שולחן ערוך, יורה דעה קצ״ה: דברים האסורין בזמן נדותה. ובו י"ז סעיפים: – עם 17 מפרשים

דברים האסורין בזמן נדותה. ובו י"ז סעיפים:
חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול (ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה) תמיד היא בנדתה עד שתטבול (ב"י בשם פוסקים) ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה (אפילו בדברים) (טור וב"י בשם רשב"א מאבות דרבי נתן) שמא ירגיל לעבירה אבל מותר להתייחד עמה דכיון שבא עליה פעם א' תו לא תקיף יצריה (ל' עצמו):

לא יגע בה אפילו באצבע קטנה ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה (וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך אסור) (ב"ז ס"ס קנ"ד והגהות ש"ד בשם מהר"ם):

לא יאכל עמה על השלחן אא"כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה לחם או קנקן או שיאכל כל אחד במפה שלו: הגה וי"א הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה וא"צ היכר אחר (הגהות אשירי בשם ר"י והגהות אלפסי) וכן נוהגין י"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה (מצא בקונטרס דהלכות נדה) כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה וכמו שיתבאר:

לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא: הגה אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם (טור בשם סמ"ג) או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון (הגהמי"י בשם רא"ם ורוקח סימן שי"ח ומרדכי ואגודה פ"ק דשבת) ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה (שם) והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא (ג"ז שם) ואם שתתה מכוס והלכה לה י"א שמותר לו לשתות המותר דמאחר שכבר הלכה אין כאן חבה (בקונטרס הנ"ל):

לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה: הגה ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדדת ואינה מחוברת לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו (מרדכי פ"ק דשבת בשם צפנת פענח בשם רש"י) ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהם (אגודה פ' התינוקת ות"ה סימן רנ"א) וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת אם הולך רק דרך טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אף על פי שהוא ואשתו הם לבדן ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה (כל זה בת"ה סימן רנ"א):

לא יישן עמה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה: הגה ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו (ב"י דלא כר' ירוחם) ואפילו אם שוכבים בב' מטות והמטות נוגעות זו בזו אסור (מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ):

לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה: (אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה) (ב"י בשם הרמב"ם):

ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה:

בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה:

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג הכוס (בפניו) (ב"י וכן משמע ממרדכי פ"ק דשבועו' וכ"מ מדברי הפוסקים) ולהניחו לפניו על השלחן אא"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או על הכסת אפילו ביד ימינה:

אסורה להציע מטתו בפניו ודוקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חבה אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חבה שרי ושלא בפניו הכל מותר אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם:

אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו ואפילו הם מים צוננים:

כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו לית לן בה:

כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי ליבונה שהם כל ימי ספירתה ואין חלוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאת כתם: הגה וי"א דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמה בקערה (הגה במרדכי בשם ראבי"ה) וכן נוהגין להקל בזה ויש להחמיר:

אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו:

אשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה (וי"א דאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל (הגהות ש"ד והגהות מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ) וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך):

אם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק: הגה ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה כ"ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה (כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סי' קכ"ז) ועיין בא"ח סימן פ"ח אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת ולהתפלל:

שתטבול. ואף בימי לבונה כל דין נדה יש לה כדאיתא בפוסקים. ש"ך:

יושיט. אפילו דבר שהוא ארוך:

במפה. או שתגלה מעט מן השלחן ותתן קערה שלה עליו וכ' הט"ז נראה דלחם וקנקן דוקא כשאין אוכלין מאותו לחם ואין שותין מאותו קנקן הוא דהוי שינוי דומיא דסימן פ"ח גבי בשר וחלב:

עצמה. כ' הב"ח דאף לסברא זו אינו אלא כשגם בני הבית אוכלים עמהם על שולחן אחד ביחד התם הוא דשרי כשהיא אוכלת מקערה שלה אע"פ שאוכלים על מפה אחד בלא שום היכר אבל כשבני הבית אוכלים על שולחן אחר והאיש והאשה אוכלין לבדן על שולחן אחד כל אחד מקערה שלו אסור אפילו היה רגיל לאכול עמה בקערה אחת ע"כ וכתב הש"ך דמדבריו משמע כשאין שם בני בית כלל אסור ואין דבריו מוכרחים והט"ז כתב בשם הב"ח וז"ל ראיתי שטות גדול שמנתחין חתיכות קטנות בקערה אחת הוא נוטל אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה ושבוש גדול הוא דפשיטא דחשיב אכילה אחת אבל מ"מ משמע דכשמשימין קערה עם החתיכות גדולות כדרך שמשימין בקדרה וכל א' נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד בלקיחתו מקערה שלוקחה גם היא אלא משתמש בכלי אחר בינתיים כנ"ל עכ"ל:

י"א. כתב הש"ך לפי שהרב כתב זה בשם הקונטרס שמצא לכך כתב דין זה בשם י"א אבל נ"ל דאדרבה כ"ש הוא מלקמן ס"ד דלא ישתה משיורי כוס דשתיה נלמד מאכילה וכתב הט"ז שהב"ח פסק שאף מאכל לא תביא לו מאחר דמדמה מאכל לשתיה אבל לא נהירא דהא אמרו כל מלאכות עושה לו משמע כל שיש בו צד עבדות שיש בו טורח שרי ומזיגת הכוס שאני שהוא דבר של חיבה לכך אסרוהו אבל כל הקולות שישנן שם [בס"ד בשתיה] יש בזה [באכילה] ג"כ ואם הפסיק א' ביניהם מותר עכ"ל:

משיורי. משמע אע"פ שחזרו ומלאוהו כגון ששתתה היא החצי ומלאוהו אסור דמ"מ הוא שותה משיורה אבל אם שתתה היא כל הכוס ומלאוהו נראה דמותר ואע"ג שכ' ב"י שידיחו הכוס בין שתיה דידיה לשתיה דידה אנן לא נהגינן כן עכ"ל הש"ך (והמחמיר להדיח תע"ב):

ישב. כתב הט"ז משמע אפילו ישיבה בעלמא בלא שכיבה נמי אסור ודלא כהב"ח ונראה דכ"ש הוא שהיא לא תישן במטה שלו דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותר לה על מטה שלו דהיא לא מרגלא ליה ונגיעה שנוגע בסדין שהוא מלוכלך בדם אין איסור אע"פ שקצת נזהרין בזה שבוש הוא וכתב הב"ח בשם סמ"ק ישן דאשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה ונזהרת מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בימי נדותה מש"ז של בעלה ויהא הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי ואפילו אם תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמשל אחר קפדינן אהבחנה וגזרה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ"ל:

שנהנה. הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול. ש"ך:

בפניו. והב"ח כתב דאע"פ שהמזיגה שלא בפניו אם מניחה על השלחן בפניו אסור ואצ"ל כשהוא יודע שהיא מוזגת את הכוס דכיון שהניחה על השלחן בפניו חשיב כמזיגה בפניו ג"כ ואסור עכ"ד וכתב הש"ך שאין דבריו מוכרחים גם מדברי הרא"ש פ"ק דכתובות משמע דשלא בפניו ליכא איסורא כלל גם מה שאוסר לה להביא הקערה עם המאכל על השלחן אינו נראה דהא אף במזיגת הכוס אין איסור אלא בכוס המיוחד לבעלה בלבד דאיכא חיבה אבל להניח הקערה על השלחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אף ע"ג שגם בעלה אוכל עם בני הבית מאותה קערה דליכא הכא חיבה והכי נקטינן אבל להביא קערה המיוחדת לבעלה אסור דאף בהושטה בלבד אוסר סה"ת כשאין בו שינוי ולפ"ז משמע דמחמיר ג"כ בשאר משקים עכ"ל:

ליצוק. כ' הט"ז מלשון זה משמע לכאורה שאסורה ליתן מים בכלי והוא ירחץ אח"כ אבל באמת אינו כן דאינו אסור אלא כשהיא מוצקת בשעה שהוא רוחץ ומ"מ פשוט לי דגם זה בכלל האיסור שאם הוא רוחץ מכלי שיש בו נקב למטה ובשעת רחיצתו היא מוצקת מים להכלי דגם זה מקרי הרחצה אבל הש"ך כתב בשם הר"ר יונה דאסורה לתת לפני בעלה קיתון של מים וכלים שירחץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חיבה:

להקל. והב"ח כתב שאין להם על מי שיסמוכו להקל וראוי לדרוש שרבים שהוא אסור וכתב הט"ז ונ"ל עוד דיש להחמיר יותר בימי ליבון דאם נתיר לו באיזה קולא יותר יש חששא שיבא לידי הרגל דבר מאחר שרואה שהיא אינה טמאה כ"כ וכן מצאתי שכתב תה"ה בשם הראב"ד סברא זו עכ"ל:

שתזהר. אבל מזיגת הכוס לחולה לכ"ע שרי. ש"ך:

תוספות שבת דף י"ג והרא"ש בפסקיו בפרק ה' דכתובות וכ"כ הרשב"א ושכן הוא דעת הר"א ודעת כל הגאונים וכן כתב הרמב"ם בפי"א מהא"ב וסמ"ג וסה"ת מהא דשבת דף ס"ד ע"ב בנדתה תהא עד שתבא במים:

רמב"ם שם בפרק כ"א:

מסקנת הגמ' בכתובות דף ד' ע"א:

תוס' שם בשבת די"ג מסדר אליהו וכ"כ הרמב"ם שם פי"א והרשב"א:

שם בתוספות ובכתובות דף ס"א ע"א שרש"י היה נזהר בזה מסדר אליהו וכן כתב הרא"ש שם וש"פ:

ממשנה שבת דף י"א ע"א לא יאכל הזב עם הזבה וכו' הראב"ד שם בפי"א בהשגתו ושכ"כ רב אחא וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הר"ן שכן משמע בבריית' בגמ' וכ"כ הטור וש"פ:

שם ושם בשם הרמב"ן והרשב"א וש"פ:

טור בשם סמ"ג והגמי"י בפרק י"א בשם רא"ם ממשמעות עובדא דתנא דבי אליהו פ"ק דשבת וציינתיו לעיל וכן כתב המרדכי שם:

טור וכ"כ הרשב"א בשם הרא"ש בשם רב האי גאון וש"פ מהא דאסורה להציע מטתו וכו' כמו שיתבאר לקמן סעיף י"א מכ"ש לישן או לישב על מטתה שיש הרגל עבירה יותר:

אבעיא שם בפ"ק דשבת ונפשטא:

ברייתא נדרים דף כ' ע"א וכדמפרש רב יוסף שם:

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה דמן העקב נלמוד לכל מקום המכוסה בה:

שם וכ"נ מפירוש רש"י בכתובות דף ע"ב ע"א וקדושין דף פ' ע"א מהא דהוחזקה נדה בשכנותיה וכו':

ברייתא משמיה דר"ע שבת דף ס"ד ע"ב:

מימרא דרב הונא כתובות דף ס"א ע"א:

כאיתתא דשמואל שם:
(°) כאיתת' דאביי שם:

שם במימרא דרב הונא:

שם בתוספות וכ"כ הרא"ש והמרדכי וש"פ:

שם והרשב"א בת"ה:

כן פי' הטור והרשב"א בת"ה מימרא דרב הונא דלעיל דבהוא רוחץ והיא מוצקת איירי דאילו ליגע היא בידו אפילו בלא רחיצה אסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה וכ"כ ש"פ:

הרשב"א שם:

שם ושם:

שם ושם מברייתא דמסכת כלה פ"א המשגר כוס של ברכה לאשה וכו' ונדה להא מלתא דמיא ול"ש כוס של ברכה ול"ש כוס אחר:

שם ברשב"ם:

ציינתיו לעיל בריש הסימן:

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה הקצר: (°) וכ' מהרש"ל שאיסור גמור עושין ושנתקבצו כל הקהלות ונתנו חרם על זה וכן המנתחים בשר לחתיכות קטנות ואוכלים בקערה אחת הוא נוטל חתיכה אחת וכן היא נוטלת חתיכה אחת אסור:

שם בשם אביו הרא"ש בתשובה:

תה"ד סימן רנ"ב:

שם בת"ה בשם גדול אחד וגם בתשו' להרמב"ן סימן קכ"ז וכתב הרב ב"י שנראה מדברי תה"ד שאפילו כשאין רופא זולתו אסור וכן להרמב"ם דנגיעת ערוה אסור' מן התורה אע"ג שיש בו פקוח נפש אפשר דאסור משום דהוא אביזרא דג"ע וצ"ע וכבר פסק רמ"א להיתר:

ואפילו כו'. עבה"ג ס"ק א':

ולא ישחוק כו'. באבות דר"נ הה"א ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב כו':

אבל כו'. פ"ק דכתובות (ד') ופ"ד דסנהדרין (ל"ז א') ופ"ו דעירובין (ס"ג ב') ופ"ק דסוטה (ז' א'):

דכיון שבא כו'. כתובות שם:

לא יגע כו'. פ"ק דשבת (י"ג ב') ח"ו כו':

ולא יושיט כו'. עתוס' דשבת שם ובכתובות ס"א א' ד"ה מיחלפא כו' אבל הרא"ש כתב דמתנא ד"א ראיה היא מדקאמר שמא הבאת כו' אלמא דיש ליזהר כו' ע"ש ומזיגת הכוס כ' הרשב"א לא שהיא נותנת לידו אלא אף להעמיד על השלחן אסור וכמ"ש בס"י והאמוראי היו משנים שלא היו מעמידים על השלחן כו':

על השלחן. מדמדמי בגמ' שם (י"ג א') לבשר וגבינה:

אא"כ כו'. עתוס' דחולין ק"ז ב' ד"ה כעין כו' וה"נ כמ"ש בשבת וכמש"ש שינוי ליכא ודוקא לישן אסור אף בשינוי:
(ליקוט) אא"כ כו'. עמש"ל בסי' פ"ח ס"ב דלפי' השני בתוס' ומרדכי דאסור בבב"ח ושכ"פ ראבי"ה והגמ"ר פ"ק דשבת וכ"ש כאן וכ"כ בהגמ"ר שם וחכמי נרבונא אוסרין לנדה לאכול בשלחן בעלה ודרשי' אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך והכי איתא בשאלתות דר"א אשה נדה אסורה למיכל על פתורא דגברא כדתנן לא יאכל כו' (וע"ל סי' פ"ח בליקוט ב') (ע"כ):

וי"א כו'. הג"א בשבת שם דזהו הוי שינוי:

י"א שאסור כו'. ממ"ש (שבת י"ג ב') אכל עמי ושתה עמי ולא הזכירו בגמ' שלא לצורך אלא דעל כולן אמר אליהו ז"ל ברוך המקום כו' ושתיה היינו ששתה אחריה וכן באכילה וז"ש במתני' (שם י"א א') לא יאכל עם הזבה ולא להיפך דהיא מותרת אחריו וכמ"ש בס"ד בהג"ה:

לא יסתכל כו'. עבת"ה ולא היה גירסתו שם ארשב"ל עקיבה כו':

אבל כו'. נלמד מהנ"ל דקאמר עקיבה:

בקושי כו'. עבה"ג ובאבות דר"נ פ"ב כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכל המתקשטת כו' ומשמע דאף לר' עקיבא מדקאמר אין רוח כו':

בפניו. כ"ש מהצעת המטה:

על השלחן. עמש"ל ס"ב:

ודוקא כו'. עתוס' שם ד' ב' ד"ה והצעת כו':

כשם כו'. נלמד מהא דלמטה ולא עוד כו':

כל אלו כו'. עתוס' דשבת שם ד"ה בימי כו' וכנ"ל ס"א:

אם הוא כו'. כנ"ל ס"י כל מלאכות כו':

אשה כו' אם (בעלה) כו'. דאפי' בפיקוח נפש אסור כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ה א') בכל מתרפאין חוץ כו' ובעצי אשירה ליכא אלא לאו בעלמא אלמא אפילו לאו דג' עבירות אין מתרפאין בהן ובסנהדרין ע"ה (א') בשלמא למ"ד כו' אלמא אפילו לאו דלא תקרבו כה"ג אסור:

וי"א כו'. דהלאו הזה הוא דוקא אם מתכוין בשביל ערוה אבל בלא"ה אינו אלא מדרבנן:

ולא ישחוק. עי' בא"ח בש"ת סי' רי"ז סק"ה שכתב בשם ברכי יוסף דאסור להריח מבשמים שלה אף שהתורה העידה סוגה בשושנים מ"מ יש להתרחק וסימן לדבר סוגה בשושנים דצריך סייג גם בשושנים ועי' בט"ז שם ס"ק ג' שכתב דאפילו אם הסירה כו' וה"ה בבשמים של אשתו נדה אם הסירה מעליה ומונחים על השולחן אפ"ה אסור להריח בהם. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה אפילו לדידן שמקילין בת"ה ביוצא לדרך סמוך לוסתה כדלעיל סי' קפ"ד מ"מ בדברי הרגל באשתו נדה אסור:

לא יגע בה. בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קכ"ב נשאל באיש ואשה הדרים בכפר ואין שם יהודי או יהודית זולת הזוג לבדם אם מותר לבעלה לעמוד עליה כשהיא טובלת לראות שתהא כולה תחת המים ואם יכול לתמכה בידיו לדחפה תחת המים וכתב שמצד הסברא נראה כיון דאיסור נגיעה (כדעת הש"ך סק"כ) וכן איסור הסתכלות במקומות המכוסים הוא שמא יבא לידי הרגל דבר ברגע זה לא חיישינן דלא שביק היתרא שתיכף ברגע זה מותרת בעליותה מן המים ולכן אם אי אפשר בענין אחר יש להתיר ע"ש. ועי' בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ס"ז שכתב מי שמתה אשתו ר"ל והיא נדה רשאי ליגע בה ע"ש:

ולא יקבלנו מידה. עי' בתשובת יד אליהו סוף סי' ס"ה שכתב דאין אשה נדה רשאה להחזיק נר בידה כדי שישתה בעלה טאב"ק או לחמם עצמו בנר ההוא או להדליק ממנו נר אחר וראיה ממשנה י"א פ"ה דמכשירין אשה שהיו ידיה כו' ופי' הרע"ב לפי שההבל מחבר כו' ע"ש ועי' בתשב"ץ ח"ג סי' נ"ח ובסי' ר"ל שכתב דמותר ליטול מידה התינוק משום דחי נושא את עצמו והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אמו ובא אל אביו ע"ש. ונראה דאם התינוק קטן או חולה או כפות אסור דאז לא שייך לומר חי נושא את עצמו כמ"ש המג"א בסי' ש"ח ס"ק ע' וע"א ע"ש. וכתב עוד שם בסי' נ"ח דליגע בבגדיה בעודה לבושה יש להתרחק אבל כשאינן עליה מותר שלא נאסר משכב ומושב שלה אלא לטהרות ע"ש:

זריקה. עי' בשו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב שכתב דאסור לאשה נדה להסיר מבעלה נוצה דרך נפיחה ומביא ראיה מאמימר דשקיל גברא גדפא מיניה א"ל פסילנא לך לדינא ע"ש ועי' בתשו' הר הכרמל חי"ד סי' י"ח שדחה זה והעלה להתיר ע"ש גם הכו"פ כתב דאין להחמיר בזה עוד כתב שם שראה נוהגין שזורקין דבר כלפי מעלה ולא לנוכח אשתו כמתכוין לזרוק לידה והיא פושטת ידה ומקבלתו ויש להקל בזה ע"ש [אכן בס"ט כתב דאע"פ שיש להקל מעיקר הדין מ"מ אין להתיר וכל המחמיר בענינים כאלה תע"ב ע"ש]:

בקערה בפ"ע. עבה"ט ועי' בתשובת משאת בנימין סי' קי"ב באמצע התשובה שכתב דאפילו מקערה אחת שרי לאכול אם גם בני הבית אוכלים עמהם מקערה זו דאין לך הפסק גדול מזה ומ"מ רבים הם המחמירים שלא לאכול מקערה א' אפילו עם בני הבית ומדינא אין לאסור ולא נמצא איסור זה ברור בשום דוכתא אך המחמירים יפה עושים באיסור חמור כו' ע"ש. ולענ"ד דדוקא על שולחן אחד יש מקום להתיר בזה אף אם גם כשהיא טהורה הם אוכלים בקערה בפ"ע מ"מ כשגם בני הבית אוכלים עמהם עדיף מהיכר אבל מקערה אחת מדינא יש לאסור לפמ"ש הרמ"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה א"כ כשאוכלים בקערה אחת בודאי אוכל משיורי מאכל שלה ואי אפשר ליזהר ולדקדק בזה שיפסוק אדם אחר בינתיים ועמ"ש לעיל סי' פ"ח ס"ק ד':

מאכל שלה. עי' בתשובת יד אליהו סי' ס"ה שכתב באשה נדה שהריחה טאב"ק כמו חצי כלי מותר לבעלה להריח המותר דזה לא דמי לאכילה ע"ש:

והלכה לה. עי' בתשו' יד אליהו סי' ס"ד שכתב דאם באתה באמצע מותר לגמור וכן בפירסה נדה באמצע אכילה מותר לגמור ע"ש:

במטה. עי' בספר חכמת אדם כלל ק"ב שכתב דה"ה על כרים המיוחדים לה אסור ע"ש. וא"כ צ"ל דכ"ש על המיוחדים לו אסורה היא [לישכב עליהן] כמ"ש הט"ז סק"ו ולפ"ז הא דכתב הט"ז ס"ק ז' דאשה נדה יכולה לישכב אסדיני בעלה מיירי באינם מיוחדים לו אי נמי מיירי שלא בפניו דאף דהוא על מטתה אסור ג"כ שלא בפניה מ"מ היא על מטתו נ"ל דמותרת שלא בפניו וכן נראה מדברי הט"ז סק"ו:

שלא בפניה. ונראה פשוט דאם אינה בעיר כלל מותר:

אפילו כל אחד בבגדו. צ"ע אי מותר לשמוע קול זמר שלה מאחר דבגמרא דשבת דף י"ג אמר מקיש אשה נדה לאשת רעהו רק דיחוד שרי משום דהתורה העידה סוגה בשושנים כדאיתא בסנהדרין דף ל"ז ועי' בתוספות שם ד"ה התורה העידה א"כ נראה דאסור דהא באשת רעהו אסור כמ"ש בברכות דף כ"ד קול באשה ערוה וכתב הרא"ש שם פירוש לשמוע וכ"כ כל הפוסקים וצ"ע:

נוגעות זו בזו. עיין בספר מקור חיים ס"ק ל"ג שכתב דמלשון המרדכי (שממנו הוציא הרב דבר זה) משמע דדוקא אם רגלי המטות נוגעים זו בזו אסור דאז שוכב האיש והאשה פנים נגד פנים ויכולים להסתכל זה בזו ויכול לבוא לידי הרגל דבר משא"כ אם ראש המטה נוגעת ברגלי חברתה וכ"ש ראש המטה בראש חברתה שאין יכולין לראות זה פנים של זו מותר אלא דמ"מ העולם נוהגים כסתימת לשון רמ"א דבכ"ע שנוגעים זה בזה אסור אבל בהפרש כל שהוא בין מטה למטה מותר עכ"ד ועיין בחכמת אדם כלל קט"ז דין ה' שכתב דאפשר דאם המטות מחוברין בכותל דמותר ע"ש. ולי נראה דהרמ"א לא אמר דבר זה אלא דוקא במטות שלהם שלא היה מוקף נסרים למעלה כמו שמשמע לעיל סי' ק"צ ס"ק כ"ה ולקמן סי' ש"א סק"ב ואז כשהיו המטות נוגעות זו בזו היה נראה כמטה אחת ארוכה אבל במטות שלנו העשויים כתיבה מוקף בנסרים למעלה מותר. [ועיין בספר עקרי דינים סי' כ"א אות מ"ו הביא בשם ספר שער המים סי' א' שכתב הגם דמהר"ם אלשקר בסו' י' כ"א התיר לישן תחת הכילה עם אשתו נדה כשלכל אחד יש כסת בפ"ע מ"מ הנכון להחמיר אם לא במחיצת סדין תלויה בין המטות שאינה רואה אותה עוד. וראיה לאיסור בלא זה עי' בתשב"ץ ח"ג סי' מ"ב]:

כל מלאכות. בשל"ה דף ק' כתב דזה מצד הדין לפי שראו את העם שלא יסבלו יותר מחמת חסרון שפחות אבל מ"מ המחמיר שומר מצרות נפשו וע"ש עוד:

בפניו. עש"ך שכתב דלהביא קערה המיוחדת לבעלה אסורה אבל להביא קערה על השולחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אע"ג שגם בעלה אוכל מאותה קערה ע"ש וכן כתב בתשו' באר שבע סי' ע"א:

לית לן בה. עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קכ"ו שכתב דראוי להחמיר כדעת השאילתות ע"ש:

דאם אין לה. וכן פסק בתשו' רדב"ז ח"א סי' ב' וכתב אע"ג דבכל אביזרא דג"ע אמרינן ימות ואל יעבור מההיא עובדא דהעלה לבו טינא לא דמי דהתם בא החולי מחמת העבירה אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה להכי שרי ואפילו אם היא חולה שאב"ס נמי שרי רק לא ירחץ פנים ידיה ורגליה ואם היא מסוכנת אצל הרחיצה אפשר לו להשליך מים עליה ואם א"א אלא ברחיצה ממש מותר ע"ש ועי' בתשו' בשמים ראש סי' קי"ח ובתשו' חינוך בית יהודה סי' ס"ו:

אם בעלה רופא. עש"ך סק"כ ועי' בית שמואל באה"ע סי' ך' סק"א שהשיג עליו ועיין בספר עצי ארזים שם:

למשש לה הדפק. עי' בספר מקור חיים ס"ק ס"א שכתב שראה מורים שהורו בנדון כזה להניח בגד על הדפק ואז מותר לבעלה הרופא למשש הדפק על אותו בגד המפסיק ע"ש:

אין רופא אחר. עי' בצ"צ מ"ש בזה:

לבהכ"נ להתפלל. כתב בספר חמו"ד כ"י נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נדתה ונכון הוא ע"כ:

(סימן קצה סעיף ד' בהג"ה) דמאחר שכבר הלכה. ואם אח"כ באמצע שתייתו חזרה ובאה לשם ע' תשו' יד אלי' [סס"ד] שכתב להתיר וע' במ"ש עליו בספר ברכי יוסף א"ח [סע"א]:

(ט"ז סק"ז) הועתק מספר מו"ח ז"ל וע' בב"ש אה"ע (ס"א סק"י):

(ש"ך סק"כ) ואין נראה דודאי אף להרמב"ם. ע' בס' בית אפרים בקונטרס הראיות (סל"ח אות ט'):

(שם) וכדאיתא בת' הרמב"ן. וע' בת' הרדב"ז (סימן ב'):

תמיד היא בנדתה כו'. כלומר אף בימי לבונה כל דין נדה יש לה כדאיתא בפוסקי' ומביאם ב"י:

אפי' בדברים. אם מרגילין לערוה לא ידבר בהן עמה עכ"ל טור:

ולא יושיט מידו כו'. אפילו בדבר שהוא ארוך:

אא"כ כו'. ואצ"ל שאסור לאכול עמה בקערה א' בזה אחר זה אע"פ שאין נוגעים ביחד:

שום שינוי. דומיא דלעיל סי' פ"ח ס"ב גבי בשר בחלב:

או שיאכל כל א' כו'. או שתגלה מעט מן השלחן ותתן קערה שלה עליו כ"כ הר"ר יונה בספר דרשות הנשים:

וי"א כו'. כתב הב"ח דאף לסברא זו אינה אלא כשגם בני הבית אוכלי' עמהם על שלחן א' ביחד התם הוא דשרי כשהיא אוכלת מהקערה שלה אע"פ שאוכלים על מפה אחד בלא שום היכר אבל כשבני הבית אוכלין על שלחן אחר והאיש והאשה אוכלין לבדן על שלחן אחד כ"א מקערה שלו אסור אפילו היה רגיל לאכול עמה בקערה א' ומשמע בדבריו דה"ק כשאין שם בני בית כלל אסור ואין דבריו מוכרחי':

י"א שאסור כו'. לפי שהרב בד"מ כתב דין זה בשם הקונטרס שמצא ע"כ כ' דין זה בשם י"א אבל לפעד"נ דהגמי"י בשם רא"ם ומרדכי (ואגודה ורוקח סימן שי"ח) פ"ק דשבת בשם הר"ש שמהם מקור האי דינא דלקמן סעיף ד' דלא ישתה משיורי כוס ששתתה שם מוכח להדיא דכ"ש דלא יאכל משיורי מאכל שלה ואדרבה שתיה נלמד מאכילה ע"ש:

לא ישתה כו'. משמע אע"פ שחזרו ומלאוהו כגון ששתתה היא חצי ואח"כ מלאוהו אסור דמ"מ הוא שותה משיורה אבל אם שתתה היא כל הכוס ומלאוהו נראה דמותר וכ"מ בב"ח ואע"ג שכ' ב"י ואנו נוהגין מיד להדיח הכוס בין שתי' דידי' לשתיה דידה ומנהג כשר הוא עכ"ל אנן לא נהגינן הכי:

לא ישב כו'. והב"ח חולק דדוקא לשכב שם ולישן כשפושט בגדיו הוא דאסור אבל ישיבה בעלמא כשהוא לבוש בגדיו אין בו איסור אפי' בפניה:

במטה כו'. מיהו במטה של עץ או של בנין מותר שם עם אשתו הוא במטתו ואשתו במטתה וכ"כ הר"מ אלשקר בתשו' סי' צ"א והוא מפרק הדר (עירובין דף ס"ג ע"ב) הישן בקילעה שאיש ואשתו שם וכו':

אע"פ כו'. הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול:

ממזיגת הכוס כו'. כתב הב"ח מ"כ בדרשות מהר"ש מאוסטרייך דשלא כדין עושין הבעלי בתים שמניחין נשותיהם לישא הקערות וכיוצא בהן על השלחן מידי דהוה אמזיגת הכוס עכ"ל מיהו למ"ש הגמי"י בשם רא"מ דמזיגה בלא הושטה או הושטה בלא מזיגה מותר אפי' בלא שינוי ה"ה בקערה דליכא אלא הושטה דשרי וכן למ"ש הרשב"א (והב"י לדעת ה"ה) דמזיגת יין במים דוקא אסור אבל שאר משקים אי נמי מזיגה מן הכלי כמו שאנו עושים שרי ה"ה בקערה אין קפידא ועוד נראה דאפי' את"ל דנתינת הקערה על השלחן ה"ל כמזיגת הכוס מ"מ אף במזיגת הכוס אין איסור אלא בכוס המיוחד לבעלה בלבד דאיכא חיבה אבל להביא הקער' על השלחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אע"ג שגם בעלה אוכל עם בני ביתה מאותה קערה דליכא הכא חיבה והכי נקטינן אבל להביא קערה המיוחדת לבעלה אסורה וכדמוכח מתנא דבי אליהו וממ"ש סה"ת דאף בהושטה בלבד כשאין בו שינוי אסור במאכל ובמשתה ע"כ ולפי זה משמע דמחמיר ג"כ בשאר משקים:

בפניו. והב"ח כתב דאע"פ שהמזיגה שלא בפניו אם מניחה על השלחן בפניו אסור ואף הגמי"י דדוקא בדאיכא תרוייהו מזיגה והושטה הוא דאוסר מודה בזה ואצ"ל כשהוא יודע שהיא מוזגת את הכוס דכיון שהניחה על השלחן בפניו חשיב כמזיגה בפניו ג"כ ואסור עכ"ד ואין דבריו מוכרחים גם מדברי הרא"ש פ"ק דכתובות מוכח דשלא בפניו ליכא איסורא כלל ע"ש:

ודווקא פריסת סדינים כו'. עיין בא"ע סי' פ' ס"ח:

ורגליו כו'. וכ' הר"ר יונה בספר דרשות הנשים דאסור לתת לפני בעלה קיתון של מים וכלים שירחץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חיבה:

וי"א כו'. ז"ל ד"מ בין בימי נדותה בין בימי לבונה וכבר נתבאר ר"ס זה אמנם מצאתי הג"ה במרדכי בשם ראבי"ה וז"ל אחר ימי ליבון ליכא הרגל עבירה וטוב לאכול עמה כדי שתרצה לטבול אם יכולה לטבול ע"כ וע"ז ראיתי מקילים בימי לבונה ואין נ"ל לסמוך ע"ז וראבי"ה הוא יחיד בזה עכ"ל. והב"ח כ' דאף לפי זה טועים המקילים שהרי לא התיר אלא ביום הז' שאחר ימי ליבון כדי שתתרצה לטבול וגם ליכא הרגל עבירה דאין לחוש שמא יבא עליה ביום הז' כיון שהיא טובלת לערב וגם זו סברא קלושה היא ואין שומעין ליחיד להתי' איסור המפורסם בכל החיבורים ולכן יש לדרוש ברבים דאיסורא קא עבדי הני דאוכלים יחד מקערה א' בימי לבונה ומצאתי בהג"ה ואנשים האוכלים עם נשותיהם בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית שבוש הוא ועוברים על דברי חכמים ונתקבלו כל הקהלות ועשו חרם ע"ז דהר"ח ע"כ והג"ה זו היא בהגהת מהרש"ל ומביאו הדרישה וראב"ן כ' בס"ס של"ה ויש נוהגין שלא לאכול עד כלות שבעה נקיים והוא כשר ונאה דשוב ליכא הרגל עבירה אלא הרגל מצוה דכיון דמצי למטבל לא שביק היתרא ואכיל איסורא ועי"ש שהאריך:

מהרחצת פניו כו'. אבל מזיגת הכוס אשכחן היתרי טובי כדלעיל ס"ק י"ג. ב"ח. ונראה דאפי' למ"ש שם דנכון להחמיר הכא בחולה שרי:

אסור לבעלה כו'. דדוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי דכיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה. ת"ה:

אסור למשש כו'. ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכ"ז דשרי מפני פיקוח נפש אלא די"ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש פיקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע וצ"ע עכ"ל ב"י. וכ"כ העט"ז ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י' מה שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם בס"ק י' וכאן התיר מישוש הדפק מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב:

לחם או קנקן. נראה דוקא כשאין אוכלין מאותו לחם ואין שותין מאותו קנקן דומיא דסי' פ"ח וכ"כ בפרישה:

בקערה אחת. העתיקו בפרישה ומו"ח ז"ל לשון זה עוד ראיתי שטות גדול שמנתחין חתיכות קטנות בקערה אחת הוא נוטל אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה ושבוש גדול הוא דפשיטא דחשיב אכילה עכ"ל והוגה מספר רש"ל אבל מ"מ משמע דכשמשימין קערה עם החתיכו' גדולות כדרך שמשימין בקדרה וכל א' נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד בלקיחתו מקערה שלוקחה גם היא אלא משתמש בכלי אחר בינתיים כן נראה לע"ד:

משיורי מאכל וכו'. כיון דמדמה מאכל לשתיה משמע לכאורה שאף מאכל לא תביא לו וכ"כ מו"ח ז"ל בשם הר"ש מאוסטרייך וק"ל דאמאי אמרו כל מלאכות עושה לו חוץ ממזיגת הכוס ולא חשיב תיקון מאכל לפניו ע"כ נראה דחכמים שיערו שאין קירוב בזה רק מעשה עבדות שיש בו טורח משא"כ במזיגת הכוס וכמו שמחלק בסעיף י"א לענין הצעת המטה:

מאכל שלה. ואם הפסיק אחר ביניהם מותר כמו בשיורי כוס בסמוך וכן בכל הקולות שישנן שם יש בזה:

והיא מותרת לשתות כו'. דהיא לא מרגלא ליה לעבירה:

לא ישב במטה כו'. משמע אפילו ישיבה בעלמא בלא שכיבה דבישיבה נמי איכא הרהור ומצד ההרהור יבוא לידי הרגל עבירה כ"כ ב"י וביש ספרים איתא בטור כאן לא ישכב ומו"ח ז"ל כתב דטעות סופר בגירסא של לא ישב כיון שלעיל סוף סי' קצ"ג כ' בטור וש"ע לא יישן ולא נראה דהתם קמ"ל דבכלה אפי' שינה שם מותר אבל זה ודאי דגם ישיבה שייך בה הרהור דהא כ' המרדכי ורמ"א מביאו בסמוך דאסור לישב על ספסל ארוך כו' וכ"ש ישיבה במטה שלה דאיכא הרהור טפי ונראה דכ"ש הוא שהיא לא תישן במטה שלו דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותר לה על מטה שלו דהיא לא מרגלא ליה כן נ"ל ונגיעה שנוגע בסדין שהוא מלוכלך בדם אין איסור אע"פ שקצת נזהרין מזה ושבוש הוא:

לא יסתכל כו'. והעונש על זה בגמ' דהויין ליה בנים שאינם מהוגני':
מצאתי בהג"ה סמ"ק ישן בשם מהר"ר פרץ אשה נדה יכולה לשכוב אסדיני בעלה ונזהרות מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה משכבת זרע של בעלה ויהא הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר משכבת זרע של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמשכבת זרע של אחר קפדינן אהבחנה וגזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ"ל הועתק מספר מו"ח ז"ל:

אסורה ליצוק לו מים. לכאורה משמע מלשון זה שאסורה ליתן מים בכלי והוא ירחץ אח"כ אבל באמת אינו כן דזה לשון רשב"א אפי' הוא רוחץ והיא מוצקת שאילו לרחוץ בידיה אפי' בלא רחיצה אסור דהא איכא קירוב בשר ואסור ליגע אפי' באצבע קטנה עכ"ל משמע דמותרת להכין לו מים בכלי והוא ירחץ משם דמדכתב הוא רוחץ והיא מוצקת משמע דבשעת רחיצה שלו היא יוצקת ולא שהיא מכינה לו תחילה קודם רחיצתו ותו דאם תפרש דגם זה אסור קשה מנ"ל לאסור זה דהא כתב אח"כ הוכחה שאין לפרש הרחיצה בידה מכח קירוב בשר ש"מ דמיירי כאן במידי דלאו קירוב בשר דהיינו שיוצקת בשעת רחיצה וא"ל דהא גם דבר זה שיוצקת בשעה שהוא רוחץ ג"כ אסור בלאו חיבה דרחיצה אלא מטעם דנוגעת בו על ידי המים הנוזלין מידה לידו י"ל דזהו מגע על ידי דבר אחר שהיא נוגעת בכלי והכלי במים והמים בידו סלקא דעתך דשרי קמ"ל דאסור משום רחיצה שמביאה לידי חיבה וכן נ"ל מלשון התלמוד שאמר בדין זה דהרחצת פניו ידיו ורגליו אסור ודבר זה שנותנת מים לכלי תחלה בלי יציקה עליו לא מקרי רחיצה כלל והיה לו לומר דנתינת מים להרחצה אסור כמ"ש שם מזיגת הכוס הכי נמי היה לו לומר ונתינת מים מה שאין כן אם יוצקת על ידיו מקרי שפיר רחיצה אלא ודאי כדפיר' דאין איסור בנתינת מים לחוד וכ"כ בדרישה ומ"מ פשוט לי דגם זה בכלל האיסור שאם הוא רוחץ מכלי שיש בו נקב למטה ובשעת רחיצתו היא יוצקת מים להכלי דגם זה מקרי הרחצה כנ"ל:

וכן נוהגין להקל. כ' מו"ח ז"ל אין להם על מי שיסמוכו וראוי לדרוש ברבים שאסור וכן כתב בדרישה בשם רש"ל ונ"ל עוד דאפי' יש להחמיר יותר בימי ליבון דאם נתיר לו באיזה קולא יותר יש חשש שיבוא לידי הרגל דבר מאחר שרוא' שהיא אינה טמאה כ"כ וכן מצאתי שכתב תה"ה בשם הראב"ד סברא זו:

לא יגע בה וכו' וכן ע"י זריקה מידו לידה וכן להיפוך אסור ואני ראיתי נוהגין שזורקין דבר כלפי מעלה ולא לנוכח אשתו כמתכוין לזרוק לידה רק זורקה כלפי מעלה והיא פושטת ידה ומקבלה זו לא הוי כזריקה ונוהגין בו היתר ויש להקל דבלא"ה הכל חומר' בעלמא ומכ"ש במה ששאל במ"י להפיח נוצה מבגדי אשתו בעוד עליה דאין להחמיר בדברים כאלה וראיות הרב מ"י אין בו ממש דא"כ אף ליתן מתנה לאשתו בימי נידותה יהא אסור אלא שאין אסור שום קירוב דעת רק קירוב דעת בנגיעה דברים המביאים לידי קורבה דג"ע ולא תוסיפו פן תגרעו ח"ו:

לא יאכל י"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה כמו שאסור לשתות וכו' והקשה הש"ך בס"ק ח' דהא כ"ש הוא משתי' דהא שתי' נלמד מאכילה ע"ש ויש לחלק דודאי אכילה יש בו חיב' כמו בשתי' רק בשלמא בשתי' זא"ז הוי חיבה ולית כאן היכר דבפעם אחת א"א לשתות משא"כ באכילה בקערה כשהיא טהורה אוכלין שניהן יחד מקערה וא"כ בעת נידתה שהיא אוכלת לבדה ומשייר' לו פאה בקערה הרי יש כאן היכר דלולי כן היו אוכלין ביחד בפ"א ויש כאן מקום להתיר בשיורי אכילה זו וקמ"ל בשם מ"כ דאעפ"כ אסור ולק"מ אח"כ מצא כן בספר יד אלי' שתי' ג"כ כזו והנאני:

ראוי לה כו' כדי שיהיה זוכרים תמיד שהיא נידה אפשר דוקא בימי חול אבל בגדי שבת דמחלפת מימי חול וכי יהיה לה בגדי שבת מיוחדי' לנידה ובהכי אפשר ליישב דנקט הטור ומחבר הטעם כדי שיהי' זוכרים ובכתוב' דף ס"ה קאמר הטעם שלא תתגנה לבעלה ופי' רש"י בלובשה בימי טהרתה בגדים של ימי נידת' כבר הניח זה המ"י בצ"ע וא"ל דודאי אלו הי' נימוס בישראל ללבוש תמיד הן בימי נידה והן בימי טהרה בגד א' אין כאן חשש גינוי כלל אבל מחמת שיהיה זוכרין נהגו ללבוש בגדים מיוחדים רק שם במשרה אשתו ע"י שליש דאינו אוכלה עמו רק משבת לשבת ומפרשינן מאי אוכלת תשמיש אפילו לחמר וספן כמ"ש התוס' וא"כ בשבת אינו לובשת בגדי נידה שיהא היכר ובחול בלא"ה אינו בא אצלו כי משרה ע"י שליש לא שייך שיהיה זוכרים רק כיון שכבר נימוס להיות לימי נידה בגדים מיוחדין אם היא תשנה בזו יהיה לה גינוי לבעל וא"ש או אפשר לומר אף דגם בשבת לובשת בגדים לנדתה מ"מ סברא הנ"ל ודאי אמת לולי שמנהג לשנות הבגדים לא שייך גינוי רק הא דיש ללבוש הוא אזהרה בעלמ' אבל אין בידינו לכוף לבעל ע"ז וא"כ קשה למה כופין אותו שם להניח לה בלאות לכסות בהן לימי נידותה וע"ז קאמר הגמ' כיון דמנהג כן יש כאן גינוי וכיון דיש לה גינוי כופין הבעל אף היא יכולה לכופו שיתן לה הבלאות כדי שלא תתגנה והיא בגד כתכשיטין וא"ש ולק"מ:

כל מלאכות כו' אא"כ תעשה שום היכר וכו' יש לדקדק על סתימת הש"ע דהא רש"י מפרש לי' על מחלפ' לי' היינו בימי לבונה ופי' התוס' דודאי אין הבדל בין ימי נידה לימי ליבון רק איירי בימיהם שהם טובנים בין ימי נידה לימי ליבון וא"כ בזמנינו דליכא ב' טבילות יש לאסור אפילו בעשיות היכר ונר' דס"ל לב"י ברש"י דפי' בימי לבונה טעם אחר והוא דמשמע מתוך דברי רמב"ם בהלכות ברכות פ"ו דין י"ח גבי התירו מפה לאוכלי תרומה וכפי מ"ש הכ"מ שם משמע להדי' דשמואל ורב שהיה בא"י בני אחותו של ר"ח היו אוכלין חולין בטהרה ולכך אמר שמואל לרב עבדין כדין לאכול במפה וא"כ קשי' לי' לרש"י איך אכל שמואל ממה שהסיטה לו אשתו נידה דהוא אוכל בטהרה הי' וע"ז פי' רש"י בימי לבונה והיינו כמ"ש תוס' שכבר טבלה לנידתה רק מחמת חומרא דרבי או ר"ז צריכה עוד ז' ימים וזהו לענין איסור בעילה דהחמירו בנות ישראל על עצמן אבל לענין טהרות הדין כמקדם דכבר נטהרה ולא הי' חשש טומאה באוכלי' הללו כלל וא"ש ודברי רש"י ברורים וצדקו דברי הש"ע דלענין איסור קירוב של חיבה פשיטא דאין חילוק אפילו בימי נדותה מותר ע"י היכר:

אם בעלה רופא וכו' עי' ש"ך ס"ק כ' דיפה כתב דאפילו לרמב"ם דקריבה דג"ע מהתורה אסור ה"מ כשהוא בשביל חיבה ואהבה אבל מה שעושה עסוק במלאכתו מלאכת רפואות לדעת המיחוש אין זה בכלל קורב' דג"ע שיהי' אסור מהתורה ובכלל יהרג ואל יעבור וראי' הש"ך מהא דממשמשא הרופאים בדפקי שאר נשים ואין מוחה והרב במ"י דוחה אותו ראי' דבשאר נשים מקילין יותר מבאשתו נידה כמבואר בא"ע סי' כ"א ואין דבריו נכונים דזהו ראי' של הש"ך דבשלמא באכיל' ושתי' דהוא עצמו אין איסור רק חכמים אסרהו משום קירוב ויהי' מרגילים לעבירה ח"ו בזו י"ל דוקא באשתו אסרו חז"ל דלבו גס בה כמ"ש רשב"א וגם הואיל ומותר ליחד עמה שייך יותר הרגל עבירה ח"ו וכן הדבר לענין נגיע' אם האיסור משום חיבה וקירוב לג"ע אבל אי אמרינן דאפילו אם אין כוונתו כלל לחיבה רק למלאכתו כנ"ל ומ"מ אסור ד"ת והוא בכלל ג"ע ש"מ דזה אפי' נגיעה בערוה הוי ג"ע א"כ זהו מכ"ש דאסור בא"א דהא זהו ד"ת ומה שייך לחלק בסברא כזו ובפרט אם אסור אפילו נגיעה בלי כוונת חיבה כלל ודברי הש"ך ברורים וכן נוהגין שאשה שיש לה מכה בבטנה וכל מקום תורפה שרופאים רואים אותה וזהו ודאי בגדר ג"ע כמאמר הגמ' תמות ואל תעמוד ערומה אלא ודאי הנכון כמ"ש הש"ך דזהו במלאכתו עוסק ומכל זה יצא לנו עכ"פ תוכחת מגולה על מנהג רע ומר אוי לנו על שברי ואוי לנו כי חטאנו אשר ינשק ויחבק החתן לכלה וילכו אל הנערה והיא לא טהורה מטומאתה ואבי' ואמה רואים ושמחים אוי לנו מלבד איסור קישוי לדעת וגירוי יצה"ר ועון קרי וז"ל ר"ל בעו"ה אף כי איסור חמור של תורה וניתנה להיות בכלל יהרג ואל יעבור ובעו"ה חכמי דור מחשי' וזהו היא אשר גורם אריכ' הגלות ואבדן הוד ישראל ועיני עוללה לנפשי מכל בני ישראל כי רבים חללים הפילה עון זה ועצומי' כל הרוגי' בעו"ה ואולי ירחם ה' להשיב לנו רוח חדש ולב טהור ויהי' ידינו רמות למחות אבן הטועי' הזה ולבער עון חמור כזה מישראל: סליק

אבל מותר להתייחד עמה. ודוקא אם אינה נאסרת עליו רק משום נדה דיש היתר לאסורה ואין יצרה תקפו כ"כ משא"כ אם זינת שנאסרה לבעלה עולמית אסרו לייחד וכדאיתא בסוטה דף ז' וכ"פ הרמב"ם כת"ק:

וכן ע"י זריקה מידו לידה. אבל על בגדיה משמע דמותר וכן מותר לנפוח נוצה או עפרורית מבגדיה ומ"מ המחמיר תע"ב ובתשובה הארכתי בזה:

לחם או קנקן. והיינו כשאין אוכלין ושותין ממנו דומיא דזי' פ"ח. כ"כ הפרישה והט"ז אבל באמת שם מבואר בב"י ובש"ע בהג"ה דגבי קנקן אע"פ ששותין ממנו אם אין דרכו להיות על השולחן הוי הפסק וכן מבואר לעיל כלל ע"ז דין ט' ע"ש:

במפה שלו. או שתגלה מעט מן השלחן ותתן קערה שלה עליו. ש"ך בשם דרשות הנשים:

אם אוכלת בקערה בפני עצמה. אבל אסור לאכול מקערה אחת אף שיש בקערה חתיכות קטנות והוא אוכל אחת והיא אוכלת אחת. אבל כשיש בקערה חתיכות גדולות וכל א' משים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד בלקיחתו מקערה. כ"כ הט"ז:

לא ישתה. ואף שחזר ומלאו אבל אם שתתה היא כל הכוס ומלאוהו נראה דמותר. ש"ך:

לא ישב במטה המיוחדת לה. וכ"ש לישן עליו. אבל היא משמע מדברי הפוסקים דמותרת לישן על מטה שלו משום דהיא לא מרגלא כדלעיל לענין שתיה וכן יש קצת ראיה מהא דכתבו הפוסקים דהיא מותרת לשתות כדאמרי' בפ"ק דשבת גבי עובדא דאליהו אכל ושתה עמי ולא אמרה אכלתי עמו ושתיתי עמו (ועיין בביאורי סמ"ג לאוין למהרש"ל) והתם נמי קאמר וישן עמי ועיין בס"ק ח' אכן הט"ז כתב דאף היא אסורה לישן על מטתו המיוחד לו ואין דבריו מוכרחים כלל וכתב עוד הט"ז מנגיעה שנוגע בסדין שהוא מלוכלך בדם אין איסור אע"פ שקצת נזהרין בזה ושבוש הוא עכ"ל. וכ"כ הדרישה ס"ס קצ"ג ונ"ל קצת ראיה לזה מהא דאיתא בתוס' סוף פ"ב דנדה דמותר לראות דמי אשתו ומבואר בש"ס וברמב"ם פ"ה מהא"ב שלוקח המטלית בידו ועושה צל בידו הרי דמותר ליגע ועיין בדרישה שכתב טעות המנהג מהיכן בא ע"ש:

לא יישן עמה. עיין בב"ח וט"ז שהעתיקו בשם ההג"ה באשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעל וזהרי מסדינין ששכב עליו איש אחר דאולי תתעבר מש"ז של אחר ואע"ג דהולד כשר שאין כאן ביאת איסור מ"מ יש להקפיד אהבחנה וגזירה שמא ישא אחותו מאביו משא"כ בנדה דליכא חשש כלל ע"כ ועי' בחלקת מחוקק בא"ה סי' א' ס"ק ח':

אפילו בעקבה. כן הוא בש"ס פ"ב דנדרים כל המסתכל בעקבה של אשה ה"ל בנים שאינם מהוגנים. אמר ר' יוסף ובאשתו נדה א"ר שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון נגד עקבה ע"כ וא"כ קשה על הטור שהוא כל' המחבר שכ' דה"ה מקומות המכוסים והלא שם קאמר דוקא עקבה. ומ"ש הב"י ושאר אחרונים דהטור סובר דכל מקומות המכוסים שבה בכלל מקום התורף וכ"כ הרשב"א בת"ה דמן העקב נלמד לכל מקום מכוסה עכ"ל אבל באמת גם זה תמוה דהא בש"ס מדקדק וקאמר דוקא במקום הטנופת שהוא מכוון נגד עקבה וגם ל' אפילו בעקבה שכתב הטור אינו מדוקדק לכאורה. לכן נ"ל פשוט דדעת הרשב"א והטור דריש לקיש לא קאי כלל אמלתא דרב יוסף ותרוייהו פליגא בפירושא דברייתא דרב יוסף מוקי ברייתא בעקבה ממש ובאשתו נדה וריש לקיש מפרש הברייתא בסתם אשה אפי' אינו נדה ומה עקבה מקום הטנופת. נמצא דלרב יוסף עקבה ממש קאמר ואפ"ה אסור להסתכל כיון שהוא מקום המכוסה וה"ה לכל המקומות המכוסות וכן מצאתי בספר בעל הנפש להראב"ד דף מ"ט ע"א שפי' כן הסוגיא דשמעתא ומסיק וכתב וז"ל ונקטינן כתרוייהו להחמיר דאסור להסתכל בעקב אשתו נדה ומן העקב נלמוד כל מקום המכוסה שבה ואסור להסתכל במקום הטנופת אע"פ שאינה נדה עכ"ל. וזה נראה ג"כ דעת הרשב"א והטור נמצא דדבריהם נכונים וברורים ואין אנו צריכין לדחוקים של הב"י והב"ח והדרישה בזה עיין שם:

זוכרים תמיד שהיא נדה. וכן הוא ל' הטור ולא ידעתי מאין יצא להם טעם זה הלא הטעם מפורש להדיא בש"ס ס"פ אע"פ כדי שלא תתגנה על בעלה ופירש"י בימי טהרה אם לובשת בגדים שלבשתה בימי נדתה עכ"ל ותמיהא גדולה היא על כל האחרונים שלא הרגישו בזה על הטור ויש כמה נפקותות לדינא בין השני הטעמים וצ"ע. (וזכירה זו למה דלא צריכין היכר אא"כ שיש איזה הרגל וחבה וקירוב דעת) ונראה פשוט דלכל הטעמים אם יש לה בגדים מיוחדים אפי' נאים ומקושטים שמותרת להלבישם ואע"ג דקאמר שם בש"ס מותר בלאו' (פי' בגדים ישנים ובלואים) לאשה שמתכסה בהן בימי נדתה היינו שהבעל אינו מחוייב לתת לה בגדים חשובים להתכסה בהם בימי נדתה אבל אם יש לה פשיטא דמותרת להלבישם וזהו בכלל מ"ש בסעיף ט' דהתירו לה להתקשט בימי נדתה והוא פשוט דלא כמ"ש מהרש"ל בביאורו לסמ"ג לאוין דף פ' ע"א דאין הלכה כר"ע דמתיר להתקשט ומצינו בדברי רבותינו שלא תתקשט האשה בימי נדתה ויש לה בגדים מיוחדים לנדתה כדלעיל כהל' אישות עכ"ל ובאמת כל זה אינו דבגדים מיוחדים לאו מטעם שלא תתקשט הוא ועיין בש"ד שפסק ג"כ שלא תתקשט האשה ועיין ס"ק י"א:

שלא תתגנה על בעלה. ואע"ג דקאמר בש"ס עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה ומשמע מדקדוק לשון הש"ס דר"ע אזיל לשיטתו בסוף גיטין דאמר אפי' מצא אחרת נאה ממנה יגרשנה ע"כ מתיר כאן להתקשט וא"כ אנן דלא קי"ל לענין גטין כוותיה א"כ יהא אסורה להתקשט וצ"ל דהרמב"ם והטור וסייעתם סוברים דאף דר"ע דקאמר הכי אזיל לשיטתו מ"מ אף בלא האי טעמא דיגרשנה מ"מ מותר להתקשט כדי שלא תתגנה על בעלה וכה"ג מצינו כמה פעמים בש"ס (ועיין בס"ק יו"ד) ועיקר הטעם דנדה לשבעה הוא כדי שלא יהא רגיל וקץ בה וכמ"ש לעיל בסי' קפ"ג ע"ש וק"ל. שוב מצאתי בלחם חמודות ס"פ התינוקת דף ש"ג ע"ג הרגיש ג"כ בזה ותירץ דאע"ג דאנן קי"ל דאסור לגרש במצא אחרת נאה ממנה מ"מ יש לחוש ע"י שתתגנה ישים לה עלילות דברים עד שיגרשנה עכ"ל:

חוץ ממזיגת הכוס. ועי' בב"ח וש"ך שכתבו דה"ה ליתן הקערה על השולחן אסורה בימי נדתה ודוקא קערה המיוחדת לבעלה לבד אבל לא כשבני בית אוכלים ממנה וכ"כ הבאר שבע דף קי"ב ע"ב והט"ז כתב מדלא אמרי' רק חוץ ממזיגת הכוס ולא אמר גם כן תיקן המאכל אלא ודאי דחכמים ידעו שאין בזה קירוב דעת רק מעשה עבדות:

ליצוק לו מים. ובכלל זה ג"כ שאסורה ליצוק מים בתוך הכיור שיש בו נקב למטה בשעה שרוחץ ממנו אבל מותרת ליתן מים בכלי והוא ירחץ אח"כ. כ"כ הט"ז וע' בש"ך שכ' בשם דרשות הנשים לאסור כה"ג:

ויש להחמיר. כל האחרונים קוראים תגר על מנהג זה שהוא מנהג בטעות וכ' הש"ך בשם הראב"ן שנהגו שלא לאכול עמה עד כלו' ז' נקיים והוא כשר ונאה דשוב ליכא כאן הרגל עבירה אלא הרגל מצוה כיון דיכולה לטבול לא שביק היתירא ואכיל איסורא:

אם בעלה רופא. הבית יוסף אזיל לשיטתו שכתב על תשובת הרמב"ן שבסימן קכ"ז וז"ל אף דמשמע בדבריו דאם החולי מסוכן ואין שם רופאים אחרים דשרי משום פקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש בו פקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע וצ"ע עכ"ל הב"י והש"ך השיג על הב"י בזה וכתב וז"ל ואין נראה דודאי אף לרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחבת ביאה משא"כ הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה אפי' א"א או עובדת כוכבים אף שיש רופאים עובדי כוכבים אלא הדבר פשוט כמ"ש עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דמ"מ כיון דלהרמב"ם אסור מדאורייתא כל שנהנה מנגיעתה בקירוב בשר א"כ אפשר דאסור למשש לה הדפק דקרוב הדבר לבוא לידי איסור דאורייתא וכן משמע בתשובת הרמב"ן עצמו שם דלמאן דאמר דכל קריבה אסור דאורייתא (והוא כדעת הרמב"ם) יש להחמיר בזה גם מ"ש הש"ך וכן המנהג פשוט וכו' אין זו ראיה כלל דיותר יש לחוש באשתו נדה שלבו גס מבאשה אחרת וכמ"ש בתשובת הרשב"א סימן אלף קפ"ח ובהג"ה בש"ע בא"ה סימן כ"א והרב שהכריע שלא כדעת הב"י סומך עצמו על הגהת ש"ד והגהת מיימוני דמתיר וכמ"ש בד"מ ע"ש: