שולחן ערוך, יורה דעה קס״ד: הממשכן שדה לא יחכירנו: ובו ה' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

הממשכן שדה לא יחכירנו: ובו ה' סעיפים:
מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא: הגה ובלבד שלא התנה מתחילה על כך (ריב"ש סי' ש"ה) וגם שכבר החזיק המלוה בשדה אבל בלאו הכי לכולי עלמא אסור (ב"י סימן קע"ב בשם תשובת רשב"א):

ב

משכנתא דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה (וע"ל סימן קע"ב):

ג

מותר למכור שדהו לאחד ולהתנות עמו שיחכירנו (פי' החוכר הוא איש שמקבל עליו שדה חבירו לעבדה בתנאי שיתן לבעל כך וכך פירות בין יעשה השדה פירות בין לא יעשה) לו אח"כ:

ד

הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאת בדיינים: הגה ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא (ב"י לדעת הרא"ש וטור ורש"י ותוס' ותלמידי רשב"א וראב"ד מביאם ב"י בח"מ סימן ר"ז ס"ס י"ג) וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ב אבל מה שאכל לאחר שלש שנים צריך להחזיר וכן עיקר:

א

יחזור. כתב הש"ך אפילו כתוב בשטר ששהתה ביד המלוה זמן רב קודם שהחכירהו ללוה ואפילו האמת נמי הכי אסור ואם שכר משמע דעת המחבר כהפוסקים דר"ק הוא:

ב

דסורא. דהיינו שהשכין לו באופן שלא יצטרך לפדות ממנו אלא יאכל איזה שנים ויחזירנו בחנם דבזה אין שם הלואה עליו אלא שכירות וכתב ב"י בשם תלמידי רשב"א דאף בסתם משכנתא אם בא אחר ושכרה מהמלוה יכול בעל השדה לשכור ממנו כיון דאפסקיה אחר אבל בתשובת רשב"א שמביא ב"י אח"כ משמע דאפילו אחר באמצע אסור:

ג

ולהשכיר. וסיים הריטב"א ואפילו לא נחית המלוה לתוך המשכנתא כלל וכן קבלתי ממורי הרב אבל הט"ז כתב דכל שלא החזיק המלוה בשדה לא קנאה והוי הלואה בעלמא והמחבר דכתב דוקא האי דינא במשכנתא דסורא קאי לפי דעה ראשונה שבס"א שכתב סתם ממושכנת דמשמע אפילו במשכנתא דסורא ע"ז כתב כאן דמ"מ אי אפסקיה אחר שרי עכ"ל:

ד

ולהתנות. כתב הט"ז ופשוט הוא דגם כאן צריך שיקנה הלוקח הבית תחלה בקנין גמור כדרך שהמכירה נקנית בעלמא דאל"כ הוי כהלואה ואסור:

ה

להחזיר. מפני שהיה סבור שנחלטה לו וכשנודע לו שלא קנאה מוציאה מידו דהוי מחילה בטעות אבל תוך ג' שנים לא הוי טעות שהרי בידו וברשותו היה להחזיר המעות למלוה וע"ל סי' קע"ד ובח"מ סי' ר"ז ס"י עכ"ל הש"ך:

א

מימרא דרבא דלית הלכתא כחכירי נרשאה וכו' ב"מ דף ס"ח:

ב

הריב"ש בתשובה אחרת ופי' משכנתא דסורא ע' בריש סי' קע"ב:

ג

תלמידי הרשב"א דכיון שחכרה אחר לא מוכחא מילתא דאדעתא דהכי אוזפיה:

ד

הריב"ש בתשו' כיון שגוף הבית קנוי למחכיר והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן החוכר:

ה

משנה שם דף ס"ה ע"ב וכשינויא בתרא שם בגמ' דף ס"ו ע"ב דמתניתין איירי בדאמר ליה מעכשיו:

ו

מימרא דרב נחמן שם וכפי' הרי"ף והרמב"ם בפ"ו מה"מ דאתוך ג' שנים נמי קאי וכרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה היא:

א

ויש מי כו'. כמ"ש תוס' שם ס"ז ב' ד"ה במשלם כו' והרא"ש שם דמשכנתא דסורא הוי כמכר ובמכר מותר כמ"ש בס"ג. ויש אוסרין אף במשכנתא דסורא ועריב"ש וב"י וכצ"ל לדעת הרי"ף דאינו מותר אלא במשכנתא דסורא וכמ"ש בסי' קע"ב וצ"ל דכאן במשכנתא דסורא איירי:

ב

ובלבד כו'. כנ"ל ס"ס שקדם וכ"ז כו':

ג

וגם כו'. כמש"ש בגמ' אימת קנאה כו':

ד

משכנתא כו'. שהריטב"א מתיר כה"ג בכל משכנתא ובתשובת הרשב"א והרא"ש אוסרים והכריע בבד"ה במשכנתא דסורא הואיל בלא"ה יש מתירים כנ"ל להתיר כה"ג:

ה

ואם אכלם כו'. עבה"ג וכפירושם במש"ש ס"ז א' עבד רבינא כו' משום רבית קצוצה הוא:

ו

וי"א כו'. הרא"ש שם אהא דר"נ וכן פירש"י שם ד"ה והדרא פירי כו' וכשיטת תוס' ס"ז א' ד"ה פירי כו' דמשום מחילה בטעות הוא ע"ש וכן ס"ל להרא"ש שם וער"ס קע"ב:

א

לא יחזור כו'. אפילו כתוב בשטר ששהתה בידה מלוה זמן רב קודם שהחכירהו ללוה. טור. פי' ואפילו האמת נמי הכי ששהתה זמן רב בידו אסור וכ"כ בפרישה ופשוט הוא:

א

וישכיר. ואם שכר משמע דעת המחבר כהפוסקים דר"ק הוא ולזה בסעיף ב' במשכנתא דסורא דוקא כתב שאם בא אחר לשכרה מותר להשכיר לבעל השדה ולא כ"כ בדין דהכא כדכתבו תלמידי רשב"א דאזיל לטעמיה שכתב בב"י דתלמידי רשב"א ס"ל דהכא הוי א"ר אבל למאן דס"ל דהוי ר"ק כי אפסקיה אחר סגי לאפוקי מר"ק אבל א"ר אכתי הוי אבל במשכנתא דסורא לכ"ע שרי וכ"כ בב"ה וע"ל סי' קע"ב:

א

במשכנתא דסורא. נתבאר ענינו בר"ס קע"ב:

א

מותר. וכן כתב הריטב"א וסיים בה אפי' לא נחת המלוה לתוך המשכנתא כלל וכן קבלתי ממורי הרב ע"כ כ"כ בב"ה:

א

מותר למכור כו'. עי' בתשובת מבי"ט ח"א סי' קכ"ג דף נ"ז מזה באריכות וע"ש גם בח"ב סי' רע"ג דף קכ"ז:

א

בענין שאין המקח קיים. כמבואר בח"מ סי' ר"ז ס"י וק"ק דשם כתב המחבר גם סברת י"א דלא הוי אלא א"ר וע"ש:

א

צריך להחזיר. מפני שהיה סבור שנחלטה לו וכשנודע לו שלא קנאה מוציאה מידו דהוי מחילה בטעות אבל תוך ג' שנים לא הוי טעות שהרי בידו וברשותו היה להחזיר המעות למלוה וע"ל סי' קע"ד ס"ק ד':

א

ממושכנת בידו. אפילו שנים הרבה וה"א שכבר קנאה לפירותיה אפילו הכי אסור להשכירה לו כיון שהוא לוה שלו ושקיל מיניה יותר ממה שהלוהו וכל שכן אם לא החזיק בה כלל המלוה דלא קנאה כלל ולא הוה כאן רק הלואה בעלמא הכי אמרי' בגמרא וזה פשיטא שאסור אפילו במשכנתא דסורא לכולי עלמא כמ"ש רמ"א בסמוך ובב"י הביא פלוגתא דלרש"י הוה רבית קצוצה ולרמב"ם אבק רבית ובסימן קע"ב סעיף ב' יתבאר להלכה אימתי הוה רבית קצוצה:

ב

לבעל השדה. וכתב ב"י בשם תלמידי רשב"א דאם בא אחר לשכרה מהמלוה יכול בעל השדה לשכור ממנו כיון דאפסקיה אחר שרי וכתב ד"מ אבל בתשובת רשב"א שמביא ב"י אח"כ משמע דאפי' אחר באמצע אסור וכן הוא לקמן סימן קע"ב בשם הרא"ש:

ג

במשכנתא דסורא. מבואר לקמן סימן קע"ב דהיינו שהשכין לו באופן שלא יצטרך לפדות ממנו אלא יאכל איזה שנים ויחזירנה בחנם דבזה אין שם הלואה עליו אלא שכירות:

ד

אם בא אחר כו'. תמוה הוא הא פסק בסעיף א' דיש מי שמתיר במשכנתא דסורא דהיינו אפילו ללוה עצמו ובלבוש כתב כאן דמיירי בלא החזיק המלוה בשדה ולא נראה לע"ד דכל שלא החזיק כלל בשדה לא קנאה והוה הלואה בעלמא כדאיתא בגמרא אימת קנאה דליהדר וליחכר ליה ובודאי לא מהני כאן מה שיפסיק אחר בין מלוה ללוה ותו דא"כ היה לו לש"ע לבאר כן בפירוש דמיירי בלא החזיק כיון שלא זכר תחילה שיש חילוק בזה אלא דרמ"א שבא אחריו זכרו על כן נראה לע"ד דבודאי קאי אדעה הראשונה שהתחיל בריש הסעיף מי שהיתה שדה ממושכנת כו' דמשמע אפילו במשכנתא דסורא וכ"פ בב"י להדיא דעל זה אמר כאן דמכל מקום אי אפסקינהו אחר שרי לכולי עלמא והיינו אחר שהחזיק בה המלוה:

ה

מותר למכור. כיון שגוף הבית מכור לו לגמרי והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן השוכר ממנו ופשוט הוא גם כאן שצריך שיקנה הלוקח הבית תחילה בקנין גמור כדרך שהמכירה נקנית בעלמא דאם לא כן הוה כהלואה ואסור כן נ"ל:

ו

אבל מה שאכל לאחר ג' שנים כו'. שזהו אכל בגזל ומה שהניחו לאכול הוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה בכהאי גוונא:

א

(סימן קס"ד בש"ע סעיף א') מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזיר וישכיר אותה לבעל השדה. משמע דאלו לאחר שרי שהרי אין הרבית באה מיד לוה למלוה כמ"ש סי' ק"ס סי"ג. ועי' במ"ש שם וה"ה כאן דאם אינו דר בו ונותן לו דבר קצוב לכל שנה של זמן המשכונא ה"ל הוא כלוי ואסור וכמ"ש שם הט"ז וסברא זו הביא בב"י סי' קס"ח בשם בעה"ת והבאה"ט שם סי"ג ודלא כרבינו ירוחם בשם מורו ה"ר אברהם בן אסמעאל שמביא הב"י בסי' קע"ב גבי חכירת המשכונא דאם אחר מקבל עליו ליתן דבר קצוב לשנה למלוה דשדי כיון שאין הרבית באה מלוה למלוה וליתא ותימא על הב"י שהביאו בסתם וזה סותר למ"ש בסי' קס"ח בשם בעה"ת ע"ש אא"כ שדר בו ואז אינו כלוה שהרי בעד דירתו הוא נותן:

ב

(שם סעיף ד') הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות כו' הוי רבית קצוצה כו'. דקדק ברישא לומר ולא אמר מעכשיו כו' משום סיפא דאם אכלם הוי ר"ק. דאם היה אומר מעכשיו בענין שהמקח קיים לאחר ג' שנים למפרע אין זה רבית קצוצה אלא אבק רבית מה שאכל תוך ג' שנים שהרי הוא צד א' ברבית דצד הפדייה בא לידי רבית צד הב' שמא לא יפדה ונמצא הקרקע שלו למפרע ושלו אכל. וזה מבואר להדיא בפירש"י פא"נ (דף ס"ג) גבי עשה לו שדהו מכר בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור. וע"כ איירי שם במעכשיו דאל"כ אין כאן צד א' ברבית ולא הוה פליג ר' יהודה התם וכפירש"י להדיא (דף ס"ה) ע"ש. ועוד ראיה שהרי מסייע בברייתא שם (דף ס"ג) וכך היה ביתוס בן זונין עושה ע"פ חכמים. והיינו כמ"ש במשנה התם (דף ס"ה) ובש"ס מוקמינן להדיא דבמשנה איירי מעכשיו (בדף ס"ו ריש ע"ב) וע"ש בפרש"י דמוכח שם להדיא דבפלוגתא דר"י ורבנן במעכשיו איירי דלר"י לוקח אוכלן אלא שמ"ש שם רש"י וכ"כ הנמק"י ולרבנן משלשין הוא תמיה לכאורה דבהדיא אמרי ר' בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר (דף ס"ג) דלמה לא יאכלם המוכר כיון שאין לוקח חייב כלום למוכר ובשלמא גבי המוכר שדהו ונתן לו מקצת דמים ואמר לו לכי מייתית מותר המעות קני מעכשיו אסור לו לאכלם דשמא יביא מותר ונמצא אכלם בשביל שהמתין המוכר ללוקח משא"כ כאן שאין הלוקח חייב לו כלום והטור אף שכתב דאבק רבית הוא מ"מ דקדק לומר שלא אמר מעכשיו משום סיפא דמה שאכל לאחר שלש צריך להחזיר וכמ"ש הג"ה דזה דוקא כשלא אמר לו מעכשיו דאל"כ קנה לאחר שלש נמצא למדין בדין זה דהלוהו על שדהו דהמוכר לעולם מותר. ומש"ה לא הזכירו הט"ו משום דפשוט הוא והלוקח אסור לו לאכול בתוך ג' בכל ענין אפילו אמר לו מעכשיו אלא דבזה הוי אבק רבית דהוי צד אחד ברבית. וכן מבואר להדיא בתשובת הריב"ש שהביא הב"י ר"ס קע"ד ע"ש ובלא מעכשיו להמחבר הוי ר"ק ולהג"ה אב"ר ולאחר ג' במעכשיו קנה למפרע ואם יש עדיין פירות בעין יתנם ללוקח וכמ"ש סי' קע"ד ס"ה ע"ש. ואפשר לומר דאף רש"י ז"ל לא נתכוין לומר דמשלשין משום דאסור אף למוכר משום רבית אלא בא לומר שאם אין רצון הלוקח שיאכל המוכר שהרי אם לא יפדותו הרי הם שלו למפרע אמרינן משלשין אם לא יפדותו לזמנו הרי הם של לוקח וכך מצאתי להדיא במהר"ם שי"ף ז"ל. אבל צ"ע דמשמע מדברי המחבר כאן דצד א' אבק רבית הוא וכן איתא בתשובת הריב"ש שהביא הב"י ר"ס קע"ד וכן הביא הב"י בסי' קע"ז בשם תשובת הרשב"א דצד אחד אבק רבית הוא ותימא דבדין שפסק הט"ו ר"ס קע"ד מכר שדה לחבירו וא"ל לכשיהיו לו מעות תחזיר לי כתב שם דרבית קצוצה הוי והוא ג"כ מדברי הרמב"ם והרשב"א כמ"ש שם בב"י וכן בתשובת הריב"ש הנזכר כתב כן ותימא דבש"ס (דף ס"ה ע"ב) מבואר להדיא שדין זה הוא צד א' ברבית דשמא לא יהיו לו מעות ולא יחזיר לו הקרקע וכיון שכן האיך כתבו דהוי ר"ק וביותר סותרים דברי הרשב"א והריב"ש וצע"ג: וכן מוכח להדיא בש"ס דמגילה (דף כ"ז ע"ב) דמכירה על תנאי דאם ירצה יחזור ה"ל צד א' ברבית ע"ש. מיהו לפי' התוס' פא"נ (דף ס"ג ע"א ודף ס"ד ע"ב) משמע דלרבנן דר"י צד א' הוי דאורייתא ודו"ק. וכ"מ בסוגיא (דף ס"ז ע"א) אבל ד' הפוסקים הנזכר צ"ע:

ג

(שם בהג"ה) וי"א דמה שאכל תוך ג' לא הוי אלא אבק רבית כו' אבל מה שאכל לאחר ג' צריך להחזיר וכן עיקר. הטעם משום דהוי מחילה בטעות דסבור המוכר דלאחר ג' נתלטה ללוקח ואינו יודע דאסמכתא לא קניא ואי הוה יודע לא הוה מחיל ליה כמבואר בפוסקים. ונלענ"ד דאם היה המוכר קפיד בארעא דהיינו שמקפיד על מכירת קרקעותיו בסוף ג' שנים שלא למכרן כלל אפילו בשווין בזה קנה הלוקח הפירות שאכל וא"צ להחזיר לפי פי' הג"ה שהרי הוא מימרא דרב פפא בפ' א"נ (דף ס"ו ע"ב) אי קפיד בארעא ודאי קנה ופרש"י שם כמ"ש. ופסקו כן הרא"ש והטור והג"ה בח"מ סי' ר"ז ס"ט אלא שמיאנו בפירש"י מכח קושיא דמאי ראיה היא זו שאין חפץ עוד לפדותה וגמר ומקני דילמא מש"ה אין חושש למכור קרקעותיו בשוויו ולפדותה באותן המעות דידע דאסמכתא לא קניא ומפרשים דברי ר"פ בא"ע וא"כ אף לפי דברי התוספות והרא"ש הקרקע לא קני אבל הפירות שאכל ממ"נ א"צ להחזיר דאי לא ידע דאסמכתא לא קניא א"כ אפילו הקרקע היה קונה. ואת"ל שידע דאסמכתא לא קניא דמש"ה לא קנה הקרקע מ"מ הפירות א"צ להחזיר שהרי מחילה גמורה היא כיון שידע ושתק: