א
דין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר. ובו ה' סעיפים:
צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום שהוא כעובי אצבע או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר שאז מותר בהדחה ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טעמם ובשלם בחלב צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים: הגה ואם חתכן דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון (ב"י בשם סמ"ק) וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור כולו אסור (רשב"א ור"ן וכן משמע בארוך כלל ל"ה) וכן אם חתכו בסכין של בשר אסור כולו בחלב וכן נוהגין לכתחילה אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה (ב"י ואו"ה) . וכל זה אם חתך הצנון עצמו אבל אם חתך הירק שעל הצנון אין לחוש ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא (שם) לכן קונים הצנונות שיש בהן חתוכין לצד זנבותיהן כי תלינן שנעשה במרא וחצינא (שם בהג"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד) ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין נוהגין לקנותו ולהתיר ע"י נטילת מקום:
ב
אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין (ותמכא שקורין קרי"ן) (הגהת ש"ד והגהת או"ה שם) וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים (אורחות חיים) ודגים מלוחים דינם שוה לחתוך בו צנון (שבולי לקט): הגה ומכל מקום מותר לאכול מרקחת חריפים של עובדי כוכבים כגון זנגביל וכיוצא בו דיש להם כלים מיוחדים לכך או תולשין אותו (מרדכי ואגודה פ' כיצד מברכין):
ג
תבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו אסור לאכלם בחלב. (וי"א אפי' אינו בן יומו) (רשב"א סימן תמ"ט ובארוך וע"ל סימן צ"ה סוף ס"ב בהג"ה):
ד
מי לימוני"ש שמביאים העובדי כוכבים וכן חתיכות דג מליח שמביאים העובדי כוכבים בחביות מותרים: הגה מפני שמביאים הרבה ביחד ואף אם נאסרו מקצתן שנחתכו בראשונה עם סכין עובד כוכבים נתבטלו באחרים הנחתכים אחר כן שאינן נאסרין כי כבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כולם מותרים וכל כיוצא בזה (בית יוסף בשם שבולי לקט) ולכן אוכלים בקצת מקומות הכרוב שקורין קומפש"ט אע"ג דפרוס וחתוך ויש מקומות שמחמירין בזה ואין לשנות המנהג (מהרי"ו סי' מ"ט) אבל שאר דברים שאינם חריפין כגון תפוחים או לפתות יבשים וכדומה נוהגין בהן היתר כמו בלימוני"ש ואין להחמיר כלל (בארוך):
ה
חתך קישואים בסכין של בשר מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד שיגרוד ממקום החתך ואם חתך בו לפת אפי' גרידה אינו צריך אלא הדחה בעלמא ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחר הלפת שרי בהדחה כמו הלפת לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין: הגה ודוקא לפת שטעמו משונה אבל ירק או לחם ושאר דברים לא ואפי' בלפת אין להתיר לחתוך צנון רק פעם אחת אבל לא הרבה פעמים אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון (ב"י בשם סמ"ג):
באר היטב יורה דעה
צ״ו
א
סילקא. פי' תרדין ואז אע"פ שהוא מקונח ונקי מ"מ אגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין ול"ד לשאר נ"ט בר נ"ט ואם אינו מקונח אף שאינו ב"י מ"מ מסתמא השמנונית קרוש על פניו. ש"ך. וכתב הט"ז זהו כסברת מהר"ם בטור דלא מקרי דבר חריף ליתן טעם לשבח אפי' אינו ב"י אלא קורט של חלתית אבל שאר דברים חריפים אין דינם כן ע"כ כתב כאן שאינו אוסר אלא ב"י או שאינו מקונח וא"ל מ"ש כאן דצריך נטילת מקום ובסימן צ"ד ס"ז בבשר רותח שחתך בסכין חולבת שאינו ב"י דדי בקליפה משום שומן שבסכין דהתם גבי קליפה עכ"פ יש ס' נגדו והוא רותח ומוליך הטעם בכולו משא"כ כאן דאין מתפשט כלל יותר מכדי נטילה ומו"ח ז"ל הקשה מבשר רותח דאמאי א"צ שם ס' כלל אלא קליפה ואני כבר כתבתי שם לפע"ד דגם שם צריך ס' והוא פשוט עכ"ל ועי' בסימן צ"ד מ"ש בשם הש"ך:
ב
שיטעמנו. וכתב בת"ח דאין אנו בקיאין עכשיו בטעימה זו והש"ך כתב דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד אם טעם ישראל ולא היה בו טעם בשר ונתבשל בחלב מותר דדוקא אטעימת עובד כוכבים לא נהגינן לסמוך אפילו בדיעבד משא"כ אטעימת ישראל (ופר"ח כתב אפילו לכתחילה):
ג
מקונח. הטעם דס"ל דצנון וכל דבר חריף דמי לקורט של חלתית ואוסר אפי' אינו ב"י ולא דמי לדגים שעלו בקערה דמותר מכח נותן טעם בר נ"ט דשאני הכא בסכין דפעמים שהשמנונית נקרש עליו ואינו ניכר והוי נ"ט מהממש ועוד משום חורפיה דצונן ואגב דוחקא דסכינא פלט טפי מדגים הרותחין ומזה נ"ל בתמכא שקורין קרי"ן שנמלל תוך קערה חולבת נקיה שמותר לאכלו עם בשר כי אין כאן דוחקא דסכינא ולא שמנונית עכ"ל הט"ז וכתב הש"ך דהמנהג כדעת היש אומרים ואין חילוק בין ב"י לשאינו ב"י מיהו ודאי בשאר דברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים שאם אינו ב"י והוא נקי מותר:
ד
שנגע. כתב הש"ך היינו כשידוע בבירור עד כמה נגע אבל מן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין וע"ל סימן צ"ד והט"ז כתב מאחר שהוא מילתא דלא רמיא עליה דאינש לא מידכר ואינו יודע בבירור באיזה מקום נגע ע"כ צריך ס' נגד כל הלהב חוץ מהקתא (ואם יש ס' אין צריך להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהם ממילא כשהבצלים הם בתוך הקדרה נעשו כשאר מילי שבקדרה. אבל אם נחתכו הבצלים בסכין של איסור אף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים. ומצאתי בת' נ"ש סימן ס"א הא דבצל הוי דבר חריף היינו אם נתנוהו חי לתוך התבשיל אבל אם בשלוהו תחלה לבדו ואח"כ נתנוהו לתוך התבשיל בטיל חריפותייהו ומביא ראיה מהמשנה דפ"י דתרומות ע"ש) (ומאחר דתולה הטעם משום דהוי מילתא דלא רמיא וכו' משמע אפי' אומר ברי לי לא מהני וע"ל סי' א' ס"ג) וכ' הש"ך והא דלא סגי בס' נגד הנטילה משום דאינו יודע כמה היה לו ליטול א"נ מיירי כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה:
ה
הצנון. הטעם איתא בש"ך דכל חתיכה וחתיכה נאסרה כדי נטילה מיהו היינו דווקא כשהצנון קטן מהסכין או שאין הסכין לפנינו לשער בו אבל כשהסכין קטן מהצנון והוא לפנינו פשיטא דא"צ ס' אלא כנגד הסכין מיהו בסכין של איסור לדידן דקי"ל חנ"נ בכל איסורים א"כ כל חתיכה וחתיכה נ"נ כדי נטילה וכשחותכו דק דק צריך לשער נגד כל הצנון מיהו ודאי היכא שבשלו צנון שלם שנחתך בסכין של איסור אם יש בתבשיל ס' נגד הנטילה שרי ודלא כמהר"ם מלובלין שכתב דאע"ג דמתחילה לא נ"נ רק הנטילה מ"מ מיד כשנותנו בתבשיל נעשה כל הנצון נבלה דאותה הנטילה הוי איסור דבוק אם אין בצנון עצמו ס' נגד הנטילה עכ"ל אבל זה אינו דכיון דאין הנטילה אסורה מצד עצמה וגם אין האיסור ניכר ומובדל וגם אינו נאסר רק כדי נטילה לא שייך למימר ביה איסור דבוק וכ"פ הב"ח בסימן כ"ב ס"ו וכתב בט"ז דבזה אין חילוק בין בב"ח ובין סכין של איסור דבשניהם אם חתך במקום א' די בכדי נטילה ואם חתכו דק דק נאסר כולו אלא לענין בישול שמבשלים אח"כ יש חילוק דבשל חלב לבשר צריך ס' נגד הנגיעה בסכין דהיינו הלהב בין שחתך במקום א' בין דק דק אבל בסכין של איסור וחתך דק דק צריך ס' נגד כל הצנון ובחתך במקום א' צריך ס' נגד הנטילה אלא דצ"ע מ"ש הרמ"א דאם חתך דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון דזה פשוט דקאי אסכין של עובד כוכבים וקשה תרתי על רמ"א חדא דהיה לו לכתוב דבר זה בשם י"א דלדעה קמייתא אף בזה סגי בס' נגד מקום הסכין דלא ס"ל חנ"נ בשאר איסורים ותו דה"ל לכתוב דאם חתך במקום א' צריך ס' נגד הנטילה כיון דבסכין של איסור מיירי וכתב עוד ונ"ל פשוט דאם יש ס' א"צ להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהן ול"ד למ"ש בסימן ק"ו דחתיכה שנאסרה מבליעת איסור נשארה אסורה לעולם דשאני התם כיון שנאסרה א"א לה להחזיר להיתירה משא"כ אם לא נבלע רק היתר כמו כאן שפיר אמרינן דהותרו הבצלים לגמרי אבל אם נחתכו הבצלים בסכין של איסור נ"נ ואף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים זה נראה ברור ורבים אינם מדקדקים בזה וע"ל סימן צ"ח ס"ד עכ"ל:
ו
איסור. פי' אפי' לא חתך דק דק דבכל גוונא מתפשט האיסור של טעם הסכין בכל הצנון והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אין אסור רק כ"נ אם לא חתכו דק דק אבל בדק דק צריך ס' בשל בב"ח נגד הסכין או הצנון כשהוא קטן מהסכין ובסכין של איסור אפי' אם הצנון גדול מהסכין צריך לשער נגד כל הצנון משום דכל חתיכה וחתיכה נ"נ וכתב הש"ך דדיעבד מקרי אם כבר נתבשל דוקא:
ז
הירק. שהוא אינו חריף וכתב בת"ח דזנבות של שומים ובצלים נמי לא חריפים ולא בלעי אלא כדי קליפה:
ח
זנבותיהן. שכל שהן חתוכים לצד זנבותיהם עד חצי הצנון תלינן במרא וחצינא אבל למעלה מזה לא והיכא דידוע דהסכין היה ב"י אלא דמסופק אם חתך בו הצנון ספיקא לחומרא והיינו דוקא בצנון אבל בקרי"ן מקילין משום דכמה פוסקים ס"ל דאין לאסור אלא בצנון ולא במידי אחרינא. ש"ך בשם הגהת או"ה:
ט
ובמקום. אבל במקום שנמצא לקנות אחרים הוי כלכתחילה דאסור כולו. ש"ך:
י
מלוחים. כתב הש"ך משמע מדעת הר"ב דלכתחלה אסור כולו ובדיעבד צריך לשער כדי נטילה אבל בת"ח מביא בשם או"ה דאם חתך דגים מלוחים בסכין של איסור צריך גרידה ואם חתכו קודם שנמלחו סגי בהדחה וצ"ל דהמחבר איירי כשהם מלוחים ביותר דאז אגב חורפי' דמלח ודוחקא דסכינא בלע יותר אבל משום מעט מלח לא חשיבי חריף כדלעיל סימן צ"ה סעיף ב' בהג"ה וכתב בט"ז בשם או"ה דתפוחים חמוצים לא מקרי דבר חריף ואותו משקה שעושים במדינת רוסי"א שקורין בארש"ט נראה פשוט דמקרי דבר חריף אפילו אינו מחומץ הרבה עדיין מידי דהוי אחומץ שאינו חזק וכו' (ובה"י כתב בסימן צ"ה דאינו מקרי דבר חריף דיכולין לשתותו כשהוא חי אם לא שהוא כ"כ מחומץ שאינו יכול לשתותו כשהוא חי כמו חומץ ע"ש):
יא
מיוחדי'. כתב הש"ך משמע דאי ידעינן בודאי שנחתך בסכין של עובד כוכבים אפי' אינו ב"י אסור דדמי לקורט של חלתית אבל מהרש"ל חולק ע"ז הלכך נראה דאין להחמיר כ"כ בזנגבי"ל כיון דאפילו בצנון הרבה פוסקים מתירים באינו ב"י וגם זה פשוט דכל דבר חריף יבש מותר בהדחה:
יב
תבלין. כ' הש"ך וה"ה מלח שנדוך וכל שאר דברים החריפים ודוקא נידוכו אבל לא כשהיו נתונים במדוכה של בשר:
יג
אינו. ופסק הש"ך דכן עיקר וכן נוהגין כרמ"א:
יד
לימוני"ש. פי' שחותכין הלימונ"יש ומוציאין ממשו ממנו שקורין לימוני"ש זאפ"ט והנה הב"ח חולק ומחמיר בדינים אלו ע"ש וכתב הש"ך דק"ל לדעת הר"ב שכתב לעיל אם חתכו דק דק צריך ס' נגד כל הצנון משום דחנ"נ וא"כ מה שייך כאן לומר דאם נאסרו מקצתן מתבטלים באחרים הא כל א' נ"נ וכמ"ש הרב עצמו לקמן סי' קי"ד גבי זיתים וצ"ל דס"ל דזיתים חריפים טפי מלימוני"ש א"נ דבאמת לענין דינא אין לסמוך ע"ז ומה"ט כתב הרב דבמקום שנוהגים להחמיר אין לשנות והיינו דאסורים הזיתים אלא משום דבלימוני"ש ודכוותייהו נוהגין היתר כתב הרב דיש ליישב המנהג ויש לסמוך אה"ט דכבר נתבטל כיון דאפשר לומר ג"כ דחתכו אותם בסכין חדשה שיש להם כלים מיוחדים לכך כדאמרינן בזנגבי"ל אלא מספיקא אסרינן להו והלכך מצטרפין הך סברא דנתבטל כו' ליישב המנהג ואף על גב דלעיל בס"א דקונין הצנונות מעובדי כוכבים משום דיש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא דהתם יש לתלות במרא וחצינא מה שאין כן הכא דקרוב הדבר שחותכין אותן בסכין שלהם עכ"ל. ובט"ז כתב דהמחמירים בכרוב פרוס אחר חמיצתו יחמירו ג"כ במרקחות חריפים ומי לימוני"ש דאל"כ הוי תרי מילי דסתרי אהדדי (ולה"פ כתב דמרקחת לא מיקרי דבר חריף כלל שהדבש מבטל החריפות ע"ש. בת' נ"ש סי' ע"א מתיר כרוב שלם שמבשלים הכותים תחילה שלימים ואח"כ כובשין אותן דמותרים באכילה ע"ש) וכתב עוד דגם בזנגבי"ל יש להחמיר לפי שכתב בתו"ח גבי כרוב דאין הכותים נאמנים לומר שיש להם כלים מיוחדים א"כ גם במרקחת הדין כן ע"ש:
טו
לפתות. כתב הט"ז וקשה מאי קמ"ל בזה הא בלפת מותר בכל גוונא ונ"ל להגיה עפ"י דבריו בת"ח בזה הלשון אבל שאר דברים שאינם חמוצים כ"כ כגון תפוחים או פירות יבשים וכדומה וכו' עכ"ל וכתב בת"ח כיון שמקילין בדבר שנפשו של אדם קצה עליו יש ג"כ להקל אם חתך התולע עם הפרי שמותר ע"י קליפה מעט הואיל ואף בצנון אינו אוסר יותר מכ"ק ע"כ ועיין מזה בסימן פ"ד ס"ט מ"ש בשם הש"ך אי תולעים נקרא נטל"פ או לא:
טז
בלבד. פי' שהוא פחות מקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולו כא' משא"כ בגרידה מיהו בגרידה סגי דמדינא הוי סגי בהדחה אלא שמתוך לחותם א"א להדיחם שע"י ההדחה נסרך בהם יותר:
יז
צנון. כתב הש"ך לכאורה משמע מל' זה דלכתחילה אסור לחתוך בו צנון לאכלו עם בשר אע"פ שכבר חתך בו לפת אבל מהרש"ל חולק ומתיר אפילו לכתחילה וא"ל כיון דהצנון עכ"פ בעי הדחה ניחוש דילמא משתלי ואכיל עם בשר בלא הדחה כדאסרי' בר"ס צ"א להניח בשר בקערה של איסור ע"ש דשאני הכא דהדחה גופה היא רק חומרא בעלמא ואף אם יאכל כך אין בו איסור לכך לא חיישינן דלמא וכו' א"נ דשם מיד כשהניחו בקערה צריך הדחה משא"כ כאן יכול להיות שיאכל אותו כך ולא עם בשר דאז א"צ הדחה כלל מיהו ודאי לחתוך לכתחילה לפת כדי לחתוך אח"כ צנון משמע בש"ס ופוסקים דאסור עכ"ל:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
מימרא דחזקיה משמיה דאביי חולין דף קי"א:
ב
שם בפי' רש"י ואע"ג דקי"ל דנ"ט בר נ"ט מותר משום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פלט סכינא ובלע צנון:
ג
סה"ת והרשב"א בשם הראב"ד וסמ"ג והרא"ה:
ד
התוס' שם הניחו בצריך עיון וכ"כ הטור בשם סה"ת (וסמ"ג וע"פ וכל האחרונים)
(°) ואסכין של עובד כוכבים דסמיך ליה קאי וכר"ת דאמר חתיכה נעשית נבילה אמרינן בכל האיסורין דאילו בשל בשר לחלב גם בחתכו דק דק סגי בס' נגד מקום הסכין:
ה
טור בשם סה"ת (ורוב הפוסקים):
ו
בית יוסף בשם סה"ת:
ז
שם בשם שבולי הלקט בשם ה"ר ישעיה:
(°) פי' שחותכין אותו אחר שנתחמץ:
ח
שם בגמ' דף קי"ב והגרידה פחות' מהקליפ' שהקליפה צריכה שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולה כאחת משא"כ בגרידה:
ט
שם בגמרא:
י
טור וכ"כ הרשב"א:
יא
שם בגמרא:
יב
טור וכן כתב הרשב"א:
יג
טור בשם סה"ת:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
או סילקא. שם קי"ב א':
ב
בן יומו או כו'. והוא כשני הטעמים של רש"י שם ד"ה קישות. ואע"ג דנתבשלו מותר לדעת הש"ע ר"ס צ"ה וא"א לומר כטעם השני שברש"י כמ"ש תוס' ד"ה הלכתא ס"ל דחורפיה פלט גוף הטעם. עש"ך:
(ליקוט) בן יומו או כו'. מהאי הימלתא כנ"ל (בסי' צ"ה ס"ק י"ד) דמותר אלא דלא אמרינן כי אם בחלתית וסתם סכיניהם מקונחים כמ"ש הרשב"א דלכן הוצרך לומר בחלתית ואע"ג דאמר מר כו' דאומן מקנה כליו וכמ"ש בסי' קכ"ב (ס"ק ז') ע"ש (ע"כ):
ג
כדי כו'. דא"א לומר כדי קליפה ממ"ש אבל קישות גריר לבי פסקיה וכאן אמר סתם אסור ובין גרירה לקליפה הפרש כ"ש וער"ן ות"ה:
ד
או שיטעמנו כו'. גמ' שם האי אפשר כו':
ה
וי"א כו'. כמו קורט של חלתית בע"ז ל"ט א' וע"כ בסכין מקונה מיירי מדאמר ואע"ג דאמר מר כו'. וסברא ראשונה ס"ל דל"ד לקורט ש"ח דחריף מאד דלהכי לא תני במתני' שם אלא קורט ש"ח ובפ"נ דחולין (נ"ח ב') הלעיטה חלתית כו' דמנקבה למעיינה משא"כ בצנון ושאר דברים החריפים. הר"מ ורא"ש בפ"ב דע"ז שם. ובהג"ה סי' צ"ח ס"ב סתם כסברא האחרונה:
(ליקוט) וי"א כו'. דס"ל כתי' המרדכי כמ"ש בס"ב בהג"ה (ע"כ):
ו
ואם חתכן כו'. תוס' ד"ה אגב כו'. ועבה"ג וכמש"ל סי' צ"ד ס"ו:
ז
וי"א כו'. דאסור משמע כולו אסור וכמ"ש בקורט ש"ח. ת"ה. ועתוס' שם ד"ה אגב כו' והרא"ש בחולין כתב שאני חלתית שהן קטנים וא"י לידע באיזה מקום חתכם אבל אין לאסור יותר מרותח דצלי או מבושל בלא רוטב:
ח
אבל אם כו'. דאינו חריף:
ט
ואם יש ספק כו'. עש"ך ס"ק י"ב י"ג דדוקא בתמכא מפני שי"א דוקא צנון וי"א דוקא ב"י וסתם כליהם אינם ב"י לכך מקילין בספקו:
י
אם חתך כו'. תוס' שם ד"ה אגב כו':
(ליקוט) אם חתך כו'. אבל סמ"ק כתב בשם ר"י דאין לך אלא מ"ש חכמים וכ"כ כמה פוסקים (ע"כ):
יא
ומ"מ כו'. ממ"ש בפ"ו דברכות האי הימלתא כו':
(ליקוט) ומ"מ כו'. מהאי הימלתא כנ"ל וע' מרדכי שם (ע"כ):
יב
בן יומו. דמדוכה מסתמא מקונחת:
יג
וי"א. כסברא האחרונה שבס"א:
(ליקוט) תבלין כו'. כתי' הסמ"ג דבדבר יבש דוקא בן יומו: וי"א כו' כשיטתו דסתר דברי הסמ"ג מחלתית וז"ש בס"ב בהג"ה דברי המרדכי שני התי' שלו (ע"כ):
יד
מי לימוני"ש. עש"ך ופר"ח אוסר:
טו
הדחה. כמ"ש ח' ב' לימא בהא קמיפלגי כו':
(ליקוט) אלא הדחה. פי' ראשון שברש"י משום דסתם סכין שמנוניתו כו' ועבת"ה צ"ד א' שהקשה מזה על סי' ראשון שברש"י ותי' דה"נ דבעי הדחה כו' ע"ש והסכים לפי' ראשון דלפי' השני קשה אמאי קישות גריר הא אינו חריף כלל אבל לפי' ראשון ניחא משום דקישות רך הוא וא"א בהדחה דכ"ש שמבליע בהדחה לכך צריך גרירה (ע"כ):
(ליקוט) הדחה. היינו בשאין מקונח וז"ל ת"ה פירש"י משום שמנונית שקרוש כו' וק' דליפתא אמאי שרי ופי' אחר פירש"י משום חורפיה ואינו מחוור דמ"מ נ"ט בר נ"ט הוא ופי' ראשון עיקר והא דקאמר דליפתא שרי הדחה מיהא בעי כו' ע"ש (ע"כ):
טז
ודוקא כו'. וכפי' הת"ה וטוש"ע לפי כו' ולהכי נקט ליפתא:
יז
ואפילו כו' אם כו'. רש"י שם ד"ה ואי ערבן כו' אחת וז"ש בגמ' ואי פתך בהו כו' ר"ל ערבן:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו:א׳
א
א) [סעיף א'] צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו. אעפ"י שהוא מקונח ונקי בודאי דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין הלכך לא דמי לשאר נ"ט בר נ"ט דלעיל סי' צ"ה דמותר. ש"ך סק"ב. כריתי או' א' וכתב וכן עיקר כדברי הש"ע ודלא כפר"ח שחולק. וכ"כ הפר"ת או' א' דכן עיקר ודלא כפר"ח. וכ"כ השפ"ד או' ב' דחלילה לזוז מדברי הש"ע והרב. וכ"פ החו"ד או' א' חכ"א כלל מ"ט או' א' בי"צ או' ב' ערוך השלחן או' ה' זב"צ או' א' וכתב וכן הסכימו רוב האחרונים ודלא כפר"ח או' ב'.
צ״ו:ב׳
א
ב) שם. שחתכם בסכין של בשר ב"י או שאינו מקונח וכו' זהו כסברת מהר"ם שהביא הטור דלא מקרי דבר חריף אלא קורט של חלתית דמנקב בני מעיה של בהמה כשאוכל אותה (כמ"ש לעיל ססי' נ"א) וע"כ נותן טעם לשבח אפי' אינו ב"י אבל שאר דברים חריפים אין דינם כן וע"כ כתב כאן שאינו אוסר אלא ב"י או שהוא אינו מקונח ואז אוסר מפני שמנונית שעליו וע"כ צריך נטילת מקום. ט"ז סק"א. ור"ל זו סברת מהר"ם אבל יש חולקים בזה כמבואר בטור וב"י וע"כ כתב אח"כ בש"ע וי"א דה"ה לאינו ב"י והוא מקונח. ועיין לקמן או' ט'.
צ״ו:ג׳
א
ג) שם. או שאינו מקונח. פי' שאינו ב"י ואינו מקונח. דסתמא השמנונית קרוש על פניו. ש"ך סק"ג. מנ"י על התו"ח כלל נ"ח או' י"ז וכלל ס"א או' י"ג. פר"ת או' ג' חו"ד או' א' שפ"ד או' ג' זב"צ או' ג' דלא כפר"ח או' ג' שכתב דבסתם סכין סגי בקליפה.
צ״ו:ד׳
א
ד) שם. עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום וכו' דדבר האוסר מחמת חריפות אינו אוסר יותר מכדי נטילה. ש"ך סק"ד. וכ"כ הער"ה או' ב' דרוב הפו' ס"ל דאין לאסור כולו ולכן אין להחמיר אלא בנטילת מקום כפסק מרן בש"ע ודלא כהפר"ת עכ"ל. זב"צ או' ד'.
צ״ו:ה׳
א
ה) שם. שהוא כעובי אצבע. והיינו כעובי רוחב אצבע כמ"ש לקמן סי' ק"ה סעי' ד' ואצבע והיינו אצבע אגודל כמ"ש לעיל סי' מ"ו או' נ"ד וסי' נ"ג או' י"ט יעו"ש.
צ״ו:ו׳
א
ו) שם. או שיטעמנו וכו' ולא ראיתי נוהגין להתיר ע"י טעימה בזה"ז דאין אנו בקיאין. תו"ח כלל ס"א סוף דין א' ט"ז סק"ב. מיהו ודאי אי טעמו דלית ביה טעם ובישלו בדיעבד בחלב מותר כיון דבודאי אין טעם בקדרה זו. ש"ך סק"ה. ל"ח פכ"ה או' קס"א. כנה"ג בהגב"י או' י"ג. מנ"י על התו"ח שם או' ג' הל"פ בביאו' או' ג' חו"ד או' ב' מש"ז או' ב' ובשפ"ד או' ה' ער"ה או' ג' וכתב דלא כפר"ח דמכשיר לכתחלה. חכ"א כלל מ"ט או' א' ערוך השלחן או' ו' זב"צ או' ה'.
צ״ו:ז׳
א
ז) וה"ה אם בישל בלא טעימה ונשאר מאותם בצלים שלא נתנן לחלב דמותר לסמוך אטעימת ישראל שאם לא יהא בו טעם בשר התבשיל של חלב מותר. הל"פ שם. מיהו הרב זב"צ או' ו' הניח דבריו בצ"ע דשמא אותם בצלים שבישל הם ראשונים ויש בהם טעם בשר יותר מאלו הנשארים דכבר נתקנח הסכין יעו"ש ואפשר לומר דמיירי כגון שנתערבו יחד ואין הפרש בין מה שבישל לנשאר או דמיירי כגון שבישל האחרונים ונשארו הראשונים.
צ״ו:ח׳
א
ח) והא דשרינן בנטילת מקום ה"ד היכא דניכר מקום החתך אבל אם אין ניכר הכל אסור וזה פשוט ומבורר. בית דוד חי"ד סי' ל"ח דף ט"ו ע"ד ד"ה והנה. זב"צ או' ז'.
צ״ו:ט׳
א
ט) שם. וי"א דה"ה לאינו ב"י והוא מקונח. זהו דעת סה"ת שהביא הטור דצנון וכל דבר חריף דמי לקורט של חלתית ואוסר אפי' אינו ב"י. ואינו דומה לדגים שעלו בקערה דמותר מכח נ"ט בר נ"ט דשאני הכא בסכין שפעמים שהשמנונית נקרש עליו ואינו ניכר והוי נ"ט בר נ"ט מן הממש ועוד משום חורפיה דצנון ואגב דוחקיה דסכינא פלט טפי מדגים הרותחים. ט"ז סק"ג. ועיין לעיל או' ב'.
צ״ו:י׳
א
י) שם. וי"א דה"ה לאינו ב"י והוא מקונח. כבר כתבנו כמה פעמים וגם בסי' צ"ד או' ט"ז דכל היכא שסותם בש"ע לקולא ואח"כ מביא י"א לחומרא שחושש להם לכתחלה ואין להקל כסתם אלא דוקא בהפ"מ ושעת הדחק יעו"ש. וא"כ ה"ה לכאן דאין להקל באינו ב"י אלא דוקא בהפ"מ ושעת הדחק.
צ״ו:י״א
א
יא) שם. וי"א דה"ה לאינו ב"י והוא מקונח. והגם דלקמן סעי' ג' סתם כסברא ראשונה ולא זכר דברי הי"א שבכאן וכן לקמן סי' ק"ג סעי' ו' הביא סברת י"א ולא הביא סברא ראשונה שבכאן וכן לקמן סי' קי"ד סעי' ח' גבי זיתים שכתב ובלבד שלא יהיו חתוכות וכו' שחשש לסברת סה"ת ולא הזכיר סברא ראשונה שבכאן י"ל שסמך על מה שכתב כאן שחושש לב' הסברות ולא הוצרך לכפול הדברים וזהו נ"ל פשט הדברים וא"צ לדחוק במ"ש האחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה וית' עוד לקמן בסי' קי"ד סעי' ח' בס"ד.
צ״ו:י״ב
א
יב) דבר חריף שנתבשל בטל חורפיה ואם נתנוהו אח"כ לתוך מאכל לא יהיב טעמא. נחלת שבעה סי' ס"ח. פנים מאירות ח"א סי' ס"ד. מנ"י על התו"ח כלל ל"ו או' ח' לה"פ או' ז' בל"י או' ה' הל"פ בסעי' א' מקום שמואל בתשו' סי' ץ' אגורה באהלך חי"ד סי' כ"ט. שפ"ד לקמן סי' ק"ח או' ט' יא"פ על סעי' ב' אבל הער"ה או' ו' כתב דגם במבושל דבר חריף אסור כמבואר בתשו' הרשב"א סי' תצ"ז יעו"ש. וע"כ נראה דיש לילך בזה אחר הראות כי יש דברים חריפים דאפי' אחר בשולם עדיין בחריפותן כמו פלפלין וכדומה ויש שע"י בישול הולך חריפותן כמו בצל וסילקא וכדומא וגם בזה ה"ד לאחר שנתבשלו היטב אבל אם עדיין לא נתבשלו היטב עדיין הם בחריפותן וע"כ הכל לפי הראות.
צ״ו:י״ג
א
יג) תמכא שקורין קריי"ן שנמלל תוך קערה חולבת נקייה מותר לאכול אותו הקריי"ן עם בשר כי אין כאן דוחקא דסכינא ולא שמנונית. ט"ז סק"ג. כנה"ג בהגב"י או' ד' לה"פ או' ו' בל"י או' ד' הל"פ סוף סעי' א' חו"ד או' ג' והמש"ז או' ג' כתב דלכתחלה אפשר דאסור מדינא ליתנו בחלב רק בדיעבד מותר.
צ״ו:י״ד
א
יד) והרי"ב אייז"ן של בשר לא מיבעיא אם גררו בשר בעין דא"א לנקות היטב הכלי אלא אפילו בלע טעם מ"מ חורפא ודוחקא הוי. מש"ז שם. ור"ל דאם גירר בו דבר אסור לאכלו בחלב.
צ״ו:ט״ו
א
טו) וה"ה כשחתך דגים רותחים בסכין של בשר אסור לאכלן בכותח דכך לי רותחין כמו חריפותיה דצנון ועוד דוחקא דסכינא ועוד דהשמנונית קרוש ע"ג סכין. דמש"א דף שע"ב. כנה"ג שם או' ה' ובדיעבד אם חתכו בסכין נקי של בשר דגים רותחים ונתנום בחלב צ"ע. מש"ז שם. ואם היה הסכין נקי וגם אינו ב"י אפשר דיש להכשיר בדיעבד.
צ״ו:ט״ז
א
טז) שם. ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וכו' ובשלם בחלב צריך ס' כנגד מה שנגע מהסכין בהם. והא דלא סגי בס' כנגד הנטילה משום דאינו יודע כמה היה לו ליטול א"נ מיירי כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה. ש"ך סק"ז.
צ״ו:י״ז
א
טוב) שם. צריך ס' כנגד מה שנגע מהסכין בהם. היינו כשידוע בבירור עד כמה נגע אבל מן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין. ש"ך סק"ח. כנה"ג בהגב"י או' ל"ג. מנ"י על התו"ח כלל ס"א או' ז' לה"פ או' ז' חכ"א כלל מ"ט או' ב' ולפי שאינו יודע בבירור באיזה מקום נגע דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לא מידכר ע"כ צריך ס' נגד כל הלהב דסכין חוץ מהקתא. רש"ל פג"ה סי' מ"ב ופכ"ה סי' ס"ב. ט"ז סק"ד. מנ"י שם. לה"פ שם. בל"י או' ה' חו"ד או' ד'.
צ״ו:י״ח
א
חי) והא דאמרינן דצריך לשער נגד כל הסכין היינו נגד קליפת כל הסכין משום דאין הברזל בולע ע"י רותח יותר מכד"ק. פר"ח לעיל סי' צ"ד או' כ"ג ולקמן סי' קכ"א או' י"ט. וכ"כ הבל"י בסי' זה או' ו' בשם פנ"י. אמנם השפ"ד או' ח' כתב על דברי הפר"ח והבל"י הנז' דחלילה לומר כן ובטור ובכל הפו' מבואר כדי כל הסכין ממש ולא די בקליפת הסכין והכי נוהגין כל מורי הוראות יעו"ש ועיין לעיל סי' צ"ג או' ג' ואו' ד'.
צ״ו:י״ט
א
יט) ואם יש ס' אף מקום הנטילה מהצנון עצמו מותר כיון דלא נבלע בצנון רק היתר ולא איסור. מנ"י על הקו"ח שם או' ו' ער"ה או' ה' וכן בצלים שנחתכו בסכין של בשר ובשלום בחלב בלי נטילת מקום אם יש ס' בתבשיל גם הבצלים מותרים וא"צ לזורקם משום שבלעו היתר קודם הבישול אבל בצלים שחתכם בסכין של איסור הגם דיש ס' בתבשיל צריך להסיר מבצלים ואסור לאכלם משום דק"ל (וכ"ה לקמן בש"ע סי' ק"ו סעי' א' דהחתיכה עצמה אסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה יעו"ש) אפשר לסוחטו אסור. מוהר"ם מלובלין סי' כ"ח. ט"ז סק"ה. ש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ג. פר"ח שם או' כ"א. כנה"ג בהגה"ט סי' זה או' ב' לה"פ או' ז' בל"י או' ה' חו"ד או' ה' מ"א באו"ח סי' תמ"ז ס"ק ל"ח. בית דוד חי"ד דף ט"ז ע"ד. ומ"ש הפליתי סי' צ"ד או' ח' לאסור הצנון והבצלים שבלעו בשר ונתנם בחלב אף דאיכא ס' וצריך לזורקם ודלא כתשו' מהר"מ מלובלין יעו"ש כבר כתב עליו הער"ה שם דאין דבריו מוכרחים. וכן החו"ד בביאור או' א' כתב לדחות דברי הפליתי הנז' יעו"ש.
צ״ו:כ׳
א
ך) ומיהו הא דאמרינן דאם חתך בסכין של איסור נאסרו הבצלים ואסור לאכלם אף דאיכא ס' משום דאפשר לסחטו אסור היינו כדי נטילה מבצלים ויסיר כדי נטילה והשאר מותר. מנ"י שם או' ח'.
צ״ו:כ״א
א
כא) שם. וה"ה לחתכם בסכין של עכו"ם. פי' דמשערינן בס' נגד מה שנגע בסכין דהש"ע אזיל לטעמיה בסי' צ"ב דפסיק דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב אבל לדידן (ההולכים על פסק רמ"א) דק"ל בכל האיסורים חנ"נ בעינן כאן ס' נגד כל מקום הנטילה בצנון. והיינו אם חתך הצנון במקום א' לחוד אבל אם חתכו דק דק נאסר כל הצנון וצריך ס' נגד כולו ובזה אין חילוק בין בב"ח ובין בסכין של איסור דבשניהם אם חתך במקום א' די בכדי נטילה ואם חתכו דק דק נאסר כולו אלא לענין בישול שמבשלין אח"כ יש חילוק דבשל חלב לבשר צריך ס' נגד הנגיעה בסכין דהיינו הלהב בין שחתכו במקום א' בין שחתכו דק דק אבל בסכין של איסור וחתך דק דק צריך ס' נגד כל הצנון ובחתך במקום א' צריך ס' נגד מקום הנטילה (ולפסק הש"ע נגד מה שנגע בסכין כנז') לפי שכל מה שנאסר חשיב כנבילה והשאר היתר גמור הוא. ט"ז סק"ו. לה"פ או' ט' בל"י או' ז' חו"ד או' ה' מש"ז או' ו'.
צ״ו:כ״ב
א
כב) שם הגה. ואם חתכן דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון. פי' דקאי גם לחתך צנון בסכין של בשר כמ"ש באו' הקודם דכיון דחתך דק דק ולא יש בכל חתיכה כדי נטילה נאסר הכל וצריך ס' כנגד כל הצנון. מיהו ה"ד כשהצנון קטן מהסכין או שאין הסכין לפנינו שנוכל לשער בו אבל כשהסכין קטן מהצנון והוא לפנינו פשיטא דא"צ ס' אלא כנגד הסכין. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגב"י או' ל"ד. פר"ח או' ח' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ח' כריתי או' ו' חכ"א כלל מ"ט או' ג'.
צ״ו:כ״ג
א
כג) מיהו בסכין של עכו"ם או של איסור לדידן (ההולכים על פסק רמ"א) דק"ל חנ"נ בכל האיסורין א"כ כל חתיכה וחתיכה נ"נ כדי נטילה א"כ כשחתכו דק דק צריך לשער נגד כל הצנון אף שהוא יותר מהסכין. ש"ך שם. ולפ"ז לפי פסק הש"ע דלא אמרינן בשאר איסורין חנ"נ אף בסכין של עכו"ם או של איסור אם הצנון הוא יותר מהסכין משערינן בסכין. וכ"כ הכנה"ג שם. מיהו הפר"ח שם כתב דלפי מ"ש בשם הר"ן דלא אמרינן חנ"נ אלא בדברים המתבשלים דומיא דבב"ח הכא לכ"ע א"צ ס' אלא כנגד הסכין. והב"ד הלה"פ והבל"י והחכ"א שם. אבל הכריתי שם כתב כדברי הש"ך וכ"כ השפ"ד סוף או' ט' על דברי הפר"ח הנז' שאין להקל כלל אף ביהפ"מ יעו"ש וכבר כתבנו דזהו דוקא לפי פסק מור"ם ז"ל.
צ״ו:כ״ד
א
כד) ואם היתה הסכין חדשה שחתך בה כזית בשר א"צ ס' אלא כנגד הכזית. ב"ח זב"צ או' י"ט.
צ״ו:כ״ה
א
כה) שם בהגה. וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור כולו אסור. פי' אפי' לא חתך דק דק והוא דעת הרשב"א בטור דבכל גוונא מתפשט טעם הסכין בכל הצנון כמו בקורט של חלתית. ט"ז סק"ז. לה"פ או' י"א. בל"י או' ט' והיינו שחושש לסברא זו לכתחלה כדמסיק.
צ״ו:כ״ו
א
כו) שם בהגה. וכן נוהגין לכתחלה וכו'. פי' בין בסכין של בשר בין בסכין של עכו"ם נוהגין לכתחלה לאסור כולו אבל בדיעבד שנתבשל בין בסכין של בשר בין בסכין של עכו"ם א"צ לשער רק כדי נטילה. ש"ך סק"י. כנה"ג בהגב"י או' ל"ד. לה"פ או' י"ג. בל"י או' יו"ד. חו"ד או' ו' שפ"ד או' יו"ד.
צ״ו:כ״ז
א
כז) שם בהגה. וכן נוהגין לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה. וזהו לפי החומרא שכתב בהגה אבל לפי פסק הש"ע אפי' לכתחלה סגי כדי נטילה וכ"ה דעת כמה פו' כמ"ש לעיל או' ד' וכ"ה מנהג הספרדים כמ"ש זב"צ או' כ"א.
צ״ו:כ״ח
א
כח) שם בהגה. אבל אם חתך הירק שעל הצנון אין לחוש. משמע דאפי' קליפה לא בעי אבל בתו"ח כלל ס"א דין ו' משמע דבעי קליפה. פר"ח או' ט' לה"פ או' ט"ו. הל"פ בסעי' א' כריתי או' ז'.
צ״ו:כ״ט
א
כט) שם בהגה. אבל אם חתך הירק שעל הצנון אין לחוש. וכן זנבותיהם של שומים ובצלים נמי לא חריפים ולא בלעי אלא כדי קליפה. או"ה כלל ל"ח דין יו"ד. תו"ח שם. ד"מ או' ד' ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י או' י"א. הל"פ שם. כריתי שם. חו"ד או' ז' שפ"ד או' י"א. וזנבות השומים והבצלים היינו השרשים שלהם. חכ"א כלל מ"ט או' ה'.
צ״ו:ל׳
א
ל) וצנון שנחתך בסכין של עכו"ם רק למעלה בירק שלו שהוא רק קצת חריף אם נשאר בירק על הצנון רק עובי אצבע או אפי' ברוחב קש חיטין זורק הירק (ר"ל אותו שנשאר על הצנון) והצנון עצמו מותר. או"ה שם דין י"א. תו"ח שם. ד"מ שם. כנה"ג שם.
צ״ו:ל״א
א
לא) שם בהגה. ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא לכן קונים הצנונות וכו'. והגם שידוע שהסכין היה ב"י אלא שמסופק אם חתך בו הצנון אם לאו אפ"ה הצנון מותר ודלא כהש"ך ס"ק י"ב שאסר. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו. בל"י או' י"ב וכתב ודלא כהש"ך ופר"ח. כריתי או' ח' מקום שמואל בסופו בחי' דינים לסי' זה. תולדות יצחק סי' י"ז. פ"ת או' ב' זב"צ או' כ"ג.
צ״ו:ל״ב
א
לב) שם בהגה. לכן קונים הצנונות שיש בהם חתוכים לצד זנבותיהם כי תלינן שנעשה במרא וחצינא. דאף אם נחתכו בסכין מ"מ סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י ויש פו' מכשירין באינו ב"י. ש"ך ס"ק י"ג. לה"פ או' י"ז. בי"צ בעמ"ז או כ"ט.
צ״ו:ל״ג
א
לג) שם בהגה. כי תלינן שנעשה במרא וחצינא. וכל החתיכות שהם לצד הזנב עד חצי צנון תולין בברזל שדרכן לחתכן בכך אבל למעלה מזה לא תלינן בברזל. תו"ח כלל ס"א דין ו' ד"מ או' ד' ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ב. הל"פ בסעי' א' מקום שמואל שם. חו"ד או' ח' שפ"ד או' י"ד. בי"צ שם. זב"צ או' כ"ד.
צ״ו:ל״ד
א
לד) וזה דוקא בצנון משא"כ בקריי"ן שכולו טמון בקרקע אף למעלה מחצי תולין במרא וחצינא. שפ"ד שם. בי"צ בעמ"ז שם. זב"צ או' כ"ה.
צ״ו:ל״ה
א
לה) שם בהגה. ובמקום שאין נמצא לקנות וכו' אבל במקום שנמצא לקנות אחרים הוי כלכתחלה דאסור כולו. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' י"ט. בל"י או' י"ג.
צ״ו:ל״ו
א
לו) והערינ"ג אסור לקנות מהעכו"ם בחתוכים בסכין שלהם דהוי לכתחלה ומיהו אם קנה בשוגג יש להתיר בכדי נטילה דהערינ"ג הוי דבר חריף דמלוח הרבה. שפ"ד או' ט"ו.
צ״ו:ל״ז
א
לז) שם בהגה. ובמקום שאין נמצא לקנות וכו' נוהגין לקנותו ולהתיר ע"י נטילת מקום. דכיון דאין נמצא אחר הוי לכתחלה כדיעבד להתיר בנטילת מקום. ט"ז סק"ח. פר"ח שם. לה"פ או' ך'.
צ״ו:ל״ח
א
לח) וצנון אם יש שלם אין לקנות הספק וכן ספק עם ודאי יש לקנות הספק ולא הודאי וקרי"ן דכולן הם חתוכין הוי כדיעבד כיון שאין בנמצא אחר ודי בנטילה. מש"ז או' ח' וכ"ז לשיטת מור"ם ז"ל ודעת הש"ע כבר כתבנו לעיל או' כ"ז יעו"ש.
צ״ו:ל״ט
א
טל) [סעיף ב'] אם חתך בו שומים ובצלים וכו' והנה בצלים כשהם קטנים אינה חריפים כ"כ ואם חתכם בסכין שאינו ב"י יש להקל במקום הפסד. פ"ת או' ג' בשם כתבי מהר"ר דניאל זצ"ל. והיינו אפי' לסברת הי"א שכתב הש"ע בסעי' הקודם דדבר חריף משוי לאינו ב"י כאלו הוא ב"י. והיינו בצלים שעדיין לא נגמר בשולם אבל יש מין בצלים שהם קטנים בברייתן ואלו הם חריפים אחר גמר בשולם. זב"צ או' כ"ו.
צ״ו:מ׳
א
מ) שם. ופירות חמוצים. היינו תפוחים חמוצים כמ"ש בב"י בשם או"ח דפירות חמוצים כגון תפוחים הוי דבר חריף כמו שומים ובצלים עכ"ל מיהו בתו"ח כלל ס"א סוף דין ה' כתב דבאו"ה משמע דתפוחים חמוצים לא מקרי דבר חריף. והב"ד הט"ז סק"ט וכתב דבמקום הפסד יש לסמוך ע"ז. והב"ד קצת מאחרונים אבל התו"ח שם כתב דהכי נהוג כדברי ב"י בשם או"ח וכ"כ המנ"י שם או' י"ז דדעת מור"ם ז"ל להחמיר וא"כ כיון שכן דעת מרן ומור"ם ז"ל יש להחמיר אף במקום הפסד ובעו נטילת מקום. וכן הסכים זב"צ או' כ"ז.
צ״ו:מ״א
א
מא) יש להסתפק אם הבוסר הוי דבר חריף. בית דוד חי"ד סי' ל"ח דף י"ז ע"ג. וכן נראה מהער"ה או' ט"ו שהוא ג"כ מסתפק בדבר יעו"ש. זב"צ או' כ"ח. ונראה דבמקומם אין הבוסר חמוץ כ"כ ולכן נכנסו לבית הספק אבל יש מקומות שהבוסר יותר חמוץ מתפוחים חמוצים הנז"ל וע"כ הכל לפי המקום והראות דאין כל דבר נכתב בספר דיש דברים שהם לפי ראות עיני המורה אם הוא בקי בהוראה.
צ״ו:מ״ב
א
מב) שם. ודגים מלוחים דינם שוה לחתך בו צנון. ומיירי כשהם מלוחים ביותר דאז אגב חורפיה דמלח ודוחקא דסכינא בלעי טפי אבל משום מלח מעט לא חשיבי חריף. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' י"ג. מנ"י על התו"ח שם או' ל"ב. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ט"ו. חוד או' יו"ד. זב"צ או' כ"ט.
צ״ו:מ״ג
א
מג) ואם הם מלוחים מליחה מועטת או שאינם מלוחים כלל אפשר דלא מהני להו הדחה ובעי גרידה. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם.
צ״ו:מ״ד
א
מד) ואם הסכין אין נקי אף במליחה מועטת יש לאסור דלדידן אין אנו בקיאין בין הרבה למעט ומספק אף דסתם אין נקי אין להחמיר בנמלחו מעט. שפ"ד או' ט"ז. חו"ד שם. ור"ל באינו נקי אף במליחה מועטת יש לאסור לקנות מהם לכתחלה לפי שאין אנו בקיאין במליחה ובסתם אין להחמיר. ומ"מ בעי גרידה כמ"ש באו' הקודם.
צ״ו:מ״ה
א
מה) והא דאמרינן דדגים מלוחים הוי חריף ה"ד כשחותכין אותם לחתיכות לאחר מליחתן אבל הדגים המלוחים שמביאים העכו"ם לשוק ופתוחין הן א"צ קליפה במקום החתך כלל דבעידנא דחתכינהו עדיין לא נמלחו ולא היו חריפות. או"ה כלל ל"ח דין י"ג. תו"ח כלל ס"א סוף דין ט' כנה"ג בהגב"י או' כ"ג. בית דוד שם. ער"ה או' יו"ד ומיהו הדחה בעי. תו"ח שם. והיינו שפשוף גדול. ער"ה שם. זב"צ או' ל"א.
צ״ו:מ״ו
א
מו) ונראה דאם דגים עלו בקערה של בשר דהוי נ"ט בר נ"ט מותר אח"כ לבשלם אפי' בדבר חריף ולא אמרינן חורפא מחליא אלא בטעם ב' ולא בטעם ג' פליתי או' ד' זב"צ או' ל"ב.
צ״ו:מ״ז
א
מז) שם הגה. ומ"מ מותר לאכול מרקחת חריפים של עכו"ם כגון זנגביל וכו' דיש להם כלים מיוחדים וכו' ואם ידוע שנחתכו בסכין של עכו"ם אפי' אם הזנגביל יבישים אסור דדבר חריף אפי' ביבש אסור דבולע אגב דוחקא. תו"ח שם דין ז' מנ"י על התו"ח או' כ"ה וכתב ודלא כהש"ך ס"ק י"ז שמצדד להקל. והשפ"ד או' י"ז כתב להוכיח דגם הש"ך סובר כן וכתב וכן הלכה. וכן הסכים א"ר באו"ח סי' תנ"א או' ל"ג כדברי התו"ח דזנגביל הוי דבר חריף והב"ד הער"ה או' י"א. וכן הסכים החו"ד או' י"א. חכ"א כלל מ"ט או' יו"ד. זב"צ או' ל"ג. והיינו דאפי' הסכין אין ב"י יש לאסור כדי נטילה וכמבואר בתו"ח ובמנ"י שם.
צ״ו:מ״ח
א
מח) ודע הא דאמרינן בכל הסי' סכין של בשר היינו בסכין שחתך בה בשר רותח שכ"כ בב"י בשם הרמב"ם סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאוכלם בכותח וכו' וכתב עליו ב"י ומ"ש שחתך בשר צלי לא דוקא צלי דה"ה למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמעינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כ"כ שיאסור לחתוך צנון עכ"ד. ומוכח מזה דאפי' אין הסכין מקונח שרי. וכ"כ הב"ד חי"ד סי' ל"ח דף ט"ז ע"א וע"ב וכן בסי' ט"ל הביא תשו' מהר' שמואל גאון ז"ל דאם נשתמש בסכין בשר צונן אינו בולע הסכין כלל יעו"ש. וא"כ בסכינין שלנו שאין משתמשין בהם אלא בשר צונן אפי' אם חתך בהם צנון וכיוצא מותר לאכלם בחלב. זב"צ או' ל"ד. ומיהו ממ"ש ב"י דאין השומן נקרש על פניו כ"כ וכו' משמע אבל קצת שומן יש על פניו וע"כ יש להדיחו לכתחלה אם רוצה לאוכלו בחלב.
צ״ו:מ״ט
א
מט) [סעיף ג'] תבלין שנדוכו במדוכה של בשר וכו' וה"ה מלח שנדוך וכל שאר דברים חריפים ודוקא שנדוכו אבל לא כשהיו נתונים במדוכה של בשר. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' י"ז. שו"ג או' יו"ד. חו"ד או' י"ב. שפ"ד או' י"ח. ועיין לעיל ססי' צ"ה ולקמן סי' ק"ה סעי' י"ג ובאו"ח סי' תמ"ז סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד איזה דברים המסתעפים לזה.
צ״ו:נ׳
א
נ) שם הגה. וי"א אפי' אינו ב"י. וגם הש"ע חש להאי סברא וכתבה בשם י"א בסעי' א' והא דלא כתבה ג"כ כאן עיין הטעם לעיל או' י"א. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל או' יו"ד דאין להקל כסתם הש"ע אלא דוקא בהפ"מ ושעת הדחק יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן.
צ״ו:נ״א
א
נא) ונראה דבמדוכות שלנו אין דרך לכתוש בהן בשר אלא בצונן אפי' ב"י שרי דכיון דבצונן כותשין בהן אין המכתש בולע אע"ג דאיכא דוחקא טובא ובלבד שתהיה המדוכה מקונחת. אך צריך לידע שלפעמים כותשין בהן בשר עם מעט תבלין ושומין ואעפ"י שהרשב"א ז"ל כתב דבמעט תבלין שמשימין בביצים אין כ"כ חריפות להחזיר לשבח פליטת המכתש אפשר דלהבליע ולהפליט מיהא מהני. ב"ד שם דף י"ז ע"ד ודף י"ח ע"א יעו"ש וכ"כ הער"ה או' י"ד. ומיהו לפי מ"ש לעיל או' מ"ב דמשום מלח מעט לא חשיב חריף משמע דגם אינו מפליט ומבליט וכ"כ חכ"א בשער או"ה בבינת אדם סוף סי' מ"ח. וא"כ כיון דהב"ד והער"ה לא כתבו אלא בדרך אפשר ויש מתירין לכתחלה יש ליזהר דהיינו אם דכו מלח במדוכה ב"י שדכו בה בשר עם מעט מלח שאין ליתן מאותו מלח לחלב ובדיעבד יש להכשיר. וה"ד אם היתה מקונחת המדוכה אחר שדכו בה בשר עם מעט מלח כנז' אבל אם לא היתה מקונחת ודכו בה מלח ונתנו לתבשיל של חלב צריך ס' בתבשיל כנגד המלח ואע"ג דמלח לטעמא עביד ולא בטיל ה"ד במלח שאסור מחמת עצמו כגון של ע"ז או של עיר הנדחת אבל מלח בכגון זה בטיל בס' כמ"ש לקמן סי' צ"ח סעי' ח' בהגה ובסי' ק"ה סעי' י"ד ובדברינו לשם יעו"ש.
צ״ו:נ״ב
א
בנ) ודע דמלח מועט היינו כעין שמולחין לצלי ותבלין מעט היינו כעין שנותנין לקדרה למתק התבשיל אבל אם דכו במדוכה בשר עם מלח הרבה שאינו נאכל מחמת מלחו כעין שמולחין בשר לקדרה זה חשיב חריף ואם דכו אח"כ במדוכה זו אח"כ מלח אפי' היא מקונחת אסור ליתנו לתוך תבשיל של חלב ואם שגג או עבר ונתן לתוך תבשיל של חלב אם היא ב"י לכ"ע צריך ס' בתבשיל כנגד המלח ואם אינה ב"י בזה איכא פלוגתא ואין להכשיר אלא בהפ"מ ושעת הדחק כמ"ש לעיל או' ן' יעו"ש.
צ״ו:נ״ג
א
גנ) [סעיף ד'] מי לימוני"ש וכו' פי' שחותכין הלימוני"ש ומוציאין ממשו ממנו שקורין לימונ"י זאפ"ט. ט"ז ס"ק י"א. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' ך' ערוך השלחן או' י"ח.
צ״ו:נ״ד
א
דנ) שם. מי לימוני"ש שמביאים העכו"ם וכו' מותרים. הגה. מפני שמביאים הרבה ביחד וכו' מיהו דעת הב"ח להחמיר וכ"ה דעת הפר"ח או' י"ח והפר"ת או' ז' אבל הלבוש פסק כדברי הש"ע ומור"ם ז"ל. וכ"ה דעת הפליתי או' ו' וכ"כ הבל"י או' כ"א דכל האחרונים מקילין בזה וגם הב"ח באו"ח סי' תמ"ז כתב דהעולם נוהגים היתר. וכ"כ החו"ד או' י"ד דכן המנהג. וכ"פ ערוך השלחן שם ותירץ הקשיות שהקשו הב"ח והפר"ח על דברי מור"ם ז"ל יעו"ש וכ"כ זב"צ או' ל"ח הגם שהפר"ח והפר"ת החמירו אנו אין לנו אלא דברי מרן ומור"ם ז"ל שהתירו.
צ״ו:נ״ה
א
הנ) ומזה נתחדש לנו מקרוב שמביאים מערי ארופא חתיכות מי לימוני"ש יבישים וכל העולם קונים מהם ודאי שאין לערער עליהם כיון שעושין כס' מרן ומור"ם ז"ל וכמה האחרונים שס"ל הכי. גם נוהגים בעירנו מימי עולם שקונים הגרעינים היבשים של הרמונים החמוצים ונותנים אותם בתבשיל כדי להיות חמוץ וזהו ודאי שאין באלו הגרעינים חשש כלל שאינם חריפים כמו הלימוני"ש ועוד איכא טעמא אחרינא בהגרעינים הנז' שהחנוני אינו חותך בסכין אלא דוקא קליפת הרמון ואינה נוגעת בגרעינים שלפנים ואח"כ מביא עץ ומקיש על הרמון ועי"ז יתפרדו הגרעינים ונופלים בכלי וא"כ בודאי הגרעינים הנז' מותרים לכ"ע ולאו דוקא הגרעינים היבשים מותרים אלא גם הלחים מטעמים הנז' וכן נוהגין בעירנו לאכול השומים היבשים שמביאים מערי פרס והם חתוכים לחתיכות ובודאי שסמכו על מרן ומור"ם ז"ל שהתירו מטעם שמביאים ממנו הרבה ביחד. זב"צ או' ל"ח. ועוד י"ל העעם דכיון שעושים הרבה ודאי שיש להם סכינים מיוחדים לכך ואינם מביאים סכין הבית. מיהו בענין מי לימוני"ש היבשים שעושין אותו חתיכות והוא לבן כמו חתיכות מלח ספרו לי שעושין אותו מעכירות היין שבסוף החביות שמניחים אותו להתיבש ועי"ז נעשה חמוץ ומוציאין ממנו מי הלימוני"ש הנז' ולפ"ז יש לחוש שמא בא מעכירות יין נסך או מסתם יינם אבל לפי הראות שמביאים הרבה וכל העולם משתמשים בו לא די בזה שעושין מעכירות היין וצ"ל שעושין הרבה ממין אחר ג"כ וזה שעושין מעכירות היין הוא דבר מועט והולכין אחר הרוב וע"כ נוהגין העולם להשתמש בו. ועוד שמעתי אומרים כי זה ברייתו כך כמו המלח שיוצא מן הארץ או מן ההרים.
צ״ו:נ״ו
א
ונ) שם בהגה. ולכן אוכלין בקצת מקומות הכרוב וכו' אע"ג דפרוס וחתוך ויש מקומות שמחמירין בזה. פי' שחותכן העכו"ם אחר שנתחמץ דאלו מה שחותכין בו קודם חימוצו אין בו חשש כלל. ט"ז ס"ק י"ב. ומ"ש שם הט"ז שאותם המקומות שמחמירין בכרוב ה"ה במי לימוני"ש וזנגביל וכדומה מדברים החריפים אסור להם כבר כתב המש"ז או' י"ב לחלק בין כרוב למי לימוני"ש יעו"ש.
צ״ו:נ״ז
א
זנ) שם בהגה. כגון תפוחים או לפתות יבשים. ונראה להגיה כגון תפוחים או פירות יבשים וכו' חו"ד או' ט"ו. וכ"ה בהדיא בתו"ח כלל ס"א דין ח' פירות יבשים. וכ"כ הלה"פ או' ל' בל"י או' כ"ד.
צ״ו:נ״ח
א
חנ) [סעיף ה'] חתך קשואין בסכין של בשר מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד וכו' וה"ה אבטיחים. ב"י בשם הרמב"ם. לבוש. מנ"י על התו"ח שם או' ל' וכתב וכ"ה בהרי"ף ובמרדכי פכ"ה ובהגהת שע"ד. ב"ד חי"ד דף י"ח ע"ב. וכן בכל דבר שיש בו לחות. חכ"א כלל מ"ט או' ט' וכ"כ ערוך השלחן או' כ"א דבקשואין נכלל כל מיני ירקות שלנו כשאינם מחומצין.
צ״ו:נ״ט
א
טנ) שם. מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד וכו' והא דלא סגי להו בהדחה מפני שמתוך לחותן א"א להדיח אותם דאדרבא ע"י הדחה היה נסרך יותר ולפיכך גורר אותם ודיו. והגרידה פחותה מן הקליפה שהקליפה צריכה שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולה כאחד מה שאין צריך כן בגרידה. ב"י בשם הר"ן. ט"ז ס"ק י"ד. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' ל"א. בל"י או' כ"ה. חו"ד או' ט"ז. בי"צ בעמ"ז או' מ"ג. ערוך השלחן שם. וה"ד שחתך בסתם סכין שאינו מקונח אבל אם היה הסכין מקונח די בהדחה. ב"ד שם ע"ג. וכ"כ הר' יד יהודה בפי' הארוך או' ד' ול"ד ובקצר או' ל"ה יעו"ש. זב"צ או' מ' אמנם השפ"ד או' כ"א כתב דגם במקונח אסור ובעי גרידה אך באינו ב"י יש להקל יעו"ש ור"ל דבמקונח ואינו ב"י יש להקל ומשמע אפי' הדחה אין צריך.
צ״ו:ס׳
א
ס) ואם חתך פת בסכין של איסור ג"כ צריך גרירה שיגרור לבי פסקי ולא מהני הדחה. כלבו בשם הראב"ד. תו"ח שם דין י"א. מנ"י על התו"ח שם או' ל"ו וכתב ודלא כפרישה או' ח' דמשמע דפת סגי בהדחה. ב"ד שם. מש"ז או' י"ד. זב"צ או' מ"א.
צ״ו:ס״א
א
סא) שם. ואם חתך בו לפת אפי' גרידה א"צ וכו' לפת שקורין רובי"ן בל"א או יש שקורין מער"ק ועשב לבן כולם נקראים לפת כשהוא חי. לה"פ או' ל"ב. בל"י או' כ"ו. שפ"ד או' כ"ב. חכ"א כלל מ"ט או' ט' זב"צ או' מ"ב. וכן כל דבר מתוק דינו כלפת ישמח ישראל. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם.
צ״ו:ס״ב
א
סב) שם. ולא עוד אלא אפי' צנון שחתך אחר הלפת שרי בהדחה וכו' לכאורה משמע דלכתחלה אסור לחתוך בו צנון לאכלו עם בשר אעפ"י שכבר חתך בו לפת וכדכתב בתו"ח שם בשם או"ה אבל רש"ל חולק על האו"ה ומתיר אפי' לכתחלה. ש"ך ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגה"ט סוף או' ו' וכן הסכים הפר"ח או' ך' מנ"י על התו"ח שם או' ל"ג. לה"פ או' ל"ג. בל"י או' כ"ז. חו"ד או' י"ז. שפ"ד או' כ"ג. ב"ד שם. ער"ה או' י"ז. זב"צ או' מ"ג.
צ״ו:ס״ג
א
סג) מיהו ודאי לחתוך לכתחלה לפת כדי לחתוך אח"כ צנון משמע בש"ס ופו' דאסור. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. חו"ד שם. שפ"ד שם. ב"ד שם. ערוך השלחן או' כ"א. זב"צ או' מ"ד.
צ״ו:ס״ד
א
סד) וה"ד סכין של בשר אבל סכין של איסור לא מהני אם חתך לפת ואח"כ צנון. תו"ח שם סוף דין יו"ד בשם או"ה. בל"י שם. שפ"ד או' כ"ב. ב"ד שם. חכ"א שם. וה"ד אם לא נתערב עדיין תוך המאכל יש להחמיר בסכין של איסור אבל אם כבר נתערב בתוך המאכל בדיעבד אין להחמיר. רש"ל פכ"ה סי' ס"ח. מנ"י על התו"ח שם או' ל"ד. שפ"ד שם. חכ"א שם. זב"צ או' מ"ה.
צ״ו:ס״ה
א
סה) אם חתך פרי והיה בו תולע וחתך התולע עם הפרי לא נאסר הפרי מן הסכין דצונן הוא ולא נאסר הסכין ומ"מ יקלוף הפרי מעט במקום שחתך דילמא נשאר שם ממשות מן התולע עצמו והשאר הכל שרי ואפי' בצנון שהוא חריף. תו"ח סוף כלל נ"א. ט"ז או' י"ג. פר"ח או' ך' לה"פ או' ל"ג. בל"י או' כ"ד. מש"ז או' י"ג. ולא אמרינן בכה"ג דחורפיה משוי ליה לשבח אף דבר שהוא פגום דדוקא בכלי שאינו ב"י שהיה מתחלה לשבח ואח"כ נפגם אמרינן דע"י דבר חריף משוי ליה לשבח משא"כ במאכל שהוא בעצמו פגום מתחלת ברייתו אין חילוק בין דבר חריף או לא. מנ"י על התו"ח שם או' כ"ז. מש"ז שם. ועיין עוד לעיל סי' פ"ד או' ל'.
צ״ו:ס״ו
א
סו) שם הגה. ודוקא לפת שטעמו משונה אבל ירק או לחם ושאר דברים לא. ור"ל ודוקא לפת אבל אם חתך בו לחם או ירק או פרי אחר אסור לחתוך בו אח"כ צנון או פרי או ירק חריף שרוצה לאכול עם חלב. לבוש.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
צנון דעת המחבר הואיל והם חריף משוי' לי' לנ"ט בר נ"ט כחד נ"ט אף דבנתבשל לא אמרינן כן טעם חריף משוי לי' יותר פר"ח חולק ועיקר כמחבר:
ב
שאינו מקונח היינו בידעינן ודאי אבל סתם סכין סגי בקליפה
ג
יטעמנו ומותר לכתחילה על סמך טעימה זו פר"ח ודלא כהש"ך
ד
דה"ה לאינו ב"י דחורפא משוי לי' לשבח:
ה
כנגד מה שנגע להסכין היינו אם הוא פתוח מכדי נ"ט הא בלא"ה סגי בס' נגד נטילה
ו
כנגד כל צנון דכל חתיכה קטנה בלע ואם הסכין קטן ממנו א"צ רק נגד מקום סכין וזהו לר"א אבל לר"ת דחנ"נ בכל איסורים צרוך לשער נגד כל צנון אף דגדול מסכין דכל חתיכ' נ"נ וכתב הש"ך היכי דבעי נ"מ ונתבשל צריך ס' נגד נ"מ אבל לא נגד כל צנון דלא אמרי' בי' איסור דבוק ולא כמהר"מ לובלין:
ז
הירק וכו' מ"מ יש בהו חריפות קצת וכן זנבות וצריך קליפה ת"ח:
ח
ואם ספק וכו' הש"ך ופר"ח השיגו כיון דאם חתך ודאי אסור דהוא ודאי דבר חריף ה"ל ספק תורה להחמיר רק או"ה מיירי דלא ברירא לן דהוא דבר חריף וצריך ישוב לדבריהם דהא יש לירק ההוא חזקת היתר והעמד הדבר על חזקתו דלא נחתך בסכין של איסור ואף בשל תורה אזלינן להקל
ט
תבלין וכו' דס"ל חורפא דתבלין ודוחקא דסכינתא עדיף מנתבשלו ומשויא לי' לשבח
י
ויש אוסרין דחורפ' משויא לשבח ועיין מ"ש פלתי דלא אסרה תורה אלא בת יומא ולא חיישינן דישתמש בו דבר חריף:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
צנון וכו' הר"ב הפר"ח השיג דלא שמענו דמאן דסבר נצלו מותר דיהי' חורפא דצנון אלים מצלי כי הסה"ת דאוסר נצלו אבל מאן דמתיר לא שמענו ובאמת רש"י דס"ל נתבשלו מותר מותר משמע דנצלו אסור דרש"י פי' בזבחי' דלכך אסר רבה ב"א תנור משום דאין מוציא בלעו ואי ס"ל לרש"י נצלה מותר ובתנור אסור משום טיחה ע"גא"כ מי דחקו לרש"י לומר דרבה ב"א פליג וס"ל דנ"ט בר נ"ט אסור דלמא מותר ומשום טיפה א"ו דס"ל לרש"י בנצלו אסור וטיחה שע"ג לא ס"ל לרש"י ואם כי היא לדחות זה דס"ל לרש"י על הטיחה מהכ"ת לא יועיל היסק מ"מ נכרים הדברים דרש"י ס"ל לחלק ולכן דין זה צל"ע ובמקום צידד עוד דבר א' יש להקל:
ב
וי"א דה"ה לאין ב"י וכו' ואין להקשות לשיט' זו מאי קושי' מגעולי מדין דהוי נטל"פ דלמא אסרה תורה שלא יבא לשמש בו דבר חריף ומחליא לשבח אפי' אינו ב"י וכעין קושיא זו הקשה הרשב"א סי' תצ"ז בתשובה ע"ש. ולפי מ"ש הפוסקי' דלכך כלים של עכו"ם מחזקינן באינו ב"י משום דה"ל ס"ס ספק לא נשתמש היום ואת"ל נשתמש שמא נשתמש בדבר מותר לא קשה מידי דגם כאן ס"ס שמא נשתמש דבר מותר ואם ת"ל אסור שמא לא ישתמש דבר חריף ודוחק ויותר י"ל כמ"ש רשב"א דאזלינן בתר רוב תשמיש וכיון דרובא לאו בדבר חריף א"צ הגעלה אך קשי' ר"מ דחייש למעוטא א"כ הקושי' במקומו ומנלן לר"מ נטל"פ אסור משום געולי עכו"ם הא חיישינן למעוטא דלמא יבשל בו דבר חריף ודאי לפי התוס' בריש חולין דף י"ב דר"מ מדרבנן חייש למיעוטא לק"מ אבל לפי מה דנראה מרשב"א שם ס"ל כן לדין תורה י"ל דכמו דקדרה בת יומא פגמה פורתא כמו כן דבר חריף פגום פורתא ולר"מ לא שאני בין פגמה פורתא לטובי כמבואר בגמ' וכמו דפוגמה פורתא אסורה אף פגמה טובי אסורה ורבנן באמת המ"ל כך רק היא היא דלא אסרה תורה קדרה בת יומא או דבר חריף ובזה אפשר ליישב קושי' התוספות שהקשו איך הגעילו כלים גדולים די"ל עיקר טעם הי' משום דבר חריף וזהו כוונת הגמ' בת יומה ל"ד ב"י אלא משום דבר דמשוי' לי' בת יומא א"כ לגבי מים לא שייך נ"נ דהא הוי נטל"פ ואינו דבר חריף ואפשר דלכך דייק התוספות בלשונם ואמרו לא אסרה התורה אלא בת יומא דכבר עמדנו בו פעמים ולפ"ז ניחא דלולי כן היינו אומרים משום דבר חריף ודייקי לי לתוספות הלשון בת יומא דווקא דסברי להו לדרבנן אזלינן בתר רובא ושפיר הקשו ודו"ק:
ג
צריך לשער ס' נגד כל צנון העלה הש"ך והט"ז דהיינו בחתכו לחתיכות דקות אבל בחתך צנון והניחו שלם א"צ ס' רק נגד הנטילה והשיגו על לבוש ומהר"ם לובלין דס"ל דהוי איסור דבוק והם אומרים הואיל והוא בלוע לא שייך איסור דבוק וגם בחצי חתיכה לא נ"נ ולא הבנתי מה ראו להקל נגדם דמ"ש דל"א חצי חתיכה נ"נ הלא היא בחתכו לחתיכות דקות דכל נטיל' ונטיל' נ"נ ש"מ דאמרינן נ"נ בחצי חתיכה ומ"ש דלא שייך דבוק גבי איסור בלוע גם זה לא הבנתי דהא עיקר טעמו של דבוק דלפעמים יהי' אותו חתיכה לבד חוץ או תוך ויתן בו טעם וא"כ מ"ש בלוע או זולת הלא בזה יש לדחות כמו בזה ואולי כוונו תרתי חומרת ל"א ודוחה לחלוק בזה אלבוש ומהר"ם לובלין ויש להחמיר:
ד
ודגים מלוחים וכו' נראה דאם דגים עלו בקערה של בשר דהוי נותן טעם בר נותן טעם מותר אח"כ לבשלן אפי' בדבר חריף לא אמרינן חורפא מחלי' אלא בטעם שני ולא בטעם ג' דהא כותח הוא מלוח גמור כדאמרינן אם בעיני בטלה דעתו נגד כל אדם עיין ברשב"א דאיכא למ"ד דאינו נאכל מחמת מלחו איך קאמר מותר לאכלו בכותח וכי יהי' זה עדיף משאר דברים המלוחים ואין לומר דכאן הוי דוחקא דסכינא דהא קאמר אפילו לבשלו בכותח וזהו ודאי דבישול מוציא יותר מדוחקא דסכינא וע"כ צריך דכיון דהוי כבר טעם ג' תו ל"א משוי' לי' לשבח ודו"ק:
ה
תבלין וכו' בן יומו וכו' תמה הש"ך אפי' אינו בן יומו נמי חורפא משו' לי' לשבח כדלקמן סי' ק"ג ונראה דקשה לי' למחבר בגמ' דקא' דגים שעלה בקערה מותר לאכלן בכותח ע"כ בקדרה ב"י דבאינו ב"י לכ"ע מותר וצנון שחתך בסכין דמשמע ג"כ ב"י דומיא דקערה ואולו כוונת הגמ' אפילו באינו ב"י ה"ל לגמרא להודיענו דלא נימא דוקא דומיא דקערה ולכך ס"ל תרתי פעולת לא אמרי' בחורפא לשוי' שבח וגם לנ"ט בר נ"ט לא אמרינן דכ"כ אין לו כח וא"ש ולק"מ מלקמן סי' ק"ג דשם אין צריך לנותן טעם בר נ"ט דהוי איסורא:
ו
הרבה וכו' פי' דרך משל הסכין הוא זית ונטילת מקום מן ק' לימונ"ש הוא ס' זתי' א"כ לא נאסרו ע"כ רק ק' דאלו נתן ביותר היה נתבטל בהם וא"כ דלא נאסור ע"כ רק ק' וכאן יש ר"א לימנו"ש א"כ נתבטל יבש ביבש חד בתרי וא"ש וא"צ לדוחק הש"ך ולכך בזיתי' דאינו כ"כ הרבה באמת אסור ולק"מ ועי' מ"ש בא"ח סי' תמ"ט ומה שהקשה בשל"ה דלמא פלט וחזר ובלע ונ"נ דהא יש לסמוך אדעת האומרי' בלוע לא נ"נ וגם חורפ' אינו יותר מקדם וסילקו דיורה דמבלע ולא פלט והיינו כמ"ש התוס' דאינו עושה ב' פעולות אף בזה כן העיקר דסמכינן דבאיסור בלוע לא אמרי' נ"נ כדעת הת"ה לחלק בין אוכל לכלי ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
וי"א דה"ה לאב"י. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל' שמוכיח מגמרא ראיה לדעת המקילין דלא מיקרי ד"ח רק חלתית ע"ש]:
ב
ואם יש ספק אם נחתך. עיין ש"ך שהשיג על הרמ"א ז"ל דמדבריו משמע דאף שידוע שהסכין ב"י אלא ספק אם נחתך בו או במרא וחצינא שרי והא ליתא דדוקא בקרי"ן הוא דיש להתיר כה"ג ולא בצנון ע"ש ועיין בכו"פ שהקשה עליו דהא יש לירק ההוא חזקת היתר והעמד דבר על חזקתו דלא נחתך בסכין של איסור ואף בשל תורה אזלינן לקולא ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן י"ז שהשיג עליו דהא דאמרינן העמד דבר על חזקתו דוקא היכא דאיתייליד ריעותא מצד עצמו אבל אם הריעותא מחמת דבר אחר של ספק תערובת איסור שנתערב לא אמרינן להעמיד דבר בחזקתו והאריך בזה (ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ל"ב שאין דעתו כן ע"ש) ומ"מ העלה דדברי רמ"א ז"ל נכונים ודלא כהש"ך משום שגם בצונן יש כמה צדדים להקל ע"ש:
ג
ובצלים. בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל כתב נראה דהני בצלים כשהם קטנים אינם חריפים כ"כ ואם חתכם בסכין שאינו בן יומו יש להקל במקום הפסד ע"כ:
ד
מלוחים. עבה"ט לענין בארש"ט אי הוי ד"ח ועיין פמ"ג שהכריע דאם אינו יכול לשתותו חי הוי ד"ח כצנון וכשיכולין לשתות חי הוי כפירות חמוצים דשרי במקום הפסד ואם הוא מלובן בביצים שוב לא הוי ד"ח (וכ"כ בס' ח"ד) והכל לפי ראות עיני המורה. וכתב עוד בדבר מי סובין שדרך לחמם מים בכ"ר על האש ונותנין על סובין בחבית על ידי עירוי ושוהה שם יום או יומים ונעשה מחומץ אם הוחמו המים בקדרה חולבת ב"י לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דהוי נ"ט בר נ"ט ואף דבד"ח לא שייך זה מ"מ הרי בשעה שקבלו המים טעם לא היו חריפין וכשנתחמץ אח"כ כבר חלף לו הטעם. ואם הוחמו בקדרה חדשה רק שעירו לחבית חולבת מותר לכתחלה עם בשר כדין עלו. ודוקא שנטלו משם המי סובין קודם חימוצן ואף בכלי איסור בן יומו יש להתיר דעירוי מבשל כ"ק ויש ס' נגד הקליפה של הכלי. ואם נשתהה שם עד שנתחמץ ושהה כדי שיתן על האש וירתיח אחר שנתחמץ אז אסור בין בחולבת וכ"ש בכלי איסור דנ"ט לפגם ונ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח ואפילו בדיעבד אסור. ואם נשתהה מעל"ע וקודם החימוץ לקחו משם אם בכלי חולבת מותר בדיעבד. ואם בכלי איסור אפילו אב"י אסור דכיון שנשתהה מעל"ע בלע וכשנתחמץ הוי כפוגם ולסוף השביח. דלא כח"י בסי' תמ"ז שכתב אף כשנתחמצו אח"כ לא אמרינן תו מחליא לשבח דליתא דמידי דהוי אפוגם ולסוף השביח עכ"ד בקצרה ועיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ב שהשיג על כל דבריו. בראש מ"ש אם הוחמו בקדרה חולבת כו' בדיעבד שרי. ליתא דהא בנצלו אף דיעבד אסור וזה הוי כנצלו (וכמש"ל סי' צ"ה סק"ב) ומ"ש ואף בכלי איסור כו' ליתא דבכלי של איסור ב"י י"ל דכל מה שנוגע ממי השפיכה בכלי נעשה נבלה מעט מעט כההיא דסי' ק"ד בעירו שומן על עכבר ואולי כו' עד וצ"ע בזה. גם במה שחולק הפמ"ג על החק יעקב נראה לו עיקר כדעת הח"י דאם בעת קבלת הטעם לא היה דבר חריף לא אמרינן תו כשיחמיץ מחליא ליה לשבח ע"ש גם בח"ד מסכים עם הח"י בזה. וכתב בתשובת מקום שמואל סימן צ' ע"ד הלפת שקורין בוריקי"ש ובל"א ירוטי ריבי"ן אם בישלו אותם במים מקודם כדי לרככן כדרך בכל המדינות לכ"ע לא מקרי דבר חריף אף אם נאמר דהוי כצנון ושאר דברים חריפים דאגב המים בטל חורפייהו וכן הורו חכמי פראג בכיוצא בזה במאכל של בצלים עם בשר שטמנו על שבת בקדרה של חלב שאב"י והתירו המאכל של בצלים הנ"ל משום דדרך העולם לבשל אותם הבצלים מע"ש קודם הטמנה להמתיקן וא"כ בטל חורפייהו ומכ"ש שיש להקל בלפת הנ"ל דאף אם נדמהו לפירות חמוצים הרי גם בזה מתיר הט"ז במקום הפסד ובלפת הנ"ל יש לצדד ולהקל גם שלא במקום הפסד ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סוף סי' ס"ד נראה דפשיטא ליה דכל דבר חריף שנתבשל פקע חורפיה ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסימן ק"ג סוף תשובת הרב מהר"ר יוסף חולק עליו שהרי נראה בחוש שתבלין חריפין אפילו אחר הבישול וכן תמכא ולכן אם הוחמו דברים חריפים אחר שנתבשלו בקדרה של איסור אינו ב"י אסורים אם לא שידענו בבירור שבטל חורפייהו כגון בצלים אבל מסתמא אין להקל והבאר יעקב שם כתב דאף מן הסתם היכא דאיכא קצת צדדים להיתרא יש להקל ולהתיר מכח ס"ס דילמא הלכה דדוקא קורט של חלתית ודלמא כבר בטל החריפות ע"ש:
ה
שיגרור ממקום החתך. עיין בתשובת חות יאיר סימן קע"ט בדג שנפתח בסכין של עובד כוכבים והורה שידיחנו וישפשף במקום נגיעת הסכין יפה יפה ואף דקיי"ל בסי' צ"ו חתך קישואים בסכין של בשר בעי גרידה מפני שהקישואין לחין וה"נ בדג. י"ל דשם דבר קל הוא לגרוד קצת מבי פסקי שלא מיירי כשנחתכו דק דק דאיך יגרוד כל חתיכה קטנה מכל צדדיו ועוד דאם נחתך דק דק אפשר דמותר ע"י החתוכים האחרונים כבהגהה הסמוכה שם משא"כ בדג שא"א לגוררו ללחותו ואם נאמר לקלוף מקום החתך יפסיד כולו וכו' עד מ"מ אמרתי שישטוף עליו מים ויעבור עליו בכח חודו של סכין וגרידה ממש מבשר הדג לא בעי ואפילו ידעינן שהסכין ב"י די בכך ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
(סי' צ"ו סעיף א') כדי נטילת מקום כו' או שיטעמנו. נ"ל פשוט דהטעימה צריך להיות ד"מ אם חתך הצנון לשנים דממילא הסכין בדרך חתיכתו בכל אורך הצנון בעומק עובי אצבע דג"כ אינו מספיק אם יטעום קפילא ממקום א' של מקום החתך. דשמא באותו מקום שטועם לא פלט הסכין כ"כ ובמקום אחר פלט כאלו חתך בזה אחר זה בב' מקומות דפשיטא דלא מהני מזה על זה ה"נ בחותך בבת אחת כך הי' נלע"ד. אבל לפ"ז קשה לי במה דהאריך הרשב"א לסתור דעת הסוברים דקליפה סגי. והא בפשוטו א"א לומר כן דא"כ איך שייך טעימה כיון דצריך לטעום בכל אורך מקום החתך דנראה פשוט דטעימה כזו ממילא נקלף כל הקליפה שהוא כחוט השערה. וצל"ע:
ב
(שם ש"ך סק"ג) ואינו מקונח כו'. אם לא הדיחו בכוונה מקודם וכתב בהג"ה שם דאם מדיחו צריך להדיח כ"כ שיזוב המים מראשו לסופו ומסופו לראשו בלא עיכוב כי כ"ז שדבוק עליו השמנונית מעכב המים מלזוב עכ"ל הת"ח דין ד' וכתב המנ"י ה"ה בקינוח בדבר קשה מהני ולכתחלה לא יחתוך בלא נעיצה י' פעמים ובתשו' חוט השני מסתפק באומר שהסכין היה נקי אם אמרי' מלתא דלא רמי' ואולם בתב"ש (סי' י' סקי"ח) העלה דבלא מקונח דהדין בנעיצה אפילו דיעבד אסור בהדיח יפה ולא נעצה:
ג
(שם סק"ה) מן הש"ס דלכתחלה אסור. היינו כיון דמתפשט הבלע רק כדי נטילה אבל בבשלו ירק עם בשר מהני לכתחלה טעימה לבשל עם חלב כך מבואר בש"ך בספרו הארוך ולפ"ז מ"ש הש"ך והיינו דלא הגי' וכו' דלישנא דאסור כולו משמע דלית תקנתא בזה יקשה מ"מ ע"י טעימה יהי' תקנה ליטול ממנו כ"נ ולבשל השאר עם בשר דממנ"פ אם ניחוש דצנון בלע בכולו הא מהני טעימה וצ"ל דטעמא דהרמ"א דאנן לא בקיאים ולא סמכינן אף על טעימת ישראל רק לענין דיעבד ולישנא דהש"ך צ"ע:
ד
(בא"ד) לא נהגינן לסמוך אפי' דיעבד ע' לעיל (סי' מ"ב בט"ז סק"ב) ומשבצות זהב שם:
ה
(שם סק"ט) דא"צ ס' אלא כנגד הסכין. לכאורה נראה דס' נגד קליפת הסכין מהני דהא קיי"ל לקמן (סי' ק"כ ס"ז) דע"י נעיצה מותר לחתוך צנון והא פשיטא דנעיצה אינה מפלטת רק מה שיש בקליפת הסכין א"כ מוכח דהצנון אינו מפליט רק הבלוע שבקליפת סכין וא"כ סגי בס' נגד קליפת הסכין ואולם קשה לדעת הא דמשוי לשבח אף בנקי אסור כדי נטילה הא בקליפת סכין הוא מועט וסגי בהדחה כמ"ש הש"ך (סי' צ"ד סקכ"ח) וכיון דחורפא ודוחקא אינו מפליט רק מה שבקליפה יהיה די בהדחה להצנון כמו באינו יומו ומקונח דאף דמ"מ משוי לשבח מה שבקליפת הסכין להש"ך הנ"ל ומוכח ע"כ דחורפא ודוחקא מפליט יותר ממה שבקליפת הסכין א"כ למה מהני נעיצת סכין לחתיכת צנון וצלע"ג:
ו
(בא"ד) דקיי"ל חנ"נ בכל האיסורים. ע' באשל אברהם א"ח להגאון פורת יוסף זצ"ל (בסי' קס"ח סקי"ח) וצ"ע לדינא:
ז
(בא"ד) מ"מ מודים דלא חשיב בכה"ג איסור דבוק. וכ"נ כוונת הט"ז. ואולם לענ"ד קשה אף אם נידון דחצי חתיכה לא נ"נ מ"מ הבלוע איסור שבתוך הנטילה היא דבוקה בחתיכה ומתפשט תחילה באותה חתיכה ונעשה נבילה ומדברי האו"ה (כלל ל' דין ד') נלע"ד ראיה למהר"ם לובלין והעט"ז ודו"ק:
ח
(ש"ך סק"י) נוהגים לכתחלה לאסור כולו. ובמנ"י השיג דלכתחלה דאסור היינו בסכין של בשר דאפשר לאכול הצנון בלא חלב ובסכין של איסור לענין לקנותו לכתחלה להתיר ע"י נטילה היכא דנמצא לקנות אחרים אבל באם קנה כבר וחתך להצנון או שאינו מצוי לקנות אחרים הוי דיעבד עיי"ש ובזה י"ל דאם נתבשל אסור כל הצנון דאף אם בלע רק כ"נ מ"מ בשעת הבישול הוי דבוק ומתפשט בצנון אף להש"ך סק"ט י"ל דוקא לאסור התבשיל דהוא רק חתיכה עצמה נ"נ דהוא דרבנן בשאר איסורים אבל לגבי הצנון אם נידון דין דבוק החתיכה אסורה מדאוריי' דהבלוע נשאר בתוכו י"ל דאסור כולו אף אם בתבשיל ס' נגד הנטילה ודו"ק:
ט
(ט"ז סק"י) תמוה הוא. כבר כתבו האחרונים דדעת המחבר להקל בצירוף דעת הפוסקים דנ"ט בר נ"ט מותר בחריף ודוחקא אבל לקמן (בסי' ק"ג) דמיירי באיסור מש"ה אסור דעל סברא זו לחוד דלא מחלי' לשבח רק חלתית לא סמכינן ולענ"ד י"ל דהכא סמכינן בצירוף הפוסקים דרק בצנון דוחקא וחריף מפליט אבל לא בשאר דברים חריפים מש"ה בסעיף א' לא הכריע דבצנון אסור והכא בתבלין הכריע להקל בצירוף דלא פלט ובלע כלל ולקמן (סי' ק"ג) דמיירי בבישול דודאי בלע אסור ודו"ק:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו:א׳
א
סילקא. הוא תרדין:
צ״ו:ב׳
א
של בשר בן יומו. אע"פ שהוא מקונח ונקי בודאי דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין הלכך ל"ד לשאר נ"ט בר נ"ט דלעיל סי' צ"ה דמותר:
צ״ו:ג׳
א
או שאינו בן יומו. ואינו מקונח דסתמא השמנונית קרוש על פניו וע"ל ס"ק כ"ז:
צ״ו:ד׳
א
עד שיטול כו'. דדבר האוסר מחמת חריפות אינו אוסר יותר מכדי נטילה:
צ״ו:ה׳
א
או שיטעמנו כו'. הא דטעימה מהני מבואר בש"ס ובאשיר"י וטור ורשב"א מיהו הוכחתי בספרי מן הש"ס דלכתחלה אסור לאכלו בכותח ע"י טעימה וכתבתי שם שכן משמע דעת הרמב"ם והסמ"ג וסמ"ק ומרדכי ושאר מחברים שלא הזכירו היתירא דטעימה וכ"פ מהרש"ל בספרו פכ"ה סימן ס"א והרב בת"ח ריש כלל ס"א דלא כדמשמע מדברי הרא"ש וטור והרשב"א והמחבר דאפילו לכתחלה מותר מיהו ודאי אי טעמו דלית ביה טעם ובישלו בדיעבד בחלב מותר כיון דבודאי אין טעם בקדרה זו כדאיתא בהדיא בש"ס ופוסקים והוא פשוט וכן משמע במהרש"ל ות"ח שם והיינו דלא הגיה הרב כאן כלום אמ"ש המחבר או יטעמנו כו' כדהגי' בריש סי' צ"ב וצ"ח משום דמ"מ לענין דיעבד מהני טעימה דדוקא אטעימת עובד כוכבים לא נהגינן לסמוך אפי' דיעבד משא"כ אטעימת ישראל וכמ"ש לקמן סימן צ"ח ס"ק ה' (והא דלא הגיה דלכתחלה אין לסמוך אטעימה היינו משום שהוא בכלל מ"ש דאם חתכו בסכין של בשר אסור כולו בחלב כו' דלישנא דאסור כולו משמע דלית ליה תקנתא) דלא כהעט"ז שהשמיט לגמרי הא דטעימה מהני משמע דס"ל דאפי' דיעבד לא סמכינן אטעימת ישראל וכמ"ש לקמן סימן צ"ח וליתא ועמ"ש שם:
צ״ו:ו׳
א
דה"ה לאינו בן יומו והוא מקונח. הטעם דחורפיה דצנון מחליא ליה ומשוי ליה לשבח כמו קורט של חלתית לקמן סימן קי"ד ס"י וכן דעת כל האחרונים וכן נוהגין ומשמע דאין חילוק בין בן יומו לאינו בן יומו ונהגינן להחמיר בכל מילי כמו בן יומו ודלא כמ"ש בס' אפי רברבי דף ס"ב ע"ב דבאינו בן יומו יש להקל בכדי נטילה מיהו ודאי בשאר דברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים שאם אינו בן יומו והוא נקי מותר כדמשמע מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים:
צ״ו:ז׳
א
צריך ששים נגד מה שנגע בסכין. והא דלא סגי בששים נגד הנטילה משום דאינו יודע כמה היה לו ליטול א"נ מיירי כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה:
צ״ו:ח׳
א
כנגד מה שנגע בסכין. היינו כשידוע בבירור עד כמה נגע אבל מן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין וע"ל סי' צ"ד ס"ק כ"ד:
צ״ו:ט׳
א
צריך לשער ששים נגד כל הצנון. דכל חתיכה וחתיכה נאסרה כדי נטילה מיהו היינו דוקא כשהצנון קטן מהסכין או שאין הסכין לפנינו שנוכל לשער בו אבל כשהסכין קטן מהצנון והוא לפנינו פשיטא דאין צריך ששים אלא כנגד הסכין מיהו בסכין של עובד כוכבים או של איסור לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים א"כ כל חתיכה וחתיכה נ"נ כדי נטילה א"כ כשחתכו דק דק צריך לשער נגד כל הצנון אף שהוא יותר מהסכין ודוק מיהו ודאי היכא שבישלו צנון שלם שנחתך בסכין של עובד כוכבים או של איסור כיון דאין אוסר יותר מכדי נטילה אם יש בתבשיל ס' נגד הנטילה ש"י וכן משמע מדברי הרב בת"ח שם ד"ב וכאן בהג"ה והוא פשוט לדעתו ובעט"ז כתב דאם חתכו בסכין של עובד כוכבים נ"נ וצריך ס' נגד כל הצנון אפי' לא חתכו דק דק עכ"ל והוא תמוה דכיון דלא נ"נ רק הנטילה לסגי בס' נגד הנטילה ואולי כוון למ"ש מהר"מ מלובלין בתשובה סי' צ"ב דאע"ג דמתחלה לא נ"נ רק הנטילה מ"מ מיד כשנותנו בתבשיל נעשה כל הצנון נבילה דהוי אותה הנטילה איסור דבוק אם אינו בצנון עצמו ס' נגד הנטילה עכ"ל אבל גם זה אינו דכיון דאין הנטילה אסור מצד עצמה וגם אינה איסור ניכר ומובדל וגם אינו נאסר רק כדי נטילה לא שייך למימר ביה איסור דבוק ודו"ק וודאי דל"ד לכל איסור דבוק שבסימן ע"ב וצ"ב וכמה דוכתי וכן הבאתי בסי' כ"ב ס"ק י' בשם יש פוסקים דל"א חנ"נ רק כשהחתיכה עומדת בפני עצמה אבל לא בחצי חתיכה וכה"ג ואף להפוסקים דלא ס"ל הכי מ"מ מודים דלא חשיב בכה"ג איסור דבוק וכ"פ הב"ח בסי' כ"ב ס"ו דאם נמלח העוף עם הורידין צריך נטילה ואם נתבשל אח"כ צריך ס' בתבשיל נגד הנטילה ולא מצריך בעוף גופיה ס' נגד הנטילה א"ו כדפי' והוא דעת הרב והוא ברור:
צ״ו:י׳
א
וכן נוהגין לכתחלה. פי' בין בסכין של בשר בין בסכין של עובד כוכבים נוהגין לכתחלה לאסור כולו והכי משמע בת"ח ובסימני ת"ח שם ד"ב אבל בדיעבד שנתבשל בין בסכין של בשר בין בסכין של עובד כוכבים א"צ לשער רק כדי נטילה:
צ״ו:י״א
א
הירק שעל הצנון שאינו חריף. וכתב בת"ח שם בשם או"ה דזנבותיהן של שומים ובצלים נמי לא חריפים ולא בלעי אלא כדי קליפה:
צ״ו:י״ב
א
ואם יש ספק כו'. הרב קיצר כאן קצת שבהגהת ש"ד והגהת או"ה לא התיר מהרא"י בספק אלא הקרי"ן מטעם דהרבה פוסקים אינם אוסרים אלא בסכין בן יומו וכן יש פוסקים אינם אוסרים אלא בצנון ולא במידי אחריני וא"כ בצנון היכא דידוע שהסכין היה ב"י אלא דמסופק אם חתך בו הצנון או לא דאי הוי חתך ביה בודאי הוי אסור לכ"ע ספיקא לחומרא:
צ״ו:י״ג
א
כי תלינן כו'. דאף אם נחתכו בסכין מ"מ סתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י ויש פוסקים מכשירין באינו ב"י:
צ״ו:י״ד
א
שנעשה במרא וחצינא. וכתוב בת"ח שם בשם הגהת או"ה שכל החתוכים שהן חתוכים לצד זנבותיהם עד חצי הצנון תלינן במרא וחצינא אבל למעלה מזה לא:
צ״ו:ט״ו
א
ובמקום שאין נמצא כו'. אבל במקום שנמצא לקנות אחרים הוי כלכתחלה דאסור כולו:
צ״ו:ט״ז
א
ודגים מלוחים. משמע דלדעת המחבר אסורים כדי נטילה ולדעת הרב לכתחלה אסורים כולו ובדיעבד צריך לשער כדי נטילה אבל בת"ח שם ד"ט מביא בשם או"ה דאם חתך דגים מלוחים בסכין של איסור צריך גרידה ואם חתכה קודם שנמלחו סגי בהדחה עכ"ל וכ"כ לעיל סי' ס"ט ס"ק פ"ט בשם הרב וצ"ל דהמחבר מיירי כשהם מלוחים ביותר דאז אגב חורפיה דמלח ודוחקא דסכינא בלעי טפי אבל משום מעט מלח לא חשיבי חריף כדלעיל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה:
צ״ו:י״ז
א
דיש להם כלים מיוחדים. משמע דאי ידעינן בודאי שנחתך בסכין של עובד כוכבים אפי' אינו ב"י אסור דדמי לקורט של חלתית וכ"כ בת"ח שם ד"ז בהדיא אכן בסמ"ג גבי דיני ברכות (דף קי"ג ע"ב) משמע בהדיא כמ"ש האו"ה דאפילו חתך בודאי בסכין זנגבילא רטיבתא מותר וא"כ צ"ל דל"ד לחלתית ושאר דברים שהם חריפים ביותר והלכך אפילו אינו מלחלח משוי ליה לשבח משא"כ בזנגבי"ל וכ"כ מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג דל"ד לחלתית ומ"ש הרב בת"ח שבטי"ד סי' קצ"ב משמע שסתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י לחוד לא מהני להתיר הזנגבי"ל לא ידעתי שום משמעות הלכך נראה דאין להחמיר כ"כ בזנגבי"ל כיון דאפילו בצנון הרבה פוסקים מתירין באינו ב"י וכן בס' אפי רברבי דף ס"ב ע"ב מתיר ע"י קליפה באינו ב"י אלא דמחלק שם וכתב דהיינו דוקא בזנגביל"א יבישתא אבל באו"ה שם מבואר דביבישתא פשיטא דשרי) וכל דבר חריף יבש מותר בהדחה ע"ש:
צ״ו:י״ח
א
תבלין שנדוכו כו'. וה"ה מלח שנדוך וכל שאר דברים החריפים ודוקא שנדוכו אבל לא כשהיו נתונים במדוכה של בשר כדלעיל ס"ס צ"ה וק"ה ובא"ח סי' תמ"ז ס"ו:
צ״ו:י״ט
א
בן יומו. ז"ל סה"ת תבלין שנידוכו במדוכה של בשר אין להתירם בחלב משום נ"ט בר נ"ט דהא תבלין חזק וחריף והוי מדוך כמו בית שאור וגם פלפלין חריפים והוי כמו צנון שחתכו בסכין של בשר דלא שרי מחמת נ"ט בר נ"ט ואסור משום טעם ממש הנבלע שם עכ"ל ומשמע דאפילו כשאינו ב"י אוסר דהא מדמי ליה לצנון ועוד דיהב טעמא משום טעם ממש הנבלע שם וא"כ קשה על המחבר למה כ' בסתם ב"י הא להי"א שבסעיף א' אפילו אינו ב"י אסור וכ"כ המחבר לקמן סי' ק"ג ס"ו וז"ל יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינו ב"י הכל אסור דחורפיה משוי ליה לשבח עכ"ל הלכך נראה כדעת הי"א שהביא הרב בהג"ה דכיון דקי"ל כהי"א שבס"א א"כ ה"ה הכא וכן בסימן צ"ה ס"ס ב' וסימן קכ"ב ס"ג כתב הרב בהג"ה בסתם דאפי' אינו ב"י אסור גבי תבלין וע"ש וכן דעת כל האחרונים וכן נוהגים:
צ״ו:כ׳
א
מי לימוני"ש כו'. ז"ל שבולי לקט לימוני"ש של עובד כוכבים מן הדין לאסרם מפני שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעו אלא שמפני שמחתכין רבים וממלאים מהם חבית י"ל שבטל טעם הסכין בראשון ושני כו' וכתב הב"ח דצ"ל דס"ל דלא אמרי' חורפיה מחליא אלא בחלתית וכיון דסתם כלי של עובדי כוכבים אינו ב"י אין שם איסור אלא מפני שמנונית הקרוש על הסכין ונתקנח בראשון ושני כו' וא"כ לדידן דקי"ל כסה"ת הני לימוני"ש כולם אסורים וכ"כ הטור בא"ח סימן תמ"ו דלדעת סה"ת זיתים שכבשן ונחתכו קודם הפסח בסכין של חמץ שאינו ב"י דחזרו הזיתים כולם חמץ (וכ"כ המחבר שם ס"ח וכ"כ הטור והרב בהג"ה לקמן סי' קי"ד ס"ח ע"ש) ודלא כהגהת ש"ע עכ"ל ולדעתי לישנא דשבולי לקט שבטלה טעם הסכין כו' משמע מה שבלוע בסכין אלא נראה דמודה לסה"ת דצנון וכיוצא בו דחריפי טובא דמחליא להו לשבח אלא דס"ל דלימוני"ש וכיוצא בו כיון שאינם חריפים כמו הצנון א"כ לא מחליא אלא מה שבלוע בדופני הסכין שנתבטל בראשון ושני דזה הוי מחליא ליה ושוב אין כח להלימוני"ש להשוות לשבח מה שבלוע מבפנים [אלא] מה שנתבטל כבר דודאי בצנון ודכותיה שהוא חריף טובא אפילו מה שבלוע מבפנים משוי ליה לשבח משא"כ בלימוני"ש וזה מוכרח בדברי הרב דאל"כ היו דבריו סותרים זא"ז דהרי כתב בס"א דאם חתך הצנון דק דק צריך ס' נגד כולו אלמא דלא נתבטל טעם הסכין וא"כ ניחא דזיתים דאינם חריפים כ"כ אפילו כמו לימוני"ש אינן מבטלים טעם הסכין אפילו מה שבלוע בדופני הסכין מבחוץ ודוק או י"ל דזיתים הוי חריפים כמו צנון כדאמרינן בערובין דאמרה יונה יהיו מזונותי מרורין כזית כו' א"נ דודאי לענין דינא אין לסמוך אזה דכבר נתבטל טעם הסכין ומה"ט כתב הרב דבמקום שנוהגים להחמיר אין לשנות והיינו דאסורים הזיתים אלא משום דבלימוני"ש ודכותייהו נוהגין היתר כתב הרב דיש ליישב המנהג ויש לסמוך אהאי טעמא דכבר נתבטל כיון דאפשר נמי לומר דחתכו אותם בסכין חדשה שיש להם כלים מיוחדים לכך וכדאמרינן בזנגבי"ל בס"ב אלא מספיקא אסרינן להו והלכך סמכינן אהך סברא דנתבטל כו' ליישב המנהג כיון דבלא"ה יש פוסקים מתירין אפילו בצנון בסכין שאינו בן יומו וגם יש פוסקים דדוקא צנון הוי חריף ולא שאר דברים וכמ"ש בס"ק י"ב בשם מהרא"י ע"ש והיינו דכתב הרב ואף אם נאסרו מקצתן כו' משמע דאפילו מקצתן לא בריר שנאסרו מיהו בלא ה"ט דנתבטל לא הוי שרינן להלימוני"ש אע"ג דלעיל ס"א דקונין הצנונות מעובדי כוכבים משום דיש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא משום דהתם יש לתלות במרא וחצינא משא"כ הכא דקרוב הדבר שחותכין אותן בסכין שלהם:
צ״ו:כ״א
א
בגרידה לבד. והוא פחות מקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולו כאחד משא"כ בגרידה ר"ן מיהו בגרידה סגי אע"פ שסתם סכין שמנוניתו קרוש על פניו דמדינא הוי סגי בהדחה כמו בלפת כיון דצונן בצונן הוא אלא שמתוך לחותה א"א להדיח אותה דאדרבה ע"י ההדחה נסרך בהם יותר ולכך סגי בגרידה וכמ"ש הר"ן ובת"ח שם ד"י מביא טעם אחר ע"ש האו"ה ע"ש:
צ״ו:כ״ב
א
לפת. הוא שקורין בל"א ריבי"ן וכן הוא במהרי"ל ריש דיני או"ה:
צ״ו:כ״ג
א
שחתך אחר הלפת שרי. לכאורה משמע מלשון זה דלכתחלה אסור לחתוך בו צנון לאכלו עם בשר אע"פ שכבר חתך בו לפת וכדכתב בת"ח שם בשם או"ה אבל מהרש"ל באו"ש ובספרו שם חולק על האו"ה ומתיר אפילו לכתחלה והכי משמע מל' ב"י שכתב על הרשב"א דלא מתיר כשחתך לפת אלא לסילקא וז"ל אבל ש"ד וסה"ת ורבינו מתירין בהדיא לחתוך אפילו צנון עכ"ל ובאמת משמע כן בל' סה"ת וש"ד וטור ע"ש ודוק וכ"כ האגודה פ' כ"ה סי' קכ"ו ואין להקשות כיון דהצנון עכ"פ בעי הדחה ניחוש לכתחלה דלמא משתלי ואכיל עם בשר בלא הדחה כדאסרינן בר"ס צ"א להניח בשר בקערה של איסור צונן מה"ט דשאני התם דמיד כשהניחוהו בקערה צריך הדחה) משא"כ כאן דאם רוצה לאכלו כך שרי הלכך לא חיישינן דלמא משתלי ואכיל עם בשר וכעין זה חלקתי בסי' ס"ט ס"ק פ"ג ע"ש אי נמי שאני הכא דהדחה נמי היא חומרא בעלמא דהא כבר נתבטל הטעם בלפת גם בש"ד וסה"ת וסמ"ג לא הוזכר' הדחה זו מיהו ודאי לחתוך לכתחל' לפת כדי לחתוך בו אח"כ צנון משמע בש"ס ופוסקים דאסור:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
בסכין של בשר בן יומו. זהו כסברת מהר"ם בטור דלא מקרי דבר חריף אלא קורט של חלתית דמנקב בני מעיה של בהמה כשאוכל אותה וע"כ נותן טעם לשבח אפי' אינו בן יומו אבל שאר דברים חריפים אין דינם כן ע"כ כתב כאן שאינו אוסר אלא בן יומו או שהוא אינו מקונח ואז אוסר מפני השמנונית שעליו ע"כ צריך נטילת מקום ואין להקשו' ממ"ש בסוף סי' צ"ד סעיף ז' בבשר רותח שחתך בסכין חולבת דדי בקליפה משום שומן שעל הסכין כשאינו בן יומא דהתם גבי הקליפה אינו הכרח כ"כ דהא יש ס' על כל פנים נגדו והוא רותח ומוליך הטעם בכולו משא"כ כאן דאין מתפשט כלל יותר מכדי נטילה ומו"ח ז"ל הקשה מבשר רותח דאמאי א"צ שם ס' כלל אלא קליפה ואני כבר כתבתי שם לפע"ד דצריך גם שם ששים והוא פשוט:
ב
או שיטעמנו כו'. כתוב בת"ח כלל ס"א דאין אנו בקיאין עכשיו בטעימה זו:
ג
וי"א דה"ה כו'. זהו דעת ספר התרומה בטור דצנון וכל דבר חריף דמי לקורט של חלתית ואוסר אפילו אינו בן יומו ואינו דומה לדגים שעלו בקערה דמותר מכח נ"ט בר נ"ט דשאני הכא בסכין שפעמים שהשמנונית נקרש עליו ואינו ניכר והוה נ"ט בר נ"ט מן הממש ועוד משום חורפיה דצנון ואגב דוחקיה דסכינא פלט טפי מדגים הרותחין כ"פ רש"י מזה נ"ל בתמכא שקורין קריי"ן שנמלל תוך קערה חולבת נקייה שמותר לאכול אותו הקריי"ן עם בשר כי אין כאן דוחקא דסכינא ולא שמנונית:
ד
כנגד מה שנגע מהסכין. ולפי שאינו יודע בבירור באיזה מקום נגע דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לא מידכר ע"כ צריך ס' נגד כל הלהב דסכין חוץ מהקתא וכ"כ רש"ל בפרק כ"ה סימן ס"ב:
ה
מה שנגע מהסכין כו'. ואע"ג דבבשר בחלב לכ"ע אמרינן חתיכה עצמה נ"נ היינו בחתיכה אסורה כגון חלב שנפל על הבשר אבל הכא כולו היתר הוא קודם הבישול ונראה לי פשוט דאם יש ס' א"צ להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהם וממילא כשהבצלים הם בתוך הקדירה נעשו כשאר מילי שהם בקדירה ולא דמי למ"ש סי' ק"ו דחתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור נשארה אסורה לעולם דשאני התם דכיון שנאסרה א"א לה לחזור להיתירה כמ"ש ב"י שם בשם תה"ה משא"כ באם לא נבלע רק היתר כמו כאן שפיר אמרינן דכל שנתבטל הוה הוא כלא היה והרי אפילו היה כולו בשר נתבטל ע"כ הותרו הבצלים לגמרי אבל נחתכו הבצלים בסכין של איסור נעשו נבילה ואף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים והוה כמו חלב שכתב רמ"א סי' צ"ח סעיף ד' צריך שיתן שם מים צוננים כו' ה"נ כן הוא בהנך בצלים שנעשו נבילה זה נראה ברור ורבים אינם מדקדקים בזה וע"ל סימן צ"ח סעיף ד':
ו
וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים. פירוש דמשערינן בס' נגד מה שנגע בסכין דש"ע אזיל לטעמיה בסימן צ"ב דפסיק דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב אבל לדידן דקי"ל בכל האיסורין אמרינן חתיכה עצמה נ"נ בעינן כאן ס' נגד כל מקום הנטילה בצנון והיינו אם חתך הצנון במקום אחד לחוד אבל אם חתכו דק דק נאסר כל הצנון וע"כ צריך ס' נגד כולו ובזה אין חילוק בין בשר בחלב ובין סכין של איסור דבשניהם אם חתך במקום אחד די בכדי נטילה ואם חתכו דק דק נאסר כולו אלא לענין בישול שמבשלים אח"כ יש חילוק דבשל חלב לבשר צריך ששים נגד הנגיעה בסכין דהיינו הלהב כמ"ש לעיל בין שחתכו במקום אחד בין שחתכו דק דק אבל בסכין של איסור וחתך דק דק צריך ס' נגד כל הצנון ובחתך במקום אחד צריך ס' נגד מקום הנטילה לפי שכל מה שנאסר חשיב כנבילה והשאר היתר גמור הוא ואין שייך לומר שאותו החלק הנאסר יאסר את החלק שלא נאסר דכבר קי"ל דאין אומרים בחצי חתיכה דנעשה נבילה כמ"ש התוס' פרק כ"ה דאל"כ כל מה שנאסר כדי קליפה יאסר הכל וזה פשוט נמי שאין האיסור מתפשט יותר בסכין של איסור ממה שמתפשט בסכין של בשר וכן כתוב בת"ח כלל ס"א וזהו שכתב הטור בסכין של איסור דצריך ס' נגד כולו היינו בחתכו דק דק וכן מבואר בהדיא בב"י שהביא דברי הסמ"ג שפירש כן דעת ספר התרומה שהם דברי הטור בזה כל זה הוא פשוט וברור אלא דצ"ע מ"ש רמ"א בסמוך ואם חתכן דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון דזה פשוט דקאי אסכין של עובד כוכבים דסמיך ליה דאילו בשל בשר לחלב הא סגי בס' נגד מקום הסכין לדברי הכל א"ו דקאי אסכין של עובד כוכבים וא"כ גם בחתך במקום אחד בעינן ס' נגד מקום הנטילה וקשה תרתי על רמ"א האחד דהיה לו לכתוב דבר זה בשם י"א דלדעה קמייתא אף בזה סגי בס' נגד מקום הסכין דלא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ ותו דהיה ליה לכתוב דאם חתך במקום אחד צריך ס' נגד מקום הנטילה כיון דבסכין של איסור מיירי וראיתי בלבוש שכתב בסכין של בשר משערינן ס' נגד מקום הסכין אפילו בדק דק והוא כמ"ש לעיל ובסכין של איסור כתב שצריך ס' נגד הצנון אפי' לא חתכו דק דק ואין נכון דמאי שנא דבעינן נגד כל הצנון באיסור טפי מבשל בשר לחלב. ותו דהא בהדיא כתב ב"י בשם סמ"ג דוקא בדק דק צריך ס' נגד כל הצנון אפי' בסכין של איסור ולענין הלכה אין לנו אלא כמ"ש ההלכה כפי מה דקי"ל לדידן דחתיכה עצמה נ"נ והיינו בדיעבד כמ"ש רמ"א בסמוך:
ז
וי"א שאם חתך צנון כו'. פי' אפילו לא חתך דק דק והוא דעת רשב"א בטור דבכל גוונא מתפשט טעם הסכין בכל הצנון כמו בקורט של חלתית בגמרא:
ח
נוהגין לקנותו כו'. כיון דאין נמצא אחר הוה לכתחלה כדיעבד להתיר בנטילת מקום ולסמוך על דעת החולקים על הרשב"א לעיל וכתב מהרא"י הטעם דמקילים בזה כי הרבה הוכחות כתב מהר"ם דלא מיקרי דבר חריף רק קורט של חלתית על כן יש להקל בשאר דברים חריפים במקום שיש קצת סברא להקל:
ט
ופירות חמוצים. בת"ח כלל ס"א כתב בשם או"ה דתפוחים חמוצים לא מיקרי דבר חריף ונראה דבמקום הפסד יש לסמוך על זה מטעם שכתבתי בסמוך בשם מהרא"י ואותו משקה שעושין במדינות רוסי"א מסובין עם מים שקורין אותו בארש"ט נראה פשוט דמיקרי דבר חריף אפי' אינו מחומץ הרבה עדיין מידי דהוה אחומץ שאינו חזק בפרק כ"ה לענין חליטה דאיתא לקיוהא דפרי בעינא:
י
של בשר בן יומו. תמוה הוא דבסי' ק"ג סעיף ו' פסק הש"ע גופיה אפי' אינו בן יומו:
יא
מי לימוני"ש. פי' שחותכין הלימוני"ש ומוציאין ממשו ממנו שקורין לימונ"י זאפ"ט:
יב
ולכן אוכלין בקצת מקומות הכרוב כו' אע"ג דפרוס וחתוך. פי' שחותכן העובדי כוכבים אחר שנתחמץ דאלו מה שחותכין בו קודם חימוצו) אין בו חשש כלל ונראה פשוט שאותן מקומות שמחמירין בכרוב לא ס"ל האי טעמא שכתב רמ"א מפני שמביאים הרבה ביחד כו' דהא גם בכרוב עושין הרבה ביחד וא"כ גם מי לימוני"ש אסור להם דחד טעמא הוא ולפי זה צ"ע מ"ש אח"כ אבל שאר דברים כו' דמשמע אפילו למחמירים מותר בזה וסיים כמו בלימוני"ש אין להחמיר כו' דמשמע בלימוני"ש ג"כ אין חומרא כלל וה"ה נמי שמרקחת חריפים כגון זנגביל נמי אסור להמחמירים דהא בכרוב כתב מהרי"ו דאין העובדי כוכבים נאמנים לומר דיש להם כלים מיוחדים לכך נראה לע"ד להמחמירים בכרוב פרוס אחר חמיצותו יחמירו ג"כ במרקחת חריפים ומי לימוני"ש דאל"כ הוי תרי מילי דסתרי אהדדי:
יג
אבל שאר דברים שאינם חריפים. קשה מאי קמ"ל בזה ויותר תימא מ"ש אח"כ לפתות יבשים דבלפת מותר בכל גוונא כמ"ש אחר כך ונ"ל להגיה ע"פ דבריו בת"ח בלשון זה אבל שאר דברים שאינם חמוצים כ"כ כגון תפוחים או פירות יבשים וכדומה כו':
כתב בת"ח כלל ל"א כיון שמקילין בדבר שנפשו של אדם קצה עליו יש ג"כ להקל אם חתך התולע עם הפרי שמותר ע"י קליפה מעט הואיל ואף בצנון אין אוסר יותר מכדי קליפה ע"כ:
יד
בגרידה בלבד. הדחה לא סגי כיון שהוא לח והגרידה פחותה מקליפה שהקליפה צריכה שתהא גסה קצת שתוכל להנטל כולה כאחת כ"כ ר"ן וב"י:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
(סימן צ"ו סעיף א') וי"א דה"ה לאינו בן יומו והוא מקונח. הבל"י הביא בשם הכה"ג שהסכים לדברי ס' א"ר שהביא הש"ך שמיקל במקונח ואב"י אף בדבר חריף והבל"י הכריע כן במקונח יפה. וא"כ ה"ה לענין כבוש וכ"ש כשל"נ אלא כשיעור שיתנו מים על האש. וזה דעת המ"א בהל' פסח סי' תמ"ז ס"ק כ"ח וט"ס יש שם. ובחנם השיג עליו הח"י. עוד הביא הבל"י בשם הפר"ח דלפמ"ש הר"ן ס"פ כה"ב לא אמרינן חנ"נ בדבר חריף שאינו דרך בישול. וכבר מבואר בס' ארוך מהש"ך הבאתיו סי' ק"ה שבהפס"מ יש לסמוך על זה. ועמש"ש דיש מקום שהתיר אפילו בלא הפ"מ היכא דבלא"ה יש פוסקים להקל כגון בשאר פירות. ועי' ש"ך סי' כ"ב. וא"כ א"צ למ"ש המ"א סי' תמ"ז ס"ח גבי זיתים דאינו נ"נ משום דקודם פסח עדיין היתר הוא. ובזה י"ל קושית המ"י ארמ"א שהקיל בלימוניש שנחתכו בסכין ש"ג ולא אמר התם חנ"נ: המ"י הוכיח מדברי הרב בת"ח שאם חתך בסכין של איסור שאתה צריך לאוסרו זה חשוב דיעבד וסגי בנטילת מקום. וכתב שכ"מ בתשו' מהר"ם מלובלין. ונראה דעכ"פ במקונח ואב"י יש לסמוך על זה דיש ב' צדדים להתיר. ובתפוחים חמוצים מקיל בס' ב"א וכן בסכין של בשר מטעם נ"ט בנ"ט אף בב"י ובסכין של א"י באב"י: הפמ"ג במשבצות זהב בא"ח תמ"ז הניח בצ"ע אי מפליט דוחקא וחריף מאוכל בלי רוטב ואי חתך בסכין חלב צנון שחתכו בסכין של בשר אי נאסר הסכין חלב דאפשר דדוחקא וחריף עדיף מחם בחם בלא רוטב (וי"ל דלא גרע מדוחקא וחום ביה"ש דאינו אוסר יותר מכ"ק וקי"ל דסכין ששחט בו אסור לאכול בו רותח ואי מהני דוחקא בחום דביה"ש כ"ש דלהני כאן):
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
ודגים מלוחים דינם שוה. עבה"ט סק"י שהט"ז כתב דמשקה בארש"ט הוי דבר חריף ובית הלל כתב בסי' צ"ה דאינו דבר חריף דיכולין לשתותו חי אם לא שהוא חזק הרבה כמו חומץ ע"ש וכתב בשו"ת מקום שמואל סי' פ"ט במשקה בארש"ט שעל הרוב אינו מחומץ הרבה ובשלוהו בכלי חלב אינו ב"י ושוב עירו אותו לכלי בשר ובשלו בו בשר שיש להתיר דאף שנאמר כט"ז דהוי דבר חריף מ"מ מה שדעת הרמ"א בהגהה ובד"מ סי' צ"ה דבד"ח אינו מועיל נ"ט בר נ"ט והביא ראיה מתשובת הרשב"א וסה"ת שם מוכח איפכא והאריך בזה ובספרי עמדתי בכל זה והבאתי דברי המנחת כהן ופר"ח ופ"מ ושאר פוסקי' והעליתי דבבארש"ט שהוא חריף יש לאסור כדעת הרמ"מ וט"ז וכן דעת המג"א סי' תנ"א דבדבר חריף אין מועיל נ"ט בר נ"ט ועתה ראיתי בש"ע הנדפס עם חידושי אבן העוזר ביו"ד סי' צ"ו משיג על המג"א: וכתב במקום שמואל סי' צ' במשקה שעושין מלפת שקורין (רויטי ריבין) או (בורקיש) שמחמצין אותם ע"י כבישה במים שבשלו אותה בכלי חלב שאינו ב"י ושוב עירו אותה לתוך כלי בשר ובשלוה עם בשר אם בשלו אותה במים תחילה כדי לרככן בטל חרפייהו אפילו היו מחומצים הרבה ואף שהט"ז אינו מקיל בתפוחים חמוצים רק במקום הפסד בזה יש להקל בכל גווני וע"ש בסוף דבריו דמשמע להקל אף אם לא נתבשלו תחלה (ויש קצת סתיר' מרישא לסיפא וקצרתי שנראה שהכל לפי הענין אם מחומצים הרבה עד שיש לדמות' לפירות חמוצים ואז אם לא נתבשלו תחילה אין להקל כ"א במקום הפסד כמ"ש לעיל דהעיקר כהפוסקים להחמיר בד"ח אף בנ"ט בר נ"ט ובמקום צורך ע"ש וכה"ג יש להקל גם בזה: וע"ש בשם חכמי פראג שהורו במאכל של בצלים עם בשר שטמנו בשבת בקדרה של חלב שאינה ב"י דמותר לפי שדרך לבשל אותן הבצלים מע"ש קודם ההטמנה בסיר הבשר שהמתיקן ובטל חורפייהו והוא פשוט:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
צ״ו
א
(סימן צ"ו בש"ע סעיף א') צנון כו' וי"א דה"ה לאינה ב"י כו'. והיינו משום חורפא דצנון משווי לי' לשבח והק' הרשב"א בתשובה הי' תצ"ז לפ"ז איך יליף הגמרא במס' עבודת כוכבים דף ס"ו ע"ב דנטל"פ אסור מגיעולי מדין דא"א דלא פגמה פורתא דלמא מש"ה צותה התורה להגעיל כדי שיכול הישראל להשתמש בו דבר חריף שהוא משווי ליה לשבח ותי' אמ"ו נר"ו דלפ"ז מאי דקי"ל דכלי שבלע דהיכ' דהתירא בלע סגי בהגעלה אף בכלי הצריך ליבוי וכמש"כ לעיל בסי' צ"ג בשם הרשב"א אם כן מוכח שפיר דע"כ נטל"פ אסור דאל"כ לא יצטרך ליבון לעולם דכיון דא"א שלא פגמא פורתא א"כ לעולם הוי התירא בלע וקשה אמאי צותה התורה דכלי שתשמישו ע"י אור שיצטרך ליבון הא סגי' ליה בהגעלה כיון דהתירא בלע דהא עדיין לא נשתמש בו דבר חריף הוי התירא בלע ומהני בי' הגעלה ומותר אח"כ להשתמש אפילו דבר חריף א"ו דנטל"פ אסור והוי איסורא בלע ולא מהני הגעלה בדבר הצריך ליבון ועי' לקמן סי' קצ"ב מ"ש שם:
ב
(שם בהגה"ה) ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא. עי' ש"ך ס"ק י"ב שרוצה לאסור הצנון והיינו כיון דלכ"ע משוי' ליה לשבח א"כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ולאמ"ו נראה דהדין עם רמ"א דקי"ל בכל דוכתי' דאפי' ס' איסור דאורייתא אוקמינן אחזקה ומותר:
ג
(שם סעיף ד') לימוני"ש שהביא העובד כוכבים מותר מפני שמביאים הרבה ביחד ואף אם נאסר מקצתן כו' נתבטלו באחרים כו'. והק' בס' של"ה אמאי לא יאמר בכ"א חענ"נ ואח"כ בלע הסכין מן הנחתכין ואוסר כל הנחתכין בסכין י"ל דל"א בחורפא רק מבליע או מפליט אבל מפליט ומבליע כאחת ל"א ואם כן אם נאסרו הנחתכים שוב אין לו כח להבליע בסכין ואם כן שפיר יש לפסוק כפסק הש"ע:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5