שולחן ערוך, יורה דעה צ״ח: דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו. ובו ט' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו. ובו ט' סעיפים:
איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום מותר והוא שלא יהא סופו להשביח וצריך שלא ידע שסומכין עליו ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו משערינן בס' וכן אם הוא מין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא משערים בס' (ואין נוהגים עכשיו לסמוך אעובד כוכבים ומשערינן הכל בס') (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים):

ב

אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר ואם לא נודע שהיה רובו היתר אסור: הגה ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מין במינו אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא (ב"י בשם האגור וכן הוא בהגהת ש"ד סי' ל"ט): אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אפי' נודע שהיה רובו היתר אסור ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו ונודע שהיה רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאילו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו:

ג

במה דברים אמורים בשנשפך אבל איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו אף על פי שהוא מאיסורים של דבריהם אסור:

ד

איסור שנתבשל עם היתר אפי' מכירו והוא שלם וזרקו צריך ששים כנגד כל האיסור מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו לפיכך המבשל בקדירת איסור שהיא בת יומא או תוחב כף של איסור בהיתר צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף שאין אנו יודעין כמה בלעו בין שהם של חרס או עץ או מתכת: הגה ובלבד שבלעו ע"י רתיחת אש שאז הבליעה הולכת בכל הכלי אבל על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה וא"צ לשער רק כדי קליפה (מרדכי פכ"ה ובארוך כלל כ"ד) וע"ל סימן ס"ט: ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו אפי' לא הכניס אלא מקצת משום דחם מקצתו חם כולו: הגה ונוהגין כסברא הראשונה וכל איסור שמבטלים בששים אם מכירו צריך להסירו משם אף על גב דכבר נתבטל טעמו בששים ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים ויסירנו משם דמאחר דאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם (הגהות מרדכי בחולין ובארוך כלל כ"ג) איסור שנתבטל בקדירה והסירוהו משם ונפל לקדירה אחרת צריך לחזור ולבטלו בששים נגד כולו וכן לעולם אבל אם נפל לקדירה הראשונה ב' פעמים אין צריך רק ששים (פעם) אחת כנגדו (בארוך כלל כ"ד דין ב') ועיין לעיל סימן צ"ד:

ה

אם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב ואחר כך ניער בה קדרה של בשר אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה (ולא אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה אפילו אם ניערו בו איסור) אבל כף ישנה ובת יומא משערין בכולה (דכל מה שבלע נעשה איסור ולא ידעינן כמה בלע) (שם) ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלע: הגה והסברא ראשונה עיקר כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדרה ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש רק בין כלי חרס לשאר כלים (מרדכי פ' ג"ה) ואומרים דבכלי חרס דאי אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבילה אבל לא בשאר כלים וטוב לחוש לחומרא וע"ל סימן צ"ב:

ו

כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר צריך ששים חצאי זיתי היתר לבטלו:

ז

ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ששים ואחת לבטל פליטתה:

ח

כחל מתבטל בתשעה וחמשים: הגה כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה כולם מתבטלים בששים מלבד חמץ בפסח ויין נסך כאשר נתבאר בהלכותיהם (טור) ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה אבל אם נותן טעם באותה קדירה והוא אסור מצד עצמו אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה עיין ס"ק כ"ז וע"ל סוף סימן ק"ה):

ט

קדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל א' מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו וכן כ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית חלב ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכו כזית של דם ונתערבו בשוגג מותר. (וכ"ש בב' זיתים אחד של גבינה ואחד של בשר דכל אחד מבטל חבירו) (בארוך כלל ארבעה ועשרים):

א

חלב. כ' הש"ך דמדברי הטור משמע דהיינו חלב בציר"י דהוא תרבא אבל הראב"ן כ' בתשובה דחלב ובשר טעמן שוה וצ"ל דמיירי בבשר שמן עכ"ל:

ב

עובד כוכבים. כתב בדרישה מדאסר בישראל למטעם בו יש ללמוד שפעמים שקונין בשר ואין ידוע אם מלוח הוא אם לא אסור לטעום בלשונו עכ"ל וכתב הט"ז ע"ז שהוא תמוה מאד דהא בסימן מ"ב גבי מרה כתב בהדיא דטועמו בלשונו וע"כ נראה דבטעימה בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק ושאני הכא דהיה צריך לטעום ע"י אכילה ממש כדי להרגיש אם יש שם טעם וע"כ צריך שיטעמנו עובד כוכבים ועיין בא"ח סי' תקס"ז לענין תענית מבואר פשוט דאין איסור בטעימה בלשון לחוד:

ג

שסומכין. כתב הש"ך דבב"י פסק בכותי דלאו קפילא פירוש נחתום אומן סמכינן עליה במסל"ת דוקא ואקפילא סמכינן אפילו אינו מסל"ת דלא משקר שלא יפסיד אומנתו ונתבאר לך דכאן מיירי בעובד כוכבים שאינו קפילא ולכך צריך שלא ידע שסומכין עליו אלא שהקשו בט"ז ובש"ך כמה קושיות על המחבר דהא קיי"ל דאין עובד כוכבים נאמן במסל"ת רק בעדות אשה לבד ומכ"ש שהמחבר עצמו כ' בס"ב דמין בשאינו מינו אסור מדאורייתא א"כ היאך עובד כוכבים נאמן ותירץ הש"ך דיש לחלק דדוקא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא הוא דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור תורה אבל במין בשא"מ כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה והט"ז תירץ דס"ל להני פוסקים דהא דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן במידי דאורייתא היינו במאי דבעי עדות דוקא משא"כ באיסור והיתר דא"צ עדות גמורה אלא בהוכחה סגי מהני שפיר מסל"ת והא ראיה שקפילא מהני אפילו אינו מסל"ת מטעם דלא מרע חזקתיה ובמידי דבעי עדות ודאי לא מהני דבר כזה כנ"ל ליישב דעת הפוסקים אבל לענין הלכה קיי"ל בסימן שי"ו ולענין בכור דלא מהני מסל"ת וא"כ גם בשאר דוכתי לא מהני באיסור דאורייתא עכ"ל ועי' בסימן ט"ז סי"א ובסי' ס"ט ס"י ובסי' קכ"ב סי"א ובס"ס קל"ז:

ד

משערינן. כתב הש"ך משמע דעת המחבר דכשיש שם עובד כוכבים לא שרינן אלא ע"י עובד כוכבים ואם אמר דאית ביה טעם איסור אסור אפי' טפי מס' ואי אמר דלית ביה טעם מותר אפילו בפחות מס' ולא אמרינן לשער בס' אלא כשאין שם עובד כוכבים או במין במינו:

ה

לסמוך. כ' הש"ך משמע דוקא אעובד כוכבים לא סמכינן אבל אטעימת ישראל סמכינן כגון גבי צנון שחתכו בסכין של בשר כמ"ש בסימן צ"ו (וכגון תרומה שנפל לחולין דטעים ליה כהן) וכן האומר קונם בשר ויין שאני טועם ונפל לתבשיל שאסור לו בנ"ט סמכינן אטעימת ישראל אפי' אינו אומן ואפי' נתערב גוף הדבר דודאי ישראל לא משקר דלא כעט"ז שמחמיר בזה עכ"ל:

ו

נודע. הטעם כ' ר"ת וכל הפוסקים דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב כיון שאינו נ"ט אלא דחכמים הצריכו ס' הלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר רק הספק אם היה ס' ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע דהיה רובו היתר ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא (אבל מין בשא"מ צריך מדאורייתא ס' והטעם משום דאיסור נותן טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ע"כ בספק החמירו):

ז

שמא. והש"ך חולק על רמ"א והביא כמה ראיות שנהפוך הוא דהכל הולך בתר טעמא ולא בתר שמא רק ביין נסך או תקרובת עבודת כוכבים דאסור במשהו במינן וכן בדבר שיש לו מתירין דלא בטל כלל במינן בזה אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אבל בדבר שמתבטל בס' אזלינן בתר טעמא ואפילו יבש ביבש ג"כ אזלינן בתר טעמא וכתב שהגיעו דבריו אלה לפני כמה גדולי הדור והסכימו עמו גם הגאון מהר"ר יושיע אמר שדבריו ברורים הם:

ח

רובו. הטעם דס"ל מין בשאינו מינו מה"ת בנ"ט א"כ ה"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכ' הת"ח בשם או"ה דאפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפ"ה אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא וכתבו הט"ז וש"ך דתמוהין מאד דבריו דמה בכך דטעם כעיקר הלא העיקר גופא אינו אלא מדרבנן וזה שכ' האו"ה אינו אלא למ"ד דבשר עוף בחלב דאורייתא אבל לדידן דקי"ל שהוא רק מדרבנן פשיטא אם נשפך דמותר (וט"ז כ' וראוי להחמיר בעוף גזירה אטו נשפך בבשר בהמה משא"כ מין במינו ונשפך דאין שם גזירה אטו איסור דאורייתא):

ט

ומבטלו. והש"ך אוסר עכ"פ את שאינו מינו (וכן דעת הפר"ח) והט"ז מתיר אפילו שאינו מינו ג"כ וכתב דכל זה לא מיירי אלא כשנתערב בפעם א' במינו ושאינו מינו אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואח"כ נתוסף שם מינו ודאי כבר נ"נ קודם שבא לשם מינו והוא פשוט עכ"ל:

י

אסור. כ' הש"ך פי' שעכ"פ בקיאין אנו שיש בו רוב אלא דאין אנו בקיאין אם יש בו ס' או שלא ידעינן כמה נפיק מיניה דאז הוי מאיסורים של דבריהם אפ"ה אין תולין להקל והטעם כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה לא מקרי ספק דדעת שוטים הוא זה משא"כ אם בא הספק מכח שנשפך והר"ן כ' משום דבדבר שא"א לעמוד עליו אי אזלינן לקולא יהיו כל האיסורים בספק וכל א' ישער במה שנראה בעיניו לפיכך באו חכמים להשוות מדותיהן אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא כגון שנשפך וכה"ג אזלינן לקולא והט"ז הקשה איך אמרינן כאן דחסרון ידיעה לא הוי ספק ובסי' פ"א מתירין גבינות הטריפות ע"י סירכא וכן בכחל משום שאם היינו בקיאין היה אפשר להתיר ע"י בדיקה וה"ל ס"ס אלמא דחסרון בקיאות הוי ספיקא ותירץ דגבי גבינות איכא ספק לכל העולם ובכחל איכא תקנה אחרת לשער בכולו משא"כ כאן דעכ"פ איכא איסורא בודאי אלא לא ידעינן אם יש שם ס' לכך אסור וע"ש באריכות (ובנה"כ תירץ דהכא הוי שפיר חסרון חכמה כיון דא"א לעמוד על שיעורו אבל התם מדינא אפשר למבדק בפושרין ובנפיחה רק דמחמרינן לומר דאין אנו בקיאין לכן הוי ספק מעליא ע"ש):

יא

בכלי. כ' הש"ך דוקא בכלי אבל בדבר מאכל קי"ל דנאסר כולו ואפילו בכלי דוקא אם נאסר ע"י מליחה או ע"י עירוי אבל אם נאסר ע"י כבישה צריך כולו ג"כ לשער נגד כולו וע"ל סי' צ"א ס"ה:

יב

ויסירנו. כתבו הט"ז וש"ך אבל בפחות מס' לא מהני תקנה זו דהא אם תחב כף בשר בקדרה של חלב ואנו רואין הכף כמו שהיה בתחלה אפ"ה אמרינן שהטעם יצא ממנו ה"נ בחלב לתוך היתר אע"פ שאח"כ צף למעלה מ"מ הטעם שלו נפלט ולא אמרינן תקנה זו אלא לחומרא בדאיכא ס' אבל בדליכא ס' ודאי חתיכה עצמה נ"נ ולא מהני אח"כ שיצוף למעלה ודלא כב"ח שמתיר בדיעבד:

יג

איסור. כתב הש"ך דמשמע מדברי הרב דס"ל דאף בשאר איסורים חנ"נ בכלי ישן מיהו היינו דוקא במקום שאין הפסד אבל בהפסד שרי בשאר איסורים בכלי ישן וכ"כ בת"ח ואף אם היא כף ישנה רק דידעינן כמה בלע א"צ לשער אלא כנגד הבשר והחלב כגון אם ניער בה כזית של בשר ואח"כ ביומו כזית חלב אין צריך אלא ס' נגד ב' זיתים עכ"ל:

יד

הכזית. דסבירא ליה דלגבי דבר הבלוע לא אמרי' חנ"נ:

טו

חרס. כ' הש"ך דמהרש"ל וב"ח חולקים על הר"ב בזה וכתבו דבכלי חרס ודאי אינו עולה על הדעת שגוף החרס יעשה נבלה וט"ז כתב דיש להחמיר בכ"ח אפילו חדש לשער נגד כולו ול"ד למ"ש רמ"א בסי' צ"ב ס"ה גבי טיפת חלב דלא אמרינן חנ"נ אם הוא כלי חדש דהתם שאני שעדיין כולו היתר לא שייך ביה חנ"נ משא"כ אם הוא בלוע מאיסור מיהו כ' הש"ך דבהפסד מרובה וכה"ג יש להקל כהפוסקים דבשל עץ ומתכת לא אמרינן נ"נ אבל בלא הפסד יש להחמיר בשאר כלים ישנים ב"י לומר דנ"נ אפי' בשל עץ ושל מתכת:

טז

איסור. פי' הט"ז אפי' איסור דרבנן דרבנן והכי אמרינן בש"ס פ' ג"ה לא תזלזל בשיעורא דרבנן:

יז

פליטתה. כ' הש"ך לאפוקי לבטל היא עצמה אם אינו מכירה דאז חשיבה בריה כשיש בה אפרוח כדלקמן ר"ס ק' וע"ל סי' פ"ו מדינים אלו:

יח

הנוהגין. פי' בין של תורה בין של דבריהם:

יט

עצמן. כגון תבלין של עבודת כוכבים ושל ערלה וכיוצא בו ואפילו אין אסורים אלא מדרבנן לאפוקי אם הם רק בלועים מאיסור והטעם שהחמירו בתבלין לפי שמן הסתם נ"ט באלף ולפ"ז היכא דידוע בבירור שאינו נ"ט כגון שנפל קורט א' של מלח או תבלין ליורה גדולה מותר ופסק בת"ח דאפילו נפל מלח ותבלין לדבר ששוה בשמו אפ"ה כיון דחלוק בטעמא לא בטיל אבל אם נפל לדבר ששוה בטעמו בטל בס' וכ' באו"ה דהא דאינו בטל אפי' באלף היינו מדרבנן ואם אינו ידוע אם מרגישין טעמו או לא מתיר בכה"ג בא"ז גם עתה להאכילו לעובד כוכבים מסל"ת וכתב הט"ז וצ"ע לענין שומן של איסור שנפל למאכל אמאי יהיה בטל בס' הא לטעמא עביד ותירץ בשם או"ה דלא מקרי טעם בזה אלא דבר חריף ולא שומן דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ"מ אין נרגש כ"כ כמו דבר חריף משום הכי כתב כאן רמ"א כגון מלח ותבלין ועיין בא"ח סי' תקי"ג דשם לא מהני ס' אע"ג דאינו דבר חריף צ"ל דשאני התם שיש שם טעמא וחזותא גבי ביצה שלבנו בו מאכל משא"כ כאן וכתב עוד דשומן בשר שנפל לתוך מאכל חלב בטל בס' כיון שאין האיסור מצד עצמו רק מצד התערובות:

כ

מצטרף. שטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם החלב בס' וטעם הדם בס' דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא לו עוד כח ליתן טעם בהיתר:

כא

בשוגג. אבל במזיד יתבאר דינו בסי' צ"ט ס"ה וכ' בט"ז זה למאן דלית ליה חנ"נ בשאר איסורים אבל לפי מה דקי"ל דאמרינן חנ"נ בכל האיסורים גם זה התערובת אסור דכבר נעשה נבלה קודם התערובת והש"ך כתב דגם לדעת רמ"א מצינו דין זה לענין לח בלח דלא אמרינן חנ"נ בהפסד מרובה כדלעיל סי' צ"ב ס"ד א"נ דרמ"א אזיל לטעמיה דס"ל דאם נתוסף על האיסור בשוגג קודם שנודע התערובות לא אמרינן חנ"נ א"נ הכא מיירי שנתערבו שתי הקדרות יחד קודם שנודע התערובות אלא לפי מה שהוכחתי שם דאפילו לא נודע התערובות אמרי' חנ"נ א"כ לא שייך האי דינא רק בלח בלח בהפסד מרובה א"נ אם נפל כזית גבינה לכ"ט זיתים היתר ובקדירה אחרת נפל כזית בשר לשלשים זיתים של היתר ונתערבו ב' התערובות הללו בשוגג דמותר דלא שייך לומר חנ"נ כיון דעדיין כולו היתר א"נ נ"מ אם נפל כזית דם לתוך ס' זיתים של היתר ואח"כ נפל כזית ועוד של חלב לאותן ס"א זיתים דא"צ ס' נגד ב' זיתים אלו של איסור אלא גם הכזית דם שנפל בראשונה מצטרף לבטל החלב מיהו כ"ז דוקא בשני מיני אסורים שאין טעמן שוה אבל במין א' לעולם חוזר וניער כדלקמן סי' צ"ט ס"ו:

כב

מבטל. פי' שנפלו לירקות בקדרה דמהני כל אחד לשיעור ששים:

א

מימר' דרבא חולין דף צ"ו:

ב

רמב"ם בפרק ט"ו מהמ"א ואפילו אינו אומן בכך וכמ"ש הטור בשם הרשב"א:

ג

מבואר בסימן ק"ג:

ד

טור בשם הרשב"א:

ה

טור בשם ר"ת וכרבא דאמר מין במינו מדאורייתא ברובו בטל זבחים דף ע"ט:

ו

כדעת ר"ת דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור:

ז

שם בשם הרשב"א:

ח

ב"י בשם הרשב"א:

ט

טור בשם הרשב"א ופירש הר"ן הטעם דבנשפך שאינו בא אלא באקראי בעלמא אזלינן לקולא ולא בספק ידיעה:

י

טור וכ"כ הרשב"א מהא דאמרינן גבי כחל מי ידעינן כמה נפק מיניה חולין דף צ"ז:

יא

שם בשם ר' פרץ:

יב

שם וכ"כ הרשב"א בת"ה:

יג

שם ושם ופי' ישנה שניער בה באותו יום בהיתר קודם שניער בה החלב:

יד

הרשב"א שם בשם הרמב"ן דס"ל דלא אמרינן בבלוע חתיכה נעשית נבילה:

טו

מעובדא דמר בר רב אשי וכו' וכרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה חולין דף ק"ח:

טז

ציינתיו לעיל סי' פ"ו:

יז

ציינתיו לעיל בסי' צ' בהל' כחל:

יח

טור ממשנה ב' פ"ב דערלה ומימר' דר' יוחנן הפיגול והנותר וכו' זבחים דף ע"ה:

יט

הרא"ש בתשובה מהא דלעיל:

א

כגון חלב כו'. אבל הר"ן כתב שהוא מין במינו ממ"ש ק"ג א' אכל חלב מן החי כו' דחייב משום בשר מן החי אלמא מין בשר הוא (עפר"ח ס"ק ז' מש"ש ומיהו כ"ז אליבא דר"י כו' פשיטא דחלב כו'. וע"ל ס"ק ט') וז"ש (צ"ח א') ההוא כזיתא תרבא כו' ואי בטעמא מה שייך במה דבלע כו' וכן מש"ש ההוא פלגא דזיתא כו' ואי בטעמא לא שייך לפלוגי בדרבנן כיון שניכר טעמו וכ"כ ראב"ן ע"ש וע"ל סי' צ"ט ס"ד מ"ש שם:
(ליקוט) כגון חלב כו'. ליתא שכבר כ' בת"ה שגירסת הגאונים והרי"ף בפג"ה (צ"ז ב') מין במינו כגון שומנא דגיד כו' ע"ש (ע"כ).

ב

יטעמנו עובד כוכבים. אע"ג דבגמ' אמרו קפילא דוקא היינו שאינו מסל"ת ונאמן משום דאומן לא מרעי נפשיה כמ"ש תוס' שם ד"ה סמכינן כו' אבל מסל"ת נאמן כל עובדי כוכבים ואע"ג דאין נאמן אלא בדרבנן כמ"ש בפ' בתרא דב"ק (קי"ד ב') כאן כיון שהוא מילתא דעבידא לגלויי נאמן כמ"ש הריב"ש בסי' תל"ג ובמ"ש ברפ"ב דר"ה ואף גוי כמ"ש בפ"ג דחולין (ס"ג ב') לוקחין ביצים כו'. וא"ל דוקא קפילא שהוא בקי דהא אמרו שם דהתירא בטעמא ולא אמרו קפילא וכן שם וקי"א ב' תרומה טעים לה כהן. ת"ה:

ג

או שאומר כו'. כמ"ש בפ"י דתרומות ופ"ב (נ"ו א' ל"ה ב' ל"ט א"ב) ופ"ה דע"ז במתני' (ס"ה ב') וגמ' שם הכי הלכתא (ס"ז א') א"ר הלכתא כו' (ס"ח ב'):

ד

והוא כו'. בירושלמי פ"י דתרומות הלכה ב' ופ"ב דערלה הלכה ה' כל נ"ט בין לפגם בין לשבח אסור דר"מ רש"א לשבח אסור לפגם מותר רשב"ל אמר בשהשביח ואח"כ פגם אבל אם פגם ואח"כ השביח אף ר"מ מורה ר' יוחנן אמר לא שניא הוא השביח ופגם הוא פגם והשביח הוא המחלוקת כו' וקי"ל דהלכה כר"י וכיון דאיפסיק בגמ' דידן דהשביח ולבסוף פגם דאסור ה"ה לפגם וסוף השביח דהא שניהם שוין ועוד דמתני' כר"מ כמש"ש אמר עולא מחלוקת כו' אלא דלר"י בגמ' דאמר בפוגם מעיקרא מחלוקת א"א לאוקמי כר"מ אף אם תאמר בין בזו כו' אלא דהרמב"ם מפרש פוגם מעיקרא היינו פגם ולבסוף השביח כמ"ש בפי' שם והחלק הד' שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כו' וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחלה ועד סוף אצ"ל שהוא מותר כו' ומפרש דעולא ס"ל כרשב"ל בירושלמי ור"י אם אומר בשניהם מחלוקת הוא כשיטתו בירושלמי ומתני' לכ"ע כר"מ דבפוגם לגמרי ליכא למ"ד דאסור וכמ"ש בפי' אמנם פוגם מתחלה כו' כנ"ל ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה או כו' וג"כ ניחא דפריך רב חגא יין כו' ולא משני בשנצטנן אח"כ דמן הסתם הוא כן כמ"ש בירושלמי כמ"ש למטה ופסק כר' יוחנן ואף אם אומר דוקא בפוגם מעיקרא מחלוקת י"ל דמתני' ר"מ היא ובפי' הרמב"ם ט"ס שכתב ושני חלקים הנשארים כו' דהא השביח בתחלה נתבאר בגמ' שאסור ועוד שאמר איזה מהן כו' דמשמע דיש סברא ג"כ דפוגם לבסוף קל מהשביח לבסוף וזה ליכא למ"ד דר"י ל"ק אלא בין כו' ובירושלמי הנ"ל לא שניא כו' וצ"ל החלק הרביעי לא נתברר כו' דאם אומר בין בזו כו' ע"כ קי"ל כר"מ ושניהם אסורין ואם אומר דפוגם מעיקרא לבד מחלוקת וכמו שנפשט בגמ' שם אין ידוע אם הלכה כר"מ או כר"ש אבל בירושלמי דע"ז שם א"ר יוחנן הדא אמרה ברותחין אבל בצונן אסור היו רותחין וציננן ר"ל מהו. מעתה אפילו רותחין יהו אסורין מאחר שדרכן ליצנן כו' משמע דמותר אלא שהרמב"ם מפרש שהאיבעיא הוא כשיצטנן אם הוא פוגם עדיין מאחר שנפל לרותחין וכ"מ בפי' הרמב"ם ע"ש. אבל פשטא דירושלמי לא משמע כן וגם סוגיא דגמ' קשה לפירושו דאמר שם א"ר עמרם ניחזי כו' אר"ז שאני עיסה כו' וכן בירושלמי דתרומות וערלה שם ושם אמרו תמן תנינן שעורים שנפלו לתוך הבור כו' רי"א במחלוקת רשב"ל אמר ד"ה ואם איתא אפילו לר"י ד"ה היא אלא דפוגם מעיקרא ומתחלה ועד סוף דין א' להם ובזה ניחא דפריך רב חגא כו' ולא אוקים בשציננן וסוגיא דגמ' פגם מעיקרא משמע מתחלה ועד סוף וז"ש שם א"ר הלכתא כו' לאפוקי מר"ש לדעת ר' יוחנן. וב"י כתב דלמד מק"ו מהשביח ולבסוף פגם וטעה מאד בזה דהא ר"ל אמר מה פליגין וכן עולא בגמ' וכן איבעיא לגמ' לרבי יוחנן בפגם מעיקרא כו' אבל כו' ואף לסברא דבשניהם מחלוקת ר"ל גם בזו מחלוקת:

ה

וצריך כו'. רשב"א וכנ"ל דמש"ה נקט קפילא. וצ"ע למה השמיט קפילא דנאמן בכ"ע והלך בדרך הרמב"ם שהשמיטו אבל הרמב"ם מפרש קפילא ל"ד אלא שהוא בקי בהכרת הטעם וכמ"ש הריב"ש בסי' רפ"ח דלא כב"י ולכן לא הזכיר מסל"ת דסובר דא"צ משום דעבידא לגלויי ול"ד לביצים דסובר דדוקא בישראל משום דלא עבידא לגלויי כמו כאן [אלא שב"י הכריע מדעתו כי ד' שיטות תוס' כתבו דוקא קפילא ורא"ש כ' קפילא ומסל"ת ורשב"א פסק דבא' מהן ורמב"ם פסק דא"צ לא קפילא ולא מסל"ת והכריע כמ"ש כאן וע' בטור וב"י]:

ו

וכן אם הוא כו'. דלא כר' יהודה וכמ"ש רבא שם וכן בפסחים ל' א' א"ר הלכתא כו' משמע דוקא בחמץ (ערא"ש בפ"ה דע"ז ס"ס כ"ט) וכן ס"ל לר"י ור"ל שם ובפ"ה דע"ז והא דאיפליגו אביי ורבא שם (ס"ו א') בתר שמא או בתר טעמא היינו בטבל ויי"נ דלהכי נקט חמרא וחמירא וכן סתמא דפ"ה די"ט (ל"ח ב') שפיר עבידו דאחיכו כו' וכן ס"ל לראב"י דהלכה כמותו (אפי' בברייתא כמ"ש ביבמות ל"ז ס' א') בזבחים ע"ט ב' וכן כל הסוגיא דפ' ג"ה (צ"ח א') ביצה בס"א ובמינה איירי כמש"ל סי' פ"ו ס"ה וכן פליגי אליבא דריב"ל שם בס' או במאה ולמדו מזרוע בשלה שהוא מין במינו וקי"ל כריב"ל בכ"מ ובע"ז ס"ט א' איפסיק הלכתא בששים:
(ליקוט) וכן כו'. כר"י ור"ל דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל כמ"ש בפ"ק די"מ (ד') ופ"ד דעירובין (מ"ז ב') וכן ס"ל לרבא בפ' התערובות (ע"ט א') ופ' ג"ה וכן ס"ל לראב"י בפ' התערובות ומשנת ראב"י קב ונקי וכן בפ"ה דע"ז (ס"ט א') והלכתא כו' וכן כל כו' (לפי' הריטב"א שם אין ראיה וע"ש) והא דפליגי אביי ורבא שם בחלא וחמירא היינו בטבל ויי"נ והא דרבא פ"ב דפסחים שם משום חומרא דחמץ כמו שאינו מינו לרב ה"ה מינו לרבא תוס' וש"פ (ע"כ):

ז

ואין נוהגין כו'. מצד החומרא וכפי' הרא"ש ור"ן דלא הוזכר נ"ט אלא בפחות מס' אבל בס' מסתמא אין בו נ"ט וז"ש בכ"מ כל האיסורין שבתורה בס' [וער"ס צ"ט ירושלמי נ"ט א' מס' כו' וכן בע"ז ס"ט א' והלכתא כו'] וז"ש סמכינן אקפילא ואי בס' מאי סמכינן דמשמע דקולא היא הא בלא קפילא מותר לגמרי ודברי ש"ע אין בהן הכרע שהוא כדברי הגמ' דלא כש"ך וע"ל סי' ק' ס"ב:

ח

(ליקוט) אם כו' אבל כו'. כשיטת ר"ת ועבת"ה ק' ק"א שהאריך שם (ע"כ):
(ליקוט) אם נתערב כו'. הרא"ש בפ' ג"ה אליבא דר"ת שסובר דמין בשא"מ דאורייתא אפילו במשהו וטעמא ומ"ש טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו היינו במין במינו ומשמע ברא"ש אבל לפי' ר' חיים דוקא בשיש כבא"פ דלא נקט אלא לפי' ר"ת וכ"ד הרמב"ן הביאו הרא"ש בסוף חלה אבל הראב"ד וטור כ' דאפילו אין כבא"פ מ"מ הוי כמו חצי שיעור שאסור מן התורה וכן כולו נהפך לאיסור וט"ס בטור שכ' ר"ת וצ"ל ר"ת (ע"כ):

ט

ולענין כו'. כרבא ע"ז ס"ו א'. ועש"ך וכ"מ בגמ' הנ"ל מין במינו דליכא למיקם אטעמא משמע שהטעמים שוין ועתוס' דזבחים ע"ח א' ד"ה אלא כו' ומנחות כ"ג ב' ד"ה אלא כו':

י

אבל נתערב כו'. דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא כמ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ד) ופ"ו דנזיר ליתן טעם כו' וע"כ דרשא גמורה היא מדפריך והאי משרת להכי הוא דאתא ולר"ע לוקין על היתר מצטרף לאיסור ובזבחים ע"ח ב' אלא מין בשאינו מינו כו' ושם ע"ט א' אמור רבנן כו' וע"כ מדאורייתא דומיא דמין במינו שהוא דאורייתא כמש"ש ע"ח א' א"ה אימא סיפא כו' והא דאמרינן בע"ז ס"ז ב' טעמו ולא ממשו כו' פי' בתוס' שם ד"ה אר"י בשם ר' אליהו דכזית בא"פ קרי טעמו וממשו וכתב הרא"ש בפ' ג"ה דלוקין אפילו על כזית ממנו דכולה נתהפך לאיסור דטעם כעיקר דאורייתא וכמ"ש משרת ליתן כו' שאם שרה כו' ואם אינו בא"פ אין לוקין ועבתוס' ורא"ש בפ' ג"ה וכ"כ הראב"ד ורשב"א וכתבו דמ"מ אסור הוא מדאורייתא כמו חצי שיעור ברפ"ח דיומא ועהג"א פ"ה דע"ז סי"א ד"ה וטעם כו' ועמ"ש בא"ח סי' תנ"ג ס"ב:

יא

ואם נתערב במינו כו'. כמ"ש בחולין ק' ב' ובע"ז ע"ג א' ב':

יב

בד"א כו'. ממ"ש צ"ז ב' פשיטא דבדידיה כו' אע"ג שאין אסור רק מדבריהם כמ"ש ק"ט א' קי"א א'. ת"ח ור"ן:

יג

איסור כו'. גיד הנשה שנתבשל כו' וכן חתיכת כו' וערש"י שם ושם צ"ז ב' כחל בששים כו' וכחל עצמו אסור ועבה"ג:

יד

כנגד כל כו'. שם צ"ז ב':

טו

בין כו'. ר"ל לאפוקי מדעת הראב"ד שכתב דוקא בשל חרס דומיא דכחל שא"א להפרידו דכחל עצמו אסור משא"כ בשאר כלים דאפשר בהגעלה משערינן באומר יפה:
(ליקוט) בין כו'. לאפוקי מהראב"ד וכתב והיאך אפשר שנשער בכולו וכאלו כולו אסור והרי אתה מכשירו בהגעלה אבל בת"ה הקשה עליו דא"כ כחל נמי דאף שעתה אין לו הכשר מ"מ קודם שנפל הרי אתה ממרקו בקריעה וטיחה והיאך אפשר כו' ועוד כיון שאמרו בגמ' משום דלא ידעינן כמה נפיק מ"ל חוזר להכשירו או לא וכ' וכ"ד רבותינו הצרפתים וכ"ד הרמב"ן ז"ל (ע"כ):

טז

או מתכת. לאפוקי מהי"א וע"ל ר"ס צ"ד:

יז

ובלבד כו'. כמ"ש שם צ"ז ב' מכלל כו':

יח

וכל איסור כו'. כמ"ש במתני' הנ"ל אם מכירו כו' ובירושלמי פ"ב דערלה שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמצה העיסה ה"ז מותרת. ודכוותה תאנה של תרומה שנפלה לתוך מאה הוגבהה א' מהן ואח"כ הוגרה התרומה תהא מותרת תמן לא הוכר האיסור ברם הכא הוכר האיסור:

יט

איסור שנתבטל כו'. שם אלא מעתה נפל לקדירה אחרת כו' וערש"י שם ד"ה כיון כו':

כ

אבל אם כו' כ"מ שם דקאמר לקדירה אחרת ול"ק לאותה קדירה ב"פ דהא קאי אנתבטלה בס' ואע"ג דבלוע שבו נ"נ והוי כאיסור אחר שנפל דאוסר כמ"ש בסי' צ"ט ס"ו בהג"ה והטעם דהא אותו הבלוע הוי בקדירה מין במינו ובכה"ג אוקמוה אדאורייתא ברובא וכמ"ש הרא"ש בפ' ג"ה דמין במינו בס' גזירה אטו שא"מ משא"כ בכה"ג דליכא למיגזר דא"א באותו קדירה אלא במינו ועש"ך סי' צ"ד ס"ק ה':

כא

אם ידוע כו' דלא כו'. ע"ל סי' צ"ב סס"ד בהג"ה:

כב

אפילו אם ניערו כו'. ר"ל לא מיבעיא בבב"ח דל"ל נ"נ אפילו במאכל כמש"ל סי' צ"ד ס"ו וז"ש (צ"ז א' וש"מ) קדירה שבשל בה בשר כו' ואפי' בישנה (וסיפא תרומה כו' בחדשה דוקא ואיידי דלא מפליג ברישא לא מפליג בסיפא):

כג

אבל כף כו'. ובבלע איסור דאמרינן נ"נ כנ"ל:

כד

ובת יומא. ע"ל סי' צ"ד:

כה

(ליקוט) ויש מי כו'. וכ"ד תוס' בחולין צ"ז ב' ד"ה איכא כו'. וס' ראשונה ס"ל כי"מ שכ' הרשב"א דמ"ש בקדירה עצמה לחומרא דלא משערינן בבלוע ועסי' צ"ט ס"ד (ע"כ):

כו

ויש שאינן כו'. כ"כ המרדכי בפ' ג"ה בשם רא"מ דומיא דכחל שא"א להפרידו וראיה ממ"ש בפסחים ע"ד א' ב' כבולעו כך פולטו ואם איתא מיד שבלעו הבשר נ"נ ומה מהני הפליטה ובפ' כ"ה ק"ה א' אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה כו' וכן כאן כיון דאפשר לסוחטו שיכול להכשירו אינו נ"נ. וסובר הרב דאפילו בחדש אסור בכ"ח. ואינו כן ועש"ך:

כז

שיש בה אפרוח. כן אוקמוה בגמ' שם:

כח

או. תוס' שם:

כט

לבטל פליטתה. לאפוקי עצמה שאינה בטילה כמ"ש בר"ס ק':

ל

כל האיסורין כו'. ע"ז ס"ט א' ע"ג ב' וכר"י ור"ל כנ"ל ואמר כל ר"ל אפילו איסורין דרבנן דלא כהרמב"ם שכ' דבטלה בנ"ט ולמד מכחל ועתוס' צ"ז ב' ד"ה וכחל כו' וי"ל כו':
(ליקוט) כל האיסורין. ר"ל אפי' של דבריהם ועש"ך וראיה ממ"ש בס"ז ביצה כו' והיא אינה אלא מד"ס כמש"ש ס"ד ב' וכן ממ"ש (צ"ז ב') גיד בס' ומשמע אפי' בשלימה וע"כ משום שומנו (וע"ל סי' ס"ה ס"ק כ"ה) . ת"ה ועברמב"ם פט"ו מהמ"א הלכה י"ז ואע"פ ששומן כו' ובהלכה י"ט שם ועלח"מ שם בהלכה י"ז. והרשב"א לשיטתו דלא ס"ל טעם הרמב"ם גבי ביצה כנ"ל סי' פ"ו ס"ק ו') . ודעת הרמב"ן שכל איסור דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא ברובא בטיל וכמ"ש בחלת ח"ל (בירושלמי סוף חלה ובתרומת ח"ל בגמ' בכורות כ"ז א') ובשאובין בפ' הערל (פ"ב ב') וכתב וה"ה לבישולי נכרים וגבינה של נכרים אבל בת"ה חולק עליו ע"ש ק"ח א' (ע"כ):

לא

בזה"ז. ר"ל לאפוקי טבל כמ"ש בע"ז שם וכן תרומה וכיוצא דבמאה וערלה וכיוצא במאתים וכ"ז במינן אבל שלא במינן הכל בס' כמ"ש בפ"ב דערלה גריסין כו' וכן טבל הוא דשיל"מ וכמ"ש בירושלמי פ"ו דנדרים וכל שיש לו כו' חוץ חמץ בפסח:

לב

ובלבד כו'. כמ"ש בפ"ב דערלה וחולין צ"מ א' גריסין כו' אם יש בנ"ט בין שיש כו' ושם ב' א"ל אדכרתן כו' שהרי כו':

לג

והוא אסור כו'. עתוס' שם ק"ח ב' ד"ה אמאי כו' ומכאן כו':

לד

ולכן כו'. שם צ"ז ב' וע"ז ס"ט א' ועתוס' שם ד"ה בתבלין כו':

לה

(ליקוט) אם אסורין מחמת עצמן. כ"פ תוס' (כנ"ל בס"ק ל"ג) וסה"ת אבל סמ"ג ומרדכי סי' תתרפ"ט כתבו שריב"א וד"ש חלקו ע"ז וראייתן ממש"ש צ"ט ב' דאריב"ח לא כו' שהרי ציר כו' וציר אינו אסור אלא מחמת שמנונית ואפ"ה משערינן בחומץ ומלח שבתוכו וצ"ע ואפשר לומר דס"ל דר' יוסי במתני' שם בהא פליג עלייהו דמשערינן בשמנונית לחוד ולכן אינו אוסר אלא בט"ז בו ופ' כר' יוסי אע"ג דת"ק פליג עליו משום דסוגיא דשם ק"ח ב' כוותיה כמש"ש וכמ"ש בתוס' שם וע' במרדכי שם בשם מהר"מ שפ' ג"כ כר' יוסי ע"ש ומ"ש בגמ' לא כל השיעורין כו' שהרי כו' משום דבזה לא פליג ר' יוסי אם היה המלח ומים אסורים מחמת עצמם (ע"כ)

לו

(ליקוט) אינן בטלין בששים. תוס' דע"ז שם ד"ה בתבלין כו' והג"א שם ד"ה תבלין כו' (ע"כ):

לז

וכן כ"ט כו'. לשיטתו דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ:

לח

בשוגג. ע"ל סי' צ"ט ס"ה:

לט

וכ"ש בב' כו'. דטעמא דהתירא ולשיטתו דוקא בכה"ג דל"ל נ"נ כמ"ש בסי' צ"ד ס"ו:

א

א) [סעיף א'] איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר וכו' והיינו חלב בציר"י דהיינו תרבא דתרבא בבשרא הוי מין באינו מינו. ט"ז סק"א. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' א' חו"ד או' א' שפ"ד או' א' קהלת יהודה סעי' א' זב"צ או' א'.

א

ב) שם. יטעמנו עכו"ם וכו' כבר כתבנו כמה פעמים דעכשיו המנהג כדברי מור"ם ז"ל בהגה דאין סומכים על טעימת עכו"ם אלא משערין הכל בס' בין האשכנזים בין הספרדים. וכ"כ לעיל סי' צ"ב או' ב' יעו"ש. וכ"כ זב"צ בסי' זה או' ב' וע"כ לא נאריך בטעימת נכרי כיון דלדידן לא נ"מ מידי. ועיין עוד לקמן או' י"א.

א

ג) שם. יטעמנו נכרי וכו' ואי אית ביה טעמא אע"ג דאית ביה טפי מס' אסור. ב"י פר"ח סוף או' ד' פר"ת או' ד' מזמור לדוד רסי' זה. זב"צ או' ג' ונ"מ גם לדידן שמשערין בס' אי אית ביה טעמא אסור.

א

ד) שם יטעמנו נכרי וכו' ומיהו מותר ללחוך בלשון באיסור במקום ספק כגון באינו יודע אם מלוח או במרה. ט"ז סק"ב. חו"ד או' ב' ובתנאי שיקנח הדם מעליו. ולשונו צריך תיקון. וה"ד במקום ספק שרי הא ודאי איסור אף בלשון אסור. מש"ז או' ב' וכבר כתבנו מזה לעיל סי' ס"ט או' ק"ט ובסי' מ"ב או' י"ד וית' עוד לקמן סי' ק"ח סעי' ה' בהגה יעו"ש.

א

ה) שם. משערינן בס' וכו' והשיעור לבטל בס' הוא באומד ומדידה ולא במשקל. שער אפרים סי' נ"א. עבודת הגרשוני סי' ל' פר"ח סי' צ"ט או' ו' פר"ת שם סוף או' ד' בל"י שם סוף או' ו' מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' נ"ח וכתב דהמשער ע"י משקל טועה. מט"י בשו"ת שבסוף הספר דף ל"ה ע"ג. בית דוד חי"ד סי' מ"ג. שו"ג סי' צ"ט מחו' או' א' ברכ"י סי' צ"ט בשיו"ב או' ב' בשם כמה פו' חכ"א כלל נ"ב או' ג' וכתב דהמתיר ע"י משקל מאכיל טריפות. פ"ת בסי' זה או' ב' וה"ד באיסור קל צריך לשער במדידה אבל באיסור כבד צריך לשער במשקל. ב"ד שם. זב"צ או' ד'.

א

ו) מיהו אם היה האיסור וההיתר במשקל שוים כגון שהיה האיסור בשר בלא עצמות וההיתר ג"כ בשר בלא עצמות יותר טוב הוא לשער ע"י המשקל שאז יצא השיעור מכוון ביותר. פר"ת שם. וכ"כ בתשו' חנוך בית יהודה סי' ל"ג דאם האיסור וההיתר שוים במשקל דהיינו ממין א' שאין א' כבד בטבעו יותר מחבירו וגם אין בו נפוח או חלל יותר מחבירו פשיטא דנוכל לשער בשניהם או במדידה או במשקל אמנם אם יש בחלק א' חלל יותר מחבירו דאז אם נשער במדידה צריך למעך החלל אז אמרינן השוקל משובח ממנו דשמא לא מיעך החלל יפה ובשני מינים א"א לשער במשקל ואפילו אם יש חלל ע"כ צריך למעך החלל יעו"ש. פ"ת שם. זב"צ או' ד' בן א"ח פ' קרח או' ב'.

א

ז) ואם נפל חלב לתוך בשר או להיפך וכן אם נפל כבד לתוך התבשיל הרי אלו שוים בטבעם ומשערים במשקל. בן א"ח שם.

א

ח) והעצמות הם כבדים מן הבשר אבל החלב אשר בבשר הוא שוה עם הבשר. שו"ג שם. בן א"ח שם.

א

ט) והחטים הם כבדים מן הקמח אחד מששה והיין והשמן קלים מהמים אחד מכ"ז. ב"ד שם בשם הרמב"ם. בן א"ח שם.

א

י) ומנהגינו כשיבוא דבר איסור לפנינו וצריך לשער כגון בשר שנפל לתוך חלב או איפכא או כבד שנפל לתבשיל דרכינו לשקול האיסור לבדו וגם ההיתר לבדו כדי שנדע אם יש ס' הגם דלא סמכינן אמשקל אלא אמדידה מ"מ מן המשקל נדע אם יש ס' במדידה או באומד דהיינו שאם ראינו שבמשקל יש יותר מס' הרבה אז נדע שודאי שבמדידה יש ס' עד כדי שיצא הספק מלבנו. זב"צ שם. ומיהו מה דנקט בשר שנפל לחלב וכבד לתוך התבשיל היינו לדוגמא בעלמא דהא הבשר הוא כבד מחלב וכתבנו לעיל סוף או' ה' דאם האיסור כבד משערין במשקל וגם בכבד שנפל לתבשיל משערין במשקל כמ"ש לעיל או' ז' יעו"ש. אבל המנהג הוא כך לשקול האיסור לבדו וההיתר לבדו ונחשוב אם יש ס' בהיתר נגד האיסור ולפעמים אין שוקלין ההיתר אלא בהשערה כמה בשר וכמה מים וכמה תבלין ואם יש ס' ויותר בלתי ספק מתירין אבל אם יש ספק אז שוקלין גם ההיתר. והמדידה היא במים דהיינו ממלאין כלי מים ונותנין האיסור בתוכו בנחת והמים היוצאין צריך ס' כנגדו בהיתר. ועיין לעיל סי' צ"ד או' ו'.

א

יא) שם הגה. ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעכו"ם וכו' וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ט"ו בשם כמה פו' שו"ג או' ד' שפ"ד סוף ד' וכתב דבין להקל ובין להחמיר משערין בס' וכ"כ זב"צ או' ה' פרי העץ או' א'.

א

יב) שם בהגה. ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעכו"ם וכו' מדלא קאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אטעימה וקאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעכו"ם משמע דוקא אעכו"ם הוא דלא סמכינן אבל אטעימת ישראל סמכינן במין שאינו מינו דהתירא כגון תרומה שנפל לחולין דטעים לה כהן כדאיתא בש"ס ופו' ואף שאין תרומה נוהג בזמנינו מ"מ נ"מ לענין האומר קונם בשר ויין שאינו טועם ונפל לתבשיל שאסור לו בנ"ט דסמכינן אטעימת ישראל א"נ לענין טעימת בשר או חלב גבי צנון לעיל סי' צ"ו וכה"ג ויש לסמוך אישראל אפי' אינו אומן ואפי' האידנא ודלא כלבוש שכתב דעכשיו אין נוהגין לסמוך אטעימת כהן. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ה' מנ"י על התו"ח כלל ס"א או' ג' לה"פ או' ב' שפ"ד או' ה' ער"ה או' ה' ועוד נ"מ לעושה עיסה מחטים ואורז דאם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח בפסח כמבואר באו"ח סי' תנ"ג יעו"ש. א"נ לחמץ קודם ו' שנתערב שאינו מינו דאם אין בו טעם מותר לאחר ו' או אפי' בפסח למ"ד אינו חו"נ כמבואר באו"ח סי' תמ"ז יעו"ש. ער"ה שם. ומיהו י"א דלא סמכינן האידנא על טעימת ישראל ולעולם צריך ס' חו"ד בביאו' או' ב' פרי העץ סוף או' א' ואפשר דבהפ"מ יש להקל

א

יג) אבל דבר הנאסר בנ"ט כגון חלב שנפל לבשר או דם או שאר איסור אסור לישראל לטועמו לכתחלה משום דהוי דבר איסור אבל בדיעבד אם עבר וטעם אותו סמכינן עליה. כנה"ג בהגב"י או' ב' מנ"י על התו"ח שם. ער"ה שם. וכתב ודלא כביה"ל או' א' דאסר אפי' דיעבד. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם די"א דהאידנא לא סמכינן על טעימת ישראל ולעולם צריך ס'.

א

יד) לפי דעת הש"ע דסמך אטעימת עכו"ם בעלמא ולא בעינן קפילא (כמ"ש הש"ך סק"ב) ה"ד בעינן טעם הנרגש לרוב בני אדם ולפ"ז היכא דטעמוהו תלתא או ד' גברי ורובא מנייהו לא טעמו טעמא דאיסורא וחד מנייהו טעים דלא חיישינן ליה דאין זה טעם הנרגש לרוב בני אדם. קהלת יהודה בסעי' זה. והגם דלדידן לא נ"מ מידי דאנן לא סמכינן אעכו"ם כלל מ"מ נ"מ דאם טעמוהו ישראל בדיעבד תלתא או ד' דסמכינן ארובא. זב"צ או' ח'.

א

טו) [סעיף ב'] אם נתערב מין במינו ונשפך וכו' והטעם כתב ר"ת וכל הפו' העומדים בשיטתו דק"ל טעם כעיקר אסור מדאו' במין בשאינו מינו דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאו' אבל מין במינו כיון שאינו נותן בו טעם בטל מה"ת ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות אלא שחכמים הצריכוהו ס' והלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר ולא נסתפק אלא אם יש שם ס' או לאו הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע שהיה רובו היתר דהו"ל ספק דאו' ואסור אבל מין בשאינו מינו כיון דאסור מה"ת עד ס' כיון שנותן טעם אפי' נודע שהיה רובו היתר ולא נודע שהיה ס' הו"ל ספיקא דאו' דאסור. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ו' וכך הם דברי הט"ז סק"ב. מיהו דעת רש"י טעם כעיקר במין בשאינו מינו אינו אלא מדרבנן ומין במינו אפי' באלף לא בטיל כמבואר ברש"י חולין דף צ"ח ובדף ק"ט ע"א יעו"ש והובא בטור וב"י ולדידיה תולין להקל מספק במין בשאינו מינו כמ"ש הטור אלא שהב"י פסק כר"ת וכך הם דבריו כאן בש"ע וזהו שכתב הש"ך והטעם כתב ר"ת וכו' לבאר דברי הש"ע דק"ל כוותיה. וכ"ה הסכמת האחרונים.

א

טז) שם הגה. ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מין במינו אבל לא אזלינן בתר טעמא וכו' אמנם הש"ך שם כתב לדחות דברי מור"ם הנז' וכתב דבכל הפו' מבואר דאזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא בין להקל בין להחמיר דאם טעמם שוה הגם דשני שמות הם מיקרו מין במינו ואם נשפך והיה רוב היתר מותר ואם אין הטעם שוה הגם דהם שם א' כיון דחלוקים בטעמם הוי מין בשאינו מינו ואסור. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י או' ס"א וכתב דכ"ה דעת הש"ע. פר"ח סוף או' ז' פר"ת או' ה' מנחת כהן בס' התערובות ח"ב פ"ב דף פ"ו ע"א. מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' מ"ד. לה"פ או' ה' כריתי או' ז' שפ"ד או' ו' וכתב וכן הלכה. ער"ה או' ו' ד"ה ומ"מ חכ"א כלל נ"א או' כ"ה. קהלת יהודה סעי' ב' ערוך השלחן או' מ' זב"צ או' ט' פרי העץ או' ד'. והגם דאיכא דסברי כד' מור"ם ז"ל דבתר שמא אזלינן מ"מ בתר רובא אזלינן והסכמת האחרונים.

א

טוב) מיהו כל האיסורים שאינם בטלים בס' כגון טבל וערלה ותרומה ויין נסך וכיוצא אזלינן בהו בתר שמא ולא בתר טעמא. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. פר"ת שם. מ"כ שם. מנ"י שם. כריתי שם. שפ"ד שם. ער"ה שם. חכ"א שם או' כ"ו. קה"י שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' יו"ד.

א

חי) ועתה נכתוב איזהו נקרא מינו ואיזהו שאינו מינו ונ"מ דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר כמ"ש בש"ע.

א

יט) כבד ובשר שני מינים הם כדאמרינן הנודר מן הבשר מותר בכבד. ב"י בשם מ"כ ואחר כך כתב שהוא מהאגור. ש"ך בספרו הארוך על הטור. כנה"ג בהגב"י או' מ"ט. פרמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ד. שש"א או' ג' ומ"ש דכבד ובשר ב' מינים הם הא לא אצטריך למימר כשהכבד עדיין לא יצא מידי דמה אז פשיטא כיון דהאיסור הוא משום דם דדם ובשר ב' מינים הם אלא מיירי בכבד טרפה או מבהמה טמאה דאף שכבר נצלה ויצאה מידי דמה אפ"ה מכח איסור טרפה או טמאה חשיבה מין בשאינו מינו. ש"ך שם. שש"א שם.

א

ך) ובשר עוף ובשר בהמה ב' מינים הם. ב"י שם. ש"ך שם. בל"י או' ד' פרמ"ג בפתיחה שם. חכ"א כלל נ"א או' כ"ה.

א

כא) ושור ואיל ועז ג' מינים הם. ב"י שם. ומיירי כשהן שלמים דכיון דחלוקין בשמם הו"ל מין בשאינו מינו אבל הבשר השמן הו"ל מין במינו דהכל שם בשר הוא. ש"ך שם. לה"פ או' ה' וה"ד למ"ד דאזלינן בתר שמא אבל למ"ד דאזלינן בתר טעמא הפרמ"ג בפתיחה שם מצדד בזה ונ"מ לדידן דאזלינן בתר טעמא אם נשפך. והחכ"א שם כתב כיון דחלוקין בטעמן הוי מין בשאינו מינו לכל הדינים. אבל איל וכבש כתב ב"י שם דמין במינו הוא וכ"כ הש"ך שם. ונראה דה"ה לענין טעמא.

א

כב) וכן מיני דגים ועופות שחלוקין בשמן שני מינין הם. ב"י שם. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' נ"ה. ונראה דבדגים עם עופות לענין טעמא ודאי הוי מין בשאינו מינו אבל בדגים עם דגים ועופות עם עופות החלוקים בשמם לענין טעמא יש להסתפק ונראה דהכל לפי הראות. ושני עופות שהם מין א' אף שיש להם ב' שמות מין במינו מיקרי. פר"ח או' ז' זב"צ או' י"ח.

א

כג) ובשר חזיר ובשר פרה אין טעמם שוה. שפ"ד או' א' שם ראב"ן ובפתיחה שם.

א

כד) ובשר נבילה ושחוטה השוים בשמם בחיים בין שלמים בין חתוכים מין א' הם ולא ק"ל כמ"ד שני מינים הם. ש"ך שם. פר"ח שם. זב"צ או' י"ז.

א

כה) חמרא חדתא ועינבי ב' מינים הם. ב"י שם. כנה"ג בהגב"י או' נ"א בשם כמה פו' והיינו לענין שמא אבל לענין טעמא חד טעמא הוא. גמ' ע"ז דף ס"ו ע"א. אבל חמרא עתיקי וענבי ד"ה ב' מינים הם בין בשמא בין בטעמא. גמ' שם. זב"צ או' י"ט.

א

כו) יין ישן עם יין תוסס שלא עבר עליו מ' יום ב' מינים הם. או"ה כלל כ"ג דין י"ז. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. ולענין טעמא צ"ע אם הם ג"כ ב' מינים. זב"צ או' ך'.

א

כז) חומץ ויין ב' מינים הם. או"ה שם. מרדכי פ' השוכר. תמים דעים סי' קמ"ו. כנה"ג שם או' נ"ב ש"ך שם. זב"צ או' כ"א. ומשמע דכ"ה לענין טעמא.

א

כח) שאור של חטים ועיסה של חטים ב' מינים הם. ב"י שם. או"ה שם. מרדכי שם. תמ"ד שם. ער"ה או' ו' וי"א דשאור של חטים ועיסה של חטים מין א' הוא אבל שאור של חטים ועיסה של שעורים הוי ב' מינים. רש"ל פג"ה סי' ל"ב. ש"ך שם. פר"ח שם. בל"י או' ד' שש"א או' ו'.

א

כט) אבל ביצים של עוף זה בביצים של עוף זה הם מין במינו. ב"י שם. ש"ך שם. ואפי' טהורות עם הטמאים שהעופות חלוקין בשמן הוי מין במינו. או"ה כלל כ"ג דין י"ז. לה"פ או' ה' ומיהו לדידן דפסקנו לעיל סי' פ"ו או' כ"ח ואו' כ"ט דבזה"ז הביצים מיקרו דבר שבמנין ואפי' באלף לא בטילי יעו"ש א"כ אפי' הוי מין במינו לא בטילי ואסור הכל. זב"צ או' כ"ג.

א

ל) מיהו אם נשתברו הביצים ונתערבו והיה בהם ביצת עוף טמא פשיטא דלענין טעמא הוי מין בשאינו מינו כמ"ש הרב באר יעקב בסי' זה דף נ"א ע"ג. וכ"כ הער"ה או' ו' דביצים טמאות וטהורות אין טעמם שוה והוי מין באינו מינו יעו"ש. וכן ביצה שיש בה אפרוח או דם עם ביצים אחרים הוי מין באינו מינו משום דטעם אפרוח לחוד וטעם ביצה לחוד. ט"ז סי' ק"ז סק"ד. ש"ך שם סק"א. פר"ח סי' זה או' ז' ומיהו ביצה שיש בה טיפת דם מדאו' ברובא בטיל שהרי אין כח בטיפת דם ליתן טעם בתערובת והוי מין במינו אבל ביצה שיש בה אפרוח לא סגי ברובא דהא יהבא טעמא בביצים המותרים ובעי ס' דהוי מין בשא"מ. פר"ח שם. זב"צ או' כ"ד.

א

לא) חלב (בצירי) דהיינו תרבא ובשר הוי ב' מינים כמ"ש לעיל או' א' וכ"ש חלב (בקמץ) ובשר דהוי ב' מינים כמ"ש הכנה"ג בהגב"י או' ס' יעו"ש.

א

לב) שומן וחלב (בצירי) מין א' הוא. פר"ח שם. שפ"ד או' א' וכן חלב (בצירי) ושומן האליה מין במינו הוא. וכן חלב הכליות ושל דקים מין במינו הוא בין לענין שמא בין לענין טעמא. פר"ח שם. זב"צ או' כ"ו.

א

לג) שומן ובשר כחוש מין בשא"מ הוא אבל בשר שמן עם חלב (בצירי) יש להסתפק אם הוי מינו. שפ"ד שם. זב"צ או' כ"ז.

א

לד) בשר כחוש עם בשר שמן מין במינו הוא ודוקא בהפ"מ שפ"ד שם. זב"צ או' כ"ח.

א

לה) בשר שמן או שומן עם חמאה מין בשא"מ הוא. שפ"ד שם וכתב ופשיטא שאין טעמם שוה. זב"צ או' כ"ט. והרי כתבנו איזה פרטים איזה מין במינו ואיזה מין בשא"מ וישמע חכם ויוסף לקח כי א"א לכתוב כל הפרטים אלא מזה ילמוד לענינים אחרים

א

לו) שם. אבל אם נתערב בשא"מ ונשפך וכו' אפי' נודע שהיה רובו היתר אסור. ה"ד באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן כגון בשר עוף בחלב וכיוצא אם נשפך ונסתפק בו אם יש ס' מותר. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ט' וכתב ודלא כהט"ז סק"ה שהסכים להחמיר. פר"ת או' ו' ואו' ז' מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' כ"ו. בל"י או' ג' כריתי או' ט' חו"ד או' ז' שפ"ד או' ז' מש"ז סוף או' ה' חכ"א כלל נ"א או' י"ד. אלא שכתב שם המש"ז דבהפ"מ המקיל כהש"ך לא הפסיד. וכ"נ להורות כיון דאיכא פלוגתא בזה.

א

לז) ואף אם נסתפק אם היה רוב מן ההיתר או שיש ס' מ"מ הוי ספיקא דרבנן ולקולא. מנ"י שם סוף או' מ"ז חכ"א שם. ולפי מ"ש באו' הקודם היינו ג"כ אי איכא הפ"מ.

א

לח) ומיירי באופן דא"א לברר ע"י קפילא. כריתי או' ט' והב"ד חכ"א שם וכתב דדבריו נכונים. אבל המש"ז סוף או' ג' כתב אף שיש עכו"ם אומן א"צ לברר ונהי דס"ס כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן וה"ה ספיקא דרבנן מ"מ כיון שאין אנו נוהגין כלל לסמוך אעכו"ם הוי כלא אפשר לברורי יעו"ש.

א

טל) מיהו דם שנפל לתבשיל ונשפך בענין שהיה רוב היתר ולא נודע אם יש ס' אסור אף למ"ד דם שבשלו דרבנן. ביה"ל סי' ס"ט או' ט"ו. ער"ה בסי' זה או' ט' ודחה דברי המתירין יעו"ש.

א

מ) אפי' ספק איסור דאו' שנתערב ונשפך ונודע שהיה רובו היתר אסור כיון שספק א' דאו' לא מקרי ס"ס. הר' בית יעקב סי' קכ"ד. ער"ה או' ח' זב"צ או' ל"ג.

א

מא) שם. ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך וכו' ונודע שהיה רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו. ורש"ל באו"ש על שע"ד סי' פ"ה ובספרו פכ"ה סי' מ"ו בדין הרביעי אוסר. וכ"ה דעת הש"ך סק"ח והפר"ח או' ח' אבל דעת מור"ם ז"ל כדברי הש"ע מדלא הגיה כלום וכ"פ בספרו תו"ח כלל פ"ה דין י"ג. וכן הסכים הב"ח והט"ז סק"ה דלא כרש"ל. מנ"י על התו"ח שם או' מ"ה. פר"ת או' ח' כריתי או' יו"ד. חו"ד או' ח' מהרח"א בס' עץ חיים בל' הרמב"ם דף ח' ע"ג. ער"ה או' יו"ד. ולענין דינא כיון דמרן ומור"ם דכל בית ישראל סומכין עליהם מתירין וכן הסכימו רוב האחרונים הכי נקעינן אך היכא דליכא הפסד יש להחמיר כדברי האוסרים.

א

מב) וכ"ז מיירי בתערובת לח בלח או שסלקוהו לאיסור קודם שנשפך הא לא"ה כל שאין עכשיו ס' נ"ט עתה ואפי' במינו אסור מדרבנן כמבואר בסי' ק"ו וק"ז ופשוט הוא. מש"ז או' ה' או שנשפך אחר שנצטנן דאלו קודם הרי נאסר אח"כ כשנעשה פחות מס' חו"ד שם.

א

מג) [סעיף ג'] בד"א כשנשפך אבל איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו וא"א לעמוד על שיעורו וכו' פי' שעכ"פ בקיאין אנו שיש בו רוב אלא דאין אנו בקיאין אם יש בו ס' או לא או שאין אנו יודעין כמה איסור נפק מיניה דאז הוי מאיסורים של דבריהם אפ"ה אין תולין להקל כדק"ל גבי כחל לעיל סי' צ' והטעם כתבו הפו' דספק התלוי בחסרון ידיעה לא מקרי ספק דדעת שוטים הוא זה משא"כ ברישא דבא הספק מכח שנשפך. והר"ן כתב הטעם משום דבדבר שא"א לעמוד עליו אי אזלינן לקולא יהיו כל האיסורים בספק וכל א' ישער במה שנראה בעיניו ולפיכך באו חכמים להשוות מדותיהן אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא כגון שנשפך וכה"ג אזלינן לקולא. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' יו"ד. ומ"ש הט"ז סק"ו דאם הספק הוא לכל העולם אזלינן לקולא מדברי הפו' הנז' משמע דאין חילוק.

א

מד) [סעיף ד'] איסור שנתערב עם היתר וכו' אפי' איסור דרבנן. ב"י בבד"ה. ש"ך סק"י. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. פר"ח או' יו"ד וכתב וזה מוסכם. לה"פ או' י"א. בל"י או' י"א הל"פ בסעי' זה. שפ"ד או' יו"ד. חכ"א כלל נ"א או' ז' בי"צ ח"ב או' ד' ערוך השלחן או' ט"ל. זב"צ או' ל"ז.

א

מה) שם. צריך ס' כנגד כל הקדרה וכו' פי' וא"כ אסור התבשיל שבקדרה דאין מה שבתוך הכלי ס' נגד הכלי. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ב. מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' מ"ח. זולתי כלי שדפנו דק ביותר. פר"ח שם. לה"פ שם. מנ"י שם. בל"י או' י"ב. שפ"ד או' י"א. וכ"כ לעיל סי' צ"ג או' ב' יעו"ש.

א

מו) וכיצד משערין ס' נגד כל הכלי האסור ממלאים כלי גדול מלא מים ויתן הקדרה האסורה תוך אותו כלי והמים היוצאים הוא שיעלה דופני הקדרה וישער בהיתר כנגד אותם המים. מרדכי פג"ה בשם ראבי"ה. ב"י כנה"ג בהגב"י או' ף' וכ"כ לעיל סי' צ"ג או' ג' יעו"ש ועוד עי"ש מאו' ד' ואילך.

א

מז) וגם בספק איסור משערין נגד כל הכלי כמ"ש לעיל סי' צ"ד או' י"א יעו"ש.

א

מח) והגם שהקדרה אין בה תבשיל אלא עד חציה אפ"ה צריך לשער כנגד כל הקדרה ולא כנגד מה שהיה התבשיל משום דזיעת התבשיל עולה בכולה קדרה ומשערינן בכולה. קהלת יהודה בסעי' זה בשם מהר"י אסקאפ"ה ז"ל. זב"צ או' מ"א.

א

מט) שם. בין שהם של חרס וכו' כלומר ולאפוקי סברת הראב"ד דס"ל דבעץ ובמתכת כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה אין משערין בכולו אלא אומדין אומד יפה כמה יצא ממנו אלא אין חילוק. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ב. שפ"ד או' י"ב.

א

נ) שם בהגה. אבל ע"י רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה וכו' וה"ה אם נאסר הכלי ע"י עירוי א"צ לשער רק כדי קליפה אבל אם נאסר ע"י כבישה צריך לשער כנגד כולו. תו"ח כלל פ"ה סוף דין א' בשם או"ה כלל כ"ד. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ו. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"ג. הל"פ ססעי' ה' כריתי או' י"ב. חכ"א כלל נ"ז או' י"א ואו' י"ב. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ד' ערוך השלחן או' נ"ג. זב"צ או' מ"ב ואו' מ"ג.

א

נא) ואם נכבש בחצי הכלי א"צ ס' כנגד כל הכלי כמו בתבשיל אלא דוקא כנגד מקום שנכבש בתוכו והגם דאין נפקותא בזה למאי דק"ל דאין לך כלי שיהיה בתוכו' ס' כנגדו וה"ה בנכבש במקצתו דאין בו ס' כנגד מקצתו מ"מ יש נפקותא אם זה הכלי נאסר ע"י כבישה שנכבש במקצתו והכניסו לכלי אחר א"צ ס' אלא דוקא כנגד מקום שכבש בו. חכ"א שם או' י"א. ועוד נ"מ כגון בתחלה כבש בו איסור במקצתו ואח"כ בשל בכולו תבשיל של היתר ויש ס' כנגד אותו מקצת מותר. זב"צ או' מ"ד.

א

בנ) ואין חילוק בין כלי עץ וחרס או מתכות לענין כבישה אך בכלי זכוכית צ"ע אם מבליע ע"י כבישה לפי מ"ש הרב בהגה באו"ח סי' תנ"א סעי' כ"ו דדינו ככלי חרס יעו"ש. מנ"י על התו"ח שם או' י"ב. ומ"מ בזה"ז כל הזכוכית מזוייף ואין בו ספק. זב"צ או' מ"ה. ור"ל דדינו ככלי חרס. ומיהו לפי מ"ש שם באו"ח סי' תנ"א או' רצ"ח דטעם הש"ע שם משום דשיעי ולא בלעי עדיין הספק במקומו עומד דגם עתה הם שיעי. ומיהו כל זה שכתבנו מאו' ן' ואילך הוא למ"ד יש כבישה לכלים אבל למ"ד אין כבישה לכלים מותר ולענין דינא ית' לקמן רסי' ק"ה דבהפ"מ יש להקל כמ"ד אין כבישה לכלים יעו"ש.

א

גנ) שם בהגה. אבל ע"י רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה וכו' ואף בדבר שמן אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה. שפ"ד או' י"ד. והגם דסיים בצ"ע מ"מ בסי' צ"א או' י"ח סתם להכשיר והבאנו דבריו לעיל סי' צ"א או' נ"ד וכ"פ החו"ד בסי' זה או' י"א. זב"צ או' מ"ח.

א

דנ) שם בהגה. אבל ע"י רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה וכו' דוקא בכלי אבל בדבר מאכל ק"ל דנאסר כולו. ש"ך ס"ק י"ד. לה"פ או' י"ג. חו"ד שם. והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל סי' צ"א סעי' ה' בהגה ולקמן סי' ק"ה סעי' ט' בהגה דאף בדבר כחוש אוסר במליחה בס' אבל לפי פסק הש"ע שם דוקא בדבר שמן אבל בדבר כחוש אינו אוסר רק כדי קליפה כיעו"ש.

א

הנ) שם בהגה. וא"צ לשער רק כדי קליפה. משמע אבל כנגד כדי קליפה צריך ס' ועיין לעיל סי' צ"א סעי' ד' בהגה שכתב דבמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד ועיין בדברינו לשם או' כ"ט מ"ש בשם האחרונים שכתבו לחלק בין בשר לחלב לשאר איסורים יעו"ש.

א

ונ) שם. ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו וכו' כבר כתבנו לעיל סי' צ"ד או' ט"ז דדוקא בהפסד מועט יש לחוש לסברא זה אבל בהפ"מ יש לסמוך אסתם הש"ע שם ואין לשער אלא רק כנגד מה שנכנס בתוך התבשיל יעו"ש.

א

זנ) שם בהגה. ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים צריך ליתן שם מים צוננין וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה וכו' וה"ד בדאיכא ס' אבל בדליכא ס' לא מהני נתינת מים צוננים ודלא כהב"ח שהכשיר בדיעבד אף בדליכא ס' ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק ט"ז. כנה"ג בהגה"ט או' י"ט. פר"ח או' ט"ו. פר"ת או' י"א. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"ד. הל"פ בסעי' זה. חו"ד או' י"ב. שפ"ד או' ט"ז. חכ"א כלל נ"א או' ב' בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ט"ו. זב"צ או' נ"א.

א

חנ) וה"ה אם נפל שומן של חלב ג"כ צריך לעשות תקנה זו שגם כן הוא צף למעלה וכן בכל דבר איסור שאפשר להסירו צריך להסירו אף בדאיכא ס' ועיין לקמן סי' ק"ד סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

טנ) ואם המאכל מתקלקל ע"י המים יש להתיר בלי מים. כריתי או' י"ג. והמש"ז או' ז' כתב לפקפק בזה והחכ"א שם כתב דבהפ"מ יש להקל. ומ"מ נראה דיניח שיצטנן התבשיל דאין המאכל מתקלקל כ"כ עי"ז שיוכל לחזור ולחמם אח"כ. חכ"א שם. ור"ל דאם התבשיל מתקלקל ע"י המים אם יש בו מרק יניחנו עד שיצטנן ואז החלב נקפה למעלה ויסיר אותו ואח"כ יחזור ויחמם התבשיל.

א

ס) ומיהו בשמן של איסור שנפל ע"ג יין יקפה אותו והיין מותר לפי שכן דרך השמן לצוף ע"פ יין ואינו נבלל ומתערב עמו אבל אם נפל ע"ג ציר יקפה אותו ויטול קליפה מעל הציר כדאיתא בתוספתא דתרומות ופסקה הרמב"ם בסוף ה' תרומות. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. וצ"ל שנפל ע"ג ציר צונן דאם הוא חם נאסר כולו כמ"ש לקמן סי' ק"ה סעי' ג' יעו"ש. וצ"ל ג"כ שלא שהה שיעור כבישה דהיינו בכדי שיתננו על האור וירתיח דאל"כ נאסר כולו כיון שהציר הוא דבר חריף וכמ"ש בש"ע שם סעי' א' יעו"ש.

א

סא) וגם בנפל ע"ג יין היינו צונן בצונן ולא שהה מעל"ע הא ברותחין לא גרע מחלב וטעמו איתיה ביין וצריך ס' עכ"פ. מש"ז או' ז'.

א

סב) שם בהגה. איסור שנתבטל בקדרה וכו' אבל אם נפל לקדרה הראשונה ב' פעמים א"צ רק ס' כנגדו. וכ"ה לדעת הש"ע כמ"ש לעיל סי' צ"ד או' כ"ד יעו"ש.

א

סג) [סעיף ה'] אם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה או שאינה ב"י וכו' פי' שהיתה של בשר ואינה ב"י שניער בה כזית חלב דליכא למימר דנ"נ כיון שהבלוע שבה הוא נ"ט לפגם הלכך אם ניער בה אח"כ קדרה של בשר א"צ אלא ס' נגד הכזית חלב דלגבי הכלי לא אמרינן חנ"נ לכ"ע אפי' ניער בו איסור כיון דהבלוע לא נעשה נבילה דודאי לא שייך לומר שגוף העץ או המתכת או חרס יעשה נבילה אבל אם ניער בכף אח"כ חלב פשיטא דמותר בדיעבד שהבשר נ"ט לפגם אבל כף ישנה של בשר וב"י שניער בה כזית חלב או איפכא ונעשה הבלוע בה נבילה בין שניער אח"כ בה קדרה של בשר או של חלב או של שאר דברים צריך ס' לבטל כל מה שנתחב מהכף בקדרה דלא ידעינן כמה בלע אבל אי ידעינן כמה בלע לא היה צריך לשער אלא נגד הבשר והחלב כגון אם ניער בה כזית של בשר ואח"כ ביומו ניער בה כזית חלב א"צ אלא ס' נגד הב' זיתים. ש"ך ס"ק י"ז. פר"ח או' ט"ז. הל"פ או' י"ז. בל"י או' ט"ז. חו"ד או' י"ג. בי"צ ח"ג או' ב' ערוך השלחן או' ס"ה.

א

סד) שם. ויש מי שאומר שגם בזו א"צ אלא ששים לבטל הכזית וכו' דס"ל דלגבי דבר הבלוע לא אמרינן חנ"נ. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' י"ח. לה"פ או' י"ח. כריתי או' י"ח. חו"ד או' י"ד.

א

סה) שם הגה. והסברא ראשונה עיקר וכו' והכי ק"ל כיון דכן סתם הש"ע והלכה כסתם ור"ל אפי' לספרדים ההולכים על פסק הש"ע ואפי' בהפ"מ והגם שכתב הש"ע ויש מי שאומר וכו' כבר כתב המחב"ר לעיל סי' ט' או' ב' דהיכא שסותם הש"ע לאסור ואח"כ כותב בשם יש מי שאומר להכשיר נכון להחמיר אף בהפ"מ יעו"ש והכא כיון שכן הסכים ג"כ מור"ם ז"ל א"כ מדינא יש לאסור גם בהפ"מ.

א

סו) מיהו היכא דעבר לילה א' משניער בה בשר ואח"כ ניער בה כזית חלב ואח"כ ניער בה קדרה של בשר יש לסמוך אסברא שנייה ולהתיר וא"צ ס' אלא דוקא כנגד כזית חלב שבלעה דכיון דאיכא רבוותא דבלא"ה ס"ל דלינת לילה פוגם כמ"ש בב"י ססי' ק"ג וא"כ ה"נ נימא הכי ולסמוך על המתירין. קה"י בסעי' זה. זב"צ או' נ"ט.

א

סז) שם בהגה. ואומרים דבכלי חרס דא"א להפריד האיסור ע"י הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבלה וכו' היינו כשבלע איסור אבל כלי חרס חדש שבלע חלב או בשר לבד לא שייך נ"נ דהא אפי' בחתיכה וכה"ג לא אמרינן בכה"ג דנ"נ כיון דעדיין כולו היתר. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' י"ט לה"פ או' י"ט. חו"ד או' ט"ו.

א

סח) שם בהגה. וטוב לחוש לחומרא. ר"ל דבכלי חרס אפי' חדש אמרינן נ"נ וה"ד כשבלע איסור כמ"ש באו' הקודם ומשמע ה"ד במקום דליכא הפסד אבל במקום דאיכא הפסד אין לחלק בין כלי חרס לשאר כלים אלא בין חדש לישן וכמו שסתם הש"ע והסכים לדבריו מור"ם ז"ל בהגה.

א

סט) [סעיף ו'] כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר וכו' דק"ל חצי שיעור נמי אסור מה"ת אלא שאין לוקין עליו. ש"ך ס"ק כ"ג. לה"פ או' ך' שפ"ד או' כ"ג. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ל'.

א

ע) שם. כחצי זית של איסור וכו' ואפי' באיסור דרבנן. ט"ז סק"ט. פר"ח או' ך' לה"פ או' כ"א. הל"פ בסעי' זה. חו"ד או' ט"ז. שפ"ד שם וכתב דהכנה"ג בהגה"ט או' ל"א רצה לעשות פלוגתא בין הט"ז והש"ך והבל"י או' י"ח העתיק דבריו ואינו אלא דגם דעת הש"ך כן דאפי' באיסור דרבנן וחצי שיעור בעינן ס' יעו"ש. בי"צ שם או' ו' ערוך השלחן או' ס"ז. זב"צ או' ס'.

א

עא) [סעיף ז'] ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם וכו' עיין לעיל סי' פ"ו סעי' ה' ובדברינו לשם כי שם נת' כל דיני ביצה שיש בה אפרוח או דם יעו"ש.

א

עב) [סעיף ח'] כחל מתבטל וכו' עיין לעיל סי' צ' ובדברינו לשם כי שם נתבאר כל דיני כחל יעו"ש.

א

עג) שם הגה. כל האיסורים הנוהגים בזה"ז כולם מתבטלים בס' פי' בין של תורה בין של דבריהם. כ"כ הטור והרשב"א דלא כהרמב"ם שסובר דאיסורים של דבריהם מתבטלים בנ"ט כמו כחל וכתב ב"י בסוף הסי' שכ"נ דעת כל הפו' שלא חלקו בין איסור תורה לאיסורי סופרים. ש"ך ס"ק כ"ו. פר"ח או' כ"ג. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ט. חו"ד או' י"ח שפ"ד או' כ"ו. בי"צ שם או' ה' ערוך השלחן או' ס"ח. זב"צ או' ס"ג

א

עד) שם בהגה. מלבד חמץ בפסח וכו' והא דהשמיט הרב ערלה אע"ג דפשוט במשנה וכל הפו' וכן לקמן סי' רצ"ד דשיעורא דערלה במין במינו במאתים. אפשר דתנא ושייר א"נ לא בא אלא לומר חוץ מחמץ בפסח ויין נסך ששיעורן במשהו. ש"ך סוף ס"ק כ"ז.

א

עה) שם בהגה. אבל אם נותן טעם באותה קדרה וכו' ולכן מלח ותבלין וכו' אינם בטילים בס' כלומר דכל האיסורים דעלמא לא עבידי לטעמא ומן הסתם בטילים בס' לפי שאין נותנים טעם ביותר מס' אלא א"כ נרגש טעמו דאז פשיטא דאסור ולכן כיון דאם מרגישין טעמו אינו בטל אפי' ביותר מס' הלכך מלח ותבלין וכו' אינם בטילים אפי' באלף לפי שמן הסתם נותנים טעם אפי' באלף כיון שנעשים ליתן טעם. דהא דמילתא דעביד לטעמא אינו בטל היינו נמי מטעם שמסתמא הוא נ"ט אפי' באלף ולפ"ז היכא דידוע בבירור שאינו נ"ט כגון שנפל קורט א' של מלח או תבלין ליורה גדולה מותר. ש"ך ס"ק כ"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ז. מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' ס'. פר"ח או' כ"ד. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' כ"א. חו"ד או' י"ט. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' כ"ט. ערוך השלחן או' ס"ח.

א

עו) שם בהגה. אבל אם נותן טעם באותה קדרה וכו' שומן של איסור שנפל לתבשיל לא מיקרי לטעמא עביד ובטל בס' דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ"מ אין נרגש כ"כ כמו דבר חריף. ט"ז ס"ק י"א. כנה"ג בהגה"ט או' מ"א. מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' ס"א. לה"פ או' כ"ה. בל"י או' כ"ב. בי"צ שם בעמ"ז או' כ"ו. ערוך השלחן או' ע"ג. והיינו ביש ס' טועם הישראל ואם יש טעם אה"נ דאוסר ביותר מס' מש"ז או' י"א. חו"ד או' י"ט. וכ"כ באו' הקודם דאף דבר שבטל בס' אם מרגישין בטעם האסור אסור.

א

עז) שם בהגה. אפי' באלף לא בטיל וכו' והיינו מדרבנן. או"ה כלל כ"ה דין ו' וכתב עוד שם בסוף הכלל דאם אינו ידוע אם מרגישין טעמו או לא מתיר בא"ז גם עתה להאכילו על פי עכו"ם מסל"ת ש"ך ס"ק כ"ט. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ה. חו"ד שם. זב"צ או' ס"ז. ומיהו מ"ש האו"ה שהוא מדרבנן הפר"ח או' כ"ה כתב לפקפק בזה והכריתי או' כ"ב לחלק יצא דאם אינו מתבלין המפורסמים רק שמתבלים הקדרה וכדומה אזי מדאו' בס' ומדרבנן החמירו אבל תבלין גמורים פלפלין וקנמון וכדומה כל כמה דמרגישין טעם מהתורה לא בטיל יעו"ש. ונ"מ דאם הוא דרבנן הולכין בספיקא להקל ובדאו' להחמיר ובכה"ג דאיכא פלוגתא אם יש עוד איזה צד להקל או הפ"מ יש לסמוך על מ"ד שהוא דרבנן.

א

עח) ואין חילוק בין שנתנו בכוונה להטעים או שנפל בו מאליו ומיהו דרכו בכך בעינן. או"ה שם. כנה"ג שם או' ל"ו. בל"י או' כ"א. זב"צ או' ס"ח.

א

עט) שם בהגה. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא וכו' ואפי' נפל מלח ותבלין לדבר ששוה בשמו אפ"ה כיון דחלוק בטעמו לא בטיל אבל אם נפל לדבר ששוה בטעמו בטיל בס' תו"ח כלל פ"ה דין ך' ש"ך ס"ק ל' כנה"ג שם או' ל"ח. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' כ"ג. שפ"ד או' ל'.

א

פ) שם בהגה. ולכן מלח ותבלין וכו' ואם היה מלח של איסור ואין בו כדי ליתן טעם כראוי והוסיף עליו מלח של היתר כדי להשלים הטעם הו"ל זו"ז גורם ומותר. ב"י או"ח סי' שי"ח בשם שה"ל. מ"א שם ס"ק ל"א. שפ"ד בסי' זה או' כ"ח זב"צ או' ע"ב. ועיין בדברינו לשם או' קי"ב שכ"כ בשם כמה פו' דלא כהט"ז יעו"ש.

א

פא) שם בהגה. אם אסורים מחמת עצמם וכו' כגון תבלין של ערלה וכיוצא בו לאפוקי בלועים מאיסור וכדלקמן סוף סי' ק"ה בהגה. פר"ח או' כ"ז. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' כ"ה חו"ד או' י"ט. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' כ"ז.

א

פב) שם בהגה. אם אסורים מחמת עצמם אינן בטילים בס' ואפי' באיסור דרבנן. ב"י לקמן רסי' קי"ב. תו"ח שם. ט"ז ס"ק י"ב. ש"ך ס"ק ל"א. פר"ח או' כ"ח. לה"פ או' כ"ח. בל"י או' כ"ד. חו"ד שם. שפ"ד או' ל"א. בי"צ שם או' כ"ח. ערוך השלחן או' ס"ח. זב"צ או' ע"א.

א

פג) [סעיף ט'] קדרה שיש בה נ"ט זיתים היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל א' מצטרף וכו' לבטל חבירו וכו' כל זה נלמד מדתנן בפ"ב דערלה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה וכו' וגם מדגרסינן בזבחים (דף ע"ח ע"א) אמר רשב"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ איסורין מבטלין זה את זה. ב"י. וסברא הוא דכל איסור בטל כשאינו יכול ליתן טעם בהיתר. וטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם החלב בס' וטעם הדם בס' דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהיה לו עוד כח ליתן טעם בהיתר. הרא"ש בתשו' כלל ך' סי' ב' ב"י. ש"ך ס"ק ל"ג.

א

פד) שם. כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו. וה"ה אם כזית בשר נעשה נבלה מחמת חלב וכזית בשר נעשה נבלה מכח דם ג"כ כל א' מצטרף לבטל טעם חבירו. חו"ד או' ך' פ"ת או' יו"ד.

א

פה) אבל שני כזיתים שאין טעמם שוה שנ"נ מדברים שטעמם שוה אין מבטלים זה את זה ובעינן ס' נגד שניהם. וביבש ביבש אין איסורים מבטלין זא"ז וכן שני אסורים שאסורין משם א' ואין טעמם שוה אין מבטלין זא"ז. חו"ד שם. פ"ת שם.

א

פו) וכן כזית כבד קודם צלייתו וכזית חלב שנפלו לקדרה שיש בה נ"ט זיתים התבשיל אסור דהא דשרינן בב' איסורין היינו משום דכל א' טעמו היוצא ממנו מתפשט בס' חלקים עם האיסור השני ובטל אבל כבד שפולטת ואינה בולעת נשאר טעם איסור הב' תוך נ"ט חלקים ואינו מתבטל. מש"ז לעיל סי' ס"ט או' כ"ט. פ"ת בסי' זה או' י"א. זב"צ או' ף'.

א

פז) שם. וכן זיתים של היתר וכו' ונתערבו בשוגג מותר. זהו למאן דלית ליה חנ"נ בשאר איסורין אבל לדידן (ר"ל לאשכנזים ההולכים על פסק מור"ם ז"ל) דק"ל בסי' צ"ב סעי' ד' דבכל האיסורים אמרינן חנ"נ גם זה התערובת אסור דכבר נ"נ קודם שנתערבו. ט"ז ס"ק י"ד. אבל הש"ך ס"ק ל"ד כתב דדין זה שייך גם למ"ד חנ"נ בכל האיסורין וכגון שנתערב לח בלח דבהפ"מ לא אמרינן חנ"נ ועוד עשה כמה חילוקים יעו"ש.

א

חפ) שם. ונתערבו בשוגג מותר. אבל במזיד ית' דינו לקמן סי' צ"ט סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

א

טפ) ואם תחב בקדרה של נ"ט זיתים ב' כפות א' בלוע בו כזית דם וא' בלוע בו כזית חלב אין מבטלין זא"ז דשמא א' פלט וא' לא פלט. ד"מ או' יו"ד דלא כאו"ה. פר"ח או' ל"ב. חי' רע"ק.

א

צ) שם הגה. וכ"ש בב' זיתים א' של גבינה וא' של בשר דכל א' מבטל חבירו. וכגון שנפלו לירקות בקדרה דמהני כל א' לשיעור ס' ט"ז ס"ק ט"ו. לה"פ או' ל"ג. בל"י או' כ"ח. מש"ז או' ט"ו. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ל"ז. זב"צ או' ע"ד.

א

צא) שם הגה. וכ"ש בב' זיתים א' של גבינה וא' של בשר וכו' ואף שמכיר האחד והוציאו והשני נשאר כולו בתוכו ואין ס' נגדו מותר דאף השתא יהיב טעמא מ"מ טעמא דהיתרא קיהיב ושרי התבשיל משא"כ ברישא בב' זיתים של איסור שאם הכיר א' מהם והוציאו אעפ"י שנתבטלו שניהם מ"מ השתא מיהא קיהיב טעמא דאיסורא ואוסר הכל. פר"ח שם. מש"ז שם ובשפ"ד או' ל"ג. זב"צ או' ע"ה.

א

צב) ואם נפל איסור בלול להיתר ויש ס' ונשפך שרי דיש בילה. מש"ז שם. ור"ל דאמרינן כמו שנשפך מן ההיתר כך נשפך מן האיסור כיון שהוא נבלל עמו ושרי.

א

צג) וכן איסור גוש שנפל לתבשיל ויש ס' כנגדו והסירו לאיסור ואח"כ נשפך מן התבשיל מותר אבל אם לא הסיר האיסור ונשפך מן התבשיל אסור משום דנותן טעם עכשיו האיסור מחדש ואין כאן ס' כיון שנשפך. מש"ז שם. זב"צ או' ע"ז.

א

צד) והא דשרינן בב' זיתים של גבינה ושל בשר שנפלו לירקות וסגי בחד ס' ה"ד כגון שלא נאסרו קודם שנפלו אבל אם נאסרו הגבינה ובשר קודם נפילתם וכגון שנתנו טעם זב"ז ונאסרו ונפלו לירקות בעינן ס' כנגד שניהם וצריך ק"ך זיתים לבטלם דחשובים גוף א' כיון דמצטרפין למלקות. ולפ"ז כ"ש זית נבלה משור וזית נבלה מעוף או כבש אף אם נאמר אין טעמם שווין מ"מ חד איסור הוא וצריך ק"ך זיתים לבטלם. מש"ז שם. זב"צ או' ע"ח.

א

צה) ואם נפל כזית גבינה לנ"ט ירקות והסירו משם ואח"כ נפל זית בשר לשם אסור דהא קבלו הירקות טעם גבינה ועתה טעם בשר ובשלמא אם בב"א נפלו לא היה נרגש הטעם כלל משא"כ בזה אחר זה דודאי אי סלקו הא' קודם שנפל הב' אסור. מש"ז שם. זב"צ או' ע"ט.

א

חלב שנתערב וכו' מזה דמהני טעימה משמע דחלב בבשר קרוי אינו מינו לענין טעימה ועי' פלתי דהארכתי בזה לפלפל אי קרוי מינו או אינו מינו

ב

יטעמנו משמע אפי' אינו קפילא רק א"י מסל"ת וגם בקפילא שייך מסל"ת כי אף דצריך להיות בלי יודע דתליא באמירתו איסור והיתר דאי ידע לא הוי מסל"ת מ"מ שייך לא מרע אמונתו דאמרו לו דהמרו זע"ז בהך מה אם יש בזה חתיכה טעם חלב או לא הרי לא מרע אמונתו ומ"מ לא ידע דנ"מ לאיסור והיתר ועי' פלתי

ג

אם לומר אף שהוא מילתא דאורייתא ועמש"פ והעלתי אם לאחר שיאמר הא"י דאין בו טעם חלב ויאכלנו ע"פ והוא הישראל ירגיש בו טעם חלב ימנע לאכלו א"כ כל סמיכה שאנו סומכין על הא"י הוא הטעימ' וזהו דרבנן וסמכינן על א"י במסל"ת ע"ש והאחרונים תי' דהוי כמילתא דעבידי לגלוי ודוחק:

ד

ואם אין וכו' המחבר נמשך אחר הרמב"ם דבאיכא קפילא אף דידעינן דאית ביה ששים לא מהני אם הוא אומר שמרגיש טעם ואסור ואם אומר שאין מרגיש טעם אפי' ליכא ס' מותר

ה

עכשיו לסמוך וכולו אבל על טעימת ישראל כגון נדרים וכדומה סמכינן בזה"ז:

ו

אם נודע וכולו ואף על גב במקום דאתחזק איסורא אפילו ספק דרבנן לחומרא כאן לא קרוי אתחזק איסורא דהא עד שנפל לתוכו איסור היה הכל מותר והמאכל בעצם בחזקת היתר ומספק ע"י נפילה אתה בא לאוסרו אין זה בגדר בחזקת איסור:

ז

ולענין וכולי הש"ך השיג דוקא לענין מין במינו דלא בטל אף במשהו בזב יש לילך בתר שמא ובזו פליגי אביי ורבא אבל בזה דתלי' בנ"ט דמין במינו לית ביה בנ"ט ובא"מ אית בי' טעם מורגש מה נ"מ בשם כלל אי מרגישין טעם איסור אסור ואי לא מותר דלא תליא איסור והיתר במין וא"מ רק בהרגשת טעם דטכ"ע דאורייתא ממשרת ועמ"ש פלתי כי רמ"א יש לו לכאורה ראיה מגמרא ולכאורה דברי רמב"ם מורים כן אבל העלתי מ"מ לדינא כש"ך גם בררתי מה נקרא מינו ואינו מינו ע"ש כיון דלענין דשיל"מ ושאר דברים האוסרים במשהו תלוי מין וא"מ בתר שמא

ח

באינו מינו ואי קשה יטעום קפילא לדעת רמ"א דשינוי שם אף דשוה בטעמא קרוי אינו מינו לק"מ דא"א למטעם אבל לדעת הש"ך קשה וצ"ל שנפל לתוך ירקו' כזית בשר נבילה וכזית שחוטה ונשפך ולא נודע אם היה הירקות ס' בצירוף זית בשר שחוטה ובטל זית נבילה או לא וזה א"א לברר כי אף שמרגיש טעם בשר מ"מ אפשר דהיה נ"ט זתים ירקות וזית בשר שחוטה ואיכא ס' ומ"מ מרגיש טעם מזית שחוטה. וכ"כ למ"ד אפשר לסוחטו אסור אף בשאר איסורים א"כ י"ל טרם שנשפך נתוסף הרבה היתר עד א"א לטעום ולהרגיש האיסור ואין כאן טעם האיסור מ"מ אם לכתחילה היה פחות מס' מה בכך שנתרבה אפשר לסוחטו אסור.

ט

אסור ובשר עוף בחלב דעת האחרונים דהוי כמין במינו וספיקא להקל וכן משמע בחולין דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה א"מ דכתבו הואיל ובשר שחוטה ספק להקל ע"ש ואיירי באופן דא"א לברר ע"י קפילא כמ"ש בס"ק ח'

י

רואין הש"ך השיג דמ"מ יהיב טעמא בא"מ אף ע"פ דהבאתי ראי' לדברי הש"ך מתוס' דעכו"ם מ"מ העיק' כש"ע ורשב"א

יא

וא"א לעמוד ה"ל ספק חסרון ידיעה ולא שמי' ספק.

יב

רתיחת מליחה וכן ע"י עירוי אבל ע"י כבישה כולו אסור:

יג

כאלו מכירו עמ"ש פלתי דאם עי"כ המאכל מתקלקל יש להתיר בלי מים ע"ש:

יד

אבל אם נפל עמ"ש פלתי כי דין זה צ"ע ותלי' א"א חוזר וניעור אסור:

טו

לבטל כזית הבלוע כי כל מה שבקדירה מתחבר ומצטרף עם מה שבלע קדירה ולא שייך נ"נ:

טז

גבי כלי נ"נ היינו גוף הכלי ולא הבלוע:

יז

שבלע כו' דס"ל בבלוע נ"נ:

יח

א"צ אלא ס' דאין אומרים בבלוע נ"נ:

יט

כלי חרס דעת הט"ז דגוף חרס נ"נ ואין כן דעת שאר אחרונים דתליא אי אמרינן חנ"נ בחצי חתיכה או לא כמ"ש המרדכי ש"מ הכל בבלוע איירי כאחרונים:

כ

ס"א מבואר לעיל הטעם י"א הואיל והוא ברי' הוסיפו במנין וי"א דיש בבצים גדולים וקטנים ועמש"ל סימן פ"ו:

כא

והוא וכו' דמרגישין הטעם ביותר מס':

כב

אפילו באלף וכו' וכתב האו"ה שהוא מדרבנן ועמ"ש פלתי והעלתי אם אינו מתבלין מפורסמים רק שמתבלי' הקדירה וכדומה אזי מדאורייתא בס' ומדרבנן החמירו אבל תבלין גמורים פלפלין וקנמון וכדומה כל כמה דמרגישין טעם מהתורה לא בטיל

כג

אינן בטילים עמ"ש פלתי והבאתי דעת או"ה לחלק אם נותן טעם באותו קדרה אז לא בטיל אבל אם אינו נ"ט אע"פ שבקדרה אחרת נותן טעם בטילה ועי' מ"ש פלתי אם דרך ליתן היינו מין במינו וגזרו ואם אין דרך לא גזרו ע"ש:

כד

לבטל חבירו בזה דאין שוים בטעמן לכ"ע אפילו למ"ד אסורים אין מבטלין מ"מ מותר דהא אם יטעום קפילא לא ירגיש טעם חלב ולכ"ע מותר אבל אם שוים בטעם ואיסורים נפרדים חלב בהמה וחלב חיה טריפה אם שוים בטעם ובשמא ג"כ מצטרפין ע"ש באריכות:

א

חלב בבשר עי' ש"ך דחלב ובשר אינו שוים בטעמא וכ"כ הפר"ח דאף לענין מין במינו קרוי בשר ושוין בשמא מ"מ לענין ס' טעמא מחולקים. והנה בשמעתין ג"ה דף צ"ו משמע בגמ' ותוס' הפוך חלב ובשר בלתי שוים בשמא אבל טעמא בשר שומן וחלב שוים דהתוס' בפרק ג"ה דף צ"ו ד"ה שאני דהקשו בהא דאר"ה גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ומוקי דשאני חלב דמפעפע והקשו הא שומן הגיד נמי מפעפע ומוכח דע"כ ס"ל דאף בטעמא שוים דאל"כ מה קושי' וכי ודאי דמפעפע י"ל דמפעפע ולכך לדעת הש"ע לקמן ק"ה אף דיש ס' מ"מ נטילה בעי דאולי לא מפעפע בכולו ועי' חולין דף ק' דכתבו התוס' קצת ספק בפעפע החלב ע"ש ורק מספיקא אסרינן דלא גרע מנשפך וה"מ באיסור תורה לחומרא אבל בשומנו של גיד דהוא דרבנן ורק ישראל קדושים נהגו בו איסור א"כ לו יהי' דנשפך מ"מ מותר ואיסור קל ספיקא לקולא וע"כ צ"ל דס"ל חלב בבשר מין במינו הוא וא"כ אלו מספקא לן הא מין במינו אפילו באיסור תורה לקולא כדלקמן בנשפך וע"כ דוודאי מפעפע ושפיר פריך אך לכאורה יש סתירה דא"כ מה פריך הגמ' מרב הונא דאוסר גדי שצלאו בחלב אר"י דקאמר קולף ואוכל דילמא הך חלב דמפעפע אינו ודאי כמ"ש ור"י לטעמי' דס"ל דמין במינו בטל ה"ל ספיקא דרבנן דחלב בבשר מין במינו ושרי אבל רב הונא תלמיד דרב וכרב ס"ל כסוגי' דגמ' דשבת וכיון דמין במינו לא בטל וא"כ ה"ל ספיקא תורה ואסור בשלמא הא לא קשי' דילמא היה ס' ור"ה אוסר דס"ל מין במינו לא בטל דזה ידע גמ' סתם גדי שאינו כחוש אינו ס' נגד חלבו אבל הנ"ל קשה וצריך להיות דחלב ובשר בלתי שוים בשמא דזהו מיקרי חלב וזהו בשר אבל טעמם בבשר שוה כמ"ש הש"ך בשר שמן ואם כן דברי התוס' נכונים וקושי' הגמ' שפיר דל"ל ר"ה ס"ל לאיסור תורה דלענין מין במינו ל"ב אזנינן בתר שמא וא"כ ל"ל דלכך אוסר ר"ה דמין במינו ל"ב דהא קרוי אין מינו אבל לעיל ס"ל לתוס' דע"כ לענין טעמא הוי במינו וא"כ אי מספקא אי מפעפע הוי שרי דזה תלי' בטעמא וטעמא הוי מין במינו ודו"ק: ובהא יש ליישב דמתחל' פריך הגמ' על מילתא דשמואל מהך דר"ה דאסור לגדי שצלאו ולבתר דשני חלב מפעפע פריך דר"י התיר בכה"ג ודקארי לי' מה קארי להקשות אשמואל כיון דר"י כוותי' ואין לו כמעט המשך בגמ' ולפמ"ש ניחא דהגמ' לא רצה להקשות מר"י דאולי חלב ובשר מין א' אף בשמא כדעת הראב"ד ורשב"א ור"ן באמת ולק"מ כמ"ש דר"י דס"ל מין במינו מותר היקל ור"ה ע"ל מין במינו ל"ב החמיר אבל השתא דמשני חלב מפעפע ושומן גיד כחוש כמ"ש תוס' ס"ל לגמ' כיון דעל כל פנים חלב הוא רק שאינו מפעפע כ"כ להתפשט בכל נ"ט לגמרי משהו מיהא איכא שמתפשט וזהו לא ימלט וע"כ קשי' לשמואל דס"ל מין במינו במשהו וע"כ צ"ל דחלב ושומן לענין שם קרוי' אינו מינו וא"כ קשי' ר"ה אר"י ודו"ק. מיהו לפי סברה זו קשה הא דהקשו התוס' הא שומן הגיד מפעפע ותי' דשומן הגיד דרבנן א"צ לכל זה ולדידן צ"ל באמת הא דאמרינן מפעפע לא מפעפע בנ"ט רק במשהו רק קושי' התוס' דדבר הנאסר בכדי נטילה חוזר ואוסר וכן כולם במקומו ול"ל תי' התוס' דאין הנאסר וכו' כיון דמשהו מן איסור הולך עמו וחלב מפעפע דמשהו הולך עמו ולכך אסור אבל גיד לשמואל ל"ק דשמואל לא ס"ל חתיכה נ"נ ולא שייך דקליפר יחזור ויאסור וא"כ ל"ק וצ"ע ועמש"ל סי' צ"ב וצריך לומר דבדף צ"ז ע"ב מסייע רבינא מהך מימרא לא שנו אלא נתבשל וכו' ואם כן קשי' לרבינא ורבינא וודאי ס"ל חנ"נ וע"כ צ"ל דליתא ודברי התוס' מוכרחים דלכ"ע אמרינן דשומן של גיד אינו מפעפע ודו"ק:

ב

יטמענו וכו' עיין ש"ך שהאריך למה יהיה מל"ת נאמן באיסור תורה וכתב דאפשר דעת המקילי' משום דס"ל טעם כעיקר ל"ד וכן משמע מדברי ת"ה ואני לא הבנתי הא בגמ' קאמרי' קפילא ולפי המכשירין במל"ת לבד היינו משום דס"ל קפילא ל"ד וקשה הא בגמ' אמרינן תרומה טעי' לי' כהן אלא קדירה של חלב שבישל בה בשר מאן טעים לי' ומשני קפילא ולפי פירושם קפילא ל"ד דאם בגמ' דוקא אין לנו לחדש מה דלא היתר הגמ' וא"כ בב"ח לכ"ע טעם כעיקר דאורייתא כמבואר בחולין ובפסחים רק דלא ילפינן מיני' מכח חדושו וא"כ עדיין קשה איך נאמן במסל"ת ועוד קשה הא דקאמר הגמ' מריש ה"א מאן טעים לי' כיון דשמענא להא דר"י דאמר יטעום קפילא ה"נ וקשה להנך רבותא דס"ל טעם כעיקר ל"ד מתחילה מה קסבר לבסוף מה קסבר וכי לא ידע מתחלה דיש מציאות לטעום זה רק צריך להיות דס"ל דלא מהימן וקשה עדיין איך פשטו מר"י דהורה כן בכילכית באלפס דהוא דרבנן למ"ד טכ"ע ל"ד לקדירה שבישל בו בשר דהוי דאורייתא ודוחק לומר דלמ"ד כילכית דג טהור קשה מה שאלו לר"י על כילכית שבאלפס ודוחק לומר משום כנת' שאלו רק צ"ל כילכית היה נתבשל תחלה בחלב ונפל לאלפס בשר וא"כ אף ר"י ס"ל בב"ח טעימת קפילא וזה דוחק: והנה העיקר אגיד שדברי הרשב"א בחידושיו חולין בשמעת' דטעם כעיקר אחר שבירר דעת רש"י וסייעו כאומרים עכ"ע ל"ד כתב וז"ל נמצא פסקן של דברים לרש"י ז"ל אם נתחבה כף של איסור בתוך תבשיל או כף חולבת בתוך יורה של בשר וכן להיפוך וכו' וקודם שהספיק לשער אם יש בו ס' נשפך וכו' הולכין להקל ומתירין מספק דהוי לי' ספיקא דרבנן עכ"ל. וקשה ליג"כ כנ"ל מה ענין בב"ח למחלוקת רש"י ור"ת הא בב"ח ודאי דאורייתא כמ"ש הרשב"א גופי' שם. ולכן היה נראה כיון דלכך ס"ל לרש"י טכ"ע ל"ד משום דגעולי עכו"ם חידוש הוא אפילו דנימא דלא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא ולכך לא ילפינן מיני' א"כ כל קדירות הבלועים אפי' בת יומא הם פגומים ולא אוסרין כלל דהא זה חידושו של גיעולי עכו"ם ולא ילפינן מיני' וא"כ לשיט' רש"י אף בב"ח הכלי אף ב"י הא פגום קצת ואינו אוסר או י"ל דלכאורה דכלי בלוע איסור ילפינן מגעולי עכו"ם דמ"ש רק כי ילפינן בלע איסור דזה ממש גיעולי עכו"ם בלע איסור ומ"ש כלי ישראל בלע איסור אבל בבלע בשר דהיתר' בלע אינו בכלל גיעולי מדין דחידוש הוא ולא ילפינן כלל מן גיעולי א"י ועכ"ע ל"ד אבל באמת דהרשב"א כ' להדיא אף בתוחב כף איסור לתבשיל ג"כ לדעת רש"י מדרבנן וצ"ל דוקא געולי עכו"ם ולא כלי של ישראל אף דבלע איסור. וכן במשמרת הבית דף קכ"ג דתי' לרמב"ן על קושית התוס' האיך הגעילו במדין יורות גדולה דהא חנ"נ ותירץ דלמ"ד טעם כעיקר לאו תורה לק"מ. ולכאורה תמי' אף דלאו דאורייתא בגעולי מדין ודאי תורה רק דלא ילפינן מיני' ואנן בהך גופי' קא קשיא לן. וצ"ל דס"ל ודאי אף לרבינו אפרים צריך להיות דהגעילו שני פעמים רק הקושיא הוא למ"ד דאמרינן חנ"נ בכל איסורין לא יועיל הגעלה שני פעמים דמי הגעלה חוזרים ונעשים נ"נ. ולפ"ז לק"מ כי אסרה תורה בכלי בלוע איסור בשל א"י ולא אם אנן מבשלין חלב בקדירה. ולפ"ז כשהגעילו היורת פלט האיסור הבלוע משל א"י לתוך מי הגעלה ואי דמים נ"נ וחוזרים ונבלע ביורה הך בלוע שנייה הוא בליעה דידן טכ"ע ל"ד. ואם כן אתא שפיר דסמכינן אקפילא אפילו בב"ח דגם בזה טעם כעיקר בבלוע בכלי לאו דאורייתא ודו"ק: אמנם לדעת הסוברים טכ"ע דאורייתא צריך להיות דס"ל להלכה כר' יוחנן דס"ל כר"ע דמשרת להיתר מצטרף לאיסור וטכ"ע ילפינן מגעולי א"י דלא הוי חידוש כלל דנ"ל כרבנן דמשרת לטכ"ע כמ"ש הרמב"ם וגעולי א"י חידוש וא"כ אף לשיטה ההוא בתוחב כף איסור ליכא איסור תורה דהוה פגום אלא דס"ל כר"ע ואין חידוש בגעל א"י. אלא דקשי' לי' לשיטת האומרי' טכ"ע ל"ד הא דפרכינן בזבחים פרק דם חטאת ר"י דרש אותה פרט לתרומה דאין צריך מריקה ופריך הגמ' תרומה לא והתנן קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל חולין ואם בישל בנ"ט וקשה הא בתרומה טכ"ע לאו דאורייתא וא"כ דבר תורה מותר לבשל בקדירה של תרומה רק מדרבנן אסור א"כ מאי פריך ליה מקרא אותה פרט לתרומה הא מהתורה א"צ כלום וי"ל דאף דטכ"ע ל"ד כלי הבלוע מאיסור ודאי ד"ת להגעלה דמ"ש בלוע איסור מא"י או בכלים דידן והיינו חדושו לאסור בלוע בכלי ל"ד רק הכוונה כלים הבלועים ומעשה שהיה בא"י אבל לדינא הכל חד וא"כ שפיר קפריך דזהו הגעלתו ד"ת אלא לפי הנ"ל דאפי' בב"ח ושאר איסורין לא אמרינן וגעולי א"י דוקא א"כ קשה ודאי אם אמרינן כחד טעמא של רש"י דלכך טכ"ע לאו דאורייתא משום דהוה געולי נכרים ומשרת ב' כתובים א"כ ר' יהודא דשמעינן לי' בעלמא דס"ל ב' כתובים מלמדין הוי דאורייתא והקו' שם לר"י דדריש אותה פרט לתרומה אבל לפי הנראה ממש"ל עיקר הטעם דגעולי א"י חידוש הוא קו' הנ"ל במקומו וצ"ע ובגוף הקו' נ"ל פשוט כי ודאי אף שאנו מתירין ודאי אם אח"כ יטעמנו ישראל וימצא בו טעם איסור פשיטא דאסור דכותי שיקר בדבריו וכמ"ש כל פוסקים ואם לא הרגיש טעם הרי הוא כדאי להתיר דעל טעימת ישראל סמכינן על הכל אפילו אינו אומן ואם כן החרדה שאנו מצריכן קפילא כדי להתיר להטעימו ישראל דאולי אסור הוא קטעם ישראל מתחילה טעם דאיסורה וזהו כמו שכתוב ריב"ש רק מדרבנן אסור כיון דהוא רק טעימא בעלמא כנודע ואם כן הוי מילתא דרבנן שפיר יש לסמוך אעכו"ם ולק"מ ואין צריך לכל דבריהם באריכות אבל דין הנ"ל אם למ"ד טכ"ע ל"ד למאן דאמר בליעת כלי הוי דאורייתא ובפרט בב"ח צ"ע רבתי והוא מבוא גדול בדין או"ה ולק"מ:

ג

ונשפך וכו' ואין לפקפק הא ה"ל אתחזיק איסורא דוודאי דאיסור נפל וא"כ דעת הרבה פוסקים דבאתחזיק איסורא אף בדרבנן ספק להחמיר ועיין לקמן בכלל ס"ס וצ"ל דכי אמרינן כן בדליכא חזקת היתר מנגדו אבל כאן הא הקדירה טרם שנפל הי' לו חזקת היתר אמרינן אוקמי הקדירה אחזקת היתר ולא מהני ליה חזקת איסור ואדרבה אפילו מין בשאינו מינו יש לפקפק דלמה נחמיר ולא נימא העמיד הקדירה על חזקת היתר וצריך להיות דאתרע הואיל וראינו דנפל אבל על כל פנים אתחזק איסורא לא שייך כאן דאיכא חזקה הנ"ל ואין זה סיוע למה שכתב הט"ז לעיל בסי' ס"ט בחתיכה שמסופק אם הוציא דמועל ידי מליחה דהוה ליה ספיקא דרבנן דשם אתחזק איסורא וגם חזקה דהחתיכה היא כמו שהיה מתחילה ומתחילה לא יצא דם ואף עכשיו כן והיה חזקה גוף אלים מחזקת היתר ועיין מה שכתבתי לעיל:

ד

ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא וכו' הרב הש"ך האריך לחלוק על הרמ"א בדברי טעם ואף מה שכתב ראיי' מאו"ה דכתב הואיל ואנו משערי' דגם מין במינו בלח בס' ליכא נ"מ איזהו קרוי מינו או אינו מינו ש"מ דליכא נ"מ לענין נשפך אין זה ראיה גמורה דגם מהרש"ל כתב כן אע"ע דס"ל בזה כהרב הרמ"א ולא נחות בהא אך ומ"מ מסתבר דבריו של הש"ך: ולכאורה משמע כרמ"א ג"כ מדברי הרא"ש והרשב"א דכתבו במין בשא"מ ונשפך לדעת רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא מותר וקשה הא אפשר למטעם הנשאר ע"י קפילא ובמקום דיש לברר הספק לא שייך ספיקא דרבנן כנודע ואפלו לדידן דלא סמכינן אקפילא היינו להחמיר אבל ח"ו להקל ולפי הרמ"א ניחא דמיירי דשוין בטעמי' וחולקים בשם ואם כן הוי מין בשא"מ ולמטעם א"א: איברא עם כל זה דוחק לומר דיהי' זה מדאורייתא אסור דהא בשא"מ גמור אם טועמו ואין בו טעם מותר והך אין בו טעם בבירור דאית לי' חד טעמא ואולי י"ל מדרבנן כעין תורה עד דלדעת האומרים טכ"ע דאורייתא אף הך עשהו כעין תורה דלא מהני בי' ספיקא לקולא וזהו דוחק ואולם מדברי התוס' והרא"ש דתי' על הא דכל יום נעשה גיעול וכו' ולא הוי נותן טעם בר נותן טעם דבכלי מקדש אוקמא התורה דמין במינו ברוב בטל וקשה וכי לעולם כשבישל בו בשר שור חזר לבשל בו בשר שור דוקא ולא טלה ואיל וכדומה מזבח' דבר זה מהנמנע ואם כן הא הוי בשמן באינו מיני'. ואמת כי או"ה חלק בין שלמים לחתיכות אבל כבר השיגו הד"מ (וכן משמע קצת בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד) ואם כן קשה וגם הרא"ש מפרש הא דאר"ל הפיגל והנותר שבללן וכו' דס"ד דאיירי בא"מ כתב זבח ומנחה ולא פירש בפשוט שור ואיל א"ו דלענין נותן טעם לא אזלינן בתר שמא ולענין נשפך כתב שהרא"ש והרשב"א עיין מה שכתבתי בכרתי: אמנם אם שוים בשמא וחלוקים בטעמא אי מקרי במינו וסגי ד"ת ברוב או בעי ס' דהא יהיב טעמא יפה דיבר הש"ך דהא טכ"ע דאורייתא ומה לו בשם סוף כל סוף טעם האיסור נרגש: איברא יש לעיין בהך שמעת' דע"ז דף ס"ו דפריך הגמרא על רבא דס"ל בתר שמא מהא דג' שמות וג' מינין מצטרפין לאסור הקדירה הואיל הם מיני מתיקה וראוי' למתק וטעמן שוה כמ"ש רש"י ופריך הא אין שמם שוה וקשה ומה קשי' הא דאוסר בתבלין היינו דמורגש הטעם כמ"ש התוס' שם להדיא ד"ה תבלין וכיון דהם ממתיקים הקדירה ושוים בטעמם כמ"ש רש"י א"כ למה לא יאסור הא כאן טעם ערלה דלפירש"י הכל באיסור אחד רק בשמות נפרדי' ואפי' נאמר דהך טעמא דתבלין אינו טעם גמור רק טעם כל דהו ומדרבנן אסור מ"מ קשה מנלן להקשות דלמא רבנן אסרוהו כעין תורה בכל אופן ומה דוחקו להקים המשנה דלא כהלכתא והך דאמר חזקי' במיני מתיקה אין הפי' הואיל וראוי אעפ"י שאין ממתקי' הקדירה באמת רק באמת איירי דממתקים כמ"ש התוס' בשבת דף ע"ו ד"ה הואיל ע"ש. וכן קשה לתוס' שם דפי' הקושי' על ג' מינים משם אחד היינו איסור אחד רק הם מג' מינים ג"כ קשה מה בכך דהם משמות נפרדי' הא טעמם שוה ומכ"ש לפי מ"ש התוס' בשבת דף צ' בד"ה הואיל דאיירי דנותן טעם גמור ומיני מתיקה דנקט ולא קאמר סתם דטעמם כאחד משום דזולת זה הוי נטל"פ (ובזה ישבתי מ"ש הקשו על רש"י בד"ה אמר רבא דכתוב דלפי תירץ שלא ליתא לדחזקי' הא משמע דחזקי' אמר למילת' להלכ' לק"מ דמודה רש"י דאמר להלכ' והיינו כמ"ש התוס' דזולת זה הוי נטל"פ וחזקי' אמר למילתי' אליבא דהלכתא דקיימ"ל נטל"פ מותר אבל לרבא דמוק' המשנה כר"מ ולר"מ נטל"פ אסור א"כ פשיטא דלית' לחזקי' דהא בלא"ה יהיב טעמא מיני מתיקה לא מעלה ולא מוריד) וא"כ דהוי טעם גמור מה פריך הגמ' לרבא ואין לומר דקושי' הגמרא לתוס' להך דמצטפין דפי' התוס' ביבש וא"כ בזהו כיון דבשמא המיני' מחולקי' אין לאסור ביבש דאין משגיחין בטעמא דהא מכח קושי' זו לא חזר התוס' רק מכח דיוקא דמצטרפת ובשבת דף פ"ט ד"ה אסורין פירוש כרש"י וכן נראה הא דכתבו התוס' בדף ע"ו דלישנא דהואיל לאו דווקא לפירש"י ור"ת אבל לפירש רשב"ם יתכן הואיל דאף דביבש אין ממתקין הואיל בלח ממתקין הקדירה איקרי לכל מילי חד מינא אפי' ביבש ועכ"פ הקוש' במקומו מה קושי' לרבא: מיהו אפשר לדעת הש"ך יש לחלק דרך משל תפוח ערלה החמוצים לאסור בצירוף שאר מינים החמוצים ההיתר כי ניכר בהן החימוץ הוא דצריך דווקא מין א' דאין שני מינים מצטרפין אף דטעמן שוה דטכ"ע ממשרת ושם רק מין א' יין אבל תפוח ערלה חמוץ בפרי התיר דאין חמוץ אף כי פרי איסור והית' אין שוים בשמן מה בכך עכ"פ מורגש טעם איסור וטכ"ע דאוריית' יהי' מינו או א"מ הא מורגש טעם א' ואסור ולא דמי לשם בתבלין דשם צריך צירוף לטעם ואז אין שני מינים מצטרף אבל כאן אם לאסור איסור ההוא הטעם מורגש יהי' מינו או אין מינו כצ"ל להש"ך אבל מ"מ דברי רמ"א יש לו פגים ולא ס"ל לחלק בכך. ואמת אמרתי כי זהו דעת הרמב"ם דפסק בהל' מ"א פט"ו הלכה ט"ו בתבלין שהוא מין אחד ושלשה שמות מצטרפין לתבל והקשה הכ"מ הא בגמרא פריך לרבא דס"ל בתר שמא אזלינן א"כ תלתא מיני נינהו ומשני הגמרא ר"מ היא דכל איסורין מצטרפין וכיון דלא קיימ"ל כר"מ וקיימ"ל כרבא ליתא להך דינא ועיין בלח"מ ופר"ח ופ"ט מה שהאריכו בזה בדוחק: ובאמת לק"מ די"ל הרמב"ם קשי' לי' כנ"ל כי ס"ל כהש"ך וא"כ קשי' לי מה פריך הגמרא לרבא מה נ"מ בשמא סוף סוף יהיב טעמא ולכך ס"ל לרמב"ם כי קושי' הגמרא באמת על מצטרפת דפי' כמו התוס' על תערובת יבש (ואף כי בפי' המשנה מפרש כפירש רש"י ור"ת בספרו חזר בו כדרכו כמה פעמים) וזהו ביבש ושפיר י"ל כיון דהוי תרי מינא והוא ביבש דאין נ"ט אין להם להצטרף כא' דבזה לכ"ע בתר שמא אזלינן וע"ז משני הגמרא כר"מ וזהו הכל במצטרפת אבל באוסרת בקדירה א"צ לר"מ דטעמא אוסר אף לרבא ולכך הרמב"ם בהל' הנ"ל השמיט הך דינא ביבש רק בלח כמ"ש מצטרפין לתבל והיינו בקדירה ובזו אין צריך לר"מ כלל וא"ש ודוק: ולכאורה חשבתי כי קרובים הדברים למרכז האמת אך ראיתי דרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א דין ו' כתב יראה שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם א' וכו' והדבר תמו' שחצי זית גפן וחצי זית חטה יהי' מצטרף הואיל והוא שם א' אף שהם מינים מחולקים וזהו אף לדידן דלא קיימ"ל כר"מ א"כ מה פריך הגמרא לרבא דאזיל בתר שמא מהך דתבלין שלשה שמות וכו' דהא לפי הרמב"ם כנ"ל הך שלשה שמות פי' ממש מיני' ולא איסורי' ומיירי הכל בחד איסורא א"כ מה קשי' אמת הם מינים מחולקים ומ"מ מצטרפים אפי' למלקות ומכ"ש לאסור קדירה מה צריך לאוקמי כר"מ אפי' אם נדחוק ונימא דמפרש שמות כתוס' ג"כ לא יתכן דעכ"פ כל הקושי' הוא מג' מינין משם א' דלפי' התוס' איסור אחד ולדעת הרמב"ם לק"מ והדבר צ"ע כאשר באמת הכ"מ לא תי' כלום ולכן נר' דבלא"ה יש להבין במ"ש הרמב"ם דבשני איסורי' אפי' מין א' אינו מצטרפי' כמ"ש בפ"ד מהמ"א בדין י"ו בביאור ואולי בפ' י"ו דין י"ג פסק שאור של תרומה וכלאים מצטרפין לאסור העיסה לזרים וצ"ל דלענין מלקות אפי' מין א' אינו מצטרפין שני אסורים אבל לאסור הקדירה כיון דהם חד מין המין מעורר חבירו עד שיורגש במאכל ואוסר כמו חצי שיעור דעכ"פ מרגיש איסור וזהו דווקא במין א' כי אז אחד מעורר חבירו וא"כ נראה לי דדברי הרמב"ם מ"ש יראה לי כמעט מוכרחים דהא בגמרא אמרינן לר"מ דס"ל איסורים מצטרפים אפי' שני מינים מצטרפים הא ר"מ לא חידש דבר רק שכלל כל אסורי' בלאו א' דל"ת כל תועבה וא"כ הם כולם כאיסור אחד אבל בשביל זה לא עדיף לר"מ שני אסורים מדרבנן איסור א' ולא יהי' ללאו ל"ת כל תועבה יותר כח מלאו לא תאכל טבל וא"כ לרבנן בלאו אחד האוכל טבל שני מינים חייב כמו לר"מ האוכל משני איסורי' הא לאו דכל תועבה לא אמורה יותר לרבנן באיסור אחד (ובאמת לא זכיתי להבין דעת תוס' ורש"י דס"ל לרבנן אפי' באיסור א' בענין דווקא מין אחד ולר"מ בכל איסורים אפי' הן שני מינים מצטרפין) ומס"ל לרמב"ם פי' במשנה אסורות ומצטרפות היינו אסורות באיסור אחד ומצטרפות בשני איסורין שבו יפול שם צירוף כי מצטרפים להדדי ולכך ר"ש דפליג יאמר שם אחד ולא שני שמות מצטרפים היינו שני מינים איירי בשני איסורין דזה פי' מצטרפין וצדקו דברי הירושלמי דקאמר דאף דאמר ר"ש אין מצטרפין מודה בתרומה שהכל שם א' פי' איסור א' כי ר"ש גופי' לא נחלק רק בשני איסורים וקושי' הגמרא סובב הכל על מצטרפין דהוא בשני איסורין ובזה בעינן דוקא מין אחד כמש"ל כדי שאחד יסייע חבירו ולכך פריך הגמרא בשלמא לאביי א"ש דהכל כמין אחד דהא הוא מיני מתיקה אבל לרבא דאזיל בתר שמא א"כ הם שני מינים איך יצטרפו בב' איסורין ומשני הגמרא ר"מ היא דכל איסורין מצטרפין ושבו שני איסורים להיות דינם כאיסור אחד דמצטרפים כל המינים כדעת הרמב"ם אך ס"ל להרמב"ם אף דבאיסור אחד כל המינים מצטרפים למלקות מ"מ לקדירה אף דליכא נ"מ אם השמות מחולקים והוי ב' מינים לרבא מ"מ בטעם צריך להיות שוה עכ"פ כדי שיורגש טעם איסור דאל"כ טעם איסור מבטל בקדירה וכ"כ אם שוים בשם יש כאן שווי בשם אבל לא בשם ולא בטעם הקדירה מבטל להו ולכך הצריכה המשנה אף דאתיא כר"מ דמשוה ב' איסורין לאיסור אחד מ"מ שיהי' שוים או בשם או במין הטעם כדי שעכ"פ לא יבוטל הדבר בקדירה ולכד לא קתני ג' שמות וג' מינים מצטרפי' וזהו ברור ונכון. ומעתה ד"ק הא דכתב הרמב"ם שהם מין אחד בפי"ו הנ"ל דמיירי הכל באיסור א' וס"ל באיסור א' כל מינים מצטרפי' רק עכ"פ צריך להיות מין א' או בטעם או בשם דאל"כ מתבטל בקדירה ודברי הרמב"ם ברורים ונכונים ובחנם תמהו עליו כל מחברים כי יותר מסתב' סברתו מפי' רש"י ותוס': והא קשיא לרמב"ם דא"כ כאשר מבואר להדיא בדבריו אין התבלין פועלים ואוסרים בקדירה אף שהוא מאיסור אחד עד שיהי' עכ"פ ביניהם שוה או בטעם או בשם איך סתם בהל' שבת פח"י דכל התבלין מצטרפין כשיעור כדי לתבל ביצה קטנה ולא זכר כתי' הגמרא שם במיני מתיקה וכבר עמד בזה המ"מ וכתב דיש לו פי' אחר אבל לא פירש לנו מה הוא ואין אתנו יודע עד מה והדבר הנ"ל קשה. אמת דגם בתו' עכו"ם שמעתי הנ"ל ד"ה ורבא וכו' ג"כ קשיא לי' דטענו על רש"י דס"ל דרבא דמוקי ליה למשנ' כר"מ תו לא מוקי לי' כחזקי' במיני מתיקה דבלא"ה כל איסורים מצטרפים והקשו א"כ איך פריך הגמרא בשבת על כל תבלין מצטרפי' הא לחזקיה בעינן מיני מתיקה הא לית הלכתא כוותי' ולכך העלו הם דמכל מקום בעינן מיני מתיקה כדי שיהיה שוים בנ"ט: ועדיין לא הבנתי בממ"נ מה קסברי התוס' לרבא דאזיל בתר שמא לענין צירוף בהוצאת שבת דלשבת ג"כ אם מחולקים בשמא אינו מצטרפים א"כ עדיין לא משני הגמרא שם שבת במיני מתיקה כלום דעדיין קשה קושי' הגמרא הא בתר שמא אזלינן ולמימר ר"מ היא מלבד דא"כ חסר עיקר תי' בגמרא שם בשבת ויהיה משנה דלא כהלכתא אף גם אינו ענין למילתא דר"מ דאמר גזירת הכתוב שיצטרפו כל איסורים אבל מה ענין זה לצירוף תבלין דהיתרא בהוצאות שבת ואי ס"ל לתוס' דלענין הוצאות שבת אף לרבא לא תלי' בשם דמה נ"מ סוף כל סוף הביצה מתובלת א"כ אף לרש"י לא הקש' כלו' דכאן לענין צירוף איסורי' לית' לדחזקיה דהכל תלוי בשם אבל שם בשבת איתא לחזקי' אף לרבא ומה קו' וצ"ע לכאור': ומה שנ"ל בישובו דודאי יש כאן סברא אם אינו מיני מתיקה אם מ"מ הם פועלים בקדירה לתבל כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה לשבת שפעולתם אחת רק אינו מין אחד אבל מ"מ פועלים או דלולי דהם שוים במיני מתיקה אין פועלים כלל בקדירה לתבל כמ"ש התוס' זה מחזק וזה ממתק לא ראי זה כראי זה ורש"י ס"ל כסברא הראשון ולכך ס"ל ודאי חזקי' ע"כ ס"ל דמוקי למשנה במיני מתיקה הא סתם נאמר ואיך יסתום המשנה אלא דהא משנה קתני שיש בהם כדי לתבל דאם אין בהם בלא"ה מותר ואי אתה מוציא שני מינים שיתבלו הקדירה אם לא במינו מתיקה. ולכך רבא דמוקי לי' כר"מ ס"ל אין אנו צריכים לזה דאין מתבל כלל דבלא"ה מתבל ואי דשני מינים הם ר"מ היא וא"כ אמרינן דא"צ מיני מתיקה דהם פועלים פעולתם עכ"פ וב' מינים מצטרפים. וא"כ א"ש דלרש"י דס"ל דרבא לא אתי' כחזקי' ע"כ ס"ל דמ"מ פועלין פעולה אפי' בלא מיני מתיקה דאל"כ איך יאסור הקדירה הא אין כאן לתבל אלא דס"ל לרבא אמרינן דבלא זה עושה פעולה וא"כ כשבת יתחייב דעכ"פ עושה פעולה ושפיר קשה מה צורך שם בשבת לחזקי' אבל התו' העלה דזה אינו דלולי מיני מתיקה אינו מתבלין כלל קדירה דהם הפכים בפעולתם וא"א מוציא לתבל קדירה או במין א' או במיני מתיקה וא"כ לכ"ע צריכין לדחזקי' וא"כ אף בשבת ע"כ צריכין לדחזקי' דלולי זה א"כ פעולה וא"ש ודוק כי כך נ"ל כוונת דבריהם בתו' ע"ש אבל לרמב"ם קשה איך סתם ולכן נראה ג"כ כמ"ש דבשלמא חזקי' ס"ל כאביי וקשי' לי' ג' מינים ושם א' מה יועיל לא אזלינן בתר שמא וצ"ל במיני מתיקה ודייק הגמרא בשבת איך סתם המשנה וע"כ צ"ל דלולי מיני מתיקה אינו מתבל כהנ"ל והדבר מוכרח בעצמו ושפיר קשיא לי' לגמרא בשבת איך יתחייב בשבת הא אינו מתבל כלל משא"כ לרבא אמרינן באמת אף בלי מיני מתיקה עכ"פ מתבל רק לענין ביטל איסור שלא יבטלו הקדירה בעינן באמת שם א' או טעם אחד וא"צ באמת לאוקמי במיני מתיקה ול"ק איך סתם המשנה דהא בתר שמא אזלינן וא"כ בשבת דלא שייך ביטול פשיטא דא"צ מיני מתיקה כלל דמה לי בשבת אם הם שם אחד או שני שמות הא הם מתבלים וכך צ"ל לרמב"ם דפסק שם א' אעפ"י שהם שני מינים ש"מ דעכ"פ מתבלין והדבר ברור ונכון לענ"ד: ועכ"פ תבנא לדינא כי מרש"י ותוס' מוכרח אם שני מינים בשמא אף כי נותנים טעם בקדירה אינו אסורים ואף שהם מאיסור א' וזה קשיא וצ"ל כיון דטכ"ע ילפינן ממשרת אין לנו רק כמו דחזינן שם ואין להוסיף רק כי היכי דמצינו שם וכמ"ש הר"ן לענין חנ"נ הואיל וילפינן מן בב"ח אין לשנות כמו דמצינו בב"ח וא"כ אף בזו כי היכי דמשרת הוא יין הנותן טעם בפת ולא שני מינים אף בטכ"ע דוקא אם מין אחד נותן טעם אבל אם שני מינים נ"ט אף שהם מאיסור אחד אין מצטרפים לאסור בנ"ט וא"כ לשיטות רמ"א י"ל ה"ה כי אסרה תורה במשרת כשהאוסר והנאסר אינו מין אחד ענבים ומאכל אבל כשהאוסר והנאסר מן אחד אף שמחולקים בטעם לא אסרה התורה ואין לנו לדמות רק כפי שמצינו בתורה ובפרט שיש סברא כיון שהוא שם אחד טרם בא לידי נ"ט תיכף ההיתר שהוא מינו מתרבה עליו ומבטלו כי אין הדבר נעשה ברגע א' מתחילה האיסור מתפשט בהיתר כעין ספגו ששואב מים ואח"כ נ"ט בו וזהו לרוב בספרים דהבליע קודם לנ"ט ואינם באים כא' תמיד הבלע והנ"ט שיקבל ההיתר טעם האיסור כי אף שנבלע בו מ"מ אינו מהפך הטעם וא"כ תיכף מינו רבה עליו ומבטלו דביבש רוב מבטלו וחזר איסור להיתר וזהו סברה נכונה יותר מן אם נ"ט משני מינים כנ"ל ועכ"פ אין דומה למשרת זהו מה שנראה להליץ בעד רמ"א אבל להלכה נראה כש"ך. גם מ"ש הש"ך דדעתו דביבש ביבש אזלינן בתר שמא הוא דאזיל לשיטתו דס"ל הטעם דלכך יבש ביבש מין בשא"מ לא בטיל ברוב הואיל דאפשר להכירו ולא משום שיתבשל ויתן טעם דבריו בלתי מובנים דאדרבה כיון בלתי שוה הא אפשר להכירו ומה לי אם שוים בשמא או לא כיון דאפשר להכירו ולכן דבריו אין להם מקום באו"ה וברור דדעת האו"ה כרמ"א כאשר הוכחתי ואין בו מהזרות כדמוכח מדברי התוס' ורש"י. ולכן אף כי ודאי דיש להחמיר כש"ך ופר"ח מ"מ כיון דבלא"ה דעת רש"י ורמב"ם דטכ"ע ל"ד א"כ במקום שיש עוד צד להקל יש להקל בנשפך כדעת הרמ"א שכדאי לסמוך עליו: והנה הואיל והלכתא רבתא לדינא וא' משרשים גדולים לדעת מה נקרא מינו או אינו מינו ואחרונים חקרו בו אף אנן נחקור בזה כתב הא"ז בשר שור ואיל שני מינים בשמא והאו"ה כתב דוקא כשהן שלימים והד"מ נראה שאינו מסכים עמו. ובאמת הרמב"ם שכתב בפ"ד מהלכו' מ"א דין ו' כנ"ל דכתב האוכל מכל מה שחייב בתרומה ומעשר מצטרף לכזית טבל כמו האוכל נבילות השור והשה וצבי וכו' ואלו דס"ל דשור ושה מין א' הן אין זה דומה להנ"ל דביקש להביא ראיה דיצרפו שני מינים דמין אחד ואיסור אחד פשיטא דמצרף אלא ודאי דסבירא ליה דהוי שני מינים ואפילו הן איסור א': איברא לפי דעת התוס' ורש"י הנ"ל דאפילו באיסור אחד אין מצטרף רק מין א' ולרבא צ"ל שם אחד קשיא הא דמסקינן במעילה דף י"ו דאבר מהחי מפרה וגמל מצטרפין וכן נבילת פרה וגמל למ"ד דאיסור חל על איסור והא ידוע דהם משוני' בשם יותר משור ושה וזה ראיה לענ"ד לאו"ה דחתיכה הוי מין במינו דשם חתיכה עליו בשוה וכן משמע ברשב"א ור"ן שטרחו ליישב לרש"י דפסק מין במינו לא בטל וחלב בבשר הוי מין במינו מהאי כזית דתרבא דנפל לבשרא שנתבטל וכו'. וקשה מה קשיא דילמא איירי חלב שור לבשר כבש ורבא בתר שמא אזיל וקיימ"ל כוותיה מיהו יש לדחות אפשר דחלב שאני דכמו דאמרינן דם פר ודם שעיר לכ"ע הוי מין במינו דמהא יליף ר"י וצ"ל דבדם ליכא הבדל וא"כ י"ל אף בחלב כן משא"כ בשר איכתו של זה לא כשל זה עד דבשרא דתורא צריך בישול רב וכו' אבל עכ"פ מהנ"ל קשה: ואמת כי דברי הראב"ד דהשיג על מ"ש הרמב"ם דכל מיני' טבל מצטרפין דבעינן טעם אחד צ"ע מה בכך דטעמן אחד הא שמם לאו אחד וקיימ"ל כרבא והוא נסתייע מחזקיה דמוקי לי' במיני מתיקה ולא חש לדברי רבא וצ"ע לכאורה. ואולי ס"ל לראב"ד הואיל וקשי' לי' קושי' התוס' על רש"י דיהי' לרבא חזקי' שלא כהלכתו ואיך יחלוק רבא אחזקי' ותי' התוס' לא ס"ל לכך ס"ל ודאי אם אכל בעין חצי זית חטה וחצי זית שעורה טבל והם שוים בטעמם אף רבא מודה דהא טועם איסור ויש לו ראיי' מהך הנ"ל דאכל אבר מהחי מן פרה וגמל חייב ובריר דהם משונים בשם ולחלק בין שלם לחתיכה לא ס"ל רק אם בלול יבש בתערובות דיש כאן היתר לבטלו בזו אין שוים בשמם דהיתר מבטל האיסור ואין האיסור שני זתים מסייע לאיסור כיון שחלוקים בשמם אבל כשהוא בעין בלי תערובו' מודה רבא אם הם שוים בטעמם וקושי' הגמ' לרבא מהא דקתני אוסרת ומצטרפת וקשי' מה מצטרפ' ול"ל למלקו' הא שני איסורי' אין מצטרפין כמ"ש התוס' בפי' המשנה דלאביי לא יתכן מצטרפת למלקות וע"כ מצטרפת ביבש ושפי' פריך לרבא הא בתר שמא אזלינן וביבש בתערובת דאיכא טעמא ותערובות היתר ודאי דאית לן למיזל בתר שמא וההיתר מבטל האיסור ומשני הגמרא ר"מ היא ולפ"ז י"ל באמת בתערובות יבש אינו מצטרף רק מיירי מצטרפת למלקות כיון שהם טעם א' כחזקי' וכו' ול"ק למה יצטרפו שני איסורים למלקות ר"מ היא דס"ל כן וא"ש. זהו מה שנ"ל בכוונתו וא"כ אין כאן ראיי' לנגד הש"ך הנ"ל וגם אין ראיו' לאו"ה אבל לפי התוס' ורש"י דברי או"ה מוכרחים והפ"ח הכריע כאו"ה מבלי ראי' משים על לב כי הוא נגד דעת הרמב"ם: ומעתה אחר שבררנו דברי או"ה הא דכתב המרדכי ואו"ה דאיכא מ"ד דנבלה ושחיטה שני מינים הם לק"מ מכל הך סוגי' דחולין ממשנה מחתיכה של נבלה וממילתא דרב דמרדכי מיירי בשלימה וגמ' מיירי מחתוכה ואין כאן מקום קושיא כלל איברא הואיל וכתב איכא מ"ד ולא ידענו מי הו' וגם קשה לומר דשם איסור יעשה אותו שינוי שם ולא כן משמע בגמרא רק שם מיוחד ולכך נראה דנתכוון להך מ"ד דנבלה בטלה בשחיטה ועיין מש"ל בזה באריכות בביאור דברי הרמב"ם וכתב עוד דשאור ועיסה ב' מינים הם וכתב הפר"ח דטעו בדבר משנה דתנן שאור במינו שנפל לעיסת חטים וכו' והרחיב פיו לומר שיהי' לגאונים הללו מימיהם אנו שותים בהעל' המשנה ממש במקומו ולי החריש הי' לו חכמה וכבר עמד בזה היש"ש ותי' ע"ש ובאמת אין צריכים לכל זה דוודאי עיסה קודם שהחמיצה שהיא צריכה לשאור וזו היא סיבתה להחמיצה פשיטא דהיא מינה היא תקבל משאור כח החימוץ וכן להיפוך ומהכ"ת לא יהי' נקראת מינה כיון ששניהם מין א' והשאור עומד לכך משא"כ עיסה שכבר נתחמצה ומפעל פעולתה א"כ אינו ראוי עוד לקבל שאור דהי' נטל"פ כמבואר בגמרא וא"כ פשיטא דהיא ושאור שני מינים הם בשמא ואפי' בטעמא כמ"ש הר"ן דאין עומד לכך וזה ברור ונכון ולכך יבש ביבש אם נתערב שאור בעיסה שכבר נתחמצה הוי מין בשא"מ וה' יסלח להרב פ"ח שדיבר רברבין נגד גאונים הנ"ל מבלי עיון היטב: הנה בדין גיד עם בשר דעת הנה"כ ופר"ח דהוי מין בשא"מ ולא ידעתי מנלן ואולי הא דפירש רש"י במשנה ירך שנתבשל וכו' דשיעורים הלכה למשה מסיני וכך הלכה לשער בשר בלפת וא"כ אי הוי מין במינו הא ד"ת ברובא בטל ואיך יהי' הלכה בדברי סופרים. וכמו כן קשה למ"ד מין במינו לא בטל כאשר באמת פוסק רש"י כך להלכה זו מה טיבו. מיהו יש לדחות דהקבלה הי' אם נתבשל גיד בשאר מינים. ומזה למדו חכמנו ז"ל דה"ה למינו דגזרו אטו אינו מינו ואין להקשות הא רש"י ס"ל טכ"ע ל"ד וא"כ איך יהי' הלכה למשה מסיני באינו מינו וי"ל דהלמ"מ הי' בגיד של קדשים שנתבשל דבקדשים לכ"ע טכ"ע דאורייתא כמבואר בגמ' ולא קשה למ"ד אין בגידין בנ"ט הלכה זו מה טיבו וי"ל דהלכ' הי' בשאר דברים וממנו למדו גיד דרש"י ס"ל בשר בלפת הוא ס' והוא השעור בכל איסור' וכדעת ר"נ דאמר גיד בס' ש"מ דשוה לכל איסורי' ואף שהתוס' כתבו דר"י פליגי וס"ל דלא שוה לכל איסורים ובשאר איסורים לא מהני בשר בלפת הא כתבו תוס' דאין הלכה כר' יוחנן דגם ר"י מודה ד"ת בשר בלפת רק מדרבנן מחמירין בצל וקפלוט וע"ז חולק ר"נ. ובהכי ניחא מה דהחלטו התוס' דר' יוחנן פליג אר"נ דאמר גיד בס' וקשה לפי דקיימ"ל דשומן של גיד אוסר ובהא איירי ר"נ איך ראי' דר"י פליג די"ל בשר בלפת שיעורא בפחות מס' ובצל וקפלט שיעורא ס' וגיד שיעורא כבשר בלפת והוא פחות מס' הני מילי גיד אבל שומנו של גיד דודאי שוה טעמו לשאר בשר ובששים ובזה אמר ר"נ גיד בששים ויתיישב ג"כ בזה קושי' התוס' דהקשה מנלן להגמרא לדייק ממשנה ירך וכו' דיש בגידין בנ"ט דלמא איירי משומנו של גיד ולפמ"ש ניחא דא"כ איך אמרינן כבשר בלפת הא שיעורא כבצל וקפלט א"ו דלא איירי משומנו והוכחת הגמ' שפיר אבל לפמ"ש ניחא דלמ"ד אין בגידין בנ"ט הך שיעור המקובל בשר בלפת אמאן תרמי אי לשאר איסורים הא כבצל וקפלט ואי בגיד הא אין בגידין בנ"ט ודוק: עכ"פ אין כאן הוכחה דגיד בבשר הוי מין בשאינו מינו אדרבה מה דוחקא לתוס' לומר דר"נ פליג אר"י דלמא גיד שנתבשל עם בשר הוא כבשר בלפת שהוא פחות מס' דהואיל והיא מב"מ לא החמירו אבל לר"נ דאמר גיד בס' איירי בגיד שנתבשל עם שאר דברים דהוא מין בשא"מ ולכן החמירו וצריך ששים א"ו דעיקר הקבלה הי' על מין בשא"מ דהיינו גיד עם שאר דברים ומ"מ כבשר בלפת ודוק: איברא הא דהקשו הגמרא אדשמואל דאמר גיד נצלה קילף ואוכל מגדי שצלאו בחלבו ואסרו ר"ה אפי' מראש אזנו דהא לפי דעת הרשב"א וסייעתו חלב בבשר הוא מינו א"כ דלמא ודאי צלי אינו מפעפע בנ"ט בכולו אבל משהו מפעפע ור"ה ס"ל מין במין במשהו והגיד הוי מין בשאינו מינו ובעינ' נ"ט וע"כ מוכח דגם גיד קרוי מינו אלא די"ל דהנך דסברי דחלב הוי מין בשר ס"ל ה"ה דשומנו של גיד רק הוא כחוש כמ"ש התו' ורשב"א ושומנו של גיד הוי בבשר מינו כמו חלב. ושפיר הקשה הגמ' דמשהו איכא אצל שומנו ועמש"ל סק"א גם אין להביא ראיה מתוס' דצ"ז ד"ה אבל בשר וכו' דהקשו למה לא פריך על ירך וכו' בנ"ט מאן טעם לי' ותי' דהא קתני בבשר בלפת ולא תי' דהא הוי מין במינו וכה"ג צ"ל במשנה גיד שנתבשל בין גידין ומכירו לנ"ט די"ל קושטא דמלתא אמרו דהא קתני לי' שיעורא: איברא מרש"י דף פ"ט ע"ב דפי' על ירך שנתבשל בגיד בנ"ט שיערו חכמי' בששים וכל נ"ט בששים ורש"י ס"ל במין בשא"מ לא סמכינן אששים וצריך קפילא ג"כ ואיך סתם רש"י בששים אלא דהוי מין במינו. וכן כתב הגאון מהר"ם שיף ברש"י ע"ש וכן נוטים הדברים להפוסקים דס"ל סמכינן אקפילא באינו מינו להקל ולהחמיר למה קתני כיצד משערין אותו כבשר בלפת וכו' נטעם קפילא יהי' איך שיהי' ואף דיש לומר דמיירי בדליכא קפילא מכל מקום קשה דעיקר הדין חסר במשנה מיהו משמע דהוי מין במינו ודוק: והנה למ"ד דבשאר איסורים ג"כ נ"נ וחלב שנתן טעם במים והמים נ"נ אם המים מתערב בשאר מים מה טיבו הרשב"ם ור"ת ס"ל דדינו כמים במים מין במינו וד"י ס"ל הואיל ונאסר מחלב דינו כחלב ונקרא לגבי מים מין בשא"מ. ולי נראה ראיי' לדברי הר"י דאיכא במנחות חד דעה למ"ד מין במינו ל"ב נבל' שנתערב בשחוט' הואיל וא"א לשחוט' נ"נ הוי מין באינו מינו אבל שחוטה שנתערב בנבלה הואיל ואפשר לנבל' שתעשה שחוטה שנפגם והסריח הוי מין במינו. וקשה לפ"ז הא דקאמר רב בחולין וחתיכת נבלה שנתערב במאה חתיכות שחוט' כיון שנתן טעם לחתיכה החתיכ' נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינן וכה"ג מאי ארי' נ"ט אפי' אין נ"ט נמי ופירש"י דחתיכה ראשונ' יאסור אותן. וקשה מה קושיא דלמא רב ס"ל כהך מ"ד דאי אפשר לשחוט' שתעשה נבלה והוי לי' מין באינו מינו וא"כ אף כאן הא אפשר לשחוט' שתעש' נבל' ולא נקרא מין במינו ולכך קאמר כיון שנותן טעם בחתיכ' נעשה נבל' א"כ היא בשאר חתיכות הוי שפיר מין במינו דיבלעו מנבלה והרי הם נ"נ כמו חתיכה זו שנ"נ מכח בליע' והוי שפיר מין במינו ולא בטילה ואין מקו' לקושי' הגמרא אבל לפירש ר"י א"ש דאם אין החתיכה ראשונ' מין במינו עם החתיכות השחוטות אף החתיכ' שקבל' טעם ממנו ונ"נ היא נקראת בשם כמו החתיכ' הראשונה והוי ג"כ מין באינו מינו כמו החתיכה הראשונה וא"כ א"ש ושפיר פריך הגמ' ודברי הר"י מוכרחים: ונראה הא דשרינן בנשפך אפי' נאבד מן התבשיל וישנו בעולם רק אינו לפנינו אנו תלינן להקל ולומר דהי' ששים ובזה יובנו דברי רשב"א בחידושיו דכתב אם נתערב חתיכות ולא נודע אם הי' ששים אם הוא מין במינו תולין להקל והקשה הפר"ח אפילו בחתיכות ה"ל תולין להקל שנאבדה החתיכות ולק"מ דשם כל זמן שישנו בעולם שאנו צריכין לדון עלי' אינו בכלל היתר כמבואר לקמן בסי' ק"י משא"כ כאן מ"מ מותר דאנו תולין דהי' ס':

ה

ואם נתערב במינו ואינו מינו כו' הש"ך החזיק בסברת מהרש"ל לחלוק על דין זה והט"ז מגן בעדו מדוחק אבל באמת אין מקום לחלוק על הרשב"א כי דבריו ברורים כי אם נפל חתיכת נבילה ושני חתיכות שחוט' לתוך התבשיל מוהל היוצא מנבל' הוא האוסר התבשיל ולעומת זה יוציא מוהל לתוך התבשיל משני חתיכות הכשרות ונמצא מוהל האיסור בטל ברוב מוהל ההיתר ואין כאן בתבשיל שום טעם איסור שלא יבוטל ברוב. וראי' על זה יש מדברי תוס' ורא"ש דהקשו איך במקדש בשלו בקדרה של חטאת שלמים הא ה"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא ותי' דבכל מקדש העמידו על ד"ת דמין במינו ברובא בטל. וקשה מ"מ איך יאכל זר רוטב של שלמים הא אית ביה נ"ט דחטאת וס' אין בקדירה כנודע ורוטב אינו מינו וע"כ צ"ל דאמרינן סלק הרוטב ושלמים מבטל וזהו פשוט: וכן בשמעתא דזרוע בשלה משמע בגמ' הא דמשערין בס' ובק' הוא רק אסמכתא דמהתורה ברוב בטל וקשה הא מתבשל ברוטב וכי אין הנזיר יכול לאכול רוטב וא"כ אף הרוטב נאסר ועיין רשב"א דכתב להדיא דאף רוטב עולה לחשבון בשר ועצמות ע"ש. ואמת התוס' בעכו"ם דף ס"ד ד"ה אר"י לא פי' כתוס' בחולין במלתא דרבא דאמר לא נצרכה אלא לטעם כו' דלפעמים הזרוע וחתיכה מאיל חוץ לרוטב ואינו רוב דס"ל חוץ לרוטב ממה יבלע. ועיין מש"ל רק פי' לפעמים הזרוע בתוך רוטב ומקצת מהירך ואין ברוטב ס' לבטלו היינו דמיירי בתוך רוטב ל"ל דליכא רוב דוודאי רוטב מסייע לרוב רק כתבו דברוטב בעינן ס' דה"ל אינו מינו וקשה נימא סלק את הרוטב דאין מינו והואיל דאיכא רוב יבטלנו דל"ל דגם באיל ליכא רוב דזה לא נזכר בתוס' ועיקר דגם באיל ליכא רוב חסר וכתבו רק דברוטב ליכא ס' וע"כ צ"ל כדעת הש"ך ולא אמרינן סלק א"מ ולכך הוא העיקר שאין ברוטב ס'. אך עכ"ז מ"מ שאר הראיי' מורים כדברי רשב"א וכן עיקר ודו"ק:

ו

כאלו מכירו וכו' אם המאכל מתקלקל בכך יש לצדד להקל דהא פסקינן לקמן בכני בלוע איסור דבטל בתרי אף דנוכל להסיר האיסור בהגעלה מ"מ בטל חד בתרי והטעם כמש"ל הואיל וצריך הוצאות ומכ"ש במקום שמאכל מתקלקל כמבואר לקמן בסי' ק"ב דדין אחד להם בכל אופן ואדרבה יותר יש להקל במקום דמאכל מתקלקל מן דבר הוצאת והגה' מרדכי אפשר לא ס"ל ג"כ הך דינא דלקמן בכלי כי יש רבוותא דחולקין אבל לפי דלקמן מכ"ש הנ"ל:

ז

אבל אם נפל לקדרה ראשונה כו' דין זה צל"ע. כי התה"ד טרח לישב על מה שאין משגיחין בתחיבת הכף לדעת אם נתחב פעם או פעמים ונתן טעם דאין בלוע בקדרה נ"נ וגם כל מה שבקדרה מצטרף לבטל האיסור וכל התי' וכן מש"ל בסי' צ"ד בבצלים וכו' לא שייך כאן בגוף איסור ודכיון דבלע נ"נ דאף נפלט מה שבחתיכה הדר בלע ונ"נ ואף לא הוי רק חד פליטה ובליעה כדלעיל סי' צ"ד מ"מ הרי נפל שני' וא"כ הרי כאן שני זתים פליטה מן נפילה ראשונה ושני' ופשיטא דצריך ב' פעמים ס' ואו"ה נותן טעם דלא יהי' הבליעה חמור מגוף איסור לא הבנתי דזה הנאמר לענין מין במינו וכדומה אבל בענין הכמות אם כזית איסור נתן טעם בב' זתים היתר ונ"נ פשיטא דצריך ק"ך זתים לבטלו אף דגוף איסור א"צ רק ס' ואף כאן מ"ש דנתן טעם בפ"א בב' זתים זא"ז סוף כל סוף שני זתים נעשה נבלה והגע עלמך אם נתן טעם בזית אחד היתר ואח"כ בזית שני היתר ושניהם נפלה לקדרה וכי לא בעינן ק"ך זתים בלוע ממה שהוא בעין והגמ' מתמה חלב אמאי מותר וכו' והתוס' לא כתבו שם רק דנידון כאינו מינו ובטל בס' אבל שלא יהי' צריך יותר זהו לאשנו והדברים צ"ע ומ"ש מהרי"ל בתשובה דבכף של איסור בתחיבת ב' פעמים לא הי' נר' לאסור היינו משום הגעלה כמש"ל באריכות אבל בדבר זה לא שייך הגעלה ולכן תלוי העיקר כדלק' אי אמרינן חוזר וניעור ע"ש:

ח

כ"ח וכו' הט"ז דעתו בכ"ח אפי' גוף החרס נעשה נבלה דאל"כ מה טעם יש לחלק בין דבר שיש לו תקנה בהגעלה לאין לו תקנה ע"ש. ולדבריו ג"כ קשה מה בכך שיוצא בהגעלה הא קי"ל אפשר לסוחטו אסור אם לא כמש"ל במהרי"ל דבשאר איסורין אמרינן אפשר לסוחטו מותר וגם בב"ח אפשר לסוחטו דימתין מעל"ע ויהיה האיסור הנבלע בתוכו פגום ומותר וממילא יותר מהגעל' דבעי מעשה ודוחק לומר דעכ"פ אם יבשל בו דבר חריף יהיה אסור אבל האמת המעיין במרדכי נראה דטעמו כמ"ש הרא"ם דלא אמרינן חתיכה נ"נ בחצי חתיכה והטעם משום דאינו דבר מסוים וניכר ולא חל עליו נבלה וא"כ ה"ה בבלוע בכלי בשלמא אם אינו נפלט מכלי הרי הוא עומד לפניך בכלי והוי כמו חתיכה משא"כ בדבר שנפרד בהגעלה א"כ אין כאן חשיבות ודבר הניכר לומר עליו כי הוא זה דכשיפרוד מן הכלי יהיה בלוע בלתי ממש והוי כמו חצי חתיכת דאין נ"נ וזהו נכון ברור בסברה. וכן מבואר במרדכי דכתב על הך דכלי נ"נ דאין אמרינן נ"נ בחצי חתיכה וא"כ ההבדל בין כ"ח לשאר כלים תליא בדעת הרא"ם אם אמרינן נעשה נבלה בחצי חתיכה:

ט

אפי' באלף וכו' וכתב הש"ך ס"ק כ"ט בשם או"ה דאינו בטל רק מדרבנן. ואני לא ידעתי מנא ליה דהא התוס' כתב להדיא דצריך ליתן טעם וא"כ מנלן דהוא טעם כ"כ קלוש עד שאפי' בעלמא באיסור טעם קלוש אוסר יהי' בתבלין מ"מ מותר ד"ת וכן רש"י בחולין ד"ה אמרו רבנן כל איסור' בס' היינו היכי דלא יהיב טעמא אבל ביהיב טעמ' לעולם אסור כדאמרינן לקמן יש בהם בנ"ט וכו' ואלו לקמן איירי בתבלין לטע' גמור נתכוון וכ"כ הריטב"א בלשון רש"י ומוכח דהך דלקמן מדינא אסור. ובגמ' דחולין מוכח ההיפוך בדף צ"ד ע"ב דאמרי' של שעורים משערין כאלו הם בצל וקפלוט. ופריך לשער בפלפל' ותבלין דאפי' באלף לא בטל ואלו אין זה טעם גמור רק מדרבנן החמיר' אבל ד"ת אף תבלין בטל בס' מה קושי' הא ר' יוחנן ד"ת קאמר וכי ר"י לדין דרבנן קאמר: וגם כיון דדין ברור דצריך טעם גמור כמ"ש הט"ז להדיא ותבלין נ"ט ביותר וא"כ עדיין קשה למה לא יהיה ד"ת. ואמת כי לשון המשנה משמע דהוא טעם כל דהוא דקתני המחמץ המתבל במין בשאינו מינו להקל ולהחמיר והיינו דבעינא נ"ט קשה מה להחמיר הא שורת הדין כך דאסור בנ"ט ומה חומרא יש כאן אלא דאיירי טעם כל דהו וחומרא שהחמירו במתבל לאסור אפי' טעם כל דהו ומזה יליף האו"ה דינו. היה נראה דודאי הוא טעם קלוש רק באיסור אפי' טעם קלוש אוסר כמו נ"ט בנ"ט וא"כ שפיר פריך הגמ' ולשערי' בתבלין דגבי איסור אינו טעם קלוש אוסר אבל במקום דהיתרא בלע דלא נאסור טעם קלוש אין בתבלין כח לאסור יותר מס' דהוא רק טעם קלוש ותרומה היתרא בלע כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית ולכך לא בעי מריקה שטיפה בכל הכלי וא"כ זולת דאמרו להחמיר היה מותר ולכך נאמר שאמרו להחמיר מדרבנן אבל באיסור נראה שהוא מהתורה וצ"ע ודו"ק: וכן יש קצת ראי' מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דכתב בצלים בכלל תבלין וא"כ איך קתני בפ"י מהלכות תרומה בצל שנתנו לתוך עדשים מחותך בנ"ט דמשמע בס' הא לטעמא עביד א"ו אף דלטעמא עביד. מ"מ בעינן נ"ט גמור היכא דהיתרא בלע כמו תרומה ואולי י"ל תבלין כמו בצלים ושומי' דהוא לתבל הקדרה אבל בעצמותו אינו תבלין והן ד"ת בס' כדאמרינן בצל וקפלוט שיערו בס' ש"מ דאין נ"ט יותר מס' ד"ת רק מדרבנן החמירו ובהכי ניחא מה שהקשו איך בצל בכלל תבלין הא אמרינן בצל וקפלוט רק בס' דזהו ד"ת וזהו דרבנן אבל תבלין גמור כגון פלפלין וכדומה ודאי ד"ת באלף דיהיב טעמא גמור ומודה או"ה בהך דהוי דברי תורה וא"ש ודו"ק:

י

מלח ותבלין הנה דעת או"ה כלל כ"ה דאם נפל תבלין למינו אינו אומרים לשער כאלו נפל לאינו מינו רק מותר בס' כמו שארי אסורים וראי' מדאמרינן ציר במאתי' ואלו נפל לא"מ הא מלח לטעמא עבידי ואינו בטל אפי' באלף. ויש להבין מנלן זה דהא לכ"ע צריך להיות מורגש הטעם ודלמא קים לי' לחכמים שציר אינו טעמו מורגש ביותר ממאתים וצריך לומר דס"ל א"כ מה פריך הגמ' האר"י מין במינו לא בטל דלמא הא דאמר ר"י במאתי' היינו במין בשאינו מינו א"ו דזה ידע הגמ' דא שיעורו יותר וע"כ במינו איירי והא ל"ל דלמא ידע הגמ' דבא"מ שיעורו פחות דוודאי לא החמירו במינו יותר מאינו מינו דכל החשש דלמא אתי' לידי טעם בא"מ וא"ש. אלא דהרב בעל מ"י בת"ח כלל פ"ה טען שני טענות דא"כ איך אמרו בציר במאתים הוא מין במינו ולא יהיב טעמ' וגזרי' ולומר אטו אינו מינו הא ס"ל לא גזרינן והסתירה מיני' וביה: ועוד הקשה איך כתב בא"מ נותן טעם יותר מר' והא או"ה כתב שער כ"ג דין ו' דבקדרה אוסר ציר רק עד ס' ע"ש ונר' דלק"מ דקושי' ראשונה וכי לא הרגיש במה שכתב האו"ה בשער כ"ג דין ו' להדיא דציר דג טמא עם דג טהור בטל בס' וקשה הא ר"י ס"ל במאתים ור"י ס"ל בי"ו וס' מה בעי הכא. וגם כתב דציר אפי' נבלה שנתערב בקדרה בס' דאף ר"י לא אמר רק במינו ולכאורה קשה הא ר"י מודה בציר דהוה זיעה דבטל וא"כ כל חומרא הוא משום אינו מינו ואיך יקיל באינו מינו אבל הדבר מבואר במרדכי פרק ג"ה דהואיל דהוא מינו במינו ובעלמא ס"ל לר"י דלא בטל כלל רק הואיל דציר מדרבנן הקילו בו וכולי האי לא הקילו רק עכ"פ הצריך מאתים להיכרא דמין במינו ולק"מ ולכך לדידן דלא קיימ"ל כר"י ומינו ג"כ הוא כשאר איסורים וסגי בס' כמו אינו מינו וא"ש דהא דציר בר' לא משום אינו מינו רק להיכרא דמין במינו לא בטל והא דפסק דסגי בס' היינו לדידן דלא קיימ"ל כר"י דמין במינו לא בטל אבל לר"י באמת צריך יותר ולא משום גזירה דא"מ רק להכיר דמין במינו לא בטל ובקושי' שניי' גם בזה לא הרגיש דיש כאן ג' ענינים דאו"ה ס"ל תבלין דלא בטילים הם דרבנן כנ"ל וכי גזרו רבנן הכל במינו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דכל מה דגזרו הכל במינו רק ס"ל כל מה דדרך ליתן לתוך התבשיל היינו מינו כמ"ש התוס' גבי דבר שיש לו מתירין ע"ש. וא"כ בתבלין הנותנים בקדרה שדרך ליתן לתוכו לטעמא עבידי ולא בטילים אפי' באלף ותבלין שאין דרך ליתן בתוכו אין בכלל לטעמי' ודינו בס' וא"כ שפיר קדייק בתבלין מותר ולא גזרינן אטו קדרה שדרך ליתן בתוכו תבלין דאפילו באלף לא בטל וא"ש. וזהו כל דברי או"ה בכמה דוכתי דמתיר תבלין בקדרה בס' במידי דלאו אורחא ליתן בתוכו והיינו דס"ל דבעי מין במינו הוא במידי דאורחא קרוי עין במינו והדברים ברורים כמ"ש ואין בזה פקפוק כלל: ומעתה מ"ש הת"ח לתרץ הא דאמרינן המתבטל והמדמע ומחמץ מינו במינו היינו כמ"ש ראוי ליתן לתוך הקדרה הדין דין אמת דכן כתב האו"ה כמש"ל. אך קשה לומר כן במשנה והדוחק מבואר. ויותר נר' דס"ל כמ"ש לעיל בציר דהחמירו כן י"ל בתרומה החמירו לאסור במין במינו והכי דייק לישנא דמשנה דערלה דקתני כל המחמץ ומתבל ומדמע בתרומה בערלה וכלאי כרם ולא קתני סתם כל המחמץ באיסורים ולמה בחר בשלשה אלו אלא דאלו דהחמירו חכמים בשעורי' החמירו לאסור אפי' במינו אטו אינו מינו אבל בשאר אסורים לא החמירו חכמים אבל עכ"פ לדינא האמת כמ"ש הרמ"א: אלא לפ"ז דכל הטעם דר"י ס"ל משום מין במינו עבדי היכר א"כ הרמב"ם דפסק בסוף פט"ו מהל' מ"א דדג טמא שכבשו בציר עם דג טהור שיעורו במאתים עכ"ל הרי דפסק לדידן דלא קיימ"ל כר"י וא"כ צריך לומר דגזרו אטו מינו והדבר מוכח דלא כאו"ה: אמנם העולה מזה דמ"ש הפר"ח להאריך דמתבל אף באינו מינו לא משמע כן בדברי או"ה רק דס"ל כמ"ש כל שדרכו לתת לתוכו הוי מין במינו ומה שאין דרכו לא הוי מין במינו ובזה סרו כל קושית הפר"ח דלמא יגרע מחמץ מדמע דאוסר אפי' אינו מינו דשם כיון שדרכו להעמיד בו ה"ל כמין במינו ומה שאין דרכו להעמיד באמת לא מהני והדברים פשוטים וברורים ודו"ק:

יא

קדירה שיש בו נ"ט זתים וכו' זהו דנפל בתשעה וחמשים זתים כזית חלב וכזית דם כיון דלא שוי בטעמא כלל פשיטא דמותר דהא אם יטעום הקפילא התבשיל לא יורגש לא טעם חלב ולא טעם דם וא"כ מאין הרגלים לאסור. ומ"ש באו"ה כלל כ"ד על הגליון בשם תשובת הגאונים כי הראב"ן אוסר אפשר ס"ל כרש"י דפחות מס' לא מהני טעימה ואפילו ברור לנו דליכא נותן טעם מ"מ בעינן ס' וכיון דס"ל דאין איסורים מבטלים זא"ז א"כ אין חלב מסייע לבטל דם וכן איפכא ואין כאן ס'. ולזה הטעם אפשר שכ' הרא"ש והטעם דקיימ"ל איסורין מבטלין זא"ז דאפי' לדעת רש"י ליכא פקפוק אבל ודאי לדידן דסמכינן אטעימה אפי' להקל פשיטא דמותר דהא לית כאן טעם וזה פשוט ואם נפל חלב בהמה וחלב חיה לתוך התבשיל אם שוים בשמ ובטעמן פשיט' דמצטרפין לאסור קדירה ומשנה שלמה היא ופסקה הרמב"ם שאור של תרומה ושל כלאי כרם ואין בזה להחמיץ ואין בזה להחמיץ נצטרפו וכן שנינו שם בערלה קדשי קדשים ופיגול שנתבשלו ואין בהם ליתן טעם בכל שניהם מצטרפים לאסור לזרים ע"ש מיהו אם שוים בטעמם ואין שוים בשמם כי לחלב בהמה ולחלב חיה שם מיוחד וכל כיוצא בזה לפי דקיימ"ל כרבא בתר שמא אזלינן תליא בדעת רש"י והתוס' דפי' הקושיא בעל ג' מינין משם א' אפי' איסור אחד ושוים בטעמן כדחזקי' במיני מתיקה ומ"מ הוצרך רבא לומר ר"מ היא ש"מ דלדידן לא מצטרפים אפי' לתבל שהוא נותן טעם ועיין מש"ל דדוחק לחלק בין איסור דרבנן לדאורייתא דמנלן לגמ' להקשות. אמנם לפי מש"ל ברמב"ם ולראב"ד אסורים והדבר בספק ושני מינים באיסור א' כמו פת ויין של טבל אף לדעת הרמב"ם מצטרפים מ"מ לענין לאסור התבשיל מודה הרמב"ם כמש"ל כיון דטעמם בלתי שוה דאינם מצטרפים: אמנם בענין דאיסורים מבטלין זא"ז שכתב הטור יש להבין מה ביקש הטור בזה דהא מ"מ איסורא איכא ודוחק לומר כמש"ל דכתב כן לדעת רש"י דלא סמכינן אקפילא כהנ"ל בראב"ן. ומה שנראה דקמ"ל דאסורים מבטלין כמו חד בב' בהיתר וא"כ נ"מ טובא אם נתערב חתיכה דאסור בהנאה עם שני חתיכות איסור המותרים בהנאה דנהפך האיסור המועט כאיסור הרוב והכל מותרים בהנאה אך זה אינו דאף הסובר דאיסורין אינן מבטלין זא"ז מודה בדין זה דלגבי איסור הנאה הנך ב' כהיתר יחשבו והוי כאיסור שנתערב בב' חתיכות היתר. אלא נראה אם ככר של כלאי כרם נתערב בפסח בשני ככרות חמץ כיון דאמרינן בחד בתרי חזר האיסור להיות היתר דהמועט בטל לגבי רוב ונהפך לרוב וא"כ אף באיסור דמבטלין זה את זה המיעוט נהפך לרוב ופרח מיני' איסור כלאי כרם ונעשה איסור חמץ וא"כ אם אח"כ נאבד אחד מינייהו דל"ל דאחר פסח יתבטל ברוב ועבר הפסח הרי חתיכות הללי מותרים דבר תורה דאיסור ערלה כבר פרח ונתבטל ויש כאן רק איסור חמץ וכאשר עבר פסח הרי כאן ההיתר במקומו וזה ברור והדבר גדול השמיענו רבינו בזה: איברא דדעת הרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי מוקדשין הפיגול והנותר שבללן ואכלן חייב דאין אסורי' מבטלין זא"ז. (וצ"ל פיגול ונותר דנקט לדוגמא בעלמא דהא פסק באותו פ' דפגול ונותר מצטרפין ואיך יתכן שיבטלו זה את זה אלא לדוגמא נקט) וע' שם בכ"מ דפסק כר"א. ועיין תשובת שער אפרים דתמה למה שם הטור דעת הרמב"ם בזכרון אותו אחר הדלת ע"ש וזקני הגאון המפורסם אבי אמי מהורר ליב צונ"ץ ז"ל. ת' בימי חורפו כאשר נאמר שם בתשובה דהרמב"ם לשיטתו דפסק בהלכות חמץ ומצה כהלל דמצות אינן מבטלות זה את זה וא"כ אף איסורים אינן מבטלים זא"ז כמאמר ר"א כשם שהמצות אינן מבטלות זא"ז כך איסורים אינן מבטלות זא"ז ולכך לדידן דלא קיימ"ל כהלל אף הך דינא דאיסורים אינם מבטלים זא"ז ליתא והרב בעל שער אפרים קלסו דכעלה מרגליות טובה ואני בעניי לא זכיתי להבין ראיה מקומו דאין הלכה כהלל אדרבה הרא"ש כתב בפי' בפרק ע"פ דמספקא לן אי הלכה כהלל או לא ע"ש ולכך עבדינן כריכה ג"כ וכן אמרו השתא דלא אתמר וכו' וא"כ אם כדבריו דתליא זה בזה איך פסק להקל דאיסורים מבטלים זא"ז אולי הלכה כהלל ואינם מבטלים זא"ז ובאמת כבר הארכתי בזה בהלכות פסח דלא תליא זה בזה דר"ל דסבר איסורין מבטלין זא"ז ס"ל דלא דמי למצות כלל דמצות אינן מבטלים אסורים מבטלים ובזו הסברא נחלקו ר"א ור"ל ונראה דס"ל להטור הא דכ' הרמב"ם דאין אסורים מבטלים זא"ז לא מטעם שפסק כר"א נגד ר"ל רק ס"ל דהא מה בכך הא אכל איסורא ובגמ' גופי' קאמר הטעם דלכך אינו לוקה משום דה"ל התראת ספק ור"ל לשיטתו דס"ל התראת ספק לא שמיה התראה ואנן קיימ"ל דהוי התראה ופשיטא דחייב מלקות ולכך כתב דאין אסורים מבטלין זא"ז דעכ"פ איכא מלקות ולכך ירושלמי חלה פ"ק ס"ל לר' יוחנן דבלל אסורים חייב דר"י התראת ספק שמי' התראה וא"כ בהך דלעיל כמש"ל אף הרמב"ם מודה ודו"ק: ועוד י"ל דהא דפסק הרמב"ם דלא כר"ל דאין איסורים מבטלים זא"ז משום דשם זבחים דף ע"ה קאמר הגמ' מין במין ברוב ופריך הגמ' ונימא רואין כאלו נתערב באינו מינו מי לא תנן נתערב בדם רואין אותו כאלו מים (ופירש התוס' לדין תורה פריך דהא סוגי' דפגול ונותר הכל לדין תורה ומשני הגמ' תנאי היא דתניא דלי וכו' שהוא מלא מי רגלים רואין אותו כאלו הן מים כו' עד שירבו המים על מי חטאת מאן שמעת לי' דאית ליה רואין ר' יהודא וקתני דסגי ברובא ואלו אידך תניא יין לבן רואין אותו כאלו הוא אדום ש"מ תנאי היא והרמב"ם בהלכות מקואות פ"י. פסק רואין אותו כאלו הוא מי חטאת ע"ש ובמשנה למלך מזה מוכח דאמרינן רואין וא"כ אפי' מין במינו רואין כאלו אין מינו כקושי' הגמ' ומוקי ליה תנאי וא"כ שפיר פסק הפגול והנותר וטמא שבללן דחייב דהא בקדשים אמרינן רואין וה"ל מין באינו מינו ולא שייך בי' ביטול ברוב ולכך כתב דאין איסורין מבטלין זא"ז דאמרין רואין כקושי' הגמ'. והנה התוס' שם כתבו דלא אמרינן רואין רק בקדשים וטומאה אבל לא באיסורין ובקדשים גופי' היכי דאתמר אתמר היכי דלא איתמר לא אתמר וא"כ אין הטור חולק על הרמב"ם דפסק דאיסורין מבטלין זא"ז דטעמו של הרמב"ם דאמרינן רואין כאילו אינו מינו וזהו רק בקדשים אבל לא באיסורין דלא אמרינן רואין והטור פסק כן באיסורין ולא אמרינן רואין ושפיר פסק דמין במינו באיסורין ברוב בטל וא"ש: ובזה יובנו דברי רשב"א דהוכיח. הואיל כל יום נעשה גיעול לחברו ש"מ הואיל והיתר בלע מהני גיעול כה"ג והב"י כתב דהטעם בכלי מקדש אוקמי אדאורייתא מין במינו בטל וכ"כ התוס' והרא"ש גבי נותן טעם בר נותן טעם ועי' לעיל סי' צ"ג בנה"כ ומ"ש שם ולפי הנ"ל ניחא דהתוס' כתבו דאמרינן רואין בקדשים לאו בכל דוכתי רק היכי דאתמר אתמר היכי דלא אתמר לא אתמר וא"כ בהגעלה דכבר נעשה נותר כמש"ל הגעלה היה לאחר נותר ל"ל בטל ברוב דרואין כאלו אינו מינו דהא אתמר גבי פיגול ונותר בגמ' אבל בהך דנותן טעם בר נ"ט שהוא איסור זרים בזה לא אתמר ולא אמרינן רואין ושפיר י"ל ברוב בטל כתי' התוס' ודו"ק: ובהכי ישבתי בגמ' בפ' ג"ה. בזרוע בשלה על הברייתא דקתני זהו היתר הבא הכלל איסור אמר רבא לא נצרכה אלא לטכ"ע דבקדשים אסור והכא שרי עכ"ל. והקשה התוס' הא ליכא טעם דאיכא ס' או מאה וגם מין במינו ברוב בטל ועיקר קושי' מאי ארי' בקדשים אפילו בחולין אסור. ונראה דודאי מ"ד בס' דמשערין כל האיל נגד הזרוע והוא ס'. והנה למ"ד אין בגידין בנותן טעם לא היה מסיר הגיד מאיל דהא אין אוסר וע"כ צ"ל דבצירוף הגיד הוא רק ס' דאל"כ מנלן לשער בס' הא הגיד היה באיל ואף הוא מצטרף לבטלו ונפיש לי' מס' וע"כ צריך לומר דכך היה השיעור בצירוף הגיד ס' וא"כ נימא לאידך גיסא למ"ד יש בגידין בנותן טעם ודאי דהיה מסיר הגיד מן האיל דהא אוסר ואיך יבטל איסורא וא"כ בצרי ליה שיעורא דס' דהא דס' הוא בצירוף הגיד וא"כ הך ברייתא זהו היתר וכו' הוא כמ"ד דיש בגידין בנותן טעם וא"כ היה מסירים הגיד ובצרי ס' והוא היתר מכלל איסור רק מה בכך דבצרי ס' רוב איכא ודאי ובמין במינו ברוב בטל ומה נ"מ בס' וצ"ל רואין כאלו אינו מינו רק הא לא אמרי' כן רק בקדשים ולא בשאר איסורין וזהו מאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור דאמרינן רואין וה"ל אין מינו והוא טעם כעיקר ואסור משא"כ בחולין דלא אמרינן רואין ודו"ק:

א

יטעמנו עובד כוכבים. עבה"ט בשם ט"ז. וע"ל סי' מ"ב בבה"ט סק"ג שכתב בשם הש"ך דלהכי גבי מרה שרי לטעום דקרוב הדבר שיטעום טעם מר ע"ש משמע דאי לאו הכי אף טעימה בלשון אסור וכ"כ הפמ"ג בסי' צ"ה במשבצות ס"ק ט"ו דהכי קי"ל ואסור ללחוך בלשון אם מלוח ע"ש. ועיין בשו"ת צמח צדק סי' מ"ז שנשאל אם מותר לטעום הבורית אם יש בו מלח כל צרכו והשיב דאע"ג דדבר שהוא פגום. מדרבנן מיהא אסור לכתחלה וטעימה היינו דוקא לאכילה אבל לטעימה שרי לכתחלה וטעימה אינו אסור אלא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו ע"ש. והמובן מדבריו דס"ל דה"ה בכל איסורי דרבנן שרי טעימה ואף לטעום בפיו ממש וכן הבין בנו של בעל צ"צ בסוף הספר והפר"ח בסי' ק"ח ס"ק כ"ב ע"ש (ועפ"ז מיושב דברי רש"י בחולין ד' צ"ז ע"ב במה שפירש דאיסורא כגון בשר בחלב שאין ישראל יכול לטועמו ע"ש וגם אפשר לתרץ קושיית התוס' שם ע"א בד"ה אבל בב"ח מהא דיין במים כו' אמנם התוס' לשיטתייהו בדף צ"ח ע"ב בד"ה רבא דחולקים על רש"י ז"ל וס"ל דאף רבא ס"ל בכל האיסורים טעם כעיקר דאורייתא ע"ש ודו"ק) אכן בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' נ"ב כתב דהצ"צ לא התיר אלא טעימה בלשון ומסיק דאף טעימה בלשון אינו מותר כי אם באיסור פגום ולא בכל איסורי דרבנן ע"ש:

ב

משערינן בששים. עיין בתשובת שער אפרים סי' נ"א ובתשובת עבודת הגרשוני סי' למ"ד שמשערים במדה ולא במשקל ע"ש וכן כתב בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ סי' רצ"ט. ועיין בתשובת חינוך בית יהודא סי' ל"ג שדעתו דאם האיסור וההיתר שוים במשקל דהיינו ממין אחד שאין א' כבד בטבעו יותר מחבירו וגם אין בו נפוח או חלל יותר מחבירו פשיטא דנוכל לשער בשניהם או במדידה או במשקל ואמנם אם יש בחלק א' חלל יותר מחבירו דאז אם נשער במדידה צריך למעך החלל אז אמרינן השוקל משובח ממנו דשמא לא מימעך החלל יפה ובשני מינים א"א לשער במשקל ואפילו אם יש חלל ע"כ צריך למעך החלל ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ו שכתב דכזית קרוש שנפל לתבשיל כגון כזית שומן שנפל לתבשיל של חלב או כזית חמאה שנפל לתבשיל של בשר אע"ג שמיד שנפל לתוך התבשיל נמס ונעשה רביעית מ"מ א"צ ס' רביעיות מחמת שנמס רק סגי בס' זיתים דאף שהגדיל מדתו מ"מ עמד בו טעמו שהיה בתחלה ואפשר דאם נמס קודם ונפל אחר שנמוח צריך ס' רביעיות נגדו מדרבנן כיון שהיה האיסור ניכר בפ"ע כשיעור הזה ע"ש שהאריך בזה. ועיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סי' ס"ה שנשאל באיסורין שאמרו חכמים שבטילין בששים אם מותר להורות כך לעם הארץ או לא והשיב בודאי מותר להורות כך אפילו לעם הארץ ולא גזרינן שמא יפרצו פרץ מפני שדבר שנתערב איסור בהיתר מדין תורה חד בתרי בטל כו' אמור מעתה מאחר כי אחד בששים גזירה הוא ניקום אנן ונגזור גזירה לגזירה עכ"ד ע"ש. וצ"ל דלשיטתו אזיל דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא כמ"ש הש"ך בסק"ב ועיין בבית יוסף ולפ"ז לדידן דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא אם נתערב איסור בהיתר מין בשאינו מינו אסור להורות כך לעם הארץ שיתבטל בששים וצ"ע כי לא שמענו זאת מעולם ועיין בש"ך לקמן סי' ק"ס ס"ק כ"ב:

ג

לסמוך. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין ד' צ"ו שמפקפק בזה ודעתו שאין להקל משום דכתב הרמ"א ז"ל לעיל סי' מ"ב ס"ג בהגהה דאף עכשיו יש לסמוך אטעימת הכבד וביאר הטעם בד"מ משום דרבו מכשירים בחסרה המרה אלמא דבמקום אחר אין לסמוך עכשיו אטעימה אפילו דישראל ע"ש ועיין פמ"ג בסי' מ"ב שם שדעתו לחלק דבטעימה ע"י לחיכה בלשונו לחוד אין בקי כ"א מומחה וע"ז כתב הרמ"א דיש לסמוך הואיל ורבו מכשירים אבל לענין טעימת מאכל בזה כ"ע בקיאין וא"צ אומן ומש"ה ישראל מהימן ע"ש:

ד

בתר שמא. עבה"ט [ועיין פמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ד בענין בשר עוף ובהמה ואיל וכבש כו' אי נקראים מב"מ ועיין בתשובת ח"ס סימן פ"ז וס"ס צ"ג מ"ש בזה]. ועיין בספר תיבת גמא שחיבר בעל הפמ"ג דף ע"ח שכתב דדם וחלב אין טעמם שוה אע"ג דדם נעכר ונעשה חלב [צ"ע דזהו לכ"ע בנדה ט' אבל אנן לא קי"ל הכי כמבואר לקמן סי' קפ"ד ס"ז ובסי' קפ"ט סל"ג וכמ"ש בנ"צ לעיל סימן פ"א ועיין מג"א סי' רט"ז סק"ג ובסימן תצ"ד סק"ו] מ"מ השתא לאו טעם דם הוא וכדמוכח ראיה מחולין קי"א אמרה ילתא אסר לן דמא שרא לן כבדא ופירש"י טעם דם בו ולא אמרה שרא לן חלב ש"מ דאין בו טעם דם. ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ל' לענין חתיכת בשר שנפל לתוך יורה של חלב וסילקו מיד והבשר נאבד וא"א לעמוד על שיעורו והשואל אומר שלפי אומדן דעתו היה ס' אך אינו יודע בבירור וכתב שיש כמה צדדים להקל דדעת הפר"ח דכל בב"ח שלא נתבשל כמאכל ב"ד אין בו איסור מה"ת וגם כיון שאומר שהיה חתיכה קטנה קרוב שיש ששים הוי כהיתרא שכיחא טפי ולכן יש להתיר ע"י טעימת קפילא מסל"ת ואם אין שם קפילא שרי לישראל לטעום טעימה בעלמא ואם אין מרגיש טעם בשר מותר לאכול אח"כ ומי שירצה להחמיר גם בזה לענין אכילה עכ"פ בהנאה יש להתיר בפשיטות ע"ש:

ה

אבל אם נתערב בשא"מ. משום דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא וע' בתשובת נו"ב תנינא חלק א"ח סימן ס"ו שכתב דכיון דהא דטעם כעיקר דאורייתא ילפינן ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים אמרינן דדוקא באיסורים דכוותייהו שהם לאווין שיש בהם מלקות אבל לא בלאו שאין בו מלקות כגון חלב טמא וכיוצא ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קי"ח ס"ק א'. ועיין בש"ך מה שתמה על הרב בת"ח ועיין בתשובת בשמים ראש סימן קמ"ד בהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה. [ומה שתמה בכו"פ סק"ב על דברי הרשב"א בחולין בתיחב כף חולבת ליורה של בשר ונשפך עייו בתשו' חתם סופר סימן פ"ו שכתב ליישב בטוב טעם. וע"ש עוד שתלמיד ותיק אחד רצה לחדש למאן דס"ל טכ"ע ל"ד ואך בבב"ח הוא דאורייתא מדאפקיה רחמנא בלשון בישול א"כ י"ל דהיינו דוקא כשקיבל החלב טעם ממשות הגדי אבל טעם גדי הנבלע בקדרה אינו כעיקר מה"ת לאסור החלב (גם הפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח נסתפק בזה ע"ש ולפ"ז לענ"ד מיושב קושיית העולם והוזכרה ג"כ בת' הנ"ל סי' פ"ג איך נילף טכ"ע מג"נ דילמא משום בב"ח צוה להגעיל ע"ש ודו"ק) והוא ז"ל כתב דסברא זו י"ל גם לדידן דטכ"ע דאורייתא מ"מ בב"ח לא הוי אלא בקיבל טעם מן הגדי ממש אך הראה לו סתירת חילוק זה מש"ס פ' אלו עוברין ע"ש]:

ו

רובו היתר. עבה"ט ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' כ"ח שדעתו כהש"ך וחולק על ט"ז וכן דעת הפר"ח ע"ש:

ז

רבה עליו ומבטלו. [עבה"ט דהש"ך אוסר את שאינו מינו והט"ז מתיר: ועיין בתשובת ח"ס סימן פ"ז שכתב דאין נראה להקל נגד דעת הש"ך דטעמא לא בטיל ולכן גם הבשר כשר שהוא מינו צריך שיסיר ממנו כל לחלוחית הרוטב והמרק ויקלפנו משם דאית ביה פילי כדי להסיר ממנו המרק של איסור שהוא בעין עליו ע"ש]:

ח

לעמוד על שיעורו. עיין בתשובת אמונת שמואל סי' כ"א שכתב דקטן או עובד כוכבי' ששמו דם בקדרה של בשר וידוע שנתבטל ברוב אלא ספק אם יש ס' כיון דדם שבישלו דרבנן ספק כי האי שאינו מוטל עליו לידע הוי ממש כנשפך דתולין להקל ולא שייך לומר דדעת שוטים הוא זה שהרי אינו נביא לידע כמה נפל וכ"ש לטעם הר"ן (הובא בבה"ט סק"י) כיון דמילתא דלא שכיחא הוא ודאי דינו כנשפך ומ"מ לא החליט הדבר רק להלכה ולא למעשה ועפר"ח שהביאו והביא ראיה לדבריו ע"ש (ובזה מיושב דברי הש"ך לעיל סי' י"ד ס"ק י"ב ועיין בש"ך סי' פ"א סק"ח ודו"ק) ועיין פמ"ג שכתב דאף שיש עובד כוכבי' א"צ לברר להטעימו לקפילא כיון שאין אנו נוהגים לסמוך כלל על עובד כוכבי' הוי כלא אפשר לברורי ע"ש:

ט

מחמת עצמן. עבה"ט בשם הט"ז לענין שומן ועיין במ"י כלל ת"ה ס"ק ס"א דמשמע קצת דה"ה יין וחומץ לא מקרי עביד לטעמא ע"ש ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ק"כ מ"ש בענין חומץ:

י

כל אחד מצטרף. עיין בחו"ד שכתב וה"ה אם כזית בשר נ"נ מחמת חלב וכזית בשר נעשה נבלה מכח דם ג"כ כל אחד מצטרף לבטל טעם חבירו אבל שני כזתים שאין טעמם שוה שנ"נ מדברים שטעמן שוה אין מבטלין זא"ז ובעינן ס' נגד שניהם. וביבש ביבש אין איסורים מבטלין זה את זה וכן שני איסורים שאסורים משם אחד אף שאין טעמם שוה אין מבטלין זא"ז עכ"ד ע"ש:

יא

מצטרף עם הנ"ט. עבה"ט הטעם. ובספר מראה חידה אות מ' כתב דאם היה האיסור האחד כבד קודם צלייתו אסור דטעמא מאי מותר בשני אסורים משום דכ"א טעמו היוצא ממנו מתפשט בששים חלקים עם האיסור הב' אבל הכבד דפולטת ואינה בולעת נשאר טעם איסור הב' תוך נ"ט חלקים עכ"ד. שוב מצאתי בפמ"ג במשבצות לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ט ובסי' ע"ג סק"א שכתב ג"כ הכי וביאר עוד דאע"ג שדעת הרבה פוסקים דשמנונית בולעת מ"מ כמו כן יש דעות להיפך ומידי ספיקא לא נפקא ע"ש:

יב

א' של גבינה. עי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ל"א מ"ש בזה:

א

(סי' צ"ח ס"א בהג"ה) ואין נוהגים עכשיו. לא ידעתי טעם נכון בזה ואולי י"ל דאנן חיישי' לחומרת כל השיטות והיינו' דחיישי' (דלא) [דלמא] קפילא היינו דמסל"ת וקפילא מצד בקיאות וא"כ בלא מסל"ת ליכא היתר' ובמסל"ת ג"כ אין מתירי' דחיישינן דההיתר לאו משום מסל"ת דא"נ אלא בעדות אשה וההיתר דקפילא מטעם לא מרע' אומנתו ובעי' דוקא שלא יהיה מסל"ת כמ"ש הש"ך בשם מהר"ג ואולם לפ"ז באיסור דרבנן דמהני בכל מקום לפ"ת הי' לנו להתיר בקפילא מסל"ת ולומר דחיישינן לשיטת רש"י דבלא ס' לא מהני טעימה דא"כ גם על טעימת ישראל לא מהני וע' ש"ך כאן סקכ"ט ודוק:

ב

(ש"ך סק"ה) אבל אטעימת ישראל סמכינן כו' כגון כו' דטעים לה כהן. לכאורה קשה לדידן דקיי"ל חתיכה נ"נ א"כ נימא דחולין נכנסים בתרומה ואח"כ כשיוצאים הוי מב"מ דבעי' ס' וליכא למיקם אטעמא וצ"ל דנ"מ בבישל חולין בקדירה שבישל בה תרומה דבקדירה ל"ש דנכנס ונ"נ דתמיד מחובר הוא למה שבקדירה ואינו נפרד כיון דאין בקדירה טעם של עצמו דהא מה"ט תנינן בברייתא קדירה שבישל בה בשר וכו' ואם בישל בנ"ט וכמ"ש הראב"ן והובא בתה"ד (סי' קפ"ג) והכו"פ (סי' צ"ד) עיי"ש או דנ"מ אף בבישל וקודם שנח היורה מרתיחה דמה שנבלע בתרומה אינו פולט וכדאיתא לעיל (רס"י צ"ב) דבזה אף בב"ח מהני טעימה וראיתי בפמ"ג (רס"י צ"ב) שכתב בנדר מבשר ובישל בקדירה לא מהני טעימה מישראל אחר דשמא נכנס ההיתר באיסור ונ"נ וחזר ופלט והוי מב"מ ובעי' ס' כי אנן אין בקיאים לענין נח מרתיחה או לא ע"ש וא"כ אף בתרומה כן וע"כ דברי הש"ך רק בקדירה של תרומה שבישל בה חולין וכנ"ל אך מ"מ י"ל כיון דמה"ת מב"מ ברובא בטל וגם הנ"נ גופא בשאר איסורים דרבנן א"כ אף שאין בקיאים בין נח מרתיחה מ"מ לו יהא דהוי ספק אם חזר ההיתר ונפלט מהאיסור או לא הוי רק ספיקא דרבנן ולקולא ואפשר דגם הפמ"ג לא כ"כ רק גבי נדרים דבזה אם באנו להקל מחמת ספק דרבנן הוי דשיל"מ וספיקו להחמיר אבל בתרומה כה"ג אפשר דמקילינן ונ"מ בכל זה אף בכל איסורים אם בדיעבד שלא ידע הישראל וטעם אם יש לסמוך אטעימתו קודם שנח מרתיחתו גם יש לצרף לזה דעת הראב"ד דבלח בלח ל"א נ"נ וא"כ הבלוע שנכנס ונפלט אינו דבר נפרד והוי רק כמו לח בלח וצ"ע לדינא. ומה שמסתפק שם הפמ"ג בנדרים להקל מטעם אחר דאפשר באיסור נדר כיון דיהיה לו היתר ע"ש כבד כתבתי במקום אחד דבמחכ"ת אשתמיטתיה דברי הר"ן (בחולין ס"פ כ"ה):

ג

(ש"ך סק"ו) נהפך ההיתר. הוא שפת יתר ובאמת לדעת ר"ת ור"י דאם כזית מעורב ביותר מד' ביצים ל"א דההיתר נהפך לאיסור אלא דמ"מ כיון דמדגישים טעמו דהאיסור לא נתבטל האיסור ואסור לאכול מה"ת דהוי אוכל חצי שיעור איסור ובנשפך הוי ספק דאורייתא ולזה דינא דנהפך אין שייכות לכאן:

ד

(ט"ז סק"ה) ואפשר לנו לומר שהיה ס' במינו זהו לישנא אינו מדוקדק דסגי במה דאפשר דבכולל הכל מינו ואינו מינו הוא ס':

ה

(ש"ך ס"ק כ"ט) דהיינו מדרבנן. והר"ן כתב שהוא דאורייתא וע' באבן העוזר א"ח (סי' תמ"ז):

ו

(שם סק"ל) בטל בס' ע"ש. ובפר"ח ובמנ"י חלקו בזה דבמינו משערין כל שראוי ליתן כנגדו באינו מינו:

ז

(סעיף ט') ונפלו בה שני זיתים. ואם תחב בקדירה של נ"ט זיתים ב' כפות א' בלוע בו כזית דם וא' בלוע בו כזית חלב אין מבטלין זא"ז דשמא א' פלט וא' לא פלט ד"מ וע' פלתי (סי' צ"ט):

ח

(ש"ך סקל"ג) וטעם דם וחלב אינה שוה. אבל אם טעמן שוים אף בב' איסורים מצטרפים לאסור ובתב"ש (סי' צ"ג) כתב דדוקא בנפלו לאינו מינם אבל אם נפלו למינם דלא בעי ס' אלא מדרבנן ומשום דנ"ט כנגדו בא"מ בזה לגבי כל איסור דנין דהשאר דהיינו ההיתר והאיסור אחר הוי כא"מ עוד כתב שם דאף באין טעמן שוים מ"מ בעי' דוקא ב' איסורים אבל איסור א' חלוקים הטעם אין מבטלין זא"ז וע' בשפתי דעת (סי' צ"ד סק"ד):

ט

(שם סקל"ד) קשה דלא הו"ל להרב וכו'. שמעתי בשם שארי הרב הגאון מו"ה משה ברודא זצ"ל די"ל דמיירי דקדירה א' חסירה מלח והקדירה ב' יתירה מלח דכל א' מותר מטעם נטל"פ כדלקמן (סי' ק"ג) ול"א נ"נ וכשנתערבו השביח ומה שחסר כאן יתיר כאן ודפח"ח ולפי מ"ש לקמן (סי' ק"ג סקי"ב) על הגליון בכה"ג שרי לבטל ולערב לכתחלה וא"כ מדנקט כאן נתערבו בשוגג מוכח דלא איירי בהכי:

א

איסור שנתערב כו' כגון חלב כו'. משמע דהיינו חלב בציר"ה דהיינו תרבא וכן משמע בטור וא"כ דעת הט"ו דטעם חלב ובשר אינו שוה וכן משמע מדברי שאר פוסקים אבל ראב"ן כ' בתשובה בסי' ב' ובסוף עבודת כוכבים דחלב ובשר טעמם שוה וצ"ל דמיירי בבשר שמן ועיין בס"ק ו':

א

יטעמנו עובד כובבים כו'. וצריך שלא ידע שסומכין עליו בב"י פסק דאעובד כוכבים דלאו קפילא (פי' נחתום אומן) סמכינן עליה במסיח לפי תומו דוקא ואקפילא סמכינן אפי' אינו מסיח לפי תומו דלא משקר שלא יפסיד אומנותו ונתבאר לך דכאן מיירי בעובד כוכבים שאינו קפילא ולכך צריך שלא ידע שסומכין עליו ומ"מ קשיא לי כיון דפסק בס"ב דמין בשאינו מינו אסור מדאורייתא כל שנותן טעם א"כ איך יהיה עובד כוכבים נאמן במסיח לפי תומו והלא ש"ס ערוכה היא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור תורה אלא בעדות אשה לבד ופסקוהו בה"ג והרי"ף והרא"ש שם וסמ"ג בסוף הלכות גרושין (סוף עשין נ') ואע"פ שמדברי הרמב"ם ושאר פוסקים משמע ג"כ דסמכינן אעובד כוכבים דלאו קפילא במסל"ת מ"מ אפשר דסברי כרש"י וסייעתו דמין בשאינו מינו מן התורה בטל ברוב אבל על המחבר קשה וכן קשה על הרשב"א שגם הוא פסק דמין בשאינו מינו אסור מן התורה עד ס' ופסק דעובד כוכבים דלאו קפילא נאמן במסל"ת וכדהובא בב"י שוב מצאתי בתרומת הדשן סי' ע"ט שהרגיש קצת בזה וכ' ז"ל דקפילא שאני דאומנותו בכך ולא מרע חזקתו והכי איתא בטור י"ד דמסקנת הרא"ש דבעינן תרתי קפילא ומסל"ת ולא כרשב"א דסבר דכל חד מהני וא"ת תיקשי להרשב"א אמאי מהני מסל"ת וי"ל דסבר כרש"י כו' ותימה שהרי הרשב"א פסק בהדיא בתה"א דף ק"ב ע"א כר"ת ע"ש ודוחק לומר כיון דכ' ומ"מ לענין פסק הלכה נסמוך על ר"ת ור"י ובעל הלכות והראב"ד ז"ל שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה עכ"ל א"כ לא פסק כותייהו אלא משום חומרא ומהני סברת המקילים לענין עובד כוכבים מסל"ת ועוד דבת"ה הקצר שם סתם לגמרי כסברת ר"ת ולא הזכיר סברת המקילין (ומחותני האלוף המרומם מהר"ר גרשון נר"ו הקשה ג"כ על הת"ה דהא הרא"ש וסייעתו דמצרכי קפילא ע"כ לאו טעמא משום דלא מרע חזקה דהרי הוא מסל"ת אלא הטעם הוא משום דאל"כ מנ"ל שיודע להבחין בטעם וכן משמע בב"י וכן הוא בתה"א דף ק"ו ע"ב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא הרא"ש פסק כר"ת ופסק דסמכינן אמסל"ת [ועוד] דע"כ טעמא הוא משום מסל"ת לחוד דאי משום דלא מרע אומנתיה ליסגי בקפילא לחוד ודוק) ועוד דעדיין דברי המחבר אינם מיושבים שסתם בחבור זה הפסקים וכן מהרש"ל פג"ה סי' ל"ג פסק דאפי' האידנא סמכינן אעובד כוכבים מסל"ת אפי' לאו קפילא ובסי' מ"ו שם הביא מ"ש הרשב"א ואמרו להחמיר בשל תורה וכתב עליו ולפי מה שפירשתי הוא בלא חומרא דכך הוא מחוורתא דשמעתא דהוא דאורייתא כו' ע"ש ויש שהיו רוצים לתרץ דהא דאמרינן בהגוזל דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן בשאר דברים היינו היכא דאתחזק איסורא משא"כ הכא דלא ידעינן אי אית ביה טעם כלל ודוחק ועוד דהתם פרכינן עלה מהא דהתירו שבויה על פי קטן מסל"ת ומשני בשבויה הקילו והשתא מאי פריך הא בשבויה לא אתחזק איסורא ואע"ג דבריב"ש סי' תל"ג כתב על דין דעובד כוכבים מסל"ת על קנקנים של יין נסך שעברו עליו י"ב חדשים דאינו נאמן דאף אם נאמר גבי מין בשאינו מינו דסמכינן אעובד כוכבים מסל"ת אפי' לאו קפילא מכל מקום שאני הכא דאתחזק איסורא דודאי נשתמשו בקנקן ביין של איסור ואתה בא להוציא מכח עדותו מידי ודאי איסורו עכ"ל ע"כ צ"ל דהריב"ש ס"ל כרש"י וסייעתו והלכך באיסור דרבנן (דקנקנים של עובדי כוכבים אינם אסורים אלא מדרבנן וכדלקמן בהל' כלי היין) הוא דיש לחלק בהכי וכמו שמוכרח לחלק בהכי לדעת הרב כמ"ש בסוף סימן קל"ז ע"ש אבל באיסור דאורייתא ודאי א"א לחלק בהכי וכמו שכתבתי לכך נ"ל לחלק דדוקא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא הוא דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור תורה אבל במין בשאינו מינו כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה וחלוק זה מוכח בריב"ש שם ע"ש וע' בסימן ט"ז סעיף י"א ובסימן ס"ט ס"י ובסימן קכ"ב סי"א ובס"ס קל"ז ובמ"ש שם:

א

והוא שלא יהא סופו להשביח. ע"ל סימן ק"ג סוף ס"ב:

א

ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו כו'. משמע דעת המחבר דכשיש שם עובד כוכבים לטועמו לא שרינן אלא ע"י עובד כוכבים ואי אמר דאיתביה טעם איסור אסור אפי' טפי מס' ואי אמר דלית ביה טעם מותר אפי' בפחות מששים ולא אמרינן לשער בס' אלא היכא דלא אפשר למיקם עלה דמילתא כגון שאין שם עובד כוכבים או מין במינו וכמו שפירש בב"י דעת הרמב"ם כן וע"ש:

א

ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעובד כובבים כו'. מדלא קאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אטעימה וקאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעובד כוכבים משמע דוקא אעובד כוכבים הוא דלא סמכינן משום דעובד כוכבים הוא אבל אטעימת ישראל סמכינן במין בשאינו מינו דהתירא כגון תרומה שנפל לחולין דטעים לה כהן כדאי' בש"ס ופוסקים ואף שאין תרומה נוהג בזמנינו מ"מ נ"מ לענין האומר קונם בשר ויין שאני טועם ונפל לתבשיל שאסור לו בנ"ט דסמכי' אטעימת ישראל וכדלקמן סימן רי"ז ס"ק כ"ו א"נ לענין טעימת בשר או חלב כמו גבי צנון וכה"ג וכמ"ש בסמוך וכ"פ הב"ח דבשא"מ דהיתירא יש לסמוך אישראל אפי' אינו אומן אפי' האידנא אפי' בנתערב גוף הדבר דודאי ישראל לא משקר וכן משמע לעיל ר"ס צ"ו גבי צנון שחתכו בסכין של בשר וכמ"ש שם בס"ק ה' וכן משמע בתשובת הרב סימן נ"ד דקי"ט ע"ג ודלא כהעט"ז שכ' ועכשיו אין נוהגין לסמוך אטעימת כהן ועובד כוכבים עכ"ל ואזיל לטעמיה שגם בסימן צ"ו לא הזכיר טעימת צנון כלל והא ליתא אלא בישראל מהני לעולם טעימה וכמ"ש:

א

אם נתערב מין במינו. הטעם כתב ר"ת וכל הפוסקים העומדים בשיטתו דק"ל טעם כעיקר אסור מדאורייתא במין בשאינו מינו דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאורייתא אבל מין במינו כיון שאינו נותן בו טעם בטל מה"ת ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות אלא שחכמים הצריכוהו ס' והלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר ולא נסתפק אלא אם יש שם ס' או לאו ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע שהיה רובו היתר דה"ל ספק דאורייתא ואסור אבל מין בשאינו מינו כיון דאסור מה"ת עד ס' כיון שנ"ט אפי' נודע שהיה רובו היתר ולא נודע שהיה ס' ה"ל ספיקא דאורייתא דאסור ובהיות כן תמהני על מ"ש הרב ולענין מין במינו אזלי' בתר שמא כו' דדעתו אם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ואסור מדרבנן ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא ה"ל מבשא"מ ואסור מה"ת וכ"נ מדברי מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה ס"ס ל"ב והרי מבואר בכל הפוסקים דלהכי מבשא"מ אסור מה"ת עד ששים כיון דנ"ט ולהכי מין במינו דאינו נ"ט בטל מן התורה ברוב כדאזלינן בכל דוכתי בתר רובא וא"כ נהפוך הוא דהכל אזלינן בתר טעמא דאם אינו שוה בטעמא אע"ג דשוה בשמא מ"מ כיון דנ"ט בהיתר ונהפך ההיתר להיות כולו איסור אסור מן התורה עד ששים והלכך בנשפך אזלינן לחומרא ואם שוה בטעמא אע"ג דלא שוה בשמא מ"מ כיון דלא יהיב טעמא בטיל מן התורה וכדאזלינן בכל דוכתי בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות והלכך בנשפך אזלינן לקולא ואע"ג דקי"ל כרבא פרק בתרא דעבודת כוכבים ס"ו גבי חמרא חדתא דאזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא לענין מין במינו היינו דוקא לענין יי"נ וטבל שאוסרים במשהו מין במינו וכן לענין תרומה וערלה ששיעורן למעלה מששים במינו והלכך אם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ואסור במשהו או בק"א ור"א ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא אסור בנ"ט וכן לר' יודא דאמר בכל האיסורין מין במינו במשהו והלכך בכה"ג תו ליכא משום טעם כעיקר או אחרי רבים להטות וכן הוא להדיא בתוספות פג"ה (דצ"ז ע"א) ד"ה אמר רבא כו' ובאשיר"י וראב"ן ור"ן סוף עבודת כוכבים וכל הפוסקים דהך דרבא איירי ביי"נ וטבל ודכותייהו וא"כ י"ל דוקא בהנך אבל לא לדידן בשאר איסורים ולענין נשפך (והגיעו דברי אלה לפני כמה גדולי הדור והסכימו לדברי גם מ"ו הגאון מוהר"ר יושיע נר"ו אמר שדברים ברורים הם) והכי מוכח נמי בדברי מהרא"י בת"ה שהבאתי בס"ק ב' דאל"כ לא הוי צ"ל דהרשב"א סבר כרש"י ע"ש ודוק והכי מוכח נמי להדיא בחידושי הרשב"א דף ק"ט ובת"ה הארוך דף ק"ב ק"ג ע"ש וכן מוכח עוד בכמה הוכחות למעיין ומדקדק בדברי התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ותשובת ראב"ן אשר התוכח עם ר' אפרים והיא נדפסת בסוף ספר ראב"ן ושאר כל הפוסקים והכי מוכח נמי בפי' בדברי הרא"ש פג"ה במ"ש וגם מין במינו כו' אע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו ומביאו ב"י בסימן ק"ט והכי מוכח נמי בפי' בדברי הרא"ש בסוף הלכות חלה ע"ש וכן משמע להדיא מדברי הפוסקים שאביא לקמן גבי יבש שלא במינו דצריך ששים משום שאם יבשלם יתן טעם וה"ל איסורא דאורייתא ע"ש וזה ברור לדעתי ועיין נמי בס"ק ח' ואע"ג דהאגור ושאר קצת אחרונים כתבו ג"כ בשם א"ז הך דרבא דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אפשר שכתבו כן לרש"י וסייעתו שפסקו כר"י דמין במינו לא בטיל וכן משמע לכאורה באגור ע"ש אי נמי נ"מ לענין י"נ כדלקמן סימן קל"ד וכן לענין שאר תקרובת עבודת כוכבים ומשמשיהן דאסור במשהו במינן א"נ לענין דבר שיש לו מתירין דלא בטיל במינו דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכמ"ש לקמן סימן ק"ב ס"ק ג' (או אפשר שס"ל דנ"מ לענין יבש ביבש וס"ל הטעם דיבש ביבש לא בטיל כמ"ש האו"ה לקמן) והלכך בכל הנך גווני תו ליכא משום טעם כעיקר או אחרי רבים להטות אבל לענין שאר איסורים דאסורים בששים ולענין נשפך בדאורייתא או דרבנן ודאי דהכל תלי בטעמא וכדאמרן גם הב"ח והעט"ז נמשכו אחר דברי הרב ולפעד"נ כמו שכתבתי שוב מצאתי באו"ה סוף כלל כ"ג שהאריך בשם הא"ז בדינים איזו נקרא מין במינו בשמא ודאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכ' עליו לבסוף ואנו דקי"ל דאף מין במינו בדבר לח בששים כדאיתא לעיל אין נפקותא אלא באיסור יבש שנתערב בהיתר ונודע תערובתו קודם בישול שהוא במינו ברוב ושלא במינו בששים עכ"ל ושם בכלל ההוא כתב בהדיא דקי"ל כר"ת דמין במינו בששים מדרבנן ושלא במינו בששים מדאורייתא ונ"מ אם נשפך עכ"ל הרי מוכח בהדיא דס"ל כמו שכתבתי אלא שמ"ש דנ"מ לענין יבש ביבש כו' אזיל לטעמיה שכ' שם ד"ח דאין הטעם דיבש ביבש במינו בטל ברוב ושלא במינו בששים משום דמין במינו אינו נ"ט כשיתבשלו אבל שלא במינו נ"ט כשיתבשלו דא"כ היה מותר ממ"נ דאי נודע התערובות קודם הבישול היה מותר אף לבשלן יחד לבדו ואי לא ידע בו עד שנתבשלו א"כ צריך ששים מטעם דהוי איסור לח אלא הטעם דשלא במינו אף בדבר יבש שאינו נ"ט חמיר יותר לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסירו משם ומ"מ בטל שפיר בששים דמאחר שהוא ג"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה אבל באמת טעמו דחוק והטעם ברור ומבואר בדברי הרא"ש פג"ה והר"ן שם ובחידושי הרשב"א שם דק"ה ריש ע"ג ובטור סק"ט בשם סה"ת וברוקח סי' תע"ט ובתשובת מהרי"ל סימן קצ"ד ורי"ד דמין בשאינו מינו ביבש צריך ששים דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם וה"ל איסור דאורייתא ואפילו נודע התערובות קודם הבישול מכל מקום כיון דנ"ט אחר כך אסור מן התורה וכדאיתא לשם (ומדברי הפוסקים אלו מוכח נמי דאזלינן בתר טעמא ודוק) וכן דעת הרב לקמן סימן ק"ט ושאר כל האחרונים משא"כ במין במינו והלכך כיון דבטעמא תליא מילתא גם ביבש אזלינן בתר טעמא וכל זה נלפע"ד ברור:

א

אבל אם נתערב בשאינו מינו כו'. כתוב בת"ח כלל פ"ה די"ג בשם או"ה כלל ל"ז דאפילו אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפילו הכי אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא וכ"פ בסימניו והוא תמוה דהא מ"מ אפילו עיקר בשר בחלב דעוף גופיה אינו אלא מדרבנן ואם כן הוי ספיקא דרבנן ולקולא והכי מוכח להדיא ממה שהביא הרשב"א והר"ן ושאר פוסקים ראיה לאיסור שהוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו דאין תולין להקל מכחל דאיסורו דרבנן דחלב שחוטה דרבנן ע"ש ודו"ק ועס"ק ט' וכן לקמן סי' קי"א אמרי' בין באיסור דרבנן בין בשיעור דרבנן תולין להקל אבל המעיין באו"ה יראה דהרב לא כוון יפה דז"ל שם דט"ו אם נשפכו המים שבקדרה לאחר נפילת האיסור וספק אם היה שם ס' מתחלה או לא כתב בסמ"ק שנוהגין כר"ת דטעם כעיקר דאורייתא ודנין בספיקו לחומרא ע"כ ואפילו נפל חלב לתבשיל של בשר עוף דאין חילוק עכ"ל ור"ל דאין חילוק דאזיל לטעמיה שכתב בכלל מ' ד"ו דבשר עוף בחלב הוי דאוריי' ואין חילוק בין בשר עוף לבהמה בכל מילי עכ"ל וכ"כ בכמה דוכתי אבל למאי דקי"ל בר"ס פ"ז דבשר עוף בחלב דרבנן פשיטא דתולין כאן להקל וזה ברור:

א

ואם נתערב במינו ובשאינו מינו כו'. באמת צריך עיון בדין זה דהטור בשם הרשב"א הוציא דין זה ממאי דאמרי' רואין את מינו כאלו אינו להקל ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל עכ"ל (וע"ל סי' קל"ד ס"ד) ולא דמי כלל דהתם במינו לאו בנ"ט אסור הלכך אמרי' רואין את מינו כאלו אינו דהא נתבטל בשאינו מינו אבל הכא איך נאמר רואין את שאינו מינו כאלו אינו סוף סוף השתא נ"ט בשאינו מינו וא"כ הוי ספקא דאורייתא דלמא לא היה ס' ונתן טעם וכן השיג מהרש"ל באו"ש סי' פ"ה ובספרו פכ"ה סי' מ"ו בדין הרביעי ע"ז ע"ש ומ"ש הב"ח בזה קשה דמ"מ מנין להמציא היתר כיון דל"ד כלל ויש טעם נכון לחלק ביניהם ודו"ק ונ"ל דגם הרשב"א והנמשכים אחריו לא אמרו אלא להתיר את מינו ולאפוקי דלא נימא כיון דהשתא נפל באינו מינו א"כ ה"ל ספיקא דאורייתא אלא אמרי' רואין את שאינו מינו כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו והיינו דדייק לישנא דוהשאר מינו רבה עליו כו' דהל"ל ומינו רבה עליו אלא משום דשאינו מינו אסור קאמר דמינו הנשאר רבה עליו:

א

והוא לפנינו וא"א לעמוד עליו כו'. פי' שעכ"פ בקיאין אנו שיש בו רוב אלא דאין אנו בקיאין אם יש בו ס' או לא או שאין אנו יודעין כמה איסור נפק מיניה דאז הוי מאיסורים של דבריהם אפ"ה אין תולין להקל כדקי"ל גבי כחל לעיל סי' צ' והטעם כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק דדעת שוטים הוא זה משא"כ ברישא דבא הספק מכח שנשפך והר"ן כ' משום דבדבר שא"א לעמוד עליו אי אזלינן לקולא יהיו כל האיסורים בספק וכל א' ישער במה שנראה בעיניו ולפיכך באו חכמים להשוות מדותיהן אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא כגון שנשפך וכה"ג אזלינן לקולא ע"כ:

א

איסור שנתבשל כו'. אפי' איסור דרבנן וכמ"ש בס"ק שלפני זה:

א

צריך ס' נגד כל הקדרה. פי' וא"כ אסור התבשיל שבקדרה דאין מה שבתוך הכלי ס' נגד הכלי ועיין בסי' צ"ג ס"ק א':

א

בין שהם של חרס כו'. כלומר ולאפוקי סברת הראב"ד דס"ל דבעץ ובמתכת כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה אין משערין בכולו אלא אומדים אומד יפה כמה יצא ממנו אלא אין חילוק:

א

אבל ע"י רתיחת מליחה כו'. וכתוב בת"ח ריש כלל פ"ה בשם או"ה דה"ה אם נאסר הכלי ע"י עירוי א"צ לשער רק כדי קליפה אבל אם נאסר ע"י כבישה צריך לשער נגד כולו עכ"ל ועיין בסימן ס"ט ס"ק ס' ובסימן צ"א ס"ה בהג"ה ג' ובמ"ש שם:

א

בכלי. דוקא בכלי אבל בדבר מאכל קי"ל דנאסר כולו כדלעיל סימן צ"א ס"ה ובסימן ק"ה ס"ט:

א

ונוהגין כסברא הראשונה. וכמו שנתבאר בס"ס צ"ד וע"ש:

א

ולכן אם נפל חלב כו' ונתבטל טעמו בששים כו'. משמע דהיכא דליכא ס' לא מהני נתינת מים צוננים וכ"כ בת"ח כלל פ"ה די"ז בהדיא וכ"כ באו"ה כלל כ"ג סוף ד"י בשם ראב"ן וכן כל הפוסקים לא הזכירו היתר נתינת מים צוננים היכא דליכא ס' אלא ודאי כיון דליכא ס' אע"פ שנותן מים צוננים מ"מ מתחלה נפלט טעם האיסור וטעמא לא בטיל במה שמסיר השומן אח"כ ולא עדיף מאילו נפל חתיכת איסור אע"פ שמכירו והוא שלם וזרקו צריך ס' נגד כולו וכדכתבו הט"ו וכל הפוסקי' דלא כהב"ח שסמך עצמו אהגהת או"ה להתיר בדיעבד על ידי נתינת מים צוננים אפי' ליכא ס' וע"ל ר"ס ק"ד:

א

או שאינה בת יומא. פי' שהיה של בשר ואינה בת יומא שניער בה כזית חלב דליכא למימר דנ"נ כיון שהבלוע שבה היא נ"ט לפגם הלכך אם ניער בה אחר כך קדרה של בשר א"צ אלא ס' נגד הכזית חלב דלגבי הכלי לא אמרינן חנ"נ לכ"ע אפי' ניער בו איסור כיון דהבלוע לא נ"נ דודאי לא שייך לומר שגוף העץ או מתכת או חרס יעשה נבלה אבל אם ניער בכף אח"כ חלב פשיטא דמותר בדיעבד שהבשר נטל"פ אבל כף ישנה של בשר ובת יומא שניער בה כזית חלב או איפכא ונעשה הבלוע בה נבילה בין שניער אח"כ בה קדרה של בשר או של חלב או של שאר דברים צריך ס' לבטל כל מה שנתחב מהכף בקדרה דלא ידעינן כמה בלע אבל אי ידעינן כמה בלע לא הוה צריך לשער אלא נגד הבשר והחלב כגון אם ניער בה כזית של בשר ואח"כ ביומו כזית חלב א"צ אלא ס' נגד הב' זיתים:

א

אפי' אם ניערו בו איסור. מדלא כ' זה בסיפא גבי כף ישן משמע דס"ל דאף בשאר איסורים חנ"נ בכלי ישן מיהו היינו דוקא במקום שאין הפסד אבל בהפסד שרי בשאר איסורים בכלי ישן כדמשמע בת"ח כלל נ"א ד"ב ע"ש:

א

שגם בזו כו'. דס"ל דלגבי דבר הבלוע לא אמרי' חנ"נ:

א

במו שנתבאר לעיל. סי' צ"ב ס"ה ועמ"ש שם:

א

ויש שאין מחלקין כו'. מה שנרשם כאן בש"ע רשב"א בת"ה בשם הראב"ד הוא טעות דהרשב"א בשם הראב"ד לא כתב כן אלא דבכלים שיש להם הכשר בהגעלה אפי' לא ידעינן כמה בלע א"צ לשער נגד כולו אלא לפי אומד דעת מאי דנפיק מיניה וכמ"ש בס"ק י"ב אבל לא מיירי כלל מדין נ"נ אלא היש מחלקים הוא מ"ש בת"ח ריש כלל פ"ה בשם המרדכי דכ' דבדבר שיש לו הגעלה לא אמרי' ביה חנ"נ כיון דאפשר להפריד האיסור משם ע"י הגעלה ומ"מ נראה דדוקא בכלי ישן קאמר הכי אבל בכלי חדש אפי' של חרס ודאי אינו עולה על הדעת שגוף החרס יעשה נבילה וכן דעת מהרש"ל באו"ש ובספרו פ' ג"ה סי' ל"ו וכן הב"ח השיג על הרב בזה במ"ש דכלי חרס חדש נ"נ ומ"מ נראה דבישנה יש להחמיר כאותן הפוסקים והמחבר מכללם דנ"נ אפי' בדבר שיש לו היתר בהגעלה ולומר דס"ס השתא הבלוע בה נ"נ אבל בהפסד מרובה וכה"ג יש להקל כהפוסקים דבשל עץ ומתכת לא אמרי' נ"נ וכדברי מהרש"ל (ואו"ה) וכ"פ הב"ח וע"ל סי' צ"ד ס"ב וע"ל ס"ס ק"ז:

א

דבכלי חרס כו' נ"נ. היינו כשבלע איסור אבל כלי חרס חדש שבלע חלב או בשר לבד לא שייך נ"נ דהא אפי' בחתיכה וכה"ג לא אמרי' בכה"ג דנ"נ כיון דעדיין כולו היתר וכדלעיל סימן צ"ד ס"ו וכמה דוכתי:

א

כחצי זית כו'. דקי"ל חצי שיעור נמי אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו:

א

לבטל פליטתה. לאפוקי לבטל היא עצמה אם אינו מכירה דאז חשיבה בריה כשיש בה אפרוח וכדלקמן ר"ס ק' וע"ל סי' פ"ו סעיף ה' ו' נתבארו דינים אלו על נכון וע"ל סי' ק"ה ס"ק ב':

א

כחל. ע"ל סי' צ' נתבארו דיני כחל כי שם מקומם:

א

כל האיסורים כו'. פי' בין של תורה בין של דבריהם כ"כ הטור והרשב"א דלא כהרמב"ם שסובר דאיסורים של דבריהם מתבטלים בחמשים ותשעה כמו כחל וכתב הב"י שנראה דעת כל הפוסקים כהרשב"א וכן פשוט בכמה דוכתי:

א

מלבד חמץ בפסח כו'. ל' הטור מלבד חמץ בפסח ויי"נ וטבל וערלה שאין לנו עתה עסק בהן ודאי דערלה נוהגת בזמן הזה אפי' בח"ל כדלקמן סי' רצ"ד אלא ר"ל שאין לנו במקום הזה בהלכות תערובות עסק בהן וכ"פ הפרישה דלא כהעט"ז שכ' חוץ מטבל וערלה שאין לנו עתה עסק בהן שאין נוהגין בינינו עכ"ל ולא דק והא דהשמיט הרב ערלה אע"ג דפשוט במשנה וכל הפוסקים וכן לקמן סי' רצ"ד דשיעורא דערלה במין במינו במאתים אפשר דתנא ושייר א"נ לא בא אלא לומ' חוץ מחמץ בפסח ויי"נ ששיעורן במשהו:

א

אבל אם נ"ט בקדרה כו' ולכן כו'. כלומר דכל האסורים דעלמא לא עבידי לטעמא מן הסתם בטלים בששים לפי שאין נותנים טעם ביותר מששים אלא א"כ נרגש טעמו דאז פשיטא דאסור וכמ"ש הרא"ש והרשב"א והר"ן ומביאם ב"י בר"ס זה וכן שאר פוסקים והוא פשוט ולכן כיון דאם מרגישין טעמו אינו בטל אפי' ביותר מששים הלכך מלח ותבלין כו' אינם בטלים אפי' באלף לפי שמן הסתם נותנין טעם אפי' באלף כיון שנעשים ליתן טעם דהא דמילתא דעביד לטעמא אינו בטל היינו נמי מטעם שמסתמא הוא נ"ט אפי' באלף וכדמוכח מדברי סה"ת שהביאו הטור וב"י ס"ס ק"ה ולפ"ז היכא דידוע בבירור שאינו נ"ט כגון שנפל קורט א' של מלח או תבלין ליורה גדולה מותר וכן משמע להדיא בת"ח כלל פ"ה דין כ' וכן מצאתי (בתוס' בעבודת כוכבים דף ס"ו ע"א) סוף ד"ה תבלין בהדיא וז"ל והא דטעמא לא בטיל לא בעי למימר דלא בטיל כלל אלא דלא בטיל כשאר איסורים אבל בטל ודאי שפיר כי ידעינן ודאי דנתבטל הטעם כגון ביורה גדולה עכ"ל וכן הוא בפוסקים:

א

אפי' באלף לא בטיל כו'. וכתב באו"ה כלל כ"ה דהיינו מדרבנן וכתב עוד שם בסוף הכלל דאם אינו ידוע אם מרגישים טעמו או לא מתיר בכה"ג בא"ז גם עתה להאכילו לעובד כוכבים מסל"ת ע"כ:

א

ולכן מלח ותבלין כו'. עיין בת"ח כלל פ"ה ד"ד שפסק דאפי' נפל מלח ותבלין לדבר ששוה בשמו אפ"ה כיון דחלוק בטעמו לא בטיל אבל אם נפל לדבר ששוה בטעמו בטל בששים ע"ש:

א

דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן. אפי' אינם אסורים אלא מדרבנן אינם בטלים כן הוכיח הב"י לקמן ר"ס קי"ב מהש"ס וכן משמע מתשובת הרשב"א שהביא ב"י ס"ס קל"ד ומדברי האו"ה והרב לקמן סי' קי"ד ס"ו שכתבו כן גבי סתם יינם דאינו אלא מדרבנן ע"ש וכן משמע מדברי הפוסקים בכמה דוכתי:

א

אם אסורים מחמת עצמם כו'. כגון תבלין של עבודת כוכבים ושל ערלה וכיוצא בו לאפוקי בלועים מאיסור וכדלקמן ס"ס ק"ה:

א

כל אחד מצטרף כו' לבטל חבירו כו'. דסברא הוא דכל איסור בטל כשאינו יכול ליתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינה שוה הרי נתבטל טעם החלב בס' וטעם הדם בס' דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא לו עוד כח ליתן טעם בהיתר עכ"ל הרא"ש:

א

וכן כ"ט כו'. בטור כתוב וכן שלשים ובש"ע הישנים מבלי הגהות כתוב וכן כ"ט זיתים וכן הוא בתשו' הרא"ש והוא יותר נכון דה"ל רבותא יותר ודוק ומ"מ צ"ע דהאי דינא לא שייך לפי מאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים דכיון דנפל כזית דם לקדרה אחת ולא היה בו ס' נ"נ וכן הקדרה הב' מיהו רישא איכא לפרושי בנפלו הב' זיתים בבת אחת דכל אחד מבטל טעם חבירו אבל הכא דמיירי בב' קדרות קשה דלא ה"ל להרב לסתום הדברים ועוד שכתב וכ"ש בשני זיתים א' של גבינה כו' משמע דברישא מודה להמחבר והא ליתא למאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים דפשיטא דהיינו אפי' בשוגג כדמוכח בכמה דוכתי וכדלקמן סי' צ"ט ס"ה בהדיא וי"ל דסתם הדברים לענין לח בלח דלא אמרי' חנ"נ בהפסד מרובה כדלעיל בסי' צ"ב ס"ד וכ"כ בהג"ה בסי' צ"ט ס"ה ועי"ל דהרב אזיל לטעמיה שפסק בת"ח הבאתיו לקמן סי' צ"ט ס"ק ט"ו דאם ניתוסף על האיסור בשוגג קודם שנודע התערובות לא אמרי' חנ"נ וא"צ אלא ס' נגד האיסור אם כן מיירי הכא שנתערבו ב' הקדרות יחד קודם שנודע התערובות אבל למאי דהוכחתי שם דאפי' לא נודע התערובות אמרי' חנ"נ א"כ לא שייך הא דינא בנפל לב' קדרות בפחות מס' אם לא בלח בלח בהפסד מרובה אבל מ"מ נ"מ לענין דכל א' מבטל טעם חבירו כשנפלו שניהם בבת אחת לנ"ט א"נ אם נפל כזית גבינה לכ"ט זיתים היתר ובקדרה אחרת נפל כזית בשר לשלשים זיתים של היתר ונתערבו אלו ב' התערובות בשוגג דמותר דלא שייך לומר חנ"נ כיון דעדיין כולו היתר וכדלעיל סי' צ"ד ס"ו וכמה דוכתי א"נ נ"מ אם נפל כזית דם לתוך ס' זיתים של היתר ואחר כך נפל כזית ועוד של חלב לאותן ס"א זיתים דא"צ ס' נגד ב' זיתים אלו של איסור אלא גם הכזית דם שנפל בראשונה מצטרף לבטל הכזית ועוד של חלב ואילו לא היינו מצטרפים הכזית של דם לא היה ס' לבטל הכזית ועוד והשתא דכל אחד מבטל טעם חברו גם הוא מצטרף לבטל מיהו כל זה דוקא בשני מיני איסורין שאין טעמם שוה אבל במין אחד לעולם חוזר וניעור וכדלקמן סימן צ"ט ס"ו:

א

ונתערבו הקדרות יחד בשוגג. אבל במזיד יתבאר דינו בסי' צ"ט ס"ה וע"ש:

א

כגון חלב כו'. בציר"ה דתרבא בבישרא הוה מין באינו מינו כ"כ ב"י לקמן בסי' זה בשם האגור ורש"ל בשם הרא"ש וא"ז בפרק גיד הנשה סי' ל"א:

ב

יטעמנו עובד כוכבים. כתב בדרישה מדאסר בישראל למטעם בו יש ללמוד שפעמים שקונין בשר מן הקצב ואין ידוע אם מלוח הוא אם לא אסור לטעום בלשונו עד כאן לשונו והוא תמוה מאד דהא בסי' מ"ב גבי מרה כ' בהדיא דטועמו בלשונו וע"כ נראה דבטעימ' בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק ומשום הכי הזכיר בפירוש גבי מרה שיטעום בלשון כמ"ש שם ב"י בשם מרדכי וה"נ מותר אם נקי שם מדם ושאני הכא דהיה צריך לטעום ע"י אכילה ממש כדי להרגיש אם יש שם טעם וע"כ צריך שיטעמנו עובד כוכבים וגבי תענית בא"ח סי' תקס"ז מבואר פשוט בזה דאין איסור בטעימה בלשון לחוד דלא הוזכר שם אלא לענין טעימה ליקח לתוך פיו ובזה יש חילוק בין תענית לשאר איסורים. והך יטעמנו עובד כוכבים משמע אפי' לאו קפילא שכן דקדק ב"י מלשון הראב"ד שכתב שם עובד כוכבים ולא זכר קפילא וא"כ עיקר ההיתר מכח מסיח לפי תומו כמבואר בב"י בשם הרשב"א ובבדק הבית להרא"ה הקשה ע"ז דאין מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה שאינו אלא כגילוי מילתא בעלמא כו' וקושיא זו הקשה גם בתרומת הדשן סי' ע"ט על הרשב"א ותירץ דס"ל לרשב"א דטעם כעיקר לאו דאורייתא ובמידי דרבנן מהני מסל"ת ובאמת כתב ב"י בשם ת"ה הארוך דמסכים עם ר"ת דס"ל דאורייתא אפשר דלא מסכים עמהם אלא לענין עיקר הדין אבל לענין מסל"ת שפיר סמך ארש"י ורמב"ם דס"ל דטעם כעיקר דרבנן ואפשר שלזה נתכוין בב"י שכ' בסי' זה בהא סמכינן ארמב"ם ורשב"א דמהני עובד כוכבים מסל"ת אפילו אינו קפילא אבל באמת מצינו ויכוח כזה עוד בפיסקי מהרא"י סי' ק"ל לענין בכור שכ' דלהרא"ש מהני מסל"ת כשאינו משביח מקחו אלא שהקשה עליו דלא מהני אלא בעדות אשה כדאיתא בהגוזל ונ"ל דהרשב"א והרא"ש ס"ל דהא דאמרינן בהגוזל דאין מסל"ת נאמן במילי דאורייתא היינו במידי דבעי עדות דוקא משא"כ באיסור והיתר שפיר מהני דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי תדע דהא ע"א נאמן באיסורין להתיר ואם כן הכי נמי מסל"ת דמזה יש לנו סברא שאין שם איסור וסגי בזה והא ראייה שקפילא מהני אפי' באינו מסל"ת מטעם דלא מרעא חזקתו ובמידי דבעי' עדות ודאי לא מהני דבר כזה אלא ע"כ דבאיסורין לא צריך רק הוכחה. כנ"ל ליישב דעת הרשב"א והרא"ש אבל לענין הלכה כבר פסק בטור וש"ע סי' שי"ו לענין בכור דלא מהני מסל"ת ואם כן לא מהני בשום דוכתא) דאיכא איסור דאורייתא: בטור כתוב וכן כתב א"א הרא"ש שצריך כו' הא דלא כתב סתם וכן כתב א"א הרא"ש פי' ב"י כלומר שאין הכרע בדבריו אם צריך קפילא דוקא. ק"ל הא כתב הרא"ש פי' נחתום עובד כוכבים משמע דבעינן דוקא אומן דאל"כ למה ליה לכתוב דבר זה דאין דרכו של הרא"ש לכתוב אלא מה דנפקא מיניה לדין על כן נראה איפכא דודאי הרא"ש סבירא ליה כמו יש אומרים שמביא לפני זה דצריך אומן דוקא. אלא דיש חידוש אחד בדברי הרא"ש דמשמע אם יודע העובד כוכבים שסומכין עליו בדבר אחר לא לענין איסור והיתר מקרי לפי תומו מה שאין כן בשאר לפי תומו כגון בעדות אשה לא מהני זה על כן כתב בשם הרא"ש דגם זה מהני כאן:

ג

אם נתערב מין במינו. המסקנא בפוסקים דמין שנתערב במינו מן התורה בטל ברוב בעלמא שנאמר אחרי רבים להטות אלא דרבנן אצרכו בה ששים על כן במקום שיש ספק כגון זה שנשפך אזלינן לקולא ואמרי' שהיה ששים אבל במין באינו מינו צריך ששים מן התורה כיון שמרגישין בהיתר טעם האיסור ע"כ במקום ספק אזלינן לחומרא:

ד

ולענין מין במינו. עיין בב"י בדבור המתחיל מצאתי כתוב כו' מבואר בפרטות מהו נקרא מינו או אינו מינו:

ה

ואם נתערב במינו כו'. הרשב"א יליף לה ממאי דאמרינן בגמ' לר"י דאית ליה מין במינו לא בטיל אם נתערב במינו ואינו מינו סלק את מינו כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו הכי נמי כאן לדידן דלהיפך דמין במינו קיל מן התורה מתערובת באינו מינו ע"כ אם נתערב במינו ואינו מינו סלק את שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואלו לא נשפך ועדיין התערובות לפנינו היה נשאר עדיין איסור דרבנן כי מדרבנן לא סגי ברוב אלא עכשיו שנשפך ואפשר לנו לומר שהיה ס' במינו נגד האיסור אזלי' לקולא וע"כ צריך שיהא ידוע וברור לנו שהיה רוב ממינו ההיתר נגד האיסור כי היכי דלא להוי חשש איסור דאורייתא ולשון ותולין לומר שמינו היה רוב כו' שכ' הטור כבר תירצו הב"י ע"ש ורש"ל פכ"ה סי' מ"ו כ' על הרשב"א הנ"ל כחולק עליו וז"ל נ"ל שאין זה דמיון כלל דבשלמא התם גבי מין במינו בגמ' אין בו איסור מצד נתינת טעם אלא שגזירת הכתוב הוא לר"י שאינו בטל במינו מש"ה כי איכא נמי בהדיה מין באינו מינו אמרי' סלק את מינו כדי שיבטל הטעם באינו מינו וממילא יהא מותר הכל אבל הכא מה אוסר שאינו מינו בנ"ט מדאורייתא א"כ היכא שנשפך הרוטב אפי' איכא נמי מינו בהדיה סוף סוף עדיין בספק עומדת וספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל. ולע"ד נראה דברי הרשב"א נכונים וברורים דהא דאמרי' בגמ' סלק את מינו כו' היינו כגון בשר שחוטה ובשר נבילה והרוטב ויש ברוטב ס' נגד הבשר נבילה לחוד והיה לנו לומר דמ"מ בשר שחוטה יהא אסור כיון שהוא מינו עם האיסור ובמינו לא מהני בטול ס' אפ"ה לא אמרי' כן אלא כיון שאין בבשר שחוטה איסור אלא מחמת התערובות עכשיו אמרי' סלק את מינו ההיתר כאלו אינו ולא יזיק לו התערובות כיון שבטל בס' האיסור ברוטב הוה האיסור כמאן דליתיה ואין כאן אפי' בליעה במשהו וא"כ הוא הדין ממש לדידן שמינו בטל ברוב מן התורה ואינו מינו בס' לכ"ע ונתערב בשר שחוטה עם נבילה ורוטב ואין כאן ס' לבטל הנבילה נמצא שיש כאן היתר לבטל האיסור בבשר שחוטה מצד שהוא רוב נגדו ובמינו מהני רוב מן התורה אלא שראוי לאסור הרוטב מצד שאין בו ס' נגד האיסור נמצא שנותן בו טעם לזה אמרי' דחשבינן לרוטב כאלו לא נתערב עם הנבילה כיון שכבר בטלה הנבילה מחמת רבוי מינו והוה כמאן דליתיה ולהיתר ממש נחשב האיסור לגמרי כן הוא מן התורה אלא דרבנן החמירו להצריך ששים אף במינו ע"כ כאן שיש ספק אם היה ששים באינו מינו נגד האיסור וא"א לעמוד עליו כיון שנשפך מותר דשבקינן ליה אדאורייתא דמינו מבטל ברוב וא"צ ס' כיון שאפשר שהיה ס' בשאינו מינו וכל זה הוא נכון ואין בו פקפוק ועיין מה שכתב' בסי' ק"ט ס"א מזה.) ודבר פשוט שכאן לא מיירי אלא שנתערב בפעם אחת במינו ואינו מינו אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואחר כך ניתוסף שם מינו ודאי כבר נ"נ קודם שבא לשם מינו כן נלע"ד. ועוד יש נ"מ בין במינו לשאינו מינו לענין תערובת יבש ביבש בסי' ק"י לקמן. וכתב בת"ח כלל פ"ה בשם או"ה אפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן ונשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא. ולכאורה תמוהין מאד דבריו דמה מהני שהטעם כעיקר הוא אפי' אם העיקר בעין לא הוה אלא איסור דרבנן לפי מה שתופס עכשיו דבשר עוף בחלב דרבנן ובאמת לא כתב באו"ה בזה שהוא דרבנן כמו שהעתיק ת"ח משמו נמצא שהוא כתב זה למאן דס"ל בשר עוף הוא דאורייתא וכ"כ הוא בהדיא כלל מ' מ"מ אין מזה תפיסה על רמ"א שאפשר שבנוסח שלו באו"ה היה כתוב כן כמו שמצינו בתשובות רמ"א בסופן שכתב במידי אחרינא שבנוסח שלו באו"ה כתב יד לא היה כתוב כמו שהוא בנדפסים אלא שצ"ע במ"ש הואיל וטעם כעיקר דאורייתא דאין בזה כלום אבל נראה דשפיר קאמר רמ"א דכיון דמצינו בבשר בחלב שעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ממש כגון לענין אכילת גבינה אחר בשר כמ"ש ריש סי' פ"ט סעיף א' וכן בסעיף ב' ליש מחמירין שמביא רמ"א וכן ר"ס פ"ח לענין להעלותו על השלחן ולא חשבי' לה גזירה לגזירה והמקור ממה שאיתא בגמרא בזה בפכ"ה דגזירה לגזירה הוא בזה כמו גזירה אחת ע"כ גם בזה ראוי להחמיר בעוף גזירה אטו נשפך בבשר בהמה משא"כ במין במינו ונשפך דאין שם גזירה אטו איסור דאורייתא ע"כ אזלינן שם להקל ביש רוב להיתר:

ו

וא"א לעמוד על שיעורו כו'. במרדכי פ' השוכר נתן טעם דדעת שוטים אינו כלום וכ"כ בש"ד בזה וכעין זה כתב ב"י לקמן בסי' ק"ץ בדין לבשה חלוק שנתכבס ונמצא עליו כתם) בשם הרשב"א וז"ל שאין זה כספיקא דרבנן דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר והיינו באפשר למיקם עלה דמילתא עכ"ל. ויש להקשות ממ"ש הטור סימן פ"א להתיר הגבינות בטרפות שע"י סירכא מפני שאם היינו בקיאין לברר אפשר שהיה להן היתר ע"י בדיקה א"כ ה"ל ס"ס כו' אלמא דחסרון בקיאות שמיה ספק לענין איסור דאורייתא דצריך ס"ס וכאן לא חשבינן ליה לספק כלל במקום שדי בספק אחד כיון שהוא דרבנן. וצ"ל דדוקא כאן דיש חסרון בקיאות למי שאינו בקי אבל לאחרים ודאי יוכל להתברר זהו דוקא לא מיקרי ספק כלל משא"כ בסירכא דהתם כל הדור אינם בקיאים בזה אלא דקשה דאמאי הביא כאן הטור הלכך כחל כו' דאזלינן להחמיר והיינו מטעם שא"א לנו לעמוד על השעור וזה כולל לכל הדור. ונראה לתרץ דיש כאן ב' צדדין בספק דחסרון בקיאות. הצד הא' במקום שיש ספק אם הוא מותר או אסור ואין שום תיקון לומר עד היכן הולך האיסור אלא א"ת אסור יהיה אסור לגמרי והיינו הך דהכא אם אינו בקי לשער ובזה אמרינן דאם היה החסרון לכל הדור היינו הולכים בו להקל כיון שהוא ספק דרבנן אבל אם החסרון ליחידים אין זה ספק וצד השני באם הספק הוא באיזה ענין נשער כי יש לנו שני שיעורים היינו ההיא דכחל שספק אם נשער בכחל עצמו או במאי דנפיק מיניה דאין לנו לומר דאפי' בודאי אין ס' נגד כולו יש ספק אם יש ס' נגד) מאי דנפיק מיניה דא"כ יש לך להתיר בכל גוונא והיכן תמצא איסורא בזה אזלינן להחמיר אפי' אם החסרון לכל העולם כיון שיש עכ"פ לפנינו שיעור אחר שיצא מספק ודאי חוששין לו ולא אמרינן דהוה ספק דרבנן להקל כיון דהספק הוא מחמת חסרון ידיעה נמצא דה"ק הטור כאן אזלינן לחומרא אם הוא אינו בקי לשער כיון שיש אחרים שיודעים ע"כ אסור לגמרי הלכך בכחל דהוה הספק בין כולו או במאי דנפיק מיניה אזלינן ג"כ לחומרא ומשערים בכולו כיון דהוא לפנינו וא"א לשערו אבל כל היכא שהספק לכל העולם והוה הספק אם הוא אסור לגמרי או מותר אזלינן לקולא והיינו ההיא דגבינות שחשבינן זה לספק והוא ס"ס ובזה מתורץ גם קושיא של ב"י דהקשה למה כתב הטור הלכך כחל והרשב"א למד דין זה מכחל ולפי מ"ש ניחא דכבר יש פלוגתא בסי' פ"א בין הרשב"א להרא"ש בזה דלהרשב"א אמרינן אפילו בספק לכל עולם מחמת בקיאות הוה כמו ביחיד ולא נחשב לספק ומ"ה אסורים הגבינות ולא חשב לספק ספיקא ע"כ שפיר יליף להך מילתא מכחל אע"ג דבכחל הוה ספק לכל העולם וכאן הוה ספק ליחיד מ"מ שוין הם לדידיה אבל הטור כאן אזיל בסברא זו בתר אביו הרא"ש דיש חילוק בין חסרון הבקיאות א"א לו ללמוד דין דכאן מכחל כי באמת חלוקים הם אלא דכתבו בלשון הלכך כלומר כי היכי דלגבי חסרון בקיאות ביחיד אמרינן כאן לחומרא הכי נמי בכחל דהוה חסרון בקיאות דרבים אזלינן לחומרא לענין חילוק השיעור בין כולו למאי דנפיק מיניה והכל ניחא בסייעתא דשמיא. גם בסי' פ"א ס"ב כתבתי מעין זה דבמקום שתלוי בחסרון ידיעה יש להחמיר במקום שאפשר לעשות תקנה לצאת מן הספק אע"ג דהוא מדרבנן שם דהא מן התורה חד בתרי בטל ע"ש:

ז

ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל כו'. משמע דבפחות מס' לא מהני הך תקנה ולומר שהאיסור הוא דבר נפרד בפני עצמו ואו"ה פסק ג"כ הכי ובת"ח כלל פ"ג מביאו אלא דבהגהת או"ה בסוף הספר בשער כ"ד סימן י' כתב בשם המרדכי פג"ה תקנה זו אפילו בדליכא ס' הבשר מותר שהחלב צף למעלה וכתב הטעם שאין החלב מתערב ברוטב אלא צפה למעלה וכל שאפשר להפרידו לגמרי לא אמרינן ביה חתיכה עצמה נ"נ כו' וכן משמע במרדכי שאין מחלק בין איכא ס' לליכא ס' בתקנה עכ"ל ובספר בית חדש פסק מו"ח ז"ל מטעם זה דבדיעבד מותר אפילו אי ליכא ס'. ולע"ד נראה דלא להקל כלל בזה דמ"ש הג"ה הנ"ל בשם המרדכי פשיטא שאינו בהדיא במרדכי שלו דהא אח"כ מסיק דכן משמע במרדכי מדלא מחלק בין איכא ס' וכו' והדברים מבוארים בעצמן שאין טעם וריח לקולא זו דהא אפילו בכלי בעינן ס' נגדו אם תחב כף של בשר בקדירת חלב ואנו רואים הכף כמו שהוא בתחלה אעפ"כ אמרינן שהטעם יצא ממנו ה"נ בחלב לתוך היתר אע"פ שאח"כ צף למעלה אפי' אם אנו יודעים שיש בו שיעור כמו שהיה בתחלה מכל מקום הטעם שלו נפלט ונכנס מים במקומו אלא פשוט דלא אמרינן תקנה זו דיצוף החלב למעלה אלא לחומרא בדאיכא ס' אבל בליכא ס' ודאי החתיכה עצמה נ"נ ולא מהני אח"כ שיצוף למעלה דמ"מ הטעם נשאר שם כמ"ש בת"ח וכאן בהג"ה:

ח

אם ידוע כו'. קודם שנבאר דברים אלו נבאר שיש חילוק בפירוש דברי הטור בין ב"י לרמ"א שהטור כ' וז"ל ואם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה שניער בה כזית חלב ואח"כ ביומו ניער בה קדירה של בשר א"צ אלא ס' לבטל הכזית שבלע אבל כף ישנה שניער בה הרבה פעמים אין יודעים כמה בלע ומשערינן בכולה ע"כ לשון הטור ות"ח סי' קפ"ג פירש דברי הטור דס"ל אין כלי נ"נ כלל ומ"ש הטור אבל כף ישנה וכו' פי' שהיום ניער הרבה פעמים בבשר ותחבה לחלב תוך מעל"ע דצריך ס' נגד כולה וה"ק הטור אם הוא חדש לכ"ע סגי נגד האיסור ואם הוא ישן לכ"ע צריך נגד כולה) אלא אם כבר יש איסור בכף מחמת שהיה בה היתר ובלעה איסור כזית ותחבה להיתר בזה סמך עצמו על מה שיכתוב בסימן ק"ו שיש פלוגתא כן משמע בת"ח שפירש כן דברי הטור והב"י פירש בדרך אחר וזהו תורף פירושו אף שאין זה לשונו ממש דהטור ס"ל כדעה ראשונה של רשב"א שמביא ב"י דלא כרמב"ן דהיינו שגם בבלוע בכלי אמרינן חתיכה ענ"נ ונמצא דה"ק הטור דוקא אם הכף חדש ובלע כזית חלב ולאו דוקא חדש ממש אלא ה"ה כף ישן שנשתמש בו כבר קודם מע"ל בשר הרבה והיום בלע כזית חלב ואכתי קרי ליה חדש דכל שאינו בן יומו ה"ל כאילו הוא חדש כיון שאין טעם שלו אוסר על כן אין שייך בו נעשה נבילה דהא בשעת בליעת החלב היה היתר ע"כ אם תחבוהו אח"כ לבשר א"צ ס' רק נגד הבליעה של חלב. אבל אם היה כף ישנה פי' שביום א' נשתמשו בו בשר הרבה ואח"כ בלע כזית חלב כיון שבשעת הבליעה היה בו איסור בשר בחלב חשבינן לכל הבלוע שבו דהיינו בליעת בשר שבו לאיסור כי חתיכה ענ"נ ואם חזר ותחב אותו לבשר היתר כיון שאין אנו יודעין כמה היה תחילה בליעת הבשר ע"כ משערינן כנגד כל הכף כיון דכל הבליעה שלו נעשה איסור מכח חתיכה עצמה נ"נ וא"ל מדברי הטור סי' ק"ז בהוצאת זבוב דלא בעינן ס' רק נגד הזבוב ולא נגד הכף דדוקא הכא בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נ"נ משא"כ בשאר איסורים דהטור ס"ל כר' אפרים בסי' צ"ב ועל פי זה כתב הש"ע כאן אם הכף חדשה או שאינה בת יומא פירוש שהיא כף ישנה של בשר רק שהיום בלעה כזית חלב לא שייך בזה נ"נ כמ"ש לעיל כיון שאין כאן איסור וע"ז כתב רמ"א לפי סברתו דהש"ע ולא אמרינן חתיכה ענ"נ גבי כלי אפי' בלעה איסור דאיסור בלוע אין כאן ע"כ אין שייך לומר על גוף הכלי שיהיה נ"נ כמו שאר חתיכה שנאסר וה"ק לא מיבעיא בזה שכתב הש"ע בכף חדש או ישן וכו' דכיון דעדיין היתר הוא לא שייך נ"נ אלא אפי' אם בלע איסור כגון בשר נבילה כזית דמ"מ לא אמרינן ביה דהכלי עצמה שהוא חדש יהיה כולו נבילה וזהו אליבא דכ"ע אבל בסיפא דמיירי בכף ישנה ובת יומא פי' שהכף היא של בשר ונשתמש בה היום הרבה בשר ובלעה ג"כ כזית חלב ממילא יש כאן איסור בלוע ובו ביום תחבוהו לבשר נעשה כל הבלוע בכף נבילה וע"ז סיים רמ"א דכל מה שבלעה הקדרה פי' אפי' טעם בשר קודם בליעת החלב נ"נ ממילא צריך לשער נגד כל הקדירה כיון דלא ידעינן כמה יש בו איסור. והיש מי שאומר שמביא הש"ע הוא דעת הר"ן בשם הרמב"ן דאפי' בכף של בשר שנשתמש היום ובלע אח"כ כזית חלב בו ביום ותחבוהו לבשר א"צ בבשר ס' רק נגד החלב דלא אמרינן בבלוע בכלי חתיכה עצמה נ"נ וכ"ש בגוף הכלי ומה שנרשם במראה מקום על הג"ה ולא אמרינן גבי כלי כו' שהוא מדברי הר"ן בשם הרמב"ן אותו המעתיק טעה ולא הבין דברי הג"ה כלל דלא מיירי בהג"ה בבלוע נ"נ רק בגוף הכלי לא אמרינן כן כמו שכתבתי וע"כ סיים רמ"א שפיר דהסברא ראשונה עיקר דבבלוע אמרינן נ"נ אם הוא איסור דהא גבי טפת חלב שנפלה על הקדרה נתבאר דכל שלא כנגד הרוטב אסור התבשיל מחמת הקדרה אלמא דאמרינן בבלוע חתיכה עצמה נ"נ ובאמת אין זה ראייה דגם שם יש היתר כמ"ש סי' צ"ב סעיף ד' וכ"כ או"ה כלל כ"ד ואחר כך מביא רמ"א ויש שאינן מחלקין כו' והוא דעת המרדכי שכתב פג"ה דכל שאפשר להפריד האיסור הבלוע מן החתיכה לא אמרינן ביה חתיכה עצמה נ"נ וע"כ בכלי עץ ומתכות שאפשר בהגעלה וליבון אם נפל האיסור במקום אחד לא אמרינן כל הכלי נעשית נבילה להרבות האיסור ולשער בכל הכלי אם נתבשל באותו כלי היתר ומשערין לפי איסור שנפל בו במקום שברור לנו כמה נפל איסור ואי לא ידעינן צריך לשער נגד כולו מכח ספק עכ"ל משמע מדבריו דכלי חרס שא"א להפריד האיסור הבלוע ע"י הגעלה וליבון אם לא ע"י החזרה לכבשן וזה מקרי פנים חדשות וע"כ אפי' ידעינן כמה בלע כגון כף חדש מ"מ כיון שבלע איסור נעשה גוף החרס נבילה כמו חתיכה בעלמא והמרדכי לטעמיה דס"ל בכל האיסורים אמרי' חתיכה עצמה נ"נ דמה לי גוף החתיכה שנעשה איסור מחמת האיסור הבלוע ומה לי גוף החרס כיון שנעשה איסור הוה נבילה. ונראה לי ברור דהמרדכי לא מיירי אלא לענין אם צריך ששים אף נגד החרס עצמו או המתכות עצמו דהיינו שהבליעה של איסור שבלעה תוך מע"ל היא ידוע בזה אמרי' במתכת שא"צ לבטל גוף) החרס כיון שאפשר להפריד האיסור משם ובחרס צריך ששים אף נגד החרס אבל בכלי ישן שיש בו בלוע היתר תוך מע"ל ובלע כזית איסור ואין בבלוע היתר ששים נגדו ודאי נעשה הבלוע נבילה אף בכלי מתכות דהא אף בהגעלה לא יהיה הפרש בין בליעת ההיתר לאיסור וכ"כ בת"ח כלל פ"ה וז"ל ומיהו אפשר המרדכי מיירי בכלי חדש כו' עכ"ל ואף שכתב רמ"א בזה לשון מסופק מ"מ נראה ברור שהוא כן נמצא לפי זה אין שום קולא בדברי המרדכי כאן על דעה הראשונה אלא חומרא נוספת יש בכלי חרס חדש דאמרי' ביה כלי נעשה נבילה אע"פ שיודעים כמה נפל איסור שם א"נ בכלי ישן שאינו בן יומו בשעת בליעת איסור אלא דמלשון רמ"א שכתב ויש שאין מחלקים כו' רק בין כלי חרס לשאר כלים כו' דמשמע קצת דבשאר כלים יש קולא לפי זה דאפילו בכלי ישן אין הכלי מתכות נ"נ אף הבלוע בו מדכ' סתמא שאין חילוק בין ישן לחדש ולענין הלכה אין נ"מ מזה דמסיק רמ"א וטוב לחוש לחומרא יש לנו לומר דיש לחוש לחומרא של המרדכי ובת"ח כלל נ"א כ' וז"ל ובמקום הפסד יש להקל בכל האיסורים מלבד בבשר בחלב כי רוב הפוסקים הסכימו דאין אומרים חתיכה עצמה נ"נ רק בבשר בחלב ואע"ג דאנו מחמירין מ"מ בכלי אין להחמיר כן נראה לי עכ"ל ורש"ל בפ' ג"ה סי' ל"ז לא מחלק בין איסור בשר בחלב לשאר איסורים אלא מסיק דתרווייהו בעינן דאף בכלי חרס אין חומרא לשער נגד כולו אלא אם נשתמשו באותו יום בדבר של היתר אבל אם לא נשתמשו בו באותו יום בשל היתר אפי' בכלי חרס א"צ לשער רק נגד בליעת האיסור וכ' עוד שם לתרץ הא דאמרינן דבכלי אף ההיתר הבלוע כבר נעשה איסור לא תקשה ממאי דקי"ל בעלמא אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע דהתם היינו שנפל עליה טיפה של איסור ואיכא רוטב היתר בקדרה ויש בו כדי לבטל האיסור לחוד ולא כדי לבטל האיסור וההיתר הבלוע יחדיו התם אמרינן שאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע אבל בלא נפילת טיפה אלא שהכלי בלע איסור אף ההיתר שבלע כבר נעשה איסור ובעינן ששים נגד כולו בכלי חרס עכ"ל ולע"ד נראה דלפי דברי המרדכי יש להחמיר בכלי חרס אפי' חדש לשער נגד כולו ובשאר כלים דוקא ישן דהיינו תוך מע"ל של בליעת הרבה בשר ובליעת כזית חלב ובשאר איסורים לא אמרינן כלל בכלי שנעשה נבילה אפי' בלע איסור והיא כלי חרס וכמו שזכרתי בשם ת"ח כלל נ"א שבשאר איסורים אין להחמיר כלל:

ט

כחצי זית של איסור. פירוש אפי' באיסור דרבנן דהכי אמרי' פ' ג"ה לא תזלזל בשיעורא דרבנן:

י

צריך ס"א וכו'. לעיל סי' פ"ו ס"ה נתבאר זה:

יא

והוא אסור מצד עצמו. צ"ע לענין שומן של איסור שנפל למאכל אמאי יהיה בטל בששים הא לטעמא עביד) בשלמא שומן בשר לתוך מאכל חלב שפיר בטל בששים כיון שאין האיסור מצד עצמו רק מצד התערובות וכיון שיש ששים אין כאן תערובות אבל בשומן של איסור שהוא מצד עצמו אמאי מהני ששים בהיתר ומאי שנא מביצה שנולדה בי"ט ולבנו בו מאכל דפסק בא"ח סי' תקי"ג דלא מהני ששים כיון דלטעמא עבידא ואע"פ שמזכיר שם טעמא וחזותא מ"מ כאן ודאי טעם לחוד אוסר ואע"פ שכ' רמ"א כאן כל זמן שמרגישין הטעם מ"מ היאך נבוא לידי הרגשה כיון שאפשר שנותן טעם היאך יטעמוהו וצ"ל דאין הכי נמי דמסתמא אמרי' ביש ששים אינו נ"ט אלא דאם מרגישין שיש טעם שם אז לא בטיל ולא מהני באמת בזה ששים אבל בביצה לא אמרי' כן כיון שיש ג"כ חזותא ע"כ אין אנו מקילין בששים בדבר שיש לו מתירין כיון שאפשר שיש בו טעם. שוב ראיתי באו"ה כלל כ"ה דין ו' וז"ל דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף כגון תבלין ומלח של הקדש אין בטיל ע"כ משמע דלא מקרי טעם בזה אלא דבר חריף ולא שומן דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ"מ אין נרגש כ"כ כמו דבר חריף ע"כ שפיר בטל כמו כל איסורים בכל גוונא ומשום הכי סיים כאן גם רמ"א כגון מלח ותבלין:

יב

אינם בטלים בששים. כתב ב"י בסי' קי"ב אפילו באיסור דרבנן אמרינן כן:

יג

וכן קדירה שיש בה כ"ט זיתים כו'. בטור כתוב בזה שלשים זיתים וגירסא דכאן עיקר וכן הוא בתשו' הרא"ש:

יד

ונתערבו בשוגג מותר. זהו למאן דלית ליה חתיכה עצמה נ"נ בשאר איסורים אבל לדידן דקי"ל בסי' צ"ב דבכל האיסורים אמרינן חתיכ' עצמה נעשה נבילה גם זה התערובו' אסור דכבר נעשה נבילה קודם התערובות:

טו

של גבינה כו' דכל אחד כו'. פירוש שנפלו לירקות בקדירה דמהני כל אחד לשיעור ס':

א

(סימן צ"ח סעיף א') איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים כו'. כ"כ הטור וכ"כ הב"י בשם מצא כתוב. וכ"כ המרדכי בסוף חולין ובפ"ב דע"ז בשם רש"י דתרבא בבישרא הוי ב' מינים. והכי מוכח ודאי ממ"ש רש"י בפ' כל הבשר (דף ק"ט) דהילכתא כר' יהודה דאמר מין במינו במשהו. ואם נתבשלה חתיכת בשר בחלבה הדבוק בה אם אין ס' בה לבדה נגד החלב נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות במשהו מפני שהן מינה. מוכח בהדיח דאם היה בה ס' נגד החלב היה מתבטל אלמא דתרבא בבישרא הוי שאינו מינו. והכי מוכח נמי ממ"ש המרדכי פג"ה גבי חלב ובשר שנמלחו יחד דלראבי"ה לא משערינן במליחה בס' אלא די בקליפה דאין חלב מפעפע מחתיכה לחבירתה במליחה. משמע דמיהא בחתיכה עצמה שהחלב דבוק בה מפעפע ובעינן ס'. וכמ"ש הב"י סי' ק"ה שזו היא דעת ראבי"ה. אלמא דה"ל שאינו מינו. שהרי ראבי"ה סובר כרש"י דמין במינו לא בטיל וכמ"ש המרדכי ומביאו הד"מ סי' זה והב"י סי' ע"ג. וכן משמע באמת לומר כן שהרי בין למ"ד בע"ז (דף ס"ו) דלענין מין במינו אזלינן בתר טעמא ובין למ"ד שם דבתר שמא אזלינן. ופסק כן הג"ה סעיף ב'. אית לן לחשבן לשני מינים. שהרי אינן שוין לא בטעמא ולא בשמא. ומיהו בחה"ר כתב בשם הראב"ד דחלב מקרי בשר והביא ראיה מס"פ ג"ה דחייב עליו משום בשר מ"ה. אך א"מ די"ל דהתם משום אבר מ"ה איירי ולא משום בשר מ"ה כמ"ש בעצמו בס"פ. ומ"מ נראה שזו היתה דעת רש"י שהרי בפסחים (דף ל') פירש דהילכתא כרבא דמין במינו במשהו. ולכך אם נפל חלב לקדרה אוסר במשהו. משמע דס"ל דתרבא בבישרא ה"ל מין במינו. וכ"מ בפ' כה"ב (ק"ח ע"א) גבי שומן עם בשר וזה דלא כמ"ש בפ' כל הבשר (קט) ובשילטי הגבורים פ"ב דע"ז האריך בזה ע"ש ולא הרגיש שדברי רש"י סתרי אהדדי. ומהרש"ל הגיה פרש"י דפסחים ונמשך אחריו בס' א"א ולא הרגישו בפרש"י דחולין (קח). אך י"ל דס"ל כהראב"ד וא"כ למ"ד בתר שמא הוי מינו ובפ' כה"ב איירי למ"ד בתר טעמא. ודמי למ"ש רש"י בפא"ט גבי שומן דמקרי חלב וה"נ בשר שמן מקרי חלב. ועפ"ז י"ל מה שהק' בס' מ"כ דבזבחים (דף ק"י) אי' דחלב ובשר הוי מב"מ ואיך ס"ל כאן לכ"פ דהוי שאינו מינו. ולפמ"ש א"ש דהתם למ"ד בתר שמא והפוסקים כאן לענין ביטול איירו וס"ל דבתר טעמא אזלי'. אבל הראב"ן כתב בהיפך דבשם אין שוין רק בטעם: ולפמ"ש א"ש מה שהקשה בח"ר פג"ה (דף צ"ו ע"ב) גבי הא דמקשה אשמואל דמתיר ירך שנצלה עם ג"ה מהא דר"ה דאוסר גדי שצלאו בחלבו ומשמע התם דאי הוה ס' מותר גם לשמואל ואיהו סובר דמין במינו במשהו. ואליבא דר"ה כתב דס"ל דבטל אבל לשמואל קשה דחלב ובשר מב"מ. ולפמ"ש א"ש דהא דהוי מב"מ הוא למ"ד בתר שמא. ושמואל ור"ה אפשר דס"ל בתר טעמא. וכ"כ תוס' בע"ז (דף נ"ו ע"ב). והא דתנן הנודר מבשר מותר ברוטב וקיפה ופי' הרא"ש דק דק של בשר ושומן דלאו בשר הוא. י"ל דשאני נדרים דאזלינן בהו בתר לשון ב"א ובלשון ב"א לא אקרו בשר. אך לפ"ז ק' דברי המ"כ שהביא הב"י: ועכ"פ יש ליישב ג"כ מה שהקשה בש"ג שם לפ"ד הסוברים דחלב ובשר ה"ל מין במינו האיך נתבטל שומן של גיד הנשה בס' לדעת רש"י דמין במינו במשהו. והניח בצ"ע ולפמ"ש י"ל דלק"מ דהא ודאי לא עלה על דעתם ז"ל לומר שהחלב הנקרא בתורה כגון חלב הקרב וכה"ג בשומן הדקים שיהיו נקראים מין בשר וכדמוכח מהפוסקים הנ"ל. רק ר"ל דחלב הדבוק לחתיכת בשר וכה"ג בשומן הצלעות והבשר נקראים מין בשר שהם בשר שמן. וזה מוכח להדיא בש"ס פ' כה"ב (דף ק"ח) במאי דמשני הכא במאי עסקינן ברוטב עבה. פירשו רש"י ור"ן דק דק של בשר ושומן דכוליה מין בשר הוא עכ"ל. הרי מבואר להדיא דשומן הבשר הוי מינו עם הבשר דבשר שמן הוא מקרי. וא"כ ה"ה חלב של בשר הוי מינו עם הבשר. וא"כ בשומן הגיד שדבוק לגיד מקרי שומן של גיד וה"ל מינו עם הגיד. וגיד ובשר שני מינים הם. כדאמרינן הנודר מהגיד מותר בבשר. בי"ד סי' רי"ז. ועי' במ"כ שהביא הב"י שהביא ג"כ ראיה לענין שאינו מינו מנדרים ע"ש. וזה נ"ל ברור. ולפ"ז לא תקשי עליהם מה שיש להוכיח מהש"ס בכמה דוכתי דחלב ובשר משערינן בס' כגון בפג"ה (דף צ"ח ע"א) וכמ"ש בס' אגודת אזוב. דהתם איירי מחלב הקרב וכה"ג שאינו דבוק לבשר. אבל חלב שדבוק בתולדתו לבשר מקרי בשר שמן לדידהו: ודע דכל זה לפי פסק הג"ה בסמוך דבתר שמא אזלינן. ומש"ה כיון דמקרי בשר שמן ה"ל מינו עם הבשר. אבל למ"ד דבתר טעמא אזלינן ודאי דכל חלב אין טעמו שוה לבשר (אבל הראב"ן סי' כ' כתב דחלב ובשר אין שוין בשמא ושוין בטעם). ומש"ה המחבר ש"ע דמיירי לענין לטעום האיסור יפה כתב כגון חלב שנתערב בבשר ואתי לכ"ע ודו"ק. ודברי המחבר אלו הם מימרא דרבא בפג"ה (דף צ"ז) מין בשא"מ בטעמא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס'. וע"כ ר"ל שא"מ שאין טעמם שוה דאפשר למיקם עלה דמילתא. ומין במינו היינו דשטעמם שוה דליכא למיקם עלה דמילתא משערינן בס'. ולאו היינו דאמר רבא בפ"ב דע"ז (דף סו) דאזלינן בתר שמא. דהתם קאי לאיסורין דלא אזלינן בתר טעמא או ס' אלא שאוסרין במשהו במינו. וכמ"ש הש"ך ובזה אתו שפיר דלא תקשי דברי רבא אהדדי. וכ"מ בפר"ח ולא קשיא מ"ש תוס' פ' כ"ש ופג"ה אר' אפרים דכיון דאזיל בתר שמא לא היה מקרא אותו מין במינו דקושטא דבכה"ג דמשערי' בס' לא אזיל בתר שמא: ודע דהמ"י כלל ע"ד הניח בצ"ע לפ"ז אמ"ש הטור סי' שכ"ג בחלה שנתערבה בככרות אחרות דהיינו חטין בשעורין בטיל בס' דהא חלה ותרומה הוא מאותן ששיעורן למעלה מס' וא"כ אזלינן בתר שמא ותרווייהו ככרות מיקרי כמו דאמרינן לענין חמירא דמקרי מין במינו אפילו חיטי בשערי. וי"ל דס"ל כמ"ש באו"ה כלל כ"ג בשם הרשב"א דאיסור דרבנן שאין לו שורש בדאורייתא כגון בש"ע וג"ע וחלה וכה"כ של ח"ל אם נתערב בטל ברוב והיינו אף היא ברי' וחהר"ל ע"כ. וכן הטור איירי בחלת ח"ל ולכך אף ככר שלם בטל והא דכתב ס' משום דאיירי בשא"מ וה"ה במינו בק"א לפי דעתו דאף חלת ח"ל בעי ק"א במינו ואין חילוק בין דבר חשוב כיון שאין עקרו מה"ת:

ב

(שם) אם הוא מין במינו. כגון חלב שנתערב בשומן טור. ואף שכתב הג"ה סעיף ב' דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא מ"מ חלב ושומן חד שמא הוא. דשומן נמי חלב מקרי ושומן אינו אלא לשון חכמים. כגון גבי ב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן דע"כ קרי לה שומן דגבי חלב מתניה. כ"כ רש"י פא"ט (דף מ"ה) גבי הא דקאמר התם חלב שע"ג דופני הריאה שהוא קנה שומן שמחובר ללב. והוי בכלל שומן הלב דמקרי חלב. כמ"ש הב"י בשם מצא כתוב וכ"מ נמי ברש"י ותוס' בבכורות (דף י') ע"ש ובס' מע"מ כ"כ מסברא דנפשיה ולא זכר פרש"י דפא"ט שזכרתי. וכתב עוד הב"י דשומן הצלעות וחזה ואליה בשר שמן מיקרי ולא חלב. מ"ש דשומן הצלעות הוי מינו עם הבשר כבר כתבתי לעיל בסמוך ראיה לזה מהש"ס דפ' כה"ב (דף ק"ח). ומ"ש דחלב האליה לא מקרי חלב נראה ראיה לזה מהש"ס דפרק כל הבשר (דף קי"ז) ופ"ק דכריתות (דף ד') דאמרין שם דחלב האליה אקרו חלב סתמא לא אקרי. ועי' רמב"ם פ"ז מהמ"א ומביאו הב"י סי' ס"ד וז"ל האליה לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כו' ע"ש. והפר"ח חולק על הב"י וכתב דפשיטא דאליה הוי כשומן עם חלב. ואד"מ לפמ"ש רש"י פא"ט דשומן מקרי חלב אבל אליה לא נקראת חלב. ועיין מ"ש בסי' ק"א: כתב הפר"ח דאף כשחלוקין בשם לא הוו ב' מינים אם הם באמת מין א'. והביא ראיה מדתנן גבי תבלין ב' ג' שמות ממין א' מצטרפין. וכן שאור ועיסה ממין א' אף שחלוקין בשמן הוי מין א'. וכתב שכ"ד הרמב"ם ודלא כהמרדכי. ובזה נ"ל ליישב קושי' הרשב"א שכתבו התוס' בב"ב (דף צ"ה) דלימא דלרבא נמי ריחא חלא חלא ואפ"ה בטל בחלא משום דריחא חלא נקרא מין במינו והוא אזיל בתר שמא ולפ"ד הפר"ח א"ש ולק"מ:

ג

(שם) משערים בס'. כתב המ"י כלל פ"ה שאין לשער ס' ע"י משקל לפי שאין כובד הדברים במשקל שוה והמשער כן טועה ועי' בפר"ח סי' צ"ט סעיף ד' שהאריך בזה:

ד

(סעיף ב') אם נתערב מין במינו ונשפך. אם נודע שהיה רובו היתר מותר. בתוס' וברא"ש פג"ה וש"פ מבואר דהיינו אם נתערב שם טעמו ולא ממשו או אפילו ממשו של איסור והוא בעין אבל אינו ניכר דאם ניכר צריך לזרקו כמ"ש הג"ה סעיף ד'. ולפ"ז צ"ל שנשפך לאחר שנצטנן. דאי נשפך בעודו רותח אף היה ודאי ס' א"א להיות מותר כיון שעכשיו אין ס' והאיסור בעין בקדירה הרי אוסר עכשיו. וכמ"ש הט"ו ס"ס ק"ו והב"י ס"ס ק' בשם הרשב"א. וכ"מ להדיא בסי' צ"ט ס"ד: ועיין במ"י כלל פ"ה דכשא"י לכתחילה כמה נפל מהאיסור לא מקרי ס' חסרון ידיעה ואם נודע שהיה רובו היתר שרי במינו. וא"כ ה"ה באיסור דרבנן בשאינו מינו. וכ"כ בשו"ת אמונת שמואל סי' כ"ח ובפר"ח:

ה

(שם) אם נודע שהיה רובו היתר מותר. ומוכח ברשב"א וטור וב"י דה"ה באיסורין שעיקרן מדבריהם אפילו מין בשא"מ תולין להקל דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וכ"מ להדיא ברשב"א והעתיקו המחבר בסמוך וז"ל אבל אם הוא לפנינו אלא שא"א לעמוד עליו אע"פ שהוא מאיסורין של דבריהם אין תולין להקל. מוכח להדיא דאלו נשפך תולין להקל באיסורין של דבריהם וזה פשוט: ובספר יד המלך הקשה דמה לי ספק דנשפך מה לי ספק שהיה אף קודם שנשפך אם יש בו נ"ט ואעפ"כ חששו חכמים להצריך ששים וא"כ אף כשנשפך וא"י אם היה בו ששים שם ספק חד הוא ונראה שלא ראה מ"ש הר"ן דשאני ס' נשפך שבא באקראי הקלו בו חכמים משא"כ ספק אם יש בו טעם הוא לעולם וכל א' ישער כפי הבנתו: כתב המ"י דבאי' דרבנן אפילו לא נודע שהיה רובו היתר ומסופק אם היה ס' מותר. ומה שהקשה הכרו"פ הא איתחזק אי' ותי' דהקדירה בחזקת היתר הוא כמ"ש בס' שעה"מ. אבל אינו כן דעת הש"ך בסי' קי"א גבי חד בחד ונפל להיתר ולפ"ד ק' כאן קושיי' הכרו"פ. אבל י"ל דזה לא הוי איתחזק אי' כיון שלא היה התערובות מעולם בחזקת ודאי איסור דשמא היה כדי ביטול בתחילה:

ו

(סעיף ד' בהג"ה) אבל ע"י רתיחת מליחה אין נבלע בכלי רק כדי קליפה. וא"צ לשער רק נגד הקליפה. ונראה דהיינו דוקא פעם ראשון שנתבשל בה אבל כיון שנתבשל בה האיסור פעם א' בלא ס' הרי הלך הבלוע באותו כדי קליפה בכולה ונעשה כל מה שהיה בלוע בה מה שנשתמשו בה תוך מעל"ע נבילה דלדידן אמרי' בבלוע חנ"נ כמ"ש סעיף ה' וסי' צ"ב ס"ו. וא"כ בסי' ס"ט סט"ז גבי מלח בכלי שאינו מנוקב דמבואר שם ג"כ דלא נאסרה רק כדי קליפה. וא"צ לשער רק נגד הקליפה. מיירי שלא הוחמה מקודם. אבל אם הוחמה מקודם דנ"נ כל הבלוע בה מהיתר תוך מע"ל צריך לשער נגד כולה. אבל מדברי הש"ך שם לא משמע לחלק בהכי. ושוב ראיתי בס' פמ"ג שהניח בצ"ע. ומיהו לפמ"ש בסי' ק"ה דלא אמרינן חנ"נ אלא בבישול וא"כ י"ל דאין היתר בלוע נ"נ מאי' בלוע דבב"ח בלוע לא הוה בישול כששניהם בלועים הבשר והחלב כמ"ש סימן פ"ז וצ"ד. ועי' במ"י ריש כלל נ"ו. וכ"ה בחי' מדברי התוס' דחולין (צ"ז ב'):

ז

(סעיף ה') אבל כף ישנה ובת יומא משערינן בכולה. דכל הבלוע בה נעשה נבילה. ודעת הרמב"ן שהוא היש מי שאומר שהביא המחבר דאין לומר חנ"נ בבלוע והטור כתב בזה"ל. אבל כף ישנה שניער בה כמה פעמים אין יודעים כמה בלע ומשערין בכולה. וכתב הב"י שהטור סתם דבריו כדעת הרשב"א דאמרינן בבלוע חנ"נ. וכתב הד"מ ואינו נכון שהרי בסי' ק"ז כתב הטור בהדיא כהרמב"ן. ור"ל מדכתב שם הטור גבי זבוב שהוציאוהו מהקדירה בכף שא"צ לשער רק נגד הזבוב כיון שידוע הוא כמה האיסור הנבלע בה. אלמא דס"ל שאין הבלוע בכף נעשה נבילה. ודבריו תמוהין דמאי מייתי ראיה מזה דהא הטור ס"ל בסי' צ"ב ור"ס ק"ו ושאר דוכתי דלא אמרינן חנ"נ כלל בשאר איסורין. ומאי ראיה היא מזבוב לבב"ח וצ"ע. ושוב ראיתי שהרגישו בזה האחרונים הובא במ"י כלל נ"א:

ח

(ס"ח בהג"ה) ולכן מלח ותבלין כו'. בס' יד המלך הא דתבלין בטלין היינו בשא"מ כשאין הטעם נרגש כמ"ש הש"ך אבל מין במינו אין מתבל ומחמץ בטולין כלל ועיי' בפר"ח שהאריך בזה ומסיק דהכל תלוי באם יש כדי לתבל בשא"מ לא בטל במיני'. ועי' בס' ר"י פג"ה שהאריך בזה. ועי' בס' בה"י בהל' חלה שכתב דשאור בעיסה בטל בק"א ולא אמר דלא לבטיל באלף. ועוד פסק שם להקל בתערובת חלת ח"ל דרבנן ברוב כדעת המחבר:

ט

(סעיף ט') קדירה שיש בה נ"ט זיתים כו'. נלע"ד דדין זה דאיסורין שאין טעמם שוה מבטלין זא"ז. לא שייך אלא בשני מיני איסורין של שני שמות. כמו חלב ודם שכתבו הרא"ש והט"ו. אבל באיסור של שם א' אף שאין טעמם שוה ואין נרגש בקדירה כגון חלב ובשר של נבילה או טמאה (עי' רמב"ם פ"ב מהל' מ"א ופ"ד ופ"ז. ועיין ט"ז ר"ס ס"ד). מ"מ א"א שיהא א' מבטל לחבירו. כיון דהכל איסור א' הוא. צריך ס' לבטלו ואי אין ס' אף שאין הטעם נרגש ה"ל כמין במינו דאף שאין טעמו נרגש בעינן ס' ודוק. וכן טריפה ונבילה מצטרף למלקות כמ"ש הרמב"ם בהל' מ"א מפני שטריפה תחלת נבילה היא וכן מוכח בפ"ב דערלה מ"ב שהוא מקור דין זה דקתני התם הערלה מעלה את הכלאים כו' והערלה את הערלה. וכתב הרע"ב דהיינו שאין איסורן משם א' כגון ערלה ונטע רבעי. דאי איסורן משם א' א"א שיהא מבטל קצתו לקצתו עכ"ל. וכן מוכח מהא דקתני התם מ"ו ז' דשנים או שלשה שמות ממין א' או ב' מינים משם א' אסור ומצטרפין זה עם זה וכיון דמצטרפין לאסור ולמלקות א"א שיהא מבטלין זא"ז. וכדמוכח להדיא בתוספות דזבחים (דף ע"ח) ד"ה והפיגול לשנויא בתרא ודוק היטב. ועי' תוס' כריתות (דף י"א) וצ"ע בתוס' שבת (פ"ט ב') ומיהו לדעת הראב"ד פי"ד מהל' מ"א הלכה ו' אין מצטרף למלקות כשחלוק בטעמו וא"כ אפשר שמבטל זא"ז. ועי' בר"ש שלא פי' כהרע"ב אלא דערלה מעלה ערלה כשהיתה לו ידיעה והמפרש כתב שם דב' מינין שאין שוין בטעם ובשר מבטלין זא"ז אף שהן שם איסור א': ונ"ל דזהו כוונת הטור שמביא בס"ס זה הא דאמר ר"ל בזבחים (דף ע"ח) הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור. וז"ל הטור וכן ג' מיני איסורים של יבש כו' ותמה הב"י דלמה ליה להטור לכתוב מה שאין נפקותא האידנא. [ומ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ל' דגירסת הטור וב"י הוא ר' יוחנן ולכן פסק כוותיה נגד ר"א. ק"ל דהא מסיים ש"מ תלת וא' מהן דה"ס ל"ש התראה ואלו ר"י ס"ל שמה התראה בריש שבועות] ונ"ל דהטור הביא זה כדי ללמוד מזה דבעינן שיהא נתערב בהיתר ב' מיני איסורים משני שמות דאז מבטלין זה את זה ועי' מ"ש בס"ד בסי' צ"ט סעיף ו' כוונת הטור עוד בזה. ונלע"ד מן ההכרח לומר כן מהא דאמרינן בש"ס פג"ה (דף צ"ז) גיד בס' ואין גיד מן המנין. וכתב הרא"ש דס"ל יש בגידין בנותן טעם. והשתא קשה דלמה לא יהיה הגיד מן המנין שהרי צריך לשער ס' נגד הגיד ונגד שמנו שהרי קאי על מתניתין (דף צ"ו) דירך שנתבשל בה גיד הנשה דמיירי ששמנו ג"כ נתבשל כדמוכח להדיא בתוס' ר"פ ג"ה (דף פ"ט) ד"ה אם יש כו' ע"ש. והרשב"א בתה"א וש"פ וא"כ אמאי לא יהיה הגיד סיוע לבטל שמנו ושמנו יבטל טעם הגיד. שהרי אין טעם גיד שוה לטעם שמנו. אלא מוכרח דה"ט שהשומן איסורו משום הגיד וא"א שיהא מבטל זא"ז. וכ"מ בתב"ש סי' ל"ג שכ"כ בשם הב"ח. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה לה"ת. ומיהו כתב דז"א רק מדרבנן אבל מה"ת שרי כל שאין טעמו נרגש. אבל באו"ה כלל כ"ד משמע דאף מדרבנן שרי ולא כתב הרמב"ם דמצטרף אלא עצמותו אבל בטעמי' לא שייך צרוף וכל שאין בו טעם מותר. וכ"כ בתשובת עבודת הגרשוני סי' ל'. ועי' בס' ח"ד סי' צ"ב ס"ק ט"ו שכתב דמשמע באו"ה דמצטרף לאיסור וצ"ע:

י

(שם) ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כו'. משמע אפילו בבת א' וכ"מ בש"ך ס"ק ל"ד. וק"ל דמבואר בר"ש ורע"ב ותוי"ט רפ"ב דערלה גבי ערלה וכלאים דאינן מעלין זא"ז אלא בנפלו זא"ז אבל מעורבין יחד שנפלו לתוך היתר מצטרפין לאסור וכת"ק שם במשנה א' ובס"פ דהילכתא כוותיה וצ"ע. וכ"מ ברמב"ם פט"ז מהל' מ"א שכתב שבטל האי' שנפל תחילה. וי"ל דהיינו במין במינו אבל בשאינו מינו בטל. והטעם י"ל ע"פ מ"ש הר"ן ספ"ז דנדרים דבכה"ג שהוא איסור באיסור רבנן נמי מודו דמין במינו לא בטל:

א

אלא שהוא פגום מותר. עבה"ט וכתב בנ"ב מ"ת סי' נ"ב במ"ש הצ"צ להתיר הטעימ' באיסור פגום והפר"ח השיג עליו יש לדחות ראייתו ומ"מ דוק' באיסור פגום אבל בשאר איסור דרבנן מודה דאסור ומכ"ש דאסור לטעום להבחין באיסור שנבלע בהיתר כיון שצריך לבלוע מעט אך לפי מה שהביא בצ"צ שם בסוף הספר מדברי הש"ל לענין טעימת בשר בלשונו נראה שאף טעימה אסור אפילו בדרבנן וכן אסור לטעום סתם יינם אע"פ שהוא דרבנן ע"ש ועי' מ"ש בספרי בית אפרים סי' ל"ו בענין טעימת המים שבבועא ושם בק"ה הבאתי דברי אא"ז בענין טעימת הכבד ע"ש:

א

(סימן צ"ח סעיף א' בהג"ה) [ואין נוהגים עכשיו וכו'. כתוב בחידושי רעק"א ז"ל לא ידעתי טעם נכון לזה ואולי י"ל וכו' והיינו דחיישי' דלא קפילא וכו' עכ"ל ונראה דט"ס נפל בדבריו וצ"ל דחיישינן דההיתר דקפילא היינו במסל"ת כצ"ל ועל עיקר תירוצו תמוה דא"כ עדיין יש לסמוך גם עכשיו אטעימת עובד כוכבי' והיינו דיטעמנו לשני עובדי כוכבים לקפילא שלא יהיה מסל"ת וגם לעובד כוכבים קפילא אחר במסל"ת ואז יהיה יוצא כל הדעות וצע"ג. ע"כ הגה"ה מהרב הגדול מהור"ר שלמה הכהן נ"י מ"ץ בפ"ק ווילנא]: