שולחן ערוך, יורה דעה ק״ד: דין עכבר שנמצא ביין או בשכר. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין עכבר שנמצא ביין או בשכר. ובו ג' סעיפים:
עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא שהרי עולה על שלחן מלכים אבל עכברא דמתא מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ או אם הוא פוגם ולפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מעת לעת מותר אבל אם היה רותח או אפי' צונן ושהה בתוכו מעת לעת בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכו' דקות ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום בין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות ניתר על ידי שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש: הגה ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו אבל בשאר איסורין אין לחוש (כך משמע בארוך כלל ל"ב):

אם נפל ליין ושמן או לשאר משקין פוגם בודאי ואין צריך ס' לבטל פליטתו: הגה ולפי זה אם נפל לשומן נמי דינא הכי ויש מחמירים בשומן ואפילו אם הוא קשה לפנינו אם שפכו מדי יום ויום שומן בקדירה ויש לספק שמא העכבר היה שם כשעירו עליו שומן רותח הכל אסור אפילו יש ס' בשומן נגד כל העכבר ואם לא עירו עליו או שעירו עליו וידוע שלא היה שם העכבר כשעירו עליו והשומן בא לפנינו כשהוא קשה (תשובת הרא"ש והגהת מיי' פט"ו והגהות מרדכי דחולין ובהגת ש"ד ובארוך) וכן נמצא העכבר עליו סגי ליה בנטילת מקום ולא מחזקינן איסור שמא היה השומן רך כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל דמותר מכח ספק ספיקא ספק נפל שם כשהיה קשה ואם תמצא לומר כשהוא רך שמא נתקשה קודם שעור כבישה. ובמקום שהשומן מאוס לאכול אסור להדליקו ג"כ בבית הכנסת משום הקריבהו נא לפחתך (ר"ן בשם גאון ורשב"א פג"ה ור' ירוחם ואו"ה בשם מרדכי פג"ה והמחבר בא"ח סי' קכ"ד סי"ב) ובמקום הפסד גדול יש לסמוך אדברי המקילין:

דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרים ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן (מיהו בחלא ושכרא יש לחוש כמו בעכבר) (ב"י לדעת הרשב"א):

דדברא. כ' הש"ך דמשמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ ואפשר אפי' ביין ושמן וכה"ג אינה פוגמת אבל בש"ס מוכח דאף על גב דעולה על שלחן מלכים מספקא לן אי נטל"פ בתערובות:

איסורין. בד"מ כ' הטעם דבשרץ חיישינן שמא ישאר ממנו כעדשה שהוא שיעור טומאתו והוי בריה ואינו בטל והט"ז השיג עליו באריכות וסתר דבריו והעלה במסקנתו דבאמת אין חילוק בין שרץ לשאר איסורים ומה שבנחתך הכל אסור לאו טעמא משום חשיבות בריה רק דחיישינן דילמא בלע חתיכה דקה בתוך השכר או חומץ ומיירי כאן מאיסור ניכר אלא שא"א לבררו דבזה לא מהני ס' דלא מהני ס' אלא כשאין האיסור ניכר וא"כ אפי' בשאר איסורים הדין כן וכן דעת רש"ל וב"ח (ועי' בנה"כ דסתר דברי הט"ז ועי' פר"ח שהאריך):

פוגם. הרמב"ם נתן טעם לזה שאלו דברים צריכים להיות מבושמים (ופר"ח כ' אנו אין לנו אלא פסק ש"ע אף בשומן ע"ש). וכ' רש"ל דיש להחמיר בכל המשקין חוץ מיין ושמן ודבש:

לספק. כ' הש"ך והא דלא הוי ס"ס שהרי זה ג"כ ספק אם נטל"פ או לשבח וספק דכבוש וצ"ל דהאי ספק אם משביח או פוגם לא מקרי ספק כיון דבש"ס גופיה מספקא להו או אפשר דדמי לספק בחסרון ידיעה וצ"ע עכ"ל:

יש. והטעם איתא בש"ך דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ונתערב בשאר השומן ונאסר הכל ואף דלפעמים העכבר מונחת בשולי הקערה וא"כ היה לנו להתיר כל השומן שהוא למעלה מקליפה שעל העכבר י"ל דידוע כשמערין עליו רותח נמס הכל ולכן הערוי נוגע תמיד בעכבר ונאסר הכל:

כבישה. כ' הט"ז אבל אם ודאי ידוע לנו שהשומן היה תחלה רך רק שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה דהיינו תוך מע"ל מן הנפילה בזה אזלינן לחומרא ודלא כאו"ה שמתיר אם בא לפנינו כשהוא קשה דאנו הולכין בתר שעת המציאה ואפי' בודאי היה רך בעת האיסור דשמא נתקשה תוך מע"ל לנפילת העכבר והביא ראיה ממה דאמרינן כל הטומאות הולכין אחר שעת מציאתן וחולק עליו בת"ח וד"מ דבספק א' אזלינן לחומרא וז"ל הש"ך אם ידוע שהיה רך כשנפל העכבר בתוכו אסרינן מספק שמא נכבש בו יום שלם אע"פ כשבא לפנינו הוא קשה אא"כ ידעינן בבירור שלא היה יום שלם רך אחר שבא העכבר לתוכו וכן אם ידוע שהיה רך יום שלם ונתקשה אח"כ ולא ידעינן אי היה בו העכבר כשהיה רך או לא גם כן אסור מיהו בכל זה מותר בדאיכא ס' משא"כ בעירו עליו רותח:

הפסד. כ' הט"ז זה קאי על ריש ההג"ה ויש מחמירין וכו' ור"ל במקום הפסד גדול יש להקל בכל המשקים חוץ משכר וחומץ ומ"ש רמ"א במקום שהשומן מאוס וכו' פי' שהוא אסור דלית ביה ס' משמע ביש שם ס' מותר בהדלקה גם כן ובאו"ה כתב וה"ה לדידיה נמי אם הוא מאוס עליו אפילו שאין מאוס לאחרים אסור לו אפילו בס' ומאה אם הוא מאוס עליו עדיין:

רבה. כתב הש"ך אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס מותר וע"ל בס"ס ק"ז ובסי' פ"ד דתולעים לא מקרי דברים המאוסים כזבובים ויתושים ומהרש"ל וב"ח אוסרים גם בזבובים ויתושים אבל המנהג להקל גם הב"ח מתיר בהפסד מרובה:

מסקנת הגמרא עבודת כוכבים דף ס"ח:

שם בעובדא דרב ואסרה וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפ' ט"ז מהמ"א:

הרא"ש שם:

שם בשם הריצב"א:

שם בפ"ז דחולין וכ"ד הר"ן שם בשם גאון:

ב"י מדברי הטור דשרץ שיעורו בכעדשה לחייב עליו ואפילו בפחות מכעדשה איסורא נמי איכא ואני בענ"ד ראיתי שכתב שם ודוקא במשקה לפי שאפשר לסננו הוה ליה כדבר שיש לו מתירין אבל אם נאבד במאכל עב שאינו מכירו אפי' כזית מהח' שרצים בטל שפיר אחרי שאינו שלם וראיתי שהרב ט"ז האריך בזה בספרו וכתב פירוש בדברי הטור והב"י שלא יהיו מתנגדים למ"ד שכתב בשם או"ה יעויין שם:

טור בשם הרמב"ם בפ' ט"ו (ורשב"א ור"ן בשם רבותינו הצרפתים):

שם בשם הרשב"א ועי"ל ס"ס ס"ו:

(ליקוט) עכברא דדברא כו'. הם דברי המחבר והן תמוהין דמש"ש מתקיף כו' הוא להתיר (מחמת נטל"פ) לפי הס"ד (דטעמא דרב) משום דחידוש וכן לא חילק בזה שום פוסק כלל (ע"כ):

(ליקוט) מספקא. כרבא שם דמסקנא כוותיה ולא כרב ששת (ע"כ):

ולפיכך כו'. שם והלכתא אידי ואידי כו':

אם לא כו'. דצונן בצונן מותר כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ו א') ושאר מקומות ועתוס' בע"ז שם ס"ח ב' ד"ה ההוא כו':

מעל"ע. ער"ס ק"ה:

בין שנחתך כו' ואם נחתך כו' ודוקא כו'. ערש"י ס"ט א' ד"ה אימרטוטי כו' וכמ"ש במעילה ט"ז ב' והקשה עליו בת"ה והר"ן למה הוצרך לזה דהא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ועוד ליעברנהו במסננת ולישתרי ע"ש וז"ש הטוש"ע ואם כו' והוא בענין כו' והוא תי' לקושיא שניה של הר"ן ואפי' בס' דהא בגמ' ר"ל דאינו אוסר כלל משום דנטל"פ ואפ"ה אסרו אם נחתך ועל קושיא הראשונה כ' בהג"ה ודוקא כו' וכמ"ש רש"ל וש"ך דהא עצמותו אפילו ברובא בטל דכל שעומד בפ"ע נקרא יבש ביבש אלא מטעם בריה אתינן עלה ואע"ג דבריה שנתרסק בטילה כאן כיון דשיעוריה העדשה הוי כמו בריה. וכבר השיגו עליהם בט"ז ופר"ח וכ' דאף אם גדולה הרבה כל שאינה שלימה לא מקרי בריה אלא דאין האיסור מתבטל כל שניכר כמ"ש בירושלמי פ"ב דערלה כנ"ל סי' צ"ח וכן אם מכיר את ההיתר אין מבטל לאיסור כמ"ש בפ"ד דתרומות כיצד חמשים תאנים כו' ולפיכך אין מתבטל אלא לח בלח או יבש ביבש וז"ש בש"ע בין שנימוח לתוכו כו' דהוי לח בלח ואם נחתך כו' דהוי יבש בלח ור"ל במאכל עב כרוטב עבה דמ"מ הוא לח כיון שאינו עומד בפ"ע ואפילו באלף לא בטיל כיון דע"י מישוש בידים בתבשיל ירגיש לאיסור וה"ל איסור הניכר [אבל דעת רש"י כמ"ש תוס' בזבחים ע"ב א' ד"ה וליבטלו כו' דכ"ד שאסור בפחות מכזית הוי בריה בשיעור איסורו כמו גיד ול"ק מנמלה דמובדלין דוקא כו' והוי כמו נמלה שלימה ודעת רש"י נכון ועבתוס' שם אע"ג דבמכות לא כתבו כן אלא כדעת הרא"ש דבריהם בזבחים נכונים יותר ועוד י"ל דברי רש"י דכאן אבר אסור אפילו בכ"ש ועתוס' במעילה שם]:
(ליקוט) ודוקא כו'. מדברי רש"י שם ד"ה אמרטוטי כו' וכן פי' ג"כ ביבמות קי"ד ב' ד"ה במשהו כו' ואף שהשיגו עליו תוס' שם ד"ה משום כו' ע"ש דברי תוס' צ"ע דהא במעילה שם אמר להיפך דמובדלין לוקה בכעדשה כטומאתן וכן מנמלה אין ראיה דדוקא במובדלין וי"ל דקושית תוס' הוא משום דבהאי קרא כתיב הולך על גחון עד כל מרבה כו' ונאמר לא תאכלום להזהיר כו' ואלו אינן מהמובדלין (ע"כ):

אם נפל כו'. מדאיבעיא להו הלא מאי מכלל דשאר משקין פשיטא להו דשרי:

ויש כו'. כ"מ מתשובת הרא"ש ואפשר דס"ל ה"ה בשאר משקין וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב ואם ליין ושמן שרי שאלו צריכין להיות מבושמין משמע בשאר משקין אסור וקמיבעיא בחלא לאפוקי חמרא דמותר:

אפילו כו'. דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר והוי כמו איסור שנפל לשתי קדירות דאוסר כ"א וחוזר ונתערב השמן הנ"ל בשאר השמן ונאסר הכל. ד"מ:

ובמקום שהשומן כו'. ר"ל אפילו אם מותר באכילה כמ"ש בפ"ו דב"ב (צ"ז ב') ושאר מקומות:

דברים המאוסים כו'. נלמד מעכבר וכמ"ש שם בגמ' דלא כרב ששת דאמר חידוש הוא כו' ולכן כל שההיתר רבה עליו מותר דעצמותו בטל ברוב וע"ל סי' ק"ג ס"ב ואם אין ממשו בתוכו לעולם מותר כמ"ש שם וז"ש בסוף גטין ויש לך אדם שזבוב כו' מוצצו ולא נקרא רשע אלא משום בל תשקצו ואינו אסטניס ובזה אף הר"ן דפליג בסי' ק"ג ס"ב מודה דכאן שהן פגומין ומאוסים לגמרי לא מתהני כלל שנפשו קצה בהן:

מיהו כו'. כ"כ הר"ן דהא משם נלמד:

א) [סעיף א'] עכברא דדברא נותן טעם לשבח וכו' משמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ כיון דעולה על שלחן מלכים ואפשר לפ"ז דעכברא דדברא אפי' ביין ושמן וכה"ג אינה פוגמת. ש"ך סק"א. וכ"כ הב"ח דלדברי הש"ע אף ביין ושמן ודבש הוא אוסר. אבל הפר"ח או' א' כתב דאפשר דגם לדעת הש"ע עכברא דדברא פוגם ביין או בשמן או בדבש ודלא כהב"ח והש"ך אבל בשכר וחומץ ודאי משביח יעו"ש והפר"ת סוף או' א' כתב בכל דבר שאינו פוגם לגמרי יש לחוש בדדברא לאסור דהוי ספיקא דאו' ואין להתיר טעמא דעכברא דדברא אלא ע"י טעימת קפילא יעו"ש. ולפ"ז לדידן דלא סמכינן אקפילא כמ"ש לעיל סי' צ"ח או' ב' יש לשער בס' וכ"כ השפ"ד או' א' הגם דהמנ"י על התו"ח כלל כ"ב או' כ"ה כתב דעכברא דדברא בשאר משקין יש להתיר בהפ"מ לי נראה דאין לסקל אפי' בהפ"מ יעו"ש. וכ"כ ערוך השלחן או' ז' דעכברא דדברא הרי הוא ככל האיסורים ואוסר בכל דבר עד ס' יעו"ש.

ב) שם. אם לא שהה בתוכו מעל"ע מותר. והא דלקמן סי' ק"ה סעי' א' כתב אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח וכו' ית' בדברינו לשם בס"ד.

ג) שם. ולא נשתייר ממנו שוה ממשות ניתר ע"י שיהיה ס' בהיתר וכו' ואם הוא מאוס עליו אפי' שאין מאוס על אחרים אסור לו אפי' בס' או במאה משום בל תשקצו. או"ה כלל ל"ב דין כ"ו. וכ"כ בס' אפי רברבי דף נ"ז ע"א. ש"ך סק"ח. כנה"ג בהגב"י סוף הסי' פר"ח סוף או' ט' מנ"י על התו"ח כלל כ"ב סוף או' כ"ד. לה"פ או' ג' בל"י או' ג' הל"פ בסעי' א' חו"ד או' ח' חכ"א כלל נ"ח או' יו"ד. בי"צ בעמ"ז או' ב' ועיין לעיל סי' פ"ד או' ו'.

ד) שם. ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור וכו' לאו דוקא שכר או חומץ אלא ה"ה ביין ושמן אי נחתך לחתיכות צריך לסנן בבגד שלא ישאר שם מאומה ואם לא יוכל לסננו הכל אסור. תו"ח שם דין י"א. והגם דביין ושמן הוא פוגם כמ"ש בסעי' ב' ודבר שהוא פוגם בטל כמ"ש לעיל סי' ק"ג או' י"א כבר כתבנו שם הטעם דהתם מיירי בענין שלא ניכר האיסור יעו"ש והכא י"ל דמיירי בענין דניכר האיסור ולכן צריך סינון.

ה) שם הגה. ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו אבל בשאר איסורין אין לחוש. זהו סברת מור"ם ז"ל דס"ל דכיון דשרץ שיעורו בכעדשה חיישינן שמא נשאר כעדשה ואינו מכירו אבל שאר איסורים דשיעורם בכזית אין לחוש אבל מדברי ב"י נראה דאפי' פחות מכעדשה ובשאר איסורין נמי לא בטיל אפי' ביותר מס' כל שא"א לסננו כמ"ש הש"ך סק"ג וכ"ה דעת הט"ז סק"א והשיג על דברי מור"ם הנז' וכ"כ מנ"ך בס' התערובת ח"ב פ"ג דף פ"ו ע"ד. פר"ח או' ג' וכתב ודלא כהגה ושאר האחרונים דלא דקו בהך דינא שפיר. והסכים לדבריו פר"ת או' ב' לה"פ סוף או' ד' וא"כ כיון שכמה מאחרונים כתבו להשיג על דברי מור"ם הנז' יש להחמיר. וכ"כ הבי"צ סוף או' ב' דכן עיקר להורות.

ו) אבל אם נמוח האיסור כמו התבשיל ולא ניכר שרי ע"י ס' בין בעכבר בין בשאר איסור. ט"ז שם. פר"ח שם. בי"צ שם.

ז) [סעיף ב'] אם נפל ליין ושמן או לשאר משקין פוגם וכו' ומכ"ש שפוגם בתבשיל. הרדב"ז ח"ב סי' תשי"ז. פ"ת או' ב' ועיין לעיל או' ד'.

ח) שם הגה. ולפ"ז אם נפל לשומן נמי דינא הכי. דפוגם בודאי. ש"ך סק"ד. וה"ה לחמאה מהותכין. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. וכ"כ המנ"י על התו"ח כלל כ"ב או' כ"ו דחמאה דין שומן יש לו.

ט) שם בהגה. ויש מחמירין בשומן וכו' דסוברין דדין שכר וחומץ יש לו. ש"ך שם. פר"ח או' ה'.

י) שם בהגה. ויש מחמירין בשומן וכו' וכן דעת רש"ל פג"ס סי' מ"ח לאסור בשומן אווזות ושאר משקין ואינו מתיר אלא ביין ושמן ודבש מטעם שכתב הרמב"ם שאלו צריכין להיות מבושמים יעו"ש. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ה כנה"ג בהגה"ט סוף או' ג' ואנו אין לנו אלא פסק המחבר להתיר בעכברא דמתא בכל משקין ואף בשומן. פר"ח או' ה' וזהו לפי סברתו שנוהגין כב"י אבל אנו אין לנו אלא כפסק מור"ם וכמ"ש כל האחרונים. בל"י או' ה' וכ"כ זב"צ או' ה' דאנו בני הספרדים אין לנו אלא דברי מרן ז"ל כמ"ש הפר"ח.

יא) שם בהגה. הכל אסור. ואם נסתפקו כבר מאותו שומן יש להתיר הכלים שאין ידוע בודאי שנשתמש בהם אותו שומן מטעם ס"ס שמא לא נשתמש ואת"ל שנשתמש שמא היה ס' בתבשיל נגד השומן שניתן לתוכה. חוט השני סי' ס"ג. מיהו המנ"י על התו"ח כלל כ"ב או' י"ט כתב על דברי חוט השני הנז' כיון דחשיב זו לספק שמא היה ס' בתבשיל נגד החמאה א"כ גם באותם כלים שנתבשל בהם בודאי מחמאה זו ג"כ שייך להתיר מטעם ס"ס דהיינו ספק א' שמא היה ס' נגד החמאה המתבשל בתוכו ואת"ל שלא היה ס' מ"מ שמא לא היה העכבר בתוכו כשעירה עליו רותח ובפרט אם הכלים אינן ב"י שראוי להקל בכה"ג יעו"ש. ועוד האיכא דעת הש"ע ודעמיה דמתירין אפי' השומן עצמו כמ"ש באו' הקודם.

יב) שם בהגה. אפי' יש ס' בשומן נגד כל העכבר. דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ונתערב בשאר השומן ונאסר הכל ואף דלפעמים העכבר מונחת בשולי הקערה וא"כ היה לנו להתיר כל השומן שהוא למעלה מקליפה שעל העכבר י"ל דידוע כשמערין עליו רותח נמס הכל ולכן העירוי נוגע תמיד בעכבר ונאסר הכל. תו"ח כלל כ"ב דין ט' ש"ך סק"ו.

יג) שם בהגה. והשומן בא לפנינו קשה וכו' אבל בא לפנינו רך ליכא אלא חדא ספיקא שמא היה שם יום שלם וספק כבוש אסור כדלקמן רסי' ק"ה. וכן אם ידוע שהיה רך כשנפל העכבר לתוכו אסרינן מספיקא שמא נכבש בו יום שלם אעפ"י כשבא לפנינו הוא קשה אלא א"כ ידעינן בבירור שלא היה יום שלם רך אחר שבא העכבר לתוכו. וכן אם ידוע שהיה רך יום שלם ונתקשה אח"כ ולא ידעינן אי היתה בו העכבר כשהיה רך או לא אסור. מיהו בכל זה מותר אי איכא ס' משא"כ בעירה עליו רותח. כל זה העלה בתו"ח שם. ש"ך סק"ז.

יד) שם בהגה. ובמקום שהשומן מאוס לאכול אסור להדליקו ג"כ בבהכ"נ וכו' והיינו בדליק ביה ס' אבל ביש בה ס' דמותר באכילה מותר בהדלקה ג"כ. ט"ז סק"ד. אבל הפר"ח או' ט' כתב אפי' דאיכא ס' כיון דמאיס עליה אסור. וכ"כ המנ"י על התו"ח כלל כ"ב או' כ"ד אף בדאיכא ס' דמותר באכילה מ"מ כיון דהוא מאוס אסור להדליק והשיג על הראיות שהביא הט"ז יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ד' ער"ה או' ו' וכן כתבנו באו"ח סי' קנ"ד או' ט"פ בשם כמה פו' דלא כהט"ז יעו"ש. ופחות מס' אפי' אין מאוס אסור. מש"ז שם.

טו) ואם מאוס לדידיה אף שאין מאוס לאחרים אסור להדליק. כנה"ג בהגב"י בסוף הסי' מש"ז שם ואם אינו מאוס לדידיה אף דמאוס לאחרים מותר להדליק. א"ר באו"ח סי' קנ"ד או' י"ח. מש"ז שם. ער"ה או' ז' ועיין לקמן או' טו"ב.

טז) שם בהגה. אסור להדליקו ג"כ בבהכ"נ וה"ה לכל נרות של מצוה. רש"ל פג"ה סי' מ"ח בשם גאון. כנה"ג שם. והיינו נר חנוכה ויאצ"ט וגם נר שבת. מש"ז שם. ער"ה או' ו' וכתב דגם לנר של ת"ת אסור ור"ל להדליק נר ללמוד בו.

טוב) ומיהו מ"ש לעיל או' ט"ו דאם אינו מאוס לדידיה וכו' מותר להדליק עיין במש"ז או"ח סי' קנ"ד או' יו"ד שכתב דאפשר דלבהכ"נ כל שמאוס לאחרים הקריבהו לפחתך ודוקא בביתו נר שבת וחנוכה ויא"צ וכדומה שרי כל שאין מאוס לדידיה יעו"ש ומשמע דנר יא"צ דשרי היינו אם מדליקו בביתו אבל בבהכ"נ לא ידליק אם הוא מאוס לאחרים וכן כתבנו באו"ח סי' קנ"ד או' ט"פ יעו"ש.

חי) שם בהגה. ובמקום הפ"מ יש לסמוך אדברי המקילין. זה קאי על ריש ההגה ויש מחמירין וכו' ור"ל במקום הפ"מ יש להקל בכל המשקין חוץ משכר וחומץ. ט"ז סק"ה. פר"ח או' ט' לה"פ או' י"א. בל"י או' יו"ד. חו"ד או' ח'.

יט) [סעיף ג'] דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וכו' אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן וכו' שאין הבריה אוסרת אלא מחמת ממשה והוא שתהיה שלימה ולא נפסדה צורתה הא אם נחתך ממנה אבר או אפי' היא שלימה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והוי כשאר איסורין ובטלה. ב"י בשם הרשב"א. פרישה או' ב' ועיין לעיל סי' ק"ג או' ה' ואו' ו'.

ך) שם. אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרים. משמע דדברים המאוסים כנמלים וזבובים וכו' אם נמחה גופן בטלי ברוב וכ"ש פליטתן דבטלי ברוב וא"צ ס' וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א וכ"פ הש"ע לקמן בסי' ק"ז סעי' ב' וכ"ה דעת מור"ם ז"ל שם בהגה וכתב וכן המנהג אע"ג דיש מחמירין דברי המקילין עיקר עכ"ל. וכ"פ הט"ז סק"ו פר"ח או' יו"ד ולקמן ססי' ק"ז. שפ"ד ססי' ק"ז וכתב וכן נוהגין העולם. מיהו דעת רש"ל פג"ה סי' מ"ט להחמיר ומצריך ס' וכן הכנה"ג בתשו' בב"ח סי' קל"ז כתב דאין לסמוך להורות לכתחלה כדעת הרשב"א דדברים המאוסים א"צ ס' וכן החק"ל חי"ד סי' ע"ו חשש לדברי האוסרים יעו"ש. וכ"כ הש"ך לקמן ססי' ק"ז דאין להתיר אלא דוקא בהפ"מ או שעת הדחק יעו"ש. וע"כ המחמיר תע"ב וכ"כ השפ"ד שם דהמחמיר תע"ב.

כא) וה"ד כזבובים ונמלים וכיוצא אבל תולעים הגדילים בפירות שאינם נמאסים לאכול עם הפרי אינו נט"ל אלא לשבח וצריך ס' דרישה או' ב' כנה"ג בהגה"ט או' ד' ובתשו' סי' קל"ז. ב"ד חי"ד ססי' כ"ח. פר"ת או' ג' בשם הרוקח. ומיהו הרשב"א במשמרת הבית סוף דף ק"י כתב דאפי' הגדל בפרי מאוס והב"ד הער"ה או' ח' וכתב על דברי הכנה"ג והב"ד הנז' דאינו נראה. וכ"כ הפר"ת שם דלדעת הרשב"א אין חילוק. חק"ל חי"ד סי' ע"ו דף ק"ט ע"ד. והרוצה לקדש עצמו יחוש לפליטת תולעי הפירות עד דאיכא ס' כדעת הרוקח. פר"ת שם. ותולעים הנמצאים בבשר וגבינה ודגים כבר נת' דינם לעיל סי' פ"ד ובדברינו לשם קחנו משם.

כב) שם הגה. מיהו בחלא ושכרא יש לחוש כמו בעכבר. ור"ל כמו עכבר דסעי' א' דאם היה רותח או אפי' צונן ושהה בתוכו מעל"ע צריך ס' יעו"ש.

כג) שם הגה. מיהו בחלא ושכרא יש לחוש כמו בעכבר. ואיני יודע על מה סמכו העולם להתיר אף בחלא ושכרא ובב"י (סוף הסי') הביא דעה דזבוב אף בשכרא אין נ"ט מרדכי בשם הרוקח ומ"מ הרי הרב בהגה לא כ"כ (ר"ל אלא חושש לדברי האוסר) ובעל נפש יזהר בשכר וחומץ דלפעמים שוהין מעל"ע או כשיעור שירתיח. מש"ז או' ו'.

כד) אם נפל עכבר חי לשכר או לחומץ דק"ל בסעי' א' דעכבר בשכר וחומץ אינו פוגם ועמד בתוכו מעל"ע והוא עודנו חי וכן אם נפל שאר דבר טמא לתוך היתר צונן ושהה שם כ"ד שעות והוא עודנו חי אפ"ה אינו אוסר והשכר או החומץ או דבר אחר מותר דהא דאמרינן כבוש כמבושל ה"ד אם השרץ או דבר עמא מת אבל אם הוא חי אין כח בכבישה להפליט בדבר שיש בו רוח חיים ומותר. חק"ל חי"ד סי' ף' זב"צ או' י"א.

נ"ט לשבח והש"ך השיג דמנלן דנטל"ש ועמ"ש פלתי ליישב דברי הש"ע:

ודוקא בשרץ עמ"ש פלתי לדעת ת"ה דיבש ביבש מין באינו מינו כזית בכא"פ וגם שרץ בכעדשה אי מיקרי בריה ע"ש:

עליו אפילו למאן דאמר לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה מ"מ כשעירה אותו שמן הרך אפשר לסוחטו אסור וכשחזר ונתערב אסור התערובות ולא קשה הא דבר הנאסר ע"י קליפה אינו אוסר תערובות עיין מה שכתבתי פלתי:

אפי' וכו' עיין פלתי שהארכתי להתיר במקום הפסד אם לא בידוע שהיה רך כשנפל ועכבר בתוכו והשומן קשה דרגלים לדבר דנפל אז כי דרך שומן להתקשות ואיך יכול ליפול לתוכו. ועיין פלתי

בנ"מ איירי שהשומן היה חם ולכך בעי נ"מ ולא מחמת כבישה דהא הוי ספק ספיקא:

מאוס ואפילו איכא ששים אינו מועיל פר"ח:

אם היתר רבה ואע"פ שהאיסור בכא"פ דכיון דליכא טעמא ה"ל כמין במינו פ"ח:

עכברא דדברא וכו' הש"ך תמה דמנלן לש"ע לומר עכברא דדברא ודאי משביח בשכר וחומץ דבגמ' לא אמרינן רק הואיל ועולה על שולחן מלכים לא מאיס אבל מה ענין לנטל"ש ואפשר לומר דקשי' לי' לרבינו הב"י לאיזה צורך הביא הגמ' הך פלפולא אי עכברא דדברא מאיס או עולה על שולחן מלכים הלא לדינא אין נ"מ בזה כלל דעכברא בפ"ע אסור ולענין פליטה ג"כ לא נ"מ דהא אפילו דמתא אי נפל במקום שמשביח אסור וכן בדברא חיך אוכל טעם אי משביח או פוגם ולכך צ"ל דלכך מספקא לן אי משביח או פוגם אם הוא בעצמותו פוגם י"ל אף טעם פליטתו פוגם וזהו ספיקא בגמ' אי הוא משביח או לא די"ל דכעצמותו כן פליטתו וא"כ עכברא דדברא דהוא בעצמותו מושבח אף טעמו ליכא ספק דהוא מושבח למאוד ואין בזה ספק ולכך הביאו הגמ' ודבריו נכונים:

ואם נתחתך וכו' עיין אחרונים מה שהאריכו וביחו' והעיקר הש"ך ונה"כ כי וודאי ברי' לא הוי כמ"ש האו"ה להדיא דכי חמור שרץ בכעדשה מכזית בנבילה דלא הוי ברי' אמנם הטעם נראה כמ"ש ג"כ הש"ך ונה"כ דהנך חתיכות דקות עומדת בפ"ע וא"א להסירו לרוב עובי השכר וא"כ הוי יבש ביבש. ולפי שהעלתי לקמן בסי' ק"ט בדברי הת"ה ומהרש"ל דיבש ביבש מין בא"מ בכזית בכא"פ והטעם דהא אם אכלן כולן יבא לידי חיוב מלקות דזית נתער' בששה זתים אבל אם נתערב ביותר א"א לבא לידי חיוב מלקות דאם אכל ק' זתים הרי עדיין אין כאן ברור זית איסור ואי אכל יותר כבר עבר שיעור בכא"פ ואין כאן צירוף למלקות וא"כ שרץ באוכל כזית לוקה שיעור מלקות בכעדשה אפי' נתערב באלף זתים אם יאכלן כלן יבא לידי מלקות דלא סגי שתוך שיעור אכילת ק' זתים יאכל עדשה שרץ בפ"א והוי חיוב מלקות ומה לי בנבילה זית תוך ו' זתים שמגיע תוך אכ"פ לידי חיוב מלקות ומה לי בשרץ במאה שעכ"פ באכ"פ אוכל שיעור חיוב מלקות וא"כ ודאי דאין בטיל ביבש באינו מינו וא"ש. ודברים אלו ברורים לשיטה הנ"ל ומה שיש לדקדק לשיטתו עיין לקמן סי' ק"ט אבל כאן הדין דין אמת לשיטתו מבלי פקפוק: ובגוף הדבר אי ברי' הוי או לא דע כי הרמב"ם והרשב"א מחולקים בדין איברי שרצים המובדלים המטמאים שהן ח' שרצים האמורים בתורה כי דעת הרמב"ם בפ"ב מהמ"א דין ח' דאחר מיתתן האוכל אבר מהן מ"מ שיעורו כעדשה כמו האוכל משרץ ואין חילוק בין בכמותם לאברים אע"פ שלענין טומאה יש הבדל ע"ש במ"מ וכן משמע תוס' ע"ז גבי רגלי דבורים ולפ"ז ברור דאבר מהם לא יקרא בריה דהא צריך שיעור כמו שרץ ואין בו לומר לא תאכל בין גדול לקטן. אבל הרשב"א בת"ה דף ק"ד ע"ב כתב להדיא ח' שרצים המטמאים שטומאתן בכעדשה אכילתן נמי למלקות בכעדשה. וכן הדין לאברים שלהם שמטמאין בכל שהן אף איסור אכילתן כן וכו' הרי דס"ל דלוקה על אכילתו בכל שהוא ואם כן הרי זה בכלל לא תאכלו ממנו בין גדול בין קטן כיון דאין שיעור לאכילתו ואלו יחלק אין שמו אבר שלם עליו והרי זו בריה גמורה כמו אבר מהחי ואדרבה שם עכ"פ בעינן כזית רק סגי בכ"ש בשר וכאן א"צ שיעור כלל: אך עם כל זה כ' רשב"א להדיא דלא מיקרי בריה לענין שלא יבטל ואפשר דגם אבר מן החי לא מצינו לרשב"א שמנה אותו בכלל בריה שאינו מתבטלין לא בת"ה ולא בחידושיו וגם אפשר לא מיקרי אסור מתחלת ברייתו דהא בחייהן בעינן שיעור כמבואר בגמ' ושם בת"ה (אף דיש לפקפק דאיסור זה מבלי לאכול שרץ היה בחיים ג"כ רק למלקות לא היה עליו דלית ליה שיעורא עכ"פ איסורא היה תיכף ולא דמי לנבילת עוף טמא דאסורא דנבילה לא חל כלל מחיים והרי זה דבר חדש) וא"כ דמטעם הזה לא חשבוהו רשב"א לברי' עכ"פ להרא"ש דס"ל דא"צ להיות מתחלת ברייתו ודאי דהוי ברי' וא"כ בהך עכבר דנמוח ודאי אבר א' קטן בתכלית הקטנות שלם יש בו דין ברי' ולא בטל באלף ואמת כי לשון רש"י דכתב אכילתו כטומאתו בכעדשה אינו מורה ע"ז רק יש לדחוק דהוא הי' דה"ה לענין אברים שאין להם שיעור ורש"י נקט גוף הדין דאכילה וטומאה חד דין אית ליה ודו"ק:

הכל אסור דכל פעם שעירה נאסר כדי קליפה וכתב הפר"ח זהו למ"ד חנ"נ אבל למ"ד אין נ"נ א"כ עכשיו דיש ס' נגד הכל מותר ובאמת קשה לפי דבריו הא דין זה ג"כ באו"ה והוא סובר בלא נודע ל"א חנ"נ וכאן הא לא נודע וע"כ צ"ל דכאן לא הוי לח בלח דאינו נבלל יפה דתיכף נקרש וא"כ הא כתב או"ה והוא דעת התוס' בכורות שכתבתי לעיל דאף דמותר מ"מ אפשר לסוחטו אסור וא"כ ה"ה למאן דלא ס"ל חנ"נ מ"מ אפשר לסוחטו אסור וא"ש. וכן מוכח לומר דהא דין זה הוא בתשובת הרא"ש והרא"ש ס"ל דלא אמרינן חנ"נ בבל איסורים וא"כ קשה אהדדי א"ו כמ"ש ואין להקשות לפי דקיימ"ל דדבר הנאסר ע"י קליפה א"צ ס' נגדו לבטל וא"כ מה בכך שנאסר כדי קליפה מ"מ הא בטל וא"צ ס' ודוחק לומר שירבה כ"כ הקליפה מידי יום ביומו עד שיהיה הרוב וזהו מודה ר"ת ור"י החולקים אריב"א דזה דוחק ולכן נראה כפי מש"ל בדבר איסור מודי' ולא אסרו רק בב"ח כמש"ל:

דמותר מכח ס"ס כו' בת"ח כלל כ"ב ד"ג כתב דאם ידוע שהיה שומן רך בעת נפילת העכבר אסרינן מספק אולי נכבש בתוכו יום שלם קודם שנקרש אפילו קרוש לפנינו וכן אם ידעינן שהיה רך מע"ל רק לא ידעינן אם שהה העכבר בו כל מע"ל מ"מ הכל אסור דספיקא דאורייתא היא כמו שהחמירו הרא"ש ומרדכי אם ספק היה שם כשעירה שומן הרותח ודלא כאו"ה שהתיר בשניהם עכ"ל ע"ש והביאו הש"ך. ואני תמה דלמה לא נימא העמד השומן על חזקתו בחזקת היתר ועכשיו דנפלה שעה אחת קודם שנקרש ומהכ"ת להחזיק ריעותא והא דמחזקינן טומאה מזמן לזמן כבר כתבו התוס' ריש נדה דזהו לקדשים אבל לחולין הכל מותר דאמרינן עכשיו אתרע וכתבו להדיא בקופה שהשתמשו בו ואח"כ נמצא בו שרץ אין מחזקינן ריעותא לטהרות שהשתמשו בו מקדם דלחולין לכ"ע מותר ולא נחלקו חזקיה ור"י רק לקדשים ע"ש ריש מס' נדה וא"כ מהכ"ת להחזיק ריעותא למפרע אפי' בזמן. ואמת כי לדעת הרשב"א גבי בהמה שנמצא טריפה אם הוגלד פי המכה דהיה ודאי ג' ימים קודם מחזקינן לאיסור למפרע דכל שאי אתה יכול לומר ברגע זו נעשית ואתה צ"ל שנעשה מקדם כבר אתרע חזקה ומחזקינן למפרע וא"כ אף בזה דהא עכשיו נקרש וא"א לומר עכשיו נפל בתוך השומן ואתה צ"ל למפרע א"כ זהו בכלל ספק אולי היה כבוש מע"ל אבל לפי הרמ"א דהכריע לעיל סי' ע"א דאף בהוגלד המכה מ"מ גבינות שנעשה מקדם ג"י מותרים דהעמיד על חזקתה ואמרינן עכשיו אתרע ונטרפה וא"כ למה לא נימא כן גם בזו חפשתי ולא ידעתי הבדל דבר בשום אופן. ומ"ש הרמ"א ראי' מהא דחששו להחמיר בספק אם היה העכבר בעת שעירו עליו מלבד די"ל הם סברו כרשב"א כמ"ש וכמו שנראה דהטור בסי' פ"א מסכי' לדעת רשב"א אף גם י"ל דשם רגלים לדבר דאם אח"כ נקרש מהיכן בא העכבר לתוך השומן אבל בזה דאין רגלים לדבר מהכ"ת לאסור יותר מן גבינות גבי בהמה ובפרט כי זה פוגם או משביח בשומן ג"כ ספיקא כמ"ש הש"ך וא"כ מהכ"ת לאסור: הנה האו"ה בא מטענה דכל הטמאות כשעת מציאתן ואמרינן נדה דף ד' דבין להקל ובין להחמיר אמרינן במחט שהעלתה חלודה וכו' אך זה מספיק אם לא ידעי' דהיה רך מע"ל שפיר אמרי' דכמו דעכשיו קרוש לפנינו כן היה מקדם אבל בידעינן דהיה רך מע"ל רק לא ידעינן דהיה עכבר מתחילה בתוכו אדרבה מחזקינן מזמן לזמן ואמרי' כאן נמצא כאן היה אבל כבר כתבתי דזהו הכל לקדשים ועיין נדה דף ד' ד"ה טבל וכו' ותמיה על או"ה דהוא גופיה פוסק בגבינות כהנ"ל וכתב דלא דמי למקוה דל"ל חסר ואתא וא"כ ה"ה זה וצ"ע:

בשרץ. עי' בספר תפארת למשה שכתב דדוקא בשמונה שרצים המטמאים אבל שאר שרצים לא דהוי בכזית (ושרץ שקורין ראק אינו משמונה שרצים ע"ש) וכן כתב בתשובת חות יאיר סוף סימן ק"ב ע"ש ועי' בתשובת אח"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ח:

ליין ושמן. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשי"ז שכתב דמכל שכן שפוגם בתבשיל ע"ש עוד:

בקדירה ויש לספק. [עי' בתשובת חתם סופר סימן צ"ד שכתב לרב אחד וז"ל מה שהקשה לימא אוקמא בחזקת חיים לא ידעתי מה בכך שהיה בחיים אי שהה בתוכו זמן הראוי לפליטה בחיים או במותו לעולם השרץ אוסר ומ"ש בפמ"ג א"ח ס"ס תמ"ז דבדגים חיים לא שייך בליעה רצונו מה שבלעו הם חמץ או חלב וטעמא משום שע"י חום הטבע נתהפך לבשר ודם ועובדא ידענא פ"א פרחה תרנגולת לתוך קלחת חמאה רותחת על האש ומתה בתוכו והורה גאון א' שאסור החמאה אפילו לעובד כוכבים ושפכוהו בחוצות ושוב הזכירוהו דבשר עוף בחלב מותר בהנאה והשיב דאה"נ דבהנאה מותרת ולמוכרה לעובד כוכבים אסורה משום בליעת אמ"ה דאסור לב"נ וכתב שם דהזמין ליה הש"י תירוץ לשיזבא מכיסופא כי מתחלה לא כוון לזה ועפמ"ג סימן צ"ח סק"א דנראה שהוא ז"ל ג"כ לא נחית לזה מזה נלמד דגם בחי שייך פליטה וגם ראיה ברורה מדברי הרא"ש בסוגיא דעכברא בשיכרא ע"ש. ומה שהקשה עוד נימא השתא נפל לק"מ דמחזקינן איסור מזמן לזמן כו' עכ"ד ע"ש. אמנם בס' עיקרי דינים סי' ז' אות כ"ב הביא בשם ת' חקרי לב סי' פ' דאם נפל עכבר או דבר טמא חי כו' לא מנינן מעל"ע רק משמת כי עודנו חי אפילו שהה כמה ימים אינו אוסר ע"ש וכן הדעת נוטה וצריך ישוב הקושיא והראיה הנ"ל ועט"ז סי' שצ"ז ובתשובות שזכרתי בפ"ח שם ס"ק א' ודו"ק]:

הכל אסור. עיין בתשובת חוט השני סי' ס"ג שכתב דאם נסתפקו כבר מאותו שומן יש להתיר הכלים שאין ידוע בוודאי שנשתמש בהם אותו שומן מטעם ס"ס שמא לא נשתמש ואם ת"ל נשתמש שמא היה ס' בתבשיל נגד השומן שניתן לתוכה ועיין במנחת יעקב כלל נ"ב ס"ק י"ט שכתב עליו דאפילו הכלים שידוע שנשתמש בהם מותרים ג"כ דהא איכא נמי ספק שמא לא היה העכבר כשעירו עניו ועיין בשו"ת פרי תבואה סימן נ"ז:

אסור להדליקו גם כן בבהכ"נ. עיין בתשובת הרשב"ש סימן שכ"ז.

(סי' ק"ד סעיף ב' בהג"ה) סגי לי' בנטילת מקום. והא דבעינן נטילה הוא חומרא בעלמא   משום דמאיס או דדרך שומן אווזא שלא להיות קשה כ"כ. מנ"י:

(שם) ובמקום הפסד גדול יש לסמוך. אבל בלא הפ"מ יש להחמיר בשומן די"ל דדמי לשכר וחלא אבל בשאר משקי' פסקי' להקל כך מבואר דעת הרמ"א בת"ה ע"ש:

(ט"ז סק"ז) פסק להחמיר בזה. היינו אף ביין ושמן ודבש דעכברא בודאי פוגם מ"מ אין לדמות זבובים ויתושים לעכבר ע"ש ומה שהכריע בט"ז בפסק הש"ע והרמ"א משמע דמותר בכל משקין קשה לי דהא המתירים למדו כן מדין עכבר והיינו למה דס"ל דעכבר בכל משקים חוץ מחלא ושכרא פוגם אבל למה דנראה מדברי הט"ז (סק"ב) דמסכים לדעת הרש"ל דאין להקל בעכבר זולת בג' משקים א"כ עכ"פ בזבובים ונמלים ג"כ אין להקל יותר ואולי כיון דמצינו דעת המרדכי שהובא בב"י דזבוב קיל מעכבר דאף בשכרא אין נטל"פ אף דאנן לא קי"ל הכי מ"מ בשאר משקים דס"ל לכמה פוסקים דעכבר פוגם בהם סמכינן עלייהו לענין זבוב ועדיין צ"ע:

עכברא דדברא כו'. משמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ כיון דעולה על שלחן מלכים (ואפשר לפי זה דעכברא דדברא אפי' ביין ושמן וכהאי גוונא אינה פוגמת) ובש"ס (עבודת כוכבים דף ס"ח ע"ב) מוכח דאע"ג דעולה על שלחן מלכים מספקא לן אי נטל"פ בתערובות ע"ש ואע"פ שאפשר לדחוק וליישב מ"מ לא נראה כן מהרי"ף והרא"ש וטור והרמב"ם וראב"ן ושאר פוסקים שלא הזכירו כלל הא דעכברא דדברא אלא כתבו בסתם עכבר ודוק:

או לחומץ אם לא שהה בתוכו מעת לעת כו'. ע"ל סימן ק"ה ס"ק ב' מזה:

ודוקא בשרץ יש לחוש כו'. דע דגרסינן פרק בתרא דעבודת כוכבים (ריש דף ס"ט) אבעי' להו נפל לגו חלא מאי (כלומר אי עכברא נותן טעם לשבח בחומץ או לא) אמר ליה רב הילל לרב אשי הוי עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההוא אימרטוטי אימרטט ופירש רש"י שנחתך לחתיכות דקות קטנות ושרץ שיעורו כעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ וכ"כ ראב"ן ומרדכי והאגודה לשם וכ"כ האו"ה כלל ל"ב אבל הר"ן כתב על פרש"י תימה למה הוצרך לזה דהא אף בשאר איסורים יש לחוש לפחות מכזית דהא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ותו קשיא ליעבריה במסננת ולישתרי כו' עכ"ל ולק"מ דודאי בשאר איסורים כיון דנטל"פ הוא אם כן ליכא משום טעמא וגם משום גופיה ליכא דבטל ברוב כיון שאינו מכירו (ועיין לעיל סימן ק"ג ס"ק ג') דמ"ש מיבש ביבש ואע"ג דשלא במינו ביבש קי"ל בששים היינו משום דאם יבשלם יתן טעם מה שאין כן הכא דנטל"פ ומ"ש וליעבריה במסננת ולשתרי י"ל דהיינו כמ"ש הטור וב"י שנחתך בענין שאינו יכול לבררו במסננת כגון שהיה החומץ מעורב במאכל עב והלכך שרץ כיון דשיעורו בכעדשה לא בטיל דהוי כמו בריה וכמ"ש האו"ה שם וכן משמע דעת הטור שלא כתב דין דנחתך לחתיכות קטנות ואינו יכול לבררו אלא הכא גבי עכבר ולא בשאר איסורים וגם לא אישתמיט שום פוסק דיכתוב כן בשאר איסורים וזה דעת הרב והב"ח ומדברי הבית יוסף נראה דאפילו פחות מכעדשה וכן בשאר איסורים נמי לא בטיל אפי' ביותר מששים כל שא"א לסננו וכן דעת מהרש"ל פג"ה סי' מ"ט ולפעד"נ כמ"ש ונ"ל ברור דגם הר"ן לא כ' כן אלא לפי מאי דסבירא ליה דמיירי בענין שיכול לסננו אבל לענין דינא מודה דאם אינו יכול לסננו דהוי ממש כיבש ביבש דהא קי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות תדע דהא הרשב"א בתה"א דף ק"י ע"ב כתב נמי כהר"ן ובתשובה סי' ק"א כתב בקדרה של מרק שנפל לתוכו יתוש שאם נחתך ממנה אבר או אפי' שלמה ונתרסקה ואבד צורתה הוי כשאר איסור ובטלה עד כאן לשונו ומביאו ב"י בס"ס זה אלמא כל שאי אפשר לסננו בטל:

נמי דינא הכי. דפוגם בודאי והיש מחמירין סוברים דדין שכר וחומץ יש לו וכן מבואר בב"י ות"ח סוף כלל כ"ב וא"כ צ"ע בדברי הרב אמאי לא שרי בספק א' בכבוש לחוד דהא איכא נמי ספיקא אי משביח אי לא וספק א' דכבוש וא"כ הוי ס"ס ונ"ל דהאי ספק אי משביח או פוגם לא הוי ספק כיון דבש"ס גופיה מספקא להו או אפשר דדמי לספק בחסרון ידיעה דלעיל סי' צ"ח ס"ק ט' וצ"ע:

ויש מחמירין בשומן כו'. וכן דעת מהרש"ל פג"ה סימן מ"ט לאסור בשומן אווזות ושאר משקים ואינו מתיר אלא ביין ושמן ודבש מטעם שכתב הרמב"ם שאלו צריכין להיות מבושמים וע"ש:

אפי' יש ששים בשומן. דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ונתערב בשאר השומן ונאסר הכל ואף דלפעמים העכבר מונחת בשולי הקערה ואם כן היה לנו להתיר כל השומן שהוא למעלה מקליפה שעל העכבר י"ל דידוע כשמערין עליו רותח נמס הכל ולכן העירוי נוגע תמיד בעכבר ונאסר הכל ת"ח כלל כ"ב ד"ט וע"ש:

ואם לא עירו עליו. פי' רותח או כו' והשומן בא לפנינו קשה אבל בא לפנינו רך ליכא אלא חדא ספיקא שמא היה שם יום שלם וספק כבוש אסור כדלקמן ר"ס ק"ה וכן אם ידוע שהיה רך כשנפל העכבר לתוכו אסרינן מספקא שמא נכבש בו יום שלם אע"פ שכשבא לפנינו הוא קשה אא"כ ידעינן בברור שלא היה יום שלם רך אחר שבא העכבר לתוכו וכן אם ידוע שהיה רך יום שלם ונתקשה אח"כ ולא ידעינן אי היתה בו העכבר כשהיה רך או לא אסור מיהו בכל זה מותר אי איכא ששים מה שאין כן בעירה עליו רותח כל זה העלה בת"ח שם וע"ש:

ובמקום שהשומן מאוס כו'. כתב באו"ה כלל ל"ב דין כ"ו וה"ה לדידיה נמי אם הוא מאוס עליו אפילו שאין מאוס לאחרים אסור לו אפילו בששים וק' אם הוא מאוס עליו עדיין עכ"ל וכ"כ בס' אפי רברבי ד' נ"ז ע"א:

אם ההיתר רבה עליו כו'. אע"פ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס מותר כן כתב הרשב"א וכ' הב"י אע"פ שיש חולקים בשאר נטל"פ (וכמו שנתבאר בסי' ק"ג ס"ב) נראה דבדברים הפגומים מעצמם מודים וטעם גדול יש לחלק ביניהם וק"ל עד כאן ועמ"ש ס"ס ק"א:

ודוקא בשרץ וכו'. בד"מ כתב הטעם שמא ישאר ממנו כעדשה שהוא שיעור טומאתו הואיל ותחילת ברייתו הוה כעדשה מקרי בריה ואינה בטלה עכ"ל ונראה שהביאו לחלק כן ממ"ש הטור ואם נתחתך בענין שאינו יכול לבררו ולהוציאו הכל אסור וק"ל לרמ"א הא קי"ל נתרסקה הבריה בטילה וכ"כ בדרישה בשם רש"ל וז"ל ואף דאמרינן לעיל סי' ק"א היכא שנתרסק האיסור בטל שאני שרץ דאיסור אכילתו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע שרץ כעדשה ועיין בפרש"י בעבודת כוכבים דף ס"ט עכ"ל וכתב ע"ז דלא נצטרך לחלק בשביל זה דשאני בנחתך הבריה דאיירי במין במינו ואין האיסור ניכר תוך ההיתר משא"כ כאן שאיירי שהוא במאכל עב וא"א לבררו מחמת קטנותו אבל מ"מ האיסור ניכר בין ההיתר דזה לכ"ע אסור אלא שיש הכרח לחלק כן מכח מ"ש ב"י ואם נימוח לתוכו לגמרי דדוקא לגמרי כו' ובסימן ק"ט כתב דמשמע מדברי התרומות אפילו באינו מינו מיהו בטל בס' ואפי' כזית ולפ"ז צריך לחלק בין שאר איסורין למשהו דשרץ כו' עכ"ל וכן מו"ח ז"ל כתב כאן כדברי רש"ל האלו.) ואשתומם שעות הרבה מה חשבו על ככה דמ"ש הטור אם נתחתך כו' הוא על פי הגמרא שאמרו בעבודת כוכבים (דף ס"ט) בעכברא שנפל לגו חלא מאי אמר ליה רב הילל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההיא אימרטוטי אמרטט ופרש"י לחתיכות דקות ושרץ איסורו כעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ ולכאורה משמע דקפיד דוקא אשיעור כעדשה וזה אי אפשר לומר כן דהא עכ"פ חצי שיעור אסור מן התורה והיינו אפילו חצי עדשה או משהו ממנו דלא בעינן כעדשה אלא לענין איסור שחייב מלקות כמו כזית דנבילה וכן מוכח מדברי התוספות שהקשו שם יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש כו' וזה פשוט דהאוכל דבש שמעורב בו רגלי הדבורים שאינו אוכל כשיעור עדשה מן הרגלים וכן מוכח מדבריהם שם שסיימו והא דאמרינן אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ כו' ש"מ דמיירי שם בפחות משיעור עדשה. שוב ראיתי בר"ן שם פרק השוכר שמקשה גם כן על רש"י כן דלמה לי כעדשה הא אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית והקשה עוד קושיא אחרת ופי' שם פירוש אחר ובת"ה הארוך (דף ק"י ע"ב) כתב פירש"י וכתב עליו וז"ל ומיהו לאו דוקא בשרצים המבדילים שאפילו בשאר איסורין שנתערבו ביין וחומץ ושמן ויש לחוש אפילו לפחות מכזית שהרי חצי שיעור אסור מן התורה עכ"ל הרי לפנינו בהדיא דרש"י לאו דוקא נקט כעדשה מן השרץ אלא נקט איסור קטן היותר חמור דחייב אפי' מלקות על אכילתו ולא כדברי רש"ל ורמ"א דשרץ שאני ומ"ש רמ"א בד"מ שאם יש כעדשה מקרי בריה נפלאתי מאד על פה קדוש יאמר כן דהרי בדיני בריה אמרו בהדיא בסימן ק' בנמלה וכתב ע"ז בסימן ק"א דאם נתרסק ממנה קצת בטלה חשיבות הברי' וכמ"ש ב"י שם סימן ק"א ק"ו כאן דמיירי בנחתך לחתיכות דקות כמ"ש הטור וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דין ב' מידי דהוה אכעדשה דשמונה שרצים ושרץ מרוסק כו' אף על פי שלוקין עליהם מתבטלים בשיעורם עכ"ל. ומ"ש בדרישה דכאן מכירין האיסור אלא שאי אפשר לבררו כן הוא האמת ודומה למ"ש ב"י בסי' קט"ו להרמב"ם לענין חמאה של עובד כוכבים וז"ל אבל החמאה היה האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא"א לבררו ולפיכך אינו בטל עכ"ל וע"ש. ולפי הנראה דודאי לא בא הטור כאן כלל לעשות חומרא בשרץ משא"כ בשאר איסור זה לא עלתה על דעתו כלל דלא כתב דיני סי' זה אלא להורות דיש שבח בעכבר ושכר וחומץ אלא שפרט דיניו אם נתערבו ומ"ש כאן בנחתך דהכל אסור לאו מטעם חשיבות דבריה אלא דילמא בלע לחתיכה דקה של שרץ בתוך השכר או חומץ ולזה נתכוין גם הב"י במ"ש דחצי שיעור אסור מן התורה ואפילו בפחות מכעדשה ופי' דברי הטור הוא כך דאם נימוח השרץ לגמרי עד שנעשה כממשו של שכר וחומץ הוה שיעורו בששים דהוה לח בלח אבל אם נתחתך ולא נימוח דיש כאן עדיין ממשות של איסור ונתערב במשקה ממילא אין כאן לח בלח ולא יבש ביבש דכל ביטול הוא מצד שאינו ניכר משא"כ כאן דניכר אלא דאי אפשר לבררו ממילא לא מהני כאן אפילו ששים דלא מהני ששים אלא אם נעשה האיסור לח ונימוח לגמרי משא"כ כאן דשם איסור לא נעקר ממנו ולא נתבטל כלל לא בששים בתורת לח בלח ולא ביבש ביבש בתורת רוב ושפיר יש איסור אם יבלע אותו בעין ע"כ אסרו הכל כאן והיינו פירושו דאמרטוטי אמרטט שאמרו בגמרא ואין כאן חילוק בעולם בין שרץ לשאר איסורים ודין הנזכר כאן הוה בכל איסורים אם נתערב והוא ניכר ואי אפשר לבררו כן נלע"ד ברור והג"ה זאת אין מקום לקיימה לפע"ד אלא שיש עדיין להקשות להרשב"א שכתב באיסור החמאה שנתן הרמב"ם טעם משום שאין הקום מתבטל בחמאה שאינו מעורב בה שיתבטל במיעוטו והקשה עליו הרשב"א כמו שנעתיק בסי' קט"ו וכתב עליו שאע"פ שאינו מעורב בטל במיעוטו אם כן מאי שנא מכאן בעכבר שאינו מתבטל בשכר או חומץ דהא גם שם בקום שבחמאה מכירו והוה לח ביבש ומתבטל כיון שאין יכול להפרישו) וגבי עכבר נמי דהוה אין יכול להפרישו והוה יבש בלח ליבטל ונראה לי דבעכבר יש לחוש שמא יאכל חתיכת האיסור בפני עצמו בשלמא יבש ביבש נהפך האיסור להיתר מכח הרוב דגזירת הכתוב ומשום הכי מותר בדגן בדגן אבל בזה אין האיסור נהפך להיתר אלא הטעם בחמאה דמהני ביטול משום דאי אפשר להפרישו לאיסור וזה עיקר ההיתר אבל כל שניכר קצת מהקום ודאי זורקו ואין אוכלו אלא בכלל החמאה ע"כ מותר אבל אין שייך בזה האיסור נהפך להיתר משום הכי אסור בעכבר דשמא יאכל האיסור בפני עצמו:

ליין ושמן. הרמב"ם נתן טעם לזה שאלו דברים צריכים להיות מבושמים וכ' רש"ל בפ' ג"ה סי' מ"ח דמשמע מטעם זה דשאר משקים אסורים ובדבש לכ"ע פוגם כמ"ש הסמ"ג מפי' התוס' לענין דברים שנתערבו בדבש והמרדכי פרק אין מעמידין ומסיק שם דיש להחמיר בכל המשקין חוץ מיין ושמן ודבש:

שמא היה השומן רך. אבל אם ודאי ידוע לנו שהשומן היה תחלה רך רק שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה דהיינו תוך מעת לעת מן הנפילה בזה אזלינן לחומרא ודלא כאו"ה כלל ל' שמתיר אם בא לפנינו כשהוא קשה אנו הולכין בתר שעת המציאה ואפילו שבודאי היה רך בעת האיסור דשמא נתקשה תוך מע"ל לנפילת העכבר והביא ראיה ממה דאמרינן כל הטומאות הולכין אחר שעת מציאתן וחולק עליו בת"ח וד"מ דבספק אחד אזלי' לחומרא:

ובמקום שהשומן מאוס כו'. פירוש שהוא אסור דהיינו דלית ביה ששים וכן העתיק בד"מ בזה הלשון הואיל והוא אסור לאכילה כו' משמע ביש שם ששים מותר בהדלקה ג"כ וכ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם בא"ח סי' קכ"ד:

ובמקום הפסד כו'. זה קאי על ריש ההג"ה ויש מחמירין כו' ור"ל במקום הפסד גדול יש להקל בכל המשקים. חוץ משכר וחומץ:

דברים המאוסים כו'. רש"ל פ' גיד הנשה פסק להחמיר בזה וכן מו"ח ז"ל מסיק להחמיר אבל כבר כ' רמ"א בסי' ק"ז ס"ב שאין לשנות המנהג שנוהגין להקל:

(סימן ק"ד סעיף א') עכבר שנפל לשכר כו' ואם נחתך לחתיכות דקות כו' הכל אסור דחיישינן שמא יפגע בממשות האיסור. וכתב הג"ה ודוקא בשרץ יש לחוש כו' הטעם מבואר בד"מ דשרץ תחלת ברייתו בכעדשה כדאיתא בחגיגה (דף י"א) ושיעורו הכי לטומאה ולמלקות וכך שיעורו להיות בריה ולא ליבטל ע"ש ויש לי פטפוטי דברים על א' מהאחרונים בסי' זה שכתב דלפי מ"ש הש"ך דשרץ שיעורו כעדשה והוי בריה ולא בטיל ניחא מה שהקשה בסימן ק' גבי ביצת אפרוח שכתבו שם הט"ו דהוי בריה דהיכי משכחת לה דאם מכירה משליבה והטעם בטל ואם אינו מכירה ע"י שנמחה בתבשיל תבטל דקיי"ל נתרסקה הבריה בטילה כמ"ש סימן ק"א ס"ו. דיש לומר דאיירי שנמחה במאכל עב ואפרוח הוי שרץ ושיעורו כעדשה והוי בריה עכ"ל ודבריו תמוהין דזהו דאמרינן דשרץ שיעורו בכעדשה להיות בריה היינו דוקא בשמונה שרצים שיש להם טומאה וכשיעור טומאתם בכעדשה כן שיעור אכילתם למלקות בכעדשה כדאי' בש"ס דמעילה (דף ט"ז) וכיון דכך שיעורם לענין טומאה ומלקות הכי נמי שיעורם שלא ליבטיל דטעם שבריה לא בטיל משום דכך שיעורו למלקות וה"ל כאלו אמר רחמנא לא תאכלנו בכל שהוא כדאית' להדיא באשר"י פג"ה ותוס' ור"ן וש"פ וב"י ר"ס ק' אבל כל שאר שרצים שאין להם טומאה שיעור אכילתם בכזית כמבואר להדיא בש"ס דמעילה שם וברמב"ם פ"ב מהל' מ"א ופ"ד מהל' אבות הטומאה ובתוס' דזבחים (דף ק"ו ע"ב) ויבמות (דף קי"ד) וא"כ אי אפשר לומר דכעדשה מהם יהיה בריה ולא ליבטל הא אין כאן לא טומאה ולא מלקות ועוד דאין תחלת ברייתם כעדשה שיהא נחשב בהכי בריה ועוד שאפרוח של עוף טהור לא הוי כלל שרץ מדאורייתא ואין איסורו רק מדברי סופרים דאסמכוהו אקרא דשרץ השורץ כמ"ש הרמב"ם והט"ו סי' פ"ח ס"ח רק אפרוח של עוף טמא אסור מן התורה משום שרץ העוף אבל ברור שאין בשרץ העוף טומאה וגם שיעורו בכזית ועיין ש"ס פא"ט (דף ס"ד) לכן דבריו כאן אינם נכונים וצ"ע ותדע דנמלה וזבובים ויתושים דאסורין משום שרץ השורץ ומשום שרץ העוף ואפ"ה כשאינם שלמים בעינן כזית כמ"ש תוס' והרא"ש והר"ן פג"ה ועיין ס"ק ה' ועיין היטב ברמב"ם פ"ב מהל' מ"א:

(סעיף ב') אם נפל ליין ושמן וכו' א"צ ס' לבטל פליטתו. לאו דוקא פליטתו דאפילו אם נתערב ממשו רק שנמחה לגמרי סגי ברוב כמ"ש סעיף שאח"ז ור"ס ק"ג וכך צ"ל במ"ש הרא"ש פג"ה ומביאו ב"י סי"ק גבי בריה דאינה בטילה באלף והא דאמר בירושלמי הורה ר"י בעכברא א' לאלף לא איירי בעכבר שנתערב בהיתר כו' עד דאם נימוח ואינו ניכר טעמו בטל בס' עכ"ל איירי שנתערב בהיתר שהעכבר נותן בו טעם לשבח כגון שכר וחומץ או שומן לפ"ד הרא"ש דאלו בדבר הפוגם א"צ ס' אפי' כשנמחה ממשו רק שיהא נימוח לגמרי או שיהא אפשר לסננו כמ"ש הט"ו סעיף א' וק"ל:

(שם בהג"ה) ויש מחמירין בשומן ואפילו אם הוא קשה לפנינו. וכתב הט"ז דבאו"ה מתיר אם בא לפנינו קשה שאנו הולכין בתר שעת המציאה ואפילו היה רך ודאי כשנפל דתלינן שנתקשה בתוך מע"ל והביא ראיה מהא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן וחולק עליו בד"מ ובת"ח דבספק א' אזלינן לחומרא והנה קושיית הד"מ ות"ח הוא מספק כבוש דאסור ול"נ שהדין עם או"ה דשאני שומן שדרכו להקשות ועומד לכך וגם נמצא ובא לפנינו קשה אזלינן בתר המציאה ואמרינן שהיה כבר קשה תוך מע"ל דאיתרע חזקה קמייתא שהיה רך כשנפל האיסור דכה"ג כתב הט"ז סי' שצ"ז גבי נמצא מת וספק אם היה כן מקודם יום ל' דאזלינן בתר שעת מציאה מה"ט וע"כ גם הט"ז לא כתב כאן אלא לסברת הד"מ ולי' לא ס"ל תדע דהא חולק בהדיא בסי' ק"ה אמ"ש הג"ה שם לאסור ספק כבוש עי"ש ומ"ש בח"ד לה"ר לאסור מהא דס' אה"ט דרבנן גם הפמ"ג כ"כ אך אינו ראיה דהתם אע"ג דלא איתחזיק אי' טמא וטעמא דעשאוהו כשל תורה לטמא אדם לשרוף עליו תו"ק עשאוהו נמי כשל תורה לטמא ספק אלא צ"ע מ"ש הט"ז סי' ר"א ס"ק פ"ו שפי' שם דברי המחבר דאוסר כר' יוסי והוא לשון הרמב"ם ג"כ בהל' מקואות: ונראה דכאן חזקת היתר דשומן מסייע לשעת המציאה ואי משום דאיתרע בשעת נפילת העכבר כיון שבא לפנינו קשה ודרכו בכך לא איתרע בכך וכ"מ באו"ה וא"כ לפ"ז כ"ש שיש להתיר במ"ש הש"ך אם ידוע שהיה רך יום שלם ונתקשה אח"כ ולא ידע אם היה בו העכבר כשהיה רך דהא בכה"ג ודאי לא איתרע חזקת היתר דשומן ומסייע חזקה זו לשעת המציאה ובכה"ג שיש חזקה המסייע אזלינן בתר שעת המציאה אפילו לקולא כמ"ש תוס' בנדה ומזה ראיה למ"ש הפמ"ג סי' נ"ז ס"ק כ"ה גבי נמצא הנדרס מת דאזלינן בתר השתא ואמרינן דכבר מת בשעת דריסה ע"ש ודמי לנמצא שרץ שרוף ע"ג הזיתים דמטהרים ספ"ט דטהרות והא דבגיטין חיישינן שמא הגט קודם למיתה ואינה מתיבמת ולא אזלינן בתר השתא שנמצא מת אע"ג דהתם נמי בחזקת היתר ליבום היתה עומדת דהתם כבר איתרע חזקה זו ע"י הגט שבידה קודם ששמעו בו שמת ומההיא דגיטין משמע דלחומרא מיהא אזלינן בכל אי' דאורייתא בתר השתא ולא בתר חזקת חי אפילו היכא דלא מסייע חזקה לשעת המציאה דהא חיישינן שמא מת כבר קודם הגט וחולצת ומצאתי שהרגיש בזה בספ' שעה"מ הל' אישות וכתב דהתם נמי י"ל חזקה לאיסור וזה דלא כמ"ש התב"ש דאי איכא חזקת איסור לא אזלינן כלל בתר שעת מציאה וגם דלא כמ"ש תוס' בנדה ובכתובות דכל הטומאות כמציאתן אינו אלא לחומרא בתרומה וקדשים גם קשה לי על התב"ש ממ"ש תוס' ביבמות (דף ס"ח) גבי בא עליה ספק בן ט' דפוסל מן התרומה כשנמצא בן ט' השתא ולא מוקמינן ליה בחזקה דמעיקרא וכה"ג כתב בשו"ת הרא"ש סוף כלל ל"ג אלמא דחזקה שעשויה להשתנות לאו חזקה היא ועיין סי' פ"א בט"ז ופמ"ג וסי' ק"ה שכ"כ דחזקה העשויה להשתנות כו' גם כ' שם דכל שיצאה מחזקתה זמן מה וא"א ליתן גבול דא"א לומר דברגע שנמצא נעשה אין סומכין עליו וכ' דהוי ספיקא וע' בשו"ת הר"ן שהביא הב"י בס"ס ר"א שכתב דאזלינן בתר חזקה המתנגדת לחזקה העשויה להשתנות ולא בתרה אעפ"י שעתה עומד כבראשונה אלא דק"ל אתוספות דיבמות והסוגיא דקידושין דמשמע התם דאי איכא חזקה המסייע לחזקה דמעיקרא לא אזלינן בתר השתא וכ"מ בעירובין: עוד נלע"ד ליישב דעת או"ה שכתב להתיר גם בידוע שהיה רך כשנפל דאמרינן שמא נתקשה תוך שיעור כבישה אע"ג שהוא ספק כבוש דאסור דלטעמיה אזיל דס"ל ספק חסרון ידיעה הוי ספק כמ"ש בד"מ בשמו סימן נ"ה לענין שמוטת גף בעוף ע"ש וא"כ יש כאן ס"ס ספק שנתקשה תוך שיעור כבישה ואת"ל לאחריו שמא אינו משביח בשומן אלא פוגם דאפילו בשיכרא וחלא כתב הש"ע ר"ס זה מספקא לן כו' ע"ש. [ומיהו י"ל דשאני התם דס' שמא לא ניקבה הריאה אינו מזיק דא"צ בדיקה היכא דאיכא ס"ס כמ"ש ס"ס ק"י ועוד דכיון שאין עתה מי שיודע לא מקרי חסרון ידיעה כמ"ש הט"ז. ועוד דזה אמרינן מחמת חומרא ובאמת מצ"ל]. וגם הד"מ לטעמיה אזיל דלא ס"ל להחשיב ספק כזה כמ"ש שם סי' נ"ה. ושוב מצאתי סברא זו בש"ך ר"ס זה דספק אי פוגם או משביח הוי ספק חסרון ידיעה וכ"כ אחרונים בדיני ס"ס מהדורא קמא סימן ל"ד ומהדורא בתרא סי"ה דאם הראשונים עצמן נסתפקו בדבר הוי חסרון חכמה ואינו ספק כלל אפילו לענין ס"ס ועיין תוס' יומא (דף מ"ז) ועוד י"ל דאפילו או"ה לא עלה על דעתו להתיר איפכא כשבא לפנינו רך ואינו ידוע אימתי נפל דודאי יש לחוש שמא נפל כבר קודם מעת לעת דה"ל מזמן לזמן דמחזקינן איסורא כמ"ש בא"ח סי' תס"ז סי"א וי"ב וכמ"ש ס"ס צ"ה ע"ש ולא התיר רק בזה כשבא לפנינו קשה דלא מחזקינן איסורא לומר שמא היה רך שיעור כבישה שהרי זה דומה לממקום למקום דלא מחזקינן איסורא דאמרינן כאן נמצא וכאן היה ה"נ אמרינן כמו שנמצא קשה כך היה קשה כבר תוך מע"ל ולמד זה מהא דתנן כל הטומאות כשעת מציאתן: ומכאן ק"ל אמ"ש בתשובת מ"ש סימן ס"א לפרש דברי הב"ח שהביא המ"א סימן תר"ז גבי חטה שנמצאת דהוי ס"ס שמא עתה נפלה ואת"ל שהיה קודה שמא לא נתחמצה דהיינו אז שנפלה לא היתה רך כ"כ רק עתה נעשית כך תוך מעל"ע וכה"ג כתב בשו"ת ג"ש ס"ס פ"ג גבי חטה שנמצאת בחבית בפסח לאחר שפנו ממנה המשקה ואמאי לא נימא כמו שנמצאת רך כך היה כשנפלה ואיתרע חזקת היתר דחבית וצ"ל דש"ה כיון דאיכא עוד ס' דעתה נפלה ועוד דהתם אין עומד לכך: ונ"ל דאפילו לדידן דמחמרי' בין בזה ובין בזה מ"מ אם בתוך מע"ל נשאו הכלי עם השומן ממקום למקום ושם נמצא העכבר יש להתיר אפילו אם בא לפנינו רך ולא ידעינן אימתי נפל לא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן כאן נמצאת וכאן היתה וכ"מ במ"א הלכות פסח ובשו"ת שמן רוקח הקשה ע"ז עי"ש ועיין שו"ת פ"מ שאלה ט"ו:

(סעיף ג') דברים המאוסים כו' כנמלים וזבובים ויתושים אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו סותרין. כאן לא דקדק למימר שנמחה לגמרי כדכתב גבי עכבר ר"ס זה דשם הוי שרץ ושיעורו כעדשה משא"כ בשרצים אלו שזכר הש"ע כאן שיעורם בכזית אם אינם שלמים:

(שם בהג"ה) מיהו בשכרא וחלא יש לחוש כמו בעכבר. צ"ע דלפ"ז ליתסר הקדירה שנתבשל בה תבשיל שנימוחו בו זבובים דשמא יבשל בו שיכרא וחלא שהאיסור יתן בו טוב טעם וכדלעיל סימן ק"ג סעיף ב' בהג"ה ובתשובת הרשב"א הובא בב"י שממנו מקור דין זה מבואר דאפילו הקדירה שרי וכ"מ בס"ס ק"ז בטוש"ע שם ע"ש והכי איתא להדיא שם בב"י ובד"מ ואו"ה דאפילו הכלי שרי גבי זבוב וצ"ל דהיינו כמ"ש שם בסימן ק"ג סעיף ב' דשרי לבשל תבשיל שידוע שהאיסור נותן בו טעם לפגם ולא חיישינן שיבשל בו דבר שיתן בו טעם לשבח מיהו לבשל בו שיכרא וחלא לכאורה היה נראה ליאסר דאף לפמ"ש שם דאם בישל בה דבר שמסופק אם יותן בו איסור הראשון טעם לפגם שרי בדיעבד מ"מ שיכרא וחלא לא הוי ספק גמור דהא ספק חסרון חכמה הוא כמ"ש סעיף ב' מיהו נראה דאין להחמיר לענין טעם הנפלט מן הכלי שהרי הרבה פוסקים ס"ל דזבוב אין בו טעם כלל ואינו אוסר אפילו בשיכרא וחלא עיין ב"י ס"ס ק"ז:

(סימן ק"ד בש"ע סעיף א') עכברא בשיכרא כו'. ש"ך סק"א משמע מדברי המחבר דעכברא כו' פשיטא דמשביח בשכר כו' ובש"ס מוכח דאע"ג דעולה על שולחן מלכים מספקא לן אי נטל"פ בתערובת ע"ש. ולכאורה אין להבין כלל דהנה ז"ל הגמרא ההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא אסרה רב להאי שיכרא אמרוה רבנן קמיה דר"ש נימא קסבר רב נטל"פ אסור ע"ש ומשני הא בדברא הא בדמתא אמר רבא הלכתא נטל"פ מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נטל"פ אסור ולאו קי"ל כוותי' אי משום דקסבר נטל"פ מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי קמשביח א"כ משמע פשטא דסוגית דשמעתין דהאי עכברא דהתם הוי עכברא דמתא ע"ז מספק ליה אי אשבוחי משביח או פוגם אבל על דדברא לא מספקא לן כלל אלא נוכל לומר דפשיטא לי' דודאי אינו פוגם וי"ל דהש"ך מפרש סוגיא דהתם כך דודאי על עכברא דמתא לא הוי מספקא לן אי פוגם או לא דודאי הוא פוגם אלא דמספק' לי' בדברא והא דמשני הא בדברא הא במתא ה"ק מדקאמר ר"ש בעלמא קסבר נטל"פ מותר והכא חידוש הוא ע"ז פריך והא עולה על שולחן מלכים אם כן ליכא חידוש אם כן כיון דעכברא דמתא נטל"פ למה אוסר ועל זה משני הא בדברא והא במתא פי' כיון דאיכ' עכברא שהוא מאוס ואפ"ה אסרה התורה א"כ ודאי נטל"פ אסור בעכברא א"כ עכברא דדברא בשיכרא אף שהוא נטל"פ נמי אסור וק"ל:

(שם בהג"ה) ודוקא בשרץ יש לחוש כו' אבל בשאר איסורים אין לחוש. עי' ש"ך סק"ג ומ"ש בשם הר"ן על פירש"י למה הוצרך לזה דהא אף בשאר אסורים יש לחוש לפחות מכזית דהא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ע"ש נ"ל דתוס' מקשים כזית בכא"פ ת"ל דח"ש אסור מן התורה ותי' ח"ש אין אסור אלא בעין אבל ע"י תערובת מותר אבל כזית בכא"פ אפילו ע"י תערובת אסור א"כ בנתערב ביותר מכא"פ ליכא למימר ח"ש וכ"ז דוקא אם שיעור האיסור הוא בכזית אבל אם שיעור האיסור הוא קטן מאד כגון שרץ שהוא כעדשה א"כ ע"י תערובת יש לאסור כיון דתערובת אינו מזיק לבטל לפ"ז יש לחלק בין שרץ לשאר אסורים ול"מ הר"ן מידי על רש"י וק"ל:

(שם סעיף ב' בהגה"ה) ויש מחמירין בשומן כו' אם שפכו עליו מדי יום כו' ושמא העכברא היה שם כשעירו עליו רותחין הכל אסור. ואע"ג דקי"ל דבר שנאסר ע"י קליפה אינו אוסר תערובת כמש"ל סימן צ"ח ע"ש וצ"ל דיש לחלק שמא כל השומן המה קליפות ולא מחמת קליפות: