שולחן ערוך, יורה דעה ק״י: דין ספק טריפות שאירע בבשר. ובו י' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין ספק טריפות שאירע בבשר. ובו י' סעיפים:
דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא והם ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך ורמוני בדן וחביות סתומות וחלפות תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית וכן בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים אבל שאר דברים אף על פי שדרכן לימנות הרי אלו עולים כשיעורן: הגה ויש אומרים דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד אינו בטל (טור בשם ר"י וב"י) וכן נוהגין. הא דדבר חשוב אינו בטיל אינו אלא מדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא (ארוך כלל כ"ה והרמב"ם פי"ז דמאכלות אסורות ותוספות דזבחים סוף דף ע"ג ואגודה שם ורא"ש פרק ג"ה ורשב"א בת"ה ונ"י פ' הערל ועוד הרבה פוסקים כמו שיתבאר בסי' זה בכמה דוכתי): כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקו' מהמקומות כגון אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל באותם הזמנים הוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרים בכל שהן בכל מקום וה"ה בכל כיוצא בהן בשאר מקומות:

בעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן ובטלין והוא שנשחטו בשוגג (ודוקא בעלי חיים קטנים שאינן ראוים להתכבד לאחר שחיטתן) (או"ה כלל כ"ה):

ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל בשר הנמצא בשוק או ביד עובד כוכבים מותר כיון שרוב החנויות מוכרו' בשר שחוטה דכל דפריש מרובא פריש זהו דין תורה אבל חכמים אסרוהו אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל: הגה ועיין לעיל סימן ס"ג והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש היינו שלא פירש לפנינו אבל אם פירש לפנינו או שרואה כשהעובד כוכבים לקחו הוי כאילו לקחו משם בידו (טור בשם רשב"א ותוס' פרק ג"ה דף צ"ה ור"ן שם והג"א בשם ר"י ותוס' ואגודה פ' התערובות ורא"ש בתשובה כלל כ' סימן ט"ו וסמ"ג סוף דף נ"ב וסמ"ק סימן רי"ד וש"ד סימן מ"ו ור' ירוחם נט"ו והמ"מ פ"ה מהמ"א בשם המפרשים):

רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבילה לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב משום ספק ספיקא: הגה ויש אוסרין בכה"ג משום דכל מקום דאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל וספק הראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר רק תערובות לא מקרי ספק ספיקא (ארוך כלל כ"ה) והכי נהוג:

מי שלקח בשר מהמקולין (פי' בית המטבחים) ואפילו חתיכה הראויה להתכבד ונמצאת טרפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטרפה ואינו יודע מאיזו לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטרפה מותר שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש וכיון שהרוב כשר מותר אבל ליקח מכאן ואילך אסור ואפילו חתיכה שאינה ראויה להתכבד שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ראויה להתכבד לשאינה ראויה:

בעלי חיים ושאר דברים החשובים שנתערבו בהיתר שאינם בטלים אפי' באלף אפי' אם פירש אחד מן הרוב אחר שנודעה התערובת אסור והוא שהפרישו במתכוין אבל אם פירש ממילא שרי: הגה והא דאסור אם הפרישו במתכוין היינו שלא פירש רק מעט ונשארו מקצת האיסורים במקומם דאז חיישינן שמא יקח מן הקבוע גם כן אבל אם נתפרשו כולן ביחד ולא נשארו במקומן ובשעת עקירתן פירשו קצתן אותן שפירשו אז מותרים (דברי קבלה מחמיו הגאון מהר"ר שכנא ז"ל) רק שנים האחרונים אסורים (טור ס"ס נ"ז) ואם נתערבה תרנגולת טרפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת אע"ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלין לגבי ביצה אזלינן בתר רובא (ארוך כלל כ"ו):

דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בעלי חיים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג (בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג) (ת"ה סימן קע"ה) או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל האחרים שאנו תולין לומר האיסור הלך לו ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד דממה נפשך איכא חדא דהיתרא אבל לאוכלם אחת אחת אסור: הגה ואפילו לאכלם שתים שתים אסור לאדם אחד לאכול את כולם ואפי' ב' בני אדם אין לאכלם כולם בבת אחת (ב"י לדעת טור):

דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ונפל מהתערובות הזאת אחד לשנים אחרים ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים הרי אלו האחרים מותרים שהרי האחד של תערובות הראשונה בטל ברוב ואם נפל אחד מהתערובות הראשונה לאלף כולם אסורים ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן שאם יפול מן התערובות השניה למקום אחר אינו אוסר. (לשון רמב"ם פרק ט"ז מהמ"א דין י'): הגה ומכל מקום אין לאדם אחד לאכול את כולן ודוקא שהאיסור שנתערב הוא ודאי איסור אבל ספק איסור שנתערב ונפל מאותה תערובות למקום אחר התערובות השנית שרי (ארוך כלל כ"ו) יש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא (שם כלל כ"ה) וטוב להחמיר אם לא לצורך מאחר שיש לו היתר בלאו הכי:

ספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים שכיון שספק הראשון היה בגופו אין להתירו מספק ספיקא: הגה ויש אומרים הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור דאורייתא ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מקרי ספק ספיקא ואסור (שם) אבל אם היו ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות ביחד מתירין ס"ס בכל מקום אפי' באיסור דאורייתא וגופו של איסור ואפילו היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיטה ואם תמצא לומר מחיים שמא לא נקבה הריאה יש להתיר מכח ספק ספיקא אע"פ שיש לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש ועיין לעיל סימן נ"ג:

ריאה טרפה שנמצאת בין ריאות כשרות ואמר הבודק שהי' יודע באות' סירכא ובשגגה נתערבו אותה ריאה טרפה בין הכשרות ולא היתה בכבשים ערבוביא הכבשים מותרים:

שהוא. כתב הש"ך ואפילו בכמה אלפים אינו בטל ודע דאיתא בש"ס דדברים החשובים דאסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה מיהו כתבו התוספות דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אחר כך לישראל מיהו מ"ש הראב"ד דסגי ג"כ בתקנתא דהולכת הנאה לים המלח בכל האיסורים אין כן דעת הפוסקים אלא דדוקא בעבודת כוכבים שתופס' דמיה סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח ולא בשאר איסורים דלא כלבוש בא"ח סימן תמ"ה שכתב גם גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דסגי בהולכת הנאה וכו' דליתא ולא קי"ל הכי ועי' בא"ח ס' תמ"ז ולקמן סימן קמ"ב. וצ"ע על רמ"א שלא הגיה כאן דדבר חשוב אפי' שלא במינו אוסר בכ"ש כמ"ש בסי' ק"א סס"ו עכ"ל וע"ל סי' ק"ט ס"א:

בדן. כ' הש"ך דרש"י פי' פרך ובדן מקומות הן ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד עכ"ל. וחביות סתומות דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובים וחד בתרי בטל ואם הם פתוחות אפילו של יי"נ בטילי דלא חשיבי. ש"ך:

הבית. לאפוקי של נחתום דלא חשיבי ודוקא בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינן בטלים ובעלי חיים אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מחמת חשיבותן. ש"ך:

לימנות. כ' הש"ך אע"פ שדרכן למנותן לעולם ואינן נמכרין כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינם חשובים:

תמיד. [וחולק על המחבר בזה במה שדרכו למנותו תמיד] כתב הת"ח אבל דבר שמוכרים לפעמים ג"כ באומד כמו ביצים שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים בטל ומהרש"ל פסק דדבר שנמכר לפעמים באומד ופעמים במנין לא בטיל וכ' האו"ה והב"ח דהכי נוהגין וסיים מהרש"ל וכ"ש האידנא שאין בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל וע"ל סי' פ"ו:

בספיקו. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא אבל שאר ספיקות אשכחן דאזלינן לחומרא כמו שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי ש"ך וכתב רש"ל דכרכשתא אע"פ שאין מוכרין אותה האידנא אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי עכ"ל:

בשוגג. דוקא אם נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג ואפילו אחר שנודע התערובת אבל נשחטו קודם שנתערבו אפילו במזיד בטלים. ש"ך:

להתכבד. כתב הב"ח יש לתמוה דבסימן ק"א ס"ג פסק דאפילו תרנגולת בנוצתה וכ"ש כבש בעורו וצמרו דבטלים וכנראה דדבריו סותרים זא"ז עכ"ל וכ' הש"ך דלק"מ דהא דכבש בעורו וצמרו בטל היינו דוקא משום חה"ל כיון דצריך תקון גדול ומחוסר מעשה אבל מ"מ אינו בטל מטעם דבר שבמנין ונ"מ אם הוא במקום שאין מוכרין אותו במנין בטל ומ"מ לענין דינא ע"ל סי' ק"א שנתבאר שם דגם בדבר שבמנין בטלה ע"ש והט"ז כתב [לתרץ קושית הרמ"א] וז"ל ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפ"ע דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חה"ל כשנשחט רק כל זמן שהוא חי יש לו חשיבות מצד בעל חי וע"ז אמר הטור כאן שהוא חשוב מצד בעל חי כשנשחט בטל חשיבותו אבל אם יש לו חשיבות מצד חה"ל זה כתבו כבר בסימן ק"א עכ"ל:

קבוע. כ' הש"ך ודע דהא דקי"ל כל קבוע כמחצה וכו' הוא בין לקולא בין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבלה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא וכתב הרא"ה דה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבלה דאסור ול"ד לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות וא"כ ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא וגם הרשב"א מודה לזה אלא שביאר דבריו שהעתיק המחבר בס"ה דדוקא כשנולד ספק טריפה במקולין ולא נודע עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הטרפה במקולין זה שלקח ומ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא רק בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי אבל הר"ן לא כ"כ ע"ש שמאריך בזה:

מותר. כ' רש"ל אפילו הוא חה"ל ודוקא כאן דחנות הא' ניכרת בפ"ע אבל היכא דיודע שיש טריפה א' בחנות ולא נודע באיזה חנות הוא אסור דכיון דאין האיסור נודע חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב"ח (ודע הא דקי"ל בשר הנמצא מותר מיירי אפילו נמצא קרוב לנבילה דהא קי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב. פר"ח) וכתב הרוקח דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים וטעם דכל דפריש וכו' דכיון דניידי הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועי' בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ט [ואם נמצא ביד קטן חריף מקרי נולד הספק במקום קביעותו כנמצא ביד ישראל גדול ואסור. פר"ח]:

אסרוהו. משום בשר שנתעלם מן העין:

לפנינו. משום דהספק נולד במקום הקביעות ופשוט הוא דבקבוע אפילו מין במינו ה"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש עכ"ל הש"ך:

בטלה. כ' הש"ך מיהו אסורין לאכול בבת אחת דאז ליכא אלא חדא ספיקא ופשוט הוא אלא שצ"ע הא כתב המחבר בס"ח דלא שרי אלא בג' תערובות וצ"ל כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ושרי בנתערב אח"כ ודוחק עכ"ל והט"ז כ' דבאמת יש להחמיר בזה להצריך ג' תערובת אם לא באיסור דרבנן דהיינו כגון ט' חנויות ופירש א' שלא בפנינו שמותר מן התורה כיון שפירש שלא בפנינו אלא שחכמים אסרוהו משום בשר שנתעלם מן העין בזה דוקא מהני אם נתערב אח"כ ומותר אפי' היא חה"ל וא"ל דבזה ל"ל ב' ספיקות הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא י"ל כיון שיש כאן איסור דאורייתא אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבו להמיעוט כאלו הוא מחצה כיון שראוי להתכבד ע"כ צריך תרי ספיקות להתיר:

בכה"ג. כ' הש"ך ואפילו פירש לפנינו או לקחו עובד כוכבים לפנינו מ"מ כיון דהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל כו' מיהא בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה"ג כיון דיש פוסקים ס"ל דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו היינו דווקא כשאינו אוכלן כא' דאל"ה ליכא ס"ס ומ"ש הרמ"א הואיל וספק ראשון מן התורה לאו דוקא אלא אף אם היה אסור משום תערובות לא הוי שרי בנתערב אח"כ בתערובות כדלקמן ס"ח אלא אתי לאפוקי אילו הוי ספק אסור דאסור מדרבנן הוי שרי בתערובת א"נ קמ"ל דל"ת דגרע טפי מתערובות כיון דקבוע חידוש הוא קמ"ל כיון דספק הראשון אסור מן התורה לא אמרינן הכי וכל זה הוא לדעת הרמ"א אבל הש"ך חולק ע"ז כמ"ש בס"ח ע"ש:

חתיכות. היינו שנתערבו חתיכות דטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות כבר נתבאר דינו לעיל ס"ג:

ואילך. כ' הש"ך משמע אפילו אם לקחו אסור ובס"א איתא אבל ליקח מכאן ואילך אסור וא"כ לא משמע מידי עכ"ל:

ויטעו. כתב מהרש"ל וב"ח דהיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות משא"כ נתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר אע"פ שיש שם ג"כ חתיכות הראויות להתכבד שלא נתערבו והט"ז חולק ע"ז מטעם דמצינו בש"ס דברבים יש להקל טפי משום דמדכרי אהדדי וביחיד גזרו יותר [ובנה"כ השיג על זה דלא שייך לומר רבים מדכרי אהדדי אלא כשהם במעמד א' אבל הכא יש לחוש שיקחו זה אחר זה ע"ש]:

ממילא. כתב הש"ך אפילו למ"ד פירש ממילא אסור והטעם דהא דאסור פירש ממילא הוא משום שמא יקח בידים מן הקבוע והך גזרה לא אשכחן אלא היכא שכבר עומדים בחזקת איסור אבל קודם שנולד הספק לא שייך למיגזר מידי שכולן בחזקת היתר עומדים מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזרה לא אשכחן בש"ס ועוד בהא ליכא למיטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו וכל זה כשפירש שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפילו בפנינו חשוב כפירשו שלא בפנינו ודוקא אם המיעוט פירשו דאז אמרינן כל דפריש וכו' ואיסורא בתוך רובא אישתאר אבל אם פירשו מחציתן בבת אחת אסורים מיהו רוב הפוסקים חולקים וס"ל דאפילו פירשו ממילא שלא בפנינו יש לאסור ומסקנת הט"ז וש"ך דיש להחמיר (ול"ד לט' חנויות דהתם האיסור ניכר במקומו משא"כ הכא דהכל מעורב ביחד חיישינן). ואין חילוק בין בעלי חיים לשאר דברים דלא כהב"ח. וכתב הש"ך אם הפרישו אף על פי שחזרו ובאו יחד במקום א' כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון ופר"ח חולק:

ביצה. דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואפילו למ"ד דביצה חשיב דבר שבמנין שרי דהא בט' חנויות שרי בפירש ממילא אפי' חה"ל מטעם זה ה"נ לא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולי' מן הקבוע עכ"ל הש"ך:

מעצמו. אפילו לאחר שנודע התערובת או הפילה שוגג קודם שנודע התערובות שאנו תולין וכו' משום דמן התורה כבר בטל ברוב ודוקא אם הוא בענין שנאבד מן העולם אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר ואם נחתך או נתרסק נתבאר דינו בסי' ק"א ס"ז וע"ש ובמה שהתיר המחבר אם נאכל בשוגג חולקים הש"ך וט"ז וס"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד ואין היתר אלא דוקא בנאכל מעצמו ע"י כלב וכ' עוד הש"ך ונראה דוקא אם נאכל או נפל א' מהם קודם שפירש מהם אבל אם פירש מהם לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא כיון דנאסר הוא וגם התערובות אם נפל אח"כ לים התערובות נשאר באיסורו:

חדא. ואמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש ודוק עכ"ל הש"ך:

אחד. ואע"ג דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאדם א' לאכלה לעיל ר"ס ק"ט שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור ש"ך:

ב'. וש"ך וט"ז סתרו דברי הרב בזה מכח כמה ראיות וסיים הט"ז וז"ל אלא ע"כ דכאן לא גזרו על ב' בני אדם כלל בשום גוונא כן נראה לע"ד להלכה אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי הש"ע עכ"ל:

מהתערובות. היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי לדעת המחבר בס"ו וכ' הש"ך ונראה דבהפסד מרובה וכה"ג ודאי שרי התערובות הב' כשאינו אוכלו כולו כאחד. (גם הט"ז חוכך בזה והעלה לבסוף דלכתחלה יש להחמיר עד שיהיה ג' תערובות):

ודאי איסור. דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאורייתא והט"ז וש"ך פוסקים דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפילו בודאי איסור תורה ותערובות הג' מותר אפילו בודאי איסור לאוכלו כולו כא' וכן ספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' אפילו לאוכלו כא' דספק איסור וב' תערובות הוי כג' תערובות בודאי איסור:

מתירין. כ' הש"ך דאפילו בג' תערובות יש לאסור בדבר שיל"מ (וכ"ש שאין להתיר בדשיל"מ שנפל א' מהם לים) מיהו קשה דבא"ח סי' תצ"ז ס"ד סתם הרב דספק מוכן ביו"ט שני מותר משום דהוי ס"ס אע"ג דהוא דשיל"מ ואפשר לומר דשאני התם כיון דאנן לא עבדינן יו"ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמרינן טפי מינייהו א"נ והוא העיקר דהא דס"ס אסור בדשיל"מ היינו דוקא בתערובות דמאי נ"מ להתיר בביטול בלא"ה יש לו היתר אבל ס"ס דאתי מעלמא אפילו בדבר שיל"מ מותר והשתא ניחא הא דכ' הר"ב בסימן רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס מיהו בלא"ה י"ל דהתם ודאי לצורך הוא:

בגופו. פי' הש"ך דל"ד לב' תערובות דתערובות הב' מותר מכח ס"ס דהתם הספק הא' לא היה בגופו רק בתערובות משא"כ כאן דהספק הא' היה בגופו (ר"ל בגוף האיסור שמא לאו טריפה וספק הב' הוא שמא לא זהו שאכל) אבל קשה דהטור והרשב"א והפוסקים לא הוצרכו לזה אלא לשיטתם דס"ל דתערובות הב' מותר אבל המחבר דס"ל בס"ח דתערובות הב' אסור א"כ אפילו לא היה ספק הראשון בגופו אסור ס"ס שנתערב דלא יהא אלא ב' תערובות וצ"ע (ולי נראה דל"ק מידי דלעיל בס"ח מיירי מדבר חשוב שאינו בטל לכך פסק המחבר דבעינן ג' תערובות דבתערובות הראשון לא שייך לומר חד בתרי בטל וכאן מיירי מדברים שאינם חשובים ובטלים לכך א"צ אלא ב' תערובות ודוק) והט"ז כ' דבאמת צריך שיהא ס"ס בגוף א' מענין א' כמו ב' תערובות או ס"ס אם יש כאן איסור או לא כמו באשה שזינתה ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון ולמ"ש המחבר כאן דאין מתירין מכח ס"ס מיירי אפי' לא נודע בנתיים עכ"ל:

ס"ס. כתבו הט"ז וש"ך אפילו לא נודע הספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח"כ נודע ספק טריפה בתרנגולת וא"כ ב' הספיקות באין כא' מ"מ כיון שהספק הראשון מן התורה לא הוי ס"ס ואם נתחלפה גבינה שאינה ידוע אם היא גבינת ישראל או גבינת עובד כוכבים דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולחומרא כדלקמן להמחבר אינה בטלה בתערובות אף שהספק הראשון הוא מדרבנן כיון שהוא בגופו ולהר"ב בהג"ה בטל כיון שהספק הראשון אינו מן התורה א"כ הוי ס"ס מיהו אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולא בא הר"ב אלא להוסיף דבס"ס אם יש כאן איסור כלל מותר אפילו בגופו של איסור ועי' בתשובת ן' לב ח"ג סי' ק' עכ"ל:

ביחד. כתב הט"ז דדברים אלו תמוהין דמשמע שאפשר דלפעמים לא יבואו הספיקות בפעם א' וזה א"א למצוא שיהא נודע בין ספק א' לספק ב' בס"ס שהם בגוף א' וענין אחד כגון בספק זינתה תחתיו וספק אונס דאין שייך לומר דנודע הספק הא' קודם שנודע הב' ובדברי רמ"א יש קצת לדחוק ולפרש דה"ק כל שנודע ב' הספיקות דוקא ביחד זהו סימן לס"ס שהוא כראוי דאלו בס"ס בשני גופים אפשר להיות נודע בנתיים וכן ראיתי בתשובה למהר"ר בנימין ז"ל שכ' שאין להשגיח בהג"ה זאת כי פשוט הוא שבס"ס שע"י שני תערובות מותר אפילו נודע בנתיים ממילא ה"ה בס"ס אם יש כאן איסור. כלל העולה בס"ס הוא כן. דכל שהספק הא' הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע"פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה ביו"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין א' אלא בעינן שיהיו ב' הספיקות ע"י תערובות ונודע בנתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס"ס וכן אם יש ב' ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני רק שיש חילוק בס"ס שע"י תערובות שאם הוא איסור ודאי והוא חשוב בעינן ג' תערובות וכמ"ש בס"ח אבל אם הספק איסור נתערב לא בעינן רק ב' תערובות והוא ס"ס ולהקל עכ"ל:

וע"ל. ושם מחמיר בנשמט וכ' הט"ז מדברי הרב משמע אפי' אם שחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום ונתערבה אח"כ בין בהמות אחרות דיש להתיר מכח ס"ס שמא אינה זאת ואת"ל שהיא זאת שמא נשחטה כדינה ואע"ג שהיתה קודם שחיט' בחזקת איסור כן משמעות הרמ"א והוא חולק ע"ז ופסק דבספק שחיטה יש לאסור כיון שהספק הוא אח"כ בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיה קודם לא יצאה ממנו בודאי אבל אם החזקה של איסור מחמת ד"א דהיינו שהיה לו חזקת אמ"ה ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת דבר אחר כגון שנתערב תחלה ואח"כ נתערב בתערובת אחר ודאי מהני ס"ס וכן כל שאר איסור כגון חתיכת חלב שנתערבה בשני תערובות מותר מכח ס"ס. כלל העולה מדברינו להלכה דאפילו בכל איסור ודאי מהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה הס"ס תסתור החזקה שהיתה בחזקת שאינה שחוטה אלא אמ"ה בזה אמרינן דלא מועיל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושין אפילו הוי כמה ספיקות לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מחזקת א"א שהיתה תחלה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להתיר מצד אחר כגון מצד התערובות ודאי מועילים ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחלה דאין כאן דבר הסותר זא"ז וע"כ בספק דרוסה אם היה ס"ס גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאמ"ה דמעיקרא כנ"ל ברור ונכון בזה עכ"ל:

ממשנ' דערלה פרק ג' משנ' ז' וכר"ע שם:

כשינויא דרב אשי בזבחים דף ע"ג:

הרמב"ם בפט"ו מהמ"א ודלא כר"ם שם במשנה אע"ג דפליגי ר' יוחנן ור"ל בפירוש ר"מ בזבחים דף ע"ב ביצה דף ג' יבמות דף פ' אינו הכרח לומר דס"ל דהלכתא כוותיה וא"כ ביצה נמי בטילה אע"פ שדרכה למנות וכ"כ הרשב"א בת"ה ובשם הרמב"ן וכתוב בא"ח שדעת רוב הפוסקים כהרמב"ן כ"כ בכ"מ שם ובב"י בסי' זה ותמהו על המחבר שלעיל בש"ע בסי' פ"ו סעיף ג' פסק דביצה אפילו באלף אינה בטילה ומיהו נלפענ"ד דדא אחרונה היא עיקר לדעת המחבר שהרי בסי' פ"ו בב"י לא נחית לפרש דעת החולקים בזה רק כתב בסי' ק"י בס"ד יתבאר שיש חולקים עליו עכ"ל וכן עשה בסי' זה ירד למנין דעת החולקים ונלענ"ד ליישב דבריו דמ"ש לעיל דביצה אינה בטיל' לא משו' שדרכה לימנות אלא משום דהרמב"ם ס"ל כן בביצת ריקום אפרוח משום בריה ואפילו באלף לא בטיל והראב"ד כ"כ בכל ביצה משום בריה לכן חילק המחבר שם בין ביצת אפרוח לשאר ביצים:

שם ברמב"ם:

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה מהא דנתפרדו הרמונים וכו' משנה ח' פ"ג דערלה לטעמיה אזיל דכבש שלם בטל כמו שציינתי לעיל בסי' ק"א סעיף ג' ולדעת היש חולקים מיירי כמ"ש רמ"א בהגה"ה:

ברייתא פסחים דף ט' נדה י"ח כתובות דף ז':

טור בשם הרשב"א בת"ה לפי פי' ר"י שדוקא כשאיסור והיתר מעורבים חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכו' בזבחים דף ע"ג:

שם בשם הרשב"א.
(°) פי' והוי כדין תערובת יבש ביבש דחד בתרי בטיל וכמו שנתבאר בסי' דלעיל:

שם בשם הרשב"א מהא דזבחי' דף ע"ג וכתירוצא בתרא דרבא וכדעת ר"ת שם והשאלתות:

הרא"ש בתשוב' והרשב"א בת"ה והר"ן בפ"ז דחולין ממימרא דרבה בר אבהו א"ר נחמן טבעת של עובד כוכבים ומימרא דריש לקיש חבית של תרומה וכו' שם:

דליכא למיגזר שוגג אטו מזיד דודאי לא יאכל האחד מדעתו במזיד להתיר האחרים משא"כ בנפילה וכדעת התוס' בשם ר"י שם והרא"ש בתשובה:

הרא"ש והרשב"א והר"ן שם ממסקנת הגמ' שם דר' נחמן לא התיר אלא שנים שנים כר"א במשנה זבחים דף ע"ז וכדמפרש שם בגמ' והא דפסק לעיל בסי' ק"ט דמותר לאכלם אחת אחת שם הוא מגזירת הכתוב אחרי רבים להטות משא"כ כאן דהיתירו משום ספק ספיקא בית יוסף בשם הרא"ש בסימן ק"ט:

מימרא דרב זבחים דף ע"ד וכגירסת הרשב"א ואפילו שמואל דפליג התם מודה בשאר איסורים:

טור מדברי הרשב"א משמו של ר"י בעל התוספות:

הרא"ש בתשובה ורמב"ן:

וסיים שם דכל היכא דלא איתחזק ביה איסורא נאמן עד אחד להתיר כדאיתא ביבמות דף פ"ח כ"ש בנדון זה שהוחזקו הבהמות בחזקת היתר ועד אחד על הספק דלאו כלום הוא:

דבר חשוב כו'. כ"ז הוא לשון הרמב"ם ומשמע דוקא במינו דלא כמ"ש לעיל סי' ק"א ס"ו בהג"ה ואף שיש לדחוק משום דלא משכחת לתערובת יבש מין בשא"מ דלא מינכר מ"מ שפת יתר הוא אלא ע"כ דוקא קאמר. והנה לכאורה יש ראיה לדברי ההג"ה הנ"ל ממ"ש בריש י"ט (נ"ד) ובפ"ח דזבחים תנא דליטרא קציעות כו' והא לר' יהודה בלא"ה מין במינו לא בטל וכן דקאמר שם בסיפא דרסה בעיגול כו' ד"ה יעלו וכן בפ' הנזקין (נ"ד ב') נפלו ונתפצעו כו' דברי ר' יהורה אלא ע"כ שלא במינו איירי אבל כבר תי' תוס' בזבחים ע"ג ד"ה ד' יהודה דר"י ל"ק דמין במינו לא בטל אלא בלח בלח ובהא ניחא ג"כ דפ' נוטל (קמ"א ב') רי"א אף מעלין כו' והא ע"כ במין במינו הוא דשלא במינו בטל בס' כמ"ש בפ"ב דערלה להקל ולהחמיר מין בשא"מ כו' וכן בירושלמי פ"ו דנדרים וכל שאין לו מתירין כגון תרומה כו' ושלא במינו בנ"ט וההיא דפ"ה די"ט (ל"ח ב') דקאמר חטין וחטין דלא בטלי לר"י וכן הא דקאמר במנחות כ"ג דמתני' שתי מנחות כו' הוא כר"י בקמח דהוי לח בלח וכ"כ התוס' שם כ"ב ד"ה ור"י כו' ע"ש ושם וביבמות פ"ב א' ד"ה ר' יהודה כו'. ומ"מ דברי התוס' אינן מוכרחין שס"ל כדברי הרמב"ם אלא משום דלא משכחת תערובת שלא במינו ביבש כנ"ל:
(ליקוט) דבר כו' וכן בע"ח כו'. ערמב"ם פט"ז מהמ"א שכתב דבר חשוב כו' ז' דברים כו' וכן חתיכה של נבילה כו' שהרי מתכבד כו' וה"ה בחתיכה של בב"ח או של חולין שנשחטו בעזרה כו' וכן גיד הנשה כו' וכן כל בע"ח לפיכך שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור כו' אבל שאר הדברים אע"פ שדרכן למנות הרי אלו עולין בשיעורן והיינו מתני' דפ"ה דע"ז (ע"ד א'):
[ומ"ש נבלה וג"ה בפ' ג"ה ודלא כסוגיא דע"ז דאמר שם למעוטי נבילה וכמש"ש תוס'] והא דלא חשיב במתני' דערלה אלא הנך ז' דברים כתב כ"מ דלא חשיב שמה אלא גידולי קרקע דומיא דחבילי תלתן דפליגי שמה והרמב"ם בסוף ע"ז כתב דלא חשיב שם אלא הנך דערלה וכלאי הכרם כמש"ש הראוי לערלה ערלה הראוי כו' ואף שבפי' כ' דמתני' דשם ר"מ ועדיפא מיניה דדוקא ג"כ איסורי הנאה אבל באמת ל"ד דגם לרבנן אתיא מדפריך בע"ז שם וליתני אגוזי פרך כו'
[וכתי' דרב אשי בפ' התערובת (ע"ג א') דבע"ח חשיבי כו' וכרבנן] והא דלא חשיב הרמב"ם ג' ראשונות יי"נ וע"ז ועורות לבובין ס"ל כמ"ש בירושלמי משום לא ידבק בידך כו' ולא משום חשיבותא אבל צ"ע מ"מ והשמיט שער נזיר דג"כ הטעם משום דבר שבמנין וכ"פ הרמב"ם בסוף ה' פסולי המקודשין וכן שער בכור ושער פטר חמור כמ"ש הרמב"ם שם וכמ"ש בפ"ג דערלה וכמ"ד בירושלמי דאתיא אף לרבנן ועשרה דברים דר"מ עם ככרות וער"ש שם ותוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה ר' יוחנן כו' ובזבחים ע"ב א' בד"ה אלא כו' (ע"כ):

והם כו'. פ' כרבנן לגבי ר"מ ובפלוגתא דחכמים ור"ע פ' כר"ע משום דמחלוקת ואח"כ סתם הוא כמ"ש שם כיצד כו' וכמ"ש בירושלמי שם נתפרסו הככרות מתני' דר"ע דרע"א אף ככרות בע"ה והלכה כסתם כמ"ש בפ' החולץ (מ"ב ב'):

וי"א כו'. כר"מ מדפליגי ר"י ור"ל אליביה וסוגיא דגמ' בריש י"ט וברפ"ח דזבחים ובפ' ג"ה ובפ' הערל כוותיה וכר' יוחנן. וסה"ת פסק כר"ל וכתנא דליטרא קציעות בזבחים וריש י"ט שם דר"י ור"ל לא פליגי אלא אליבא דר"מ דר' יוחנן סובר את שדרכו כמ"ש ר"מ אליבא דרבי יהושע בליטרא קציעות דבטילה ור"ל סובר דשאני תרומה בזה"ז דרבנן וכמ"ש בפ' הערל (יבמות פ"א א)' ור' יוחנן לטעמיה דס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא וז"ש שם א"ל אין שאני שונה עיגול כו' והוא ברייתא הנ"ל דליטרא קציעות שדרסה ע"פ עיגול כו' ושם א"ל והלא כו' מי סברת כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה שאני וא"ת כו' (והתוס' לא רצו לפרש כן דלשיטתייהו אזלי שכתבו שם בד"ה אמר כו' אע"ג כו' והשתא צ"ל כו'. ורבינו נזהר בזה בליקוט דלקמן כמש"ש דלכאורה קשה כיון כו') אבל לר' יהודה אליבא דר' יהושע לא פליגי והלכה כר' יהודה נגד ר"מ ורב פפא אוקי מתני' דזבחים שם אליביה וכן ברייתא דריש י"ט וסמ"ג שפסק כר' יוחגן ס"ל כיון דרב אשי אוקי בגוונא אחרא ש"מ דלא ס"ל כוותיה ואינו מוכרח שרוצה לאוקים אף כרבנן ובפ' ג"ה צ"ז ב' למימרא דיהיב טעמא כו' ולא אוקים בנתערבה היא עצמה (עברמב"ן ורשב"א שם וד"ר צ"ע) ש"מ דלא בטלה וכ"פ בטוש"ע סי' פ"ו ס"ג:
(ליקוט) עמש"ש דמ"ש סה"ת לפסוק כל שדרכו למנות ואף בדרבנן דסוגיא דס"פ הערל מש"ש א"ל אין שאני שונה עיגול כו'. ר"ל מתני' דפ"ד דתרומות דר"א ור"י ל"פ דעיגול ע"פ העיגולים דעולה וההיא אתיא כר"מ כמ"ש בריש י"ט וע"כ צ"ל משום דתרומה בזה"ז דרבנן א"ל והלא כו' מי סברת כו' לכן שם עולה אליבא דר"מ ור' יהודה דפליג שם בריש י"ט אליבא דר' יהושע וס"ל דאינו עולה משום דס"ל כל שדרכו למנות וכ"ה מחלוקתם בחתיכה וכמ"ש תוס' (ביבמות) שם ב' ד"ה ר' יהודה כו' וז"ש והלא אני שונה כו' ושם ע"כ ל"ל משום דרבנן אלא משום את וכל וה"ה בעגולים ופסק כר' יהודה משום דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל זה אינו מספיק דבמקום דסתמא כר"מ הלכה כר"מ דסתם במתני' כו' (כמ"ש ביבמות מ"ב ב') וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הכלים ואפשר שפ' כר"ל משום דסוגיא דריש י"ט (וברפ"ח דזבחים) כר"ל דקאמר האי תנא כו' דאף בדרבנן כו' והוא כר"ל דסובר דטעמא דר"מ משום שהוא דרבנן אבל לר' יוחנן ס"ל שהוא דאורייתא וכפי' הרמב"ם שכל פירות הוא דאורייתא לבד ירק דלא כרש"י ותוס' מ"מ הקושיא במקומה עומדת למה פסק כר' יהודה דאף בדרבנן לא בטלה ועוד דלמסקנא ביבמות שם דקאמר הא מני רבנן ואנא דאמרי כר' יוסי אתי אף לר' יוחנן דלכאורה קשה כיון דר"י ס"ל כרבנן מאי דוחקיה לאוקמי הא דעיגול כר' יוסי אלא דלמסקנא וודאי אתי כרבנן ומ"ש אנא דאמרי' כו' על מתני' דיבמות קאמר דבהדיא תנן בה ר' יוסי ומ"ש שם והלא אני שונה לדבריו דר"ל קאמר דמהמתני' זו אין ראיה דמחלוקתם הוא באת וכל כמו בחתיכה אבל באמת בין בדרבנן בין בדאורייתא תליא מחלוקתם באת וכל וז"ש בריש י"ט (וברפ"ח דזבחים) האי תנא דאפי' בדרבנן דבאמת סתם מתני' כרבנן דדרבנן הוא ואפ"ה לא בטלה לר' יהודה (ע"כ): (הא דדבר חשוב כו'. ע"ל סי' ק"א ס"ק ו'):

כ"ד שהוא כו'. וראיה מחה"ל:

והוא כו'. פ' הנזקין נ"ד ב':

ודוקא כו'. כיש חולקים בסי' ק"א ס"ג וכמ"ש תוס' בזבחים ע"ב א' ד"ה אלא. תימא כו' ונראה לפרש כו'. וכ' זה לתרץ דברי טוש"ע אף להי"ח הנ"ל אבל לפי מ"ש בהג"ה שם א"צ לזה:

בשוק או כו'. כ"ז הוא לשון הרמב"ם וכשיטת הירושלמי וכמש"ל סי' ס"ג ס"א:

וע"ל כו'. ששם פסק כהחולקין ומתירין בכה"ג ע"ש:

והא דאמרינן כו'. מהא דפ"א דפסחים (ט' ב') תשע צבורין כו' ואתא עכבר כו' וקרי קבוע וכמ"ש תוס' שם ובפ' ג"ה צ"ה א' ובזבחים ע"ג ב':

רוב חנויות כו'. עד סוף הסימן. בתחלה אבאר כל הסוגיות השייכין לזה בזבחים ע"ד א' א"ר טבעת כו' עד שנים והוא ופסקו כל הפוסקים לבד הראב"ד כרב וכר"ש דהלכה כרב באיסורי וכתב הרמב"ם בפט"ז מהמ"א דבעינן ג' תערובת אבל בפ"ז מה' ע"ז כתב דבב' תערובת מותר וס"ל דרמוני בדן שאני כיון דחשיבי תערובת הראשון הוא כודאי דרבנן עשו כודאי דלכך לא בטילי וכמ"ש (בזבחים ע"ג א') בע"ח חשיבי ולא בטלי והוי כאלו הוא בעין ותערובת הב' הוא ספק הראשון שמא אינו שם ותערובת הג' הוא ס"ס משא"כ בע"ז דאינו אסור אלא מחמת דספק ע"ז אסור דלא כתוס' שכתבו דמתני' דע"ז ע"ד א' ואלו כו' דכולן משום דבר שבמנין ואף ע"ז כמ"ש שם וביבמות פ"א ב' ובזבחים ע"ב א' אלא דבבב"ח וכיוצא הוא משום דבר שבמנין וכשיטתו שפ' דלא כר"מ וטבעת אינו בשבעה דברים והא דלא חשיב בפ"ג דערלה ובירושלמי שם משום דלא מנה שם אלא דברים החשובים (וע"ל ס"ק א' בליקוט) ולכן תערובת הב' מותר ועלח"מ וגירסת הרמב"ם בגמ' מתבי ספק כו' פירש א' מהן לריבויא מותרין תנאי דתניא רי"א כו'. והיא גירסא נכונה דלגירסא שלנו קשה דברישא אמר ספק כו' כיצד כו' משמע דתערובת הב' מותר ובסיפא אמר דוקא תערובת הג' ועוד קשה תיקשי גם לרב דאמר אלא אם פירשו כו' ואף שפירש"י דבתערובת איירי וכן פי' הרמב"ם שם וז"ש אין אוסרות כו' דמשמע התערובות ובזה מתורץ קושית הראב"ד למה פסק כרב הא ד' אושעיא פליג ארב וס"ל דלא אמרינן איסורא ברובא איתא כמ"ש שם ב' והרמב"ם עצמו פסק בר"פ ט"ו מה' תרומות כר' אושעיא אלא דשם בתערובת הראשון מ"מ קשה דהא בברייתא לא מתיר אלא תערובת הג' וכן דמסיק תנאי אבל לפי גירסתו ניחא ומסיק תנאי היא דשם תערובת הב' הוא ספק ראשון אלמא דס"ס מותר וכן מדאמר שמואל הנח לע"ז כו' משמע דרב איירי בס"ס ואמר פירשו ששים דאז הוי כאלו נתערבו כולן ונשאר תערובת ראשון משא"כ בארבעים שהוא ס"ס. ושיטת הרשב"א דאף ברמוני בדן מותר בתערובת הב' וגירסתו בגמ' מתבי ספק ע"ז אסור וספק ספיקא מותר תנאי היא דתניא רמוני בדן בכל שהן כיצד נפל א' מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין רש"א לרבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר מותר כמ"ש בת"ה. וגירסא זו יותר נכונה דא"צ לחלק בין ע"ז לשאר איסורין דשם משמע דע"ז חמיר משאר איסורין ועוד דלגי' שלנו לא משמע דפליגי דת"ק מיירי בב' תערובת ור"ש בג' וכ"ה שיטת התוס' אף לגירסא שלנו דלא אמרו ג' תערובת אלא לאכלן כולן כאחד דבב' הוי ספק אחד כיון שאוכל ע"כ א' מתערובת הראשון ובזה מיושב ג"כ כל הקושית הנ"ל ונקט ת"ק ב' תערובת דבכ"ע אסורין אף כ"א בפ"ע א"כ ה"ה יותר ור"ש נקט ג' דבכ"ע מותרין. וכ' ב"י דגם להרשב"א תערובת הב' אסור לאכלן כאחת מטעם הנ"ל דאין כאן אלא ספק א' וכמ"ש בשם הרשב"א בסי' ק"ט ס"א. ושיטה אחרת לרש"י דאם פירש מתערובת הב' א' למקום אחר שרי התערובות הב' וצ"ל לשיטתו דהא דרב ג"כ כשפירש מהתערובת הב' ומ"ש אלא אם פירשו ארבעים כו' קאי אמ"ש למעלה ופירשו ארבעים למקום א' כו' פי' א' מהארבעים כו' ומפרש כאן דאין מותר אלא בשנתערבו קודם בתערובות ב' ואח"כ פירש א' מהן אז הנשארין מותרין וששים ג"כ בכה"ג הוא דבעינן ס"ס ואח"כ פירש א' להתיר הנשארין (וזהו כוונת התוס' שם סד"ה פירש. ובקונטרס לא פי' כן. דלא כהש"ך בס"ק נ"ג שהניח בצ"ע) וכשיטתו שכתב בע"ז ע"ד א' דתערובת הבטילה ברוב צריך שישליך א' מהן ומכאן למד והתוס' דחו פי' כמו שהקשה הר"ש והרא"ש ממתני' פ"ב דערלה וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה כנ"ל בסי' ק"ט ס"א ומ"ש שם אבל תאנה לא אע"ג דאינו דבר שבמנין שם בנתערב בפחות ממאה דבתרומה איירי ולכן ל"ג ר"ת במתני' דפ"ג דערלה וספ"ג דע"ז ואחרות באחרות ועתוס' פסחים כ"ז א' וי"ט ג' ב' ויבמות פ"א א' וסנהדרין פ' א' וע"ז מ"ט א' וזבחים ע"ב א' והר"ש פ"ג דערלה ריש מתני' ו' ע"ש וכ' דר"י בר ברוך מוקי שכולן או רובן נתערבו באחרות וכמ"ש בזבחים שם ששים למקום אחד כו' אלא דבריש י"ט שם אמרו וספיקה אסורה ואם נתערבה כו' אע"ג דס"ס הוא ופי' ר"ת שם ובזבחים שם דואם נתערבה קאי אודאה וכ"כ הר"ש שם אבל הר"י מפרש אספקה ול"ד לס"ס כיון דספק א' בגופו וספק א' בתערובת ופי' הרשב"א דבעינן או שניהם בתערובת כי ההיא דזבחים או שניהן בגופו כי ההיא דפ"ק דכתובות ט' א'. וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והג"מ פט"ז מה' מ"א והג"א ס' נ"ח סי' ל"ג סד"ה הורה ר' יעקב וש"פ פירשו הטעם כיון שספק אסור מן התורה אין להתיר בתערובת דהוי כודאי שנתערבה דגם בתערובת כה"ג אסור כמ"ש בזבחים שם מ"ש מג' דאיכא רובא כו' דמדאורייתא בטיל משא"כ חד והוא שהוא ספק דאורייתא אסור בתערובת הב' והביא הרשב"א בסי' ת"א פלוגתא דר"ת ור"י והסכים לר"ת והביא דאיה מאלמנת עיסה דקרי ס"ס בכתובות י"ד א' וע"ש תוס' ד"ה אלמנת כו' וזהו לשיטתו אבל לשיטת הפוסקים הנ"ל אין ראיה שהוא כמו ספק הראשון ברוב דמותר מן התורה וכן כאן (צ"ע) כמ"ש בקדושין ע"ג א' א"ר דבר תורה כו' ממזר ודאי כו' אלמא הוי כמו רוב. וכ"כ המ"מ בפ"א מה' י"ט הלכה כ' דרשב"א הסכים לר"ת אבל כל הפוסקים פסקו כסברת ר"י וכשיטתן ומהא דכתובות לכאורה ראיה לפי' ר"י דשם ב' מ"ש הנך דאורייתא כו' אלמא בדאורייתא לא מהני ס"ס ואף דלא קיימא במסקנא כן משום דספיקן מותר מן התורה כנ"ל וערש"י שם ד"ה דאורייתא כו' וד"ה חלל כו'. ובזבחים שם אר"נ א"ר בר אבוה א"ר טבעת כו' תרתי קאמינא ופי' הרמב"ם דר"ל שנפלו שנים ול"ג במילתא דר"א שנים שנים ב"פ וכן אחד אחד ב"פ וכן ל"ג שם ע"ז ב' מתיב ר' ירמיה וחכ"א כו' אלא רא"א אם קרב אחד כו' ומשני זוג אחד וז"ש אנא כו' ר"ל זוג אחד אבל בחבית שם ב' לא כ' רק אחד. וצ"ל דמחלק בין חבית דמינכר נפילתה [או דוקא בע"ז וקדשים בעינן שתים וכמו שחילקו תוס' (בחולין צ"ה א') בענין פירש לר"ת] וכמ"ש הכ"מ (וע"ל ס"ק כ"ו) ואע"ג דגמ' קאמר וצריכא כו' משמע דשוין הן ועבכ"מ אלא שקשה למה פסק כרב דהא כר"א אמרה והוא פסק בעצמו במתני' דשם כחכמים אפילו קרבו כל הראשים כו' וכן מתני' דר"פ כולן ימותו וכן פסקו כל הפוסקים כרב וכר"ל אלא שי"ל דהם ס"ל דמילתיה דרב ור"ל אתי אף כרבנן ושאני התם משום דבע"ח נדחין וכ"ש שחוטין דלא כחנן המצרי כמ"ש שם ע"ג ב' וגמ' פריך לרב דס"ל בפ"ו דיומא דבע"ח אינן נדחין אבל אנן קי"ל כר' יוחנן וגם אם יפסקו כר"א אין קושיא כיון דרב ור"ל ס"ל כוותיה וכן סוגיא דיומא ס"ד א' כוותיה אבל להרמב"ם דפסק דלא כר"א וגם פסק כרב דבע"ח אינן נדחין משום דמתני' דיומא שם כוותיה וגם בזה דבריו אינן נראין דסוגיא דש"ס בכמה מקומות כר' יוחנן וי"ל דרב דוקא נפלה מעצמה אמר ולא דייק ממתני' אלא משום דמשמע דאף אם מת א' מעצמו לא מהני. ורש"י מפרש תרתי קאמינא לאכלן שנים שנים וכ"כ כל הפוסקים ועתוס' שם ד"ה ונפל דל"ק ממ"ש ופירשו ארבעים כו' ומריבוא כו' דדוקא נפל לים הגדול וכ"כ רש"י שם. ושיטה אחרת לראב"ד שפסק דלא כרב ור"ל דכיחידאה אמרו ור' יוחנן פליג עליה דר"ל בירושלמי (ע"ל ס"ק כ"א) וכן פסק דלא כרב אם פירשו ארבעים דר' אושעיא פליג עליה דלא אמרינן איסורא ברובא איתיה ועוד כ' שאף בע"ז בעינן ג' תערובת כגי' שלנו וכמסקנא שם. וע' פרק ג"ה צ"ה א' תוס' ד"ה ה"נ שהקשו אהא דאמרינן שם פירש מותר ובזבחים שם אמרינן גזירה משום קבוע וא"ל דוקא במתכוין אבל מעצמו מותר דא"כ למה אמרו ירעו עד כו' כיון שפירשו וכן טבעות כו' שפירש א' מששים כו' וכן רמוני בדן כו' כולן לא מהני פירש ותי' דלא גזרינן אלא במעורב אבל בידוע לא גזרינן שיקח מהאיסור ושאילתות ס"ל כסברא הראשונה דאין חילוק בין מעורב או לא אלא דאין אסור אלא במתכוין וכ"כ הרשב"א בשם ר"ת ומ"ש בטבעות ורמוני בדן פירשו כו' היינו שפי' בפנינו דהוי כמו מן הקבוע כנ"ל ס"ג וס"ל דאף במעורב שאין איסורו משום קבוע דהא בטל ברוב מן התורה אלא איסורו מפני חשיבותו מדרבנן כמ"ש תוס' בפ' ג"ה ד"ה ספקו ובזבחים שם ד"ה אלא כו' רק שאיסורו הוא ג"כ דוקא בקבוע מ"מ אסור כשפירש לפנינו כמו בקבוע והא דאמרינן בזבחים ונכבשינהו כו' היינו בענין שלא נראה כמ"ש תוס' בפ' ג"ה שם ובזבחים דלא כמ"ש בפסחים שם דאף לפנינו מותר במעורב. והר"ן תירץ דפי' לפנינו איסורו משום קבוע והיינו תי' דרבא והא דידעו כו' י"ל כיון שהתחלת המרעה היא במתכוין אסור וכמ"ש הרשב"א ועמ"ש למטה ותוס' בסנהדרין ע"ט ב' כתבו בשם ר"ת דאפילו לכתחלה מותר דליכבשינהו דניידי מהא דר"ל שם שאמר אבל הכא בשור שלא כו' והא דזבחים לגבוה שאני דגזרינן אבל בעלמא לא וכ"כ המרדכי פ' ג"ה בשמו. וגם לפי' צ"ל הא דטבעות (והתוס' בסנהדרין שם פ' א' ובזבחים ע"א א' חילקו דשאני בע"ח כיון דאפשר כו') בפי' לפנינו דהוי כמו קבוע כמ"ש המרדכי בשם ר"ת וכ' הר"ן דכל שפירש קודם שנולד הספק אפילו הפרישו במתכוין ולקח מן הקבוע מותר כיון שנולד הספק לאחר שפירש ליכא למיגזר וכ"כ הרא"ש בתשובה וז"ש בזבחים שם רב דאמר כר"א אע"ג דרב אמר נפלה מעצמה דוקא אבל הפילה אפילו בשוגג לא כמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל ור"א אמר אם קרב ראש כו' וצ"ל דקרב קודם שנולד הספק ובזה ניחא מ"ש הר"ש ובהג"ה לעיל סי' ק"ז ס"א דאמרינן איסורא ברובא איתא ר"ל אף דדג בריה וכן ביצה שיש בה אפרוח להרמב"ם כיון שמצא הדג אח"כ ובשעה שנשארו השלשים או עשרים בקדירה עדיין לא נולד הספק ואז אותן שפירשו בקדירה מותר אם לא היה ניכר ותלינן האיסורא ברובא וז"ל הרא"ש בפ' ג"ה בשם השאלתות ואי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהנך רובא איתנהון והנך מיעוטא שריין וה"ה לשיטת ר"י קודם שנולד הספק וכמו פירש בתערובת השני ארבעים למקום א' וששים כו' וערש"י שם ע"ג ב' ד"ה אמר כו' וד"ה ומשני. ועכשיו אבאר אחת לאחת. רוב חנויות כו' כ"כ מ"מ בפ"ח מח' מ"א בשם הרשב"א ע"ש הלכה י"א וכמ"ש בזבחים שם פי' ארבעים למקום אחר אינן אוסרות וכר"ש שם אלא דל"ד לשם דשם ספק הראשון בתערובת ומותר מן התורה משא"כ דספק הראשון אסור מן התורה דכל קבוע כו' בין לקולא בין לחומרא כמ"ש בספ"א דכתובות אלא שהרשב"א ס"ל כר"ת דאף ספק א' בגופו וספק א' בתערובת מותר ואף לר"י לפירושו כיון שאינן מענין א' שהראשון בגופו משא"כ כאן דהראשון ג"כ אינו בגופו וכ"כ בת"ה שיש לחוש לדברי ר"י וכמ"ש בס"ט אבל כ"ז לשיטתו דבשני תערובת סגי אבל לשיטת הרמב"ם דבעינן ג' תערובת דתערובת הראשון הוא כודאי א"כ בספק בעינן ב' תערובת ובס"ח פסק כדברי הרמב"ם:

ויש אוסרין כו'. כשיטתו שכתב בס"ט כדברי סמ"ג וש"פ בשם ר"י כנ"ל ור"ל אפילו לשיטת הרשב"א ותוס' דמתירין בשתי תערובת ועס"ח:

מי כו'. מ"מ שם בשם הרשב"א:
(ליקוט) מי כו'. טור בשם הרשב"א והוא מדברי ת"ה הקצר ולא ראה דברי ת"ה הארוך שכתב שם ק"כ ב' שלפ"ד ר"י פ' ג"ה צ"ה א' (בתוס') ד"ה ה"נ כו' אסור וכ"ד ר"ש ז"ל אבל הוא כתב דנ"ל כדברי ר"ת והשאלתות ולפיכך מותר כה"ג וקשה על הטור שפסק כדברי ר"י וכאן כ' דברי רשב"א [וכן הקשה ב"י] וכ"כ בדו"פ שבודאי אלו ראה דברי רשב"א לא כ' כן משמו אבל כ' דמ"מ הרא"ש לא ס"ל דתליא זה בזה שהרי גם הוא פסק כדברי ר"י ואפ"ה ס"ל כה"ג דמותר כמ"ש הטור משמו ומ"מ אין להקל מאחר שברשב"א משמע שלדברי ר"י אסור וכ' שכ"ד ר"ש וטעמו של המחבר משום דפסק בס"ו כדברי ר"ת ורשב"א לכן כ' ג"כ כאן כדברי רשב"א אבל האחרונים ס' כדברי ר"י (ע"כ):

כל מה כו'. כנ"ל דכל מה שפירש קודם שנולד הספק לד"ה מותר בכ"ע:

אבל ליקח כו'. ר"ל לא מיבעיא בחה"ל דאסור כמ"ש בזבחים שם ונימשך ה"ל קבוע כו' אף שאינו קבוע ממש רק חשיבותן נשאר ואף ששם בטבעות נפלה א' לים מותרין וכתב הטור בשם הרא"ש דקורם שנולד הספק אפילו הפילה שרי דליכא למיגזר אטו מזיד כנ"ל וכמ"ש רב דאמר כר"א ור"א אם קרב קאמר וכנ"ל מ"מ הא כתבו תוס' שם דוקא לים הגדול דליתנהו מיהו בנאכל מותר כמ"ש בס"ז ואף להאחרונים שחולקין קודם שנודע הספק מודי:

שאין כו'. כיון שהתערובת במקולין שרבים קונים שם קרוב לטעות:

בע"ח כו'. הרשב"א וכשיטתו והשאילתות כנ"ל:

והא דאסור כו'. כמ"ש ביומא פ"ד ב' ל"ק הא דפרוש כו' וכפי' הרא"ש שם הא דפרוש כולהו כו' כיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש ר"ל דמדמינן שם לפירש בפנינו ואם נשארו קבועים לא מהני פי' בפנינו משא"כ בנעקרו כולם דאין כאן קבוע וכ"כ הרשב"א שאם נתפזרו כולם אפילו בפנינו מותר ועש"ך ס"ק ל"ה והוא מפרש דפריש כולהו שכולם נתפזרו והרא"ש מיקל יותר דאפילו לא נתפזרו אלא שנעקרו כולן ופירש אחד מהן מותר וכפי פירושו דפריש כולהו קאי אתי' הראשון דפריש לחצר אחרת ומפרש שמכולם פירש אחד ופי' הרשב"א מכוון יותר וכתב כאן ע"פ פי' הרא"ש דה"ה להפריש לכתחלה בעת עקידתן מותר דליכא למיגזר משום קבוע דאין כאן קבוע. וכתב זה לתרץ דברי הטור בס"ס נ"ז בדרוסה שנתערב שפ' דניכבשינהו דניידי כו' ופי' הרב דמיירי בכה"ג וליתא דמ"מ ליכבשינהו לכתחלה דאל"כ הדק"ל בזבחים שם ונכבשינהו לכולהו וכ"כ הרשב"א בת"ה הקצר כל שנתפזרו כולן מותרין כו' בד"א כשנתפזרו מעצמן אבל הנידן ונתפזרו אסורין גזירה שמא יקח מן מקום קיבוצן וכן אסור לקבצם במקום צר כדי שינודו ויתפזרו שכל שהוא גורם נדנודם יש לגזור שמא יקח מן הקבוע אבל דברי הטור הוא שם כפי' תוס' בסנהדרין שם בשם ר"ת וכנ"ל וכן צ"ל דברי בה"ג שהביא הרא"ש בפ' או"ב דאו"ב שנתערבו ניכבשינהו כו' וכמש"ל הטוש"ע בס"ס ט"ז. והאחרונים הסכימו לפי' ר"י וכן הסכים הרא"ש בפ' ג"ה וש"פ. ומ"מ דינו של הרב אמת כשנתפרשו כולן ממילא שאח"כ אפילו במתכוין מותר וז"ש אבל אם נתפרשו ר"ל ממילא ול"ק מהא דזבחים שם ופירשו ארבעים למקום כו' פירש א' מששים אוסרת מ"ש כו' שם הדרא לניחותא וקביעות כמ"ש תוס' ביומא שם ד"ה הא כו' וכמ"ש בנזיר י"ב א' התם הדרא לניחותא וערש"י שם וז"ש ובשעת עקירתן כו':

פירשו קצתן כו'. ר"ל אפילו במתכוין וקאי אלעיל שאמר והא כו':

רק כו'. דל"ל מרובא פריש וכמ"ש בזבחים שם מ"ש משלשה כו' שנים והוא:

ואם נתערבה כו'. דהוא פירש ממילא ומותר אף לפי' ר"י דלא שייך למיגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אין כאן תערובות בביצה ולא שייך למיגזר משום התרנגולים. ור"ל בזה אף לסה"ת דביצה הוי דבר שבמנין מ"מ בפירש מותר כיון שאין תערובת בה כנ"ל ואמר נתערבה לרבותא דכ"ש בלא נתערבה דפירש מותר כמ"ש בס"ג:

דבר כו'. מהא דר"ל בזבחים שם ואף באכילה מותר ממ"ש שם (חבית של תרומה כו') אבל תאנה כו'. ר"ן ופסק הרשב"א כרב יוסף דלא כהרמב"ם (שפסק כרבה אף שפסק בטבעת כר"נ. ס"ל דדוקא לענין אכילה בעינן מינכר נפילתה. ועיין ברמב"ן ור"ן פ"ה דע"ז ובת"ה) משום דירושלמי פ"ד דתרומות כרב יוסף כמש"ש היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת ואבדה אחת מהן רשב"ל אומר ספקן בטל כרוב ור"ל כמ"ש תוס' בזבחים ע"ג ב' ד"ה אלא כיון דמדאורייתא ברובא בטיל בספיקא אוקמוה אדאורייתא ולכן לא חילק בש"ע בין מינכר נפילתה או לא ואף דרבי יוחנן פליג עליה דר"ל בירושלמי שם כיון דבגמ' לא הביאו אלא דברי ר"ל משמע דכן הלכה:

ודשיל"מ. הרשב"א ועס"ח בהג"ה דיש חולקין:

ונאכל כו'. כ"כ הרשב"א והרא"ש דנפל לים ל"ד אלא כל שאינה בעולם. ולכאורה משמע דוקא שנאכל מעצמו דומיא דנפל כמ"ש למטה אבל בתה"ד והגש"ד כתבו דאפילו נאכל בשוגג לו או לישראל אחר מותר דליכא למיגזר אטו מזיד שהרי בדעתו שהאיסור הוא שנאכל והיאך יאכיל לבן ברית וכמ"ש תוס' דבאיסור הניכר בקבוע לא גזרינן בפירש כנ"ל וז"ש בשוגג וכ' בהג"ה בין כו' ועט"ז וש"ך:

שנפל מעצמו. תוס' שם אבל הפילה אפילו שוגג אסור דקנסינן שוגג אטו מזיד וצ"ע דהא קי"ל כר' יהודה בפ' הנזקין נ"ג נ"ד דבאורייתא קנסינן כמו מבשל בשבת כמ"ש בא"ח ריש סי' שי"ח ובדרבנן לא קנסינן כמש"ש וכסתם מתני' שם המטמא כו' וכ"פ הרמב"ם ושם נפלו ונתפצעו כו' וקי"ל כר' יוסי ור"ש כמש"ל פ"ב וסי' ק"א ס"ו וכמ"ש בירושלמי דערלה פ"ג והביאו תוס' בגטין שם מ"מ דר' יוסי כיי דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור וקי"ל כר' יוחנן כמש"ל סי' צ"ט ס"ה אלא דתוס' ס"ל הלכה כר"מ שם דבאורייתא לא קנסינן ובדרבנן קנסינן ממ"ש בשבת ל"ח א' למחר נפק דרש להו המבשל כו' ול"ש וקי"ל כרנב"י שם ופסקו תוס' מטעם זה (וגם משום דרב אורי כוותיה בחולין שם) כר"מ בחולין ט"ו א' ד"ה מורי כו' וכן הסוגיא דסנהדרין ה' א' דבעי לשלומי ואף בשלא נשא ונתן ביד וכן לר' ששת ברפ"ד שם צ"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד לפי' תוס' בגטין נ"ג א' ד"ה שלא כו' (אבל לדברי התוס' ב"ק ק' א' ד"ה טימא ובסנהדרין ל"ג ב' אין ראיה מזה) וכ"ש בההוא דנפלו ונתפצעו דאפילו ר' יהודה בר פלוגתיה מודה לו דאתי לאערומיה וכן כאן אבל אנן דקי"ל כר"ש ור"י ה"ה כאן והא דקאמר נפלה ל"ד דה"נ קאמר שם נפלו כו' בין שוגג כו' וכן בספ"ה דתרומות ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג כו' וכ"פ הרשב"א דה"ה הפילה שוגג כמו כל מבטל איסור כו' (ועמ"ש בא"ח ר"ס שי"ח):

בענין כו'. ממ"ש שם פירשו ארבעים כו' פירש א' מהם לריבוא כו' ולהכי קאמר לים הגדול כנ"ל:

ודוקא כו'. כפירש"י שם ובסי' ק"מ כתב גם דברי הרמב"ם שנפלו שנים ולא כתב כאן שגם הרמב"ם לא כתב אלא בע"ז וכפי' הראשון של הכ"מ דדוקא בע"ז וקדשים בעינן שנים דלפי' השני משום דלא מינכר נפילתה לא ה"ל להרמב"ם להחליט דתאנה כלל לא אלא שנים בעינן וכן בש"ע כאן ה"ל ליפלוגי וכן שיטת הגמ' לא משמע כן:

דממ"נ כו'. רש"י שם:

ואפילו לאכלם כו'. וכ"כ בש"ע סי' ק"מ והוא מדברי הטור כאן ושם והוא מדברי הרא"ש בפג"ה סל"ד ופר"י דאסור כו' ותוס' בזבחים ע"ד ב' ד"ה ואב"א כו' וליהנות כו' והקשה ב"י והלא מדבריהם משמע דוקא בבת אחת אסור ותי' דהטור מפרש דאינהו מיירי בב' בני אדם וז"ש ואפילו ב' כו' וכבר השיגו כל האחרונים דלישנא דתוס' ורא"ש לא משמע כן דתוס' שם כתבו כדפרישית לעיל והוא בד"ה פירש כו' אי מתהני כו' אלמא דבאדם א' מיירי והרי הרשב"א דס"ל ביבש ביבש דאיתא לאיסורא בעיניה והוא ודאי שם ואעפ"כ מתיר לאדם א' לאוכלן ואף תוס' פג"ה ק' א' סד"ה בריה נסתפק בדבר ומ"מ מודי כאן ועסי' ק"ט וראיה ממ"ש שם בזבחים הוא דאמר כר"א והרי אכילת מזבח כאדם אחד דמי אלא דוקא לאדם אחד לאכלן כאחת הוא דאסור וכן הא דכ' בס"ח בהג"ה ומ"ש כו' ג"כ בבת אחת וכמ"ש תוס' הנ"ל אי מתהני כו' וכן יש לפרש דברי הטור ועש"ך:

דבר שאינו כו'. כשיטת הרמב"ם כנ"ל וכ"פ בסי' ק"מ ודלא כרמב"ם שם אלא כהשגת הראב"ד שם אבל כל הפוסקים הסכימו לשיטת התוס' ורשב"א ועש"ך וכן סתמו ש"ע והג"ה בסי' זה כמה פעמים:

ונפל כו'. כשפירש לפנינו לשיטת הרשב"א בס"ו:

ומ"מ אין כו'. כן למד מדברי התוס' לשיטתם בב' תערובת וה"ה להרמב"ם בג' לשיטתו דתערובות הראשון ודאי יחשב וז"ש ולא נאמר בטל ברוב כו'. ומ"מ אינו מוכרח:

ודוקא כו'. כן הכריע או"ה דבודאי לפסוק כהרמב"ם ובספק כתוס' ורשב"א והיינו בספק איסור תורה אע"ג דלא מצטרף עם התערובת כמ"ש בס"ט בהג"ה אבל ספק של דבריהם אף להרמב"ם מותר בב' תערובת כי היכי לשיטת התוס' בתערובת אחד ובס"ט פסק דבכה"ג אף בתערובת אחד סגי והוא כשיטת התוס' ורשב"א:

יש אומרים דדשיל"מ כו'. כ"כ מרדכי בספ"ג דע"ז מההיא דריש י"ט וספיקא כו' וכפי' ר"י הנ"ל ומסיק רב אשי משום דדשיל"מ כו' ואף באיסור מר"ס ועבא"ח סי' תס"ז ס"ב בהג"ה וכ"כ הרא"ש בריש כלל ב' בשם הר"מ לענין חדש והשיג עליו דשם הטעם הוא משום דספק א' בתערובת וכנ"ל ועסי' רצ"ג ס"ג בהג"ה ואף באיסור דאורייתא ועבא"ה סי' תצ"ז ס"ד וזהו לשיטת הרשב"א וש"ע בס"ט ולכן כ' הרשב"א וש"ע בס"ז ודשיל"מ כו' אבל לשיטת הפוסקים והג"ה בס"ט דבד"ס מצטרף ע"כ צריך לחלק בדשיל"מ וז"ש כאן לשיטתו ופליג ג"כ אס"ז ועש"ך ס"ק נ"ז:

אם לא לצורך כו'. וזה שפסק כרא"ש בסי' רצ"ג:

ספק כו' וי"א כו'. כנ"ל וכ"ז לשיטת התוס' ורשב"א אבל להרמב"ם בלא"ה תערובת הראשון ודאי יחשב כנ"ל:
(ליקוט) ספק כו'. ור"ת חולק על זה ומפרש ההיא דריש י"ט דאודאה קאי וכנ"ל וער"ש פ"ג דערלה ריש מתני' ו' נתערבה באחרות כו' וכ' בת"ה שבירושלמי שם משמע כדברי ר"ת דאודאה קאי דגרסינן שם נתערבה א' במאה או א' באלף כולן אסורות ובעי שם מה כמ"ד ספק הכן אסור כו' ומשני נשרים ספק מהיום נשרו ספק מאתמול ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן אלמא בודאי מיירי ע"ש ומ"מ הסכים לדברי ר"י ממ"ש בזבחים שם דדוקא לתרי והוא דאיכא רובא אבל בלא"ה לא ואע"ג דכל חד הוא בס"ס אלא דכל שאסור ד"ת לא אמרינן ס"ס להקל ע"ש קט"ז א' (ע"ש היטב) ועבהג"ה (ע"כ):

אבל אם כו'. כמ"ש בכתובות פ' א' ושאר מקומות:

ונודעו כו'. כ"כ או"ה וצ"ע דא"כ כל שקלא וטריא דריש י"ט ואם נתערבה כו' פי' ר"ת ור"י בכדי והא מיתוקם שפיר בנודעה שכן פשטא דברייתא:

אע"פ כו'. בתוס' דע"ז ל"ח ב' ד"ה אי כו' וה"ט לפי שהוא ס"ס כו' וכ' הרא"ש שם סי' ל"ח וא"ת וליטעמיה קפילא וי"ל כיון דס"ס הוא לא הטריחוהו חכמים כו' וכמ"ש בנדה ס"ו א' ותבדוק כו' ועתוס' שם ד"ה ותבדוק כו' ור"ת כו' ויש להעמיד כו' ופי' סמ"ג דה"ק בגמ' לפי שאין כל כו' ועצה טובה קמ"ל דהשתא מותרת בלא בדיקה משום ס"ס שמא אינו מן המקור ואת"ל מן המקור שמא לא יבא בבעל שני דלא כל האצבעות שוות משא"כ כשתבדוק שיתברר שבא מן המקור ותאסר לשני וכ"כ כל הפוסקים ועב"י סי' קפ"ד:

ריאה כו'. דמעמידין הבהמות בחזקת כשרות כמו בכל ספק דמעמידין על חזקתה ואפילו באשת איש כמ"ש בפ' ד' אחין ל' ל"א ושאר מקומות וכ"ש כאן כמ"ש בפ"א דחולין ט' א' נשחטה בחזקת כו' הא קמ"ל כו' וכ"ש דע"א מעיד ועבה"ג:

א) [סעיף א'] דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא. הא דנקט במינו לאו דוקא דה"ה שאם נתערב שלא במינו לא בטיל. ש"ך סק"א. פר"ח או' א', לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' א' חו"ד או' א' שפ"ד או' א' וכתב ודלא כמנ"כ דף צ"ז ע"ד. חכ"א כלל נ"ג או' ט"ו. בי"צ ח"א או' א' זב"צ או' א' ועיין לעיל סי' ק"א סוף סעי' ו' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

ב) והא דדבר חשוב אינו בטל אינו אלא מדרבנן ולכן הולכין בספקו להקל כמ"ש לעיל סי' ק' או' א' יעו"ש. וכ"ה לקמן בהגה סוף סעי' זה. ועיין לקמן או' כ"ח.

ג) שם. דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא. כלומר אפי' בכמה אלפים לא בטיל. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' שפ"ד או' ב' חכ"א שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ג' זב"צ או' ב'.

ד) וה"ה ודאי איסור דרבנן שדרכו לימנות אינו בטל אפי' באלף. כנה"ג בהגה"ט או' ה' שפ"ד שם ער"ה או' ה' ואף אם הוא איסור דרבנן ואינו איסור הנאה אלא איסור אכילה לחוד לא בטיל וכן הלכה דלא כפר"ת או' ג' שפ"ד שם. ער"ה שם. וכ"ה לעיל בהגה סי' ק"א סעי' א' גבי חהר"ל יעו"ש.

ה) ודברים החשובים האסורים בהנאה אם נתערבו אפי' באלף כולם אסורים בהנאה. ע"ז דף ע"ד ע"א וכן מוסכם מכל הפו' ש"ך שם. כנה"ג שם או' א' פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. חו"ד או' ב' שפ"ד שם.

ו) ומיהו מותר למכרן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שהעכו"ם ימכרנו אח"כ לישראל. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי או' ב' חו"ד שם. שפ"ד שם.

ז) ומיהו תקנתא דימכור כולה לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו איתא בכל איסורין שבתורה ואף כשלא נתבטל האיסור מה"ת כל שאין לחוש שיחזור העכו"ם למכרו לישראל וכגון פת שנאפה בעצי אשירה וכיוצא בו יכול לפתתו ולמכרו כך לעכו"ם כיון שאין דרך הישראל לקנותו כך מהנכרי. פר"ח שם. לה"פ שם. שפ"ד שם וכתב דאפי' ליכא כ"א חד בחד דהא ארג בגד או אפה פת בעכו"ם מהני למכרו חוץ מדמי איסור שבו. זב"צ או' ו'.

ח) ודע דאם דבר האסור בהנאה נתן טעם בתבשיל פשיטא דמותר התבשיל בהנאה. שפ"ד שם. ועיין לעיל סי' פ"ז או' ו'.

ט) ודבר חשוב האוסר בהנאה דמוכר חוץ מדמי איסור שבו ודאי דבעינן למכור הכל ביחד אבל למכור חדא חדא ולהשליך האחרון או ישליך הראשונה אסור דשמא לוקח דמי איסור הנאה משא"כ כשמכרן ביחד ומוזיל לגבי העכו"ם אותו של איסור. שפ"ד שם. זב"צ או' ו'.

י) ונראה אף שהעכו"ם יודע שמוזיל גבי שרי כיון שמה"ת חד בתרי בטל ומדרבנן הוא ומיהו אי לא בטיל חד בתרי (אלא חד בחד) דהוי איסור תורה יש לעיין ביה דשמא דוקא עכו"ם שאין מכירו מותר. שפ"ד שם.

יא) וכן אם העכו"ם אינו יודע השער רק מאמין לישראל שאומר לו כך השער ומוזיל גביה שרי. כרייתי או' ב'.

יב) וכל זה בשאר איסורים אבל חמץ בפסח מבואר באו"ח סי' תמ"ז ותס"ז דאפי' חטה בתרנגולת שורפין מפני חומרא דחמץ. שפ"ד שם. ועיין בדברינו לאו"ח סי' תמ"ז או' י"ג.

יג) שם. אגוזי פרך ורמוני בדן. פירש"י (זבחים ע"ב ע"ב) פרך ובדן מקומות הן וכן פי' הריב"ש בתשו סי' קמ"ח. והברטנורה כתב (פ"ג דערלה) ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד וכן פי' התו' ביבמות ובזבחים שם. ובערוך כתב שני הפירושים. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ג' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' שו"ג או' ב' חו"ד או' ג' ונ"מ לענין דינא דלמ"ד דפרך שם מקום הוא א"כ אינו אסור אלא אגוזי של אותו מקום בלבד אבל למ"ד שקליפתן רכה א"כ אפי' בשאר מקומות נמי שקליפתן רכה אין להם ביטול. שו"ג שם. וא"כ כיון דלא ברירא לן איזה פירוש עיקר צריך להחמיר כב' הפירושים במקום פרך וגם במקומות שאגוזים שלהם נפרכים והוא שיהיו משונים משאר אגוזים מחמת חשיבותם ונמכרים במנין. ועיין לקמן או' כ"א.

יד) שם. וחביות סתומות. דוקא גדולות אבל קטנות אינם חשובים וחד בתרי בטיל כדלקמן סי' קל"ד סעי' ב' בהגה. ש"ך סק"ד. ומשמע דאף ביי"נ דינא הכי דהא זה כתוב לגבי יי"נ וכ"כ הכריתי או' ג' חו"ד או' ד' אבל הפר"ח או' ד' כתב דאפי' חביות קטנות ופתוחות דלא חשיבי כלל אפ"ה ביי"נ לא בטלי אפי' באלף. לה"פ או' ד' בל"י או' ד' שו"ג או' ג' ולכן כיון דאיכא פלוגתא בזה יש להחמיר ולמכור לעכו"ם ולהשליך דמי האיסור לים המלח וכמ"ש בש"ע שם סעי' ב' יעו"ש.

טו) שם. וחביות סתומות. ולא אזלינן בתר השתא אלא בעינן בשעת התערובת סתומות והשתא נמי סתומות ואם לא נודע לו עד שנסתמו לא בטיל דבתר השתא אזלינן. ער"ה או' ב' ועיין לעיל סי' ק"א או' ל"א.

טז) שם. וחלפות תרדין. פי' הרמב"ם בפי' המשנה (פ"ג דערלה) דר"ל מה שמחליפות וצומחות והרע"ב פירש (על המשנה שם) עלין מצלעות התרדין. שו"ג או' ד'.

טוב) שם. וקלחי כרוב. פי' הרמב"ם שם עיקר הכרוב ר"ל הגדל מהם. וכן פי' רש"י בזבחים ע"ב ע"ב. והרע"ב שם פירש קלחי כרוב שבא"י שהם גדולים וטובים. שו"ג או' ה'.

חי) שם. וככרות של בעה"ב. לאפוקי דנחתום (שהם קטנים) דלא חשיבי כן פשוט בש"ס ופו' וה"ד בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינם בטלים. ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגב"י או' ד' פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' בל"י או' ה' שו"ג או' ו' שפ"ד או' ו' חכ"א כלל נ"ג או' ט"ו. בי"צ בעמ"ז או' יו"ד.

יט) שם. וככרות של בעה"ב. כגון של תרומה וכלאי הכרם. כריתי או' ה'.

ך) שם. וכן בעלי חיים וכו' אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מחמת חשיבותן. כן פשוט בש"ס ופו' ש"ך סק"ז. פר"ח או' ו' לה"פ או' ז' בל"י או' ו' כריתי או' ו' שפ"ד או' ז' בי"צ בעמ"ז או' י"א. ואף בע"ח קטנים כחושים בע"ח חשיבי ולא בטלי. שפ"ד שם.

כא) והא דדבר חשוב אינו בטל כגון אגוזי פרך ורמוני בדן וכו' ה"ד דנמכרים במנין אבל אם נמכרים באומד אף דבר חשוב בטל. הרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דערלה ה"ז. וכ"כ הטור וב"י.

כב) שם. אבל שאר דברים אעפ"י שדרכו לימנות וכו' לעולם ואינן נמכרים כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינם חשובים. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ח' לה"פ או' ח' חו"ד או' ח'.

כג) שם הגה. וי"א דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד אינו בטל. משמע אבל לדעת הש"ע אפי' דבר שדרכו למנותו תמיד בטל כמ"ש באו' הקודם חוץ מז' דברים ובעלי חיים וכיוצא בהם שהם חשובים אינם בטילים ומשמע דה"ה ביצים שנמכרים במנין בטילים לדברי הש"ע כיון שאינם חשובים כמו אגוזי פרך וכו' אמנם האחרונים הקשו על דברי הש"ע מכאן לסי' פ"ו דשם כתב דביצה אסורה אפי' באלף לא בטיל ומשמע דס"ל דדבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד אינו בטל וכמ"ש בדברינו לשם או' כ"ט אמנם אפשר לפרש דבריו שבכאן כמו שם דביצה כיון שבזה"ז אין מוכרין אותה אלא במנין הוי כמו דברים החשובים שאין בטילים וכמ"ש אח"כ בסעי' זה כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות כגון אגוזי פרך וכו' הוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן וכו' וכ"כ. הכנה"ג בהגב"י או' ו' לתרץ דברי הש"ע יעו"ש. וכ"כ הרב בני חיי ז"ל. וכ"כ קה"י בסי' זה וכתב והדבר ברור. והגם דהפר"ח או' ט' כתב דנקטינן כפסק המחבר דדבר שבמנין לא חשיב כלל ובטל ודלא כהמחבר לעיל בסי' פ"ו מ"מ כיון דאיכא מפרשים דגם דעת הש"ע כן דלא בטל כבסי' פ"ו ושם כתב להדיא דלא בטל יש להחמיר. וכ"כ רש"ל פג"ה דהאידנא שאין בנמצא כלל בגבולותינו למכור סל מלא בצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל. וכן הסכים הב"ח. וכ"נ דעת הש"ך סק"י. הל"פ בסעי' א' כריתי או' ז' חו"ד או' ו' מש"ז או' א' חכ"א כלל נ"ג או' ט"ז. ואף בהפ"מ לא בטיל. מש"ז שם. וכן כתבנו לעיל סי' פ"ו או' כ"ט יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' צ"ו.

כד) ואם הוא דבר שדרכו לפעמים נמכר במנין ופעמים באומד יש פלוגתא בזה כמבואר בב"י וב"ח ובש"ך שם וע"כ בהפ"מ י"ל דבטל. וכ"כ הל"פ שם. מש"ז שם.

כה) וכל זה דוקא כשהן שלימים אבל אם נשברו או נחתך קצת מהם בטל חשיבותייהו. חכ"א שם. ועיין לעיל סי' ק"א סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד.

כו) כרכשתא אעפ"י שהאידנא אין מוכרין איתה אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי. רש"ל פג"ה סי' ן' ט"ז סוף סק"א. פר"ח או' ט' לה"פ או' ט' בל"י סי' פ"ו או' ד' הל"פ בסעי' א' כריתי או' ז' חו"ד או' ז' מש"ז סוף או' א' וכתב דגם לאחר שנתמלאה ג"כ בטילה. וכ"כ לעיל סו' ק"א או' מ"ה ואו' מ"ו יעו"ש.

כז) רגל של נבילה שנתערבה ברגל כשרה אפי' אם לא ניטלו טלפיה כולן אסורין ולא בטילין משום דהוי דבר שבמנין ואפי' באלף אלפים לא בטיל שדרך העולם למנות שנים או ג' רגלים ואנו נוהגין לבטלם. כנה"ג בהגה"ט או' ד' וכ"פ ב"י לעיל סי' ק"א בבד"ה דבטל יעו"ש. וכ"כ רש"ל פג"ה סי' נ"ג דרגלים שלא נחרכו מלהסיר שערן וכן רגלים של אווזא שלא הוחרכו לא חשיבי ובטלי אבל רגלים שהוסר שערן ועורן אפי' לא ניטלו טלפיהן לא בטלו ודוקא של בהמה גסה אבל של בהמה דקה אפי' ניטלו טלפיהם לא חשיבי ובטלי יעו"ש. והב"ד כנה"ג לעיל סי' ק"א בהגב"י או' כ"ב. ועיין לעיל סי' ק"א סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם או' ל"ו.

כח) שם בהגה. והא דדבר חשוב אינו בטיל אינו אלא מדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא אבל שאר ספיקות אזלינן לחומרא. ש"ך סק"י. כנה"ג בהגה"ט או' י"ב. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ח' חו"ד או' ז' שפ"ד או' יו"ד. חכ"א כלל נ"ג או' י"ח. והיינו אם בודאי הוא חשוב אלא שספק לנו באיסורא כגון ביצי ספק טריפה וכה"ג שנתערבו זה לא נקרא ספק ואם הוא דאו' אפי' באלפי אלפים לא בטיל. או"ה כלל כ"ה או' ז' כנה"ג שם. חו"ד שם. וכ"כ לעיל סי' ק' או' ב'.

כט) ואפי' ספק אי הוי חשוב או לאו לא הוי חסרון ידיעה מכ"ש אם ספק אי הוי איסור חשוב או לאו שנתערב וכו' וה"ה אי ספק אי נפל כלל האיסור אזלינן לקולא אי איכא רוב. שפ"ד שם. ועיין לעיל סי' ק"א או' ט'.

ל) [סעיף ב'] בעלי חיים שנתערבו ונשחטו וכו' והוא שנשחטו בשוגג. ודוקא נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג אבל נשחטו קודם שנתערבו אפי' במזיד בטלים. ש"ך ס"ק י"א. לה"פ או' י"א. חו"ד או' ח' שפ"ד או' י"א.

לא) שם. והוא שנשחטו בשוגג. אפי' אחר שנודע התערובת כמ"ש בסי' ק"א סעי' ו' ש"ך ס"ק י"ב ושאר האחרונים.

לב) שם הגה. ודוקא בעלי חיים קטנים וכו' והוא כיש חולקים שהביא הש"ע בסי' ק"א סעי' ג' יעו"ש ובדברינו לשם.

לג) [סעיף ג'] ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן וכו' הרי זה אסור וכו' ואפי' בחתיכה שאינה ראויה להתכבד. ב"י בשם הרשב"א בתה"ב הארוך. לבוש.

לד) שם. ט' חניות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר צבילה וכו' וה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולם בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו היא ואח"כ נתברר לנו שא' מהחנויות אלו בשר נבילה דאסור. הרא"ה בס' בדק הבית דף י"ד סוף ע"א. ש"ך ס"ק י"ד. אמנם הר"ן והתו' ס"ל דאינו אסור אלא מכאן ואילך אבל למפרע אם לקח קודם שנודע האיסור שרי וכן הסכים הפר"ח סוף או' י"ג. לה"פ או' ט"ז. ולענין דינא כתב השפ"ד סוף או' י"ד דבהפ"מ יש להקל וכ"כ זב"צ או' י"ח. ועיין לקמן סעי' ה'.

לה) שם. שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. הכי ילפינן בב"ק (דף מ"ד ע"ב) ובכתובות (דף ט"ו ע"ב) מקרא וארב לו וקם פרט לזורק אבן לחבורת אנשים שעמדו שם ט' ישראלים וחד עכו"ם דפטור משום ספק נפשות להקל דאע"ג דרוב ישראלים מ"מ הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי. ש"ך ס"ק ט"ו. לה"פ שם.

לו) ודע דהא דק"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה הוא בין לקולא ובין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבילה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא הכי אמרינן בהדיא פ"ק דכתובות שם. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ח. פר"ח או' י"ד. מנ"י על התו"ח כלל מ"ג או' ט"ל. פר"ת או' ז' לה"פ שם. בל"י או' י"ב. חו"ד או' יו"ד. שפ"ד או' ט"ו. חכ"א כלל ס"ג או' א' ומ"מ כה"ג אם לקח מהם או נפל א' מהם ונתערב באחרים דאסור ואינו ניתר מטעם ס"ס כיון דכאן דמדינא אסור אבל ברוב חנויות דהיתר (הכתוב בסעי' שאח"ז) ולקח מאחת מהן ונתערב באחרות שרי מטעם דקבוע חידוש הוא (דהא איכא רוב היתר) ואין לך בו אלא חידושו. מנ"י שם. שפ"ד שם.

לז) ודע דט' נבילה וא' כשירה נהפוך הוא בלקח מקבוע הוי ספק ופירש הוי ודאי איסור ומילקא עליה וכן לקח קודם שנודע הוי ודאי איסור. שפ"ד שם. ומ"ש נהפוך הוא ר"ל מט' כשירה וא' נבילה דשם אם פירש מותר דין תורה והכא אסור וכן אם לקח קודם שנודע שם יש מתירין כמ"ש לעיל או' ל"ד והכא לכ"ע אסור.

לח) שם אבל בשר הנמצא בשוק, אפי' הוא חה"ל. ש"ך ס"ק ט"ז לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ג. חו"ד או' י"ג שפ"ד או' ט"ז.

טל) שם. אבל בשר הנמצא בשוק וכו' והא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב אפי' נמצא קרוב לנבילה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. ב"י בבד"ה בשם רי"ו. כנה"ג בהגב"י או' מ"ב. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' י"ח. כריתי או' י"ד. חו"ד או' י"ב. מהריק"ש בהגהות על סעי' זה.

מ) שם. או ביד עכו"ם וכו' ואם לקחו קטן דינו כלקחו עכו"ם. רוקח סי' ת"ף. ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ה. פר"ח או' ט"ז. מנ"י על התו"ח כלל מ"ג או' מ' לה"פ או' י"ט. בל"י או' ט"ו. חו"ד או' י"ג.

מא) ואם נמצא ביד קטן חריף כנמצא ביד ישראל גדול ואסור. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי או' י"ב. ובירורן של דברים כן הוא דאם נמצא ביד עכו"ם אין אנו מחוייבים לשאול לו וכן נמצא ביד קטן והיינו כ"ז שלא ראינו יוצא ממקולין ואמנם נמצא ביד גדול ישראל ולא ראינו פירש ממקולין כ"ז שהוא לפנינו מחוייבין לשאול לו דאיכא לברורי וה"ה קטן חריף. שפ"ד או' ח"י זב"צ או' כ"ג. והגם דסיים שם השפ"ד דעדיין צ"ע בכל זה כך דרכו לפעמים שאעפ"י שמסכים כן להלכה כותב כן משום ענוה.

מב) ואם לקח משש חניות ושבע ואינו יודע אם לקח מחנות שיש בה איסור נראה דאסור אם הם חה"ל ואם אינה חה"ל מותרים מטעם דלו יהיה שנאמר שלקח מן האיסור הרי הוא בטל ברוב כדק"ל יבש ביבש בטל ברוב. פר"ת סוף או' י"א. שפ"ד או' י"ד סוף ד"ה החקירה הא' זב"צ או' כ"ד.

מג) שם. דכל דפריש מרובא פריש. דכיון דנייד הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא. רש"י חולין צ"ה ע"א. ש"ך ס"ק י"ט. שו"ג סוף או' י"ב.

מד) שם. אבל חכמים אסרוהו וכו' משום בשר שנתעלם מן העין כדלעיל סי' ס"ג יעו"ש ובדברינו לשם באיזה אופן אסור ובאיזה אופן שרי יעו"ש.

מה) שם הגה. ועיין לעיל סי' ס"ג. ר"ל בהגה לסוף הסי' שכתב להקל יעו"ש ובדברינו לשם.

מו) שם בהגה. והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש היינו שלא פירש לפנינו אבל אם פירש לפנינו וכו' הוי כאלו לקחו משם בידו. משום דהספק נולד במקום הקביעות. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ז. ובקבוע אפי' מין במינו הו"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפי' שלא במינו מרובא פריש. ש"ך שם. לה"פ שם. בל"י שם.

מז) שם בהגה. אבל אם פירש לפנינו וכו' ודעת הר"ן פג"ה שאעפ"י שראה אותו פורש מן הקבוע מדינא שרי דמדאו' לא מקרי קבוע אלא במקום קביעותו אלא שחכמים גזרו כשראוהו פורש מן הקבוע גזירה שמא יקח מן הקבוע אבל בסה"ת סי' נ"א כתב דאם פירש א' לפנינו אז אסור מה"ת כאלו לקחו משם בידים וכן דעת הרוקח סי' ת"פ וכ"נ דעת הרשב"א בתה"ב וכן דעת התו' פ"ק דפסחים גבי ט' צבורין והכי מוכח לשם מלשון הגמ' וכן עיקר. פר"ח שם. וכן דעת הש"ך ס"ק כ"ב. מנ"כ דף ק"ד ע"ג. מנ"י על התו"ח כלל מ"ג או' כ"א וכתב ודלא כהב"ח. פר"ת או' ט' כריתי או' ט"ו.

מח) ואם יש ט' חניות מוכרים בשר שחוטה וא' בשר נבילה דאמרינן דכל קבוע כמחצה וכו' וכל דפריש וכו' אפי' יש בחנות של נבילה בשר הרבה שהוא רוב נגד ט' חציות המוכרות בשר שחוטה אין נ"מ ברוב בשר וכל חנות וחנות נחשב כאלו כולם שוים. כנסת יחזקאל בתשו' חי"ד סי' כ"ד ד"ה וראיתי בהר"ן וכו' וכ"ה דעת ישועות יעקב בסעי' זה. וכ"ה דעת החו"ד בביאו' או' ג' אמנם דעת בינת אדם בשער הקבוע סי' ט"ז דאזלינן בתר רוב בשר אלא שסיים ועדיין הדבר צריך תלמוד יעו"ש. וכ"כ הנוב"י מה"ת חא"ח סי' ע"א דיש להחמיר ולחוש לרוב בשר. ולענין הלכה כתב זב"צ או' כ"ו דאזלינן בתר רוב בשר לחומרא ובתר רוב חניות לחומרא והיינו אם יש ט' חניות כשירה וא' נבילה ובחנות הנבילה יש בשר יותר מן הכשירות ונמצא בשר חוץ למקולין אזלינן בתר רוב בשר וחתיכה זו אסורה. ואם יש ט' חניות נבילה וא' כשירה ובכשירה יש בשר יותר מחניות הנבילה ונמצא חתיכה א' חוץ ממקולין אזלינן בתר רוב חניות לחומרא וזו החתיכה אסורה יעו"ש. וכ"ז לענין דין תורה או לדעת המתירין בשר שנתעלם מן העין כמ"ש לעיל סי' ס"ג אבל לסתם הש"ע שם דאוסר בלא"ה אסור משום בשר שנתעלם מן העין.

מט) והא דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש ומותר ה"ד בנמצא חוץ לחניות אבל תוך החנות אף דפריש מהחתיכות שבחנות ובאפי נפשיה קאי מ"מ אכתי בקביעותיה קיימא ואסור. וכן אם יש בחנות א' חתיכות ידועות דאיסורא והרוב דהתירא ופירש חד מינייהו בתוך החנות רחוק מהם קצת ואינו ידוע לנו מהי מינייהו היא אם דהתירא או דאיסורא אע"ג דהרוב הוא היתר אפ"ה זו החתיכה שפירשה אסורה דעדין מקרי קבוע משום שהיא בתוך החנות. קה"י בסי' זה דף ל"א ע"א ד"ה ודע. וכן במקולין אם פירש א' מהם בתוך המקולין ג"כ עדין הוא בקביעותו משום דכן. דרך לטלטל הבשר שבמקולין ע"י הלוקחים שמוציאין אותו ממקום למקום לראות השמינה היא אם רזה ומחזירין אותו לטבח ודרכו בכך לטלטל בכל המקולין אבל אם ראה חתיכה א' נופלת בקרקע לפני המקולין זה מקרי פירש ואזלינן בתר רובא. בינת אדם בשער הקבוע סי' ט' זב"צ או' כ"ז.

נ) חתיכה שפירשה מן החניות והותרה משום דכל דפריש וכו' אפי' אם חזרה אותה החתיכה והוקבעה במקומה הראשון אלא שעדיין אנחנו מכירים אותה שזו היא החתיכה שפירשה אפ"ה מותרת דכיון שהותרה אינה חוזרת לאיסורא כיון דניכרת. כ"מ מפר"ח לקמן או' כ"ח. קה"י שם. זב"צ או' כ"ח. וכבר כתבנו דזהו דין תורה או לדעת המתירין בשר שנתעלם מ"ה אבל לדעת האוסרים אסור משום שנתעלם מן העין.

נא) [סעיף ד'] רוב חניות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבילה וכו' ונתערבה באחרות וכו' בטלה ברוב משום ס"ס. ספק בשעה שאוכל החתיכה שמא לא זו היא שבאה מהקבוע ואת"ל זו היא שמא של היתר היא ולפ"ז אסור לאכול כולן בבת אחת דליכא אלא חדא ספיקא. ש"ך ס"ק כ"ד. בל"י או' י"ט. חו"ד או' ט"ז. שפ"ד או' כ"ד. חכ"א כלל ס"ג או' ג' ועיין באו' שאח"ז.

בנ) שם. בטלה ברוב משום ס"ס. הגה. ויש אוסרים בכה"ג משום דכל מקום דאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה וכו' הנה בדין זה הב"ח כתב להשיג על דברי הש"ע הנז' וכן הט"ז סק"ג והפר"ח או' ך' הוסיף להקשות על דברי הש"ע מדידיה אדידיה חדא דבסעי' ח' כתב דבעי ג' תערובות ולמה הכא התיר בב' תערובות ועוד דבסעי' ט' כתב דספק א' בגופו וספק בתערובת לא הוי ס"ס ואסור ואיך הכא התיר יעו"ש. אמנם הפר"ת סוף או' יו"ד כתב ליישב קושיות הפר"ח על הש"ע וכ"כ הש"ך סוף ס"ק כ"ב וס"ק כ"ג ליישב דברי הש"ע אלא שכתב והוא דוחק. וכן הברכ"י בשיו"ב או' ח' הביא משם מהר"י בנימין ליישב דברי הש"ע מסעי' ח' יעו"ש ולענין הלכה כתב זב"צ או' ל' דבהפסד מועט אין לפסוק כדברי הש"ע ואם הוא קבוע דאו' כגון דניכר האיסור במקומו ונטל מן הקבוע ונתערב באחרות אין להתיר אלא דוקא בג' תערובות דהיינו דנטל מן הקבוע ונתערב באחרים ואח"כ נפל א' מן התערובת ונתערבה באחרות מותר ואם הוא קבוע דרבנן כגון שנתערבו החניות ולא ידעינן הי חנות הטרפה וכ"ש אם נתערבו החתיכות בזה אמרינן אם לקח מן הקבוע ונתערב באחרות מותר ואם הוא הפ"מ או שעת הדחק יש להתיר אפי' בקבוע דאו' ב' תערובות כמו שפסק הש"ע רק דאין לאוכלם בבת א' עכ"ל והיינו שעשה פשרה לספרדים הנוהגין כהוראת הש"ע אבל לאשכנזים ההולכים על פסק מור"ם ז"ל אין להתיר בקבוע דאו' בב' תערובות אפי' בהפ"מ ושעת הדחק.

גנ) שם בהגה. והואיל וספק הראשון אסור מה"ת וכו' משמע אבל אם היה הקבוע אסור מדרבנן ע"ד הנז' באו' הקודם ולקח ואח"כ נתערב באחרים בטל ברוב וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ז וחכ"א כלל ס"ג או' ג' והיינו יבש ביבש ע"ד שנת' לעיל ריש סי' ק"ט והיינו אפי' חה"ל דאם אינה ראויה להתכבד בלא"ה בטלה ברוב יבש ביבש ואפי' של נבילה כמבואר שם בסי' ק"ט יעו"ש.

דנ) שם בהגה. והואיל וספק הראשון אסור מה"ת וכו' ואעפ"י דפירש לפנינו או לקחו עכו"ם לפנינו מ"מ כיון דהאיסור במקומו עומד הוי כמחצה על מחצה ובנתערב אח"כ לא מקרי ס"ס מיהו בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפ"מ וכה"ג כיון דרש"ל פג"ה סי' צ"ד פסק נמי כהרשב"א (ר"ל שהוא פסק הש"ע) וכ"ה דעת הר"ן ויש פו' דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו ה"ד בשאינו אוכלן כאחד דאי לא"ה ליכא ס"ס. ש"ך ס"ק כ"ו. חו"ד או' י"ז. שפ"ד או' כ"ו. חכ"א שם. וזהו דוקא כשנודע הספק אחר שפירש לפנינו קודם שנתערב בהיתר אחר דנאסר כבר התערובת אבל אם תיכף נפל בשעת פרישות לתערובת תולין שהיתר נפל. חו"ד שם. ועיין בביאו' שם סוף או' ד' שכתב דזהו לכ"ע שרי.

הנ) [סעיף ה'] מי שלקח בשר מהמקולין וכו' ולא נודעו חתיכות הטרפה וכו' היינו שנתערבו חתיכות הטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות אסור. ש"ך ס"ק כ"ח. אבל הפר"ח או' כ"א כתב דבכל גוונא מיירי בין שנתערבו חתיכות הטרפה בין הכשרות במקולין אחד ואינו יודע מאיזה חתיכות לקח וכן כשידוע שיש טרפה בחנות א' ולא נודע באיזו מהן ולקח מאחד מהן אף שיודע מאיזה מהן לקח וכן ט' חניות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח בהני גווני מה שלקח קודם שנודע שהיה שם טרפה שרי עכ"ל. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' כ"ג. ומיהו מ"ש וכן ט' חניות וכו' עיין לעיל או"ד שכתבנו שיש לחוש בזה לדעת הרא"ה ואין להתיר רק בהפ"מ יעו"ש.

ונ) אבל אם החניות כולם היו בחזקת מוכרות בשר שחוטה אלא שנמצא אח"כ שרוב הבהמות היו טרפות באופן שרוב החניות היו מוכרות בשר נבילה למפרע ולא ידע מאיזה מהן לקח אף מה שלקח מקודם שנודעו הטרפות אסור דאע"ג דדין קבוע הוי בין לקולא ובין לחומרא מ"מ ליכא למימר הכא כל דפריש מרובא פריש והו"ל ספיקא דאו' ולחומרא. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. זב"צ או' ל"ב.

זנ) שם. אבל ליקח מכאן ואילך אסור ואפי' חתיכה שאינה ראויה להתכבד וכו' ואם עבר ולקח חתיכה שאינה ר"ל שרי ואפי' במזיד ולא מיבעיא בתערובת חתיכות אלא אפי' בספקא דחניות כגון שנמצא ריאה טרפה ולא נודע באיזה חנות פשיטא שאם עבר ולקח חתיכה שאינה ר"ל דשריא דכיון דאיכא רובא דהתירה בכה"ג לא מקרי קבוע ושריא אף מדרבנן. פר"ח או' כ"ב ודלא כהב"ח דאוסר בספיקא דחניות. לה"פ או' ל' בל"י או' כ"ה. ומיהו השפ"ד או' ל' כתב על דברי הפר"ח הנז' דבלקח בשוגג יש לצדד ולא במזיד ובתערובת חניות יש להחמיר מדרבנן עכ"פ אף שאינה ר"ל עכ"ל ואפשר דבלקח בשוגג בתערובת חניות ואיכא ג"כ הפ"מ דיש להקל.

חנ) מעשה שהיה שקצב א' שחט ג' בהמות והניח אותם בחנות שלו וקצב הב' שחט ג"כ ב' בהמות והניח אותם בחנות שלו למכרם והראשים של ה' בהמות הנז' נתערבו יחד וא' מהם נמצא בו מים ונאסר וא"כ הב' חניות אלו נאסרו ופסקנו שכל מי שקנה קודם שנתודע הספק מותר ואף אם יודע שהוא קנה מן קצב הב' וכעין זה הביא השפ"ד או' ל"ז בד"ה מעשה אירע יעו"ש. זב"צ או' ל"ד.

טנ) שם. אבל ליקח מכאן ואילך אסור וכו' ואם נמכר כל הבשר שבמקולין קודם שנודע האיסור מותר וגם אותם שקנו שני חתיכות שנשארו באחרונה קודם שנודע האיסור מותרים. שו"ת גאוני בתראי סי' י"ז בשם אפי רברבי והב"ח. כריתי או' י"ז ופליתי או' י"א וכתב ודלא כשו"ת דרכי נועם סי' ז' דאוסר שני חתיכות האחרונים. שפ"ד או' ל' וכתב וכן הלכה. בית מאיר על כללי ס"ס דפר"ח סי' י"ח וכתב וכ"מ מדברי הרשב"א והרא"ש והש"ע שכתבו מי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ וכו' משמע דאף אם נלקח הכל ולא נשאר מאומה הכל שרי וכתב וכן עיקר יעו"ש והב"ד חכ"א בשער הקבוע סי' ז' והגם שסיים שבתשו' נוב"י חי"ד סי' ט"ז נראה להדיא שאוסר ב' האחרונים מ"מ בסי' י"ג שם מסכים לדעת המתירין.

ס) מיהו אם לא היה במקולין אלא דוקא ג' חתיכות ונמכרו ואח"כ נודע שיש חתיכת איסור בהם אם ב' חתיכות הראשונים לקח אותם אדם א' ה"ז אסור לאכלם כיון דהרוב הם גביה אבל אם ב' חתיכות הראשונים לקחו אותם ב' בני אדם שניהם מותרים שכל א' וא' יכול לומר איסורא גבך והתירא גביה דידי. כ"מ בבית מאיר שם. זב"צ או' ל"ו.

סא) שם. ואפי' חתיכה שאינה ר"ל שאין הכל בקיאין בזה וכו' והיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות משא"כ בנתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר אלא להורות בדין חתיכה שאינה ר"ל דבטנה ברוב. ב"ח. וכ"כ רש"ל פג"ה סי' כ"ד. ש"ך ס"ק ל"א. מנ"י על התו"ח כלל מ"ג או' מ"ד. לה"פ או' ל"ג. בל"י או' כ"ח. כריתי או' ך' שפ"ד או' לא. חכ"א כלל ס"ג או' ד' בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ל' זב"צ או' ל"ז.

סב) ואם לא נשאר במקולין אלא דוקא חתיכות שאינם ר"ל מותר לקנות משם אחר שנודע האיסור אפי' לכתחלה ולא גזרינן משום פעם אחרת דיהיה שם חהר"ל ושאינה ר"ל ויטעו משום דהיא גופא חומרא בעלמא והבו דלא לוסיף עלה. שפ"ד שם. וכ"כ פנים מאירות ח"א בתשו' סי' ק"ה דף צ"ד ע"ב. פר"ח או' י"ג ד"ה ועכשיו בפי' הרא"ה. זב"צ או' ל"ח. ולפ"ז אם יש הפסד גדול לקצבים אפשר דיש להתיר אחר שנודע האיסור להסיר מהמקולים כל חהר"ל ולמכור השאר. ועיין לעיל סי' ק"א סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

סג) ואם יש ספק בחתיכה זו שאינה ר"ל אם לקחה ממקולין או לא הולכין בספיקא להקל. כנה"ג בהגב"י או' ל"ח. ור"ל כיון שאין איסורו אלא מדרבנן שמא יטעו ספיקא דרבנן לקולא. ועיין לעיל או' נ"ז שכתבנו דגם אם לקח בשוגג מותר יעו"ש.

סד) מעשה (והיא בתשו' גאוני בתראי) בקצב א' ששחט ז' בהמות בביתו והיו כולם כשרים והוציא מביתו למקולין ב' בהמות ועוד הוציא מבהמה ג' החצי והחצי השני הניח בביתו עם הד' בהמות שנשארו בביתו ונתערבו הבני מעיים של כל הז' בהמות ונמצא בהם מחט בבית הכוסות שהיא ערפה ע"פ הדין ואינו יודע של איזה בהמה שהיא טרפה והנה ע"פ הדין הארבעה שהם בביתו הם טרפה ודאי והשנים שהוציא למקולין ודאי מותר משום דמרובא פריש אך הספק הוא על החצי שהוא במקולין ונתחבטו האחרונים בזה והב"ד הפר"ח בקו"א והסכים לענין הלכה שהחצי שמבחוץ כשר משום דמרובא פריש והחצי שמבפנים אסור יעו"ש. וכן הסכים הכריתי או' י"ט והפליתי או' י"ג. מנ"י בסולת למנחה שבסוף התו"ח כלל מ"ג דין א' מש"ז או' ה' שאלת יעב"ץ ססי' ס' הב"ד פ"ת או' ד' לב"ש בספרו נאות דשא סי' כ"ג. חק"ל הב"ד נד"ל חי"ד סי' ט' מהר"י אסא ושמן המשחה ומהר"י הלוי הב"ד נד"ל שם בסי' יו"ד. זב"צ או' מ'.

סה) ומי ששלח לחבירו ע"י עכו"ם בשר שצריך ב' חותמות וגבינה שדי בחותם א' תוך תיבה א' וחתומה בחותם א' ג"כ דינא הכי דהבשר אסור משום דבעי ב' חותמות והגבינה מותרת שדי בחותם א' והגם דהוי ב' הפכים בנושא א' לית לן בה והוי כדינא של הפר"ת בהא דמקולין הנז' באו' הקודם. נד"ל שם בשם מהר"י אסא ומהר"י הלוי אלא שכתב מהר"י הלוי שם דבנידון זה של הגבינה כ"ע מודו דשרי משום שהם (הבשר והגבינה) ב' גופים יעו"ש. זב"צ או' מ"א.

סו) ואם היו ג' בהמות וא' מהם טרפה ונתערבו וחלקו כל הג' בהמות לחצאין חלק האחורים לבד וחלק הפנים לבד ונפל א' מחלק הפנים לים יש להסתפק אם נאמר דהותרו ב' חלקי הפנים משום דאמרינן דאיסורא נפל כמ"ש בסעי' ז' או דילמא כיון שג' חלקי האחרונים כולם אסורים אין להתיר חלק הפנים ואף לסברת הפר"ח הנז' אפשר דבכאן יודה דאם אתה מתיר חלק הפנים יבואו להתיר גם חלק האחורים ונשאר הדבר בספק ויש לצדד בהפ"מ ועדיין צ"ע. מש"ז או' ה' בד"ה ויש לחקור. זב"צ או' מ"ב.

סז) וכן אם יש עשרה בהמות שנתערב בהם טרפה וכל בהמה ובהמה מונחת בפ"ע וכל הלשונות חתוכים מאלו הבהמות וכל א' לשונה בצדה ובא כלב ואכל לשון של א' מהם לא אמרינן ששאר הלשונות מותרים אלא הכל אסור מכח הספק. שו"ת פנים מאירות ח"א סי' ק"ה. מש"ז שם. מיהו אם נתערבו כל החלקים ולא ידעינן זה הלשון הנאכל מאיזה בהמה הוא יש להתיר כל הלשונות החתוכים אף באין הפ"מ. מש"ז שם. זב"צ או' מ"ג.

סח) [סעיף ו'] בעלי חיים ושאר דברים החשובים וכו' כגון חה"ל וכן דבר שבמנין ובריה וכה"ג. ש"ך ס"ק ל"ב. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ג. פר"ח או' כ"ד. לה"פ או' ל"ד. הל"פ בסעי' ה' שפ"ד או' ל"ב. חכ"א כלל ס"ג או' ה'. בי"צ ח"ב או' ג'.

סט) וכן דבר שיל"מ דינו כשאר דברים החשובים. כנה"ג שם. מיהו. דעת המנ"י על התו"ח כלל מ"ג או' א' לאסור בשיל"מ משום שמא יקח מן הקבוע אמנם מדברי הפו' הנ"ל באו' הקודם שכתבו וכה"ג משמע דה"ה בשיל"מ וכ"מ מדברי הש"ע לקמן סעי' ז'. והגם דהשפ"ד שם כתב דאפשר לחלק משם לכאן מ"מ פשטא דמילתא משמע דשוים הם וכן סיים השפ"ד שם בסוף או' ל"ב דלענין דינא דשיל"מ שוה לשאר איסורין והגם שסיים ועדיין צ"ע כן דרשו לפעמים דאעפ"י שמסכים כן לענין דינא כותב ועדיין צ"ע.

ע) שם. אחר שנודעה התערובת אסור. אבל אם פירש קודם שנודע התערובת מותר אפי' למ"ד פירש ממילא אסור. ש"ך ס"ק ל"ג. כנה"ג שם או' מ"ד. פר"ח או' כ"ה. לה"פ או' ל"ה. בל"י או' כ"ט. הל"פ שם. כריתי או' כ"א. חו"ד או' כ"א. חכ"א שם או' ו' בי"צ שם. וכן אם לקח ביד קודם שנודע התערובת מותר. שפ"ד או' ל"ג.

עא) שם. והוא שהפרישו במתכוין. דאז דוקא גזרינן שמא יקח מן הקבוע. ט"ז סק"ו. ועיין לקמן או' ע"ה.

עב) שם. אבל אם פירש ממילא שרי. דכל המיעוטים שפירשו לצד א' אנו אמרינן בהן דכל דפריש מרובא פריש וחיסורא בתוך רובא אישתאר אבל אם פירשו מחציתן בבת אחת אסורים. ש"ך ס"ק ל"ד. כנה"ג שם או' מ"ז. פר"ח או' כ"ז. לה"פ או' ל"ו. בל"י או' ל' חו"ד שם. ומיהו אם לא פירשו בבת א' אלא זה אחר זה הכל שרי לבד ב' האחרונים. שפ"ד או' ל"ד. וכ"מ בפר"ח שם.

עג) שם. אבל אם פירש ממילא שרי. שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפי' בפנינו מותר שכבר נתבטל הקביעות. ש"ך ס"ק ל"ה בשם הרשב"א. כנה"ג שם או' מ"ו. פר"ח סוף או' כ"ו. לה"פ או' ל"ז. בל"י או' ל"א. כריתי או' כ"ב. חו"ד או' כ"א. ועיין לקמן או' ע"ט.

עד) ואין חילוק בין התערובת שנודע לרבים ותערובת שלא נודע לרבים ודלא כרי"ו שכתב דאין לגזור אלא בתערובת שלא נודע לרבים. תו"ח ריש כלל מ"ג. פר"ח שם. זב"צ או' ן'.

עה) שם. אבל אם פירש ממילא שרי. זהו דעת הרשב"א אבל הטור בשם הרא"ש מסיק דאפי' פירש ממילא אסור מטעם שמא יקח מן הקבוע (ר"ל אף בפירש ממילא חיישינן שמא יקח וכו') ופסק רש"ל פג"ה סי' כ"ד כמותו וכן בתו"ח כלל מ"ג כתב וטוב להחמיר. ט"ז סק"ו. ש"ך ס"ק ל"ו. ומ"מ בהפ"מ וכה"ג נראה להקל. מנ"י על התו"ח שם או' ג' שפ"ד או' ל"ו. חכ"א כלל ס"ג סוף או' ה' אמנם הפר"ח או' כ"ו הסכים כדברי הש"ע דאם פירש ממילא שרי וכ"ה דעת מור"ם ז"ל כמ"ש המנ"י שם דהגם דשם בתו"ח כתב ויש להחמיר הכא בש"ע סתם להתיר כדברי הש"ע יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' מ"ט דהעיקר כדברי מרן ומור"ם ז"ל והמחמיר בזה בהפסד מועט קדוש יאמר לו. ולע"ד נראה כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא בהפסד מועט ודאי יש להחמיר לחוש לדעת האוסרין אבל בהפ"מ או בשעת הדחק וכדומה יש לסמוך אמתירין.

עו) שם הגה. והא דאסור אם הפרישו במתכוין וכו' דברי הגה זו נתקשו בהם האחרונים הב"ח והט"ז והש"ך והפר"ח והפר"ת ולענין דינא אם עשה מעשה בידים דהיינו כבשינהו דניידי ונתפזרו אפי' כולם כיון דפיזרן לכתחלה במתכוין אסור וכמ"ש הש"ך ס"ק ל"ז. וכ"כ הפר"ח או' כ"ח. פר"ת או' י"ג ד"ה דע. שפ"ד או' ל"ז. זב"צ או' נ"א. אבל אם הפרישן דיעבד אפי' הפרישן במתכוין דלא ידע דאיכא איסורא בדבר אע"ג דפירשו לפנינו שהרי הפרישן במתכוין מותר כיון דנתפזרו כולן חשוב כפירשו שלא בפנינו. ש"ך שם. שפ"ד שם.

עז) ובהיכא דלא עביד איהו מעשה בידים אלא פירשו מעצמם אם נדו כולהו אחת הנה ואחת הנה מותרים ואפי' פי' לפנינו אליבא דכ"ע בין לדעת הרא"ש ובין לדעת הרשב"א. פר"ת שם.

עח) ובהיכא דנדו מ' למקום אחד וגם הס' נדו למקום אחר המ' מותרים בלא תערובת והס' אסורים אפי' ע"י תערובת כיון שהאיסור הוי ודאי איסור. אבל היכא דנדו חמשים בין נדו ב' החמשים בין לא נדו אלא א' החמשים ע"י תערובת ב' שרי. פר"ת שם. ועיין לקמן או' פ"ג.

עט) והיכא דפירשו מקצתם בפנינו לכ"ע אסור. אלא דלהרשב"א אסור מדינא דהו"ל כלוקח מן הקבוע ולהרא"ש הוי משום גזירה שמא יקח מהקבוע. פר"ת שם. ועיין לעיל או' ע"ג.

פ) ואם נעקרו כולם מקביעותן והולכים ברחוב אע"ג דכולהו ניידי ואין כאן קבוע מ"מ כולם אסורים דהא איסורא איתא התם דאין חילוק בין עומדין למהלכין בין בשדה בין ברה"ר ואם פירשו מהם מקצת אותם שפירשו מותרים דכל דפריש מרובא פריש והשאר אסורים דאיסורא ברובא איתא. פר"ח או' כ"ח. בינת אדם בשער הקבוע סי' ח' וכתב דאפי' יצאו זה אח"ז כיון דעדיין הם חבורה א' מקרי קבוע דמאי שנא בחצר או ברחוב יעו"ש. זב"צ או' נ"ד.

פא) והא דאמרינן דאם פירש מקצת או א' מהם מותר ה"ד שיפרוש מקצת מהם או א' מהם בפירש גמור דהיינו שאינו עוד בכנופיא עם האחרים שלא יחזור עוד אבל אם ילכו בהמות ברחוב בכנופיא א' ובהמה א' מהם תעמוד מעט או שתשכב מעט זה לא מקרי פירש כיון שדרכן בכך וכן כל כיוצא בזה. בינת אדם שם סי' יו"ד. זב"צ או' נ"ה.

פב) קבוע מקרי בין נשאר האיסור קבוע במקומו הראשון ובין שנעקר כל הקביעות ונקבע במקום אחר נעשה קבוע במקומו הב' ומקרי קבוע בין בבע"ח בין שאר דברים. פר"ח שם. בי"א שם סי' ח'. זב"צ או' נ"ו. ועיין לקמן או' פ"ה.

פג) ואם נתפזרו דהיינו שאחר שנעקרו כולם מקביעותן נתפזרו אילך ואילך באופן שלא נשארו רוב במקום א' כולם מותרים. פר"ח שם. בי"א שם סי' כ"א.

פד) ואם פירשו מקצת שלא בפנינו והותרו וחזרו והוקבעו פעם אחרת עם שאר התערובת אלא שמכירן וכן אם נתפזרו כולם לפנינו וחזרו והוקבעו מותרין דכיון שהותרו שוב אינן חוזרין ליאסר עוד. פר"ח שם. חכ"א כלל ס"ג או' ז' ובי"א שם סי' י"ח. ואפי' אם חזרו למקומם הראשון ג"כ לא הוי קבוע ומותרים. בי"א שם. וה"ד בנודע פרישתן קודם שחזרו והוקבעו פעם אחרת. חכ"א שם ובי"א שם.

פה) ואם שחטו בבית השחיטה והוליכו משם כל הבהמות בזא"ז למקולין ואח"כ נודע טריפות אם עדיין כולם במקולין חוזר להיות כאן קבוע. בי"א שם. וכ"כ לעיל או' פ"ב. אבל אם נשאר רוב בבית השחיטה ושאר בהמות הוליכו למקולין למכור אמרינן על אלו שבמקולין כל דפריש וכו' כדמוכח ממעשה בתשו' גאוני בתראי וכו' בי"א שם. ועיין לעיל או" ס"ד.

פו) שם לא נשאר כלום בביה"ש אלא הוליכו הכל למקולין אלא שלא הספיקו להביא הכל למקולין עד שמכרו בהמה א' כולה ולא נשאר ממנה כלום במקולין לא אמרינן חוזר הקביעות למקומו. וכן אם פירשו כולן בבת א למקולין רק נשאר א' בביה"ש ג"כ לא מקרי חוזר הקביעות למקומו כיון שחסר בהמה א' והגם שאסור ליקח מכאן ואילך מן המקולין משום דאמרינן איסורא ברובא איתא מ"מ אם פירש א' מהם ממילא או בשוגג ואפשר אפי' בפנינו מותר. בי"א שם וסי' מ"א.

פז) אם שחטו ז' בהמות בביה"ש והוליכו ד' מהם למקולין ונודע שיש בהם טריפה הרי אלו אסורים בין ד' שבמקולין משום דאמרינן איסורא ברובא איתא ובין אותם הג' שנשארו בביה"ש משום שנשארו בקבוע. שו"ת גאוני בתראי סי' ו' חו"ד או' י"ח. משמע אבל אם לא הוליכו למקולין אלא ג' מותר דהא לא הוי רובא כדי שנאמר איסורא ברובא איתא ולא קבוע.

חפ) ואם נשחטו ג' בהמות בבית א' ואח"כ פירש א' מהם ואח"כ נתערבו הריאות ונמצא א' מהם טרפה אף מה שפירש אסור דלא חשיב פירש מה שנפרש קודם שנולד התערובת. חו"ד שם ובביאו' שם או' ה' אמנם הבי"א שם סי' י"א חלק על דברי החו"ד הנז' וכתב דאין חילוק דמה לי אם הפרישה היה קודם התערובת או אח"כ דממ"נ היה שם קביעות וזה נפרש. וכ"כ השפ"ד או' ל"ז ד"ה חקירה הב' עשרה קצבים ששחטו כ"א בהמה בבתיהם ולקחו לחניות ואח"כ עירבו כל בני המעיים ונמצא בחד טרפה וכו' אי נטלו לחניות רק ב' או ג' שהמיעוט שבחניות מותרים ומה שבבית אסור יעו"ש הרי פשיטא ליה דגם שפירשו קודם שנודע התערובת ג"כ אמרינן כל דפריש וכו'.

טפ) ומיהו אם נטל א' מהם רוב כגון ששחטו ג' בהמות וא' לקח ב' ודאי אף קודם שנודע התערובת אסור. שפ"ד שם. ומשמע דה"ה אם שחטו ד' ולקח א' שנים אף קודם שנודע התערובת אסור כיון דבמקום הקבוע ליכא רובא.

צ) ואם נשחטו צאן הרבה לא' עשרים ולא' חמשה עשר ולא' עשרה ולא' חמשה וכל א' מכיר את שלו ואח"כ הותזו ראשיהם ולקח כל א' צאן שלו ונמצא טריפות בראש א' מהם לא אמרינן איסורא ברובא איתא ולא אסרינן אלא דוקא לבעל העשרים אלא כיון דכל א' וא' מבורר בשלו הכל אסורים דעל כל א' וא' אמרינן קבוע וכמחצה על מחצה דמי. תשו' מהרי"ל סי' קס"ט. כנה"ג בהגה"ט אי' מ"ב בי"א שם סי' י"ד וט"ו. זב"צ או' ס"ה.

צא) ואם היו ט' בהמות בחצר א' ונתערב טרפה ביניהם ופירשו בזא"ז דרך חצר אחרת ויצאו כולם גם מחצר הב' בזא"ז ונשאר שם בחצר ב' בהמה א' ולא ידעינן אם הכשירה או הטרפה אע"ג דאיתחזק שהיה בחצר הב' גם הטרפה שהרי כולן היו בחצר מ"מ כיון שלא היו יחד בחצר ב' אמרינן על כ"א וא' שפירש מחצר הא' כל דפריש ואמרינן על בהמה זו שהיא בחצר ב' שהיא מן הרוב וא"א לומר אדרבה מחצר ב' נאמר כל דפריש ז"א דכל דפריש לא שייך רק ממקום קביעות ובחצר ב' לא היה קביעות. בי"א שם סי' מ"ב. זב"צ או' ס"ו.

צב) שם בהגה. ובשעת עקירתן פירשו קצתן וכו' עיין לעיל או' ע"ו.

צג) שם בהגה. ואם נתערבה תרנגולת טרפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת וכו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא גזרינן שאם יקח הביצה יקח התרנגולת מן הקבוע. או"ה כלל כ"ו דין ד' תו"ח כלל מ"ג סוף דין א' ולפ"ז אפי' למ"ד דביצה חשוב דבר שבמנין שרי דהא בט' חניות שרי בפירש ממילא אפי' חה"ל. ש"ך ס"ק ל"ח. כנה"ג בהגב"י או' מ"ה. פר"ח או' כ"ט. לה"פ או' מ"א. בל"י או' ל"ד. כריתי או' כ"ד. חו"ד או' כ"ג. שפ"ד או' ל"ח. חכ"א כלל ס"ג או' ט' בי"צ ח"ב או' ה' ובעמ"ז שם או' י"ט.

צד) והא דאמרינן הביצה מותרת היינו אם לא הטילה אותה לפנינו אבל אם הטילה אותה לפנינו אסור. חו"ד שם. שפ"ד שם. והטעם כיון דרואה דזה התרנגולת הטילה זאת הביצה אם תתיר לו הביצה יבוא ויאכל התרנגולת דיאמר בדעתו אם התרנגולת אסורה לא היו מתירין הביצה. זב"צ או' ע' והיינו מן הטעם שכתבנו לעיל או' ע"ט ובאו' הקודם שמא יקח התרנגולת מן הקבוע.

צה) שם בהגה. ואם נתערבה תרנגולת טרפה וכו' הביצה מותרת וכו' וכ"ש אם לא נתערבה התרנגולת כגון שניכר הטרפות שלה שהביצה מותרת דליכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע מאחר שניכר האיסור. מנ"י על התו"ח שם או' ד' שפ"ד שם.

צו) ומיהו אם נמצא ג' ביצים למ"ד ביצה לא בטלה אסור. שפ"ד שם. בי"צ בעמ"ז שם. והיינו כגון שיש שם ב' כשרות וא' טרפה מעורבת ביניהם ונמצאו ג' ביצים למ"ד ביצה לא בטלה אסור. וצ"ל כגון דבדקנו אתמול בקינם של התרנגולים ולא מצאנו ביצים והיום מצאנו ג' ביצים דמוכרח לומר דהטרפה ג"כ הטילה ביצה אבל אם לא בדקנו אתמול בקן שלהם הביצים מותרים דתלינן אלו הג' ביצים מרובה פריש והכשרות הטילום אתמול והיום ולפ"ז מ"ש לעיל או' כ"ג דביצה אסורה שנתערבה באחרות לא בטלה על כרחך צ"ל כגון שלא יש בבית אלא תרנגולת האסורה לבדה ונתערבה עם ביצים אחרים שקנו מן השוק דאסורים משום דבר שבמנין אבל אם יש תרנגולים כשרים עוד עם הטרפה הביצים מותרים דאין דרך לבדוק כל יום ויום בקינם של תרנגולים לראות אם הטילו ביצים. זב"צ או' ע"א. ועוד משכחת לה כגון שידענו שביצה זו באה מן הטרפה ואח"כ נתערבה עם ביצים כשרות זוהי שאין בטלה.

צז) אם יש ט' חניות מוכרים ביצים כשרות וא' מוכרת ביצים נבילה וכיוצא באיסורא דרבנן והחנות ידועה אם לקח מחנות א' ואינו יודע מאיזה לקח הביצה מותרת משום דבמידי דרבנן לא אמרינן כל הקבוע כמעמ"ד והולכים אחר הרוב ומותר. אבל גבינות העכו"ם כה"ג ולקח ואינו יודע מאיזה לקח הגבינה אסורה דכל שיש חשש איסור תורה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. שפ"ד שם. ובאין ניכר החניות אף באיסור דרבנן אסור. שפ"ד שם. וכן בביצי טרפה בכה"ג אף בניכר אסור כיון דהוי איסורא דאו' ועיין לעיל סי' פ"ו או' כ"ד.

צח) [סעיף ז'] דבר שאינו בטל וכו' ודבר שיש לו מתירין וכו' והיינו לפי מ"ש ב"י בשם הרשב"א על מ"ש הטור דבר שאינו בטל וכו' דה"ה לדבר שיש לו מתירין אבל לפי מ"ש הרב בהגה לקמן בסעי' ח' דדשיל"מ אין להתיר מכח ס"ס ה"ה דאין להתיר דשיל"מ בנפל א' מהם לים וכמ"ש לקמן או' קל"א ושם באו' קל"ב ית' לענין דינא יעו"ש.

צט) שם. ונאכל אחד מהם בשוגג. הגה. בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג. מיהו הט"ז סק"ח והש"ך סק"מ כתבו לאסור בנאכל אחד מהם בשוגג דחיישינן שמא יאכיל לעכו"ם או לכלב להתיר האחרות יעו"ש אמנם המנ"כ דף ק"ז ע"ג פסק כדברי הש"ע. וכן הסכים הפר"ח או' ל"א דלא כהט"ז והש"ך. חו"ד או' כ"ה. וכ"פ חכ"א כלל ס"ג או' י"ד. וא"כ כיון דכ"ה דעת מרן ומור"ם ז"ל וכמה אחרונים הכי נקטינן.

ק) שם. ונאכל א' מהם בשוגג וכו' אבל אם האכיל א' מהם בשוגג לכלב או לעכו"ם קנסינן שוגג אטו מזיד. ב"י. פר"ח שם. חכ"א שם. ועיין לקמן או' ק"ב.

קא) שם. ונאכל אחד מהם בשוגג או נפל מעצמו לים וכו' והרמב"ם פ"ו מה' עכו"ם הצריך שיפלו שנים בדבר דלא מינכרא נפילתם כגון תאנה וטבעת אבל חבית וכה"ג דמינכר נפילתה מודה דסגי בנפילת א' מהם כמ"ש ר"פ ט"ו מה' תרומות וכן פי' הכ"מ פ"ז מה' עכו"ם וכ"כ הרא"ה בס' בד"ה דף קי"ז ע"ב וכ"כ ב"י בסי' ק"מ שהרמב"ם פי' כן והב"ד בש"ע שם בשם ויש מי שאוסר יעו"ש. ש"ך ס"ק מ"א. פר"ח או' ל"ב. ונ"מ דיש לחוש לזה לכתחלה היכא דליכא הפסד.

קב) שם. או נפל מעצמו לום וכו' ודוקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילו אפי' שוגג אסור אטו מזיד. טור וב"י. אבל הרשב"א כתב דאפי' הפילה הוא שרי אם היה שוגג כדין מבטל (לעיל סי' צ"ט סעי' ה') איסור בידים. ב"י. אבל הלבוש סעי' ח' כתב לדחות סברא זו דלא דמי להתם והסכים לאסור וכ"ה דעת הש"ע כמ"ש הפר"ח שם וכן יש להחמיר דלא כפר"ח שם שכתב להקל נגד הש"ע.

קג) מיהו אם הפילו קודם שנודע התערובת שרי דלא שייך למיגזר כיון שעדיין לא נודע התערובת. טור וב"י בשם תשו' הרא"ש כלל ך' דיך י"ז. לבוש שם. ש"ך ס"ק מ"ב אלא שכתב דהיינו שהפילו בשוגג והב"ד אחרונים. אבל הלבוש שם כתב אפי' במזיד וכ"מ בתשו' הרא"ש שם שכתב אבל קודם שנודע התערובת לא שייך למקנסיה ומשמע לא שנא שוגג ולא שנא מזיד לא שייך למקנסיה. וכ"פ חכ"א כלל ס"ג סוף או' יו"ד.

קד) שם. או נפל מעצמו לים וכו' וה"ד נאכל או נפל אחד מהם קודם שפירש מהם אבל אם פירש מהם לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא כיון דנאסר הוא וגם התערובת כיון שהנפרש הוא בעין א"כ כשנפל אח"כ לים לא מתערובת הוא נפרש שנאמר הך דנפל דאיסור נפל אלא עמד בפ"ע והלכך התערובות נשאר באיסורו. ש"ך שם. כנה"ג בהג"ט או' ן' מנ"כ דף ק"ז ע"ד. פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' מ"ד. בל"י או' ל"ז וכתב ודלא כתשו' פמ"א ח"א סי' ק"ה שחולק על הש"ך. ער"ה או' י"ב וכתב ודלא כמנ"י על התו"ח כלל מ"ג או' י"ב שחולק. חו"ד או' כ"ו. וכ"ש כשפירש שלא לפנינו שאותו שפירש מותר ושאר התערובות אסור. (ר"ל ונפל אותו שפירש לים שהתערובות אסור) דאטו בשביל שחזר ונפל לים נחזור ונתיר מה שאסרנו אינו בדין. ומסתברא שאם פירש ואח"כ נפל לים מקמי שנודע התערובות שכולם מותרים לפי שבזמן שפירש היו כולם בחזקת היתר. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי או" כ"ז. שפ"ד או' מ"ב. ער"ה שם.

קה) ואם נודע לנו התערובת רק שזה שהפילו בשוגג לא היה יודע התערובת וסבר שכולם היתר אפ"ה אסור שכיון שיש בני אדם שיודעים בתערובת לא הוי חזקת היתר ושייך למקנסיה. ער"ה או' יו"ד וכתב להשיג על תשו' פמ"א שם שהתור בזה. וכ"כ המש"ז או' ח' והשיג על דברי פמ"א הנז' זב"צ או' ע"ח.

קו) שם. או נפל מעצמו לים וכו' ולאו דוקא אם נפל לים או נאכל אלא ה"ה אם נטרפה הבהמה בחייה או מתה ג"כ הותרו האחרים אבל אם מתה ע"י אדם לא הותרו האחרים דהוי כהפילו בידים דקנסינן שוגג אטו מזיד. פמ"א שם דף צ"ד ע"ב וכתב דכן מוכח מהגמ' והב"ד פ"ת או' ז' זב"צ או' ע"ט ואו' פ"ב.

קז) שם. או נפל מעצמו לים וכו' דסתמו אבוד וה"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכה"ג אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר. כ"כ בכ"מ פ"ז מה' עכו"ם דין יו"ד. ש"ך ס"ק מ"ג. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ח. בל"י או' ל"ח וכתב ודלא כפר"ח או' ל"ד שכתב הותרו השאר. כריתי או' כ"ח. חו"ד או' כ"ז. שפ"ד או' מ"ג. חכ"א כלל ס"ג או' י"א. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' כ"ב. זב"צ או' ף'.

קח) שם. בענין שנאבד מן העולם וכו' אבל הל שישנו בעולם ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה י"ל איסורא ברוב איתא. ש"ך ס"ק מ"ד בשם הרשב"א. לה"פ או' מ"ו. בל"י שם. כריתי שם. חו"ד שם. חכ"א שם. בי"צ בעמ"ז שם.

קט) שם. בענין שנאבד מן העולם וכו' ואם נחתך או נתרסק כיון שישנו בעולם אינו מתיר האחרים כמ"ש לעיל סי' ק"א סעי' ז' יעו"ש. ש"ך ס"ק מ"ה. פר"ח או' ל"ה. לה"פ או' מ"ז.

קי) ואם חתיכה א' נפלה לאיסור ואין בה ס' תלינן דהאיסור נפל והשאר מותרות. פמ"א שם. וכ"כ פ"ת שם בשם תפארת למשה. מיהו הער"ה או' ט"ו כתב לפקפק בזה והניח הדבר בצ"ע. ובהפ"מ ולעת הצורך יש לסמוך אמתירין. זב"צ או' פ"ג.

קיא) ואם לקחה כותי מעצמו ונאסרה משום בשר שנתעלם מן העון הוי כאבודה ומותר השאר. וה"ה אם נפלה זו החתיכה לתוך תבשיל של חלב ונאסרה הוי כאבודה. וכן אם נסרחה דאינה ראויה למאכל אדם הוי כאבודה. זב"צ או' פ"ד.

קיב) ויש להסתפק אם הניח עשרה חתיכות ומצא ט' מה דינה אם נאמר שזה הוי כאבודה דתלינן שאכלה כלב או חתול או דילמא אמרינן דשמא אחר זמן תמצא זו החתיכה ולא הוי כאבודה. זב"צ או' פ"ה. ונראה שזה לפי העת והזמן דאם נראה דלא תמצא עוד כלל הרי זו כאבודה והותרו הנשארות ואם יש ספק שתמצא אח"כ אסורות.

קיג) ואם בישל אחד בכלי ונאכל והכלים עדיין קיימים אסור דהא אנו באים לדון מה טיבו של כלי אם בעי הגעלה בכלי שטף וחרס שבירה דבישל בו האיסור וא"כ הרי אנו דנין עליה וחזר הדבר לידי ספק והכל בכלל הספק. פליתי או' כ"א. חו"ד בביאו' או' יו"ד. מש"ז סוף או' ח' ואם הכלי שטף ניתר בהגעלה בלי הוצאה וכלי חרס לאחר מעל"ע יש לעיין דהואיל וספק חתיכה זו הוי רק מדרבנן וצ"ע. מש"ז שם.

קיד) ואם נתערב איברים ובהמות או עופות שלימים ונאכל או נפל ראש או שאר אבר ידוע לים מותרים כל הראשים או האיברים שאבר כזה נפל מהם או נאכל ושאר הבהמות אסורים כשאין ניכר הראש מאיזה בהמה הוא ואם ניכרים הראשים מאיזה בהמה הן אסורין. חו"ד או' כ"ה. וביאו' שם. ועיין לעיל או' ס"ו ואו' ס"ז.

קטו) שם. ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד וכו' אינו ר"ל בבת א' דא"א לאכול ב' בעלי חיים בבת א' אלא ר"ל באכילה א' זה אח"ז. שו"ג או' כ"ח. ומיהו אפשר לומר ביחד ר"ל חתיכה מזה וחתיכה מזה עד שיכלו השנים.

קטז) שם. ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד דממ"נ איכא חדא דהיתרא וכו' דאיכא למימר מיגו דהאי לא דאיסורא הוא האי נמי לאו דאיסורא הוא. רש"י זבחים ע"ז ע"ב. ש"ך ס"ק מ"ז. ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש דאל"כ ליכא למימר מדחבריה לאו דאיסורא וכו' ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' נ"ג. פר"ח או' ל"ו. לה"פ או' מ"ט. בל"י או' ט"ל. חו"ד או' כ"ח. חכ"א כלל ס"ג או' יו"ד. ומיהו מ"ש שם החכ"א ויש מתירין דאם נתערב ב' יאכל ג' וכן כולם כבר כתב ע"ז הפר"ח שם דיש להחמיר כדברי רש"י וכ"ה דעת האחרונים הנז' שלא הביאו רק דברי הש"ך משמע דהכי ס"ל דאזלינן לחומרא.

קיז) שם. ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים וכו' ואם בישל אלו השתים לבדם יכול לאכלם. חו"ד שם ובביאו' או' י"ג. ומיהו מ"ש שם החו"ד דמדברי מ"א באו"ח סי' תס"ז סק"ד משמע דבמקום שצריך לאכול שתים שתים שאסור לאכול ע"י בישול ביחד כתב עליו זב"צ או' ץ' דלא היא דשם נתערבו הכל ביחד משו"ה אסר אבל בנידון זה דבישל השנים לבדם דוקא ולא בישל הכל ביחד גם המ"א והב"ח מודים דמותר דכמו דאם אכלם ביחד מותר ה"ה לבשלם יעו"ש. ועיין לעיל סי' ק"ט או' מ"ה.

קיח) שם הגה. ואפי' לאכלם שתים שתים אסור לאדם א' לאכול את כולם. ואם נפל רוב מן התערובת לים מותר אפי' לאדם א' לאכול את כולם. חו"ד או' ל' ובביאו' או' יו"ד.

קיט) שם בהגה. אסור לאדם א' לאכול את כולם ר"ל אפי' בזה אחר זה משום שאדם א' ודאי מתהני מאיסורא. מנ"כ דף ק"ז ע"ג. ועיין באו' שאח"ז.

קך) שם בהגה. אסור לאדם א' לאכול את כולם. וכ"פ הט"ז סק"ט. מנ"כ שם. אבל דעת הש"ך סק"ט דבשנים שנים מותר לאכלם אדם א' רק שלא יאכל כולם כאחד. וכ"ה דעת הפר"א או' ל"ז. לה"פ או' ן' אמנם החכ"א כלל ס"ג או' יו"ד כתב דדוקא בהפ"מ יש להתיר בשנים שנים לאכלם אדם א' רק שלא יאכל לכולם כאחד. וכן הסכים זב"צ או' פ"ע.

קכא) ומיהו אם נתערב האיסור עם ב' ונאבד א' מהם לא הותרו השנים. פמ"א ח"א סי' ק"ה. ולא זכר מ"ש ב"י דאפי' לא נתערב אלא עם ב' ונאבד א' הותרו הב' וכ"כ הרשב"א בתה"ב דף קי"ו ע"ב. ער"ה או' י"ד. ומיהו הרב זב"צ שם כתב דאפשר שלא כתבו כן אלא לס' הרשב"א אבל לדינא אסור בין לאחד בין לשנים.

קכב) שם בהגה. ואפי' ב' בני אדם אין לאכלם כולם בבת אחת. אפי' שנים שנים שהרי חד ודאי מיתהני מאיסורא בההיא שעתא. מנ"כ שם.

קכג) [סעיף ח'] דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערה באחרים ונפל מהתערובת וכו' היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפי' בלא. תערובת שרי לדעת הש"ע לעיל סעי' ו' אבל לדעת הפו' דאסרי פי' ממילא איירי הכא אפי' פירש ממילא. ש"ך ס"ק נ"א. פר"ח או' ט"ל. לה"פ או' נ"ג. חכ"א כלל ס"ג או' י"ג בהגה. ועיין לעיל או' ע"ה.

קכד) שם. ואם נפל אחד מהתערובות הראשונה לאלף כולה אסורים וכו' מיהו הש"ך ס"ק נ"ב והפר"ח או' נ"ח כתבו להשיג על דברי הש"ע הנז' וס"ל דאפי' בשני תערובות מותר לאכלם בזה אח"ז יעו"ש. אמנם הפר"ת או' י"ז האריך בזה והסכים לדברי הש"ע. וכן המנ"י על התו"ח כלל מ"ג או' ך' האריך בזה והסכים לדברי מרן ומור"ם ז"ל יעו"ש. וא"כ כיון דדעת מרן ומור"ם ז"ל דכל בית ישראל נשען עליהם להחמיר ומה שהקשו על דבריהם יישבו האחרונים הכי גקטינן ואין להקל אפי' בהפ"מ. וכ"פ זב"צ או' צ"ד.

קכה) שם. ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר וכו' ולאו דוקא שנפל המיעוט מן התערובת השנייה למקום אחר דאינו אוסר אלא הה"נ אם נפל חציו של תערובת השנייה למקוה אחר דאינו אוסר ומותר. מהריק"ש בהגהו' הש"ע. שו"ג או' ל"ג. ור"ל דבטיל ברוב אי איכא רוב כנגדו וכמ"ש בש"ע.

קכו) שם הגה. ומ"מ אין לאדם א' לאכול את כולה. זהו לדעת מור"ה ז"ל אבל לדעת הש"ע בג' תערובות מותר לאכלם אדם א' בבת א' כ"כ הש"ך ס"ק נ"ג וגם כתב שכ"ה דעת כמה פו' דמותר יעו"ש. וכ"ה דעת הט"ז סק"י. פר"ח או' מ' לה"פ או' נ"ה. חכ"א כלל ס"ג או' י"ג ואפשר דגם מור"ה ז"ל לא כתב כן אלא לכתחלה אבל בהפ"מ או לעת הצורך מותר. ועיין עוד לקמן או' קכ"ח.

קכז) שם בהגה. ודוקא שהאיסור שנתערב הוא ודאי איסור דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאו' או"ה כלל כ"ו דין ח' ודין י"א. ש"ך ס"ק נ"ד. פר"ח או' מ"א. לה"פ או' נ"ו. בל"י או' מ"ב. חו"ד או' ל"ג. חכ"א שם או' י"ד בי"צ ח"ב או' י"ב.

קכח) שם בהגה. אבל ספק איסור שנתערב ונפל מאותה תערובת למקוה אחר התערובות השנית שרי. משמע דבספק איסור תערובת הב' אסור לאכלו כולו כא' כמו התערובת הג' בודאי איסור אבל דעת רוב הפו' דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפי' בודאי איסור תורה וכן התערובות הג' מותר אפי' לאוכלו כולו כא' אפי' בודאי איסור וכן בספק איסור שנתערב מותר התערובת הב' לאוכלו כולו כא' ש"ך ס"ק נ"ה. חו"ד או' נ"ג. בי"צ שם ובעמ"ז שם או' נ"ב. ועיין לעיל או' קכ"ו.

קכט) שם בהגה. י"א דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ס"ס. משמע אפי' התערובת הג' אסור בשיל"מ. ש"ך ס"ק נ"ו. לה"פ או' נ"ח. בל"י או' מ"ג. חו"ד או' ל"ד. וה"ד לדברי י"א הנז' אבל לדברי הש"ע לעיל בסעי' ז' שרי וכמ"ש לקמן או' קל"ב.

קל) שם י"א דדבר שיש לו מתירין וכו' כגון ביצה שנולדה ביו"ט וכדומה כמ"ש לעיל רסי' ק"ב יעו"ש. ועי"ש בסעי' ד' ובדברינו לשם כל דיני דשיל"מ יעו"ש ועוד עיין בדברינו לאו"ח סי' תקי"ג או' ד' ואו' ו'.

קלא) שם בהגה. י"א דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ס"ס. וכ"ש דאין להתיר בדשיל"מ בנפל א' מהם לים. ש"ך ס"ק נ"ז. לה"פ או' נ"ט. בל"י או' מ"ד. ועיין באו' שאח"ז דה"ד להי"א אבל להש"ע מותר.

קלב) שם בהגה. י"א דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ס"ס. וה"ד לדברי הי"א הנז' אבל לדעת הש"ע לעיל סעי' ז' דמתיר בדשיל"מ שנפל א' מהם לים ה"נ בס"ס בדשיל"מ מותר. ש"ך שם. פר"ח או' מ"ג. ולענין דינא כתב הפר"ח שם דהכי נקטינן כדברי הש"ע. וכ"ה דעת הפליתי סוף או' כ"ח. ער"ה סוף או' י"ח. וכ"פ זב"צ או' צ"ט ומ"מ לאשכנזים שקבלו חומרות מור"ם ז"ל יש להחמיר כדברי מור"ם ז"ל. ועיין בדברינו לאו"ח סי' תקי"ג או' ז'.

קלג) שם בהגה. וטוב להחמיר וכו' וצ"ע אם יש להקל בזה שלא במקום הפ"מ כיון דגדולי הפו' סוברים כן. ש"ך ס"ק נ"ח. והיינו ע"י תערובת אבל ס"ס דמעשה יש להקל באין הפ"מ. שפ"ד או' נ"ח.

קלד) שם בהגה. אם לא לצורך וכו' כגון בהפ"מ או לצורך שבת וא"א להכין אחר או לכבוד אורחים וכדומה.

קלה) שם בהגה. וטוב להחמיר אם לא לצורך וכו' דוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן ויש בו ספק אע"ג דבעלמא אמרינן ספק דרבנן לקולא בדשיל"מ לא אמרינן הכי לכ"ע כדמוכח בהדיא בש"ס רפ"ק דביצה דף ד' ע"א וכ"כ הרשב"א בתה"ב ריש דף קי"ו. ש"ך ס"ק נ"ט. פר"ח או' מ"ד. לה"פ או' ס"א. בל"י או' מ"ה. וטעם הדבר דספק א' כיון בשל תורה להחמיר בדשיל"מ עשאו כשל תורה משא"כ ס"ס דאף בשל תורה לקולא. ולפ"ז בספק א' בגופו והב' ע"י תערובת דבשל תורה להחמיר ה"ה בדשיל"מ. שפ"ד או' נ"ט וכ"כ במש"ז סוף או' י"ד. ועיין לקמן או' ק"מ.

קלו) [סעיף ט'] ספק טרפה שנתערב וכו' אם הוא מדברים המתבטלים וכו' אבל אם הוא מדברים החשובים אינם מתבטלים אפי' באלף. ש"ך ס"ק ס' פר"ח או' מ"ה. לה"פ או' ס"ב. בי"צ ח"ד או' א'.

קלז) שם. אם הוא מדברים המתבטלים. ר"ל חתיכה שאינה ראויה להתכבד דאפי' היא ודאי איסור חד בתרי בטיל כדלעיל רסי' ק"ט. שו"ג או' ל"ו. ור"ל אם הוא יבש ביבש וגם הוא דוקא אם נתערב מין במינו וגם אם אינו מבשלם יחד אבל אם נתערב מין באינו מינו או אינו יבש ביבש או שרוצה לבשלם ביחד צריך ס' וכמבואר לעיל בסי' ק"ט סעי' א' וסעי' ב' יעו"ש.

קלח) שם. שכיון שספק הראשון היה בגופו ר"ל ספק טרפה אין להתירו מספק ספיקא ר"ל ע"י שנתערב בהיתר ולומר על כל חתיכה שמא כשירה וא"ת שמא טריפה אומר לך שמא לא זו היא ספק טריפה לא אמרינן הכי. והטעם כתב הפר"ח או' מ"ו משום שהספק הראשון הוא בגוף האיסור אם מותרת או אסורה והספק השני הוא ע"י תערובת לא מקרי ס"ס להתיר וכחדא ספיקא דמו שהרי נאסרה כשנולד הספק הראשון והיאך נחזור ונתיר מה שאסרנו מפני תערובת אחד עכ"ד. ועיין באו' שאח"ז.

קלט) שם הגה. וי"א הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור דאו' וכו' הנה בענין ספק בגופו וספק בתערבתו יש ג' שיטות הביאם הפר"ח או' מ"ו יעוש"ב וכתב דדעת הש"ע שכתב שכיון שספק הראשון בגופו אין להתירו מס"ס הוא כדברי הרשב"א דאף במידי דרבנן דעיקרו מן מה"ת (ר"ל שאסרוהו מחשש איסור תורה כגון גבינות העכו"ם שנכתוב לקמן או' קמ"א) אין להתיר מס"ס ולמור"ם שהגיה דטעם האיסור הואיל והספק הוא איסור מדאו' בכה"ג שרי אם נתערב מס"ס. וכ"כ השפ"ד או' ס"ב וכתב וכן הוא דעת הש"ך ס"ק ס"ב. אלא דמ"ש עוד שם הש"ך ואפשר לומר דאף המחבר לא קאמר אלא היכא דהספק הראשון שהיה בגופו אסור מה"ת והרב בהגה מחמיר וכו' כתב עליו השפ"ד שם דזה אינו דכ"ע מודים בזה דאין לעשות ס"ס ספק בגופו ספק בתערובת וכ"כ הפר"ח שם. ומשמע שם בפר"ח אבל באיסור דרבנן שאין לו שורש מה"ת (כגון בישולי עכו"ם וכדומה) עבדינן ס"ס ספק בגופו ספק בתערובת בין לדעת הש"ע ובין לדעת הרמ"א וכ"כ השפ"ד שם ודלא כהט"ז ס"ק י"ד וכבר השיג עליו הש"ך בנה"כ יעו"ש. וכן הסכים הרב זב"צ או' ק"ב להלכה ולמעשה.

קמ) ומיהו בדשיל"מ כ"ע מודים בכה"ג ספק א' בגופו וספק בתערובת דאסור אף באיסור דרבנן שאין לו שורש מה"ת ואף בהפ"מ אסור. שפ"ד שם. זב"צ שם. ועיין לעיל סוף או' קל"ה.

קמא) גבינות של עכו"ם אעפ"י שעיקר איסורו אינו אלא מד"ס שאסרוהו מכח ספק שמא נתערב בו מחלב טמא מ"מ חשוב כגופו של איסור ודאי ואם נתערב באחרים אינו ניתר מטעם ס"ס לומר שמא לא נתערב דבר טמא ואת"ל נתערב אינו זה שאוכלו. או"ה כלל כ"ה או' י"ב. תו"ח כלל מ"ג דין ז' כנה"ג בהגב"י או' ע"ד. שו"ג מחו' או' ו' והגם שכתבנו לעיל באו' קל"ט דבכה"ג לדברי מור"ם מותר י"ל ה"ד לי"א אבל לדעתו יש להחמיר. ועייו לקמן בדיני ס"ס או' כ"ז.

קמב) והא דלא עבדינן ס"ס ספק בגופו ספק בתערובת ה"ד אם נודע האיסור קודם התערובת אבל אם לא נודע לנו האיסור עד לאחר שנתערב מהני ס"ס הואיל ששני הספיקות באים יחד מיד כשנולד הספק. ב"י ססי' נ"ז בשם מ"כ. וכתב הזר"א חי"ד סי' י"ז דכ"ה דעת ב"י וכ"כ בשו"ת אהל יוסף חי"ד סי' ל' אבל הד"מ שם בסי' נ"ז או' ט"ו כתב דכל שהספק הראשון יש בו איסור תורה אינו ניתר בס"ס ואף ששני הספיקות באים יחד. וכ"כ בספרו תו"ח כלל מ"ג דין ז' וכ"כ הש"ך בדיני ס"ס או' ס"ג. ט"ז ס"ק י"ג וי"ד. פר"ח או' מ"ז. כריתי או' ל"א. חו"ד או' ל"ה. ומיהו בהפ"מ ויש צורך מצוה ג"כ יש לסמוך על המתירין ובלבד שלא יאכלנו כולו כאחד ויאכלנו שנים שנים. ש"ך בכללי דיני ס"ס בקצרה או' א' אמנם המנ"י בתוה"ש על קו' הספיקות או' ה" ואו' ו' חולק על דברי הש"ך הנז' ומתיר אפי' בלא הפ"מ וגם א"צ לאכלם שנים שנים יעו"ש והב"ד השפ"ד בדיני ס"ס או' א' אלא שכתב כיון דהאחרונים חולקים אין ראוי להתיר בלא הפ"מ ומשמע אבל לצורך מצוה ג"כ א"צ [להחמיר].

קמג) שם בהגה. אבל אם היו ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות ביחד מתירין ס"ס בכל מקום וכו' ואפי' היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד וכו' הנה בדין זה שהיה לו חזקת איסור אי עבדינן ס"ס להתיר יש פלוגתא דהאו"ה כלל כ"ו דין ב' ס"ל דלא עבדינן ס"ס בכל דבר שיש בו חזקת איסור וכן ס"ל להט"ז ס"ק ט"ו וכ"כ הש"ך בכללי ס"ס ובקיצור או' כ"ז מ"ב סי' ל"ח. מנ"כ דף קי"ד ע"ג. מנ"י בתוה"ש על קו' הספיקות או' מ"ב. בל"י בפי' קו' הספיקות או' ל"ג. פר"ת בספרו ראשון לציון בכללי ס"ס דף קי"ח ע"ד. חו"ד בכללי ס"ס או' כ"ז. חכ"א כלל ס"ג או' ל"ב. ער"ה או' ך' חק"ל חי"ד סי' ק"ל. וי"א דעבדינן ס"ס אף באתחזק איסורא. פר"ח או' מ"ט ובכללי ס"ס כלל ט"ז ובקיצור או' מ"ב. מהרימ"ט ח"ב חיו"ד סי' ב' כריתי בבית הספק דף קצ"ז ע"א. וע"כ כיון דרבו האוסרים יש להחמיר. ומ"מ אם הוא הפ"מ או שעת הדחק שלא יוכל להמצא או בע"ש יש לסמוך על המתירין. זב"צ סוף או' ק"ל.

קמד) מיהו אם היו כאן ג' ספיקות מותר שאף אם תעמידנו על חזקת איסור יש כאן ס"ס ולא יהא זה חמור מודאי איסור שאין לך חזקת איסור גדול מזה ומותר בס"ס. ש"ך שם ובקיצור או' כ"ח. חו"ד שם. חכ"א שם. מיהו הט"ז שם כתב דהיכא דאתחזק איסורא לא יועילו אפי' כמה ס"ס. וכ"כ מנ"כ שם דף קי"ד ע"ב. מ"ב שם. מנ"י בתוה"ש שם. בל"י שם. ונ"מ להחמיר בהפסד מועט אבל בהפ"מ כבר כתבנו באו' הקודם שיש לסמוך על המתירין ואפי' בב' ספיקות.

קמה) וכל זה בחזקת איסור ממש וכן ספק בשחיטה הוא חזקת איסור דהחזקה היא בשחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אבל ס"ס גמור כדרוסה או ספק אם נשבר הגף מתירין מטעם ס"ס דאעפ"י דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מ"מ לענין דרוסה ושבירת הגף אין לנו חזקת איסור וכן כל כיוצא בזה. ש"ך שם ובקיצור או' כ"ט. חכ"א שם. בי"צ חלק ח' כלל ט"ז.

קמו) לפיכך בהמה שאירע לה ספק בשחיטה ונתערב חד בחד ואח"כ נמצאת חתיכה ויש בה ספק אם היא מבהמה הכשרה או מזו אעפ"י שכיוצא בזה הוי ס"ס הואיל ויש כאן חזקת איסור שהספק הוא בשחיטה אין זה ס"ס. ש"ך שם ובקיצור או' ל' חכ"א שם או' ל"ג. בי"צ שם.

קמז) ואפי' נתערבה אח"כ החתיכה זו אינה בטילה אם היא חשובה שבכל מקום שאינו נחשב ס"ס דינו כספק איסור שנתערב. ש"ך שם ובקיצור או' ל"א. חכ"א שם. בי"צ שם.

קמח) אבל אם יש בחתיכה ג' ספיקות כגון שבהמה זו שאירע לה ספק בשחיטה יש בה ס"ס כגון שנמצא אחר השחיטה ספק פגימה בסכין וא"כ שמא אין זו פגימה ואת"ל שהיא פגימה שמא במפרקת נפגם אעפ"י שלא היו מתירין הבהמה כשנתערבה חד בחד משום ס"ס כיון שהיה לה חזקת איסור מ"מ החתיכה זו שיש בה ספק אם היא ממנה מותרת ואעפ"י שנודע הספק הראשון קודם שנולד הספק בחתיכה. ש"ך שם ובקיצור או' ל"ב. חכ"א שם.

קמט) שם בהגה. ונשבר או נשמט גפו וכו' יש להתיר מכח ס"ס וכו' עיין לעיל סי' נ"ג סעי' ד' ובדברינו לשם כמה חילוקים יש בזה יעו"ש.

קנ) שם בהגה. אעפ"י שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש. כלומר וא"צ בדיקה כלל. וכ"כ בד"מ ססי' נ"ז בשם פסקי מהרא"י ססי' מ"ז. אכן הרשב"א בחי' פא"ט דף נ"ג ע"ד כתב דאפי' היכא דאיכא ס"ס צריך בדיקה היכא דיכולין לברר ע"י בדיקה וכ"נ להוכיח מן הש"ס וכו' הלכך נראה דהיכא דאפשר לבדוק כגון שהוא לפנינו ואין הפסד בדבר יש לבדוק אבל בלא"ה אין להחמיר. ש"ך שם ובקיצור או' ל"ה. מיהו הפר"ח כלל ב' ובקיצור או' י"ז כתב דכי איכא ס"ס שרינן אף דמצינן לברורי ע"י בדיקה וכתב וכן עיקר וכ"כ הכריתי בבית הספק דף קכ"א ע"ב בסופו. שע"ה בה' מקוואות כלל ג' אבל הבל"י בפי' קו' הספיקות או' ל"ו כתב דאין להקל והיכא דאפשר יש לברר כדברי הש"ך וכ"כ הער"ה או' כ"א להוכיח מש"ס וכמה פו' יעו"ש. וכ"כ החו"ד בדיני ס"ס או ל"ה. חכ"א כלל ס"ג או' ל"ו.

קנא) ומיהו היכא דאפשר לברר הדבר ע"י שאלה לכ"ע אין להקל אפי' ע"י ס"ס. מנ"י בקו' הספיקות בתוה"ש או' מ"ה. בל"י שם. שע"ה שם. שפ"ד או' ל"ה.

קנב) גם לסברא האחרונה דס"ל שצריך לברר ה"ד היכא דיכול לברר שני הספיקות ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אפי' אחר הבירור אכתי לא יתברר לנו אלא ספק א' והספק הב' א"א לברר רק דממילא יהיה אסור מחמת ספק תורה בזה א"צ לברר. נוב"י מה"ת חי"ד סי' מ"ג. פ"ת או' ל"ה. חו"ד בבית הספק או' ל"ה. ראשון לציון בכללי ס"ס או' ב' זב"צ או' ק"מ.

קנג) היכא דאיכא חזקת היתר לכ"ע א"צ לברר. ראשון לציון שם. נוב"י שם. פ"ת שם. זב"צ או' קמ"א.

קנד) כל שתרצה לעמוד על הדבר תוכל לברר ולעמוד על ודאי איסור בעי בדיקה אפי' בתר אלף ספיקות ראשון לציון שם. זב"צ או' קמ"ב.

קנה) שם בהגה. ועיין לעיל סי' נ"ג. סעי' ד' בהגה דשם מחמיר יותר בנשמט יעו"ש ובדברינו לשם.

קנו) [סעיף יוד'] ריאה טריפה שנמצאת בין ריאות כשירות וכו' הכבשים מותרים. דכל מידי דלא איתחזק ביה איסורא נאמן עד א' להתיר וכ"ש בנידון זה שהוחזקו הבהמות בחזקת היתר ועד א' מעיד על הספק הנולד דלאו כלום הוא. ב"י בשם תשו' הרא"ש כלל ך' סי' י"ז.

במינו ורמ"א ואחרונים דעתם אפי' שלא במינם אינו בטלים והא דנקט במינו משום דאינו מינו לא שכיח שלא יהי' ניכר ויתוודע התערובות אבל אי יזדמן אף בא"מ לא בטלי ועמש"ל סימן ק"א ע"ש.

בכל שהוא מ"מ אית להו תקנתא שימכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן אבל להשליך דמי הנאה לים המלח רוב פוסקים אוסרים חוץ בע"ז דתופסת דמיה ש"ך ופר"ח עיין פלתי וממש"ל דנראה שצריך דעכו"ם א"י שער המקח רק מאמין לישראל שאומר לו כך השער ומוזיל גבי' מקח משור הנסקל וכדומה. וא"כ ליכא החזקת טובה

חביות סתומות גדולות הן בערלה והן ביי"נ וכ"כ רמ"א לקמן זה בשלימים אבל לא בנחתכים דאז ליכא חשיבות

של בעה"ב של תרומה וכלאי הכרם ולענין חמץ בפסח תלי' לדעת רשב"א לשיטת הואיל חמץ במשהו אף פרוסה אינו בטל ומכ"ש של נחתום והרא"ש חולק דלענין יבש ביבש לכ"ע בעינן דבר חשוב ובע"פ אחר חצות מודה רשב"א דבעינן ככרות של בע"ה והיינו לדעת דס"ל חמץ לא מיקרי דשיל"מ ע' פלתי

ובעלי חיים אע"פ דאסור מתחילת ברייתו וא"כ לא מיקרי ברי' מ"מ אסור משום ב"ח ואם נשחט בטל אבל האסור מתחלת ברייתו קרוי ברי' ואפי' במותו כל זמן שהוא שלם

למנותן תמיד משא"כ ביצה דלפעמים מוכרין סל מלא בצים באומד וכ' רש"ל דעכשיו אין מצוי למכור כן ואפילו ביצה לא בטל וכרכשתא כתב מרדכי אף דנמכר במנין בטלה.

ואזלינן לקולא עיין פלתי דהעלתי דרך משל יי"נ שנתערב בשאר יינות ויש בו חביות סתום ולא נודע אם הוא של יין נסך או יין כשר הרי אלו מחמירין דאולי יין נסך הוא ואוסר ולא בטל היותו דבר חשוב

ונשחטו וכו' אפי' אחר שנודע התערובת

שאינו ראויה להתכבד הש"ך פי' דהוא לשון מושאל דראוי להתכבד לא שייך דהוי כבש בעורו רק כוונת רמ"א דבר שבמנין ועיין פלתי שבררתי אם לא נודע התערובת עד אחר שהפשיט עור מן בהמה ואז הוי חה"ל וכ"ש דכל זמן שלא הופשט היה יכול לברר הטריפ' א"כ לא שייך ביטול ולא בטל

ואחד מוכרת נרא' דמיירי דמוכר טריפות בגלוי ויודעים הכל שזה החנות מוכר טריפות דאל"כ איך יתכן שאין יודע ממי לקח הלא המוכר לא מכר לו סתם דאטו ברשיעי עסקינן וכיון דאמר לו שהוא טריפה איך יתכן שאינו יודע ממי לקח ועכצ"ל דמיירי בחנות מפורס' וא"כ אין צ"ל לו שהיא טריפ' דהיא מפורסמ' בכך והוא שכח אח"כ אם לקח מהך חנות כלל ועמ"ש פלתי דאפשר דמיירי דאותו החנות הוא א"י או שבשעה שקנה לא ידע: שיש טריפות בחנות

ביד א"י אבל אם נמצא ביד קטן מומח' שראוי לסמוך עליו בטרפו' ה"ל כנמצא ביד ישראל וטרפה פר"ח

מותר עמ"ש פלתי ועיקר דאותו חנות המוכר בשר טרפה הא א"י

אבל חז"ל אסרוהו. ע"ל סימן ס"ג באריכות גם בררתי שם אפילו נמצא קרוב לחנות טרפה מ"מ אזלינן בתר רוב וע"ש אם רוב דעלמא נמי מועיל או רק רוב אותו עיר ושכינה ע' שם מ"ש בשם הרשב"א.

אבל אם פירש דעת הר"ן בראינו פירשה בפנינו מ"מ לא הוי אלא קבוע דרבנן ובעל התרומה ורש"א ס"ל הואיל ונולד ספק במקום קביעת ה"ל קבוע דאורייתא

ונתערבה באחרות והקשו הא מחבר גופיה פוסק וכן רשב"א מרא דהך דינא דל"א ספק א' בגופו וא' בתערובות ועיין פלתי דיש לדחוק דמיירי דהך מוכר טריפות לא ניכר איזה בהמה וד"ת חד בתרי בטל וה"ל רק קבוע דרבנן אבל זה דוחק רק הנכון כמ"ש הש"ך קבוע חידוש ואין לך בו אלא חדושו ודי להטריף בחד ספיק' אבל לא בתרי ספיקא ועיין פלתי ולפי זה אם ט' מוכרות בשר נבילה וא' שחוטה והוה קבוע כמחצה על מחצה ונתערב באחרים אף המחבר מודה דלא מהני ס"ס דהא אדרבה זולת החידוש הוי ודאי איסורא דהא רובא איסורא

אלא לאחר שפירש ואם מכר כל בהמה קודם שנתוודע הטריפ' דעת הרב בעל דרכי נועם דאותן אנשים שקנו באחרונה הבשר טריפה ועיין פלתי שכתבתי דהכל מותר וכן עמא דבר

שאין הכל בקיאין משמע הא מדינא מותר דלא שייך קבוע אעפ"י שהוחזק איסור במקולין הואיל ואין איסור ניכר לא שייך קבוע והב"ח דעתו כטור דמ"מ שייך קבוע וא"כ מדינא אסור ועיין פלתי ובבהמה נראה ודאי דלא מקרי קבוע אבל אדם באדם דלא שייך ביטול נראה דהוי קבוע אפילו אינו ניכר ומ"מ דעת רמ"א נראה בא' מבהמות לכאורה כב"ח ועיין פלתי שיש לדחוק דגם רמ"א ס"ל כן שיהי' ניכר האיסור

הכל דעת הט"ז צלע א' שנחתכה לשני חלקים אחד גדול וחה"ל ואחד קטן ואין ר"ל ששניהם אינו בטלים ופר"ח חולק דקטנה ב טל ועמ"ש פלתי ראי' לט"ז ומכל מקום לדינא הנכון כפר"ח גם עובדא בצלע שנחלקה לשנים וחצי נלקח קודם שנולד הספק וחצי לאחר לידת ספק והסכמתי כפר"ח דראשונה כשרה ושניה טרפה

בקיאין היינו במקולין אבל בביתו אין לאסור חתיכה שאין ר"ל ב"ח ופר"ח

אחר שנודע אבל קודם ה"ל קודם שנולד הספק ולא גזרינן דיקח מקבוע

פירשו ממיל' היינו שלא בפנינו אבל בפנינו יש אומרים דהוה קבוע דרבנן ויש אומרים דהוי דאורייתא ועיין פלתי

והא דאסור וכו' ופר"ח ומהרש"ל ביקשו לתרץ דלכך פסק המחבר לעיל סי' ע"ז באו"ב שנתערב דלכבשינהו הואיל והוא דבר שיש לו מתירין דלמחר מותר לא חיישינן דיקח מקבוע ועיין פלתי.

הביצה מותרת דהוי פריש ומרובא פריש ולא גזרינן דיקח מקבוע דמביצה לתרנגולת לא גזרינן ש"ך. ולדידן דקיימ"ל בפי' ממילא לא גזרינן שמא יקח וכו' בלא"ה לא קשה דהא כאן הוא פי' ממילא

מותרת נראה אם הביצה ג"כ דבר חשוב מ"מ מותר דהא מרובא פריש ורוב כשרים ולפ"ז צריך שלא יהיה רואה מטלת ביצים דאז ה"ל ראה ופי' אסור דה"ל לוקח מן קבוע אבל במקום שאין ביצה חשוב א"כ ממילא בטל אפילו פירש לפנינו דאין כאן תערובת

א' מהן דעת תה"ד להכשיר בנאכל דלא שייך אטו מזיד והש"ך חולק ויש להחמיר

או נפל וזהו אם לא פירש אבל אם פירש שאתה קורא עלי' שם היתר דמרובא קפריש א"כ אם נפל אח"כ לים האחריני באיסורי קיימי ש"ך והמנחת כהן פי' דוקא שפירש לאחר שנודע אבל אם פי' קודם שנודע תערובת ונפל לים הכל מותר וכ"כ פרי חדש

שנאבד וכו' דוקא דאינו כלל בעולם אבל בישנו בעולם אף על פי שאין לפנינו ואין מצוי כעת רק יש לחוש שיבא לעולם ונצטרך לדון עליו תו לא תלינן בי'

שתים ואם נתערב ב' בג' מותר לאכול ג' דאיכא ודאי היתר תוך אכילתו דהא אין באיסור יותר מב':

להתיר ס"ס והש"ך כתב דרוב פוסקים מתירים אפי' בשם ה"ס והקשה ש"ך דלקמן סי' ק"מ מתיר אפי' בב' ספיקות ותירץ הש"ך לחלק בין דבר שלא שייך בי' אכילה רק הנאה ועיין פלתי:

ונודעו היינו דב' ספיקות בגופו אבל אם היה רק חד בגופו רק לא נודע עד שנתוודע ספק בתערובות מכל מקום לא מהני כיון דחד בגופו ואחד בתערובות:

כגון עוף דין זה צ"ע כי אין קרוי חזקת איסור כי עוף בחזקת איסור לענין אמ"ה אבל לא לענין טריפות:

שהוא וכו' ועיין ש"ך ואחרונים דימכור הכל לא"י חוץ מדמי איסור שבו וכתב הרשב"א הביאו הטור דאין צריך לומר לא"י הריני מוכר לך חוץ מדמי י"ינ שבו אלא רשאי למוכרו סתם עכ"ל ונראה דצ"ל דא"י אינו יודע מהשער דמוזיל גבי' דאי יודע אם כן הא הא"י מחזיק לו טובה וזו הנאה גמורה והרי נהנה מאיסורי הנאה ומ"ש דנותן לא"י במתנה או דמוזיל גבי' אמת דמשום חשש דלא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אין לחוש דאין כוונתו לכך אף דרשב"א נתן טעם דאסור לשחרר עבדו משום מתנת חנם אף על פי שמתכווין שיהיה לו יו"ד להתפלל מכל מקום שאר מחברים לא פירשו כרשב"א לכן נראה ברור דצריך לומר דא"י אינו יודע מהשער כלל ומאמין לישראל כל מה שהוא אומר אם רב אם מעט אם כן אף דמבליע דמי האיסור מכל מקום אין הקונה מרגיש בזה ואין כאן החזקה טובה ודוק: והנה במ"ש הש"ך דהרבה חולקים אהראב"ד וסוברים דלא מהני השלכת דמים לים המלח רק בע"ז שתופסת דמיה ולענ"ד גם דעת הראב"ד כך דהרמב"ם שם הלכות מ"א פרק ט"ז הלכה וי"ו כתב ב"ח חשובי' ולא בטלים כגון שור הנסקל וכו' ופטר חמור שנתערב באלף חמורים כולם אסורים וכתב הראב"ד פטר חמור קיימ"ל כר"א ורשב"ג דיוליך הנאה לים המלח. ויש לדייק למה העמיד הראב"ד דבריו אפטר חמור ולא על כל ב"ח המוזכרים בפתיחת דברי רמב"ם ב"ח וכו' כגון שור הנסקל וכו' אלא דסבירא ליה להראב"ד כל היכי דדמיו נתפסים באיסור שייך בי' יוליך הנאה לים המלח דאיסור קביר בי' אבל כל היכי דדמיו מותרים לא מהני הליכתו לים. ואולם הרמב"ם פסק בהלכות בכורות דאם מכר פטר חמור דמיו אסורין בהנאה וע"ש בראב"ד דתמה וכי פטר חמור תופס דמיו. וע"ש בכ"מ דכתב דצ"ל דהשגת הראב"ד אינו על הרמב"ם רק על הגמרא דגמ' ערוכה היא אם שיהי' הדין אמת שדמי פטר חמור אסור ואיסור פ"ח עליו והוא גמרא ערוכה ולכך ס"ל להראב"ד דמועיל הליכתו לים והעמיד השגתו על פ"ח אבל באינך מודה כיון דאין כאן תפיסת דמים ודוק:

וחביות סתומות גדולה ואפילו ביין נסך דאוסר במשהו וכ"כ הרמ"א לקמן בסימן קל"ד ס"ב בהגהה וזהו שלא כדברי הרשב"א בת"ה דף ק"ז דכתב הא דיש הבדל בין לח ליבש ה"מ בדבר שהם בנ"ט אבל בערלה ותרומה כי היכי דבלח אוסר יותר מס' אף ביבש אוסר יותר דמ"ש לח ומ"ש יבש הא לא תליא בנ"ט כלל ולכך בערלה וכדומה דלח אינו אסור במשהו אף ביבש בטילים אם לא בדבר חשוב שאינו מתבטל אבל חמץ בפסח וכדומה דאוסר בלח במשהו אף ביבש אוסר במשהו וא"צ דבר חשוב וא"כ ביי"נ אין צריך חביות החשובים דהא בלח אוסר במשהו וכ"כ בחמץ בלח במשהו אף ביבש לא אמרינן חד בתרי בטל. והקשה הפ"ח בא"ח נראה מדברי רמ"א דסתם כדיעה ראשונה בש"ע סי' תמ"ז דחמץ ביבש ביבש לא אמרינן חד בתרי בטל ואלו כאן ביי"נ סותם דלא כהרשב"א דצריך דוקא חביות סתומה דבר חשוב ואם לאו בטילים: ונראה כי שורש הדברים הללו נובע מגמר' דע"ז דף ע"ד אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא ייך נסך וע"ז ועורות לבובין וכו' ופריך הגמרא תנא מה קחשיב אי דבר שבמנין לתני חתיכות נבילה ואי איסורי הנאה לתני חמץ בפסח ומשני תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין. וכתב הרא"ש לא דהך פליג אדין חר"ל דלא בטלה אלא דלא חשיב האי תנא מידי דלית ביה תרתי ולבסוף הוכיח הרא"ש דחמץ בפסח ביבש אילו אוסר במשהו דאמרינן תנא תרתי אי' ליה איסירי הנאה ודבר שבמנין ואע"פ שחמץ אוסר בהנאה כיון שאין דבר שבמנין בטל ברוב וכו' עכ"ל. ויש להבין דבריו דהא כבר פי' אע"ג דאמרינן דבעי' תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה דבר שבמנין לבד אוסר רק תנא לא קחשיב רק מידי דאית ביה תרתי וא"כ אף להיפוך נימא חמץ אוסר דאית ביה אסורי הנאה רק התנא לא קחשיב רק מילתא דאית ביה תרתי אבל לדינא חמץ דאית ביה אסורי הנאה אוסר וצ"ל בשלמא דבר שבמנין יש לומר כנ"ל דלכך לא קחשיב כי אם בצירוף אסורי הנאה ולא קשה הא גופא קשה דלמה לא קתני תנא רק מידי דאית ביה תרתי ולמה לא קתני אפי' מילתא דלי' ביה תרתי מלבד דיש לומר דליכא למיטעי דסמוך אמשנה דחולין חתיכת נבילה לא בטלה דהוי חה"ל אף היא גופא קמ"ל דלא תימא הא דדבר חשוב לא ביטל היינו איסור אכילה אבל איסור הנאה בטל כס"ד קצת מחברים קמ"ל במתני' תרתי דבר חשוב ואיסורי הנאה דלא בטילה אפי' איסור הנאה שבו אבל בזה ל"ל דלא חשיב רק תרתי אבל באמת איסורי הנאה לבד אינו בטל דהא גופא קשיא למה לא קחשיב איסורי הנא' לחודא דזה לא מצינו בשום משנה וגם ממנו נלמוד דאסורי הנאה דלא בטלי אף לענין איסור הנאה לא בטלי וע"כ צ"ל לית ליה. ולרשב"א דס"ל חמץ אוסר אפי' בלי דבר חשוב קושיא הנ"ל במקומו למה לא תנא לי' וצ"ל בפשוט כי תנא מה דבלח בטל קמ"ל הואיל דבר חשוב נא בטל כמ"ש אבל במה דבלח לא בטיל במשהו פשיטא דגם ביבש לא בטיל דמ"ש לח מן יבש וכמ"ש הרשב"א לכך לא קתני חמץ כיון דגם בלח אוסר במשהו וכל אלו דקתני הם אינו אוסר בלח ואוסרים ביבש משא"כ חמץ אך קשה הא יין נסך בלח במשהו וא"כ אף ביבש בחביות פתוחות לא בטל והא תנא לי' ( ועיין בת"ה לרשב"א בענין שכתב במקום דבלח במשהו אף ביבש במשהו וכתב נ"מ לחמץ ולא כ' נ"מ ליין נסך) ולכן נראה דביי"נ לא שייך מ"ש לח מ"ש יבש דיש טעם לחלק בין לח ליבש דהתוס' כתבו כמה פעמים הא דאמרו דוקא מיך במינו לא בטיל משום דסמכו אר"י דס"ל מין במינו לא בטל ולפ"ז הא לר"י צריך להיות דוקא בלח ועיין מ"ש התוס' דאף דרבנן דס"ל עולין ל"ל ג"כ לח בלח וא"כ כל מקום שקבעו במינו לא בטל סמכו אר"י או ארבנן בעולין וא"כ צריך דוקא לח ולא שייך טענת רשב"א רק רשב"א אמור למילתיה אחמץ דאין הטעם משום דר"י דהא אפי' אין מינו אוסר והטעם משום חומרא דחמץ ושפיר הקשה מ"ש לח ביבש וא"כ גבי יין נסך צריך סתומות אבל בחמץ א"צ דבר חשוב וא"ש ולק"מ ואין כאן סתירה מן חמץ ליין נסך ודוק:

ככרות של בעה"ב והוא בתרומה וערל' ובחמץ תלי' במחלוקת הרא"ש ורשב"א דלרשב"א כיון בלח במשהו אף ביבש במשהו ואם כן ככרות של ב"ב וה"ה נחתום וא"כ קשה ליה הא דפריך בע"ז דף ע"ד וליתני ככרות של ב"ב לענין חמץ בפסח הא לפסח אין צריך ככרות של ב"ב ואפילו פרוסה לא בטל והא תנא לא חשיב רק מידי דאית ביה תרתי דכך משני על קושי' ולתני חמץ בפסח וצ"ע לכאורה והנה גם לרמב"ם ור"ן דס"ל דחמץ קרוי דבר שיש לו מתירין יקשה מאי פריך הגמרא ולתני ככרות של בעה"ב משום חמץ הא חמץ בלא"ה אסור במשהו אפי' ככרות של נחתום כי לא תליא בחשיבות כלל רק מחמת דשיל"מ. ואולי י"ל כי הם מפרשים המשנ' על פטר חמור כפירש"י והרע"ב דאיירי דחי ואסור בהנא' עד שיפדה ולא מוקי ליה לאחר מיתה משום חה"ל דאפשר ס"ל דחמור אפי' נתבטל אינו ראוי להתכבד לאורחים או דקשה תו למה לי ולכך פי' מחיים וא"כ דמיירי מחיים ע"כ ר' יהודא היא דס"ל פ"ח מחיים אסור בהנאה ומכ"ש לר' יוחנן דס"ל בבכורות דף יו"ד ע"ב דאף במותם פ"ח אינו מותר בהנא' לר"ש וע"כ ר"י היא וכיון דמתני' אתיא כר"י ור"י ס"ל חמץ אחר פסח אסור בהנאה ד"ת ולא קרי דשיל"מ כמ"ש הר"ן להדיא ע"ש. ופריך שפיר ולתני ככרות וכו' לענין חמץ ודוק. (ובאמת הא גופי' קשיא למה נתנו טעם בפטר חמור משום ב"ח ולא הטעם משו' דשיל"מ דיש לו תקנ' ופדיון ומצו' פדיה קודם. וכ"כ הוי ברי' דאוסר מתחלת ברייתו ואולי הואיל ויכול לפדותו לא מיקרי אסור מתחילת ברייתו אבל הא ודאי קשיא מה ענין פ"ח לדבר שבמנין הא ה"ל דשיל"מ וע"כ לאחר מיתה איירי וצ"ע ודוק): ומה שנ"ל ליישב הך קושיא שכתבנו הא חמץ דבלח בלח במשהו ביבש א"צ לדבר חשוב דיש לדקדק בגמ' דמשני מאן שמעת ליה וכו' ר"ע הא תני ליה התם ר"ע מוסיף אף ככרות של ב"ב. ויש להבין מה ביקש הגמ' בזה מאן שמעת לי' ר"ע הא תנא לי' וכו' ה"ל לתרץ בקצרה הא תנא לי' התם וכו' ומה לי ר"ע או אחר לכך נראה דלשיטת הרשב"א הקושי' ולתני קאי על ע"פ מחצות עד הלילה דבטל בס' כמבואר בא"ח סי' תמ"ז וא"כ דבלח בס' ביבש חד בתרי בטל זולת דבר חשוב ופריך שפיר לתני לענין חמץ היינו ע"פ אחר חצות דמחמת חשיבות ככרות לא בטל אף דבלח סגי בס': והנה הרא"ש בפ"ב דפסחים הביא דעת מחברי' דס"ל מן חצות עד הלילה ד"ת מותר בהנא' דאף זה בכלל תשביתו והיינו השבתה ע"ש. וברז"ה ובמלחמו' אמנם ר"ע דס"ל בפ"ק דפסחים אך ביום הראשון בעי"ט דכתיב תשביתו ואין ביעור אלא שריפה והבער' אב מלאכה ואסור בי"ט וכו' ש"מ דס"ל תשביתו היינו שריפה וכן כתב הרא"ש ריש פ"ק דפסחים להדי' לר"ע תשביתו היינו שריפה וא"כ פשיט' דאסור מתור' בהנאה. וזהו דברי הגמ' הנ"ל דודאי המקשן דפריך וניתני ככרו' לא הי' נעלם ממנו דכבר תנא לי' התם וכי לא ידע סיפא דמתניתין דרישא דמתני' ידע דמשנינן לי' כבר הא תנא לי' התם וסיפא לא ידע אלא כיון דתנא תרתי קחשיב אסורי הנא' ודבר חשוב יש לומר ה"מ איסורי הנאה דאורייתא אבל דרבנן לא קחשיב (דלענין ביטול דבר חשוב יש הבדל בין דאוריית' לרבנן כדאמרינן ביבמות שאני שונה עיגול בעיגולין עולה היינו דרבנן) לכך פריך ולתני ככרות של ב"ב לענין חמץ בפסח והיינו ע"פ אחר חצות דאז בעינן דבר חשוב כיון דבעינן ס' ולא שמעינן אפי' איסורי הנאה דרבנן ומשני הגמ' מאן תנא דככרו' וכו' ר"ע ואליביהו הא תני לי' התם וליכא למימר דה"ל למיתני לאשמועינן אפי' באיסורי הנאה דרבנן דהא לר"ע ע"פ אחר חצות מדאוריית' אסור וא"כ הא תנא לי' התם וא"ש ודוק:

וי"א דכל דבר שבמנין ובעל התרומ' פסק כל שדרכו למנות כתנא דליטרא קציעות ואני הבאתי ראיה דהלכה את שדרכו וכו' דהתוס' פ"ב דחולין הקשו הא דאמרינן בנזיר האב מדיר את בנו בנזיר וקאמר ר"ל כדי לחנכו במצות ופריך הגמ' א"כ הקרבנו' הם חולין ומייתי חולין בעזרה ומשני חולין שנשחטו בעזר' לאו דאורייתא ופריך הגמ' הא אוכל נבל' דמליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התור' והקשה התו' א"כ רבי דס"ל נמי כדי לחנכו במצות ע"כ ס"ל אין שחיט' לעוף מהתור' ורבי סבר להדי' כאשר צויתיך וכו' דיש שחיטה לעוף מהתורה ותירץ התוס' דחוק והקושי' לכאור' עצומה ונראה דלכאור' מה פריך הגמרא דאכיל מליקה ונבילה מה קו' בבית המקדש ודאי לא היה זה עוף לבד אצל הכהנים אלפים הי' בכל יום מקיני זבים וזבות יולדות וכדומה וא"כ כשמולק הכהן זה עוף הי' מערב אותו עם שארי עופות וחד בתרי בטל וחזר איסור להיות היתר ואין כאן איסור כלל. וליישב זאת צ"ל אמת דאסורי דרבנן לא חששו דהן אמרו והן אמרו כדי לחנכן וכו' אבל להתיר תרי איסורי דרבנן בשביל לחנכו לא אמרינן וכאן יש תרי איסורי' ראשון מבטלין איסור תחלה ושנית הא אף דנתערב מ"מ לא בטל רק מתורה בטל רק הא בפ' התערובות פריך הגמ' ולבטל ברובא אף מדרבנן וע' תוס' דחה"ל לא הוי וביחוד בציפרים קטנים ולא מצא הגמ' תי' או תנא דלטרא קציעות דסבר כל שדרכו למנו' ור"א תירץ ב"ח חשיבי ולא בטילי וא"כ אף פה בנזיר דאמרינן דמדרבנן לא בטל קושי' הגמ' דאף דרבנן נתבטל ותי' דב"ח חשיבי לא שייך כאן דאנן. אמרינן אחרי מליקה יערבו ויבטלו ובטלה חשיבות דב"ח ואין לנו רק אי נימא כתנא דליטרא קציעות כל שדרכו לא בטל וציפרים הוי כל שדרכו וא"כ אתי שפיר הקושי' בגמ' לר"ל דסבירא ליה כל שדרכו למנות וא"כ הוי לי' תרי דרבנן וא"א לומר דמערבו ברוב כשרי' וצ"ל אין שחיטה לעוף וכו' אבל לרבי לק"מ דדבי ס"ל דבר שבמנין בטל וא"כ יתכן דמבטלו בין הציפרים הכשרים ולק"מ ונשמע מזה דרבי דהלכ' כמותו סבר את שדרכו למנות:

ואזלינן בספיקא להקל וכו' דע דהרשב"א בת"ה דף קט"ו הקשה על ר"י דס"ל ס"ס ספק א' בגופו וספק א' בתערובות לא אמרינן מהא דתנן במס' ערלה הצובע מלא סיט מקליפה ערלה וארגו בבגד ר"מ אומר ידליק הבגד וכו' ואלו נתערב באחרים לא קתני ש"מ אם נתערב באחרים לכ"ע מותר משום ס"ס וי"ל דההיא בשנחתך מלא סיט מן הבגד ואינו יודע אם מלא סיט איסור נחתך או לא דה"ל תרי ספיקא בענין שתי תערוב' עכ"ל. ולהבין דבריו צריך לדעת דהך מלא סיט אוקמינן ליה בגמ' בצפורת' שהוא דבר חשוב ולא בטל ומפרש הרשב"א במשנה דאיירי שארג בבגד ציפורתא ומסופק אם מאותו צמר הנצבע מערל' ארגו או מצמר אחר וא"כ כשחז' ונתערב הבגד. בבגד אחר הרי כאן ס"ס ספק לא היה הך ציפורתא מצמר הנאס' בערלה וא"כ ממילא בטיל ואת"ל שהיה ואוסר הבגד דלמא לאו הך בגד הוא והוי ס"ס והקש' בזה הרשב"א לר"י הא הוי ס"א בגופו וס"א בתערוב' וע"ז תי' רשב"א דודאי ארג מן צמר האיסור ציפורתא אבל יש בבגד יותר צפרים מן צמר של היתר ואין מכיר רק ציפור אחד חתך והשליכו וא"כ כשזה הבגד נתערב באחר יש כאן ס"ס ספק אין כאן איסור כלל דהשליך הציפורתא האסורה ואת"ל לא השליך ועדיין בתוך הבגד דלמא אין זה הבגד כלל ע"כ דבריו. ויש להבין בקושיא שלו דס"ל דהספק הראשון אולי לא נטוה בצמר ההיא הך ציפורתא דהוא דבר חשוב א"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא ולא שייך למימר כמ"ש בשם או"ה דאם ספק קרוי חה"ל דאסור דשם הספק מחמת חסרון ידיעה אבל כאן אין ספק בציפורתא דהוי דבר חשוב וצ"ל דגם זה מיקרי ספיקא דרבנן כיון דדבר חשוב לפנינו ה"ל כאתחזק איסורא ודוק. כי דין גדול נשמע מזה דרך משל אם נתערב חביות י"נ בין הרבה חביות הכשירות ואחד מהם חביות גדול וסתום רק לא נודע אם חביות ההיא של יי"נ היא או של כשר אסור דאמרי' אולי י"נ וחביות סתומים לא בטל כמו בציפורתא דמחזקינן בשל ערלה:

שאינה ראויה להתכבד הקשה ב"ח הא כבש בעורו ותרנגולת בנוצתה אינה קרויה חה"ל. ותי' הש"ך ופר"ח דהוא לשון מושאל שלא יהיה דבר שבמנין. והדבר דחוק בלשון רמ"א. ולי נראה דאף דלא אזלינן בתר ידיעה בזה יש להחמיר ואזלינן בתר ידיעה דהנך טריפו' שנתערבו ע"כ איירי כמ"ש בפרק התערובות בטריפ' אי אתה מוצא תערוב' רק בדרוס' או נפולה דלאחר שחיטה יש בדיקה לבדוק אם כשר או טרפה וא"כ היה יכול להתברר הטריפות וכל דבר דיכול להתברר לא שייך ביטול ואימת חל הביטול כשכבר הוציאו בני מעיים ולא נודע מאיזה הם הבני מעים שבהם הטריפות א"כ אז חל הביטול ואז הוי חה"ל דכבר הופשט וא"ש גם י"ל דאם הם גדולי' א"כ הלב והכבד אינ' בטילים דהא הם חה"ל ואעפ"י דגוף תרנגולת אין חה"ל דנוצתה פוסלתו מ"מ אין נ"מ בזה לאיברים פנימים יוכל להניח התרנגול' בנוצה ולהוציא מתוכה האיברים פנימים כאשר נעשה מעשה בכל יום וא"כ לא בטילי ואין כבש ותרנגול מערב ולכך הצריך ב"ח קטנים שגם איברים פנימים לרוב קטנותם אינם חה"ל ונזרק:

שכל קבוע וכו' הוכיחו מהך משנה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב דאל"כ בנמצא למה אזלינן בתר רוב נחזי אם קרוב למקום מוכרת טריפ' או לאינך אלא ש"מ דהולכין אחר רוב. ויש לדקדק בלקח מן הקבוע דאסור אם הוא עומד ובשרו בידו סמוך לחנות מוכרת בשר שחוטה אם לא מתירין דהא קורבא דאורייתא ורובא דאוריית' רק רובא עדיף מקורבא ובקבוע דלית בי' רובא וא"כ הדרן לקורבא דקורב' דאוריית' ומן הקרוב לקח וממשנה אין כאן ראיה דקתני ספיקו נהחמיר דמיירי דליכא קורבא ונמצא במקום הקרוב לשלשתן. אמנם מגמר' דנזיר פ"ב יש קצת ראי' דקתני התם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל נשים שבעולם ואמרינן הטעם דה"ל קבוע דהדרא לקביעות ע"ש וקשה אותו עיר שהשליח שוכן בה יאסרו הנשים ואידך יהיה שרי דהא הם קרובים לשליח משארי נשים שבעיירות אחרו' ואזלינן בתר קורבא דקורב' דאורייתא ועכצ"ל הואיל דחדית לן רחמנא דקבוע דוחה רוב ורוב עדיף מקורבא אף לקורבא דוחה ולא אזלינן בתר קורבא כלל ומידי ספיקא לא נפקא ודוק:

אי נמצא ביד נכרי יש להבין לפי מה שכתבו רוב מחברים הטעם במקום שאין מכריזין אסור לקנות מהנכרי ולא אמרינן ניזל בתר רובא דודאי כשרים היו וא"כ אם יזדמן טריפות לישראל לא יהיה יכול למכרו לנכרי דילמא יזבן אותו לישראל לכך תקנה היא מבלי לקנות מנכרי ולעומת זה מותר ישראל למכור לו ע"ש. וקשה הך דנמצא ביד א"י בט' חניות וכו' היכי מיירי אי במקום שאין מכריזין היאך קתני הנך אחר הרוב ומותר הא במקום שאין מכריזין לא אזלינן בתר רובא ומכ"ש מקום שמכריזין והוכרזו דלא אזלינן בתר רובא מטעם שכתבו המפרשים ואיך קתני מותר וא"ל שלא הוכרזו אטו ברשיעי עסקינן דהא באמת א' מוכרת בשר נבלה ויש כאן טריפות במקולין ואיך יתכן שלא הוכרזו ואם הוכרזו הא אסור ליקח מא"י וכן כפמ"ש הר"ן דלכך במקום שאין מכריזין אסור ליקח מא"י ולא אזלינן בתר רובא דחיישינן דא"י יקח מבשר טריפה דאוזלי מוזיל גבי' מבשר כשירה וקשה א"כ דט' חניות ונמצא ביד א"י אמאי מכשירין ניחוש דקני מחנות מוכרת בשר טריפה דמיזיל גבי' כמ"ש הר"ן ואמת כי דעת הרא"ה בבדק הבית (עיין פר"ח ס"ק י"ג) דאם לקח ואין יודע הוא מאיזה חנות לקח רק בשעת לקיחתו לא ידע שהוחזק טריפו' כלל שום חניות ולאחר לקיחתו נתברר באחת מחנו' טריפה הרי זה קבוע ואסור אעפ"י שלקח קודם שנודע הספ' ולכאור' אין לדבריו ראיה מנ"ל לחלק בסברו' דקות מבלי ראי' ולהשיב על הרשב"א אבל לפי הנ"ל ניחא דקשה ליה כל הנ"ל ופתר ליה דנמצא ביד א"י דהא"י קנהו קודם שהי' יודע שיש כלל טריפות במקילין וא"כ מותר ליקח הימנו דאזלינן בתר רוב ומסתמא מבשר כשר לקחו ול"ל א"כ יהיה אסור לישראל למכור לנכרי כנ"ל או כמוזיל גבי' כמ"ש הר"ן דהא בשעת המכירה לא ידע דיש כאן טריפות כלל ולכך מותר וא"ש. (ובזה מיושב גם מה שהעמדתי בכרתי אות י"א וכי שרי חניו' מוכר' טריפה למכור טריפה לישראל בלי אומר לו בפי' עריפה וכו' דלפ"ז בשלשת המכירה לא ידע ושגג ונעלם) ומ"מ קתני ברישא לקח וכו' ספיקא אסור הרי דינו של הרא"ה מוכרח דבכה"ג כוי' פי' אף דלא נודע אז הספק. ולשיטת הרשב"א צ"ל בישוב דהאי דחנות המוכרת טריפה דאיירי הכל בא"י דהיינו ט' א"י מוכרים כשר והחנו' העשירי ג"כ א"י והם אינם מכריזין כלל ומ"מ בשר הנמצא ביד א"י מותר דאמרינן מרובא קא זבין והכא לא שייך הך חששא דלפ"ז ישראל יהיה רשאי למכור אז דמוזיל גבי' כנ"ל ולא ק"מ:

ונתערב באחרות וכו' בטלה ברוב וכו' כל האחרונים תמהו דה"ל ספק בגופי' וספק בתערובות ולא הוי' ס"ס לדעת רשב"א ומחבר כמ"ש הרמ"א ובאמת יש לדחוק דמיירי באופן שאין ניכר רק במיעוט חנות נמצא דרך משל ריאה טריפה אבל לא נודע הבהמה א"כ ד"ת חד בתרי בטל רק מדרבנן אינו בטיל וה"ל רק קבוע דרבנן ובזה לא שייך ספק בגופי' וכו' כיון דספק ראשון לאו ד"ת הוא ודוחק בסתימת לשון הש"ע והש"ך תי' דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושי' ועיי' פר"ח שהשיג עליו מסברא דמ"ש קבוע ומ"ש שאר טריפות ויפה דיבר לכאורה דאין לנו לבדות דין זה מלבינו בל ראי' אמנם נלע"ד הך דינא ננמוד מגמרא דאמרינן שם בעובדא דההוא טבחא ללישנא בתרא דאמרי' בשביל שוטה זו דלצעורי נתכוון נאסור כל מקולין ודייקינן טעמא לצעורי הא בלא"ה אסור כל מקולין הא"ר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר וכו' וכתב הרשב"א דאיירי אותן שלקחו מהמקולין שכבר נודע הטריפות במקולין והקשה הרשב"א א"כ ה"ל קבוע ופשיטא דאסור ומה פריך ממקולין וטבחי ישראל דמותר התם ליכא קביעות משא"כ בהך עובדא ותירץ רשב"א דמי יודע דהאי טבחא מכר לשארי מקולין דילמא רק לאותן מקולין שאמר מכר ע"ש וקשה הא הטבחים ה"ל קבוע כמ"ש התוס' ומהרש"א ע"ש והוא פשוט ולכך המקולין שלקחו מהם מיקרי גם כן קבוע דהא לקחו ממקום קביעות ובתוך אותן הטבחים חד הוא דמוכר טריפות הטבח הרשע הזה וא"כ המקולין הלוקחים מהטבחים יש להם ספק אם לקחו מהטבח טריפות או לא והיינו מתני' טבחים שמוכרים בשר כשר ואחד מהן טריפות ולקחו ואינם יודעים מאיזה לקחו אם מזה הטבח או לא ספיקו אסור דה"ל קבוע ואין לך דין ברור יותר מזה דמפורש במשנה דהמקולין לקחו ואינם יודעים אם ממוכר טריפות לקחו או לא וא"כ פשיטא דה"ל קבוע וצ"ל וכי המקולין שלקחו אף דנימא דלקחו מזה הטבח וכי ממנו לבד ומאותו הבהמה דאתחזק בטריפה לבד לקחו הלא מיותר הבהמות ומשאר טבחים שמוכרים בשר כשר ואינם בגדר ספק קבוע ג"כ לקחו וא"כ הרי יש כאן אף ספק בתערובות וה"ל ס"ס ספק אם זו החתיכה מאותו טבח או משארי טבחים ואת"ל מאותו טבח דלמא מן הכשירה לקחו ואמרינן דכשר. והיינו דין הנאמר בש"ע דלקח ונתערב באחר דה"ל ס"ס וזה ס"ס עדיף מס"ס הנ"ל דשם א"א להתהפך ולומר ספק כשר ספק טריפה ואת"ל מטריפה לקח דלמא לא מזה הטבח נלקח דמ"ש סוף כל סוף הוא טריפה משא"כ להש"ע שפיר מתהפך דילמא זהו מן החתיכה בשר שלא נלקח ואם תמצ' לומר זהו הנלקח במקולין דלמא מן המקולין המוכרין כשירות נלקח (ועיין לקמן קונטרס הספיקות) וא"כ דין הלזה מוכרח ולא עינו מלבן הפוסקים לומר חידוש הוא רק מדברי הגמרא ודוק היטב כי חריף הוא:

ולא נודע התערובות עמש"ל בשם הרא"ה והנה קשה הא דפריך הגמרא על רב דאמר בשר שנתעלם אסור מהא דתנן ט' חניות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב והוצרך לדחוק ביד א"י למה לא משני בפשוט בנמצא ביד ישראל וישראל לקחו קודם שנודע הטריפות במקולין וה"ל פריש וזהו בנמצא שנמצא בידו קודם לידת הספק והולכין אחר הרוב כמ"ש כאן בש"ע ובשר שנתעלם מהעין ליכא דישראל משמרו ואי אמרינן כס"ד ברשב"א דהנך תרי לישנא דרבי אי אמר סתם בשביל שוטה זה או לצעורי קמכוין פליגי בהך דינא אם פירש קודם לידת הספק אי דינו כפי' או כלקח מקבוע ניחא דלפ"ז לא מצי הגמ' לאוקמי מתני בכך דא"כ תקשי הניחא להך לישנא ללישנא אחרינא מא"ל וא"ש. ובזה יש להבין דברי הרמב"ם מה שהארכנו בו בסימן ס"ג איך כתב בנמצא ביד א"י אסור משום עילום עין וקשה מדברי גמ' נמצא ביד א"י שאני והמ"מ כתב דכן מבואר בירושלמי מ"מ קשה כמש"ל איך הניח דברי תלמוד בבלי ותפס דברי ירושלמי ולא כך היא המדה ועיין מה שכתבתי לעיל סי' ס"ג ולפ"ז ניחא דרמב"ם ס"ל ודאי דברי ירושלמי נכונים הם בסברא דא"י לא משגיח ולא משמר כלל רק המשנה דחיקי' ליה לגמרא דקתני בהדיא נמצא הולכין אחר הרוב ולית ליה פתר רק בנמצא ביד א"י ול"ל בנמצא ביד ישראל וקודם לידת הספק דא"כ תיקשה להך לישנא כנ"ל. אבל לפי דקיי"ל כהך לישנא קמא דקודם הספק מותר א"כ י"ל ביד ישראל וקודם שנולד הספק והדרן לסברת הירושלמי דנמצא ביד א"י אסור וכן פסק הרמב"ם. אמנם מדברי רשב"א בחידושיו ות"ה דף ק"ב לא משמע הכי דס"ל דתרי לישני פליגי בהך דינא אי קודם שנולד הספק קרוי פריש או לא וע"ש וא"כ קושיא הנ"ל במ"ע ולפי מ"ש לעיל סי' ס"ג דלכך קתני בנמצא הלך אחר הרוב ולא קתני מותר דהא הרוב לפנינו ט' מוכרים שחוטה אלא דקיימ"ל רובא דעלמא אם אין דלתות מדינה נעול מצטרפין ועמש"ל ולפ"ז בשלמא בנמצא בשוק או ביד א"י שפיר יש לספק דלמא בא מרובא דעלמא ע"י מוברים ושבים משא"כ אם נמצא ביד ישראל שלקח מחנות רק הואיל ולקח קודם שנולד הספק מיקרי נמצא בזה אין לספק ברובא דעלמא דהא ישראל לקחו בבירור מחנות אלו וא"כ לא יתכן הלשון הלך אחר הרוב ודוק: והנה יש להבין על הרי"ף ז"ל דהשמיט הך עובדא הנאמר בהך טבחא הן לישנא קמא והן לישנא בתר' מבלי זכר לו וכי לחנם הביאו הגמרא אין לך דבר מבלי חידוש ולמה לא זכרו כלל. ובאמת אם הדברים כמ"ש די"ל דהנך תרי לישנא פליגי בהך דינא בפי' קודם הספק. אמרתי בחידושי ליישב דהא הקשה הרשב"א בפי' לאחר הספק שלא בפנינו אם הוא במקום שאין האיסור ניכר אסור גזירה שמא יקח מן קבוע א"כ אף בפי' קודם שנולד הספק נגזור דילמא יקח מן הקבוע לאחר ידיעת הספק כיון דאין האיסור ניכר. וקושי' ברורה היא כמ"ש המחברים רק כמו שאמרו במקום שהאיסור ניכר לא שייך שמא יקח מן הקבוע דכי יאכל איסור' אבל אם אין האיסור ניכר חיישינן דיקח מקבוע דיסבור האיסור נתבטל א"כ י"ל ה"מ במקום דד"ת באמת בטל רק מדרבנן דלא בטיל יש לחוש דיקל ראש אבל שמה דד"ת לא בטל וא"כ חזר ההיתר להיות איסור גמור לא גזרינן שיקח מקבוע דהרי לא נתבטל האיסור ד"ת והאיסור מונח וקיים. וראי' ברורה להך סברה לפי חד תי' בתוס' דזבחים ועיין לעיל סימן ק"ט דאפילו יבש ביבש ס"ל לר"י מין במינו לא בטל וקשה הא דפריך בפ' התערובות כל הזבחים שנתערבו וכו' אמאי ליבטל ברובא וטרח הגמרא לאוקמא אליבא דתנא דליטרא קציעות וכדומ' וקשה למה כל הטורח לימא ר"י היא דס"ל מין במינו לא בטל ועכצ"ל דא"כ יקשה הא דפריך אח"כ ונכבישנהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ ל"ל ר"י היא דס"ל ד"ת לא בטיל א"כ הוה לי' כניכר האיסור ולא שייך שמא יקח מן הקבוע כמ"ש וא"כ ס"ל להרי"ף הא דרבי התיר במקולין הואיל ולקחו קודם שנולד הספק ולא חשש שמא יקח מקבוע הוא דרבי לטעמיה דס"ל בשיט' דטיפת חלב כר"י דמב"מ לא בטל וא"כ לא שייך שמא יקח מקבוע כנ"ל אבל לפי דקיימ"ל דלא כרבי ומין במינו בטל וא"כ אף דלקחו קודם הספק מ"מ אסור גזירה שמא יקח מקבוע ולכך השמיט הרי"ף הך עובדא דחיישינן דיקח מקבוע ודו"ק: ובזה י"ל באופן אחר על הרמב"ם דפסק כירושלמי בנמצא ביד א"י דאסור והוא נגד ש"ס שלנו די"ל דקשיא ליה להרמב"ם מש"ל להר"ן איך נמצא ביד א"י מותר דמרובא קפריש הא ודאי לקח מבשר נבילה דקמוזיל גבי' כמ"ש הר"ן גבי' מקום שאין מכריזין וצ"ל דהמשנ' דט' חניו' איירי שנמצא טריפו' במקולין אחד ולא נודע בשל מי היה הטריפות וא"כ שפיר אזלינן בתר הרוב דל"ש דאזולי מוזיל גבי' דהא המוכר לא ידע שנטרפה בחנות וא"ש. אך קשה א"כ בנמצא מ"ט מותר ניחוש שמא יקח מן הקבוע דהוי האיסור אינו ניכר רק לפי הנ"ל דמין במינו לא בטיל וא"כ ד"ת אסו' וקרי' בי' מנכר איסורא וא"כ א"ש רב לטעמי' דס"ל כר"י מין במינו לא בטיל ושפיר מוקמי בנמצא ביד א"י ואזולי מוזיל גבי לא שייך דלא נודע באיזה החנות הטריפה ואי קשה ניחוש שמא יקח מן הקבוע הא ל"ק דהא רב כר"י ס"ל מב"מ לא בטיל מהתורה ולא שייך שמא יקח כנ"ל משא"כ לדידן דקי"ל בטל א"כ ליכא למימר דאין ניכר דא"כ נגזור שמא יקח מן הקבוע וע"כ דניכר וקשה נגזור דמוזיל גבי' ועכצ"ל דלא מיירי בנמצא ביד א"י ולכך פסק הרמב"ם כהירושלמי ודו"ק:

אלא לאחר שפיר' ואם מכרו כל הבהמות אחת לאחת עד שנמכר הכל ואח"כ נתוודע הטריפה עלה בלב בעל דרכי נועם האחרונים שלקחו הבשר אסור כי הראשונים שלקחו הכל מרובא לקחו ופירשו וא"כ נשאר הטריפה עד לבסוף וא"כ בחלק האחרונים הטריפה ואסור. ויש ראיה מהא דטען הרשב"א היכי דגזרינן בפי' שמא יקח מן הקבוע אף בפי' קודם לידת הספק נמי נגזור שמא יקח מן הקבוע ותי' הרא"ש בתשובה בין קודם שנודע הטריפות לאחר שנודע הטריפות ניכר ולא גזרינן עכ"ל ואחר זה נמשך הש"ך ופסק דקודם שנודע לא גזרינן על אחר שנודע וקשה עדיין נגזור אף בלקח קודם שנודע שמא יקח מקבוע ולא מן אחר שנודע רק מן אותן שלקחו באחרונה טרם שנתוודע דמחזקינן בהו טריפה ונגזר על כולם שמא יקח מאלו והן הכל קודם התערובת ולא שייך תי' הרא"ש ועכצ"ל דגם שלקחו באחרונ' מותר דהא כתב הרשב"א אם יכבשינהו דניידי שנים האחרונים אסורים אבל אם נעקרו כולם הכל מותר וא"כ אלו שקנה קודם שנודע הספק ולא השאירו כולם הוי כנעקרו כולם ומותר לגמרי דבשעת ידיעת הטריפות כבר נתפזר כל הטריפות ממקולין ופשוט:

אבל ליקח מכאן כו' דעת הב"ח לחלק בענין קבוע אם נשחטים לפנינו יו"ד בהמות ונמצא ריאה אחת טריפה ולא נודע מאיזה בהמה לא מיקרי קבוע ובטל ד"ת אבל אם כאן יו"ד חניות מיוחדים ובכל חנות הי' בהמה אחת ונתברר שא' מבהמות טריפה ולא נודע מאיזה חנות ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה והפר"ח השיג דד"ת אין קרוי קבוע אלא אם האיסור ניכר וא"כ לדברי הב"ח צ"ל מדרבנן קרוי קבוע רק קשה אי' איפא מקום בש"ס ופוסקים קדמונים שעשאו קבוע ואסרוהו מדרבנן והנה בגוף הדין דכל שאין האיסור ניכר במקומו אין קרוי קבוע צריך חקירה כי הפר"ח בס"ק י"ג הביא דעת הר"ש בס' כריתות דכל שאין האיסור ניכר במקומו לא קרוי קבוע וכו' דאל"כ יאסרו כל השדות בזריעה מפני תערובת נחל איתן ולית בהו ביטול דה"ל קבוע אלא הואיל ולא נודע האיסור לא קרוי קבוע (ובאמת ראי' זו לא אלים כולי האי וכי ברור לן שיש בתערובת נחל איתן עד שנקרא שם קבוע עליו ואי דלא סגי בלא"ה דהיה במשך זמן ישראל על אדמתן מסתמא הביאו עגלה ערופה מ"מ דלמא הואיל ואסור בזריעה בנו על נחל איתן בתים ומגדלים וכדומה כיון דלא אתברר דיש כאן שדה האסור בזריעה פשיטא דלא קרוי קבוע ) וכן הביא הפר"ח ראיה מתוס' דנזיר דכתב להדיא כל שאין האיסור ניכר לא קרוי קבוע ולכך האומר לשליחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השלי' דקיימ"ל אסור בכל הנשים שבעולם קנסא בעלמא היא דניזיל בתר רובא ורוב נשים בלתי מקודשת ואי דזהו דקבלה קידושי' ה"ל קבוע לאו קבוע הוא כיון שאין האיסור ניכר: אך לפ"ז לפי מ"ש הפוסקים ועיין חידושי רשב"א בגיטין דס"ל לרמב"ן דמדינא אסור ולא מקנסא ש"מ דס"ל דהוי קבוע גמור אף שאין ניכר א"כ הדבר במחלוקת שנוי ואמרינן בגמרא דיבמות דף ט"ז ע"ב נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקדושיו דילמא מי' שבטים הוא ופריך הגמ' והא כל דפריש מרובא קפריש ומשני בדוכתא דקביעי ופירש רש"י דה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי והא התם אין ניכר הקביעות דאטו ידעינן מי המה מ"מ ה"ל קבוע. ואמת התוס' פי' דבדוכתייהו הם הרוב אך לא מטעם זה רק דלמא אזלי אינהו לגבייהו ע"ש וממילא נשמע דכה"ג הוי קבוע וכן בסנהדרין דף פ' ע"ב דהקש' תוס' הנסקלין בנשרפין וכו' ניזל בתר רובא ותירץ התוס' דה"ל קבוע והק' וניכבשינהו דניידי ותירץ שמא יקח מקבוע עכ"ל מזה מבואר דאף דאין האיסור ניכר מ"מ קרוי קבוע ואמת לולי דברי תוס' בנזיר הייתי אומר בכל דוכתי דחד בתרי בטיל ולא שייך קבוע דהא נתבטל תיכף ושב האיסור להתיר ואי אתה מוצא רק באיסור ניכר דלא שייך בי' ביטול וכן כתבו בתוס' חולין וזבחים אבל אדם באדם לא שייך (ביטול ולכך הק' תו' בסנהדרין ניזל בתר רובא ולא הק' לבטל ברובא) וא"כ אף דאין ניכר שייך קבוע כיון דלא נתבטל וכל הטעם דבעינן איסור ניכר דאל"כ הא ה"ל ביטול משא"כ באדם דלא ה"ל ביטול וא"ש. אלא הך דנזיר קשי' לי' דמיירי ג"כ באדם ויש ליישב בדוחק והתוס' פ"ב דב"ב בשמעתין דניפל דהק' אר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב מאי קמ"ל מתני' היא ט' חניות וכו' בנמצא הלך אחר הרוב אע"ג דנמצא סמוך לחנות מוכרת טריפה וקשה מאי קו' הא יש לומר דמתני' איירי דנודע דחנות א' מוכרת נבילות אבל לא נודע מי הוא ואם כן איך שייך קרוב הא לא נודע חנות טריפה כלל (ועמ"ש לעיל דבזה יתיישב קו' הר"ן ע"ש) ואי דק' גזירה שמא יקח מקבוע כיון דאין האיסור ניכר הא זה שמא יקח וכו' מימרא דגמרא היא ורבא הוא דחידש לן הך תירץ בפרק התערובת שמא יקח מקבוע וא"כ לא יוכל ר"ח לסמוך ע"ז דיהי' דינו מוכח ממתני' אולי נוקמי מתני' כנ"ל ולא נימא תירץ דרבא וע"כ צ"ל דס"ל לתוספת דאם אין האיסור ניכר לא אמרינן קבוע וא"כ איך מתוקמא לקח וכו' דקבוע כמחצה על מחצה ש"מ דאיסור ניכר ושפיר יש לומר ניזול בתר קורבא ודוק: מיהו רמ"א לקמן סימן קי"ד ס"י כ' אם ידוע שמקצת א"י ודאי נותנים בו ומקצתן אינו נותנין הולכין בו אחר הרוב אבל אסור ליקח לביתו דה"ל קבוע ע"ש ש"מ דאפילו באין האיסור ניכר ה"ל קבוע מיהו י"ל דע"כ ישראל ראה שא"י נותן בו יין דאל"כ מנ"ל שא"י נתן בוודאי יין הא אינו רואה וצ"ל שראה ישראל המעשה ואמר והלך לו וא"כ אף דלדידן. לא מינכר האיסור מכל מקום כיון דיש ישראל היודע רק אינו לפנינו מ"מ לענין קבוע מנכ' האיסור קרינן ליה דעכ"פ ישראל יודע ודוק וא"כ רוב מחברים ס"ל בבהמה ודאי בעינן איסור ניכר:

שאין וכו' וכתב הטור במטבחי' דיש חתיכות ראוי' להתכבד ויש אינן ראוי' להתכבד הכל אסור שאין הכל בקיאין בין חה"ל ובין אינו ר"ל וכ"כ הרשב"א וכתב הטור דמדינא אסור דהא ה"ל קבוע וטרחו האחרונים לפרש דבריו דמאי קבוע יש כאן כיון דאין האיסור ניכר והב"ח כתב דס"ל לטור אף שאין האיסור ניכר ה"ל קבוע וכבר כתבנו בזה אמנם הרב הט"ז העתיק חתיכה שנחתכה לשנים א' ראוי להתכבד והא' אר"ל וא"כ אם אנו דנין כרשב"א דחה"ל אסור ושאר מותר א"כ יהיה חתיכה חצי מותר וחצי אסור וא"כ שורת הדין לאסור הכל ולא לומר חצי חתיכה כשרה וחצי טרפה ולזה נתכוון הטור במטבחיי' יש חתיכות אין ר"ל הלא נחתכה מן החתיכה ר"ל וכמו דזהו אסורה אף זהו אסורה והפר"ח השיג דאין ממש בדברים הללו דמה בכך אם חצי מותר וחצי אסור כך הדין זהו נתבטל וזהו לא נתבטל ע"ש. והנה נראה לכאורה ראיה לדינו של הט"ז מהא דפרכינן בריש פרק התערובות ליבטל ברובא והקשה התוספ' מי גרע שור הגדול כו' דהא ה"ל חהר"ל וק' מאי קושיא דילמא קושית הגמרא למה ימותו דהא בזבחים קיימא לן אם נאבד ונשרף הבשר ואין שיור רק חלב ואימורים קצת יזרוק הדם וא"כ אף דאירע שנתערב באיסורי מזבח וא"א לאכול הבשר דלא נתבטל מ"מ החלב ואימורים בטל דחלב אינו קרוי חהר"ל והדרא דכנתא וקורקבן וכרכשתא הכל אין ר"ל ובטלה וראוין ליקרב וא"כ דיקרבו אף הדם יזרוק והבשר ישרף וא"כ קו' הגמרא למה ימותו שפיר ודוחק לומר דס"ל לתוס' דוקא אם לאחר שחיטה וקודם זריקה קרה הפסד לבשר יזרוק הדם אבל קודם שחיטה יחסר מה שיחסר אפילו בשר בעלמא לא ישחט לכתחילה דמנ"ל לתו' זו ולהקשות כן אלא דס"ל לתוס' לסברא קיימת דלא יתכן בחתיכה א' וגוף א' חצי יתבטל וחצי לא יתבטל וא"כ כיון דגוף הבהמה היתה חהר"ל לא בטל אף החלב וקרביים לא יתבטלו ודוק. כן המלצתי בעד הט"ז אבל לדינא הנכון כדעת פר"ח: והנה הרב בית הלל העתיק עובדא דנמצא צלע אחד אשר חצי נלקח הימנו קודם שנודע הטריפות וחצי לאחר שנודע ופ' בעל ח"מ והגאון מוהר"ר העשיל ז"ל להתיר שניהם והגאון מהרש"ק בעל בה"ז והוא הרב ב"ה פסקו לאסור שניהם והפר"ח מתיר מה שנלקח קודם ואוסר מה שנלקח לאחר שנודע הטריפות. והנה באמת לכאורה מסתברין דברי הגאונים מוה' העשיל ובעל ח"מ דאם אנו מכשירין חצי צלע מה שלקחו קודם לידת הספק מטעם דכל דפריש מרובא קפריש א"כ אנו מחזיקין להך צלע דמרובא קפריש ובאה מבהמה כשרה כי כך הקבלה מרובא קפריש והוי כאילו אלו' מעיד זהו מן הכשרה וא"כ איך נימא אח"כ לאסור חצי השני מה שכבר נתברר עפ"י חזקת התורה דצלע מן בהמה כשרה. אך עמיתי הגאון החסיד מוהר"ר אברהם פאסילבורג ז"ל טען הא בהך דינא להכשיר מה שלקחו קודם לידת הספ' טענו התו' דילמא אתי ליקח הקבוע ותירץ הרא"ש בין מה שנלקח קודם ובין מה שנלקח אח"כ לא טפי וזהו הכל במה שניקח קודם לידת הספק אבל אם באנו להכשיר לאכול חצי צלע שהוא לאחר לידת הספק בזה שפיר יש לחוש דיקח מקבוע ותירץ הרא"ש לא שייך דהא הוא באמת לאחר שנולד הספק וכי כל העולם יבחין שחצי הצלע השני הוא פריש מקודם וכו' ובזה ודאי גזרינן ודפח"ח: ואני יגעתי ומצאתי דליתא למ"ש בממ"נ דבספר אסיפת זקנים לב"מ כתב אהך דקפץ אחד מהמנוים לתוכו פטור מהמעשר והקשו התוס' ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ונזכר בס' הנ"ל תי' בשם הרא"ש דהא דכל דפריש מרובא פריש לאו ודאי הוא ומידי ספיקא לא נפקא דאולי לא קפריש רק התורה התירה זה הספק מבלי לאסור וא"כ דספק הוא לא שייך במעשר דנימא מרוב' קפירש וחייבת במעשר דמעשר ודאי אמר רחמנ' ולא מעשר ספק עכ"ל. ולפי זה דהך כל דפריש מרובא קפריש אין עושה ודאי רק ספק לק"מ מש"ל דצלע הנלקח קודם שנולד הספק מותרת דמרובה קפריש. ולא שזה ודאי מן הכשרות רק ספק אמנם התורה לא אסרה ספק זה הנ"ל משא"כ מה שנשאר עד לאחר הספק הרי היא ג"כ בספ' כמקדם ובאותו הספ' לא התירה התורה כלל ואם כן אין כאן קושיא כלל. ולכן הנכון כדברי הפר"ח דחצי צלע הראשונה מותרת וחצי השני' אסורה:

בעלי חיים וכו' להיות כי שיטה זו ונכבשינהו דניידי וכו' האריכו בו תו' בזבחים ובסנה' וכבר כתבנו לעיל סי' נ"ז בטור שהעתיק בעובד' ר"ת דהתיר בהמה דרוסה מטעם כל דפריש כו' והטור בסי' זה פסק כרא"ש כל מקום שהאיסור ניכר אסור ולא אמרינן כל דפריש וכו' דגזרה שיקח מן קבוע ואלו למעלה בסי' נ"ז בעובדא דר"ת בספק דרוסה שנתערב דדעת הסמ"ג להתיר מכח ס"ס וכתב הטור דיש היתר אפילו לודאי דרוסה דנכבשינהו דניידי וכו' ותמהו על הטור דסותר דבריו והב"י כתב דהטור כתב כן בשיטת הסמ"ק בדרך ממ"נ אם אתה רוצה להקל כר"ת דהוי ס"ס צא והקל כר"ת דמחלק בין חולין לקדשים וס"ל כל דפריש וכו' עד כאן לשונו וכבר כתבתי לעיל סי' נ"ז בפלתי דגם זה יפלא מי קשר אלו דינים להדדי עד שנימא אם דין זה של ר"ת אמת וצדק גם הב"י אמת וצדק היפלא דבר אם הסמ"ג בענין ב' ספיקות ס"ל כר"ת ובענין נכבשינהו וכו' לא פם' כר"ת ועמש"ל בפלתי ונראה עוד דכבר כתבתי לעיל דיש לתמוה על ר"ת דמתיר בפי' ולא גזרינן שמא יקח וכו' משום דמחל' בין חולין לקדשים דהא קשי' ליה מתוס' זבחים דף ע"א ד"ה אפי' הקשה על ר"ת מהך דטבעת של ע"ז שפירשו מ' למקום אחד וס' למ"א ונפל אחד מן מ' לאחרים פליגי רב ושמואל ובא' מס' לכ"ע אסור ואמאי נימא מרובא פריש ותירץ התוס' דיש לחלק בב"ח כיון דאפשר ע"י תקנתא דנכבשינהי דניידי וכו' ע"ש וקשה א"כ ט' חניות דג"כ א"א בתקנתא למה מותר וצ"ל דשם האיסור ניכר ולא חיישינן דיקח מקבוע ולפי זה דמוכרחים אנו לומר אף הך סברה ומנ"ל לחלק בין חולין לקדשים כיון דמהך בנמצא הלך אחר הרוב לק"מ וצ"ע: ובחידושי אמרתי לחדד התלמידים וקב"ה חדי בפלפולא ונראה דמהך ברייתא דסנהדרין דף ע"ו דקתני בהמה הנוגחת ולדה אסורה נתערב ולדה באחרים ואחרים באחרים כולם כונסין אותם לכיפה וכו' וי"ל למה נקט זאת על ולד הנוגחת דוקא ולא על הנוגחת בעצמה אם נתערב באחרים וכו' ומה טיבו שבחר בולדה. ולכן נראה דס"ל לר"ת לחלק בין חולין לקדשים שמא יבואו י' כהנים בב"א ויקחו מן קבוע ויש להבין בחולין נמי דילמא יבואו בב"א וישחטו ויאכלו ויחזור לקביעותא וצ"ל כיון דד"ת כבר נתבטל חד בתרי רק חז"ל אסרו בשביל חשיבותן א"כ אף שיבואו יו"ד וכו' מ"מ תו ליכא חשש איסור תורה דכבר נתבטל ולא גזרו זולת בחומרא דקדשים. ולפ"ז כפי מ"ש מהרי"ל לעיל סי' ק' מתוס' ריש ב"מ גבי קפץ וכו' משמע דברי' לא בטל ד"ת ועמש"ל דעכ"פ צ"ל דעשאוה כשל תורה מבלי להתבטל ע"ש וזה ולד הנוגחת האסור מתחלת ברייתו וא"כ ה"ל בריה ואין נתבטלת וא"כ שוה הדין לשל קדשים ולא אמרינן נכבשינהו וכו' ולכך הברייתא דקתני נתערבה באחרות וכו' וקשה לכבשינהו דניידי ולכך קתני ולד הנוגחת דהוי בריה ולא שייך ביה כבישה גזירה שמא יקח וכו' וא"ש. ודברי ר"ת מוכרחים. אך עדיין י"ל דלכך נקט ולד הנוגחת משום דקשה כמ"ש התוס' בנתערב באחרות ואחרות באחרות הא ה"ל ס"ס בתערובות אבל ולד הנוגחת הוי בריה ובריה מן התורה לא בטל א"כ ספ' ראשון אסור ד"ת והשני בתערובות לא אמרינן. ולכך קתני ולד הנוגחת וא"כ דברי הטור בממ"נ על הסמ"ג דפוסק בדרוסה ס"ס כאלה אף שספ' הראשון ד"ת מ"מ מיקרי ס"ס וא"כ קשה למה נקט ולד נוגחת ולא נוגחת בעצמה דמה בכך שספ' הראשון מדאוריית' ועכצ"ל טעמא אחרינא דזולת נוגחת הוי מועיל דכבשינהו וכו' ולפ"ז גם בעובדא דסמ"ק תקנה זו במקומו לכבוש וכו' ודוק. עכ"פ יש כאן מקום מאין הוציא ר"ת דינו לחלק בין חולין לקדשים. אמנם הא דלעיל קשי' ליה לר"ת דמחלק בין חולין לקדשים אם כן הא דקתני בע"ז אלו אוסרין בכל שהוא ע"כ איירי דא"א למכבשינהו דהם מתים וכדומה וכמ"ש התוספת אבל גבי כל הזבחים אף דאפשר למכבשינהו מ"מ אסור שמא יקח מקבוע א"כ הא דפריך בגמרא שם גבי כל הזבחים דהדיוט נמי הא תנא ליה אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ומשני הגמרא אי מהתם ה"א דוקא להדיוט אבל לגבוה אימא לא נפסיד נכולהו וכו' וקשה מה צורך לצריכותא הא טובא קמ"ל דלא מועיל כבישה לגבי' גבוה משא"כ בהדיוט דמועיל וא"כ דינו של זה לא כשל זה ופשיטא דאיצטריך למיתני וקמ"ל טובא וצ"ל דבלא"ה קשה מה פריך הגמרא ונכבשינהו הא כל כמה דלא כבשינהו ופירשו הכל אסור למזבח וא"כ נדחה מן המזבח ויש דיחוי אצל קדשים ומה מועיל דנכבשינהו. ודוחק לומר הואיל ובידו לכבוש לא קרוי דיחוי דעכ"פ מעיקרא לא חזי ובהדס אעפ"י שבידו ללקוט ענבים כל שהוא מ"ש קרוי דיחוי ע"ש בסוכה. ועוד קשה מה פריך תוס' בחולין ובזבחים אמאי ירעו הא כיון דפריש ממילא מותר הא יש דיחוי אצל קדשים דכי בידו שירעה הבהמה ותפרוש וצ"ל דקושי' הגמרא למ"ד אין ב"ח נדחין וא"כ תיקשי ונכבשינהו וכו' אבל למ"ד ב"ח נדחי' לא מקשי הגמרא מידי וא"כ י"ל דקושי' הגמרא מהך דע"ז וצריכותא דקעביד למ"ד ב"ח נדחין וא"כ לא שייך ונכבשינהו וכו' ושפיר פריך. ועוד י"ל דודאי הא דפריך הגמ' תנינא היינו על המתות או שור הנסקל אבל אאינך פסולי המזבח ואינם איסורי הנאה לא פריך דזה לא משמע מהך דע"ז דשם איסורי הנאה קחשיב דלא בטילי אבל טריפה ושארי פסולי מזבח לא משמע כלל מהתם וע"כ קושי' הגמרא דליתני אנו רק אינך קמייתא ה"ל להשמיט וע"ז קעביד הגמרא צריכותא ואם כן ל"ל דקמ"ל דלא אמרינן נכבשינהו דהא הך דטריפה ויוצא דופן ה"ל למתני לכבשינהו וכו' וצ"ל בקדשים החמירו ואם כן כ"ש רישא ודו"ק:

אבל אם פי' ממילא שרי זהו דעת הרשב"א. והקשה מהא דאמרינן מ' למ"א אינם אוסרין וס' אוסרין ולא אמרינן מרובא קפריש דהא פירשו ממילא ותי' הרשב"א בת"ה דאיירי דפירשו בפנינו ולדעת התוס' דפירשו בפנינו הוי קבוע דאורייתא וא"כ אם פירשו בפנינו הוי קבוע גמור וקבוע חידוש הוא והוי מחצה על מחצה וא"כ איך אמרינן לחלק בין מ' לס' דאיסורא ברובא איתא הא קבוע כמחצה על מחצה ושניהם נלקחים מקבוע ומה לנו ברב או מעט דגזירת הכתוב דיהיה כמחצה על מחצה וזהו הטעם דהקשו התוס' מהך דטבעת וכי לא הרגישו די"ל פריש בפנינו וכמ"ש בפסחים אלא דס"ל דהוי קבוע דאורייתא והרשב"א ס"ל דלא הוי קבוע דאורייתא והפר"ח דעתו בס"ק י"ט דרשב"א ס"ל דהוי קבוע דאורייתא וליתא כמ"ש:

אבל אם נתפזרו כולם וכו' זהו דעת רבינו שכנא לתרץ הטור והש"ך בס"ק ל"ז ביקש להביא ראיה מדברי רשב"א ושם לא נזכר רק בפירשו כולם ממילא אלא שהיו בפנינו בזה כתב רשב"א הואיל ולא נשאר קביעות הוי כשלא בפנינו אבל לענין שמא יקח מקבוע נא מצינו ברשב"א הבדל אי נעקרו כולם או נשארו קצת ונתחדש מפי רבינו שכנא ז"ל ודמוהו למ"ש בא"ח הלכות שבת דאם בחצר א' רוב א"י וישראל א' ופירש א' ונפל עליו הגל מפקחין אם פירש כולן ובשעת פרישתן פי' אחד ונפל עליו הגל אין מפקחין והש"ך בס"ק ל"ז כתב דאין הנדון דומה לראי' וכן נראה לכאורה דלא דמי' כלל אבל יש לומר באמת ר"ש כתב כן ליישב דברי הטור והרא"ש דפסקו לעיל סי' ס"ו גבי אוא"ב דמהני כבישה וס"ל לחלק כי גזרינן שמא יקח מקבוע היינו דבלא"ה לא בריר לן דבהך שפיר ליכא איסורא וכבר כתבתי לעיל בשם הרא"ש כל דפריש וכו' מידי ספיקא לא נפקא רק התורה התירה ובזה ראו חז"ל לגזור שמא יקח מקבוע דבלא"ה בחזקת ספק אבל אי בריא לן דודאי שרי' שרי ולא גזרינן שמא יקח מקבוע ולכך בנעקרו כולם דליכא כאן מקום קביעות כלל וא"כ אין כאן ספק דאוריי' לא גזרינן שמא יקח מקבוע וכן שם בשבת בפי' מקצתן הדבר ספק כמ"ש הרא"ש רק התורה התירה ובפקוח נפש אזלי' להקל משא"כ בנעקרו כיון דודאי מרובא פריש ודאי עכו"ם הוא ואין כאן ספק כלל ואין מחללין שבת ולמד מהר"ש דינו של תערובות מה' שבת וא"ש ודו"ק: אלא שיש קצת תימה על רמ"א דהעתק דברי ר' שכנא מה שתי' בטור דלא יהיה סתירה בין מ"ש בסי' ק"י ובסי' י"ו ובטור שפיר יש לומר דינו של רבינו שכנא מוכרח דהא מהך דטבעת מוכח דגזרינן שמא יקח מקבוע ואלו בסנהדרין קאמר ר"ל שור שנגח שנתערב בשוורים שנגמרו דינם וכו' ואלו בשוורים מעלי' לא קתני משום דאי' תקנתא דנכבשינהו וכו' ע"ש תוס' ומהרש"א ורש"ל ש"מ יש תקנה בכבישה ולא גזרינן שמא יקח ולכך ס"ל לטור לחלק בנעקרו כולם לא גזרי' שמא יקח וכו' והתם בשור שנתערב בשוורים מעלי' איכא תקנתא דעקירו כולן וא"ש וזהו תי' של ר"ש ואי קשה אף בזבחים נכבשינהו ויעקרו כולן ולא שייך שיקח מקבוע דיש לחלק בין קדשים לחולין ואי קשה א"כ מנלן כלל הך דינא לחלק בין נעקרו כולן למקצתן הא בשור הנסקל בסנהדרין איירו בחולין ובהו לא גזרינן שמא יקח מקבוע דא"א לומר כן דהא טבעת חולין אסור בפי' וע"כ שמא יקח מקבוע וקשי' הך דשור הנסקל וצריך לחלק בין נעקרו כולן למקצתן והך דזבחים יש לחלק בין קדשים לחולין ודברי הטור ניחא. אבל רמ"א דלא הגיה כלום על דינו של מחבר לחלק בין פי' ממילא למתכוין אם כן קו' הנ"ל במקומו עומדת אם ס"ל לחלק בין חולין לקדשים א"כ מנלן כלל דבחולין נעקרו מקצתן לא מהני והא דלא מהני בקדשים האיש לחלק ומטבעת ע"ז לא קשה לי' דבלא"ה קשה הא הוי פי' ממילא דמותר וצריך לומר כרשב"א בת"ה דשם הוי פי' בפנינו ואי לא ס"ל לחלק קושי' הט"ד במקומו יהי' נעקרו כולם בקדשים דהא אין לחלק וצ"ע ודאי דא"א כמש"ל דהא דפריך הגמרא ולכבשינהו ולא אמרינן יש דיחוי אצל קדשים משום דבידו לכבוש ולניידן ואין כאן דיחוי כלל אם כן זה יש בידו לניידן אבל לעשות שיעקרו כולם כמ"ש רבינו שכנא אין בידו ברור פעמים יזדמן ופעמים לא יזדמן וא"כ א"א לעשות בזה אופן דב"ח נדחים ודוק ולא קשה קו' הט"ז : והיה נראה לומר דיש ראיה לדינא של ר"ש מגמרא דפריך ונכבשיינהו וכו' ומשני שמא יבואו עשרה כהנים פי' רש"י והדרי לקביעותן וקשה מאן מכריח לו שיקח כל תערובת שור איסור שנתערב באלף ויקח ממנו רק תשעה מאות ויכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש ואין בו שור איסור דתו ליכא למיחש דיקחו עשרה ויחזרו לקביעותן דאף דיחזור ספק אם איסור בתוכו דהא אין כל תערובות ביחד וצריך לומר דודאי זה הדין היה ידוע להן דשמא יקח מקבוע אסור רק ה"מ בנעקרו מקצתן אבל בנעקרו כולן מותר א"כ הא דפריך ונכבשינהו וכו' ידע שמא יקח מקבוע רק הקו' ונכבשינהו שיעקרו כולם ועל זה משני הגמרא לעקרו כולם דלמא יבואו עשרה וכו' דהדרא לקביעותן דהא איירו בנעקרו כולן ופריך הגמרא אטו וכו' ומשני הגמרא שבאמת אף בנעקרו כולם בקדשים חיישינן שמא יקח מקבוע דבקדשים החמירו וא"ש ודינו של רבינו שכנא מוכרח בגמ' ודוק ומיושב קושי' הט"ז :

שנים אחרונים אסור נראה הטעם משום דהוי מבטל איסור אם יהיה כל התערובות מותר וזהו ע"י מעשה שלו הרי מבטל איסור אבל כשמניח שני' לאסור אין כאן מבטל איסור דעכ"פ שנים אסורים. ובזה יש להבין דברי תוס' בזבחים הנ"ל דהקשו לר"ת דמחלק בין קדשים לחולין א"כ נתערב בחטאת המתות או בשור הנסקל אמאי ימותו מ"מ כולן ירעו עד שיסתאבו ויהיה נפרדים ויכבשינהו וכו' דתו קרוי חולין ומהני כבישה ויוכשרו דכל דפריש מרובא פריש וכו' וקשה לקשי' לנפשי' בגמרא דעביד צריכותא דאי תנא בזבחים ולא בע"ז ה"א ה"מ קדשים אבל בהדיוט לא וכו' וקשה איך אפשר לטעות למה ימותו ירעו עד שיסתאבו ויפדו והוי הדיוט ובטלים ומותרים דברובא בטלים. וי"ל דלכאורה יש לתרץ קושי' התוס' דאימת יכבשינהו אי קודם פדי' הא ה"ל עדיין קדשים דעדיין לא נפדו ולא שרינן כבישה לר"ת ואי לאחר פדי' שכבר יצא לחולין קשה הא אף דיכבשינהו מ"מ ב' צריכים להיות אסור משום מבטל איסור וכמ"ש וא"כ הוא שפודה קודם כבישה ואינו יודע מי יהיה באחרונה ע"כ צריך לפדות הכל ועכ"פ יש בתוכן שנים דנשארים באיסורין א"כ איך מצי לפדות הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ובזה פודה שנים דודאי ימותו וזהו אסור ואסור לפדותן ואין מקום לקושי' התוס' אך זהו אם הטעם דמחלקין בין חולין לקדשים משום קדושת קדשים וא"כ אף דהומם כל כמה דלא נפדה קדושת קדשים עלייהו אבל בר"ת מבואר בתוס' דהא דמחלק בין קדשים משום דבקדשים חיישינן שמא יבאו עשרה כהנים ע"ש א"כ כשכבר הומם ורק מחוסר פדי' לא שייך האי טעמא וא"כ שפיר מצי לכבוש דלא שייך שמא יבאו וכו' דהא הוא בעל מום וא"כ שפיר הוקשו דיכבוש ויפדה ושנים אחרונים לא יפדה ואין כאן אין פודין וכו' ושפיר הקשו. אבל בצריכותא בגמ' מחלק להדיא בין הקדש להדיוט משום חומרא דקדשים וא"כ יש לומר הא דאמרינן דהדיוט לא אין הפירש שיתבטל להדיא רק הכוונה דנכבשינהו דניידי. וכן צ"ל דאיך סלקא דעתך בהדיוט בטל הא מתני' היא חתיכת נבילה וכו' אינו בטל דה"ל חהר"ל וא"כ איך סלקא דעתך דיתבטל ע"י כבישה א"כ ל"ק למה ימותו ירעה ואח"כ יתבטל דממ"נ קודם פדיה לא יתבטל כלל ואי לאחר פדיון הא אין פודין וכו' וא"ש ודו"ק:

האחרונים וכו' זהו הכל ליישב דלא יהיה סתירה בטור אבל הש"ע דלא עשה חילוק זה א"כ קשיא דכאן אוסר בפי' במתכוין ובסי' ט"ז באותו ואת בנו שנתערב פסק דנכבשינהו דניידי ובזה תירץ המהרש"ל ופר"ח דהואיל או"ב הוא דבר שיש לו מתירין לא שייך שמא יקח מקבוע דהא מחר הכל מותר ומה"ת יעשה כן בשביל יום א' מה דמחר שרי' לגמרי ויש לעיין במ"ש בא"ח סי' תקנ"ז בביצים שמביא נכרי למכור בי"ט אעפ"י שרוב בצים מעי"ט מ"מ אסור דאין הולכין בדשיל"מ אחר הרוב כ"כ הר"ן וקשה מ"מ נכרי המביאין למכור בשוק מביתו ובביתו רוב בצים דאתיילדא מעי"ט לימא כל דפריש מרובא קפריש ואי דה"ל קבוע הא אינו ניכר וצ"ל גזרינן שמא יקח מקבוע וקשה הא בדבר שיש לו מתירין לא חוששין דיקח מקבוע וא"כ זה סותר לסברתו ויש לדחוק דגבי ביצה בלא"ה איכא חזקה השתא דילדה ולכך לא מקילין לסמוך אפריש וכו' כיון דחזקה סותרת. ויש ראיה לסברא זו של מהרש"ל מהא דאמרינן בביצה זימן שנים ומצא שלשה אסורים וקאמר הגמרא בממ"נ אי אחרינא נינהו אסורים ואי לאו הא איכא חד וכו' וי"ל למה נקט הגמרא כלל הך חששא דאחרינא נינהו דזה תליא בפלוגתא דר' ורבנן הניח ט' ומצא עשר ר"א מנה מונח מנה מוטל הכל ורבנן אומרים חולין והא יש כאן איסור ברור דנתערב בו חד דאינו מוכן (ועיין ר"ן ויש"ש דכתב במשנה רק הך טעמא דמעורב) וצ"ל אי ליכא רק הך דמעורב בו חד האיסור קשה איך קתני אסורה לכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא קפריש ולכך קאמר הגמ' עוד טעם דכולא אחרינא נינהו. רק קשה איך אפשר למכבשינהו וכו' הא יש גזירה שמא יקח מקבוע וע"כ צ"ל גבי דשיל"מ לא גזרינן כך והדבר מוכרח:

הביצה מותרת וכו' הש"ך העתיק בשם הת"ח דביצה הוי פירש ולא גזרינן שמא יקח מקבוע דמביצה לגבי תרנגולת לא גזרינן עכ"ל והוא ללא צורך דהת"ח כתב זאת לשיטת הפוסקים דאפילו פריש ממילא גזרינן שמא יקח מקבוע אבל לפי פסק המחבר והרמ"א לא הגיה בפי' ממילא לא חיישינן שיקח מקבוע בלא"ה בביצה לית חשש דהא הוי פירש ממילא:

ונאכל וכו' דעת ת"ה דאם אכלה בשוגג לא שייך למיגזר שוגג אטו מזיד דכי יאכל איסורא. והש"ך והט"ז השיגו דנגזור דיאכל אותו לא"י וכלב וזהו אין קושיא כ"כ דהפי' שוגג אטו מזיד דיעשה הדבר במזיד ויאמר שוגג אני יפיל לים במזיד ואמר שוגג אני וא"כ כאן באכילה איך נימא דיאכל בכוונה ויאמר שוגג וכי נחשוד דיאכל איסור במזיד ואם יאכל לעכו"ם במזיד ויאמר שוגג אני זהו באמת שרי דה"ל נאכל אבל באוכל הוא בשוגג ליכא חשש דיהיה מזיד ויאמר שוגג אני וא"ש. אלא הא דקתני המבשל בשבת פלוגתא דר"מ ור"י אי גזרינן שוגג אטו מזיד לא הבנתי לדברי הת"ה הא לא אתי לבשל בשבת במזיד וכמו דלא חיישינן דיאכל איסור איך אפשר לחשש דיעשה אב מלאכה בשבת לבשל בידים. וכל סוגיא דשמעתין בגיטין סובב על זה. וצ"ל דודאי אי שורת הדין לחשש ולקנוס שוגג אטו מזיד בכל גוונא חוששין אף דיעשה עבירה בידים הן קלה הן חמורה. ואזלא סוגי' הגמרא על נכון אבל אנן פסקינן גבי בישל איסור דלא גזרינן שוגג אטו מזיד רק הב"י כתב בנפל לים חוששין ביותר וגזרינן שוגג אטו מזיד וע"ז דעת הת"ה כיון דשורת הדין דלא לגזר כלל רק אנן מחמירין די דנחמיר היכי דאיכא חשש דמ"מ ישמר חוקת התורה אבל בזה אם יעבור במזיד יאכל איסור כולי האי לא עבדינן דנגזור שוגג אטו מזיד ומ"מ יש לחוש לדברי האחרונים לאסור כי האי בחומרא בעלמא ולק"מ בשום צד:

אחד מהם וכו' נראה דאם בישל בכלי ונאכל והכלים עדיין קיימים אסור דהא אנו באים לדון מה טיבן של כלים אם בעי הגעלה בכלי שטף וחרס שבירה דבישל בו האיסור א"כ הרי אנו דנין עליה וחזר הדבר לידי ספק והכל בכלל הספק וזהו פשוט. ואי קשה הא דפריך בפרק התערובות על רב דאמר טבעת של ע"ז שנתערב בק' טבעתים ונפל א' לים הותרו כולם ופריך הגמ' כל הזבחים שנתערבו בחטאת המתות ושור הנסקל כולן ימותו אמאי ימותו כולן וכו' וקשה מאי קשי' אף על אותו בהמה שמתה צריכין אנו לדון מה טיבו של העור והאפר אי אסורה בהנאה וכיון שאנו צריכי' לדון הכל בכלל הספק הא לא קשי' דהא נתערבה אסורה הנאה בקדשים וגם קדשים שמתה הוי כשור הנסקל וכולן אסורי בהנאה ככל קדשים שמתו ואין אתה צריכ' לדון עליו כלל:

הותרו כולן וכו' יש כאן מקום שצריך תלמוד ולכן הוצרכתי להאריך במקצת וכבר כתבנו בפ' התערובת אמר רב טבעת של ע"ז שנתערב בק' טבעתים ונפל א' מהם לים הותרו כולן ופריך הגמ' כל הזבחים שנתערבו כו' כולן ימותו אמאי ימותו כולן כיון דמת א' מהן הותרו כולן משני הגמ' הוא דאמר כר"א דאמר אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשי' והמתני' כחכמים דאסרי אפי' לא נשאר אלא א' יצא לבית השרפה והק' המפרשי' וכן הראב"ד על הרמב"ם דפ' כרב וכן הש"ע דנפל א' מהן לים הותרו כולן ופסק סתם משנה כל הזבחים וכו' כולן ימותו וקו' גדולה לרמב"ם והש"ע איך פסקו להדיא נגד סתם משנה וכן חכמי' לקמן דפסקו דלא כר"א דשמותי היא וצ"ע והנה הארכתי בחידושי ואלקוט בקיצור ואכתוב כי הכ"מ כ' בשם הר"י קורקוס דוקא נפל אבל הפילה בידי' אסור וכאן נאמר ימותו היינו בידים לכך כולן ימותו ואין לתלות בהאי שמת ולפ"ז אין מקום לקושית הגמר': והגאון מהרו"ש קודנוויר הקשה קושיא זו ונראה דהנה בסנהדרין פרק הנחנקין על המשנה רוצח וכו' מוקי ר"ל המתניתין בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורי' אחרים שנגמר דינם כולם פטורים שאין גומרי' דינו של שור אלא בפני שור ורבא מוקי בשור רוצח שנתערב בשוורים דעלמא סוקלין כולם. מ"ש ולפ"ז לר"ל אפי' נתערב בשוורים הח"מ מ"מ פטור דהוי גומרין דינו שלא בב"ד וא"כ מכ"ש שור א' העומד לסקילה שנתערב בשוורים אחרי' מעליא דאין ממתין אותו וא"כ צ"ל הא דקתני שור הנסקל ימותו היינו מניחין עד שימות דבב"ד א"א דהא אין גומרין וכו' . אבל לרבא דאמר שור רוצח שנתערב בשוורי' מעליא הורגין אותו מכ"ש בקדשי' שנתערב סוקלין אותו ופשוט. והנה מימרא דרב טבעת של ע"ז וכו' ומימרא דר"ל בזבחים חביות של תרומה שנתערבה ונפל אחד לים הותרו כולן וא"כ כמו הקושי' לרב בטבעת כן הקושי' לר"ל על חביות ופשוט ואם כן ליכא לשנויי כתי' רי"ק דימותו בידי' דהקושי' לר"ל ג"כ ואליבי' א"א לומ' כן דהא ר"ל ס"ל דלא כרב' רק דימותו היינו ממתיני' שימותו כמבואר בהנ"ל וא"כ אף דלרב ניחא ק' לר"ל דגם הוא אמר דינו דרב אבל לרב' ע"כ במשנה הפי' ימותו בב"ד ולכך כתב הרמב"ם דפסק בהל' נ"מ שור שנגמר דינו שנתערב בשוורים מעליא סוקלין אותו ואם כן דמשמ' בידי' לק"מ כתי' הרי"ק ואין כאן קושי': אמנם נראה דמהרש"ק גרר בתר רש"י בסנהדרין דלכך סוקלין כולן דאסורי הנאה נינהו ומה נ"מ יסקלו לקיים ובערת הרע מקרבך ולפ"ז אם כקושי' הגמרא לרב ודאי דאין להמיתן בידים דהא יש תועלת בזה דאם לא ימותו בידי' וימות אחד מעצמו יותרו כולן ואין לך תועלת גדול מזה ואם כן קושית הגמרא שפיר למה ימותו בידי' ובזה ימותו כולן לא ימותו רק יניחן למות מעצמן ואז יותרו כולן וא"ש: והנה לכאורה קשה על הא דמשני הגמ' על הך קושי' דרב דאמר כר"א דשמותי היא לימא מתני' ר' יהודא היא דס"ל התם בשמעתי' דטבעת דאפילו ס"ס אסור וא"ה הך דינא דרב בנפל ליתא דכל הטעם כמ"ש התוס' משום ס"ס שמא האיסור נפל ואת"ל ההיתר דלמא לא זו האיסור ולפי זה לר"י דאוסר הס"ס גם זה אסור א"כ לוקמי מתני' ר"י היא ועוד דלפי דעת הבה"ז דימותו ממילא וז"א בידו וקודם שמת א' מהן כולן אסורי' לימא מתני' כתנא דס"ל ב"ח נידחין וא"כ קודם שמת א' היו כולן אסורים דנדחה ואין חוזר ונראה וצ"ל דרבא דאמר הכא הך תירץ ר"א היא ורבא מוקי למשנה פרק אלו הנחנקין חסורי מחסרא והכי קתני שור שנגמר דינו בשוורים אחרים מעליא סוקלין אותו רבי יהודא אומר כונסין לכיפה וא"כ גם קושי' זו דמקשה הגמרא על משנה דזבחים קשה ג"כ על משנה דסנהדרין למה יסקלו כולן כיון דנסקל אחד מהן הא הותרו כולן ול"ל דיש דיחוי אצל קדשים דהא בחולין איירי שם ומה דיחוי שם ול"ל ר"י היא דמחמיר ס"ס הא קתני רבי יהודא אומר כונסין לכיפה ומדסיפא ר' יהודא רישא לאו ר"י היא ולכך תירץ רבא תי' ר"א ורבנן פליגי ומיושב כל קושי' בחדא מחתא. ולכך נראה ר"ת דס"ל דשם רגלים לדבר בהנך שורים ע"ש ולדידי' לא קשה על הך דסנהדרין מן נפל אחד לים וא"כ הקושיא במקומה ולכך פי' ר"ת דאף לר"י ס"ס מותר רק ברימוני בדן החמירו ולא קשה מידי וא"ש: באופן אחר י"ל דהתו' דייק איברי תמימים בבעלי מומין וכו' ודייקי התוס' למה לא בטילי ואי דאין עולין בטילין הא אינו עולין וגם כמו לר"י דאמר מין במינו לא בטל דוקא לח בלח ה"ה לרבנן. והנה על דברי התוס' יש לפקפק וי"ל דרמב"ם לא ס"ל דמ"ש התוס' הא בעלי מומין לא הוי עולין אין כאן ראי' דתוספ' ס"ל עולין הכל צריך להיות עולין המבטל והמתבטל כמו דם פר ושעי' ששניהם עולין אבל הרמב"ם מכרש המתבטל אם הוא עולים מחמת חשיבות לא בטיל דכבר כתבו התוס' שחהר"ל אף דהוא עכשיו איסורי הנאה מ"מ אם יתבטל יהי' חר"ל אף עכשיו לא בטיל וכן הדבר בעולין אם יתבטל יהי' הכל בחזקת תמימין וירצו למזבח אף עכשיו קודם שנתבטל הם נדונים ע"ש סופו וקרוי עולין ולא בטילי כמו חר"ל. וגם דחי' שנית אין דחי' דלגבי מין במינו יש הבדל בין לח ויבש דאין קרוי מב"מ כ"א בנבלל היטב וזה לא שייך בעולין ואי דקשה א"כ מאי פריך הגמ' על המשנה כל הזבחים ולבטל ברובא הא אלו יתבטל יהיו עולין ועולין אינו בטילים י"ל כוונת המקשן למה ימותו ירעו עד שיסתאבו ואז יתבטלו כולם והכל מותר דהא ליכא עולין ושפיר פריך הגמ' אך על רב דפריך מהא דנפל אחד אמאי ימותו קשה די"ל כי התירו רבנן בטבעת וכדומה חביות דהכל נתבטל ד"ת רק מדרבנן אסור אמרינן בי' להקל תולין דאיסור נפל אבל אי מהתורה לא נתבטל וא"כ א"א לומר תולין דבשל תור' לא אמרינן תולין וא"כ מה פריך מכל הזבחים דהא ד"ת לא בטילי דעולין אינו בטילים ול"ל כהנ"ל למה ימותו ירעו עד שיסתאבו ואז אינם בגדר עולין ואח"כ כשימות אחד נתלה לו כמאמר רב הא לא מילתא דירעה עד שיסתאב על ספק אולי לא ימותו וכחול ירבה ימים. וכן נראה מתוך דברי תוס' דוק שם. וא"כ לכאור' אין מקו' לקושי' הגמ'. אמנם הגמר' פריך לרב דס"ל מב"מ לא בטיל א"כ ליתא להך דינא דעולין כלל וא"כ הוי משנה רק מדרבנן דמב"מ לא הוי דהוא יבש ביבש. וכיון דלא בטילי רק מדרבנן מחשיבות דב"ח שפיר פריך נימא שאני אומר ולכך הקים רבא קו' שלו על מילתא דרב ולא גם על מילתא דר"ל דאמר ג"כ דינו של רב בטבעתי' ובחביות בתרומ' ולפי הנ"ל דר"ל לא ס"ל מב"מ לא בטל וא"כ י"ל עולין לא בטילי ולק"מ כהנ"ל ודוק. וצדקו דברי הרמב"ם דפסק עולין אינו בטלין ולק"מ: ועוד י"ל בדרך פשוט והוא דלפי דהעלו התו' ומחברים בנפל א' מהן לים דהותרו כולן מ"מ אין לאוכלן בב"א דתו ליכא רק חד ספיקא ולכאור' קשה מאי פריך הגמרא על רב ממתניתין דקתני ימותו הא בהך קושי' דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש תירץ הגמרא שמא יבואו י' כהנים ויקחוהו בב"א ופריך הגמרא במגיסי דאסורי וכו' ופירש"י כיון דכבר נתבטלו איך יחזרו לאיסורי' ולפ"ז בזה דמת אחד מהן דנתלו האיסור בו בזה שפיר יש לומר דיקריבו כהנים בב"א כמבואר בגמ' ואטו מגיסי דאסורי לא שייך דמה בכך דמותר מ"מ לאכול בב"א אסור והא פה יהי' נקרב על המזבח בב"א ופשיטא דאסור ואין מקום לקושי' הגמרא: וצ"ל הא בלא"ה הקשו תוס' על ר"א דס"ל אם קרב ראש אחד דיקריבו כל ראשים (ומזה למד רב דינו כמבואר בגמ') ואמרינן בגמ' דיליף לה מקרא מום בם לא ירצו הא ע"י תערובות ירצו. והקשו התוס' הא ד"ת בכל אסורין חד בתרי בטל ול"ל קרא מום בם. ותי' התוס' דקמ"ל אפילו תערובו' חד בחד ירצו ואנן מחמירין בחולין להצריך חד בתרי וזה דחוק לדעת רוב הפוסקי' דחד בחד לא מיקרי תערובת כלל. אבל י"ל דתערובת בעלמא חד בתרי לאדם א' בב"א אסור כמו דאמרו נבלה בשחוטה במגע לא מטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע אבל במשא מטמא דנושאין כא' ומ"ה לאדם א' ובפעם א' הוה כמו משא דהוה בפעם א' וא"כ כתבה התורה מום בם הא ע"י תערובות ירצו להקריבן על המזבח בפ"א ומזבח קרוי אדם א' מ"מ גילה לנו התורה דירצו וא"ש. ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל ושפיר פריך הגמ' לרב ול"ל דשמ' יבואו יו"ד כהני' כהנ"ל דהא לגבי מזבח אפי' בכה"ג ירצו וקוש' הגמר' לרב דס"ל כר"א דיליף מן מום בם וכו' ומשני הגמ' רב הוא דאמר כר"א אבל המשנה כרבנן: אך אי אמרינן עולי' אינן בטילים וכמש"ל א"כ ל"ק קושי' התוס' ל"ל מום בם הא בלא"ה חד בתרי בטל דעולי' אינו בטילים וקמ"ל דמ"מ אם קרב א' מהם ירצו ולק"מ וא"כ א"ש רב ס"ל כר"י מב"מ לא בטל וא"כ אין מדם פר ושעיר ראי' דעולי' אינו בטילים רק דם פר לא מבטל לדם שעיר היותו מב"מ אבל עולין מבטלין וא"כ קשה קושי' התוס' ל"ל מום בם וצ"ל כהנ"ל דקמ"ל דירצו אפילו למזבח דהוי כאדם א' בפעם א' ושפיר פריך מן ימותו דקתני במתני' דאף דיבואו י' כהנים וכו' לית לן ביה אבל אנן קיי"ל דלא כרב וכן ר"ל מב"מ לא בטל וגבי דם פר וכו' משום דאין עולין מבטלין וא"כ איצטרך מום בם כהנ"ל לגבי חד בתרי בטל ולא להתיר אפילו בפעם א' וא"כ תו לא קשי' ליה מן משנה די"ל שמא יבואו י' כהנים ולכך פסק רמב"ם כמשנה דס"ל עולין אין מבטלין ודוק:

שתים שתים במשנה אמרינן איברי בעלי מומין באיברי תמימין אם קרבו ראש א' מהן יקרב כל הראשים וח"א אפילו אם קרבו כולם חוץ מא' יוציא לבית שריפה ואמרינן בגמר' לא התיר ר"א אלא שנים שנים ופריך בגמ' ח"א אפי' לא קרבו כולם חוץ מא' וכו' ומשני הגמ' מאי א' זוג א' עכ"ל ופי' רש"י פשיטא דצריך להקריב או לאכול הנשאר שנים דאיכא בחד היתירא ודאי אבל א' אסור פריך הגמרא שפיר מאי קאמר רבנן אפי' א' הא בא' ר"א נמי אוסר ומשני זוג א' דר"א מתיר והרמב"ם מפרש לא התיר ר"א אלא שנים דצריך להיות נקרב וכן נפל לים שנים דמינכר בהו נפילתן וטענו עליו א"כ מאי פריך הגמ' דח"א אפילו לא נשתייר רק א' וכו' דמשמע לר"א מותר פשיט' דמותר דר"א לא מצריך רק דנפילה יהי' שנים לניכר נפילתן אבל בהנשאר אין נ"מ אפי' א' ותי' הרא"ם דקו' הגמ' א' האמור בדברי ר"א וא' האמו' בדברי רבנן חד מובן יש לו וא"כ אם אתה מפרש הא דקאמ' ר"א אם קרב ראש א' פי' דאחד זוג א' א"כ אף א' הנאמר בדרבנן אפי' לא נשתייר אלא א' ג"כ פירושו זוג א' וקשה למה הא אפילו אין שיור רק א' ממש תצא לשריפה לחכמים ויפה פירש הרא"ה בקושי' הגמ' אבל בתירץ הגמ' דמשני זוג א' לא מתרצי דהיא גופא קשי' מה צורך שיור זוג אפי' א' נמי מכ"ש זוג. ונראה ליישב דיש כאן ב' סברות לפמש"ש דלכך בנפל תלינן משום ס"ס כר"ל שמא איסו' נפל ואת"ל היתר דלמא לא זו האיסור וא"כ בנפלה כולן או נקרבו כולן ואין שיור רק א' בזו ליכא ס"ס דאין כאן ספק השני ואת"ל לא נפל האיסו' דלמא זו לאו האיסור דהא אין כאן רק א' וא"כ י"ל דאסו' או י"ל כנראה מסתימת הפוסקים דבנפל כולם חוץ מא' אין צריך לס"ס רק בלא"ה מתירין דאמרינן אסורה ודאי ברובא איתא ומהן הן הנופלין היה האיסו' וזו ס"ל להמקשן וא"כ יפה הקשה הא דתנן ברבנן אפילו לא נשתייר אלא א' פי' א' ממש דליכ' למימ' זוג א' דהיא גופא קשי' דלמה נקט זוג ולא א' ממש דהא גם זה תצא לשריפה ול"ל לא מיבעי א' ממש אף ר"א מודה דאסור דלמה הא תלינן בנפיל' דאיסורא ברובא איתא וא"כ ע"כ א' ממש ופריך מיניה לר"א דגם אחד אצל ר"א פי' א' ממש ומשני הגמר' לא כי דלא אמרינן הך סברא ברובא אית' רק אמרינן ס"ס ולכך אם אין בנפילה שיור רק א' ממש אף ר"א מודה כיון דליכ' ס"ס דתצא לשרפה וא"כ לא מצי החכמים לומר דאפילו לא נשאר רק אחד ממש מה אפי' הא בזה אף ר"א מודה ולכך קאמרו אפילו זוג א' דזה לר"א כשר דיש ס"ס מ"מ לרבנן ישרוף דלא אמרינן ס"ס וא"ש ודברי הגמר' והרמב"ם מבוררים. או יש ליישב בקצרה דקשי' לפי דפוסקים דאדם א' אין לאוכלו משום דאצלו לא הוי ס"ס איך יקרבו כולם לר"א על מזבח הא מזבח הוי כאד' א' צ"ל או יקרבו כולם לר"א לאו דוקא דכולן רק מניחין א' דלא יקרבו וא"כ ליכא חשש דאין כאן אכילת כולן או יש לומר כמ"ש לעיל גזירת הכתוב מום בם דע"י תערובת ירצו היינו למזבח כא' והן הן דברי הגמר' דס"ד דבאמת להקריב כולן ג"כ מותר מגזירת הכתוב מום בם וא"כ שפיר פריך רבנן דאמרי אפילו לא נשתייר אלא א' ל"ל זוג א' הא גופא קשי' הא אפילו בשיור א' ממש נמי בעי שרפה ול"ל דבא' ממש אף ר"א מודה דישרוף דז"א דבס"ד ס"ל גזיר' הכתוב להתיר וא"כ דא' האמו' ברבנן ממש ה"ה א' האמו' בר"א ממש ושפי' פריך ומשני מאי א' זוג א' דלא מרבינן מגזרת הכתוב כלל וא"כ אף לר"א א' מכל תערובת אסור להקריב כנ"ל וא"כ מוכרחים רבנן לומר דזוג א' דא' ממש אף ר"א מודה שנשרוף וא"כ אף רישא כן וא"ש ולק"מ:

שתים עיין מש"ל והנה בגמ' אמרינן על מילתא דרב מתיר בנפל לים דאמר כר"א אם קרב ראש של א' מהן יקרבו כולן ופסקו הפוסקים כר"א אף דשמותי הוא וחכמים פליגי עליו כיון דרב דאמר כר"א ולכך מצריכין נמי שנים כר"א ועל הרמב"ם לכאורה תמי' דפסק כרב בנפל הותרו כולם ופסק כמשנה ימותו כנ"ל ופסק כחכמים דלא כר"א דאפילו אם נשאר רק א' יצא לבית שריפה והדבר סותר את חבירו והלח"מ לא מצא פתרון כראוי . ונראה לפי הנ"ל דודאי לא דמו הך דרב להך דחכמים דשם מן התורה אינה בטל דה"ל עולין כהנ"ל ובשל תורה לא אמרינן שאני אומר אבל במקום דבטל מהתור' רק מדרבנן בזה מודים חכמים דבטל והיינו במילתא דרב וגם כרמב"ם פוסק כרב ופוסק כחכמים דס"ל עולין אין אין בטלי' והוי דאורייתא ולא אמרינן שאני אומר משא"כ מילתא דרב דרבנן מחמת ע"ז או דבר חשוב אמרינן שאני אומר והגמ' הקשה לרב דס"ל מב"מ לא בטלי כר' יהודא ויליף לי' מן דם פר לדם שעיר וא"כ ליכא למימר עולין אין מבטלין ובטילין דבר תורה כמו שארי אסורין ושפיר קאמר הגמ' דרב ס"ל כר"א ולא כחכמים דאליבייהו ליכא הבדל משא"כ לדידן דלא קיימ"ל כר"י ודו"ק):

להתיר ס"ס הקשה הש"ך דלקמן סימן ק"מ בטבעת של ע"ז וכו' מתיר הרמב"ם אפילו בב' ספיקות וכאן מצריך ג' ספיקות. ותי' הש"ך בשם מהר"מ גאון אשכנזי דקשי' בגמ' דרב ס"ל גבי טבעת של ע"ז ס"ס לחודא מותר ואמרינן דס"ל כר"ש והא ר"ש מצריך דוקא שלש ספיקות לדעת הרמב"ם ופירושו בגמ'. ולכך ס"ל לרמב"ם לחלק בין דבר שאין בו שייכות לאכילה רק הנאה כמו טבעת וכדומה התירו בשני ספיקות אבל דבר שיש בו אכילה כמו רמוני בדן בעינן ג' ס' לכך בסימן זה דאיירי באכילה בעינן ג' ספיקות משא"כ לקמן סימן ק"מ דלא שייך בי' אכילה סגי בב' תערובות עכ"ל. והרבה דברים יש לפקפק בתירץ זה דהא בהלכות יו"ט ביצה שנתערב ביו"ט דהוי דשיל"מ שנתערב באלף אסורה ואם ספקא נתערב מותר' ע"ש מ"מ דהוא גורס ואם נתערב באלף אסורה אוודאי ולא אספק ע"ש והא לא הוי רק ב' ספיקות ואפי' ספק ראשון מגופו ומ"מ מתיר הש"ע ולמה אוסר פהוהוא מידי דאכילה. ועוד מנ"ל לשמואל לומר בטבעת ס"ס לא מהני מר' יהודא דאוסר ברימוני בדן בספק דלמא התם הוי אסורי אכילה ואפילו לר"ש בעינן עכ"פ ג' ספיקות בזה מחמיר ר"י דאין ס"ס מועיל אבל באסורי הנאה כמו טבעת דאפילו ג' ספיקות לא בעינן לר"ש מהכ"ת נעשה פלוגתא רחוקה ונימא דלר"י ס"ס אפילו אלף לא מהני כלל וא"כ מנ"ל לשמואל לאסור כל ס"ס אפילו בטבעת. ועוד קשה הא דמשני וא"א ר' אליעזר היא ופירשו בו שני פרושים וקשה לרמב"ם מכל הני דל"ל כפירוש ראשון דלכך נקט שלשה ולא שנים כדי שישארו שנים כי בנשארו בעי שנים דהא רמב"ם לא ס"ל כן ופירש שנים שנים אנפילה דמנכר אבל בתערובת יכול להיות נשאר אחד. ואי כפי' השני דר"א דפת היא דלא סגי בב' תערובת הא התם דבר אכילה ואם נאמר דשם בפת יש רק שבח עצים והנאה בעלמא לא מיקרי כמ"ש התוס' או י"ל דקאי על ארג הבגר וכו' הא לשיטת הרמב"ם דיש חילוק בין תרי ספיקות לשלשה ספיקות ליכא לשמואל ראי' כלל מר"א דס"ס עד עולם אסור דלא מצינו לר"א רק בתרי ספיקות ועדיין י"ל בשלשה ספיקות ר"א מודה ומחמיר משום חומרא דע"ז בתרי ספיקות אפי' במילתא דהנאה לבד אסור כמו בשאר איסורי אכילה. ובאמת כי בחדושי בדרך פלפול אמרתי ליישב בזה הא דאמר כר"א לשיטת הרמב"ם והוא דקתני מריבוא לשלש ומשלש לשנים ודייק הגמ' למה קתני לשלש ולא ג"כ לשנים רק י"ל בנפל משלש לשנים דהותרו אלו שנים עם הא' שנפל לתוכן ומותר לאוכלן ברשות ב"ד א"כ ס"ד דגם שלשה ראשונים יהיה מותרים דהא זהו שפירש לתוך שנים ונאכל הוי כנפל לתוך הים ויותר טוב מאלו נאכל בשוגג דהותרו כולן מכ"ש זה דנאכל ברשות וגבי ימותו במשנה דמדמה בגמ' לנפל לים וכתב רי"ק אף דממיתין אותו בידים כתב מהרש"ק הואיל ונעשה במצות ב"ד הוי ליה כנפל ממילא וא"כ אף זהו כמוהו דהא הותר לאכול והוי כנאכל בשוגג וא"כ אף אלו מותרים וקמ"ל בברייתא דמ"מ אסורים ולא הותר רק אחרונים וטובא קמ"ל דלא מיקרי ולא דמי לנאכל וכו' דהא אנו מתירין לאוכלו דתולין היתר הוא ואיך נימא תו איסור פריש וטובא קמ"ל וזהו השתא דנאמר דנפל אחד לג' וא"כ בתערובת ד' טבעתים ור"א ס"ל שנים שנים פי' דצריך נפילה להיות שנים לפירש רמב"ם ואם כן אלו קתני נפל לשנים וסך הכל שלשה ה"א דבאמת בנאכל הוי כנפל לים וכולם הותרו אבל בזה א"א דהא צריכא שנים ליפול וא"כ אין בתערובת השני שיור רק אחד יאיך יוכשר דהא ליכא ס"ס כמש"ל דאיך נימא ספק נפל איסור או לא ואת"ל האיסור לא נפל דלמא זו לאו איסור דהא ליכא רק חד וא"כ ה"א בנפל לג' באמת הותרו הכל לכך קתני לשלשה ומ"מ לא הותרו כולם וא"ש תירץ הגמ' לשיטת הרמב"ם: אך עם כל זה קושי' התוס' במקומה עומדת ולכך נראה דהתוס' שם דף ע"ב ד"ה נתערבו כתבו דעת ר"ת דהא דס"ל לר"י דס"ס לא מהני היינו דוקא בדבר חשוב כמו רמוני בדן. אבל בשאר דברים שאינו מתבטלין אף לר"י מהני ספק ספיקא ולכך נקט ר"י רימוני בדן. והקשו הא בברייתא קתני לר' יהודא רימוני בדן למה נשנו וכו' ה"ל לשנויי לכך נשנו דלא מהני ביה ס"ס ע"ש. והנה הרמב"ם קשיא ליה למה נקט רימוני בדן ואי דוקא רימוני בדן יקשה התוס' לימא דלכך נשנו ולכך ס"ל לרמב"ם ודאי לר' יהודא דלא מהני ספק ספיקא כלל בכל התורה ודאי אין הבדל לרימוני בדן ושארי דברים ולכך לא מצי ר' יהודא לומר דרמוני בדן לכך נשנית לענין ספק ספיקא דלר"י אין הבדל אבל ר"ש דס"ל לשיטתו דבעי ג' ספיקות דוקא בזו דוקא בדבר חשוב החמירו ולא בשארי דברים שאינו מתבטלים ולכך נאמר הברייתא רימוני בדן לא בשביל ר"י רק בשביל ר"ש ולכך טבעת של ע"ז דאינו בטל הוא מחמת חומרא דע"ז כנראה מדברי רמב"ם ופי' המשניות ס"ל לרב תרי ספיקות כר"ש דודאי יש חילוק בין דבר חשוב לאין דבר חשוב דאל"כ רמוני בדן למה נשנו בברייתא אבל שמואל ס"ל כר"י ולדידי' בכל דברים ספק ספיקא אסור דאל"כ ה"ל לר"י לומר דלכך נשנו כקושי' התוס': ובזה יש ליישב קו' התוס' שהקשו לפירש"י דאמר כר"א באפה הפת הא גם חביריו חכמים ס"ל כן דלכאורה יש להקשות דלמא כי ס"ל לר"א דס"ס לא מהני היינו בדבר חשוב כמו דס"ד דר"ת לר"י אבל בטבעת דליכא כ"כ דבר חשוב מודה ר"א וסייעתו דמהני ס"ס ושמואל דקאמר בטבעת אין לו סייעת' אך לפי דאמרינן גבי ששה דברים מקדשין ור"ע מוסיף אף ככרות של ב"ב ואלו אף ר"א ס"ל עכ"פ היה לו לומר ר"א ור"ע מוסיף דר"א מוקדם ורבו של ר"י וע"כ צריך לומר דלא ס"ל לר"א ואם כן א"ש דמדרבנן דר"א ליכא ראי' דה"א מאן חכמים ר"ע וא"כ הפת דבר חשיב ושפיר קשה כנ"ל מנ"ל לשמואל בטבעת ולכך קאמר כר"א דלא ס"ל ככרות של ב"ב חשובים הן רק מחמת חומרא דע"ז וא"ש ודו"ק: דגם הך דביצה מיושבת דביצה אינה בטילה לא מחמת חשיבות רק מחמת דשיל"מ ולכך לא מודה בי' הרמב"ם דמהני בי' ס"ס גרידא. ובזה יש ליישב מה שהקשתי ריש סימן להרמב"ם דס"ל חמץ ה"ל דבר שיש לו מתירין מאי פריך הגמ' ליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח הא אף ככרות של נחתום דלא חשיבו ומ"מ לא בטילים דמ"מ פריך דליחשוב ככרות של ב"ב קרוי דבר חשוב ונ"מ לענין תערובת אי בעינן שלשה וק"ל: אמנם בין לתי' שלי בין לתי' הש"ך דקעביד שם הגמ' בזבחים ע"ד צריכא אמילתא דרב דאמר בטבעת מילתא דר"ל דאמר בחבית של תרומה קשה הא התוס' כ' דלכך הותרו בנפל אחד מהן לים דהוי ס"ס ולכך אסרו התו' לאכול כולם ולפ"ז אלו מילתא דרב לחוד דהוא בטבעת וסגי' לשיטת הש"ך בב' ספיקות אף בנפל מותר דהוי גם כן ב' ספיקות אבל בחביות של תרומה שהיא אכילה ולא מהני ס"ס ה"א בנפל ג"כ לא מהני קמ"ל ר"ל דמ"מ בנפל הקילו אף בס"ס גרידא וכ"כ קשה למ"ש ג"כ דה"א בטבעת דאינו דבר חשוב ומהני בי' ספק אף בנפל מהני אבל חביות דאיירי בחביות סתומות והוא דבר חשוב ה"א דלא מתירין בנפל דהא לא סגי' בס"ס. מיהו זה יש לדחות הואיל וקאמר ר"ל חביות סתם לר"ל עדיין לא ידעינן דאיירי בחביות סתומות דהוא דבר חשוב והא דאינו בטל משום דהוי כל שדרכו למנות שנינו (ומכל מקום אינו בגדר חשוב שיהי' צריך ג' ספיקות וכן משמע בתוס' דוקא ששה דברים חשיבי ובהו אינו מועיל ס"ס) ואם כן שפיר עביד צריכותא אבל על תי' הש"ך קשה ודו"ק:

אסור לאדם א' הש"ך והפר"ח תמה בתערובת שלישי למה לא יאכל לאדם א' ונראה דלפי הנ"ל ניחא דס"ל להרמ"א הרמב"ם דמצריך ג' ספיקות הוא משום חשיבות התערובת כנ"ל ואי אתה אומר שיאכל א' בב"א א"כ ליתא כלל רק ב' ספיקות דלמא הך דפריש לרובא היתרא וכן הך דפריש לג' היתרא אבל הך ספק דלמא הך דאכל משתי' היתרא הוא ליכא דהא אוכל כולם כא' ולכך צריך שלא יאכל כא' ויהי' ג' ספיקות. ובחידושי אמרתי למה בעי ג' ספיקות מריבוא לשלש וכו' וי"ל דאם כן ספק הראשון נפילה מריבוא או ספק דילמא לא נפל טבעת דאיסורא וספק השני דילמא האי דאכל דילמא לאו היינו שנפל מריבוא והכוונה דילמא לאו דאיסורא היא ולפ"ז הרי גם בגדר שם אונס חד ספק הראשון אם נפל מרובא טבעת האיסור וספק השני ג"כ אם זה טבעת האיסור היינו ספק הראשון אם זה טבעת איסור או היתר הוא הוא כל ספק אם הוא טבעת האיסור וי"ל אמת שכל ספיקות הוא הכל אם הוא טבעת איסור אבל אין הספיקות דומים כי הספק בנפילת להשלישי אם זה הטבעת הוא הוא דנפל אם כן אסור לאכלו כא' דאם כן אזלא לי' ספק השני אבל בנפל לשתים הרי יכול לאכלו כא' ומ"מ נשארו שני ספיקות וכיון דלא דמי אין קרוי שם אונס חד:

דדבר שיש לו מתירין וכו' הקשה הש"ך א"כ בנפל א' מהן לים דהטעם כמ"ש התום' מתורת ס"ס דלמא איסורא נפל ואת"ל היתר דלמא הך לאו איסורא היא הא בשיל"מ לא מהני נפל דהא לא מהני ס"ס ולעיל כתב המחבר דשיל"מ דנפל לים א' מתערובות דמותר הכל והרמ"א לא הגיה. יבאמת נראה ברור דנעיל בנפל מ"ש התוס' מתורת ס"ס לאו עיקר טעמא הוא רק התוס' נתנו סמך וטעם. ובפרט להרמב"ם דמצריך ג' ספיקות בתערובות והא בנפל לית' רק תרי ספיקות מכ"ש דדוחק לומר לר' יהודא דס"ל לא מהני ס"ס א"כ יחלוק אדון של רב בנפל אחד לים ולחד לישנא ברש"י כמש"ל הוא דאמר כר"א דר"א ס"ל בפת דלא מהני ס"ס וה"ה בשאר איסורים ע"ש בתוס' וקשה איך אפשר לא מהני ס"ס א"כ יחלוק אדין של רב בנפל אחד לים ולחד לישנא ברש"י כמש"ל הוא דאמר כר"א דר"א ס"ל בפת דלא מהני ס"ס וה"ה בשאר איסורים ע"ש בתוס' וקשה איך אפשר הא ר"א סבר אם קרב ראש של א' יקרבו כולם והיינו דין נפל דרב והא ר"א ל"ל ס"ס אלא ברור דעיקר היתרא דילפינן מקרא מום בם וכו' וזהו טעמא של תוס' רק לסניף בעלמא ולכך פריך הגמ' מנ"ל לר"א ותירץ דיליף לי' מן מום בם ומה קו' ומה צריך לקרא הא ס"ס כלל הוא בכל התורה א"ו דס"ל לגמרא דלאו ס"ס גמור הוא ולכך הוצרך למילף מקרא וס"ס סניף בעלמא וא"כ אף דלא מועיל ס"ס נפל מותר דיש לן קרא מום בם. ובאמת לפי סברא זו דבשיל"מ מהני נפל וסברת מהרש"ק דמפרש הא דפריך הגמ' אמאי ימותו כולם הא הוי נפל ונתקשה מהרש"ק הא הומת בידים ותי' מהרש"ק הואיל הומת בצווי ורשות ב"ד היינו נפל ממילא יש ליישב קושי' התוס' יבמות דף פ"ב ד"ה משום וכו' דהקשו לרב אשי דס"ל תרומה הוי דשיל"מ דיכול ליתנם לכהן א"כ תרומה עולה בא' ומאה. ולא תירץ כלום. ולפי הנ"ל ניחא דהא צריך להרים סאה אחת וליתנם לכהן מפני גזל שבט והכהן אוכלה ברשות ב"ד אם כן היינו בנאכל בשוגג ומה בכך דתרומה דשיל"מ הא בזה דניטל סאה ונאכל הותרו כולם ולית לן חשש כלל ולק"מ: אך לא הבנתי מה דפריך בשילהי ע"ז וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח דאוסרים הכל כל תערובת וכן פסק רשב"א ביבש ביבש לא בעי כלל. וקשה הא צריך לשרוף דאפילו תערובת משהו צריך שריפה ומכ"ש בנתערב ככר בין ככרות דצריכין שריפה או זורה לרוח וכיון דשורף או זורה א' הא הותרו כולם כמו ימותו כפרק הזבחים דמחויב להמית הכל ואי מת א' הותרו כולם. וכן בחמץ ולא קרוי נפל בידים כיון דחיוב עליו במצות חכמים לבערו וה"ל כימותו בתערובת דזבחים. ולכן צל"ע עכ"פ דין הנ"ל נכון בנפל אין ענין לס"ס דעלמא אף דעלמא לא קרוי ס"ס מ"מ בנפל מותר ודו"ק:

אין להתיר שרש דין הלזה היא במרדכי כי ר"ש שאל לר"ת הא דאמרינן ספיקה בביצה שנולדה ביו"ט אסורה ונתערבו באלף אסורה הא ה"ל ס"ס ותירץ ר"ת ס"ס בדשיל"מ לא מהני עכ"ל ותמה הפר"ח הא ר"ת ס"ל ספק אחד בגופא וספק אחד בתערובת מהני ונתערבה באלף אודאי קאי אבל בספיקא באמת מותר' מכח ס"ס והניחו בצ"ע ונראה ליישב דהרמב"ם בהלכות יו"ט השמיט הך וספיקו אסורה רק כתב סתם ביצה שנולדה ביו"ט אסורה נתערב באלף אסורה ונתן המ"מ טעם דלכך השמיטו הרמב"ם דנלמד מכ"ש דנתערבו באלף דאסורה. ויש להבין א"כ למה כתבה ברייתא וספיקא אסורה ולא נלמוד מהך דנתערבה אך לפי' ר"י דנתערבה אספיקא קאי א"כ טובא קמ"ל וספיקא אסורה. ואם נתערב באלף הך ספיקא נתערב באלף דאסורא ולא מהני ס"ס אבל אם נתערבה באלף לא קאי על ספיקא רק על ודאי וא"כ שפיר קשה ל"ל ספיקא אסורא הא נלמוד במכ"ש מן נתערב וכו' כמ"ש המ"מ רק ה"מ אם טעם נתערב באלף הוא מחמת דשיל"מ עד שתאכל באיסור תאכלנה בהיתר וגם ספיקא אסורה נמי הטעם עד שתאכל באיסור וכו' המתן עד למחר ותצא מידי ספק א"כ קשה תרתי ל"ל דהא חד טעם אית להו אבל אם הטעם דתערובת לא בטל משום דביצה דבר חשוב ודרכו למנות בשביל זה לא יחויב שהיה ספיקו אסורה כי מה יועיל חשיבות לאסור הספק ולהוציא מחזקת כשרות בהמה חשיבי ולא בטילי. ומ"מ ס"ל לרב אין חוששין לספק דרוסה וזה פשוט. וא"כ א"ש ר"ת אמר למילתי' למ"ד שם וספיקה אסורה מיירי ביצה טריפה ונתערבה באלף משום דהוי חשוב דרכו למנות ושפיר י"ל נתערב באלף אודאי קאי ולא קשה ספיקא אסורה ל"ל הא נלמוד מכ"ש וכו' דז"א דהא לא בטיל הוא מחמת חשיבות ומה ענין זה לספיקא ולכך ס"ל לר"ת אוודאי קאי אבל ר"ש שאל לר"ת להך מ"ד דביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באלף אסורה מפני דשיל"מ וא"כ קשה ספיקא אסור ל"ל נלמוד במכ"ש כמ"ש המ"מ וע"כ צ"ל דהך נתערבה באלף על ספיקא אסורה קאי כנ"ל ושפיר טען ר"ש הא הוי ספק ספיקא ותי' ר"ת בדבר שיש לו מתירין לא שרינן בס"ס דעד שתאכלנו וכו' ולק"מ: אמנם כ"ז לשיטת ר"ת דס"ל ספק א' בגופו וספק א' בתערובת הוה ס"ס א"כ יפה הקשה ר"ש וצ"ל דלא מהני ס"ס בדבר שיל"מ אבל לפי דעת הר"י דספק א' בגופו וספק בתערובת לא הוה ס"ס בלא"ה לק"מ וא"צ להך דס"ס בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן והנה התירת הבית דף קט"ו דדייק בהא דתנן האורג מלא סיט מבגד שצבעו סיט ג"כ קשה למה לא קתני נתערבה באחרות וצ"ל ג"כ כהנ"ל דה"ל ס"ס וקשה הא במוקדשין הוי דשיל"מ כמ"ש התוס' פ"ב דפסחים והרמב"ם בפי' משנה דעומד לפדיון וא"כ הוה ליה דשיל"מ ואיך יועיל ס"ס ואפי' נאמר במוקדשין בכל שהוא מחומרא דקדשים מ"מ הא דשיל"מ נמי הוא ולא יועיל ס"ס. ויש ליישב בדוחק אבל לדינא לפי דקיימ"ל לאסור ספק בגופו וספק בתערובות אין להחמיר ס"ס בדשיל"מ:

משום דספק א' וכו' הקשה הש"ך כיון דמחבר ס"ל כרמב"ם דבעינן שלשה תערובת דהיינו ג' ספיקות ובזה בטריפה שנתערב הוא רק ב' תערובת דהיינו ב' ספיקות. ולפמש"ל לק"מ דוקא בדבר חשוב שאין מתבטל כלל בעינן ג' ספיקות אבל ספק טריפה הוא מדבר מתבטל ואין חשוב וסגי בב' ספיקות ולכך נתן טעם דהוי ספק א' בגופו:

אין להתירו ודעת ר"ת להתיר ס"ס כי האי ועיין פר"ח דף מ"ו דכתב דעת בעל התרומה מסכים לחד תי' של רשב"א אפילו ספק תערובת חד בחד ומיקרי ג"כ ס"ס לדעת ר"ת. רש לדקדק הא דאמרינן כריתות דף טו"ב בתוס' ד"ה מדסיפא כו' דכתבו ואשמועינן דאפילו בס"ס ספק שומן ספק חלב ואת"ל חלב ואת"ל חלב דלמא לא כשיעור מייתי אשם תלוי. ויש להבין למה באמת מייתי אשם תלוי הא ה"ל ס"ס ומועיל בכל התורה ואי דהך חלב או שומן הוי רק חד בחד מה בכך הא מועיל לשיטת ר"ת. וכן קשה הא דאמרינן גיטין ונזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ולא נודע אסור בכל הנשים דלמא קידש קרובתה וקשה הא איכא ע"ס דילמא לא קידש שליח כלל שום אשה ואת"ל קידש דילמא לאו קרובת אשה שרוצה להנשא היא. בשלמא לר"י לא דמיין הספיקות משא"כ לר"ת קשה וצ"ע: אמנם אי נימא דר"ת ס"ל ג"כ דבעינן ס"ס מתהפך יש ליישב דשם בנזיר ל"ל איפכ' ספק לא קידש קרובת זה ואת"ל קידש דילמא לא קידש כלל זה א"א דהא אמרת אפילו קרובתה קידש. וכן בהך ספק אכל ג"כ י"ל בזה אופן היה כאן חתיכה שומן ואין בה זית וחתיכה א' חלב ויש בו כזית ועוד חתיכה בלתי כזית ואכל א' מג' והשאר לאבדו וא"כ כאן ספק אי אכל חלב או שומן וגם אם אכל חלב אי מאותו שיש בו כזית או אין בו כזית והוה ס"ס אבל אינו מתהפך לומר ספק לא אכל ואת"ל אכל זית דילמא שומן זה א"א דהא שומן לא היה בו כזית. וזה ס"ס שכוון עליו תוס' דמחייב אשם תלוי כיון דאינו מתהפך ומה שהקשה הב"ש בא"ע וכן מפורסם הקו' בשם הגאון מהור"ר הילמ"ן ז"ל דמו"ש מפראג מהא דאלמנת עיסה דאיירי דהי' ספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון דהי' חלל דמתיר ר"י משום דהוי ס"ס דילמא לא הי' כל התערובות פסולה ואת"ל דהי' דילמא מן ראשון הא ס"ס ס' בגופו וס' בתערובת צ"ל שאני דהתם אלמנה יש לה חזק' כשרות ובתה באמת פסול ואע"ג דתו' כתבו כתובות י"ד ד"ה אלמנה עיסה וכו' דלכך הבת פסול לא מדינא רק מעלה עשו ביוחסין זהו כתבו לשיטת ר"ת דמכשיר כל הני ס"ס. אבל לשיטת ר"י דחולק באמת הבת מדינא פסול דל"ל ס"ס כלל והא דס"ל לר"י בביצת ספק טריפה שנתערבה באלף דלא מהני ס"ס הנ"ל דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד וכו' אף דיש לביצה חזקת היתר דאינו טריפה. י"ל דמיירי כפי' רש"י שם דיש כאן שני תרנגולת אחת כשרה ואחת טריפה ודאי והטילו ביצה ולא ידענו ממי יצא הביצה א"כ לא שייך כאן חזקת היתר דהא לא נודע ממי נולדה אם מטריפה או מכשרה. ולפי אותו סברה שכתב רמ"א הואיל וספק ראשון מהתורה וכו' י"ל ה"מ לדעת רשב"א ור"ן דכל ספק איסור מהתורה אסור אם כן שפיר י"ל דאין לצרפו לכלל ספיקות דתערובות אבל אי אינו אסור רק מדרבנן א"כ מה בכך שספק ראשון אסור מהתורה זהו גופו לאסור הוא דרבנן. והנה הרשב"א והר"ן תירץ לדעתו דספק מהתורה אסור למה ספק ממזר ושתוקי מותר מהתורה דביוחסין הקילה התורה לפ"ז י"ל אף ספק חלל בכלל דלא עדיף מספק ממזר וא"כ דמהתורה ספיקו מותר שפיר מצטרף ספק זה לספק דתערובת וס"ל ספק ספיקא ולא דמי כלל לשאר ספיקא דספקן אסור מהתורה וק"ל:

ספק ספיקא והנה הפר"ח הביא דעת רבינו דס"ל באיסור דרבנן מודה ר"י לר"ת והקשה הפר"ח הא ר"י ס"ל גבי ביצה דקתני ספקו אסורה ונתערבה באלף אספק קאי ולא אודאי ומכח זה חולק על ר"ת דס"ל ספק בגופו וכו' אמרינן א"כ במסקנא דמוקמינן בנולדה ביו"ט גרידא ואינו רק איסור דרבנן. ומ"מ קתני נתערבה וכו' ש"מ דאפילו באיסור דרבנן לא אמרינן ספק בגופו וכו'. ולא ידעתי מה חרי הגדול הזה בשלמא אי איירי בספק טריפה ס"ל לר"י דלא יתכן לומר אם נתערבה באלף אודאי טריפה ודאי טריפה מאן דכר שמי' הלא אין זכר בברייתא כלל מודאי טריפה עד שיתכן עליו הלשון ואם נתערבה וכו' וע"כ עלה דקתני וספקה דהיינו ספק טריפה אסורה עלה קאי ואם נתערבה וצדקו דברי ר"י אבל אי איירי בביצה שנולדה ביו"ט שפיר י"ל ואם נתערבה אודאי נולדה ביו"ט קאי דהא הברייתא מתחיל בביצה שנולדה ביו"ט וכו' ושפיר קאי עלה דאם הך ביצה דהתחיל בה הברייתא והיינו שנולדה ביו"ט שנתערב באלף ולק"מ דעל ודאי קאי אבל בספק ה"ל ס"ס ומותר ולק"מ:

תמיד. עבה"ט. ועיין בספר מנחת יעקב כלל מ"ב סק"ב שכתב בשם הט"ז דיש להקל בהפ"מ דביצה בטילה וכתב דכן ראוי לנהוג ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קי"ג שמורה אחד סמך על דברי המנ"י דביצה בטילה בהפ"מ וכתב דלא טוב הורה דדברי המ"י בטילים הם דמ"ש הט"ז דבהפ"מ מותר היינו דבר שפעמים במנין אבל ביצה אף בהפ"מ אסור האידנא (גם הפמ"ג השיג עליו בזה) ומ"מ אחרי שכבר הורה להקל צידד בזה עפמ"ש רש"י בזבחים ע"ב ד"ה כל שדרכו למנות ואע"פ שיש ב"א שאין מקפידים ומוסיפים יתירה כו' וכן בד"ה אלא למ"ד ע"ש ועתה במדינות אלו מוסיפין יתירה ללוקח הוי נמי אין דרכו למנות ע"ש:

בשר הנמצא כו'. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן מ' בענין אם יש בחנות האחת של נבילה בשר יותר ממה שיש בט' החנויות של כשירה אם יש לילך בנמצא אחר רוב של החנויות או אחר רוב בשר וכתב דיש בזה להקל ולהחמיר דכל שלא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שנים וכל שאר הבשר נשאר במקומו הולכין אחר רוב החנויות דמה יושיענו זה הבשר שהוא הרבה בחנות כיון שנשאר מונח במקומו אבל אם יש בא' יו"ד בהמות נבלה ובט' יש בכל אחד אחת כשירה ומכרו כולם כל הבשר פשיטא דבכה"ג אזלינן בתר רוב הבשר שנמכר היום דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר א' מכר יותר משאר המוכרים כולם והאריך בזה ועיין עוד בספר חו"ד סק"ג וכבר השיג עליו בתשובת בית אפרים שם ע"ש ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ד בד"ה וראיתי בהר"ן שכ' בפשיטות דמדלא מפלגינן דלפעמים בחנות א' יש הרבה בשר שהוא רוב חתיכות נגד ט' המוכרות בשר שחוטה נראה דאין נ"מ בזה וכל חנות וחנות נחשב כאילו כולם שוים ע"ש גם בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ע"א חקר ג"כ בזה וכתב דמלשון הש"ס משמע דהכל תלוי ברוב החנויות ולא במספר הבשר ומ"מ אינו תוקע עצמו בדבר זה להקל אבל להחמיר ודאי יש לחוש ע"ש:

בטילה ברוב. עש"ך ס"ק כ"ג מה שתמה על המחבר ועיין בשער המלך פ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין י"א מ"ש בזה:

מותר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן מעשה בקצב אחד ששחט שבעה בהמות בביתו והיו כולם כשרים והוציא מביתו למקולין (שקורין יאטקעש בל"א) שני בהמות. ועוד הוציא מבהמה שלישית החצי והחצי השנית הניח בביתו עם ארבעה בהמות שנשארו בביתו. ונתערבו הבני מעיים של כל השבעה בהמות ונמצא מחט בבית הכוסות שהוא טריפה ע"פ דין ואינו יודע בשל איזה בהמה היה טריפה. והנה עפ"י דין. הארבעה אשר בביתו הם טריפות ודאי והשנים אשר פירשו דהיינו שהוציאו מבית למקולין ודאי מותר משום דמרובא פריש והוא נקרא פריש ממילא. אך הספק על החצי שהוא במקונין לומר דחלק שבחוץ הוא כשר מטעם דמרובא פריש א"כ גם חלק הפנימי שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהיה ג"כ כשר או איפכא שהחלק שבבית הוא ודאי טריפה וחלק שבחוץ נמשך לבפנים ויהיה ג"כ טריפה. הנה הרב בעל חלקת מחוקק ובעל מוהר"ר העשיל מקראקא התירו והרב מו"ה שמואל קיידנאוויר ובעל בה"י פסקו איסור על החצי שבחוץ שנמשך לבפנים. עיין בה"י ועיין פר"ח בק"א שכתב שהחצי שבחוץ כשר והחצי שבפנים טריפה עכ"ל. ועיין בספר בכ"ש בחידושיו לחולין דמ"ב שחולק על הפר"ח וכתב שדעת הגאונים הנ"ל מוכרחת בגמרא בכמה דוכתי שאין לפסוק דבר תמיה כזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ סו"ס ס' שכתב שדעת הפר"ח נכונה ע"ש. [ועי' בספר שב שמעתתא סימן ד' ובתשובת חמדת שנמה סימן ו' מ"ש בזה. ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט ע"ד אשה בעלת חמשה אווזות שחוטות אחר שמכר' מהם לאשה אחת אווזא וחצי אווזא עוד מכרה לחברתה ב' אווזות ובתחלה הגביהה אווזא אחת לקנותה ושוב השניה והלכה לה והשאירה אווזא ומחצה בבית. שוב אחר כ"ז נמצא טריפות באחד מן הקורקבנים והנה אחת ומחצה שפירשו ראשונה אין בו ספק דמותרים אך בשתים האחרונים נסתפקו הלומדים חדא דילמא מה שהגביהה האחת ולא הוציאה עדיין מבית לא מיקרי פירש עד שיצאו מהבית נמצא שניהם בב"א פירשו ולא השאירו אלא א' ומחצה וליכא רובא או נימא דהאחת משהוגבהה לקנות והשאירה ב' ומחצה על השולחן ה"ל פריש מרובת והותרה האווזא ההיא ושוב כשהוגבהה השניה והשאירה א' ומחצה הו"ל גם כן פריש מרוב היתרא לדעת הפר"ח סימן ק"ט דלא בעינן חד בתרי אלא רובא בעלמא או ניחוש לדעת המנ"י (עמ"ש בסימן ק"ט סק"א) ואם כן האחרונה עכ"פ אסורה והוא ז"ל השיב באריכות והעלה דבענין פירש לא בעינן דוקא שיצא מהבית אלא כל שפירש ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פריש לאפוקי אם האשה בעלת האווזות הניעה אווזא מאווזות שלה למקום אחר בלי כוונת פרישה לא מקרי פירש ממקומו אבל אם נטלה אווזא ע"מ להפריש אותה מהאווזות אחרות ולקחה לעצמה לתבשיל וכדומה מיקרי פירש מכ"ש אשה אחרת שהגביהה לשם תנין ונשתנה מרשות לרשות דודאי מיקרי פריש ע"כ אווזא הראשונה בודאי יצאה בהיתר ואודות השניה אלא השאירה אחריה אלא א' ומחצה אם זה מיקרי רוב לפי דעתי עכ"פ בדבר שאינו מסויים ואיננו שלם (כיון דלא דמו לסנהדרין) יש להחמיר כמנ"י אך כ"ז שייך כשרוצים לאכול כל התערובות מטעם ביטול ברוב אבל בנ"ד דאמרינן מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקת ולכ"ע סגי ברובא כי האי ולא בעינן כפל דוקא. אלא שיש כאן קצת פקפוק אחר והוא דהרי החצי מן האווזא הלזו הנשארת בבית כבר פירשה והותרה וא"א שתהיה הנפרשת מותרת וזו אסורה ונהי דמ"מ הדין כן דאין להתיר הנשארת בבית כבר במקומה ואין לאסור הנפרשת (משמע דמסכים לדעת הפר"ח ושאילת יעב"ץ הנ"ל) מ"מ אפשר די"ל דא"א לצרף החצי אווזא לספוקי כלל והוה רק תערובת חד בחד וליכא למימר מרובא פריש. מ"מ בהפ"מ ואיסור קבוע דרבנן נ"ל דהמיקל לא הפסיד דמדאורייתא מצרפינן כל האוזות שבכל הבתים וכל א' מותרת דברובא בטיל האיסור והכל מותר לכן בהפ"מ המיקל לא הפסיד עכ"ד ע"ש]:

אסור. עיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן י"ז חילוקי דינים בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א מסי' נ"ז עד סי' ס"א מ"ש בזה:

בעלי חיים כו'. עיין תשובת רדב"ז החדשות סי' שע"ג שכתב דאף דלא קיי"ל כדעת ר"ת שהתיר אפילו ודאי דרוסה שנתערבה ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא בודאי דרוסה אבל בספק דרוסה כגון דלא ידעינן אם דרס ביד או בשן ונתערב באחרות יש לפסוק כדבריו ולהתיר ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ והשתים האחרונות אסורות ולא גזרינן בזה שמא יקח מן הקבוע דאפילו אם יקח הוי ס"ס שמא אינה זו ושמא אינה דרוסה ואף שכתב ר"י (הוא מ"ש המחבר סעיף ט') דבכה"ג לאו ס"ס הוא היינו לענין ליקח מן התערובת אבל לגזור אפילו היכא דפריש מרובא משום דילמא אתי ליקח מן הקבוע זו חומרא גדולה והתורה חסה כו' ועל זו יש לסמוך למעשה. וכתב עוד דאפילו לדעת המחמירים יש תקנה לדבר כו' (דבר זה כבר כתב הבה"ט משמו לעיל סו"ס נ"ז) ע"ש:

ונאכל אחד מהם. עיין בספר תפארת למשה שכתב דה"ה אם פירש אחד מהם ונתבשל או נתערב עם דבר איסור בענין שאינו בטל ואסור מדאורייתא (וצל"ע באם הוא בענין שאינו בטל מדרבנן מה דינו) או שנמכר לעובד כוכבים דהא אי אתה צריך לדון עליו ע"ש וכ"כ אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ק"ה באמצע התשובה דבכל מקום שא"צ לדון על החתיכה כגון שנפלה לאיסור ואין ס' לבטל וכן גבי בעלי חיים אם בהמה אחת נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרומו של מוח וכיוצא או שמת א' מהם תולין בה את האיסור והשאר מותר מיהו היכא דמת ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר השאר דהא בנפל א' לים בעינן דוקא נפלה אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד ואם מת ע"י אדם הויא כמו הפילה שוגג אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות מותר דלא שייך למקנסיה ולא מקרי שוגג אלא שנודע התערובות רק שסבר שבזה לא יותר השאר וכיוצא בזה אבל היכא שלא נודע לאדם זה אף שנודע לאדם אחר דמי ממש לנפלה מעצמה עכ"ד ע"ש היטב:

או נפל מעצמו לים. [עש"ך ס"ק מ"ב ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' י"ט מ"ש בזה]:

הותרו כל האחרים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שנשאל אם נולד איסור טריפה במקולין והיה בהם חתיכה הראויה להתכבד וכמה חתיכות ידועים שהם מבהמה אחת דרך משל שהיה תלוי לשון של בהמה עם הכתף במקום א' וכן כל בהמה מונחים כל החתיכות במקום א' לבד ובא כלב ואכל לשון א' של בהמה אם יש להתיר שאר הלשונות לאכול שנים שנים או לא דא"א לומר ששאר הלשונות הם של היתר כיון דהבשר נשאר באיסור והשיב לאיסור דדוקא בנאבד חתיכה א' לגמרי תולין בה האיסור אבל אם נשאר קצת ליכא למימר שזהו האיסור להתיר האחרים אדרבא אמרינן איסורא ברובא איתא ולכן גם כל הלשונות אסורות ע"ש באריכות.

[ כולם אסורים. עש"ך ס"ק נ"ב ועמ"ש אא"ז בעל פנים מאירות בחידושיו בזבחים שם וגם בתשובת חמדת שלמה סי' י"ח]:

לצורך. עש"ך דדוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן כו' ועיין בצל"ח פסחים בשיטת רבי חנניא ס"ה סי' ק"ח שכתב דלא אמרינן דשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן אפילו הוא דשיל"מ ספיקו מותר ע"ש והדברים האלה הובאו גם בספרו נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ל"ח ע"ש. ולענין ס"ס בדרבנן בדשיל"מ עיין ט"ז ס"ק י"א שדעתו להקל אך הש"ך בנה"כ כתב דאין חילוק ע"ש וכן נראה דעתו בש"ך ס"ק נ"ו דאל"כ לא מקשה מידי על הרב ע"ש ועי' בספר שער המלך פרק א' מהלכות י"ט הלכה ך' ובהגהת טעם המלך שם שהאריך בזה והביא שגם דעת המג"א והרב פר"ח כהט"ז והאריך להוכיח שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ע"ש:

היה לו חזקת איסור. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת תשואת חן סי' ט"ז מה שכתב בזה:

(סימן ק"י ש"ך סקי"ג) ע"ל סימן ק"ח סק"ח. צ"ל ע"ל סי' ק"א סק"ז:

(ש"ך ס"ק כ"ג) דכיון דקבוע חידוש הוא. לא זכיתי להבין הא גם לקמן (בסעי' ח') דמה דנפל א' לאחרים הא דלא שריא מטעם דמרובא פריש והך דנפל מרובא דהיתר נפל היינו ג"כ מטעם דהוי קבוע (דמיירי בפירש בפנינו לשיטת הרשב"א או דגזרי' שמא יקח מהקבוע לשיטת הרא"ש) וכיון דהתם דהוי רק קבוע דרבנן אסרי' התערובות הב' מכ"ש הכא דהוי קבוע דאורייתא וצע"ג:

(סעיף ה') שאין הכל בקיאין בזה. יש לעיין הא דעת המחבר לעיל (סי' ק"א) דחתיכה חי' לא הוי ראויה להתכבד וכן הקשה בפ"מ (שם סק"ז):

(ט"ז סק"ה) אבל עשרה בני אדם. לענ"ד אינו דומה דהתם עושים רבים בפעם א' אבל היכא דרבים עושים בזה אח"ז כמו הכא זה נכנס וזה יוצא ולא מדכרי אהדדי י"ל דגרע מיחיד אח"כ מצאתי שכ"כ בת' עבה"ג (ס"ב) והובא כן בשמו בנקה"כ:

(ש"ך ס"ק ל"ו) דנראה להחמיר. במנח"י סק"ג כ' דבהפ"מ יש להקל:

(שם סקל"ז) דפירשו כולן עדיף מפי. לא הבנתי איך תלוי זה במחלוקת הרשב"א והרא"ש בפי' שלא בפנינו דכי היכי דאמרינן דלהרשב"א אף אם הנידן שפרשו דגזרי' דיקח מן הקבוע ואפ"ה אם הנידן שיתפזרו כולן שרי כיון דלא נשאר קבוע ליכא גזירה ה"נ להרא"ש דמה בכך דלהרא"ש אסור אף בפירש מעצמו שלא בפנינו מכל מקום הכא דלא נשאר קבוע ל"ש כ"כ הגזירה וכי היכי דלהרשב"א מותר בהפרישן בידים בנתפזרו כולן ה"נ להרא"ש ובאמת אינו מפורש דהרשב"א מתיר בזה עי' בתה"א (דק"ג וק"כ) ושם מבואר דמותר בנתפזרו כולן היינו מעצמן אף שהיו בפנינו דחשי' כמו שלא בפנינו אבל בהפרישן כולם דגם שלא בפנינו אסור בהפריש בידים ה"נ בנתפזרו כולן וכן משמע להדיא בתהה"ק דאף דיעבד אסור כמ"ש במנ"י עכ"פ אין הפרש בזה בין הרשב"א להרא"ש בהפרישן ונתפזרו כולן או דלשניהם אסור או דלשניהם מותר ודו"ק:   קבוע דאורייתא לדעת הש"ך סקי"ד וט"ז וצ"ע:

(ש"ך דיני ס"ס אות ד') כלומר התרנגולת נתערבה חד בחד והפר"ח כתב בהיפך דדוקא בלא נתערבו התרנגולת תחלה הוי ס"ס מעליא דלגבי הביצה באים ב' ספיקות כא' אבל בנתערבו התרנגולות וחד בחד הוי שניהם כמו גוף איסור ול"ש לדון שמא מכשירה:

(שם) וכן בנמצא וכו' אע"ג דנתערבו התרנגולות חד בחד משמע דמכ"ש בלא נתערבו ולענ"ד תמוה דבספק אם נגמרה מקודם לכאורה הוי ס"ס מעליא ואנו דנין הכל על הביצה ס' שמא מהכשירה המבוררת לנו ואת"ל מן הטריפה שמא נגמרה מקודם ואף דאם בודאי נגמרה אח"כ וספק אם נולד מכשירה או מספק טריפה לא הוי ס"ס לדעת הש"ך (דלא כפר"ח) היינו מטעם דהספק הב' שמא התרנגולת אינה טריפה לא הוי ס' מעליא כיון דכבר אסרנו אותו הספק ונאסרה התרנגולת אבל בס' אימת נגמרה דאין אנו דנין כלל על התרנגולת טריפה רק על הביצה ס' מכשירה וס' נגמרה מקודם אמאי לא הוי ס"ס ובנתערבו י"ל דשניהם בודאי טריפה אבל בלא נתערבו התרנגולות הוי ס"ס מעליא אח"כ מצאתי בעז"ה שתמה כן הפמ"ג ונדחק דגם הש"ך יסבור דהוי ס"ס:

(שם אות ז') מ"מ הרי אנחנו באנו. לא זכיתי להבין דמ"ש מספק טריפה שנתערבה בחתיכות כשירות שהם חהר"ל ופירש א' מהם דאסור כמ"ש הש"ך בסמוך אות י' מכ"ש הכא דהוי קבוע דאורייתא לדעת הש"ך סקי"ד וט"ז וצ"ע:

(אות י"ח) כאיסור ודאי ע' בס' שער המלך (פ"א ה"ך מהל' י"ט):

(כללי דיני ס"ס בקצרה אות א') ויש מתירין אם לא נודע הספק איסור. ע' לעיל (סימן מ"ח) בט"ז (סקי"ח) במ"ש בשם הגהת ש"ד ואו"ה:

במינו כו'. כל הסעיף הוא לשון הרמב"ם ר"פ ט"ז מהמ"א וכ"כ האו"ה כלל כ"ה די"ז דדוקא במינו אבל הרב בת"ח כלל מ' ד"ו השיג על האו"ה בזה ופסק דאפילו שלא במינו אוסר בכל שהוא וכ"פ בהג"ה לעיל סימן ק"א סוף ס"ו וצ"ע למה לא הגיה כאן כלום אדברי המחבר ונראה דס"ל דהרמב"ם והמחבר לא נקטו מינו אלא משום דלא משכחת לה שלא במינו דהא יהא ניכר האיסור ונמשך אחר הטור ס"ס ק"ט שכתב דדבר יבש שלא במינו היינו כגון שנפרך לחתיכות דקות א"כ דבר חשוב שאינו נפרך לחתיכות דקות לא משכחת לה שלא במינו ובת"ח ובהג"ה שם דכתב דאפילו שלא במינו אינו בטל לא נקטיה אלא משום בריה דאיירי התם שנתערב במרק ותבשיל דבריה אע"פ שהיא קטנה אינה בטלה זהו נ"ל בדעת הרב ומ"מ אף שלא במינו אוסר דבר חשוב בכל שהוא ומשכחת לה שפיר נתערב שלא במינו כמ"ש בסי' ק"ט סק"ח ע"ש:

בכל שהוא. כלומר אפילו בכמה אלפים אינו בטל. ודע דאיתא בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ע"ד ע"א) דדברים החשובים האסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה וכן מוסכם מכל הפוסקים מיהו כתבו התוס' ביבמות פ' הערל (יבמות דף פ"א ריש ע"ב) ובזבחים (דף ע"ג ע"ב) בשם הירושלמי דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן (כדלקמן סי' קל"ד גבי יין נסך) אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אח"כ לישראל וכ"כ רבינו שמשון והברטנורא בסוף ערלה וכן הוא באגודה פרק התערובות ובנ"י פ' הערל וכ"כ הר"ן ס"פ כל הצלמים וכן כתב בפרק בתרא דעבודת כוכבים בשם הראב"ד והסכים כן וכ"כ הראב"ד בהשגות פי"ו מהמ"א ד"ז ובכ"מ שם כתב דגם הרמב"ם סובר כן ודלא כבעל מגדול עוז שכתב שם דברים מעורבבים בלא טעם מיהו מה שכתב הראב"ד בהשגות שם דה"ה דתקנתא דר' אליעזר דהיינו יוליך הנאה לים המלח מהני בכל האיסורים הוא כדעת הרשב"ם שהביאו התוס' ור"ן שם אבל אין כן דעת התוס' והפוסקים הנ"ל שם אלא ס"ל דדוקא בעבודת כוכבים שתופסת דמי' סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח ולא בשאר איסורים וכן דעת הרא"ש ס"פ כל הצלמים דלא כהלבוש בא"ח סימן תמ"ה ס"ב שכתב גם גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דנ"ל דסגי בהולכת הנאה לים המלח ומותר בהנאה עכ"ל דליתא דלא קי"ל הכי אלא בעבודת כוכבים דתופסת דמי' ועמ"ש בא"ח ר"ס תמ"ז ולקמן סי' קמ"ב ס"ק ח':

אגוזי פרך. פרש"י פרך ובדן מקומות הן וכן פי' הריב"ש בתשובה סי' תמ"ח והברטנורה כתב ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד וכן פירשו התוספות ביבמות ובזבחים שם ובערוך כתב שני הפירושים:

וחביות. דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובים וחד בתרי בטיל כדלקמן סי' קל"ד ס"ב בהג"ה:

סתומות. אבל פתוחות אפי' של יין נסך בטילים דלא חשיבי כ"כ התוס' סוף עבודת כוכבים דף ע"ד ע"א ד"ה הא תנא ליה כו' וביבמות שם ד"ה רבי יוחנן כו' אבל בזבחים שם ד"ה אלא למ"ד כו' כתבו ושמא החמירו ביין נסך לאסור אפילו בחביות פתוחות משום דחמירא עבודת כוכבים משאר איסורים כו' וכ"כ עוד שם וא"נ כדמפ' בירושלמי יין נסך ועבודת כוכבים משום דלא ידבק (בך)[בידך] מאומה מן החרם ומיירי אפילו בחביות פתוחות עכ"ל וכ"כ ר' ירוחם נתיב י"ז ח"א וז"ל אם אינו בלול אם הוא דבר חשוב כגון חבית יין נסך בין החביות אוסר באלף ואם אינו חשוב כגון חבית קטנה פתוחה בין החביות בטלה ברוב וכן נראה סברת התוס' בסוף עבודת כוכבים עכ"ל אבל נראה דט"ס הוא וצ"ל חבית קטנה או פתוחה וכן מוכח בתוס' דעבודת כוכבים:

וככרות של בעל הבית. לאפוקי דנחתום דלא חשיבי כן פשוט בש"ס ופוסקים וצ"ל דהיינו דוקא בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינן בטלים וק"ל:

בעלי חיים. אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מכח חשיבותן כך פשוט בש"ס ופוסקים:

אע"פ שדרכן למנותן. לעולם ואינן נמכרים כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינן חשובים:

שדרכו למנותו תמיד כו'. אבל דבר שמוכרים לפעמים ג"כ באומד כמו ביצים שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים כדאית' בש"ס ריש מסכת ביצה בטל וכ"פ בת"ח כלל מ' בדין א' וכלל ס"ג ד"ג ומהרש"ל באו"ש כתב דנהגינן לחומרא כסה"ת (וש"ד ור"י ושאר פוסקי') דדבר שלפעמים נמכר באומד ופעמים במנין לא בטיל וכ"פ בספרו פג"ה סי"נ והאריך בזה ע"ש וכ"כ הב"ח דהכי נהגינן וכן כתב האו"ה כלל כ"ה דכן נוהגין. וכ' עוד מהרש"ל שם וכ"ש האידנא שאין בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל עכ"ל וכ"כ הב"ח וע"ל סימן פ"ו ס"ק י':

ואזלינן בספיקו לקולא. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא וכ"כ האו"ה שם וכ"כ הרב לעיל ר"ס ק"א אבל שאר ספיקות אשכחן דאזלינן לחומרא כמו שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי:

והוא שנשחטו כו'. דוקא נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג אבל נשחטו קודם שנתערבו אפי' במזיד בטלים וק"ל:

בשוגג. אפילו אחר שנודע התערובות כמו שנתבאר בסימן ק"א ס"ו וע"ש ועיין בסימן צ"ט ס"ק ט"ו:

ודוקא ב"ח קטנים כו'. כתב הב"ח יש לתמוה דבסי' ק"א ס"ג פסק דאפי' תרנגולת בנוצתה בטילה וכ"ש כבש בעורו וצמרו וכנראה דדבריו סותרים זא"ז עכ"ל ולק"מ דהא כתב בת"ח כלל מ"ב סוף דין ג' דהא דכבש בעורו וצמרו בטל היינו דוקא משום חה"ל (ר"ל משום דצריך תיקון גדול ומחוסר מעשה גדול לכשתהיה ראויה להתכבד) אבל מ"מ אינו בטל מטעם דבר שבמנין (כיון דחשוב הוא דלענין דבר שבמנין לא איכפת במאי דמחוסר מעשה) כדלקמן כלל מ"ב (ונ"מ אם הוא במקום שאין מוכרים אותו במנין בטל) עכ"ל וכ"כ בסוף כלל מ"ב דוקא ב"ח קטנים שלאחר שנשחטו בטל חשיבותן ולא הוי אח"כ חתיכה הראויה להתכבד או דבר שבמנין כו' לזה כתב כאן ודוקא ב"ח קטנים שאינן ראוין להתכבד ר"ל לא חשיבי וא"כ לא הוה דבר שבמנין ולעיל סי' ק"א לא כתב דבטל אלא מטעם חה"ל וזה ברור ומ"מ לענין דינא ע"ל סימן ק"ח ס"ק ח':

תשע חנויות כו'. כתב הרא"ה בס' בדק הבית דף ק"ך סוף ע"א דה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו היא ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבילה דאסור דלא דמי לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שא' מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיה פירשה בידי הלוקח מהן ואם כן ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא שתחלתה היה נעלם ממנו שהיה סבור שכולן מותרות וכשנתברר שהיא אסורה איגלאי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה וזה ברור עכ"ל ואף הרשב"א במשמרת הבית שם מודה לו בזה אלא שמחלק שם וביאר דבריו שבתורת הבית שהעתיקם המחבר בס"ה דדוקא כשנולד ספק טרפה במקולין כגון שנתערב טרפה בין הכשרות בחה"ל או אפילו ודאי טרפה ולא נודע אלא עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הודאי טרפה במקולין זו שלקח אבל מ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח נמצא אין הספק מצד ברירת החנויות אלא שאינו יודע אם לקח מן הכשרה או מן הטריפה וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא אלא בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי כן הוא דעת הרשב"א במשמרת הבית שם ע"ש ודוק אבל הר"ן כתב בפג"ה אקבוע דט' חנויות וז"ל וכתבו התוס' דלא מיקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח אבל אם לא נודע האיסור בשעה שלקח אע"פ שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אמרינן דלהוי קבוע למפרע ונ"מ למי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ נודע שהיתה טרפה ביניהם דשרי דכיון דבשעה שלקח לא היה קבוע דדין קבוע שיהא כמחצה על מחצה חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא עכ"ל וכן לפי מה שפירשו הב"ח והאחרונים דברי הטור דס"ל אם ידוע שיש טרפה בחנות אחת ולא נודע באיזה מהן ולקח מא' מהן וידוע מאיזה מהן לקח) ה"ל קבוע כיון דאין תערובות בחתיכות אלא כל חתיכה עומדת בפ"ע והתערובות הוא בחנות א"כ מוכח דס"ל להטור כהר"ן דהא כתב ע"ז וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דכל מה שלקחו קודם ספיקא הכל מותר ולאחר שנולד הספק הכל אסור עכ"ל אבל באמת לא משמע כן בתשובת הרא"ש כלל ך' סימן י"ז דמיירי התם להדיא בנתערבו החתיכות זו בתוך זו דאע"פ שהן חה"ל שרי כשלקחו קודם ספיקא מטעמא דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע מאחר שאז היו כולן בחזקת היתר ועדיף טפי מפירש ממילא אבל לא בספיקא דחניות וגם דברי הטור לכאורה לא משמע כן וגם הב"י הבינם דמיירי בתערובות דחתיכות וכ"כ בדרישה סי"ט בשם הב"י ע"ש:

שכל קבוע כמחצה כו'. הכי ילפינן בב"ק (דף מ"ד ע"ב) ובפרק קמא דכתובות (דף ט"ו ע"א) מקרא דוארב לו וקם פרט לזורק אבן לחבורת אנשים שעמדו שם ט' ישראלים וחד עובד כוכבים דפטור משום ספק נפשות להקל דאף על גב דרוב ישראלים מ"מ ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי. ודע דהא דקי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה הוא בין לקולא ובין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבילה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא הכי אמרינן בהדיא בפרק קמא דכתובות שם:

אבל בשר כו'. אפילו הוא חה"ל כך פשוט בפוסקים:

הנמצא כו'. דוקא כאן בחנות הא' ניכרת בפני עצמה אבל היכא דידוע שיש טרפה אחת בחנות ולא נודע באיזה חנות אע"ג דהוי קבוע כמו שכתוב בס"ק י"ד מ"מ אם פירש שלא בפניו נראה דלהרא"ש וסיעתו דאסרי לקמן ס"ק ל"ה גבי קבוע דחה"ל פירש ממילא אע"ג דכל דפריש מרובה פריש מגזרה דשמא יקח מן הקבוע ומחלקים דל"ד לט' חנויות דהאיסור נודע איזה מהן נבילה וכשירה ולכך ליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע א"כ הכא כיון דאין האיסור נודע נמי איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב"ח ס"ו גבי מ"ש אבל מ"ש הרא"ש אח"ז דרך כלל דלא אשכחן דאסר ש"ס משום גזירה שמא יקח מן הקבוע קודם שנולד הספק כל זמן שעומדים בחזקת היתר כו' כל זה כתב להיכא שהאיסור עומד בפ"ע בקבוע אלא שאין נודע מקום קביעות האיסור עכ"ל עיין שם ועיין בתשובת הרא"ש שם:

או ביד עובד כוכבים כו'. כתב הרוקח סי' ת"פ דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים ע"ש:

דכל דפריש כו'. דכיון דנייד הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועיין בתשו' מהרי"ל סימן קנ"ט:

אבל חכמים אסרוהו כו'. משום בשר שנתעלם מן העין כדלעיל סי' ס"ג וכבר נתבאר שם על נכון באיזה ענין אנו מתירין משום בשר שנתעלם מן העין וכה"ג מותר כאן פירש ממילא:

אבל אם פירש לפנינו כו'. משום דהספק נולד במקום הקביעות. והעט"ז כתב בסעיף זה דברים מעורבים בדיני מין במינו ומין בשאינו מינו ופשוט הוא שאין ענינם לכאן דבקבוע אפילו מין במינו ה"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש וכבר נתבאר בסימן ק"ט על נכון דין יבש ביבש במינו ובשאינו מינו ובסימן צ"ח ס"ב נתבארו דיני מין במינו ובשאינו מינו בלח בלח ע"ש:

ונתערבה באחרות כו'. הב"ח השיג על המחבר דהרשב"א לא קאמר אלא בפירש לפנינו דאיסורו אינו אלא מדרבנן אבל לא בלקח דהספק הא' אסור מן התורה והוי כספק טרפה שנתערב דהתערובות אסור כדלקמן ס"ט עכ"ד וכן בהגהות שבסוף ספר או"ה כלל כ"ה דין י"ב כתב דהרשב"א (ומביאו הטור) לא מתיר אלא בפירש לפנינו דחושבו דרבנן ובאמת הכי משמע לכאורה מלשונו בת"ה הקצר שהביא הטור שכתב ויראה לי שלא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו כו' משמע דקאי אדסמיך ליה אפירש לפנינו והיינו לישנא דאסרו משמע שחכמים אסרו מיהו בתה"א דף ק"כ סוף ע"ב כתב וז"ל מיהו דוקא שלא נתערב חתיכה זו שלקח מן הקבוע בין חתיכות אחרים של היתר כו' מיהו י"ל דקאי אחה"ל דמיירי התם מינה דקרי לה התם קבוע וכן בלשון הפוסקים תערובות דחה"ל נקרא קבוע והכי נמי הספק הראשון מדרבנן וקאמר דאם לקח חה"ל מן הקבוע ונתערבה באחרות בטלה ברוב משום ס"ס מיהו הרב המגיד פ"ח מהמ"א דין י"א כתב נמי בשם הרשב"א שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו כו' ולא הזכיר שם דבר מחה"ל רק מקבוע דחניות ודוחק לומר כשהעובד כוכבים לוקח מן הקבוע דהא סתמא קאמר ועוד דאם איתא דאעובד כוכבי' קאי ל"ל למימר כלל שהלוקח מן הקבוע דהא הזכיר מקודם עובד כוכבי' בפירוש ואם נאמר דאין זה דוחק ואעפ"כ מיירי בעובד כוכבים אם כן גם על המחבר לק"מ דנוכל לומר דגם הוא מיירי בעובד כוכבי' (אבל בעט"ז א"א לומר כן שכתב אפילו לקח מהן בידים כו' משמע מדבריו להדיא דקאי אישראל ע"ש) אבל יותר נראה לומר כפשטא דמילתא דרשב"א והרב המגיד אף בלקחו ישראל מן החנויות מיירי וגם בת"ה לא הזכיר כלל דהא דלקח עובד כוכבים בפנינו אינו אלא מדרבנן ואדרבה כ' סתמא כמה פעמים דהוי כאילו לקחו ישראל משמע דלגמרי הוי כלקחו ישראל ואסור נמי דאורייתא וכן האו"ה והרב בת"ח שכתבו בשם התו' ומרדכי דלקחו עובד כוכבים או פירש לפנינו אסור מדאורייתא ע"כ נמי הכי דייקי דהא לא כתבו כן התוס' ומרדכי אלא ודאי סבירא להו כיון דכתבו סתמא דהוי כאילו לקחו ישראל משמע דאסור נמי דאורייתא א"כ גם בדברי הרשב"א משמע הכי ול"ק ממאי דס"ל להרשב"א והמחבר בספק טרפה שנתערבה ברוב דלא בטלה דהכא דין קבוע חידוש וכדכתבתי בס"ק י"ד בשם הר"ן משום דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא ואין לך בו אלא חידושו והיינו כל שהוא בפני עצמו אבל לא כשנתערב אח"כ זה נ"ל ברור בדעת הרשב"א וה"ה והמחבר:

בטלה ברוב כו'. צ"ע דלא יהא אלא תערובות הא המחבר ס"ל בס"ח דלא שרי אלא בג' תערובות והרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דשרי בב' תערובות וכדלקמן ס"ק מ"ט וצ"ל דס"ל להמחבר דכיון דקבוע חידוש הוא גרע מתערובות וכל שנתערב אח"כ אזלינן בתר רוב ושרי ועוד ס"ל כיון דבלא"ה הרבה פוסקים מתירים בב' תערובות וכמו שיתבאר בס"ק מ"ט א"כ בקבוע דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ושרי בנתערב אח"כ ודוחק:

משום ספק ספיקא. ספק בשעה שאוכל החתיכה שמא לא זו היא שבאה מהקבוע ואת"ל זו היא שמא של היתר היא ולפי זה אסור לאכול כולך בבת אחת דליכא אלא חדא ספיקא ופשוט הוא:

ויש אוסרים בכה"ג. וכן דעת הב"ח ודלא כהעט"ז שלא העתיק אלא דברי המחבר ותו לא לא חלי ולא הרגיש בכל מה שכתבתי לעיל:

בכה"ג. בדין זה דקבוע ואפי' פירש לפנינו אסור מן התורה כמחצה על מחצה ואסור אח"כ כשנתערב כ"כ בת"ח כלל מ"ג סוף דין ח' בשם או"ה ופסק כך בסימנים והיינו דהאריך כאן בהג"ה וכתב משום דכל מקום דאיסור במקומו כו' ולא כ' בקיצור משום דהואיל וספק הראשון מן התורה כו' אלא בא לומר דאע"פ דפירש לפנינו או לקחו עובד כוכבים לפנינו מ"מ כיון דהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל כו' מיהו בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה"ג כיון דמהרש"ל פג"ה סי' צ"ד פסק נמי כהרשב"א וגם דעת הר"ן ויש פוסקים דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו היינו דוקא בשאינו אוכלן כאחד דאל"ה ליכא ס"ס כדלקמן ס"ק נ"ב:

והואיל וספק ראשון מן התורה כו'. אה"נ אילו היה אסור משום תערובות לא הוי שרי בנתערב אח"כ בתערובות כדלקמן ס"ח אלא אתי לאפוקי אילו הוי ספק איסור דאסור מדרבנן הוי שרי בתערובות כדלקמן ס"ק נ"ג א"נ קמ"ל דל"ת דגרע טפי מתערובות כיון דקבוע חידוש הוא קמ"ל כיון דספק הראשון אסור מן התורה לא אמרינן הכי וכל זה הוצרכתי להרב בהג"ה דסבירא ליה לקמן ס"ח דהתערובות הב' אסור לאכלו אע"פ שאינו אוכלו כולו כאחד אבל באו"ה גופיה אתי שפיר דכתבתי לקמן ס"ק נ"ד בשמו דבב' תערובות מותר התערובות הב' כשאינו אוכלו כולן כאחד א"כ אשמועינן כאן דגרע מתערובות והוי כספק טרפה שנתערב דלקמן סעיף ט' ואסור התערובות אע"פ שאינו אוכלו כולו כאחד והוא ברור:

ולא נודעו חתיכות הטרפה כו'. היינו שנתערבו חתיכות הטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות כבר נתבאר דינו בס"ק י"ד:

אבל ליקח מכאן ואילך. כתב הב"ח בסוף ס"ו דהיינו דוקא בחתיכות שנתערבו זו בתוך זו אבל אם לא נודע החנות שיש בה האיסור קבוע כגון שנמצאת ריאה טרפה ולא נודע מאיזו חנות נקטינן כהרא"ש ורבינו (היינו על פי שפירש הוא דברי הרא"ש וטור ע"ש אבל אינו מוכרח כמ"ש בס"ק י"ד) דמדינא אסורים כל החתיכות שבמקולין אפילו אינן חה"ל ואפשר דגם הרשב"א אינו חולק ע"ז דלא קאמר בהא מידי ולא איירי ביה עכ"ל (וכן בד"מ ובת"ח ובדרישה פירשו דהטור ס"ל דזה קבוע הוא ע"ש):

אסור. משמע אפילו אם לקחו אסור (ובס"א איתא אבל ליקח מכאן ואילך אסור וא"כ לא משמע מידי) וכן משמע יותר בסימני ת"ח סוף כלל מ"ג ע"ש ובפנים בתורת חטאת שם:

שאין הכל בקיאין כו'. כתב הב"ח ריש ס"ו דהיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות מה שאין כן בנתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר (ר"ל אע"פ שיש שם ג"כ חתיכות הראויות להתכבד () שלא נתערבו) אלא להורות בדין חתיכה שאינה ראויה להתכבד דבטלה ברוב עד כאן לשונו וכ"כ מהרש"ל פג"ה סוף סימן כ"ד:

ושאר דברים החשובים. כגון חה"ל וכן דבר שבמנין ובריה וכה"ג:

אחר שנודעה התערובות אסור. אבל קודם שנודע התערובות מותר אפי' למ"ד פירש ממילא אפשר כ"כ הרא"ש והטור וכן הסכים מהרש"ל פרק ג"ה סימן כ"א וד"מ והאחרונים ודלא כהרשב"א וב"י והטעם כתב הרא"ש בתשובה דהא דאסור פירש ממילא הוא משום שמא יקח בידים מן הקבוע והך גזרה לא אשכחן אלא היכא שכבר עומדים בחזקת איסור אבל קודם שנולד הספק לא שייך למגזר מידי שכולן בחזקת היתר הן עומדים מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזירה לא אשכחן בש"ס ועוד בהא ליכא למטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו ע"כ:

אבל אם פירש כו'. דכל המיעוטים שפירשו לצד אחד אנו אמרינן בהן דכל דפריש מרובא קא פריש ואיסורא בתוך רובא אישתאר עכ"ל הרשב"א במשמרת הבית דף ק"ג ע"א וכן כ' בתה"ק בית ד' שער א' דף ל"ט ע"ב ולפי זה פירשו מחציתן בבת אחת אסורים וכן משמע להדיא בתה"ק בית ד' שער ב' דף מ"ב ע"ב ודלא כהפרישה סעיף כ"ח:

אם פירש ממילא. שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפי' בפנינו מותר שכבר נתבטל הקביעות כן כ' הרשב"א בתה"א דף ק"ד ע"ב ומביאו ב"י וכ"כ במשמרת הבית דף ק"ג ע"א דנתפזרו כולן בפנינו חשוב כפירשו שלא בפנינו ע"ש:

שרי. והרא"ש והרבה פוסקים פסקו דפירש ממילא אסור דל"ד לט' חנויות דהתם האיסור ניכר בפני עצמו ולא חיישינן שיקח מן הקבוע דברשיעי לא עסקינן משא"כ הכא דהכל מעורב ביחד וכ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד סימן מ"ד דהכי נהוג ומביאו רנ"ש במ"ש וכ"כ מהרש"ל פג"ה סימן כ"ג וכ"פ באו"ה כלל כ"ו דין י"א וגם הרב בת"ח גופיה ריש כלל מ"ג כתב דטוב להחמיר ובסימנים שם כתב בסתם דאסור וכ"כ בס' אפי רברבי ריש דף נ"א דנראה להחמיר. והב"ח סעי' י"א השיג על המחבר ודעתו לחלק בין בעלי חיים ושאר דברים החשובים דבבעלי חיים כיון דאפשר על ידי ניכבשינהו דניידי שרי בפירש ממילא אבל בשאר דברים החשובים אסור ורצה להוציא כן מדברי הרשב"א והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו אלא אין חילוק כדמשמע מדברי כל הפוסקים:

והא דאסור כו'. הב"ח תמה על פסק זה וכתב שאיננו אמת בכאן בש"ע ולא עמדתי על סוף דעתו דודאי כאן דברי הרב אמתיים דהרי הרשב"א כ' להדיא דפירשו כולן בפנינו הוי כשלא בפנינו ואע"ג דהרשב"א לא קאמר אלא דאם נתפזרו דיעבד אבל אסור לפזרן לכתחלה כמו שאסור ליקח משם מ"מ הרי גם הרב לא הזכיר כאן שמותר לפזרן לכתחלה ולא קאמר אלא דאם הפרישן דיעבד אפילו הפרישן במתכוין דלא ידע דאיכא איסורא בדבר אע"ג דפירשו לפנינו שהרי הפרישן במתכוין מותר כיון דנתפזרו כולן חשוב כפירשו שלא בפנינו. אכן בת"ח כלל מ"ג דין ב' כתב ליישב דברי הטור דסבירא ליה פירש שלא בפנינו אסור ולעיל סי' ט"ז גבי אותו ואת בנו ובס"ס נ"ז גבי דרוסה שנתערבו פסק דניכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובה קא פריש ושנים האחרונים אסורים דבסימן ט"ז ונ"ז מיירי שנתפרד כל התערובות ממקומן עד שלא נשאר שום קביעות במקומו וחילוק זה אינו מוכרח דמנא לן דפירשו כולן עדיף טפי מפירש ממילא שלא בפנינו והראייה שהביא מטא"ח צ"ע דנלפע"ד דאינה ראיה כלל עיין שם ועוד הקשה הב"ח דאם כן למה כתב הטור שנים האחרונים אסורים הלא נעקרו כולן ונתפזרו כולן כו' עכ"ל ולפי עניות דעתי דעת הרב דאע"פ שחזרו ובאו יחד במקום אחד כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון) שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא וכמו שכתבתי בסעיף קטן י"ד בשם הר"ן ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון וכן משמע להדיא מלשונו בדרכי משה וזה לשונו האמת הוא מה שתירץ לי הגאון מורי חמי מהר"ר שכנא ש"ן דמה שכתב הטור כאן היינו בעוד שהדברים החשובים נשארו במקומן רק שפירש אחד מהן או שנים ולכן לא אמרינן דפריש מרובה פריש דהואיל ועדיין מונחים במקומן הוה ליה עדיין קבוע אבל אם פירשו וניידי כולן ממקומן שלא נשאר שם קבוע פירשו כולן שרי ע"כ:

הביצה מותרת. דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולים מן הקבוע ת"ח שם בשם או"ה ולפי זה אפילו למ"ד דביצה חשיב דבר שבמנין שרי דהא בתשע חנויות שרי בפירש ממילא אפילו חה"ל ופשוט הוא וכן מוכח באו"ה דהא ס"ל דביצה הוי דבר שבמנין:

ודבר שיש לו מתירין. ע"ל ס"ק נ"ו ונ"ז:

ונאכל כו'. לשון הטור ופירש ר"י דוקא שנפל מעצמו אבל אם הפילה אפילו שוגג אסור אטו מזיד (ודברי ר"י הם בתוס' דזבחים ריש דף ע"ד וע"ל סי' צ"ט ס"ק ט"ו) וכתב א"א הרא"ש ז"ל שאם הפילו קודם שנודע התערובות שרי דלא שייך למיגזר כיון שעדיין לא נודע התערובות וכתב ב"י בשם מהרא"י בהגהת ש"ד ובתרומות הדשן (סי' קע"ה) דאפילו לדברי ר"י אם אכלו או האכילו בשוגג לבן ברית שרו האחרונים ולא קנסינן בכה"ג אטו מזיד כלומר שיאכיל א' מהן במזיד כדי להתיר האחרות ולתלות דהאיסור יהא נאכל א"כ לפי דעתו זאת יאכיל הוא האיסור בודאי אבל האכיל בשוגג לכלב או לעובד כוכבים קנסינן וע"פ זה כתב המחבר ונאכל בשוגג וגבי הפילו דקדק לכתוב ונפל מעצמו אבל לפע"ד דברי מהרא"י אינם מוכרחים דנראה דנהי דליכא למיגזר שיאכיל במזיד מ"מ הא ודאי אם נאכל מותר כ"ש נפל לים א"כ ניחוש כי שרינן ליה נאכל בשוגג יפילו במזיד לים ועוד דכיון דשריא לדידיה לאכול ניחוש שמא יאכיל לעובד כוכבים או לכלב להתיר האחרות וגם בתשו' הרא"ש כלל כ' סימן י"ז משמע להדיא דאפילו נאכל קנסינן שוגג אטו מזיד דכתב שם אמעשה שלקחו הקהל כבשים ואחר כך נודע שכבש אחד טרפה היה שם דאם נאכל אחד מן הכבשים הותרו כולן ואע"פ דפי' ר"י דדוקא נפלה אבל הפילה שוגג גזרינן אטו מזיד כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למקנסיה עכ"ל אלא אם תאמר דמיירי שנאכל ע"י עובד כוכבים וזה אינו במשמע בתשובה שם ע"ש:

אחד מהם כו'. והרמב"ם פ"ז מהל' עבודת כוכבים דין י' הצריך שיפלו שנים בדבר דלא מינכרא נפילתם כגון תאנה וטבעת אבל חבית וכה"ג דמינכר נפילתה מודה דסגי בנפילת אחת מהם כמ"ש ר"פ ט"ו מה' תרומות וכן פי' הכ"מ פ"ז מה' עבודת כוכבים וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף קי"ז ע"ב דהא דאמרינן בש"ס אנא נמי תרתי קאמינא ר"ל שיפלו שנים וכ"כ הב"י בסי' ק"מ שהרמב"ם פי' כן והביא דבריו בש"ע שם:

או נפל מעצמו לים. אפילו אחר שנודע התערובות או הפילה שוגג קודם שנודע התערובות וכמו שנתבאר בס"ק ל"ט ונראה דהיינו דוקא נאכל או נפל אחד מהם קודם שפירש מהן אבל אם פירש מהן לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא (כיון) [אף] דנאסר הוא וגם התערובות כיון שהנפרש הוא בעין א"כ כשנפל אח"כ לים לא מן התערובות הוא נפרש שנאמר הך דנפל דאיסור נפל אלא עמד בפני עצמו והלכך התערובות נשאר באיסורו:

לים. דסתמו אבוד וה"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכה"ג אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר כ"כ בכ"מ פ"ז מה' עבודת כוכבים דין י':

בענין שנאבד מן העולם. אבל כל שישנו בעולם ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה י"ל איסורא ברוב איתא הרשב"א:

שנאבד. אבל נחתך או נתרסק נתבאר דינו בסימן ק"א ס"ז וע"ש:

שאנו תולין כו'. הטעם לכל אלו מפני שכבר נתבטל מן התורה ברוב הרשב"א:

דממה נפשך איכא חדא דהיתרא. ואמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא כ"כ רש"י בזבחים ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש דאל"כ ליכא למימר מדחבריה לאו דאיסורא כו' דלמא בחד דהוה המיעוט אמרינן לאו דאיסורא אלא איסורא ברובא דהיינו בשנים איתא ודוק וכן מוכח מתוך דברי מהרש"ל פג"ה סי' נ"ה ע"ש:

אסור לאדם א'. ואע"ג דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאכלה לאדם אחד לעיל ר"ס ק"ט שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור כ"כ הרא"ש פג"ה ומביאו ב"י סי' ק"ט:

לאדם א' כו' ואפילו שני בני אדם כו'. נמשך למ"ש ב"י לדעת הטור אבל אינו מוכרח כמ"ש בפרישה סעיף כ"ה וע"ש וגם פשטא דמילתא דהתו' והרא"ש משמע דבשנים שנים מותר לאכלן לאדם אחד רק שלא יאכל כולן כאחד ומשני בני אדם לא הזכירו דבר אכן לקמן סימן ק"מ כתב הט"ו דאסור לאדם אחד ליהנות מכולן וכתב הפרישה דאפשר שאני עבודת כוכבי' דחמירא ויותר נראה דהתם מיירי שלא יהנה מהן מכולן כאחד:

ונפל אחד כולן אסורים כו'. לטעמיה אזיל שכתב בספרו ב"י שכן הוא גירסת רש"י ותוס' והרמב"ם אבל לא שת לבו לעיין היטב בתוס' ופוסקים שאף ע"פ שהם גורסים כגי' הרמב"ם מרבוא ומשלש למקום אחר מותרים הא כתבו התוספות שם (בזבחים דף ע"ד ע"א) אמאי דאמרינן בש"ס כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות ופירש אחד מהן לרבוא ומרבוא לרבוא מותרין וז"ל לא אצטריך מרבוא לרבוא אלא למימר דמאן דאסר אסר בכולהו וכדפי' לעיל א"נ משום דיש חילוק בין רבוא ראשון לרבוא שני דרבוא ראשון אי מתהני מכולן בבת א' אסור דקמתהני בחד ספיקא כיון דבבת אחת מתהני אבל רבוא שני אפילו נהנה מכולן בבת אחת ספק ספיקא הוא ושרי וכן מרבוא לג' ומג' למקום אחר אסור ליהנות מג' הראשון בבת אחת ומן השנים שרו מה"ט דפריש עכ"ל וכ"כ הרא"ש פרק ג"ה (סי' ל"ז) ומביאו ב"י בסי' קצ"ט בשם ר"י וכן הוא בתשובת הרשב"א בסי' תש"ל בשם מהר"ם מרוטנבורק ממש כדברי התוספות הנ"ל וכן פסקו כל הפוסקים דתערובות השני מותר הלא המה התוס' בדוכתי טובי והרא"ש ומהר"מ הנ"ל והרשב"א והטור והר"ן בפרק כל הצלמים במתני' דנטל הימנה עצים והנ"י פרק הערל וכ"כ הסה"ת וסמ"ג לאוין קמ"א דף כ"ב ע"ד והאגודה רפ"ק דביצה סי' ו' והמרדכי ס"פ כל הצלמים והגהת ש"ד סי' מ"ה וכ"פ האו"ה כלל כ"ז דין י"א (דלא כהרב בד"מ ובת"ח עיין מ"ש בזה בשם או"ה) וכ"פ מהרש"ל פג"ה סימן נ"ה וכ"פ העט"ז וכתבו האו"ה ומהרש"ל והעט"ז דאסור לאכלן כולן בבת אחת ופשוט הוא דאם אוכל כולן כאחד ליכא ס"ס וכן נתבאר בדברי התוס' ומהר"מ והרא"ש דלעיל) ונראה דגם רש"י מודה דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד ועיין לקמן ס"ק נ"ב הלכך נראה דבהפסד מרובה וכהאי גוונא ודאי שרי התערובות הב' כשאינו אוכלו כולו כאחד:

מהתערובות. היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי לדעת המחבר בס"ו אבל לדעת הפוסקים דאסרי פירש ממילא איירי הכא אפי' בפירש ממילא:

כולן אסורים כו'. כל הסעיף הוא ל' הרמב"ם פי"ו מהמ"א ד"י ובפ"ז מה' עבודת כוכבים כתב וז"ל ספק עבודת כוכבים אסור ספק ספיקא מותר כיצד כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שהעבודת כוכבים וכל משמשיה אוסרים בכל שהוא פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרים עכ"ל ובכ"מ שם האריך והבין שהם דברים סותרים זא"ז וע"פ זה כתב לקמן בש"ע סי' ק"מ גבי טבעת של עובד כוכבים דאסור בב' תערובות ואחד המיוחד מבני החבורה שלי האלוף מה"ר מרדכי אשכנז נר"ו תירץ דקשיא ליה להרמב"ם דבכולה סוגיא דזבחים (דף ע"ד ע"א) קאמר התם רב גבי כוס וטבעת של עבודת כוכבי' דהתערובות הב' מותר ובתר הכי בברייתא דרמוני בדן קאמר ר"ש בן יודא לרבוא אסורים מרבוא לג' ומג' למקום אחר מותרים ורב ע"כ אתי כר"ש כדאיתא התם בש"ס להדיא וניחא ליה דע"כ לא בעי ר"ש ג' תערובות אלא ברמוני בדן להתירה באכילה אבל בהנאה בב' תערובות שרי והלכך בכוס וטבעת של עבודת כוכבים בב' תערובות שרי וכן נ"ל ועי' ת"ח כלל ל"ח ד"ו ועוד דכבר כתבתי בס"ק מ"ט דרוב הפוסקים ראשונים והאחרונים מתירין אפילו באכילה בב' תערובות:

ומ"מ אין לאדם א' לאכול כו'. זה הוציא בד"מ ממ"ש הב"י וז"ל ומשמע מדברי רש"י דהא דשרינן כשנתערבו המועטים באחרים הוי מטעם ס"ס שאני אומר שמא האיסור לא היה בתוך אלו שנפלו לכאן ואת"ל היה זה שאני אוכל לא זהו האיסור ולפ"ז נראה שאין יכול לאכלן כולן כאחד דא"כ ליכא אלא חד ספיקא ואסור עכ"ל אבל באמת לא ירדתי לסוף דעת הרב דהא הב"י לא קאי אלא אמאי דפירש רש"י בדברי רב דהמעוטים שפירשו בתערובות ב' מותר מטעם ס"ס דבתערובות ב' ודאי ליכא ס"ס כשאוכלן כולן כאחד והיינו דכתב הב"י ומשמע מדברי רש"י דהא דשרינן בנתערבו המעוטים כו' ואי הוי קא אברייתא דג' תערובות הל"ל ומשמע מדברי רש"י דהא דשרי פירש א' מהן לרבוא ומרבוא לג' כו' ע"ש ודוק אבל התערובות הג' ודאי דמותר לאכלו כולו כא' דהא איכא שפיר ס"ס ספק אם היה האיסור בתערובות הב' ואת"ל היה שמא לא נפל לתערובות הג' וכ"כ התוס' בזבחים שם והרא"ש פג"ה להדיא והבאתים לעיל ס"ק מ"ט דהתערובות הג' מותר לאכלו כולו כא' מטעם ס"ס וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תש"ל בדין יבש ביבש למהר"ם מרוטנבורק וכ"כ האו"ה כלל כ"ו דין ט' דתערובות הג' אפילו ודאי איסור דאורייתא שנתערב מותרים כולם לאדם א' בבת א' וא"צ לזרוק א' מהן עכ"ל וכ"כ בספר אפי רברבי דף נ"א וכן דעת מהרש"ל פרק ג"ה סי' נ"ה וכן מוכח גם לרש"י לפי מה שנתבאר דהב"י לא קאי רק אב' תערובות אם כן אפילו התערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד ע"כ ודאי דהתערובות הג' מותר אפילו אוכלו כולו כאחד (ועיין שם עוד ברש"י ומה שכתבו התוס' שם ובקונטרס לא פירש כן צל"ע) דהא אפילו מניח התערובות הב' קצתן לצד זה וקצתן לצד זה מותר לאכול כולן כיון שאינו אוכלן כא' כ"ש התערובות הג' דלא יהא אם לא נתערב בתערובת הג' שרי כיון שאינו אוכלן כולן כא' כ"ש עתה שנתערב וזה ברור:

ודאי איסור. דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאורייתא כ"כ האו"ה כלל כ"ו דין ח' ודין י"א ופשוט הוא:

אבל ספק איסור כו'. כ"כ בד"מ ובת"ח כלל מ"ג דין ו' בשם או"ה דבודאי איסור נקטינן כהרמב"ם ובספק איסור נקטינן כהרשב"א עכ"ל ולפ"ז בספק איסור תערובות הב' אסור לאכלו כולו כא' כמו התערובות הג' בודאי איסור אבל באמת לא כתב האו"ה כן ואגב חורפיה לא עיין הרב שפיר באו"ה ואדרבא פסק שם האו"ה כר"י ורוב הפוסקים דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפילו בודאי איסור תורה וכן התערובות הג' מותר אפילו לאכלו כולו כאחד אפי' בודאי איסור וכן בספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' לאכלו כולו כאחד כל זה כתב האו"ה שם להדיא ולא הביא שם הרמב"ם אלא אגב גררא לומר דאף הרמב"ם דמצריך ג' תערובות מודה דספק איסור ושני תערובות הוי כג' תערובות ע"ש ותמצא כדברי וזה ברור:

י"א דדבר שיל"מ כו'. משמע אפילו התערובות הג' אסור בדשיל"מ וכן משמע באו"ה כלל כ"ז סוף דין ט' ובמרדכי ס"פ כל הצלמים איתא נמי דאין להתיר דשיל"מ בס"ס וקאי התם אב' תערובות ומשמע דה"ה בג' תערובות דחד טעמא הוא דהא משמע מדבריו שם דאף על גב דבעלמא ב' תערובות שרי בדשיל"מ אסור מאחר דיש לו היתר בלאו הכי א"כ ה"ה ג' תערובות וכ"כ בגליון או"ה שם סוף דין א' דכיון דדשיל"מ אינו ניתר בס"ס אין חילוק בין ב' תערובות לג'. מיהו קשה דבא"ח סימן תצ"ז ס"ד סתם הרב כדברי המחבר דספק מוכן בי"ט שני מותר משום דהוי ס"ס עכ"ל אע"ג דהוי דבר שיל"מ והוא מדברי הר"ן שכתב ברפ"ק דביצה דס"ס שרי אפילו בדשיל"מ ואפשר לומר דשאני התם וכדכתב הר"ן נמי שם כיון דאנן לא עבדינן י"ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמירינן טפי מנייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי ספק וה"ל ספק ספיקא עכ"ל והלכך אע"ג דבעלמא יש להחמיר מ"מ י"ט שני דאינו אלא מנהג אוקמוה אדינא א"נ סתם י"ט לצורך א"נ הוא והוא העיקר כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' סוף דין א' וז"ל ומה שכתבו בשם רבינו (ר"ל מהר"מ מרוטנבורק) דדבר שיל"מ אפילו ס"ס אסור היינו דוקא בתערובות דאע"ג דבעלמא מותר משום ס"ס בדשיל"מ החמירו חז"ל דלא בטיל ע"י תערובות אפי' באלף בס"ס דמאי נ"מ להתיר בביטול בלאו הכי יש לו היתר אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שהוא ישן ואת"ל שהוא חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ עכ"ל וספק מוכן בי"ט שני דמי ממש לספק חדש ואע"ג דהרב בת"ח סוף כלל ע"ד הביא דברי הר"ן וכתב עליו דבאו"ה כלל כ"ו כתב דהמנהג לאסור ס"ס אפילו בדשיל"מ עכ"ל היינו משום דהאו"ה שם אוסר להדיא אפילו בס"ס גמור אבל מ"מ אפשר דדעת הרב כאן בהג"ה לחלק כהרא"ש וכדפי' והשתא ניחא הא דכתב הרב לקמן סי' רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס והוא מדברי הרא"ש הנ"ל מיהו בלאו הכי י"ל דלקמן ודאי לצורך הוא:

אין להתיר מכח ס"ס. ולפ"ז נראה דכ"ש דאין להתיר בדשיל"מ נפל א' מהן לים והמדבר שכתב בס"ז דגם בדשיל"מ מותר כשנפל א' מהן לים היינו לפי שהביא בספרו ב"י כן בשם הרשב"א והרשב"א כ"כ נמי בב' תערובות דאפילו דשיל"מ מותר וא"כ דעת המחבר כאן דגם דשיל"מ מותר (וכן העט"ז העתיק בס"ז דברי המחבר והשמיט כאן דברי הרב אלמא דס"ל דכיון דנפל מותר כ"ש ג' תערובות מ"מ לא כוון יפה דה"ל לכתוב סברת הרב להחמיר גם בנפל וכל זה גרם לו שלא ידע מהיכן הוציא הרב דבריו וגם כבר הבאתי בס"ק שלפני זה גדולי הפוסקים דסוברים כן) אבל הרב דאסר בג' תערובות דשיל"מ כ"ש דאסר בנפל א' מהן לים ופשוט הוא והא דלא הניח כן הרב בס"ז היינו משום שסמך עצמו אמ"ש כאן וע"ל סי' ק"ב מדיני דשיל"מ:

מכח ס"ס וטוב להחמיר כו'. וצ"ע אם יש להקל בזה שלא במקום הפסד מרובה כיון דגדולי הפוסקים סוברים כן וכמ"ש בס"ק נ"ה:

אם לא לצורך. דוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן ויש בו ספק אע"ג דבעלמא אמרינן ספק דרבנן לקולא בדשיל"מ לא אמרינן הכי לכ"ע כדמוכח בהדיא בש"ס רפ"ק דביצה דף ד' ע"א וכ"כ הרשב"א בת"ה ריש דף קי"ו:

אם הוא מדברים המתבטלים. אבל אם הוא מדברים החשובים אינם מתבטלים אפילו באלף דל"ד לב' תערובות מהנך טעמי דיתבאר:

שכיון שהספק הראשון היה בגופו כו'. כלו' דל"ד לב' תערובות דהתערובות הב' מותר מטעם ס"ס וכמ"ש בס"ק מ"ט דהתם הספק הראשון לא היה בגופו רק בתערובות משא"כ כאן דהספק הראשון היה בגופו וכ"כ הטור והרשב"א ושאר פוסקים אבל קשה דהטור והרשב"א ופוסקים לא הוצרכו לחילוק זה אלא לשיטתם דס"ל דהתערובות השני מותר אבל המחבר דס"ל בס"ח דהתערובות הב' אסור א"כ אפילו לא היה הספק הראשון בגופו אסור ס"ס שנתערב דלא יהא אלא ב' תערובות וא"כ ל"ל להמחבר לטעמא דכיון שהספק הראשון היה בגופו כו' וגם ל"ל לכתוב כלל האי דינא דספק טרפה שנתערב באחרים דמהיכי תיתי נימא דעדיף מב' תערובות דהא כל הפוסקים סוברים דעכ"פ לא עדיף מב' תערובות וכן קשה על הרב ל"ל כלל טעמא דספק הראשון אסור מדאורייתא וא"א לומר דהמחבר והרב אתו לאשמועינן דאפילו ספק טרפה שנתערב בשני תערובות התערובות השני אסור דל"ד לג' תערובות דהתערובות הג' מותר דהכא הספק הראשון הוא בגופו ומדאורייתא דהתערובות הב' ודאי דהכא מישרי שרי דהוי שפיר ספק ספיקא שהספק הראשון אינו בגופו ואינו אסור מה"ת כמו שיתבאר לקמן ס"ק ס"ג סוף דין ד' וכ"כ הרב ס"ח דבספק איסור התערובות הב' שרי וצ"ע:

וי"א הטעם כו'. ונ"מ דאילו לטעם המחבר אפילו היה הספק הא' מדרבנן כיון שהיה בגופו אינו בטל בתערובות ולטעם הרב בטל ונפקא מיניה אם נתחלפה גבינה שאינה ידוע אם היא גבינת ישראל או גבינת העובד כוכבים דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולחומרא וכדלקמן ס"ק ס"ג דין י"ח להמחבר אינה בטלה בתערובות אף שהספק הראשון הוא מדרבנן כיון שהוא בגופו ולהרב בהג"ה בטל כדלקמן ס"ק ס"ג בדין י"ז כיון שהספק הראשון אינו מה"ת א"כ ה"ל ספק ספיקא ואפשר לומר דאף המחבר לא קאמר אלא היכא דהספק הראשון שהיה בגופו אסור מה"ת והרב בהג"ה מחמיר אפילו לא היה הספק הראשון בגופו כיון שהוא מן התורה לא הוה ס"ס או אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולא בא הרב אלא להוסיף דבספק ספיקא אם יש כאן איסור כלל מותר אפילו בגופו של איסור ועי' בתשו' ן' לב ח"ג סי' ק':

דיני ספק ספיקא
א) לא מיקרי ספק ספיקא. אפי' לא נודע ספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח"כ נודע ספק טריפות בתרנגולת ונודע שביצה אחת היא ממנה שהטילה אחר שאירע לה הספק טריפות וכן כל כיוצא בזה אע"ג שלא נודע שום ספק איסור רק עד אחר שנתערב וא"כ שני הספיקות נודעו יחד ובאין כאחת מ"מ כיון שהספק הראשון אסור מן התורה לא הוי ספק ספיקא. כך העלה בד"מ ס"ס נ"ז ובת"ח כלל מ"ג דין ז' והשיג אב"י בס"ס נ"ז בשם מ"כ דמתיר בלא נודע הספק הראשון קודם שנתערב משום ס"ס והיינו דמסיים כאן בהג"ה אבל אם היה ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות יחד כו' אלמא דברישא אפי' נודעו ב' הספיקות יחד לא הוה ס"ס וכן משמע מדברי הפוסקים דלא כתשובת משאת בנימן סי' ל"ז שהשיג על הרב בזה ועיקר יסודו שממקום שהוציא הרב דין זה מהאו"ה כלל כ"ו לא נראה כן אלא שבהגהות או"ה מבואר כן ויותר יש לנו לסמוך על הרב בעל או"ה דרב מובהק וגדול היה משנסמוך על דברי ההג"ה עכ"ל והא ליתא דבאו"ה גופא משמע טובי זימני דאפי' לא נודע אסור דכתב טעמא במסקנתו דאין הב' ספיקות מענין אחד דהספק הראשון היה מחמת עצמו שמא אינה טריפה וכשנתערבו אז בא הספק השני מטעם תערובות ועוד דאין הב' ספיקות בגוף אחד את"ל טרפה שמא אין זאת והיינו שני גופין אבל היכא דהוי הב' ספיקות בגוף אחד כגון בספק תחתיו וכן באיש ואשה שעשו צרכיהם (בנדה דף נ"ט ע"ב ונתבאר לקמן סי' קצ"א סעיף קטן ו') בספל אחד דיש בדם גופא ס"ס שמא אינו מן האשה ואת"ל מן האשה שמא מפרוזדור עד כאן לשונו אם כן לשני הטעמים האלו ודאי אפילו לא נודע מכל מקום אין הספיקות מענין אחד או מגוף אחד ועוד דהא כתב דל"ד לספק תחתיו ולאיש ואשה שעשו צרכיהם והתם ודאי לא נודע והכי משמע למעיין באו"ה בדוכתי טובא דלא מחלק בין נודע או לא והגהת או"ה הם רק פירוש לדברי או"ה וזה ברור:

ב) כתב האו"ה שם דין ד' וז"ל אפילו ביצה שנמצאת בקליפתה בתרנגול' שאירע לה טרפות בקרוב הוי ספיקא דאורייתא דשמא בשעה שנטרפה היתה בלא קליפה והוי ירך האם ונתגדלה באיסור ואם נתערבה אינה בטלה אפילו באלף ואין להפרידה ג"כ ולהתיר כל אחד מהן מטעם ס"ס שמא היתה הקליפה קודם שנטרפה ואת"ל לא הוה קודם שמא אין זאת הביצה הואיל והספק הראשון הוי דאורייתא ואין הספיקות מענין א' ובגוף א' ואפי' בתרנגולת שנולד בהספק טריפות אין להתיר הביצה שהטילה או שנמצא בה מטעם ס"ס ספק אין טרפה ואת"ל שהיא טרפה שמא בשעה שנטרפה היתה הביצה בקליפתה דגבי ביצה עצמה הב' ספיקות מב' גופות וגם אין הב' ספיקות מענין אחד וגם התרנגולת היתה בחזקת טרפות בשעה שהטילה או שנמצא בה הביצה (כלו' ול"ד לגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצאת טרפה דאמרי' השתא הוא דנטרפה לעיל סי' פ"א סעיף ב' דהתם לא היתה הבהמה בחזקת טרפות בשעה שנחלבה משא"כ הכא וכ"כ האו"ה כלל מ"ט דין ב' גבי גבינות שנעשו מבהמה טרפה דאמרינן השתא הוא דנטרפה וז"ל והשיב מהר"מ וריב"ק דבבהמה ליכא למימר טריף ואתאי טריף ואתאי כמו גבי מקוה וגם אינו דומה לביצים דספק טרפה דהתם היה העוף בחזקת ספק בשעה שהטילה ע"כ עכ"ל האו"ה):

ג) והלכך אף אם נתערבה אח"כ באלף כולן אסורות מאחר שלא היה חשוב בה קודם אלא ספק אחד ונמצא שאין חילוק והיתר מצד תערובות בדבר שאין מתבטל דאם יש בו מתחלה ס"ס גמורים אף בלא תערובות מותר כדאיתא לקמן ואם לא היה בו ס"ס אף אם נתערב באלף כולן אסורות:

ד) ודוקא שהביצה היה בודאי מספק טרפה (כדעיל) או שיש בה ספק אם היא מודאי טרפה (ויש ג"כ ספק אם היתה בקליפתה קודם שנטרפה) או לאו כגון ביצה שנמצאת בחצר שאין בה כ"א ב' תרנגולים א' כשרה וא' טרפה אבל אם יש בתרנגולת רק ספק טריפות הביצה מותרת אפילו בלתי תערובות כלל מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טרפה ואע"ג דלא נתערב אלא חד בחד (כלומר התרנגולת נתערב חד בחד אבל אי לא נתערבו מתחלה התרנגולים חד בחד רק כל א' ניכרת עדיין בפני עצמה א"כ הוי הספק הראשון אסור מן התורה דהיאך תאמר אח"כ ואת"ל הימנה שמא אינה טרפה והלא כבר אסרתה מן התורה מן הספק ודוק) מ"מ לא הוי בספק ראשון ספיקא דאורייתא כדלקמן דהא אין בתרנגולת טרפה ודאית והוי הב' ספיקות בענין א' וגוף א' ובאין כאחת עכ"ל ומשמע דבדין זה האחרון שרי אפילו ידוע שהיתה בלא קליפתה בשעה שנולד בה ספק טרפות משום האי ס"ס דשמא לא הטילה ואין הביצה ממנה ואת"ל ממנה שמא אינה טרפה ול"ד לספק ביצת טרפה שנתערבה דכולן אסורות ולא שרי מטעם ס"ס דאין הספיקות הוי מענין א' ובגוף א' דהתם א"א להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש בתערובות זו ספק טרפה וע"כ צריך אתה להתחיל ולומר שמא אינה טרפה וא"כ התחלת בספק הראשון שאסור מן התורה וכן כשאתה אומר אח"כ את"ל טרפה שמא אינה זאת א"כ בספק השני אתה מיקל ואומר שמא אינה זאת והיינו ב' גופים וב' ענינים משא"כ כאן דהתחלה היא שלא ידענו מהיכן נולדה הביצה זו וא"כ אתה מתחיל לומר שמא מן הכשרה היא ואין כאן ספק איסור כלל וכשאתה רוצה אח"כ להחמיר ולומר שמא מטרפה היא א"כ בגוף הזו שאתה באת לדון להחמיר אני אומר שמא אינה טרפה וליכא למימר דהרי כבר אסרתה מן הספק והוי הספק הראשון מן התורה דהא נתערב חד בחד ולא הוי הספק הראשון מן התורה וא"כ אף דהספיקות הם מב' ענינים וב' גופים מ"מ הם ממש מגוף א' ומענין א' שהספק הראשון הוא שמא ביצה זו מכשרה היא ואין כאן איסור כלל אלא דכשאתה בא להחמיר ולדון שמא מטרפה היא ואתה עושה ב' גופים וב' ענינים להחמיר אני אומר שמא אינה טרפה בגוף ובענין שאתה באת עליו לדון ולהחמיר ודמי ממש לספק שמא אינו מן האשה ואת"ל מן האשה שמא מפרוזדור דאע"ג דהתם נמי הספיקות הם שני ענינים וב' גופים הוי ממש מענין א' ובגוף א' כמ"ש האו"ה והבאתיו לעיל בדין א' אלא ודאי היינו מטעמא דודאי לא תתחיל לומר שמא מן המקור דהא עדיין אינו ידוע מהיכן הדם בא כלל וא"כ הספק הראשון הוא שאתה מתחיל לידע מהיכן הדם וא"כ מתחלה אני אומר שמא מן האיש ואין כאן איסור כלל ולא הוי הספק הראשון אסור מן התורה וכשאתה באת להחמי' ולדון בשני גופים וב' ענינים לומר שהוא מן האשה אני אומר לך בגוף זה שאתה דן בו דהיינו באשה שמא מן הפרוזדור. ומצאתי כתוב בכתיבת יד הרב ר"מ איסרל"ס בגליון או"ה אהך דנמצאת ביצה בחצר ולא נודע אי מכשרה או מספק טרפה וז"ל מ"מ לא הוי בספק ראשון ספק דאורייתא כו' כי לא נולד הספק הראשון מיד רק עם הב' משא"כ אם היה האיסור בספק א' לבד דאז מיקרי ספק איסור דאורייתא כמו שאמר ריש תשו' זו עכ"ל ביאור דבריו כמ"ש:
והלכך לא חשיב נמי ס"ס תרנגולת שנולד בה ספק טריפות בקרוב כשהטילה ביצה ואינו ידוע אם נגמרה הביצה קודם לכן או לא משום דכשאתה מתחיל לומר ספק טרפה ספק אין טרפה הרי אתה מתחיל בספק שהוא איסור דאורייתא וכשאני אומר את"ל טרפה הרי עדיין לא עשיתי ב' גופים וב' ענינים וכשאתה אומר אח"כ שמא נגמרה קודם לכן אתה בודה ספק אחר להקל בב' גופים וב' ענינים וכן אפי' תתחיל לומר את"ל לא נגמרה קודם לכן שמא אינה טרפה אתה עושה להקל ב' גופים וב' ענינים דמתחלה דנת בביצה עצמה ועתה באת לדון ולהקל בתרנגולת היינו שני גופים ומתחלה דנת שמא נגמרה קודם לכן ועתה באת לדון ולהקל שמא אינה טרפה היינו ב' ענינים:
וכן בנמצא ביצה אחת ואינו ידוע אם היא מודאי טרפה או מכשרה אע"ג דנתערבו התרנגולת חד בחד הוי הספק הראשון אסור מן התורה כיון דיש בתרנגולת איסור ודאי א"כ לא תוכל לומר שמא מכשרה דהוי הספק הראשון אסור מן התורה ואם אתה רוצה להתחיל ולומר שמא נגמרה קודם לכן א"כ מכ"ש התחלתה בספק הראשון שאסור מן התורה וגם כשתאמר אח"כ את"ל נגמרה אח"כ שמא אינה מטרפה אלא מכשרה הרי אתה עושה להקל ב' גופים וב' ענינים וגם הרי כבר אמרת שמא נגמרה אח"כ א"כ הודית שבא מטרפה ואיך תחזור ותאמר לא הימנה והשתא ניחא נמי הא דספק טרפה שנתערבה באלף כולן אסורות אפי' לאכלן א' א' והתערובות הב' מותר אפי' כולו כאחד כמו שנתבאר לעיל ס"ק נ"ה דמה לי התערובות הראשון ב' ב' או התערובות הב' כולו כא' הא הכא והכא איכא ס"ס ותו דבודאי התערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד מטעם שמא זו שאני אוכל לא זו היא שנפלה לכאן הא מתחיל בב' גופים אלא ודאי בתערובות הראשון לא תוכל לומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש כאן ספק טרפות ולא תוכל להתחיל ולומר שמא אינה זאת דהרי בתחלה צריך אתה לומר מה ריעותא איכא בזאת גופו שאתה באת לדון עליה ועוד דכשתתחיל לומר שמא אינה זאת כ"ש הריעות להתחיל בב' גופים וא"כ ע"כ צריך אתה להתחיל שמא אינה טרפה וא"כ התחלת בספק הראשון שאסור מן התורה וגם כשתאמר אח"כ את"ל טרפה שמא אינה זאת הרי אתה עושה ב' גופים וב' ענינים להקל אבל התערובות הב' אני מתחיל לומר שמא אין כאן איסור כלל בתערובות זה א"כ התחלת בספק הראשון שהוא מותר מן התורה וכשאתה רוצה להחמיר ולומר שמא האיסור שהיה בגוף הראשון נפל לכאן א"כ אתה עושה להחמיר ב' גופים וב' ענינים אני אומר בגוף ובענין זה שאתה באת לומר שהוא כאן שמא אינה טרפה:

ה) והלכך כתב בהגהת שבסוף ספר או"ה בכלל כ"ו דין ד' וז"ל ב' תרנגולים כו' או שמא ודאי כל אחת מטילה כמו חברתה ואין כאן ספיקא אלא שי"ל בכל א' מהביצים שמא אינה הימנה ואת"ל הימנה שמא אינה טרפה וא"כ לא הוי הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' עכ"ל ר"ל דכמו דקאמר דב' תרנגולים אחד ודאי טרפה כו' לא הוי ס"ס ה"ה באחד ספק טרפה ונתערבו חד בחד וא' מטילה כמו חברתה ויש כאן ב' ביצים ואין ידוע איזה מהן מן הכשרה או מן הטרפה לא הוי ס"ס דהא בודאי א' מהב' ביצים אלו יש בה ספק איסור וא"כ לא תוכל להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש כאן ספק איסור וא"כ צריך אתם להתחיל שמא אינה טרפה וא"כ הספק הראשון שהתחלת בו הוא אסור מן התורה וכן כשתאמר אח"כ את"ל טרפה שמא אין זאת הימנה א"כ אתה מיקל בשני גופים וב' ענינים ואם תתחיל לומר על כל ביצה שמא אין זאת מהטרפה א"כ כ"ש שהספק הראשון הוא בשני גופים:

ו) וממה שכתב האו"ה לעיל דאם יש בחצר ב' תרנגולים אחד ספק טרפה וא' כשרה הביצה מותרת מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טרפה דהוי הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' ובאין כאחד עכ"ל נראה מבואר דאפילו נודע מתחלה הספק טרפות בתרנגול' מותרת הביצה דמה בכך שנודע בה הספק טרפות הרי אין אתה דן על התרנגולת אלא על הביצה ובביצה לא נולד ספק טרפות מעולם רק שאח"כ נולד הספק הראשון עם הב' וכמ"ש לעיל דין ד' בשם הרב רמ"א ועוד שהרי לא חילק האו"ה כלל בכאן בין נודע ללא נודע ח"כ משמע דאיירי בכל ענין ועוד דהא קאמר והוי הב' ספיקות בענין אחד ובגוף אחד ובאין כאחד ואם איתא הל"ל דהיינו דווקא בלא נודע אבל בנודע אין באין כאחד אלא מדקאמר סתמא והוי באין כאחד משמע דלעולם הוי באין כאחד מטעמא דפרישית:

ז) ויצא לנו הדין דאם יש כאן חתיכה אחת ויש בה ספק אם היא של כשרה או אם היא של ספק טרפה כגון שיש כאן ב' חנויות אחת יש בה כשרה ואחת יש בה ספק טרפה ונתערבו החנויות שאינו ידוע באיזה מהן יש ספק טרפה אע"פ שנודע מתחלה הספק טרפות מ"מ הרי אנחנו באנו לדון על החתיכה אם היא מכשרה ואין כאן איסור כלל ואת"ל מהחנות האחרת שמא אינה טרפה א"כ הוי ס"ס גמור בגוף אחד ובענין אחד ובאין כאחת שהרי לא נולד הספק הראשון רק עם השני וכן הוכחתי לקמן בדין י"ח מדברי או"ה ריש כלל מ"ז בשם ר' שמואל:

ח) אבל אם יש כאן לפנינו שתי חתיכות אחת מכשרה ואחת מספק טרפה כיון שאין להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל שהרי ודאי אחד מהן ספק טרפה א"כ שתיהן אסורות דליכא ספק ספיקא:

ט) ונראה דאפילו נאבד אחד מהן למקום אחר אין להתיר מכח ס"ס לומר שמא אין כאן איסור כלל כו' דהרי היה בודאי כאן ספק איסור וא"כ ע"כ צריך אתה להתחיל ולומר שמא אין זה הספק איסור והספק איסור נאבד א"כ אתה מתחיל בשני גופים וכן כשתאמר אח"כ את"ל זו היא שמא אינה טרפה אתה עושה ב' ענינים להקל ונראה דאפילו נאבד אחד מהן מן העולם לגמרי לא מהני בכה"ג דאף ע"ג דהיכא דנתערב דבר חשוב חד בתרי ונפל אחד מהן לים או נאבד מן העולם הותרו כל השאר כדלעיל סעיף ז' הא אמרינן התם טעמא דמן התורה כבר נתבטל ברוב ורבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל הם אמרו והם אמרו שאם נאבד אחד מהן תולין להקל מה שאין כן הכא:

י) כתב האגור כזית ספק חלב שנתערב בין ב' שעורי כזית של היתר ואינו ניכר ואח"כ נפל אחד מאלו לתוך קדרה של בשר ואין בקדרה שיעור לבטל כזית שנפל (משמע אע"פ שאין שיעור לבטל גם מן התורה כגון שאין בקדרה רוב או שנפל לקדרה שאינו מינו) מותר מטעם ס"ס שמא הכזית הראשון שנתערב היה שומן ואת"ל היה חלב שמא לא זו שנפלה לקדרה וזה הספק הראשון מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל עכ"ל ובאמת דברים אלו נכונים הם דהא תוכל להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל ואת"ל יש כאן איסור דהיינו שזו היא שנפלה לב' שעורי כזית א"כ אתה עושה להחמיר ב' גופים אומר לך שמא אינה חלב אך קשה דהא כתב האו"ה כלל כ"ו דין י"א דספק טריפה שנתערב באלף ואח"כ חזר א' מן התערובות ונתערב ברוב דוקא מותר אבל אם חזר ונתערב חד בחד וכל שכן כשפירש ועומד בפני עצמו אסור והכי משמע מדברי הפוסקים גבי ספק דרוסה שנתערב דספק איסור שנתערב ברוב ופירש א' מהן אסור:
ונראה דס"ל דכיון דתערובות הראשון היה כל א' מהן אסור משום דבודאי יש כאן ספק איסור א"כ ה"ה כשעומד בפני עצמו דכיון דידוע שזה פירש מן התערובות דינו כתערובות עצמו דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ולא שרינן משום ס"ס ואפילו נתערב חד בחד מ"מ כל שאין רוב ה"ל כידוע שזה פירש מן התערובות והלכך כל שנתערב אח"כ בעינן רוב דדבר יבש אינו בטל פחות מרוב אבל אם נפל אח"כ לקדרה הקדרה מותרת דהרי אין אנו דנין על החתיכה עצמה רק על הקדרה כן נ"ל להשוות דברי הפוסקים להדדי וכה"ג מחלק האו"ה כלל מ"ז דין ז' גבי גבינה של עובד כוכבים דאע"פ שאינה בטל ברוב ביבש דהוי כודאי איסור בטל בתבשיל ברוב ע"ש:

יא) גרסינן פ"ק דכתובות (ריש דף ט') האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכה באשת כהן (שהאונס אסור בה) ואיבעית אימא באשת ישראל כגון דקביל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד (דליכא למימר שמא אינה תחתיו דאם כן היו בתוליה חוזרין כדתנן במסכת נדה פחות מכאן כנותן אצבע בעין):
וכתבו התוספת אהך דאב"א באשת ישראל כו' וז"ל וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (ד' ס"א ע"ב) וי"ל דשם אונס חד הוא עכ"ל וכ"כ ה"ה ריש פ"ג מהלכות איסורי ביאה בשם המפרשים דחדא ספיקא הוא דשם אונס חד הוא וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' ק"ל על מה ששאלוהו בסימן קכ"ט בב' שעירים שנולדו מעז אחת שהיתה חולבת וז"ל ועוד יבאר לי מר אם יש להתיר הב' בכורות מעז א' מטעם ס"ס שמא זה לא יצא ראשון ואת"ל דיצא ראשון שמא הלכה כמ"ד חלב פוטר אך קצת נ"ל דוחק בזו מ"ט דמ"ד חלב פוטר משום דרוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות וא"כ הכל שם חד ספיקא הוא שמא כבר בכרה וזה לא יצא ראשון ע"כ לשון השואל. והשיב מהרא"י וז"ל אפילו ליכא מאן דסבר חלב פוטר מ"מ ליכא מאן דפליג דספיקא הוא שמא ילדה כבר וא"כ איכא ס"ס שמא ילדה כבר ואלו גדיים שניהם פשוטים הם ואת"ל לא בכרה כבר איכא למימר אכל אחד זה אינו בכור ומ"ש דשם חד ספיקא הוא ליתא דודאי אם ילדה העז זכר ונקבה והוה מספקא לן איזו נפק תחלה כהאי עובדא אירע מקרוב קודם זה בוורמיז"א ושאלני מהר"ר משה על הדבר ור"ל גם הוא דשם חד ספיקא הוא והבאתי לו ראיות דחשיב שפיר ס"ס אפילו בכה"ג ואף לפי דבריו ל"ד לס"ס דידך דהתם הספק האחרון אינו מוסיף ומתיר כלום יותר מן הראשון וכן הראשון יותר מן האחרון דספיקא שמא ילדה כבר וכבר נפטר רחמה קודם שילדה עכשיו הני תאומים וספק האחרון נמי היינו מעין זה דשמא הנקבה ילדה תחלה ונפטר הרחם קודם לידת הזכר דבנקבה גופה אין נפקותא אבל בנדון דידן הספק הראשון מתיר טפי מן האחרון דאם ילדה כבר א"כ אלו התאומים שניהם פשוטים וכה"ג חשיב שפיר ס"ס דשני הספיקות אינם שם א' אמנם נראה דודאי לא מהני ס"ס כה"ג כדאיתא בהדיא בש"ד אהא דבא זאב בתוך העדר ודרס בהמה א' דכתב ר"י דאין להתיר מכח ס"ס שמא בשן דרס ואת"ל ביד שמא אינה זאת דכיון דספק הראשון דאורייתא אינו בטל ברוב כל שכן חד בחד ע"כ לשון מהרא"י משמע דבהא מודה מהרא"י דהיכא דשם אחד הוא לא הוה ס"ס:

יב) אלא דס"ל דבהך עובדא לאו שם א' היא כיון דהספק הראשון מתיר טפי וכן נמי באחד מהן נקבה ס"ל דלאו שם אחד הוא כיון דבספק הראשון אין שום אחד מהן בכור אע"ג דליכא נפקותא בנקבה מ"מ עתה לא יצא שום אחד מהן תחלה אבל ודאי היכא דשם א' הוא לגמרי סובר מהרא"י כהתו' ומפרשים הנ"ל דכתבו דלאו ס"ס הוא וכדבריהם מוכרח לומר בש"ס אלא דמהרא"י סובר דכיון דהספק הראשון מתיר טפי מן האחרון הוי ס"ס דלא הוי בכה"ג שם אחד. והשתא ניחא דלא תיקשי ממאי דקי"ל לקמן סי' קכ"ב סעיף ו' ז' סתם כלים אינן בני יומן וכתבו שם התו' והפוסקים הטעם משום דהוי ס"ס ספק נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין או שאין נותן טעם עכ"ל דקשיא לכאורה דהא שם אחד הוא דאפילו את"ל שלא נשתמשו בו היום לא שרי אלא משום דנותן טעם לפגם כדלקמן ריש סימן קכ"ב אלא ודאי היינו טעמא דהספק הראשון דהיינו שמא לא נשתמש בו היום אם כן אי הוה ידענו בודאי שלא נשתמש בו היום לעולם הוא נותן טעם לפגם בכל תבשיל שבעולם אבל ספק האחרון הוא שמא נשתמש בו בדבר שפוגם תבשיל זה או שאין נותן טעם בתבשיל זה ואם היה ידענו מה נשתמש בו אפשר דאע"ג דהיה פוגם תבשיל זה היה משביח תבשיל אחר אם כן הספק הראשון מתיר טפי מן האחרון ולא הוי שם אחד:

יג) כתב האגור ס"ס שלא תוכל להפכו לא הוה ס"ס הדמיון שחט ומצא הסכין פגום דאיכא ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל שלא נפגם במפרקת שמא במיעוט בתרא דסימן נפגם זה הס"ס לא תוכל להפוך ולומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אלא במיעוט קמא אם כן ודאי נבלה ולא תוכל לומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אימא בעצם נפגם דתרווייהו אין חשש איסור והכל אחד הוא א"ת בעצם נפגם או א"ת במיעוט בתרא נפגם ולכן לא תוכל לומר כך כי לא יקרא ס"ס ולכן לא תוכל להפכו והתו' מפרשים בהדיא כל ס"ס שאי אתה יכול להפכו לא הוי ס"ס אבל שכחתי המקום שפירשו כך התו' עכ"ל ופשוט הוא דזה לא הוי ס"ס דגרע טפי משם אונס חד הוא ועוד דהא מיד יש לומר שמא בעור נפגם א"כ הוי ספק א' ועיין לקמן בדין כ"ז:

יד) וכ"כ בתשובת מנחם עזריה סי' צ"ז מעשה בעוף אחד שנשבר העצם מן הארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופים את רובו ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה אם יש להתירו מכח ס"ס שמא לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ קודם שחיטה. תשובה כבר ידעת שאין מתירין שום איסור מכח ס"ס אלא בזמן שב' הספיקות מתהפכין וכאן אי אפשר להפכן א"כ אין זה אלא ספק א' עכ"ל ור"ל דליכא למימר את"ל יצא לחוץ שמא לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא שייך לפלוגי בין יצא לחוץ או לא וכיון שאמרת את"ל יצא לחוץ ע"כ קודם שחיטה הוא וכן כתבתי בסי' נ"ה ס"ק ד' לחד תירוצא לדעת הסמ"ק והגהמי"י והמרדכי ושאר פוסקים גבי אעיכול ניביה דלא הוי ס"ס בכה"ג כיון שאינו מתהפך וכ"כ בסוף ס' הליכות עולם וז"ל קבלתי ממורי החכם נר"ו שלא נקרא ס"ס אלא המתהפכת מב' צדדין כלומר איזה צד שתקח בראשונה משכחת לה ס"ס אבל אם אינה מתהפכת לא מיקרי ס"ס ואפשר דלחומרא דיינינן לה כדין ספיקא אח' והמשל כגון ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע ואת"ל שרץ ספק נגע או לא וכן כל כה"ג הוי ס"ס ואשר אינה מתהפכת כגון ספק נכנס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק נגע אבל להיפך ליכא ב' ספיקות שכשתקח הראשונה ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע לא תוכל לומר שוב ספק נכנס או לא וכן כל כה"ג לא הוי ס"ס וכן אומר בתשובת הריב"ש ז"ל בשם התוספות עכ"ל והוא בתשובת ריב"ש סי' קצ"ב בשם התוספות וכ"כ בתשובות ן' ל"ב ח"ג סוף ע"א דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס וכן הוא בכמה תשובות האחרונים וכ"כ בתשובת דברי ריבות סי' ש"י דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס אלא שדחק שם ממ"ש התו' פ"ק דחולין (דף י' סוף ע"ב) סכין איתראי פי' ואיכא ספיקא טובי ספק בעור נפגמה ספק בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנים כנגד הפגימה והוי כס"ס ותירץ שגם בזה יש להפך כו' ולי נראה שזה לא מיקרי מתהפך ודוק וכוונת התו' דאינו אלא כעין ס"ס וכמ"ש לקמן דין כ"ז וע"ש:
ויש להקשות דהא כתב הרשב"א בחדושיו פא"ט ריש דף מ"ד והב"י מביאו סימן נ"ז דבנמצא צפורן של ארי יושבת לו בגבו וספק אם נכנס הארי או לא מותר מטעם ס"ס ספק לא נכנס ואם תמצא לומר נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי הוא אלא בכותל נתחכך עכ"ל והשתא הא אינו מתהפך דליכא למימר את"ל מן הארי שמא אינו נכנס:

טו) ונראה לומר דשאני הכא גבי נשבר העצם דהב' ספיקות הם בגוף העצם אם כן כיון ששניהם בגוף אחד מאן לימא לן להתחיל שמא לאחר שחיטה כו' אימא לאידך גיסא שמא יצא לחוץ ולא תוכל שוב לומר כלל שמא לאחר שחיטה אבל הכא כשתרצה לומר שמא צפורן זה מיד הארי הוא א"כ תתפוס שבודאי נכנס וא"כ היאך תתפוס מתחלה בודאי נכנס וע"כ מתחלה צריך אתה לדון אם נכנס כלל או לא ואת"ל נכנס שמא לא דרס וצפורן זה מהכותל הוא ואף שלא תוכל להפכו מיקרי שפיר ס"ס כיון דהספק הראשון הוא שמא לא נכנס וכן צ"ל למאי דכתב הרשב"א דהא דקי"ל ספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס עכ"ל ומביאו ב"י שם. וכה"ג כתב נמי הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י בסי' פ"ד ופסקו בש"ע שם סעיף ט' דאם עבר ובישל תוך י"ב חדש פירות בלא בדיקה מותר מטעם ס"ס ספק אין שם תולע ואת"ל היה שמא נמוח עכ"ל והבאתיו בסי' פ"ד ס"ק כ"ט והשתא הא ליכא למימר איפכא את"ל לא נמוח שמא אין שם תולע אלא ודאי כיון דמתחלה צריך אתה לדון אם יש איסור כלל א"צ להפכו והכי מוכח במרדכי סוף פרק כל הבשר ותשובות מיימוני הלכות מ"א סימן ח' דכתבו מתשו' רבינו שמשון על גבינות שיש בהם ספק אם העמידן בעור קיבת נבילה דמותרין מספק ספיקא דשמא לא העמידה בעור הקיבה ואת"ל העמיד שמא אין בו נותן טעם עכ"ל והשתא הא לא תוכל להפכו אלא ודאי כדפי' מיהו צ"ע מה שכתוב בהליכות עולם דספק נכנס ספק לא נכנס ואם תמצא לומר נכנס שמא לא נגע כו' לא הוי ס"ס ואולי הפוסקים חולקים עליו בזה או אפשר דבהליכות עולם מיירי בענין שאפשר שנגע אף אם לא נכנס ודוק:
שוב מצאתי בתשובת מנחם עזריה סי' קכ"ו בהדיא כדברי ונהניתי מאד וז"ל ואף על גב דאשכחן לקצת רבנן בתראי שסמכו להתיר בספק ספיקא אע"פ שאינו מתהפך מסתברא לן דהא והא איתא שכל שלא הוברר איזה ספק נולד ראשון ואנן מהדרינן אספיקי אז בהכרח בעינן שיתהפכו להקל בדבר דאי לא מאי חזית למפתח בהדין ספיקא דאידך גריר בתריה זיל לאידך גיסא ונפתח בחבריה דליתא לאחרינא בהדיה וה"ל חד ספיקא) ובכה"ג בדאוריית' אזלינן לחומרא אבל אי איתרמי מלתא דחד ספיקא איגלי לן ברישא בגופא דעובדא והדר בדקינן ואשכחן ביה ספיקא אחריני אע"פ שאינו מתהפך סמכינן עליה להקל בשל תורה דהכי אמור רבנן כל האסורין כשעת מציאתן ובפ' אלו טרפות גבי ריאה הסמוכה לדופן פי' הר"ן קולא דרב נחמן משום ס"ס כה"ג דוק ותשכח ומאן דניחא ליה לאורויי בדכוותה לקולא מבעי ליה למיקם עלה דמילתא שפיר כי היכי דלא ליגע בספק איסור דאוריית' עכ"ל הרי דבריו מבוארין כדפי' אלא שלא הביא ראיות ברורות וכבר הבאתי ת"ל ראיות ברורות דבכל כה"ג א"צ להתהפך מיהו קשה דהא בנשבר הגף ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה הוי ס"ס הא לא תוכל להפוך ולומר את"ל ניקבה הריאה שמא לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא שייך לחלק בין נקיבת הריאה או לא ויש ליישב דשאני התם כיון דאין השבירה פוסלת מצד עצמה אלא מצד הריאה א"כ איך תתחיל לומר שמא ניקבה הריאה כיון שאין ריעותא בריאה כלל ובע"כ מכח שבירת הגף אתה בא לדון על הריאה וא"כ מתחלה צריך אתה לדון על הגף אימת נשבר ודוק:
שוב ראיתי בספר שארית יוסף בפסקי מר שמואל דעתו ג"כ דכל ס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס אלא שהניח שם בקושי' הא דאמרי' רפ"ק דב"ק (דף י"א ע"א) דאי הוי מקצת שלי' בלא ולד לא הוי חיישינן לטומאה ופי' רש"י ותו' שם דהוי ס"ס והא האי ס"ס אינו מתהפך דהס"ס הוא אם באותו מקצת יצא מהולד או לא ואת"ל יצא שמא לא יצא רובו דאת"ל יצא רובו תו ליכא ספיק' כלל דהרי הוא כילוד וכן בפ' השולח אמרינן נמצאת ביד עובד כוכבים אמרי לה קורין בה ופירש"י דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו והא הכא אם באנו לומר דלשם עובד כוכבים כתבו תו ליכא ספיקא כלל עכ"ל גם אחיו מהר"ר יודא שם הסכים כן דס"ס שאינו מתהפך לא הוה ס"ס ולא השיב דבר על שני קושיות אלו ועוד הוסיף לחלוק אמ"ש המחבר לעיל סי' מ"ט ס"ד דבספק אם ניקב ע"י מחט או ע"י חולי כשר משום ס"ס ולפי מ"ש לעיל אין מכל זה קושי' כלל דבשלי' מתחלה צריך אתה לדון אם יש שם ולד כלל וכן בס"ת מתחלה צריך אתה לדון אם כתבו עובד כוכבים כלל וכן בניקב מתחלה צריך אתה לדון אם היה שם מחט כלל והדברים ברורים ומובנים מעצמן ודברי המחבר שרירן וקיימין גם הרב בר"ס נ"א ושאר אחרונים כתבו כדברי המחבר גם אחיו מר שמואל שם בהגהותיו הסכים להמחבר ע"ש:

טז) והיכא דיש כאן ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא שאסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן לקולא מותר זה נתבאר לעיל זימני טובא וגם באגור שהבאתי בדין י' נתבאר כן וכן כתב הסמ"ק סי' ר"ה ומביאו ב"י סי' פ"ג וכן כתב האו"ה כלל י"ג והרב בת"ח כלל כ' סוף דין ג' דציר דגים היכא דיש שמנונית אסור מן התורה ודגים מלוחים כמו הרינג"ש מותרים מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל ור"ל ומה"ת מיהת מותר מס"ס ואע"ג דמדרבנן אסור אף באין בהם שמנונית מ"מ ה"ל ספיקא דרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקול' וזה פשוט ועי' בא"ח סי' תל"ט ולעיל סי' ק"ד עוד דיני ס"ס:

יז) כתב הרב בת"ח כלל מ"ג דין ז' וז"ל כתב האו"ה כלל כ"ה דגבינות של עובד כוכבים אף על פי שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים מ"מ חשיב כגופו של איסור ודאי ואם נתערב אינו ניתר מטעם ס"ס לומר שמא לא נתערב בו דבר טמא ואת"ל נתערב שמא אינו זה שאוכל עכ"ל אבל שאר ספק איסור דרבנן שנתערב מותר דבדרבנן לא בעינן שיהיו ב' הספיקות מגופו וכ"כ באו"ה כלל כ"ה וכתב שם דמ"מ בעינן שנתערב ברוב אבל לא חד בחד מיהו אם יש לספק בחתיכה עצמה אם זו היא שיש בה ספק איסור דרבנן או לא אף בלא תערובות שרי דבספיק' לא גזרו עכ"ל ת"ח ודבריו צריכין ביאור כי הלשון מגומגם וגם הדינים אינם אמת לפי מה שמובן לכאורה מפשט דבריו כמו שיתבאר וז"ל האו"ה כלל כ"ה סוף דין י"ב מיהו בנמצא ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו שאיסורו רק מדרבנן ודאי אם נתערבה באחרות בטל ברוב אע"פ שהיא חה"ל מטעם ס"ס שמא אין זאת ואת"ל זאת שמא כשרה היא דבדרבנן א"צ שיהיו ב' הספיקות בגוף א' (ומשמע דאפי' נודע מותר כיון דא"צ שיהא הב' ספיקות בגוף א' גם בדוחק אפשר לומר דמשכחת להאי דינא בלא נודע מתחלה שהיתה אסורה מדרבנן דאי לא ידע מעיקרא השתא מנא ידע נ"ל) ומ"מ צריך ס"ס להתיר דהא דאמרינן ספק דרבנן לקולא היינו כגון ביצת נבילה וכה"ג אבל מה שיש בו חשש איסור דאוריית' אע"פ שמדאוריית' מותר מטעם רוב וכה"ג ואסרוהו חכמים מחמת המיעוט הוי כודאי איסור דהא אסרוהו מכח אותו ספק כדאית' לקמן גבי גבינות בלתי מסומן שנשארו ביד עובד כוכבים ואינו ניתר כי אם בספק שני ומיהו רובא דהיתירא מיהא צריך דאי לא נתערב אלא חד בחד בזה אין אומרים שכל אחד יש בו ס"ס דמאחר שהאיסור בודאי בתוכו בלתי רובא דהיתירא הוה ככולה איסורא ומיהו אם יש ספק בחתיכה עצמה אם זאת היא שנמצאת או לא ודאי אף בלא התערובות מותר משום דבספיקא לא גזרו עכ"ל:
וגם דברי האו"ה צריכין ביאור כי אינם מובנים לכאורה וגם הם נדפסים בטעות וה"פ ומיהו בנמצא ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו לא תימא כיון דאסור משום בשר שנתעלם מן העין דאיכא למיחש שמא נתחלף בנבלה יהא דינו כאיסור דרבנן שיש בו חשש איסור דאוריית' בגופו כגבינות דלקמן אלא איסורו רק מדרבנן מכח חומרא בעלמא (דבנמצא ביד עובד כוכבים ולקחו שלא בפנינו מחמת חומרא בעלמא אסרוהו והרבה אמוראים בש"ס מתירין וגם האוסר הוא מטעם חומרא בעלמא כמו שכתבו התוספות פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ה ע"א) ד"ה אמר רב ע"ש) וגרע אפילו מביצת נבלה וכה"ג שאיסורו מדרבנן דאינו בטל ברוב והיינו טעמא דביצת נבלה אסורה ודאי מדרבנן אטו דבר אחר אבל בנמצאת ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו אינו אסור מדרבנן אלא משום ספק ולכך אם נתערבה בטלה ברוב מטעם ס"ס והדר קאמר תו ומ"מ צריך ס"ס להתיר כלומר דל"ת כיון דחומרא בעלמא הוא א"כ היכא דיש צד היתר בלא"ה או הפסד מרובה וכה"ג או חד בחד נמי אלא צריך ס"ס להתיר והדר קאמר והא דאמרינן ספק דרבנן לקולא היינו כגון ביצת נבלה וכה"ג דאם נסתפק לנו אם היא ביצת נבלה או שחוטה הוה ספק דרבנן לקולא (כמו שכתב האו"ה שם דין ט"ו וז"ל ביצה שהיא ספק מנבלה ספק משחוטה מותרת אף בלא תערובות דספק דרבנן לקולא דבספק לא גזרו עכ"ל וכן נתבאר לעיל סימן פ"ו סעיף ג' ע"ש) והדר קאמר אבל מה שיש בו חשש איסור דאוריית' דהיינו שאסרוה רבנן לא מכח חומרא בעלמא אע"ג דמדינא שרי ורבנן אסרוה מכח דאיכא למיחש שמא יש בו חשש איסור דאוריית' בגופו אע"פ שמדאוריית' מותר מטעם רובא וכה"ג וחכמים אסרוהו מחמת המיעוט הוי כודאי איסור דאוריית' דהא אסרוה מכח אותו ספק כדאית' לקמן ריש כלל מ"ז גבי גבינות של ישראל שהניח בבית עובד כוכבים ואח"כ נתחלף ויש ספק אם היא הגבינה של ישראל או של עובד כוכבים אע"ג דבשאר איסור דרבנן כה"ג מותר בגבינות העובד כוכבים אסור דכיון שאסרו חכמים גבינות העובד כוכבים מחמת חשש איסור דאוריית' בגופו עשאוהו כודאי איסור דאורייתא ואינו ניתר בהאי ספיקא דהוחלפה כי אם בספק שני דהיינו שאותה הגבינה שאנו מסופקים בה אם הוחלפה או לא נתערבה אחר כך בתערובות דכל אחד מהתערובות מותר מטעם ס"ס אבל גבינות של עובד כוכבים ממש שנתערבו לא בטל בתערובות דליכא למימר כיון שחכמים אסרוהו מספק שמא יש בו דבר טמא ה"ל ס"ס דבדרבנן א"צ שיהיו הב' ספיקות מענין אחד ובגוף א' הא ליתא דכיון דאסרוהו חכמים מחמת שיש בו בגופו חשש איסור דאורייתא עשאוהו כודאי איסור דלא בטל והדר קאמר ומיהו בנמצא בשוק או לקחו עובד כוכבים שלא בפנינו רובא דהיתירא מיהו צריך כו' ומיהו אם יש ספק בחתיכה עצמה אם היא זאת שנמצאת בשוק או לא ודאי אף בלא תערובות מותר משום דבספק לא גזרו דלא גרע מאיסור דרבנן דביצת נבלה וכהאי גוונא זהו ביאור דברי האו"ה הנזכרים למעלה:

יח) וכ"כ האו"ה ריש כלל מ"ז גבינות של ישראל שהיו בבית עובד כוכבים וספק אם נחלפו בגבינות העובד כוכבים השיב מוהר"ר שמואל בר ברוך לאסור כולם מאחר שאין איסור עתה משום גילוי לבד אלא ודאי איסור יש בהן לכן יש להחמיר בספק חליפתן ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרים הכא מכח ס"ס ספק לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא הועמדו בעור קיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות העובדי כוכבים מחמת אותו ספק ודאי איסור הוא (ע"כ רצה לומר כודאי איסור דאוריית' הוא דאי ודאי איסור דרבנן מותר כשיש ספק אם היא זו או לא כמו ביצת נבלה וכמו שנתבאר לעיל וא"כ מוכח דחתיכה שיש בה ספק אם היא כשרה או מספק טריפה מותרת משום ס"ס וכמו שכתבתי למעלה בדין ו' דאל"כ לא הוצרך לומר דעשאוהו כודאי איסור דאוריית' והיה די אם אמר דעשאוהו כספק איסור דאוריית' ודו"ק ועיין לקמן סוף סימן קי"ח) והרי הוא כאילו ראינו להדיא שהועמדו בעור קיבת נבלה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות העובד כוכבים שאסרוהו חכמים וכשאינו יודע אז הוי רק ספק אחד ויצא מכלל ס"ס ע"י גזירה דידהו עכ"ל. ואם כן אין ניתר בס"ס עד שיהא בו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרוהו חכמים עליו והא דאיסור דרבנן ניתר בספק אחד דספיקא דרבנן לקולא משום דבספיקא לא גזרו היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו רק מדרבנן שגזרוהו אטו דבר אחר בלתי חששת איסור בגופו כגון ביצת נבלה וציר דגים טמאים ובישולי עובד כוכבים ונולד ומוקצה וכה"ג אבל בגבינה של עובד כוכבים וכה"ג שאפילו בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי ובשביל הספק אין כאן אלא ספק אחד וכדפרישית עד כאן לשון האו"ה שם ומזה תראה ותבין שמה שפרשתי בדבריו שבכלל כ"ה הוא ברור ואמת:

יט) ועתה נבוא לבאר דברי הרב בת"ח הנ"ל ע"פ מה שפרשתי דברי האו"ה וה"פ גבינות של עובד כוכבים כו' חשיב כגופו של איסור ודאי ואינו בטל והדר קאמר אבל שאר ספק איסור דרבנן כו' ר"ל שאסרוהו חכמים מחמת ספק כגון בשר שנתעלם מן העין דאסרוהו חכמים מחמת ספק שנתחלף בנבלה כיון דחומרא בעלמא היא גרע משאר איסור דרבנן שגזרו בו אטו דבר אחר ובטל ברוב והדר קאמר מיהו אם יש לספק בחתיכה עצמה אם זו היא שנתעלם מן העין שיש בה ספק איסור דרבנן או לא אף בלא תערובות שריא וה"ה דה"מ למימר אם יש ספק אם זו היא החתיכה שיש בה ודאי איסור דרבנן שגזרוהו אטו דבר אחר כגון ביצה שספק אם היא מנבלה או משחוטה דמותר בלא תערובות וכמו שנתבאר וכמ"ש בת"ח כלל ע"א דין שני וכ"כ בד"מ ס"ס צ"ז על מה שהביא הב"י בסי' נ"ז בשם מ"כ שהקשה אמאי דאסר ר"י ספק דרוסה שנתערבה בתערובות כל התערובות דאמאי אין התערובות מותר מכח ספק דרבנן לקולא דהרי אפילו ודאי דרס לא היה התערובות אסור רק מדרבנן וז"ל ולא קשה דבודאי היכא דעיקר הספק הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא דרבנן הולכים לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאוריית' חד בתרי בטל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל זו לא מקרי ספק דרבנן לילך בה להקל וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דכל מקום שיש חשש איסור דאוריית' לא אמרינן ביה ספיק' דרבנן לקול' עכ"ל ד"מ. הרי הדינים מבוארים כמו שכתבתי:
ואין להקשות אמ"ש הר"ב דהיכ' דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאוריית' ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דהא לקמן סימן קי"א אמרינן באיסור דאוריית' שנפל לשתי קדרות ויש בקדירה רוב בענין שהוא מותר מן התורה אע"ג דמדרבנן אסור הוה ליה ספק שאינו ידוע באיזו קדירה נפל ספק דרבנן לקול' ויש לומר דשאני התם דאין הספק מצד עצמו אסור מן התורה שהרי הקדירה מותרת לגמרי שהיא של היתר אלא שיש ספק אם יש בה איסור כלל והלכך אמרינן נהי דיש בה איסור מ"מ מה"ת בטל ברוב וא"כ לא הוה ליה אלא ספק דרבנן דכיון שאפשר שאין כאן איסור כלל א"כ הספק בא לו מצד עצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן מה שאין כן הכא דאי אפשר לומר שמא אין חשש איסור כלל דהא ודאי יש בתערובות זה ספק טריפה ודו"ק:
וכן אם יש ספק בחתיכה אם היא מכשרה או מספק טריפה דאוריית' מותר אם נתערב מתחילה חד בחד וכמו שנתבאר בדין ז' ו'. וכן איסור דרבנן אף על פי שאינו אסור מחמת חשש איסור דאוריית' בגופו רק שגזרוהו אטו דבר אחר כגון ביצת נבלה שנתערבה באלף לא בטלה וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דין ט"ז בהדי' בשם ר"ב דביצת נבלה לא בטלה וכן משמע להדי' מדברי הפוסקים והטור והמחבר בסי' פ"ו סעיף ג' וכן בריש סימן ק"א כתב הרב בהג"ה דחתיכה שאינה אסורה רק מדרבנן אינה בטלה עכ"ל ומשמע דמיירי בכל איסור דרבנן והא דלא הוציא מן הכלל בשר שנתעלם מן העין ודומה לו היינו משום דלא איירי אלא מאיסור דרבנן שאסרו מדינא ולא מכח חומרא בעלמא ותו דהרי הוציא כן בד"מ סי' ק"א ובת"ח כלל מ' סוף דין ב' מהרמב"ם פי"ז מה' מ"א והרמב"ם שם קאי אבשר עוף בחלב וחולין שנשחטו בעזרה דליכא בהו חשש איסור דאוריית' בגופו אלא דרבנן גזרו ביה אטו דבר אחר לעיל ס"ק צ"ח נתבאר דבדבר שיל"מ לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ע"ש:

כ) ומיהו כל זה בספק דרבנן שאין לו חזקת איסור אבל בספק שיש לו חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) ודף ל"ו דאזלינן לחומרא ואף על גב דאיכא התם חד שנויא בש"ס דדוקא גבי טומא' שיש לה עיקר בדאוריית' אמרינן הכי מכל מקום הא איכ' התם שנויא אחרינא דר' יוסי מחמיר אפילו באיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה וקי"ל כרבי יוסי ואע"ג דהרשב"א בתשובה סי' ת"א לא כתב רק שנוי' קמא היינו להשואל שלא פירש דבריו דנראה מדבריו שם שתפס בפשיטות דבכל איסור דרבנן אמרינן הכי ובא הרשב"א לומר דלית' לחד שנוי' וכן מוכח למאי דיתבאר לקמן בדין כ"ו בשם המשאת בנימין דהרשב"א אוסר ס"ס בחזקת איסור והרשב"א בתשו' שם מדמי להדי' איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור לספק ספיק' דחזקת איסור עיין שם:

כא) ונראה דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואחר כך נאבד אחד מהן ולא נודע איזה הוא לא אמרינן בהא ספק דרבנן לקולא דכיון שהיה מוחזק איסור באחד משתים ה"ל חזקת איסור וכן מוכח להדי' בתשובת הרשב"א סימן ת"א גבי מ"ש ואפילו בדאיתחזק איסור' כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר כו' דבכי האי גוונ' חשוב כחזקת איסור וא"כ לא אמרינן בכי האי גוונא ספק דרבנן לקולא:

כב) אבל אם נתערב חד בתרי לא משכחת להאי דינא דאם הוא דבר שאינו חשוב ונתערב במינו בטל ברוב ואפילו נתערב שלא במינו כיון דאיסור דרבנן הוא בטל ברוב דאף כשיבשלם אי אפשר למיתי לידי איסור' דאוריית' וכמ"ש בסי' ק"ט ס"ק ט' ואף שכתבתי שם היכ' דליכ' הפסד כולי האי יש להחמיר שלא במינו כל שאין ס' נגדו מכל מקום נראה דאם נאבד אחד מהן אין להחמיר כל כך לומר ספיק' לחומר' בכה"ג ואין להחמיר ג"כ כאן לומר דאיסורא ברוב' אישתאר ואפילו נאבד וישנו בעולם אין להחמיר בכהאי גוונא דלא החמירו בזה אלא בדבר חשוב משא"כ הכא ועוד דבלאו הכי איכא הכא תרי דרבנן:

כג) ואם הוא דבר חשוב כיון דאיסור דרבנן בתערובות דינו כאיסור דאוריית' אם כן אם נפל אחד מהן דינו כאיסור דאורייתא ודינו כמו שנתבאר בסעיף ז' דדבר חשוב דא ודא אחת היא:

כד) ומה"ט דנתבאר דחד בחד הוה ליה חזקת איסור וספיק' דרבנן לחומר' יצא לנו דהיכ' דנתערב אחר כך אחד מהב' בתערובות לא הוי ס"ס לומר שמא זו (היא) שאני אוכל לא זו היא שנפלה לכאן ואת"ל זו היא שמא מותרת דחד בחד לא הוי ספיקא כלל אלא חזקת איסור והוה כאיסור דרבנן שאינה בטיל בתערובות ועוד דחד בחד בכל דוכת' חשוב כגופו של איסור וכן משמע להדיא באו"ה כלל כ"ו דין י"א דאיסור דרבנן שנתערב חד בחד ואחר כך נתערב אחד מהן בתערובות אינו בטל מה"ט דחד בחד הוי כגופו של איסור:

כה) וה"ה ספק איסור דאוריית' שנתערב חד בחד חשוב כגופו של איסור ואם נתערב אחד מהן אח"כ ברוב אינו בטל מטעם ס"ס וכן משמע באו"ה שם להדי' (וספק דאוריית' הוא אסור מן התורה כודאי כ"כ הרשב"א בתה"א דף ק"ב ע"א וע"ב ועיין שם):

כו) וכל דינים אלו שנזכרו למעלה בספק טריפה או שאר איסור דאוריית' וכל מקום שנתבאר שם דאינו בטל היינו אפילו בהפסד מרובה דהא הטעם הוא דלא דמי לשני תערובות וכמ"ש בס"ק ס' ועס"ק מ"ט:

כז) ואפילו היה לו חזקת איסור כו' ז"ל הרב בד"מ ס"ס נ"ז ובת"ח כלל מ"ג סוף דין ז' כתב האו"ה דכל דבר שיש בו חזקת איסור אין מתירין שום ס"ס ואין דבריו נכונים דהרשב"א כתב בתשובה סימן ת"א דמהני ס"ס אפילו בדבר שהיה לו חזקת איסור עכ"ל ולכאורה משמע דמשיג על האו"ה במה שכתב שם (כלל כ"ו דין ב') דתרנגולת שאירע לה ספק בשחיטה ונתערבה דאינה בטלה מטעם ס"ס כיון שהספק הראשון הוא מן התורה וגם מטעם שהיה לו חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ועל זה השיג בתשובת משאת בנימן סימן ל"ח על הרב וכתב דאדרבה מתשובת הרשב"א שם משמע דחזקת איסור בכה"ג לא מהני ביה ס"ס ובאמת אין דבריו מוכרחים בזה דאע"ג דמתשובת הרשב"א שם גבי מ"ש ואל תשיבני מדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משמע לכאורה הכי מ"מ הא בלאו הכי יש שם טעות בלשון ואפשר להגיה בענין שיסבור כמ"ש הרב ע"ש וגם בתר הכי כתב שם הרשב"א במסקנ' וז"ל ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא ר' יהושע לגבי יוחסין פוסל בחד רובא ומכשיר ס"ס וכיון שכן כי היכי דאזלינן בתר רוב' להתיר בכל איסורין שבתורה ואפי' בדאיתחזק איסור' כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר הוא הדין בס"ס דשרי אפילו בדאיתחזק איסור' עכ"ל אלמ' דמתיר להדי' אפילו בדאיכ' חזקת איסור ממש כחתיכת איסור וכהאי גוונ' גם בתחלת התשובה רוצה הרשב"א שם להתיר ספק דרבנן ביש לו חזקת איסור ומוכח שם להדי' דס"ס וספק דרבנן דין אחד להם בזה ושלא כדין השיג המשאת בנימן על הרב בזה גם מ"ש שם הרבה ראיות מתוך הש"ס והתוספות לאסור ס"ס בשחיטה ביש לו חזקת איסור וכה"ג וכתב שהן ברורות אינם ראיות כלל למעיין בכל המקומות ודי למבין בזה ועיקר ראייתו שבנה יסודו עליו ממאי דאמרינן רפ"ק דחולין ונתבאר בסימן י"ח סעיף י"א דאם שחט הרבה בהמות ואח"כ נמצאת הסכין פגום דאפילו הראשונה אסורה והא איכ' כמה ספיקות ספק בקמיית' איפגום ספק בבתריית' ואת"ל בקמיית' שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל בעור איפגם שמא לא שחט הסימנים כנגד הפגימה כמ"ש התוס' שם ואפ"ה לא מהני מידי מאחר דאיתחזק איסור' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הלכך כל ספק בשחיטה לא חשבינן כספק איסור אלא כודאי איסור דחזקה עכ"ל וכל זה אינה ראיה כלל דאם כן אפילו שחט א' מהן ה"ל לאקשויי דלשתרי שמא במיעוט בתר' איפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתר' אימור בעצם מפרקת איפגם אלא ודאי כה"ג לא חשיב ס"ס כלל דתרוייהו אין חשש איסור והכל ס' א' הוא כמ"ש האגור בהדי' והבאתיו לעיל דין י"ג ואע"ג דבתשובת הרשב"א סימן ת"א משמע דבעי למימר דכה"ג קרי ס"ס הא כתבתי לעיל דבלאו הכי יש ט"ס שם בדפוס ואפשר וקרוב הדבר שחסר המסקנא דלא מיקרי ס"ס בכה"ג ע"ש וגם האי דשמא לא שחט הסימנים נגד הפגימה לא הוי ספיק' כלל דמסתמ' שחט כדרך השוחטים והוליך והביא בכל הסכין וגם התוספות בפ"ק דחולין (דף י' סוף ע"א) לא כתבו רק דזה הוי כעין ס"ס ע"ש וגם המ"ב גופיה מוכרח להודות דהאי לאו ספיק' הוא דאל"כ הדרא קושי' לדוכת' אמאי אסרינן אפי' הקמיית' דא"ל דהוי חזקת איסור דמה בכך נהי דהחזקת איסור משוי הספק הראשון כודאי:

כח) מ"מ היכא דאיכ' ס"ס בלא הספק הראשון ודאי דשרי דלא יהא אלא גופו של איסור דמותר מס"ס ואם אית' דס"ל דהאי ס"ס הוא א"כ הא איכ' ס"ס בלא הספק הראשון וכה"ג ודאי משרי שרי אלא ודאי דס"ל דלאו ס"ס הוא אלא כעין ס"ס ואולי ס"ל למ"ב דהיכא דאיכ' חזקת איסור אפילו איכ' ספיקות טובי לא מהני אבל לא מסתבר כן כלל דודאי לא גרע מגופו של איסור וכדפרישית וכן משמע בתשובת הרשב"א שהבאתי לעיל דס"ס דחזקת איסור לא גרע מגופו של איסור והוא פשוט בעיני ומעתה נתבטלו כל ההשגות שהשיג המשאת בנימן על הרב:

כט) אך לענין דינא צריך עיון דכיון דנתבאר דתשובת הרשב"א הנ"ל משבשת' היא אם כן אין ללמוד הימנה היתר וגם הרא"ה בס' ב"ה דף קט"ו ע"א כתב דאין מתירין ס"ס כשיש לו חזקת איסור ונראה דגם הרב כאן בהגה"ה לא קאמר דמתירין ס"ס בחזקת איסור אלא כגון בנשבר גף העוף דוקא שאין הספק בשחיטה עצמה ונראה דבאו"ה שהיה לפני הרב היה כתוב דבכה"ג אסור משום חזקת איסור וכן כתוב בד"מ סוף סימן נ"ז וז"ל וכתב באו"ה אע"ג דלא אמרינן ס"ס בדבר שיש לו חזקת איסור מ"מ היכא שיש לו תקנה בבדיקה מותר כגון אם נשבר גף של עוף ולא ידעינן אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה מותר מכח ס"ס דהואיל ויש לו תקנה בבדיקה אי ניקבה הריאה אלא שאנו מחמירין ואין בודקין מ"מ הואיל ואיכ' ס"ס מותר ע"כ עכ"ל ד"מ הרי להדיא דהרב היה גורס בדברי הא"ו הארוך דנשבר הגף ה"ל חזקת איסור ואע"ג דבאו"ה שלפנינו לא משמע כן כמו שיתבאר הא כבר כתב הרב בתשובת סימן קל"א דין י"ב שבשעה שכתב ולקט את חידושיו מאו"ה היה לו א' בכתב והיה שם הלשון בסגנון אחר שכמה דברים לא מצא כן עתה באו"ה שבדפוס והשתא א"ש הא דהשיג הרב בד"מ ובת"ח שם אמאי דאוסר האו"ה ס"ס בחזקת איסור ממאי דבעי הטור ס"ס נ"ז והפוסקים להתיר ספק דרוסה שנתערבה מחמת ס"ס אלא דיש פוסקים סוברים דלאו ס"ס הוא כיון שהספק הראשון אסור מן התורה אבל כ"ע מודים דס"ס מהני אף ביש לו חזקת איסור דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עכ"ד והשתא אי משיג הרב אספק שאירע בשחיטה ודאי דאין זו השגה כמ"ש במ"ב שם דמה ענין ספק בשחיטה לספק דרוסה דאנן לא אמרינן דלא מהני ס"ס בחזקת איסור אלא כשהא בהא תלי' דהיינו כשהחזקה והספיקות הן בענין א' כגון בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שהחזקה היא בענין השחיטה והספיקות ג"כ בענין השחיטה אבל היכא דאין הספק בשחיטה כגון ספק דרוסה בהא ודאי שרי ס"ס דהא לענין ספק דרוסה אין לנו שום חזקת איסור ואדרבה כל בהמה בחזקת שאינה דרוסה עכ"ל וכ"כ בספר א"ר דף נ' ע"ב בגליון אבל אי הרב משיג אחזקת איסור דגף ודאי דכדין משיג ובזו ודאי אף המ"ב מודה כמו שנתבאר אבל ס"ס בשחיטה ודאי דאין להתיר כיון דה"ל חזקת איסור ממש:

ל) ויצא לנו הדין דאם יש חתיכה שיש בה ספק אם היא מכשרה או מבהמה שאירע לה ספק בשחיטה אע"ג דנתערבו הבהמות מתחלה חד בחד אף על גב דהוי ס"ס בכה"ג וכמו שנתבאר בדין ז' הכא כיון דאיכא חזקת איסור אסור:

לא) ואפילו נתערבה אח"כ חתיכה זו אינה בטלה כמ"ש למעלה בדין ג' בשם או"ה דכל היכא דלא הוי ס"ס אינו בטל גם כן בתערובות:

לב) מיהו היכא דאיכ' ג' ספיקות אפילו ה"ל חזקת איסור מותר וכמו שנתבאר בדין כ"ח והיינו כשיש כאן חתיכה שיש בה ספק אם היא מכשרה או מבהמה שאירע לה ס"ס בשחיטה כגון שנמצא אחר השחיטה ספק פגימה בסכין חתיכה זו מותרת:

לג) לעיל סי' נ"ג ס"ק י"ג נתבאר דלא הוי ס"ס אלא היכ' דהאיסור והיתר שוים אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר לא וכן נתבאר בסימן נ' דהיכא דהאיסור שכיח טפי מן ההיתר לא הוי ספק עיין שם:

לד) ונשבר או נשמט כו'. ע"ל סי' נ"ג ס"ק י"ד נתבאר דין זה דנשבר או נשמט גף העוף ועי' שם וגם לעיל סי' נ"ה ס"ק ד' נתבאר דחסרון חכמה לא הוי ספק לא לענין ספק אחד ולא לענין ספק ספיקא:

לה) ס"ס אע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה כו'. כלומר וא"צ בדיקה כלל וכ"כ בד"מ ס"ס נ"ז בשם פסקי מהרא"י ס"ס מ"ז אכן הרשב"א בחידושיו פא"ט דף נ"ג ע"ד כתב דאפילו היכ' דאיכ' ס"ס צריך בדיקה היכ' דיכולין לברר ע"י בדיקה וכן נלפע"ד להוכיח מן הש"ס דהא מהרא"י גופיה בפסקיו שם הוציא דין זה ממאי דס"ל לר"ת דספק דרוסה שנתערבה באחרים ה"ל ס"ס אע"פ שיכולין לברר על ידי בדיקה ור"י נמי היה מתיר מכח ס"ס אי לאו דהספק הראשון הוא מדאוריית' עכ"ל ובמסכת זבחים פרק התערובות (דף ע"ד ע"ב) פריך אמאי דתנן כל הזבחים שנתערבו בטרפה ירעו עד שיסתאבו האי טרפה ה"ד אי ידיע ליתי ולישקליה ואי לא ידיע מנא ידע דאיערב ומשני דאיערב בנפולה והשתא אם אית' דא"צ בדיקה כלל לר"ת תיקשי דהא כולן מותרות משום ס"ס דמ"ל ספק דרוסה שנתערב או ספק נפולה ויש ליישב דנהי דא"צ בדיקה מ"מ אם רואה ריעותא באברים הפנימים פשיטא דאפילו ס"ס לא מהני וכמ"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ב והלכך בקדשים דפרש"י שם דהיכא דאיתחזק ספק טרפה אין מכניסים אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך הלכך חיישינן נמי שמא ימצא ריעות' ודוחק הלכך נראה דהיכא דאפשר לבדוק כגון שהוא לפנינו ואין הפסד בדבר יש לבדוק אבל בלאו הכי אין להחמיר ותו דהרי הסה"ת והסמ"ג כתבו גבי רואה דם מחמת תשמיש דמותרת בלא בדיקת שפופרת מטעם ספק ספיקא כו' ומביאם ב"י לקמן סימן קפ"ז וכן כתב המרדכי פ"ב דשבועות בשם ר"י עיין שם:

לו) ויען כי דיני ס"ס רחבים מני ים ושום אחד מגדולי הראשונים או מהאחרונים לא ירדו לדיניהם ולא הזכירו הכל באר הטיב ויש בהם ענינים וחלוקים הרבה כמו שנתבאר בארוכה בס"ד ע"כ נראה שאין לנו עכשיו לבדות שום ספק ספיק' להקל אפילו לדמות מלת' למלת' אם לא באלו שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש או שיש צדדין להתיר בלאו הכי וכן הבאתי לעיל ס"ק ס"ג דין ט"ו בשם תשובות מנחם עזריה שכתב בדין ספק ספיק' דמתהפך דמאן דבעי לאורויי בדכוותא לקול' מיבעי ליה למיקם עלה דמילתא שפיר כי היכא דלא ליגעי בספק איסורא דאוריית' עכ"ל וגם בתשובת רבינו ברוך שהשיב לר"ש מדרואי"ש שהביא המרדכי פ' החולץ כתב דאין לעשות מעשה לכתחלה להתיר דהא בכמה מקומות אשכחן דאפי' בספק ספיקא מחמרינן כגון בבכורות ס"פ אלו מומין גבי יבום ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא ימצא סריס ובפ' בהמה המקשה דמטילים עליה חומרת שתי ולדות והתם נמי הוי ספק ספיקא שמא לא היה שם ולד ואת"ל היה אכתי שמא זכר היה ובפ' אלו טרפות גבי ההוא שרקפ' דספק דרוסות כו' וכן בפ' עשרה יוחסין אמר רב דבר תורה שתוקי כשר כו' ואפילו בספקא דרבנן אמרינן תלינן לחומרא ובפ"ב דביצה כלי שנטמא בעיו"ט כו' משום דמיחזי כמתקן מנא ובפ' אין צדין פליגי בספק ופסקינן הלכה כמאן דמחמיר עכ"ל וכן הוא בתוספות פ"ק דב"ק דף י"א סוף ע"א ס"ס לחומרא וכ"כ בתשובת ן' לב חלק ג' סי' נ' וז"ל ואם נפשך לומר כיון דהבדיקה היא מדרבנן הוי הך פלוגת' בדרבנן וספיקא לקולא לאו מלתא היא דהרי כתב רבי' ברוך בפ' החולץ דאשכחן בכמה מילי דרבנן דאיכא ספיקי דאזלינן בהו לחומרא כו' וכ"כ שאר אחרונים בכמה מקומות כ"ש שנתברר ת"ל שיש שאר כמה וכמה חילוקי דינים בספק ספיקא ע"כ אין לדון דבר מדבר אם לא באופן שהזכרתי כנ"ל:

וי"א דכל דבר שבמנין כו'. היינו כרבי יוחנן בגמרא אליבא דרבי מאיר דסבירא ליה את שדרכו למנות שנינו פירוש שלעולם אין מוכרין אלא במנין מה שאין כן ביצה שפעמים מוכרים סל מלא ביצים זהו בטל ולא כריש לקיש דסבירא ליה כל שדרכו למנות שנינו וביצה אסורה אינה בטילה וזהו דעת הטור שהביא דעה זו וכן סמ"ג בשם ריצב"א אבל בש"ד סי' מ"ב וכן בהג"ה שם בשם רוב הגאונים פסקו כר"ל וכ"פ רש"ל בא"ו שלו והש"ע שפסק כאן בתחילת הסימן דדוקא דבר חשוב כו' אינו בטל ודבר שבמנין בטל היינו כר' עקיבא בגמרא דפליג עם ר"מ ותימה עליו שבסימן פ"ז סעיף ג' פסק כמו ר"ל דכאן דביצה אינה בטילה והאידנא הוה ביצה דבר שמוכרין תמיד במנין ואפילו רבי יוחנן מודה וכן כתב רש"ל ולענין הלכה כיון דמילתא דרבנן היא כדאי הם המתירים לסמוך עליהם במקום הפסד וכמו שכתב רמ"א דלא מקרי דבר שבמנין רק אם לעולם אין מוכרין אלא במנין כר' יוחנן וכתב רש"ל דכרכשתא אף על פי שהאידנא אין מוכרין אותה אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא על ידי מילוי והוא מדברי המרדכי בפרק שני דביצה:

ודוקא בעלי חיים קטנים. חילוק זה הכריחו מדכתב הטור בסימן ק"א דכבש שלם אינו בטל והך קטנים דכאן צריך לומר כמו צפרים קטנים ולא תרנגולת דהא בתרנגולת כתב לעיל דאינה בטלה ורש"ל פרק ג"ה סימן י"א תירץ בזה דלעיל מיירי בכבש שהופשט והוא שלם עדיין אבל כאן מיירי שלא הופשט ממילא מחוסר מעשה גדול ודומה למה שפסק לעיל תרנגולת בנוצתה דבטילה וכל שכן כאן דכבש בצמרה הוה מחוסר מעשה גדול טפי. ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפני עצמו דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חתיכה ראויה להתכבד כשנשחט רק כ"ז שהוא חי יש לו חשיבות מצד שהוא בעל חי ועל זה אמר הטור דכאן שהוא חשוב מצד בעל חי בטל חשיבותו כשנשחט אבל אם יש לו חשיבות מצד ראויה להתכבד זה כתבו כבר בסי' ק"א:

רוב חנויות כו'. יש כאן תמיה על הש"ע שהרי הרשב"א לא כתב כן דמהני תערובות אלא בלקח ממקולין שיש שם בשר טריפה נתערב בין הכשירות ששני מיני קבוע יש לפנינו האחד הוא קבוע דאורייתא דהיינו ט' חנויות כשרות וא' טריפה שבזה אמרינן מדאורייתא כל קבוע כמחצה כו' כיון שהאיסור ניכר במקומו ובזה אין חילוק בין ראויה להתכבד או לא וקבוע דרבנן הוא במקולין אחד שנמצא שם טריפה נתערבה בין הכשירות ואינו יודע מאיזה לקח דמדאורייתא הוה כל בשר שבמקולין כשר דבטל ברוב אלא דחכמים גזרו באם יש שם חתיכה הראויה להתכבד דלא ליהוי בטילה ונתנו על מקולין זה דין קבוע דכן קרו להו בגמרא בזבחים (דף ע"ג) בתערובת בעלי חיים שהם חשובות דהוה לה קבוע וכן כתבו התוספות בפסחים (דף ט') דיבור המתחיל היינו תשע חנויות וכן בסמ"ק סוף סימן רי"ד קראו גם כן קבוע דרבנן והרשב"א כתב בהך קבוע דרבנן שאם אחר שלקחו מקבוע זה ונתערב באחרים מותר מטעם ספק ספיקא אבל בקבוע דאורייתא שזכרנו ודאי לא מהני אחר כך תערובות כמו שכתב הרשב"א גופיה הביאו הטור סוף סי' זה דצריך שיהא ספק ראשון מותר מן התורה דוקא ואין איסור אלא מדרבנן וגם דין כוס של עובד כוכבים שנתערב שמביא רשב"א ראיה ממנו הוה כן דמן התורה אפי' בכלי חשוב בטל ואין איסור אלא מדרבנן כמו שכתבו בזבחים (דף ע"ג) דיבור המתחיל אלא אמר רבא וכן הוא מבואר בת"ה הארוך למעיין שם שכתבו לדין זה על דין זה שזכרתי וכן היה ליה לש"ע לכתוב מקולין שנתערבה שם טריפה ולקח ממנה ואינו יודע מאיזה מהם לקח ונתערב באחרים כו' וכן הוא דעת או"ה כלל כ"ה דין י"ב דדוקא באיסור דרבנן דהיינו כגון תשע חנויות ופירש אחד מהם שלא בפנינו שהוא מותר מן התורה כיון שפירש שלא בפנינו אלא שחכמים אסרוהו מטעם בשר שנתעלם מן העין כמ"ש הש"ע כאן סוף סעיף ג' בזה דוקא מהני מה שנתערב אח"כ ומותר אפי' ראוי להתכבד ואין להקשות הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא ולמה ליה תרי ספיקות כבר תירץ שם או"ה כיון שכאן יש איסור דאורייתא אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבוהו להמיעוט כאילו הוא מחצה כיון שראוי להתכבד ע"כ צריך תרי ספיקות להתיר נמצא דהרשב"א ואו"ה הם שוים לגמרי דהרשב"א מיירי בקבוע דרבנן וע"כ אפי' לקח בפנינו משם ונתערב אח"כ באחרים מותר כיון שגם במקום הקביעות אין כאן אלא איסור דרבנן אבל בקבוע דאורייתא כההיא דתשע חנויות לא מהני ספק ספיקא אלא אחר שפירש שלא בפנינו שאיסורו מדרבנן והנה ראיתי לבעל הגהת או"ה בסוף הספר שכתב בזה דאו"ה חולק עם הרשב"א דכאן שאינו מחלק בין נולד הספק בקביעות או לא ולא דק כלל ואע"פ שאיני כדאי לחלוק מ"מ האמת הברור שבעלי השלחן ערוך הרב ב"י ואחריו רמ"א שהביא כאן מחלוקת או"ה על דין זה בשם יש אוסרין כו' לא עיינו כל הצורך בזה דבאמת כולי עלמא שוין הם בדין זה וכמו שכתבתי כן נראה לע"ד פשוט גם מו"ח ז"ל פירש דברי הרשב"א כמו שכתבתי ולא כש"ע ועיין מה שאכתוב בסימן זה סעיף ח' על דברי הש"ע כאן עוד דלא קיימא לן כהך סעיף אלא בעינן ג' תערובות דוקא:

אבל ליקח מכאן ואילך אסור. פירוש אפי' אם פירש שלא בפנינו שבזה מותר בקבוע דאורייתא בתשע חניות מ"מ כאן אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע עצמה משא"כ בקבוע דאורייתא שהאיסור ניכר במקומו לאו ברשיעי עסקינן שיקח במזיד מן האיסור הברור ומטעם זה נמי מותר כל שלקח קודם שנולד הספק בקבוע דרבנן אפי' פירש בפנינו דהא עדיין כולו היתר ולא גזרינן בלקח בשעת היתר אטו שיקח אחר האיסור:

שאין הכל בקיאין. כן כתב הרשב"א הביאו הטור וכתב עליו ואיני מבין מה שכתב להתיר בחתיכות שאינן ראויות להתכבד אלא שהחמיר לאוסרו שנראה שאסורין מן הדין דכל מחצה כו' ותמהו ב"י ושאר גדולים על הטור דהא כל קבוע כמחצה לא שייך אלא בתשע חנויות שהאיסור ניכר במקומו מה שאין כן בכאן שהאיסור אינו ניכר ולא גזרו אלא בראוי להתכבד ובאין ראוי להתכבד שפיר בטל ברוב ודינו כמו שנתערב בב"י ובדרכי משה ובפרישה תירצו דהטור הבין דברי הרשב"א דמיירי שיש איסור במקולין אחד ולא נודע באיזה מקולין ופירוש תמוה הוא דהיאך כ' הטור על זה וכן כתב א"א ז"ל דכל מה שלקחו קודם הספק הכל מותר דבנדון כזה שהוא ספק דאורייתא ודאי אפי' קודם שנולד הספק אסור ולא התיר הרא"ש אלא בקבוע דרבנן וראיתי פירושים רבים ונלאו למצוא הפתח לפרש דברי רבינו ואני תמהתי עוד למה לא הקשה בית יוסף גם על הרשב"א למה החמיר כאן לאסור אפי' אינן ראויות מטעם שמא יטעו טפי ממה שנמצא בבית וכי תימא דבמקולין ששכיחי רבים גזרינן טפי) וכן מצאתי לרש"ל פרק גיד הנשה סימן כ"ד והא איפכא מצינו במשנה בפרק חבית (שבת דף קמ"ז) אבל עשרה בני אדם כו' ופרש"י הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי וביחיד גזרו טפי אלא ע"כ דליתא להאי סברא. והנראה לע"ד דדברי רבינו הטור נכוניס ואדהקשה ב"י קושיא מדנפשיה הוה ליה להקשות ממה שכתב הטור גופיה למעלה בסימן זה וכן חתיכה שנחתכה לאחר שנתערבה בטילה כדפרישית לעיל ואם כן חס ליה לרבינו שיסתור דברי עצמו תוך כדי דיבור על כן נראה לע"ד דיפה כוון דע"כ לא שרינן לעיל בסוף הסימן ק"א בנחתך אחד מהתערובות אלא מכח ממ"נ דאי האיסור נחתך הרי כולן מותרין כו' וזה שייך באין כאן כי אם חתיכה אחת אסורה ואז אפשר לנו לומר שהאיסור נחתך והשאר כולו היתר מה שאין כן כאן דנמצאת בהמה אחת טריפה במקולין ולא נודע איזה היא נמצא אף כשתתיר חתיכה שאינה ראויה להתכבד מצד ביטול ברוב מ"מ החתיכות הראויות אסורין עדיין אע"פ שתאמר שזו שאינה ראויה היא מן האיסור כי לא בחתיכה אחת יש איסור אלא בהמה שלימה נמצאת טריפה ואם כן אי אפשר לך לומר אם זו החתיכה של איסור כולן מותרות והרי בודאי עדיין יש חתיכות אחרות הראויות שהם אסורות וע"כ אין לנו להתיר בכל החתיכות אפילו שאינן ראויות דהא מגוף אחד יש לפנינו איסור והיתר וזה דבר שאי אפשר אלא ודאי גם החתיכות שאינן ראויות נאסרות כמו הראויות כיון ששניהם מגוף אחד ע"כ הקשה רבינו הטור יפה דכולן אסורות מצד הדין מטעם קבוע דרבנן כגזרו עליו דלהוי כמחצה כמו שכתב לעיל ועד כאן לא התיר רבינו בסי' זה לעיל בחתיכות שנחתכו אלא באם כל האיסור אינה אלא חתיכה אחת ואז יש ממ"נ דלעיל אם הנחתך האיסור ממילא לא נשאר כאן עוד איסור משא"כ הכא וזהו דבר ברור ומוכח דאם לא כן למה החמיר הרשב"א כאן מצד החומרא טפי ממה שנמצא תוך ביתו של אדם כמ"ש לעיל ועל כן הקשה עליו רבינו תשובה נוצחת:
שוב ראיתי במה שהעתיק ב"י בסימן זה מתשובת הרא"ש סימן ך' וכל מה שנחתך מהכבשים לחתיכות דקות שאין כל חתיכה ראויה להתכבד כו' הכל מותר עכ"ל ולפי זה קשה על הטור שדברי הרא"ש יהיו סותרים זה את זה והנה בתשובת הרא"ש שבידי חסר שם הני תיבות וכל מה שנחתך מהכבשים ונראה שהב"י הגיה כן. ולעד"נ שכן צריך להיות שם וכל הכבשים שנחתכו לחתיכות דקות כו' אבל לא נתיר כבש אחד מה שנחתך ממנו והשאר יהיה אסור כיון ששניהם גוף אחד:

והוא שהפרישו במתכוין. דאז דוקא גזרינן שמא יקח מן הקבוע זהו דעת רשב"א אבל הטור בשם הרא"ש מסיק דאפי' פירש ממילא אסור מטעם שמא יקח מן הקבוע ופסק רש"ל בפרק גיד הנשה סימן כ"ד כמותו וכן בת"ח כלל מ"ג כתב וטוב להחמיר.

והא דאסור אם הפרישו במתכוין כו'. חילוק זה כתב לתרץ במאי דפסקינן כאן דאף בפירש יש איסור שמא יקח מן הקבוע והוא דעת ר"י שהביא ב"י בסי' נ"ז גבי דרוסה ושם פסק כדעת ר"ת שמהני אם נכבוש אותם ואמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ע"כ מחלק בחילוק זה וכתב בד"מ ובת"ח שכן השיב לו מהר"ר שכנא מסברא ותמהתי דהא להדיא אמרינן בזבחים (דף ע"ג) דלא מהני זה דפריך התם אבעלי חיים שנתערבו דאסורים כולן לקרבן אמאי נקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני הוה ליה קבוע וכל קבוע כו' ופריך נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קא פריש פירוש ואז לא יהיה שוב קביעות ומשני רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע אם כן הרי בהדיא דאפילו בעקירת כולן לא מהני ובת"ח מייתי ראייה לחילוק הזה מא"ח סי' שכ"ט לענין אם מפקחין את הגל בשבת בספק ישראל דאם נעקר כל הקביעות דמהני ע"ש ואינו ענין לכאן דשם אין שייך הך גזרה כמו כאן ותו קשה דאם מהני עקירת כולן למה אמרינן שם בזבחים דכולן ירעו עד שימותו והא ודאי שיהיו נעקרים כולן לבסוף וראיתי בזה תירוצים רבים דחוקים והנראה לע"ד נכון דע"כ לא פליג ר"י על ר"ת דמחלק בין קדשים לחולין כמ"ש הב"י בהעתק דברי התו' והרא"ש אלא לענין גוף הדין דהיינו מ"ש בפ' התערובות דלא שרי באם פירשו יחידים משם דבזה ס"ל לר"ת דבחולין שרי אפילו בכהאי גוונא אפילו פירשו בפנינו רק שלא יפזר אותם בידים אלא גם בחולין אסור דמאי שנא כיון שנתנו על זה שם קבוע אבל מ"מ באם ניידו כולן בזה מותר מן הדין רק משום גזירה שמא יקח מקבוע כדאי' שם בגמ' בזה מודה ר"י דבחולין לא גזרו כ"כ דבקדשים החמירו יותר ומ"ש הטור כאן אבל בעלי חיים ושאר דברים חשובים אפילו אם פירשו כו' דגזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו אם אין מפזרין כולן דאז אין לך היתר אלא אם פירשו שלא בפנינו בזה יש סברא טובה לגזור אפי' בחולין שמא יקח מן הקבוע דהרואה לא ירגיש בשום היכר משא"כ אם נכבשינהו דניידי ואם נתיר לו ע"י זה יש היכר גדול בדבר ולא אתי למטעי ליקח מקבוע אלא דבקדשים דהחמירו גזרו אפילו בזה והא דלא כתב הטור כאן התקנה שיכבוש עד דניידי לפי שכאן כולל גם שאר דברים חשובים דלא שייך בהו כן כמ"ש התוס' פ' הנשרפים דף פ"ה בשם ר"ת דזה לא שייך אלא בב"ח ע"כ לא כתב הטור כאן מזה וסמך עצמו על מ"ש לעיל בסי' נ"ז דיש תקנה זו בבעלי חיים כן נראה לע"ד נכון:

ונאכל א' מהם בשוגג כו'. דברים תמוהים נראה לע"ד בכאן דטעמא דהך היתר כתבו ב"י בשם הג"ה ש"ד ות"ה דאף ע"פ שכתב ר"י דדוקא שנפל מעצמו לים אנו מתירין וכמ"ש הש"ע אח"כ אבל אם הפילו הוא אפילו שוגג קנסינן שוגג אטו מזיד היינו דוקא בנפל לים אבל נאכל בשוגג לא שייך לקנוס שמא יאכלנו במזיד דהא לפי דעתו האיסור הוא אוכל שהרי בדעתו האיסור ילך לו כו' וזה סותר מ"ש הרא"ש בתשובה הביאו ב"י בסמוך באם נאכל אחד מהתערובות אפילו לישראל כמבואר שם בתשובה כלל עשרים דין י"ז דדוקא קודם שנולד הספק מותר אבל נאכל אחר שנולד הספק אסור משום גזירה דמזיד ונ"ל הטעם דחיישינן שמא יאכיל במזיד לכלב או לעובד כוכבים דאי לא גזרינן באכילה לישראל מה הוצרך שם לבקש היתר מצד שהיה קודם שנולד הספק הא אפילו אחר שנולד יש היתר אלא ודאי דאין היתר ותו דהרא"ש מיירי שם בנאכל ומייתי על זה ואע"ג דכתב ר"י בהפילה שוגג דאסור כו' וכן הטור כתב כן ש"מ דאין חילוק בין נאכל להפילה כלל וזה סותר הדברים שכתב ת"ה הנ"ל ובלי ספק שבעל ת"ה לא ראה התשובה הנ"ל ואלו ראה אותה לא היה חולק עליה ובפרט שהטעם מסתבר שודאי יש לחוש כמו שכתבתי שמא יאכילנו לכלב כמו שאנו חוששין באם באמת נותנה לכלב הכי נמי חוששין באם אוכלה הוא שוגג ע"כ נראה לע"ד להחמיר בזה בנאכל אחד מהם בכל גוונא ואין היתר אלא בנאכלת מעצמה לכלב והדברים ברורים:

ואפילו לאכלן שתים כו'. כן הוא בטור והקשה עליו בית יוסף מדברי התוס' בזבחים מדכתבו וליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור משום דודאי בהאי אכילה אכיל חד דאיסורא משמע דלאוכלן שתים אפילו לאוכלן אדם אחד שרי דאם לא כן לישמעינן רבותא דלאדם אחד אסור אפילו שתים אחר שתים וכל שכן בבת אחת וי"ל דרבינו מפרש דליהנות מכולן בבת אחת דאסור אפילו בשני ב"א נהנין מהם כיון דבשעה אחת נהנין מכולן כו' עכ"ל ב"י ועל פי דברים אלו פסק רמ"א בתרווייהו לחומרא הן באדם אחד לאכול כולן אפילו שתים שתים הן בשני בני אדם בפעם אחת ואני אומר כבודם במקומם מונח דקושייתו של ב"י לאו כלום היא דאשתמיטתיה דברי התוס' פ' גיד הנשה (חולין דף ק') בראש העמוד שכתבו בלשון זה ומיהו לחד גברא שמא היה אסור עכ"ל בדין דבר שאין חשוב דבטל ברוב נמצא דכ"ש כאן דהא אפילו הרא"ש דמיקל שם כמ"ש הטור סי' ק"ט דמותר לאוכלן כאחת שם מודה הכא כיון ששם הוא מותר מכח גזירת הכתוב אחרי רבים להטות משא"כ כאן בנאבד א' מהן דמותר מכח ספק ספיקא כמ"ש ב"י בסימן ק"ט בשם הרא"ש פרק גיד הנשה ע"כ אסור לאחד לאכול כולן נמצא דלא קשה מידי ממ"ש התוס' בזבחים דליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור דודאי כן הוא דאלו לאדם אחד לאוכלן כולן שלא בבת אחת לאו פשיטא להו דאסור אלא שמא אסור אבל בכולן בבח אחת הוא איסור פשוט נמצא דבריהם מכוונין ואין שייך כאן לומר רבותא אלא דרבינו כאן בנאבד א' מהן אזיל לחומרא ואוסר גם מה שמסתפק להו להתוספות בבטל ברוב אלא דלענין ביטול ברוב בסי' ק"ט ס"ל כהרא"ש אביו דמותר אפילו לאדם אחד מטעם גזירת הכתוב אחרי רבים להטות דלא כתב שמחלקים ביניהם אבל כאן גם הטור והרא"ש מסתפקים בחד גברא ממילא אזלינן לחומרא נמצא יפה כ' רבינו כאן שוב ראיתי בדרישה ופרישה שמגיה בדברי הטור או שאכלם כולם אדם אחד ביחד ונמצא לפי זה דשלא ביחד אין איסור והא ליתא דגם בסי' ק"מ לקמן אסור לענין עובד כוכבי' לאדם אחד ושם בדרישה הרגיש בזה וכ' שהטור מחלק בין הך לאיסור עובד כוכבי' והא ודאי אינו דהא כמה פעמי' אנו למידים דינים הרבה מדיני עובדי כוכבי' כמו כוס של עובד כוכבים שנפל בין הכוסות לעיל שמביא ב"י והביא בדרישה ראיה לדבריו מדברי ת"ה סי' קע"א שכ' בשם הי"ד וז"ל ודוקא לאכול האחרים שנים שנים ביחד או שיאכלם שני בני אדם כהאי גוונא דוקא שרי הנה באמת משמע מזה דשרי לאחד לאכול כולן שתים שתים וצ"ל דהיה גורס בדברי הטור אבל לאכלן א' א' שאוכלן כולן אדם אחד אסור ולא גרס או דאי כגירסת הדרישה קשה דא"כ למה כתב בסיפא אדם אחד שהרי גם ברישא מיירי מזה אלא שהאיסור שם שלא אכלן שתים שתים אלא ודאי שגרס כמו שזכרתי אבל מ"מ האמת יורה דרכו שגירסא שלפנינו בטור היא אמת מאחר שגם בסי' ק"מ כתב כך דלאחד אסור בכל גוונא ואיסור גמור יש באכילת אדם אחד את כולן אפילו אכלן שנים שנים אפילו לדעת הטור דמיקל בביטול ברוב בסימן ק"ט דמותר ליהנות מכולן כאן מודה כמו שכתבתי בסמוך ומכ"ש לדעת התוס' שזכרתי שאפי' בביטול ברוב הוה הדין כן לאיסור. וכיון דנסתר היסוד של הב"י בזה במה שהקשה על הטור ממילא אזדא ליה הבנין שבנה על זה דיהיה אסור לשני בני אדם ליהנות בפעם אחד מהם דאין לנו לבדות איסורא מעצמינו ותו דאם היה הטור מפרש כך היה כותב איסור זה בפירוש שהוא חדוש גדול ומוזכר בפירוש בתוס' וברא"ש לפי' הב"י והיאך השמיטו ותו דלקמן סימן ק"מ בכוס של עובד כוכבים שנתערב כתוב ג"כ דינים אלו ושם אין שייך שלא יהנו שני בני אדם כאחד דהא א"א שיכולין להזהר בכל סעודה שלא ישתמש כל אחד בכוסו בשעת סעודתו בשעה שגם חבירו סועד וכן בטבעת שהזכיר שם אלא ודאי לא אמרו ע"ז שום איסור. ועוד ראיה משני בתים בדוקים בערב פסח שמביא הטור בא"ח סי' תל"ט בבאו לשאול בזה אחר זה דשניהם אינן צריכין בדיקה והלא בשעה אחת בפסח כל אחד יהנה מבית שלו וכ"ת דכאן מדמינן ליה לבאו לשאול בבת אחת דשם דצריכין שניהם בדיקה אם כן נימא לך דיהיה אסור כאן לשני בני אדם ליהנות מכולן אפילו שלא בפעם אחת כמו התם בבתים דחשבינן להו לחד בבאו לשאול בבת אחת ובהדיא כתבו התוספות פ"ב דכתובות (דף כ"ו) דאם אתה מתיר כל הכהנות ה"ל כבת אחת אלא ע"כ דכאן לא גזרו על שני בני אדם כלל בשום גוונא כן נראה לע"ד להלכה אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי הש"ע:

ואם נפל אחד מהתערובות וכו'. בסעיף זה יש מקום לתמוה על הש"ע ועל רמ"א ע"כ נברר הדברים תחילה איתא בפרק קמא דביצה בדף ג' לענין ביצה שנולדה בי"ט וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות והקשה ר"ת דהא ספק ספיקא היא כשנתערבה וע"כ פירש ר"ת דהאי אם נתערבה קאי אודאי נולדה בי"ט אבל אם הספק נתערבו ה"ל ספק ספיקא ומותר ואע"ג דאיתא שם אח"כ גבי כלאי כרם אם נתערבו באחרות ואחרות באחרות כולן ידלוקו משמע דלא מהני ספק ספיקא התם ל"ג ואחרות באחרות ור"י חולק עליו ביבמות פרק הערל וס"ל דבכהאי גוונא לא הוה ספק ספיקא מטעם שנזכר בסעיף שאחר זה אלא צריך ג' תערובות וכדאיתא בזבחים (דף ע"ד) לענין איסור ערלה שנפל לרבוא איסורין ומרבוא לג' ומג' למקום אחר מותר ש"מ שצריך ג' תערובות ופרש"י כשיש ג' תערובות אז הותרו אפילו האמצעים והתוס' שם בזבחים כתבו דבתערובות השני אסור ליהנות מכולן בבת אחת אבל מן התערובות השלישי מותר ליהנות מכולן בבת אחת ולא כפירש הקונ' עכ"ל והנה לדעת ר"ת ל"ג שם בזבחים רק שני תערובות הרשב"א ס"ל כר"ת שכתב אם פירשו המועט מהמרובים מותרים ואפילו בלא תערובות אח"כ מטעם ספק ספיקא והיינו בין בבעלי חיים שזכר הוא בת"ה הארוך בבית ד' שער א' דף ק"ג בין בכוס של עובד כוכבי' בדף קי"ד ופירש הוא עצמו בספר משמרת הבית דהטעם הוא דמיירי בספק טריפה שנתערב ע"כ אם פירשו מותר מטעם ס"ס כו' ע"ש וזה דלא כמו"ח ז"ל דכתב כאן לחלק בין ב"ח לשאר דברים חשובים ובטור כ' גם כן אם פירשו מועטים מותר ולדידיה א"א לומר דמיירי בספק טריפה דאיהו לא מיירי אלא בוודאי שנתערבה וכדי של"ת הא איהו גופיה כתב לעיל מיניה שאפילו אם פירש שלא בפנינו אסור צ"ל דמותרים דקאמר היינו ע"י תערובות כמ"ש אח"כ ואם כל הרוב נתערבו כו' שזהו פירוש על הרישא והב"י כתב גם על דברי הרשב"א כן והיינו בקצר שכתב כלשון הטור בזה אבל לא בארוך שכתוב שהוא מיירי מספק טריפה שנתערבה ע"כ מותר המיעוט שנפרש אפילו בלא נפלה למקום אחר ודעת הטור כר"ת והרשב"א דבב' תערובות סגי והרמב"ם ס"ל כר"י שזכרנו וע"כ העתיק המחבר לשונו כאן דבעינן ג' תערובות וס"ל דתערובות השניה נשאר באיסורו ולא כמו שזכרתי בשם רש"י וגם לא כר"י ויש תימה על הש"ע דלעיל סימן זה סעיף ד' פסק כרשב"א דבשני תערובות סגי וכאן פסק כהרמב"ם. ועל הרב רמ"א יש לתמוה במ"ש על הש"ע ומ"מ אין לאדם אחד לאכול את כולן והוא ע"פ דברי ב"י שכ"כ כיון שההיתר הוא מכח ספק ספיקא וסבר רמ"א דגם על ג' תערובות כ"כ הב"י דהא סתם כתב זה בדבר הניתר על ידי ספק ספיקא והנה בהדיא כתבו התוספות שזכרתי שכולן מותרין בתערובות הג' אפילו בבת אחת וכן משמעות דברי ת"ה הארוך במה שמותר מכח ספק ספיקא הוא מותר לגמרי ולא אמר שצריך שלא יהנה בבת אחת כמו שזכר אח"כ בנפל אחד מהם לים וכ"כ בהדיא באו"ה כלל כ"ו דבספק איסור שנתערב והוא דבר חשוב מותר בתערובות השני להנות מכולן בבת אחת ובודאי איסור אסור בתערובות השני ליהנות בבת אחת אבל בתערובות הג' מותר ליהנות בבת אחת ונמצא שיש תימה רבה על רמ"א שהעתיק דברי או"ה כאן כמ"ש אבל ספק איסור כו' ותחילה כתב שאין לאדם אחד לאכול כולן נמצא שיש סתירה דמאי שנא תערובות השני בספק איסור מתערובות השלישי לודאי איסור וצ"ע ליישב דבריו דלפי הנראה שרי התערובות השלישי בבת אחת בודאי איסור והב"י שכתב שאין לאדם אחד לאכלן כולן לפי הבנת רמ"א דקאי גם אג' תערובות אע"פ שלא ראה ספר או"ה מ"מ מדברי התוס' יש לתמוה עליו כמו שזכרנו הרי לפניך תיובתא על רמ"א. אמנם מצאתי סמך להש"ע לאסור לאכול את כולן או להשליך אחד מהן מדברי הגהת ש"ד וז"ל פעם אחת שחט ר"י הרבה תרנגולין לחופה אחת ובדק הסכין בין כל אחת ואחת ולאחר ששחט הרבה מצא הסכין פגום ולא הזכיר באיזה תרנגולת ושאל את ר"ת והשיב תשליך אחד ואז הכל מותרין דבטילה היא דאינה ראויה להתכבד כיון דעדיין נוצות עליה ומחוסר תיקון גדול ואע"ג דכל אחת קיימא בספק ספיקא ספק אם זו היא ואת"ל זו היא דלמא בעצם המפרקת נפגמא מ"מ מיד שנפגם הסכין היתה אסורה ואין להתיר בלא השלכת אחד עכ"ל. ולכאורה הג"ה זו תמוה היא דהא לר"ת מהני ספק ספיקא אע"ג דאינה שוה אלא א' בגוף האיסור והשני בתערובות ואם כן מה השיב מ"מ מיד כשנפגם כו' ותו דאמאי התיר דוקא משום שיש שם נוצות הא אפילו בראוי לכבד מטעם ספק ספיקא ונראה שבאמת יש היתר גם מכח ספק ספיקא אלא דר"ת נקט אפילו בודאי איסור תחלה ואח"כ כתב אף ע"ג דכל אחת קיימא בספק ספיקח לא בא לאסור את הכל אלא על השלכת אחת קאמר דאע"ג דיש כאן ספק ספיקא בכל אחת ואם כן יש תרי טעמים לקולא ואין צריכין להשליך א' על זה תירץ כיון דמ"מ כיון שנפגם הסכין היה על אחד שם איסור ודאי ע"כ יש להחמיר ואין להתיר בלא השלכת אחד ועל כן סיים שנית ואין להתיר בלא השלכת אחד אע"ג שכבר אמרו אלא כדפרישית שזה סיום התירוץ כן נראה לי נכון פירוש הג"ה שערי דורא ולא כראיתי דוחקים בפירושה בענין אחר ועל כן יפה פסק הש"ע שבמקום שיש היתר מכח ספק ספיקא יש להשליך אחד והוא מצד החומרא כיון שעכ"פ היה על אחד שם איסור ברור תחלה ואם כן גם בנתערב איסור ספק שדינו שא"צ רק שני תערובות הכי נמי יש לאסור עכ"פ אחת מהן דמאי שנא ולא היה לרמ"א לכתוב סתם דשרי דמשמע הכל אלא דרמ"א לא נתכוין בהאי ודוקא כו' אמאי דסמיך ליה לענין לאכול אחד את כולן אלא קאי על מ"ש הש"ע דבעינן ג' תערובות על זה אמר דוקא בודאי איסור אבל בספק איסור מותר התערובות השני כדרך שהתרנו התערובות השלישי בודאי איסור:

י"א דדבר שיש לו מתירין כו'. בטור כתוב בשם י"א בכל הדברים החשובים שאינם מתבטלים דלא מהני בהו ס"ס וחלק על זה וסבר ב"י דאותן י"א היינו דעת ר"י שאינו מתיר בספק ספיקא כל שאינו בגוף אחד כמו שיתבאר אחר זה ולא דק דודאי בזה מסכים גם הטור כמ"ש בסמוך בהדיא אלא מיירי בספק ספיקא גמור ואותן י"א הם בסמ"ק סוף סי' רי"ד ומ"מ מ"ש רמ"א כאן לענין דבר שיש לו מתירין די"א שלא מועיל ס"ס ומסיק להקל במקום צורך הוא תמוה דבת"ח סוף כלל ע"ד כתב וז"ל כתב הר"ן ריש פרק אין צדין דספק ספיקא מותר בדבר שיש לו מתירין כגון ספק ביצה בי"ט שני עכ"ל ובארוך כלל כ"ה כתב דהמנהג לאסור אפי' ס"ס בדבר שיל"מ עכ"ל ת"ח. והנה בר"ן שם מבואר דדוקא באיסור דרבנן מותר בס"ס בדבר שיל"מ דהיינו ספק ביצה בי"ט שני מאחר שמוקצה לא מתסר אלא מדרבנן ה"ל ס"ס בדרבנן ואפשר שלזה נתכוין גם בת"ח במ"ש ספק ביצה כו' להורות דדוקא בדרבנן מיירי אלא דקשה מאי דסיים שבארוך חולק על זה ואפשר שגם הוא מודה בזה ולא החמיר אלא באיסור דאורייתא וכן משמע בהדיא מדבריו בכלל כ"ה דין זה שכתב וז"ל מלבד דשיל"מ דאפילו ספק הוא במשהו וכולן אם יש בהו ס"ס מותרים בלתי ביטול כלל עכ"ל. ושם יש לפרש דבריו אאיסור [דאורייתא] למדקדק בדבריו לפני זה ויותר צ"ע למה כתב כאן סתם להקל במקום צורך ממילא אפי' באיסור דאורייתא וזה אסור אפילו להר"ן וצ"ע:

שהספק הראשון היה בגופו. זהו על פי פי' ר"י שזכרתי בסעיף ח' בספק ביצה האסורה שנתערבה אפילו באלף שהן כולן אסורות דלא חשבינן ס"ס אלא בשני תערובות דאז הספיקות שוין משא"כ כאן דספק האחד אם יש איסור ואת"ל יש איסור שמא לא זו היא הך ס"ס הוי כב' גופים ובאמת צריך שיהא ס"ס בגוף אחד מענין אחד כמו שתי תערובות או ס"ס אם יש לכאן איסור או לא כמו באשה שזינתה ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון בפ"ק דכתובות:
והנה בסי' נ"ז בספק דרוסה שנתערבה דלא מתירין משום ס"ס בשם ר"י כתב ב"י מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד דאמרינן ס"ס בדאורייתא וע"ק והלא אפי' בודאי דרוסה שנתערבה הוה מותר מה"ת ברוב רק מדרבנן אסור מטעם דבר שבמנין ואם כן כל העדר בספק דרבנן והיה לנו להקל. ותירץ ע"ז דר"י מיירי שאחר שנולד הספק הא' נודע הספק והוא איסור גמור וחל עליה שם ודאי איסור ע"כ ולפי מ"ש אין כאן קושיא כלל דשאני הכא משאר ס"ס כמו שזכרתי וגם קושיא השניה לא קשה מידי דאין כאן היתר מה"ת בגוף האיסור רק מחמת ביטול ברוב ורבנן אמרו כל היכא שיש דבר חשוב לא מהני ביטול ברוב:
שוב מצאתי כן בספר דרכי משה שמכח זה כ' לכן נראה דיש להחמיר כדברי ר"י אפילו במקום שנודעו ב' הספיקות ביחד עכ"ל. וכן הוא דעת בעל שארית יוסף סי' כ"ג אף שקצת ראיותיו אינן ראויות מ"מ לענין הלכה דבריו נכונים וכן נראה לע"ד עוד להביא ראיה דלא מהני לא נודע בנתיים במקום דלא הוה ס"ס כראוי מדברי הרשב"א הביאו הב"י בסי' ק"י וז"ל ואני תמה באותה שמועה דהתערובות דאם נפל האיסור לג' ומג' למקום אחר דמותר דמשמע דוקא אם נפל האיסור לרוב ומאותו רוב נפל למקום אחר הוא שאמרו ס"ס להקל שכבר נתבטל מה"ת הא לאו הכי לא מאי איריא דנפל לג' דהיינו ב' אחרים והאיסור ממילא בטל תחלה ברוב כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד בתערובות ס"ס ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י שני תערובו' וכדעת ר"י ועוי"ל דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואים כל א' מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור ד"ת והלכך אין הולכין בזה אחר ס"ס להקל עכ"ל. נראה דעתו דבתירוץ השני מיישב אף לפר"ת ור"ל בתירוץ הא' אין כאן ס"ס לפר"י כי צריך שיהיה בב' תערובות דוקא ובתירוץ השני אמר דאף לפי ר"ת אין כאן ס"ס כיון שהא' היה אסור מן התורה כשנתערב עם אחד לחוד של היתר הוה ליה כגופו של איסור ע"כ מודה ר"ת דבזה אין ס"ס דאל"כ יקשה לך על ר"ת ל"ל ביטול ברוב תחלה כמו שהקשה רשב"א א"ו מטעם שכתבתי והנה לר"ת שמודה בזה דלא מהני ס"ס ע"כ אפי' בלא נודע בנתיים מתערובות הא' כיון שהטעם שלא היה אז ספק כלל הוה ליה כאילו נעשה בפעם אחת עם התערובות השני וא"כ גם לר"י ודאי כן הוא בתירוץ שלו דלא הוה ס"ס כיון שאינם שוות דהיינו שספק אחד בגופו וספק השני בתערובות לא מהני לא נודע בנתיים דבחדא מחתא מחתינהו הרשב"א כמו שהביא ב"י בסי' צ"ד דאם לא נתבטל תחלה ברוב ממילא הוה ספק דאורייתא והוא שוה לתרנגולת ספק טריפה שנתערבה דבתרווייהו לא מהני ס"ס ע"ש גם הטור כאן הביא ב' דינים אלו בסמוכין ולא חילק ביניהם לומר דבא' מהם מהני לא נודע בנתיים ובשני לא מהני אלא ודאי כי היכי דנתערב תחלה שלא ברוב דפשוט דלא מהני ביה ס"ס אפילו בלא נודע בנתיים ואפילו לר"ת ה"ה נמי בספק טריפה שנתערבה דאסור לר"י הוא ג"כ אפילו לא נודע בנתיים דכך לי לר"י במקום דלא מהני ס"ס כמו לר"ת במקום דלא מהני אליבא דידיה:

הוא איסור דאורייתא כו'. עי' מה שכתבתי בסי' ס"ו סעיף ד' בהג"ה שמכח זה נ"ל דרמ"א הכריע שם דדם ביצים דרבנן באם נעשה תערובות:
וראיתי בספר נדפס מחדש להרב מהר"ר בנימין כ' בתשו' סימן ל"ז להביא ראיה דלר"י אין איסור בס"ס שאינו בגוף אחד אלא הספק אחד בגופו והשני ע"י תערובות אלא דוקא בנודע בנתיים ממ"ש הרשב"א הביאו ב"י בסי' זה וז"ל דהיאך אתה אומר שמא לא זה הוא ואת"ל זה הוא שמא אותו ספק מותר היה והלא כבר אסרתו מספק שנפל בגופו ואחר שאוסרתו היאך אתה חוזר ומתירו עכ"ל ור"ל מאחר שכבר היה נודע ונאסר קודם שנתערב הא אם לא נודע ונאסר קודם שנתערב שרינן משוס ס"ס ולא נהירא לע"ד כי זה גרם לו מן ההעתקה שהעתיק ב"י דברי ת"ה הארוך ובאמת קיצר ב"י בהעתקתו זאת כי לשם דף קט"ו כ' ולדידי קשיא על ר"י שלא התיר אלא בס"ס של שני תערובות מפ"ק דכתובות ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס וה"ל ס"ס והא אין הספיקות מכח התערובות ואפ"ה אמרינן ס"ס להקל וי"ל דהתם שאני שא"א לבא לפניך אלא בשני ספיקות ואי אתה יכול להחמיר ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרת כמו שאתה אומר בספק ביצה שנולדה בי"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואח"כ נתערבה באחרות דהיאך נאמר שמא לא זהו היא כו' עכ"ל הרי שהרשב"א מחלק בין ס"ס דזינתה דשם א"א לומר ס"ס אלא בפעם אחד משא"כ במקום ששייך להפסיק בין הספיקות כמו ספק א' בגופו והשני בתערובות דחל שם איסור תחלה קודם שנולד הספק הב' אע"פ שלא נודע לנו מזה דהידיעה אינה גורמת כלום אלא עיקר החילוק בין א"א לאפשר לחלק בין הספיקות וכ"כ הר"ן בפ' אין צדין בתחלתו וז"ל והא ודאי תרי ספיקי נינהו שא"א שיבא לפניך אלא ב' ספיקות דומיא דאשת ישראל שנאנסה עכ"ל וכן נמי כוונת או"ה ריש שער כ"ו שכ' בשם סמ"ג וסמ"ק בספק דרוסה שנתערבה בין הכשירות דלא מהני ס"ס הואיל והספק האחד הוה דאורייתא דהיינו קודם שנתערב היה באיסור ודאית פירוש דכשנודע מתחלה דהוה ספק דרוסה הוה ספק אחד באיסור דאורייתא ונעשית באותו פעם כודאי וכשנתערבה אח"כ כו' עכ"ל אין רצונו לומר דדוקא אם נודע בנתיים אסור דא"כ לא היה ליה לכתוב דבריו דרך פירוש אלא היה לו לומר והיינו אם נודע אלא ברור הוא דהכי קאמר כיון דכשנודע לנו בנתיים היינו אוסרין אותו מספק נמצא שחל עליה שם איסור וכן מורה לשונו שכתב דכשנודע כו' וכל זה הוא ברור לע"ד דמנ"ל לבדות היתר אליבא דר"י במקום דלא הוה ס"ס כראוי דעיקר הוכחה לזה הסברא הוא ממה שהקשה בב"י סי' נ"ז בשם מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד דאנו מתירין ס"ס ועכשיו שבאנו לזה דשאני הכא שאין הס"ס מענין א' וזה מוסכם מכל האחרונים סמ"ג וסמ"ק ורשב"א והטור ואו"ה נתרועע היסוד ונפל הבנין וכן הוא בספר או"ה בסוף הספר בהג"ה בהדיא במקום דלא מהני ס"ס לא מהני לא נודע בנתיים אלא אח"כ נודע בפעם אחת אלא שכתב אח"כ שם דבס"ס שהוא מהני בעינן דוקא נודע בפעם אחת זהו אינו נראה כלל כמו שנכתב בסמוך בס"ד:

אבל אם היו ב' ספיקות כו' ונודעו ב' הספיקות כו'. זה העתיק הרב מהגהות או"ה בסוף הספר שכ' וז"ל וה"ה אם היו הב' ספיקות ס"ס גמורות דהיינו בענין א' ובגוף א' מ"מ לא ניתר ע"י כך אם לא שיבואו בפעם אחת אבל אם נודע הספק האחד קודם חשוב אותו פעם כאיסור ודאי וכשיבוא הספק השני אפילו בלתי תערובות לא הוה אלא ספק אחד עכ"ל ולא הבנתי דברים אלו כלל דמדאמר אם לא שיבואו בפעם אחת דזה משמע שלפעמים אפשר שלא יבואו בפעם אחת והיכי תמצא שיהיה נודע בין ספק האחד לספק השני בספק ספיקא שהם בגוף אחד וענין אחד כגון בספק זינתה תחתיו וספק אונס דלעיל דאין שייך לומר דנודע הספק האחד קודם שנודע השני ואם תרצה לומר שתחלה הרגישו בספק האחד ולא הרגישו בספק הב' וכשמרגישין בו איגלאי מילתא למפרע דלא היה אסור מעולם דהא לא נולד לנו שום ענין חדש אלא הידיעה היתה חסירה ובדברי רמ"א יש קצת לדחוק ולפרש דהכי קאמר כל שנודעו שני הספיקות דוקא ביחד זהו סימן לספק ספיקא שהוא כראוי דאלו בס"ס בשני גופים אפשר להיות נודע בנתיים. וכן ראיתי בתשובה למהר"ר בנימין ז"ל שכ' שאין להשגיח בהג"ה זאת כי פשוט הוא שבס"ס שע"י שני תערובות מותר אפילו בנודע בנתיים והביא ראיה נכונה לזה ממילא ה"ה בס"ס אם יש כאן איסור. כלל העולה בס"ס הוא כן דכל שספק האחד הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע"פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה בי"ט ושוב נתערב' לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין אחד אלא בעינן שיהיו שני הספיקות ע"י תערובות ונודע בנתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס"ס וכן אם יש ב' ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני רק שיש חילוק בס"ס שע"י תערובות שאם הוא איסור ודאי והוא חשוב בעינן שלש תערובות וכמ"ש בסעיף ח' אבל אם הספק איסור נתערב לא בעינן רק ב' תערובות והוה ס"ס ולהקל:

יש להתיר מכח ספק ספיקא כו'. ראיתי בזה מחלוקת בעלי קרנים דהיינו או"ה ועליו בעל ד"מ ות"ח כלל מ"ג סעיף ז' ועליו בתשובה משאת בנימין סי' ל"ח ובדברי כולן אני תמה כמו שאבאר: האו"ה כלל כ"ו דין ב' כתב בשוחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום ונתערב אח"כ בין בהמות אחרות אין להתיר מכח ס"ס שמא אינה זאת ואם תמצא לומ' שהיא זאת שמא נשחט' כדינה דהא מסקינן בגמ' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הלכך ליכ' אלא חד ספק שמא אינ' זאת דא"ל את"ל היא זאת שמא נשחטה כדינה דכל שהו' ספק ואסרינן ליה משום חזקה הוה ודאי איסור ולא ספק ולכן אין להתיר בס"ס אלא היכא דליכא חזקת איסור כשתאמר את"ל לא תוכל לאוקמוה אחזקת איסור כהאי דפתח פתוח מצאתי בריש כתובות שא"ת את"ל תחתיו ליכא לאוקמה אחזקת איסור דקודם לכן כו' עכ"ל. וכתב עליו בדרכי משה ות"ח שאין זה נכון דהרשב"א כתב בתשובה סימן ת"א דמהני ס"ס אפי' ביש חזקת איסור וכן משמע מדינים דספק דרוסה שנתערבה דאי לאו טעמא דספק הראשון בגופו היה ס"ס והיינו מתירין אע"ג דהיה לו חזקת איסור אבר מן החי עכ"ל. וכ"כ כאן בש"ע וחולק עליו מהר"ר בנימין הנ"ל על רמ"א וכתב דאין ראיה מספק דרוסה דהתם אין מועיל חזקת איסור אבר מן החי אלא לענין ספק שאירע מחמת שחיטה אבל לא לענין איסור שאינו תלוי בשחיטה והאריך להטעים דבר זה. ולדידיה ספק דרוסה שנולד הספק מחיים יהיה מותר דהוה כהאי דנטל זאב כו' דהא אין כאן חזקה לאיסור ונימא ביה נשחטה הותרה) ואשתמיטתיה דברי התוס' פרק ד' אחין (יבמות דף ל') שכתבו וז"ל ובפ"ק דחולין אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' נשחטה הותרה כו' דמשמע דוקא לריעותא דאתייליד אחר שחיטה הוה בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל מעייה כו' אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור עכ"ל הרי לפניך דמהני חזקת איסור אבר מן החי לספק דרוסה וא"כ שפיר מביא רמ"א ראיה מספק דרוסה לענין ס"ס דחזינן בה דמהני אם שייך בו לומר כן אבל לא איכפת לן בזה מה שהיה תחלה בחזקת איסור של אבר החי אף ע"ג שהיה מהני לאסור בחד ספק אלא שאני רואה שלענין דינא כולן צדקו כמו שאבאר דאיתא בתשובת רשב"א סי' ת"א וז"ל אני רואה תמה בדברים ששאלת בס"ס בדאיתחזק איסורא כהאי דכתובות היכי אתחזק איסורא דהתם אין אלא ספק חלל אחד שנטמע ואם אתה קורא אתחזק איסורא כל שנתערב בו דבר שהחזקנו אותו באיסור מחמת תערובתו הרי שאלתך מתבארת מטבעת של עובדי כוכבים כו' עכ"ל ומביא ע"ז הרבה ראיות ואח"כ כתב ואל תשיבני מדרב הונא בפ"ק דחולין בדק סכין ושחט ונמצא פגום הרי זה אסור דשמא בעור איפגם ועובדא הוה בתליסר בהמות ואסרו אפילו קמייתא שמע מיניה דספק ספיקא אסור דאזיל לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא ביוחסין פסול בחד רוב וכשר בס"ס וכי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה ואפי' בדאתחזק איסורא כגון חתיכת איסור. שנתערב בשתים של היתר הוא הדין בספק ספיקא דשריא ואפילו בדאתחזק איסורא עכ"ל. ולכאורה קשה מ"ש בההיא דרב הונא שזכר תחילה דאזלינן בתר חזקת איסור ולא מהני ס"ס ומאי שנא ההיא דכתב אח"כ דאזלינן בתר ס"ס ואפי' באתחזיק איסורא וכי דייקת תמצא דשאני ליה להרשב"א בההיא חזקת איסור של רב הונא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך שנשחטה כראוי וע"כ כיון שהספק אח"כ בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיתה קודם לא יצאת ממנו בודאי משא"כ אם החזקה של האיסור מחמת ד"א דהיינו שהיה לו חזקת אבר מן החי ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת ד"א כגון שנתערב תחילה ואח"כ נתערב בתערובות אחר ודאי מהני ס"ס וכן כל שאר איסור כגון חתיכת חלב שנתערבה בשני תערובות דהא בפירוש דימה הרשב"א ס"ס לרוב בדרך זה ונמצא לפי דברינו לא הקשה רמ"א כלום על או"ה דאו"ה לא אסר אלא בספק שחיטה וכההיא דזכר הרשב"א דההיא דרב הונא דהתם ודאי לא מהני ס"ס מטעם שזכרתי וגם מהר"ר בנימין הנ"ל שחלק על רמ"א כמו שזכרנו ואמר דלא מהני ס"ס היכא דאתחזק איסורא יפה פסק על שאלה שלו דמיירי גם כן בספק שחיטה אלא דמשמע שרוצה לפסוק כן בכל ס"ס היכא דאתחזק איסור' אפילו בספיק' דלא מענין שחיטה שהרי כתב על רמ"א שאין לו ראייה מדברי הרשב"א סימן ת"א דהתם בסי' ת"א לאו בחזקת איסור קאמר כמ"ש הרשב"א בהדיא בתשובה דהיכא דהוה חזקה גמורה לא מהני ספק ספקא אלא מיירי בחזקת ספק איסור כגון ספק חלל בכתובות ולפי דעת השואל קראו חזקת איסור כמבואר שם ובזה כתב להיתר אבל בחזקה גמורה לאיסור כהאי דרב הונא לא מהני ספק ספיקא עד כאן לשונו ומנוחתו כבוד שלא דקדק יפה בדברי רשב"א מחמת שלא ראה סופן של דברים כי הרשב"א כתב בהדיא בסוף ותדע לך עוד כו' כמו שזכרתי דברור הוא דאפילו בחזקת איסור גמור הוא מהני ומתחילה כתב בדרך פשיטות שההיא חזקת איסור שקראו השואל חזקת איסור דהיינו מצד התערובות פשיטא דמהני וסיים דאפילו בחזקת איסור גמור כגון חתיכת חלב מהני ביה ס"ס כמו רוב ולא אמרינן דלא מהני אלא בההיא דרב הונא דהספק בשחיטה כמו שזכרתי והרב מהר"ר בנימין הבין ברשב"א שכל חזקת איסור הוא כההיא דרב הונ' ואינו כן:
העולה מדברינו להלכה דאפילו בכל איסור ודאי מהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה ס"ס תסתור החזקה שהיה בחזקת שאינו שחוט אלא אבר מן החי בזה אמרינן דלא יועיל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושיה אפילו הוה כמה ס"ס לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להיתר מצד אחר כגון מצד התערובו' ודאי מועילים ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחילה דאין כאן דבר הסות' זה את זה ועל כן בספק דרוסה אם היה ס"ס גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאבר מן החי דמעיקרא כן נראה לע"ד ברור ונכון בזה:

ועיין לעיל בסימן נ"ג. פי' ששם מחמיר בנשמט ועיין מה שכתבתי שם:

(סימן ק"י בש"ע סעיף ג') ט' חנויות כו' ה"ז אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. כתב הש"ך שיש עוד קבוע דאורייתא כגון שיש בחנות א' טריפה ואינו יודע באיזה חנות ולקח מא' מהן ויודע מאיזה הוי קבוע דאורייתא. והוא נלמד מהד"מ שפי' כן דברי הטור בדברי הרשב"א. אבל לפ"ז יהיה דברי הרשב"א דכאן סותרים לדבריו שבחידושיו פ' התקבל גם דברי הטור דכאן יהיו סותרים לדבריו שבאה"ע סי' ל"ה כפי מ"ש המ"ל פ"ט מהל' אישות דסובר דכה"ג לא מיקרי קבוע וכמ"ש התוספות בנזיר (דף י"ב) ד"ה אסור. ובפ"ק דמציעא (דף ו') וז"ל וקבוע לא שייך אלא בדבר שאיסור והיתר נמכרין וידועין ולא ידע מאיזה לקח כגון ט' חנויות. ומ"ש בס' ח"ד מפי' רש"י בגיטין (נ"ד ב') א"מ די"ל דלאו מטעם קבוע הוא אלא משום שהאיסור מופרש ואינו ראוי להתערב וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט דתרומות ותוי"ט שם ובר"ש פרק ג' דשביעית. וכ"כ המ"י כלל ע"ג בשם ס' כריתות דלא מיקרי קבוע רק אם האיסור ניכר וידוע במקומו. וכ"מ להדיא בס' אלי' רבה בא"ח סי' תרצ"ח ובשו"ת מוצל מאש סי' נ' ויש לה"ר מפ"ג דברכות גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות ש"מ כו' דרוב יש בהם פ"ט ומיעוט אין בהם פ"ט והתם הרי הארונות קבועין במקומן ולא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא ש"מ דבעינן שיהא האיסור ניכר וידוע ומיהו בס' ב"א כתב בשם הרוקח דהתם היינו משום שיש ספק אם יש שם ארון שאין בו פותח טפח ומספק לא אמר קבוע. ועי' בעבודת כוכבים (נ"ג ב') דמשמע דאילנות של אשירה לא נתבטלו ברוב ואף אותן שאינן נכרין ומיהו ע"ז שאני שאין לה בטול לעול' אף בשאינו קבוע: בס' שעה"מ הל' מגילה כתב בשם ס' לשון למודים דלא אמר קבוע כמחצה על מחצה אלא היכא דשקיל או שפירש לפנינו מן הקבוע אבל היכא דלא יצא מהקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא כמ"ש הר"ן שם לענין קריאת מגילה. אבל מדברי ס' כריתות משמע דכה"ג חשוב קבוע כגון כשיש שדה דודאי אסורה בחרישה וזריעה ונולד ספק בשאר שדות והקשה עליו מפ' כל הצלמים דאם יש מקום אחד שודאי עובדים ובשאר מקומות ספק לא הוו נאסרים:

(שם סעיף ג') אבל בשר הנמצא בשוק כו' ואפי' נמצא בין החנויות ה"ל פריש. כ"כ התוס' פ"ק דכתובות ודוקא דחנות א' ניכרת אבל היכא דידוע שיש טריפה בחנות א' ולא נודע באיזה אם פי' אסור להרא"ש דאוסר פי' עמילא דאיכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור נודע ונרא' דאם יש ס' דאורייתא בחנות א' ולא נודע באיזה ופירש ממילא שרי לכ"ע כדמוכח בש"ס דנזיר גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שאסור בכל הנשים ופריך אלו אשכחן בשוקא וקדיש נימא כל דפריש מרובא פריש. ודע דבמ"י התיר בהפסד מרובה אי פירש ממילא בדברים החשובים: ולענין אי אזלי' לקולא בספק דד"ק כתב הרמב"ן הובא בח"ר פ"ק דמגילה דהוא כד"ס. אך בט"א כתב דאזלי' לחומרא בספיקו וה"ר מת"ב דבה"ש שלו אסור. יש לה"ר מהא דאמר במגילה קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן ואי ד"ק הוי כד"ס הא בדרבנן נאמן גדול להעיד מה שראה בקוטנו. אך מדברי הכס"מ פ"ו מהל' אה"ט גבי טומאה ע"ז דפ' הרמב"ם לקולא ושם הוא ד"ק. ועי' תוס' סנהדרין (י"ב): ולכאורה יש לה"ר לדעת הרמב"ם דס"ד מה"ת לקולא מפסחים (פ"ג ב') וחולין (צ"א) גבי הוכרו ולבסוף נתערבו דאי הוו אסור מה"ת לא לבעי שריפה מיהו אזלינן בכל צד לחומרא וכן מוכח דחד בחד לא איתחזק איסורא הוא דאל"כ מה"ת אסור ואמאי בעי שריפה מיהו י"ל דכי היכי דאיתחזק אי' לענין אי' אכילה איתחזק ג"כ לענין שריפה. ומ"ש בס' עצי לבונה ראיה להרמב"ם מקושית התוס' בשבת (דף ק"ל) דאמאי איצטריך קרא לאסור ספק מילה בשבת א"מ דשבת שאני דאיכא בו א"ת ודו"ק: עוד שם ס"ק י"ד הניח בצ"ע אפרש"י בזבחים דמקשה לר"א ולר"נ ממתני' דשור הנסקל שנתערב כו' ימותו דאמאי דנימא דאיסורא מית והשאר יקרבו דמאי קושיא הא ע"כ צריך להקריב ב' בבת אחת והאיך יכול אחד לשחוט ב' זבחים בבת אחת הא אמרינן תזבחהו שלא יהא אחד שוחט ב' זבחים. וי"ל דכיון דאי אפשר בענין אחר שלא ימותו ולא יבואו קדשים להפסד הוי כדיעבד:

(שם בט"ז ס"ק ה') וכי תימא דבמקולין דשכיחי רבים גזרינן טפי והא איפכא תנן בפ' חבית (דף קמ"ז) אבל עשרה בני אדם כו' ופרש"י כיון דמרובין הן מדכרי אהדדי. ועי' בנקודת הכסף שהשיג עליו דשאני התם דהעשר' בנ"א הם במעמד אחד ע"כ אמרינן דמדכרי אהדדי כו' אבל הכא יש לחוש שיבואו ליקח בזה אח"ז ונ"ל דחילוק זה הוא מוכרח מהא דריש עירובין (דף ג') גבי מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת למעלה מעשרים כו' דאמר רבה במבוי פסול ומפרש רבא מפרזנקא טעמא דמבוי לרבים הוא סמכי אהדדי ולא מדכרי ותקשי מהא דתנן בפרק חבית (שם) דאדרבה דברבים מדכרי אהדדי. אמנם לפי מה שחילק בנקוה"כ בין אם הרבים במעמד אחד אם לא א"ש נמי הך דעירובין דהתם נמי לפעמים אין רבים במבוי ואתי יחיד להשתמש באותה שעה וליכא מדכר ומ"מ אין מהתם קושיא על הט"ז דחילוק זה אינו רק להך לישנא אבל ללישנא קמא שם דרבה אמר רבים מדכרי בכל גווני אמרי' רבים מדכרי אהדדי. וכן עיקר כמ"ש בחידושי לעירובין (דף י"ח) ויש משם סעד לדעת הט"ז:

(שם סעיף ז' בהג"ה) ואפי' לאכלם שתים שתים אסור לאדם אחר לאכול את כלם. הפר"ח הקשה ע"ז מהא דגבי מזבח ג"כ מתיר ר"א להקריב ב' ב'. ועי' בס' אמרי צרופה שלהי יומא שתירץ דשאני גבי קרבן דלא החמירו חכמים כ"כ כמ"ש תוספות זבחים (דף ע"ד):

(שם בש"ך ס"ק נ"ט) ספק איסור דרבנן בדשיל"מ אסור. ודע שכתב הפר"ח בהל' יו"ט והפמ"ג בא"ח דהיינו דוקא בספק מעשה כמו ספק נולד ביו"ט דגבי ביצה וס' מוכן אבל בספק דפלוגתא דרבוותא וספיקא דדינא אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר שיל"מ וכ"מ בש"א סי' צ"ו ויש להוכיח כן מסוגיא דמנחות (דף ס"ח ע"ב). ובזה א"ש סוגיא דשלהי שבת דא"ר יוחנן הלכה כר"ש דלית ליה מוקצה ופריך והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כו' אין משקין ושוחטין את המדבריות ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ומסיק דב"ה כר"ש ס"ל ופרש"י ב"ה חשוב כסתמא. וקשה דאכתי מאי אולמא לר' יוחנן ב"ה מסתמא. אבל לפי מה שחילק הפר"ח בין ספיקא דעובדא לספיקא דדינא או פלוגתא דרבוותא דאזלי' לקולא א"ש הך דשבת דבאיסור מוקצה דרבנן לא בעינן לאולמא סתמא דב"ה דלית להו מוקצה דאף בשוין קיי"ל דהלכה כדברי המיקל בדברי סופרים וכדפסק ר' יוחנן גופיה בפ"ק דעבודת כוכבים (דף ז'). וכן מוכח דעת הרשב"א והר"ן בנדרים (דף מ"ז ע"ב) שכתבו דמסתברא דנקטינן בעיא דרמי ב"ח לקולא ואם אמר קונם פירות אלו על פלוני מותר בחילופיהן דכיון דגבי איסור הנאה בעלמא לא הוו חליפין כגדולין אלא מדרבנן ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא עכ"ד. וקשה הא נדרים ה"ל דשיל"מ בשאלה כדאיתא התם (דף נ"ט) וגבי דבר שיל"מ אחמור בספיקו. כדאמר רב אשי בריש ביצה (דף ד') גבי ביצה שנולדה ביו"ט דספיקה אסורה משום דה"ל דבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ אף בדרבנן לא בטל ופרש"י דכי היכי דאחמור בביטולה ה"נ אחמור מה"ט בספיקא אלא מוכח מזה דס"ל להרשב"א והר"ן דדוקא בספיקא דעובדא כי ההיא דספק נולדה ביו"ט או בחול הוא דקאמר רב אשי דאחמור נמי בספיקא משא"כ בספיקא דדינא בפלוגתא דרבוותא או באיבעיא דלא איפשטא כההיא דנדרים אזלינן לקולא בדרבנן אף בדשיל"מ וכתבתי עוד בזה בס"ד בחי' לחולין:

(דיני ספק ספיקא בש"ך אות ב') כתב בשם תשובת הרשב"א דבאיסור דרבנן שי"ל חזקת איסור אזלינן לחומרא. ובס' אבן העוזר פ"ב דשבת חולק על זה דלא קיי"ל כר"י בספק טבל כמ"ש הרמב"ם דסתמי משניות דלא כוותיה. וכ"כ המ"ל פ"ד דבכורות וכ"ה דעת הר"ן בסוכה (מ"ו ב') ועיין ס' ע"י וס' ח"ד. ומיהו הסתם דטהרות א"מ דהתם בספק טומאה שלא היה לו חזקת איסור איירי ולא בס' טבל כמ"ש התוי"ט. אלא טעמו של רבינו דלא קי"ל כר"י מחביריו וכ"מ במ"י. ומ"ש בס' ב"א שזה תלוי בב' תירוצים שכתבו התוס' בפסחים (דף ט') ותמה על שלא הזכירו האחרונים כבר הקדימו בשעה"מ ה' מקוואות כלל ז' ובצנ"ח ברכות וגם דבריו שם א"מ לדעת הרמב"ם כמ"ש במ"א. ועי' בספר סדרי טהרה. ומ"ש בס' ע"י ראיה לאיסור מהא דמחמירין בספק מוכן ליתא דהתם הוא דשיל"מ. ומ"ש בס' ב"א ראיה לאיסור מעירובין (דף ל"ב) אישתמיטתי' דברי המ"ל בה' בכורות ע"ש. ומ"ש בח"ד לה"ר לאסור מהא דספק אה"ט דרבנן. גם הפמ"ג כ"כ אך אינו ראיה דהתם אע"ג דלא איתחזיק איסור טמא וטעמא עשאוהו כשל תורה לטמא אדם לשרוף עליו תרומה וקדשים עשאוהו נמי כשל תורה לטמא ספק. אלא צ"ע מ"ש הט"ז סי' ר"א ס"ק פ"ו שפי' שם דברי המחבר דאוסר כר' יוסי. והוא לשון הרמב"ם ג"כ בה' מקוואות. ומ"ש בספר כרתי ופליתי להביא ראיה להתיר ממנחות (ס"ח ב') גבי ס' יום הנף דאיתחזיק איסור דחה בס' ע"י וס' ח"ד דהתם עדיף משאר ספק דהא אנן בקיעין בקביע דירחא. ויש לה"ר לדבריהם ממ"ש הרמב"ם רפ"י מה' מ"א דס' אסור מד"ס ואי היה זה ככל הס' היה אסור מה"ת כיון דאיתחזיק איסורא בס' איסור דאורייתא: ובענין ס"ס משם א' כתב בשו"ת טור האבן סי' מ"א דהיינו כההוא דשם אונס גבי פתוי קטנה דממילא הוי אונס ואם לא היה אונס מסתמא לא היתה קטנה אבל אם יש בספק אחד פלוגתא ובספק א' לכ"ע שרי לא הוי שם א' דהוי כמו שא' מתיר יותר מחבירו: כתב בס' לבושי שרד דדעת של פוסקים שלא הובאו בש"ע לא מצרפים אפי' לס"ס [וכיוצא בזה ראיתי שכתב האורים ותומים בדיני תפיסה דאין לומר קים לי כדעת שלא הובא בש"ע]. ושארי לי' מארי על זה וכי ע"פ הכרעת הב"י והד"מ נשים דעת גדולי פוסקים כלא. וכבר כתב כן הגאון בנ"ב חלק אה"ע סימן מ"ז:

(שם בש"ע סעיף ד' בהג"ה) וי"א כו'. לכאורה קשה על הרב דהרי באו"ח סי' תל"ט ס"א מביא הרב דברי הטור שם וז"ל מיהו אם העכבר קטן שיוכל העכבר לאכול תלינן להקל שאכלו וא"צ בדיק' והטעם הוא התם משום ס"ס ע"ש והתם מיירי אפילו ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ אפ"ה מקרי ס"ס אפי' שהאיסור האחד הוא מה"ת ובפרט שאנו מחמירין בחמץ יותר מבשאר איסורין אפ"ה הוא ספק ספיק' וא"צ לבדוק וליכא למימר דבדיקת חמץ היא מדרבנן דדין זה הוא מדברי התוס' פ"א דפסחים דף ט' ע"ב ושם מוכח דמיירי שלא ביטלו והכא משמע אפילו פירש לפנינו שהוא מדרבנן כמ"ש הגאמורז"ל בס"ק כ"ו אפ"ה לא מקרי ס"ס וקשה מ"ש וי"ל דשאני התם כיון דמכח ס"ס אין כאן עוד איסור שמא אכל העכבר משא"כ כאן דעכ"פ האיסור הוא עדיין בעין ודמיא למ"ש הרב בהגהה לקמן סעיף ח' ע"ש ודו"ק. אבל מ"מ על הב"ח יש לתמוה שהשיג על המחבר כמ"ש הגאמו"ר ז"ל בס"ק כ"ב מסעיף ט' כיון שהספקה הראשון הוא בגופו עכ"ד וקשה הלא כתב הרב בא"ח סימן הנ"ל דמקרי ס"ס כנזכר לעיל והם דברי הטור בסי' הנ"ל בשם הרשב"א ולפי דברי הב"ח קשה שם היכא מקרי ס"ס כיון שהספק הראשון הוא בגופו אלא ודאי ע"כ מוכרח לומר דשאני קבוע דחידוש וא"כ אין להב"ח שום קושיא על המחב' דהמ' דברי הרשב"א בא"ח סי' הנ"ל וליכא למימר דטעם האו"ח הוא משום שאין כאן עוד איסור כמש"ל זהו ליתא דלדברי המחבר אינו חילוק רק אם האיסור הוא בגופו ודו"ק וצריך עיון:

(סימן ק"י בש"ע סעיף א') דבר חשוב אוסר במינו בכ"ש כו'. והנה הרב בעל פרי תואר ר"ל הא דד"ח ל"ב היינו בדבר שאסור בהנאה אבל במידי דאסור רק באכילה אפילו ד"ח בטיל ודבריו אין להבין כלל דהא מצינו בעלי חיים ל"ב אפילו דבר שאינו אסור רק באכילה דבדרוסה שנתערב פסק ר"ת דמותר ע"י שיכבשינהו דניידי ואמרי' כל דפריש כו' משמע בלא"ה בעלי חיים ל"ב אע"פ שאין אסור בהנאה:

(שם סעיף א') אבל שאר דברים אע"פ שדרכן לימנות כו'. ז"ל הרמב"ם ומקשה עליו מהא דפרק הערל דף פ"ב מי שה"ל חבילי תלתן של כלאי כרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כולן ידלקו דר"מ וחכ"א יעלו בא' ומאתים שהיה ר"מ אומר כל שדרכו למנות שנינו א"כ כיון דר"י ור"ל פליגי בדבר שבמנין אי את שדרכו למנות או כל שדרכו למנות שנינו ש"מ ד"ד שבמנין ל"ב א"כ איך פירש הרמב"ם והמחבר נגד ר"י ור"ל וי"ל (הא דפליג) דהנה הא דכתב הרמב"ם כל דבר שהוא חשוב אצל בני אדם במקום מהמקומות כאגוזי פרך ורמוני בדן בא"י כו' א"כ י"ל דפליגי ר"ל ור"י אליביה דרבנן דס"ל ד"ח ל"ב א"כ ס"ל לרבנן דדבר שבמנין הוא בטיל והיינו כיון שאין המנין תלוי בחשיבותיהן כלל רק מחמת הקנין שהמנין מודיע מקח אבל אם הוא דבר שנמכר באומד ובתוך אותו מין יש מין א' שנמכר במנין ד"מ אגוזי פרך דשאר אגוזים נמכרים באומד ואגוזי פרך במנין א"כ ודאי מחמת שהם חשובין יותר משאר אגוזים נמכרים במנין וגם לרבנן ל"ב ולא מחמת דבר שבמנין אלא מחמת שהוא דבר חשוב לפ"ז י"ל דר"י ור"ל פליגי אליבא דרבנן דר"י ס"ל דוקא אם הוא את שדרכו למנות הוי ד"ח אבל אם אותו מין דהיינו אגוזי פרך נמכרים לפעמים באומד לא הוי דבר חשוב ור"ל ס"ל אפילו כה"ג נמי הוי דבר חשוב ולק"מ על המחבר והרמב"ם וק"ל:

(שם סעיף ב') ודוקא בעלי חיים קטנים כו'. עש"ך ס"ק י"ג וי"ל בהי' ק"א ס"ק כ"ו והיה נראה לאדמ"ו דש"ה כיון דמעיקרא הוי ב"ח ול"ב א"כ יהיה אח"כ ראוי להתכבד אף שאין ראוי עכשיו להתכבד דמחוסר מעשה אפ"ה ל"ב. וי"ל ראיה לסברא זו מהא דפ' התערובת דף ע"ג דפריך ונכבשינהו דניידי ושמא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקרבו א"ל האי מדרבנן אלא מעתה מגופא אסור' אלא שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו כו'. והנה לכאורה מאי קאמר בתחלה שמא יבואו וכו' הא דעודו בחיים ליכא חשש כלל לפי מה דס"ד השתא וליכא חשש אלא אחר מיתה ואחר מיתה אמאי לא יהיה בטיל אע"כ צ"ל כיון שכבר היה ב"ח ואחר הפשט וניתוח יהי' חה"ל ל"ב וכמ"ש:

(שם סעיף ג' בהגה"ה) והא דאמרינן כו'. לכאורה הוא סותר מ"ש בא"ח סי' תל"ט סס"א בט' ציבורין של מצה וא' חמץ ובא עכבר ונטלה צריך לחזור ולבדוק דכל קבוע כו' ואם פירש העכבר ממקום קביעתה ובא עכבר ונטלה משם א"צ לחזור ולבדוק דכל דפריש מרובא וכו' ומשמע שאם נטל העכבר ממקום הקביעות אף שלא נטל בפנינו אפ"ה אמרי' דמקרי קבוע ככל קביעות כו' והכא גבי עובד כוכבים אמרי' בנמצא בידו הוי פירש אע"ג דהעובד כוכבים נטלה ממקום קביעתה וי"ל בשלמא התם שאני דמיד שנטל עכבר חל עליו חובת ביעור ואף שלא נטל בפנינו מ"מ השתא כשנודע לו הספק א"כ עיקר השאלה על שעת נטילתה ואז היתה קבוע לכך היה צריך שיטול העכבר אחר שפירש אבל הכא בעובד כוכבים כשלקחו מן המקולין לקחו לעצמו א"כ על אותו שעה לא חל על ישראל שום ספק דהא העובד כוכבים לקח לעצמו ולא נולד ספיקא לישראל אלא השתא כשרוצה ללקחו מן העובד כוכבים אז חל ספק ואז הוי פירש ואמרינן כל דפריש מרובא פריש:

(שם בש"ע ס"ז) ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים והרמב"ם פירש הא דקאמר לא הכשיר ר"א אלא בב' היינו דקאי על הנפולה דהיינו ב' צריכה לנפולים ואח"כ אפילו נשאר א' מותר ומקשה עליו הא לשיטתו לא פריך מהא דחכ"א וכו' לדידי' י"ל שפיר אם נשאר א' מותר ור"א לא קאמר אלא לענין הנפולות ונ"ל דהא עי"ל למה לא פריך הגמרא מר"א גופיה דקאמר בפי' הקריב ראש א' הותר לכולם וצ"ל דהגמ' מסופק בפי' ב"ב אי קאי אנפילה או אאכילה ולא רצה להקשות מר"א גופיה י"ל היינו נפילה בחד סגי אבל כשאוכל מן הנשארים צריך לאוכלו ב"ב לכך מקשה הש"ס ממ"נ וחכ"א אפילו הקריבו כולן ולא א' נשאר בתוכו אותו א' אסור משמע דלר"א אם נשאר אחד מותר להקריב וקשה לר"א ואם כן אם נאמר דהא דקאמר לא הכשיר ר"א אלא ב"ב היינו לענין נפיל' קשיא רישא דמתני' הא דאמר בפי' אם הקריב ראש א' הותרו כולן דהיינו נפילה ומשני הגמ' מאי אחד זוג אחד דהיינו נפילה צריך להיות זוג א' אבל לענין אכילה יכול לאכול כ"א בפ"ע ואין להקשות דמנ"ל להרמב"ם לפרש כן די"ל דרמב"ם הוכיח דע"כ הא דקאמר זוג א' קאי אנפילה דהנה תוס' מקשי' איך ילפינן מר"א דאם נפל א' לים מותר הא ר"א יליף מקרא דכתיב מום לא ירצה בו משמע דוקא בעומד בפ"ע אבל ע"י תערובות שרי ואיך נילף מיניה שאר אסורים דלמא גזה"כ הוא בקרבן וי"ל דע"כ הקרא קאי לענין חד בחד דאי חד בתרי בלא"ה מהתורה בטיל ברוב א"כ שפיר ילפינן כמו דחזינן דהתורה התירה אם נתערב ב"מ אפילו חד לגבי חד מותר להקרבה א"כ ה"ה בשאר אסורים היכא שנתערב חד בתרי דמהתורה בטיל ברוב רק חז"ל גזרו אבל היכא דנפל שפיר אמרינן איסורא נפל ע"כ מזה הוכיח הרמב"ם דע"כ זוג אחד קאי לנפילה דקשה ליה קושית תוס' וצ"ל כתי' וקשה ליה איך אמרינן דצריך לאכלו תרי תרי א"כ האיך מצינו דיכול להקריב בעל מום דהא בנתערב חד בחד אף שמקריב שנים בבת אחת אין מעלה בזה דהא כל הטעם הוא דצריך לאכול שניהם בב"א משום דאמרינן מדהאי התירא האי נמי אבל כאן ל"ל הכי דשניהם אסורים א"ו קאי לענין נפילה ושפיר מצינו דאם נתערב שנים בשנים ונפלו ב' לים אמרי' דאלו השנים נפלו וק"ל. עי' ש"ך שהביא דדבר הניכר נפילתה א"צ אלא חד ולכאורה יש ראיה לדבריו מהא דמקשה אר"נ דאמר טבעת כו' הא לא התיר ר"א אלא ב"ב ומשני אנא נמי תרתי קאמינא ולמה לא מקשה גם לר"ל דמתיר בחביות שנפלה אחת מהן א"ו דבהא כ"ע מודים דא"צ אלא חד משום דמנכר נפילתה אך קשה מפי' הגמרא ל"ל תרתי ויליף חדא מחברתה הא אינם שוים דבחביות לא בעי אלא אחת ובטבעות צריך שיפלו שנים וצ"ע: