שולחן ערוך, יורה דעה קי״א: דין כלים טריפות שנתערבו בכשרות. ובו ז' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין כלים טריפות שנתערבו בכשרות. ובו ז' סעיפים:
שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ולפניו שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור אם החתיכה היא מאיסור דרבנן כגון שומנו של גיד ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאנו תולין לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של היתר ואפילו אם ההיתר שבקדרה אינה רבה על שלפניה וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה ונפל בה אחת מאלו השתי החתיכות ואין ידוע איזו היא אנו תולין דשל היתר נפלה אפילו אין ההיתר רבה על האיסור או אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן ויש שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ואין ידוע לאיזו נפלה גם בזו תולין להקל:

במה דברים אמורים שתולין בכל אלו להקל אפי' אין ההיתר רבה על האיסור שאין האיסור גם כן רבה על ההיתר אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל:

היה האיסור של תורה אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה:

היה ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מד"ת תולין להקל כיצד שתי קדרות אחת של בשר שחוטה ואחת של נבילה ונפלה חתיכת נבילה לתוך אחת מהן אם ההיתר שבקדרת ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבילה תולין להקל לפי שדבר תורה מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ששים היו שתי הקדירות ממין אחד והאיסור ממין אחר אין תולין להקל עד שירבה ההיתר ששים על האיסור:

היו כאן שתי קדרות של היתר ולפניהם שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו אסורות שתיהן אפילו באיסור דרבנן אם אין בשום אחת כדי לבטל האיסור אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות:

היו כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל אני אומר למקום איסור הראשון נפל גם השני אבל אם נפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל שתיהן אסורות: הגה ודוקא שאין ס' לבטל האיסור שנפל שם אבל אם היה ס' לבטל האיסור שנפל שם הוי כאילו לא נפל שם איסור כלל (ב"י בשם הרשב"א):

היו כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואין באחת כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפות לבטלו ולא עוד אלא אפי' אחת בבית וא' בעליה מצטרפות. והוא הדין אפילו למאה בד"א בששתיהן של אדם א' לפי שכל שהן של אדם אחד עתיד להתערב אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפות: הגה ויש מחמירים דאפי' באדם א' אין להקל ולצורך הפסד יש להתיר באדם א' ומיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו יחד דאז כבר נתבטל האיסור (בארוך כלל כ"ו בשם מהרי"ש):

כגון. וה"ה גבינה של עובד כוכבים וכיוצא בו אפילו איסור שיש לו עיקר בדאורייתא כ"כ הרשב"א:

רבה. כתב הנ"י דאפשר לענין איסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפילו באיסורי דרבנן בפחות מרוב. ופר"ח חולק:

החתיכות. כ' הש"ך אפילו אם החתיכות ראויות להתכבד דגם זה אינו אלא מדרבנן וה"ה בב' חתיכות וב' קדרות או ב' חתיכות וקדרה א' נמי מותר אפילו בחה"ל דהא מ"מ ה"ל ספקא דרבנן לקולא גם נראה דכאן מיירי דהשתי חתיכות היו ניכרות בפ"ע קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו תחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסורא בב' חתיכות כל אחד ואחד דיינינן ליה כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בדיני ספק ספיקא דין כ"א ופר"ח חולק:

דרבנן. כתב הט"ז ולכאורה יש להקשות על מ"ש בסימן זה דאם ספק נפל איסור דאורייתא מותר בשיעור דרבנן וזה סותר הכלל שאמרנו בסי' ס"ו ס"ד שבזה אין אנו מקילין אלא הוי כודאי דאורייתא ולק"מ דכאן ההיתר מכח שאני אומר לא נפל כלל איסור זה קיל טפי:

אבל. כ' הש"ך דזה לא מיירי אלא בשתי קדרות אבל בב' חתיכות וקדירה א' אפילו חתיכות האיסור רבה על הקדרה מותר וא"ל בחתיכה א' וב' קדירות היכא משכחת לה שיהא האיסור מרובה על ההיתר דאי ידעינן שהאיסור הוא רוב נבדוק בקדרה של היתר י"ל דמשכחת לה שפיר כשקדם וסלק האיסור קודם לכן (ובנה"כ תירץ עוד בענין אחר ע"ש) מיהו הרא"ה חולק וס"ל דאפילו בב' קדרות שרי אפילו האיסור רבה על ההיתר משום ספיקא דרבנן לקולא ע"ש עכ"ל (וט"ז מיישב בענין אחר):

שיתבטל. כלומר במין במינו דוקא סגי ברוב לחוד כדבסמוך ס"ד. ש"ך:

במינו. כתב הט"ז ה"ה מין במינו ואינו מינו דאמרינן סלק שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו (כדלעיל סי' צ"ח):

ששים. זה מיירי בחה"ל שמדרבנן לא מהני ס' מ"מ כאן בספק הקילו. ט"ז:

שתיהן. הטעם כיון שאתה אוסר עכ"פ א' מהן מאי חזית דאסרת להאי דילמת איפכא וע"כ שתיהן אסורות [הרשב"א] וע"ל סימן ק"ץ סמ"ג ולפ"ז משמע להדיא דאפילו ב' קדירות ההיתר אינן שוות אלא אחת מהן קטנה ואחת גדולה אין בידינו להתיר הגדולה ולומר האיסור לתוך הקטנה נפל. ש"ך:

מותרות. כ' הטור ואין חילוק בין אם שתי הקדירות של אדם אחד או של שני בני אדם והקשה הב"ח אמאי לא אמרינן דב' הקדירות מצטרפין לבטל כשהן של אדם אחד כדלקמן ס"ס זה ותירץ הש"ך דלא מיירי כלל הכא מדין צירוף ואפשר דמיירי הכא בהנך גווני דלא מהני לקמן צירוף וכתב עוד דנ"ל עיקר כרמב"ן דבשל שני בני אדם ובאו לשאול בזה אחר זה תולין להקל אפילו אין בשום א' מהן לבטל וכל זה דוקא באיסור דרבנן אבל באיסור דאוריית' לא אמרינן שאני אומר דספיקא דאוריית' לחומרא:

השני. כתב הב"ח דבזה קמ"ל דאפילו באיסור דאוריית' שרי והשיגו עליו הט"ז וש"ך דזה כלל גדול שאין אנו אומרים שאני אומר באיסור דאוריית':

אסורות. ואין אומרים למקום שנפל האיסור האחרון נפל גם הראשון אלא דינו כמו נפל איסור ואינו ידוע להיכן נפל. ש"ך:

מצטרפות. כתב הש"ך דבאו"ה כתב לחד תירוצא דוקא שאין באחד מהם לבטלו רק בשתיהן אבל יש באחד מהם לבטלו ואין בשני לבטלו אין אומרים בזה שהוא מותר מחמת שנכנס בספק שהרי אותו שיש בו כדי לבטל לא נכנס בספק כלל ונראה ברור דאפי' למאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים אפ"ה מצטרפות דלא אמרי' חנ"נ אלא היכא דידוע להיכן נפל אבל כאן דלא ידעינן אמרינן רואין כאלו היו מעורבים בתחלה בשעת נפילה ונכנס הכל בספק עכ"ל:

עתיד. כתבו הט"ז וש"ך ונראה דאפי' באדם א' אם ידוע בבירור שאינם עתידים להתערב כגון שא' של בשר והב' של חלב או שיש בא' דבר מתיקות ובשני דבר קיוהא כחומץ או בכה"ג אינם מצטרפין:

להתיר. כ' הט"ז וז"ל ולי נראה לתמוה על זה הפסק שכל מה שנכנס בספק מצטרף לבטלו אמאי פסק לעיל סי' ק"ה סט"ו ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות אמאי לא נימא דכולן מצטרפות לבטל:

שיערבנו. והט"ז חולק ע"ז ופסק שאף אם לא נתערבו כיון שמן התורה מותר ע"י ביטול ברוב רק מדרבנן צריך ס' וכיון שיש ספק לאיזה נפל ונכנסו שניהם בספק שניהם מצטרפין לבטל ומותר כ"א בפ"ע כיון שעתידי' להתערב חשבינן כאילו כבר נתערבו עכ"ל (וע' כ"ג):

טור בשם סת"ה מבריית' דשתי קדרו' אחת של תרומ' וכו' פסחים דף ט' ודף מ"ד ויבמות דף פב וכדמפרש שם

שם תספות פ"ט דתרומות

שם ממשנה דשתי קופוס פ"ז דתרומות משנה ה'

שם ממשמעות הגמרא יבמות דף כ"ב מדאקשה לר' יוחנן ממקוה שיש ב מ' סאה וכו'

שם בפסחים ובאידך דוכתי

ג"ז מהא דפסחים לעיל

שם וכדעת ר"ת כמו שציינתי לעיל בסימן צ"ח סעיף ב'

שם מסוגיא דגמרא בליטרא קציעות ביצה דף ד' ומשם ראיה מהתוספות

שם מטעם דלעיל ושכן הוא בתוספתא שם

שם מהתוספתא דתרומות

ג"ז שם מהתוספתא
(°) וטעמא משום דכיון דבשעה שנפ לא נודע באיזה מהם נפל ומחמת כן נאסרו לא יוציא שום אחד מהן מחזקתה בשביל האיסור שנפל באחרונה ב"י

שם ממשנה דליטרא קציעות פ"ד דתרומות משנה י'

ש מתוספתא דתרומו'

שם בשם ר' שמשון בפירוש המשנה מהירושלמי דמפרש טעמא כל העשוי להתערב כמעורב לדמי והביא גם הוא ראיה לזה מהתוספתא:

אם החתיכה כו'. כמ"ש בשתי מדוכות בפ"ג דפסחים (מ"ד א') ופ"ו דנזיר בתרומת תבלין דרבנן ובשתי קופות שם ושם ופ"א דפסחים בתרומה בזה"ז דרבנן:

כגון שומנו כו' פ' ג"ה צ"ב ב':

ואפי' אם כו'. פרק הערל (פ"ב א') כר' יוחנן:

וכן הדין אם כו'. תוספתא ספ"ח דתרומות ושם כל הג' בבות אלו היו לפניו שתי קדרות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניו מדוכה אחת של תרומה נתן לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נתן הרי אני אומר לתוך של תרומה נתן היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניו קדירה אחת של חולין נתן מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן נתן הריני אומר מתוך של חולין היו לפניו שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה נתן משתיהן ואינו יודע אם מזו לתוך זו ואם מתוך זו לתוך זו הריני אומר תרומה לתוך תרומה נתן וחולין לתוך חולין נתן ואם היה טבל ומעשר ראשון ומעשר שני ה"ז אסור שלא התירו ספק דימוע אלא בדבר שיש לו מתירין ר"ל דוקא תולין תרומה לתוך תרומה נפלה אבל אם א' טבל וא' חולין אין תולין לתוך טבל נפלה התרומה שאין תולין אלא במקום שאין אוסר כלל:

או אם כו'. מתני' פ"ד דתרומות ותוספתא הנ"ל ובפ"ו שם:

בד"א כו' פ' הערל (פ"ב ב') וסבר ר"י בדרבנן כו' לא דלא כו':

היה האיסור כו'. פ"א (ט"י) ופ"ג דפסחים ופ"ו דנזיר:

היה ההיתר כו'. יבמות שם וסבר ר"י כו' ואר"י אע"פ כו':

כיצד כו'. אע"ג שהוא ד"ת כיון שהשיעור דרבנן כמ"ש בפ"ג דפסחים ופ"ו דנזיר איתביה שתי מדוכות כו' ואי אמרת כו' איתביה כו' אלמא דס"ד בתרומה דאורייתא ואפ"ה אי כזית בא"פ דרבנן ניחא:

שד"ת כו'. פרק התערובות (ע"ח. ע"ט):

אלא כו'. פנ"ה (צ"ז ב'):

היו שתי כו'. עתוס' פ"ג דפסחים שם ד"ה איתביה כו' ואור"י כו' אלמא במין בשא"מ לא מהני רביה כ"ז שאסור מדאורייתא וקי"ל דמין בשא"מ בטעמא מדאורייתא כמ"ש בפ' התערובות (שם) וכלל הענין שאין תולין אלא היכא שמותר מדאורייתא:

היו שתי כו'. ור"ל במקום שאין מצטרפין כגון שתי מגורות בשתי עליות כמ"ש בס"ז וכיוצא בו כמ"ש בירושלמי פ"ד את אמר קופות מעלות ומגורות אינן מעלות היאך עבידא שתי מגורות בשתי עליות ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן שתיהן אסורות וכן לענין מקוה בתוספתא דמקואות פ"ב והביאה הר"ש פ"ב שתי מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול בא' מהן כו' ועס"ז:

ואפי' באיסור דרבנן. ממתני' פ"ד דתרומות ליטרא קציעות כו' ואסורים כולם כמ"ש בריש י"ט (ד' א'):

אבל אם יש כו'. תוספתא שם (בפ"ו דתרומות) בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה ושם (בפ"ב דמקואות) אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעים סאה הריני אומר לתוך של ארבעים נפלו:

היו כאן כו'. שם וירושלמי ספ"ד שתי קופות בזו ארבעים סאה ובזו ארבעים סאה נפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן וידוע כו' ואח"כ נפלה שניה ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה שם נפלה שניה נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה ואח"כ נפלה שניה וידוע לאיזה מהן נפלה אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה שניה שם נפלה ראשונה ושם שני מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך א' מהן וידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ נפלו שניים ואין ידוע לאיזה מהן נפלו הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים נפלו שלשה לוגין לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ נפלו שניים וידוע לאיזה מהן נפלו אין יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים שם נפלו ראשונים ועסי' ר"א סעיף ס"ח ע"ב ע"ג

ודוקא כו'. כנ"ל שאין תולין אלא במקום שאין אוסר כמ"ש בתוספתא הנ"ל ושם ספ"ו ואם היה טבל כו' שלא התירו ספק כו' כנ"ל או במקום שאסור מכבר כמ"ש בפ"ו שם אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת הריני אומר לתוך של מדומעת נפלה נקט דוקא שהיא מדומעת וכן במקואות שם אחד שאוב וא' שאינה שאוב הריני אומר לתוך של שאוב נפלו וכמה ברייתות בפ"ו דתרומות שם:

היו כאן כו'. מתני' ספ"ד דתרומות שתי קופות ושתי מגורות כו':

ולא עוד כו'. תוספתא פ"ו וירושלמי פ"ד שתי קופות בשתי עליות ושתי מגורות בעליה אחת ואמר בירושלמי שם אבל שתי מגורות בשתי עליות לא מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות וכ' ר"ש שם ולפי טעם זה היינו בששתיהן של אדם אחר שדרכן להתפנות ולהתערב וניחא השתא הא דתני בתוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך של מאה נפלה ומאי נ"מ אלא משום ב' גברי איצטריך. וכ"ז שתולין להקל במותר מן התורה וכמ"ש בס' הקודמים וכן אמרו (שם) בירושלמי על הברייתא דריש י"ט דרסה בעיגול כו' ד"ה יעלו כו' א"ר אבין וצריך שיהא בכל אחת שני ליטרין וכ"ש כדי שתיבטל ברוב ר"ל עם הליטרא ואף שהוא איסור דרבנן י"ל דס"ל כר"ל בפ' הערל (פ"ב א') דאפילו בדרבנן צריך רביה ולר"י סגי בשני ליטרין מ"מ בדאורייתא צריך שיהא מותר יבש ביבש ברוב ומין בשא"מ לח בלח בס' וכאן במין במינו ברוב כנ"ל:

ויש כו'. כדעת הרא"ה דאפילו מין במינו בלח בלח לא אלא ביבש ביבש או באיסורי ושיעורי דרבנן ועש"ך ס"ק כ':

ומיהו כו'. בירושלמי שם לא משמע כן דאמרינן ר"ז ר' חייא בשם ר' שמעון היו לפניו שתי קופות בזו חמשים סאה ובזו חמשים סאה ונפלה סאה תרומה לתוך אחד מהן ואינו יודע לאיזה מהן נפלה רצה להעלות מזו מעלה רצה להעלות מזו מעלה מחצה מזו ומחצה מזו מעלה וכן שני מקואות כו' אלמא בשלא נתערב מיירי אלא לצאת ידי המחמירין כיון שאפשר ויוצא אף ידי המחמירין ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה דהא מצטרפין ביבש אלא בלח ה"מ דלא מצטרף שהוא ירגיש טעם באכילתו או ראוי לנ"ט וכיון שמערב קודם שיאכל מותר וכמ"ש בירושלמי פ"ד דתרומות על מתני' תאנים שחורות מעלין את הלבנות כו' ואמר שכולל ומתיר וכן חטין טוחן ומתיר:

א) [סעיף א'] שתי קדירות א' של היתר וא' של איסור וכו' אם החתיכה היא מאיסור דרבנן וכו' דספק דרבנן ק"ל לקולא. ש"ך סק"א. לה"פ או' א' שו"ג או' א' בי"צ ח"א בעמ"ז או' ב' ולפ"ז דבר שיל"מ לא אמרינן ספיקו לקולא. שפ"ד או' א' ער"ה סוף או' א' ועיין לעיל סי' ק"י או' קל"ה.

ב) שם. כגון שומנו של גיד. וגבינה של עכו"ם וכיוצא בו אפי' באיסורין שיש להם עיקר בדאו' הרשב"א בתה"ב הארוך. ש"ך סק"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ב' פר"ח או' א' פר"ת או' א' לה"פ או' ב' בל"י או' א' כריתי או' א' חו"ד או' א' שו"ג או' א' בי"צ ח"א או' א' ערוך השלחן או' ה'.

ג) שם. שאנו תולין לומר האיסור נפל לתוך האיסור וכו' וה"ה אם היו ב' קדרות א' של היתר וא' של איסור ולפניהם ב' כפות ב"י אחת של איסור וא' של היתר ג"כ דינא הכי דבלוע ב"י הוא כמו גוף האיסור לכל דינא. ביה"ל או' א' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' בי"צ שם בעמ"ז או' ה' זב"צ או' ג'.

ד) שם. ואפי' אם ההיתר שבקדרה אינה רבה וכו' ואפשר דלענין איסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפי' באיסורי דרבנן בפחות מרוב דהיינו עד שיהא בהיתר רוב נגד האיסור שנפל בו. נ"י פ' הערל. ד"מ או' א' ש"ך סק"ג. כנה"ג שם או' ג' בל"י או' ג' וכתב וכן יש להחמיר דלא כפר"ח או' ב' שמיקל. וכ"כ הפר"ת או' א' דלא כפר"ח. חו"ד או' ב' זב"צ או' ד'.

ה) ובדבר שיל"מ ודאי אין תולין. כריתי או' ג' ערוך השלחן שם. ועיין לעיל סי' ק"י או' קל"ב ובדיני ס"ס או' ל'.

ו) ואם היו ב' קדרות מלאות חלב א' היתר וא' איסור ונפל בשר בצונן לאחד מהם ושהה מעל"ע וסלקוהו ואינו יודע באיזה היה מותר דכבוש מדרבנן ואמרינן שאני אומר ומ"מ אסור להרתיח החלב אח"כ ולאכול צונן הוא דמישתרי דאם לא כן הוי איסור תורה ולא אמרינן שאני אומר ומה בכך דהוה תחלה דרבנן. שפ"ד או' ג' ועיין לעיל סי' פ"ז או' י"ב.

ז) שם. וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדרה א' של בשר שחוטה ונפל בה א' מאלו הב' החתיכות וכו' נראה דכאן מיירי דהב' חתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו מתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסור בב' חתיכות כל א' וא' דיינינן ליה כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. ש"ך סק"ד. כנה"ג בהגה"ט או' ה' ישי"ע או' א' חו"ד או' ג' אמנם הפר"ח או' ג' חלק על דברי הש"ך הנז' וסיים דאף באתחזק איסורא ספקא דרבנן לקולא וא"כ הכא בכל גוונא מיירי בין שניכרות החתיכות ובין שאינם ניכרות ואף דאתחזק איסורא תלינן לקולא יעו"ש. וכן הסכים הפר"ת או' ב' פליתי או' ב' וכריתי או' ד' לה"פ או' ה' בל"י או' ד' שפ"ד או' ד' וכ"כ בית מאיר בקו' דיני קבוע דף ל"ח ע"א בראש העמוד על דברי הפר"ח הנז' דהדין עמו. וכ"פ חכ"א כלל ס"ד או' ד' וכתב ולכן אע"ג דלענין לאכול החתיכות שניהם אסורות מ"מ הקדרה מותר ומוקמינן הקדרה על חזקתה עכ"ד. וע"כ לכתחלה יש לחוש לדברי הש"ך ודעמיה ובמקום הפסד יש להקל.

ח) אם נתערבו הב' חתיכות ונפל א' מהב' חתיכות ונתערב בחתיכה אחרת וחתיכה א' נשארה במקומה אותה חתיכה הנשארת אסורה והשנים שנתערבו כשרים. חו"ד או' ג' ובביאור או' א' והיינו אם לא נודע אותה חתיכה שנפלה לתוך חתיכה של היתר כגון ששניהם שוים.

ט) שם. ונפל בה א' מאלו הב' חתיכות וכו' תולין להקל. אפי' אם החתיכה ר"ל דמה"ת גם היא בטילה אלא שרבנן אמרו שחתיכה הר"ל אינה בטילה ובספק כזה לא אמרו. נ"י פ' הערל. פרישה או' ד' ט"ז סק"ה. ש"ך סק"ה. כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. פר"ח או' ב' פר"ת או' א' לה"פ או' ו' בל"י או' ה' כריתי או' י"א. חו"ד או' ג' שו"ג או' י"א. בי"צ חלק א' או' ב' וכן בכל הג' דינים שהזכיר הש"ע תלינן לקולא אף בחתיכה הר"ל. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שו"ג שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ט'.

י) קדרה א' של היתר ולפניו איסור (דרבנן) ואינו יודע אם נפל לתוכה או לאו מותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא. מש"ז סוף או' א'.

יא) ואם קדרה א' של היתר ולפניו איסור דרבנן ונאבד ואין ידוע אם נפל לקדרה אם לא נתעסק בחתיכה לא נחזיק ריעותא אבל אם נתעסק סמוך לקדרה נראה דאסור. חכ"א כלל ס"ד או' ז'.

יב) היו כאן ב' קדרות איסור והיתר וב' חתיכות איסור תורה והיתר ונפל א' מהם לקדרה ואין ידוע לאיזו נראה להתיר באיסור תורה מס"ס שמא לאיסור נפלה ואת"ל להיתר שמא היתר היה וצ"ע. מש"ז שם. ואם יש עוד איזה צדדים יש להקל.

יג) ודע דהא דק"ל בדין קדרה ובשני חתיכות (היינו בחלוקה ב' שכתב הש"ע) דתלינן להקל דשל היתר נפלה אם החתיכה הנשארת נמי נפלה למקום אחר של היתר בההיא נמי תלינן לקולא ומיהו מסתברא לן דדוקא בשנאכל התערובת הראשון א"נ בשני בני אדם ובזה אחר זה אבל אי איתנהו לתערובות בעין והם של אדם א' א"נ בשני בני אדם ובאין כאחת אסורות שניהם. פר"ח סוף או' ד' לה"פ או' ז' בל"י או' ו' שפ"ד או' ה' זב"צ או' י"א.

יד) וה"ד שכבר נאכל קודם שנולד הספק בשני אבל אם נאכל אחר שנולד ספק בשתיהן אף שעדין לא שאל אלינו ובשעת שאלה כבר נאכל אחת מ"מ כיון שנולד ספק על שניהם ואלו היה שואל באותו פעם היינו אוסרים שניהם אף עכשיו אסור. חו"ד בביאו' או' ג' זב"צ או' י"ב.

טו) ואם השני חתיכות נפלו לקדרה א' א"צ לשער כדי לבטל אלא כנגד הקטנה שבשניהם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם. והיינו לשיטתיה דהפר"ח שכתבנו לעיל או' ז' שחולק על הש"ך יעו"ש שפ"ד שם.

טז) [סעיף ב'] במה דברים אמורים שתולין בכל אלו להקל וכו' אבל אם האיסור רבה אין תולין להקל. ויש חולקים על דברי הש"ע הנז' וסברי דבקדרה א' וב' חתיכות דליכא ודאי נפילת איסור אפי' אם האיסור רבה על ההיתר מותר. ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגה"ט או' ו' פר"ח או' ד' פר"ת או' ג' לה"פ או' ח' ער"ה או' ג' חו"ד או' ה' אמנם הבל"י סוף או' ו' פסק כדברי הש"ע דדוקא בשוים הם כשרים ולא כשהוא רבה. וכ"נ דעת ישי"ע או' ג' ואו' ד' שכתב לתרץ קושית האחרונים וכ"נ דעת הפליתי סוף או' ד' וא"כ כיון דבדברי האחרונים איכא פלוגתא והש"ע פסק להחמיר נקטינן כפסק הש"ע.

טוב) שם. אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל. ואין להקשות בחתיכה א' ושני קדרות היכי משכחת לה שיהא האיסור מרובה על ההיתר דאי ידעינן שהאיסור הוא רוב נבדוק בקדרה של היתר וי"ל דמשכחת לה שפיר כשקדם וסילק האיסור קודם לכן. ש"ך סק"ז. א"נ שנצטמק הרבה הקדרה ואינו יודע אם נצטמק האיסור או שמה שנצטמק היה מן ההיתר. פר"ח או' ו' לה"פ או' ט' ועיין עוד בט"ז סק"ב.

חי) ואם יש לפנינו שתי חתיכות א' של היתר וא' של איסור והיה כאן קדרה א' של איסור ונפלה א' משני חתיכות לתוכה ואין ידוע איזו היא תלינן לקולא שחתיכת האיסור נפל לתוכה והחתיכה הנשארת מותרת באכילה. פר"ח או' ה' אמנם הפר"ת סוף או' ג' חלק על דברי הפר"ח הנז' וכתב דהחתיכה הנשארת היא אסורה. וכן חלק עליו החו"ד בביאו' סוף או' א' שפ"ד או' ז' בית מאיר סוף סעי' ב' וכן הסכים זב"צ סוף או' ט"ו.

יט) ומיהו אם היו החתיכות ניכרות מקודם שנתערבו הכשרה והאסורה ואחר שנפלה א' מהם לתוך האיסור נסתפק בחתיכה הנשארת אם יש להתיר החתיכה הנשארת השפ"ד שם הניח בצ"ע אבל ממ"ש שם בית מאיר ליישב דברי הפר"ח שהתיר אפשר דאיירי שהיו ניכרות בעודם זה אצל זה וכו' משמע דאם היו ניכרות מקודם ואחר שנפלה נסתפק לו שהחתיכה הנשארת מותרת וכ"מ מדברי החו"ד שם שכתב טעם האיסור מפני שנתערבו חד בחד קודם נפילה ואתחזק איסורא משמע הא אם היו ניכרים קודם נפילה ואחר נפילה נסתפק לו הנשארת מותרת והב"ד זב"צ או' ט"ז וכתב דיש להתיר בהפ"מ ולי נראה דכיון דליכא ראיה בהדיא כ"א ממשמעות והשפ"ד הניח בצ"ע אין להתיר אפי' בהפ"מ אלא א"כ יש עוד איזה צדדין של היתר. ודע דכ"ז איירי בחתיכת איסור דרבנן דאיירי ביה הש"ע.

ך) [סעיף ג'] היה האיסור של תורה אין תולין להקל וכו' עד שיהא ההיתר רבה על האיסור וכו' כלומר במין במינו דוקא סגי ברוב לחוד כדבסמוך סעי' ד' ש"ך סק"ח. לה"פ או' יו"ד. שפ"ד או' ח' חכ"א כלל ס"ד או' ח' בי"צ ח"א או' ה'.

כא) שם. כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה. ר"ל על חד תרי דבדאו' הכי מתבטל חד בתרי אפי' לח בלח שנאמר אחרי רבים להטות ואע"ג דמדרבנן בעינן ס' שאני הכא דאינו ודאי איסור אלא ספק תערובת דדילמא איסור לתוך איסור נפל. שו"ג או' ט' ומיהו מ"ש על חד תרי הוא לאו דוקא דהא כתב בסעי' ד' רבה קצת אלא ר"ל רוב וכן הוא לעיל סי' ק"ט סעי' א' דמ"ש שם הש"ע חד בתרי פירשו האחרונים היינו רוב וכמ"ש בדברינו לשם או' ט' יעו"ש.

כב) [סעיף ד'] היה ההיתר רבה על האיסור וכו' כיצד שתי קדרות וכו' ונפלה חתיכת נבילה לתוך א' מהם וכו' צריך לדעת למה בסעי' א' באיסור דרבנן נקט ג' חלוקות וכאן באיסור תורה לא כתב כ"א חלוקה א' ולא עוד אלא שכתב חלוקה ג' של איסור דרבנן והפרישה מתרץ לה דשתי קדרות וחתיכה א' היא יותר חידוש ולכן נקט המחודשת וכ"ש האחרות וכ"כ דמש"א ול"נ דודאי נקט חלוקה זו וכ"ש האחרות אבל לא מטעם הפרישה אלא מטעם אחר דהיה מקום להקל בחלוקה זו אפי' באיסור תורה קמ"ל דלא. כנה"ג בהגה"ט או' ט' יעו"ש.

כג) שם. לפי שדבר תורה מין במינו בטל ברוב וכו' ה"ה מין במינו ואינו מינו דאמרינן סלק שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדאיתא סי' צ"ח. ט"ז סק"ג. פרישה או' ה' כנה"ג שם או' י"ב. לה"פ או' י"א. בל"י או' ח' חו"ד או' ו' בי"צ ח"א בעמ"ז או' י"ז.

כד) שם. היו שתי הקדרות ממין אחד וכו' לאו דוקא דב' הקדרות ממין א' אלא כלומר שהאיסור אינו ממין ההיתר. ב"ח. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ט. כנה"ג שם או' י"ג. פר"ח או' ח' לה"פ או' י"ג. בל"י או' ט' בי"צ שם בעמ"ז או' ך' וה"ה נמי אם קדרת האיסור אינו מינו של קדרת ההיתר ואין ידוע להיכן נפל הו"ל ספיקא דאו' ש"ך שם. לה"פ שם. זב"צ או' י"ט.

כה) שם. היו ב' הקדרות ממין אחד וכו' וה"ה בקדרה א' וב' חתיכות וחתיכת האיסור אינו מינו של הקדרה הו"ל ספיקא דאו' ולחומרא. ש"ך סק"י. כנה"ג שם או' ט"ו. פר"ח או' ט' לה"פ או' י"ב. בל"י שם. כריתי או' יו"ד. בי"צ שם בעמ"ז או' י"ט. וכ"ש בב' קדרות וב' חתיכות וחתיכת האיסור אינו מינו של קדירת ההיתר. פר"ח שם. לה"פ שם.

כו) שם. והאיסור ממין אחר וכו' וכגון שנפרך לחתיכות דקות ואינו ניכר דאל"כ יתוודע האיסור. פרישה או' ו' זב"צ או' כ"א.

כז) שם. עד שירבה ההיתר ששים וכו' זה מיירי בחתיכה הר"ל שמדרבנן לא מהני ס' ומ"מ כאן בספק הקלו. כ"ה בהר"ן סוף פ' הערל. ט"ז סק"ה. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' י"ד. בל"י או' יו"ד. כריתי או' י"א. חו"ד או' ז' בי"צ שם סוף או' ה' ובעמ"ז או' כ"א.

כח) חתיכה א' ספק איסור שנפלה בקדרה א' של היתר אפי' יש רוב אסור דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא אם הספק עצמו דרבנן אבל אם גוף האיסור ספק דאו' ומצד התערובת הוא דהוי דרבנן לא חשיב ספק דרבנן. ער"ה או' ד'.

כט) [סעיף ה'] היו כאן שתי קדרות של היתר וכו' ונפלה א' לתוך זו וא' לתוך זו אסורות שתיהן אפי' באיסור דרבנן וכו' לפי שאין אנו אומרים שאני אומר אלא היכא שאנו תולין את האיסור באיסור ואין אנו אוסרין את האיסור יותר ממה שהיה כבר אבל כאן ששתיהן של היתר אם אתה תולה האיסור בא' ומתיר השני הרי אתה אוסר א' מהן מהיתירו וא"כ כיון שאתה אוסר עכ"פ א' מהן מה חזית דאסרת להאי דלמא איפכא וע"כ שתיהן אסורות. כ"כ הרשב"א בתה"ב הארוך. ולפ"ז משמע להדיא דאפי' שתי הקדרות ההיתר אינן שוות אלא א' מהן קטנה וא' גדולה אין בידינו להתיר הגדולה ולומר דהאיסור לתוך הקטנה נפל דסוף סוף אתה אוסר א' מהן מהיתירא ומה חזית וכו' ודלא כאו"ה כלל כ"ט דין ה' שכתב שתולין להקל שעל הקטנה נפל. ש"ך ס"ק י"א פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"א. כריתי או' י"ב. חו"ד או' ח' חכ"א כלל ס"ד או' ט' בי"צ שם בעמ"ז או' כ"ב ואו' כ"ג.

ל) שם. אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות. שאני אומר האיסור נפל לתוך אותו שיש בה כדי לבטל. טור. וה"ד באיסור דרבנן אבל בדאו' לא אמרינן שאני אומר דספק דאו' לחומרא. ש"ך ס"ק י"ב. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' י"ב. בי"צ סוף או' ו' ואותה שיש בה כדי לבטל מותרת דהא נתבטל בס' והקדרה השנית אסורה. בי"צ שם בעמ"ז או' כ"ז. ועיין באו' שאח"ז.

לא) ואם יש באחד כדי לבטל בס' ובשני יש בה עכ"פ רוב נגד האיסור אם האיסור הוא מין במינו עם הקדרה הקטנה אמרינן ג"כ שאני אומר אף באיסור תורה. חכ"א כלל ס"ד סוף או' ט'.

לב) שם. שתיהן מותרות. ואין חילוק בין אם שני הקדרות של אדם א' או משל שני בני אדם. טור. לבוש. ב"ח וכתב ודלא כהרמב"ן. חו"ד או' ט' וכתב וכן עיקר כדברי הטור דלא כהש"ך ס"ק י"ג שכתב דהעיקר כדברי הרמב"ן. בי"צ שם בעמ"ז או' כ"ה. ור"ל לאפוקי מהרמב"ן דס"ל דבשל ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה אפי' אין בשום אחד מהם לבטל אנו מתירין לכל א' וא' ותולין בשל חבירו נפל וכמ"ש הש"ך שם אלא דגם בכה"ג בעינן שיהיה באחד מהם כדי לבטל האיסור. ומשמע דגם באדם א' בעינן שיהא בא' מהם כדי לבטל האיסור אבל ב' הקדרות אין מצטרפות לבטל האיסור וקשה דלקמן ססעי' ז' כתב בש"ע דאם הם של אדם א' מצטרפות ועיין מה שתירץ הב"ח ופרישה או' יו"ד בשם רש"ל אלא שהאחרונים דחו דבריהם וכתבו דהכא לא נחית לענין צירוף רק בענין שאני אומר ואין ה"נ דאם הם של אדם א' מצטרפין כמו התם. ט"ז סק"ו. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ב פר"ת או' ד' כריתי או' י"ג. חו"ד או' ט' ערך השלחן או' י"ז. וכן הסכים זב"צ סוף או' כ"ז. וה"ד באיסור דרבנן וכמ"ש לקמן על סעי' ז' יעו"ש.

לג) [סעיף ו'] היו כאן שתי קדרות של היתר וכו' וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל וכו' ואין ידוע לאיזו נפל אני אומר למקום איסור הראשון נפל וכו' ואעפ"י שאין כאן איסור מה"ת דבטיל ברוב הוא אלא דנאסרה מחמת מיעוטא מדרבנן דאין בה ס' והוה אמינא דלא לתלות באיסור בזה קמ"ל דאפ"ה תולין. ט"ז סק"ז.

לד) שם. אני אומר למקום שנפל איסור הראשון נפל וכו' ואפי' אנו דנים על שני הנפילות כאחת וכגון שראינו שנפל איסור ראשון לקדרה זו וקודם ששערנו אותה לדעת אם יש בה שיעור לבטל האיסור אם לאו נפל איסור אחר ולא נודע לנו לאיזו מן הקדרות נפל ושיערנו ומצאנו שאין בקדרה זו שנפל לתוכה איסור ראשון שיעור ס' השנייה מותרת ואצ"ל אם נאסרה קודם נפילת האיסור פ"ב. פר"ת או' ה'.

לה) שם. שאני אומר למקום איסור הראשון נפל גם השני. ודוקא אם האיסור שנפל הוא איסור דרבנן אבל אם הוא איסור דאו' שתיהם אסורות דלא כהב"ח. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגה"ט או' י"ט. פר"ח או' י"ג. פר"ת שם. בל"י או' י"ד. הל"פ בסעי' ה' פליתי או' ו' חו"ד או' יו"ד. בי"צ ח"א או' ז'.

לו) וכן באיסור דאו' ושיעור דרבנן תולין. ט"ז שם. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. הל"פ שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ל' ועיין לקמן או' מ"ו.

לז) שתי קדרות היתר ונפל איסור לתוך א' מהם ואין ידוע לאיזה נפל ואח"כ נפל היתר לתוך א' מהם ואין ידוע להיכן נפל דאם נאמר שנפל לתוך אותה קדרה שנפל בה האיסור וע"י כן נתרבה ההיתר ונעשה בו ס' נגד האיסור א"כ שניהם מותרות אבל אם נאמר שנפל לתוך קדרת ההיתר א"כ שניהם אסורים כיון דלא ידעינן איזוהי של איסור והדין הוא ששניהם אסורים ולא תלינן שההיתר נפל לקדרה שנפל בה האיסור כמ"ש מרן בב"י משם הרשב"א דלא אמרינן שאני אומר אלא א"כ יש לה מתירין ממילא כמו בסעי' א' שאני אומר איסור לתוך איסור נפל וההיתר נשאר בהיתרו כמו שהיה אבל כל שתצטרך שיעור לבטל האיסור לא תלינן והכא בזה הנידון אם אתה רוצה להתיר צריך לשיעורים כדי לבטל האיסור ומשו"ה לא תלינן ועוד טעם אחר דכיון שנאסרו בשעת נפילת האיסור לא תוציא א' מחזקתה ע"י נפילת ההיתר ושניהם אסורות. קה"י סעי' ו' זב"צ או' ל"ב.

לח) שתי קדרות של היתר ונפל איסור לא' מהם וידוע לאיזה נפל והוא הוסיף עליו במזיד ובטלו שהדין הוא דלדידיה אסור ולאחרים מותר כמ"ש לעיל סי' צ"ט סעי' ה' ושוב אח"כ נפל איסור ואין ידוע לאיזה קדרה נפל אין לתלות ולומר דלאותה קדרה נפל כיון דאסורה לדידיה דזה אינו שהרי אותה קדרה היתר גמור היא אלא משום קנסא החמירו עליו ולא שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל שאין קדרה זו מקולקלת ותו דכי קנסוהו רבנן היינו להחמיר עליו ולא להקל עליו וא"כ שתיהם אסורות. קה"י שם. זב"צ או' ל"ג.

טל) שם. וידוע לאיזו נפל שתיהן אסורות. ואין אומרים למקום שנפל האיסור האחרון נפל גם הראשון אלא דינו כמו נפל איסור ואין ידוע להיכן נפל וכמ"ש בסעי' ה' ש"ך ס"ק ט"ו. נה"פ או' י"ט. בל"י או' ט"ו. הל"פ בסעי' ה'.

מ) [סעיף ז'] היו כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהם וכו' פי' בין שהיתה חתיכת איסור ולא נודע להיכן נפלה בין שהיו ב' חתיכות א' היתר וא' איסור ונפלו א' לזו וא' לזו בכל גוונא מהני הצירוף. פר"ת או' ז'.

מא) שם. שניהם מצטרפות לבטלו. ואפי' למ"ד חנ"נ בכל האיסורים מצטרפים דלא אמרינן חנ"נ אלא היכא דידוע להיכן נפל אבל כאן דלא ידענו להיכן נפל א"כ כל שנכנס הכל לספק והוא עתיד להתערב רואין אותו כאלו הוא כבר מעורב והו"ל כאלו נפל מתחלה לקדרה שיש בה ס' לבטל האיסור ודלא כהב"ח. ט"ז בסוף הסי' ש"ך ס"ק י"ז. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ז. ערוך השלחן או' כ"ד.

מב) שם. וה"ה אפי' למאה. שכל שנכנס בספק מחמת איסור מצטרף לבטלו. טור. ש"ך ס"ק ט"ז פר"ח שם. לה"פ או' כ"א. בל"י או' ט"ז. כריתי או' י"ד.

מג) שם. לפי שכל של אדם א' עתיד להתערב. אבל אם הם אינם עומדים להתערב כגון שא' נתבשל במתיקות והשני בקיוהא אינם מצטרפים. רש"ל פג"ה ססי' נ"ו. ט"ז סק"ה. ש"ך ס"ק י"ח. כנה"ג בהגב"י או' י"ב. פר"ח או' י"ז. וכן אם ידוע בבירור שאינם עתידים להתערב כגון שהיה א' תבשיל של חלב והאחד של בשר אין מצטרפין. לבוש. ט"ז שם. כנה"ג שם או' י"ד. פר"ח שם. שו"ג מחו' או' ב'.

מד) וכן אם הוא תבשיל שאין דרכו להתערב זה עם זה כגון קדרה של אורז וקדרה של תבשיל פולין או ירקות וכדומה אפי' של אדם א' אין מצטרפין כי אין דרך כלל להתערב. פר"ת או' ט' וכן בסעודת מילה או חתונה שדרכם לבשל כמה תבשילין כל תבשיל מובדל מחבירו לכ"ע אין ב' קדרות מצטרפות כיון שאין דרכם להתערב. כנה"ג שם או' י"ג. שו"ג שם או' א'.

מה) וכן אם שני הקדרות אחד של תבשיל בשר וא' תבשיל של דגים אין מצטרפות כיון שא"א לערבם ביחד דקשה לצרעת כמ"ש לקמן סי' קט"ז סעי' ב' יעו"ש. ואח"כ ראיתי שכ"כ הכריתי או' י"ז והוא פשוט.

מו) ודע דמילתא דפשיטא דכל זה אינו אלא דוקא באיסורין דאו' ושיעורין דרבנן ומשו"ה מקילינן בכה"ג אבל לא באיסורין דאו' פר"ח או' י"ט ור"ל באיסור דרבנן או באיסור דאו' ושיעורא דרבנן. וכ"כ לעיל או' ל"ו. ושיעורין דרבנן כגון שנתערב מין במינו דמדאו' בטיל ברובא ומדרבנן צריך ס' ועיין לקמן או' ן'.

מז) שם הגה. ויש מחמירין דאפי' באדם א' אין להקל ולצורך הפסד יש להתיר באדם א' ומיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו יחד וכו' וכ"פ הלבוש דדוקא בהפ"מ יש להתיר לאכלם ולאחר שיערבם שכבר בטל טעמא. וכן הסכים הש"ך ס"ק ך' כנה"ג בהגב"י או' י"ח. פר"ח בסוף הסי' בל"י סוף או' ך' חכ"א כלל ס"ד או' יו"ד. בי"צ ח"א או' ח' ערוך השלחן או' כ"ה. זב"צ סוף או' ל"ה.

מח) שם. בהגה. ומיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו וכו' ואין זה כמבטל איסור לכתחלה דכיון שהוא עתיד להתערב הרי הוא כמעורב מתחלה וכמ"ש לעיל או' מ"א יעו"ש.

מט) שם בהגה. ומיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו וכו' וה"ד בעוד שבו רוטב שמועיל לביטול וכל שיש שם ס' הוא כשנתבשל בקדרה א' אבל אם אח"כ מערב החתיכות יחד בלי רוטב אינו מועיל ביטול. כנה"ג בהגב"י או' ך' שו"ג או' ך'.

נ) וכל זה הוא דוקא במין במינו אבל מין בשאינו מינו כיון שיכול לעמוד על טעמו ולברר הדבר אין מצטרפין. ש"ך סי' צ"ב סק"ח ובסי' ק"ה ס"ק ל' ובסי' ק"ז סק"א. פר"ח בסי' זה או' י"ט. שפ"ד או' ט"ז. חכ"א שם. בי"צ שם או' ט' זב"צ או' ל"ו.

שומנו של גיד אפי' באיסורים שיש להן עיקר מן התורה כמו תרומה מדרבנן פר"ח:

לומר ושו' כתב הש"ך בשם הנימוקי יוסף דבאיסורי משהו לא אמרינן שאני אומר והפר"ח השיג ועיין פלתי מ"ש בזה והעליתי דלענין דשיל"מ יש מקום לדברי הנ"י:

נפל לתוך האיסור אפי' הוא דבר חשוב וחהר"ל וכ"כ האחרונים ועמ"ש פלתי בזה דהוא לכאורה נגד דעת הנ"י:

והיתר וכו' כתב הש"ך מ"מ כשכל אחד ניכר איזה איסור ואיזה היתר ובשעת נפילה לא נודע וכו' אבל אם תחלה נתערבה חתיכות היתר וחתיכת איסור ה"ל אתחזק איסורא ולא אמרינן שאני אומר והפר"ח השיג ע"ז דמ"ש ש"מ קרינן בי' אתחזק אסורא ועיין פלתי שהבאתי ראי' לדברי פר"ח ממשנה שלימה דתרומות ע"ש:

אינו רבה דבשל תורה בעינן רוב דאף דיהיה איסור נפל מ"מ בטל ברוב אבל בדרבנן כיון דספיקא דרבנן לקולא לא בעינן ריבוי:

גם בזו תולין להקל הרב הש"ך וכן הפר"ח הסכימו דאין הדמיון ממש דבבא דרישא הקילו אף דאיסור רבה על ההיתר משא"כ באינך בבא בעינן מחצה על מחצה אבל אם האיסור רבה לא אמרי' שאני אומר ועמ"ש פלתי בזה שגם בבא דרישא יש להחמיר להצריך מחצה על מחצה:

אבל אם האיסור רבה עמ"ש פלתי שדעת הרא"ה דגם בזו להתיר וכן נוטה דעת פר"ת. ואני טרחתי ליישב מה דקשה להרשב"א מסוגיא דש"ס ע"ש:

רבה כתבו האחרונים וא"ת דחתיכה א' של איסור מב' קדירות א' של איסור ואחד של היתר היאך משכחת לה שהאיסור מרובה על היתר דא"כ מסתמא ידוע לנו כמות האיסור וכמות ההיתר וא"כ יבורר הנפילה על ידי מדידת הקדרה אם הוסיף בכמות או לא ותירצו דנצטמק הקדירה אא"כ ואין ידוע מאיזו או דסילק האיסור ואין בו אלא טעם או דנשפך הקדירה ואינו ידוע מאיזה קדירה נשפך:

הי' איסור של תורה וכו' בזה אין להקל עד שיהיה רוב היתר וא"כ לו יהי' דנפל שם האיסור הוא בטל ברוב ועי' פלתי מה שהקשתי דאף דהיתר רוב מ"מ יש לאסור דכזית בכא"פ דאורייתא ועמ"ש בצ"ע:

שתי קדירות כתב הש"ך ה"ה בקדירה אחת וב' חתיכות ובחתיכה של איסור אינו מינו של הקדרה ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא:

ששים ואי קשה א"כ דאיכא ששים מה נ"מ אי נפל איסור או היתר לתוכו הא האיסור בטל בששים והקדירה מותר ותירצו האחרונים דאיירי בחהר"ל ולא מהני ליה ששים ומ"מ בזה שתולין לומר היתר נפל מקילין בששים ואפשר עוד לומר לדעת הסובר חתיכה נ"נ אבל מדרבנן וא"כ ודאי בשעת נפילה היה ששים ואח"כ נפל עוד איסור וחוזר וניער אין כאן ששים ולולי שאני אומר אין כאן היתר דחוזר וניער ביותר אבל מחמת שאני אומר אנו מקילין דליכא כאן איסור חשש דאורייתא דהא איכא ס' ואי דחזר וניער זהו ג"כ רק תומרא דרבנן ודו"ק:

היה כאן ב' קדירות של היתר וכו' דלא אמרינן שאני אומר אלא במקום שנוכל להתיר שתיהן או להתיר המותרת ולהכיח האסורה באיסורה ואם אתה אומר שאני אומר ע"כ תאסר א' מהן מה דהיה בחזקת היתר וא"כ מה חזית דאוסרת האי אוסר האי כ"כ הש"ך והסכים הפר"ח אפי' א' גדולה ואחת קטנה דאין אומרים שאני אומר על הגדולה ולאסור הקטנה כיון דסוף כל סוף אתה אוסר א' מהן.

אם אין באחת וכו' והקשו המפרשים למה לא יצטרפו ב' קדרות יחד אם הן של אדם א' וכתב הש"ך דלא חש הש"ע לעיין בזה ולא הודיענו רק עיקר הדין אבל פרטיה סמוך אדלקמן ולא חש להאריך ויש לומר ג"כ דמיירי בב' קדירות אחד של בשר ואחד של חלב האיסור הוא מין ג' תפוחי ערלה וכיוצא בו וא"כ לא שייך שב' קדירות יצטרפו דהא לא יתערבו כלל דזה בשר וזה חלב ולכך צריך כל אחד ס' נגד התפוח ופשוט:

אפילו אם היתר שבקדירה אין רבה כ' הש"ך בשם נמוקי יוסף דכתב וז"ל ואפשר דלענין אסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפי' באסורי דרבנן בפחות מריבוי אבל בריבוי אמרינן שאני אומר אפי' בשל תורה והפר"ח השיג כיון דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן בדין הוא שנתלה להקל כמו שאר איסורים דרבנן כי אף שהחמירו משהו בזה לא החמירו. ודבריו נכונים דרך כלל אבל אם באנו לדייק מה אסורי משהו יש באיסורי דרבנן כמעט לא תמצא רק בחמץ נוקשה שהוא דרבנן ומ"מ דעת הרבה מחברים לאסור במשהו וכן טבל דרבנן עיסה שלא נטלה ממנו חלה בזמן הזה ובאלו באמת יש לפקפק כי הא דאמרינן תולין בלי רבייה משום דסמכינן אספיקא דרבנן לקולא והנה טבל וחמץ עיקר אסורו ה"ל דשיל"מ כנודע ובגמ' דביצה אף דאיסור דרבנן מ"מ אמרינן ספיקא להחמיר וא"כ אף באלו דספיקא להחמיר אפשר דלא אמרינן תולין בלי רבייה וצ"ע ודו"ק:

וכן הדין וכו' דעת הש"ך דוקא בב' חתיכות אחת של איסור וא' של היתר וניכרת ועומדי' בפ"ע זה איסור וזה היתר ונפל א' והב' נאבד עד שאינו ידוע אם האיסור או ההיתר נפל אבל אם נתערבו החתיכות קודם נפילה פשטה איסורה בכולה חד בחד אתחזק איסורא ואיזה מהן שנפל ה"ל כנפל איסור ודחק הש"ך עצמו בכוונת הפרישה והרב הפר"ח השיג דמ"ש אף בניכר אתחזק אסורא קרינן בי' ובאתחזק אסורא הא אסקינן לעיל דספיקא דרבנן לקולא. ואני תמה הלא משנה שלימה היא מס' תרומות פרק ז' משנה ה' שני קופות אחת של תרומה ואחת של חולין וכו' ואינו ידוע איזה של תרומה ואיזהו של חולין אכל מא' מהן פטור וכו' נפלה א' מהן לתוך חולין אינו מדמעת והשני' נוהג בה תרומה וחייבת בחלה ור' יוסי פוטר נפלה שני' למקום אחר אינו מדמעת נפלה שתיהן למקום א' מדמעת וכו' ע"כ וקשה הא הני סאין אינו ידוע איזה תרומה ואיזהו חולין וא"כ ה"ל נתערבו ואתחזק אסורא כמו שכתב הש"ך ונא אמרינן גבייהו שאני אומר ואם כן למה בנפל תוך חולין אינו מדמעת הא לא אמרינן שאני אומר לתוך חולין נפלה וצ"ע: אך יש להבין א"כ הוא דאף בשנתערבה בנפל בא' מהן תלינן להקל שאני אומר וכו' ובאיסור דרבנן לא בעינן רבה דבדאורייתא בעינן רבי' וא"כ קשה הא דתנן טבעת של ע"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לשלש אסור אמאי הא הנך ריבוי יש בהו אחד של איסור ודמי' לב' קופות של איסור וא' של היתר ומעורבי' זה בזה וכשנפל א' מהן למקום אחר לשלש וכדומה הלא אמרינן היתר לתוך היתר נפל ואם יש בהיתר רוב כדתנן לשלש אף בדאורייתא אמרינן כן ול"ל הואיל וטבעת דבר חשוב דהא אף בדבר חשוב העלה הש"ך והפר"ח דאמרינן שאני אומר וצ"ע לכאורה. אם לא דנימא הואיל דהם אינם מתבטלין לעולם אפי' בריבוי אף שאני אומר לא אמרינן בי' ואם כן הן הן הדברים הנאמרים בנימוקי יוסף הנ"ל דבאיסורי משהו לא אמרינן שאני אומר:

גם בזו תולין וכו' הרב הש"ך וכן הפר"ח עמדו דאין הדמיון מהנך בבות הנזכרים שוה דלבבבא דרישא דיש כאן ב' נפילות של היתר ושל איסור אפי' האיסור רבה על ההיתר מועיל. ולי נראה דלא ס' להטור ולהמחבר כן ואף דהרשב"א אמרה היינו גירסה שהי' לו מתוספתא גרם לו דקתני ב' מדוכות א' של חולין וא' שלתרומה ונתן מא' מהן ואינו ידוע מאיזה מהן נתן הריני אומר משל חולין נתן מדקתני סתם ונתן ולא ביאר תוך הקדירה ש"מ דאין קפידא יתנו לאיזה מקום שירצה אפי' כלי קטן שבקטנים וא"כ האיסור רבה ומ"מ אמרינן שאני אומר ומזה יליף הרשב"א דינו אבל מגירסת שלפנינו דקתני ב' מדוכות ונתן א' מהן לתוך קדירה ואינו ידוע כו' וא"כ אורחא דמלתא דהקדירה רבה על נתינת התבלין ממדוכה ושפיר י"ל עכ"פ בשרבה האיסור להחמיר דאין כאן ראי' להקל. ואפשר עוד לומר דהרשב"א ס"ל כהגהות אשר"י דהביא הש"ך לעיל סי' ק"מ איסור שנתערב בהיתר אפילו חד בחד מותר לשני בני אדם וא"כ אף בזה היקל אבל לדידן דלא קיימ"ל כהגהת הרא"ש יש להחמיר. ואין לדייק להגהת הרא"ש דבדרבנן חד בחד בטל ואין צריך רוב וא"כ מה צורך גבי קופות לומר שאני אומר לו יהי' ודאי דנפל איסור לתוך היתר כיון דהוא מחצה ה"ל חד בחד ומותר די"ל דאמת בכל אסורי' חד בחד מותר אבל בתרומה אפילו רבה נמי לא בטל תרומה ומכ"ש חד בחד לכך איצטריך לומר שאני אומר ודו"ק:

של האיסור רבה וכו' זהו דעת הרשב"א דס"ל כחד שנוי' בגמ' דיבמות אבל הרא"ה השיג דס"ל אפילו האיסור רבה ולכאורה יש להרא"ה ראי' מוכרעת מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים ב' קופות אחד של חמץ ואחר של מצה ולפניהם ב' בתים א' בדוק וא' אינו בדוק ואתא עכבר ושקל ונכנס לתוך הבתים ואמרינן היינו ב' קופות וחמץ לתוך אינו בדוק נכנס ומצה לתוך בדוק נכנס וקשה הא לא דמיא דהא אמרינן היתר לתוך היתר נפל היינו דאין האיסור עודף על ההיתר אם כן אף דאיסור לתוך היתר נפל ה"ל מחצה על מחצה ומקילין משא"כ כאן בחמץ אם החמץ בא לתוך בית בדוק הרי כולו איסור ואין כאן היתר נגדו ולמה מתירין אותו וע"ש בגמ' דפסחים דכתבו התוס' ג"כ אי איירי בלא ביטל והוי דאורייתא לא יתכן לר' יוחנן דבעי רביה וא"כ אף זה כמוהו וצ"ע לכאורה. ואולי י"ל הא דבעינן דלא יהי' האיסור רבה על היתר דאז אזל חזקת היתר מההיתר דהא איסור רבה עליו ויש לו חזקת איסור וא"כ זה לא שייך בבתים דבית בדוק ודאי אית ליה חזקת היתר ועוד י"ל דלכך מצריכינן שלא יהיה איסור רבה על ההיתר דכשהם שוים מחצה על מחצה ואוכל מקדירה שנפל שם הקופה יש כאן ב' ספיקות ספק לא נפל כלל מהאיסור ואת"ל נפל דילמא הך דאוכל הוא ההיתר (וע"ש תוס' פסחים דאיירי הכל ביבש ביבש ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' ק"ט באריכות) משא"כ אם נפל רוב איסור ל"ל דילמא האי דאכל הוא היתר הא איסור הרוב וכל דפריש מרובא קפריש ואוכל ודאי האיסור ולכך אסורה דעל ספק זה שאני אומר לא סמכו ובלא נפל אסור דודאי אוכל ממה שנפל כיון דהוא רוב ומרובא קפריש ולכך החמירו משא"כ גבי בתים דלא שייך כן וא"צ רוב ודו"ק:

הי' ההיתר רבה על האיסור וכו' דין זה צ"ע. וביחוד על הרשב"א דאמרינן בגמ' שתי קופות א' של חולין וכו' אנו אומרין חולין לתוך חולין נפל ופריך הגמ' ולמ"ד כזית בכא"פ דאורייתא היאך אמרינן שאני אומר ומשני בתרומה דרבנן והקשו התוס' בחולין הא איירי במינו ומב"מ מהתורה ברוב בטל ור' יוחנן מוקי לה ביבמות הך ברייתא בשרבה האיסור על ההיתר ול"ל באינו מינו בלי בכא"פ הא טעם כעיקר דאורייתא וע"כ במב"מ ומשני התוס' דכך פריך הגמ' אי ס"ד דכזית בכא"פ דאורייתא באינו מינו אף במינו ה"ל לרבנן לגזור ולאסור אטו א"מ וכו' עכ"ל: ולפ"ז אנן דקיימ"ל עכ"פ דאורייתא וע"כ לתרץ קושיא התוס' צ"ל כמ"ש התוס' דאי כזית בכא"פ דאורייתא אף במינו יש לגזור וע"ז משני הגמ' תרומה דרבנן הא דאורייתא גזרינן ואם כן איך פי' הש"ע באיסור דאורייתא בדאיכא רוב אמרינן שאני אומר הא באינו מינו כזית בכא"פ דאורייתא אף במינו הוי ליה לגזור וצ"ע. ואפשר לדחוק ולומר דהש"ע בחר בתירוץ אחר על קושי' התוס' דה"מ למימר ולטעמיך וכו' אך מה נאמר בדברי הרשב"א דהוא גופי' הביא קושי' תוס' הנ"ל תי' הנ"ל ואיך ספק דאמרינן באורייתא בדאיכא רובא שאני אומר וצ"ע. ורב המופלא עמיתי מהו' שלום ר"ב ז"ל תירץ דכי צריכין אנו לתירץ של תוס' הנ"ל היינו אם אמרינן טכ"ע דאורייתא וא"כ קשי' דליכא למימר בא"מ הא טכ"ע דאורייתא וצ"ל דאיירי במינו וק' הא ברוב בטל וצ"ל דרוב לא מהני דגזירה אטו א"מ וכו' אבל א"א טע"כ לאו דאורייתא וא"כ י"ל דאיירי בא"מ וא"כ שפיר ק' דכזית בכא"פ דאורייתא הוא איך יבטלו הרוב וא"צ התי' דתו': והנה הך פלוגת' דרבוותא אי טכ"ע דאורייתא או לא כתב הרשב"א הואיל והוא בשל תורה דינו להחמיר משמע היכא דליכא של תורה לא אזלינן להחמיר א"כ לפ"ז דיש כאן ס' א"כ אי טע"כ דאורייתא ע"כ מוכח מקום התוס' הנ"ל דיש לגזור לענין כזית בכא"פ מינו אטו אינו מינו אבל אי טכ"ע לאו דאורייתא אין כאן קושי' ואי אנו אחראין לתירוץ התוס' דיש לגזור וכו' ולפ"ז הך סברא דיש לגזור הוא רק גזירה דרבנן ובדרבנן אזלינן אחר המקיל ואמרינן טע"כ לאו דאורייתא ולא גזרינן כלל וזהו כוונת המחבר ולק"מ מ"כ דברי פי החכם חן. ולי נראה דיש להבין למה במין בא"מ אינו בטל ברוב ומב"מ בטל ברוב ולא גזרינן במינו אטו א"מ וע"כ צ"ל דבזה ליכא למיטעי דהכל יודעים דמב"מ ראוי' להיום בטל ברוב דהא איכא רובו היתר וחד מינו אבל בא"מ לא שייך ביטול ברוב כיון דאינו מסוג א' וזה פשוט ומוכרח. אך לפ"ז קשה איך ס"ד לאסור בכדי א"פ במינו גזירה משום א"מ בשלמא באינו מינו אין כאן ביטול ברוב ושפיר אסרינן כזית בכא"פ אבל מין במינו דאיכא רוב לא אמרינן כזית בכא"פ וברוב גופי' לא שייך למימר אטו אינו מינו כמ"ש דלענין רוב אין לדמות זה לזה או לטעות ולכאורה אין מקום לתירוץ התו' רק ה"מ באיסורי' דעלמא דבאמת מב"מ ברובא בטל ומותר לאוכלו ובא"מ אסור וא"כ איך נגזר כזית בכא"פ מינו אטו אינו מינו זה רובא אסור וזה מותר אבל לתי' התו' בתרומה דאף מב"מ לא בטל ברוב וצריך מאה ומ"מ בכזית בכא"פ מקילן ואמרי' שאני אומר יש לחוש אף באינו מינו נטעה ונקיל וא"ל דשאני מינו דמותר ברובו ומינכר ההבדל דהא גם במינו ברובו אסור ובעינן מאה רק מחמת שאני אומר מקילן יש לחוש דגם בא"מ נקיל וא"ש דכל תי' התו' הכל לענין תרומה אתמר אבל באיסורים דעלמא לא שייך תירוץ התוס' דליכא למיגזר וזה הוא הדין של הש"ע ולק"מ ודו"ק היטיב:

אני אומר למקום האיסור הראשון וכו' והקשה למה לי למקום האיסור הראשון הא הך קדירה נאסור וא"כ פשיטא דתלינן נפילת האיסור בהך קדירה. ותירץ הב"ח אפי' באיסור דאורייתא דלא אמרינן שאני אומר בהך אמרינן מכח הך סברא תלינן במקום שנפל הראשון וכו' והאחרונים השיגו ע"ז דגם זה הוא רק סברא בעלמא וח"ו עלי' בספק דאורייתא והם תירצו דמשום סיפא נקט והש"ך תירץ דה"א כאן גרע הואיל והי' לו חזקת היתר רק השתא הוא דנפל וזהו דוחק ולי נראה דהמחבר לשיטתו דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ואם כן י"ל דמיירי דהאיסור נפל בקדירה שהחזיקו רק נ"ט זתים וא"כ הרי הקדירה אסורה ואח"כ רבה עלי' עוד ב' זתים היתר וחזרה הקדירה להיתירא (ואיירי בלח בלח דלא שייך אפשר לסוחטו אסור) ואח"כ נפל חתיכה אחר ולא נודע אי ההיתר אי האיסור ואם באנו לדון הואיל והקדירה בחזקת איסור גם החתיכה זו נחזיק בחזקת איסור דבלא"ה הקדירה אסורה ז"א דהא הקדירה מותרת דרבה עלי' ההיתר וחוזרת להיתירא אבל אם באנו לדון הואיל ואתחזק בנפילת האיסור אף זה הקדירה אתחזק דנפל האיסור שם ואסור הקדרה ומה בכך שאח"כ חזרו להיתרא וע"ז נתכוון המחבר:

מצטרפת עיין כרתי שהקשו דה"ל חנ"נ וע"ש מה שתירצו האחרונים בדוחק ועי' לעיל ריש סי' צ"ב ולדידי קשי' דל מהכא חנ"נ הא קיימ"ל אפשר לסוחטו אסור ואם כן עכ"פ אותה הקדירה אסור ומה יסייע הקדירה הב' לבטל ולכן י"ל דודאי אלו היה איסור דרבנן לא היה צורך לכל זה דאמרינן שאני אומר רק הכל באיסור דאורייתא ולכך בעינן ס' והא חנ"נ אפשר לסוחטו הכל מדרבנן וא"כ חזר הדבר לומר שאני אומר וא"צ צירוף ולק"מ:

ויש מתירין האחרונים עמדו בזה מ"ש משני שבילין א' טמא ואחד טהור והלכו שניהם א' בזה ואחד בזה דקיי"ל אי באי' לשאול בזה אחר זה שניהם טהורים ותלינן כל אחד בטהור הלך וא"כ ה"נ בב' ב"א אם באו לשאול בזא"ז נטהר אותם ולומר לכל א' דשל היתר נפל והדבר והעיקר הקושי' הוא לקמן בהלכות נדה גבי שני נשים שמצאו כתם על חלוק א' ג"כ הקו'. ועיקר התירוץ כמ"ש דבשני שבילין אם בא אחד לשאול לחכם הלכתי בדרך א' ולא ידעתי באיזה אין צורך בשאלתו להזכיר שגם חבירו הלך בא' משני דרכים אלו וא"כ החכם דנשאל רק עליו מתיר וכן לשני אבל הכא אם בא לשאול לחכם חתיכה של איסור שנפל לקדירה ודאי החכם אוסר אם לא שמזכיר גם של חבירו שיש כאן ב' קדירות ואינו ידוע לאיזה ולפ"ז דצריך להזכיר גם של חבירו הרי כנשאל עליו ועל חבירו ואסור ודו"ק:

החתיכות. עבה"ט ועיין בשער המלך פ"י מהלכות מקואות בכללי ספיקא דרבנן כלל א' וכלל ב' שהוא חולק עם הפר"ח בתרתי ועם הש"ך בחדא דמה שכתב הפר"ח דאף בשהחתיכות ניכרות בפ"ע מיקרי איתחזק איסורא בזה נראה עיקר כהש"ך דלענין ספיקא דרבנן בעינן איתחזק איסור גמור כו' וגם במה שדעת הפר"ח דאף בחזקת איסור אמרינן ספק דרבנן לקולא אין הלכה כן (וכבר כתבתי מזה בדיני ס"ס אות כ"א) אך גם על הש"ך חולק כתב דאפילו בשאין החתיכות ניכרות דאיתחזק איסורא תלינן לקולא לומר דשל היתר נפלה ודוקא באם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואח"כ נאבד א' מהם לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כיון דאיתחזק אבל בנפל אחד מהם לתוך קדרה של היתר דאיכא חזקת היתר כנגדה דהעמד קדרה בחזקת היתר תלינן לקולא ע"ש ועיין בתשובת תולדות יצחק סי' ך' מה שכתב בענין זה:

תולין להקל. עיין בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ל"ז ול"ח ול"ט שכתב דאף אם אחת מהקדרות אינו אסור אלא מספק אפ"ה תולין בו ולכן כתב במעשה שהיו עומדים ג' קדרות של היתר ונפל איסור דרבנן לאחד מב' קדרות מהם ובקדרה שלישית עדיין לא היה שום ספק ואח"ז נפל איסור דרבנן לאחד מהקדרות ונולד לנו ספק בקדרה שלישית ועל אחד מהראשונות. דהב' קדרות הראשונות ודאי אסורים כדלקמן סעיף ה' והקדרה הג' מותר דתולין אותו בב' קדרות שנאסרו כבר אך אם לא נודע הספק הראשון עד אחר שנולד השני יש להתיישב בדבר ובהפ"מ יש להקל ע"ש. עוד כתב דאם לא נודע הספק הא' מהקדרות הנ"ל עד שנודע השני אז י"ל קצת דאף הא' מהראשונים אשר אין בה ספק בטעם שניה מותרת אך לא מלאו לבו להתיר בזה ע"ש טעמו:

(סימן קי"א ט"ז ס"ק ה') דהיינו דוקא באינו מינו. הוא גמגום וחסרון לשון דהרי אדרבה רק במב"מ בעי ק':

מאיסור דרבנן. דספק דרבנן קי"ל לקולא:

כגון שומנו של גיד. וגבינה של עובד כוכבים וכיוצא בו אפילו איסור שיש להם עיקר בדאורייתא כ"כ הרשב"א בת"ה:

ואפילו אם ההיתר שבקדירה כו'. כתב הנ"י פ' הערל דאפשר דלענין איסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפילו באיסורי דרבנן בפחות מרוב עכ"ל ומביאו בד"מ:

וכן הדין כו' מאלו הב' חתיכות כו'. נראה דכאן מיירי דהב' חתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו מתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסור בב' חתיכות כל א' וא' דיינינן ליה כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כמ"ש בדיני ס"ס דין כ"א ומ"ש הפרישה ס"ב דמיירי דהב' חתיכות נתערבו מתחלה זה בזה קאי להדיא אב' קדרות דאפילו דיינינן כ"א כגופו של איסור מ"מ הא אפילו בחתיכה א' איכא ספיקא דרבנן לקולא בב' קדרות משא"כ בקדרה א' ודו"ק:

ואין ידוע לאיזה נפלה כו'. אפי' אם החתיכות ראויות להתכבד דמה"ת גם היא בטילה אלא דרבנן אמרו שהחה"ל אינה בטלה ובספק כזה שהקדרה א' של נבלה לא אמרו עכ"ל פרישה ס"ד ונ"ל דה"ה בב' חתיכות וב' קדרות דינא הכי וכ"כ הנ"י שם דבב' קדרות א' של שחוטה וא' של נבילה ולפניהן חתיכה של נבילה וחתיכה של שחוטה ונפלו זו לזו ואין ידוע לאיזה מהן נפלו דמדאורייתא בטל ברוב תלינן לקולא כיון דאיכא רבייה ואפילו בחתיכה חשובה דאפילו דבר שבמנין מדאורייתא חד בתרי בטל עכ"ל וכיון דמתיר באיסור דאורייתא ברבייה כ"ש באיסור דרבנן עצמו ונ"ל דה"ה בב' חתיכות וקדירה א' מותר אפילו אין חד בחד דהא מ"מ ס"ל ספק דרבנן לקולא ואדרבה בזה אמרינן טפי ספק דרבנן מבב' קדרות כמ"ש לקמן ס"ק ו' מתה"א ע"ש:

בד"א שתולין ככל אלו כו'. כל זה הוא לשון הטור מת"ה אבל קשה לי דמדברי הרשב"א בתה"א לא משמע כן דלא הזכיר שם אלא ב' קדרות ואח"כ כתב (דף קי"ג סוף ע"א) וז"ל וקשיא באיסור דרבנן ל"ל רוב לריש לקיש ואפילו חד בחד לר' יוחנן הא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך חולין או לא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ושנינו בתוספתא היו לפניו ב' מדוכות אחד של חולין וא' של תרומה ונתן מאחד מהן ואינו ידוע מאיזה מהן נתן הרי אומר משל חולין נתן אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם ונ"ל דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה אלא שאין ידוע לאיזו א"א בכי האי גונא ספיקא דרבנן לקולא עכ"ל אלמא דדוקא בב' קדרות משום דבודאי נפל שם איסור אלא שאין ידוע לאיזו בעינן חד בחד לר' יוחנן אבל בב' חתיכות וקדירה א' שי"ל שלא נפל כלל האיסור לקדירה מותר אפילו האיסור רבה על ההיתר דומיא דנתן משתי מדוכות ואינו ידוע מאיזה מהן וגם בת"ה הקצר (בית ד' שער ב') לא כתב האי בד"א דכשהאיסור רבה על ההיתר אין תולין כ"כ להקל אלא אב' קדרות ואע"ג דכתב שם בתר הכי היו ב' חתיכות וקדרה א' כו' מותר שאני אומר של היתר נפלה כאן ואע"פ שאין ההיתר רבה על החתיכה שנפלה כאן וכמו שביארנו עכ"ל ונראה שמכאן הוציא הטור מדכתב וכמו שביארנו וגם מדכתב ואף ע"פ שאין ההיתר רבה על החתיכה כו' ולא כתב רבותא ואע"פ שההיתר פחות מהחתיכה אלמא דבב' קדרות וב' חתיכות בקדרה א' דין אחד להם אבל א"א לומר כן כדמוכח בתה"א וכמ"ש והטור לא ראה התה"א כמ"ש האחרונים בכמה דוכתי וגם מדבריו בקצר נראה כן דאם איתא דס"ל דדין א' להם ה"ל לערבינהו וליתנינהו וה"ל לסדר ב' קדרות וקדרה א' כולה בחד בבא כמו שסדר הטור ולא ה"ל להפסיק שם בהרבה דינים אחרים אלא מדהפסיק הענין ש"מ דבב' חתיכות וקדרה אחת אפילו חתיכת האיסור רבה על הקדרה מותר ומ"ש כמו שבארנו לא קאי אלא אמ"ש קודם לכן דבדרבנן אמרינן שאני אומר וע"ז קאמר וכמו שבארנו דאמרינן בדרבנן שאני אומר והא דקאמר אע"פ שאין ההיתר רבה כו' אה"נ דאפילו ההיתר פחות שרי אלא נקט הכי משום דבעי למיתני בסיפא ואם הוא איסור של תורה אין מתירין עד שירבה ההיתר על האיסור והרא"ה בב"ה שם חולק על הרשב"א וס"ל דאפילו בב' קדרות שרי אפילו האיסור רבה על ההיתר משום ספיקא דרבנן לקולא ע"ש:

אבל אם האיסור רבה כו'. אין להקשות בחתיכה א' וב' קדירות היכי משכחת לה שיהא האיסור מרובה על ההיתר דאי ידעינן שהאיסור הוא רוב נבדוק בקדרה של היתר י"ל דמשכחת לה שפיר כשקדם וסלק האיסור קודם לכן ובדרישה כתב בע"א ע"ש:

עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כו'. כלומר במין במינו דוקא סגי ברוב לחוד כדבסמוך ס"ד:

היו שתי הקדרות ממין אחד כו'. לאו דוקא אלא בא לומר שקדרת ההיתר הוא אינו מינו של חתיכת האיסור ואה"נ אם קדרת האיסור אינו מינו של קדירת ההיתר ואינו ידוע להיכן נפל ה"ל ספיקא דאורייתא:

שתי הקדרות כו'. וה"ה בקדרה אחת וב' חתיכות וחתיכת האיסור אינו מינו של הקדרה ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וק"ל:

אסורות שתיהן. לפי שאין אנו אומרים שאני אומר אלא היכא שאנו תולין את האיסור באיסור אין אנו אוסרים את האיסור יותר ממה שהיה כבר אבל כאן ששתיהן של היתר אם אתה תולה האיסור בא' ומתיר השני הרי אתה אוסר א' מהן מהיתירו וא"כ כיון שאתה אוסר עכ"פ אחד מהן מאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא וע"כ שתיהן אסורות כ"כ הטעם הרשב"א בתה"א וכה"ג אמרינן לקמן סי' ק"ץ סעיף מ"ג וכ"כ גבי כתם ע"ש ולפ"ז משמע להדיא דאפילו שתי הקדרות ההיתר אינן שוות אלא אחת מהן קטנה ואחת גדולה אין בידינו להתיר הגדולה ולומר דהאיסור לתוך הקטנה נפל דסוף סוף אתה אוסר אחת מהן מהיתירא ומאי חזית כו' וכן הרשב"א והנמשכים אחריו לא חלקו כלל בזה וכן נראה לי ודלא כאו"ה כלל כ"ט דין ה' שכתב שתולין להקל שעל הקטנה נפל ע"ל סי' ר"א סעיף ס"ח וע"ג:

אבל אם יש באחת מהן כו'. שאני אומר האיסור נפל לתוך אותו שיש בה כדי לבטל טור מתה"ק והיינו דוקא באיסור דרבנן אבל בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר דהספק דאורייתא לחומרא כדלקמן ס"ק י"ד:

שתיהן מותרות. ואין חילוק בין אם שתי הקדרות של אדם אחד או של שני בני אדם עכ"ל טור מתה"ק ובארוך מבואר שכתב כן לאפוקי הרמב"ן דס"ל דבשל ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה אפילו אין בשום אחד מהן לבטל אנו מתירין לכל א' וא' ותולין דבשל חבירו נפל וע"ל ס"ק י"ט דהעיקר כהרמב"ן והקשה הב"ח אמאי לא אמרינן דשתי הקדירות מצטרפין לבטל כשהם של אדם אחד כדלקמן ס"ס זה ותירץ דהכא כיון שיש ב' חתיכות גרע טפי וכ"כ מהרש"ל בהגהותיו לטור ומביאו הפרישה ס"י ולא מסתבר לחלק בכך גם בדברי הרשב"א בתה"א משמע דאין חילוק בזה אלא נראה דלא מיירי כאן אלא מדין שאני אומר אבל מדין צירוף לא מיירי כלל הכא ואפשר דמיירי הכא בהנך גווני דלא מהני לקמן צירוף וכמ"ש בס"ק י"ח וכ"כ בד"מ ובדרישה ס"ט שוב ראיתי בדברי מהרש"ל פג"ה סי' נ"ו שהוא עצמו חזר מדבריו ופירש כדברי אלא שאח"כ כתב בסוף הסימן דלענין הדין סברא חזקה היא דבב' נפילות אין מצטרפין ע"ש וסברא זו צל"ע וכן בד"מ שהבאתי לקמן ס"ק י"ח משמע להדיא דגם בב' נפילות מצטרפין:

אני אומר למקום איסור הראשון כו'. הקשה הב"ח דמאי קמ"ל הא כ"ש הוא ממ"ש לעיל ס"א דבשתי קדירות א' של היתר וא' של איסור וחתיכה א' של איסור דתלינן שנפל איסור לתוך האיסור וכ"ש כאן דאיכא למימר דלמקום שנפל איסור הראשון נפל גם השני ותירץ דהכא אשמעינן אפילו באיסור דאורייתא תלינן לקולא לומר דלמקום שנפל האיסור הראשון נפל גם השני וכ"כ באו"ה כלל כ"ו דין י"ג דכל מ"ש בסעיף ה' וסעיף ו' אין לחלק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא עכ"ל ואני תמה היאך אפשר לומר בדאורייתא שאני אומר והלא ש"ס ערוכה רפ"ק דפסחים דף י' ומוסכם מכל הפוסקים דלא אמרינן שאני אומר בדאורייתא ומה בכך שנפל מתחלה איסור א' לשם הא כל ספיקא דאורייתא לחומרא ועוד תימה אמאי נימא בס"ד באיסור דאורייתא שנפל למקום שיש בו כדי לבטל ועיינתי באו"ה שם וראיתי שלא כתב כמ"ש הב"ח רק אחר שהביא הדברים שבסעיף ה' וסעיף ו' כתב ונראה שבכל זה אין חילוק בין אם האיסור דאורייתא או דרבנן עכ"ל ונראה דבא לומר דל"ת כיון דהרשב"א והנמשכים אחריו לא כתבו דאיסור דאורייתא ושיעור דרבנן דינו כאיסור דרבנן רק בב' קדרות שאחת מהן של איסור אם כן דוקא כשהיה קדירה אחת מוחזקת כבר בשל איסו' אנו אומרים דאין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא ושיעור דרבנן כגון מין במינו ברוב אבל כאן דהקדירות הם של היתר א"כ נימא דוקא באיסור שהוא ממש דרבנן תולין להקל אבל לא באיסור דאוריית' ושיעור דרבנן קמ"ל דליתא אלא בכל זה אין חילוק בין איסור דאוריית' ושיעור דרבנן או איסור דרבנן ובהכי ל"ק נמי מה שהקשה הב"ח די"ל דאשמועינן הכא דאע"פ שהקדירה היתה כבר מוחזקת בהיתר אלא דהשתא בנפילה איתרעי אפ"ה תלינן לקולא אבל באיסור דאורייתא ממש ודאי אין תולין להקל:

שתיהן אסורות. ואין אומרים למקום שנפל האיסור האחרון נפל גם הראשון אלא דינו כמו נפל איסור ואינו ידוע להיכן נפל וכמו שנתבאר בסעיף ה' ע"ש:

שתיהן מצטרפות. וה"ה אפילו ק' שכל שנכנס בספק מחמת איסור מצטרף לבטלו טור מתה"ק ובארוך כתב לחד תירוצא דוקא שאין באחד מהן לבטלו רק בשתיהן אבל יש באחד מהן לבטלו ואין בשני לבטלו אין אומרים בזה שהוא מותר מחמת שנכנס בספק שהרי אותו שיש בו כדי לבטל לא נכנס בספק כלל שאפילו את"ל דבתוכה נפל מותרת היא לולי המדה שאני אומר בשל אותו שיש בו כדי לבטלו נפל עכ"ל ומביאו ב"י ואע"ג דכתב שם עוד תירוץ אחר מכל מקום לענין הדין אפשר דשניהם קיימים וגם בד"מ הביא תירוץ זה בפשיטות והבאתי בס"ק י"ח ותו דהרא"ה בב"ה הסכים לתירוץ זה ולפ"ז היכא דל"ל שאני אומר כגון שהוא איסור דאורייתא אסור וגם בלאו הכי הרא"ה חולק על הא דב' קדירות מצטרפות וכמ"ש בס"ק כ':

מצטרפות כו'. כתב הב"ח דהיינו דוקא למ"ד דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר וחלב ולא בשאר איסורים אבל לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים אין מועיל צירוף אפי' נתערבו הקדרות אח"כ שוגג יחד עכ"ל וקשה דהא כל האחרונים האו"ה סוף כלל כ"ו ומהרש"ל פג"ה סי' נ"ז והרב בת"ח ריש כלל נ"א והעט"ז כולם העתיקו דברי הרשב"א בסתם דב' קדרות מצטרפים ודוחק לומר דנ"מ דמשכחת לה בשנתערב יבש ביבש ואין בא' מהן רוב ויש בשניהם רוב דמצטרפים דביבש לא אמרינן חנ"נ כדלעיל סי' צ"ב ס"ד בהג"ה דהא בב' קדרות איירי דהיינו בלח וגם דוחק לומר הא דסתם כאן הרב כהמחבר היינו ע"פ מ"ש בסי' צ"ב ובמקום הפסד גדול אין לומר חנ"נ בלח דא"כ למה הביא הרב כלל כאן דעת היש מחמירין דהא בלאו הכי אין להתיר אלא במקום הפסד גדול ועוד דבד"מ תמה על המחמירים וסיים ולא ידעתי טעמו ואם קבלה היא נקבל ואם איתא הא רוב הפוסקים סוברים דאמרינן חנ"נ בלח וכמ"ש הרב בסי' צ"ב אלא נראה ברור דאפילו לפי מאי דקי"ל חנ"נ מצטרפים דלא אמרינן חנ"נ אלא היכא דידוע להיכן נפל אבל כאן דלא ידענו להיכן נפל א"כ כל שנכנס הכל לספק והוא עתיד להתערב רואין אותו כאלו הוא כבר מעורב כדכתב הטור מתה"ק וא"כ כיון שרואין אותו כאלו הוא כבר מעורב קודם הנפילה הרי הוא כאלו נפל מתחלה לקדרה שיש בה לבטל האיסור וראיה ברורה לדברי מדברי הרב המגיד פ"ט מהמ"א דין ט' כמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ח' וע"ש (ול"ד למ"ש בסי' צ"ט ס"ק ט"ו דהיכא דנ"נ אע"ג דניתוסף אחר כך היתר קודם שנודע אסור דשאני התם דנודע אחר כך להיכן נפל וא"כ בשעת נפילה לא נכנס הכל בספק משא"כ כאן שלא נודע מעולם להיכן נפל א"כ נכנס הכל בספק וק"ל):

עתיד להתערב כו'. כתב העט"ז נ"ל דאפילו של אדם א' נמי אם ידוע בבירור שאינם עתידים להתערב כגון שהיה א' תבשיל של חלב וא' של בשר אין מצטרפין ואפילו בשניהם של בשר ואדם א' לא יאכלם עד שיערבם יחד ואז נתבטל האיסור בטעמו ממש מיהו יכול לערבם לכתחלה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שהרי האיסור כבר נתבטל ע"י צירוף עכ"ל וכ"מ בד"מ אמ"ש הטור והמחבר בסעיף ה' אבל יש בא' מהן כדי לבטל כו' וז"ל נראה דכאן מיירי שאין ב' הקדדות מין א' ולכך לא מצטרפים ביחד לבטל אבל כשהן מין א' ועומדין להתערב ביחד שניהם מצטרפים לבטל האיסור אם הם של אדם א' ומדברי הרשב"א שהביא ב"י יש לפרש בתירוץ אחר דלא אמרינן שב' הקדרות מצטרפים לבטל אלא כששניהם בספק איסור דהיינו שאין בכל א' לחוד לבטל האיסור אבל אם יש בא' מהן לבטל לא אמרי' דמצטרפי' כן תירץ הרשב"א עכ"ל ומשמע מדבריו דכל שהם שני מינים אע"פ שמותר לערבן כל שאין דרכו להתערב אין מצטרפים וכ"כ מהרש"ל פג"ה ס"ס נ"ו וז"ל וה"ה ענינים שאין עומדים להתערב אע"פ שהכל מין א' הוא אלא שזו נתבשל במתיקות וזו בקיוהא בחומץ או בכה"ג אין מצטרפים עכ"ל ונראה דגם דעת העט"ז כן ולא נקט בשר וחלב אלא לדוגמא וה"ה לכל דבר שידוע שאין דרכו להתערב:

של ב' בני אדם כו'. כתב הב"ח דלא מיירי הרשב"א אלא באיסור דאורייתא לכן לא כ' להתיר אלא באדם א' אבל באיסור דרבנן אע"ג דאין מצטרפין מ"מ תולין להקל בשני בני אדם כשבאו בזה אחר זה עכ"ל וליתא ולא עיין בתה"א (דף קי"ג ע"ב) שמבואר שם דאפילו באיסור דרבנן אין תולין להקל בב' בני אדם שבאו בזא"ז בב' קדרות של היתר או יותר מטעם דכיון שע"כ צריך אתה לאסור א' מהן מהיתרא כולן אסורות דמאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא והלכך כולן אסורות וע"ש ומ"מ דברי הרשב"א צל"ע ולפעד"נ דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א שם דפירש דהך דליטרא קציעות מיירי בשהן של אדם א' או ב' בני אדם ובאו לשאול בבת א' אבל באו בזא"ז תולין להקל ובשיש קדרה א' של איסור אפילו באו בבת א' תולין להקל עכ"ד דהכי מוכח להדיא רפ"ק דפסחים (דף י') וס"פ האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ו) דאפילו בשניהם של היתר תולין להקל באיסור דרבנן כשבאו זא"ז ע"ש ומה שהשיג עליו הרשב"א דא"כ ה"ל לפרושי בהך מתני' דליטרא קציעות דמיירי באדם א' או בבת א' לק"מ דלא מיירי התם מדין תולין להקל כלל אלא מדין צירוף דפליגי התם ר"א ורבי יהושע אי התחתונות מעלות העליונות וכן מה שהקשה עליו עוד הרשב"א מהא דבב' בני אדם אין מצטרפין כיון שאינם עתידים להתערב ולפי דברי הרמב"ן א"צ צירוף כלל נמי לק"מ דהתם נמי לא מיירי אלא מדין צירוף ולא מדין תולין להקל ומיירי כשבאו שניהם בבת א' וכל זה ברור וכן פסקו בהגהמ"ר דחולין דאפי' ב' קדרות של היתר תולין להקל בב' בני אדם בזא"ז באיסור דרבנן ופסקו הב"ח ואפשר גם הט"ו ושאר האחרונים שהעתיקו דברי הרשב"א מודים לזה שאע"פ שהטור העתיק נמי גבי ב' קדרות של היתר ואין חילוק בין הן של אדם אחד או ב' בני אדם י"ל דמיירי באיסור דאוריית' וכן מה שהעתיקו כאן דבשני בני אדם אסורים נראה דמיירי כשבאו בבת א' וכדפרישית):

ולצורך הפסד. היינו הפ"מ כמ"ש בסימן ק"ח ס"ק י"ב ע"ש וכן נראה בדין דאין להתיר אלא במקו' הפ"מ דהא הרא"ה בבדק הבית (דף קי"ג ע"ב) חולק על הרשב"א בזה וז"ל והא דאמרינן שתי קופות מצטרפות לא נאמרו קולות הללו אלא באיסורי דרבנן או באיסור תורה ושיעורי דרבנן וכן יבש ביבש דלית בה טעמא או לח ואית בה ס' (אלא דתרומה וכה"ג שיעורן יותר מס') אבל היכא דאית בה טעמא ודאי כל היכא דיהיב טעמא או שראוי ליתן טעם כגון לח בלח במין במינו ואין ס' לא אמרינן ביה הני קולי אפילו באיסורי דרבנן ולא הוזכר דין זה בשום דבר שישבו כדי ליתן טעם דטעמא לעולם לא בטל או ראוי לנתינת טעם אע"ג דליכא טעמא כגון מין במינו עכ"ל ואע"ג דבעל משמרת הבית כתב עליו שכמה שגגות יש בדבריו ושאין סדר בדבריו הלא נודע דבעל משמרת הבית הוא הרשב"א שחבר תורת הבית והוא נוגע בדבר ע"ש וכה"ג כתבו הפוסקים דדוקא בערלה ותרומה וכה"ג אמרינן שהאיסור מעלה ההיתר אבל לא באיסור שיש בו כדי ליתן טעם אפילו מין במינו כיון שיש בו ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו וטעמא לא בטיל והבאתי דבריהם בסימן צ"ט ס"ק כ' ע"ש:

גם בזו תולין להקל. הלשון משמע דבזה היה סברא טפי להחמיר מדהוצרך לומר גם בזו ובאמת הוא כ"ש כמ"ש הב"י דהאי בבא היא כ"ש והוא מדברי הרשב"א בת"ה הארוך מטע' שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך של היתר ובפריש' סבר שהאי כ"ש שכת' ב"י הוא דברי עצמו וע"כ חל' עליו ואמר דלאו כ"ש הוא ונכנס בדברים דחוקים ולא דק בזה. ונראה לי ליישב אח' שדקדק עוד מ"ש אח"כ אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל כ"כ דקשה מאי כוונתו בלשון כ"כ דנקיט ולמה לא אמר אין תולין להקל כמ"ש אחר זה באיסור של תורה. ונ"ל דבגמר' אית' בפרק הערל (יבמות דף פ"ב) דפריך על רבי יוחנן ממקוה ומשני לא דלא נשקול רובא ואיבעית אימ' שאני התם דאיכ' למימר שאני אומר פירוש דשמא נפל לתרומה ואין כאן איסור מעולם ובכל מקום קי"ל כלישנ' בתר' והנה כאן בלישנ' בתרא אפשר לפרש שני פירושים האחד דה"ק כיון דאיכ' למימר שאני אומר ע"כ יש להקל אפילו בלא נשתייר רק מיעוט חולין אפ"ה מותר וזהו דעת הרא"ה באמת בבדק הבית ואפשר לומר עוד דה"ק במקוה בעי' נשתייר רוב' וכאן סגי בפלג' וכן דעת משמרת הבית ע"כ אמר הרשב"א כאן באם לא נשתייר רק מיעוט היתר אע"פ שאפשר לפרש כן מ"מ לא ניזול לקולא כ"כ כיון דהקולא היא מצד תלייה בעלמ' די בזה שיש קולא בפלג' דלא כמקוה וא"כ י"ל דמ"ש לפני זה גם בזו תולין להקל נתכוין בזה דל"ת דבזה שאין כאן אלא נפילה אחת ויש כאן קדירה של איסור נימ' דבכל גוונ' יש להקל בו והקולא היא בבירור בזה ונ"מ למ"ש אח"כ לענין דלא נתלה כ"כ לקולא שזכרנו ע"כ אמר כאן גם בזו תולין להקל כלומר שאין כאן קול' בבירור אלא מצד תלייה בעלמא ע"כ גם בזה לא נתלה כ"כ להקל. ולכאורה יש להקשות על מה שכ' בסימן זה דאם ספק נפל איסור דאוריית' מותר בשיעור דרבנן וזה סותר הכלל שאמרנו בסי' ס"ו ס"ד דבזה א"א מקילין אלא הוה כודאי דאורייתא לק"מ דכאן ההיתר מכח שאני אומר ובהדיא אמרינן בפ' הערל שזכרתי בסמוך דכל ספק שיש בו לומר שאני אומר לא נפל כאן איסור קיל טפי:

אבל אם האיסור רבה כו'. אין להקשות כיון שיודע שיעור ההיתר שבקדירה והאיסור א"כ נחזי אם נתרבה ההיתר שבקדירה מכמות שהיה בודאי שם נפל האיסור י"ל שזה יודע בבירור שהיה באיסור יותר כגון ששמע מאחר דבר זה אבל הוא אינו יודע כמה הוא שיעור ההיתר בעצמו אם היה כ"כ הרבה כמו שיעור ההיתר עכשיו או אם פחות מזה עד שעם האיסור שנפל שם נעשה כ"כ הרבה ובדרישה מפרש לה על ב' חתיכות ביבש דהיינו שיודע שיעור האיסור ולא שיעור ההיתר ועכשיו מוצא ב' חתיכות אחת גדולה ואחת קטנה וידוע לו שעכ"פ אין הקטנה של איסור ואין ידוע אם הגדולה היא של איסור ממילא יש בה רוב על ההיתר או גם הגדולה היא של היתר והאיסור נפל לקדירת איסור:

שדבר תורה מין במינו כו'. הוא הדין מין במינו ואינו מינו דאמרינן סליק שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדאיתא סי' צ"ח:

שתי קדירות ממין אחד. לאו דוקא אלא שהאיסור הוא אינו מינו עם ההיתר:

עד שירבה ההיתר ס' כו'. זה מיירי בחתיכה הראוייה לכבד שמדרבנן לא מהני ס' מכל מקום כאן בספק הקילו כן הוא בר"ן סוף פרק הערל ובת"ה הארוך כתב וז"ל אף על פי שהחמירו חכמים להצריכן יותר מששים עכ"ל ור"ל דלפעמים דצריכין מאה לבטלו כמו בתרומה דהיינו דוקא באינו מינו כדאיתא פ"ב דערלה:

אם אין בשום אחד מהן כו'. משמע דאם יש בשתיהן לבטל האיסור לא מהני וקשה דבסוף הסימן אמרינן שכל שהוא של אדם אחד אמרינן שעתיד להתערב כו' וא"ל דהכא מיירי בשל ב' בני אדם דהא בטור כתוב כאן ואין חילוק בין אם הם משל אדם אחד ובין אם הם משל ב' בני אדם ובפרישה כתב בשם רש"ל דהכא שאני שיש ב' נפילות אחד היתר ואחד איסור וזה גרע טפי מהא דלקמן שאין שם אלא נפילה אחת וכ"כ מו"ח ז"ל וחיזק סברא זאת וז"ל והכי מוכח מדברי רבינו בא"ח הלכות חמץ שלא כתב לחלק בין שני בני אדם לאדם אחד אלא גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים כו' ולא כתב כן גבי שני ציבורים אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים שהזכיר קודם אלא ודאי בע"כ דבשני ציבורים כיון דבודאי הכניס העכבר חמץ בבית בדוק אין תולין להקל עד כאן לשונו ולא דק בזו דהא שני שבילין גופייהו הוא כמו שני ציבורים ושני בתים דהא יש שם שביל אחד טמא ואחד טהור והלכו שם שני בני אדם אחד בזה ואחד בזה וכל אחד עשה טהרות ואפילו הכי מחלקינן שם בין ב' בני אדם לאדם אחד. ותו דהתם אדרבה קיל בשני בני אדם מבאדם אחד והכא בסוף הסימן חמיר טפי בשני בני אדם אלא ע"כ שאין זה ענין לכאן והחילוק בעצמו שזכרתי בשם הגדולים דלעיל בין שני נפילות לנפילה אחת נראה דליתא שהרי בת"ה הארוך כתב וכל שכן כשאין שם אלא חתיכה אחת של איסור ונפלה לאחת מהן שיש לתלות להקל ולומר לתוך איסור נפלה שהרי לא ראינו שנפל שם כלום לתוך היתר עד כאן לשונו משמע דדין אחד להם אלא שהוא כל שכן מדין שני נפילות ומנא לן לחלק ולומר דבאחד איסור ואחד היתר יהיו שתי נפילות וחד נפילה שוין ולענין ב' של היתר יהיה חילוק ביניהם לענין הצטרפות. ולרווחא דמילתא אביא עוד הוכחה מדברי ת"ה הארוך דף קי"ג דמביא שם ההוא דפרק הערל ב' קופות אחד של חולין ואחד של תרומה ולפניהם ב' סאים אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר תרומה לתוך תרומה כו' ואפליגו שם רבי יוחנן ור"ל דר"ל ס"ל דבעינן שיהא בסאה חולין יותר על התרומה שבקופה ור"י ס"ל אע"פ שלא רבו חולין על התרומה ודייק שם הרשב"א דאע"ג דלא בעי ר' יוחנן רבוי מ"מ בעינן שיהא חולין כתרומה אבל לא אם החולין הם פחותים מתרומה והקשה ע"ז דלמה לא ניזול לקולא אפי' בחולין פחותי' מ"ש מהא דשנינו בתוספ' דתרומות היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן נתן הריני אומר משל חולין נתן אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם פירוש דשם אין היתר כלל רק מה שנתן מן אחד מהם ונ"ל דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה אלא שאין ידוע לאיזה א"א ספק דרבנן להקל ע"כ ואם איתא דיש חילוק בין ב' נפילות לאחת לא היה מקשה כלום משני נפילות על נפילה אחת דדילמא גם בזה יש חילוק ביניהם אלא ודאי שאין חילוק זה כלל ועיקר לפי האמת ותו קשה דהרשב"א שם מקשה על רבינו שמשון דמחלק בין ב' בני אדם לאדם אחד וכמ"ש כאן בסוף הסימן דאמאי לא הוזכר בגמ' החילוק שיש בזה ומכח זה חלק עליו אלא שמצד החומרא לא רצה להקל נגד רבינו שמשון ואם איתא שיש חילוק בין ב' נפילות לאחת גם עליו יקשה למה לא חילק בזה. והמעיין בת"ה הארוך יראה שטרח הרשב"א לפרש כל חילוקי דינים בזה ואמאי לא פי' גם החילוק הזה לבאר בטעמא שיש חילוק בין ב' נפילות לאחת אלא ודאי דליתא כלל ולענין הקושיא דלעיל בדברי הטור ורשב"א המעיין ברשב"א שם בסידור דבריו יראה דאין כאן קושיא כל עיקר דמתחלה כתב שם דהרמב"ן ס"ל שיש חילוק כאן בענין ב' קופות של חולין שנפלה תרומה לאחד מהן כההיא דליטרא קציעות שמביא שם דבעינן עכ"פ ביטול ולא אמרינן ספק דרבנן להקל היינו באם הם של אדם אחד או של שנים שבאו לשאול בבת אחת וכההיא דשני שבילין אבל אם הם של שני בני אדם אין צריכין ביטול כלל אלא אפילו אם בשתיהן מיעוט' מן התרומה אפילו הכי מותר מטעם שכל אחד אומר לתוך של חבירו נפל וכמו בשני שבילין ועל זה חולק הרשב"א שם דאפילו בשני בני אדם אין היתר כאן אלא על ידי ביטול דוקא אבל אם אין שם לבטל אלא אתה רוצה להתיר מצד שעל כל אחד מהקדירות תאמר שלא נפל בה אלא בחבירתה הא ליתא דלא מבעיא באדם אחד פשיטא דלא דהא עכ"פ איסור' לגביה הוא אלא אפילו בשני בני אדם אין אומרים שכל אחד יתלה בחבירו כיון שאם תתלה בו אתה אוסר לו כיון שאין לו שיעור לבטלו ועל זה אמר ואין חילוק בין אדם כו' ומ"ש בד"א כשאין בשום אחד מהן כדי לבטלו לא נתכוין לומר דבשניהם יש כדי לבטלו אלא אפשר שגם בשניהם אין לבטלו אלא דלא מיירי עדיין מזה אלא כאן מיירי שעל כל פנים אין באחד כדי לבטלו בזה אין חילוק בין אדם אחד לשנים ואסור ומענין צירוף של שנים סמך עצמו עלמה שיכתוב אחר כך דיש בזה חילוק בין אדם אחד לשנים ומ"ה כתב בארוך אמת דמהני צירוף שניהם בב' קדרות של היתר ולא חילק שם אם יש בא' מהם לבטלו לפי ששם כתב לפי דעתו דס"ל דמהני צירוף אפי' בב' בני אדם דלא כרבינו שמשון שמחלק בזה. אבל הקצר החמיר גם הוא כרבינו שמשון דבב' בני אדם לא מהני צירוף על כן לא כתב תחלה דין צירוף וסמך על מה שיחלק בו אח"כ בין אדם אחד לב' בני אדם לענין צירוף וכל הדברים פשוטים לא יעלה עליהם קושיא אלא למי שאינו מעיין היטב וסובר שמ"ש הטור לעיל ואין חילוק בין אם ב' הקדרות של אדם אחד כו' קאי על זה שאמר דדוקא באחד מהן צריך שיהיה לבטל וזה אינו דלא מיירי לעיל אלא ענין שעכ"פ צריך ביטול דלא כרמב"ן ולא מיירי עדיין מצירוף אבל כתב דינו אח"כ לענין צירוף שיש חילוק בין של אדם אחד לב' בני אדם והא דנקט הרשב"א כאן דינו בב' נפילות כוונתו לרבותא דאפילו בב' שאני אומר תולין להקל אפילו בשנים של היתר ונקט כי האי גוונא בכ"מ ששייך לומר שאני אומר וקמ"ל בזה דלפי האמת אין חילוק בין ב' נפילות לנפילה אחת אפילו בב' קדרות של היתר ואע"ג דאח"כ בדין אני אומר למקום שנפל הראשון נפל גם השני לא נקט רק נפילה אחת התם לא נ"מ רק לתלות השני בראשון ובזה אין רבותא טפי בשני מבאחד דהא התם ידעינן לאיזה נפל הראשון וע"כ נקט גם בפעם השני נפילה אחת אלא שיש להקשות במאי דדחה הרשב"א בארוך דברי הרמב"ן דלעיל דסבירא ליה א"צ ביטול בשנים זה אחר זה מהא דבסמוך דאם הם של שנים צריך ביטול ואפילו צירוף אינו מועיל מ"מ קשיא ממה שהביא הרמב"ן ראייה מב' שבילין דמותר בזה אחר זה ומ"ש כאן דאפילו בשנים זה אחר זה צריך ביטול דוקא ואפילו בנפילה אחת כההיא דלקמן. וצ"ל דהרשב"א ס"ל דאין ללמוד מב' שבילין דשאני התם מטעם דספק טומאה ברשות הרבים להקל ע"כ אזלינן לקולא שם וחילוק זה איתא ברבינו שמשון ס"פ ז' דתרומות לענין תרי שאני אומר אלא דק"ל מההיא דס"פ ז' דתרומות דאיתא שם במתני' אכל אחת מהם פטור מטעם דשמא חולין הם ומייתי שם רבינו שמשון דבירושלמי ר' יוחנן פריך על זה דאתי' כרבי יהודה בב'שבילין דפוטר בשנים בבאו זה אחר זה ומסיק דכ"ע מודים בזה אחר זה משמע התם דהקולא שיש בב' שבילין לענין זה אחר זה ישנו נמי בתרומה וא"כ ה"נ לכל הפחות בנפילה אחת אמאי לא ניזול לקולא בזה אחר זה דלא צריך ביטול וה"נ מביא בהגה"מר חולין ללמוד מב' שבילין דר' יוחנן שזכרתי בב' קדרות של היתר ונפל איסור לאחד מהן דאזלינן לקולא בשנים זה אחר זה. וראיתי למו"ח ז"ל שהקשה ג"כ על הא דאין מצטרפין בשנים זה אחר זה דמ"ש מב' שבילין ומייתי הך הג"ה מרדכי דחולין ותירץ וז"ל ואפשר דדוקא באיסור דרבנן תלינן להקל בבאו לשאול בזה אחר זה אבל באיסור דאוריית' אין תולין להקל כדמוכח בהלכות חמץ וכיון דהרשב"א כתב דינים אלו בסתם אפילו באיסור דאוריית' לפיכך לא כתב להתיר אלא באדם אחד עכ"ל ולא דק בזה כאשר אכתוב בסמוך בזה ונראה דלרבינו שמשון צ"ל דהא דבב' בני אדם אין מצטרפין לבטל היינו בב' בני אדם שבאו לשאול בבת אחת דאז יש תרי חומרות האחת דצריך ביטול והשנית דאין מצטרפין ולדידיה הכל ניחא דההיא דליטרא קציעות דיש שם קולא וחומרא חומרא דצריך ביטול וקולא דכל הכדים מצטרפין מיירי באדם אחד דוקא אבל דעת הרשב"א דאפילו בשנים זה אחר זה צריך ביטול לא ידענו לתרץ מ"ש מב' שבילין דהא בירושלמי משוי להו להדדי כאשר זכרתי לעיל וצ"ע:

וידוע לאיזה נפל מבואר בתה"א וזה לשונו ואין בה כדי להעלות ונאסרה מיעוטה כו' עד כאן לשונו ואין להקשות אם כן הרי כבר נאסרה בבירור האחת והיינו הא דריש הסי' קדרה א' של היתר ואחת של איסור דאזלינן לקולא נראה דקמ"ל כאן אף על פי שאין כאן איסור מן התורה דבטיל ברוב היא אלא דנאסרה מחמת מיעוטא מדרבנן דאין בה ס' וה"א דלא לתלות באיסור בזה קמ"ל ודכוותא דסברא זו מצינו לקמן סי' ק"ץ אי תלינן בדם טוהר להציל על חבירתה דיש פלוגתא שם בדברי הטור ומו"ח ז"ל כתב דבדין זה אפילו אם נפל האיסור דאוריית' תלינן לקולא דכל מ"ש כאן מן ב' קדרות של היתר ולפניהם שני חתיכות כו' עד סוף הסי' אין לחלק בין איסור דאוריית' לדרבנן וכ"כ באו"ה כלל כ"ו דין י"ג עכ"ל ואינו נכון כלל דמבואר פרק הערל (יבמות דף פ"ב) דבכל איסור דאורייתא לא אמרינן שאני אומר וכאן כל ההתירים מכח שאני אומר למקום שנפל האיסור הא' כו' ובהדיא כתב תה"א תחלה דין ב' קדרות א' של היתר ואחת של איסור ונפל איסור לאחת מהן כו' דבעינן שיהא האיסור בטל ברוב וסמיך ליה כתב ואם ב' הקדירות של היתר כו' אני אומר למקום שנפל האיסור הראשון נפל גם השני ומן הטעם שאמרנו עכ"ל הרי שתלה טעם היתר בהא דלעיל ובעינן שיהא מותר מן התורה עכ"פ הן באיסור עצמו שאינו רק מדרבנן הן בשיעור ביטולו דמותר מן התורה אף שהאיסור עצמו מן התורה וכן בכל הנך דנקט עד סוף הסי' וחלילה להקל בזה באיסור דאוריית' ושיעור דאוריית' כגון שאינו בטל ברוב ועוד ראיה ברורה מסימן ק"ז גבי ביצים או דגים דחיישינן שמא נשארו בסוף כו' ואמאי לא אמרינן כמו כאן דכל הנכנס בספק איסור הכל מצטרף אלא ע"כ דהתם הוי מין באינו מינו הדג טמא שיש לו שם אחר ממה שיש לדג טהור וע"כ צריך מן התורה ס' וכאן לא אמרינן להקל בכל הסי' אלא היכא דמותר מן התורה ובאו"ה סוף כלל כ"ו העתיק דברי הטור בעניינים אלו מתחילת הסימן עד דין וא"א למקום שנפל הראשון כו' וכתב על זה ונראה דבכל זה אין חילוק בין אם האיסור דאוריית' או דרבנן עכ"ל הרי שכלל כל דיני הסימן הזה וכוונתו הן באיסור דאוריית' ועכ"פ השיעור דרבנן כמ"ש הוא עצמו לפני זה איסור דאוריית' וההיתר רבה על האיסור וזהו פשוט לע"ד:

עתיד להתערב. לפ"ז פשוט הוא דאם הב' מיני היתר אסורים בתערובות כגון הא' בשר והב' גבינה אין מצטרפין לבטלו וכתב רש"ל דאם הם אינם עומדים להתערב כגון שהא' נתבשל במתיקות והב' בקיוהא אינם מצטרפים:

ויש מחמירין דאפילו באדם אחד כו'. בד"מ כ"כ בשם או"ה סוף כלל כ"ו בשם מהרי"ש שכ' א"א נוהגים לפסוק כן וכ"ה בכלל י"ב ותמה בד"מ למה לא קי"ל כן שהרי אין מחלוקת בזה ובסמוך נעתיק ל' ספר או"ה ולי נראה לתמוה על זה הפסק שכל מה שנכנס בספק מצטרף לבטלו אמאי פסק בש"ע לעיל סי' ק"ה סעיף ט"ו ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות אמאי לא נימא דכולן מצטרפות לבטל ומטעם כיוצא בזה כ' באו "ה כלל י"ב דין ט' דלא קי"ל כפסק זה של י"ד:

אלא לאחר שיערבנו. הד"מ כ' וז"ל אמנם באו"ה כלל כ"ו כתב השיב מהרי"ש דאנן לא נהגינן לפסוק כן אפילו באדם אחד ואפילו למאן דמתיר אין לאכלו רק לאחר שיערבו יחדיו שכבר נתבטל טעם האיסור עכ"ל ונ"ל תמוה במה שכתב דמאן דמתיר לא מתיר אלא לאחר התערובות וזה אינו דהא הרשב"א הוא דמתיר והוא מביא בת"ה הארוך דף קי"ד הירושלמי שאמר רבי זירא ורבי חייא בשם ר"ש היו לפניו ב' קופות ובזו נ' סאה ובזו נ' סאה ונפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה נפלה רצה להעלות מזה מעלה מחצה מזה ומחצה מזה מעלה ולפיכך אם היו באחד מאה ובאחד חמשים אני אומר לתוך מאה נפלו ומשם הוא מרים ולא משל נ' עכ"ל פירוש לענין שצריך לתת חלקו של כהן נותן דוקא ממקום שנתבטלה התרומה ואם כן אם תאמר שאין היתר אלא לאחר התערובות היאך שייך לומר שמעלה מחצה מזו ומחצה מזו הא ע"כ כבר נתערבו ונעשה הכל אחד דאל"כ הכל אסור ותו דאם אין היתר אלא אחר התערובות למה נקט שמצטרפין שניהם לשון צירוף אינו שייך בזה כיון שכבר היו אחדים ע"י התערובות על כן נראה פשוט שאף אם לא נתערבו כיון שמן התורה מותר ע"י ביטול ברוב רק מדרבנן צריך ס' וכיון שיש ספק לאיזה נפל ונכנסו שניהם בספק שניהם מצטרפים לבטל ומותר כל אחד בפני עצמו דכיון שעתידים להתערב חשבינן כאלו כבר נתערבו ומ"ש או"ה דאפי' למאן דמתיר לא נתכוין על דעת הרשב"א דמתיר בזה אלא דה"ק שאין לפסוק כן להלכה להקל ואפילו מי שירצה להתיר כן להלכה לכל הפחות לא יתיר אלא אחר התערובות אבל לעולם דעת הרשב"א שמותר אפי' בלא תערובת עדיין דאלו אחר התערובות מותר אפי' בשני בני אדם דא"ל דבשני בני אדם מ"מ הוי לכתחלה אסור לערב משום אין מבטלין איסור לכתחלה כדלעיל סי' צ"ט סעיף ה' ובאדם אחד מותר לערב לכתחלה דאם תאמר כן דמותר לערב לכתחלה מטעם דחשבינן ליה כאלו כבר נתערב אף אנו נאמר דבאמת מותרים אפי' בלא תערובות כיון דחשבינן ליה כאלו כבר נתערבו אלא ע"כ דבאמת כן הוא אלא דהוא החמיר בזה לערבו תחלה וזהו ג"כ כוונת רמ"א כאן. וכתבתי כל זה לפי שכתב מו"ח ז"ל שהיתר שבכאן אינו אלא לאותן שסוברים שא"א חתיכה עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב כמ"ש סי' צ"ב וצ"ט אבל לדידן דקי"ל בכל האיסורים אמרינן גם כן כאן אין היתר דמה שנפל בתוך אחד מהן נעשה נבילה ואין זה נראה כלל דכיון שנכנסין שניהם בספק הוה כאלו היו כבר בכלי אחד ואח"כ נפל שם כמו שהוכחנו בסמוך וזהו דבר פשוט דהא אף למ"ד א"א בשאר איסורים חתיכה עצמה נעשית נבילה מ"מ אין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ ע"כ כיון שיצא כאן מכלל זה ואמרינן דמבטלין ליה לכתחלה היא גופיה נמי מהני ליה לכ"ע לענין שלא יקרא עליו שם נבילה כן נראה לע"ד ברור ופשוט:

(סימן קי״א בט"ז ס"ק ו׳) כתב הט״ז דגם באיסור דאורייתא תלינן לקולא בזה אחר זה. והביא ראי׳ מפ״ז דתרומות גבי ב׳ קופות א׳ של חולין וא׳ של תרומה וא״י איזוהי אכל א׳ מהם פטור בא אחר ואכל את השניה פטור ומדמי התם בירושלמי לב׳ שבילין בזא״ז והניח בצ״ע על הרשב״א שאוסר אפי׳ בנפילה א׳ בזא״ז. וכה״ג הקשה בא״ח ס״ס תל״ט על הטור גבי עכבר שנכנס לא׳ מב׳ בתים ואינו יודע לאיזה דמצריך בדיקה בזא״ז. ובס׳ ס״ט בהל׳ נדה סי׳ ק״ץ כתב ע״ז דאינו מוכרח. ול״נ די״ל כמ״ש המ״ל בפי״ט מהל׳ שאר אבות הטומאה דהיכא שבא בספק הא׳ אי ששניהם מכח חד קאתי ל״מ בזא״ז וה״נ בחמץ ונפילת איסור משא״כ בתרומה וב׳ שבילין. אבל מ״ש הפמ״ג באו״ח לדחות ראיית הט״ז מתרומה די״ל דאיירי בתרומה בזה״ז או בתרומת פירות דרבנן. לא נראה דהא ר׳ יוחנן מוקי לה בירושלמי אליבא דר׳ יוסי דס״ל ביבמות תרומה בזה״ז דאורייתא וגם מפירות לא איירי התם מדקתני התם פלוגתא דר״מ ור״י בחלה דאינה אלא בחמשת המינין. וכן הרמב״ם פ״י מהל׳ תרומות כתב הטעם דפטורים דהמוציא מחבירו ע״ה. משמע דבתרומ׳ דאורייתא נמי אלא שאין ללמוד מזה לחמץ ממ״ש המ״ל. ומיהו בהשגות הראב״ד פ״ב מהל׳ חמץ מבואר כמ״ש הט״ז:

(בש"ך ס"ק י״ט) הקשה על הרשב״א דאוסר באיסור דרבנן שנפל לא׳ מב׳ קדירות אפי׳ הן של ב׳ בני אדם וא״י לאיזו ובאו לשאול בזא״ז דהא בפסחים (דף י׳) ובכתובות (דף כ״ו) מוכח להדיא דתולין להקל בזא״ז בב׳ ב״א באיסור דרבנן. ונראה כמ״ש הכס״מ בפ״ב דהל׳ חמץ ומצה הלכה י״א שכתב בטעמו של הרמב״ם שם דלא מצריך בדיקה בשני בתים פעם ב׳ משום דהוי ס״ס דעל כל אחד אפשר לומר שלא נכנס העכבר לתוכו אלא לחבירו. ואת״ל שנכנס לתוכו שמא אכלי׳. ובכתובות גבי כרכום כתב ג״כ הרא״ש דהוי ס״ס דשמא נחבאת ואם תמצ״ל שלא נחבאת שמא לא נטמאת וע״ש בקרבן נתנאל שכתב דהוי כספק ביאה דמקילין עכ״פ בדרבנן. וכיון דאתיין עלה דבהא דפסחים וכתובות איכא ב׳ ספיקות ע״כ הוא קיל מאיסור דרבנן. ואין מהתם סתירה לדעת הרשב״א ותדע דהא בכתובות שם מקילין אף בב״א. וכן בההיא דפסחים לדעת הרמב״ם. ובמ״א הארכתי עוד בענינים אלוו: מעשה היה שנמלחו על השלחן ח׳ חתיכות בשר ועל הספסל ג׳ וד׳ חתיכות ואחר שהודחו ונתערבו יחד מצא ביניהם י׳ חתיכות טריפות וידוע שא׳ מהן היה על הספסל אלא שא״י אם יתר החתיכות שהיו על הספסל היו ג״כ הטריפות ולא נמלחו הכשירות עמהם כלל או לא והתרתי דהנה מלבד מה שהעליתי בענין ספק נמלח בתשובה לסימן ק״י שבסמוך. יש כאן עוד מקום להתיר מהא דסימן זה [סי׳ קי׳א ס״ד] גבי ב׳ קדירות א׳ של היתר וא׳ של איסור ונפלה חתיכת נבילה לא׳ מהן דאמרי׳ לתוך איסור נפלה. ואף דהתם נודע מיד נפילת החתיכה מ״מ ה״ה אם לא נודע עד שנתערבו ב׳ הקדירות בצונן ונמצא ביניהם ח״נ וא״י לאיזה קדירה נפלה מתחילה דאמרי׳ לתוך של אי׳ נפלה ותלינן הקלקלה שנמצא עכשיו במקולקל וכדמוכח סימן ק״ץ סמ״א:

(סימן קי"א בש"ע סעיף ב') בד"א כו' אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל. ומקשו אחרונים הא אמרינן בפסחים דף ט' ע"ב ב' צבורין של מצה ואחד של חמץ ולפניהם שני בתים וכו' היינו שני קופות דתנן כו' ע"ש בסוגיא דמדמה בדיקת חמץ לשני קופות וכן פסקינן בא"ח סי' תל"ט ב' צבורין כו' דאמרי' שאני אומר כו' וא"א כמ"ש המחבר כאן דצריך שלא יהא האיסור רבה על ההיתר התם גבי צבורין ובתים הוי לכאורה כמו איסור רבה על ההיתר דהא עכ"פ חייב בדיק' ע"ז הבית וא"כ אמאי אמרי' שאני אומר כו' וי"ל דהנה הטעם שלא יהיה איסור רבה היינו משום שלא יהיה אתחזק איסורא דאם האיסור רוב מקרי אתחזק איסור מהיתר אבל אם הוא מחצה על מחצה דלא אתחזק איסורא יותר מהיתרא אמרינן שאני אומר וא"כ התם כיון דבלא"ה איכא לבית זה חזקת היתר הוי כמו מחצה על מחצה:

(שם ס"ד) היה ההיתר רבה וכו' היו ב' הקדירות ממין אחד כו'. דין זה מהרשב"א בת"ה הארוך ותמהו עליו האחרונים ז"ל דהא הוא ז"ל בעצמו הביא בתו"ה הארוך בבית ד' שער א' [ובדפי הספר בדפוס ברלין הוא דף ק"א ע"ב] ל"ד בריש חולין דף צ"ה דע"כ סוגיא דפסחים מיירי במין במינו דאל"ה הא טעם כעיקר דאורייתא ומ"מ פריך מכזית בכדי אכילת פרס דמ"מ הוה לן לגזור אף במינו ולא נימא שאני אומר ולכן הוצרך הגמ' לומר דמיירי בתרומה דרבנן ע"ש ואם כן מוכרח להדיא דבאיסור דאורייתא אף במין במינו ואיכא רובא לא אמרינן שאני אומר וא"כ דברי הרשב"א ז"ל סותרין זה את זה והגאון מהור"ר העשיל ז"ל מפראג היה רוצה לתרץ דהרשב"א בת"ה לא החליט הדבר אי קי"ל כרש"י דטכ"ע ל"ד או קי"ל כר"ת טכע"ד א"כ מספיקא אמרינן לחומרא טכע"ד וכ"ז הוא במבא"מ עצמו אבל נדון דידן שהוא רק גזירה דרבנן מינו אטו א"מ אמרי' טכעל"ד דלענין זה הוי ספיקא דרבנן ולקולא והמעיין בדברי רשב"א יראה שאין תירוץ זה עולה יפה דהרשב"א לא תלי כאן הדין מחמת דטכעל"ד אכן לאדמ"ו נראה ליישב דלכאורה תמוה איך שייך למימר לגזור אטו א"מ דהכל יודעין א"מ חמור ממינו דהא מב"מ עה"ת חד בתרי בטיל וא"מ צריך ס' מהתורה אלא דגבי תרומה דמינו חמור משאינו מינו מדרבנן דהא מב"מ בק"א וא"מ סגי בנ"ט וא"כ שפיר איכ' למגזר שם מינו אטו א"מ ולכך פריך הגמ' שפיר דהתם בתרומה לא הל"ל שאני אומר כו' וע"ז תירץ הגמ' דאיירי בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כו' אבל גבי שאר אסורים ודאי דלא עלה על דעת המקשה לגזור מינו אטו שאינו מינו וא"ש דברי הרשב"א ז"ל והמחבר: