' אלא לא אמרו רק בשאין האיסור ניכר ואיכא ודאי רוב בהיתר וביבש ולא משכחת בפחות מג' חתיכות א' של איסור שנתערבה בב' היתר עכ"ל הרי דאסור אף הקטנה אף דלכאורה הקטנה ממנ"פ מותר דאף אם היא איסור מ"מ בטל ברוב היינו דלא אמרו דבטל ברוב אלא בדאיכא ודאי רוב היתר אבל שאין ההיתר בודאי רוב דהא שמא הגדולה היא האיסור לא מקרי כלל רוב וממילא אף אם הקטנה האיסור לא בטלה וא"כ ה"נ בנ"ד דל"ש לומר את"ל נגע שמא לא נגע רק בזה ובטל ברוב דאף אם באמת קמי שמי' גליא דלא נגע רק בזה לא בטלה דאינך לא מיקרי רוב היתר דהא אפשר דנגע גם בהם וליכא רוב היתר אך עדיין קשה אף בנגע בכולהו הוי ס"ס דהא ע"כ א"א שכל החתיכות אסורות דהא בכולהו איכא ס' וע' בפר"ח דמיירי באופן דיש שיעור לאסור ב' חתיכות דאם ליכא שיעור רק לאסור חתיכה א' ממילא כיון דודאי לא אסר רק חתיכה א' בטל ברוב וכקושית הש"ך ע"ש ע"כ חד מהנהו חתיכות שרי וא"כ נימא דלאכול א' א' שרי מטעם ס"ס ס' שמא נתפשט בכולהו בשוה והוי ס' והכל מותר ואת"ל שלא נתפשט בשוה ובא' נכנס הרבה ובא' מעט שמא זו היא החתיכה שנכנס מעט בתוכה וע' ובעיקר הדין דש"ע הנ"ל הפר"ח הסכים להאו"ה דל"ש בזה ביטול דאם יפגע בזה שנגע ירגיש הטעם והוי ניכר איסור וכ"כ הפר"ח עוד לעיל (סי' ק"ב) לענין כלי שנתערב ע"ש ונ"ל שגם דעת הרא"ה והוא במ"ש הר"ן בשמו (בפ' ג"ה) דבצלי בחלב שמן אוסר בכולו ולא מהני ס' וכתב שם וז"ל דאין חלב דמפעפע מתבטל בצלי לעולם דבקדירה הוא שמתבטל שהרוטב מוליך איסור בשוה אבל בצלי שהוא מפעפע בעצמו אפשר שהרבה ממנו מתכנס למקום א' עכ"ל ולכאורה יפלא האיך כתב שאינו מתבטל בצלי לעולם הא משכחת שאם יש ב' פעמים ס' דבודאי שרי דהא החלב א"י לאסור רק עד חלק נ"ט ויתבטל חלק גדי שנאסר באידך שהוא ס"א זיתים דהא לא ידעי' מקום שנאסר אע"כ דס"ל כשיטת האו"ה הנ"ל ולא בטל וק"ל:

(ש"ך ס"ק כ"ח) לפטם האיסור. זהו נסתר מדברי המחבר לעיל (סי' ע' ס"ד):

(ש"ך סק"ל) אבל המחבר דס"ל. קשה לי הא י"ל דחיישינן דאחר שנאסר חתיכה א' מהחלב חזר ונפלט החלב מהחתיכה ונשאר בו רק משהו חלב דנשאר החתיכה באיסורה אף להמחבר דל"א חתיכה עצמה נ"נ כדאיתא בסי' ק"ו וע' בת' הרשב"א שהביא בב"י שם ואחר שנפלט החלב חוזר ואוסר חתיכ' האחרת ואדרבה על המחבר ליכא קושיא די"ל דס"ל דשמן יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אלא דלענין זה לא מהני דהכל מצטרף דמ"מ שמא לא פעפע בשוה וכמש"כ בנקה"כ וא"כ שפיר יש החשש בחזר החלב ונפלט אבל על המהר"ם עצמו דס"ל דאפילו לקולא אמרינן דאין בלוע שמן יוצא מחתיכה לחתיכה ליכא חשש כלל לא לחלב שחזר ונפלט וגם לא למה דנקט דהחלב חזר ובלע מהחתיכה דהיתר דהא מ"מ הבלע בההיתר שנבלע בחלב א"י מהחלב ואינו אוסר לשאר החתיכה:

(בהג"ה) נגד כל החתיכה שהחלב. היינו שלא במקום הפ"מ דבהפ"מ לא בעי' רק ס' נגד החלב דבמליחה בהפ"מ לא אמרינן חנ"נ ע' ש"ך (סי' צ"ב סקט"ז) ולענין אם אותה חתיכה שהחלב דבוק בה נשאר באיסורה יש לעיין לדינא ע' ש"ך:

(שם) ויש לסמוך ע"ז באיסור כחוש. משמע דסמכינן בזה על הרמב"ן דאפילו שמן איננו אוסר במליחה רק כדי קליפה וא"כ בצלי' דל"ש כן אפי' בהפ"מ אסור בסרך שמנונית משום דאין אנו בקיאים ודוק:

(שם) אבל לא באיסור שמן. כללא דמלתא בשמן ממש בין במליחה בין בצלי בעי' ס' אלא דבצלי בעי ס' ונטילה ובמליחה ס' וקליפה ובדבר שיש בו סרך שמנונית באיסור דאורייתא מקילי' בהפ"מ דדינו ככחוש דבצלי בעי נטילה ובמליחה קליפה ובאיסור דרבנן מקילי' בהפסד קצת ובכחוש לגמרי בדרבנן מקילי' לגמרי ובדאורייתא בעי עכ"פ הפסד קצת ופ"מ בש"ד (סקי"ח) מספק באם האיסור כחוש לגמרי וההיתר אינו כחוש לגמרי אם אמרי' על ההיתר אין אנו בקיאים ומפטם די"ל כיון דמפטם גופיה במחלוקת שנוי' לא מחמירי' ביה כ"כ ומ"מ מלישנא דהרמ"א כאן דכתב להקל בהפ"מ בכחוש דסומכים על דעת י"א דבמליחה אף בשמן סגי בקליפה א"כ בצלי דל"ש כן משמע דבכחוש ויש בו סרך שמנונית אף בהפ"מ בעי' ס' ע' במנ"י (סוף כלל ל"ח) דמשמע להב"י דצלי ומליחה שוים והיינו כמ"ש לעיל ולדינא צ"ע:

(סעיף י"ג בהג"ה) דמאחר שהן יבשים. ע' לקמן (סי' קכ"א בש"ך סק"י):

(ש"ך ס"ק מ"ד) דאין מליחה לכלים. בתפל"מ (לעיל סי' ס"ט) כתב דצ"ע לדינא די"ל דוקא בבלע שע"י מליחה אבל בבלע ע"י בישול יוצא במליחה וע' בבאר שבע חולין (דקי"א ע"ב) שכ' די"ל דדוקא בכלי עץ אמרינן דאין מליחה להפליט אבל לא בכ"ח וכ"כ התפל"מ (סי' ס"ט) בכוונת הרא"ש ובש"ך (שם סקט"ז) כתב בשם האו"ה דאפי' בכ"ח אמרי' הכי עיי"ש:

ויש מקילין במה שחוץ לציר. ומדברי הרב בת"ח כלל כ"ב ד"ו נראה שכן עיקר. וכן משמע דעת הרא"ש והרשב"א בפכ"ה גבי בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ואפילו חתיכה דהיתר שבתוך הציר שמן והכי משמע מהט"ו בסימן ס"ט סי"ח וכן משאר פוסקים ואף דאסרינן התם בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אפי' מה שחוץ לציר הא נתבאר שם ס"ק ס"ח הטעם משום דכיון שנמלח בכלי שאינו מנוקב פירש הדם ממקום למקום וע"ש ואולי לזה רמז הרב בד"מ שכ' וע"ל סי' ס"ט מדין זה אבל ודאי אי הוה האיסור שמן אף מה שחוץ לציר אסור כדמשמע מדברי הפוסקים לשם וכ"כ הטור בס"ס זה וכן משמע באו"ה כלל ל' ד"י וכלל י'. ולפ"ז היה נראה לכאורה לאסור לדידן מה שחוץ לכבישה כיון דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן כדלקמן ס"ה וס"ט בהג"ה אלא שא"כ לא ה"ל להרב לכתוב כאן סברא להקל כיון דלדידן לכ"ע אסור ומכ"ש שלא ה"ל לתפוש בת"ח שם סברת המקילין עיקר ועוד דבס"ס ע' כ' דבשר שנפל לציר מה שחוץ לציר מותר ועוד דהאו"ה נמי ס"ל דלא מחלקינן בין כחוש לשמן ואפ"ה בכבישה מתיר מה שחוץ לכבישה לכך נראה דאע"ג דלא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו במליחה וצלייה וכה"ג אבל כולי האי לא נחמיר וכה"ג כתבתי בס"ק י"ז ע"ש:

ואם הוא כבוש בתוך ציר או חומץ כו' ה"ה כמבושל. דעת המחבר כהרא"ש לחלק בין ציר ושאר דברים דבציר לא בעינן שישהה מע"ל דמחמת רתיחת המלח די כשישהה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח והשוה דין חומץ לציר ואזיל לטעמיה שכ' בב"י וז"ל כבוש בציר כ' הרא"ש בסוף פ' כ"ה דשיעורו כאלו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל להתבשל אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מליח הרי הוא כרותח ע"כ ומשם נלמוד שכבוש בחומץ שעד שישהה כשיעור הזה אינו אסור אלא כדי קליפה עכ"ל ותימה דהרי הרא"ש עצמו כ' בפי' בפ' בתרא דעבודת כוכבים דאף בחומץ בעינן יום שלם ומביאו ב"י בר"ס זה אלא ודאי ל"ד חומץ לציר דציר שאנו אוסרים בשביל כח המלח שיש בו די בשיעור כדי שיתננו על האש וירתיח משום דמליח ה"ה כרותח וכמבואר בהרא"ש משא"כ בחומץ וגם המחבר גופיה כ' בר"ס ק"ד לפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם) אם לא שהה בתוכו מע"ל מותר וצ"ע (שוב ראיתי בס' שארית יהודה הביא תשובת ב"י שהתנצל דבריו שבב"י דמודה דבחומץ צריך מעת לעת ודבריו שבש"ע כאן דוחק ליישב כן וע"ש) וגם הב"ח פסק דבחומץ הוי כבוש מיד כמו בציר וכ' שהרא"ש מודה לזה וליתא וכדפירשתי גם בעט"ז כתב כלשון המחבר כאן ובסי' ק"ד ולא חלי ולא מרגיש) גם בדרישה השיא דעת הרא"ש לדעת אחרת שאינה נכונה מפני שרצה ליישב מ"ש הגה"מ פט"ו בשם הרא"ש (זה לא מצאתי בהג"מ החדשים שלפני) דכי אמרי' כבוש כמבושל ה"מ בחומץ וציר כדפרש"י ע"כ ואין זה צריך ישוב שבלתי ספק שהגה"מ לא כוונו להרא"ש זה רק כוונו להרא"ש אחר כגון הרא"ש מפליז"א או הרא"ש מלוני"ל שדרך הגה"מ ומרדכי להביאם אלא נראה כדעת הרא"ש והטור וב"י דחומץ שוה בזה לשאר משקין. וכן משמע דעת המרדכי רפ"ב דביצה וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פ' ג"ה סי' מ"ט ופכ"ה סי' צ"א וכ"פ האו"ה כלל ל' דין ח' דבחומץ לא הוי כבוש אלא מעל"ע ע"ש. וכ"כ בס' א"ר דף ל"ז ע"ב ודף נ"ד ע"ב:

כתב האו"ה כלל ל' ד"ט חלב תפל ששהה מע"ל בקערה מודחת של בשר בת יומא אסורים אפי' בדיעבד וה"ה לשאר היתר ששרוי בכלי של איסור בן יומו עכ"ל והעתיק בס' א"ר דף נ"ד ע"ב ותימא כיון דלא נעשה כבוש אלא אחר מע"ל א"כ אחר מע"ל נטל"פ וגם בכלל ל"ג סוף ד"ג כ' אם שהה בו אפי' פשור שאין היד סולדת בו בזה לא נעשית בת יומא כלל דהמאכל צונן שבה אין משוי טעם הבלוע בדופני הכלי לשבח אע"ג שלגבי איסור אנו אוסרים שפיר בכה"ג אם שהה מע"ל בכלי בן יומו של איסור כדאיתא לעיל בתשובה כבוש מ"מ טעם פגום הוא עכ"ל ואין הבנה לדבריו דהרי אם שהה בו מע"ל נמי טעם פגום הוא ומצאתי בכתיבת יד הרב בגליון האו"ה בכלל ל"ד דט"ו שהרגיש בזה וכתב דמיירי שהאיסור קצת בעין ולישנא דב"י לא משמע הכי ועוד דהא בכלל ל' כ' קערה מודחת וצ"ע. שוב מצאתי בתשובת ר"ל ן' חביב סי' קל"ח ריש דף רמ"ב בתשובה דתורמוסים בבשולי עובד כוכבים כו' משמע שם להדיא דשרי וגם בלא"ה הא יש פוסקים דלא הוי כבוש אלא בג' ימים וגם בלא"ה הרבה פוסקים דלינת לילה פוגמת וכדלעיל ס"ס ק"ג:

ובפחות משיעור זה כו'. גם הרב מודה לזה דלא הוי כבישה בפחות משיעור זה וכדכתב נמי בד"מ מיהו עכ"פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו כמ"ש בת"ח כלל ו' ד"ט ובס"ס ע' בהג"ה ונ"מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להרב אינו אוסר רק כדי קליפה וכמ"ש בסי' זה ס"ק ל"ח ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו ודוק:

וע"ל כו'. ועמ"ש בסי' ע' בס"ק ל"ו וע' בסי' ס"ט סי"ח ובמ"ש שם:

וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה. פי' אפי' הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל ר"ס צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר זה ובספרי הארכתי בדיני עירוי וכלי שני וכאן אכתוב בתכלית הקצור מה שנוגע בשרשי הדין דעת רשב"ם שהביאו התוס' פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ה ע"א) ופ' כירה (שבת דף מ"ב ע"ב) והרא"ש והר"ן לשם ומרדכי והגה"א סוף עבודת כוכבים וסה"ת דעירוי ככלי שני ואינו מבשל וכן אינו מפליט ומבליע כאחד כמו כלי שני ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקיס לשם דעירוי מבשל כדי קליפה כמו כלי ראשון ומוכח דעת רשב"ם דמ"מ עירוי מבליע כדי קליפה כגון אם עירה איסור רותח על היתר או חלב על גבי בשר אוסר כדי קליפה אלא דאינו מפליט ומבליע כאחד ולכך מותר לערות על התרנגולת למולגה וגם מוכח דעת רשב"ם דכלי שני אינו מבליע כלל אפילו כדי קליפה ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים דלעיל מוכח דסבירא ליה דעירוי כמו שאינו מבשל בכולו כך אינו מבליע בכולו ודלא כמהרש"ל בתשו' סי' ס"ב שכתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבליע בכולו ובפרישה סי' ס"ח כתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבשל בכולו והוא תמוה ומוכח נמי דעת ר"ת דלעיל דכלי שני אינו מבליע כדי קליפה וא"כ דעת כל הפוסקים דלעיל והסמ"ג מכללם שעומדים בשטת ר"ת כן ודלא כמ"ש מהרש"ל באו"ש סי' ל"ג דלסמ"ג אפי' כלי חרס בולע בכלי שני וכ"ש דבר מאכל וכן דעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים דכלי שני אינו מבליע כלל וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ג דין א' ותימא דבהג"ה בא"ח ר"ס תנ"א משמע דסובר דכלי חרס שנשתמש בו חמץ בכלי שני אסור ואולי משום חומרא דחמץ נגע ביה ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכלי חרס במקום שאין הפסד כל כך בשגם שהרמב"ן והרשב"א בתה"א דף צ"ב סוברים דאפילו בכלי נחושת מבליע וגם יש פוסקים דאע"ג דכלי שני אינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ אבל על כל פנים אין לאסור כולו בכלי שני וכן מהרש"ל בתשו' שם לא כתב דמבליע אלא כדי קליפה ותימא על מ"ש בספרו פכ"ה סי' ע"א לאסור כולו. ובב"ח בסי' זה מחמיר ביותר דכלי שני מפליט ומבליע כאחד ואוסר כולו והוא תמוה ואנן קי"ל לחומרא דעירוי דכלי ראשון מבשל כדי קליפה והלכך לענין שבת ובשר בחלב אסור ואפי' בעירוי שנפסק הקלוח מבליע מיהא כ"ק לכ"ע וכמ"ש הפוסקים וכדמוכח בפרק כ"צ (דף ע"ו ע"א) ואע"ג דמדברי הרב סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכלי ראשון על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפי' קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כאחד אבל מ"מ מבליע והכי משמע להדי' מתוס' דזבחים והמרדכי והג"א והר"ן דסוף עבודת כוכבים מיהו ודאי דסגי בקליפה ואינו מבליע יותר והכי מוכח מהא דכתבו הפוסקים והט"ו סי' צ"א ס"ד בחלב רותח שנפל על בשר צונן דקולף הבשר ומותר וכן הוא בש"ס פכ"צ שם. וכל חום היינו דוקא כשהיד סולדת בו אבל אין היד סולדת בו אפי' הוא כלי ראשון שעומד על האש אינו אוסר כלל וכ"פ הפוסקים ראשונים ואחרונים בדוכתי טובי וכ"כ מהרש"ל פכ"ה סימן ע"א אלא שאח"כ כתב אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד על האש כל זמן שהוא חם אפי' אין היד סולדת בו דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דהרי בירושלמי פרק כירה איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו והיינו שאין להיד שליטה בו דהיינו היד סולדת בו אבל כשהיד שולטת בו מוכח התם בירושלמי להדיא דשרי לכ"ע וכן הסכמת הפוסקים וכ"כ בת"ח כלל נ"ז דין י"ב אלא דבכלל כ"ג ד"ג פסק כהרשב"א וטור דצונן לתוך חם שאין היד סולדת בו צריך קליפה וצריך לומר דסבירא ליה דאע"פ שאין היד סולדת בו מבליע כדי קליפה וכן יש להחמיר אע"פ דמדברי שאר הפוסקים לא נראה כן ודו"ק:

הכל אסור. היינו בדבר של רוטב או בצלי שמן וכה"ג משא"כ בכחוש לדעת הט"ו ולדידן בכל ענין אסור:

אבל אם כבר מונח בכלי שני כו'. דוקא אם כבר מונח בכלי שני אבל הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי כ"כ בד"מ וכן משמע מדבריו כאן בהג"ה ועיין בס"ק ט':

אם שניהם חמים מחום כלי ראשון כו'. ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' ע"א דבדבר גוש כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדרה אם היד סולדת בו דינו לעולם ככלי ראשון ואין בידי להכריע רק נ"ל כיון דהתוס' פרק כירה כתבו הטעם לחלק בין כלי ראשון לכלי שני דכלי ראשון כיון שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה א"כ נראה דהכל תלוי בדפנות א"כ דבר גוש נמי כיון דמיקרי יבש לא שייך בו דפנות וכ"כ באו"ה כלל ל"ז ד"ז דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל לעולם כל זמן שהיד סולדת בו ע"ש וכן משמע לכאורה בסוף ש"ד בדיני זבוב ובאו"ה כלל נ"ז ד"ג בשם המרדכי במה שכתבו שם דאם עירה תבשיל עם זבוב לקערה ונפל שם הזבוב תחלה דנאסר הקערה כדי קליפה כדין חם לתוך צונן דאין שייך לזבוב היוצא מן הרותח להיות ככלי שני עכ"ל וכמו שפירש מהרש"ל שם אף על פי שמצאתי כתיבת יד הרב בגליון האו"ה כלל כ"ז שכתב וז"ל נ"ל דמטעם עירוי קאמר מאחר דהזבוב נתערב עם התבשיל מקרי עדיין כלי ראשון כשאר עירוי האוסר כדי קליפה אבל בלא זו אין לחלק בין זבוב לשאר עירוי עכ"ל הרב לטעמיה כאן בהג"ה ולעיל סי' צ"ד ס"ד אזיל לטעמיה וכן כתב בת"ח סוף כלל ס"א שהמנהג פשוט כשאוכלים בשר שהוא בקערה עם סכין חולבת דאין אוסרים כו' אבל פשטא דלישנא דש"ד ופוסקים הנ"ל משמעין כמהרש"ל וכן משמע לכאורה מדברי הב"י ר"ס ק"ז וכמו שכתב הפרישה לשם בהדיא ע"ש (ועמ"ש בר"ס ק"ז ודוק) והרב בד"מ כתב דבסי' ק"ז נמי מטעם עירוי אתינן עלה ודחה דברי מהרש"ל באין ראיות מוכרחות וצ"ע מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כעין רוטב נראה דיש לסמוך אדברי הרב וכן משמע באו"ה שם דדוקא בדבר יבש לא שייך כלי שני ואולי גם מהרש"ל לא קאמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים וכן משמע מדבריו שם ע"ש והב"ח כתב ג"כ בזה סברות מלבו ואינן מוכרחות והנלפע"ד כתבתי:

ואם האחד צונן ההיתר צריך קליפה. ובשר וגבינה שנגעו זא"ז וא' מהם צונן שניהם צריכין קליפה וכן משמע באו"ה שם ופשוט ומהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פרק כ"ה ס"ס ע' דאם האיסור חם נראה פשוט לדברי הסמ"ק שמחלק בין חום האור למליחה שכולו אסור ואני תמה דהרי הסמ"ק (סימן ר"ה דף צ"ו ריש ע"ב) כתב בסוף דבריו וז"ל בפרק דם חטאת אמרינן חתיכה בחתיכה רקיק ברקיק יקלוף את מקומו תימא דמ"ש מחם לתוך חם דמיתסר כו' ושמא י"ל התם גבי חם מיירי זה ע"ג זה והתם גבי רקיק מיירי בזה בצד זה עכ"ל ומביאו המרדכי פכ"ה אלמא דאפי' בשניהם חמים מתיר בקליפה וכן הביא האו"ה שם ומהרש"ל גופיה באו"ש סימן כ"ח על שמו ע"ש:

איסור שהניחו בכלי היתר כו'. זה דעת האו"ה וכ"כ הרשב"א בחדושיו (פכ"ה ובתה"א דף ע"ג) וזה לשונו לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא אם נתן בה בשר רותח סגי ליה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי וכ"כ רבותינו בעלי התוס' עכ"ל ומהרש"ל פ' ג"ה ס"ס מ"ה ופכ"ה ס"ס ס' חלק ע"ז וז"ל נראה בעיני דליתא להאי סברא כלל מאחר שהוכחתי מכל הגדולים דס"ל דבקערה שהיא בת יומא אוסרת דבר חם בלא רוטב מאחר שאין בה פליטה מגופה (וכמ"ש הרב ס"ס ז') ממילא דלא שייך נמי למימר גבי קערה או כף עילאה גבר או תתאה גבר כי אם בשני מיני אוכלים שטבען להיות חם וקר משא"כ כלי שאינו טבע בכך א"כ אם שאצלו מפליט ובולע וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרה מגוף האיסור בכלי היכא דליכא ששים לפי מאי דקי"ל דחום הצלי וחום הבישול הכל בששים עכ"ל ובש"ס פ' כ"צ (דף ע"ו ע"א) גבי נטף מרוטבו לא משמע לכאורה כן והכי מוכח להדיא בתוס' פרק כ"ה (דף קי"א ע"ב ריש ד"ה הלכתא) והרא"ש לשם גבי מ"ש דדגים שעלו בקערה של בשר וא' מהן חם דבין למ"ד עילאה גבר ובין למ"ד תתאה גבר קליפה מיהא בעי עכ"ל משמע דאפי' בכלי אמרי' תתאה גבר וכן דעת הר"ף בהגהת תשב"ץ סי' שמ"ט וכ"כ ש"ד בסוף הספר בדיני זבוב וכן דעת הב"י בס"ס צ"ד וסי' צ"ה והרב והאחרונים וגם הרשב"א בחדושיו פכ"ה דף קי"ז ע"ג ואו"ה כלל ל"ו והרב (וכדלקמן סעיף ז') גופייהו נמי ס"ל הכי דכלי אוסר דבר חם בלא רוטב א"ו לא תלי בהכי מידי דנהי דאוסר דבר חם בלא רוטב היינו היכא ששניהם חמים או התחתון חם לאסור כדי נטילה ולדידן כולו א"נ העליון חם לאסור כדי קליפה לאפוקי אם לא היה אוסרת בלא רוטב דלא היה צריך לא נטילה ולא קליפה ומהרש"ל שתלה זה בזה לא ידעתי מה ענין זה לזה גם תמהני עליו דהא איהו גופיה פסק בפכ"ה שם דאם נתן רותח גמור כרוטב רותח בקערה שמלח בה בשר סגי בששים נגד קליפתה ואי תימא דלא שייך בכלי תתאה גבר נבעי ששים נגד כולה דהא ס"ל התם בסי' ע"ו דכל הכלי נאסר במליחה וצ"ע:

אסור לערות כו'. משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהראי' שהביא המרדכי פכ"ה ע"ש:

ירך שצלאו כו'. פי' דשמנו של גיד אוסר מדרבנן וכדלעיל סי' ס"ה ס"ט וסי' ק' דאילו גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא וכמו שנתבאר שם והרב בת"ח סוף כלל ל"ז כתב דירך שנצלה עם שמנו של גיד צריך קליפה וצ"ל דלאו דוקא נקט אלא אה"נ דבעי נטילה ומפני כך סתם כאן כדברי המחבר א"נ כאן ל"ד מיהו היינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הרב דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה"ג יש להצריך ששים אפילו במליחה וכמו שיתבאר בס"ק כ"ו וכ"ש בצלי:

אבל אם היא ברוטב. לר"י אפי' מקצתה כצ"ל וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ב ס"ב וע"ש מדינים אלו:

וחתיכת היתר שנצלה כו'. הטעם כתב הב"י דאזיל היתר ומפטם לאיסור והדר אזיל האיסור ומפטם להיתר ועי' בס"ק י"ח:

וכל דבר שיש לו פעפוע כו'. צריך נטילת מקום ודעת מהרא"י דכל היכא דבטיל בששים א"צ לא נטילה ולא קליפה ומהרש"ל באו"ש ופג"ה סי' כ"ח כתב דבכחוש יש להצריך קליפה במליחה ונטילה בצלי אף בדאיכא ס' אבל שמן יפה כתב מהרא"י והמחמיר הוי כסיל בחשך הולך עכ"ד וכה"ג כתב מהר"מ מפאדווה בתשו' הרב סימן צ' עיין שם ודעת הרב בת"ח ריש כלל ל"ז גבי צלי וריש כלל ל"ח גבי מליחה כהמחבר וכ"כ כאן בהג"ה וכן הפוסקים הקדמונים המפורסמים סוברים כן:

או שאר איסור דשייך בו שמנונית. ונתבאר בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית מיהו בסעיף ט' יתבאר דנוהגים לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א"כ ה"ה בצלי דצלייה ומליחה שוין בזה וכן משמע בהדיא בת"ח סוף כלל ל"ז וכן משמע מדברי מהרש"ל ושאר אחרונים והא דסתם הרב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כדי נטילה היינו באיסור דרבנן כדלקמן ס"ט וע"ש:

הא דחתיכת איסור כו' או בשר בחלב כו'. משמע דהיינו חתיכת בשר שנבלע מחלב שנחשב כל החתיכה גוף האיסור וכמ"ש הפוסקים בסי' צ"ב (הבאתים שם ס"ק י') וכלשון הזה כתבו הט"ו לעיל ר"ס ק"א אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד אא"כ איסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב כו' ופי' ג"כ דהיינו שנבלע מבשר בחלב וכן הבין מהרא"י (בהגהת ש"ד סי' צ"א) והד"מ והדרישה סכ"ג ושאר אחרונים דברי הטור שהם כדברי המחבר דחתיכת בשר הבלוע מחלב אוסרת חברתה בנגיעה בלא רוטב אכן הרשב"א כתב בת"ה (בית ד' שער א') דברים אלו שאמר אפי' בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע ואע"פ שעשאוה כחתיכת נבלה לא עשאוה כנבילה עצמה לדבר זה ע"כ לשונו ובכתבי מהרא"י סי' רמ"ט כתב בשם מורו וז"ל ועוד מסופק אני בבשר שקבל טעם מחלב שלא היה בו ס' לבטלו ונאסר ושוב נגע כשהוא חם בבשר אחר כתוב במרדכי (פכ"ה) בשם ר"י וכן בסה"ת דאינו אוסרו בלא רוטב בשמעתא דטפת חלב והוכיחו סברא זאת מההיא דניער וכיסה וקשה דמ"ש מהא דכתוב בסה"ת דבשר בחלב שאני משאר איסורים דהא דחה"ל לא בטלה דוקא כשהוא שרשו של איסור ולא שנאסרה ע"י בליעת איסור וגבי בשר שנאסר מחלב לא אמרינן הכי ואינה בטילה ואף כי משנה שלימה היא בעבודת כוכבים דחה"ל של בשר בחלב אינה בטילה עד כאן לשונו גם בשעריו תמה על סה"ת והמרדכי בשם ר"י וסייעתו בזה וכתב וז"ל ויראה לתרץ קצת דודאי בשר בחלב כל זמן שהוא מעורב מיקרי שרשו וגופו של איסור ואפי' הבשר בלא חלב כמו כלאי בגדים בזמן שחוט פשתן מעורב בטלית צמר אסור להתכסות בכל הטלית אפילו באותו צד שאין חוט פשתן בו ואם נחתך מן הטלית אותו צד שאין בו פשתן מותר אותו צד ה"נ קים להו לרבנן שאין שום טעם הולך מחתיכה זו רק טעם דבשר לחוד ולא שום חלב אלא א"כ ע"י רוטב וה"ל כאלו בא אליהו ז"ל ואמר לנו נחתך מן הבשר זה חתיכה קטנה שאין בה שום טעם חלב והוי שרי כההיא דכלאים וצ"ע עכ"ל וכ"פ מהרש"ל באו"ש בספרו פג"ה סי' מ"ה וכן מוכרח לכאורה דעת הרב סי' צ"ב שכתב דאם נפלה טפת חלב על חתיכה שבקדרה ולא ניער ולא כיסה כלל אינו אסור רק החתיכה לבד ושאר הקדרה מותרת ואם היה סובר דבשר בחלב כיון שהיא עצמה נבילה ונחשב גוף האיסור אוסרת חברתה בלא רוטב א"כ היה מה שבקדרה אסור לדידן דקי"ל דחם בחם בלא רוטב אוסר כולו (וכמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ט מהמ"א והרא"ה בס' ב"ה דף ק') ואם כן בע"כ צ"ל שפירש דכאן מיירי שנגע בשר חם בגבינה חמה וכמו שפי' מהרש"ל באו"ש ובספרו שם ומביאו הב"ח ואין זה עיקר אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו מטעם שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אבל מ"מ מה שאינו גוף האיסור רק ע"י בליעה לא חמיר כ"כ ואוקמוה אדינא דאינו אוסר כשאינו מפעפע וחלב אינו מפעפע וכמ"ש הרשב"א וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ג' וכן כתבתי שם בשם הר"ן גם הוכחתי שם שכן דעת הפוסקים והט"ו דחלב איסור כחוש מיקרי ואינו מפעפע ע"ש וראיה לזה שבת"ח כלל כ"ח כתב סתם דאם בלע איסור שאינו מפעפע אינו אוסר בנגיעה אע"ג דלא בקיאינן בין כחוש ושמן אלא ודאי כולי האי לא מחמרינן גם מהרש"ל גופיה כתב באו"ש שם שדוחק לפרש דברי הטור כן והב"ח ג"כ בסי' צ"ב הבין דברי הטור כמו שהבינם מהרא"י אלא שהקשה שם ע"ז מהא דקאמר בש"ס פכ"ה מיבלע בלע מיפלט לא פליט ותירץ דאינו אלא לענין שלא יהיו החתיכות האחרות אסורות לגמרי אבל נטילה ודאי בעינן עכ"ל ויכול להיות כן דהא לא קאמר התם הכי אלא אמאי דבעי ר' התם למיסר כל החתיכות האחרות לגמרי מפני שהן מינה ומתמה ש"ס מיבלע בלע מיפלט לא פליט אבל ל"נ דבלאו הכי לק"מ דלא קאמר התם הכי אלא מקמי דהוי קי"ל חנ"נ כדאי' התם בהדיא אבל לבתר דמסיק אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ א"כ נחשב הבשר גוף האיסור ואה"נ דאוסר דנהי דלא פליט החלב עצמו מ"מ כיון דע"י חבורן נאסרו א"כ הבשר שנחשב גוף האיסור אוסר וכ"כ הר"ן ס"פ כ"ה וכ"פ הרב המגיד פ"ט מהמ"א בשם הראב"ד וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית שם ומעתה מ"ש מהרש"ל בספרו שם ומ"ש מהרא"י והמחמיר בכל זה תע"ב איני רואה מקום לחומרא זו כו' שאין איסור בלוע מפעפע בלא רוטב אפי' בבשר בחלב כו' כמו שהוכיח ר"י בראיה ברורה בשמעתא דטפת חלב כו' והטוי"ד לא דק כו' עכ"ל הוא לא דק דאין כאן ראיה ברורה וכמ"ש ויכול להיות שגם ר"י שבמרדכי וסה"ת ושאר פוסקים סוברים כן ולא הביאו ראיה רק לשאר איסורים מהך שמעתא דטפת חלב דקאמר בש"ס מיבלע בלע מיפלט לא פליט מקמיה דהוי ס"ד דחנ"נ והוי גוף האיסור ואף שמהרא"י בכתביו ובהגהות ש"ד לא הבין כן מדבריהם מ"מ אינו מוכרח כ"כ ע"ש וראיה לדברי שבסמ"ג דף צ"א ריש ע"ג כתב ג"כ דברי ר"י ופי' מהר"א שטיי"ן דבריו דה"ה דנבלע בשר בחלב אוסר כמו בנבילה ע"ש ובבאר שבע השיג על מהרא"ש בזה שלא כדת ודוק וכ"פ באו"ה סוף כלל כ"ט ד"ו דבבשר בחלב חשיב איסור מגופו אף לענין זה ומ"מ נראה דאין לאסור יותר מכדי נטילה כיון דבלאו הכי קי"ל דאין איסור חם אוסר היתר חם בלא רוטב יותר מכדי נטילה אלא דאנן מחמרינן מטעם דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ובכה"ג אין להחמיר וכמ"ש וכ"פ באו"ה כלל כ"ח ד"ד דחתיכת בשר שבלעה חלב ונגעה בחתיכה אחרת צריך קליפה וקליפה לאו דוקא אלא נטילה. שוב מצאתי באו"ש מהרש"ל שנדפסו בלובלין בדף ל"ג כתוב שם הג"ה ממהרש"ל שהביא אדרבה ראיה מפכ"ה דגבי בשר בחלב אוסרת חתיכה חברתה בלא רוטב וכתב שם שכן פסק מורו ורבו הגאון וע"ש:

אפי' אם נצלו ביחד. וכ"פ הרב בת"ח כלל כ"ח ד"א ועוד פסק שם בשם או"ה דמליחה שוה לצלי וז"ל בסימני ת"ח שם הא דחתיכה אוסרת חברתה בנגיעה דוקא שאיסורה מחמת עצמה אבל חתיכה שנאסרה מאיסור ע"י בליעה אינה אוסרת בנגיעתה אפי' נצלו או נמלחו יחד וה"מ דבלע מאיסור שאינו מפעפע אבל אי בלע מאיסור המפעפע אוסר בנגיעתה עכ"ל וכבר כתבתי בס"ק שלפני זה דדעת הרב ואו"ה דאע"ג דלא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר ע"י בליעה לא נחמיר כולי האי ומוכח שם בת"ח דדם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה וכן מבואר בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים דדם אינו מפעפע ונהי דקי"ל בכל דוכתי גם בדם לשער בששים מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן וכמ"ש הרב בס"ט מ"מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע"י מליחה וצלייה ומ"מ נראה דהיינו דוקא שנמלח והודח כדינו ואח"כ בלע דם וכדאיתא באו"ה סוף כלל י"ב בכה"ג הוא דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה וצלייה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט בש"ס וכל הפוסקים שאוסר במליחה וצלייה וכמו שנתבאר בס"ס ע' ומהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ה כתב דדוקא בשני דברים יבשים חמים ע"י בישול קי"ל הכי אבל בצלייה ומליחה אמרי' שפיר דמפעפע מחתיכה לחתיכה לדידן אפי' באיסור שאינו שמן ואל תשגיח בדברי (הרשב"א) והטור שכתב דאפילו בצלייה אינו אוסר בלא רוטב דס"ל דאף בצלי אינו מפעפע עכ"ד ודעת או"ה כדעת הרב וכ"נ עיקר:

אם נצלו ביחד. אפי' החתיכה שנבלע בה האיסור שמן ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו עכ"ל הטור והוא הסכמת הפוסקים והמחבר שהשמיטו נראה מפני שהקשה בב"י ע"ז וז"ל ויש לתמוה על דברים אלו שהם סותרים למ"ש לעיל סעיף ה' אפי' חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שנצלה עמה שמן האיסור מפעפע בכולה עכ"ל. והיינו כמו שפי' שם דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור הכחוש והדר האיסור ומפטם להיתר ואם כן ע"כ השומן מוליך האיסור עמו ואע"ג דדין דהכא הוא מוסכם מכל הפוסקים כמ"ש בב"י ודין דלעיל לא הוזכר בשום פוסק עם כל זה חש המחבר להחמיר לעיל ס"ה וכאן סתם הדברים ולא אמר בה לא איסור ולא היתר זהו נראה בדעת המחבר אבל אין זה עיקר אלא נראה דודאי האי דינא דהכא קושטא הוא דהוא מוסכם מכל הפוסקים והך דלעיל לא קשיא כמ"ש מהרש"ל והפרישה והב"ח דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו בהא קאמר לעיל דאפי' האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו מאחר דבע"כ בלאו הכי פולטת רוטב של איסור ובלאו הכי אוסר כדי נטילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור והרב בד"מ תירץ דלעיל מיירי בחלב כחוש הלכך כיון דחלב מפעפע אלא שכחוש אינו מפעפע בקל ההיתר שמן מפטם ליה עכ"ד ועיין בס"ק י"ג:

אוסרת חברתה כו'. נראה דהכא אפילו להט"ו אוסר כולו עד ס' נגד האיסור הבלוע דהא תלי טעמא שהאיסור הבלוע בעצמו מפעפע ויוצא וכ"כ באו"ה כלל כ"ט ד"ד בהדיא:

או בתחתונה חמה והעליונה צוננת. כ"כ הרשב"א בת"ה ומשמע הא אם התחתונה צוננת אפי' קליפה לא בעי וטעמא נ"ל דהא דקי"ל חם לתוך צונן קולף היינו משום דמקמי דמוקיר ליה א"א דלא בלע פורתא והיינו דוקא מגוף הדבר שאצלו בולע מיד ממנו מעט מקמי דמוקיר ליה כיון שנוגע בו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה מקמי דמוקיר ליה:

אבל כלי שבלע איסור כו'. מאחר שאין בו פליטה מגופו אוסרת היתר כולה ונראה דדוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלי רוטב וכמ"ש הרב ס"ס צ"ב וצ"ג גבי שתי קדרות וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ה וכתב עוד שם אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהן כף של בשר או חלב בן יומו שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשיב המאכל כאילו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף ע"כ:

אוסר היתר כו'. וכתב ע"ז בד"מ ופשוט הוא דאינו אוסר רק כדי קליפה בלא רוטב כמו שנתבאר לעיל עכ"ל ואע"ג דבשני דברים של מאכל יבשים קי"ל דאוסר בכולו בכלי שאני וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ק ל"ב שדעת הרב כן ואע"ג דמדברי מהרש"ל שהבאתי בס"ק ט' משמע דס"ל דאף בכלי אוסר לגמרי י"ל דמיירי שהוא דבר יבש שיש לו רטיבות קצת והלכך כיון דמדינא מפליט מיהו שפיר ואוסרת כדי נטילה וכמ"ש בסי' ס"ט ס"ק ס' לדידן אוסר עד ס' משא"כ ביבש לגמרי דאינו מפליט רק כדי קליפה מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפי' ביבש לגמרי אוסר בס' ואע"ג דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא מחמרינן כמ"ש לעיל בסי' זה בכמה דוכתי ומ"מ צ"ע לדינא:

וי"א כו'. הטעם כתב הסמ"ק (סימן כ"ד דף צ"ה ע"א) דהא דקאמר בש"ס שהקרום מפסיק לא קאי במסקנא ומהרא"י הוסיף עוד טעם דחיישינן שמא נפחת הקרום:

ואם נתבשל כך כו'. משמע דאפילו לא נמלח או נצלה תחילה מ"מ הוי איסור דבוק וצריך ששים נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות וכ"כ מהרא"י בכתביו סימן צ"ח:

מליח שאינו נאכל מחמת מלחו. וכבר נתבאר שיעור מליחתו בסימן צ"א ס"ה ע"ש:

ולהצריכם נטילת מקום. אבל א"צ ס' וכ"פ בת"ח סוף כלל ל"ז ואע"ג דקי"ל אפילו בציר ואפילו בכחוש ממש לשער בס' וכמו שיתבאר מ"מ שמנו של גיד דאינו אלא מדרבנן וכמו שנתבאר בסי' ס"ה ס"ח מקילינן ביה וכ"כ בת"ח סוף כלל ל"ח מיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הרב סי' ס"ד ס"ך דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' וע"ש:

ואם הבשר שנמלח שמן כו' ואפילו בשומן דגיד כו'. ק"ק דהל"ל רבותא יותר אפילו בכחוש לגמרי כדלעיל ס"ס ה' בצלי וכ"כ בב"י ואעיקרא דדינא השיג מהרש"ל בהגהותיו לטור ומביאו הב"ח וז"ל דאפילו אי אמרינן הכי ה"מ לענין צלי שחום האש מפטם מהאי להאי וגם שניהם חמים שהרי נצלו זה עם זה אבל במליחה לא מצאנו סברא זו וגם בצלי גופיה חידוש הוא ושום מחבר לא חילק אלא סתמא פסקינן כל מקום שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אז אפילו אם החתיכת היתר שמינה שרי עכ"ל וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י דדוקא בעינן שיהא האיסור שמן עיין שם ומ"מ נראה דאף הט"ו לא אמרו אלא בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור:

שהיה החלב דבוק. או מונח אצלה ועיין בתשובת ר' שלמה כהן חלק ב' סי' ל"ה:

ולענין שאר חתיכות כו' עד סוף הסעיף. באמת זהו דעת מהר"מ שהביא המרדכי סוף פרק ג"ה אבל לא ידעתי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא ברישא כשנגע בכולן וכן כשאין ידוע אם נגע בכולן ע"כ נמי לא נאסר אלא א' מהן ע"ד משל כגון שהיו כאן י' חתיכות ויש בכל א' מהן נ' ותשעה נגד החלב דאי תימא שא' מהן נאסר מפני שנבלע בה החלב ואין בה ס' לבטלו א"כ שוב אין השאר נאסרין וא"כ ע"כ לא נאסר אלא א' מהן ובטל ברוב וכן הוא דעת ר' נתנאל שהביא המרדכי שם מיהו אמהר"מ גופיה לק"מ דאפשר דהיינו טעמא דכשנגע באחד מהם לא ידעינן כמה נפק מיני' ונאסרו החתיכות ושוב חזר החלב) ובלע מן החתיכה דהיתר ונעשו גם ההיתר איסור דאזיל לטעמיה דס"ל בכל האיסורים חנ"נ וכן כשנגע בכולן וכמ"ש האו"ה כלל נ"ד ד"ב גבי חלב שנפל לב' קדירות בזה אחר זה שצריך בכל א' מהן ס' לבטל כל החלב מה"ט (ולפ"ז צ"ל דמהר"מ ור' נתנאל לא פליגי דאע"ג דמשמע להדיא מדברי מהר"מ שם דאם נגע בודאי בכולן צריך בכל אחד ששים לבטל החלב וכדעת הב"י ע"ש מ"מ נראה דמיירי שגם החתיכות מלוחות דאז החתיכות מפליטין גם כן ומבליעין בחלב ור"נ מיירי שאין החתיכות מלוחות וכדקי"ל בכל דוכתי דדוקא המליח מפליט אבל לא התפל דלא כמ"ש ב"י דפליגי) אבל המחבר דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים קשיא וצ"ע. ובאו"ה כלל י"ד ד"ה כתב על דינים אלו ולא קי"ל כלל שכל מה שנכנס בספק יסייע לבטל עכ"ל ואין ר"ל דלא קי"ל כלל הכי שהרי איהו גופיה בסוף כלל כ"ו העתיק דברי הרשב"א וטור בסתם דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל וכ"פ המחבר לקמן סי' קי"א אלא ר"ל דכאן כיון דהוי מין בשאינו מינו לא קי"ל הכי וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ח' דבכה"ג הרשב"א והטור מודו ע"ש:

דחד בתרי בטיל. ע"כ מיירי כשיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאי לאו הכי אינו בטל ברוב) מטעם דשמא יבשלם ויתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט:

אפילו הן חה"ל. כיון דאין איסור מחמת עצמם וכמ"ש בר"ס ק"א:

וי"א דכל מליחה כו'. פירוש אפילו בחלב ממש והוא סברת ראבי"ה במרדכי ובשאר פוסקים וכן דעת הרמב"ן שהביא הר"ן:

ולפי כו'. קאי אלעיל כלומר דהעיקר כסברא הראשונה דבשומן אוסר כולו ולפי שאין אנו בקיאין נוהגין לשער כל מליחה בס' כו' ולא הביא הי"א אלא משום דבעי לסיומא מ"מ יש לסמוך בכה"ג אדברי המקילין כו':

ואם אינו יודע איזה נגע הכל שרי. דבטל ברוב ת"ח שם ומיירי דידוע שלא נגע ברובן:

ואע"פ שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שמן ומפעפע. כלומר דבאין האיסור דבוק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאין נוגע בכולן כמו בבישול והכי איתא בת"ח כלל ל"ח ד"ג ובעט"ז פי' ואע"פ שיש בזה קצת קולא ר"ל שהרי ע"י שיעור ס' אנו מתירין גם הקליפה כו' ותימא שהרי הרב כתב וכן איהו גופיה דמ"מ אותה חתיכה שנגע בה האיסור צריך קליפה וגם בסעיף ח' וס"ט פסקו דאף בדאיכא ס' צריך קליפה לפחות וכ"כ בת"ח וכמ"ש שם אבל הדבר פשוט כמו שפירשתי ומוכח עוד בת"ח שם דאפילו אין החתיכות נוגעים בחלב רק נוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול ע"ש ודו"ק:

כגון חמץ בפסח כו'. מיהו בא"ח סימן תס"ז סי"ד כתב הרב דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה החטה דפסח ולהתיר האחרות ע"י קליפה ובתשובה סי' כ"ח האריך בזה:

לכ"ע מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. מ"מ המנהג דאין לחלק) מיהו באיסור דרבנן יש להקל עכ"ל ת"ח סוף כלל ל"ח ומשמע דאפילו במקום שאין הפסד קצת מיהו באיסור ששייך בו שמנונית אע"פ שהוא רק דרבנן כמו שומן הגיד וקנוקנות יש להחמיר במקום שאין הפסד קצת וכמ"ש בס"ק כ"ז משום דעכ"פ חלב הן מש"כ באיסור כחוש לגמרי דרבנן:

ויש אוסרים כו'. ע"ל סי' ע' ס"ק ך':

זה שאמרנו כו'. ע"ל סי' ע' ס"ק כ"ב:

ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק. אלא בין הוא למעלה או למטה לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו והטעם כתבו הפוסקים דדוקא ברתיחת האור יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו או מצנן אותו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליח לעשות התפל מליח כי כן הוא דרך המליחה שאינה יכולה להתבטל כי אם ע"י הדחה ע"כ:

דאין מליח כרותח כ"כ כו'. דהוי כטהור מליח וטמא תפל כ"כ הפוסקים וע"ל סימן ס"ט סעיף קטן ס"ב וס"ק ע"ז:

מלח או תבלין כו' מותר ליתנם בחלב. ג"כ מטעמא דלעיל אבל מטעם דנ"ט בנ"ט לא הוי שרי דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין וכמו שנתבאר בסי' צ"ה וע"ש ועיין בסי' צ"א ס"ק ב':

דמאחר כו'. כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל י"ז ד"ב אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים וכמו שנתבאר וע"ש בת"ח:

רק שהכלי נקי. ומן הסתם אמרינן שהיה נקי וכן משמע בת"ח כלל י"ז ד"ב וכן הוכחתי בר"ס צ"ה ע"ש:

אם יש ששים כנגד המלח. ולא סגי בששים נגד דם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע ועיין בסימן ס"ט ס"ק ל"ג:

איסור שנשרה עם היתר כו'. באו"ה כלל ב' כ' דאם נשתהה הבשר בשרייתו מע"ל ודאי אף הכלי אסור בדיעבד וצריך ס' נגד כולו אם הוא של עץ או חרס דקי"ל כבוש כמבושל אפי' בכלים ולא דמי לחבית יי"נ דשרי בסמ"ק לשום בו שכר לכתחלה דביין נסך הקילו אמנם בשל מתכות אין מצריכין ס' נגדו בדיעבד כי אם שנאסר ע"י רותחין אך לכתחלה מותר לשרות בו פעם אחרת דהא אין שורין הבשר הב' מע"ל עכ"ל וכ"כ עוד בכלל ל' וז"ל דמאחר דאמרי' כבוש כמבושל אף בכלי אמרינן שבמעת לעת בלע הכלי מידי דהוה אחבית דיין נסך דצריך הגעלה וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור ב"י וכן איסור ששהה בכלי של היתר מע"ל שאסור הכל עכ"ל. ולא אוכל להבין למה יאסור ההיתר בכלי של איסור ב"י דהרי האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהוא מע"ל דאז נעשה מבושל והרי באותה שעה נעשה אינו בן יומו ואין לו לכלי כח לאסור ההיתר ששרוי בתוכו ואינו דומה לחבית יין נסך שצריך הגעלה אע"פ שיש לו זמן רב דהיינו כל י"ב חודש מפני שטעמו לשבח כשנותן בו יין (ושכר) אבל באמת שאר משקים מותר ליתן לתוכו כדאיתא בסי' קל"ז והוא תלמוד ערוך בפ' א"מ ומזה תמה אני ג"כ מאד על מ"ש לעיל והא דשרי בסמ"ק לתת בו שכר לכתחלה דמה לו לכתוב כן בשם סמ"ק דבהדיא איתא כן בפ' א"מ דר"י שרי ליה לר' חייא למירמי ביה שיכרא והטעם שהם פגומין עם היין כמ"ש בסי' צ"ט ס"ז ויותר אני תמה מה קשה לו מנתינת שכר דהתם הוא פוגם היין וראיתי בד"מ סי' ס"ט וז"ל מדכתב או"ה בכלי ששרו בו בשר מע"ל דנאסר הכלי ומותר לחזור ולשרות בו בשר דהא אין שורין הבשר השני מע"ל משמע דאי שורין הבשר מע"ל נאסר הבשר מזה יש ללמוד דכבוש חשבי' כמבושל ממש ואם שרו דבר איסור כגון יין נסך וכיוצא בו בכלי מע"ל אסור לתת בו דבר היתר חם ואפי' בצונן יש איסור אם הוא מע"ל עכ"ל ותמהתי על זה דהא אמרי' בגמרא שזכרתי דמותר לתת בו שאר משקין מפני שפגומין ואם דבר היתר דקאמר קאי על היין קשה דמה צריך ללמוד מאו"ה זה הדין הא משנה ערוכה היא דקנקנים של עובדי כוכבים אסורים ועל עיקר הדין שכתבו או"ה דצריך ששים נגד כולו באם נאסר ע"י כבישה מע"ל קשה לי דהא כ' הרשב"א בתה"ה הבאתיו בסימן צ"ט סעיף ז' דהחבית שנאסרה ע"י בלע יין עובד כוכבים בצונן אינו אלא מועט וע"כ סגי ליה בקליפת הכלי להכשיר וכ"כ הטור סימן קל"ה בשם הרשב"א ומשם יליף הרשב"א לדינים אחרים כגון חלב ודם לענין איסור מועט בכלי גדול כמו שנזכר שה ש"מ דלא שייך לומר בזה ביי"נ הקילו כסברת או"ה ונמצא דעכ"פ אין לומר כבוש כמבושל ממש דא"כ לא היה סגי בקליפת הכלי להכשירו וזה דוקא בכלי של עובד כוכבים שהיה בו יין והישראל רוצה ליתן שם יין כשר דאין כאן פגם אף אם יש זמן רב משא"כ בשאר איסורים דאחר מע"ל אין הכלי האסור אוסר אפי' ע"י בישול דנותן טעם לפגם ולמה יאסר הכלי כאן ע"י כבישת איסור את ההיתר אח"כ דבשעה שיש לו לאסור דהיינו אחר מע"ל כבר הוא נ"ט לפגם ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה או נתבשל בכלי ששרה בו איסור מע"ל אלא לכתחלה כדין) נותן טעם לפגם גם מ"ש או"ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות איני מכיר חילוק זה דלא מצינו בשום מקום דמתכות יהיה לו קולא יותר אדרבה מצינו בסי' קכ"א בטור דאין חילוק בין מתכות לעץ ואבן אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד ע"י שנשרה בם איסור מע"ל כנלע"ד:

ויש מקילין במה שבחוץ. וכ"פ בת"ח כלל כ"ב:

וספק כבוש. פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש יום שלם ונראה דמדמה זו לספק אם היה ס' נגד האיסור שנשפך בסי' צ"ח אלא דצ"ע דשאני התם שהאיסור הוא ברור אלא שהשפיכה היא ספק משא"כ כאן ויש ראיה ברורה להתיר מסי' ר"א סעיף ס"ה במקוה שלא הוחזק להיות מימיו מתמעטים דאע"פ שלפעמי' מתמעטים א"צ לחזור ולטבול מן הדין וא"כ ק"ו לכאן דמה התם שיש ודאי טמא אפ"ה אזלינן לקולא מחמת חזקת המקוה ק"ו כאן דאין כאן רק חזקה טובה למוקמי אחזקת כשרות דבתחלה דלא נחזיק ריעותא מספק:

וראוי לחוש ליזהר כו'. ורש"ל פרק כל הבשר סי' ע"א כ' וז"ל לפסק הלכה נהי דכלי שני אינו מבשל אפילו יד סולדת בו וגם אין מפליט ומבליע כאחד כגון דבר איסור שנאסר כבר ודבר היתר שבאו בכ"ש אין נאסרין זה מזה אבל בדבר איסור שנפל לכ"ש של היתר או היתר לאיסור שפיר בולע ואוסר עד כולו מאחר שהיד סולדת בו כמו בכלי ראשון וכל שכן בעירוי עכ"ל. וכן נלע"ד לפרש דברי הטור במה שהקשה על הרשב"א כאן לפי שראיתי פירושים שונים ולא נתקררה דעתי במה שכ' הטור חום לתוך חום כי מאן דכר שמיה כי אם בפירוש זה דהטור דקדק מלשוי הרשב"א שכתב אלא כל חום שע"י האש מפליט אפי' אין היד סולדת בו מדכייל בכלי שני כל החמימות שלו בכלל אחד להחמיר אם כן כדין היותר חמור בו דהיינו חם לתוך חם כן יהיה היותר קל דהיינו אין היד סולדת בו ובכולהו יהיה אסור כולו ובזה כתב שאין ראיה מחום בית השחיטה דשם אין אוסר רק כדי קליפה אלא ע"כ דהא דקאמר הרשב"א דשוין הם כל דיני כלי שני דהיינו דס"ל גם בחם בתוך חם שהוא יותר חמור סגי ליה בקליפה ועל זה כייל ואמר דגם באין היד סולדת בו יש בו איסור זה ועל זה אמר שראה לקצת מחברים שכתבו בכלי שני שהדין כן ובזה מתורץ תמיהת ב"י על הטור ועל זה אמר הטור באמת זה אינו בכלי שני אפי' בצונן לתוך חם רק שהיד סולדת בו אסור בכולהו וכ"ש בחם לחם ודינו לענין מפליט ממה שבתוכו להבליע לדבר אחר כמו בכלי ראשון אע"פ שלענין בישול יש חילוק בין כלי ראשון לכלי שני כמ"ש א"ח סי' שי"ח מ"מ לענין מבליע ומפליט אין חילוק א"כ יש חילוק בכלי שני ולא היה לרשב"א לכלול כל דיניו בחד כללא כנלע"ד ביאור דבריו ויוצא מזה דאף בכלי שני שהיד סולדת בו אוסר כולו וכמ"ש בשם רש"ל וכ"פ ב"י דברי הטור במסקנא כמ"ש ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל דהיינו אפילו בכלי שני ולפי זה כל החומרות שנזכרו בסימן צ"ד מענין בן יומו הוה ג"כ בכלי שני ולא כמו שכ' רמ"א שם ריש הסי' ע"ש או"ה אם הכף בן יומו דהיינו ששמשו בו תוך מעל"ע בכלי ראשון. ולענין מעשה יש לפסוק לחומרא כדעת רש"ל בפרט שהטור ס"ל גם כן הכי רק במקום הפסד גדול ודבר חשוב יש לסמוך על ב"י בסי' ס"ח ורמ"א בסעיף ג' כאן להקל בדיעבד בכלי שני דאינו מפליט ומבליע כלל אפי' היד סולדת בו ואם אין היד סולדת בו אין צריך רק הדחה כנלע"ד ועיין עוד במה שכתבתי בסי' צ"ד סעיף י"ד בשם רש"ל דבדבר שהוא עב כמו חתיכת בשר רותח שדינו ככלי ראשון ממש ומה שכתבתי עליו שם:

ואם האחד צונן כו'. הוא הדין בבשר בחלב הוה כן דהצונן צריך קליפה כן כתוב באו"ה כלל כ"ט ורש"ל כתב בפרק כל הבשר סי' ע"ד נ"ל אם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה ונראה דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כן דהא אף במליחה פסק רמ"א כן בסי' זה סעיף י':

אסור לערות מכלי כו'. הוא הטעם באו"ה דתתאה גבר ומחברו בנצוק וכתב בד"מ דהמערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אוסר לפי שמתוך החמימות נמס כולו והוכיח זה מדין עכבר שנפל לשומן שנזכר לעיל סי' ק"ד דאסור אפי' נמצא העכבר בשולי הכלי:

אינו אוסר אלא כדי נטילה. בש"ד לא מחלק בין חם על ידי בישול או ע"י צלייה ובתרווייהו אוסר הכל וכתב רש"ל פרק כל הבשר סי' ע' שכן עיקר ואפילו לדברי הטור שמחלק כאן כתב רש"ל שם שראוי לנו להחמיר מאחר שהוא מודה בשמינה שהיא מפעפעת בכולה ואין אנו בקיאים איזה שמינה דשמא היא שמינה בפנים ולא כמו שהעתיק בת"ח להקל כדברי הטור ע"כ וכאן בהג"ה בסמוך פסק רמ"א עצמו להחמיר:

ולא כיסה אותה אינו אוסר כו'. הא דקשה מזה אמ"ש בסי' צ"ב סעיף ב' כתבתי שם:

לרש"י אפי' מקצתה. טעות סופר הוא וצריך להיות לר"י אפילו מקצתה כמבואר בסי' צ"ב וכן בטור יש ג"כ ט"ס בזה וכן הגיה בפרישה וכן הוא בד"מ:

ואפילו חתיכת האיסור כחושה כו'. כתב ב"י שזה נלמד ממה שמצינו כן בסי' ק"ח לענין ריחא מילתא דאפילו ההיתר שמן אסור למאן דס"ל ריחא מילתא הוא והטעם דההיתר אזיל ומפטם ליה לאיסור וחוזר ונותן ריח לההיתר. וקשה לי דהא כתב מהרא"י בהגהת ש"ד בדין ריחא מילתא וז"ל וצריך לחלק בין זה ובין הא דאמרינן שאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם דהא נמי הנבילה הכחושה אין לה פיטום דריחא שאני לפי שהפיטום מוליך הריח והטעם הכחוש עמו עכ"ל. שמע מיניה דעיקרא חומרא זו משום ריחא היא דשם לא איכפת לן בהך סברא דאין הנאסר יכול לאסור וכיון דבריחא מילתא קי"ל בסימן ק"ח דבדיעבד מותר אמאי יהיה כאן אסור אפילו דיעבד דהא אין כאן אלא איסור ריח דהא הך סברא דאין הנאסר כו' נאמרה אפילו בנוגעים זה עם זה ואפ"ה כתב מהרא"י דאין אומרים כן אלא לריחא מילתא דוקא וזה פשוט דלא נתכוין הטור כאן לאסור משום ריחא דהא גם במליחה כ"כ ושם לא שייך ריחא ועוד הקשה ב"י בסוף סי' זה ממ"ש שם בטור דאין הנאסר כו' ואפי' אם ההיתר שומן כו' מותר ובד"מ כתב דכאן מיירי מחלב כחוש שיש בחתיכת האיסור דקרי ליה כחוש כיון שאינו מפעפע ובזה דוקא אמרי' שהשומן מפעפע כיון שעכ"פ שם חלב עליו וקשה דהא מריחא מילתא ילפינן לה ושם מיירי מבשר כחוש ולא מחלב כחוש וכן הקשה גם בדרישה עליו. ועוד קשה דהא לא הוזכר כאן חלב רק חתיכת איסור. וראיתי מתרצים דכאן דהאיסור אסור מחמת עצמו אמרי' אפי' אם האיסור כחוש וההיתר שמן שמוליך האיסור עמו מאחר דבע"כ פולטת רוטב נבילה ע"כ השומן של היתר מתערב עם הרוטב נבילה אבל לקמן דמיירי באיסור בלוע אמרינן אע"פ שאותה חתיכה שקבלה לאיסור היא שמינה אין השומן שבה מוליך בליעת האיסור עמה ואלו דברים בלתי נכונים כלל דהא לשניהם יש גבול וקצבה דהא דכשהאיסור הוא מחמת עצמו והוא כחוש יש לו כח לאסור חתיכה שאצלו בלא רוטב עד כדי נטילה ואחר זה כלה כחו ובאיסור בלוע יש לו כח לילך עד סוף החתיכה ההיא בעצמה שנפל האיסור ומשם ואילך אין לו כח כלל בלא רוטב אע"פ שמונח ממש עליו וא"כ יש ק"ו דמה לאיסור בלוע שיש במקום האיסור ממש שומן אפ"ה אין מועיל לתת כח להאיסור הנבלע שיצא חוץ לגבולו כ"ש באיסור מצד עצמו שגבולו לאסור עד כדי קליפה בחתיכת היתר ותו לא שלא יועיל לו שומן של חתיכת היתר להוציאו חוץ לגבולו דכך לי חוץ לגבול של אחר הקליפה באיסור מצד עצמו כמו בחוץ לגבול בכל החתיכה שאצל חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור. ועוד ראיה ברורה ממקור דין זה שנלמד ממ"ש התוספות והרא"ש בפ' גיד הנשה הביאם ב"י בסי' זה דהיינו ממ"ש שאם נמצא חתיכה חצייה בציר וחצייה חוץ לציר שאותו שחוץ לציר אינו נאסר ממה שלמטה ואפי' יש שומן בתוך הציר לא אמרינן שנעשה נבילה ומפעפע למעלה כיון שהציר עצמו אינו מפעפע וכ"כ הטור סי' ס"ט וכאן בסוף הסי' והרי לפניך שהציר הוא אסור מצד עצמו שהוא הדם שיוצא מן הבשר ואפילו הכי אין מזיק לו השומן להוליכו עמו במקום שהוא הולך ומ"ש ב"י בזה לתרץ דדם משריק שריק הוא תמוה דכשם ששם אין שומן גורם לדם מה שאין טבעו הכי נמי אין גורם להבליע מה שאין בטבעו להבליע בלאו הכי. אלא ודאי דבר זה הוא אין לו יסוד ועיקר כלל ומבלי עיון אמרו כן ודברי הטור תמוהים הם כמ"ש ב"י ואלולי דמסתפינא להגיה הייתי מגיה בדברי הטור בלשון זה אלא אפילו חתיכת האיסור שמינה וחתיכת היתר כחושה כו' והכי קאמר לא מבעיא בחתיכה אחת שיש בה עצמה חלב דהיינו כההיא דגדי שצלאו בחלבו שזכר למעלה אלא אפילו אם יש שני חתיכות האחד איסור והאחד היתר ואותו של איסור שמן דמפעפע האיסור בכל ההיתר וזה מוכח דאי לנוסח שלפנינו קשה שהיה לו לומר לא מבעיא באיסור שמן והיתר כחוש אלא אפי' בהיתר שמן. גם לשון מפעפע בכולו שכתוב בטור אינו מיושב לפי גירסא שלפנינו דהיה לו לומר דמפעפע באיסור וחוזר ומפעפע בהיתר ולפי מה שכתבתי הכל ניחא ועיין מזה מה שאכתוב בסי' זה סעיף ט' מסקנת רש"ל בזה להלכה וכתב רש"ל פרק גיד הנשה סימן מ"ה דחתיכה שיש בה דם של עצמה מיקרי ג"כ חתיכה שנאסרה מחמת בלוע ולא איסור מחמת עצמה:

צריך נטילת מקום. שבאותי מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין ונלמד מפסח ועיין מה שכתבתי בסימן צ"ד סעיף ז':

דשייך בו שמנונית. נתכוין בזה לציר נבילה שכתב בש"ד שער ל"ז דצריך ס' נגדו אף במליחה וכתב בד"מ דציר נבילה או כה"ג נמי מפעפע דומיא דחלב דאם לא כן ודאי לא יחלוק על הגמרא באטמהתא דאמליחו בגיד הנכה ולא הצריכו אלא קליפה:

או בשר בחלב. הקשה רש"ל בפרק ג"ה סי' מ"ה דהא קי"ל אין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפילו בבשר בחלב וראייה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסי' צ"ב דכשנאסרה אותה חתיכ' בלא ניעור וכיסה אינה אוסרת אחרות שנגעו חמין זו בזו אלא שהטור לא דק בכאן אם לא שנפרש מ"ש כאן בבשר בחלב היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשוב איסור מחמת עצמו עכ"ל. פי' שהבשר יהא אסור מחמת זה גם בת"ה הארוך בית ד' שער ד' כ"כ בהדיא על בשר שנאסר מחלב דאינו חוזר ואוסר שאר בשר בלא רוטב אפילו שתיהן חמות וכ"כ עוד בדף צ"ט ע"ב דחלב או דם אין מפעפעין:

אפילו אם נצלו יחד. הטעם בטור שאין האיסור הבלוע בחתיכה יוצא ממנו לבלוע באחרת בלא רוטב עכ"ל פירוש אינו אוסר כלל ואפי' כדי קליפה וכ"כ בהדיא רש"ל פג"ה סי' מ"ה דלא בעי קליפה:

אבל בלעה מן הדברים המפעפעים כו'. משמע דחלב אינה מפעפעת דחל"כ אמאי אמרינן בסימן צ"ב סעיף ב' דאותה חתיכה לבדה נאסרה ולא האחרות וכמו שכתבתי בסמוך גם בשם ת"ה הארוך ורש"ל ולטיל סימן פ"ז סעיף י' מוכח דאמרינן דהחלב נקרא איסור שהוא מפעפע כמ"ש שם ועיין מה שכתבתי בסעיף ט' מה שקשה על פסק הש"ע בזה:

אבל כלי שבלע כו'. הטעם בזה דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע ולפי זה פשוט דכלי אין נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב שיתבאר בסי' ק"ח סעיף א' דזה אינו מפעפע:

ויש אוסרים. הטעם דלא סמכינן על תירוץ זה בגמרא וגם לפי תירוץ זה היה צריך לבדוק אם לא נקרע הקרום כ"כ מהרא"י בשם סמ"ק:

וה"ה בקרום שעל היותרת. כ"כ מהרא"י ולמד בד"מ מלשון זה דאם בשלה הכוליא בקרום שעליה בלא החלב שצריך ס' נגד כל החתיכה ולעיל סי' ס"ד סעיף ב' כתב רמ"א לענין מליחה דבכל הקרומות א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת:

ואם הוא שומן הגיד. לטעמיה אזיל שכתב בסעיף ה' שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ ס' לבטלו:

ואם הבשר שנמלח כו'. שדבוק להחלב כמו שמסיק אח"כ וכל זה כו':

אם אין בכל אחת מהן כו'. פי' אם החלב נגע בכל א' מהן ואין בכל א' ס' נגד החלב אסור דשמא בלע הרבה ואין לו שותפות לבטל:

דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה. מזה נמשך ג"כ קולא דהיינו דאם בבירור לא נגע החלב רק בא' מהן אז האחרות מותרות ואני תמה על הש"ע שפסקיו סותרין זא"ז שלעיל סעיף ז' פסק שאם בלעה מן הדברים המפעפעים בטוען כגון שומן אוסרת חברתה אף בלא רוטב והוא דעת הרשב"א שהביא הטור וכאן פסק שבליעת החלב אינה יוצאה בלא רוטב והוא דעת מהר"מ במרדכי פרק ג"ה והב"י מביאו וא"ל דכאן מיירי בחלב כחוש שאינו מפעפע דבמרדכי כתוב בפירוש דין זה על החלב שעל הכרס שהוא עיקר החלב ותו דאם היה חלב כחוש אמאי צריך ס' בכל אחת בפני עצמה וע"כ לומר דמהר"מ פליג ארשב"א וס"ל גם באיסור שמן אינו יוצא בלא רוטב כל שהוא בלוע בו ע"כ תימה על הש"ע שלא הרגיש במחלוקת זו גם בלבוש כתוב כמו בש"ע כאן והוא תמוה מאד ואין לומר דלעיל מיירי לענין צלי והכא במליחה דהא מסקינן בגמרא מליח כרותח דצלי ומסקנת ב"י וש"ע כן הוא דהוה כצלי:

אפי' הן חתיכות הראויות להתכבד. הטעם שהחלב שבהן הוא איסור בלוע וא"א באיסור בלוע חתיכה הראויה כו' כמ"ש סי' ק"א:

וי"א דכל מליחה אינה אוסרת כו'. פי' אפילו שומן והוא דעת ראבי"ה בב"י מטעם דאין האיסור עובר בכל אלא נשאר במקומו וקאמר רמ"א דאע"פ שראוי לנו להחמיר ולהצריך ס' לצאת ידי הסוברים דאף במליחה האיסור מתפשט בכלו היינו באיסור שמי ולהקל באינו שמן אלא דאין אנו בקיאין כו':

ואע"פ שיש בזה קצת קולא אם האיסור שמן. פירוש לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים צריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות) לבטל חלב שבאותה חתיכה ולפי המנהג אנו מצטרפין גם שאר חתיכות ועוד ישקול אם החלב אינו דבוק לשום חתיכה אלא מונח אצל אחד מהם והיה לנו לומר דאינן מצטרפות ובכל אחת מהם שנגע בה צריך ששים בפני עצמה מ"מ קי"ל דכולן מצטרפות ובלבוש פירוש הקולא הנ"ל לענין שאין אנו מצריכין קליפה כי לדברי האומרים מליחה אוסרת כדי קליפה הקליפה מיהא נאסרת כו' ולא דק בזה דהא האמת אף לפי המנהג צריך קליפה במקום שנגע דאילו במקום שלא נגע ודאי א"צ כלום לדברי הכל דהא אינה אוסרת אלא הקליפה הנוגעת בה:

כגון חלב או ציר. צ"ל דגם דם הוה בכלל זה אע"פ שדם אינו מפעפע כדאיתא בכמה דוכתי מ"מ יש בו לפעמים תערובות ציר ושומן מש"ה מצינו בו בסי' ע' שמליחה אוסרת בדם בס': ואכתוב מסקנת רש"ל בפרק גיד הנשה סי' כ"ח דמה שמצינו שיש חילוק בין בישול למליחה וצלייה ואפייה היינו דוקא לר"א ממי"ץ והנמשכים אחריו שס"ל באלו ג' שאינו נוטל אלא מקום פעפוע וכפי אומד הדעת אבל אנן קי"ל כא"ז בשם ר"י הלבן ומהרא"י אחריהן דדין אלו הג' כבישול וצריך ס' כשאר איסורין וממילא חמץ בפסח במשהו ומ"מ לא אמרינן באלו הג' הוויין כבישול אלא לחומרא דהיינו שצריך ס' נגד החלב ואם הוא דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה אבל לא להקל דהיינו שלא להצריך כדי נטילה אפי' ביש ס' אלא מ"מ צריך כדי נטילה מש"ה פסק במצה שנתכפלה קצתה בתנור קודם פסח צריך ס' באותה מצה נגד האיסור וכדי נטילה כמ"ש מהרא"י בת"ה ולא כרמ"א בא"ח שלא הצריך ס' במצה עוד מסיק רש"ל בא"ו שלו ובספרו דלא קי"ל כמ"ש הטור דגם במליח וההיתר שמן והאיסור כחוש דאסור הכל דגם בצלייה הוה דבר זה חדוש דאמרינן מפטם ההיתר לאיסור ועושהו שמן ושום מחבר לא כ"כ מ"מ במליחה ודאי לא מחמרינן כולי האי אלא אמרי' כ"מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אפילו החתיכה שמינה שרי:

ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק כו'. הטעם דבמליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליחה לעשות התפל מליח כי כן דרך המליח דאינו יכולה להתבטל כי אם על ידי הדחה כ"כ סמ"ק ובטור כתוב בפשט זה וז"ל יראה שהוא סובר שחום על ידי מליח אוסר הכל כו' והקשה ב"י הא כתב הרשב"א עצמו של אחר זה שמיירי דוקא בשמן כו' וצריך כל מעיין לחפש בכל כחו להצדיק דברי רבינו הטור מקושיא תמוה כזאת שהעתיק ראשית הדברים ולא סופן וראיתי תיקונים על זה מאי דלא ניחא לי כלל והנראה לע"ד בזה דהטור דקדק מדברי הרשב"א שחילק בין האיסור מלוח למעלה או למטה ש"מ דטעם הדבר שאסור כולו באיסור שומן הוא מפני שההיתר עצמו נעשה כולו רותח ועל ידי זה הוא מקבל טעם איסור שהוא שומן אבל הטור לא מפרש כך אלא אע"פ שההיתר הוא צונן מ"מ השומן שהוא בא מאיסור מלוח הולך ומפעפע בההיתר אע"פ שהוא צונן כי הפעפוע בעצמו רותח ונ"מ בין שני טעמים אלו דאילו לטעם הרשב"א שהוא רותח משמע דאילו בחתיכה אחת שבולעת איסור דאורייתא על ידי מליחה נאסרה כולה כיון שהמליחה של איסור שומן עושה רותח את חתיכת ההיתר ה"ה נמי בכחוש בחתיכה אחת דלא הצריכו שומן אלא מחתיכה לחתיכה דאינה בולעת בכחוש אבל בחתיכה אחת ודאי פולטת מה שבולעת בכל חלקיה כיון שהיא רותחת ועל זה אומר יראה דחום שעל ידי מליחה דלכאורה הוא לשון מיותר הך דחום דהיה לו לומר דעל ידי מליחה אוסר הכל אלא נתכוין למה שכתבתי שמשמע מדברי רשב"א שחמימות המליחה גורמת להרתיח כל החתיכה וממילא נאסרה כולה אפי' בכחוש וא"א הרא"ש לא כתב כן אלא בכחוש אין איסור אלא כדי קליפה אפי' בחתיכה אחת וע"כ כתב הטור אח"כ שפיר וגם מה שחילק כו' כלומר ועוד קשה על מה שחלק בין עילאה לתתאה מצד אחר כן נראה לע"ד ביאור זה ואף אם תמצא באיזה מקום בדברי רשב"א שלא סבירא ליה כמ"ש כאן בהבנת רבינו הטור בדבריו מ"מ ינצל רבינו מקושיא הגדולה שזכרנו שלא עיין ברשב"א רק בתחילת דבריו ולא בסופן שהם תכופין זה לזה:

והוא הדין אם נמלח כו'. בב"י בשם תשובת הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסין בו עובדי כוכבים יין לקיום ונתן הרבה טעמים חדא שאין זה מפליט איסור ועוד דלא בלע אלא דבר המסתבך כשמן או ציר כו' עכ"ל ובסי' ע' סעיף ב' כתבתי שרש"ל חולק וסבירא ליה שאין מליחה לכלי כלל להפליט אפי' איסור דאורייתא שנבלע בכלי:

והמחמיר לכתחלה כו'. עיין מה שכתבתי בסי' צ"ה סעיף ו' על זה:

אע"פ שהמלח נ"ט. עיין מה שכתבתי בסי' צ"ח סעיף ד' בדין דעביד לטעמיה ומה שכ' הטור כאן סוף הסי' צריך לשער כאילו היה כל הדם מלח פירוש דלא מהני ששים כל זמן שהטעם נרגש ועל זה אמרו אפי' באלף לא בטיל מידי דנותן טעם דהיינו כל שהוא נותן טעם לאפוקי מדעה ראשונה וכן כתב רמ"א סוף סימן צ"ח:

(סימן ק"ה סעיף א' בהג"ה) וספק כבוש אסור. עיין מ"ש בס"ד בסי' ק"ד ובס"ס פ"ז וס"ס צ"ה ודברי הט"ז בכאן צ"ע דכאן חולק על הג"ה וס"ל דספק כבוש שרי בכל האיסורין ואלו לעיל סי' ק"ד גבי עכבר מסכים לאסור וכ"כ בסי' פ"ג ס"ק ו' גבי דגים והביאו במ"י כלל כ' ס"ק י"ד וצ"ע מיהו באיסור דרבנן לכ"ע ספק כבוש שרי ובזה א"ש מ"ש באה"ט בא"ח סי' תר"ז ס"ק ל"ד ועיקר הדין כהג"ה וספק כבוש פירושו שאנו רואין שנכבש רק שאין אנו יודעים אם נכבש כשיעור כדמוכח סי' דלעיל אבל אם ספק אם נכבש כלל או לאו שרי דה"ל ס"ס דשמא לא נכבש ואת"ל נכבש שמא לא נכבש כשיעור כדמוכח סי' דלעיל עי"ש ואין להקשות על זה ממ"ש התוס' פ' כל הבשר (דף קי"ו) ובע"ז (דף ל"ד) גבי איסור גבינות העובדי כוכבים מטעם שמעמידין אותם בעור קיבת נבילה דדוקא נקט עור קיבת נבילה דאיכא איסור דאורייתא אבל משום בב"ח לא היו אוסרים אותם מספק דצונן בצונן הוא דמדאורייתא אינו אסור רק דרך בישול וכ"כ בשלטי הגבורים בע"ז שם ולכאורה אפילו מטעם דמעמידין אותה בעור קיבת נבילה לא ה"ל למיסר מספק דהא ה"ל ס"ס ספק אם נכבש כלל דשמא העמידוהו בדבר היתר ואת"ל נכבש שמא לא נכבש שיעור כבישה ושמא נתקשה החלב תוך מע"ל וכמ"ש ס"ס פ"ז דיש לומר דשאני התם דרגילין היו להעמיד בעור קיבת נבילה והוי מיעוט המצוי כמ"ש התוס' שם אבל היתר שיש ספק אם נשרה כלל עם איסור לא מחזקינן איסורא אלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה וזה ודאי דמי לההיא דמקוה שהביא הט"ז דליכא ריעותא כלל ובשלמא כשרואין שנכבש איכא ריעותא ול"ד למקוה כמ"ש הפר"ח ובס' ע"י כתב דלא מהני חזקת היתר רק כשנולד בה ריעותא מצד עצמה ולא מצד תערובות ודבר אחר אבל כשאין רואין ריעותא ודאי שרי: ובענין דם כבוש עיין בפמ"ג אי הוי כמבושל ואסור מדרבנן ועיין באו"ה כלל ו' סימן ח' שכתב דא"א מדרבנן מאחר דנתערב במים ואין ראוי להקרבה:

(שם) ואם הוא כבוש בתוך ציר וכו'. אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח הכי איתא באשר"י פ"ב דע"ז אבל לעיל בסי' ס"ט סי"ח כתבו הט"ו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח וכן נ"ל עיקר והוא שיעור יותר מאלו הרתיחת הציר דנעשה מהר דאפי' ע"י עירוי וכ"ש ציר מבשל כדאיתא בשבת (דף מ"ב) ועיין פסחים (דף מ' ע"ב) והג"ה לעיל סי' ס"ט ס"ט וזה יש ללמוד מהא דאיתא בש"ס דע"ז (דף ל"ב) ציר שורף אור לא כל שכן. אלמא דמדמה כח הציר לכח האור ובשיעור שהיו מים נרתחים על האש גם ציר מרתיח ומפליט ומבליע בשיעור כזה ועי' רשב"א וב"י וטור סימן קל"ה:

(סעיף ג') נפל איסור חם לתוך היתר חם כו' הכל אסור דתתאה גבר כו'. פסק כשמואל ר"פ כיצד צולין (דף ע"ו) ובגמרא התם מקשה עליו מהא דתנן התם גבי פסח נטף מרוטבו על החרס דהוה האי רוטב צלי חרס וחזר עליו יטול את מקומו בשלמא לרב דאמר עילאה גבר אזיל רוטב ומרתח ליה לחרם והדר חרס מרתח לה לרוטב וה"ל צלי מחמת דבר אחר מש"ה יטול את מקומו אלא לשמואל הא אקורי קא מיקר ליה לרוטב ומוקי לה בחרס רותחת ומקשה נמי מסיפא נטף על הסולת וקמוץ את מקומו ומוקי לה נמי בסולת רותחת ותמה הלח"מ בהמ"א ובפ"ח מהל' קרבן פסח על הרמב"ם דפסק כשמואל ולא הצריך שיהא החרס והסולת רותחת ול"נ דקשיא ליה להרמב"ם קושית התוס' שם (דף ל"ז ע"ב) גב' מוגלשין ע"ג קמח דפטור מחלה דה"ל מבושל למ"ד תתאה גבר וניחא ליה דכיון דמסקינן דאדמיקר ליה בלע כדי קליפה ה"ה דמבשל כדי קליפה וכ"כ התוס' שם ובפ' דם חטאת (דף צ"ה) וא"כ צ"ל דהא דמוקי לה בסולת רותחת משום דאכתי לא שמיע ליה הך ברייתא דסייע לשמואל וקתני חם לתוך צונן קולף והא דגבי רוטב צריך נטילה היינו משום דכשחזר על הפסח שהוא רותח ה"ל אז דין תתאה גבר דבצלי צריך נטילת מקום שרוטב מפעפע בו כל כך וכדמוכח טעם זה ברמב"ם עצמו עיין שם אבל הרוטב והסולת עצמם אין נאסרין רק כדי קליפה ודו"ק ולכך שינה הרמב"ם ז"ל מלשון המשנה גבי סולת וכתב יקלוף ולא כתב יקמוץ וכבר עמד בזה הכ"מ. אבל בא להשמיענו שלא נאמר יותר מכדי קליפה ולפ"ז מוכח דעת הרמב"ם כדעת ריב"א סי' צ"א הבאתיו שם ודלא כהטור שם:

(שם בהג"ה) ואם כבר מונח בכלי שני אינו אוסר כלל. דקדק לומר שכבר מונח דאי לא"ה שלא היה עדיין כלל בכלי שני אלא שנפסק הקילוח צריך קליפה כמ"ש בס"ס צ"ב וצ"ג גבי כסוי. ועיין מ"ש בס"ד בסי' צ"ב:

(שם) אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב כו' ובדיעבד אין לחוש. וצ"ל דהיינו דוקא בכה"ג שהאיסור הוא משום הלהב של הנר שעולה למעלה ואוסר הכלי ומש"ה אין לחוש דיעבד כי אין כל כך איסור בלהב הנר דמקלי קלי איסורא כמ"ש הפר"ח סימן ק"ח ומביאו ס"ס צ"ב ס"ק מ"ב אבל המערה מקדירה של היתר לקדירה של איסור בסמוך כל כך שהיד סולדת בזיעה הזיעה עולה ונבלע בקדירה ואוסרתה וכמ"ש לעיל סי' צ"ב ס"ה וסי' ק"ח בהג"ה וכ"כ הפר"ח סי' קכ"ב דזיעה מתבשל חשוב כגוף התבשיל ואפילו בדיעבד אסורה וכאן לא בארו האחרונים באר היטב:

(סעיף ד') אם נפל איסור על חתיכה שבקדירה שהיא חוץ לרוטב ולא ניער אינו אוסר אלא כדי נטילה. ולפענ"ד עיקר כמ"ש הב"י בשם הסמ"ק והגה' מיי' פט"ו מהל' מ"א דאם חתיכת האיסור נוגעת בכל החתיכה של היתר נבלע בכולה ואוסרתה בנותן טעם וכן נלע"ד מוכח להדיא בתוס' פג"ה (דף ק') והרא"ש והר"ן וש"פ שהרי פירשו דרב מיירי שם כגון שחתיכת היתר מונחת כולה חוץ לרוטב וחתיכת נבילה מונחת עליה ונתן הנבילה בה טעם עי"ש אלמא שאוסרת כולה בנ"ט ולא סגי בכדי נטילה וע"כ אי אפשר לומר דמיירי שחתיכת נבילה שמינה דא"כ אמאי הצריכו ניעור לבסוף לאסור שאר חתיכות שבקדירה כמ"ש בתוס' ורא"ש שם והבאתים ר"ס צ"ב. הא באיסור שמן מפעפע בכל החתיכות כמבואר בש"ס וכל הפוסקים והט"ו סי' זה ס"ח וט' אלא צ"ל דהתם היינו טעמא דכיון שחתיכת נבילה מונחת ונוגעת על כל חתיכה של היתר אפילו באיסור שאינו שמן אוסר כולו אבל אין יוצא מחתיכה לחבירתה בלא רוטב באיסור שאינו שמן דומיא דטיפת חלב כמ"ש סי' צ"ב והכי מוכח להדיא בש"ס דזבחים (דף צ"ז) דאיתא שם במשנה חתיכה כשירה שנגעה בפסולה אסורה לא כל החתיכה אסורה אינו אסור אלא מקום מגעו בלבד ובגמ' תניא יכול נגע במקצת חתיכה יהא כולה אסורה ת"ל יגע אין אסור אלא מקום מגעו לבד הא כיצד חותך מקום שבלע מוכח להדיא דדוקא שנגע במקצתה חותך מקום שבלע דאינו נבלע רק במקום הנגיעה בלא רוטב בכחוש ואף שהיה ברקיק שמן מקרי כחוש כמ"ש במ"י כלל ל"ו ס"ק י"א אבל כשנגע בכולה נבלע בכולה וכולה אסורה והשתא אתי שפיר מה שהקשה המרדכי בשם ר"י בפכ"ה אהא דש"ס דזבחים דבפסחים פ' כ"צ (דף ע"ו) איתא חם לתוך חם כולה אסורה ובזבחים אמרינן דאינו אסור רק מקום מגעו והניח בצ"ע וצ"ל דס"ל דאין חילוק בין בישול לצלי בלא רוטב בחם לתוך חם וכמקצת פוסקים דס"ל הכי הובאו בת"ח ואפי' לפ"ז לק"מ דבזבחים איירי להדיא שלא נגע רק במקצתה ובפרק כיצד צולין איירי שנוגעת לכולה ושוב מצאתי בתשו' הרשב"א סי' רס"ד שהקשו לו קושיית המרדכי הנ"ל והשואל תירץ בין שהם זה ע"ג זה ובין זא"ז והרשב"א לא ניחא ליה חילוק זה ותירץ דבזבחים בכחוש איירי דומיא דרקיק ובזה מיושב מה שהקשה בת"ח כלל כ"ג על הטור סימן צ"ב שכתב ואם בשלה עם אחרות צריך ס' לבטל כולה ומשמע שגמר בישולה כך כמו שהיתה חוץ לרוטב ויש נ"מ גם לדידן בכחוש לגמרי כמ"ש המ"י כלל ל"ז ס"ק ג' וכמ"ש בא"ח ר"ס תמ"ז גבי ככר חמץ ומצה דסגי ואם נגע בכולה אסור:

(סעיף ה' בהג"ה) ודוקא באסור חלב וכו' דשייך בו שמנונית אבל באיסור שלא שייך בו שמנונית והוא בודאי כחוש אינו אוסר רק כדי נטילה. ולפענ"ד נראה דסגי בקליפה. וראיה ברורה לזה מהש"ס דפסחים (דף ע"ה) נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו ועיי"ש ברש"י ותוס' ורע"ב ורמב"ם פ"ח מהל' קרבן פסח אלמא דאפילו בצלי אם האיסור כחוש לגמרי סגי בקליפה וכמ"ש הש"ע ס"ט גבי מליחה דצלי ומליחה שוין בזה ונ"מ לדידן באיסור דרבנן והאיסור כחוש לגמרי דסגי בקליפה דבזה אוקימנא אדינא דש"ס וכך מצאתי ברש"ל וט"ז ובאה"ט סימן ס"ה ס"ק ט"ו ע"ש וזה ברור: ובענין חלב אי חשיב איסור שמן יש לה"ר מהא דאמרינן שלהי כתובות זבת חלב ודבש שמנים מחלב ומתוקים מדבש:

(ס"ז) אם אין בה איסור אלא מה שבלע וכו' אינה אוסרת אחרת. הפרישה הקשה מא"ח ס"ס תס"ז ותירץ דאם האיסור למעלה חיישינן שמא נטף ממנו ור"ל מהחיטה עצמה אבל באיסור בלוע שאין כאן איסור בעין בכל ענין אינו אוסר ודלא כמ"ש המ"י כלל כ"ח ע"ש דכל היכא שחתיכת האיסור למעלה חייש שמא נטף ומצריך גרירא דודאי איסור הנבלע אין יוצא כלל לעולם:

(סעיף ח' בהג"ה) נתבשל כך הכוליא וכו' וצריך ס' נגד כו'. המ"י הניח בצ"ע בכלל ל"ז סק"ח דמאי איריא נתבשלה אפילו בצליה ומליחה נמי אמרינן חתיכה נעשה נבילה ולא הקיל שם בכלל ל"ח ד"ב אלא בהפ"מ ובמליחה דוקא מטעם דרבים מקילין במליחה אף בשמן דאינו אוסר רק כדי קליפה משא"כ בצלי וכתב דאפשר דכוליא שאני כיון דבלא"ה דעת כמה פוסקים דהקרום מפסיק לא מחמירין לענין חנ"נ וא"מ דלא ה"ל להתיר כצלי בלא הפ"מ דלא עדיפא צליה דכולי' ממליחה דעלמא. ומפני שהרגיש בחולשתו לא נתקררה דעתו בזה והניח בצ"ע אבל זה גרם לו דאישתמיט מיניה דברי הר"ן בזה שכתב בס"פ כל הבשר דכיון דחנ"נ בשאר איסור' אינו אלא משום לתא דבב"ח ע"כ לא אמרינן אלא בדברים המתבשלים דוקא דומיא דבב"ח והביאו הש"ך סי' כ"ב ובספרו הארוך ונסתייע מזה פסק הרב בת"ח דלא אמרינן חנ"נ במליחה וא"כ ה"ה בצלי קדר לפמ"ש תוס' בסנהדרין דלא הוי דרך בישול ומה שהקשה דלא התיר הרב אלא במליחה מטעם דרבים מקילין כו' לא ראה דברי הש"ך שם דכ' דכוונת הרב לומר דמליחה קיל מבשול שהרי רוב הפוסקים דבמליחה אינו אוסר בכחוש כדי קליפה וא"כ י"ל דה"ה דאינה נ"נ והכריח שכ"ה כוונתו שהרי בדין א' כתב שרבו המחמירין במליחה בס' א"ו כדפי' וא"כ גם בצלייה מטעם זה י"ל דאינה נ"נ דקיל מבישול לרוה"פ בכחוש וא"כ י"ל דה"ה דאינה נ"נ אף בשמן. סוף דבר לפ"ד הר"ן והש"ך הנזכר איני רואה לחלק בין צלי למליחה לענין נ"נ ואף שנא התיר בת"ח רק בהפ"מ בזה י"ל דכולי' שאני כו' וצלי ממש דהוי בכלל בישול כמ"ש האחרונים קושטא דהוי נמי בכלל נתבשלה הכוליא דנקט:

(סעיף ט') מליח וכו' דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה ואם הוא שומן הגיד וכו' ואם הוא חלב ממש צריך ס' לבטלו ואם הבשר שנמלח עמו הוא שמן אפילו בשומן הגיד כו'. הלשון אינו מדוקדק שהרי אף בחלב ממש צריך שיהא מבשר שמן דאז החלב מסתמא שמן או שהחתיכה שנמלחה בחלבה היא שמינה דאי לא"ה ה"ל חלב ממש כחוש ואינו מפעפע כמו שומן דגיד והכי איתא להדיא בטור וז"ל אם החתיכה שמינה ונמלחה בחלבה או איסור מליח והיתר תפל והוא שמן מפעפע ואוסר כולו עכ"ל ועיין מ"ש בס"ד בדבור הסמוך לאחר זה:

(שם) ואם הבשר שנמלח עמו הוא שמן אפילו בשומן הגיד צריך ס' לבטלו. כתב הש"ך אף לדעת הט"ו דוקא בששניהם מלוחים אבל אם האיסור מליח והיתר תפל אין בו כח לפטם האיסור עכ"ל ומה אעשה דנלע"ד שמבלי עיון בטור וב"י כתב כן דבהדיא כתב הטור והבאתי לשונו בסמוך לפני זה דאפילו איסור מלוח והיתר תפל והוא שמן מפעפע ואוסר כולו וכ"כ הב"י להדיא בד"ה כתב הרשב"א דוקא כשהאיסור המלוח למטה כו' וז"ל וגדולה מזו כתב רבינו הטור דאפילו איסור כחוש אם ההיתר שמן כל היכא דאיסור מלוח וטהור תפל אוסר כולו עכ"ל ע"ש וכ"כ הש"ע סעיף י"א וכ"כ הב"י להדיא סימן צ"א וכן בס' פמ"ג הניח דברי הש"ך בצ"ע בע"א ע"ש וכן במ"י כלל כ"ג סק"ח הרגיש במ"ש ובזה נ"ל לתרץ מה שיש לתמוה על המחבר ש"ע סעיף יו"ד שכתב וז"ל בד"א כשאיסור והיתר שניהם מלוחים ואפילו איסור מליח וטהור תפל והוא תמוה מאד דמבואר בש"ס ורש"י פ' בה"ב (דף קי"ג) וברי"ף ורא"ש ור"ן ובטור לעיל סי"ע דכל שכן אם הטמא מליח והטהור תפל דאסור ולפי מ"ש אתי שפיר דהמחבר ש"ע בסעיף י' קאי על סעיף ט' הקודם דאיירי שם כשאחד מהן שמן דאוסר כולו דיותר מסתברא לאסור בששניהם מלוחים מאלו איסור מליח והיתר תפל והוא שמן ומש"ה כתב דאפילו הכי אסור כולו ודו"ק איברא דברי הטור א"א ליישב בהכי דשם איירי מאיסור קליפה דלא מיירי עדיין מאחד מהן שמן וכתב כלשון הש"ע ואפילו איסור מליח כו' וסותר מ"ש בסי"ע בהיפך וכל שכן אם הטמא מליח כו' וצ"ע גדול:

(שם) וכל זה לענין חתיכה עצמה שהיה החלב דבוק בה. או מונח אצלה ש"ך. ור"ל שמונחת סמוך לה בפליטתה אפילו אינה נוגעת בחלב וכדלעיל סי' ע' ס"ג בש"ך ס"ק י"א ע"ש:

(שם) אם ידוע שלא נגע אלא באחת מהן ואין ידוע אי זהו כולן מותרות דחד בתרי בטל אע"ג שהבשר בלוע מחלב. נ"ל דס"ל להמחבר דלענין מין ומינו בתר שמא אזלינן וכבר כתבתי ר"ס צ"ח דחלב הדבוק לבשר בשר שמן מקרי וה"ל מינו עם הבשר ומש"ה בטל ברוב יבש ביבש כמ"ש ר"ס ק"ט אמנם דעת הש"ך והפר"ח דכל היכא שהאיסור הוא נותן טעם אינו בטל ברוב שהרי אם יבשלם יתן טעם ומש"ה הכי נמי אינו בטל ברוב אלא בעינן ס' נגד החֵלב ועיין מ"ש על הש"ע בחידושי פ"ג דמנחות (דף כ"ג) ודו"ק ומיהו כיון שאינו אלא מדרבנן דמדאורייתא בטל ברוב יבש ביבש בשא"מ כמ"ש הש"ך סי' ק"ט סק"י אזלינן בספיקו לקולא כמ"ש הת"ח כלל ל"ט סוף דין ד' וא"כ יש להקל היכא דאינו בודאי שמן וכ"ש בכחוש אפילו לדידן דאינו אלא חומרא לשער בס' אם נתערב אח"כ חד בתרי בטל: ועי"ל כוונת הש"ע דמיירי שנגע בחתיכה שמינה כמ"ש בתחלת דבריו אם הבשר שנמלח עמו הוא שמן כו' ע"ש. א"כ ה"ל מין ומינו חלב ושומן דאם יבשלם לא יתן החלב טעם ומש"ה בטל ברוב ומיירי בשכל החתיכות שמינות ויש כאן רוב שומן נגד החלב וכבר כתב הש"ע סימן צ"ח ס"ב דאם נתערב במינו ושא"מ אמרינן סלק שא"מ כו' ע"ש ודע דהמחבר ש"ע קאי גם אשומן דגיד או בחלב כחוש דסגי ליה בקליפה ואם ידוע שלא נגע אלא באחת וא"י אי זהו א"צ לקלוף את כולן מספיקא דחד בתרי בטל כדאית' להדיא במרדכי והגהות אשרי פג"ה וכמ"ש סי' ק"א בס"ד ואם נגע באחת וא"י איה מקומו צריך לקלוף את כולו כדאיתא במרדכי והגהות אשר"י וכמ"ש בסי' ע"ב:

(סעיף י') בד"א כשהאיסור והיתר שניהם מלוחים ואפילו איסור מלוח והיתר תפל. עיין מ"ש בס"ד בסעיף ט' ודע דזה מיירי אפילו אם הטהור אינו נוגע בטמא רק שפליטת הטמא מגיע אצלו וכמ"ש לעיל:

(שם) אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל א"צ אלא הדחה. זה מיירי בנוגעין דוקא דאי לא"ה אפילו הדחה א"צ וכמ"ש הש"ך סי"ע ואפ"ה לא מצריך רק הדחה ומש"ה כתב הג"ה ויש אוסרין בנוגעין ולא כתב סתמא ובסימן ע' ס"ג כתב המחבר עצמו אלו הי"א ובש"ך כתב שם דסברא ראשונה עיקר ועיין מ"ש שם בס"ד:

(סעיף יא) זה שאמרנו באיסור מלוח והיתר תפל והוא שמן אוסר כו'. עיין מ"ש בסעיף ט' וסיים הטור ומ"מ חתיכה שנפלה מקצתה לתוך הציר שאנו אומרים מה שבתוך הציר אסור והשאר מותר אפילו אם יש בו שומן אינו מפעפע כו' עכ"ל. והמחבר שהשמיט זה מפני שסמך על מ"ש סימן ס"ט סי"ח ובס"ס זה דאין הנאסר אוסר במקום שאין האיסור עצמו יכול לילך וכתב בד"מ בשם או"ה וז"ל ולא חיישינן הואיל ומקצת חתיכה נגעה בציר קודם ששהתה שיעור מליחה לא היה לו מקום לפלוט ודומה למלוח בכלי שא"מ דלא חיישינן להא דאף בכלי שאינו מנוקב חומרא יתירה היא לאסור הכל עכ"ל וצ"ל דאיירי בשאין מקום לדם לזוב דאז אסור עכ"פ מה שבתוך הציר בתוך שיעור מליחה דאי איירי בשיש מקום לדם לזוב א"כ בתוך שיעור מליחה אמאי אסור אותו מקצת שבתוך הציר תהני לה הדחה ומליחה שנית דאגב שיפלוט דם של עצמו יפלוט ג"כ דם שקיבל מעלמא וכמ"ש או"ה וד"מ והג"ה סי"ע וע"ש בש"ך ס"ק מ' ובת"ח כלל ז' דין ב' ועיין בש"ך ס"ק מ"ז ובמ"י כלל ו' ס"ק ז':

(סעיף י"ב) גביגות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים אע"פ שנמלחו בתוכן מותרים. לשון הטור כמו איסור תפל והיתר מלוח וכ"כ המרדכי והגהת אשר"י פ' כה"ב ונ"ל ללמוד מזה דהדחה מיהא בעיא כמו איסור כו' כמ"ש לעיל בסעיף יו"ד ואף שהטור לא כתב בפירוש דבעי' הדחה באיסור תפל והיתר מלוח מ"מ נלמוד מדקדוק לשונו שכתב ואפילו קליפה לא בעיא והקשה הב"י סי"ע דלשון שאינו מדוקדק הוא דכיון דברישא גבי איסור מליח דאסור אינו אלא כדי קליפה סיפא גבי איסור תפל דשרי ע"כ היינו לומר דאפילו קליפה לא בעיא ול"נ דלשון מדוקדק הוא דאתי לאשמועינן דקליפה הוא דלא בעיא הא הדחה בעיא כדין צונן בצונן כמ"ש ר"ס צ"א ובפירוש לא הוצרך לכתוב זה דשם בסי"ע מיירי בבשר חי וסתם בשר חי אין מבשלין בלי הדחה כמ"ש סימן צ"א ס"ב ונ"ל דה"ט דהג"ה שאסר למלוח לכתחילה גבינות בדפוסי עובדי כוכבים דכיון דבעיא הדחה וגבינה אין דרכו להדיח חיישינן דילמא אישתלי להדיחו כמ"ש ר"ס צ"א והשתא א"ש דלא תקשי אמ"ש הג"ה לעיל סי' ס"ט סי"ו גבי כלי שאינו מנוקב דאסור להשתמש בה צונן בלי הדחה דכתב הג"ה שם אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר כו' ע"ש ומשמע שם דאפילו לכתחילה שרי מטעם דאין מליחה לכלים ולפי מ"ש א"ש דשם איירי מדבר שדרכו להדיח אבל כאן מיירי מדבר שאין דרכו להדיח וזה ברור ונכון. ואחר כתבי מצאתי כן בש"ך שם בסי' ס"ט והנאני ובזה א"ש מ"ש הג"ה והש"ך ואחרונים סעיף י"ג גבי מלח ותבלין שהם יבשים לגמרי שרי לכתחילה להניחם בכלי איסור. דכבר כתבתי ר"ס צ"א וסי' צ"ד דבדבר יבש לגמרי שרי להניחו אפילו בכלי חרס וא"צ להדיחו ומש"ה לכתחילה שרי ומ"ש הג"ה שם והמחמיר תע"ב ולא אסר מן הדין כדאסר גבי גבינות היינו נמי מה"ט שכתבתי ועי"ל שבא להשמיענו דאפילו אם כבר נתנם בכלי של בשר המחמיר שלא ליתנם בחלב לכתחילה תע"ב וכ"מ ס"ס צ"ה דכיון שאפשר ליתנו בבשר ה"ל כלכתחילה משא"כ גבי כלי איסור שאם אתה אוסר ה"ל דיעבד ועיין סימן צ"ה וסימן צ"ז כה"ג ודו"ק: וראיתי בגליון המרדכי פ' כל שעה על מ"ש שם כמרדכי דאין מליחה לכלים שכתב בספר גדולת מרדכי וז"ל ותימא דמשמע הא בדבר אוכל מפליט המלח וקשה הא אמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהא דאמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר היינו לאחר שמלחו להטהור נתנו על הטמא או תחתיו או בצדו אבל אם היה מולח הטהור על הטמא הרי נמלח גם הטמא ממלח שעל הטהור וה"ל טמא מליח כמבואר ברא"ש פ' כה"ב וטור וב"י סי"ע אבל גבי גבינות שמולחין אותן בתוך דפוסי עובדי כוכבים כמ"ש התוס' והרא"ש והמרדכי והטוש"ע וש"פ וא"כ אי לאו האי טעמא דאין מליחה לכלים ה"ל לאסור דה"ל טמא מליח אבל מטעם הנ"ל ה"ל טמא תפל כמ"ש המרדכי והטור והגהת אשר"י וזה ברור:

(סעיף י"ג בהג"ה) וה"ה אם היו בכלי איסור דמאחר שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי. בא"ח שממנו מקור דין זה מבואר דמותר לכתחילה לתתם בכלי איסור. דאף דבדבר לח אסור לכתחילה כמ"ש הג"ה סי"ב גבי גבינות. היינו מטעם דבעינן הדחה כמ"ש סי' צ"א ס"ב וחיישי' דילמא אישתלי. משא"כ בתבלין יבישים לגמרי דא"צ הדחה לכתחלה מותר וכבר הארכתי בזה לעיל בסמוך עיי"ש:

(סימן ק"ה בש"ך ס"ק ב') כתב האו"ה וכו' חלב תפל ששהה מע"ל בקערה מודחת של בשר בת יומא וכו' ותימא כיון דלא נעשה כבוש אלא אחר מעל"ע נטל"פ ומותר. ומ"א בא"ח סי' תס"ד ר"ל דהפגימה והבליעה באין כא' ע"ש ואין להבין כלל דזה א"א רק דתיכף שהוציא הבשר מן הקערה הושם החלב ולא הפסיק אפילו רגע דאל"כ הפגימה הוא קודם וזה א"א א"כ נפל פותי' בבירי' ונ"ל דהא דקי"ל דאחר מעל"ע נעשה כבוש לא באותו רגע בסוף מעל"ע אלא דגם קודם לכן איכא נמי בליעה ואפשר דמיד ששהה בתוכו שעה א' או ב' איכא בליעה ופליטה אלא דהאי טעם שיוצא קודם כ"ד שעות הוא טעם קלוש ועל טעם קלוש כזו ל"א טכ"ע עד סוף כ"ד שעות שנגמר הטעם עד שנאמר עליו טכ"ע לפ"ז הטעם שיצא קודם כ"ד שעות אינו פוגם רק מאותו הטעם שיצא ממנו לאחר כ"ד שעות וכה"ג ל"א נטל"פ מותר רק באם שכל הטעם הוא פוגם ובזה צדקו דברי האו"ה בלי גמגום:

(בש"ע סעיף ד') בר"א כו' אינו אוסר אלא כדי נטילה כו'. י"ל הא המחבר לא מחלק בין צלי לבישול בלי רוטב משמע דשניהם שוין לענין פעפוע ולא ס"ל דהבל קדירה מפעפע וגם ס"ל דהחלב הוי ברוטב כמ"ש הש"ך בכמה דוכתיה ולפ"ז קשה למה כתב המחבר דאוסר כדי נטילה הא אמרי' התם במתני' טיפת חלב כו' אם יש בנ"ט כו' משמע הא לית ביה בנ"ט מותר לגמרי ולא יאסר כדי נטילה וע"כ צ"ל דהוי כמו רוטב דמיד מפעפע בכל החתיכה ולכך אם אין בנ"ט כל החתיכה מותר וע"ז קשה איך אמרי' בפסחים נטף מרוטבו על החרס כו' יקלוף את מקומו ולמה לא אמרי' דמיד נכנס בכל הפסח דהוי כמו רוטב ובודאי היה שם ס' כנגדו וצ"ל דהמחבר ס"ל כמ"ש הרמב"ם דהתם כל איסור הוא משום דהוי רוטב מטוי לפסח והוי צלי מחמת ד"א אבל ודאי גוף איסור באמת בטיל ושפיר איירי' יקלוף את מקומו:

(שם סעיף ה') וכל דבר שיש לו פעפוע כו' צריך נטילת מקום כו'. משמע הא אי לא ידעינן באיזה מקום שנגע בטל וי"ל דטעם הוא דהוי ס"ס חדא שמא לא נגע באותה חתיכה ואת"ל שנגע דלמא מפעפע בכולה אבל אי ידעינן באיזה חתיכה שנגע הוי רק חדא ספק ואמרי' להחמיר אבל ע"ז קשה בירך עם גידו דקי"ל נמי צריך ס' ואעפ"כ אסור כדי נטילה ושם הוא איסור דרבנן דשומן הגיד אינו נאסר אלא מדרבנן א"כ ה"ל ספיקא דרבנן דשמא מפעפע בכולה וצ"ל דהטעם משום דאמרינן דמתחלה היה נאסר האי נטילה אבל אי לא ידעינן באיזה מקום בטל ברוב דהוי כמו יבש לפ"ז אם ספק לא היה רק על ב' צדדי' ודאי לא בטלו אבל לפי טעם ראשון דמתירין מכח ס"ס אפילו אי לא הוי ס' רק על ב' צדדים נמי מותרין: