שולחן ערוך, יורה דעה ק״ג: דין נותן טעם לפגם. ובו ז' סעיפים. – עם 17 מפרשים

א

דין נותן טעם לפגם. ובו ז' סעיפים.
כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח אלא שפוגם תערובתו מותר: הגה מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל אינן בטלים אפילו באלף (וכן כתב הארוך כלל ל"ב):

ב

פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה אין אומרים נותן טעם לפגם מותר עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפילו איסור מרובה והיתר מועט מותר אם פוגם קצת ויש מי שחוכך (פי' מקוה להחמיר ואוסר) לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול אדם במה דברים אמורים שפוגם מתחילתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח אסור: הגה י"א אף על גב דהאיסור [נ"ט] לפגם והמאכל מותר מ"מ הקדירה אסורה ואם בשלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח נאסר התבשיל השני אם לא היה בו ס' נגד האיסור הראשון אבל אם נערו התבשיל הראשון בכף ותחבו אח"כ הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה וכן בדבר שאין לו טעם כלל כגון היורה שמתיכין בו הדבש אע"פ שיש שם רגלי הדבורים לא נאסרה היורה וכל כיוצא בזה (שם בארוך):

ג

אפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר שמסייעו כגון שנפל איסור לקדרה שיש בה מלח או תבלין מדוכין (בטור מרובין) ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום אפילו הכי מותר:

ד

שמן ודבש של עובד כוכבים אע"פ שהם מבושלים מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן לדבש: הגה ויש אומרים דבשר אינו פוגם דבש עצמו רק משקה הנעשה מדבש (מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ועוד הרבה פוסקים עיין ס"ק י"ג) ובמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר. בשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר (הגהות אשיר"י פ"ב דעבודת כוכבים):

ה

כל קדירה שאינה בת יומה חשיבה טעמה לפגם ואינה אוסרת ונקראת בת יומה כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומה ואם בישל בה כשאינה בת יומה התבשיל מותר דהוי נותן טעם לפגם והוא שתהיה מודחת שלא יהיה שומן על פניה שאם לא הדיחה אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה: הגה ואם יש ס' נגד מה שדבוק עליו לכולי עלמא שרי מאחר דהקדירה אינה בת יומא והכי נהוג (או"ה):

ו

יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא הכל אסור דחורפיה משויא ליה לשבח (הכרעת עצמו בב"י):

ז

קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשל בה ביחד או בזה אחר זה וקודם שעבר לילה אח' הוחמו בה מים חשיבה בת יומא עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו בה המים: הגה אבל אם עברה לילה מותר וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב אע"ג דאח"כ הוחמו המים מיד נמי דינא הכי וה"ה בכל האיסורים לפי מאי דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה (ב"י וסברת הרב) וע"ל סימן צ"ב ובמקום הפסד יש להתיר בכה"ג בשאר איסורים בכל ענין רק שיהא מעת לעת מזמן בישול האיסור:

א

כיוצא. כגון חה"ל ודבר שבמנין וכה"ג:

ב

בטלים. אבל כשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטל חשיבותייהו ובטלים:

ג

קצת. אבל דבר שאינו נ"ט לא לשבח ולא לפגם אסור וראיה מגיד הנשה בסימן ס"ה ס"ט ש"ך:

ד

מועט. כתב בת"ח דאין לחלק בין נמחה ללא נמחה דגם גוף האיסור נמי בטל ברוב:

ה

מרובה. וכן צירו של איסור:

ו

בד"א. היא מילתא באפי נפשיה וקאי אריש הסימן:

ז

השביח. כתב הש"ך דוקא אחר שהשביח אסור אבל קודם שהשביח מותר אע"פ שאפשר שישביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא וכ"פ האו"ה (וכ"ג ופר"ח חלקו וכתבו אף קודם שישביח אסור ואם הדבר ספק אם השביח או פוגם הולכין להחמיר ומשערין בס'. ומ"מ נ"ל דמין במינו ואיכא ודאי רוב הולכין בספיקא להקל. פר"ח):

ח

האיסור. וכ' הש"ך אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נ"נ כדלעיל סימן צ"ח:

ט

הקדרה. דהוי נ"ט בר נ"ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון שהוא פגום והקשה בט"ז למה לי שתחב הכף ב' פעמים לנטל"פ אפילו אם תחב תחילה בנ"ט לשבח ואח"כ תחבוהו לנטל"פ ואח"כ בישל בקדרה זו נמי שרי דהוי נ"ט בר נ"ט דהכף נתן טעם פגום בתבשיל ותבשיל בקדרה והקדרה תתן אח"כ במה שיתבשל ה"ל נ"ט בר נ"ט ומסיק להלכה אפילו בחד נ"ט לפגם שרי:

י

לפגום. כתב הש"ך וה"ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח ותבלין ואלו היה שם מלח ותבלין כראוי לא היה פגום מותר כיון דהשתא מיהא פוגם וכתב באו"ה תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה איסור בעין א"צ אלא ס' בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נ"נ דהא משרי שרי עכ"ל:

יא

פוגם. הקשה בש"ך הא בסימן קכ"ב פסק המחבר דסתם כלים של עובדי כוכבים אינם ב"י ואם כן בלאו הכי מותר וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש:

יב

הפסד. וט"ז כתב דאפילו בהפסד גדול יש להחמיר וע"ל סימן צ"ד וכתב הש"ך משמע דבשמן גם הי"א מודה דפוגם וע"ש שכתב בשם כל הפוסקים דבשר ושמנונית נותן טעם לשבח בשמן הן שמן חי הן שלוק:

יג

הדיחה. כ' הש"ך וז"ל לעיל ר"ס צ"ה כתבתי דסתם כלים שנתבשל בהם אמרינן שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפ"ז מה שכתב שתהיה מודחת וכו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ"ל דהשומן הדבוק אינו נטל"פ אחר מע"ל והיש מתירין ס"ל שטיחת איסור שעל פני הכלי נפגם ג"כ אחר מע"ל וע"ל סי' קכ"ב ס"ג לא הביא אלא סברא הראשונה וכ"פ בת"ח ומהרש"ל [ואנן פסקינן כדיעה א' דמה שהוא בעין אינו נפגם אפי' נשתהה כמה ימים. אחרונים]:

יד

שרי. כ' הש"ך ומהרש"ל חלק ע"ז ואמר מאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדירה שאינו ב"י נטל"ש ואין דבריו נראין עכ"ל:

טו

בקדרה. פי' בבישול וע"ל סימן צ"ה ס"ב דדוקא רובו דבר חריף בעי' וע"ל סימן צ"ו ס"ג וסימן קכ"ב ס"ג בהג"ה נתבאר דין זה:

טז

לילה. דוקא לילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים ש"ך [ועיין לעיל סי' צ"ד ס"ק ט"ז מש"ש]:

יז

המים. הטעם איתא בב"י מאחר דיש פוסקים דס"ל דאחר לילה א' נטל"פ ואף דלא קי"ל כן להתיר המים האלו מ"מ מהני לזה שלא יהיו נחשבים כנבלה לחשוב מע"ל מחימום המים וכתב הש"ך ומבואר דאם הוחמו המים תוך שיעור לילה א' צריך אח"כ מע"ל מחימום המים ודלא כת"ח דמיקל ולפ"ז גם מ"ש הר"ב וכן אם עברה לילה א' בין בישול וכו' אינו מוכרח לדעת הב"י ודוק עכ"ל:

יח

איסורים. כתב הט"ז פי' אפילו קודם לינת לילה כיון דהיא גופה דהמים יהיו נחשבים כנבלה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסימן צ"ב וכה"ג סמכינן אמקילין (ועיין פר"ח). והש"ך כתב דהאי במקום הפסד פי' הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלא"ה מותר מטעם די"א דאין אומרים חנ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סימן צ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש עכ"ל:

א

משנה עבודת כוכבים דף ס"ה ויליף לה בגמ' דף ס"ח דכתיב לא תאכל כל נבלה לגר אשר וגו' ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה:

ב

מדין החומץ שנפל על הגריסין שם במשנה:

ג

רש"י שם וש"פ מדין קדירה שאינה בת יומא דקריא לה נ"ט לפגם דדוקא נבילה עצמה ילפינן איסורא עד שתפסל מאכילת גר אבל איסור תערובות שהולכין בו אחר נתינת טעם כל שטעמו פוגם התבשיל קצת מותר:

ד

הרשב"א:

ה

הר"ן בפרק בתרא דעבודת כוכבים כיון שהוא נהנה בגודל מדתו יותר ממה שמצטער על פגמו:

ו

מימרא דרב יהודה אמר שמואל שם דף ס"ז:

ז

טור וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהמ"א והרשב"א משום דכ"ש הוא השתא פגם לבסוף אסור כ"ש פגם ע"מ להשביח:

ח

מימרא דריש לקיש שם:

ט

הרמב"ם בסוף המ"א כרב ספרא שם דף נ"ח בגמרא:

י

מסקנת הגמ' שם דף ע"ה:

יא

טור בסימן קכ"א בשם ר"י וכ"נ מדברי הרא"ש שם והגמ"יי בשם רשב"ם וכ"נ מדברי בה"ת:

יב

שם בשם הרשב"א ושכ"כ הראב"ד ורבותינו הצרפתים:

יג

הר"ן בסוף עבודת כוכבים בשם י"מ ושכן דעת הרמב"ם בפרק ט"ז מהמ"א והרשב"א שם:

יד

אגור בשם המרדכי:

טו

טור וכ"כ בעה"ת דכיון שלא היה בהן ששים לבטל פליטת הקדירה נעשו כל המים נבילה וחזרו ונבלעו בקדירה:

א

כל דבר כו'. ע"ל ר"ס צ"ח:

ב

מיהו כו'. ר"ל לבטל עצמותן וכמ"ש בסי' ק' ואפילו פגומין בעצמן אינן בטלין כמש"ש ס"ד ע"ש וכאן איירי בבריה חשובה כגון עוף טמא שנסרחה וכמ"ש נבילה הראויה לגר כו' דאף אם אכלן בפ"ע פטור כמ"ש הרמב"ם פי"ד ע"ש:

ג

פגם זה א"צ כו'. רש"י שם ס"ז א' ד"ה כל שאינה כו'. וראיה לדבריו מקדירה שאינה ב"י דקרינן לה נטל"פ והרי אינה פוגמת התבשיל כ"כ עד שלא יהא נאכל ואמרינן שם קדירה ב"י נמי א"א דלא כו' ואף ר"ש לא פליג אלא משום דס"ל דלא פגמה כלל כמ"ש תוס' שם ד"ה ואידך כו' וכן שמן ודבש וקורט של חלתית בפ"ב שהתירו משום נטל"פ וכולן נאכלין הן. ר"ן:

ד

ויש מי כו'. ז"ל הר"ן אהא דלעיל דא"צ נטל"פ לגמרי ואע"ג דמנבילה גמרינן לה וכל שראויה לגר שמה נבילה אע"פ שנפגמה התם ה"ט מפני שנאכלת בפ"ע ולפיכך צריך שתפגום מאכילת אדם אבל תערובת שגופו בטל ברוב אף מדרבנן ולא אסור אלא משום טעמו דטעם כעיקר דאורייתא וגזרו מינו אטו שאינו מינו לפיכך כל שטעמו פוגם קצת מותר לפי שאינו נ"ט דאדרבה הוא פוגם אבל בליכא רובו אסור משום גופו שאינו בטל וכאלו הוא בעין וז"ש ואם אין שם ממשו כו':

ה

ויש כו'. ז"ל הר"ן שם ועדיין צ"ל היכי גמרינן מנבילה ונ"ל דה"ט דמה נבילה שאינה אסורה אלא כשהיא ראויה אע"פ שנפגמה קצת מפני שנהנה ממנה משא"כ שאינה ראויה כיון שאינו נהנה ממנה כלל וה"ה כאן שאינו נהנה דהא פוגם ולפ"ז קרוב אני לומר שאם הגדיל כו' כמו נבילה:

ו

בד"א כו'. קאי אסעיף א' וכמ"ש בגמ' שם:

ז

או פוגם כו'. ע"ל ר"ס צ"ה:

ח

י"א אע"ג כו'. כמ"ש בסוף ע"ז גזירה קדירה שאינה כו' כ"ש כאן שמא יבשל דבר שנ"ט לשבח וע"ל ס"ס צ"ט:

ט

ואם בשלו כו'. כמו פוגם ובסוף השביח:

י

נגד האיסור בו'. אבל לא נגד כולו דאין נ"נ כיון דהתירא הוא כמש"ל סי' צ"ד ס"ו ועסי' צ"ח ס"ה אבל כף ישנה וב"י כו':

יא

אבל אם כו'. דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא:

יב

וכן בדבר כו'. דכאן לא שייך ואח"כ השביח וע"ל סי' פ"א ס"ח:

יג

(ליקוט) אפי' אין כח כו'. מימרא דר' יוחנן שם ע"ש (ע"כ):

יד

מדוכין צ"ל מרובין וכן הוא בגמ' וטור:

טו

שמן ודבש כו'. לשון הרמב"ם שמן של עובד כוכבים מותר כו' ולא משום גיעולי עובדי כוכבים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש כו' מטעם זה ומפרש מש"ש ל"ח ב' האי משחא כו' אי משום גיעולי כו' ושם ל"ט ב' והדבש כו' אי משום גיעולי כו' משום שהבשר פוגם בהן אבל סתם כליהם ס"ל דאמרינן שהן ב"י ועב"י בסי' קכ"ב וז"ש אע"פ שהם מבושלים כי' וכמ"ש משחא שליקא כו' אי משום כו' ואף לדידן דקי"ל סתם כליהם אינן ב"י כ' זה בש"ע ללמד דהבשר פוגם בהם:

טז

וי"א כו'. כמו שהקשה ב"י שהרי העולם מבשלין בשר בדבש ומשביח. אבל רש"י ותוס' שם ד"ה אי פירשו דסתם כליהם אינן ב"י ומ"מ כתבו תוס' שם דבדבש פוגם אבל בשמן כ' שמשביח וכ"כ בחולין ח' ב' ד"ה השוחט דלהכי אסרו במתני' שמן והתירו דבש משום דפוגם אפילו בעין משא"כ בשמן ואח"כ התירו השמן משום דסתם כליהם אינן ב"י וכן פי' הר"ן אי משום איערובי גבי שמן איערובי יין וגבי דבש בשר טמא וכ"מ מדברי כל הפוסקים ועש"ך. וקושית הב"י תירץ הב"ח כשהעיקר תבשיל מבשר הוא משביח משא"כ שמנונית מעמ שפוגם:
(ליקוט) וי"א כו'. מקושית ב"י וליתא דאע"ג דבעין משביח הטעם פוגם כמו בקנקנים ל"ג ב' לפי' הרא"ש אע"ג דשם ע"ג א' אמרינן יין במים כו' (ע"כ):
(ליקוט) וי"א כו'. עמש"ש דדבש בעין משביח אבל הבלוע פוגם וכמו יין שהוא במים ושאר משקין לשבח ובבלוע הוא לפגם כמ"ש בע"ז ל"ג ב' ועמש"ל סי' קכ"ב ס"ה (ע"כ):

יז

(ליקוט) בשר או כו'. הג"א שם סי"א ד"ה וכן כו' (ע"כ):

יח

ונקראת כו'. ע"ל ר"ס צ"ג:
(ליקוט) ונקראת בת כו'. הרא"ש פ"ה דע"ז סל"ו בשם ר"י והסכים עמו והג"א שם ס"ט בשם רשב"ם (ע"כ):

יט

והוא שתהיה כו'. מסתמא כן ור"ל לאפוקי בידוע וכמ"ש אי משום גיעולי כו' כנ"ל:
(ליקוט) והוא שתהיה כו'. ממ"ש (בחולין) ח' ב' השוחט בסכין כו' ואע"ג דסתם כלים ש"נ אינן ב"י אלא משום דסתם סכין אינו מקונח [וכ"כ הרא"ה בבד"ה ש"ב ע"ש] וכמ"ש דש"י קי"ב א' ד"ה קישות. וסברא אחרונה ס"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה השוחט והרא"ש שם דבבן יומו מיירי אבל הג"א שם ד"ה ואם שחט כו' לא כ' כן והוא דברי רש"י הנ"ל. ודברי תוס' ורא"ש הנ"ל צ"ע דמאי פריך שם ותיפוק ליה משום שמנונית כו' חדשה כו' הא סתם סכין אינו ב"י ול"ל לדחוקיה (וערא"ש פ"ב דע"ז סימן ל"ה א"נ בשוחט כו') וכ"כ בת"ה ש"ב שם וז"ל בחדשה כו' א"נ בישנה ובשהכשירה כו' אבל אם לא שפה חזקה על סכין שיש שמנונית ע"פ וכל שהוא בעין אין אומרים בו שנפגם בשאינו בן יומו כו' וכן סתם בש"ע והג"ה בכמה מקומות (ע"כ):
(ליקוט) והוא שתהיה כו'. וכ"כ בת"ה ובד"ה ומה"ב וכ' והא דאמרינן בפ"ב דע"ז בקורט של חלתית ואע"ג דאמר מר נטל"פ מותר אגב כו' פי' הרא"ה דאפילו בעין פוגם שמנונית בחלתית ועוד תי' במה"ב דסתם סכין של אומן נקי משמנונית שהחנוני מקנח כליו כו' ע"ש ושם (ע"כ):
(ליקוט) והוא כו'. עתוס' ח' ב' ד"ה השוחט כו' ובמרדכי שם וסה"ת תירצו משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין וערש"י שם קי"ב א' ד"ה קישות כו' וכ"ד תוס' שם ומדדחיק תוס' כאן להעמידה בידוע שהוא ב"י משמע דס"ל כיש מתירין (ע"כ):
(ליקוט) והוא כו' ויש מתירין כו'. תליא בשני התירוצים של תוס' דע"ז ס"ט א' בד"ה אמר וי"ל כו' א"נ כו' (ע"כ):

כ

ויש מתירין כו'. דס"ל שגם הטיחה שע"פ נפגם אחר מע"ל ובסי' קכ"ב סתם כסברא הראשונה וכן בר"ס צ"ו כתב בן יומו או שאינו מקונח כו':
(ליקוט) ויש מתירין. מהא דסוף ע"ז וכולן כו' וכפי' הרמב"ם בפי"ז שלא הטביל היינו הדיח ושם ל"ט א' ואע"ג דאמר מר כו' אע"ג דסתם סכינים אינן מקונחין כמ"ש רש"י בחולין קי"ב א' וע"ל סי' קכ"ב (ע"כ):
(ליקוט) ויש מתירין כו'. ממ"ש בע"ז ע"ה ב' וכולן שנשתמש כו' וכ' הר"ן שם בשם אחרים דהאי עד שלא הטביל שלא הדיח קאמר וכמ"ש במתני' את שדרכו להטביל יטביל וכ' שכ"ר הרמב"ם ורמב"ן ז"ל אבל בשם הראב"ד כ' שם כסברא הראשונה והטביל ממש קאמר כמש"ש מדיחן ומטבילן ול"ד קאמר ועתוס' ד"ה וכולן כו' (ע"כ):

כא

יש מי כו'. כמ"ש שם ל"ט א':

כב

קדירה כו'. דהמים נ"נ וחוזרין ונבלעין בקדירה. תוס' בסוף ע"ז ע"ו א' ד"ה בת כו':

כג

מבב"ח. כשיטתו דאין נ"נ אלא בב"ח:

כד

אבל אם כו'. דסמ"ק כ' דיש הרבה מקילין כיון שאין בגוף האיסור ב"י אין לחוש ודעת רש"י ור"ת בתוס' הנ"ל דכל שעברה לילה אינה ב"י ואע"ג דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בכה"ג כיון דיש הרבה מקילין בלא"ה יש לסמוך עלייהו. ב"י:

כה

ובמקום הפסד כו'. דבכה"ג דהרבה מקילין סמכינן אהנך דס"ל דאין נ"נ א לא בבב"ח. ד"מ:

כו

הפסד. ר"ל הפסד קצת דבהפסד גדול בלא"ד אמרינן דבלח בלח לא נ"נ:

א

א) [סעיף א'] כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר וכו' דילפינן מקרא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך כל הראויה לגר קרויה נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה. ע"ז ס"ז ע"ב. ב"י. ט"ז סק"א. ועיין לקמן או' ח'.

א

ב) ואפי' משובח בתחלה ואח"כ נפגם מותר. הרא"ש פ' אין מעמידין וכ"ה הסכמת כל הפו' ב"י.

א

ג) שם. כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר וכו' ואפי' בבשר וחלב ג"כ טעם פגום מותר. הרמב"ם פט"ו מהמ"א דין ל' והכי מוכח מדברי הש"ע והפו' דבכל האיסורים אפי' בבב"ח וכלאי הכרם מותר נט"ל מדלא חילקו וכתבו בסתם כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר ודלא כהפליתי בסי' פ"ז או' ט"ו שכתב דבב"ח אסור נט"ל. חו"ד בביאו' או' א' וכן השפ"ד לעיל בסי' פ"ז או' י"ח דחה דברי הפליתי הנז' וכן החק"ל יו"ד ח"א ססי' ע"ג דחה דברי הפליתי הנז' וכתב דאשתמיט מיניה דברי הרמב"ם הנז' יעו"ש.

א

ד) שם הגה. מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינם פגומים בעצמם אעפ"י שפוגמים התבשיל וכו' דכשהן בעצמן פגומים וסרוחים בטיל חשיבותייהו אפי' נתבשלו ואין מכירן אף גופן בטל ברוב בעלמא דעיקר החומרא בתערובות ע"י בישול יותר מכיבוש הוא משום טעמא וכאן ליכא טעמא דאיסורא שכבר האיסור מוסרח והוי כאלו אין כאן ממשות איסור אלא טעם לחוד אבל אם הם בעצמם מושבחים אעפ"י שנ"ט לפגם במאכל זה גופו לא בטיל אפי' באלף כיון שהוא בריה או כיוצא בה מדברים שאינם מתבטלים והוי הכל כגוף האיסור בלא תערובת. ט"ז סק"ב. לה"פ או' ב' בי"צ ח"א בעמ"ז או' ג' וה"ד הבריה עצמה אינה בטילה אם אינה סרוחה אבל התבשיל מותר אם אפשר להסיר הבריה וכיוצא כיון שנפגם. וכ"מ מדברי הפר"ח אי' א' ומ"ש זב"צ או' ב' דמרן ז"ל הביא זה הדין בב"י משם הרש"ט וכו' לא נהירא דזה ענין אחר והוא מאו"ה כמצויין בהגה וכאשר נראה למעיין ומדקדק היטב.

א

ה) שם בהגה. אם אינן פגומין בעצמן וכו' משמע דאם הם פגומים בעצמם כגון שנסרחו בטילים ברוב וה"ד בדברים שהם חשובים מעיקרא כגון צפור טמא וחתיכת נבילה הר"ל ודבר שבמנין וכיוצא ונסרחו אח"כ הרי בטילים אבל דברים המאוסים מצד עצמם כגון עכברים וזבובים ויתושים ושקצים ורמשים וכיוצא הגם שיש להם טעם פגום ומאוס אינם בטילים. מנחת כהן בס' התערובת ח"א פ"ט דף ע"ג ע"ב. פר"ח או' א' לה"פ או' ו' בל"י או' ג' ודלא כפנים מאירות ח"ב סי' ס"ז שהבין שגם בזה מתיר הרמ"א וחלק עליו יעו"ש. גם דלא כערוך השלחן או' י"א שכתב דהרמ"א מתיר גם תולעים המאוסים בעצמם וכן זבובים ופרעושים וכיוצא בהם שנאבדו בתבשיל ואינם ניכרים בטילים לגמרי יעו"ש דהוא נגד דברי הפו' הנז' וגם הוא נגד דברי הרשב"א שפסק הש"ע בססי' ק"ד ומבואר שם בב"י דדוקא אם חסרו או נתרסקו בטילים ברוב ולא כשהם שלימים יעו"ש גם מ"ש וכן מבואר באו"ה סי' ל"ב דין ו' אינו כי שם כתוב אם נסרחו ולא כשהם פגומין בעצמן יעו"ש. וכ"ה בהדיא בתו"ח כלל פ"ה דין כ"ד. ועיין לעיל סי' ק"א או' ל"ב.

א

ו) ומיהו אפי' עכברים וזבובים ושקצים ורמשים שהם פגומים מעיקרם אם נסרחו אח"כ ואינם ראוים למאכל אדם בטילים גם הם ברוב אם נתערבו. או"ה שם. וכ"מ במ"מ פ"ב מהמ"א דין כ"א. פר"ת או' ב' ודלא כפר"ח שם שאוסר. ער"ה או' א' חו"ד או' ג' ובביאו' שם או' ג' מש"ז או' ב' וכן החק"ל חי"ד סי' ע"א כתב לדחות דברי הפר"ח הנז' יעו"ש. זב"צ או' ה'.

א

ז) איסור שנסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אסור לאכלו בעין כדין נ"ט לפגם דאינו מותר לכתחלה אבל אם נפל בהיתר אינו אוסר ואעפ"י שנתערב עם מיעוט היתר מותר דחשיב דיעבד משום הפסד דבר שנתערב עמו. מנחת כהן שם דף ע"ג ע"ג. פר"ת שם וכתב ודלא כפר"ח דמתיר אף לכתחלה. ער"ה או' ב' וכ"כ משנה למלך סוף פ"ח מהמ"א דמדרבנן מיהא אסור באכילה. וכ"כ השפ"ד או' ד' וכן החק"ל חי"ד סי' ע"ב האריך בזה הרבה וכתב דרבו האוסרים וסברת הפר"ח יחידאה היא יעוש"ב.

א

ח) [סעיף ב'] פגם זה א"צ שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו וכו' ואע"ג דנ"ט לפגם מנבלה גמרי לה (כמ"ש לעיל או' א') וכל שראויה לגר שמה נבלה אעפ"י שנפגמה התם היינו טעמא מפני שנאכלת בפ"ע ולפיכך אסורה עד שתפגם מאכילת גר אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נ"ט כל שטעמו פוגם התבשיל קצת מותר לפי שאינו נ"ט דאדרבה פוגם הוא. ב"י בשם הרשב"א והר"ן לדעת רש"י. לבוש. ועיין לקמן או' ט"ז.

א

ט) שם. אלא אפי' פוגם קצת וכו' איסור שנתיבש ואינו נ"ט בתבשיל כלל הרי זה כעץ ואינו אוסר ואפי' אם נימוח גוף האיסור בתוך התבשיל חוץ מגיד הנשה ודלא כהש"ך סק"ב. מנ"ך ח"א בסי' התערובות פ"י. פר"ח או' ב' מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' ע' חכ"א כלל נ"ד או' ד' מיהו איסור שנ"ט בתבשיל ואינו לא לשבח ולא לפגם אסור דמ"מ נותן טעם שאינו פגום. פר"ח שם. מנ"י שם. חכ"א שם. זב"צ או' ז'.

א

י) שם. ויש מי שאומר וכו' משום דיש חולקים בזה כמ"ש לקמן או' ט"ז.

א

יא) שם. ויש מי שאומר דה"ד כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה וכו' ואין חילוק בין נמחה ללא נמחה דהא טעם כעיקר דאו' אלא דטעם לפגם לא חשיב ובטל א"כ ה"ה גוף האיסור נמי בטל ברוב. תו"ח כלל פ"ה דין כ"ד. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ג' לה"פ או' ד' בל"י או' ב' חו"ד או' ה' שפ"ד או' ג' חכ"א שם או' ה' בי"צ ח"א בעמ"ז או' ה' והא דשרי אפי' בלא נמחה כגון שאינו מכיר האיסור. שפ"ד שם. חכ"א שם.

א

יב) שם. אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט וכו' וכן אם נתערב צירו של איסור הוי כגופו של איסור ואינו מותר עד שירבה ההיתר על האיסור או עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי לגר. טור בשם הרשב"א. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' לה"פ או' ה' בל"י או' ד' שפ"ד או' ד' חכ"א שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ו' זב"צ או' ט'.

א

יג) שם. ואפי' מחצה על מחצה וכו' ובספק מחצה על מחצה ג"כ אסור דספק דאו' לחומרא. מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' ע"ה. זב"צ או' יו"ד.

א

יד) שם. ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפי' איסור מרובה וכו' כגון שנפל איסור גדול לרוטב מועט וזרק האיסור מן הרוטב. ט"ז סק"ג. בל"י או' ד' בי"צ בעמ"ז או' ח' זב"צ או' י"א.

א

טו) שם. אפי' איסור מרובה והיתר מועט מותר וכו' ודוקא שנפל איסורא לגו היתרא דקמא קמא בטיל אבל היתרא לגבי איסורא או שנפל האיסור בב"א בעינן רוב בהיתר. חו"ד או' ו'.

א

טז) שם. ויש מי שחוכך לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר וכו' פי' שפליג על מה שכתב תחלה אם יש שם גוף האיסור ובטל ברוב מהני פגם קצת וזה ס"ל דאפי' הכי אסור דהא נהנה מגוף האיסור במה שיש לו טפי לאכילה ויהיה נהנה טפי מריבוי אכילה שמחמת האיסור יותר מן הקלקול שמקלקל לו קצת בטעם אסור וכאלו לא היה רוב וצריך שיפגום לגמרי כנבלה. ט"ז סק"ד. לה"פ או' ח' בל"י או' ה' ור"ל דפליג על מ"ש תחלה ויש מי שאומר וכו' וכ"כ הפר"ת או' ד' דהיש מי שחוכך חולק על ויש מי שאומר יעו"ש וכ"מ בב"י ומ"ש בערוך השלחן או' ו' שאין חולק על ויש מי שאומר לא דק.

א

טוב) שם. ויש מי שחוכך לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר וכו' ולענין הלכה אם הוא הפ"מ או שעת הדחק יש לסמוך על סברא ראשונה ולהתיר. זב"צ או' י"ב.

א

חי) שם. בד"א שפוגם וכו' קאי אריש הסי' ומינתא באפי נפשיה היא. ט"ז סק"ה. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' לה"פ או' ט' בל"י או' ו' חו"ד או' ז' שו"ג או' ז'.

א

יט) שם. או פוגם ולבסוף השביח אסור. והיינו אם אכלו אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר אעפ"י שאפשר שישביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא. או"ה כלל ל"ב דין ה' לבוש. ט"ז סק"ה. מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' ס"ט. הל"פ בסעי' זה. חו"ד או' ח' מיהו הכנה"ג בהגב"י או' ח' כתב דאפי' שעדיין לא השביח והוא עומד בפגמו אסור כיון דעתיד להשביח. וכ"כ הפר"ח או' ח' פר"ת או' ה' ומיהו סיים שם הפר"ת ולענין הלכה נראה להקל כוותייהו (ר"ל כסברא א') בהיכא דהוי מין במינו דבטל ברוב מדאו' אבל לא במין ושאינו מינו עכ"ל ומשמע אבל לסברא א' אין חילוק בין מין במינו לשאינו מינו. וכתב זב"צ או' י"ג דבהפ"מ או שעת הדחק יש לסמוך אסברא ראשונה ולהקל.

א

כ) ואם הדבר ספק אם השביח או פגם הולכים להחמיר ומשערין בס' רי"ו סוף נתיב י"ז. והב"ד הפר"ח סוף או' ח' וכתב ומ"מ מסתברא לי דמין במינו ואיכא ודאי רובא דמדאו' בטיל ברוב הולכין בספיקו להקל דהא ספיקא דרבנן לקולא עכ"ל. לה"פ או' יו"ד. בל"י סוף או' ח' חכ"א כלל נ"ד או' יו"ד. וה"ד אם נפל בו איסור ולא ידעינן מה היה האיסור דאפשר שהיה לפגם בתבשיל זה ובזה י"ל שפיר דמותר בדרבנן אבל אם אין ידוע אם דבר זה פוגם או משביח הוי ספק מחמת חסרון ידיעה ולא נקרא ספק. חכ"א שם. ור"ל דאסור עד דאיכא ס' זב"צ או' י"ד.

א

כא) שם הגה. י"א אע"ג דהאיסור נ"ט לפגם והמאכל מותר מ"מ הקדרה אסורה. ואפי' לבשל בה תבשיל שזה האיסור נותן בו טעם לפגם דהא לא שרינן שום נ"ט לפגם בין במאכל בין בכלי כ"א בדיעבד וכמו שגזרינן בכלי שאין ב"י אטו כלי ב"י כך יש לגזור בהא בכלי איסור הנותן טעם לפגם אטו הנ"ט לשבח. או"ה כלל ל"ב דין י"ב. מש"ז או' ו' ד"ה דע. אבנ דעת המנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' ע"ג דאפי' לכתחלה מותר לבשל בה דבר שהאיסור פוגם אותו ולא דמי למה דגזרינן כלי אינו ב"י אטו ב"י יעו"ש וכ"כ הפר"ת או' ז' ער"ה או' ט'.

א

כב) שם בהגה. ואם בשלו בה אח"כ תוך מעל"ע תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח נאסר התבשיל השני וכו' דהוי כדבר שתחלתו פוגם ולבסוף השביח. תו"ח שם דין כ"ג. ש"ך סק"ח. לה"פ או' י"ב. בל"י או' ט' חכ"א שם או' י"ב.

א

כג) שם בהגה. אם לא היה בו ס' נגד האיסור הראשון. אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נעשה נבלה. ש"ך סק"ט. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' י"ג. בל"י או' יו"ד. חו"ד או' ט' חכ"א שם. וה"ד אם היה הקדרה כשיעור התבשיל שבתוכה כגון שהתבשיל היה ן' זיתים והקדרה ג"כ היה מחזיק ן' זיתים דאז הקדרה בולעת הטעם של כל ן' זיתים ויש בה כל טעם האיסור אבל אם לא היה בקדרה רק כחצי מהתבשיל א"צ ס' רק נגד חצי האיסור דהא כיון דלא נ"נ א"צ לשער רק לפי טעם שיעור המדומע והקדרה לא בלעה מכל מה שבקדרה רק החצי לא בלע מהאיסור ג"כ רק החצי. חו"ד בביאור או' ו'.

א

כד) תבשיל שנפל בו איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור לשבח אלו היה האיסור בעין א"צ בקדרה שנית רק ס' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר דהקדרה הראשון נ"נ דהא מישרי שרי. ד"מ סוף או' א' בשם או"ה. ט"ז סוף סק"ו. לה"פ או' י"ד. בל"י סוף או' י"א. אלא שיש בהם חסרון ממ"ש בד"מ שלפנינו הנז'.

א

כה) שם בהגה. אם לא היה בו ס' נגד איסור הראשון. ונראה דא"צ ס' נגד כל האיסור אלא לפי חשבון דהרי גם במאכל הראשון נשאר מן האיסור. לב"ש בסופו בחי' דינים ליו"ד או' מ"ז. פ"ת או' ד' מיהו מכל דברי הפו' הנז"ל משמע דבעינן נגד כל האיסור ואפשר דבהפ"מ או בשעת הדחק דיש לסמוך ע"ז. ועיין לעיל סי צ"ג או' ח' כיצד משערין לפי חשבון יעו"ש.

א

כו) אבל אם האיסור נ"ט לשבח במאכל הראשון צריך אח"כ ס' כנגד כל הקדרה משום דכל המאכל הראשון נעשה נבלה. לב"ש שם. פ"ת שם. וכיצד משערין נגד הקדרה עיין לעיל סי' צ"ג או' ג' ואו' ד'.

א

כז) ומיהו אם יש בו איזה ספק כגון שנשפך ולא ידעי אי היה ס' נגד הקדרה וידוע עכ"פ שהיה ס' נגד האיסור אפי' לא נגד כולו אלא לפי חשבון א"נ שהאיסור ההוא היה ספק איסור ולא נודע עד אחר שנפל לתבשיל הראשון ואח"כ בתבשיל השני יש ס' נגד האיסור לפי חשבון שרי. ואפשר דבעי דוקא שלא נודע עד שנתבשל תבשיל השני וצריך להתישב בדבר. לב"ש שם. פ"ת שם.

א

כח) שם בהגה. אבל אם נערו התבשיל הראשון בכף וכו' לא נאסרה הקדרה. דהוי כנ"ט בר נ"ט דהתבשיל שרי א"כ האיסור נתן טעם בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין הטעם פגום. תו"ח כלל פ"ה דין כ"ג. ד"מ או' א' ט"ז סק"ו. ש"ך סק"י. מיהו הט"ז שם תמה על דברי רמ"א הנז' וכתב דלענין דינא דאפי' שהכף נאסרה מחמת איסור מושבח אם תחבה לקדרה שיש בה תבשיל שהאיסור שבכף פוגמו הו"ל הקדרה נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכן הסכים הפר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ד. בל"י או' י"א וכתב ודלא כהש"ך בנה"כ שחולק על הט"ז. כריתי או' ה' חו"ד או' יו"ד. מש"ז או' ו' זב"צ או' י"ז.

א

כט) שם בהגה. וכן בדבר שאין לו טעם כלל כגון היורה שמתיכין בה דבש אעפ"י שיש שם רגלי הדבורים לא נאסרה וכו' ואפי' אם יש שם גופי הדבורים ג"כ הקדרה לא נאסרה דקבל טעם פגום. שפ"ד או' י"א. ואפי' לכתחלה מותרת. זב"צ או' י"א. ולענין אם מותר לאכול הדבש בלא סינון עיין לעיל סי' פ"א סעי' ח' ולקמן סי' ק"ד סעי' ג' ובדברינו לשם יעו"ש.

א

ל) [סעיף ג'] אפי' אין כח באיסור לבדו לפגום אלא ע"י דבר אחר וכו' ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום וכו' וה"ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח או תבלין ואלו היה שם מלח או תבלין כראוי לא היה פוגם מותר כיון דהשתא מיהא פוגם. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' י"ג. כריתי או' ו' חו"ד או' י"א. שפ"ד או' י"ב. חכ"א כלל נ"ד או' י"א.

א

לא) שם. ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום וכו' ועכ"פ אסור ליתן לתוכו מלח דיהיה מורגש האיסור. כריתי שם. ור"ל כדי שיהיה מורגש פגם האיסור ויהיה מותר משום דהו"ל השביח ולבסוף פוגם דאסור כמ"ש סוף סעי' ב'.

א

לב) [סעיף ד'] שמן ודבש של עכו"ם וכו' זה הוא לשון הרמב"ם פי"ז מהמ"א וכתב הכ"מ שם דס"ל דסתם כלים של עכו"ם הם ב"י וכ"כ ב"י לקמן סי' קכ"ב וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סי' קכ"ב סעי' ו' דסתם כלים של עכו"ם אינן ב"י א"כ הכא בלא"ה מותר וצ"ל דלא הביא כן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ד. חו"ד או' י"ב. ביאור הגר"א או' ט"ו. ור"ל דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן. שפ"ד או' י"ג. דר"ת או' נ"ט. ועיין לעיל סי' פ"ז או' צ"א.

א

לג) שם. מפני שהבשר פוגם את השמן וכו' והיינו שמן זית אבל בשאר שמנים אפשר דאינו פוגם ובפרט דגם בשמן זית איכא פלוגתא כמ"ש אח"כ.

א

לד) שם. מפני שהבשר פוגם את השמן וכו' וי"א דהבשר משביח את השמן. ש"ך ס"ק י"ד בשם כמה פו' פר"ח או' ט"ו. מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' ל"ד. לה"פ סוף או' י"ז. בל"י או' י"ד. ער"ה סוף או' י"א. וכן יש להחמיר ולאסור רק בהפ"מ ושעת הדחק יש לסמוך על דברי מרן הש"ע ודעמיה. זב"צ או' ך'.

א

לה) וכל זה דוקא שידעינן בודאי שנתערבו בו או שיש בו פליטת כלים ב"י אבל בודאי מן הסתם אין לחוש גבי שמן כמשמעות הש"ס וכל הפו' וגם אין לחוש לחשש שמושחין החביות בשומן חזיר כמ"ש הרמ"א בתשו' סי' נ"ג טעמים רבים להיתרא יעו"ש. מנ"י שם וכתב שזה ג"כ דעת הש"ך יעו"ש.

א

לו) שם. מפני שהבשר פוגם את השמן וכו' וכן היין פוגם את התאנים כמ"ש לקמן סי' קל"ד סעי' ט' יעו"ש. ואין חילוק בין תאנים לחים ליבשים וי"א דוקא יבשים אבל לחים נ"ט לשבח. כנה"ג שם בהגב"י או' כ"ד. שפ"ד בסי' זה או' י"ג.

א

לז) שם וכן לדבש. בב"י תמה שהרי העולם מבשלים דבש עם בשר והוא משובח מאד וכתב דשמא י"ל שעל ידי התבלים והבצלים הוא משביח אבל אלו היו בשר ודבש לבדם היו פוגמים עכ"ד. והט"ז סוף סק"ז כתב דיש חילוק בין דבש עצמו למשקה העשוי מדבש וכמ"ש בהגה יעו"ש.

א

לח) שם הגה. וי"א דבשר אינו פוגם דבש עצמו רק משקה הנעשה מדבש ובמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר. ולענין הלכה יש לנהוג כרמ"א דבהפ"מ או שעת הדחק מותר אבל בהפסד מועט יש להחמיר. וכ"פ כנה"ג בשו"ת בעי חיי סוף סי' קל"ג יעו"ש. זב"צ או' כ"א.

א

טל) שם בהגה. בשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר. היינו חלב בציר"י. נוב"י חי"ד סי' ל"א. הריטב"א בחי' ע"ז סוף דף נ"ט. וכ"כ השואל להריב"ש בסי' שמ"ט דחלב בצירי ביין נ"ט לפגם. ער"ה סי' קכ"א או' ב' שש"א או' ז' חו"ד בביאו' או' ח' אבל חלב בקמץ משביח ביין. נוב"י שם וכתב ודלא כהשפ"ד או' י"ג שכתב בהיפך. זב"צ או' כ"ב וכתב וכן עיקר ודלא כהחכ"א כלל נ"ד או' י"ז שהניח הדבר בספק.

א

מ) [סעיף ה'] כל קדרה שאינה בת יומא וכו' עיין לעיל סי' צ"ג סעיף א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

מא) שם. ואם בישל בה כשאינה בת יומא התבשיל מותר וכו' וה"ד בדיעבד אבל לכתחלה אסור לבשל בה אפי' אינה בת ב"י פר"ת או' ז' שש"א או' ח' ואפי' באיסור דרבנן אסור לבשל בה לכתחלה אחר מעל"ע שש"א שם. ואפי' אם הקדרה כלי חרס שאין לה תקנה בהגעלה אסור לבשל בה לכתחלה כמ"ש לעיל סי' צ"ג או' י"ג. וכלי חרס שיש בו הפ"מ אם מותר לבשל בו לכתחלה אחר מעל"ע עיין לעיל סי' צ"ג או' ט"ו.

א

מב) שם. והוא שתהיה מודחת וכו' וסתם כלים שנתבשל בהם אמרינן שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפ"ז מ"ש והוא שהיה מודחת וכו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ"ל דהשומן הדבוק אינו נ"ט לפגם אחר מעל"ע. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' ט"ז. פר"ת או' ח' לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ז. כריתי או' ט' חו"ד או' י"ד. חכ"א כלל נ"ה או' א' וכ"כ לעיל סי' צ"ה או' ו'.

א

מג) שם. ויש מתירין וכו' ס"ל שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגם ג"כ אחר מעל"ע. ולענין דינא דעת הטור לקמן סי' קכ"ב כסברא הראשונה דמה שהוא בעין על פני הכלי אינו נפגם אחר מעל"ע. וכ"נ דעת ב"י. וכן לקמן סי' קכ"ב סעי' ג' לא הביא רק סברא הראשונה. וכ"פ בתו"ח כלל פ"ה דין כ"א. וכ"פ רש"ל פכ"ה סי' ס"ד. ט"ז סק"ח. ש"ך שם. פר"ח או' י"ז. וכ"כ הפר"ת או' ט' על דברי יש מתירין הנז' דסברא רחוקה היא ואין לחוש לה כלל. לה"פ או' כ"ג. בל"י או' י"ח. חו"ד או' ט"ו. וכ"פ חכ"א שם. בי"צ ח"ב או' ב' ומשמע דאפי' בהפ"מ הולכין אחר סברא הראשונה והכי נהוג.

א

מד) שם הגה. ואם יש ס' נגד מה שדבוק עליו לכ"ע שרי וכו' ורש"ל פכ"ה שם חלק ע"ז ואמר דמאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדרה שאינו ב"י נותן טעם לשבח והוי הכל טעם הבא מן הממש ואין דבריו נראין. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' י"ז פר"ת או' ט' לה"פ או' כ"ד. בל"י או' י"ט. כריתי או' יו"ד. חכ"א שם. בי"צ שם. זב"צ או' כ"ו.

א

מה) מכתשת של גוים שכתשו בה חטים שהרתיחו אותם על האש ביורה שבשלו בה בשר אפי' היורה היתה ב"י מותר לכתוש בה חטים לכתחלה דצונן אינו מפליט ומבליע ע"י דיכה. ער"ה או' י"ב. זב"צ או' כ"ז.

א

מו) [סעיף ו'] יש מי שאומר וכו' כתב זה בשם יש מי שאומר לפי שיש חולקין בזה כמ"ש ב"י בבד"ה. וכ"מ מסתמיות סעי' הקודם דבאינה ב"י שרי ואין חילוק בין אם בשלו בה אח"כ דבר חריף או אינו חריף וכן סתם לעיל סי' צ"ו סעי' א' ועיין בדברינו לשם או' י"א.

א

מז) שם. שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור וכו' לאו שימה בעלמא קאמר בצונן שהצונן אינו מפליע ואינו מבליע אלא ע"י בישול קאמר. פר"ח או' י"ח. לה"פ או' כ"ה. חו"ד או' ט"ז. שו"ג או' י"ח. חכ"א כלל נ"ה או' ב' בי"צ ח"ב או' ג' ערוך השלחן או' כ"ד.

א

מח) שם. דחורפיה משויא ליה לשבח. ומבואר בסי' צ"ה סוף סעי' ב' בהגה דדוקא רובו דבר חריף בעינן ומשו"ה בעינן עכ"פ בתבלין חלק גדול שהוא נרגש הרבה בקדרה. ט"ז סק"ט. פר"ח שם. מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' ס"ח. לה"פ שם. בל"י או' ד'. חו"ד שם. שו"ג שם חכ"א שם. בי"צ שם. ערוך השלחן שם. וכ"ה לקמן בהגה סי' קכ"ב סעי' ג' יעו"ש.

א

מט) שם. דחורפיה משויא ליה לשבח. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל סי' צ"ו או' יו"ד דכל היכא שסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב יש אוסרים דאין להתיר כדעת המתירין אלא בהפ"מ או בשעת הדחק יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן אם בישל בה דבר חריף אחר מעל"ע אין להתיר אלא בהפ"מ או בשעת הדחק. וכ"פ זב"צ או' כ"ע.

א

נ) [סעיף ז'] קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב וכו' פי' כיון שכבר נאסרה הקדרה מבליעת בשר בחלב נחשבים המים שבישל תוך מעל"ע כנבילה והוי כאלו בישל אז בשר בחלב. ע"ז סק"י.

א

נא) שם. חשיבא ב"י עד שתשהא מעל"ע משעה שהוחמו בה המים. וכ"ה סברת מור"ם ז"ל בהגה אלא שיש מן האחרונים שהשיגו על סברא זו וסברי דלא חשבינן מעל"ע רק מבישול האיסור ולא משהוחמו בה המים. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' ך' פר"ת או' יו"ד. לה"פ או' כ"ז. וכ"כ ב"י בשם סמ"ק דיש הרבה מקילין בדין זה מאחר שאין בגוף האיסור ב"י אין להחשיבו כב"י יעו"ש. אמנם הבל"י סוף או' כ"א הסכים לענין הלכה כדברי הש"ע ומור"ם ז"ל. וכ"פ חכ"א כלל נ"ה או' ד' ערוך השלחן או' כ"ו. ומיהו כיון דיש מקילין בהפ"מ איכא צד להקל. בי"צ ח"ב או' ו' וכ"כ זב"צ או' ל"א כיון דהאחרונים דחו סברא זו יש לסמוך עליהם בהפ"מ או לכבוד שבת וכ"כ לעיל סי' צ"ב או' י"ח יעו"ש.

א

בנ) שם. משעה שהוחמו בה המים. ודבר פשוט הוא דלאו דוקא מים אלא כל דבר היתר שנתבשלה בהקדרה דינם כמים. ערוך השלחן שם.

א

גנ) שם הגה. אבל אם עברה לילה מותר ודוקא לילה לפי שהלילה גורם להפיג הטעם. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"ח. בל"י או' כ"ב. שפ"ד או' י"ט. חו"ד או' י"ז. חכ"א שם. וכל הלילה בעינן מתחלת השקיעה עד שיאיר היום שתהא הקדרה בלי בישול. כריתי או' י"א. שפ"ד שם. חכ"א שם. בי"צ שם בעמ"ז או' י"ז. והיינו עד עלות השחר. שפ"ד שם. זב"צ או' ל"ג.

א

דנ) שם הגה. אבל אם עברה לילה מותר. ואינו מועיל לינה אלא לענין שחימום המים אח"כ לא יעשוה ב"י אבל אם חממו מיד שנעשה ב"י מחדש צריך מעל"ע מחימום המים. כן מוכח בב"י ולקמן בש"ע סי' קכ"ב ס"ד ודלא כתו"ח כלל פ"ה דין ז' ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח שם. לה"פ או' כ"ח. חו"ד או' י"ח. חכ"א כלל נ"ה או' ד' בי"צ ח"ב או' ה'.

א

הנ) גם מ"ש הרב אח"כ בהגה וכן אם עברה לילה. בין בישול בשר לחלב וכו' אינו מוכרח לדעת ב"י ש"ך שם, ור"ל אלא אפי' איכא לינת לילה בין בישול בשר לחלב ואח"כ חממו בה מים חשבינן מעל"ע מחימום המים וכ"פ הבי"צ שם.

א

ונ) כלי שבשלו בו חלב היום ועבר עליו לילה ולמחר בשלו בו בשר ואינו יודע אם כבר עבר עליו מעל"ע או שמא הוא עדיין תוך כ"ד שעות יש להתיר בהפ"מ מטעם ס"ס שמא כבר עבר מעל"ע ואת"ל לא עבר עדיין שמא הלכה כדעת הפו' דלינת לילה פוגם. חכ"א שם או' ה' זב"צ או' ל"ד.

א

זנ) אם בשלו חלב בקדרה ולאחר שעבר לילה אחת בתוך מעל"ע בשלו בשר בקדרה וספק אם הוא אותו קדרה שבשלו בה חלב או לא נראה דשרי דכיון דספיקא סמכינן עליו. זכרון משה בליקוטי דינים סי' כ"ה. ור"ל כיון דאיכא ספק בקדרה ועוד איכא ספק שמא הלכה כדעת הפו' דלינת לילה פוגם הו"ל ס"ס ושרי. והב"ד מנ"י על התו"ח כלל נ"ט או' ט' וחכ"א שם. וכתב שם המנ"י דבהפ"מ יש לסמוך עליו. ומ"ש דבהפ"מ יש לסמוך עליו משום דהו"ל ספק בגופו וספק בתערובת ואין להתיר אלא בהפ"מ כמבואר בדיני ס"ס בסי' ק"י יעו"ש.

א

חנ) והא דאמרינן שאם בתוך מעל"ע שבשלו בה בב"ח חממו בה מים דחשבינן מעל"ע מחימום המים אפי' אם הוחמו בה מים מאה פעמים בתוך מעל"ע של חימום הקודם ואפי' עד חודש ימים חשיב כל פעם ב"י. שערי דורא סי' פ"ה דין ו' או"ה כלל ל"ג דין ו' כנה"ג בהגב"י סוף או' כ"ו. והגם דהם נקעו שבשלו בה איסור היינו לדידהו דאית להו בכל האיסורין חנ"נ כמ"ש לעיל סי' צ"ב סעי' ד' בהגה אבל לפי פסק הש"ע שם דלא אמרינן חנ"נ אלא בב"ח ה"ה הכא דלא בעינן מעל"ע מחימום המים אלא דוקא בב"ח אבל בשאר איסורים אפי' חממו בה מים קודם לינת לילה חשבינן מעל"ע משעת בישול וכן מתבאר כאן בש"ע דנקט דוקא בב"ח ורמ"א הוסיף וה"ה בכל האיסורין לפי מה דקי"ל וכו'.

א

טנ) שם בהגה. ובמקום הפסד יש להתיר בכה"ג בשאר איסורים בכל ענין וכו' פי' אפי' קודם לינת לילה כיון דהיא גופה דהמים יהיו נחשבים כנבילה בשאר איסורין הוא פלוגתא בסי' צ"ב. (סעי' ד') ובכה"ג סמכינן אמקילין. ט"ז ס"ק י"א. לה"פ או' ל' בל"י או' כ"ד.

א

ס) שם בהגה. ובמקום הפסד יש להתיר בכה"ג וכו' פי' במקום הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלא"ה מותר מטעם די"א דאין אומרים חנ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סי' צ"ב סעי' ד' בהגה יעו"ש. ש"ך ס"ק ך' פר"ח או' כ"א. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' כ"ג. חו"ד או' י"ט. ביאור הגר"א או' כ"ו. וכ"ז לדעת הסוברים בכל האיסורין חנ"נ אבל לדעת הסוברים דדוקא בב"ח חנ"נ בשאר איסורין יש להתיר בכל גוונא אחר מעל"ע מבישול האיסור.

א

אינם בטילים דמה נ"מ בפגם הלא גופי' אינו פגום ועיין פלתי דלשיטה זו חמץ בפסח למ"ד דיבש ביבש משהו נותן טעם לפגם אם גוף החמץ נתמעך ונתמרב אסור:

ב

אפילו באלף ודברים שהם פגומין בעצמותו והסריחו דעת הפ"ח לאסור ודעת המ"מ להתיר ועמ"ש פלתי

ג

אפילו פגום קצת ולא לפגם ולא לשבח דעת הש"ך לאסור ודעת פ"ח להתיר ועיין פלתי אם ההיתר רוב אף דהאיסור לא לפגם ולא לשבת מ"מ מותר:

ד

פגום ולבסוף השבית ואם אכלו בפגם דעת הש"ך להתיר ופ"ח אוסר ועיין פלתי דיש הבדל אם עומד לכך ואורתיה להשביח ה"ל כמשובח ואסור:

ה

בכף וכו' דה"ל נותן טעם בר נ"ט דהתירא דהא הוא פגום ואפילו קיבל הכף מגוף האיסור משובח מ"מ למ"ד אפילו נתבשלו תנן מותר דהוי נ"ט בר נ"ט.

ו

שיש בה מלח או להיפוך חסרה מלח ואלו נתן בה ריבוי מלח היה מושבח. ונראה דעכ"פ אסור ליתן לתוכו מלח דיהיה מורגש האיסור

ז

דבשר אינו פוגם דבש משמע הא שמן פוגם והש"ך האריך דאינו פוגם ועמ"ש פלתי והוכחתי דשמן בעין פוגם בשר מ"ש:

ח

משקה הנעשה וכו' ועיין פלתי שהבאתי ראיה מדברי תוס' בישוב קו' מהרש"א:

ט

שתהא מודחת ובסתם היא בחזקת מודחת עד שנודע שאינה מודחת

י

אם יש ס' ומהרש"ל מחמיר באין בו ממש פר"ח:

יא

שעבר ליל עמ"ש פלתי בשורש הלזה וכל לילה בעינן מתחלת שקיעה עד האיר היום שתהא הקדירה בלי בישול

יב

הוחמו מים למ"ד חנ"נ בשאר איסורים ודאי דמים נבלה ונבלעו ולר"א לא שייך נעשה נבלה הואיל וכבר בלוע מבב"ח הוי כשאר איסורים רק הוי נותן טעם בר נותן טעם דאיסורא מיהו א"צ ששים נגד כל המים רק לפי חשבון בלוע במים:

יג

וכן אם עברה וכו' עיין מה שכתבתי פלתי אם אח"כ לאחר בישול בשר בחלב עברה לילה שיש להחמיר ע"ש:

יד

ובמקום הפסד וכו' עמ"ש פלתי אם יש לסמוך אסמ"ק:

א

מיהו דברים וכו' כ"כ האו"ה ונכון בסברה דמה נ"מ דטעם פוגם הוא בפ"ע אינו בטל ואינו אוסר מחמת טעם וא"כ בחמץ בפסח בנפל משהו חמץ בעין לתוך תבשיל אף דפוגם יאסור כמו הנהו דהא חמץ ג"כ אוסר בכל שהוא והמחבר בא"ח סימן תמ"ז דמתיר נותן טעם לפגם. י"ל דאזיל לשיטתו דדעתו כמ"ד יבש ביבש בפסח מותר א"כ דנותן טעם לפגם הוי כיבש ביבש דכל ענין דלח בלח הוא דנותן טעם וזהו נותן טעם לפגם אבל למ"ד דאף יבש ביבש בפסח מדינא אסור ודאי לדעת זו אם נפלה משהו חמץ בעין לתבשיל אף דפוגם מ"מ אסור: והנה דעת הפר"ח להשיג על המ"מ דס"ל אפילו ברי' פגומים בעצמן אם נסרחה מאכילת אדם פטור והשיג הפר"ח דמ"מ אסור מידי דהוי פגום מעיקרא והנה נחזה אנן בגמרא דשבועות דף כ"ד דאמרינן שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ואכל חייב ופריך הגמרא הא אין איסור חל על איסור ומשני ר' יוחנן בכולל דברים מותרים ור"ל במפרש חצי שיעור ופריך הגמרא בשלמא לר"ל משכחת לי' בלאו והן אלא לר"י היכי משכחת לי' הן ומשני בנבילה מוסרחת כך הי' גי' התו' שם ד"ה אלא כו' וקאמרינן אף אנן נ"ת קונם אשתי נהני' לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה ופירש התו' דהכי דייק דיש שקצים ורמשים דהם לא חזי לאכילה טפי מנבלה מוסרחת ומ"מ חייל שבועה ש"מ דאף כה"ג בכלל אכיל' וקשה א"כ דבכלל שקצים ורמשים דקתני במשנה אף מוסרחים בכלל איך קאמרינן שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים ואכל חייב הא לא משכחת בלאו והן ול"ל בנבל' מוסרחת תינח נבילות שקצים ורמשים דפוגמים בעצמן מא"ל דאם נשבע שאוכל לא חייל ול"ל במוסרח מה נ"מ הא מוסרח מעיקר' ומ"מ אסרה התור' וע"כ צ"ל וזה ברור כדעת המ"מ דאף זה במוסרח ונפגם הוי פגום ומיהו לדעת חד תי' בתוס' דאף בנשבע לבטל מצוה אם לא מזכיר בפי' שם האיסור חל בכולל א"כ י"ל דודאי איכא שקצים דאינן פגומים בעצמן ושרי בסריחתן א"כ באמר סתם שבועה שאוכל שקצים חל על כל אפי' דהם פגומים בעצמן וא"כ לדעת הפ"ח אף בנסרחו אסור מ"מ חל דאף דהוא לעבור על המצוה מ"מ חל בכולל דהא לא הזכיר בפירוש שם איסור רק אמר סתם שקצים ורמשים והרי יכול להתפרש באינך המשובחים ואינם פגומים בעצמן מיגו דחל על זה חל על זה דהא לא הזכיר שם איסור וא"ש. ובזה יובנו דברי תו' ד"ה דמוקי דהקשו מאי פריך ר"י מ"ט לא אמר כר"ל בחצי שיעור דאיך אפשר בהן דנשבע על חצי שיעור לאכול הא אסור מהתורה. והקשו המפרשים הא איכא בהן שאוכל מוסרחת ואעפ"י שכתבו התוס' דלא אמרינן כן רק בכולל היינו בשבועה דלא אוכל מהכ"ת נימא דישבע על היתרא אם לא דחזינן דנשבע על שחוט' משא"כ בנשבע לאכול יותר מסתבר דנשבע לאכול היתרא משנימא דנשבע לאכול איסורא אבל לפי הנ"ל ניחא דקשיא בשקצים ורמשים שפוגמים בעצמו מה הן איכא דהא אף מוסרחת אסור כדעת הפר"ח ואי בכולל הא כוונת הגמ' להקשות דר"י יאמר כר"ל להרויח דאצ"ל בכולל או נבלה מוסרחת ואם כהנ"ל עדיין צ"ל כולל ונבלה מוסרחת על שבועה שאוכל והיינו דבריו ואיך יאמר כר"ל מה דלא מרווח מידי והדברים ברורים: ואמת כפי נוסחת הרי"ף ופי' הר"ן שמסכים לזה הרמב"ם אין הוכחה לכל הנ"ל אבל מ"מ מדברי התוס' נלמד הנ"ל על בורי':

ב

אפילו פוגם קצת ואם אינו לשבח ולא לפגם דעת הש"ך לאסור ועיין פר"ח וצ"ע כי ראי' הש"ך מירושלמי דקאמר על משנה דזיתים תרומה עם זיתים חולין או מי תרומה בזיתי חולין דלא לשבח ולא לפגם אוסר ויש לדחות דמיירי דליכא רוב בהיתר ובזה ודאי אוסר אבל בדאיכא רוב אפשר דמותר וצ"ע ועיין מ"ש בא"ח גבי ד' מיני מדינה דכתב הטור אינו נ"ט רק לקיוהא והיינו ממש כמ"ש הפר"ח דמרגישים הטעם רק אינו נ"ט בתבשיל והרז"ה כתב שהוא טעם חדש וטעם שלישי:

ג

ואם אין שם ממשו וכו' עיין ש"ך ס"ק ה' העתיק דברי רשב"א בת"ה ובזה היה אפשר ליישב מ"ש הרא"ש למ"ד סוף לילה פוגם א"כ מריקה בקדשים ל"ל הא נטל"פ דס"ל בקדשים בישל במקצת כלי צריך מריקה בכל כלי והיינו בקדשים מחמירין דאולי נתפשט הבליעה בכל הכלי משא"כ באינך בתרומה לא מחמירין רק א"צ בכל כלי דאינו מתפשט רק במקצת וא"כ ה"ה לענין פליטה וא"כ לק"מ בשאר איסורים שפיר נטל"פ מותר ולא קשה קושי' רשב"א דלמא הבלוע איסור בכלי הוא רוב דבממ"נ המשתמש בכלי הוא רוב נגד הכלי ואי דיהי' כל הכלי בלוע מאיסור והוא לא ישתמש רק במקצת וא"כ איסור רוב הא לא קשיא דאינו מפליט רק כנגד אותו מקום שיבשל כמו בבליעה דא"צ הגעלה בכל כלי וכן בפליט' וא"כ תמיד אוכל היתר רובא ולכך נטל"פ מותר משא"כ בקדשים דהחמירה התורה בבישל במקצת כלי שצריך מריקה ושטיפה בכל הכלי שחוששין להחמיר דאולי נתפשט בכולו אף דל"ש בקדשים החמירו התורה וא"כ ה"ה דיש לחוש בפליטה וא"כ קושי' רשב"א במקומו אולי יהיה כלי ניתר ולא ישתמש בו רק דבר מועט ויהי' איסור רוב ולא יועיל נטל"פ ודוק כי הוא לענ"ד תי' מספיק ואמת: והנה נראה דעת התו' אינם מסכימים בזה דאף טעם בעלמא חשיב רוב דהא כתבו דלכך אמרי' בזרוע בשלה טעם כעיקר דלפעמים מן איל וזרוע חוץ לרוטב עד שאינו רוב נגדו והי' שורת הדין לאסרו רק התורה התירה ולפי' רשב"א הא טעם בעלמא לא חשיב רוב ובאמת הרשב"א מוכרח לומר כך דאזיל לטעמיה דהקשה איך לא אסרה התורה קדר' שאינה בת יומא הא איכא רובו וצריך פי' אף דכל המתבשל בכלי התבשיל רובא רק ס' ליכא וצ"ל דס"ל אולי ישתמש במקצת והכלי יפלוט לגמרי ואע"ג דלענין הגעלה לא ס"ל דהוא מפליט בכל הכלי מ"מ לחומרא לאסור התבשיל חושש לו וקשה א"כ מנלן למילף טכ"ע מגעולי א"י הא צריך הגעלה דלמא ישמש בו דבר מועט א"ו צ"ל דאפילו איסור מרובה לתוך היתר מועט כיון דלא יהיב רק טעמו שרי וכו' וכמ"ש בהיתר שנפל לקדירה של איסור אינו ב"י והטעם שודאי ידענו שאין פליטתו בכולו. וא"כ הקושי' על התוס' ממקומו ורשב"א ס"ל אפשר בגמרא פירושים אחרים אבל לפי התוספת והרא"ש דין זה ליתא ואמרינן דפולט רוב ואוסר ד"ת רוב ומכלי מדין ל"ק לתוס' דבממ"נ דאינו פולט רק מה שכנגד המתבשל ואיכא תמיד רוב וכ"כ התוס' והרא"ש דלכך מבשל בקדרה חטאת ואח"כ שלמים דכלי מקדש אוקמי אדאורייתא דברוב בטל וש"מ דתמיד המתבשל איכא רוב ולכן ג"כ לכל הכלי יפלוט והוא רובא ואוסר אפילו טכ"ע לאו דאורייתא ואפשר לדינא מ"מ הדין אמת אך לא מטעמי' רק כיון שהוא פוגם תבשיל לא הוי טעם כלל וממשו ג"כ ליכא במה שאסרו אבל כשאינו פוגם הוי טעם כמו ממשו ואוסר ברוב בא"מ אך דינו של הרשב"א נראה שחולק אתוספת':

ד

פוגם ולבסוף השביח ע' ש"ך בשם או"ה דאכלו בפגם מותר והפר"ח השיג ומייתי חובי' לנפשי' מירושלמי דקאמר גריסין רותחין וצוננת מהו וקאמ' מעתה רותחין יהי' אסורי' שדרכן לצננן ומדקאמר ירושלמי שדרכן לצננן ולא קאמ' סתם דיהי' אסורים הואיל וסופן להשביח א"ו מה שאין דרכו בכך ודאי מותר כמ"ש הש"ך דהשתא מותר אבל מה שדרכו בכך כי מי יאכל רותחין ויניחנו להצטנן בזו ודאי אסור ולכך דייק ירושלמי שדרכן לצננן וא"כ הוי כאלו מושבח מתחילה לכך אבל בלא"ה לא ויפה פסק האו"ה וכן נכון:

ה

וי"א דבשר וכו' הש"ך האריך מתוספות ומחברים דס"ל בשר בעין אינו פוגם בשמן ונכון אתו כי כן כתבו התוספת בחולין דף ח' וגם ע"ז דף ל"ח ע"ש אף גם דמהכ"ת לחדש ולומר דבעין פוגם והרמב"ם לשיטתו דס"ל סתם כלים של א"י ב"י וא"כ קשיא ליה מהך דשמן דאמרו נטל"פ הוא וצ"ל דבעין פוגם אבל לדידן דקיימ"ל סתם כלים אינו ב"י א"כ דברי הגמ' כפשטא מהכ"ת לומר ולהקל דפוגם בלי ראי': איברא די"ל מנלן לתוספת לחלק בין דבש לשמן ובין אם בעין פוגם או בלוע דמה דהקשו למ"ד נטל"פ אסור דא"כ למה אסרו שמן והתירו דבש הא לפי מה שהעלו התוספות בדף ל"ו ד"ה בשלמא דאף רבותינו האוסרים ס"ל נטל"פ מותר רק טעמם משום חתנות וסעד משום נטל"פ א"כ בדבש דלא שייך חתנות העמידו הדין על תלו דנותן טעם לפגם מותר וא"כ מנלן לומר כן: ואמת כי בע"ז כתבו התוספות משמע דהקושיא למה דייק הגמרא דנותן טעם לפגם מותר מן משחא שליקא ולא מן דבש וא"כ ל"ק אבל בתוספות בחולין כתבו הקו' משמן לדבש דמ"ש הקו' במקומו וכ"כ תמה מהרש"א דהתוספות בקושייתם הקשו מ"ש שמן ומ"ש דבש הא תי' לקמן דדבש בעצמו פוגם בבשר בלי כלי ודחק דתוס' בד"ה בשלמא לא אסיק אדעתי' והוא דחוק דדבריהם אלו לחלק כתבו התוס' בחולין ג"כ: ובחידושי אמרתי כי זה ראיה לדברי ההרי"ל לחלק בין דבש בעין למי דבש דדבש בעין אינו פוגם ומי דבש פוגם ומשנה דנקט דבש איירי בכל גוונא דבש בעין ומי דבש כנראה מדברי תוספת וא"כ הקושיא על דבש או מי דבש משמן והתוספות ביקש ליישב הכל דעל דבש ליכא לתרוצי דפוג' בעין דהא אינו פוגם בעין ולכך תירץ דלא שייך בהו חתנות ועל מי דבש לא יוכלו ליישב חתנות דמי דבש משכרים יותר משמן ולכ"ע שייך חתנות יותר משמן ולכך תי' דזהו פוגם בעין וכל הפרושים נכונים ישר הוא: אבל בדרך פשוט י"ל דבאמת מה שכתבו התוספת לחלק בין בלוע בכלי לפגום בעין לדינא לא קאי דא"כ איך יליף ר"מ דנטל"פ אסור מגעולי מדין דאפילו אינו ב"י אסור הא יש לחלק בין פוגם בעצם לפגם הכלי אלא דבאמת אין חילוק ולכך הקשו שמן מן דבש דאיו לחלק לדינא ולכך תירץ דבאמת נטל"פ מותר רק טעמם משום חתנות רק עילה מצאו משום נטל"פ ואפס דעדיין קשה איך יוכל לתרץ דבריהם משום נטל"פ הא חזינן למראית מין דהתירו דבש וא"כ הדברים סותרים ואי משום חתנות לית' משום חתנות אבל הם שנתנו סעד משום נטל"פ איך יתכן דבריהם במה שהתירו דבש וע"ז באו לחלק דדבש פוגם בעין וזהו בכלל וא"כ יש מקום ופ"פ לחלוק ואיך הדברים דומי' אף דלדינא איך הבדל כלל. ובהכי ניחא מה דהקשו התוספת לרב דאמר קולף הא סתם סכין אינו בן יומו ואי דרב ס"ל נטל"פ אסור הא בגמרא דע"ז מספקא ליה וקשה מה קושיא שם הספק בגוף הדבר אי פוגם אבל כאן שבלע בשבח ודאי ס"ל רב דאסור וע"כ צ"ל לדינא זה וזה שוים רק לאמתלא כמו להנ"ל וכן בפסחים בקדירות בפסח דאיכא חומרא בזה ס"ל לתוס' לחלק וא"ש. אך יש להביא ראי' הא דמספקא לן בגמרא גבי עכברא בשיכרא אי רב סובר נותן טעם לפגם אסור או מותר נפשוט משמן של נכרי' דנתן רב טעם דדניאל גזר משום חתנו' כמבואר דלא גזר רק בעיר וזליפתו של הכלים האיך שרי' לרב השתא דפוגם בעין אוסר מכ"ש פגום בתבשיל וע"כ דס"ל נט"ל מותר ולכך אף דניאל לא גזר רק משום חתנות וא"כ זה קמספקא ליה ורב גופי' אכל שמן של נכרים כמבואר בירושלמי דהי' שמואל אומר אכתוב עליך זקן ממרא וקשה למ"ד נטל"פ אסור השמן אסור ואיך יאכל רב מה דלא ס"ל ועכצ"ל דס"ל לגמ' דרב ס"ל דשמן אין משבי' בבשר וס"ל לרב כיון דאין בשר משביח בשמן וא"כ תרתי בעין נטל"פ ואח"כ בלוע בכלי ואינו ב"י כולי האי לא אמרינן והוי כסרוחה מעיקרא דאף לר"מ מותר ושפיר מספקא לגמ' לרב וא"ש. ולפ"ז לפי דקיימ"ל הלכה כרב באיסורי ולרב מוכח מגמ' דס"ל דפוגם אפילו בעין ויש מקום לדברי רמ"א ולק"מ:

ו

אבל אם עבר לילה מותר כ"כ הב"י הואיל הרבה מחברים סוברים דלינת לילה פוגמת וכן דעת הסמ"ק דאין להחמיר במים שהוחמו מאיסור גופיה ובצירוף שני סברת דהיתר' יש להתיר וכ' הש"ך וכן הפר"ח דווקא אם עברה לילה בין בישול איסור לחימום מים אבל אם נתחמם המים תוך זמן זה אע"ג שאח"כ עבר לילה אסור ודלא כת"ח ובאמת צריך ביאור דבריהם דמ"ש סוף כל סוף איכא כאן שני צדדים להיתר או כדעת הסמ"ק או כדעת רש"י ורמב"ם דלינת לילה פוגמת. וצ"ל דס"ל לכאורה מה שני ספיקות יש על התבשיל שאנו דנין בו אם חשבינן מעת בישול האיסור והוי נותן טעם לפגם ואולי לינת לילה פוגמת והוי ג"כ נטל"פ זהו הכל חד ספק אם האיסור בתבשיל זה נטל"פ או נותן טעם לשבח והוא בגדר שם אונס חד הוא. רק דיש הבדל לספק אם לינת לילה פוגמת אף המים שהוחמו מותרים אבל לספק שני דאין לחשב רק מעת בישול האיסור המים עכ"פ אסורין ונעשה נבלה וכיון דיש הבדל לדינא בין הספיקות לא הוי שם אונס חד כמו שכתבו המחברים וא"כ אם חממו המים תיכף ואח"כ עבר הלילה א"כ המים ודאי אסורים ובאים רק תרי ספיקות על התבשיל זה והוי שם אונס חדאי הוי נותן טעם לפגם או לא זה נראה ברור בכוונת דבריהם. ואני עשיתי סמוכים. דיש להחמיר בהחמת חמין מהא דאמרינן בכלי מדין לא אסרה אלא קדרה בת יומא דרחוק במציאות שיהי' פל מלחמות מדין ביום א' ובו ביום שבו למחנה ובו ביום נצטוו על הגעלה כי אם היה כ"כ קרוב מדין ממחנה ישראל מה זו שמסרו י"ב אלפים ומה זה שנאמרו ויצבאו על מדין הלא לפי זה מוכרח להיות קרוב ונר' למחנה עד שיהי' הכל ביום א' ודבר זה רחוק בשכל אבל זהו דצריך הגעלה היא חידוש שחידש אלעזר בשם משה כמ"ש דא"א דלא פגמה פורתא וא"כ טרם שנתן זה הוראה הי' ישראלים מבשלים בכלי מדין וא"כ ישראל הי' מבשלים ומחממין חמים בתוך הכלי של מדין וא"כ חזר לשבח והיה עדיין בת יומא וכן עשו בתמידות ולכך צוה על הגעלה וזהו ברור ונכון ואף לר"א מ"מ הוי נותן טעם בר נותן טעם דאיסורא וכמ"ש הש"ך לעיל והצריכה התורה הגעלה. ולפ"ז לאו"ה דס"ל בלא נודע לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורים לק"מ לר"ת איך הגעילו יורות גדולות דהא המים לא נעשה נבלה דהוי קודם נודע דעדיין לא ידעו הדין וא"כ אין צריך רק לפי חשבון וא"כ זה אפילו ביורות גדולות לא הי' הבלוע איסור הרבה ודו"ק: והנה הסמ"ק מיקל ונתן טעם דלא יהי' חמור מאיסור ויש למנות מזמן שבישל בו איסור וצ"ע פשיטא דחמור דהא נעשה נבלה ואם כן אלו הי' המים שהוחמו עומדים ימים ימימה הי' אסורים ולמה כשיהי' נבלעים שנית בכלי יהי' נחשבים מיום בליעת הראשון וצ"ל דס"ל הואיל וחתיכה בשאר איסורים דרבנן לא החמירו כ"כ לאסרו יותר מאיסור ראשון וזמנו של איסור ראשון אך אין דעת הב"י כן דהא לדעתו בב"ח דאורייתא ולא אסיק דמה שכבר נאסר בב"ח דמיא לשאר איסורים א"כ איך צירוף דעת הסמ"ק כח היתרא והכניסו בכלל הספק וגם מנלן לסמ"ק סברה זו ולכן יותר נראה כי טעמם של המתירין משום דס"ל בלח בלח לא אמרינן חנ"נ כהנ"ל סי' צ"ב וכמ"ש באריכות שם וא"כ הרי כאן ס"ס בכל אנפי אף באופן שכתב רמ"א דאולי אין לח בלח נ"נ והמים אינם אוסרים רק לפי חשבון כשיו פגום דלינת לילה פוגמת ודו"ק: והנה זה דלינת לילה פוגם כתבו התוס' ועיקר הרא"ש שלהי עכו"ם רעת רש"י ור"ת דלינת לילה פוגמת ונסתפק ר"תאו דנ"נ רק דע אי בעינן תחילת הלילה או סוף הלילה או כל הלילה בלי בישל וכ' להביא ראיה דאם כן למה צריך בכלי מקדש שבירה או מריקה ושטיפה הא כהאיר היום שאז חל נותר נ"ט לפגם א"ו כל הלילה צריך להיות בלי בישול ובמקדש הי' כהנים מבשלים בלילה ודחה הרא"ש דיש לומר דגזירת הכתוב הוא ע"ש שהאריך וכן הר"ן כ' התי' דמ"מ הבלוע בכלי אינו פוגם וצותה התורה להגעיל כדי שלא ישאר טעם נותר בכלי ע"ש והרא"ם בפ' צו דחק דהואיל דנותר קדמה לפגימה רגע א' חל מריקה ושטיפה ע"ש. ולדידי קשיא הא דפריך בגמ' דע"ז בהא דתנן שפוד ואסכלא מגעילן ברותחין גבי קדשים ואלו גבי געולי נכרים תנן מלבנן באור דמה קושיא הא שם נותן טעם לפגם ומדין אין צריך הגעלה כלל רק גזירת הכתוב ופשיטא דדי בהגעלה ומיהו זה אפשר לדחות דמנלן לגמ' זה דגזירת הכתוב הי' ומ"מ סגי בליבון דלמא היה הגזירה להוריקו לגמרי דהא כתיב ומרק אימא מריק' גמור שלא ישאר בו כלום אך הא קשיא לכל התי' איך אמרינן בזבחים לר' מורק ושוטף קאי על צוננים דהגעלה א"צ קרא מידי דהוי שאר איסורים והא בשאר איסורי' בכה"ג מותר דהוי נותן טעם לפגם רק כאן גזרת הכתוב ופשיטא דצריך קרא וכמו כן לתי' הר"ן והרא"ם צריך קרא דאין נ"מ במה דאין הפליטה לשבח רק הואיל בלוע נותר צריך הגעלה זהו לא שמענו משאר איסורים וגם דמנא ידעינן הואיל ונותר קדמה רגע דחייב בהגעלה דהא סוף כל סוף אינו אוסר התבשיל: מיהו אף בלי קושי' הנ"ל קשה בגמ' דזבחים דאיבעי לן תלה באויר תנור דהוה בישול בלא בלוע מהו ועלתה בספק ק' איך ס"ד בישול בלי בלוע אסור מנ"ל לר' זה דהא לר' קרא איירי בצונן והגעלה יליף משאר איסורין ובשאר איסורים לא מצינו ובזה לא יחלוק רבי ורבנן (והא לא קשיא להרא"ש מה פריך מנטל"פ הא בישול בלי בלוע אסור ומכ"ש בישל ובלוע נטל"פ די"ל קושי' הרא"ש ותפשוט דלא קפדינן דוקא על בלוע דהא נטל"פ וליכא בלוע). ואפשר זהו טעמו של רמב"ם דהעתיק הך ספק בישול בלי בלוע לענין שבירה בכ"ח: ותמה הלח"מ למה לא העתיקו לענין מריקה ושטיפה בכלי נחושת דל"ל דק' לרמב"ם לרבי מנ"ל ולכך ס"ל רק בשבירה בכ"ח ואין ענין לשאר איסורים. וא"ש אבל לפי משמעות הגמ' ורש"י קאי על מריקה ושטיפה קשה: ובאמת לבי אומר לי דהך לאסור בישול בלי בלוע הוא רק איסור דרבנן דלמא אתי לידי בלוע ולכך העתיק הרמב"ם ספק הלזה אם בישל בלי בלוע צריך שביר' ותמה הכ"מ דה"ל לפסוק דצריך שביר' דספק דאורייתא להחמיר דלפמ"ש ניחא דהוי ספיקא דרבנן דלא הכריע להקל דאיכא ס' דרבנן דהם להחמיר ונסתפק הרמב"ם בזה מה דינו אם להקל או להחמיר. (ודוחק לומר דס"ל לרמב"ם הך ספיקא נולד אחר חורבן בה"מ דחקר הגמ' לדעת אי בישל בלא בלוע אוסר ונ"מ לכמה דינים אבל אין הספק בזמן הבית דהא מה כאן מקום ספק דהא יש לברר דשברי כלי חרס נבלעים במקומם עפ"י נס וא"כ אי קרה כזאת בכ"ח בישול בלא בלוע נשברה ונראה אי נבלעו במקומן או לאו דאי באמת א"צ שבירה לא יהיה נבלעים דלא עביד רחמנא ניסא לשקרא ואי נבלע ודאי דחייב שבירה וכל הספק הוא לאחר החורבן בעו"ה דא"א להתברר. ולכן הרמב"ם העתיק סתם דהוא ספיקא היינו בזה"ז אבל לא רצה להעתיק כקו' הכ"מ דטעון שבירה כספיקא דאורייתא דזה משמע אף בזמן הבית ואזלא היה ספיקא וא"ש). ובזה יתיישב מה דקשה לכאורה הא דתנן במס' תענית אמר להם חוני המעגל צאו והביאו תנורי פסחים שלא יתמעכו בגשמים ופירש"י של חרס היה והדבר תמוה מי יעשה תנורים של חרס הא קיימ"ל אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים כ"ח טעון שבירה וא"כ לא יספיקו כל חרסים שבעולם לריבוי התנורים לשוברן תמידין כסדרן ואי דלא הוי רק בישול בלי בלוע דא"א ליגע בחרסו של תנור הא הוי איבעי' דלא אפשט' אי צלאו באויר תנור טעון שבירה ובירושלמי משמע דעובדא הי' בעשרה באדר א"כ ודאי הי' תנורים משנה העברה דמה להם למהר קודם פסח כ"כ בעשייתן הא אמרו תנור של מקדש היה של מתכת שלא יצטרך שבירה ואיך יעשו כן בריבוי תנורי פסחים (ואפשר דמזה יליף הרמב"ם דאין טעון שבירה רק בחטאת והוא נגד כל הפוסקים) ולפי הנ"ל ניחא דהא דבישל בלי בלוע הוא רק גזירה דרבנן אטו בלוע ובפסח ליכא למיחש לבלוע דאם נגע בחרסו של תנור אסור וא"ש. הדרן למ"ש דהקושי' ברא"ש נצבה וגם קמה איך אפשר לרבי למילף משאר איסורים הא שם נטל"פ מותר וכאן אסור: עוד קשה דאמרינן שם זבחים דף צ"ו במריקה ושטיפה דכתב בקדשים וכתיב אותה ודרש ר"י אותה פרט לתרומה ופריך הגמ' ותרומה לא והתנן קדרה שבישל בה תרומה ובישל בה חולין בנותן טעם וקשה מאי קושיא הא בקדשים הוי נטל"פ ומ"מ בעינן מריק' משא"כ בתרומה באמת מותר למ"ד נטל"פ מותר כמבואר בגמ' דע"ז וקושיא זו לכל התי': ומה שנראה ליישב בדוחק כי הנך ס"ל כדעת הסוברים דבמקום דאסור במשהו נטל"פ אסור דמשהו מיהו איכא וא"כ למ"ד דמין במינו לא בטיל המבשל מינו אוסר בנטל"פ. דמשהו אוסר וא"כ א"צ לומר גזירת הכתוב רק עיקר מריקה ושטיפה בשביל דיבשל בהם מינו בשר קדשים שנית וא"כ לרבי דס"ל בחולין דף ק"ט דמין במינו לא בטיל לא ס"ל גזירת הכתוב רק מדינא ושפיר יליף מגעולי מדין דמדינא צריך הגעלה וכן לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל לא אמרינן דהי' גזירת הכתוב וא"כ כי הצריכה התורה הגעלה משום מינו ופריך הגמ' א"כ אותה למעוטי תרומה במה איירי אי בא"מ הא הוי נטל"פ וא"צ קרא למעט דגם בקדשים אין איסור ואי במינו הא באמת אוסר ול"ל דלא חשו בתרומה לנ"ט דהא חזינן בא"מ בנ"ט מכ"ש במינו למ"ד מין במינו לא בטיל. ומזה מיושב הקושי' שהקשינו לעיל דהא טכ"ע לאו דאורייתא לשיטת רש"י ורמב"ם וא"כ פשיטא דמהתורה מותר לבשל בקדרה של תרומה חולין דלפמ"ש הקושיא על מין במינו לר"י וזהו ודאי לר"י דאורייתא כמ"ש רשב"א להדיא ופשוט: כן יש לתרץ אף כי דחוק דרא"ש גופי' לא ס"ל הך סברה דמשהו מיהו הוי וגם כבר בררתי במ"א מתוך דברי התוס' דאף דמאן דס"ל משהו הוי מ"מ אין מינו מיקרי ומ"מ הדבר צ"ע: אבל למ"ד תחלת הלילה פוגם לק"מ לכאורה כל קושי' דלכך הצריכה התורה מריקה לאותן המבשלין קדשים בלילה אבל עדיין צריך ישוב דתוספות כתבו והרא"ש דמהך ראיה מקדשים כנ"ל מוכח דכל הלילה גורם הפגם דמנלן דלמא רק תחלת הלילה וגם כן מיושב קושי' הנ"ל ונראה דאמרינן בזבחים כמשנה אחד ק"ק ואחד קדשים קלים טעונה מריקה ושטיפה משמע אפי' שלמים מדלא קתני חוץ משלמים ובפרט דסתם קדשים קלים היינו שלמים ושלמי' נאכלים לשני ימים ולילה וא"כ תחלת ליל השני נפסל בזמן וה"ל נותר וא"א לבשל בו עוד שום דבר דהא בלוע מנותר דכבר נפסל בזמן ואז הוא נטל"פ דתחלת פוגם ובלילה א"א לבשל וא"כ ג"כ קשה מריקה למה והקושיא מבואר: אמנם אי אמרינן כל הלילה בעינן לק"מ בשביל כך טעונה מריקה אם בישל בו טרם פנות היום שלמים שכלה זמנם קודם הלילה וחשכה הלילה וביקש לבשל בו שלמים שעדיין זמנה בלילה דאסור עד שיעשה מריקה לבטל טעם נותר משלמים דאתמול ונותן טעם לפגם ליכא דעדיין לא פנה לילה ולק"מ: ואני הוספתי ראי' נוסף על הנ"ל דא"א לומר סוף הלילה פוגם וגזרת הכתוב למריקה או מטעם הנ"ל שכתב הר"ן ורא"ם ע"ש דאמרינן בגמ' דע"ז דלכך מגעילו ולא בעי ליבון דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומפרש הגמ' אחר חטאת מבשל שלמים וכן תמיד עד דפריך גיעול לא לבעי וכן באמת ר"ט ס"ל בזבחים קדרה שבישל תחלת הרגל יבשל כל הרגל שכל א' נעשה גיעול לחבירו וקשה תינח כל ימי שבת יום ראשון לשבת דא"א לחג בלי שבת מה א"ל הא שלמים שנשחטו בע"ש זמנם עד מ"ש אז נפסלו וא"כ דהא טעם הבלוע בקדירה יהי' ביום ראשון בבוקר נותר כי אין דבר שיבשלו בו אח"כ בשבת או מוצאי שבת לבטל פליטתו ואיך אמרו נעשה גיעול הא א"א להגעיל בו שום דבר בשבת לא נשחט דבר אפילו שעיר רגלים דכיון דנתבשל שלמים מע"ש במוצאי שבת נעשה נותר וא"כ איך אפשר לבשל בלילה שעירי רגלים קודם מריק' והדבר צ"ע לכאורה. אמנם אם אמרינן דאין גזרת הכתוב להצריך מריקה בנטל"פ (רק חיישינן דלמא יבשל במקצת כלי כמש"ל או בשביל המתבשלים תוך מעת לעת או באותו לילה למ"ד כל לילה בעינן לפגם ומשום לא פלוג הצריכו דרך כלל מריקה דמי יבחין אם הוא פגום או מושבח כמ"ש התוס') א"כ זהו הוא בכל ימי השבוע אבל ביום ראשון בבוקר ודאי כל כלי מקדש נותן טעם לפגם כי כל יום השבת ולילה של אחריו לא בשל בו כלום כי מלבד שאין להם קדשים לבשל כהנ"ל אף גם שא"א לבשל דהא הבלוע משלמים דע"ש נעשה במוצ"ש תיכף נותר ואיך אפשר לבשל בו שום דבר טרם מריקה ואם כן ל"ק מיום ראשון דשם באמת אין צריך מריקה כלל ומותר מחמת נטל"פ ולכך אין צריך כי נותן טעם לפגם וכאן לא שייך לא פלוג דא אתה מוציא לשבח כלל והדבר מוכרח לענ"ד: ואני מצאתי און להאומרים דלינת לילה לבד פוגמת דבגמ'. דזבחים דף צ"ה ע"ב דדייק הגמ' אי ס"ד בעינן בלוע למה תנור של מקד' של מתכו' הי' נעבוד של חרס דליכא בלוע ומשני משום שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע בשמן ויש לדייק דקארי לי' מה קארי לי' הלא מנחת מאפה תנור חלות בלולה בשמן ואפילו חביתי כה"ג איכא למ"ד בוללן בשמן קודם אפי' ולמה משני שירי מנחה דכהנים אוכלי' אותו (אמת להרמב"ם דדוקא בחטאת בעי כ"ח שבירה וא"כ קשה קושי' הב"ז הא מנחת חוטא וקנאות לא היה שמן ועל זה משני הגמ' שירים והא דאסור ליתן על שירי מנחות חוטא שמן מדרבנן כמבואר במשנה אינו לוקה והך תנור של מתכות הי' במקדש מזמן מקדם מימי משה ונביאים ועדיין לא נגזרה זו ולק"מ ): אמנם דלינת לילה פוגמת שפיר פריך דל"ל מנחת מאפה דהא המנחות נאפות ביום וא"כ א"א לאפי' בלילה דאפסל בלינה וא"כ מה צריך שבירה הא הוי נטל"פ וצ"ל דמבשל בהו בלילה דהא מנחות אין אופין בלילה ושפיר פריך ומשני הגמ' שירי מנחות אופין הכהנים לאחר שנקרב הקומץ בתנור אית בי' שמן וזהו אופין בלילה כי קצר עליהן היום וא"כ בהאיר השחר צריך שבירה דעדיין אינו נותן טעם לפגם ולק"מ. ולכן יש להך רבוותא יתד לתלות בו ולא ידעתי מהדוחק יש לשיטה זו ודו"ק: והא דלא תי' התוס' והרא"ש ור"ן דחששה התורה אולי יבשלו הכהנים דבר חריף דרשאים לאכול בשר קודש מבושל בחומץ ותבלין ודבר חריף וחורפא משוי לי' וכו' דשפוד ואסכלא מה א"ל דבצלי לא שייך דבר חריף בקדשים ובפרט בתצור של מקדש ויותר נראה דס"ל דבר חריף חומרא בעלמא ולאו ד"ת ודו"ק: ובזה דלילה פוגמת יש ליישב קו' הבה"ז הנ"ל בפשו' דיש להקשות לפי מ"ש הפוסקים עיין א"ח סי' תנ"א ברחת דמשמע כלי שנשתמש בו חמץ בולע כדי קליפה אפילו אין בו שומן ע"ש שהאריך א"כ למה לי' דאופין בו שירי מנחות בשמן בלא"ה התנור נאסר כדי קליפה וכ"ת בקליפה לא בעי שבירה דהא בעירוי צריך שבירה ואינו רק כ"ק וצ"ל דרש"י או דס"ל כדעת ר"ת לס"ד דעירוי מבשל כולו וס"ל בכדי קליפה א"צ שבירה או לא ס"ל הך דינא דרחת וא"כ הרמב"ם דס"ל דינא דרחת וגם דעירוי אינו מבשל רק כ"ק ס"ל דבאמת הא דמשני הגמ' שירי מנחות לא ס"ל כלל משום שמן רק סתם מבליע בכלי והא דמשני הגמ' שירי מנחות ולא מנחות עצמן משום דמנחות נאפות ביום והרי לינת לילה פוגמת ולכך משני שירי מנחות דהן בלילה ואין כאן לינת לילה פוגמת אם כן לעולם בלי שמן אוסרת ולא קשה מידי לרמב"ם ודוק. כי זהו בהעלם גמור מהבה"ז ומקום הניח לי ודו"ק:

א

כיוצא בה אם אינן פגומים. ע' ש"ך שכתב כגון חהר"ל ודבר שבמנין וכה"ג וכתב הפמ"ג דר"ל כגון ב"ח ודשיל"מ ע"ש ולע"ד זה אינו דדשיל"מ אפילו פגום בעצמו לא בטיל דהא אין הטעם משום חשיבות ולא שייך לומר דהואיל ופגום בטיל חשיבותיה וכ"מ בספר תפארת למשה בשם או"ה. וע"ש עוד שחלק על הרמ"א ופסק דבריה אף שנסרח אינה בטילה באלף ובשאר דברים חשובים כחה"ל וכדומה מודה להרמ"א ע"ש גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ס"ז חולק על הרמ"א בזה וסובר ג"כ דבריה אפילו פגומה בעצמה אינה בטילה והבאתיו לעיל סימן ק' סק"ג והסכים עמו הגאון בעל חות יאיר שם ע"ש:

ב

אע"ג. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"א ומתוך דבריו נלמד שדעתו דאם בישלו בקדירת איסור תבשיל שהאיסור נותן בה טעם לשבח ואח"כ בישלו בה תבשיל שהאיסור הראשון נ"ט לפגם בה נאסר התבשיל השני דכיון שהתבשיל הראשון נאסר מקודם ונ"נ א"כ עתה שבישל בה התבשיל הב' נתן התבשיל הראשון טעם בתבשיל הב' כיון שתבשיל ראשון אינו פוגם בתבשיל הב' ועיין בתשובת ש"ב גבעת שאול סי' י"ח שהשיג עליו והעלה דתבשיל שני שרי דאין הנאסר חמור מהאוסר ע"ש באורך. גם בשו"ת שלי כ"י השגתי ג"כ על תשובת כנ"י הנ"ל והעליתי ג"כ להתיר וע' עוד בתשובת תשואת חן סימן כ"ג מ"ש בזה:

ג

הקדרה אסורה. עיין בתשו' נו"ב חי"ד סימן ל"א ביין שבשלו בכלי בשר ב"י והגיסו בכף חולבת ב"י וכתב דהיין יש להתיר אף שזה שכתב בהגהה לקמן סעיף ד' בשר או חלב ביין הוי לפגם ר"ל חלב בציר"ה מ"מ כיון שחלב עצמו אינו אוסר היין אלא מטעם שנתערב עמו בשר והוי בב"ח וא"כ הרי הבשר פוגם אך הכלים יש לאסור לדידן דמחמירין בסימן צ"ה סעיף ג' בהג"ה דלא חשבינן בכה"ג נ"ט בר נ"ט דחיישינן שמא נתערבו תליטת החלב והבשר בלי אמצעות המים וא"כ אסורים הכלים כמ"ש כאן בהגהה ע"ש ועיין בס"ד שהשיג עליו על מה שאסר הכלים [ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה באורך]:

ד

[נגד האיסור הראשון. עבה"ט ועיין בס' לבושי שרד סימן מ"ז שכתב דנ"ל דא"צ ס' נגד כל האיסור אלא לפי חשבון דהרי גם במאכל הראשון נשאר מן האיסור כמ"ש הט"ז סימן צ"ב ס"ק כ"ד דהא גם כאן לא נעשה נבלה כיון דפוגם כו'. וכ' עוד אבל אם האיסור נ"ט לשבח במאכל ראשון צריך אח"כ ס' נגד כל הקדירה (עש"ך ר"ס צ"ג) מיהו אם יש בו איזה ספק כגון שנשפך ולא ידעינן אי היה ס' נגד הקדירה וידוע עכ"פ שהיה ס' נגד האיסור אפילו לא נגד כולו אלא לפי חשבון א"נ שהאיסור ההוא היה ספק איסור ולא נודע עד אחר שנפל לתבשיל הראשון ואח"כ בתבשיל השני יש ס' נגד האיסור לפי חשבון שרי ואפשר דבעי דוקא שלא יודע עד שנתבשל תבשיל השני וצריך להתיישב בדבר ע"ש בטעם הדבר]:

ה

לדבש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ס"ק י"ב ועיין בתשובת יד אליהו סוף סימן ל"ו וסימן מ"ה וסימן ס"ו:

ו

חלב ביין. עיין בסוף ס' תוספות שבת ובתשובת נו"ב חי"ד סימן ל"א שכתבו דהיינו חלב בציר"ה ע"ש וע' פמ"ג בש"ד ס"ק י"ג שכתב דהיינו חלב בקמץ אבל חלב בציר"ה עי' סימן קכ"א ס"א בהג"ה משמע דנ"ט לשבח עכ"ד ור"ל דשם כתב הרמ"א שנהגו היתר לשום יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב משום שטבע היין כו' אלמא דחלב נו"ט לשבח ביין דאל"כ בלא"ה מותר. ובאמת לאו ראיה היא די"ל דאי משום נ"ט לפגם היה לכתחלה אסור כמבואר בכמה דוכתי אבל משום שטבע היין כו' שרי אף לכתחלה וכן הוא בהדיא שם בריב"ש שממנו מקור דין ההוא. [שוב מצאתי בספר בית יהודה שהשיג על הפמ"ג בזה. וכתב עוד והיותר נ"ל דשניהם הן חלב בקמץ והן חלב בציר"ה נותנים טעם לפגם ולא כתבו הפוסקים רק חלב סתם ולא פירשו אם בקמץ או בציר"ה דשניהם שוים בזה ע"ש]

ז

מה שדבוק. ולא אמרינן בזה איסור דבוק דמיד שבא לתבשיל נמחה האיסור בתבשיל וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה גבי מלח שעל החתיכה וכ"כ בספר חמודי דניאל סימן יו"ד:

א

(סי' ק"ג ש"ך סק"ב) וה"ה לכל דבר איסור. עיין בפר"ח וכוותיה כתב ג"כ בתשובת דת אש (סי' י"ג):

ב

(ש"ך ס"ק י"ב) מיהא פוגם כדאיתא בש"ס. ונ"ל לדון דמותר להוסיף עד ס' וליתן אח"כ מלח ותבלין שישביח ואין בזה משום ביטול איסור לכתחילה כיון דהשתא שהוא פגום נתבטל האיסור ברוב דהא בנטל"פ מדין ביטול ברוב אתינן עלה כמ"ש הרשב"א אלא שאחר שישביח יהא כמו ניכר האיסור מה"ט מש"ה כל שמוסיף מקודם כדי שלא יהא אח"כ ניכר האיסור לא מקרי מבטל איסור ודמי לדינא דלקמן (סק"ט ס"ב) אח"כ מצאתי בפ"מ (בשפתי דעת סק"ו בדין השלישי) שעמד בכיוצא בזה ופקפק לחלק בין זה לדלקמן (סי' ק"מ) וצ"ע לדינא:

ג

(סעיף ה') ואם בישל בה כשאינה ב"י. אבל לכתחילה אסור לבשל כן אף אם בשלו בכלי רק ספק איסור מדרבנן עיין ת' רשד"ם (ס"ה) ומהריב"ל (ח"ג ס"ק) ומהרח"ש (ח"ג סי"א):

ד

(סעיף ז' בהג"ה) אבל אם עברה לילה מותר. במ"י (כנ"ט סק"ט) מסיק דבכל ספק מצטרפים דעת ר"ת שעבר לילה הוי נטל"פ ושרינן בהפ"מ מטעם ס"ס עי"ש:

ה

(שם) אע"ג דאח"כ הוחמו המים. מלשון זה נראה לי דבעי עכ"פ מעל"ע מבישול דחלב ולא סגי במעל"ע מבישול הבשר שמקודם דאל"כ מאי רבותא דהוחמו בה מים הא בלא"ה הוא תוך מעל"ע מבישול החלב וכן הסכים להלכה בפמ"ג כאן ולעיל (סצ"ד בש"ך סק"ב) בארוכה:

ו

(ש"ך ס"ק י"ח) אינו מוכרח לדעת הב"י. נראה דכוונת הש"ך דשורש החילוק בין עברה לילה קודם החימום מים או אח"כ היינו שאם הוחמו מים תחלה תיכף דנין דהמים נ"נ וממילא בעי מעל"ע משעת החימום משא"כ בעברה תחלה לילה דבשעת חימום המים אמרינן כיון דנ"נ דרבנן הוי ס' דרבנן דשמא כבר נפגם בלינת לילה ואף דהמים אסורים לשתות מספק היינו דהבלע שבתוכו אסור אבל גוף המים הוי ספק דרבנן וא"כ בעבר לילה בין בשר לחלב דבשעת בישול החלב הדין דחלב נ"נ דבב"ח דהנ"נ דאורייתא הוי ספק דאורייתא וכיון דהיינו דנין דחלב נ"נ בעיא מעל"ע מהחלב ואם חממו אחר כך מים גם המים נ"נ דהא בין החלב להמים לא נתחדש ענין פגם רק דבאמת לדון דשמא הלילה דקודם החלב פגמו ולא נעשה החלב נבילה ובזה דכבר החמרנו מכח סד"א דהחלב נ"נ א"א לדון אח"כ להקל על המים לומר דהחלב לא נ"נ וממילא צריך אח"כ מעל"ע מן חימום המים ודוק היטב:

א

כבריה או כיוצא בה. כגון חה"ל ודבר שבמנין וכה"ג דגופו לא בטיל באלף אפי' אינו נ"ט הלכך צריך שיהיו פגומים בעצמן ועיין בא"ח סי' תמ"ז ס"י מ"ש בזה:

א

אפי' פוגם קצת. אבל דבר שאינו נ"ט לא לשבח ולא לפגם אסור כדכתב ב"י ע"ש הג"א פ"ב דעבודת כוכבים ובת"ח כלל פ"ה דין כ"ב בשם מהרא"י ע"ש א"ז ונ"ל ראיה ממאי דקי"ל דאין בגידין בנ"ט ואפ"ה קי"ל דגופו של גיד שנימוח צריך ס' נגדו וכדלעיל סי' ס"ה ס"ט וס"ק ס"ב דאע"ג דאינו אלא כעץ בעלמא התורה אסרתו וכדאמרינן בפג"ה וה"ה לכל דבר איסור דאע"ג דאינו נ"ט צריך ס' נגדו והכי איתא בירושלמי פ"י דתרומות הלכה ו' הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אסור:

א

איסור מועט כו'. בת"ח סוף כלל פ"ה כתב דאין לחלק בין נמחה ללא נמחה דהא טעם כעיקר דאורייתא אלא דטעם פגום לא חשיב טעם ובטל אם כן ה"ה גוף האיסור נמי בטל ברוב כו':

א

אבל איסור מרובה. וכן צירו של איסור טור בשם הרשב"א:

א

אלא טעמו כו'. ז"ל הרשב"א ונראה שאפי' נפל לתוך היתר מועט והכירו זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן אלא טעמו ולא ממשו ואע"ג דמשערין בכולו משום מאי דנפיק מיניה לא ידעינן השתא דאין בו בהנאתו בנ"ט אין אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו בהיתר שנתבשל בקדרה שאינה בת יומא והטעם בכל אלו מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולו אלא כל שטעמו לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלטה עד שיתן טעם בתערובתו לפיכך כל שטועמו קפילא ואין בו טעם מתירין אותו והלכך כשהאיסור פגום אין משערין בכולו אלא בטעמו וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא ע"כ:

א

במה דברים אמורים כו'. מלתא באפי נפשיה היא כדאיתא בש"ס ופוסקים וק"ל וע"ל ס"ס קל"ד עוד מדיני נטל"פ:

א

או פוגם ולבסוף השביח אסור. פי' אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר אע"פ שאפשר שישביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא מידי דהוי אקדרת מלח דלקמן ס"ק י"ב וכ"כ האו"ה כלל ל"ב ד"ה:

א

נאסר התבשיל השני. דהוי כדבר שתחילתו פגום ולבסוף השביח וע"ל סי' קל"ד ס"ק כ"ט:

א

ששים נגד האיסור הראשון. אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נ"נ וכדלעיל סימן צ"ח ס"ק י"ז:

א

לא נאסרה הקדרה. דהוי נ"ט בר נ"ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון דהוא פגום כ"כ בת"ח כלל פ"ה דין כ"ג בשם או"ה:

א

אע"פ שיש שם רגלי הדבורים. ע"ל סימן פ"א ס"ח ובמה שכתבתי שם:

א

ואלמלא המלח והתבלין כו'. וה"ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח או תבלין ואלו היה שם מלח או תבלין כראוי לא היה פוגם מותר כיון דהשתא מיהא פוגם כדאיתא בש"ס:

א

שמן ודבש כו'. הוא ל' הרמב"ם פי"ז מהמ"א וכ' הכ"מ שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז:

א

וי"א כו' רק משקה הנעשה מדבש כו'. משמע דבשמן גם הי"א מודים דפוגם (וכן כ' בעט"ז שמן ודבש כו' ואפילו היה בעין היה פוגם את השמן ומסריחו כו' והשמיט הגהת הרב ע"ש) ותימה הא הי"א אלו הוא מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ושם משמע להדיא דכ"ש בשמן הוי לשבח אפילו כשנתבשל וכן משמע בכל הפוסקים כמו שאבאר דמהרי"ל הביא שם תשובת ר"י שבמרדכי פכ"ש ופא"מ דשמנונית בעין הוי טעם לפגם בדבש וכתב עלה וז"ל אמנם עובדא הוי במחבת בת יומא שבשלו בה דבש ואסר ושמא היה משקה שנעשה מדבש ובהכי איירי נמי מתניתין דשריא דבש דמינה מייתי ר"י ראיה דקאמר אי משום גיעולי עובדי כוכבים כו' ובתשובת ר"י במרדכי שם מוכח להדיא דבשמן מודה דמשביח דמייתי התם ראיה דפוגם בדבש מדתנן פרק א"מ שמן של עובד כוכבים אסור ומפרש שמואל משום דזליפתן של כלי עובד כוכבים אוסרתן כו' וע"כ לא שקיל וטרי התם אלא בנטל"פ בשמן אבל בדבש הוי נטל"פ לגמרי אפילו מעורב בו שמנונית של גיעולי עובדי כוכבים או מבשר וחלב עכ"ל. רצה לומר דבהנך מתניתין שריא דבש וטעמא כדמפרש בש"ס דמשום גיעולי עובדי כוכבים ליכא למיחש דנטל"פ מותר אם כן על כרחך היינו טעמא דמשום דשמנונית בעין בדבש נטל"פ ובשמן נ"ט לשבח (וס"ל להאי תנא כלים של עובדי כוכבים בני יומן. אי נמי דסבירא ליה דכיון שאין הפגם בשמן אלא משום שאינו בן יומו אסור וכן משמע בתוס' דחולין דף ח' ריש ע"ב במה שכתבו שם אבל השמן אין הפגם אלא משום שאינו בן יומו ע"ש) ודלא כרנ"ש במ"ש סי' כ"ב שפירש דסבירא לי' לר"י דמאי דאמרי' בש"ס פא"מ גבי דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרי סרי היינו משום איערובי בשר שהוא מסרח סרח ולא כרש"י שפי' משום תערובת יין וזה תימה דהא גבי שמן נמי אמרי' בש"ס התם הכי ובשמן ס"ל דמשביח אלא ודאי כדפירשתי ע"ש במרדכי פא"מ מבואר שם להדיא כדפירשתי וכן מפורש בתוספות פרק קמא דחולין (דף ח' ריש ע"ב) וכן מוכח בהרשב"א ור"ן ואגודה בחולין שם שהביאו ראיה דקיימא לן סתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י מדאמרינן ר' ובית דינו התירו השמן דנטל"פ מותר אלמא דנטל"ש בעין בשמן דאל"כ לא הוי מייתי ראיה מידי וכן הוא להדיא בתוס' פא"מ (דף ל"ח ע"ב) ובהרא"ש שם ובהג"מ ס"פ י"ז מהמ"א בשם ר"י ובאו"ה כלל ל"ב דין ט"ז דשמנונית בעין פוגם בדבש ומשביח בשמן וכן הוא בסמ"ג ס"ס קמ"ח ומשמע להדיא בכל הפוסקים הנ"ל דאפי' בשמן שלוק נטל"ש דומיא דדבש (וכן מוכח להדיא בתשובת מהרי"ל הנ"ל ודלא כהרב בתשובה סי' נ"ג שהוציא מתשובת מהרי"ל הנ"ל לחלק בשמן בין שלוק או לא) ודלא כהרב בתשובה סי' נ"ג שדחק ליישב מ"ש הסמ"ג והתוס' דשמנונית בשמן נטל"ש דהא אמרינן בש"ס אי משום איערובי מסרי סרי (ומתוך כך כתב דמ"ש האו"ה בשם מרדכי דשומן בשמן נטל"ש ליתא דלא נמצא כן במרדכי שלנו ואולי שום תלמיד טועה הגיהו במרדכי ונקרא על שמו עכ"ל ותימה שהרי הוא מבואר מתוך דברי מרדכי הנ"ל בעובדא דר"י במחבת וגם במרדכי פכ"ש הביא עובדא דר"י הנ"ל וראייתו ממתנ' דשמן בקוצר ומוכח שם להדיא כן וכמו שכתבו כל הפוסקים הנ"ל וכל זה נעלם מהרב) ותירץ דבש"ס מיירי בשמן שלוק דומיא דדבש אבל באינו שלוק נטל"ש והדבר ברור דליתא אלא כדפרשתי והפוסקים מפרשים כפירש"י דאי משום איערובי היינו תערובות יין דבכולי סוגיא דעבודת כוכבים התם לא חיישינן אלא לתערובות יין אבל שמנונית בשמן לעולם נטל"ש בין חי בין שלוק:

א

והוא שתהיה מודחת כו'. לעיל ר"ס צ"ה כתבתי דסתם כלים שנתבשל בהם אמרי' שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפי זה מ"ש והוא שתהיה מודחת כו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ"ל דהשומן הדבוק אינו נטל"פ אחר מעל"ע והיש מתירין סבירא להו שטיחת איסור שעל פני הכלי נפגם ג"כ אחר מע"ל וכמבואר בב"י ודעת הטור סי' קכ"ב כסברא הראשונה וכן נראה דעת ב"י וכן לקמן סי' קכ"ב ס"ג לא הביא אלא סברא הראשונה וכ"פ בת"ח כלל פ"ה דין כ"א וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סי' ס"ד:

א

ואם יש ס' כו'. כ"כ בת"ח שם בשם או"ה (ריש כלל ל"ג) והכי משמע מדברי הרשב"א והמחבר לעיל ר"ס צ"ה ומהרש"ל פכ"ה שם חלק על זה ואמר דמאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדרה שאינו בן יומו נותן טעם לשבח והוי הכל טעם הבא מן הממש עכ"ל ואין דבריו נראין:

א

שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור. בבישול וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה וסי' צ"ו ס"ג וסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה נתבאר זה:

א

קדרה שהיא כו'. ז"ל הב"י דין זה כ' סה"ת ונתן טעם לדבר דכך שוה המים לדידן כמו האיסור עצמו דכל המים נ"נ כיון שאין בהם ס' לבטל פליטת הכלי וחזר ונבלעו בקדרה וסמ"ק הביא דברי סה"ת וכתב אח"כ דיש מקילין בדין זה אחר שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו ב"י ול"נ דבשאר איסורים מותר שכבר כתבתי בסי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ רק בבשר בחלב אבל אם היא בלועה מבב"ח שנתבשלו בה יחד או בזה אחר זה מונין מעל"ע משעה שהוחמו בה מים אבל לפי הטעם שכתב סמ"ק בהא נמי שרי ונ"ל דאם כבר עבר לילה אחד קודם שהוחמו אפי' בבשר בחלב אין למנות מעל"ע אלא משעה שבישלו בה כיון דיש סוברים דאחר לילה א' נטל"פ אבל אם קודם שעברו עליה לילה א' הוחמו בה מים נקטינן כדברי סה"ת כיון דקי"ל בבשר בחלב חנ"נ עכ"ד ומבואר מדבריו דאם הוחמו מים תוך לילה א' צריך אח"כ מעל"ע מחימום המים וזה שכתב כאן בש"ע עד שתשהה מע"ל. משעה שהוחמו בה המים וכ"כ לקמן סי' קכ"ב ס"ד ודלא כמ"ש בת"ח כלל פ"ה ד"ז על שמו דבין נשתהה הקדרה לילה אח' קודם החימום בין שנשתהה לילה אח' אחר החימום יש להקל ולסמוך בכהאי גוונא אמ"ד לינת לילה פוגמת עכ"ל דליתא אלא ס"ל להב"י דאינו מועיל לינה אלא לענין שחימום המים אח"כ לא יעשוה ב"י אבל אם חממו מיד שנעשה ב"י מחדש צריך מעל"ע מחימום המים ולפ"ז גם מ"ש הרב וכן אם עברה לילה אחת בין בישול בשר לחלב כו' אינו מוכרח לדעת הב"י ודו"ק. ומ"מ בעיקר הדין שס"ל להמחבר והרב דקדרה שבלוע מבשר בחלב דאמרינן חנ"נ איני מודה להם דזה דמי לשאר איסורים כיון שכבר נאסר וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ק כ"ב ע"ש ועוד כתבתי שם דהעיקר אפי' המ"ד דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מודה דצריך מעל"ע משעת חימום המים אפי' בשאר איסורים דלא תלי זה בחנ"נ או לא ע"ש ונלע"ד דאין לחלק בזה בין בשר בחלב לשאר איסורים ואם נקל בשאר איסורים גם בבשר בחלב יש להקל ע"ש ודו"ק:

א

לילה כו'. דוקא לילה לפי שהלילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים:

א

ובמקום הפסד כו'. פי' במקום הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלאו הכי מותר מטעמא די"א) דאין אומרים חתיכה נ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סימן צ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש:

א

שטעמו פגום כו'. דנ"ט לפגם מותר דילפינן לה מגר דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה נבילה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לא מש"ה כל שהאיסור בתערובות הרוב וההיתר מועט הוה כאילו הוא בפני עצמו ואין לו היתר עד שיהא נפגם לגמרי כנבילה שאינה ראויה לאכילה אבל כל שנאסר מחמת תערובות איסור הן באיסור שיש בו ממש ובטל ברוב היתר הן באיסור שאינו ממש אלא נ"ט אף שאין רוב היתר די לו אם יהיה נפגם קצת אותו התערובות דהא לא נהנה מהתערובות שום טעם ובזה מבואר מ"ש בסעיף ב' פגם זה אין צריך כו' ויש מי שאומר כו':

ב

אף על פי שפוגמין התבשיל כו'. דכשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטיל חשיבותייהו אפי' נתבשלו ואין מכירן אף גופן בטל ברוב בעלמא דעיקר החומרא בתערובות ע"י בישול יותר מכיבוש הוא משום טעמא וכאן ליכא טעמא דאיסורא שכבר האיסור מוסרח והוה כאילו אין כאן ממשות איסור אלא טעם לחוד אבל אם הם בעצמם מושבחים אע"פ שנ"ט לפגם במאכל זה גופו לא בטיל אפילו באלף כיון שהוא בריה או כיוצא בה מדברים שאינם מתבטלים והוה הכל כגוף האיסור בלא תערובות:

ג

אפילו איסור מרובה כו'. כגון שנפל איסור גדול לרוטב מעט וזרק האיסור מן הרוטב ומבואר בטור דציר של איסור חשוב כגופו מ"ה אם נתערב ציר בעין של איסור להיתר צריך שיהא פוגם לגמרי או שיהא רוב היתר וכ"כ בא"ו הארוך:

ד

ויש מי שחוכך כו'. פי' דפליג על מה שכתב תחילה אם יש שם גוף האיסור ובטל ברוב מהני פגם קצת וזה ס"ל דאפי' הכי אסור דהא נהנה מגוף האיסור במה שיש לו טפי לאכילה ויהיה נהנה טפי מרבוי אכילה שמחמת האיסור יותר מן הקלקול שמקלקל לו קצת בטעם אסור וכאלו לא הוה רוב וצריך שיפגום לגמרי כנבילה:

ה

בד"א שפוגם כו'. קאי אריש הסימן וכתב בטור פירוש דהשביח ולבסוף פוגם כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין צונן והשביחן והרתיחן ופוגמן עד כאן לשונו ממילא פירושא דפוגם ולבסוף השביח הוא איפכא דנפל לתוך רותחין וציננן וזה אסור בכל שכן מהשביח ולבסוף פוגם) ומ"ש הטור בריש הסימן דפוגם תערובתו יותר כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין דמותר היינו שנפלו ברותחין ואוכלן כשהן רותחין וכן הוא בלבוש אלא שבפרישה כתב דברותחין וציננן מותר מכח מה שכתב הטור ריש הסימן והוא תמוה מאד:

ו

ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה. דהואיל והתבשיל שרי הקדרה נמי שרי דה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא דהרי גם כאן נותן הכף טעם פגום לתבשיל והתבשיל לקדרה ועדיין הטעם פוגם כ"כ הטעם בד"מ בשם או"ה כלל ל"ב. ותמהני דלמה נקיט רמ"א כאן שהכף נאסר תחלה מאיסור פגום דהיינו מהתבשיל הראשון שהיה בו איסור פגום הא אפילו אם היה איסור גמור בכף תחלה ותחבו לקדירה שיש בו תבשיל שאותו איסור שבכף הוא פוגמו הוה ליה הקדרה נ"ט בר נ"ט ואין אוסרת מה שיתבשל בו אח"כ אפילו אם אותו האיסור שבכף נותן טעם לשבח דהכף נתן טעם פגום בתבשיל והתבשיל נותן טעם פגום לקדרה והקדרה שתתן אח"כ טעם לשבח במה שיתבשל אח"כ הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא כיון שמתחלה בא הטעם של האיסור על ידי פגם וזה מבואר באו"ה כלל ל"ב וז"ל אבל אם נפל לקדרה כלי שנבלע מאותו איסור שנ"ט לפגם כגון כף שנאסרה מחלב ונפל ליין רותח הקדרה מותרת אפילו אם אין ס' ביין נגד הכלי דמאחר שהמאכל מותר אין שם איסור על התבשיל ושייך ביה שפיר נ"ט בר נ"ט דהיתרא עכ"ל. ומזה הועתקה הג"ה הזאת ביין ומאכל דנקט חדא היא דבמאכל היה שם יין וחלב פוגם ביין כמבואר שם לעיל מיניה וכ"כ רמ"א בסמוך וצ"ע למה שינה רמ"א ללא צורך וכתב ב"פ לפגם ובלבוש כתוב וזה לשונו אבל אם ניערו התבשיל הראשון בכף של איסור ותחבו אחר כך הכף לתבשיל שני שהוא גם כן פוגם לא נאסרה הקדרה השני' דיש הרבה נ"ט עכ"ל וזה יותר מגומגם מלשון רמ"א כאן ולענין דינא להלכה ודאי שרי אפילו בחד נ"ט לפגם וכמו שכתבתי בשם או"ה בפירוש ודברי המעתיקים צריך עיון ליישבם עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי עכ"ל ד"מ:

ז

וכן לדבש. תמה ב"י שהרי העולם מבשלין דבש עם בשר והוא משובח מאד ותירץ דע"י התבלין והבצלים הוא משביח אבל אלו היה בשר ודבש לבדם היו פוגמין ובדרכי משה הקשה מדברי המרדכי פרק שני דביצה דחתיכת נבילה בדבש לא הוה לפגם שכתב וז"ל וע"כ אם נמצא בדבש חתיכה של נבילה אסור כל הדבש כו' ומו"ח ז"ל תירץ דהמרדכי לא אסר הדבש משום נתינת טעם לשבח של נבילה אלא מיירי אפי' הוא לפגם אוסרו לפי שהדבש אינה רבה על הנבילה וכמ"ש הרשב"א דכשהאיסור והיתר שוין אסור אפילו בנ"ט לפגם ע"כ והוא תמוה דהא שם במרדכי הכירו החתיכת נבלה ולא היה איסור רק מחמת טעמו ולעיל סעיף א' והוא מדברי הרשב"א מבואר דאם האיסור מחמת טעם ולא ממש אפילו האיסור רבה על ההיתר מותר בנ"ט לפגם על כן צריכין אנו לחילוק די"א שמביא אח"כ רמ"א והם דברי מהרי"ל בתשובה דיש חילוק בין דבש עצמו דמיירי בי' המרדכי למשקה העשוי בדבש וכן עיקר והוא מסקנת הד"מ ולא ידעתי למה כתב כאן לקולא במקום הפסד גדול אפילו בדבש עצמו דלפי הנראה אין כאן קולא נגד המרדכי:

ח

כחתיכת איסור שלא נפגמה. דמה שהוא בעין אינו נפגם אפילו נשתהה כמה ימים וזהו דעת רשב"א בטור סימן קכ"ב והיש מתירין הוא הר"ן ס"ל דאפילו מה שבעין על הכלי נפגם ואנן קי"ל כסברא ראשונה וכ"כ בלבוש:

ט

דחורפיה משויא ליה לשבח. ומבואר בסימן צ"ה ס"ב דדוקא רובו דבר חריף בעינן מ"ה בעינן עכ"פ בתבלין חלק גדול שהוא נרגש הרבה בקדרה ועי' מ"ש סי' צ"ו ס"ב:

י

בלועה מבשר וחלב. פי' כיון שכבר נאסרה הקדירה מבליעת בשר בחלב נחשבים המים שבישל תוך מעל"ע כנבילה והוה כאילו בישל אז בשר בחלב רק שהכריע ב"י להקל באם עברה לילה בין בישול בשר בחלב ובין חמום המים דלא הוה אז המים נבילה דיש פוסקים כר"ת דלינה אח' פוגמת ואע"פ דלא סמכי' עלייהו להתיר המים האלו מ"מ מהני לזה שלא יהיו נחשבים כנבילה לענין חשבון מעת לעת:

יא

בשאר איסורים בכל ענין. פי' אפי' קודם לינת לילה כיון דהיא גופיה דהמים יהיו נחשבים כנבילה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסי' צ"ב ובכהאי גוונא סמכינן אמקילין:

א

(סימן ק"ג סעיף א') כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו. ודבר שאין נ"ט כלל אסור וצריך ס' כנגדו ש"ך ור"ל אם נתערב טעמו וממשו כיון שעכ"פ הוא עצמו אסור צריך ס' נגדו כמ"ש סימן ק' ס"ב גבי גיד שנימוח אבל ודאי טעמו לחוד אינו אוסר כיון שאין בו טעם כלל כמו ג"ה דקי"ל דאין בגידין בנ"ט סי' ס"ה וא"צ ס' לבטל טעמו [ובזה נסתלק מ"ש כמ"י כלל פ"ה ס"ק ע' מקיבה שנתייבשה ס"ס צ' דהתם לענין הטעם איירי אבל אם נמחה גופו שפיר י"ל דאוסר דומיא דג"ה ומיהו ל"מ הכי בגמרא גבי ג"ה של טמאה למ"ד אין בגידין בנ"ט דמשמע דלא אמר הכי אלא בג"ה וכ"ד המ"י ומ"כ]. והשתא א"ש דלא תקשי אמ"ש הג"ה סעיף ב' גבי רגלי דבורים שאין בהם טעם כלל ואינם אוסרים תדע שהרי בדבר שאין בו טעם כלל מקילינן יותר מדבר שיש בו טעם אבל הוא פגום שהרי גבי איסור הנטל"פ כתב הג"ה שם לאסור הקדירה דשמא יבשל בו דבר שהאיסור יתן בו טעם לשבח שדבר זה ישתנה לפי התבשיל ואלו ברגלי הדבורים מתיר אפילו היורה דכיון שאין בו טעם כלל אין לומר בו שמא יתן כו': ומעתה אני אומר דלא כתב הג"ה לאסור הקדירה אלא היכא שהאיסור בפני עצמו מוטעם ומשובח או פגום קצת אבל אם הוא בעצמו פגום לגמרי כגון דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם אפילו הקדירה שריא כדמוכח ברשב"א וב"י וש"ע והג"ה ס"ס שאח"ז וממ"ש הג"ה סימן פ"ז ס"ו דאין לאסור הכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש ונוטלין מאפר הכירה ורגילות הוא להתערב שם בב"ח דהאפר פוגם וכמ"ש סימן צ"ה ס"ד [ובשו"ת ח"צ סימן ק"א ושו"ת מ"ש סי' ע"ד] גבי הדחת הכלים של בב"ח ביחד שאם נתן אפר במים פוגם ואין נאסרין אף אם השומן דבוק בהם אלמא דאפילו הכלי שרי כשהאיסור נפגם לגמרי וכ"מ במ"י:

ב

(סעיף ב') ויש מי שחוכך להחמיר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור. ויש לה"ר לזה מהא דמשני בע"ז (דף ס"ח ע"א) גבי שאור:

ג

(שם) או פוגם ולבסוף השביח אסור. אף קודם שהשביח ומיהו היינו דוקא היכא דידעינן שסופו להשביח אבל מספיקא נ"ל דאין לאסור וכ"מ בב"י וכנ"ל דעת הרמב"ם פט"ו מהל' מ"א והעתיקו הש"ע ר"ס צ"ח טועם העובד כוכבים אם אומר שהוא פגום מותר ובלבד שלא יהא סופו להשביח עכ"ל ע"ש ודו"ק ולפ"ז אפשר לומר שאין מחלוקת בין הש"ך והפר"ח ודלא כמו שראיתי לא' מהאחרונים שעשה מחלוקת ביניהם וליתא וצריך עיון:

ד

(שם בהג"ה) אע"ג שהאיסור נ"ט לפגם והמאכל שרי מ"מ הקדירה אסורה. דחיישינן שמא יתן האיסור טעם לשבח בתבשיל שיבשל. כבר כתבתי לעיל בסעיף א' דהיינו דוקא שהאיסור בפני עצמו משובח או פגום קצת אבל אם הוא פגום לגמרי או שאין בו טעם כלל אפילו הקדירה שריה כדהוכחתי שם בראיות ברורות בפ"ד וכתב המ"י כלל פ"ה דבכ"ח שא"א להגעילה י"ל לכתחילה להשתמש בו אחר מע"ל בהפס"מ דהוי כדיעבד וכן הבאתי סימן יו"ד בשם הרדב"ז ול"מ הכי בר"ן וריטב"א בפ' כל הבשר גבי פנכא דר"א ובתו' דפסחים (דף ל') ונ"ל דשרי לבשל תבשיל שיודע בודאי שהאיסור הראשון יתן בו טעם לפגם ואין לחוש שמא יבשל בו דבר שיתן בו טעם לשבח. כמ"ש ס"ס שאח"ז ע"ש וראיה מקדירה שאינה ב"י דאסרינן לבשל בה לכתחילה גזירה אטו ב"י כדאית' בש"ס סוף ע"ז (דף ע"ו) וכל הפוס' ולא אמר דגזרינן אטו בישול דבר חריף שיתן טעם לשבח אלא ש"מ דלא חיישינן להא ולא הוה ג"כ מבטל איסור לכתחילה דה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא כיון שנבלע בהיתר בקדירה וגם השתא נ"ט בהיתר דכל נטל"פ רחמנא שריא ועיין סי' צ"ה כה"ג וכן כתבתי שם סעיף ב' דנ"ט בר נ"ט דהיתרא ונטל"פ לכתחילה שרי ולא גזרינן אטו דבר חריף וזה מוכח בכמה דוכתי ונראה דבדיעבד אם בישל בה ואינו יודע אם נותן האיסור הראשון בו טל"פ או לשבח לא אסרינן ואי לשבח שמא היה בו ס' נגד טעמו שנבלע בקדירה וכ"מ לשון הג"ה שכתב ואם בישל בו תבשיל שאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח נאסר אם לא היה בו ס' ולכאורה שפת יתר הוא ומאי קמ"ל בזה אלא דאתי לאשמועינן דאין לאסור אלא אם בישל בה תבשיל שידוע שאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח ובודאי לא היה בו ס' נגדו וכן מוכח בש"ך שכתב דא"צ ס' נגד כל הבלוע בקדירה דכיון שהיה פגום לא נעשה נבילה וקשה דליחוש שמא נתן האיסור טעם לשבח בתבשיל שבישל בה קודם שבישל בה האיסור תוך מעל"ע ונ"נ כל הבלוע בה תוך מעל"ע עי' סי' צ"ח ס"ה וסי' צ"ב ס"ו. כדחיישינן שיתן טל"ש בתבשיל שיבשל אח"כ וצ"ל דהיינו כמ"ש דמספיקא אין לאסור בדיעבד ודו"ק:

ה

(סעיף ז') קדירה שהיא בלועה מבשר וחלב כו'. כתב המ"י כלל נ"ט ס"ק ט' דבהפסד מרובה יש לסמוך על ר"ת דלינת לילה פוגמת היכא דאיכא עוד ספק א' ויש לה"ר לדעת ר"ת מפ"ח דשביעית כמ"ש הר"ש שם: ודע דבס' יד המלך כתב דבב"ח וכה"כ וע"ז שלוקין עליהן שלא כדה"נ ה"ה כשהן בעין ונפגמו עד שאינן ראוין לגר שאסורים רק כשנתערבו בטלין ברוב משום שאז ה"ל דבר שא"י לאכול הפגום שאין נהנה ממנו ולא דמי למתעסק בחלבים שכן נהנה משא"כ כאן ונראה שלא ראה מ"ש השאגת אריה סי' ע"ה דע"כ שא"ר קיל משלא כד"א כדמצינו גבי יה"כ ומיהו אפשר דהיינו דוקא כשא"ר מעיקרא ולא בנסרחו אח"כ וכמ"ש בנ"ב סימן כ"ו דגרע מפגום מתחילה ועד סוף אבל ל"מ כן בס' ח"ד גם מ"ש הנ"ב ראיה מהרמב"ם א"מ: בירושלמי פ"י דתרומות ופ"ב דמעשר שני אהא דתניא ר' יהודה מתיר בצל שנתבשל בצחנה שאינה אלא ליטול את הזוהמא ואינו משביח מודה ר"י בבצל של הקדש ושל ע"ז ונראה דהיינו משום דבהו אסור נטל"פ. ואין נראה מ"ש המפרש דהיינו משום דנהנה מהקדש וע"ז דא"כ בכל איסורי הנאה נמי ועוד משום הנאה ששאב הזוהמא יאסור כל התבשיל יוליך הנאה זו לים המלח אלא כדאמרן וצ"ע ברא"ש שלהי ע"ז דמשמע דבשל הקדש נמי נטל"פ מותר: ועיין בשו"ת ח"צ סי' ע"ה ופ' שפסק להתיר לאחר י"ב חודש אף במקום שנטל"פ אסור: