שולחן ערוך, יורה דעה קצ״ד: דיני יולדת ומפלת. ובו י"ד סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני יולדת ומפלת. ובו י"ד סעיפים:
יולדת אפילו לא ראתה דם טמאה כנדה בין ילדה חי בין ילדה מת ואפילו נפל וכמה הם ימי טומאתה עכשיו בזמן הזה כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור שבעה נקיים נמצאת אומר שיולדת זכר יושבת ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה והיולדת נקבה יושבת שבועים ללידה וז' נקיים לזיבה ימי לידה שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה אם לא ראתה בהן עולים לספירת זיבתה ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה הרי זו אסורה עד ליל ט"ו ואם טבלה קודם לכן לא עלתה לה טבילה: הגה ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה מותרת לבעלה מיד מאחר שספרה ז' נקיים ולא חזרה וראתה מיהו יש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר ושמונים לנקבה (בית יוסף בשם מהרי"ק שהביא התניא ובאגודה פרק ע"פ ובמהרי"ל) ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר (ריב"ש) אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר כלל רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז' נקיים מותרת לבעלה (ת"ה סימן רנ"ה) אבל אם חזרה וראתה אפילו טפת דם כחרדל טמאה אע"ג דמדאורייתא דם טהור הוא כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טהור (ב"י ואגור וטור ופוסקים בשם הגאונים) ודינו כשאר דם לכל דבר:

המפלת בתוך מ' אינה חוששת לולד אבל חוששת משום נדה אפילו לא ראתה: הגה מפני שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ונפקא מינה דמיד לאחר שספרה ז' נקיים מותרת ואינה חוששת לולד (ד"ע):

המפלת כמין בהמה חיה ועוף או כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים וכל צורת ולד או שפיר או שליא או חתיכה שקרעוה ויש בה עצם עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות חוששת לולד ואם כלו ז' נקיים בתוך י"ד יום אם טבלה קודם ליל ט"ו לא עלתה לה טבילה:

ילדה ולד חי ואח"כ הפילה שליא אינה חוששת לולד אחר אלא תולה אותה בולד שילדה כבר עד כ"ג יום אבל אם הפילה נפל תחילה אין תולין בו השליא שהפילה אחר כך וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה:

יצאה השליא תחילה אין תולין אותה בולד שתלד אחר כך אפילו הוא בן קיימא וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה:

יצאה מקצת שליא ביום ראשון ולא נגמרה יציאתה עד יום ב' חוששת מיום ראשון אבל אינה מונה אלא מיום שני:

המפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בה אינה חוששת לולד אחר ואם אינה קשורה בה חוששת לולד אחר ואף על פי שהולד הנדמה זכר חוששין ליתן לה ימי טומאה של נקבה בשביל השליא:

היולדת טומטום או אנדרוגינוס נותנין לה ימי טומאה של נקבה:

הרגישה שהפילה ואינה יודעת מה אפילו לא היתה בחזקת מעוברת הרי זו טמאה לידה וחוששת שמא נקבה היתה:

נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר בין שיצא על סדר האברים כגון שיצא הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך בין שיצא שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו ואם לא נתחתך ויצא כדרכו משתצא פדחתו ה"ז כילוד אף על פי שנחתך אח"כ ולא סוף דבר שיצא לחוץ ממש אלא אפילו משיצא חוץ לפרוזדור:

הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה:

היתה מקשה לילד ושמעה קולו של ולד חשוב כילוד שאי אפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור:

היולדת תאומים ושהה ולד אחר חבירו כגון האחד קודם שקיעת החמה והאחר אחר שקיעת החמה משיצא הראשון טמאה לידה ומונין ימי טומאה משיצא האחרון ואם הראשון ניכר שהוא זכר והשני ניכר שהוא נקבה או שאינו ניכר שני זה אם הוא זכר או נקבה מונה משיצא השני ימי טומאה לנקבה:

יוצא דופן אם לא יצא דם אלא דרך דופן אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה:

שלמו. פירש הט"ז דהיינו שלא ראתה אח"כ עד כלות י"ד לנקבה דאילו ראתה הרי צריכה לישב ז' נקיים מחדש מחמת אותה ראיה דבמקום שאין בועלין על דם טוהר צריכה ז' נקיים על מה שרואה בשבוע שני אלא צ"ל דדברי הש"ע כאן אמורים בלא ראתה בשבוע שני אחר שישבה ז' נקיים וכן הוא נכון וברור עכ"ל:

ליל. בטור כתב וצריכה לפרוש מבעלה ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה וכ' הט"ז וכיון שרוב הפוסקים ס"ל דהטעם מתוך שהורגל' לשמש עד עתה אפילו תראה חיישינן שמא גם עתה תראה ולאו אדעתה לפ"ז לדידן שאין בועלין על דם טוהר א"צ לפרוש בליל מ"א ופ"א ומש"ה לא הביאו כאן בש"ע ולית מאן דחש לה:

שנוהגין. כתב הב"ח מי שעובר על המנהג להקל תוך מ' לזכר ופ' לנקבה הרי זה פורץ גדר ישכנו נחש והשיג עליו הט"ז וכתב שהרמב"ם קרא תגר על מנהג זה ואמר שיש איסור לנהוג כן ונמשך לצד מינות והסכימו עמו כל גדולי ההוראה ואני ראיתי בקהלות קדושות מעשים בכל יום בנשים הרבה כמעט רובן שמקילין בדבר ואינן ממתינין עד פ' לנקבה ובאם מפלת נפל אין שום א' שתמתין פ' יום וחלילה להענישם על זה גם מעיד אני שראיתי גדול א' שצוה לאשתו שתטבול תוך פ' לנקבה ע"כ אומר אני רחמנא לבא בעי והמקיל בדבר חלילה לתת עליו שום עונש ואין בזה בדורותינו משום פורץ גדר וכן כתב בתשו' רמ"א סימן צ"ד דנהגו להקל במדינות אלו ביולדת שטובלת קודם מ' יום לזכר כו' וכתב עוד שא"צ לפרוש ליל מ"א או פ"א מטעם שכתבתי עכ"ל:

לולד. דאינו נגמר בפחות ממ' יום אבל אחר מ' יום יש לחוש לולד. ש"ך. (ואם הפילה ליום מ' אין לחוש לולד כלל ועיין בת' עה"ג שאלה כ"א שהוכיח שרמב"ם ורש"י ס"ל דחשבינן מ' יום מיום הטבילה ואין לזוז מדבריהם שאם היתה מעוברת לא היתה רואה דם אח"כ. אך אם שמשה עם בעלה ואח"כ מצאה כתם וטבלה אח"כ אין לסמוך לחשב מיום טבילתה כי כתמים הם דרבנן ואפשר שבא ממקום אחר. וסיום דבריו דעדיין הדבר צריך תלמוד ע"ש ועיין בת' ש"י שאלה ע"א):

טבילה. כתב הש"ך אלא צריכה ז' נקיים אחר י"ד יום ומשמע דבמפלת ליכא מאן דמחמיר להצריכה פ"א יום וסגי לה בז' נקיים אחר י"ד יום ומ"מ נראה דבעל נפש יחמיר לפרוש ממנה ליל מ"א וליל פ"א משום ספק זכר או נקבה עכ"ל ולפי מ"ש לעיל בשם הט"ז דבולד מעלי' אין אנו נוהגין לפרוש מ"א ופ"א כ"ש במפלת:

כ"ג. בלא יציאת השליא דהיינו כ"ד יום עם יציאת השליא. ב"י והאחרונים:

בולד. פי' ולד זכר. ש"ך:

אחר. כתב הש"ך ולדידן שאין אנו בקיאין לעולם נותנים לה ימי טומאה של נקבה:

רובו. היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה לידה אם יצא אבר אבר והחזירו (כדלקמן סעיף י"א) וטמאה ג"כ נדה אפי' מדאוריי' דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ש"ך ולבוש:

פדחתו. הטור וב"י כתבו רוב פדחתו משמע דס"ל דפדחתו שבמשנה היינו רוב פדחתו וע"ל סימן י"א ס"א ש"ך:

טמאה. לשון הטור הוציא ידו או רגלו והחזירו הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טוהר עד שיולד ע"כ:

ממשנה נדה דף ל' ע"א:

הרא"ש בפסקיו אפלוגתא דאביי ורבא בזיבה אי עולה לנדתה שם דף ל"ז ע"א וש"פ:

כרבא שם הרא"ש והרשב"א וכדברי הגאונים וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מהא"ב:

ל' הרמב"ם שם:

בית יוסף ממשמעות דברי הרמב"ם:
(°) וכ' הרמ"א בתשו' סימן צ"ד נהגו להקל במדינות אלו ביולדות שטבלו קודם מ' לזכר וכו' בפרט שכתבו כמה גדולים ע"ז שקרוב הוא למנהג הצדוקים וע' ברמב"ם בפי"א מהא"ב וכ' הרב ט"ז שהנוהגין להקל אין בזה משום פורץ גדר:

משנה שם דף ל' ע"א וכת"ק:

הרשב"א ובת"ה בשם הר"א והרמב"ן בהלכות בפ"ז וכרבי יהודה במשנה שם דף כ"א ע"א וכרבי יהושע בברייתא שם ע"ב דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

שם במשנה:

משנה שם דף כ"ד ע"ב ודף כ"ו ע"א:

ברייתא משמיה דרבי בנימין שם דף כ"א ע"ב:

טור והרשב"א בת"ה וכ"כ הראב"ד בספרו בעלי נפש וש"פ בשמם:

מימרא דרבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכו' שם דף כ"ז ע"א:

מימרא דרב יוסף וכו' משמיה דרב שם דף כ"ו ע"ב:

שם דף כ"ז ע"א:

מימרא דעולא אמר רבי אלעזר ב"ק דף י"א ע"א וכפירוש רש"י דמיום ראשון טמאה לידה ואינו מונה י"ד יום אלא מיום שני דשמא לא יצא רובו אלא ביום שני:

ברייתא נדה דף כ"ז:

משנה שם דף כ"ח ע"ב:

משנה שם דף כ"ט ע"א:

אוקימתא דגמ' שם:

ל' הרמב"ם בפ"י מהל' א"ב ממשנה שם דף כ"ח ע"א:

כרבי יוחנן שם דף כ"ט ע"ב:

שם במשנה ובבריית' אבא חנן משמיה דר' יהושע:

מעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבא נדה דף מ"ב ע"ב:

מימרא דרב הונא שם דף כ"ח ע"א:

היינו ההיא עובדא שציינתי לעיל:

טור והרשב"א בת"ה ממשנה דכריתות דף ח' ע"ב:

משנה נדה דף מ' ע"א וכת"ק:

מימרא דרבי יוחנן לד"ה ומפרש טעמא דכתיב את מקורה הערה מלמד שאינה טמאה עד שתצא מדוה דרך ערותה שם דף מ"א ע"ב:

אפילו כו'. נדה מ"ב ב' כריתות י' א' בלידה יבשתא וש"מ ומפורש בכתוב:

בין כו' ואפילו כו'. מתני' ל' א' וש"מ ובת"כ זכר לרבות את המת א"ל אלא בן ט' בן ח' בן ז' בן ו' בן ה' מנין ת"ל וילדה כל שתלד כו':

עכשיו בזה"ז כו'. תוס' ל"ו א' ד"ה שבוע כו' וש"פ ממש"ש ס"ו א' מאי אריא כו' וא"א לפתיחת הקבר בלא דם כמ"ש למטה ואע"ג דקישוי טהור בולד גמור חששו שמא תראה בשיפוי משהו ועשאוהו לכל יולדת יולדות בזוב:
(ליקוט) עכשיו בזה"ז כו'. ז"ל מרדכי סי' אל"ז תשובת הגאונים וששאלתם אשה שילדה בקושי ולא בשופי וראתה דם אם צריכה ז' נקיים או לא דבר זה מחלוקת גאונים מר ר"י גאון היה אומר שא"צ ז' נקיים כגמ' דבנות כותים ותלמידיו אמרו כמותו ומר ר"צ גאון וכל בני הישיבה נחלקו עליו כו' השתא אין מבחינות בין שופי לקושי ספק כרת הוא כו' ועוד הא אר"ז בנות ישראל כו' כיון דר"ז סתמא קאמר איכא למימר דיולדות נמי החמירו כו' וכ"פ ר"י בר יקר כו' סתמא קאמר אפי' ביולדת וכן האלפסי כו' דר"ז אפי' בימי טוהר כו' ע"ש (ע"כ):

ימי לידה כו'. עתוס' ל"ז א' ד"ה אביי כו' ורב סעדיה כו' וכ"פ כל הגאונים וכל הפוסקים דלא כר"ת:

ואם כו'. כמ"ש בכתוב:

ואם טבלה כו'. ע' בפסחים צ' ב' (דתניא יכול כו' תהא בנדתה כל שבעה ויולדת אתקש לנדה):

ולאחר כו' מיהו כו'. עט"ז וש"ך:

אבל אם כו'. כ' הרי"ף והרמב"ן דלא חלקו כו' ורשב"א כ' דשמא תוציא ראשו חוץ לפרוזדור ויבא הדבר לכלל טעות:

אע"ג כו'. כמ"ש בת"כ על דמי טהרה אע"פ שרואה ובמתני' וגמ' במקומות הרבה:

המפלת כו'. ע"ש בגמ' חכמים היינו ת"ק כו':

אבל חוששת כו'. אפילו לנפל כר' יהודה וכר' יהושע שם כ"א דרבא שם ס"ו (א') ס"ל כוותייהו אע"ג דרבא בכריתות י' א' אמר דאפשר כו' היינו לפרושי מילתא דרבנן. הרא"ש ורשב"א:

ונ"מ כו'. ר"ל בזה"ז דאין בועלין על ד"ט ועוד דבלא"ה ספק הוא:

המפלת כו'. כמש"ש כ"ה א' מעולם לא דכו כו' ושם ב' שיננא כו' שאני שמואל כו' וכ"ש בדורות אלו ואע"ג דדגים וחושו"ר אין בו ספק כלל כ' בת"ה משום דלא בקיאינן בצורות ויש כו' ע"ש:

חוששת כו' ואם כו'. ר"ל דנ"מ בכה"ג דבלא"ה א"א לפתיחת הקבר בלא דם אפילו בכה"ג וכמש"ש כ"ב ב' במחלוקת כו':

אבל אם כו'. כ"ו ב' מאי א"ר בשליא א"ל הכי א"ר כו' ופי' הרמב"ם ורשב"א דלאפוקי נפל דלא כפירש"י שם:

ואע"פ כו'. רש"י שם ד"ה חומר כו':

אינה טמאה כו'. עש"ך ועגמ' כ"ח א' וכ' בת"ה דה"ה לכל אבר:

אם לא כו'. כר' יוחנן מ"א ב':

שנוהגין. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז דמי שנוהג בזה היתר אין בו משום פורץ גדר. ועי' בט"ז דמשמע שם דבמקום שהמנהג בין כולם להחמיר חשוב פורץ גדר ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' נ"ב שכתב דדוקא בידוע שנעשה מתחלה בהסכמת זקני העיר אבל בלא"ה אפשר שהנשים נהגו כן בעצמם ואין בזה אלא משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור עוד כתב שם שאם היה בידו היה כותב לכל המקומות שיבטלו מנהג זה כי כמה מכשולים באים ע"י זה ובמקום שיש לחוש למכשול עבירה לא שייך לומר אי אתה רשאי להתיר בפניהם ובפרט הנוהגים מ"ה לזכר וס"ה לנקבה דמנהג בורות הוא ואין בזה משום דברים המותרים כו' ומ"מ מי שירצה לשנות המנהג ישאל לחכם ע"ש ועי' בספר חכמת אדם כלל קט"ו דין י"ט שכתב דבמדינות אלו נהגו בו היתר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ח"צ אשה המפלת כו' עי' בספר תפארת צבי סק"ד שכתב דאפילו ילדה ולד חי אלא שמת בתוך שלשים אינה צריכה להמתין ע"ש:

וראתה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סוף סי' צ"ו שכתב דאם באמצע תשמיש אמרה לו נטמאתי מותר לו לגמור ביאתו כרצונו ולפרוש באבר חי ואף שכבר נתפשט המנהג שאין בועלין על דם טוהר אין לך בו אלא חידושו שלא יבעול אחר שראתה אבל אותה ביאה רשאי לגמור כדרכו וק"ו הוא מדם בתולים ע"ש ועי' בנ"צ מ"ש בזה. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"א שנסתפק אם יש להם לברך על הטבילה שעל דם טוהר כיון שאינו אלא מנהגא כמו דאמרינן בסוכה דאין מברכין על ערבה כיון שאינו רק מנהג נביאים ומדברי הרמ"א שכתב ודינו כשאר דם לכל דבר משמע דצריך לברך על הטבילה וכתב שהציע ספיקתו לפני רבו הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל ושקיל וטרי באין ולאו ורפיא בידיה ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר קצ"א שנשאל ג"כ על ענין זה והעלה דלפי מה דקי"ל לברך על הלל ועל יו"ט ב' דגליות ובפרט על אכילת מרור ועל הדלקת נר ביו"ט ב' וביוה"כ א"כ יש לברך ג"כ על טבילה של דם טוהר דאין לך מעשה רב מזה וכעין ראיה מהא דאמר ר"ז בנות ישראל החמירו ע"ע שאפילו רואות טיפת דם כחרדל וכתבו תר"י בברכות בשם י"מ דר"ל כמראה החרדל וס"ל דמראה טהורה היא ואפילו הכי החמירו וע"ש ובלי ספק שברכו על טבילתם דלא לישתמיט שום פוסק לומר שלא יברכו אע"כ דמעשה רבה כי האי מנהגא צריך ברכה לכ"ע. וע"ש עוד שכתב דיש לחלק בין מנהגא בשב ואל תעשה לאסור דבר מה ובין מנהגא דקום עשה כגון מנהג דערבה ולפ"ז בנ"ד כיון שהנהגו איסור לבעול על דם טוהר והעובר על זה עובר על בל תטוש תורת אמך בלי ספק א"כ הטבילה הוא מדינא ובעי ברכה באמת והכי נהוג ע"ש] ובאמת צריך עיון לע"ד לדינא בכל הכתמים היכא שיש ספק אם לטמא או לטהר כגון שנוטה קצת לאדמימות או שיש ספק אם הוא כגריס וכיוצא והמורה מחמיר לטמאה איך תברך אח"כ על הטבילה ויש הרבה דברים בזה ועפמ"ג א"ח בפתיחה כוללת ח"א אות מ"א ובתב"ש לעיל סי' י"ג סק"ט:

בתוך מ'. עבה"ט סק"ד בשם עה"ג דחשבינן מ' יום מיום הטבילה אך בכתם צריך תלמוד ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ע' שכתב דאין זה צריך תלמוד כלל דהא אמרינן בש"ס דנדה דף נ"ח דלא אמרו חכמים בכתם להקל על ד"ת אלא להחמיר ואי ס"ד למנות מ' יום מיום טבילתה על הכתם א"כ משכחת שבאין הכתמים להקל על ד"ת ע"ש. ומשמע דבראיה גמורה מודה לו וכמבואר שם להדיא אכן בס' ח"ד חלק עליו גם בזה מטעם דהא תוך ג' חדשים לעיבורה אפילו וסת קובעת כמ"ש בסי' קפ"ט אלמא דמצי לראות ע"ש. ועי' בתשו' נו"ב חלק אבן העזר סי' ס"ט. [גם בס"ט סק"ז חולק עליו וכן השיב בתשובת חתם סופר סי' קס"ט דחלילה לסמוך על זה כלל להקל והמפלת ולא ידעה שפירש בעלה ממנה לעולם מספקינן בספק ולד ותשב י"ד ימים ע"ש. וכ"ז דלא כחכמת אדם כלל ק"א דין כ' דנראה שנמשך אחר דברי עה"ג. ועי' בספרי פ"ת לאה"ע סי' ד' סי"ד בד"ה לא אמרינן ובסי' קנ"ו ס"ד בד"ה והניח אשתו]:

לפתיחת הקבר. עי' בנודע ביהודה תניינא חיו"ד ס"ס ק"כ דמה שאמרו א"א לפה"ק בלא דם אין חילוק בין גרם הפתיחה מבפנים ובין מבחוץ כגון שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח פי המקור גם אין חילוק בין אם היא ילדה או זקנה מעוברת או מניקה תמיד אין פה"ק בלא דם ע"ש. [ועי' בספר בינת אדם סי' כ"ג דכתב עליו דמ"ש כגון שהרופא הכניס אצבעו אגב שיטפיה כ"כ ולא דק שהרי עיקר הבדיקה בהפסק טהרה שתכניס אצבעה בעומק א"ו דאין זה ענין לפה"ק שהרי אפילו האבר כשהוא גדול הרבה אינו מגיע רק עד הפרוזדור ולא לחדר כמ"ש התוי"ט בשס רמב"ם פ"ב דנדה מ"ה ע"ש. גם בתשו' ח"ס סי' קע"ט כתב דהן אשה הבודקת עצמה בחו"ס והן המילדת שבדקה לעולם לא יגעו בפה"ק שהוא המקור אלא בבה"ח ובשום אופן אינה יכולה להכניס אצבעה לפנים עד שתפתח בטבע וזה נקרא פה"ק שא"א בלא דם ע"ש]. ועי' בש"ות תשובה מאהבה ח"א סי' קט"ז בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שם שכתב דמה שאמרו אין פה"ק בלא דם היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש כמו ולד או חתיכה כל שאינו דק כשפופרת דק של קש או שילדה רוח אבל כשלא יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או משקה לא אמרינן אין פה"ק בלא דם דאל"כ היכא משכחת כלל דם טהור הרי עכ"פ נפתח הקבר ע"ש עוד:

כמין בהמה. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ג שנשאל באשה אחת שילדה זכר בשינויים גדולים דמות אדם ודמות חיה להנה אם מותר להמית הולד פן יהיה לפוקה ולמכשול. ומורה אחד צידד להתיר לסבב לו מיתה מפני שאמרו חכמים בנדה דף כ"ב כל שאינו מצורת אדם אינו ולד ועוד הרבה טעמים והוא השיג עליו דמה שאינו ולד דוקא לענין שאין אמו טמאה לידה אבל לא לענין לסבב לו מיתה והאריך למעניתו והעלה דחלילה לשום אדם לשלוח יד לפגוע או לסבב סיבה וגרמא ע"י רעב וכדומה להמית הולד הזה ובכלל שפיכות דמים הוא ע"ש:

ויש בה עצם. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' מ"ו שכתב דאם אין בה עצם אינה טמאה לידה כ"א בשפיר וע"ש הסימן להבחין בין שפיר לחתיכה ולבסוף כתב בשם מורו הגאון מהר"א ברודא שפקפק בזה ודעתו להחמיר בזה ע"ש ועיין בס"ט סק"י שכתב דאין לחוש לדבריו דבטלה דעתו נגד כל הפוסקים דכולהו ס"ל דאם אין בחתיכה עצם אין לחוש לולד ע"ש ובס"ק י"ב שם:

[לא עלתה לה טבילה. עבה"ט ומ"ש אלא דצריכה שבעה נקיים אחר י"ד יום כן הוא הלשון בש"ך ועי' בתשובת חתם סופר סי' קס"ט שכתב דט"ס הוא וצ"ל שבעה נקיים ואחר י"ד יום בוא"ו העיטוף והרצון שצריכה האשה ב' דברים האחד שתספור שבעה נקיים והב' שיהיו לה י"ד יום מיום לידתה ואחד בלא אידך לא סגי אבל הא פשוט דהשבעה נקיים יכולים להיות מכלל הי"ד יום דלעיל ס"א ע"ש]:

רובו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא בשם תשובת נחלת שבעה סי' ט' באשה שישבה על המשבר ופסקו החבלין וצירין דצריכה שבעה נקיים משום דאמרינן בשבת מאימתי מחללין עליה שבת משעת פתיחת הקבר וקתני עלה מאימתי פתיחת הקבר משעה שישבה על המשבר וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ע"ש ועיין ח"ד שחלק על דברי נ"ש אלו ופסק להתיר ע"ש (וכן הסכימו בספר כרתי ופלתי וס"ט אלא דבמקום שנהגו איסור לא ישנו [גם בשאלות ותשובות תשובה מאהבה חלק א' סי' קי"ד השיג על הנ"ש והורה להתיר והסכים עמו רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל [וכן הסכים בתשו' חתם סופר סי' קע"ט והוסיף עוד לומר דאף המנהג שהעידו נשי פולין לפני בעל נ"ש אינו אלא בסתם אבל אם בדקוה המילדות ומצאו הפתח סגור אפילו מנהג ליכא ע"ש]. ועי' בספר בינת אדם ועמש"ל סק"ד:

ושמעה קולו של ולד. איש ואשתו היו במטה והאשה מעוברת והיתה ישינה והאיש היה ניעור ושמע קול העובר בוכה במעי אמו הורה בתשובת נו"ב חי"ד סי' ק"כ דטמאה י"ד יום ולא אמרינן אילו יצאה ראשו אגב צערה היתה מתערה כדאיתא בנדה דף ג' דהכא כיון דרוב ולדות אינם בוכים קודם הוצאת הראש מידי ספיקא לא נפקא ולא אמרינן ס"ס שמא זכר ושמא לא הוציא ראשו דהכא לא מהני ס"ס ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רס"ב סק"ז אימת ימולו את הולד:

יש מקומות שנוהגין כו'. מפני שהוא כ"כ קרוב ללידת' הדמים מצויים בהם וחוששים שמא יראו ולא ירגישו וחששה רחוקה היא דאפילו יראו ולא ירגישו מה בכך דם טהור הוא מן התורה עכ"ל עט"ז. ואמר שלפי טעם זה הוא חששה רחוקה אבל בד"מ כתב בזה טעם שיש בו עיקר דס"ל כר"ת דכתבו הסמ"ג והג"מ (ושאר פוסקי') אע"ג שכל הגאוני' חולקים עליו נהגו בצרפת להחמיר כר"ת לומר דימי ליד' אין עולין עכ"ל וא"כ לדידן שאין נוהגין בב' טבילות א"כ פשוט שצריכה להמתין מלספור ז' נקיים עד אחר ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה ומזה נשתרבב המנהג ולכן אין למחות כלל ביד הנוהגים להחמיר כדעת ר"ת ואע"ג דמטעם זה של שתי טבילות אין חילוק בין הוא תוך פ' או אח"כ דלעול' היא בנדתה עד שתהיה במים אפשר דאותן שנהגו מנהג זה להחמיר ראו דברי ר"ת תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך מ' לזכר ופ' לנקבה אבל לא אח"כ עכ"ל ד"מ וכ"כ הרב בתשובה סימן צ"ד בטבלה ע"ש וכן כתב הב"ח (אלא שכתב נלפע"ד כו' ואולי לא ראה דברי הרב בד"מ ובתשובות) וכתב עוד טעם שהמחמירין סוברים כדעת בה"ג כו' ע"ש:

אינה חוששת לולד. בין הוא זכר או נקבה זה וזה אינם נגמרים בפחות ממ' יום. טור וש"ס. אבל אחר מ' יום יש לחוש לולד:

חוששת לולד. ומטמאינן לה טומאת נקבה מספק:

לא עלתה לה טבילה. אלא צריכה ז' נקיים אחר י"ד יום כדלעיל ס"א ומשמע דבמפלת ליכא מאן דמחמיר להצריכה פ"א יום וסגי לה בז' נקיי' אחר י"ד יום וכ"נ מדברי האחרונים ומ"מ נראה דבעל נפש יחמיר לפרוש ממנה ליל מ"א וליל פ"א משום ספק זכר או נקבה:

עד כ"ג יום. בלא יציאת השליא דהיינו כ"ד יום עם יציאת השליא. ב"י והאחרונים:

אין תולין אותה בולד. זכר שתלד אח"כ:

אינה חוששת לולד כו'. ולדידן שאין אנו בקיאים לעולם נותנים לה ימי טומאה של נקבה כדלעיל ס"ג וכ"כ העט"ז:

טומאה של נקבה. מספק:

אינה טמאה לידה כו'. כלומר מדאורייתא אינה טמאה לידה אבל מדרבנן טמאה לידה ביצא אבר אחד והחזירו כדלקמן סי"א וטמאה ג"כ נדה אפי' מדאוריי' דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכ"כ העט"ז וכן משמע בפוסקים:

משתצא פדחתו כו'. היינו לפמ"ש בכ"מ ובב"ה דרוב פדחתו ברמב"ם ט"ס הוא אבל בב"י יישב דבריו וכן הטור כ' רוב פדחתו משמע דסבירא ליה דפדחתו שבמשנה היינו רוב פדחתו וע"ל סי' י"ד ס"ק א':

הוציא העובר כו'. לשון הטור הוציא ידו או רגלו והחזירו הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טוהר עד שיולד:

ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה כו'. פירוש ולא ראתה אח"כ עד כלות י"ד לנקיבה דאילו ראתה הרי צריכה לישב ז' נקיים מחדש מחמת אותה ראיה מכח חומרא דר' זירא שהחמירו בנות ישראל על עצמן אפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים ואין לומר דברים כזה לא החמירו על עצמן כיון שאינו דם נדות ולא זיבות זה אינו דהא כתבו הפוסקים דהיינו הטור בשם הרמב"ן וב"י בשם שאר פוסקים שאין בועלין על דם טוהר מכח חומרא דרבי זירא והא התם הוה אפילו דם טוהר וכ"ש שאינו ראוי לנדה ולזיבה כמ"ש הרמב"ם פרק ז' ואפ"ה נהגו בו איסור משום חומרא זאת ק"ו לדם טמא שהיא רואה בשבוע שני של נקיבה דאע"פ דשבוע ראשונה היה בנקיות ועלו למנין ז' נקיים הצריכי' לה מחמת טומאת לידה מכל מקום צריכה אח"כ שנית מחמת ראיה השניה ולא תהא עדיפא מדם טוהר. וא"ל ממ"ש הטור ואפילו ילדה נקבה ולא ראתה בז' נקיים הראשונים ועלו לה לספירת זיבה וראתה בז' ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד אפי' לא פסקה עכ"ל הא מיירי במקום שנוהגין לבעול על דם טוהר מתרי טעמי כמו שאמר ב"י האחד מדכתב ולא פסקה השנית דאפילו פסקה מ"מ הא צריכה לישב ז' נקיים מכח הראיה של שבוע השני וכ"כ ב"י אלא שמו"ח ז"ל כתב דחומרא דר' זירא אינה שייכה אלא בדם הראוי לנדות ולזיבה אבל בדם של שבוע שני של יולדת נקבה לא שייכה חומרא דר' זירא ומ"ה כתב דאף לאותן שאינן בועלין על דם טוהר שייך הדין שכתב הטור והרא"ש דמה שהיא רואה בשבוע שני של נקבה אינה סותרת ומועיל לה לטבול אחר השבוע השני של יולדת אע"פ שראתה בשבוע השני כיון שלא ראתה בשבוע הראשונה ודברי תימה הם דאם מועלת חומרא דר' זירא לדם טוהר שהוא אינו שייך לנדות וזיבות ויותר מזה דטהור לגמרי הוא עם כל זה אסור לבעול בדם טוהר מכ"ש לדם של שבוע השני שדם טמא הוא שצריך ז' נקיים אחריו) ומ"ש מו"ח ז"ל שכ"כ הרא"ש שיש חילוק בין דם הראוי לנדה וזיבה לא דק כלל שם דשם כתב הרא"ש חילוק זה על דבר אחר וא"צ להאריך בזה למעיין שם בסוף הפרק בנות כותים אלא דעיקר החילוק הוא במקום שנוהגים היתר לבעול על דם טוהר אין שייך חומרא דר' זירא אפילו במה שראתה בשבוע השני דהיאך תעשה ז' נקיים כיון שאותו דם שהיא רואה באותן הנקיים בועלין עליו אבל במקום שאין בועלין על דם טוהר ברור כשמש שצריכה ז' נקיים על מה שרואה בשבוע השני כמ"ש ב"י ודברי הש"ע כאן אמורים בלא ראתה בשבוע שני אחר שישבה ז' נקיים וכן הוא נכון וברור:

עד ליל ט"ו כו'. בטור כתוב וצריכה לפרוש מבעלה ליל פ"א והיא מימרא בגמרא ויש בה מחלוקת דבה"ג מפרש הטעם משום דנפקא אז מימי טוהר לימי טומאה ה"ל כשעת וסתה אבל שאר הפוסקים שהביא ב"י ס"ל לכולהו הטעם דמתוך שהורגלה לשמש כל ימי טוהר ואפילו תראה חיישינן שמא גם עתה תראה ולאו אדעתה לכן יודיענה בעלה שהוא פורש ממנה ליל זו בשביל שכלו ימי טוהר שלה עכ"ל ולפי טעם זה של שאר הפוסקים אין איסור זה אלא במקום שבועלין על דם טוהר אבל לדידן שאין בועלין על דם טוהר כנזכר בסמוך אין איסור בליל מ"א ופ"א משא"כ לפי בעה"ג אין חילוק זו ואפילו לדידן שאין בועלין על דם טוהר צריך לפרוש ליל מ"א וכיון שרוב פוסקים ס"ל הטעם משום גזירה שזכרנו א"צ לפרוש בליל פ"א ומשום הכי לא הביאו כאן בש"ע ולית מאן דחש לה:

מיהו יש מקומות שנוהגים כו'. מנהג זה מצינו לו שהרמב"ם קרא עליו תגר ואמר שיש איסור לנהוג כן ונמשך לצד מינות כמו שהעתיק ב"י גם שאר דעות שמקיימין אותו ומצינו לו שני טעמים למקיימין אותו האחד מצד שראו להחמיר באיסור נדה בימים ההם שדמים מצויים באשה כמ"ש ב"י בשם הריב"ש שלמד זכות על מנהג זה עוד מצינו לספר האגודה פרק ע"פ וז"ל נ"ל דמשום הכי רגילים נשים יולדות להמתין כי יראות פן ישכחו העונה דארבעים לזכר ושמונים לנקיבה עכ"ל. ר"ל דהא יש איסור בליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקיבה כמו שהעתקתי ריש סי' זה משום הכי החמירו כל ימי טוהר ואי משום טעם זה לא איריא כלל דהא נתבאר שם דא"צ לדידן לפרוש אותה העונה כל עיקר ומי שאומר שצריך לפרוש מעת ההיא לדידן הוא דעת יחיד ולא קיימא לן כוותיה כלל:
עוד ראיתי בד"מ שכתב טעם להמנהג משום שכתבו הפוסקים הביאם ב"י דהיינו הגה' מיימון והמרדכי דר"ת פסק כאביי דסבירא ליה דימי לידה שאין האשה רואה בהם אין עולין לחשבון ז' נקיים שצריכ' למנות מפני שכל אשה יולדת בזוב ומקרי ימי לידה עד שעה שתטבול דוקא תחלה ע"כ צריכה כל יולדת לר"ת ב' טבילות האחת אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה שאז אחר הטבילה כלו ימי לידה ותתחיל למנות ז' נקיים ותטבול שנית ועל כן נהגו הנשים להמתין עד שיכלו ימי הלידה דהיינו מ' לזכר ושמנים לנקיבה. גם מו"ח ז"ל הביא טעם זה והנך רואה שאין טעם זה לשבח כל עיקר חדא דלא קי"ל כר"ת שפסק כאביי כמו שהביא המרדכי שכל הגאונים בכלל ופרט פסקו כרבא דס"ל ימי לידה הנקיים עולין למספר ז' נקיים וכמ"ש הטור והש"ע סעיף זה ואם כן לית דמשגח בר"ת בדבר זה ותו דאם כן לא מתקנה כלום דכיון דלאביי דר"ת פוסק כוותיה דבהטבילה תליא מילתא א"כ אע"פ שכלו ארבעים דזכר ושמנים דנקבה אכתי ימי לידה קרינן כמבואר במרדכי דכתב כל זמן שלא טבלה ומה לי תוך שמנים או אחר שמנים גם רמ"א עצמו בד"מ כתב שאין טעם זה עיקר ואין להחמיר כלל במקום שלא נהגו כבר להחמיר וכן דבריו כאן בש"ע רק שכתב שטעם זה מועיל ליישב למקום המחמיר אלא שמו"ח ז"ל כתב והפריז על המדה ואמר שעל מנהג זה פורץ גדר ישכנו נחש ולא ידעתי מי הכניסו לכך לחזק אותו המנהג ולהטיל עונש ח"ו כיון שהרמב"ם ראה המנהג וכתב לבטלו והמגיד משנה והמרדכי וב"י ומהרי"ק הסכימו לזה גם הריב"ש רק שכתב שיש קצת ללמוד זכות לקיימו אבל להטיל עונש על העובר לא עלה על דעת שום ראשון ואחרון ואנו רואין בקהלות קדושות מעשים בכל יום בנשים הרבה כמעט רובן שמקילין בדבר ואינם ממתינים עד שמנים לנקבה ובאם מפלת נפל אין שום אחת שתמתין שמונים יום אלא טובלת כל זמן שתוכל וחלילה להענישם על זה גם מעיד אני שראיתי גדול א' שצוה לאשתו שתטבול תוך שמנים לנקבה ואמר לי הטעם כיון שהחומרא הוא בשביל פרישות ליל מ"א כמו שזכרתי בשם האגודה אמר שיודע בעצמו להזהר לפרוש אותה עונה וכבר נתבאר שאין אנו צריכין ליזהר כלל בעונות שמונים יום על כן אומר אני רחמנא לבא בעי וכל הרוצה להחמיר בזה וכוונתו לשמים יש לו לסמוך על קצת האחרונים שכתבו לקיים אותו המנהג אבל המקיל בדבר חלילה לתת עליו שום עונש ואין בזה בדורותינו משום פורץ גדר דאנו רואין שאין מנהג זה קבוע לגמרי מוסכם בין הכל במקומותינו ובודאי רמ"א לא נתכוין אלא במקום שהוא מוסכם בין כולם להחמיר בדבר כן נראה לע"ד. אחרי כתבי זאת נדפסו תשובות רמ"א וכתוב שם סימן צ"ד דנהגו להקל במדינות אלו ביולדות שטובלות קודם ארבעים יום לזכר כו' וכתב עוד שאין צריך לפרוש ליל מ"א או פ"א מטעם שזכרתי:

יולדת אפי' וכו' בשו"ת נ"ש הורה לאסור באשה שבא חבל לה כי מלאו ימים ללדת וישבה על משבר ואח"כ פסקו הצירים וחבלים והולכת וכריסה בין שניה זה ימיה כמה דמ"מ אסורה לבעל וצריכה ז' נקים וראיתו דקיי"ל בשבת מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משתשב על המשבר ור"ה אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרה לי' משעה שחברתה נושאת אותה באגפי' עכ"ל ופסקינן בא"ח סי' ש"ל להקל ביושבת על משבר לחוד ש"מ דהוי פתיחת הקבר אז (א) וקיימא לן אי אפשר לפתיחת קבר בלי דם ולכך אסורה ובאמת אין המנהג כדבריו ובאמת אם אף באותו זמן הי' יכולה להלוך בעצמה תלי' לכאורה בפלוגת' דר"ש ורמב"ם בפ' המשנה פרק ז' אהלות משנפתח הקבר א"י להלוך דלפי' הר"ש והפי' פתיחת הקבר דהתם כעין פתיחת הקבר בכל מס' נדה דנפתח הרחם וא"כ זו שמהלכה ודאי לא נפתח הקבר אבל לרמב"ם דמפרש פתיחת הקבר דהתם דהיינו שהולד הוציא ראשו ג"כ ולכך מטמאה אם הולד מת ע"ש ועי' בתיו"ט שהאריך וא"כ י"ל דוקא בכה"ג שראש הולד בין ירכי' א"א להלוך אבל פתיחת המקור יכולה להלוך וכאן אנו דנין על פתיחת המקור איברא דהר"ש הקשה שם הנך אמוראי דלא ס"ל פתיחת הקבר משעה שאינו יכולה להלוך קשיא לי' הך משנה ולא תי' כלום ובאמת י"ל דודאי הן לפי' רמב"ם דפי' אין לנפלים פתיחת קבר דבנפל יכולה להלוך אע"פ שנפחת הקבר והן לפירש רש"י דמפרש אין לנפלי' ענין בפ"ע מכ"ש אפשר דמודה כשאין לולד ראש כפיקה דהך פתיחת הקבר תוכל להולך דמאן מונע ולא יחלוק בסברא זו ארמב"ם וחוש עין ראתה ותעידה וא"כ בטומאה הולכין אחר רוב והם ולדות מעלים וגדולים ובפרט הלא ראינו בבית השני כי הולד גדול משא"כ לענין פקוח נפש אין הולכין אחר רוב ואפי' במיעוט חוששין לחילול שבת ולכך אפי' מהלכת חוששין לפתיחת הקבר דאולי תפיל נפל קטן ראש מפיקה ובזו תוכל להלוך וא"ש וא"כ כאן לענין טומאה הולכין בתר רוב ולדות דא"א להלוך משיפתח קבר וכבר הכריע התיו"ט דמסתברין מילת' דר"ש עד שבדברי הרמב"ם בספרו יש בו סתירה פעם נראה כסותר ופעם נראה כמסכים להר"ש עי' בתיו"ט שם אך אף גם דאינו יכולה להלוך אז בעת ישיבת' וביאת החבלים לה דאז אע"פ שהלכה אח"כ אין ראי' מהמשנה דשם אם נפתח אח"כ הקבר הרי ראי' דפתיחת תחילה לא היו הולד ואין מטמאה משא"כ כאן בפתיח' א"א בלי דם ואח"כ נסתם הפתוח כנודע מ"מ נראה לטהרה דהא הרי"ף פסק הואיל ואביי אמר פתיחת קבר משתשב על המשבר ר"ה אמר משעה שהדם שותת ויורד ולא קאמר ר"ה עד ש"מ שדם שותת ויורד קודם ישיבת משבר ולכך בעי תרתי והקשה רמב"ן דהאי עד אינו ראי' דלא קא אמילת' דאביי רק אמילת' דגמ' דשאיל מאימתי פתיחת הקבר וגם כיון דפליגא ספק נפשות להקל ובאמת יש לישב בטוב דברי רי"ף דס"ל לרי"ף דזהו סברא מוחלטת דהך סמנים לחוד דדם שותת ויורד אין סי' לפתיחת הקבר דהא שכיחי דמעוברת שופעת דם עד שאמרו שאשה קובע וסת בימי עבורה ואיך יהי' זה סי' לפתיחת הקבר רק צ"ל א' מב' פירושי' או דר"ה בעי לפרושי מילתא דאביי דאמר משישבה על המשבר היינו לא משבר לחוד רק שהדם שותת ויורד כבר ואח"כ ישבה על המשבר ג"כ זהו אות שנפתח הקבר ואביי סוף מילתא נקט שהוא יושבת למשבר או י"ל דפליג על אביי דאביי ס"ל ישיבת משבר לחוד הוי פתיחת הקבר ופליג ר"ה ומוסיף ואמר דגם הדמים צריכין להיות שותתין ויורדין ולפי פי' זה הרי כאן מחלוקת והלכה כמקיל בפ"נ ולכך קאמר הרי"ף דא"א לומר כפי' ב' דבא להוסיף אמילת' דאביי הל"ל עד להורת דאין ישיבת משבר לחוד מספיק א"ו לפרש בעי שקודם ישיב' משבר כבר זב דמים וישיב' משבר דקאמר אביי היינו בשכבר היו הדמים זב ויורד וא"ש וא"כ דאביי ור"ה לא פליגו הלכה כוותן ולכך פסק כאביי ור"ה ולק"מ וא"כ כיון דרי"ף פוסק כן וכן דעת רמב"ם דלא סגי בישיב' משבר וכן דעת הר"ן וסמ"ג וכן נראה דעת הטור ור"ח כרי"ף ע"ש בב"ח שכ' דרוב פוסקים מסכימים להרי"ף ורמב"ם רק מחמת ספק נפשות להקל קיי"ל כרמב"ן אבל כאן ודאי דעיקר כהנך פוסקי' וכל זה הוא לרווח' דמילת' כי באמת האשה היושבת על משבר יש כאן ספק אולי העת שתלד ונפתח רחמה ואף כי לפעמי' הוא רק צירים וחבלים שאין בהם לידה וחבלי שוא וכאב בעלמ' מ"מ מאן מפיס כיון דדרך האשה באשר יבא חבל לה ויושבת על משבר שתלד וא"כ איכא חשש פתיחת קבר ואמרינן דמחללין שבת ואף אני אומר באותה שעה באמת יש לבעל להזהר בה אבל כאשר ראינו כי פסקו הצירים ועמד' ממשבר ולא ילדה הרי אתגלי מילת' דלא כן היו וכאב בעלמא היו ולא היו פתיחת הקבר כלל דלא שכיח שיפתח ויהי' חוזר ונסתם מבלי לידה ונראה שלא הי' פתיחת הקבר כלל ופשיט' דטהורה וכן המנהג בכל מקום מיהו במקום דנהגו איסור יש להניח מנהגם כי הוא חומרא שיש בו קצת טעם ומקום לסמוך:

ולאחר וכו' ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר וכו' כבר עמדו בזה גדולים מאחרונים הט"ז והגאון מהרש"ק בתפארת שמואל והרמ"א בעצמו בתשובה כתב שלא נתפשט המנהג הזה ובאמת אין למנהג זה טעם ועיקר ואיך ניתן מקום למנהג זה מה שהטור העיד שבימיו היו בועלים על דם טוהר בכל אשכנז ואיך נהפוך אח"כ למנהג ותיקון שאפי' באין רואות בו שיהי' אסורה כאלו רואה ולענ"ד מתחילה כאשר רצו לבטל מבלי לבעול על דם טוהר ולא היו סיפוק בידם כי האשה שהי' רואה דם לא היו מראה לחכמים כלל כי היו מסורת בידם שבימים אלו הדמים טהורים לכך גזרו שלא תבעול כלל עד יעברו ימי טוהר ובזו נשמרו שלא יבעלו על דם טוהר וזהו לענ"ד המנהג והטעם (ב) וא"כ עכשיו שעבר ונשכח אצל המון ישראל לבעול בדם טוהר ולמה איפוא נפריע העם מביטול פ"ו ומצות עונה ובפרט בדורות הללו שיש לחוש לכמה עבירות פריצות והרהר עברה וקישוי לדעת או קרי ר"ל בעו"ה ובלא"ה אינו שומרין כל דם טוהר רק טובלים בנקבה בט' שבועת ולא קרירי ולא חמימא כי לזו ודאי אין טעם כלל בשום אופן ולכן כבר עמדו הגאון מהר"צ בהמבורג ונתנו בפראג ואני פה ק"ק מיץ ובטלנו המנהג שאין לו עיקר ושרש והתרנו לנשי' לטבול תיכף בעמדן והליכתן לבה"כ שהוא ד' שבועות אחר לידה ללכת לבית טביל' ובזה ינוח דעת כי כעת לרב חולשת הלידה לרוב נשים אחר טבילה ראשונה אחר לידה מוצאי' דם ומה לו לבעל להכניס עצמו בספק איחור אם דם צדדים או ממקור הלא יותר טוב לבעול אז בימי טוהר שלבבו ינוח בלי ספק איסור וינצל מידי ספק איסור בכל אופן ולכן כן יש לנהוג בכל מקומות והמחמיר מן המתמיהין: והנה כתב הטור דאם יולדת נקבה וז' ימים ראשונים הי' נקי' ובימים שאח"כ ראתה בתוך י"ד לנקבה אינו סותרת וטובלת לאחר י"ד אפי' לא פסקה וכתב הב"י דזהו לאותן דבועלי' על דם טוהר והב"ח חולק וס"ל דאפי' לאותן שאינו בועלים בדם טוהר דינא הכי דלא שייך חומרא דר"ז בראי' שבי"ד ימים של נקבה דראי' זו אינו גורמת לא נדות ולא זיבות ולפ"ד הדין נוהג אף עכשיו לשיטת הטור אבל דבריו תמוהין דהא מודה הב"ח לדידן דאין בועלי' על דם טוהר דאם ראתה טפת דם כחרדל בתוך ימי טוהר דסופרת ז' נקים אף דראי' זו ד"ת אינו גורמת לא נדה ולא זיבה ולא טומאה כלל מ"מ צריכה ז' נקים ואם הקדימה לראות בתוך י"ד לנקבה א"צ לספור ז' נקים ויציב' בארעא אם רואה ביום ט"ו ללידתה דה"ל דם טוהר צריכה ז' נקים ובהקדימה לראות ביום י"ג וכדומה א"צ ז' נקים ולכן ברור דהדין זה לא נאמר אלא לאותן שבועלים על דם טוהר. ובגוף הדבר למה ברואה תוך י"ד ימים לנקבה לא תצרך למנות ז' נקי' כחומרא דר"ז עי' בב"י וב"ח ופרישה ולענ"ד פשיט' דבעי' ז' כשאר רואה ומנ"ל לחלק בחומרא ז' ימים אבל אף אם ראתה בהם הוי נקי' כיון דרחמנא טהרה הוי כרואה מי רוק והוי כמו נקי' דמ"ש ראתה ומ"ש לא ראתה ראי' זו מה טיבו הא טהור הוא אבל ודאי צריך למנות ז' בשלמא בלידה דהוי לדידן כיולדת בזוב אין ימי טוהר נחשבים לנקים כמ"ש רש"י בדף ל"ה ע"ב ד"ה דה"מ וכו' דכתב דה"מ דהוי דם טוהר לאחר ימי לידה ביולדת גרידא אבל ביולדת בזוב דבעי סיפורין בז' שלא ספרה הוי דמה כדם זיבה דהא מחד מעין אתו ותורה לא טהרתו עד שתספור כדכתי' ואחר תטהר אחר אחר לכולן עכ"ל אבל ברואה לאחר ז' דכבר ספרה על לידה בזוב נקי' רק מחמת ר"ז בזו לא אמרינן כן דיהי' נקי' לגמרי אפי' מדם טוהר דחומרא זו לא אמרינן בחומרא דר"ז ולכך יש חילוק בין סופרת ז' ללידה או לא וזהו כוונת הטור שכתב וטובלת לאחר י"ד אפי' לא פסקה ולא כתב וטובלת מיד רק כתב אפי' לא פסקה דז' צריכה רק אפי' לא פסקה מ"מ בכל ז' נקים יחשב דכולי האי לא מחמירינן מחמת חומר' דר"ז וזהו מה שנ"ל ברור בכוונת הטור ומ"מ לא נתיישב רוחי בקרבי מנ"ל להרא"ש והטור דין זה דלמא כי קבלו חומרא דר"ז לכל דינא קבלו כאלו ראתה בימי זיבה לגמרי וצ"ע:

המפלת תוך ארבעים יום וכו' הגאון מהר"ג בס' עבודת גרשוני דעתו לומר אם מליל טבילה לא היו מ' יום אינו טמאה לידה אע"ג דיש לומר דלמא מטבילה שלפני זה נתעברה דחזקה אלו הי' מעוברת לא הי' רואה דם ודייק לה מפרש"י דפירש בתוך מ' יום אינו חוששת היינו מ' יום לטבילתה ובאמת קשה לפסוק דין על זה דהא עביד' אשה לראות בתוך ימי עבורה עד ג' חדשים ואיך יהי' זה לכלל דאלו היו מעוברת איזה ימים לא היו רואה ול"ל דלכך אמרינן עד שהוכר עוברה דע"כ מתברר דמעובר' הי' אבל באמת מעוברת תיכף בחזק' אינו רואה דלא כן הוא גמרא ערוכה ראתה ואח"כ הוכר עוברה מאי א"ל מידי טעמא משום אברים כבדים הא ליכא איבר' כבדי' הרי דעד ג' חדשים אין איבריו כבדי' ועלולה לראות דם וא"כ איך נסמוך להקל ולומר דהולד לאו בר מ' הוא ובדברי רש"י י"ל משום סיפא נקט דקתני דאחר מ' תשב לזכר ולנקבה וקשה הא הוי ס"ס דמי ימר דבן מ' הוא דלמא נתעברה תוך מ' אף דשמשה קודם מ' נמי והרי כאן ס"ס ספק תוך מ' ספק קודם ואת"ל קודם דלמא זכר ולכך כתב רש"י דמונין מיום טבילתה דחזקה אשה נתעברה ביום טבילה וא"כ כשהטבילה קודם מ' חזקה דהלידה הי' קודם מ' ואין בספק כלל דלאח"כ נתעבר' דאוקמינן אחזקה דאשה מתעבר' בליל טבילה ורוב נשים דרכן כך ואזלינן בתר רובא ולקולא ודו"ק: נשאלתי שנת תקב"ל בעברי דרך ק"ק פפ"ד מהמה"ג מוה' משה ראפ נר"ו בדברי הרמב"ם בה' א"ב פ"ז דין ט' יולדת נקבה ואחרי י"ד שלה נתעברה והתחיל דם קושוי לבוא תוך פ' הרי הוא דם טהור אע"פ שאין קושוי לנפלים וכו' והקשה מה אע"פ שאין קושוי לנפלים אדרבה באין קושוי לנפלים פשיט' דטהור דהא בנידה דף ל"ח ע"ב מבואר דטעמא דר"א דחולק ומטמא הוא משום דכתיב וטהרה ממקור דמים דמים מחמת עצמה ולא מחמת ולד. דאל"כ וכי גרע דם קושי מדם שופי דטהור ימי טוהר וכמ"ש התוס' שם וא"כ אף ר"א דחולק אחכמים ומטמ' היינו בולד מעליא דגזרת הכתוב ממקור דמיה ולא מחמת ולד אבל בנפל אף ר"א מודה דלא גרע מדם שופי וא"כ מאי אע"פ דקאמר הרמב"ם והשבתי דנראה דיפה כתב הרמב"ם דיש מקום לטעות דבלא"ה צריכין אנו לחכמים דמטהרים דדרשו דמיה לדרשא אחרינא כמ"ש התוס' בד"ה דיו כו' והנה בדף ל"ה ע"ב גבי זיבה דדרשינן דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד דטהור ופריך הגמ' או אינו אלא דמיה מחמת עצמה ולא מחמת אונס ומה ראית לטמא אונס ולטהר ולד ואמרי' מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו כו' ועוד אין לך אונס גדול מזה. וזהו שם לענין זיבה דקרא דמיה קאתי לטהר אבל כאן גבי דם טוהר דמיה דכתיב הוא להיפוך דמיה לטמא מחמת ולד שפיר קשה ואימא דמיה מחמת עצמה אבל לא מחמת אונס דאז דם טוהר טמא אבל ב) מחמת לידה באמת טהור כק"ו דחכמים והנה זהו דאין קושוי לנפלים אין הפי' דאין לו קושוי דהא החוש מעיד דיותר יש חבלים וצירים לאשה בולד נפל ומת מולד חי ובן קיימא רק הפי' אין דין קישוי בנפלים דאין זה קרוי לידה ולפ"ז הרי זה כאונס דעלמא ואין לך אונס גדול מזה כמ"ש בגמ' וא"כ יש כאן מקום טעות דבזו אף חכמים מודה דאין בו דם טהור דכתיב דמיה מחמת עצמה ולא מחמת אונס ולכך כ' הרמב"ם דזה אינו ולא דרשינן מן דמיה כלל למעט אונס כפשטא דמתני' המקשה בתוך פ' היינו שנתעברה בתוך ימי טוהר והיינו נפל וכ"כ הרמב"ם בפי' משנה והשמיט הך גוונא אחריתא שכ' רש"י דהיו תאומים ואחד נגמרה צורתה וכו' וכן מורה באמת לשון משנה דקתני תוך צ' של נקבה ואי בכה"ג אפי' בתוך מ' של זכר משכחת זה נגמר סוף ג' וזה תחילת ט' או אשתהי וכדומה וע"כ דהמשנה להורות נתן דמיירי במפלת ומ"מ חכמים מטהר ור"א מטמא אע"פ דאין קשוי לנפלים וצ"ל כמ"ש דלענין טומאה כמו דנתמעט לידה מכ"ש אונס ורבנן מטהרין ובכ"מ הואיל וק"ו איכא ללידה ומוכח דדמיה לאו דרשה לולד ס"ל רבנן אף לאונס לא דרשה והדברים מוכרחין כן לשיטת הרמב"ם דפי' במשנה רק נפל כנ"ל ויפה כתב רמב"ם אע"פ דכגון דא צריך רבותא גדולה להודיעני וא"ש ודו"ק:

יוצא דופן וכו' כ' הרמב"ם בפי' המשנה בכורת פרק ח' משנה ב' יוצא דופן והבא אחריו אין בכור וכ' הרמב"ם אפשר שתהא אשה מעוברת מב' ולדות ונקרע דופני' ויצא א' מהן ואח"כ יצא הב' כדרך העולם ומתה אחר שיצא אבל מה שאומרין המגידים שאשה חי אחר שקורעי' דופנה ומתעברת ויולדת אינו יודע לו טעם והוא ענין זר מאוד עכ"ל וכתב התיו"ט שם על מה שכ' הר"ע אבל להוציא ולד ושתרפא ותלד א"א כ"כ רמב"ם ונראה עוד מדבריו שבהכרח תמות עכ"ל ובאמת קשה לדבריו אם בהכרח תמות אין שייך כאן דטהור' מנדה וזובה וקרבן לידה כיון דתמות ודוחק לומר דלא תמות כ"כ במהרה ובאמת דברי הרמב"ם בעצמן יש בהן גמגום לכאורה דלכתחילה התחיל ומתה אחר שיצא שני והיינו דבהכרח תמות א"כ מה זה שנתחבט בסוף לחלוק על האומרין שאח"כ תתעבר ותלד כיון דתמות ולכן נראה ברור דאיך ס"ד דיוצא דופן מוכרח למות הלא משנה שלימה דהמטרף ניטל אם הוי טועה בדבר משנה ואין פרה וחזירה יוצאין ממצרים שאין חותכין האם שלה וא"כ הרי יכולה לחתוך האם שלה כשהולד בתוכה ואח"כ לחתוך האם ולהוציא הולד ומה הכרח כאן שתמות רק דעת הרמב"ם כדעת הפוסקים בי"ד סי' י"ד דוקא ניטל כשר אבל אם ניקב טריפה והיינו כמ"ש הטבעים דאם יש בו לקותא הרי יותר מזיק מניטל כולו וא"כ דברי רמב"ם ברורין דכאן ביוצא דופן והבא אחריו ג) ל"ל דנטלו אם כולו דא"כ גם השני יוצא דופן וע"כ דחתכו לאם והוציאו לולד זה והשני נולד כדרכו וא"כ זה הוי כניקב ונלקה בתכלית הכאב וס"ל לרמב"ם דע"כ תמות אבל במה שאומרין המגידין שאשה חי אחר שקורעין בטנה זהו יכול להיות דהיינו שנוטלין כל האם ומוציאן הולד מרחם אבל זהו שאומרין שאח"כ מתעברת ויולדת שקר דבממ"נ אם מניחן האם רק קורעין אותו זהו טריפה בתכלית וע"כ תמות ואם נוטלין כל אם איך אפשר שתחזור ותלד וא' מזה שקר בהכרח ונכונים דברי רמב"ם וגם הך דכאן א"ש דיש במציאות יוצא דופן דיכולה לחיות אבל לא להוליד וא"ש:

ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר. אע"ג דכן הדין בכל הדברים שנהנו בו איסור אי אתה רשאי להתיר מ"מ איצטריך לאשמועינן הכא דלא תימא דהוה מנהג בטעות וגם רבים קראו תגר על המנהג וקראו מנהג שטות וכמבואר בב"י לכך איצטריך לאשמועינן דאין להתיר ועיין בד"מ ובש"ך ובט"ז טעם המנהג וסיים הט"ז והמיקל בדבר חלילה לתת עליו שום עונש דאנו רואין שאין מנהג זה קבוע ואנו רואין בקהלות קדושות מעשה בכל יום בנשים הרבה כמעט רובן שמקילין בדבר ובאם מפלת נפל אין שום אחת שתמתין שמונים יום אלא טובלת כל זמן שתוכל עכ"ל וכן משמעות הרב שלא כתב גם כן מנהג זה בסמוך סעיף ג' אדין דמפלת וכ"כ הש"ך שם ס"ק ד' וז"ל ומשמע דבמפלת ליכא מאן דמחמיר להצריך פ"א יום וסגי לה בז' נקיים אחר י"ד יום עכ"ל והנה מ"ש להצריך ז' נקיים אחר י"ד יום לא ידעתי למה פסק בפשיטות נגד דעת רוב הפוסקים והש"ע בסעיף א' וג' דאף הי"ד ימים שלא ראתה בהם עולים לספירת הז' נקיים וכן הוא דעת הרב כאן בהג"ה דמ"ש הרב וספרה ז' נקיים היינו תוך ז' לזכר או י"ד לנקבה וכ"כ העט"ז ואף שדעת ר"ת כן הוא מ"מ באותן המקומות שאין נוהגין להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה אין חוששין לדעת ר"ת דאל"כ תצטרך ב' טבילה לדעתו וכמבואר בד"מ מדברי הש"ך עצמו בס"ק א' וצ"ע וסיים עוד הש"ך ולענ"ד יחמיר לפרוש ממנה ליל מ"א וליל פ"א במפלת משום ספק זכר או נקבה ועיין בט"ז ס"ק ב' לית מאן דחש לה:

אינה חוששת לולד. אבל לאחר מ' חוששת לזכר ולנקבה וכן מבואר בש"ס פ' המפלת דהלכתא כחכמים דיצירת הזכר והנקבה לארבעים וכ"כ הטור אכן בשם הרמב"ם כתב דיצירת הזכר לארבעים ונקבה לשמונים וכרשב"ג וצ"ל דפסק כן משום דבפ"ב דכריתות דף י' מוקי רבא דהוא בתרא סתמא דברייתא כוותי' מכלל דהלכתא הכי (ועפ"ז ישבתי ע"ד הדרשה מה שמקשים התוספות בקידושין דף ל"ד ע"א ד"ה גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי וכו' והא דכתיב כי היא חייך דמשמע אשה נמי חייבת בת"ת מה"ט גברא בעי חיי ע"כ ואם אמרי' דיצירת הנקבה לשמונים לא קשה מידי דהא איתא בש"ס ובמדרש דלכך תלה הכתוב התורה בנר ה' נשמת אדם אמר הקב"ה התורה נתנה לארבעים ונשמה נוצרת למ' אם אתה משמר את נרי שנתנה למ' אני משמר את נשמתך וא"כ הנקבה שיצירתה לשמונים אינה חייבת בת"ת מטעם כי היא חייך וק"ל) וכן נראה מסוגיא דש"ס ריש סוטה ותוס' שם בהא דאמרינן מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני וכתבו תוס' שם קודם יצירת הזכר כו' משמע דוקא קודם יצירת הזכר מכריזין מדקאמר מ' יום קודם משא"כ בנקבה דיצירתה לשמונים ומשמע דמיד באותה שעה שמזריע הבת קול יוצא וכ"כ הפרישה בס"ק י"ד אך שכתב להיפך וז"ל דהסוגיא זו דסוטה משמע להדיא דבמ' יום נגמר אפילו הנקבה דאי לפ' הל"ל פ' יום קודם יצירת הולד וא"ל דעיקר ההכרזה הוא על הזכר דז"א וכו' וא"א לומר שמכריזין בן פלוני בשעת יצירתו לבת פלוני שעדיין לא נזרע ונוצר וק"ל עכ"ל בודאי נתעלם ממנו דברי התוספות אלו דמבוארים להיפך ע"ש וכן מוכח שם להדיא בש"ס דאזכר קאי וכדקאמר שם שדה פלוני לפלוני וק"ל ועיין בב"י שכתב שהרמב"ן ג"כ פסק כהחכמים ושסופר מוטעה אטעיה לטור שכתב בשמו להיפך ובב"ח כתב שצ"ל הרמב"ם במקום רמב"ן ובאמת גם הרמב"ם פסק כחכמים וכמ"ש ג"כ הב"י:

עד כ"ג יום. דהיינו בלא אותו יום של יציאת השליא. ב"י:

עד שיצא רובו. ומבואר מדברי הפוסקים דהיינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה לידה:

את ידו. לאו דוקא ה"ה אבר אחר: