שולחן ערוך, יורה דעה פ״ד: דין שרצים הנמצאים במים בפירות בקמח ובגבינה. ובו י"ז סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין שרצים הנמצאים במים בפירות בקמח ובגבינה. ובו י"ז סעיפים:
שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוח' ושותה מהם ואינו חושש לשרצי' שבהם אם יזדמנו לתוך פיו (אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם) (אשיר"י פא"ט וארוך כלל מ"ח וכל בו) ואם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע"פ שחזרו אסורים ומסתמא אין לחוש שמא פירשו אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרים:

ב

הגדלים במים שבחריצין ונעיצים (פי' חריצים ארוכים וקצרים. נעיצים רחבים כגון אותם שעושים לביברי דגים. רש"י) שהם מושכים ואינם נובעים יש אוסרים ויש מתירים:

ג

המסנן מים או שאר משקים והיו בו תולעים או יבחושין או יתושים אף על פי שחזרו לתוכו אסורים שכבר פירשו לפיכך משקה שדרך ליגדל בו תולעים וכיוצא בהן אין לסננו בקסמים וקשים בלילה שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי ויבא לשתותן: הגה אבל מותר לסננן דרך בגד או מסננת שהרי לא יוכלו ליפול דרך שם אל תוך המשקה וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי הואיל והם תמיד עם המשקים היינו רביתייהו (בית יוסף):

ד

תולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרים שלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ במה דברים אמורים שלא פירשו מן הפרי אבל פירשו מן הפרי אפילו לא הגיע לארץ אלא שמת באויר קודם שהגיע לארץ ואפילו לא פירש כולו מהפרי אלא מקצתו או שלא פירש אלא על גבי הפרי או על הגרעין שבתוכו או שפירש מפרי לפרי אסור ויש אוסרים אפילו מת בתוך הפרי ופירש אח"כ. כל זמן שנמצא בתוך הפרי אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן שמא פירש וחזר (ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ) (מרדכי פא"ט וש"ד בשם ראב"ן ור' אבי"ה בשם ר' יואל הובא בת"ה סי' קע"א) (והכי נהוג) (ת"ה שם ובהגהות ש"ד):

ה

תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו (תשובת הרא"ש כלל כ' סימן ג'): הגה והוא הדין במלח או שאר דברים שאינו משקה (תשובת הרא"ש כלל כ' והגהות ש"ד בשם מהר"ם וע"פ עיין ב"י ועיין ס"ק ל"ג) ואסור למכרו לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנו לישראל (שם וכ"כ ב"י מקבלה מהרי"ב ממהרי"ש):

ו

תולעים הגדלים בפירות בעודם במחובר חשוב כשורץ על הארץ ואסור אע"פ שלא פירש והוא שריחש אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ וכשמסירים הקליפה מוצאים היבחושים תחתיהם מותרים לפי שהם מונחים במקום צר ולא קרינן בהו השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשו אבל הנמצאים בשרביטים אסורים שיש להם מקום לרחוש: הגה תולעים הגדלים בכמיהין ופטריות דינן כמו בשאר פירות ולא אמרינן דלא חשיבי מחובר לקרקע הואיל ואין מברכין עליהם פרי האדמה (ד"ע ולאפוקי או"ה) ופעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם וצריך ליטלו משם בעומק דאסור כמו התולעת עצמו (תשובת הרשב"א סימן ער"ה):

ז

פרי שהתליע ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש אסור:

ח

כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכן שמא יש בו תולעת ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש אוכל בלא בדיקה שכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חדש ומכל מקום צריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ או על גבי הפרי ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה יצאו לחוץ וירחשו (תרגום השרץ השורץ רחשא דרחיש) במים או בדופני הקדרה או על גבי הפרי הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חדש פירות שהתליעו יתנם לתוך מים צוננים המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה ואחר כך יתנם בקדרת מים רותחים שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. (ולא מהני בהם אם בדק הרוב אלא צריך לבדוק כולם דהוי מיעוט דשכיח) (רשב"א בת"ה ובתשובה סימן רע"ד):

ט

עבר ובישל תוך י"ב חדש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותר ואם נמצאו קצת בקדרה משליכם ואוכל השאר (כי אין לך פרי שאין בו ס' נגד טעם התולעת שבתוכו) (תשובת הרא"ש בשם מהר"ם) ויש מי שאומר דהני מילי שלא נמצאו אלא א' או ב' אבל ג' או ד' הכל אסור: הגה ודוקא מאכל דאי אפשר לסננו ולהסיר מהם התולעים ומאחר שהוחזק בתולעים כולו אסור אבל אם אפשר לסננו מעביר משם התולעים הנמצאים שם והשאר מותר (רשב"א סימן ק"נ) ועיין לקמן סוף סימן ק':

י

ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים הרוטב מותר על ידי סינון (פירוש שמעבירין במסננת) אבל ירקות עצמם אם מצא בהם ג' פעמים יש לחוש שמא יש ואינם ניכרות:

יא

אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים כגון חומט אסור לאכול מבדיקתה אבל אם לא נמצאו אלא תולעים המתליעים בתוך העלים שאינם נראים אלא לאחר שליקתן מותר לאכול מבדיקתה:

יב

מרקחת שנפלו לתוכו נמלים ועברו עליהם י"ב חדש יש להסתפק בהם מפני שהדבש דרכו להעמיד הדברים הנטמנים בתוכו:

יג

דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו:

יד

חטים מתולעים מותר לטחנן והוא שירקד הקמח לאור היום (וכל תולעת שיראה שם יזרקנו והשאר מותר) (ת"ה סימן קנ"ה):

טו

מיני עופות הגדילים באילן ותלוים באילן בחרטומיהן אסורים משום שרץ השורץ על הארץ:

טז

כל תולעים הנמצאים בבהמה בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה אסורים והנמצאים בדגים במעיהם אסורים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים (ואפילו פירשו קצת וחזרו מותרין כי כן רביתייהו לפרוש קצת ולחזור) (הגה' שערי דורא) והא דאסרינן דוקא דמחיים אבל הגדלים בבשר אחר שחיטה או בדגים וגבינה מותרים כל זמן שלא פירשו הלכך תולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרים לדעת המתירים והוא שפירש מת ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה מכל דבר הטעון שחיטה: הגה ונהגו להקל כסברא הראשונה (ע"פ מרדכי דפרק אלו טרפות) עוד נוהגים בתולעים של גבינה לאכלן אע"פ שקופצין הנה והנה על הגבינה אבל אם פירשו לגמרי אוסרין אותן (מהרא"י ובארוך כמ"א דין י') מיהו אם נתערבו בשאר מאכל ולא יכולין להסירן משם אין אוסרין המאכל כי יש מתירין אותם בכל ענין (או"ה שם) וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ (עד"מ):

יז

שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא:

א

שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים:

ב

פיו. כ' הש"ך משמע דאפילו משום בל תשקצו אין בהם ואע"ג דלעיל סי' י"ג כ' הר"ב דאפי' דגים טהורים אסור לאכלם חיים משום בל תשקצו שאני הכא כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים וגם אינם בעין והט"ז כתב בשם או"ה דדוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה אסור משום בל תשקצו. [הרמב"ם סוף הלכות רוצח וכ"כ מהרש"ל. כתב פר"ח ודע דכל מה שאין רגילים העולם לאוכלו ובדילין ממנו נקרא מאוס ואין לאכלו ואי לדידיה מאוס אף דלכ"ע לא מאיס כ"ש דאסור לדידיה משום בל תשקצו וכ"ז אינו אלא מדרבנן ואין מכין אותו כו' עיין שם]:

ג

בכלי. כתב הש"ך וה"ה ליקח מים ביד אסור ובכלי הטעם דחיישינן דילמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיח דפרשי ואסירי דדוקא כשפירש עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי בס"ג אף כשפרשו אח"כ בדופני הכלי השני דהיינו רביתייהו והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מ"ש אבל אסור לשאוב וכו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אח"כ בכלי השני מותרים אבל מדברי הט"ז משמע דאף לשאוב בכלי קטן מכלי גדול ג"כ אסור ואינו מותר אא"כ כשמערה דוקא מכלי אל כלי אבל כששואב מכלי לכלי חיישינן שמא יפרוש על הכלי קודם שיכנסו המשקים לשם:

ד

לאחורי. כתב הש"ך דהל' אינו מתוקן ובת"ה להרשב"א כתב לאחורי הכלי או על שפת הבור ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב:

ה

מותרים. כתב הש"ך ול"ד למסנן בס"ג דחיישינן שמא פירשו שאני התם דשכיחי דפרשי על הקסמים וקשים. וה"ה אם פרשו לדופן הבור מבפנים ג"כ מותר:

ו

אוסרים. ומהרש"ל פוסק כדעת האוסרים מיהו במים הנובעים כגון ימים ונחלים פשיטא אע"פ שלא פירשו אסורים ואין היתר אלא לאותן שאינן נובעים משום דכתיב בימים ובנחלים ואין היתר בנובעים רק בסנפיר וקשקשת:

ז

יחזרו. כתב הש"ך דמדברי המחבר משמע דזה פשיטא אם חזרו בכלי דפירשו אבל בש"ס משמע דליכא אלא ספיקא שמא פירשו ואפשר גם דעת המחבר כן אלא שקיצר במובן:

ח

לערות. כתב הש"ך נראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דופני הכלי שבפנים שרי ול"ד לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו וכתב רבינו ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל:

ט

אוסרים. ודעת הש"ך נוטה דסברא ראשונה היא עיקר ע"ש:

י

לחוץ. (דחיישינן שמא פירשו) כתב הש"ך ול"ד לשרצים שככלי בס"א דלא חיישינן להכי דהכא כיון שחורו נקוב לחוץ הוי קצת הוכחה שפירשו וחזרו א"נ דרך התולעים לפרוש חוץ לפרי ולחזור ולא בכלי:

יא

הארץ. כתב הש"ך דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי מבפנים דדוקא בדבר של משקה אמרינן בס"א דמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבו מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה. [וזהו שכתב הר"ב בהגה"ה או שאר דברים שאינו של משקה ועיין בפר"ח שחולק]. ודוקא בתולעים קטנים שקורין מילווי"ן שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה אבל אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים שאפשר לבררם בנפה וכיוצא בזה ודאי דהמאכל מותר ובט"ז כתב דיש תימה על המחבר דלעיל בס"ד פסק דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ דיש ריעותא בפנינו דיש נקב שנעשה ע"י תולעת ואפ"ה לא חיישינן שמא פירשו אפילו מקצתו וכאן פסק לחומרא וכתב עוד דהב"ח מחלק בין גדולים קצת לקטנים ורוצה להתיר המילווי"ן קטנים שבקמח שא"א לנפות הקמח בנפה ובכברה כדי שישארו התולעים למעלה (אבל ודאי אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים שאפשר לבררם בנפה ודאי המאכל מותר). ותימה הוא דלדידן דקי"ל דחיישינן שמא פירשו אין שום חילוק בין גדולים לקטנים עכ"ל:

יב

במלח. פי' שבאו בו תולעים מעלמא:

יג

לישראל. פי' הש"ך שיש לחוש שימכרנה אח"כ לישראל בענין שלא יהא האיסור ניכר כגון קמח עשה ממנו פת וכן מלח יתננה בפת או בשאר דברים מה שנהגו לקנות מעובדי כוכבים אבל דבר שהאיסור ניכר מותר למכרו לעובד כוכבים כמ"ש הר"ב בהג"ה סי' נ"ז סכ"א ודלא כב"ח שמתיר במלח ואין דבריו נראין מיהו דוקא הכל ביחד אסור למכור לעובד כוכבים אבל מעט מעט מותר למכרו בענין שאין לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל כמ"ש בא"ח סי' תס"ט [ובנו של הש"ך בס' נה"כ נתעורר על ד' הש"ך שהתיר מכירה לעובד כוכבים מעט מעט שאינם מכוונים להלכה כלל אלא עיקר ההיתר בזה לעשותו פת ולפתתו לשנים ואח"כ ימכרנו לעובד כוכבים וכ"כ הפר"ח]. וכ' מהרש"ל וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ולשפחתו ואע"פ שמזונותיו עליו מיהו נראה שלא ישהה אותו זמן רב דלא יבא לידי תקלה כדלעיל סימן נ"ז ס"כ והט"ז חולק ע"ז דאין נראה לחלק בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ו נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת לעבדו ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שנאכל בתוך ביתו. וכתב עוד דהב"ח מתיר למכור לעובד כוכבים מלח שהתליע וכן היר"ז וגרויפי"ן או מיני פירות כגון פלוימי"ן וראזי"ני דאין לחוש שימכור לישראל כיון דדרכן להתליע אסור לאכלן עד שיבדוק תחלה והוא משיג עליו שהרי כל הדברים הנ"ל ודאי אנו קונין בכל יום מעובדי כוכבים וא"צ לבדוק כל זמן שאין רואים ריעותא ע"כ ודאי אסור למכור לעובדי כוכבים אלא קבא קבא כנלע"ד ופשוט עכ"ל וכתב הש"ך ואע"ג דכתב הר"ב בס"ס נ"ז בספק טרפות ויש מכשירין אותו טריפות אע"ג דקי"ל לאוסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים דאיכא תרי ספיקי חדא שמא הלכה כמאן דמכשיר ואת"ל כמאן דאסר שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ איכא תרי ספיקי שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע ועוד דכבר כתבתי בסי' נ"ז דלא אמרינן הכי אלא דוקא בספק דרוסה וכה"ג הואיל ויש בלא"ה כמה צדדים להתיר עכ"ל:

יד

ריחשו. כ' הש"ך מיהו נראה דכל זמן שהפרי לא נתבשל יש ליטול התולע ממנו כיון שהרשב"א והר"ן ור"י אוסרים אפילו במקום צר וא"כ ודאי ראוי להחמיר באיסור דאוריי' אבל ודאי אם נתבשל אפילו פרי קטן מותר כיון דבלא"ה י"א דכל פרי אפילו הוא קטן הוא ס' נגד התולע. וט"ז כ' ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאין תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר עכ"ל:

טו

עצמו. כתב הש"ך דצ"ע דהא כתב המחבר דתולעים הנמצאים בפולין תחת הקליפה מותרין כיון שמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכאן אוסר ואפשר ליישב דהרב כתב כן לפי מ"ש בת"ח דאף בפולין יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל וזה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל (ועיין מ"ש בס"ק י"ד בשם הט"ז דאם יש לחוש שיאכל היבחושין עצמן דיש להחמיר):

טז

ידוע. כ' הש"ך אפילו לא ידעינן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו אסור ולדעת רמ"א ס"ס ד' צ"ל דהיינו באינו נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפילו התליע בתלוש אסור [וכמ"ש הר"ב בס"ד] ופשוט הוא:

יז

מחוברים. כתב הש"ך דבאשר"י ורשב"א איתא דפולין ועדשים וקטניות דרכן להתליע במחובר מיהו בשאר פוסקים איתא דקטניות וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטניות אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכין כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין אף שפסק מהרש"ל שיברור כ"א ואחד בפני עצמו דוקא והעולם מקילין בזה ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב ובט"ז כתב מדברי המחבר משמע דבדבר שאין דרכו להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזיינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילווי"ן קטנים דאין שם איסור אלא לאחר שפירשו דהוי ס"ס ובס"ס מותר אפילו בשל תורה עכ"ל ובודאי דלכתחלה צריך בדיקה ולא הוי ס"ס מאחר שהוחזק בכך מיהו אם עבר ובישלן דהוי עוד ספק שמא נימוח ונתבשל מותר (ועיין בש"ך ס"ק ל"א). ומ"מ הכל משתנה לפי המקום ולפי הזמן שיש שנים שמתליעין ויש שאין מתליעין לפיכך בעל נפש יחוש לעצמו שלא יבוא להכשל באיסור דאוריי' וכ"כ בה"י וראיתי אנשי מעשה שלא נהגו לאכול רזיינ"ן ולא מאלינ"ש ואורז ע"ש:

יח

להשליך. כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדקן בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא מ"מ צריך לבודקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי א"צ בדיקה כלל אפילו מבחוץ:

יט

חודש. כתבו בט"ז וש"ך דתוך י"ב חדש לא מהני בדיקה זו דהר"ן כ' דאותן שהתליעו במחובר אין טבען שצפין למעלה כמו אותן שמתליעים בתלוש ומהרש"ל כ' דדוקא בקטניות ופולין וכיוצא בהן מהני תיקון זה אבל בפירות שיש להם גרעינים מבפנים לא דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירשו ע"ג הגרעינים הלכך לא מהני להו רותחים ולא ברירה ואין כן דעת הש"ך ע"ש:

כ

דשכיח. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בר"ס ל"ט:

כא

מותר. הטעם איתא ברשב"א שיש כאן שני ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל לכך הולכין בו להקל וכתב האו"ה והיינו שלא הוחזקו פי' בסתם אבל במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק:

כב

פרי. כתב הש"ך משמע דאפילו בפירות קטנים כגון קירש"ן וכיוצא בהם יש ס' נגד טעם התולע ובת"ה כתב שקיבל דדוקא בתפוחים גסים או שאר פירות הגסים אמרינן דבטל התולעת בס' אבל לא בקטני' וכ' רש"ל שיש להחמיר כן ובפרי קטן נעשה הוא נבלה וצריך ס' נגד כולו אם יש לחוש שהתליע במחובר אפילו לא ניקב לחוץ ובתלוש כשניקב לחוץ ובת"ח כתב דאם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי שרי לכ"ע אם יש ס' נגד התולע וגם רוצה להקל מטעם דאין התולע אוסר בטעמו משום דהוי פגום ומדמה אותו לזבובים ויתושים דהוי נטל"פ והט"ז כתב ג"כ סברא זו ואין דעת הש"ך נוטה לזה כלל כי הרשב"א עצמו מתיר בזבוב ואפ"ה אוסר כאן בתולע וע"כ שיש חילוק ביניהם ע"ש:

כג

שלשה. כתב הש"ך דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נמוח ובטל משום חד ספיקא לא שרינן ליה והיינו דוקא תוך י"ב חודש דאז אפילו הוא תוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חודש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נמוח ובפרט שיש פוסקים דס"ל דתולעים מתים מיד בשעת הבישול קודם שפירשו ולכך כתבו דאם נמצאו הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר אפי' התולעים עצמן אם אין דרכן להתליע במחובר ע"כ יש להקל כאן כיון דאין כאן איסור ודאי אלא חששא שמא יש עוד תולעים מיהו כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנמוח וכתב הט"ז ותמוה למה לי ד' כיון שבג' אסור ונראה דהר"ן כתב כן לרבותא דאפי' בד' יש היתר ברוטב ע"י סינון והש"ע גריר בתריה בלשון אף שלא סיים כן עכ"ל:

כד

שהוחזק. כתב רש"ל ומש"ה הנהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר הבדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדרה כמה תולעים. וכתב בט"ז מעשה בחג השבועות שעשו כמעט בכל העיר לחמים ופלדין עם ראזינק"ש ואשה א' בדקה רוזינ"י שלה ונמצא בהם מילווי"ן וכולן קנו ממקום א' וגם אצל המוכר בדקו אח"כ ומצאו גם שם מילוו"ין נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילווי"ן מותרין דזה דומה למ"ש הרשב"א דאם עבר ובישל תוך י"ב חודש הוי ס"ס ה"נ יש ב' ספיקות הא' שמא באותו הפעם שלקחו הם לא היו עדיין מילווי"ן עד שעה קטנה אח"כ ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחום האש וא"ל שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק א' זה אינו דהא גם שם בההיא דהרשב"א כיון שדרכן להתליע הוי כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סי' קמ"א לענין חטים מתולעים ואפ"ה חשבו הרשב"א לס"ס אבל אותן שלקחו אח"כ יש לאסור כל הלחמים ופלאדין דאין כאן אלא ספק א' שמא נמוח ובודאי פרשו המילווי"ן מן הראזיינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור וראוי לחוש באיסור תורה עכ"ל ובס' נקודות הכסף השיג עליו ודעתו לאסור אף אותן שלקחו קודם שנודע האיסור ע"ש. [ופר"ח חולק על ט"ז וכ' שכל הפלאדין אסורים ע"ש חלוקי דינים אם קנו הרבה אנשים קמח מחנות ועשו מהם לחמים ונמצא אח"כ תולעים מה דינו. בת' ד"ש סי' רפ"ו מורה להקל בשמן הנעשה מזיתים שהתליעו במחובר ע"ש. בתשו' מהר"מ מלובלין התיר בדוחק בשנה שהתליע בה כל הכישות ובשלו בה המון עם אח"כ השכר בלא סינון דיותר טוב למכור לעובד כוכבים ובאם שא"א למכור הכל לעובד כוכבים כשיבא לסנן השכר דרך הסל שיניח ג"כ בגד על הסל ומה שכבר בישל בלא סינון אם יוכל לסנן בשעת שתיה אז טוב ובדיעבד באשר שהוא מעות שלא יוכל לתקון והפ"מ ושעת הדחק מותר ע"ש. וכ' בצ"צ סי' נ"א היינו דוקא היכא דאיכא חשש איסור ממשות התולעים דגופן נתרסק ונתבשלו בשכר אבל ביין שרף דליכא חשש איסור דאינו אלא מן הטעם וזיעה היוצא מפירות ומהתולעים ודאי דשרי אפי' בלא הפ"מ עכ"ל ומכאן נ"ל ללמוד לאותן האנשים הנוהגים איסור לאכול תבואה חדשה מ"מ נ"ל דמותרים לשתות יי"ש אף להרא"ש דאוסר לשתות שכר יש לחלק דשאני יי"ש דזיעה בעלמא היא לאפוקי שכר דהוי טעם כעיקר (הגהת לה"פ). וכ' עוד שמותר לפטם עופות בקמח שיש בו תולעים ודוקא שיעשה תיכף מהקמח חתיכות קטנות ויהיה לו היכר שלא יבא לאוכלו ע"ש]:

כה

מותר. כ' הש"ך אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה קודם הבישול אפ"ה מותר וכתב ט"ז בשם מהרש"ל דגם תוך יב"ח מהני בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו ומ"ש הטור דתוך יב"ח אין לו תקנה היינו תקנה דמים רותחין ורמ"א בת"ח כתב דהמנהג דבוררין הערבסי"ן תוך יב"ח על השלחן ובוררין הנקובים מהן וכ' רש"ל דכיון דצריך בדיקה יפה ואיכא טירחא אין להאמין לנשים בבדיקה זו ות"ח כתב דהמנהג להקל בזה כי יש הרבה צדדין להקל בזה וע"ל סעיף ה' אם קטניות דרכן להתליע במחובר או לאו:

כו

ירקות. כ' העט"ז בס"ס ק' דוקא ירקות אבל שאר פירות אפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן אפי' אחר שנתבשלו ומותרים בבדיקה:

כז

להעמיד. כתב הש"ך דוקא דברים שלמים אבל דברים נחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות ואע"ג דהכא לא נ"מ מידי דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי מ"מ לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כבסי' ק"ד ס"א דבדבש בטיל ע"ש:

כח

ויסננו. כ' הש"ך ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה שאסור כדלקמן סימן צ"ט שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש:

כט

והשאר. כתב הט"ז דהא יש ס"ס ספק אין שם ואת"ל יש שם ספק נמוח בשעת אפייה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתנו רק לאפות הפת ולא לבטל התולעת וכ' הש"ך דהיתר זה אינו אלא כשהם מתולעים בענין שיוכל לבררם קודם הטחינה אבל לא כשנמצאו מתולעים ברוב בענין דא"א לבררן ובהגהת ש"ד כ' שעשה מעשה בחטים שהתליעו והשליכם לנהר ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל ובת"ה כ' טעם שהתירו בטחינה שהתולעים רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הרחיים ולפ"ז ברחיים שאין בה אפרכסת כגון ברחיים דידא היה אסור אלא שאח"כ כתב טעם אחר להתיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' תוך הקמח וא"כ בכל רחיים מותר אך נראה דבמקום שאפשר לטחון ברחיים גדול שיש בהן אפרכסת אין לטחנן ברחיים אחרת:

ל

אסורים. ומהרש"ל פסק דמותרין בשחיטה אבל כל הפוסקים חולקין עליו בזה:

לא

בבהמה. הטעם איתא בש"ך משום דבהמה בשחיטה תליא מלתא ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפני עצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו התם מכל בבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי:

לב

במעיהם. דמעלמא אתו לתוכם אבל בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהו משום אמ"ה דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו:

לג

פירשו. כתב הש"ך והיינו דלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה:

לד

המתירים. ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה ומ"ש אם פירש מת ולעיל ס"ד הביא יש אוסרים אפילו פירש מת היינו משום דסברת המתירים עיקר בעיניו:

לה

נפלו. כ' הטור וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל והטעם משום דיש מתירין בכל ענין:

לו

הגבינה. כ' הש"ך לאו דוקא אלא ה"ה בקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית עין:

לז

רפואה. כתב הט"ז דמהרש"ל העתיק תשובת ר"י על נכפה שהוא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור ואם ביטל העובד כוכבים הרפואה בס' מותר עכ"ל כ' חוות יאיר סי' ק"ב רפואה לבעלי ירוקין לבלוע ח' כינים של ראשו אסור משום דאין רפואה זו בדוקה. השואף דבר איסור דרך נחיריו פטור אפילו שנהנה בכזית מאחר שאין דרך אכילתו בכך (הל"ק סימן ל"ה):

א

ברייתא חולין דף ס"ו וס"ז

ב

שם דף ס"ז:

ג

טור בשם הרמב"ם בפ"ב מהמ"א וכתנא דבי ר' ישמעאל דמשמע התם דפליג את"ק בחריצין המושכים ואינם נובעים וכפירוש התו' שם וכדתני מתיא בן יהודה שם וכן הסכים הרשב"א:

ד

שם בשם הרא"ש וכתנא דבי רב כי היתה שגורה בפי הכל:

ה

מימרא דרב הונא שם דף ס"ז:

ו

שם בגמרא:

ז

בעיות שם ולא נפשטו ולחומרא דהא איסורא דאוריי' נינהו וכגרסת הרא"ש וכגרסא שלפנינו וכמ"ש הטור בשמו:

ח

טור בשם הרמב"ם בפ"ב מהמ"א וכפי גירסתו בגמרא פירשה מת' וכן היא גי' הרי"ף רבו ור"ח וסה"ת וכן הסכים הרשב"א:

ט

שם בשם הרשב"א (וכן דעת סה"ת הובא בש"ד ומרדכי):

י

הגהות ש"ד בשם תשובת ה"ר חיים:

יא

טור בשם בה"ג כמימרא דשמואל שם דף ס"ז וכן פסק בשאלתות והרי"ף שם והרמב"ם שם וש"פ:

יב

שם בשם אביו הרא"ש ומהר"ם וכן כתבו התוספות שם:

יג

שם.
(°) הרב ב"י פסק לעיל כדעת הרא"ש והתוספות דכל זמן בו לא ריחש מותרים ולענ"ד היה להרב רמ"א לכתוב דין זה בשם י"א:

יד

טור מהא דאמר רב פפא ש"מ מדרב הונא וכו' שם:

טו

לשון הרמב"ם שם דין ט"ו ג"כ מהא דרב פפא:

טז

טור בשם אביו הרא"ש:
(°) פי' כיון שפירשו אע"פ שלא נבראו אלא בתלוש אסורין:

יז

שם פי' שאין כל המתולעים עולין למעלה וכתב הר"ן שאין הפירות המתליעים במחובר צפין כמו אותן שמתליעין בתלוש לכך הך תקנתא לא סגיא תוך י"ב חדש:

יח

טור בשם הרשב"א:

יט

הר"ן שם בשם הראב"ד (ותשובת רשב"א סימן קי"ג) דכיון שהוחזק שיש שם יותר לא שרינן ליה משום נימוחו ובטלו דחד ספיקא הוא:

כ

הרשב"א בתשובה:

כא

הרשב"א מדין החלב שציינתי לעיל בסוף סי' ס"ד (ואורחות חיים):

כב

הרשב"א בתשובה סי' פ':

כג

סא"ח מעשה שאירע כך:

כד

תה"ד:

כה

טור בשם רבינו יצחק וכן כתב הסמ"ק בסי' ר"י (וכ"ד ר' יחיאל וכל בו ואגודה ותשובת מהרי"ל קמ"ד ואגור):

כו

מסקנת הגמרא שם בחולין דף ס"ז:

כז

שסקוקיאני וכפירוש התו':

כח

כדעת הראב"ד בהשגותיו שם והרשב"א וסה"ת והרא"ש והטור וש"פ:

כט

טור בשם אביו הרא"ש בשם סה"ת לאפוקי מד' הרמב"ם כדלקמן:

ל

שם בטור:

לא

רמב"ם בפ"ב מהמ"א מדאמרו בגמ' מורנא דבישרא ולא אמרו דבהמה משמע דאפילו לאחר שחיטה אסירי וסובר נמי שם שכל התולעים הנמצאים בדג מחיים אסורים והטעם מפני שאינם מתהוים ממנו אלא נכנסים לו דרך נחיריו ה"ה שם:

לב

ס' ארחית חיים וכתבו ג"כ רמ"א בס"ס קנ"ה וע"ש:

א

שאינם נובעים. שם מה הפרט כו':

ב

לפיכך כו'. שם:

ג

אבל אסור כו'. כמש"ש וליחוש דלמא פריש כו' אלא כו' משא"כ כה"ג דלאו היינו רביתיה וז"ש שם שוחה ושותה דוקא:

ד

כגון לאחורי כו'. דדמי לגג תמרה וגרעניתה שתוך החור הוא כתוך הכלי. ת"ה:

ה

ומסתמא כו'. דאל"כ הדק"ל דלמא פריש:

ו

אבל אם כו'. גמ' הנ"ל:

ז

הגדלים כו'. עבה"ג ולכן פריך ואיפוך אנא וז"ש עצורין ככלים. תוס' ד"ה במים:

ח

או שאר כו'. שם שיכרא:

ט

שדרך כו' רש"י ד"ה שיכרא:

י

אין כו'. גמ' שם:

יא

אבל כו'. וז"ש בצבייתא:

יב

וכן מותר כו'. מדלא אסרו אלא לסנן. ור"ל דכלי שני דין כלי ראשון לו דאל"כ ליחוש דלמא פריש. ועד"מ:

יג

ויש אוסרים אם כו'. כמש"ש וליחוש דלמא כו' וסברא ראשונה ס"ל כמו דאין חוששין שם דלמא פריש לאחורי הכלי כמש"ל בס"א. ועש"ך:

יד

תולעים כו' וה"ה כו'. דבהן פי' לדופני הכלי מבפנים אסור כמו פי' מקצתן לאויר העולם דדוקא במים אתרבאי מכל אשר במים ששוחה כו' וא"כ חיישינן שמא פירשו כמש"ש דלמא כו':

טו

ואסור למכרו כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים (מ' ב'):

טז

תולעים כו'. כשמואל דר"פ שם נ"ח ס"ל כוותיה ועתוס' שם ד"ה דיקא כו':

יז

והוא כו'. דהא בעינן השורץ. שם:
(ליקוט) והוא שריחש כו'. אבל בת"ה פ' ב' פליג ע"ז וכתב דהא לשמואל הוא כמו הגדל על הארץ וז"ש קישות שהתליע סתם כו' וז"ש בהג"ה ופעמים כו' (ע"כ):

יח

אבל הנמצאים כו'. כמו קישות כו'. שם:

יט

תולעים הגדלים כו'. כמ"ש בברכות מ' ב' נדרים נ"ה ב' מירבא רבו כו':

כ

ופעמים כו'. כ"כ הרשב"א וס"ל דלא בעינן ריחש כמ"ש בסי' ער"ה דלא כדעת תוס' ורא"ש וש"ע:

כא

שמתחיל כו'. כמו ביצה שנמצא דם בחלמון שאסור כאלו כבר נתרקמה וכן עכבר שחציו בשר הנונע בבשר טמא וכ"ש לענין איסור כמ"ש בפ"א די"ט (ז' א') אפושי כו'. שם:

כב

(ליקוט) פרי כו'. ערש"י נ"ח ב' ד"ה הני כו' ומשמע דוקא שהתליעו אבל מסתמא אין חוששין ול"ג דא"כ הל"ל הני פירי כו' ומ"ש תמרי דנקט ועוד הא סתמא קאמר הני תמרי דכדא אלא משום דהתלעה מצויה בהן ואע"פ שהוא מיעוט דלמיעוט המצוי חוששין כמו בבדיקת הריאה וז"ש בס"ח כל כו'. ת"ה פ' ב' ועבס"ח בהג"ה דהוי כו' (ע"כ):

כג

כל כו' מתוכו. דא"צ פירש:

כד

(ליקוט) ואם שהה כו' ואף כו'. אבל לאכלן בלא בישול מותר ולא חיישינן שמא פירשו וחזרו לחורן שזה אינו מצוי וכמש"ש ס"ז א' א"ה במנא כו' ואי איתא ליחוש שמא פירש אדופנא מאבראי וחזר אלא דאין חוששין שיפרוש ממקום רביתיה ויחזור. ת"ה (ע"כ):

כה

ומ"מ צריך כו'. כ"ז לשון הרא"ש וטור:

כו

בחוץ. כיון שפירש:

כז

או כו'. בעיא שם כנ"ל:

כח

וירחשו. אזיל לשיטתו כנ"ל ס"ו:

כט

או בדופני. כנ"ל ס"ה:

ל

המתולעים כו'. אבל בתוך יב"ח לא מהני דב' רחשים הן אחד קטן הגדל במחובר וא' גדול הגדל בתלוש ונוקב ויורד והמנוקבים עולין למעלה משא"כ אותו שגדל במחובר שאינו נוקב. ת"ה. ועוד דאין כולם עולין למעלה וז"ש ואח"כ יתנם בקדירה כו' וזה לא מהני בתוך יב"ח דא"צ פירש וכמ"ש הרשב"א בחידושיו דאין עולין למעלה אלא המוכנים לפרוש. ורותחים לבד לא מהני דשמא יצאו מיד מחיים אבל עכשיו אותן שלא עלו למעלה לא יפרשו מיד כנ"ל:

לא

ולא מהני כו'. כמש"ל ר"ס ל"ט:

לב

עבר ובישל כו'. כמו (חולין ט' ה') בא זאב ונטל בני מעיה ועוד דס"ס הוא שמא לא היה ושמא נימוח ובטילה וע"ל סי' ק"א ס"ו:

לג

כי אין כו'. עש"ך:

לד

ויש מי כו'. כמ"ש בפ' הבע"י וכרשב"ג (ועיין לקמן סימן ק' ס"ק כ'):

לה

ודוקא כו'. כמ"ש בס"ג בהג"ה:

לו

(ליקוט) ירקות כו' אבל כו'. עסי' ק' ס"ד מש"ש (ע"כ):

לז

(ליקוט) מרקחת כו'. דלא כתר"י שכ' בספ"ו דברכות שאיסור שנפל לדבש מותר והרא"ש תמה מנין לו ונראה שלמד מדבש עצמו שרגלי דבורים מעורבים בו אבל תוס' בע"ז ס"ט א' ד"ה ההוא תי' ע"ש וכן כל הפוסקים חולקין עליו וכן השיגו המ"א ממ"ש בבכורות ו' ב' וחלב דבהמה טהורה כו' ובתמורה ל"א א' אבל גבי ביצה אימת כו' אבל בלא"ה לא וע"ש סי' רי"ו ס"ק ג' שהאריך בזה (ועמש"ש בליקוט שאשתמיטתיה דברי הר"ן) (ע"כ):

לח

שהדבש כו'. כמ"ש בפ"א דב"ב (ג' ב'):

לט

דבש כו'. עט"ז וש"ך:

מ

חטים כו'. ע"ש ושם:
(ליקוט) חטים כו'. ירושלמי ספ"ה דתרומות על מתני' וטחנן כו' ואם ידוע כו' ובפ"א דערלה על מתני' רי"א כו'. תני אף טוחן בתחלה ומתיר מתני' דר"י דרי"א אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים אר"ז ד"ה היא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בתוך בתיהן כו' והביא הר"ש בתרומות שם (ע"כ):

מא

מיני כו'. כמו שבעיקרי זיתים כו':
(ליקוט) מיני כו'. ומרדכי כתב ר"פ העור והרוטב סי' תתרנ"א עופות הגדלים באילן י"א שא"צ שחיטה לפי שאין פרין ורבין ואור"י ששמע מאביו שר"ת הצריכן שחיטה וכן א"ל ר' יהודה הלכה למעשה שיש לשוחטן וראיה ממש"ש קכ"ז א' או כלך לדרך כו' אלמא בכלל שאר שרצים הוא ה"ג כו' אבל בשחימה לכ"ע מותר כיון די"ל סימני טהרה וכ"פ ביש"ש שם (ע"כ):

מב

בדגים. עתוס' ד"ה קוקייאני וכן פי' הגאונים וכ"כ ברוב ספרים להדיא מינם ניים כוורא כו'. ב"י:

מג

ואפילו כו'. כמ"ש למטה בהג"ה:

מד

והא כו'. כמ"ש בגמ' הכי השתא כו':

מה

לדעת המתירים כו'. ר"ל לאפוקי י"א דס"ד:

מו

נוהגים כו'. כנ"ל דהיינו דביתייהו ול"ד לפי' לגג תמרה דאין דרכה להיות שם ולמד מהגדלים במים שבכלים ובורות:

מז

יש מתירין כו'. דדוקא בגידולי קרקע אף בתלוש אית כהו משום שרץ השורץ על הארץ משא"כ באינו ג"ק דלית בהו אלא משום אבר מן החי בנמצאים בבהמה בחייה כנ"ל. מרדכי בשם ראבי"ה:

מח

שרץ שרוף כו'. כמ"ש בסוף תמורה ופ"ב דפסחים כל הנשרפין אפרן מותר ואפי' באכילה. מרדכי רפ"ב דפסחים:
(ליקוט) שרץ שרוף כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ד ב') כל איסורין כו' וכ"ש אוכל חלב חי שפטור ופטור ומותר קאמר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור ובפ' מי שאחזו (ס"ט ב') לטחול לייתי שב ביני דמיא כו'. מרדכי רפ"ב דפסחים וכתב שם ומיהו בריא יזהר בדבר וז"ש לרפואה אבל הרא"ש שם לא כ"כ אף שלדינא אינן מחולקין אלא שכתב מדקאמר אין לוקין משמע הא איסורא איכא אבל לרפואה מותר כמ"ש שם (כ"ה ב') ברבינא דשייף לברתיה כו' א"ר הכי קא"ל כו' אלמא אע"פ שאין בו סכנה מותר וע"ל ס"ס קנ"ה וכ"ש כה"ג באכילה כמ"ש שם וכ"ש אוכל חלב חי כו' וכ"כ תוס' בע"ז י"ב ב' בד"ה אלא כו' דאיסורא איכא וכ"כ רמב"ן וריב"ש רש"פ וע"ל ס"ס קנ"ה בהג"ה שכתב חוץ מבעצי ע"א ולפי הטעם שכ' דמותר משום דאפרן מותר וכ"כ במרדכי שם ניחא אבל לפי הנ"ל צ"ל דבע"א אסור אפי' שלא כדרך הנאתן כמו בב"ח דלא כתיב אכילה ובתוס' דע"ז שם נסתפקו אבל ליה פשיטא כשיטתו שכתב שם דאפרן מותר משום שהוא שלא כדרך הנאתן וכ' בכלאים ובב"ח אסור ע"ש (וע"ל סי' קנ"ה ס"ק כ"ב) (ע"כ):

א

א) [סעיף א'] שרצים הגדלים במים שבכלים וכו' וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש בסעי' ג' ש"ך סק"א. פר"ח או' א' הל"פ בסעי' א' כריתי או' א' שפ"ד או' א' חכ"א כלל ל"ח או' ב' בי"צ ח"א בעמ"ז או' א' מק"מ או' א' ערוך השלחן או' י"ט זב"צ או' א' ועיין לקמן או' קס"א כמה מלקיות חייב על כל תולע יעו"ש.

א

ב) שם. ושבבורות שיחין ומערות וכו' בור עגול הוא. שיח ארוכה וצרה. מערה מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה. חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואינם מקורין אלא כל פיו פתוח. נעיצין קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה. רש"י קמא ן' ע"ב והר"ן. ב"ח. ש"ך סק"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ב' ועין לקמן סעי' ב'.

א

ג) שם. ושבבורות שיחין ומערות וכו'. וה"ה לבריכות גדולות של מים מכונסים דכיון שאין להם מוצא ובא מותרים. פר"ח או' ב' כריתי או' ב'.

א

ד) שם. אעפ"י שאין להם סנפיר וכו' דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וכו' בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. חולין ס"ו ע"ב. ב"י. לבוש. ט"ז סק"א. חכ"א שם.

א

ה) שם. לפיכך שוחה ושותה מהם ואינו חושש וכו' וליכא הכא משום בל תשקצו כיון שאינו בולע בעין אלא בתוך המים שהוא שותה. ב"ח בקו"א. ש"ך סק"ג. לה"פ או' א' חכ"א כלל ל"ח או ג' ודוקא שאין מאוסין עליו אבל אם מאוסין עליו אסור משום בל תשקצו. ט"ז סק"ב. והיינו אף דלכ"ע לא מאיס אי מאיס לדידיה אסור כמ"ש באו' שאח"ז.

א

ו) וכל דבר שדרך בני אדם נפשם קצה בהם עובר משום בל תשקצו. כנה"ג בהגה"ט סוף או' ד' פר"ח או' ג' לה"פ שם. בל"י או' א' ואי מאיס לדידיה אף דלכ"ע לא מאיס במכ"ש דאסור לדידיה וקרינן ביה שפיר בל תשקצו. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. ועיין לקמן סי' ק"ד או' ג' וסי' קי"ו סעי' ו'.

א

ז) ומיהו כל זה אינו אלא דרבנן דמאי דמסמכינן ליה אקרא דבל תשקצו לאו דקרא מיירי בהכי אלא אסמכתא בעלמא הוי ומאן דעבר עלייהו מכין אותו מכות מרדות כשאר איסורין דרבנן. פר"ח שם. לה"פ שם. מש"ז או' ב'.

א

ח) וכן אסור לשתות ממקום שיש חשש סכנה כגון עלוקה וכדומה. הרמב"ם פי"א מה' רוצח. ועיין לקמן רסי' קי"ו.

א

ט) שם הגה. אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם. דילמא פירש בדופני מנא. ב"י בשם הרא"ש. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ד. ומבואר בדברי הרא"ש שם דאם שאב מן הבור אף דלא ידעינן בודאי שפירשו (בדופני מנא) אסורים משום דחיישינן שמא פירשו. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י סוף או' ד' מנ"י על התו"ח כלל נ"ג או' ג' וכתב ודלא כלבוש. פר"ת או' א' בל"י או' ב' שפ"ד או' ד' חכ"א כלל ל"ח או' ג' מק"מ או' ד' זב"צ או' ו'.

א

י) ואפי' אם מילא הכלי מן הבור דרך צינור באופן שלא נגע בדופני הכלי מבחוץ אפ"ה אסור משום דלא הוי מקום רביתייהו. פר"ת שם. זב"צ או' ח'.

א

יא) וה"ה ליקח מן המים בידו ולשתות אסור. כלבו סי' ק"א. ש"ך סק"ה. כנה"ג שם. בל"י שם. הל"פ בסעיף א' שפ"ד אות ה' חכ"א שם. זב"צ אות ז'.

א

יב) שם הגה. אבל אסור לשאוב בכלי וכו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אח"כ בכלי השני מותרים. ש"ך סק"ד. בל"י שם. הל"פ שם. שפ"ד או' ד' חכ"א שם. זב"צ או' ט' ודלא כפליתי שאסר ועיין לקמן סעי' ג' בסוף ההגה.

א

יג) שם. ואם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ. הלשון אינו מתוקן ובתה"ב לרשב"א כתוב מאחורי הכלי או על שפת הבור והוא מתוקן ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב ואין לחוש שמא פירשו על שפתו. ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגה"ט או' ה' פר"ח או' ה' שפ"ד או' ו'.

א

יד) שם. אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרים. דהיינו רביתייהו. ב"י. לבוש. פרישה או' ה' ט"ז סק"ד. לה"פ או' ג' בל"י או' ג'.

א

טו) שם. אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרים וה"ה לדופן הבור מבפנים מותרים. פרישה שם. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגה"ט או' ו' פר"ח או' ו' בל"י שם. שפ"ד או' ז' חכ"א כלל ל"ח או' ב' זב"צ או' י"א.

א

טז) ודע דהא דאמרינן דכשפירש לדופני הבור או הכלי דשרי משום דהיינו רביתיה לאו למימרא שמותר ליקח התולעת בידו ולאכלו ואף ששוחה עליו ואוכלו אסור וכן תולעים שבמים שבכלים ושבבורות לחודייהו לא משתרו אף ששוחה לאכלם אלא דוקא כשהם במים. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. פר"ת או' ג'. חכ"א שם או' ג'. זב"צ או' ה'.

א

טוב) [סעיף ב'] הגדלים במים שבחריצין וכו' יש אוסרים וכו' וכ"פ רש"ל פא"ט סי' קכ"ג כדעת האוסרים וכ"מ דעת האו"ה. ש"ך סק"ח. וכן הסכים כנה"ג בהגב"י או' א' כדעת האוסרים. מנ"י על התו"ח כלל נ"ד או' ב' פר"ת או' ד' בל"י או' ד' שפ"ד או' ח' מחב"ר או' ב' וכתב דהגם לפי המסורת שבידינו בדברי מרן דהיכא דמייתי ב' סברות בסגנון זה דעתו כס' האחרונה הכא האחרונים פסקו לחומרא וכן ראוי להחמיר דספקא דאו' לחומרא. וכן החק"ל חי"ד סי' ט"ל האריך בזה ומסיק לאסור יעו"ש. זב"צ או' י"ג.

א

חי) [סעיף ג'] המסנן מים או שאר משקים וכו' אין לסננו בקסמין וקשין בלילה וכו' פי' אפי' אין יודע לו תולעים במשקה זה אלא כיון שמין משקה זה דרכו להיות בו תולעים חיישינן שמא יש בו ויפול לכוס ויסבור שבכלי הב' התליע ויבא לשתותו ולכן אם עבר וסיננו בקסמין בלילה יחזור ויסננו דרך בגד תכף ומיד. פר"ת או' ה' זב"צ או' י"ד.

א

יט) שם. שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי וכו' ר"ל שמא יפרשו התולעים ע"ג הקשים והו"ל כשרצו על הארץ הואיל ופירשו ממקום רביתן ואח"כ יחזרו לתוך הכלי ויבא לשתותן לבוש.

א

ך) שם הגה. אבל מותר לסננן דרך בגד או מסננת שהרי לא יוכלו ליפול וכו' ואם המסננת יש בה נקבים שאפשר שהרחש יחזור ויפול נגד נקבי המסננת אסור. ב"ח. כנה"ג בהגב"י או' ח' שפ"ד סוף או' ט' חכ"א כלל ל"ח או' ז' מק"מ או' ח' זב"צ או' ט"ו.

א

כא) שם בהגה. וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי וכו' וכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דפנו שבפנים שרו דכיון שלא פירשו שם אלא עם המשקה היינו רביתייהו. ב"י. ש"ך סק"י. מנ"י על התו"ח כלל נ"ד או' ח' הל"פ בסעי' ג' בל"י או' ה' פר"ת או' ו' חכ"א שם או' ג' ערוך השלחן או' כ"ב. זב"צ או' ט"ז.

א

כב) שם בהגה. וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי וכו' ומיהו מהריק"ש בהגהו' על הש"ע כתב דיש להחמיר מלערות המים מכלי אל כלי ולשתות מהם דכלי שני לא חשיב רביתייהו יעו"ש אמנם הכנה"ג בהגב"י או' י"ב הביא כמה פו' המתירים כב"י ומור"ם בהגה וכתב הגם דבדמש"א בדף קע"ט ע"א חולק על זה ואוסר לשאוב מכלי אל כלי אין דבריו עומדים בפני כל הנך רבוותא יעו"ש. וכן הסכים השו"ג או' י"ב להלכה כדברי בית יוסף וכתב להשיג על דברי החולקים יעו"ש. וכן הוא דעת המחב"ר או' ו' וכתב דאף שלא כתב ב"י סברא זה בש"ע אשכחן כמה דינים מדינים שונים דהשמיט בש"ע והם הלכה יעו"ש. וכ"פ בהל"פ שם. בי"צ ח"א סוף או' א' ערוך השלחן שם. זב"צ שם.

א

כג) ואותם יתושים בעלי כנפים אסור בלא סינון אפי' לבלעם כך ע"י שתיה דמסתמא פורחין באויר. דמש"א דף קע"ח ע"ד. כנה"ג בהגב"י סוף או' ג' שפ"ד או' יו"ד. חכ"א שם או' ד' זב"צ או' י"ז.

א

כד) חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים. ב"י בבד"ה בשם רי"ו. ש"ך. סק"י. פר"ח או' ט' בל"י או' ה' זב"צ או' י"ח.

א

כה) והא דאמרינן דמחומץ לתבשיל מותר י"א דאין חשש כלל בחומץ שיש בו תולעים לבשלו עם בשר ודגים או לערבו במיני ירקות ולפתן אפי' חי דלמאי נחוש לה שמא יפרוש לאוכל או לדופני הכלי מבפנים לא מיבעיא כ"ז שהמשקה טופח דודאי מותר אלא אפי' אם יתייבש לגמרי המאכל כיון דאין איסורו אלא משום בל תשקצו מדרבנן זה לא שייך אלא כשרואה את התולע באוכל אבל אלו התולעים שבחומץ שלא נראה כלל אין כאן משום בל תשקצו. בינת אדם באו"ה סי' ל"ד סוף או' מ"ט. מיהו הפר"ח או ט' כתב דאם פירש מן המאכל לחוץ אף בדופני הכלי מבפנים אסור דלאו היינו רביתיה. כריתי או' ו' מחב"ר או' ח' ד"ה ועוד. והפר"ת או' ו' כתב דמ"ש רי"ו חומץ שהתליע ועירה ממנו לתוך התבשיל שרי דהיינו רביתיה מיירי בתבשיל לח כמשקה ולבי מקפיד להתיר גם בזה ומה גם לדעת האו"ה מסתברא דהוי שורץ ואסור ולהיות הדבר ספק דאו' אין להקל בכל זה עכ"ל.

א

כו) וחזינן לרבנן קדישי דבעה"ק ירושת"ו שהיו נוהגין לסנן החומץ בתחלה בבגד עב ואח"כ מבשלים ומסננין אותו פעם אחרת וטעמם דכיון דהסינון בתחלה בבגד עב יש מקום להסתפק שמא לא נשארו תולעים ואח"כ מבשלים שאם נשארו ימותו ובסינון ב' יצא החומץ נקי מתולעים. וכן נהגנו. מחב"ר שם. והגם דהכנה"ג בהגב"י או' ס"ז ובבע"ח חי"ד סי' קכ"ו פקפק בדבר משום דאין מבטלים איסור לכתחלה כבר החק"ל חי"ד סי' מ"ב והחס"ל חי"ד סי' ו' דחו דברי כנה"ג הנז' והביאו ראיה מהרשב"א והר"ן דלא אמרו אין מבטלין איסור אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל כשאינו רוצה ליהנות מן האיסור אלא רוצה להפריד האיסור ולהשליכו לא מיקרי מבטל איסור יעו"ש והב"ד זב"צ או' ך' וכתב דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א שמקודם מסננין את החומץ בבגד עב ואחר הסינון מרתיחין אותו באש וחוזרין ומסננין אותו אחר שהרתיחו אותו. וכתב דהגם דאם בשלו אותו בלא סינון ואח"כ מסננין אותו אחר הבשול זה יותר טוב ואין בזה פקפוק לכ"ע לא נהגו כך משני טעמים חדא משום דמאיס להו לבשל בלא סינון משום דידוע דיש בו תולעים ואיכא משום בל תשקצו ועוד טעם דמוכרח לסנן קודם הבישול משום דכל החומץ עושים מצמוקים או מתמרים וא"א לבשלו עם הצמוקים או עם התמרים יעו"ש ולפ"ז יין שהחמיץ שאין נראין בו התולעים וליכא משום בל תשקצו וגם ליכא בו צמוקים או תמרים א"צ לסננו קודם בשול אלא רק מרתיחו ואח"כ מסננו.

א

כז) כל חומץ יש בו תולעים דקים מאד שאין נראין אלא א"כ תתנהו בצנצנת נקיה (ר"ל של זכוכית) ותניחהו על החלון במקום שהשמש זורח ואז נראין התולעים לכך אין לו תקנה ע"י סינון לבד אלא יבשלו תחלה בישול שהיס"ב ואחר שירתיח יסננו ובימות החורף יבשל ויסנן בע"ש לצורך השבוע כולו ואם ישאר יותר משבוע יחזור ויתליע לכך בכל ע"ש יסנן אבל בקיץ שהאויר חם קרוב יותר להתליע לכך לא יבשל ויסנן אלא רק לצורך חצי שבוע דוקא. בן א"ח פ' נשא או' ה'.

א

כח) [סעיף ד'] תולעים הגדולים בפירות בתלוש מותרים וכו' פי' דדרכם להתליע בתלוש ולא במחובר אבל כל שלא הוחזקה בזה אסורים שמא במחובר השריצו וכדלקמן סעי' ז' ואצ"ל התאנים והענבים והפרישין שכולם הוחזקו אדרבא להתליע במחובר ואסור מסתמא. פר"ת או' ז' זב"צ או' כ"א ויש שם חסרון כמ"ש בהשמטות.

א

כט) שם. בד"א שלא פירשו מן הפרי אבל פירשו מן הפרי וכו' ותולעת זו שפירשה מן הפרי ונאסרה מקרי בריה ולא בטלה אפי' באלף. שפ"ד או' ל"א. מחב"ר או' יו"ד דלא כהר' ב"ד חי"ד סי' כ"ב. ער"ה או' ב' וכתב על הב"ד ופליתי סי' ק' או' ד' דלא ראו דברי הר"ן שכ"כ בהדיא פא"ט גבי תמרי דכדא יעו"ש. וכן הסכים הר' קול אליהו ח"א ססי' י"ח ומשחא דרבותא. שש"א או' ג' חק"ל חי"ד סי' ס"ג. זב"צ או' כ"ב.

א

ל) ובמהרי"ל בדיני או"ה שלו כתב שהסכין שחתך בו התולע צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה ולא ראיתי נוהגין כך אלא מקנחו היטב ודיו. תו"ח סוף כלל נ"א. כנה"ג בהגב"י או' כ"ט. פר"ח סי' צ"ו או' ך' שו"ג מחו' או' א' לה"פ סי' צ"ו או ל"ג. חכ"א כלל ל"ח או' כ"ז. זב"צ או' כ"ג. ועיין לקמן סי' צ"ו או' ס"ה.

א

לא) שם. ואפי' לא פירש כולו מהפרי אלא מקצתו וכו' משמע דאין חילוק אם פירש מקצתו לארץ או לאויר וכ"כ הפר"ח או' יו"ד מיהו דעת הפר"ת או' ח' להתיר אם לא פירש כולו לאויר אלא מקצתו אלא שכתב אם יסכימו עמו בעלי הוראה יעו"ש וכ"כ הכריתי או' ז' להתיר בזה כדברי הפר"ת וכ"פ בס' כנפ"י אלא שכתב ודאי דרובו ככולו. שש"א או' ד' אבל שאר האחרונים כתבו סתם כדברי הש"ע דמשמע דאין חילוק. הל"פ בסעי' זה חכ"א כלל ל"ח או' ט' בי"צ ח"ב או' א' ערוך השלחן או' מ' וע"כ נראה דלכתחלה יש להחמיר ובדיעבד כגון שנפל לתוך מאכל ואינו נראה יש להכשיר.

א

לב) שם. או שפירש מפרי לפרי. פי' שהם דבוקים יחד ונקבה ויצאה התולעת מזו לזו בלא ראיית אויר. פר"ח או' י"א. מק"מ או' י"ד. ערוך השלחן שם.

א

לג) שם. או שפירש מפרי לפרי אסור. כל אלו הם בעיות בש"ס וסלקו בתיקו וק"ל לחומרא. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"ב. ונ"מ אם יש עוד ספק הוי ס"ס. שפ"ד או' י"א. בי"צ ח"ח בעמ"ז או' ב' אמנם זהו למאן דס"ל דבעיא דלא אפשיטא בגמ' נכנס בגדר ס"ס אבל להחולקים בזה אין זה ס"ס. ערוך השלחן סוף או' ע"ל. ומיהו עיין בדברינו לקמן סי' ק"י בכללי ס"ס או' ח' דלא ק"ל כדעת החולקים יעו"ש.

א

לד) שם. ויש אוסרים אפי' מת בתוך הפרי ופירש אח"כ. וכן יש להחמיר כנה"ג בהגב"י סוף או' י"ו. פר"ח או' י"ג. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' י"ג וכתב כי כ"ה דעת הש"ע. פר"ת או' ט' שפ"ד או' י"ב. שו"ג או' ט"ו. שש"א או' ד' וכתב וכן הסכימו רוב האחרונים. זב"צ או' כ"ה.

א

לה) שם הגה. ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ דחיישינן שמא פירשו וחזרו. ש"ך ס"ק י"ג.

א

לו) שם בהגה. ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ וכן הסכים הפר"ח או' ט"ו. וכ"כ בן א"ח פ' נשא או' יו"ד דיש לחוש לדברי האוסרים וכתב וכן המנהג פשוט בעיר בגדאד יע"א לאסור בחורו נקוב לחוץ.

א

לז) [סעיף ה'] תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים וכו' ואם הם תולעים קטנים שא"א לנפות הקמח הכל אסור. ט"ז סק"ח וכתב ודלא כהב"ח. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י או' פ"ז. פר"ח או' ע"ז. לה"פ או' ה' בל"י או' ו' שו"ג סוף או' י"ז. מש"ז או' ח' בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ד' מק"מ או י"ט. ערוך השלחן או' מ"ח. זב"צ או' כ"ז.

א

לח) אבל אם נמצאו בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררם בנפה ובכברה או בשאר דברים ודאי דהמאכל מותר. ש"ך שם. כנה"ג שם פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שו"ג שם. שפ"ד או' י"ד. חכ"א כלל ל"ח או' י"א. בי"צ שם. מק"מ שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' כ"ח.

א

טל) שם. שמא פירשו ושרצו על הארץ וכו' לא דוקא דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי מבפנים דדוקא בדבר של משקה הוא דאמרינן שמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבו מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה אסור. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק ט"ו. כנה"ג שם או' פ"ד. פר"ת או' י"ב דלא כפר"ח. בל"י או' ז' כריתי או' ט' מש"ז או' ז' ובשפ"ד או' ט"ו. כנפ"י. ביאור הגר"א או' י"ד. חכ"א שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ה' מק"מ או' י"ח. ערוך השלחן או' מ"ז. זב"צ או' כ"ט.

א

מ) ואפי' אם לא שרצו רק בקמח גופיה יש להם דין פירש ואסורין כמו דין פירש מפרי אל פרי. בן א"ח פ' נשא או' י"ב.

א

מא) שם הגה. וה"ה במלח וכו' וכתב הש"ך ס"ק ט"ז דמלח אין דרכו להתליע כלל והכא מיירי שנמצאו תולעים במלח שבאו מעלמא. וכ"כ הפר"ח או' י"ח. וזה אינו דהא כתב הרא"ש דמאן יימר דלא פירשו ושרצו מבחוץ וחזרו ואי בתולעים דאתו מעלמא אע"ג דלא פירשו מן המלח אסור וכן מצאתי באורח מישור שכתב שראו שגדילים תולעים בתוכו כשהמלח עומד במקום לחלוחית ונמס המלח מעט למטה. בל"י או' ח' וגם מה שהביא הש"ך ראיה מסבי דאתונה (בכורות ח' ע"ב) אינו מוכרח דשם מיירי לענין מיסרח ולא לענין תולעים כיעו"ש.

א

מב) שם בהגה. או שאר דברים שאינו משקה. ר"ל כגון תבואה וכדומה. מק"מ או' כ"א.

א

מג) שם בהגה. ואסור למכרו לעכו"ם וכו' וה"ה במלח ושאר מיני קטניות יבשים שאין דרכם להתליע אם התליעו אסור למכור לעכו"ם דכיון דאין דרכם להתליע ולא בעו בדיקה לא בדקי להו אינשי וחיישינן שמא יקנהו ישראל מן העכו"ם ולא יראה התולעים. ט"ז סק"ט וכתב ודלא כהב"ח. פר"ח או' י"ח. זב"צ או' ל"ב ומיהו י"ל דלא שייך פלוגתא בזה דזהו לפי המקום והזמן דאם דרכם לבדוק הדבר ההוא מותר למכור לעכו"ם דהא אפי' אם ימכור אותם לישראל הישראל יבדוק אותם ולא יאכל בלתי הבדיקה ויראה התולעים אבל אם אין דרך לבדוק אותו דבר אסור למכור לעכו"ם דחיישינן שמא ימכרנו לישראל ויאכל בלתי בדיקה. וכ"כ הבל"י או' ט' דהכל משתנה לפי המקומות ולפי הזמן אבל במלח יש לנהוג כהט"ז לפי שבמלח אינו מצוי תולעים ובוודאי לא יבדוק הישראל הקונה יעו"ש. גם במלח יש לחוש שמא יתננו העכו"ם בפת או שאר דברים וימכרנו לישראל. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח שם. שפ"ד או' ט"ז. זב"צ שם.

א

מד) שם הגה. ואסור למכרו לעכו"ם וכו' פי' הכל ביחד אבל מותר למכרו מעט מעט בענין שלא ימכרנו העכו"ם אח"כ לישראל וכמ"ש הטור והמחבר באו"ח רסי' תס"ז גבי דגן שנטבע בנהר. ש"ך ס"ק י"ז. וכ"כ הט"ז שם. כנה"ג בהגב"י או' פ"ח. בל"י או' ז' הל"פ בסעי' זה. בי"צ ח"ג או' ג' ערוך השלחן או' מ"ח. מיהו דעת המ"א באו"ח סי' תס"ז סק"ב דאסור למכור אפי' מעט מעט. וכ"ה דעת הפר"ח או' י"ח. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' ל"ד וסיים דאין להקל אלא בהפ"מ. וכ"כ הזכ"ל חי"ד או' ת' דבהפ"מ מותר למכרו לעכו"ם מעט מעט. והמש"ז או' ח' כתב דהמנהג להתיר למכור מעט מעט לעכו"ם. וע"כ נראה היכא דאיכא מנהג למכור לעכו"ם מעט מעט אין למחות ובמקום דליכא מנהג יש להחמיר ואין למכור לעכו"ם מעט מעט אלא בהפ"מ.

א

מה) ועל כן קמח שהתליע אין לו תקנה לסברת האוסרים למכור לעכו"ם אפי' מעט מעט אלא לעשותו פת ולחתכו לשנים ואח"כ ימכרנו לעכו"ם כמ"ש לקמן סי' קי"ג סעי' י"א פר"ח או' י"ח לה"פ או' ט' וכ"כ בס' בית מאיר ריש הסימן זב"צ או' ל"ד.

א

מו) ומיהו נסתפק הרב בית מאיר שם ע"ז הקמח שהתליע ואופה אותו כדי למכרו לעכו"ם אם חייב בחלה או לא והעלה שיטול חלה בלא ברכה או שיגבל עיסה אחרת כשיעור ויטול ממנו על הכל או שילוש פחות מכשיעור ויזהר שלא יצרף. זב"צ או' ל"ה.

א

מז) ואם כבר אפו מקמח זה ולא נודע התולעת עד לאחר האפייה יש להקל בהפ"מ. נוב"י חי"ד סי' כ"ז. יא"פ. פ"ת או' ג' זב"צ או' ל"ו.

א

מח) ואפי' שהעכו"ם עושה ממנו פת לפני ישראל אסור למכרו לו מאחר שאין עתה נזהרין בפת של עכו"ם וחיישינן שמא יחזור וימכור הפת לישראל אבל אם העכו"ם עושה לפניו מאכל ממנו או כה"ג מותר. או"ה כלל מ"א או' ה' ודבר פשוט הוא דאם עושה מאכל שיכול ליקח ממנו ישראל אסור. כנה"ג בהגב"י או' פ"ט. זב"צ או' ל"ז ובמקום שאין קונין פת מעכו"ם שרי למכור לעכו"ם. שפ"ד או' י"ז.

א

מט) וכן מותר להאכילו לעבדו ולשפחתו בביתו אעפ"י שמזונותם עליו. או"ה שם או' ו' רק שלא ישהנו זמן מרובה שלא יבא לידי תקלה. רש"ל פא"ט סי' קכ"ה. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ או' ה' בל"י או' ז' מיהו דעת הט"ז סק"ז לאסור וכתב דאין לחלק בזה בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה דשמא יתערב פת זה עם פת ישראל כיון שהוא נאכל בתוך ביתו. כנה"ג בהגב"י או' ץ' והפר"ח או' י"ח כתב שישנה צורת הפת כי היכי דלא ליחלף בפת דידיה וכדלקמן סי' צ"ז סעי' א' יעו"ש. בל"י שם. מש"ז או' ז' שו"ג סוף או' ך'.

א

נ) ומותר להסתחר בפירות מתולעים לקנות ולמכור לגוי שאין מסתחרים בתולעים כ"א באוכל עצמו ואינו נמכר יותר ביוקר מפני התולעים ודלא כהר' ביה"ל. פר"ח בקו"א. סולת למנחה שבסוף התו"ח סוף כלל מ"ו. שו"ג מחו' או' ח' מחב"ר או' ל"א וכתב ודלא כהרב כרם שלמה חי"ד סי' ט"ו שאסר לעשות סחורה בזתים מתולעים וגם דלא כהרב בנו שם בהגה שכתב דיש לחוש לס' ביה"ל יעו"ש. זב"צ או' ט"ל.

א

נא) קמח שהתליע מותר להוציא ממנו מים שרופים שנקרא ערק"י ולאפוקי מט"ז שאסר. פר"ח או' י"ח. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' ל"ה. לה"פ או' ה' בל"י או' ז' וכתב וכן הוריתי הלכה למעשה. כריתי או' יו"ד. שו"ג מחו' או' ג' מש"ז או' ח' מחב"ר או' ט"ז. חכ"א כלל ל"ח סוף או' כ"ו. ערוך השלחן או' ן' וכתב וכן המנהג פשוט. וכן מותר לעשות מצמוקים שהתליעו יין שרופים. מחב"ר שם בשם כמה פו' זב"צ או' מ' וה"ה חרצנים וזגים שהתליעו מותר להוציא מהם מים שרופים. שו"ג שם וכתב ואפשר שגם הט"ז שאוסר בקמח יודה בזה.

א

בנ) ומי שנזהר בחדש אסור לשתות יי"ש הנעשה מתבואה חדשה ודלא כהל"פ שהתיר. מש"ז שם. ועיין לקמן סי' קצ"ג.

א

גנ) [סעיף ו'] תולעים הגדלים בפירות בעודם במחובר חשוב כשורץ על הארץ וכו' דין זה בפלוגתא שנייא כמ"ש בב"י וגם השו"ג או' כ"א הביא כמה ראשונים דמתירין ולא חשבי ליה כשורץ על הארץ וע"כ כתב דהיכא דאירע איזה ספק אחר שפיר יכול להתיר מכח ס"ס. וכ"כ זב"צ או' מ"ב.

א

דנ) שם. אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה וכו' מותרים וכו' הנה מרן ז"ל פסק בזה כסברת המתירים שהם התו' והרא"ש ודעמייהו דס"ל דגם במחובר כל זמן שלא ריחש מותר אבל הרשב"א והר"ן ור' יחיאל ז"ל אוסרים וס"ל דבמחובר אע"ג שלא ריחש קרינן ביה ג"כ שורץ על הארץ וכמ"ש בב"י וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה שכתב ופעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה וכו' דאסור כמו התולעת עצמו. וכ"פ הט"ז סק"י. ש"ך ס"ק י"ט. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י או' ל"ג בשם כמה פו' לאסור. וכן הסכים הפר"ח או' י"ח. פר"ת או' י"ג. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' ו' בל"י או' יו"ד. כריתי או' י"ב. שו"ג או' כ"ג. מש"ז או' ט' מחב"ר או' י"א משם הרב כרם שלמה חי"ד סי' י"ד וס' הזכרונות. חכ"א כלל ל"ח או' י"ב. בי"צ ח"ב או' ב' ערוך השלחן או' נ"ה. זב"צ או' מ"ג וכתב וכן מנהג בגדאד יע"א כשיש בפולין נקודה שחורה אוסרין ומחטטין בעומק להסיר הנקודה השחורה.

א

הנ) והיינו דוקא כל זמן שלא נתבשל צריך ליטול התולע שהוא אסור אבל אם נתבשל בדיעבד עם התולע אין לאסור התבשיל. תו"ח שם דין ב' ש"ך ס"ק ך' כנה"ג שם. כריתי שם. מש"ז שם. חכ"א שם. וכ' דהיינו אם הוא בענין שאין לחוש שיאכל התולע עצמו בעין אלא שעכ"פ הוא נימוח מותר. אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היתושין עצמן ודאי יש להחמיר ולאסור התבשיל. ט"ז שם. כנה"ג שם. מש"ז שם. חכ"א שם וכתב אעפ"י שיש ס' דבריה אינה בטילה. ועיין לקמן סי' ק'.

א

ונ) תבשיל שעשו מפולין לחין ובשר ואח"כ מצאו תולעים בקצת פולין שאכלו חיים אם היה בחול מסנן המרק ומדיח הבשר ואוכלה והפולין ישליכם לאבדון לחוש לדברי האוסרים ואם הוא בשבת שא"א לסנן ואיכא מניעת עונג שבת הכל מותר. כרם שלמה חי"ד סי' י"ד. שו"ג מחו' או' ו' זב"צ או' מ"ה. ומ"מ יש לראות ולבדוק בהם כל מה שאפשר ואם ימצא איזה פול מתולע יזרקנו.

א

זנ) שם הגה. תולעים הגדילים בכמיהין ופטריות דיני כמו בשאר פירות וכו' דמ"מ מחובר לקרקע מקרי ואית בהו משום השורץ על הארץ תו"ח כלל מ"ו סוף דין א'. ט"ז ס"ק י"א.

א

חנ) וגם הגדלים ומחוברים בכלים או עצים אסורים וקרינן בהו השרץ השורץ על הארץ וכמ"ש הרב אורח מישור ודלא כהמנ"י על התו"ח שם או' א' שנסתפק בזה. מחב"ר או' טו"ב. זב"צ או' מ"ז.

א

טנ) אין לאכול הכמהים היבשים כי הוחזקו בתולעים ואחר הבדיקה והברירה נמצא בתבשיל בשולי הקדירה כמה תולעים. רש"ל פא"ט סי' ק' ט"ז ס"ק י"ז. ובלא"ה אין לאכול פטריות דאיתא בתוספתא דתרומות פטריות אסורים משום סכנת נפשות כלומר דחיישינן להו לניקורי נחש. פר"ח או' י"ט בל"י או' י"א. מחב"ר שם. מיהו השו"ג או' כ"ה כתב בהיותו בעיר אינדירני ראה ליהודים אוכלים מהם ולא החזיקו אותם לא משום תולעת ולא משום סכנה עכ"ל ואפשר מפני שלא היו יבישים כ"כ וגם אין כל המקומות שוים וע"כ נהרא נהרא ופשטיה ורק שצריך להשגיח עליהם בטוב. ועיין לקמן או' פ"ו.

א

ס) [סעיף ז'] פרי שהתליע ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש אסור. ואפי' לא ידיענן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו ואיכא לספוקי דבמחובר התליע אסור. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' כ"א. פר"ת או' י"ד. כריתי או' י"ג. שפ"ד או' כ"א. זב"צ או' מ"ע.

א

סא) ומיהו לדעת הרב בהגה סוף סעי' ד' צ"ל דהיינו באין נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפי' התליע בתלוש אסור. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' י"ב. פר"ח שם. בל"י או' י"ב. שפ"ד שם. שו"ג או' כ"ז. זב"צ או' ן' ועיין לעיל או' ל"ה ואו' ל"ו.

א

סב) ומיהו הא בספק התליע במחובר דאסור דוקא שלא עבר יב"ח ובנמצא התולע חי ששה חדשים סגי דכל בריה שאין בה עצם אין חי ששה חדשים. שפ"ד שם. ור"ל דאם נמצא התולע חי אחר ששה חדשים ודאי בתלוש התליע דכל בריה שאין בה עצם וכו' ועיין לקמן או' ס"ט.

א

סג) [סעיף ח'] כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים לא יאכל עד שיבדוק וכו' משמע אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילבי"ן קטנים דאין שם איסור אלא אחר שפירשו ונמצא דהוי ס"ס ובס"ס מותר אפי' בשל תורה. ט"ז ס"ק י"ב כנה"ג בהגב"י או' מ"ז. לה"פ או' י"ג. שו"ג מחו' או' ב'. מש"ז או' י"א. זב"צ או' ל' ומ"ש דהוי ס"ס ר"ל ספק אם יש בו תולעים או אין בו ואת"ל יש שמא לא פירש וכמ"ש השו"ג והמש"ז שם. וא"כ היכא דודאי יש תולעים אעפ"י שהתליע בתלוש אסור לאכול בלא בדיקה וע"כ הקמח בעיר קודשנו ירושת"ו שעל הרוב נמצא בו תולעים גדולים וקטנים כנודע עבור ששוהה כמה ימים אחר הטחינה אסור לאכול עד שיבדוק וכן המנהג לנהל הקמח בנפה שנקביה דקים ואחר ההרקדה רואים בסובין הנשאר בנפה אם יש תולעים ואם הם קטנים שא"א לנפות יש לאסור כמ"ש לעיל או' ל"ז יעו"ש. וע"כ במקומות הללו וכדומה שיש תולעים בקמח אין לקנות פת מעכו"ם אפי' מפלטר מפני שאין זהירין בנקיות. וגם בפת ישראל הנמכר בשוק צריכים הב"ד או רב העיר להשגיח על מעשה האופים אם נזהרין לנהל הקמח בנפה שנקביה דקים באופן שלא יצא התולע עם הקמח ולסנן המים ולהפריש חלה כדין וכדומה.

א

סד) שם. כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים וכו' עדשים ופולין וזיתים הרחש מצוי בהם במחובר. ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' רע"ד. אבל מיני קטניות כגון אורז וחימצי וכיוצא אין דרכם להתליע אלא בתלוש ומ"מ הכל משתנה לפי המקומות ולפי הזמן שיש שנים שמתליעים ויש שנים שאינם מתליעים ולפיכך בעל נפש יחוש לעצמו שלא יבא להכשל באיסור דאו' פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' י"ב. בל"י או' י"ג.

א

סה) בארצנו במערב כל מיני פירות דרכן להתליע במחובר גפן תאנה זית וגם הרמונים וכן הזרעונים מתליעים תיכף במחובר ואפי' האורז הוחזק בתולעים והגם שאינו מתליע אלא בתלוש תולעיו רוחשים בחוץ זולת אפונים שאינם מתליעים אלא בתלוש ולכן אין לאכול מהדברים הנז' אלא אחר בדיקה גדולה. פר"ח או' ט"ו.

א

סו) ובעיר קדשנו ירושת"ו האורז נמצא בו תולעים שחורים ולבנים גדולים וקטנים בקיץ ובחורף יהיה וע"כ נוהגין לבודקו על השלחן מעט מעט. וכן העדשים נוהגין לבדקן על השלחן מעט מעט בקיץ ובחורף.

א

סז) השעועית שקורין בערבי לוביא דרכם להתליע במחובר ודרכנו לבדוק אותם אחת אחת וכל שהיא נקובה זורקין אותה. ועוד כשיתחיל להתייבש מעט ימצא תולעים גדולים בין הקליפה לגרעינין וכן בכל הקטניות וצריך לבדוק בזה דהיינו להסיר הקליפה דהיינו השרביט שלמעלה מן הגרעינין ולבדוק הגרעינין עצמם וגם ביניהם שמא יש תולע שהיה בין השרביט לגרעינין ונתערב בהם.

א

סח) שם. לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכן וכו' ולפיכך תמרים שהרחש מצוי בעודם מחוברים לקרקע לא יאכל מהם בלא בדיקה. ב"י בשם הרשב"א. והיינו שיפתחם ויראה אצל הגרעין כי שם מצויים התולעים וכן בזיתים.

א

סט) שם. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חודש וכו' ובשנה מעוברת עד שיעברו י"ג חודש דכיון דאו' הוא אזלינן לחומרא. כנה"ג בהגה"ט סוף או' י"ג. בל"י או' ע"ו. שפ"ד סוף או' כ"ד. מחב"ר או' י"ח. זב"צ או' נ"ז.

א

ע) שם. שכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חודש. דאיתא במד"ר פ' שופטים דבריה שאין בה עצם אינה חיה אלא ששה חדשים וכן איתא בירו' רפ"ק דשבת ומעתה ע"כ הא דאיתא בש"ס דילן אינו מתקיים י"ב חודש היינו שחוזר לעפרא בעלמא ולפיכך אוכל בלא בדיקה דלמאי ניחוש לה דאי לתולעת שגדל במחובר הרי הוא עפרא ושרי ואי לתולעת שגדל אח"כ בתלוש כל זמן שלא פירש שרי. פר"ח או' כ"ג. לה"פ או' י"ד. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' ח' שפ"ד שם. זב"צ או' נ"ח. אלא שצריך ליזהר שלא יהיה חורו נקוב לחוץ כמ"ש לעיל סוף סעי' ד' בהגה. פר"ח שם. לה"פ שם. ועיין לעיל או' ל"ה ואו' ל"ו.

א

עא) ומי שירצה לאכול עדשים ושאר מיני קטנית בלי שום פקפוק וחשש תולעים ובלי בדיקה יקנה מתחלת השנה ויניחם במים רותחים וימתין מעת הרתיחה ששה חדשים שכל תולעת מת ע"י הרתיחה וכשעבר עליו ששה חדשים חזר לעפרא בעלמא ושרי באכילה. פר"ח או' כ"ו. מיהו הר' סולת למנחה בסוף התו"ח כלל מ"ו דין ז' כתב להשיג על דברי הפר"ח הנז' שהרי בדברים המתבשלים ג"כ מצוים בהם תולעים וכ"כ השפ"ד שם להשיג עליו וכתב דאין הדבר כן דאדרבא מתליעין ביותר. מחב"ר או' י"ט. זב"צ או' נ"ה.

א

עב) שם. ומ"מ צריך לבדקם להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ וכו' פי' מאותם התולעים שגדלים בתלוש ויש לחוש שירחשו במים או בדופני הקדרה כשהם חיים ומיהו בפירות שאין דרכם להתליע א"צ בדיקה אפי' מבחוץ. פר"ח או' כ"ד לה"פ או' ט"ו.

א

עג) שם. הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חודש וכו' אבל תוך י"ב חודש לא מהני בדיקה לפי שאז יש חשש שמא התליעו במחובר והם אין צפים למעלה אלא דוקא אותן שהתליעו בתלוש. ב"י בשם הר"ן. ט"ז ס"ק י"ג. ש"ך ס"ק כ"ה. פר"ח או' כ"ה. פר"ת או' ט"ז. לה"פ או' ט"ז. שפ"ד או' כ"ה. זב"צ או' נ"ו.

א

עד) ודוקא שיתן אותם במים צוננים תחלה ואח"כ במים רותחים אבל לא מהני ליתן רותחין תחלה ואח"כ צוננים. שפ"ד או' כ"ד. זב"צ או' ס'.

א

עה) ומיהו בתוך י"ב חודש הגם דלא מהני זאת הבדיקה מ"מ יש בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו לראות אם אין בו רעותא מבחוץ. רש"ל פא"ט סי' ק' ט"ז ס"ק י"ד. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' ט"ו. זב"צ או' ס"א.

א

עו) שם. הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חודש פירות שהתליעו וכו' ודוקא בחיטים ובפולין והדומה להם הוא דעבדינן ליה בדיקה זו אבל בפירות שיש בהם גרעינין אין מועיל זה דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירש ע"ג הגרעינין א"כ לא מהני בדיקה בחוץ ואף ברותחין לא מהני. רש"ל שם סי' ק"ג ובאו"ש על שע"ד. כנה"ג בהגב"י או' ן' וכתב וכ"מ בדרשות מהרי"ל בה' א"ו בדין התולעים. בל"י או' ט"ז וכ"ה דעת השו"ג סוף או' ל' מיהו הש"ך ס"ק כ"ז כתב שאין דעת שאר הפו' כן אלא להתיר בבדיקה זו אף בפירות שיש בהם גרעינין. וכ"ה דעת הפר"ח או' כ"ז וכתב וכן עיקר. מנ"י על התו"ח שם או' כ"א. לה"פ או' י"ח שפ"ד או' כ"ז.

א

עז) בתשו' מהר"ם מלובלין סי' כ"ז נשאל על השכר שעושין והכשות שמניחין בו מותלע. והשיב להתיר משום הפ"מ וכו' יעו"ש והב"ד הפר"ח או' ל"ג. ומשמע שעשיית השכר של מהר"ם מלובלין ז"ל אינו כעשיית השכר שלנו שהשכר שלנו עושין כה"ג שנותנין החרצנים והזגין ביורה גדולה ונותנים שם ג"כ כשות וטחין בטיט כיסוי היורה ומשימין אש תחת היורה וע"י הרתיחה הזיעה עולה למעלה תחת כיסוי היורה ויורד דרך סנפון של נחושת לתוך הכלי ונעשה שכר בתוך הכלי וזהו השכר ובכה"ג אעפ"י שיש תולעת בכשות או בחרצנים מותר אפילו לכתחלה שהרי אין כאן ממשו אלא טעמו ומתבטל הוא בס' ועשיית השכר של מהר"ם מלובלין ז"ל נראה שהוא כה"ג שאחר שהוציא השכר דרך הסנפון נותנין בו כשות למתקו והכשות רותח בו בשכר ומגיסין בו ואח"כ מסננין אותו דרך הסל דאיכא למיחש לגוף התולעת ממש שישאר בשכר אבל בעשיית השכר שלנו ליכא למיחש למידי. שו"ג מחו' או' יו"ד. והרב זב"צ או' ס"ג כתב דבמדינתם מביאין עוד תבלין אחרים כמה מינים וקושרים אותם בתוך סמרטוט א' ומניחים את הסמרטוט הנז' עם השכר שבתוך כלי שני כדי ליתן טעם בשכר וא"כ אם יש בתוך הקשר הנז' תבלים מתולעים זהו מותר יען שהתולעים הנז' קשורים בתוך הסמרטוט ואינם באים לתוך השכר ואין נסחט מהם לתוך השכר אלא טעמם ומותר לכתחלה עכ"ד. ור"ל והטעם בטל בס' או ברוב כמ"ש לקמן או' ף'.

א

עח) שם הגה. ולא מהני בהם אם בדק הרוב וכו' דהוי מיעוט דשכיח. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב. ש"ך ס"ק כ"ה. פר"ח או' ל' לה"פ או' כ"א. והיינו באותן שדרכן להתליע במחובר אפי' בדק רובן ולא מצא דהוי מיעוט דשכיח כמו סרכות הריאה דבעי בדיקה מדרבנן עכ"פ. שפ"ד או' כ"ח.

א

עט) [סעיף ט'] עבר ובישל תוך י"ב חודש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותר. והטעם משום דיש כאן שתי ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל. ודוקא בפירות שאינם מוחזקים בתולעים אבל פירות שמוחזקים בתולעים הוי ודאי ולא ספק ואסור. ש"ך ס"ק כ"ט. כנה"ג בהגה"ט או' י"ז. פר"ח או' ל"א. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' י"ח. פר"ת או' י"ט. כריתי או' ט"ז. שפ"ד או' י"ט. בי"צ ח"ב או' ז' ובעמ"ז שם או' ל"ג. זב"צ או' ס"ד.

א

פ) שם הגה. כי אין לך פרי שאין בו ס' נגד טעם התולעת שבתוכו. ואף בפירות קטנים שאין בפרי ס' כנגד התולעת מ"מ איכא ס' נגד טעם התולעת ועוד משום דדברים המאוסים ונפשו של אדם קצה בהם בטלים ברוב כמ"ש לקמן סי' ק"ז סעי' ב' וה"ה בתולע. פר"ח או' ל"ב וכתב וכ"ה דעת הט"ז ס"ק י"ד ודלא כהש"ך. וכ"כ המנ"י על התו"ח שם או' כ"ח דה"ה בתולע דלא כהש"ך. פר"ת או' ך' בל"י או' י"ח. מש"ז או' י"ד ובשפ"ד או' ל' חכ"א כלל ל"ח או' י"ב. זב"צ או' ס"ה.

א

פא) שם. ויש מי שאומר דה"מ שלא נמצאו אלא א' או ב' אבל ג' או ד' אסור. משמע דהאי ויש מי שאומר קאי אתוך י"ב חודש משום דאז אפי' הן בתוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חודש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נימוח ואע"ג דמדברי הר"ן שם משמע דקאי גם על אחר י"ב חודש היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל פירש מת אסור אבל דעת המחבר והרבה פו' דפירש מת מותר שרי ואע"ג דבתולעת עצמו שפירש מת יש להחמיר מ"מ הכא יש להתיר שאר התבשיל מטעם ס"ס וכדפירשתי. ש"ך ס"ק ל"א. מיהו הפר"ח או' ל"ג הביא דברי הש"ך הנז' וכתב דדבריו נכונים לפי שיטתו שפוסק להקל בפירשה מתה אבל לפי מ"ש שיש לחוש לס' האוסרים בפירשה מתה א"כ בנ"ד נמי אין להתיר משום דמסתמא יש תולעים אחרים בתבשיל שפירשו ואף שפירשו מתים אסורים. ואין כאן אפי' ספק א' להתיר. וכ"כ הפר"ת או' כ"א כל שנמצאו ג' הכל אסור ואפי' לאחר י"ב חודש דהא אתחזק איסורא.

א

פב) מיהו כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכם להתליע אפי' דרכם להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתייבשו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנימוח דדוקא כשאין לחוש אלא לתולעים שבפנים הוא דיש להתיר מטעם ס"ס וכמ"ש. ש"ך שה. כנה"ג בהגב"י או' נ"ז. מנ"י על התו"ח שם או' ל"א. ור"ל דהכא יש לאסור לכ"ע אף לדברי הש"ך שכתבנו באו' הקודם שמקיל.

א

פג) שם. אבל ג' או ד' הכל אסור. דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל הזה שיש שם יותר מאי איכא למימר שמא נימוחו ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן ליה. הראב"ד והר"ן. ש"ך ס"ק ל"ב. ואף דהוי ספק דרבנן דבריה אין בטילה דרבנן י"ל דנימוח לא הוי ספק השקול כ"כ. שפ"ד או' ל"ב.

א

פד) שם הגה. ודוקא מאכל דא"א לסננו וכו' אבל אם אפשר לסננו וכו' ואפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה בודאי קודם הבישול מעביר משם התולעים (ר"ל ע"י סינון) והשאר מותר. ש"ך ס"ק ל"ג. וכן חמאה שנתהווה בה תולעים או יתושים ממיסים אותה אצל האש ומסננין אותה. לה"פ או' כ"ד בשם ישמח ישראל. בל"י או' כ"א. ועיין לקמן או' ק"ה.

א

פה) שם בהגה. אבל אם אפשר לסננו וכו' והא דמהני סינון ברוטב בתולעים אבל מילבי"ן (ר"ל תולעים קטנים שאין יוצאים בסינון) אף הרוטב אסור ומיהו הבשר שנתבשל שרי אם ירחצנו היטב ויבדקנו יפה בבדיקה. מש"ז או' ט"ו. ועיין לקמן או' פ"ח ובסי' ק' סעי' ד'.

א

פו) [סעיף יוד'] ירקות מבושלות שנמצאו בהם תולעים וכו' ודוקא ירקות אבל שאר פירות ואפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן ואפי' לאחר שנתבשלו ומותרין בבדיקה לבוש סי' ק' סעי' ד' ש"ך ס"ק ל"ד. כנה"ג בהגב"י או' נ"ח. פר"ח או' ל"ד. לה"פ או' כ"ה. בל"י או' כ"ג. זב"צ או' ס"ח. ועיין לעיל או' נ"ט שכתבנו דאין לאכול כמהין היבשים וכו' דשם מיירי ביבשים הרבה ומתולעים הרבה דא"א בבדיקה והכא מיירי באפשר בבדיקה.

א

פז) כמהין יבישים שהם מתולעים בודאי אסור לכרוך בבגד פשתן וליתן בתבשיל למתק התבשיל והגם דאין כוונתו רק על הרוטב של כמהין נראה דאסור לעשות כן ולא דמי לדבש או חטים מתולעים דבחטים יש עוד צדדים שבורחים מאפרכסת ובדבש לתקן הדבש ולהפריד מאיסור משא"כ כאן ומ"מ אין לגעור במי שעושה כן ע"י בגד עב מאד שלא יצאו דרך נקבים. שפ"ד או' ל"ג. זב"צ או' ס"ט. ולא דמי דלעיל סוף או' ע"ז דמותר לכתחלה דשם יש עוד תבלין עמו וגם יש ס' כנגד טעם התולע לא כן הכא דיש בו תולעים הרבה ואפשר שאין ס' כנגד טעם התולע וע"כ לכתחלה לא.

א

פח) שם. הרוטב מותר ע"י סינון. כפי שיעור התולע הנמצא צריך המסננת דאם התולעים דקים ביותר צריך מסננת דקה ביותר שבודאי שלא תעבור ממנה התולע. פר"ת או' כ"ב. ועיין לעיל או' פ"ה.

א

פט) שם. אבל ירקות עצמם אם מצא בהם ג"פ יש לחוש וכו' ודוקא ירקות מבושלים אם מצא בהם ג' תולעים אסור אבל ירקות חיים אעפ"י שמצא בהם ג' תולעים יכול לבודקם בבדיקה יפה. הרשב"א בתשו' סי' קי"ג. פר"ח או' ל"ד לה"פ או' כ"ה. בל"י או' כ"ג. זכ"ל חי"ד או' ת' זב"צ או' ע'.

א

צ) וברור הוא שצריך ליזהר בענין הירקות כגון סילקא ומין ירק שנקרא איספינא"ק שמצוי התולעת בתוך הירק עצמו מלבד התולעים שיש בקלח ועיקר הבדיקה בזה להעמיד כל עלה ועלה נגד השמש ונראה התולעת ולפעמים אינו נראה וצריך מישוש בידים למוצאו וכן בכרוב שקורין קו"ל הפייו"ר יש שנים שמתגדלים בה תולעים הרבה והם קטנים הרבה עד מאד וא"א לשום אדם לבודקם ובשנים שידוע שיש בה תולעים בפנים אין לאוכלה כלל וכן בשאר הירקות שכיחי בהו תולעים טובא ובפרט הנענ"ע והעולשי"ן שבהם מצוי תולעים דקים בתכלית וגם בכמון שכיחי ביה תולעים בתוך הגרגרים וזו בדיקתו דתמלא אגרופך ממנו ותשפשף אותו הדק היטיב ותמצא בו תולעים הרבה. וגם אני צריך להזהיר באלו התמרים כתושים שנקרא טרימ"א בלשון הש"ס שמערבין בה תמרים מרוקבים מלאים תולעים וכמה פעמים מצאנו בה תולעים שלמים ומעיקר הדין אסורין ושומר נפשו ירחק מהם. גם צריך ליזהר בגדגניות המתוקים שקורין שיריזא"ש וכן באותם שקורין גינדא"ש שלא לאוכלם בלי בדיקה לראות אם יש בהם תולעים. ובשל"ה דף ע"ז כתב דגם בגודגניות חמוצים שקורין מאראשקא"ש שבהיותו בק"ק פראג שבדקם ומצא בהם תולעים ובעל נפש יחוש לכל זה. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. מחב"ר או' כ"ג. זב"צ או' פ"ח ואו' ץ' וכתב ואנחנו מימינו לא אכלנו לא הנענ"ע ולא את הכמו"ן וכ"כ בן א"ח פ' נשא סוף או' ח' דבביתו אין אוכלין כימו"ן כלל ועיקר. ועיין עוד לקמן או' צ"ו מ"ש בענין הגודגניות ובאו' צ"ח בענין העולשין.

א

צא) ויש ירקות שנמצא בהם תולעים דקים הרבה וקשה לבדקן והם מה שקורין סל"ק (ובלשון גמ' סלק"א) ושומר נפשו ירחק מהם ופה עירנו אוכלין זה הסלק ואומרים שבודקין אותו ויר"ש יסלקו מביתו ולא יבא על שלחנו ובביתינו לא יכנס הסל"ק למאכל ורק בראש השנה יביאו אותו על השלחן לראותו בלבד בשביל הבקשה בלבד. בן א"ח שם. ועיין בדברינו לאו"ח סי' תקפ"ג או' ו'.

א

צב) וירק שקורין בערבי בטנ"ש (והוא מין ירק שיש בו ריח כמו הנענ"ע והכמו"ן ונותנין אותו במאכלין כמו התבלין) הוא מתליע במחובר ואצלינו בבתינו משהין אותו י"ב חודש ואח"כ אוכלין אותו. בן א"ח שם. ומיהו גם אחר י"ב חודש צריך לבדוק אותו שמא התליע בתלוש וריחש במקום שהונח שם.

א

צג) ויש פה עירנו ירק שקורין רשא"ד והוא גדל במדבר ולכן קורין אותו בערבי רשא"ד אל ב"ר ויש בני אדם אומרים כי לא ימצא בו תולעים ורק הראש"ד שזורעין בגינה ימצא בו תולעים וזה שקר שגם הגדל מאליו במדבר ימצא בו תולעים וצריך בדיקה. וכן ירק שקורין בערבי כב"ר ודרכן לכבוש אותו במי מלח גם בזה ימצא תולעים וצריך בדיקה. בן א"ח שם. וכן בעיר קדשינו ירושת"ו נמצא מין ירק זה הנקרא רשא"ד בגינה ובמדבר ועליו קטנים עד מאד אלא של גינה ענפיו ארוכין ושל מדבר קצרים.

א

צד) עלי הגפנים הנקראים יאפראקי"ס בעיר ארם צובה היה מבוכה גדולה שבדקו עלי גפנים ומצאום מלאים תולעים דקים ואחר שנבדקו כמה פעמים עינא דשפיר חזי נגד השמש אכתי פשו טובא וכיוצא בזה עשו נסיונות הרבה ולכן עלתה הסכמת הרב החסיד ראש על אר"ץ מהר"ש לאנייאדו ושאר חכמים לאסרם לגמרי. וכן הרב המופלא מאור הגולה מהר"ח אבולעפיא הסכים לאסור. וגם רבני עה"ק ירושת"ו ורבני עה"ק חברון הסכימו לאסור. ויש חכמים שהאריכו בכחא דהיתרא לקיים מנהג ישראל דאכלי מעלי הגפנים הנז' ובודאי במקום שנאסרו כעיר אר"ץ האוכל מהם פורץ גדר אך בשאר מקומות דנהוג התירא יש להתיר דאם יש תולעים בהם במקומו יחתוך בתחלה מקום שהם מחוברים בו באילן ואח"כ יבדוק כל עלה לבדו במיתון רב ויקנח במפה ואח"כ יניחם בתוך מים רותחין שהיד סולדת בהן ואח"כ יכול לבשלם בלי פקפוק. זהו תורף דברי הרב מהר"י זיין בתשו' הובאה בס' משאת משה ח"ב י"ד סי' ד' ואחריו החזיק הרב המחבר בסי' ה' מטעם דאיכא תרי ותלתא ספיקי יעוש"ב. מחב"ר או' כ"ד. מיהו בס' אדמת קדש ח"ב י"ד סי' א' כתב שקבלו בעה"ק ירושת"ו שלא לאכלם בני שנתן והסכים עם הרב מהר"ש לאנייאדו האוסר יעו"ש והב"ד מחב"ר בקו"א או' א' גם בעיר בגדאד יע"א יש הסכמה קדומה משנים קדמוניות שלא לאכול עלי הגפנים ואצלם כמו בשר חזיר. ופעם א' היינו בפרדס עם כמה בני אדם וא' מהם הביא בידו עלי גפנים בידו וא"ל תראו לנו היכן הם התולעים והנחנו אותם בשמש כמו ג' דקים (ר"ל מינוטי"ן) והראינו להם בחוש כמה וכמה תולעים קטנים שהם רצים ומרקדים בתוך העלים ואמרו לנו ברוך שבחר בהם ובמשנתם. זב"צ או' צ"ט. וכ"כ בן א"ח שם דבעיר בגדאד נוהגין בהן איסור כמו אר"ץ. ולכן כל בעל נפש אף שנוהגין במקומו היתר יש לחוש לעצמו להחמיר.

א

צה) וכל ירק שהוחזק ג"פ בתולעים אסור לאוכלו בלא בדיקה. שפ"ד או' ל"ד. זב"צ או' ע"א.

א

צו) יש מקומות שהגודגניות הנקראים וישנא"ס מלאות תולעים דקים מאד ושומר נפשו ירחק מלעשות מרקחת מהם וכן משקה הנקרא חושא"פ. כנה"ג בהגב"י או' פ"ב. מחב"ר או' כ"ה. זב"צ או' צ"ב. ועיין לעיל או' ץ'.

א

צז) נכון לכל בעל תורה שלא לאכול סאלט"א מירק חי כי מצויים תולעים ואף שבדקוהו נשים או אנשים הדיוטות מהירים יש לחוש לספק תורה אבל כשהירק מבושל יש לסמוך על בדיקתם דיש ס"ס. כריתי או' י"ט וכתב וכן מנהגו מיום שעמד על דעתו שלא לאכול ירק חי מסאלטי"ן וכדומה על סמך בדיקת הנ"ל. מחב"ר או' כ"ז. זב"צ או' צ"ח.

א

צח) העולשי"ן שקורין אינדידי"א יש בתוכו תולעים דקים והיודעים בדבר מושכין את ידיהם ממנה. ס' הזכרונות דף כ"ג. כנה"ג בהגב"י או' נ"ב.. וכן אנחנו מנהגינו שלא לאכול העולשין שקורין בערבי סנדב"א. ועיין בדברינו לאו"ח סי' תע"ג. או' ע"ב ואו' צ"א.

א

צט) ובמקומות הללו הרחש מצוי הרבה בחזרת וצריך בדיקה יפה מפני שהתולעים הם דקים וקטנים וכמראה החזרת עצמו ומקדם היה מנהגי שלא לאכלם אלא בבדיקה ועתה מקרוב משכתי ידי מהם מכל וכל שלא לאכלם. כנה"ג שם ובאו' ס"ב וכתב שם באו' ס"ב שמפני זה אינו אוכל כ"א הקלח שלהם יעו"ש. זב"צ או' פ"ט. ועיין בדברינו לשם באו"ח או' ץ'.

א

ק) הכרפס יש בו תולעים והוא כמראה הכרפס ירוקים וצריך ליזהר בבדיקתו יפה יפה ולבודקו פעם ושתים וכן מין כרפס שקורין בערבי מעדנו"ס צריך בדיקה יפה כמו הכרפס. זב"צ או' צ"ג. בן א"ח פ' נשא או' ח' ולא לבד העלים צריך בדיקה אלא גם הענף שיוצאים ממנו העלים וכ"ה בכל הירקות.

א

קא) הצנון יש בו הרבה תולעים בעלים שלו ואנחנו מימינו לא אכלנו צנון אלא דוקא האמהות אבל לא העלין משום דבדיקתן קשה אבל המנהג בעירנו שאוכלין גם העלין ע"י בדיקה וצריך להזהירם שיבדקו העלים בדיקה יפה ומעולה פעם ושתים ושלוש. זב"צ או' צ"ה.

א

קב) הכרתי במדינתנו אוכלין אותו בלא בדיקה באומרם שאין בו תולעים אבל אנחנו בדקנו ממנו וראינו לפעמים שיהיה בו תולעים שהם בתוך עלי הכרתי בין העור לבשר ואינם נרגשים אבל נראה במקומם על הכרתי כמו חוט לבן והתולעים הם בסוף החוט וע"כ צריך ליזהר בבדיקתו הרבה. זב"צ או' צ"ו.

א

קג) התנאים והקישואין והמלפפון שקורין בערבי כייא"ר דרכן להתליע במחובר וכן פרי שקורין בערבי כו"ך כל אלו דרכן להתליע במחובר ואין לאוכלן בלי בדיקה. בן א"ח שם. וכן בתותי"ן יש מקומות שיש בהן תולעים וצריך להשגיח על זה. ובענין התולעים של התאנים י"א שיש בהם מין תולעת כשהם לחים שהורג את אוכלו כמ"ש בדברינו לאו"ח סי' זק"ן או' מ"א יעו"ש. וגם כי התולע דומה למוץ התאנים ולפעמים אינו נראה עד שיסתכל בו הרבה וע"כ צריך ליזהר בבדיקתו מאד מאד.

א

קד) עוד במדינתנו עושים מרקחת מקליפות אתרוגים חמוצים שקורין בערבי קשור אל דבד"ב והקליפות הנז' כשהם לחים אין בהם בית מיחוש אבל המנהג הוא שכל החנונים מצניעים אלו הקליפות ומיבשים אותם ומוכרים אותם וכשמתיבשים אלו הקליפות נעשה בהם תולעים בתלוש על העור מבחוץ וג"כ עושים התולעים הנז' חוט לבן והם תחת החוט וע"כ צריך ליזהר שכל מי שיקנה מאלו הקליפות היבישים לבודקם מהתולעים האלו שתחת החוט ולדקדק בהם הרבה הדק היטב. זב"צ או' צ"ז. ונ"מ למקומות אחרים אם יש כיוצא בזה. ואין להאריך הרבה בענין התולעים כי כלל העולה כי רוב הפירות והירקות רובם ככולם יתהווה בהם תולעים או במחובר או בתלוש וצריך עינא פקיחה להשגיח על כל דבר ודבר.

א

קה) החמאה ימצא בה הרבה יתושים על הרוב ולפעמים ימצא בה נמלים וע"כ מן הראוי דיש ליזהר שלא לאכול חמאה עד שיחמם אותה אצל האור ויסנן אותה. ועיין לעיל סוף או' פ"ד.

א

קו) דבש של תמרים ימצא בו יתושים ונמלים ודבורים ויש להזהיר בזה להמון שלא לאכול דבש הנז'. כ"א ע"י סינון. זב"צ או' פ"ה. וה"ה דבש של שאר מינים ענבים תאנים חרובים ומ"ש דבש תמרים משום דזהו המצוי אצלם.

א

קז) שם. אבל ירקות עצמם אם מצא בהם ג"פ יש לחוש וכו' נראה ברור דהכוונה ג"פ שבכל פעם מצא תולעת א' וה"ה אם מצא ג' תולעים בפעם א' והראיה על זה דבסי' ק' כתב ג' תולעים. מחב"ר או' כ"ט. זב"צ או' ע"ב.

א

קח) ואם לא מצא בירקות רק שני תולעים עיין מחב"ר שם מה שהאריך בזה בדברי הפו' ומסיק כדברי הרב בכור שור בסיום הספר שכתב דמה דאפשר בבדיקה כגון לסנן הרוטב כיון דאפשר להכיר האיסור הו"ל דאו' ובתרי זמני הויא חזקה אבל אם א"א בבדיקה (כגון בירקות עצמם) דבכה"ג בטל מדאו' אין לאסור כ"א בתלת תולעים בין בפעם א' בין בזה אחר זה יעו"ש והב"ד זב"צ או' ע"ג. ועיין לקמן סי' ק' או' ל"ד.

א

קט) ואם נמצאו בתבשיל רחשים שאין מתהוים מגוף הירקות אלא אתו מעלמא כגון נמלים או יתושים רבני האחרונים נחלקו בזה יש אוסרים ויש מתירים ואנחנו אין לנו אלא דברי הפר"ת או' כ"ב דהגם דדעתו נוטה לס' המתירים מ"מ כתב אם נמצאו ג' נמלים בתבשיל אסור משום דאע"ג דמעלמא אתו מ"מ יש במינם הרבה כי כן דרכם להמצא ובמדינתנו ג"כ כן הוא שנמלים ויתושים מצוים הרבה וע"כ יש לאסור בין נמלים בין ביתושים וכ"ש להמון העם שאינם יודעים לחלק בכך ויבואו להתיר הכל ולכן כל מינים שמצויים הרבה אוסרים התבשיל בשלושה. זב"צ או' ע"ד. ונראה דה"ד במקום שא"א בבדיקה כגון דיש לחוש שמעורבים בתבשיל ואין נראים אבל במקום שאפשר בבדיקה יש להכשיר ע"י בדיקה והיינו ע"י שיבדוק התבשיל היטב באופן שלא ישאר חשש שנשאר שם נמלים או יתושים.

א

קי) אם קנו הרבה אנשים קמח מחנות א' ועשו מהם לחמים ואשה א' בדקה הלחמים שלה ומצאה בהן תולעים והלכו אצל המוכר ומצאו בקמח הנשאר אצלו ג"כ תולעים כל הלחמים שאצל בעלי בתים הנז' שקנו מהמוכר הנז' כולם אסורים דלא אמרינן דבשעה קלה נתהוו התולעים דזה אינו מצוי כ"כ אלא אמרינן דמקודם שקנו היו התולעים וכולם אסורים. ש"ך בנה"כ וכתב דלא כהט"ז ס"ק י"ז שמתיר מה שלקחו קודם שנמצאו התולעים כנה"ג בהגב"י או' ס' פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' כ"ג. בל"י או' ך' וכן בתשו' חינוך בית יהודה סי' מ"ט דחה דברי הט"ז הנז' והורה הלכה למעשה לאסור הכל וכתב דכן הורו בבית מותבא רבא בני הישיבה דק"ק פוזנן יעו"ש. מחב"ר או' כ"ח. ער"ה או' ג' זב"צ או' ע"ה.

א

קיא) מיהו אם האשה שמצאה התולעים קנתה אחר שקנו האחרים המשך ששה שעות וכ"ש לילה א' מסתבר להתיר מה שקנו האחרים מקודם. שו"ת חו"י סי' ק"ט. בל"י שם. ער"ה שם. זב"צ שם. ומ"מ לכתחלה יש לראות בלחם שאפו אם יש בו תולעים דכל מה שאפשר לברר מבררינן.

א

קיב) ואם לא מצאו כן אצל המוכר יש להתיר דאמרינן שהכלי של אותה האשה היה קמח מתולע דבוק בו שכן סתם כלי המיוחד לקמח ושאר בעלי בתים מותרים. חו"י שם. לה"פ או' כ"ו. ער"ה שם. זב"צ או' ע"ו. ואם לא נתברר זה והאשה אומרת שהיה נקי יוכלו הנשים לומר לה אין אנחנו מאמינים לך. חו"י שם. לה"פ שם. זב"צ שם.

א

קיג) ואם לא נשאר בבית המוכר כלום אם נמצאו תולעים בלחמים של ג' בעלי בתים שקנו מאותו קמח אין לנו לומר דאתרמי דלכולהו נפל להו תולעים מעלמא אלא מסתמא אמרינן שהוחזק קמח זה שיש בו תולעים וכל בעלי בתים שקנו מאותו קמח הכל אסור. ומסתברא אף שלא מצאו כל בעל הבית אלא תולע א' הכל אסור משום שמצטרפים הג' בעלי בתים שקנו מאותו קמח ומחזקינן לקמח זה בתולעים הרבה וכל הלחמים שעשו ממנו אסורים. ואם לא מצאו תולעים אלא בשני בעלי בתים באותם שקנו ממנו אעפ"י שמצאו הב' בעלי בתים כל א' בקמחו ג' תולעים או יותר נהי דקמחייהו איתסר משום דאיתחזק בהו תולעים אבל לא איתחזק כל הקמח שהיה בחנות דאית ביה תולעים ואית לן למימר דהני תולעים שנמצאו בהאי קמח שקנו הב' בעלי בתים מעלמא אתו והשאר מותר. ומסתברא נמי שאם קנה קמח ועשאו פת ומצא בו תולעת א' והלך ומצא בשאר הקמח שבחנות ב' תולעים שהפת אסור משום שהוחזק קמח זה בתולעים הרבה ויש לנו לחוש שהם בפת. פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' כ"ג. בל"י או' ך' זב"צ או' ע"ז ואו' ע"ט.

א

קיד) וכל זה כשהתולעים דקים שיוצאים מנקבי הנפה אבל אם אין יוצאים מנקבי הנפה אין תלוים זה בזה דמי שריקד קמחו יפה מותר ומי שלא ריקד יפה אז דינו ככל הנז"ל.

א

קטו) פה ירושת"ו מצויים תולעים במים שבבורות וטועים רבים בזה במה שקונים פת מהעכו"ם והדבר ידוע שלשו אותו במים שיש בהם תולעים בלא סינון דאהך מנקיותא לא קפדי ואין להתיר מטעם רביתייהו שהרי אלו המים שואבים אותם מן הבור ויש לחוש שפירשו בדלי או בדופני הכלי שהם מונחים לשם ועוד שעל הרוב עומדים בבית ימים הרבה. פר"ח שם. לה"פ סוף או' כ"ד. בל"י או' כ"א. שפ"ד או' ח' מחב"ר או' ג' ברכות מים על סי' זה דף נ"א אע"ג. ולפ"ז אם יש עיר שיש תולעים במים כמו ירושת"ו הפת של עכו"ם אסור. זב"צ או' ף'.

א

קטז) ברוב ערי פראנקיא"ה ובקצת מקומות מטורקיא"ה רובם קונים פת מפלטר עכו"ם דיש מקומות דלא שכיחי תולעים ובאתרא דשכיחי קפדי אמנקיותא והם מסננין את המים והגם דאפשר דאינם מסננים יפה מ"מ כל שהם מסננין הוי ספק אם נשאר תולעים ואם נשאר ספק אם נימוחו בשעת עריכה ולכן פשט ההתר ואין פוצה פה. מחב"ר או' ד' זב"צ או' פ"ג.

א

קיז) ועיין שם בברכות המים במעשה שהיה שלקחו חלב מן הגוי וסננו אותו בבגד ומצאו בו תולעים הרבה מאד עד אין מספר והוא היה מן הכלי של גוי שהיה מניח בו מים וחולב עליו יעו"ש וע"כ צריך להשגיח ע"ז לראות הכלי של גוי שחולב בו אם הוא נקי או לסנן החלב. וגם שמענו שהגוי החולב מניח כלי מים תחת אצילי ידיו וכשהוא חולב כורע ונשפך מים לתוך החלב כדי להרבות והמים יש בו תולעים כנז' וע"כ יש להשגיח גם ע"ז. והנכון לסנן החלב בכל זמן כי אפשר שיתהוו בו יתושים מן האויר ג"כ אם לא יזהרו לכסותו תמיד.

א

קיח) גם בזה בזה טועים במה ששותים הקאו"י של עכו"ם ומה שאומרים שהתולעת יורד למטה הם דברים בטלים ואינם כדי לסמוך עליהם. פר"ח שם. לה"פ סש. בל"י שם. זב"צ או' פ"א. ובענין אם יש בו משום בשולי עכו"ם עיין לקמן סי' קי"ג או' כ"א ואו' כ"ב יעו"ש.

א

קיט) וגם בזה טועים במים שבכלים שמניחים העכו"ם בבית א' לשתות מהם עוברים ושבים ששותים מהם המון העם בלא סינון. וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר ולדרוש ענינים אלו לעם יותר מלדרוש להם פשטים. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. זב"צ או' פ"ב. כלל העולה דבמקומות שיש תולעים במים דאין ליקח מן העכו"ם כל דבר שיש בתוכו מים משום דלא קפדי אמנקיותא לסנן במים.

א

קך) והנה יש במאכלות כמה מקרים כגון אם יזדמן לפני האדם מאכל ובתוכו תערובת איסור כמו חלב או דם או נפל זבוב לתוכו או שאר מיני איסורין לאין קץ כגון טבל וכלאי הכרם וכו' והנה האדם הנזהר תמיד במאכלו לפשפש בהם שלא יהיה בהם שום איסור מסייעין אותו מן השמים שלא תבא תקלה על ידו. שה"מ פ' עקב.

א

קכא) [סעיף יא'] אשה שנמצא אחר בדיקתה וכו' דעת רש"ל באו"ש ובספרו יש"ש פא"ט סי' ק' דאין הנשים נאמנות בבדיקה שיש בה טורח דאמרינן עצלניות הן. אבל אין המנהג כדבריו רק הנשים בודקות הקטניות והפירות וסמכינן עלייהו. תו"ח כלל מ"ו דין ט' ט"ז ס"ק י"ד. ש"ך ס"ק ל"ה. כנה"ג בהגב"י או' ס"א. פר"ח או' ל"ה. מחב"ר או' ל"ב. חכ"א כלל ל"ח או' כ"ה. ולענין דינא כל אשה שהיא כשרה ומדקדקת במצות ושלמה בדעתה נאמנת בודאי אבל מי שאינה מדקדקת בדקדוקי מצות ואינה דעתנית אינה נאמנת ודאי ובעל נפש יחוש על עצמו ולא יחזיק אשתו בחזקת כשרה ודעתנית לסמוך עליה והיא פחותה. פר"ת או' כ"ג. גם אם יודע באשתו שהיא בודקת במהרה ולא במיתון אין לסמוך עליה. זב"צ או' ק"א.

א

קכב) שם. אסור לאכול מבדיקתה. והיינו כמ"ש לעיל סי' ס"ד סעי' כ"א דטבח שנמצא אחריו חלב מעבירין אותו. ש"ך ס"ק ל"ו. ועיין לקמן סי' קי"ט סעי' ח'.

א

קכג) שם. אבל אם לא נמצאו אלא תולעים וכו' שאינם נראים אלא לאחר שליקתן מותר לאכול מבדיקתה. פי' אף אם הוא תולע גדול כיון שאינו ניכר אלא לאחר שליקה מותר לאכול מבדיקתה וה"ה תולעים קטנים ודקים שא"א להכיר בקל תולין ששגגה היתה ומותר לאכול מבדיקתה. פר"ת שם. שפ"ד או' ל"ו. זב"צ או' ק"ב.

א

קכד) יש מיני ירקות שאין רואין עליו שום תולעת וחובטין אותו על בגד שחור ונופלין ממנו תולעים עד אין מספר והתולעים ג"כ ירוקים ואינם נראים על הירקות רק על בגד שחור וצריך בדיקה יפה. כנה"ג בהגב"י או' ס"ב. זב"צ או' ק"ג.

א

קכה) [סעיף יב'] מרקחת שנפלו לתוכו נמלים ועברו עליהם י"ב חודש יש להסתפק בהם מפני שהדבש דרכו להעמיד וכו' וה"ד דברים שלימים אבל דברים הנחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות. הרשב"א בתשו' סי' ף' וכ"כ הר' יונה בפ' כיצד מברכין. ש"ך ס"ק ל"ז. כנה"ג בהגב"י או' ס"ג. פר"ח או' ל"ז. לה"פ או' כ"ח. בל"י או' כ"ד. כריתי או' ך' שו"ג או' מ"ב. שפ"ד או' ל"ז. ואע"ג דהכא לא נפקא מינה מידי בהא דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי וכדלקמן סי' ק"א סעי' ו' מ"מ לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כדלקמן סי' ק"ד סעי' א' בהגה בדבש בטיל. ש"ך שם. כנה"ג שם. לה"פ או' כ"ז בל"י שם. שפ"ד שם. זב"צ או' ק"ד. ונ"מ נמי בריה שנתפרר קצת דרך בישול דמ"מ הוי בריה בדבש ממהר לכלות ונמחה ובטל הוא שפ"ד שם. וכיון דלא ידעינן כמה זמן צריך עד שיכלה וימחה יש להחמיר ביב"ח. וכל זה בדלא אפשר לחממם ולסננם.

א

קכו) שם. מרקחת שנפלו לתוכו נמלים וכו' פי' דוקא שידענו שנפלו ונאבדו אבל אם הוחזקו כגון שנמצאו ג' ואנו מחזיקים את המרקחת שיש בה תולעים לא מחמרינן בכה"ג לאסור אחר י"ב חודש מספק שדרך הדבש וכו' פר"ת או' כ"ד. ור"ל כגון שאלו הג' שנמצאו אתו מעלמא דיש מתירין והפר"ת מחמיר כמ"ש לעיל או' ק"ט ועל זה כתב דיש להתיר אחר י"ב חודש מכח ס"ס שמא לא הוחזקו כיון דאתו מעלמא ואת"ל שהוחזקו שמא נימוחו אחר י"ב חו' אבל אם הג' התולעים שנמצאו הם מגופייהו דלכ"ע הוחזקו בתולעים אין להתיר אחר י"ב חו' כיון דליכא אלא ספק א' שמא נימוחו. וכן פי' בס' מזמור לדוד להר' דוד פארדו בסי' זה דברי הפר"ת הנז'.

א

קכז) ומ"מ נראה דאפי' בתולעים דמגופייהו יש מקום להקל אף אם הוחזקו אותם הפירות בתולעים כל דלא ידעינן בודאי שנולדו במחובר או שפירשו דהשתא איכא שפיר ס"ס ספק אם הוו בענין דאסירי ואת"ל כן שמא נימוחו. מזמור לדוד שם.

א

קכח) ומזה נראה ללמוד להקל במרקחת שעושין מגדגוניות וכיוצא דסתמן מוחזקין בתולעים כל שעברו עליו יב"ח שריין דאיכא בהו ס"ס כדאמרן. מזמור לדוד שם. ועיין לקמן או' קמ"ב.

א

קכט) ודע דספק זה שנסתפק הרשב"א בדבש נראה דה"ה בסוקא"ר שגם הוא דרכו להעמיד הדברים שבתוכו כנראה בחוש ולפ"ז באותן גודגניות שמרקחין עם צוקא"ר שמוחזקין בתולעים אם עברו עליהם יב"ח תו ליכא למיחש בהו מטעם האמור. מזמור לדוד שם. ומדברי דמש"א מוכח דלאו דוקא דבש אלא ה"ה מים וכל דבר לח ואין נראה לי כן. כנה"ג בהגב"י סוף או' ס"ז. מחב"ר או' ל"ו.

א

קל) [סעיף יג'] דבש שנפלו בו נמלים יחממנו וכו' ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתו אלא לתקן הדבש. ב"י בשם או"ח. ט"ז ס"ק י"ח. ש"ך ס"ק ל"ח. פר"ח או' ל"ח. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' כ"ה. ור"ל שאין כוונתו להנות מן האיסור אלא אדרבא להסירו ולתקן את הדבש. ועיין לעיל או' כ"ו.

א

קלא) [סעיף יד'] חטים מתולעים מותר לטחנן וכו' ואם הם מתולעים ברוב בענין דא"א לבררם זהו החטים אסורים אבל אם אין מתולעים ברוב צריך שיבררו אותם מן התולעים קודם טחינה וכיון שלא נשאר אלא חששא אם יש תולעים עוד מותר לטוחנן. ש"ך ס"ק ט"ל. כנה"ג בהגב"י או' צ"ו. פר"ח או' ט"ל. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' ל"ו. לה"פ או' ל"א. הל"פ בסעי' י"ד. שפ"ד או' ט"ל. חכ"א כלל ל"ח או' כ"ד. בו"צ ח"ג או' א' ובעמ"ז שם או' ג' מק"מ או' מ"ה. ערוך השלחן או' פ"ו. זב"צ או' ק"ז. ובדיעבד אם לא ביררם וטחנן מותר. בן א"ח פ' נשא או' ט"ז. ועיין לקמן או' קל"ג.

א

קלב) שם. מותר לטחנן וכו' והטעם שמותר לטחנן מפני שבורחין התולעים לחוץ דרך דופני האפרכסת ועוד דאף אם יטחנו התולעים בטילים ברוב בתוך הקמח ולפ"ז לכתחלה אין לטחון אלא בריחים גדול שיש בו אפרכסת ובדיעבד או אין לו ריחים גדול שיש בו אפרכסת לענין שתוכל לברוח שם מותר לטחון גם בריחים של יד. ש"ך סק"מ. כנה"ג שם או' צ"ה. פר"ח או' מ' לה"פ או' ל' בל"י או' כ"ז. הל"פ שם. כריתי או' כ"ב. שפ"ד או' מ' חכ"א שם. בי"צ שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' ק"ח. בן א"ח שם.

א

קלג) פעם א' קנו ישראלים חטים הרבה שבהם מתולעים הרבה והיה בדבר הפ"מ יש להקל היכא דנראה דרוב עכ"פ נגד המתולעים דהיינו חטים שאינם מנוקבים וגם המנוקבים חלק החטה שבהם הוא בכולל רוב נגד התולע דאז מותר אפי' בלא ברירה אם טוחנם ברחיים שיש אפרכסת ובתנאי להזהיר להקונים לרקד הקמח אחר הטחינה לאור היום ולהשליך התולעים שיצאו. תשו' ר' עקיבא איגר סי' ע"ז. וכתב עו"ש דעדיף יותר אם כמעט כל החטים מתולעים אלא דרובן אינם מנוקבים באופן דהתולעים שלא פירשו היינו של אין מנוקבים הוא רוב נגד התולעים שפירשו דבזס יש לצדד קצת להקל אף בלא אפרכסת יעו"ש. פ"ת או' י"א ועוין לעיל סוף או' קל"א.

א

קלד) שם. והוא שירקד הקמח לאור היום. אלו ב' התקנות שבורחים התולעים מקול הרחיים ומרקדים הקמח אח"כ לאור היום לא מהנו אלא באלו מין תולעים השחורים או האדומים שאם לא יהיה להם לברוח הם ניכרים בקמח ומתבררים ומה שנטחן מהם מתבטל אבל תולעים הדקים הלבנים שאלו אינם בורחים גם אינם נבררים בריקוד אין לטחון דהו"ל כמבטל איסור לכתחלה. ומ"מ אם עבר וטחן בדיעבד מותר שחזקתן שנימוחו. פר"ת או' כ"ו. זב"צ או' ק"ט. בן א"ח שם או' י"ז. והיינו ע"י שירקד הקמח אח"כ לאור היום כנז' ולראות הקמח אם יש בו תולעים דקים שיוצאים מנקבי הנפה שאז הוא אסור כמ"ש לעיל או' ל"ז יעו"ש.

א

קלה) ואם חלקו החטים הנז' ברחיים ועשו אותם גרש אסור לבשלם בקדרה לפי שאפי' את"ל שנתלעו בתלוש פורשים בתבשיל ואין כאן אלא ספק נימוח. פר"ת שם. זב"צ או' קי"א.

א

קלו) ולא מהני רחיצה לחיטים או פירות מתולעים. חינוך בית יהודה סי' נ"ח. בל"י או' כ"ו. מחב"ר או' ל"ד. זב"צ או' קי"ב.

א

קלז) קמח שהתליע ונתהוו מילבי"ן (תולעים דקין) בתוכו אסור לטוחנו ולא דמי לחיטים דשם לא הוי מבטל איסור לכתחלה דכוונתו לטחון החיטים אבל בקמח דאי הוי מבטל איסור לכתחלה משום דכבר טחון ועומד הוא. מש"ז או' י"ח וכ"פ בשפ"ד או' ט"ל. זב"צ או' ק"י. בן א"ח שם סוף או' ט"ז.

א

קלח) שמן היוצא מזיתים שהתליעו במחובר טוב לקנות השמן מעכו"ם שטחנו הזיתים וצריך לשער שיהא ס' כנגד ממשן ואם מספ"ל אם יש ס' אזלינן לחומרא ואם עברו יב"ח על השמן הנז' יש לדון להקל. שו"ת דבר שמואל סי' רפ"ו. מחב"ר או' ל"ה זב"צ או' קי"ג.

א

קלט) מותר לעשות מחטים אלו שהתליעו חלב חטה שהם נימוחים ונסרחים ונקפאים כגבינה לכבס בהם בגדים. פנים מאירות ח"ג סי' ל"ה. ער"ה או' ט' זב"צ או' קי"ד.

א

קמ) אם קנה פת מן השוק וראה תולעת א' מתה בתוך הפת יזרוק את התולעת עם נטילת מקום מן הפת ויאכל השאר. שו"ג או' מ"ה. זב"צ או' קט"ו. ועיין עוד לקמן סי' ק' או' ג' בענין תולעים הנמצאים בקמח ופירות יעו"ש.

א

קמא) הנפה של הקמח כיון שישאר בה קמח בין נקבי האריגה וכן בין העץ לשערות האריגה ויגיע להם ליחות יתהווה בה תולעים ובפרט בימי הקיץ לכן יזהר לנפץ ממנה שיורי הקמח אחר שעוסק בה ויתלה אותה באויר במקום שליטת השמש וכל פעם שיעסוק בה יבדקנה היטב וקודם כמה שנים הביאו לעירנו מערי הנדייא נפה כולה מברזל וזה עדיף טפי שיוכל לנפץ ממנה הקמח ע"י הכאה בידו או בקרקע וגם אין בה מחבואות שיכנס שם קמח וישאר שם כדי שיתליע. בן א"ח פ' נשא או' י"ח.

א

קמב) ואם עברו על הדבש שנפלו נמלים יב"ח שכתב מרן בדין הקודם יש להסתפק וכו' הרדב"ז בתשו' החדשות סי' תרצ"ב פשיטא ליה דכל שעברו יב"ח עפרא בעלמא הוא ומותר דמתהפך הדבר ההוא לדבש לפי שנבלעת בתוכו וכו' יעו"ש. מחב"ר או' ל"ו. אמנם דעת כל האחרונים שזכרנו בסעי' הנז' כדברי הש"ע שלא התירו אלא א"כ יש עוד ספק אחר יעו"ש.

א

קמג) [סעיף טו'] מיני עופות הגדילים באילן ותלוים באילן בחרטומיהם אסורים וכו' ורש"ל פ' העור והרוטב סי' ט' פסק כהמרדכי בשם ר"ת דמותרים בשחיטה אבל הסכמת הפו' כהמחבר וכן דעת האחרונים. וכ"כ האו"ה סוף כלל ט' בשם הרבה פו' וכתב דהכי נהגינן. וכ"פ בתו"ח סוף כלל מ"ו. ש"ך ס"ק מ"א. לה"פ או' ל"ב. בל"י או' כ"ט. שו"ג או' מ"ו. שפ"ד או' מ"ו. חכ"א כלל ל"ח סוף או' כ"ח. בי"צ ח"ד או' א' ערוך השלחן או' פ"ז. זב"צ או' קט"ז.

א

קמד) וכן זבובים הגדילים באילנות שהוא מזרע שהזריעו אמותיהם על העלים לכ"ע אסור. שפ"ד שם בשם מהרי"ל. ערוך השלחן שם.

א

קמה) [סעיף טז'] כל התולעים הנמצאים בבהמה וכו' אסורים. משום דבהמה בשחיטה תליא מילתא ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה ובאו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפ"ע ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו (לעיל סי' י"ג) התם מכל בבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי. רש"י חולין ס"ז ע"ב. ש"ך ס"ק מ"ב. לה"פ או' ל"ד. חכ"א שם. ואסור ליתן לבני נח דעובר על לפני עור. שפ"ד או' מ"ב.

א

קמו) שם. והנמצאים בדגים במעיהם אסורים וכו' משום דמעלמא אתו לתוכם אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהם משום אבר מן החי דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו. ש"ך ס"ק מ"ג. פר"ח או' מ"ה. שפ"ד או' מ"ג.

א

קמז) שם. והנמצאים בדגים במעיהם אסורים וכו' וכן אם נמצאים במוח או בכבד אסורים משום דמעלמא קאתו ועיילי ליה דרך נחיריו. פר"ח שם. לה"פ או' ל"ה בל"י או' ל' חכ"א שם. ערוך השלחן או' פ"ח. זב"צ או' קי"ז.

א

קמח) ויש ליזהר להסיר הבני מעיים מן הדגים הניצודים בתולעים. לה"פ שם. בל"י שם. זב"צ או' קי"ח.

א

קמט) עוד יש להזהיר העם לחתוך מן הראש שקורין זאברי"ש (נראה שהוא זה שמלא כמו חוטין אדומים) שעל פי הרוב מוצאים שם תולעים קטנים מאד. בל"י שם. זב"צ או' קי"ט.

א

קנ) ויש מקומות שהמים מגדילים בדגת הים שרצים אצל הסנפירין סמוך ממש להם וגם על הסנפירין ובתוך הפה והם עגולים כעדשה ואין ניכרים כלל ויש להם עינים שחורים כב' טיפי זבובים סמוכים זה אצל זה והמכיר אותן יכול להפרישם בסכין ובק"ק פראג הכל מכירין אותן ונתפרסם שם האיסור וקורין אותן פיש לייז וכמה פעמים הראתי אותם לסוחרים והפרשתי אותו והנחתי בצלוחית של מים וראו אותן שטין במים ולכן עכ"פ חיוב גדול לגרר היטב היטב על הסנפירין וסמוך להם ועל הזנב ויבדוק היטב היטב אחורי האזנים ובפה. חכ"א שם. זב"צ או' ק"ך.

א

קנא) ובכל המקומות צריך לבדוק תיכף מתחלת ימי הפסח בדגים בפה ובאזנים ובפרט בדג שקורין העכ"ט שיש שם תולעים כמו חוטין והם כמו נחש ארוך ודק ואני הראתי להם הרבה פעמים וכמעט זה מצוי בהעכ"ט מקודם פסח עד ימי החורף. חכ"א שם. זב"צ או' קכ"א.

א

קנב) שם הגה. ואפי' פירשו קצת וחזרו מותרין וכו' היינו כשלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים. ש"ך ס"ק מ"ד. פר"ח או' מ"ו. לה"פ או' ל"ו. שפ"ד או' מ"ד. זב"צ או' קכ"ב.

א

קנג) שם. אבל הגדלים בבשר אחר שחיטה או בדגים וגבינה מותרים כל זמן שלא פירשו. הנה בדין זה רבו הדעות דראב"ן כתב תולעים שבגבינה אסורים וראבי"ה כתב דמותרים אפי' פירשו לגמרי ורשב"ט מתיר שבדגים ושבגבינה אם פירשו לגב הגבינה משום דהיינו רביתייהו אבל אם פירשו לגמרי אסורים ובהגהות שע"ד כתב אחר דברי א"ז רבים נהגו היתר בתולעים של גבינות לאוכלם בהדיא אפי' שקופצין הנה והנה בקערה אבל הרשב"א כתב בחי' כשהתליע לאחר מיתה לא שנא בדבישרא לא שנא בכוורא שרו ודוקא בשלא פירשו ע"ג חתיכה אבל אם פירשו ע"ג חתיכה אסירי וכדאמרינן בפירשה ע"ג תמרה דסלקא בתיקו ולחומרא כמ"ש כל זה בב"י יעו"ש. ומיהו עיין בפר"ח או' נ"ג מה שהאריך בזה ומסיק לענין דינא שאין הפרש בין תולעים הנבראים בפירות לתולעים הנבראים במאכלות כגון בשר גבינה ודגים וכיוצא כל שפירשו לגמרי אסורים ולוקין עליהם וכתב שכ"ה דעת כל הראשונים והאוכל תולעים אחר שפירשו ראוי לנדותו יעו"ש. והיינו כל שפירשו לגב חתיכה או לגב הגבינה אסור כמ"ש באו' הנז' ובאו' נ"ב יעו"ש. וכ"ה דעת הפר"ת או' כ"ט לה"פ או' מ' בל"י או' ל"ד. פ"ת או' י"ב. וכתב זב"צ או' קכ"ג כי כ"ה מנהג בגדאד יע"א כדברי הרשב"א וכמסקנת הפר"ח יעו"ש וכ"כ בן א"ח פ' נשא או' כ"א. ומיהו גם בתולעים שבתוך הגבינה ובשר ודגים יש ליזהר שלא לאכלם דיש לחוש שמא פירשו וחזרו ועוד משום בל תשקצו כמ"ש לעיל או' ה' ואו' ו' יעו"ש.

א

קנד) ואפי' לדעת הפר"ח אם נתערב בשאר מאכל אין להחמיר. בל"י שם. מחב"ר או' ל"ח. ועיין לקמן או' קס"ד.

א

קנה) וכן התולעים הנמצאים בתוך היגורט"י שקורין בערבי לב"ן אסורין וע"כ יגורט"י שהתליע אסור לאוכלו. זב"צ או' קכ"ד. בן א"ח שם.

א

קנו) שם. כל זמן שלא פירשו. אבל אם פירשו ע"ג החתיכה או ע"ג הגבינה אסירי וכן דעת הרמב"ם והרשב"א ורוב פו' ואף בפירשו מקצתן לאויר או ע"ג החתיכה אסירי וכן עיקר. פר"ח או' מ"ז.

א

קנז) שם. הלכך תולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרים לדעת המתירים. ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה לאפוקי היש מי שאוסר שהביא אח"כ. ש"ך ס"ק מ"ה. והיותר נכון לפרש דה"ק לדעת המתירין בפירשה מתה לעיל סעי' ד' פר"ח או' מ"ח. וכ"כ הפר"ת או' כ"ח. וא"כ לפי מ"ש לעיל או' ל"ד להחמיר בפירשה מתה ה"ה לכאן. וכ"כ זב"צ או' קכ"ה.

א

קנח) הזבובים המטילים ביציהם בבשר בימות החמה והם כמו גרעיני חרדל לבנים צריך לבודקם ולהדיח הבשר יפה יפה שלא ישאר אפילו אחד. ומיהו יש אומרים דהני גרעינים לבנים המטילים הזבובים בבשר בימות החמה אינם ביצי זבובים אלא מרוקם וצואתם מתהוים והראיה שאינם נעשים לאחר זמן זבובים אלא תולעים וכל עוד שלא נעשו תולעים הוא כפירשא בעלמא ושרו וצ"ע. ושומר נפשו ירחק מהם. מהר"ם ן' חביב בתשו' כ"י סי' י"ח. מחב"ר או' ל"ז. וע"כ צריך ליזהר בזה מאד כי כיון שהטילו הביצים הנז' אחר שעה א' מתהוים תולעים לבנים דקים מאד למאות ולאלפים וצריך בדיקה גדולה עד מאד ומנהגינו הוא כשמצניעים הבשר בימות הקיץ לכרוך אותו במטלית כדי שלא ינוחו בו הזבובים או לכסות אותו בכלי היטב באופן שלא יכנסו שם זבובים. ופעם א' קנה א' בשר מן הקצב וראה בו תולעים מאלו ביצי זבובים הרבה וע"כ צריך להזהיר בזה להמון העם שישגיחו על הבשר היטב היטב. זב"צ או' קכ"ו. בן א"ח שם או' ך' ולכן צריך לבדוק הבשר כשלוקח אותו מן החנות וגם קודם בישול שמא נתהוו בו אח"כ וגם יש לראות שמא נתהוו בו נמלים כי רבים הם בקיץ.

א

קנט) שרץ הנמצא בתבשיל הנקרא אגלא"ל (והוא החומט שנחבא בתוך הקליפה) אם נמצא עדין בקליפתו בטל טעמו בס' ואם נמצאת הקליפה ריקנית חזקה שיצא לתוך התבשיל ואינו ניכר ודינו כדין בריה דאפי' באלף לא בטיל אם א"א ע"י סינון. שו"ת בית יהודה דף קט"ו סוף ע"א. מחב"ר או' מ' מיהו הער"ה או' ה' כתב דהתבשיל מותר משום דגדילתו בשדה ומתערב עם הזרעונים ורובו ריקן וא"כ איכא ס"ס ולכ"ע מותר דשמא נפל לתבשיל ריקן וחסר ואת"ל יש שרץ שמא נימוח יעו"ש. זב"צ או' קכ"ז.

א

קס) ועיין בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' צ"ד שנשאל בפירות מרוקחים שהתליעו והמרקחת היא שהפירות כבושים בחומץ ודבש והפירות צפים בתוך המשקה והנה מבואר כי שרץ המים הגם שהם פורשים על דופני הכלי מבפנים מותרים אבל פירות שהתליעו אם פירשו על דופני הכלי מבפנים אסורים ובנ"ד הדבר בספק אי השרצים מן המשקה התליעו או מהפירות ואפי' אם יבורר שממשקה נתהוו השרצים מ"מ כאשר יפרשו על הפירות אולי לאו היינו רביתייהו כמ"ש הפר"ח או' ל"ג בלש במים שיש בהם תולעים שאסור הפת והגם דפירש על דופני הכלי מותר מ"מ בפירש על הקמח אסור. והעלה החכם השואל להקל דאפי' אם נשרץ מן הפרי כיון שהפרי במים הוא שרץ המים וחשש הב' גם כן ליתא דל"ד למ"ש הפר"ח דהתם פורשים מן המים מכל וכל על הקמח אבל הכא הפירות הם לחים ומשקה טופח עליהם. ובעל המחבר הסכים עמו בהא דאם זוחלים על הפירות אין בזה חשש אבל לענין השאלה העלה להחמיר יעו"ש. פ"ת או' ח' זב"צ או' קכ"ח. ומיהו אם אפשר יש לתקן המרקחת הנז' דהיינו לסנן החומץ ולבדוק הפירות.

א

קסא) התורה החמירה מאד וכל האוכל תולעים או נמלים חייב על כל תולעת או נמלה חמש מלקיות ואם הוא זבובים או יתושים חייב שש מלקיות והחמירה התורה בזה לפי שהוא דבר המצוי מאד בירקות ופירות וקטניות וא"א לינצל אלא בזריזות גדול לכן הוצרך הכתוב לזרז ביותר ולהרבות לאוין. פר"ח בסוף הסי' מחב"ר או' ט"ל. חכ"א כלל ל"ח או' א'.

א

קסב) שם. ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה וכו' הגה ונהגו להקל כסברא הראשונה. כבר כתבנו באו"ח סי' י"ג או' ז' בשם כמה פו' דכל היכא שסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב יש מי שאוסר דחושש לסברת היש מי שאוסר לכתחלה יעו"ש אך במקום שכבר נהגו להקל נהוג. ועיין לעיל סוף או' קנ"ג.

א

קסג) שם בהגה. עוד נוהגים בתולעים של גבינה לאכלן אעפ"י שקופצין וכו' עיין לעיל או' קנ"ג.

א

קסד) שם בהגה. מיהו אם נתערבו בשאר מאכל ולא יכולין להסירם משם אין אוסרין המאכל וכו' וא"צ ס' כנגדן או"ה כלל מ"א סוף דין יו"ד. מיהו נראה דצריך רוב כנגדן. ש"ך ס"ק מ"ז. פר"ח או' נ"א. לה"פ או' ט"ל. בל"י או' ל"ג. ועיין לקמן סי' ק"ג סעי' ב'.

א

קסה) שם בהגה. וטוב להחמיר וכו' והפר"ח או' נ"ב כתב כן עיקר מן הדין שהמתיר בכל ענין היא סברת יחיד יעו"ש.

א

קסו) [סעיף יז'] שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה וכו' וצריך לדקדק בו שיהיה נשרף עד שיעשה גחלת מבפנים וישרף כולו עד שיעשה אפר גמור כולו אבל אם נחרך עד שנעשה כפחם לבד אסור כי עדיין יש בו ממש והגם שמחמת שריפתו נפגם טעמו עכ"ז אין לאוכלו כ"א לרפואה. פר"ת או' ל' זב"צ או' קל"ה.

א

קסז) שם. מותר לאוכלו משום רפואה וכו' אפי' חולה שאין בו סכנה. מור"ם בהגה לקמן ססי' קנ"ה. כנה"ג בהגב"י או' קי"א. שפ"ד או' מ"ט. אבל אדם בריא יזהר. כנה"ג שם. ועיין לקמן או' ק"ע.

א

קסח) ואפי' הוא דבר מאיסורי הנאה שרי שרוף לחולה שאין בו סכנה דק"ל כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי ע"ז ויין נסך. ריב"ש סי' רכ"ה. ש"ך לקמן סי' קנ"ה ס"ק י"ט. כנה"ג באו' הנז' שפ"ד באו' הנז' זב"צ או' קכ"ט.

א

קסט) ומיהו להמחותו אסור אם לא לחולה שיש בו סכנה. רש"ל פא"ט סי' קכ"ו. דמש"א שם בסוף פא"ט. כנה"ג בהגב"י או' קי"ב. שו"ג או' נ"ה. זב"צ או' ק"ל.

א

קע) שם. מותר לאוכלו משום רפואה וכו' משמע אבל לבריא אסור והיינו לשרוף לכתחלה כדי לאוכלו אסור אי לאו משום רפואה משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה אבל בשרוף כבר מותר אפי' לבריא. מנ"י על התו"ח כלל מ"ו או' ט'. מש"ז או' כ"ג. מחב"ר או' מ"ב. מיהו הער"ה או' יו"ד כתב להוכיח דאפי' לכתחלה מותר לפגום האיסור ולאוכלו יעו"ש. ומ"מ יש להחמיר כיון דכ"מ לשון הש"ע דלבריא לכתחלה לא וכ"מ ממ"ש לעיל סוף או' קס"ז.

א

קעא) נכפה שבא גוי לרפאותו ולהאכילו מאכל שיש בו שרץ העוף אם הרפואה בידוע מותר ואם אין הרפואה בידוע אין להתיר אעפ"י שנכפה אולי גדול וכמכה של חלל דמי ופעמים שמסתכן ליפול באור או במים. הגמי"י פ"ד מהמ"ח. או"ה כלל נ"ט דין ל"ה. רש"ל פא"ט סי' קכ"ו. ט"ז ס"ק כ"ד. כנה"ג שם או' קי"ג. לה"פ או' מ"ב. בל"י או' ל"ה. שו"ג או' נ"ה. מש"ז או' כ"ג. זב"צ או' קל"ב.

א

קעב) וכ"ש שאר חולאים עצמן שיש בהם סכנה שאין לחוש להאכילן על פי רופא מומחה דבר טומאה כגון התרייא"ק וכה"ג שמעורב בו דבר איסור או אף האיסור לבדו. או"ה שם. כנה"ג שם. שו"ג שם. זב"צ או' קל"ג.

א

קעג) ואם ביטל העכו"ם השרץ בס' לרפואה מותר. הגמ"י שם. רש"ל שם. ט"ז שם. כנה"ג שם או' קי"ד. בל"י שם. מש"ז שם. זב"צ סוף או' קל"ב.

א

קעד) ומנהג פשוט בקושט' להאכיל לחולה מן השדפון מבשר הקפוד שאומרים שהוא יפה לחולי זה. כנה"ג שם סוף או' קי"ג. שו"ג שם. זב"צ או' קל"ד.

א

קעה) מי שיש לו חולי שאינו יכול להעמיד השתן יש להתיר לשרוף זנב עכבר עד שיהיה כעפר וזהו היא תרופתו לתת לו לשתותו אמנם כ"ע מודו דאם אפשר בלא איסור אין להתיר אפי' איסור קל ואם א"א בלא"ה והוא חולי של סכנה מי יאסור אפי' איסור חמור חוץ מאותן שאסרו ז"ל. עיקרי הד"ט חי"ד סי' ט"ו או' ב' ואו' ג' זכ"ל ח"ג חי"ד או' ע"ו. זב"צ או' קל"ו.

א

קעו) רפואה לבעל ירקון לבלוע ט' כנים של ראשו והוא יוצא ונכנס רק שנהפכו כל פניו לירקון אסור מפני שאין בדוק ומנוסה. חו"י סי' ק"ב. לה"פ שם. בל"י שם. זב"צ או' קל"ח.

א

קעז) השואף דבר איסור דרך נחיריו פטור אפי' שנהנה גרונו בכזית מאחר שאין דרך אכילתו בכך. הלק"ט ח"א סי' ל"ה. לה"פ שם. בל"י שם. זב"צ או' קל"ט.

א

קעח) מנהג פשוט בעיר בגדאד יע"א דמי דיש לו חולי השברון שותה גנ"ד כך שמו בערבי והוא ביצים של כלב המים. ורפואתו ידועה. זב"צ או' קל"ז.

א

קעט) מנהג עיר בגדאד יע"א שאם א' נשקעה בו חולי הקדחת והאריך בזה החולי תרופתו שמביאים תולעים שגדלים בפרדס על פני אמת המים וקורין אותם בערבי דו"ד אל בסתא"ן והם תולעים גדולים וארוכים אדומים ושחורים וכל א' ארכו יותר מאצבע ומביאים תולעים הנז' ודכים אותם במדוכה הידק היטב עד שיהו כמים ואח"כ מניחים אותם בתבשיל של החולה או בקיתון של מים ואוכל אותם או שותה אותם בלי ידיעתו ואח"כ מודיעים לחולה שאכל או שתה תולעים הנז' והוא מצטער ונרתע ובזה יהיה תרופת הקדחת הנז' זב"צ או' ק"מ. ועיין לקמן סי' ק"ד סעי' ג'.

א

קפ) תינוקות שמוציאין חטטין בפיהם תרופתם שיקחו בק"א א' של שור וקורין אותה בערבי בקאיי"ת אל תו"ר והוא יתוש גדול ומצויה בשורים או בג'אמו"ס וממעכין אותה בידם ומוציאין הדם ומושחין את כל החטטין שבפי התינוק בדם הנז' ותרופתו ידועה. כך עושים בעיר בגדאד יע"א. זב"צ או' קמ"א. וית' עוד מזה לקמן סי' קנ"ה בס"ד.

א

במים וה"ה לכל מיני משקה:

ב

בורות שיחין ומערות וברכות גדולים מכונסין כיון דאין להם מוצא ובא:

ג

אבל אסור לשאוב עי' פלתי כי אחרונים פי' לחלק בין שואב מכלי לכלי לשואב מבור לכלי רק הבדל יש בין עירה לשואב ע"ש:

ד

ויש מתירין עי' פלתי מ"ש בישוב קושי' פר"ת מן דרשא דכלל ופרט וריבוי מיעוט:

ה

שמא יחזרו פי' תחילה יפרשו ואח"כ יחזרו ואם עשה כן דעת פר"ח לאסור בדיעבר

ו

וכן מותר לערות מן חומץ לתוך קדרה אבל אם אוכל בקדירה יש ליזהר בחומץ שיש בו תולעים כי אולי יפרשו מאוכל חוץ לאוכל פר"ח:

ז

אפי' לא הגיע לארץ עיין פלתי דכתבתי פי' באויר דיצא מן פרי לגמרי וקלטה בפיו מן אויר אבל בפי' חוץ לנקב קצת לאויר והנשאר עדיין בתוך הנקב היינו בית' מותר ע"ש:

ח

ואפילו חורו נקב ודעת אחרונים להתיר וכן כתבתי בפלתי ע"ש: אפי' נקב לחוץ והפ"ח תמה למה חשש לפי' מקצתה באויר ועיין פלתי דק"מ:

ט

בקמח ודעת הפר"ח אם הקמח מונח בכלי ולא ע"ג קרקע ממש מותר אף כי תולע פירש ועי' פלתי דכתבתי ח"ו להקל ואין בכל דברי פר"ת ממש וברור דאסור:

י

שמא יחזור וכו' עיין פלתי דכתבתי לעת הצורך להתיר למוכרו לא"י ע"ש וכ' הט"ז מאן דמכשי' בנקב בפרי ולא חייש דהתולע יפרוש דרך נקב ויחזור ה"ה בקמח לא חיישינן דיפרוש הרחש ויחזור למקומו עי' פלתי דאין דמיונו יפה וכאן יש לאסור. ודעת הט"ז לאסור אם נעשה מהקמח הנ"ל וכדומה יין שרף שמא יבא לאכלן בעינו וכבר השיגו הפר"ח דאין לנו לבדות מלבינו גזירות חדשות ונכון הוא:

יא

והוא שריחש ודעת הפר"ח לאסור אפי' רחוש ועיין פלתי מה שכתבתי בזה באריכות ובהבנת כוונת רש"י דנראה להדיא מדבריו דבעי ריחש מ"מ יש להחמיר ע"ש:

יב

כמין נקודה שחורה אע"פ דאין כאן ריחוש מזה הוכיח הש"ך דתולע עצמו אסר רמ"א אע"פ שלא פירש הואיל ולא נתבשל עדיין ואפשר ליטול הנקודה מחמירין אבל אם כבר נתבשל עם נקודה בדיעבד אין לאסור:

יג

פרי שהתליע וכו' אם אין דרך להתליע מ"מ החמירו האחרונים לאסור ועיין פלתי כי לדעת רמ"א דמכשיר לגבינו' הנעשית מבהמ' טריפה דמכשירין קודם ג' ימים דאמרינן השתא הא דאתרע אף בזה אמרינן השתא בתלוש אתרע ומותר מיהו על תולע עצמו יש לפקפק דלית ליה חזקת היתר ע"ש:

יד

ומ"מ צריך לבדקן היינו חוצה לפירות וכדומה שמא ימצא לחוץ ורוחשים והפירי וכדומה אסורים אם פי' הש"ך והט"ז מיקל בקמח וכדומה דא"צ בדיקה כלל ואין נראה דטבע ריחוש המילוואן לרחוש ממקום למקום וא"כ קרוב לודאי שירחשו עי' פלתי:

טו

לאחר יב"ח דתוך י"ב חודש אין מועיל צונני' וגם אין מועיל מים חמין דהתולע במותו ג"כ אסור כנ"ל פי' מת. וגם לפעמים טבע תולעת מבלי לזוז מהפרי והוא אדוק בו בתכלית האידוק ולא ירחוש בשביל מים צוננים והוא בעצמו אסור אפי לא יצא לחוץ דהוא מחובר אבל לאחר יב"ח אם אין טבע התולע לזוז מפרי פשיטא דמותר דאין כאן פירש ואי טבע לזוז וחיישינן דיפרו' לתבשיל א"כ אף על מי צוננים יפרשו ובשפיכת מי חמין לא סמכינין ביש הרבה תולעים רק אם ע"י מי צונן נתמעטו וא"כ הוי ס"ס ספק לא נשאר לאחר צוננין כלום ואת"ל דנשאר דלמא מת בחמין אבל זה אינו נכנס לספק דלמא לא הי' כלל דודאי יש במינים הללו:

טז

אם לאו מותר הש"ך ואחרונים ס"ל בדבר דרחש מצוי אינו נכנס בגדר ספק דלמא לא הי' וא"כ הוי רק חד ספק דלמא נמוח ואסור ומילווין השכיחי' עיין לקמן סי' ק' דיש לצדד התירא:

יז

ויש מי שאומר ותולעים שהם בפירות שעברו יב"ח א"כ חשש מחמת דלמא פירשו ורחשו דעת הש"ך להקל והנכון אתו.

יח

מאכל דא"א להסר עובדא הי' במוכר שמכר רוזאני לאשה א' והיא עשתה ממנו מאכל ואח"כ מכר לאחרי' ג"כ ובדקוהו מה שביד המוכר ולוקחי' ושכולם הרחיש מילוואן ולא נודע אם גם רוזאני מה שהי' ביד האשה ג"כ מילווחן והתיר הרב ט"ז מס"ס ספק לא הי' ואת"ל היה שמא נימוחו עכ"ל. ובנה"כ ופר"ת השיגו ובאמת אם קרה מקרה כמו בזמנים שחם ביותר וא"כ הרחש מאוד מצוי אסור ואם לא הסכמתי בפלתי עם הט"ז דמותר בלי פקפוק:

יט

אשה שנמצא ודעת מהרש"ל מבלי לסמוך בבדיקות הללו על נשים והרמ"א כתב דמנהג לסמוך עליהם ובאמת כעת יותר לסמוך על בדיק' נשים מאנשים שהם נמהרים ובעלי עסק אין משגיחי' כ"כ והחוש מעיד. ובאמת לאכל ירקות חי כגון סלא"ט וכדומה והרי כאן ספק תורה כי לא שייך בטול דיכול לבדוק פעמי' ושלש עד שימצא להתולע וא"כ ה"ל ספק תור' וח"ו להקל וקשה לי לומר להאמן לנשים או לאנשים מהירים במלאכתן. אבל במבושלי' יש לסמוך דהא אם בדקוהו עכ"פ מועיל בדיקתם להוציא מידי ודאי דיש שם רחש רק ספק וא"כ ה"ל ס"ס. נשאר לאחר בדיקה או לא נשאר ואת"ל נשאר דלמא נמוח. וגם לאחר בישול א"א להכיר התולע או להתירו ומהתורה בטל רק מדרבנן ברי' לא בטילה וא"כ יש להקל בשל דרבנן. וכך מנהגי מיום עומדי על דעתי מבלי לאכול ירקו' חי מסלאטין וכדומה על סמך בדיקת הנ"ל וכן נכון לכל בעל תורה כי רבת המכשלה:

כ

להעמיד הדברים היינו שלימים אבל חתוכים לפעמים אינו מעמיד:

כא

ויסננו ואין כאן ביטול איסור כיון דמסננין ומסיר האיסור

כב

מותר לכתחלה שהקול והנדנוד רחיים מגרש כל תולע ואם יהיה שם תולעים מתים יהיה על הרוב נטחנים וכ"כ אותן שלא נתפרשו מתנועת הרחיים ויש לכתחיל' לטוחנן ברחיי' גדול דמי' משמיע קול גדול ולא רחיים דיד

כג

אוסרין אותו מפני מראית עיין.

כד

כי יש מתירין הוא הראבי"ה דס"ל דוקא בגדולי קרקע שייך פי' אבל בשר וגבינ' וכיוצא בו לא שיך פירש ופר"ח ערער דטעו בדברי ראבי"ה ולא דק ועי' פלתי דבררתי דברי ראבי"ה והבאתי ראיה מגמ' ולכן כל בעל נפש יחמיר לעצמו אבל אין למחות ביד הנוהגים היתר ויש להם יתד לתלות בו.

א

אבל אסור לשאוב בכלי וכו' דע כי הרב ב"י כתב וז"ל והיכי שעירה משקין שבו השרצים בכלי לכלי אחר נראה דכלי שני דין כלי ראשון ישלו וכשפירשו על דופני שבפנים כיון שלא פירשו שם אלא עם משקה היינו רבותי' ואף שמדברי הרא"ש גבי בורות נראה שאם שאב מים בכלי ופי' לדופני הכלי אסורין אפשר דהתם שאני דמעיקרא היה בבור ועכשיו בכלי אבל הכא דמעיקרא כלי ועכשיו כלי שייך שפיר למימר היינו רביתי' עכ"ל ונמשכו הש"ך והפר"ח אחריו ולכך פירשו הא דכתב רמ"א דאסור לשאוב בכלי פירושו מבור אבל מכלי לכלי מותר והפר"ח תמה על רמ"א שסתם דבריו ע"ש: ואני לא הבנתי הקושיא דלא ידענו הבדל בין בור לכלי ובין כלי לכלי רק זה יש הבדל בין עירה מכלי לכלי ובין שואב מתוך כלי קטן לגדול דודאי בדופני כלי בפני' מקום שיש המשקין מיקרי היינו רביתי' אף שלפעמים רוחש התולע למעלם מן משקין מ"מ כך רביתא וטבע מלמעלה למטה וזהו רביתא אבל אם פי' לדופני הכלי מבחוץ במקום שאין משקין כלל בזו לא שייך היינו רביתא ואסור ולכך כשמער' מכלי לכלי א"כ הרחש דבתוך הכלי ירחיש על הדופן למעלה ממשקין זהו רביתא ולרחוש לחוץ לדופן השני כולי האי לא חיישינן אבל השואב א"כ דופן החיצון בא לתוך המשקין ונדבק ונרחשו עליו הרוחשין וכשמוציא כלי לחוץ הרי הרחש על הדופן הכלי מבחוץ בלי משקין ולכך חיישינן שירחיש מבחוץ לפנים אבל לא מבפני' לחוץ כי אין דרכו להתרחק מן משקין וא"ש וזהו ברור ולכך סתם הרמ"א דאסור לשאוב אפי' מכלי לכלי דלערות מותר אבל לשאוב אסור וזהו ברור ונכון לענ"ד וכן משמע קצת בט"ז ע"ש ס"ק ה' ע"ש:

ב

ואינם נובעים יש אוסרין ויש מתירין הפלוגתא מבואר בגמ' הואיל וכתיב במים במים חד תנא ס"ל אין זה כלל ופרט רק ריבוי ומיעוט ולכך ריבה חריצים ונעיצים אף שאינה נובעים לאיסורא וחד תנא ס"ל כתנא דבי רב כל מקום שאתה מוציא שני כללות הסמוכי' הטל פרט ביניהם ודונם ככלל ופרט ואף בזה מה פרט מים נובעים אף כל מים נובעים אבל שאינם נובעים מותרים ובזה נחלקו הפוסקים אי הלכה כתנא דבי רב או כתני דב' רבי ישמעאל והרמב"ם פסק כתנא דבי רבי ישמעאל לחומרא לאסור אפי' אינם נובעים. והקשה הפר"ח דהא בבכורות בפרק יש בכור אמרינן במשנה דאין פודין לא בקרקעות ועבדים ולא בשטרות ורבי פליג דהכל פודין חוץ משטרות ומוקמינן פלוגתא רבי ס"ל כתנא דבי ר"י דשני כללים סמוכים דנם בריבוי ומיעוט רבי הכל ומה מיעט שטרות ותנא דמשנה ס"ל כתנא דבי רב הטל פרט ביניהם ומוציא קרקעות ועבדים ושטרות ע"ש. ולפ"ז הרמב"ם וכל פוסקים דפסקו דאין פודין בקרקעות ועבדים ש"מ דס"ל דדנם בכלל ובפרט ולא בריבוי ומיעוט א"כ אף לענין חריצין ונעיצין לבעי ג"כ נובעים דהא מהך במים מים ילפינן הנ"ל לגבי בכור וקושי' ראוי' היא אליו ומשי"ל בזה או דרמב"ם לא מכרע לי' מילתא הלכתא כמאן אי בכה"ג דרשינן כלל ופרט או ריבוי ומיעוט ולכך פסק בכ"מ לחומרא גבי פדיון הבן פסק לחומרא דאין פודין בקרקעות דאולי דרשינן בכלל ופרט ולענין להתיר שרץ מים אזלינן לחומרא אולי דרשינן ריבוי ומיעוט אף חריצין שאינם נובעים אסורים ואזלינן בכל צד לחומרא: ובחדושי אמרתי דכבר נראה מתוס' פ"ק דשבועות דף ד' ע"ב ד"ה יצאו שטרות הא דמשמע הכא דשייך בשטרות מכר מדאיצטרך למעט שטרות מפורש במ"א ע"כ הרי דס"ל לתוס' אי מהתורה לא שייך בשטרות מכר איך יתכן בי' פדיון דסתמא דמילתא דנתן לכהן שטר שיש לו על אחר בדמי פדיון ואי אין נקנה ד"ת פשיטא דאין בו פדיון (ועיין חדושי לח"מ סימן ס' דכתבתי אופנים דיש שטרות דיתכן בי' מכירה ד"ת אבל מ"מ פשטן של דברים משמעות סתם שטרות ואי לית בהו מכירה ד"ת לא איצטריך קרא למעט וכמ"ש התוס') והנה התוס' בב"ב דף נ"ו ע"ב ד"ה קתני וכו' כתבו וא"ת אמאי לא קני מדאורייתא גם שעבוד קרקע הכתוב בו דהא קרקע נקנית בכסף שטר וחזק' וכו' וי"ל כמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפ' כ"ש כיון שאינו ברשותו כך א"י להקנותן ד"ת וכו' ע"ש ולפ"ז תינח למ"ד אין אדם מוכר ומקדיש דבר שאינו ברשותו אבל לר"ת וסייעתו דס"ל אדם מקדיש ומוכר דבר שלא בא לעולם ומכ"ש שאינו ברשותו פשיטא דיכול למכור שטרות ד"ת ואמרינן ביבמות דף צ"ג ע"א דרבי כר"מ דאדם מוכר דשלב"ל א"כ לרבי יתכן מכירת שטרות ד"ת כקושי' התוס' ושפיר איצטריך קרא למעט שטרות וכן לתנא דמשנ' איצטריך לומר דדרש כלל ופרט ולא אמרינן דס"ל מכירת שטרות לאו דאוריי' ולא איצטרך קרא למעט שטרות דהא סתם משנה ר"מ היא דר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולכך אמרינן דפליגי בכלל ופרט וריבוי ומיעוט אבל לדידן דקיימ"ל אין אדם מוכר דשלב"ל ומכירת שטרות לאו דאוריית' ולא איצטרך קרא למעט שטרות ואתא למעט קרקעות ועבדים דאתקש לקרקעות ולכך אף דפסקינן למדרש ריבוי ומיעוט מ"מ אין פודין בקרקעו' ולק"מ ודו"ק: ואמת דלפי מ"ש התוס' בב"מ דף ד' ע"ב ודף ק' ע"ב ר"מ דריש ריבוי ומיעוט וא"כ א"א לומר דמשנה אין פודין בקרקעות ר"מ כמבואר בגמ' דתנא דמתני' דריש כלל ופרט עי' באסיפת זקנים ב"מ דף ק' ואראה דדעת התוס' דר' מאיר כלל ופרטי ולא ריבוי ומיעוט דריש וי"ל הרמב"ם וסייעתו כוותי' ס"ל ולק"מ:

ג

ויש אוס' אפי' מת תוך הפרי ודעת הש"ך להתיר וכן נוטה דעת פר"ח וכן נראה דברור אפי' אוסרים אינם אוסרי' רק מדרבנן דאיך שייך שורץ על ארץ לאחר מיתה ובחי' לא שריץ כלל וברור דאסור מדרבנן דאתא למחלף בפירש חי וא"כ במלתא דרבנן שומעין להקל: ודע דבגמ' בעי נמי פרשה באויר מהו ופי' רש"י פרשה מן פרי תלוש לאויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו ובלעה וכו' ויש להבין מה צורך לזה קשה מציאות ולא פירש כפשוטה דמקצת מן התולע פירש דרך נקב מקצת עדיין בתוך הפרי והוא חי אי דיינין בי' וכפירש ע"ג קרקע ואסור או לא כוין שלא פירש ע"ג קרקע אפי' במקצת רק באויר ונ"ל דס"ל לרש"י בזו ודאי בעינן כולו ולא סגי במקצתו דכך דרך התולעי' והיינו רבותא ואין זה פירש רק במקצ' בקרקע מספקא לן אבל לא באויר ולכך הוצרך רש"י לפרש דפירש כולו וטרם שנפל קולטו בפיו ואכלו ובזה נכונים דברי רשב"א דמתיר בנקב דאין דרך תולע לחזור ותמה פר"ח אולי הוציא מקצתו לאויר וחזר ( והיינו לשיטת האומרים דספיקא דש"ס אין נכנס בגדר ס"ס דאל"כ ס"ס היא דלמא לא יצא כלל ואת"ל יצא במקצת דלמא באויר לא קרוי' שורץ על ארץ דהא סלקא בתיקו ) דלמשמט באויר ודאי צריך שיצא כולו ולק"מ וכ"כ הפ"ח אלא שלא הביא ראי' לדבריו ולפמ"ש הדבר מוכרח מרש"י ודו"ק:

ד

תולעים הנמצאים בקמח וכו' הפ"ח דעתו להתיר אם הקמח מונח בתוך הכלי דהיינו רבית' כמו במשקין ודבריו בלתי מובנים ושפיר קאמר בהג"ה ש"ד דאין לדמות דבשלמא בשרצים שאין להם קשקשת וסנפיר דאוסרים רק התורה התירה מכל אשר במים לאוכלן ואמרינן דדווקא אשר במים אבל פירשו מן מים אסורים לזה אמרינן הואיל היינו רביתא לפרוש לדופני הכלי ולחזור קרי בי' אשר במים דהא הם בתוך מים ואי דפירשו אין זה נקרא פרוש מהמים וחל עלייהו היתרא דכל אשר במים משא"כ תולעים בפירות תלושים אטו כתיב היתרא רק מקרא על הארץ להוציא זיזן כו' דאינו בכלל שורץ על הארץ דהא לא שרצו אבל שפירשו הריהם שורצים ומה בכך דחוזרים וכך ריבית' מ"מ שורצים הם והרי הם בכלל שורץ על ארץ ומי יתירן ואדרבא כך ריבית' לשרוץ ולחזור והרי הם בכלל שורץ על ארץ משא"כ ברחוש המים אמת שהם שורצים אבל התורה התירו מכל במים תאכלו אפי' אין להם סימני דגי' טהורים וכיון שסדרן כך הם נכללים בכלל כל אשר במים והתירה התורה אבל כאן אין לנו היתר להתיר שרץ יהי' רבית' או לא רבית' סוף כל סוף שורץ הוא וזהו ברור ולכן ח"ו להקל אבל אם אינו מכירים התולעים כבר כתבתי לקמן בסי' ק' דיש לומר דלא מיקרי ברי' ובטילי' ע"ש וא"כ פשיטא דמותר למכרן לעכו"ם דכי חזי לי' ישראל יפרוש ליקח כמ"ש הש"ך ובדלא חזי בטילה ברוב ועיין מ"ש לקמן עיין לעיל סי' נ"ז דדעת הת"ה במקום דיש רבות' דמתירין מותר למוכרה לעכו"ם וכאן הא הנך רבותא דס"ל דבטלה באלף ודאי דמותר וא"כ פשיט' דיש להקל ולמוכר' לעכו"ם ועי' ש"ך ס"ק ח' מ"ש בזה: ומ"ש הט"ז דלדעת המכשיר בנקב בפרי דלא חיישינן דפירשו אף כאן מתיר ליתא דהא כתב הרא"ש להדיא דמוכח מגמ' היכא דיש לחוש דפירשו אמרינן דלמא פירשו רק לגבי חור הטעם דאין דרך תולע היוצא מן הנקב וחור שיחזור לתוך החור ולתוך הפרי וכיון דפריש פריש ולכך לא חוששין אבל הכא בקמח הלא טבע הרחש לרחוש הנה והנה ולכך אסור ופשוט:

ה

ולא קרינן ביה שורץ על ארץ הרב בש"ך ס"ק י"ט דעתו להחמיר בתולע כי רוב פוסקים מחמירין ונכון עמו אך מ"ש כי לא נזכר ברש"י להתיר לא הבנתי לכאורה דבריו דהא רש"י כ' להדיא אסורים דמהלכת בתוך הקישות והיא מחובר בקרקע הוי כמהלכת ע"ג קרקע הרי דנתן טעם הואיל מהלכת אבל בכה"ג דהוי במקום צר וא"א לרחוש כלל וקבוע בדוכתי אין כאן שורץ על ארץ ועיין נה"כ שהרגיש בו אבל עם כל זה לענ"ד אין הכרח מרש"י להתי' דודאי בגוף הדין פשיטא דס"ל לרש"י דכ"כ דלא ירחוש אינו אסור ולכך פירש"י דמהלך בתוך הקישות אבל לדינא מה בכך שהקליפה צר וא"א לזוז הלא תולע זה נוצר מן עיפושים כמ"ש רמב"ם ועיין בהשגתו על שרשי הרמב"ם במנין מצות שרש ט' וא"כ מתחלה מתהוה בתכלית הקטנות עד ממש אין עין שולט בו ואח"כ מתרבה ומתגדל בטבע כל יצורי' ומתהוים וזהו פשוט. וא"כ מתחלת הויתו הי' לתולע מקום שיכול לרחוש במקצת ולזוז כל שהוא ואח"כ כשנתגדל מילא כל מקום הפרי ומקום צר לא יתכן שכאשר הוא עכשיו כן היה מתחלת ברייתו כי אין זה טבע המתהוים כנודע ולפ"ז פשיטא דיש לאסור אולי אז ריחש במקצת וכבר נאסר ושוב אין חוזר להיתרו ולכן בגוף הפי' ובפרט דהך פירשה במקצת אח"כ איבעי' דלא איפשטי' הוצרך רש"י לפרש דהלכה בתוך קישות אבל לפי דקיימ"ל פירשה מקצתה אסור א"כ פשיטא דיש לחוש טרם דמילאה כל כמות הפרי ריחשה במקצת אפי' דיש כל שהוא ואסור וזהו ברור ונכון לכן לדינא יש להחמיר ולאסור ודו"ק ולא קשיא לי' לרש"י למה משני הגמ' על הנך תרי ברייתות דקתני חדא לרבות וקתני חדא למעט הא באיבה והא שלא באיבה לוקי הכל באיבה רק חדא דיש מקום לרחוש וחדא דאין מקום לרחוש כדקתני זיזי' שבעדשים שהם צרים וא"א לרחוש ולכך מותרי' די"ל דהא דלא ריחשה מותרת הוא דבעינן שורץ וזהו אינו שורץ אבל מן על הארץ לא איתמעט דהא באיבה הוא והוא על ארץ ובברייתא אתמעט מן על הארץ ולכך מוקי לה בתלוש ואינו על הארץ ושפיר איתמעט מן על הארץ ודחי ליה גמרא דגם באיבה לא מיקרי מחובר רק שבעקרי גפנים ושפיר אתמעט מן על הארץ:

ו

פרי שהתליע וכו' דעת אחרונים אפי' אין דרכו להתליע כמ"ש הש"ך ופר"ח ודין זה מוזכר בטור והוא לשיטתו אזיל לעיל בסי' פ"א בגבינות מבהמה שנמצא טריפה דס"ל כרשב"א דכל שאי אתה יכול לומר ברגע זו קרה הטרפות אסרינן למפרע עד עולם וא"כ אף בזו דברגע לא קרה התהות התולעת וא"כ אסרינן למפרע אבל לפי מ"ש הרמ"א לעיל דאף בהוגלד פי מכה אין אוסרי' למפרע עד אחר ג"י שהוא ודאי דאמרינן העמיד את בהמה בחזקת' ועכשיו אתרע אף כאן נימא העמד הפרי על חזקתה דאין דרכה להתליע ועכשיו דהתליע ובפרט כאן דאם עכשיו התליע הרי הוא מותר א"כ למה לא נימא העמד על חזקתו חזקת היתר ואולי י"ל דודאי לאסור הפרי מכח תולעת פשיטא דלדעת רמ"א הנ"ל מותר רק אנו דנין פה על התולע אם הוא מותר והתולע לית לי' חזקת כשרות מעולם עד שנימא עכשיו נתהוה ומחזקינן למפרע דלית לי' חזקת כשרות כלל רק גם זה תלוי' במחלוקת דאם אמרינן במחובר תיכף נאסור ולא בעי כלל שיפרוש פשיטא דאין לו חזקת כשרות אבל לשיטת רש"י וסייעתו דאף לרש"י צריך לרחוש וא"כ בעת בריאתו הא לא הוי רוחש והיה מותר וא"כ היה לו חזקה מבוררת רגע א' בשעה שנתהוה להיתר ואמרינן אוקי על חזקתו מיהו זהו צ"ע דאפשר דאנן אמרי' תיכף רוחש (ולכך כתבתי לקמן סי' ק' דמקרי אסור מתחילת ברייתו דתיכף רוחשי' ועי' ס"ק ה' קודם) אבל לאסור הפרי דא"ל חזקת כשרות ודאי דיש להתיר ואמרינן אוקי אחזקת' השתא דאתרע אם לא ששכיח להתליע במחובר דתלינן בדבר המצוי:

ז

מ"מ צריך לבודקן וכו' ופי' הש"ך דבדיקת פנים א"צ אבל בדיקת חוץ צריך דאם פי' לחוץ הרי התולע אסור ולכך צריך בדיקה ומזה תמה אני על דברי הט"ז שכתב ס"ק י"ב דקמח ורוזיינ"י יבישים א"צ בדיקה אחר מילווא"ן כיון דאין איסור אלא לאחר שפי' הוי ס"ס דהא זה בדיקת חוץ דהמלווע"ן רוחשים ע"ג וצרי' בדיקה להסירן וזה א"א לכך אוסרים הכל ובפרט בימים חמים המילאווין שכיח' והרי זה יותר מיעוטא דשכיח מן בדיקת הריאה דצריך בדיקה וגם אחר סירכות צריך בדיקה אף דהוי ס"ס אולי אין סרכה ואם יש אולי כשרה היא ולמה לא נצריך כאן בדיקה ובפרט במילווע"ן לא שייך כלל שמא פירשו דהא כל ענינם לרחוש ולנוד ולנוע ותמיד הרי הם נדונים כפרוש ועומד ולכך בזמנים החמים צריך בדיקה ביותר אבל בימים הקרים אינו שכיחים וא"צ בדיקה: והנה אף הוא באשה שעשתה פלאדין מרזיי"ני ואח"כ נמצא בבי' מוכר וביד שאר הלוקחים שקנו מילווין והתיר הט"ז שי"ל אח"כ נולדו והוי ס"ס ספק לא היה מתחילה ואת"ל היה שמא נמוח עכ"ל. ובאמת הוא הדבר שכתבתי אם בזמנים החמין שהרחש הזה מצוי בהם א"כ ודאי יש להחמיר דאמרינן ודאי היה והא צריך בדיקה ועכשיו דמצינו במ"א מהכ"ת נימא דאח"כ נתהוה משא"כ בימים שאינו חמי' כ"כ עד שמצוי למאוד נראה נכון כדעת הט"ז ומה שהשיג עליו הפר"ח דזה הבאי שבקט זמן יתהוה המילווא"ן שיחתו לא ידעתי וכי יאמר שמעולם הוא הרחש הזה וכפירות הללו ע"כ יודה שנולד בזמן וא"כ רגע א' קודם הזמן לא היה ואח"כ היה וא"כ אולי זהו הרגע שנולד הרחש ונתהוה ומקדם לא היה ולדברי פר"ח צ"ל שמעולם היה והוא מן הנמנע אלא שלדעתי א"צ ס"ס דלמה לא אמרינן אוקי פירות על חזקתן ועכשיו הוא שנטרפ' וכי עדיף מטריפו' בהמה והיינו הך שרץ שנמצ' במבוי דהעלו התוס' לחולין אמרינן עכשיו נמצא ולא היה למפרע ואפי' להחולקים היינו ששם נמצא השרץ אבל כאן בפירות הללו לא נמצאו רק אנו חוששין מהכ"ת נחזיק למפרע לחולין הכל מותר ואינו מחזיקים הכל למפרע ואפי' להחולקים י"ל בין טומאה לאיסור עכ"פ לא גרע מטרפות בהמה ומהכ"ת להחמיר גם בספק השני שנתן הט"ז דלמא נמחה וכתב הפר"ח באפי' לא שייך ואי נקלה הא עדיין כמותו קיים וגם זה לא דיבר נכונה בהרב הנ"ל דמילווא"ן הקטנים בשולט בהם חום אש הם כלי' מאליהם וכאפס וכאין הן מבלי ממש לכן אף בזה כיון דאינו ניכר וא"כ מהתורה בטל רק מדרבנן ברי' לא בטיל ה"ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן לא אתחזיק איסור' דרוזיינן גופי' יש להם חזקת היתר והוי כמו נשפך באיסורא דרבנן דתלינן לקולא אף דאתחזק איסורא משום דתבשיל אתחזיק היתרא וה"ה זה ובפרט רוב מחברים ס"ל באתחזיק איסורא ג"כ אמרינן ספק רבנן לקולא ולכן הנכון לדינא כמ"ש:

ח

כי יש מתירין אותם בכל ענין הוא מ"ש בשם ראבי"ה דלא נאסר פריש אלא בדבר גדולי קרקע כמו פירות וכדומה אבל בשר דגים גבינה אין בו כלל משום שרץ אפי' פירש והרב הפר"ח האריך להשיג. ובאמת בגוף הדבר אמת אתו שרבים מן מחברים חולקים ולא חילקו כלל בין פירות לבשר אבל הפריז על מדה לדבר גדולות נגד הג"א ואו"ה כאלו טעו בדברי הראבי"ה דכל מגמת הראבי"ה לחלק בזו אם פירשו מתוך הבשר לגב הבשר דבפרי אסור דשם אורחי' דתולעת להיות דבק בגרעין משא"כ בבשר וגבינה אורח' לפרוש מתוכו על גביו ומלבד ח"ו לומר על גדולי חקרי לבב ובפרט או"ה שמפיו אנו חיים ממש בהוראת א"ו שיהי' כותב ופוסק דברים בלתי ברירי ליה ומעיין ומדייק ובדברי ראבי"ה אף גם הא לפי דעת פר"ח אין חילוק בין בשר לפרי רק אם פי' מגבו לתוכו וכן להיפוך דהיינו רביתי' וזולתו לא א"כ בהך אם פירשה לאויר אין לצייר חילוק בין פרי לבשר ואולם המרדכי כתב להדיא בפ' א"ט בשם ראבי"ה דהך איבעי' פירשה באויר בפירות אתמר ולא בבשר ודגים יאמר נא הרב פר"ח מה הבדל יש לענין פירש לאויר בין פירות לבשר ודגים והדבר ברור דס"ל בדבר שאין גדולי מקרקע אפי' פירש מותר מדינא והרב פר"ח לא דיבר נכונה. ואני מצאתי שהי' לראב"ה ראי' כי הוא מפרש כפירש"י קוקאיני היינו תולעי' שבבהמה כדמשמע לשון הגמ' דרך בית הרעי איבעי' וזה לשון השייך בבהמה ואלו בדגים היה הלשון במעי' אי בעי לאשכחי וא"כ קשי' לי' קושי' התוס' איך ס"ד למשרי הא מפורש בברייתא לרבו' דרנים שבבהמה ולכך תי' דבגמ' תנא אבלע לי' ואנה איכול פירש"י אבלע בתוך הדגי' תנו אותם שלא אראה ואקוץ בם וקשה איך יתכן שיתן בתוך הדגים התולעים הא אם יקחם ויתנם למקום אחר או לאותו מקום אין לך פירש גדול מזה שלוקח תולע ביד מן פרי או דג ונתנו למקום מיוחד ול"ל הניח אותם רק שאין הלשון אבלע לי סובל זה וצ"ל כמ"ש רש"י תנה אותם וכו' ואי קשה הא ה"ל פירש הא לא קשי' דבדגים לא נ"מ אי פירש כיון דאין גדולו מקרקע ובר"ן באמת לא פי' כן על אבלע לי' ע"ש. ולפ"ז קושי' התוס' מיושב דלא קשה מהך ברייתא די"ל דמיירי בדפירשו ואי קשה א"כ מה קמ"ל טובא קמ"ל דלא כראבי"ה דאף בדבר שאין גדולי מארץ שייך איסור פירש אבל לבתר דקאמר הגמ' אבלע לי' וכו' דמוכח דהאמת כדברי ראבי"ה דלא שייך בדגים פירש א"כ שפיר פריך מהך ברייתא דל"ל כפי' דהא אין גדולו מקרקע ומשני הגמ' דלכך אסור דה"ל אבר מהחי וא"ש ודברי ראבי"ה כמעט מוכרחים: ולכן ודאי בעל נפש יחמיר כי הרבה רבוותא המחמירין אבל אין למחות ביד המקילים כי יש להם על מי שיסמכו הראבי"ה וסייעתו ויש"ש וכדאי הם לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק:

א

יש אוסרים ויש מתירים. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ו בהג"ה שם מה שכתוב בזה]:

ב

שמא פירשו. עט"ז שהקשה מלעיל סעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ ועיין בתשובת שיבת ציון סי' כ"ח מה שכתב בזה לתרץ וע"ש עוד:

ג

על הארץ. עבה"ט ומ"ש ועיין פר"ח שחולק ר"ל דס"ל דאפילו אם בוודאי פירשו על הכלים בפנים שרי כמו במים ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ז שכתב דאף דמסתבר טעמיה אין להקל נגד שאר הפוסקים אבל בספק אם פירשו כלל אין למחות במי שמקיל ואם כבר אפו מקמח הזה ולא נודע התולעת עד לאחר האפיה יש להקל בהפ"מ אף אם הקמח היה מונח על הארץ ע"ש היטב. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ז]. ועיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן דברי הט"ז דאוסר לעשות יי"ש מקמח שהתליע אף דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דלא נתכוין רק להוציא הזיעה ממנו מ"מ אם יהיה לישראל שום היתר יבא לאכלו בעין. וכתב דהפר"ח חולק עליו ומתיר לעשות יי"ש וכן בתשובת צ"צ סי' נ"א לא חש להאי חששא של הט"ז ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הט"ז והתיר לעשות מקמח המתולע יי"ש או שכר וכן לעשות יין מראזיינ"ו שהתליעו ואח"כ לסננו דרך בגד עב ולא חיישינן כלל להאי חששא של הט"ז ע"ש. ועיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ט שהתיר לתת גודגדניות המתולעים לתוך יין ובלבד שיתן אותם לתוך כיס קטן תפור מכל צדדיו ע"ש:

ד

לישראל. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הש"ך במה שהתיר מכירה קבא קבא ע"ש ועיין במג"א סי' תס"ז סק"ב:

ה

מחוברים. עבה"ט [מ"ש ובט"ז כ' מדברי המחבר משמע כו' ובודאי דלכתחלה. ועיין בתשו' ח"ס סי' ע"ז שרב אחד החמיר ע"ע שלא למכור בחנות שלו פירות יבשים של אשתקד בימות החורף מאחר שבימי הקיץ מסיון ואילך הוחזקו בגידול מילווע"ן וכל בריה שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח כמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ג. וא"כ אותן מילווען שנתהוו בסיון מתים בחשוון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר להם יב"ח ואין להם בדיקה כיון שמתו ואינם רוחשים עוד. והוא ז"ל השיב לו דמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה כי הרמב"ם פ"ב ממ"א הלכה ט"ו כשדיבר מתולעים בתלוש שפירשו ומחובר אפי' לא פירשו לא הוצרך בדיקה אלא באותן המתליעים במחובר אבל אותן המתליעים בתלוש לא הזכיר בדיקה אפילו לכתחלה ואפילו להמחמירין בזה היינו בדאפשר למיבדק אסור לאכול בלא בדיקה כיון דאפשר לעמוד עליו אבל היכא דא"א לעמוד עליו כמו נ"ד שכבר מת הרחש אחר ששה חדשים וא"א לבודקן אין לאסור הפרי אך ירחצו היטב לתקן מה דאפשר שאם יש עליו תולעים ומילווע"ן מתים יסורו אע"פ שאין זה תיקון גמור דא"כ אפי' במילווע"ן חיים נמי טורח בדיקה זו למה ירחצו במים אע"כ אין זה תיקון בטוח מ"מ הכא אחר ו' חדשים דא"א בבדיקה מחויב לעשות האפשרי אבל אין לאסור לרבים מ"מ הא וודאי הפרוש והחסיד לא יאכלו שום דבר הצריך בדיקה לעולם ושאר עמא דארעא האוכלים בבדיקה עכ"פ מה טוב אם ימשכו ידיהם באופן שאלתנו דהיינו מימי כסליו ואילך לא יאכלו יבשים משל אשתקד שכבר מת הרחש שמימי סיון אבל לאסור לרבים מה שכבר נהגו להתיר אין לנו ע"ש] ומ"ש בשם בה"י ראיתי אנשי מעשה כו' עי' בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכ"ד שכתב דאורז יש לו ג"כ תקנה בבדיקה ע"י חימום וראות עין יפה ומבדקי נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית מגדיל הראות והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות איסור לאחרים ע"ש.

ו

ואם לאו מותר. עיין בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תשכ"ג מ"ש בזה:

ז

שהוחזק בתולעים. עבה"ט בשם רש"ל. והוא בפרק אלו טריפות סי' ק' והביאו הט"ז ס"ק י"ז ושם מסיים בה ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה דאמרינן מעלמא נפל לא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל. מבואר כוונתו דבדבר שאין מצוי בו כנימה אפילו נמצאו ג' מותר אפי' אותו התבשיל וכן הבין המג"א בא"ח סי' תס"ז ס"ק י"ב ודחה משום זה דברי הכל בו בשם הראב"ד שם באם נמצאו ג' שעורים בתבשיל ועיין בחק יעקב שם ס"ק כ"ה שכתב דדברי מהרש"ל אינם מוכרחים ולא נמצא חילוק זה בשום פוסק ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ס"ד וסי' ס"ו אות כ"ה שכתב דאין כוונת הרש"ל כמו שהבינו הם דאף אותו התבשיל מותר אפי' נמצא ג' אלא ר"ל לענין לאסור כל אותו המין משום דהוחזק בתולעים לזה מחלק דבדבר דאתי מעלמא לא אסרינן כל אותו המין אבל ודאי זה התבשיל שבו נמצאו התולעים אסרינן בג' אפילו באתי מעלמא ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה כו' עיין פמ"ג שכתב דאם לא נמצא אצל המוכר אלא אשה אחת מצאה בשלה היינו אומרים כאן נמצא וכאן היה כו' ומיהו אם ג' אנשים או יותר לקחו ונמצא בג' מילווען יש לאסור גם בשאר ב"ב כו' ומ"ש הט"ז דאותן שקנו אח"כ אסורים אין ר"ל שקנו אחר שקנתה האשה דזה ודאי מותר אפילו אם נמצא לאחר שעה גם אצל המוכר דמה שיש ביד האשה אמרינן אצלה נתהוו מכח כאן נמצא כאן היה ואצל המוכר אמרינן שמא אח"כ נתהוו כו' אלא ר"ל שקנו אחר שמצאו המילווען אצל המוכר עכ"ד. והנה מ"ש היינו אומרים כאן נמצא כו' עיין בתשובת חות יאיר סי' ק"ט כתב שם דבזה לא אמרינן כאן נמצא כאן היה משום דדוקא במידי דאתי מעלמא אמרינן כן. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' שכתב דודאי הנכון עם החו"י בזה דכן מוכח מאשה דמטמאין למפרע אף שהולכת ממקום למקום ע"ש. עוד כתב החו"י שם דסתם כלים המיוחדים לקמח דבוק בהם קמח יבש לכן יכולין לתלות בו ואף אם האשה אמרה שהיה נקי יוכלו שאר הנשים לומר לה אין אנו מאמינים לך ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד ופר"ח חולק כו'. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"ט שחולק ג"כ על הט"ז ואוסר אפילו מה שלקחו קודם שנודע המילוועי וכתב שכן הורו חכמי פוזנן (ועפמ"ג דהמורה להתיר בהפ"מ ושמחת יו"ט אין למחות) וע"ש בסי' נ"ז באמצע התשובה כתב שם דדוקא אם לא היה רק שעה קטנה כי רחוק מסברא לומר שבשעה קטנה נוצרו אבל בנד"ז שד' ימים מע"ש עד יום ב' מפסיקין כ"ע מודו להט"ז שאפשר לומר שנוצרו בינתיים ובשעת אפיה עדיין לא היו (ונראה דמה שנקיט שד' ימים מפסיקין לפי שהמעשה היה כך אבל אה"נ דאפילו בחצי מעל"ע או פחות תלינן שנתהוה אח"כ וכ"כ בתשובת חות יאיר סוס"י כ"ט דכ"ע מודו להט"ז כשיש המשך זמן ו' או ז' שעות ביני וביני כ"ש לילה שלמה ע"ש) וכתב עוד בתשובת חב"י שם בדבר שקנו כמה ב"ב מאיש אחד פירות יבשים ובדקו ג' נשים שלקחו ומצאו כל אחד רק אחת או אמרינן לצרף כל הג' יחד והוי מוחזק בתולעים נראה מאחר שי"ל שנתגדלו בבית הקונים ע"כ אם לא ימצאו יותר לאחר שיבדקו היטב לאור השמש לא מחזקינן איסורא אבל לאחר שנמצאו ג' דכבר הוחזקו לאיסור אצל הקונה לא יועיל עוד בדיקה ולא רחיצה כי החוש מעיד כי לא יוכל נקיון ובפרט פירות יבשים שיש בהם סדקים והתולעים קטנים שחוש הראות ילאה להביטם כ"א בטורח גדול ואין להם תקנה אלא למוכרם מעט מעט לעובד כוכבים (ולפי מ"ש לעיל ס"ק ג' אסור לעשות כן) ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו מאחר שג' נמצאו ואפשר שכבר היה כן אצל המוכר ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט בשם לה"פ להתיר יי"ש של חדש. עיין בספר נחלת עזריאל בחולין ד' ק"ך שדחה ראייתו:

ח

שנפלו לתוכו נמלים. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ד שנשאל בפירות מרוקחים שהתליעו שנתהוו בהם מילווען והמרקחת הוא שהפירות כבושים בחומץ ודבש והפירות צפים בתוך המשקה והנה מבואר כי שרץ המים הגם שהם פורשים על דופני הכלי מבפנים מותרים אבל פירות שהתליעו אם פירשו על דופני הכלי מבפנים אסורים (עבה"ט ריש ס"ק י"א) ובנ"ד הדבר בספק אי השרצים מן המשקה התליעו או מהפירות ואפילו אם יבורר שממשקה נתהוו השרצים מ"מ כאשר יפרשו על הפירות אולי לאו היינו רביתייהו כמ"ש הפר"ח ס"ק ל"ב בלש פת במים שיש בהם שרצים שאסור הפת הגם דפירש על דופני הכלי מותר מ"מ בפירש על הקמח אסור. והעלה החכם השואל להקל דאפילו אם נשרץ מן הפרי כיון שהפרי במים הוא שרץ המים וחשש הב' ג"כ ליתא דל"ד למ"ש הפר"ח דהתם פורשים מן המים מכל וכל על הקמח אבל הכא הפירות הם לחים ומשקה טופח עליהם ובעל המחבר הסכים עמו בהא דאם זוחלים על הפירות אין בזה חשש ולענין השאלה העלה להחמיר ע"ש היטב:

ט

יש להסתפק. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ב שדעתו בזה להתיר ע"ש:

י

יחממנו. עט"ז וש"ך דאין זה מבטל איסור כיון דאין כוונתו לכך ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בהג"ה שכתב דזה לא שרי אלא היכא שכבר מעורב כמו הכא אבל לערב לכתחלה אסור ע"ש וכן כתב בנו"ב תניינא סימן נ"ו ונ"ז ע"ש בסי' מ"ו. ועיין בנ"צ מ"ש בזה ובארתי שם שדעת הרבה פוסקים אינו כן:

יא

מותר לטחנן. עש"ך דהתה"ד לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה דאז כיון דליכא אלא חששא שיש עוד תולעים סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצא הרבה מתולעים בענין דא"א לבררך ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז שפעם אחת קנו ישראלים חטים הרבה שבהם מתולעים הרבה והיה בדבר הפ"מ והורה להקל היכא דנראה דרוב עכ"פ נגד המתולעים דהיינו חטים שאינם מנוקבים וגם המנוקבים חלק החטה שבהם הוא בכולל רוב נגד התולע דאז מותר אפילו בלא ברירה אם טוחנם ברחיים שיש אפרכסת ובתנאי להזהיר להקונים לרקוד הקמח אחר הטחינה לאור היום ולהשליך התולעים שיצאו. וכתב עוד שם דעדיף יותר אם כמעט כל החטים מתולעים אלא דרובן אינם מנוקבים באופן דהתולעים שלא פירשו היינו של אין מנוקבים הוא רוב נגד התולעים שפירשו דבזה יש לצדד קצת להקל אף בלא אפרכסת ע"ש טעמו:

יב

על הגבינה. [עבה"ט. ופר"ח החמיר מאד לאסור אף תולעים שבגבינה כל שפירשו מה"ת ע"ש ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ו וכ"ז מ"ש בזה]:

יג

משום רפואה. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סי' ע"ו שכתב הגם דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב יש להוכיח דנכפה לא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכים להקל ויש לסמוך אמהרש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה ע"ש]:

א

(סימן פ"ד ט"ז סקי"ב) אם יש שם מילבי"ן קטנים. בתשו' הב"י סימן נ"ו כ' וז"ל הגע בעצמך אם נמצא מילבי"ן ואח"כ אפילו אם לא ימצא עוד וכי שרי עכ"ל:

ב

(ש"ך סק"ל) הפרי נ"נ וצריך ס' דהוי איסור דבוק אע"ג דאינו דבוק ממש מ"מ כיון דמונח תמיד מקרי דבוק. מנ"י אות כ"ז:

ג

(ט"ז סקי"ז) שאין כאן אלא ספק א' דנימוח. ובתשו' ב"ח ח"ב סי' ס"ג מתיר מטעם ס"ס. ספק דלא פירש לעיסה וספק דנימוח ובטלי בס' ואף אם עודה עיסה עיי"ש:

ד

(ש"ך סק"מ) כיון דספק הוא אם יתערב. ע' בפמ"ג בש"ך (סי' צ"ט סק"ז) ובספרו אשל אברהם (סימן תס"ז סק"ד):

ה

(סעיף ט"ז) והנמצאים בדגים במעיה' אסורים. במנ"י ריש כלל מ"ז נראה דהיה לו גירסא בש"ך במעיהם או במוחם:

א

במים שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ג וכ"כ הרמב"ם והג"מ בשם סמ"ג ומביאם ב"י וכן מבואר בשאר פוסקים ופשוט הוא:

א

ושבבורות שיחין כו'. פירש"י והר"ן פ' שור שנגח (דף נ' ע"ב) בור עגול שיח ארוכות וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקירוי ויש לה פה חריצים רחבים ומרובעים כמערה ואינם מקורים נעיצים קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה. ונראה דכאן לענין שרצים לא נפקא לן מידי בהא אלא דאסורא דחריצים הוא שהן מושכים כמו שכתבו הטור והמחבר בסעיף ב' כלומר שהמים שבהם יש להם מוצא ובא משא"כ בבורות וכדאית' ס"פ א"ט מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורים ככלים ומוציא אני חריצים ונעיצים שאין עצורים ככלים ופירש"י והר"ן שהן עצורים שאין להם מוצא ובא וכ"מ להדיא בת"ה הקצר סוף דף כ"ה כמ"ש ע"ש:

א

לפיכך שוחה ושותה מהם ואינו חושש כו'. משמע דאפילו משום בל תשקצו אין בהם וכן כ' הרא"ה בספר החינוך מצוה קס"ג בפי' ואע"ג דלעיל סימן י"ג כ' הר"ב דאפי' דגים טהורי' אסור לאוכלן חיים משו' בל תשקצו שאני הכא כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים וגם אינם בעין:

א

אבל אסור לשאוב בכלי כו'. דדלמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיחי דפרשי ואסירי כיון שמתחלתן היו בבור דדוקא כשפירשו עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי אף כשפירשו אח"כ בדופני הכלי השני וכמו שיתבאר בס"ג דהיינו רביתייהו להיות עם המשקה בכלי והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מה שכתב אבל אסור לשאוב כו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אחר כך בכלי השני מותרים ומבואר בדברי הרא"ש שם דאם שאב מן הבור אף דלא ידעינן בודאי שפירשו אסורים משום דחיישינן שמא פירשו וכן משמע להדיא באו"ה שם דלא כהעט"ז שכתב בס"ו אבל השואב מים מן הבור לכלי ופירשו לדופני הכלי אפי' מבפנים אסורים עכ"ל משמע דוקא כשידעינן בודאי שפירשו אסורים ולכן לא כתב גם כן דאסור לשאוב לכתחל' בכלי לשתות מהם והא ודאי ליתא מיהו יש ליישב קצת דבריו דמ"ש ופירשו היינו כלומר דמסתמא פירשו ועיין בס"ק י':

א

לשאוב בכלי. וכתב הכל בו סימן ק"א (דף קי"ג ע"ג) דה"ה ליקח מן המים ביד אסור ע"כ:

א

כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי. כן הוא ג"כ בטור והלשון אינו מתוקן ובת"ה להרשב"א כתוב לאחורי הכלי או על שפת הבור והוא מתוקן ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב ואין לחוש שמא פירשו על שפתו ול"ד למסנן בס"ג דשכיחי דפרשי על הקסמים וקשים:

א

אלא על דופן הכלי. ה"ה לדופן הבור מבפנים וכ"כ הרמב"ם והרשב"א והאו"ה והוא פשוט.

א

יש אוסרים. וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ג וכן משמע דעת האו"ה שם דין ז':

א

שמא יחזרו כו'. ויבא לשתותן ל' הטור ויבא לשתותן והרי כבר פירשו ומשמע לכאורה מלשונו דזה פשיטא דאם חזרו בכלי דפירשו וכ"נ מדברי המחבר אבל בש"ס [משמע] דליכא אלא ספיקא דשמא פירשו צ"ל דגם דעת הטור והמחבר כן אלא שקיצרו במובן:

א

וכן מותר כו'. ונראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דפנו שבפנים שרי ול"ד לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו כ"כ ב"י וכתוב בבדק הבית בשם ר' ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל והוא בנתיב ט"ו אות כ"ז:

א

תולעים כו' עד מפרי לפרי. כל אלו הם בעיות בש"ס וסלקו בתיקו וקי"ל לחומרא:

א

וי"א אפי' מת בתוך הפרי כו'. ובת"ח כלל מ"ו ד"ה כתב וז"ל וכתב המ"מ פ"ב מהמ"א בשם ההלכות (הוא הרי"ף) ור"ח כדברי הרא"ש (דסובר פיר' מתה מותרת) ושכן הסכים הרשב"א וכ' האו"ה דהכי נקטינן עכ"ל וגם בכלל מ"ז ד"ב כ' וכבר נתבאר לעיל דהרמב"ם אסרן אף אם פירשו מתה אך דלא קי"ל הכי עכ"ל וטעות נזדקר לפניו דאדרבה המ"מ כ' שם בשם ההלכות ור"ח והרשב"א כדברי הרמב"ם וכן הוא ברי"ף פירש מתה מהו עכ"ל וכ"כ בב"י וד"מ ומ"מ צ"ע לדינא דאף שבכל בו שם כתב ג"כ בשם ר"ת כהרמב"ם מ"מ דעת הסה"ת והמרדכי והסמ"ג לאוין קל"ב (דף מ"ד ע"א) והג"מ והסמ"ק סימן רי"ב והשערים ושאר פוסקים כדעת הרא"ש וגם ר' ירוחם כ' שגדולי המורים הסכימו לדעת הרא"ש וכ"פ האו"ה ומהרש"ל פא"ט סי' קי"ב וכ"נ דעת המחבר שכן עיקר ולפיכך הביא מתחלה סברת הרא"ש בסתם ואח"כ סברת הרמב"ם בשם הי"א וכן לקמן סעיף ח' וסעיף ט"ז סתם כסברת הרא"ש וכמו שיתבאר שם ואע"ג דבספרו ב"י לא הביא אלא דברי הרא"ש וכתב אח"כ אבל הרמב"ם כו' וכתב הרב המגיד שכך היא גירסת ההלכות כו' מ"מ ממ"ש ע"ז בס' בדק הבית שלו נראה שדעתו שסברת הרא"ש עיקר ע"ש:

א

ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ דחיישינן שמא פירשו וחזרו. ול"ד לשרצים שבכלי בס"א דלא חיישי' להכי דהכא כיון שחורו נקוב לחוץ הוי קצת הוכחה שפירשו וחזרו א"נ דרך התולעים לפרוש חוץ לפרי ולחזור ולא בכלי:

א

תולעים הנמצאים בקמח. ל' הרא"ש שקורין מילוו"ן והיינו דוקא במילווי"ן שהם קטנים שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה אבל ודאי אם נמצאו בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררם בנפה ובכברה או שאר דברים ודאי דהמאכל מותר וכדלקמן ס"ט בהג"ה:

א

שמא פירשו ושרצו על הארץ. לאו דוקא דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פרשו לדופני הכלי מבפנים כדלעיל ס"א דדוקא בדבר של משקה הוא דאמרי' בס"א שמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבה מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה והכי איתא בהגהת ש"ד וזה שכתב הרב בהג"ה או שאר דברים שאינו של משקה:

א

וה"ה במלח כו' ואסור למכרו כו'. פי' שיש לחוש שימכרנו אח"כ לישראל בענין שלא יהא האיסור ניכר כגון קמח יעשה ממנו פת וימכרנו לישראל וכן מלח יתננו בפת או שאר דברים וימכרנו לישראל אבל דבר שהאיסור ניכר מותר למכרו לעובד כוכבים וכמ"ש הרב בהג"ה סי' נ"ז סעיף כ"א דהא חזי ליה הישראל והוא פשוט רק שבבית חדש כתוב שהרב לא דק שאין איסור בדבר למכרו לעובד כוכבים רק בקמח דשמא יאפנו וימכרנו לישראל אבל לא במלח שהרי יבדקנו תחלה ע"כ ולא עמדתי על סוף דעתו שודאי הרב דקדק יפה שהרי גם במלח ושאר דברים איכא למיחש שמא יתננו בפת או בדגים מלוחים או בהערינ"ג או בכבשים שמותר ליקח מהן וכדלקמן סי' קי"ד וכה"ג טובא (גם מ"ש שהרי יבדקנו תחלה ליתא דודאי מלח אין דרכו להתליע כלל וכדאיתא נמי בפ"ג דבכורות גבי סבי דבי אתונא וכל דבר שאין דרכו להתליע א"צ בדיקה והכא מיירי שנמצאו תולעים במלח שבאו מעלמא ואגב שיטפא נקטי' בהדי אינך אלא דמטעם אחר לא חיישינן שמא ימכרנו לישראל בעין דמסתמא אם יהיו בו תולעים קא חזי להו הישראל):

א

ואסור למכרו לעובד כוכבים כו'. פי' הכל ביחד אבל מותר למכרו מעט מעט בענין שלא ימכרנו העובד כוכבים אחר כך לישראל וכמ"ש הטור והמחבר בא"ח ר"ס תס"ו גבי דגן שנטבע בנהר וכתב האו"ה שם ד"ו וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ולשפחתו אע"פ שמזונותיהם עליו מיהו נראה שלא ישהה אותו זמן רב דלא יבא לידי תקלה וכדלעיל סי' נ"ז ס"כ וכן כתב מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ה:

א

שמא יחזור כו'. והא דכתב הרב בהג"ה ס"ס נ"ז דבספק טריפות יש שמכשירין אותו טריפות אע"ג דקי"ל לאוסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים דאיכא תרי ספיקי חדא שמא הלכה כמאן דמכשיר ואת"ל כמאן דאוסר שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ איכא תרי ספיקי שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע וכדמחלק הת"ה שהבאתי בס"ס נ"ז ואע"ג דבהגהה ש"ד כתב ע"ש ריב"ם להתיר ומביאו ב"י וכ"כ באגודה בשם הרוקח ומביאו בת"ח סוף כלל מ"ו מ"מ בטלי הנך נגד כל הפוסקים ועוד שבהגהת ש"ד שם כתב שזהו שגגה ע"ש ולא אמרי' דסמכי' אמאן דמכשיר אלא היכא דאין הכרע בדבר וגם אין כל הפוסקים חולקים אהמכשיר משא"כ הכא א"נ שאני הכא כיון דמהר"מ גופיה אסרן למכרן לעובד כוכבים וכן שאר פוסקים דלא אמרינן דמותר למכרן לעובד כוכבים אלא היכא דגם האוסרים לא הזכירו בדבריהם שאסור למוכרן לעובד כוכבים דאפשר דהם עצמם היו סומכין אהמתירין למכרו לעובד כוכבים משא"כ הכא ועוד דכבר כתבתי בס"ס נ"ז דלא אמרינן הכי אלא דוקא בספק דרוסה וכה"ג הואיל ויש בלא"ה כמה צדדים להתיר ע"ש וע"ל ס"ס כ"ג וסי' קי"ב ובמ"ש שם ובסי' קמ"ב ס"ק ח':

א

ולא קרינן בהו השרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשו. וכ"פ מהרש"ל מיהו נראה דכל זמן שהפרי לא נתבשל יש ליטול התולע ממנו וכמ"ש בת"ח שם ד"ב כיון שהרשב"א והר"ן ור"י כתבו לאסור אפילו במקום צר שלא ריחש וגם בשערים משמע כן וכ"כ הרב המגיד פ"ב מהלכות מ"א שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן וכ"נ דעתו וגם מ"ש הפוסקים שדעת רש"י להתיר לא ידעתי היכן נראה כן דעת רש"י וכ"כ באו"ה שם ד"ב א"כ ודאי ראוי להחמיר באיסורא דאוריי' כל זמן שלא נתבשל אבל ודאי אם נתבשל אפי' פרי קטן מותר כיון דבלא"ה י"א דכל פרי אפי' הוא קטן הוא ס' נגד התולע וכמו שיתבאר בס"ט:

א

ופעמים נמצא בפרי כו'. צ"ע מ"ש מהא דכתב המחבר דבתולעים הנמצאים בפולים ואפונים תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ דמותרים כיון שמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכן בתשובת הרשב"א שם משמע להדיא דלא כתב דין זה אלא לסברתו דלא בעינן ריחש מיהו יש ליישב דהרב כ"כ לפי מ"ש בת"ח דאף בפולים יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל ומה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל ובעט"ז הביא דברי המחבר בסתם ואח"כ דברי הרב בסתם ונראה דלא דקדק כאשר כתבתי:

א

פרי שהתליע כו'. אפי' לא ידעינן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו ואיכא לספוקי דבמחובר התליע אסור ולדעת הרב בהג"ה ס"ס ד' צ"ל דהיינו באין נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפי' התליע בתלוש אסור ופשוט הוא:

א

כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים כו'. ובאשר"י ורשב"א איתא דפולים ועדשי' וקטני' דרכן להתליע במחובר מיהו בשערים ומרדכי ובדברי מהרא"י בהגהה ש"ד איתא דקטנית וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטנית אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכים כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין אף שפסק בת"ח שם ד"ז שיש לברור אותן על השלחן וגם מהרש"ל באו"ש ובפא"ט סי' ק' החמיר יותר לברור כל אחד ואחד בפני עצמו דוקא והעולם מקילין בזה ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר וכמ"ש בת"ח שם דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב:

א

ומ"מ צריך לבדקן להשליך כו'. כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדוק בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא מ"מ צריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי אין צריך בדיקה כלל אפי' מבחוץ (ועיין בה"ה פ"ב ד"ה אם שהה):

א

וירחשו במים כו' או ע"ג כו'. הוא לשון הרא"ש והטור ואזלי לטעמייהו דסבירא להו פירשה מתה מותרת וגם המחבר סובר כן כמ"ש בס"ק י"ב ע"ש והא דלא מהני כשנותנים אותן ברותחים משום דימותו ולא יצאו היינו משום דלא ברירא לן שימותו מיד כולם אלא יצאו מחיים אבל כשנתנן מתחלה בצוננים אם כן כל המנוקבים יעלו למעלה א"כ אף דאיכא למיחש שמא נשארו קצת שלא עלו למעלה ותולעים בתוכן מ"מ יש לסמוך בכה"ג דימותו מיד ולא יפרשו כלל ודברי הב"ח בסימן י"א דחוקים בזה ע"ש גם דברי הפרישה בסט"ז מגומגמים בזה ע"ש ובפרט מ"ש ועוד דחיישי' שמא יש ביניהם שפירשו וחזרו דהא הטור והמחבר בס"ס ד' ס"ל דלא חיישינן להכי אלא הברור כמו שכתבתי מיהו מדברי סה"ת הובא בשערים ומרדכי ומדברי הסמ"ג לאוין קל"ב דף מ"ד ע"א משמע להדיא דא"צ אלא מים רותחים לבד משום דימותו מיד וכ"כ הר"ן בהדיא והב"י לא הביאם:

א

הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חודש כו'. אבל תוך י"ב חודש לא מהני האי תקנתא דשמא לא יעלו כל המתולעים למעלה ויאסרו מיד שיתנם בתבשיל אפי' לא פירשו כיון שדרכן להתליע במחובר והר"ן כתב שאותן שהתליעו במחובר אין טבען שצפין למעלה כמו אותם שמתליעים בתלוש:

א

לאחר י"ב חודש כו'. והרב המגיד כתב שמדברי הרשב"א והרמב"ם והרמב"ן נראה דלאחר י"ב חודש א"צ שום בדיקה דלא חיישי' שמא יפרשו בשעת הבישול ע"ש והבית יוסף לא הביאו ובאמת צ"ע על הרב המגיד שבדברי הרשב"א בת"ה הקצר סוף שער ג' בבית ג' מוכח להדיא דס"ל דאף לאחר י"ב חודש צריך תקון זה ע"ש ומביאו ב"י:

א

פירות שהתליעו כו'. ומהרש"ל באו"ש ובספרו שם סי' קכ"ה פסק דדוקא בקטניות ופולין וכיוצא בהן מהני תקון זה אבל בפירות שיש להם גרעינים מבפנים לא דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירש על גבי הגרעינין הלכך לא מהני להו רותחים ולא ברירה עכ"ד. ודעת הרב בת"ח שם נראה כדעת המחבר וכ"מ מדברי הרא"ש והטור להדיא ע"ש וכן מבואר בר"ן והיינו דלא לשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי ועוד דאיכא ספיקי טובא ודוק וע' בפרישה סעיף ו' ודו"ק:

א

דהוי מיעוט דשכיח. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בר"ס ל"ט שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת הרוב וכ"כ הרשב"א שם:

א

אם יכול לבדוק כו'. ז"ל הרשב"א אם יכול לבדוק בודק ואם לאו יראה לי שמותר הא למה הדבר דומה לבא זאב ונטל בני מעיים של בהמה דמעמידים אותה בחזקת היתר (וכדלעיל סי' ל"ו ס"ה) ועוד שהרי יש כאן שתי ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל ואע"פ שאמרו בריה אינה בטלה (וכדלקמן סי' ק') לא אמרו אלא בריה שלימה אבל מחויה בטילה ולפיכך כל שיש בה שני ספיקות אפי' באיסור תורה הולכין בו להקל עכ"ל וכתב האו"ה שם סוף דין ג' והיינו שלא הוחזקו פי' בסתם אבל פרטיים במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק עכ"ל וכ"נ מדברי מהר"ם מלובלין בתשובה סי' כ"ז ע"ש:

א

כי אין לך פרי כו'. מדסתם הדברים משמע דאפי' בפירות קטנים כגון גודגדניות (שקורין ווייקסלי"ן וקירש"ן) וכיוצא בהן יש ס' דאע"פ שאין בפרי עצמה ס' נגד התולע מ"מ איכא ס' נגד טעם התולע וכמ"ש מהרא"י בשם גדול אחד והיינו שכתב הרב נגד טעם התולע וכ"כ בת"ח שם שכן עיקר לדינא אלא שכתב אח"כ דיש לחוש לדברי מהרא"י לנהוג חומרא בפרי עצמה אבל אם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי שרי לכ"ע אם יש ששים נגד התולע עכ"ד ומהרש"ל באו"ש ובספרי שם ס"ס ק"ב חלק על הרב ופסק דבפרי קטן כגון גודגדניות וכה"ג שאין בה ס' נגד התולע הפרי נ"נ וצריך ס' נגד כל הפרי אם יש לחוש שהתליע במחובר אפי' לא ניקב לחוץ ובתלוש בשניקב לחוץ וכ"כ השערים ס"ס מ"ט להדיא וכ"כ המרדכי והאגודה ס"פ א"ט בשם ראבי"ה וכ"פ בת"ה סי' קע"ב ובאגור סי' אלף רצ"ב וכן משמע באו"ה כלל כ"ז וכ"כ בכלל ל"ו דין י"ב בהדיא וכ"מ במהרי"ל גם מ"ש הרב בת"ח שם שמדברי הרשב"א והטור משמע דאין חילוק אין ראיה כלל דאינהו לטעמייהו אזלי דלא ס"ל חנ"נ בשאר אסורים כדלקמן סי' צ"ב וכן באיסור דבוק הכל מצטרף וכדלעיל סי' ע"ב ס"ק ט"ו והלכך אין חילוק דכל הקדרה מצטרף גם מה שצידד שם להתיר מטעם דלקמן יתבאר דרבים אומרים דאין טעם התולע אוסר משום דהוא פגום עכ"ל ור"ל שהביא בסוף כלל נ"א בשם הרבה פוסקים דאין טעם הזבוב אוסר ומשמע ליה להרב דה"ה טעם התולע וכן השוה אותם בפירוש בסוף כלל נ"א וז"א דהא המקילים בזבוב הם הרשב"א והרוקח שהביא שם והם עצמם אוסרים בתולע דהא כתב הרשב"א ומביאו הטור שאין בהם כ"כ שיאסרו בפליטתן וכן מחלק הרוקח סי' תס"ח בהדיא בין זבוב לתולעת בפרי גם לקמן ס"ס ק"ז יתבאר דרבו האוסרים גבי זבוב ע"ש:

א

ויש מי שאומר כו'. לכאורה משמע דהאי ויש מי שאומר קאי אתוך י"ב חודש משום דאז אפי' הן בתוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חדש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נימוח ואע"ג דמדברי הר"ן שם משמע דקאי גם על אחר י"ב חדש היינו משום דאזיל לטעמי' דס"ל פירש מת אסור אבל דעת המחבר והרבה פוסקים שהבאתי לעיל בס"ק י"ב דפירש מת מותר ואע"ג דכתבתי שם דבתולעת עצמו שפירש מת יש להחמיר מ"מ הכא יש להתיר שאר התבשיל מטעם ס"ס וכדפירשתי ובפרט שמסה"ת הובא בשערים ומרדכי משמע להדיא דתולעים מתים מיד בשעת הבישול קודם שפורשים ולכך כתב דאם נמצאו הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר אפי' התולעים עצמם אם אין אותו פרי דרכו להתליע במחובר ע"ש ע"כ יש להקל כאן כיון דאין כאן איסור ודאי אלא חששא דשמא יש עוד תולעים כיון שהוחזק מיהו ודאי כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנמוח דדוקא כשאין לחוש אלא לתולעים שבפנים הוא דיש להתיר מטעם ס"ס וכמ"ש ודו"ק:

א

הכל אסור. דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נימוח ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן ליה הראב"ד ור"ן:

א

אבל אם אפשר לסננו. אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה בודאי קודם הבישול מעביר משם התולעים והשאר מותר וע' בתשובת מהר"ם מלובלין שם שהתיר בדוחק בשנה שהתליעו בה כל הכישות ובישלו בה ההמון אח"כ שכר בלא סינון משום הפסד מרובה ומשום מעוות לא יוכל לתקון וע"ש:

א

אבל ירקות כו'. וכתב העט"ז ס"ס ק' ונ"ל דוקא ירקות אבל שאר פירות ואפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן אפי' אחר שנתבשלו ומותרים בבדיקה:

א

אשה שנמצא כו'. דעת מהרש"ל באו"ש ובספרו שם דאין הנשים נאמנות בבדיקה שיש בה טורח דאמרינן עצלניות הן והא"ח והמחבר מיירי בדבר שאין בה טורח אבל בברירת קטניות ודגים קטנים ושאר דברים שיש בהן טורח אין נאמנות באיסור דאורייתא והר"ב בת"ח שם ד"ט כתב שאין המנהג כדבריו רק הנשים בודקות הקטניות והפירות וסמכינן עלייהו ואע"ג דבברירת דגים קטנים כתב בהג"ה ס"ס קכ"ז דאשה אינה נאמנת שאני הכא כיון דלא אתחזק איסורא גם כי יש הרבה צדדים להקל והילכך אע"ג דקיי"ל לאיסור מכל מקום סמכינן עלייהו וכן כתב בת"ח שם:

א

אסור לאכול מבדיקתה. לשון הא"ח כדין טבח שנמצא אחריו חלב והיינו כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ד סכ"א דטבח שנמצא אחריו חלב מעבירין אותו וע"ל סימן קי"ט ס"ח:

א

דרכו להעמיד הדברים השלמים הטמונים בתוכו. אבל הדברים הנחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות כן כתב הרשב"א בתשובה סימן פ' וכ"כ ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין שדרך הדבש להחזיר החתיכת איסור שנפל לשם דבש ואף הרא"ש שם משמע דלא נחלק עליו אלא מטעם דשמא אע"פ שנמחה נותן טעם לשבח וכמ"ש הב"ח בא"ח סימן רי"ו אבל מודה דנמחה בדבש ואע"ג דהכא לא נפקא מינה מידי בהא דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי וכדלקמן סי' ק"ב ס"ו מכל מקום לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כדלקמן סימן ק"ד ס"א בהג"ה דבדבש בטיל ע"ש:

א

ויסננו. ואין זה משום מבטל איסור לכתחלה שאסור כדלקמן סימן צ"ט שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש כ"כ הא"ח:

א

חטים מתולעים כו'. ובהגהת ש"ד ומביאו ב"י כתב ושמעתי שא"מ עשה מעשה כן שהתליעו חטים וצוה להוליכם לנהר דונא"י ולהשליכן בו ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל תשובת הר' חיים כהן עכ"ל. ובב"י סיים וכן קבל מהרי"ב ממהר"ש וכן הביא בת"ח ע"ש מוהר"ם וכן הוא בתשובת מיימוני ובאו"ה בשם מהר"מ ודוחק לומר דמהרא"י פליג אכל הנך רבוות' ועוד דא"כ לא היה לנו לסמוך עליו להתיר ונראה לחלק דהנך פוסקים מיירי כשהם מתולעים ברוב בענין דא"א לבררן דאז ודאי לא סמכינן אהנך צדדין שמצא מהרא"י להתיר דגם מהרא"י לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה כמבואר מדבריו בת"ה ובהגהת ש"ד להדיא דאז כיון דליכא אלא חששא דיש עוד תולעים שם סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצאו מתולעים ברובן בענין דא"א לבררן וכן חילק מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ה בהדיא עיין שם:

א

מותר לטחנן. שאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כששופכים החטים בתוך האפרכסת כל נקב שיש לפניהם שיכולין לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הרחיים עכ"ל ת"ה ולפ"ז ברחיים שאין בהם אפרכסת כגון רחיים דידא היה אסור אלא שאח"כ כתב שם להתיר מטעם אחר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' בתוך הקמח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוון לבטל עכ"ל ולפ"ז בכל רחיים מותר וכן משמע מדברי המחבר אך נראה דבמקום שאפשר לטחון ברחיים גדול שיש בהן אפרכסת אין לטחנן ברחיים אחרת:

א

מיני עופות כו'. ומהרש"ל פרק העור והרוטב סימן ט' פסק כהמרדכי בשם ר"ת דמותרים בשחיטה והסכמת הפוסקים כהמחבר וכן דעת האחרונים וכ"כ באו"ה סוף כלל ט' בשם הרבה פוסקים וכתב דהכי נהגינן וכ"פ בת"ח סוף כלל מ"ו:

א

בין שהם כו'. משום דבהמה בשחיטה תליא מילתא ואולי שגדלו בתוכם עד שלא נשחטו באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפני עצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו לעיל סי' י"ג התם מכל הבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי. רש"י:

א

והנמצאים בדגים במעיהם אסורים כו'. דמעלמא אתו לתוכם אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהם משום אבר מן החי דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו וע"ל ר"ס י"ג:

א

ואפי' פירשו קצת וחזרו כו'. היינו כשלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה לקמן בהג"ה:

א

לדעת המתירים. ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה לאפוקי היש מי שאוסר ומ"ש והוא שפירש מת ולעיל ס"ד הביא יש אוסרים אפי' פי' מת היינו משום דסברת המתירים עיקר בעיניו כמ"ש שס בס"ק י"ב ע"ש:

א

אע"פ שקופצים הנה והנה על הגבינה. לאו דוקא אלא ה"ה בקערה וכן הוא בדברי מהרא"י שם וכן כתוב בד"מ ובת"ח כלל מ"ז ד"ב בהדיא דבקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית העין וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' ק"ד מיהו משמע שם מדברי מהרש"ל דאפי' פירשו על השלחן מותרים ע"ש ודוק ולא נהגו כן אבל בקערה ודאי מותרים כי כן רביתייהו לפרוש בקערה ולחזור דלא כדמשמע בעט"ז דבקערה אסור וכן נוהגין:

א

אין אוסרין המאכל. וא"צ ס' כנגדן או"ה שם מיהו נראה דצריך רוב כנגדן וע"ל סי' ק"ג ס"ב:

א

וטוב להחמיר כו'. ובת"ח משמע דמתיר לגמרי:

א

שרץ שרוף כו'. ע"ל ס"ס קנ"ה ובמ"ש שם:

א

בטור כתוב והרמב"ם לא התיר אלא שבבורות כו' וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן עכ"ל נראה לפרש דעת הרמב"ם ולתרץ לשון הטור שלא כתב וא"א כתב כסברא ראשונה לפי שגם הרמב"ם ס"ל כתנא דבי רב אלא דסבירא ליה דהפלוגתא בין תנא דבי רב לתנא דבי רבי ישמעאל בדרך זה דגם בחריצין שאינם נובעין אלא נמשכין וזוחלין אסור לכולי עלמא ולא פליגי אלא בחריצין שאינם נובעים וגם לא נמשכים דלדבי רב הוה בזה כבורות ולתנא דבי ר"י אסור כיון שהוא מקום גדול ואינו דומה לכלים שאין כלי גדול כ"כ ואפילו בכלי אמרי' בשאר מקומות דאם הוא מחזיק יותר מארבעים סאה בלח בטל מתורת כלי ופסק הרמב"ם כדבי רב כמו הרא"ש ולא כמ"ש המגיד משנה שהרמב"ם פוסק כתנא דבי ר"י וזה למד הטור מלשון הרמב"ם שכתב שאינם נובעין והרי הם עצורים ככלים שהוא כפל לשון אלא ודאי דקמ"ל אפילו באין נובעים יש איסור כנובעים כל שהן זוחלין ואין לך היתר אלא אם הם עצורים ובאמת גם בחריצין מותר בדרך זה אלא דמ"ה אמרו בורות בזה לפי שהם בודאי עצורים משא"כ בחריצים דאינם שווים בזה וע"כ סיים הטור שהרא"ש לא כתב כן שהחריצים המושכין וזוחלין יהיו בזה כנובעים אלא כתב סתם בנובעים שהם אסורים גם בר"ן משמע שעיקר הרבותא שזוחלים הם כנובעים.
אע"פ שאין להם סנפיר. דכתיב בימים ובנחלים וגו' בעינן דוקא סנפיר כו' אבל באלו לא בעינן:

ב

ואינו חושש כו' אם יזדמנו. באו"ה כתב ודוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה כתב רמב"ם סוף הלכות רוצח דאסור משום בל תשקצו וכן כתב רש"ל בסעיף ט"ז לקמן:

ג

אבל אסור לשאוב כו'. באשיר"י הטעם דחיישינן שמא פירשו מדופני הכלי ועיין מ"ש סעיף ג':

ד

על דופן הכלי מבפנים. דהיינו רביתייהו:

ה

מותר לערות המשקים כו'. וכ' ב"י וד"מ דהכלי השני יש לו דין הראשון דאם פירשו בו בפנים דמותר וכתב ב"י ואע"ג דהאשיר"י כ' בסעיף א' בבור דחיישינן שמא פירשו אדופני הכלי שאני התם דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי משא"כ כאן דמעיקרא והשתא בכלי עכ"ל ולענ"ד דגם שם חשש הרא"ש שמא באותה שעה שתחב הכלי להבור פירשו מהבור על גבי הכלי או אפילו בפנים קודם שנכנס המשקה שם דדוקא אחר שיש המשקה שם אין איסור אם פירשו משם לדופן בפנים אבל לא קודם לזה:

ו

אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן כו'. בת"ה הארוך ביאר טעמו שאין הדבר מצוי שיחזרו לחוריהון אחר שיצאו כדמשמע באלו טרפות דלא חיישינן דלמא פריש אדופן הכלי מבחוץ וחזר להכלי אלמא לא חיישינן שמא פירש ממקום רביתיה והדר לתוכו והיש אוסרין נראה שמחלקים דהכא בפרישה כל דהו יש איסור כשפורשים רק מהחור לחוץ משא"כ לעיל בפרישה מהמשקה שבתוך הכלי לדופן מבחוץ ומדברי הרא"ש שמביא ב"י ד"ה כ' הרא"ש סיים ולקמן בשמעתין משמע דכל היכא דאי פריש אסור חיישינן דילמא פריש משמע כיש אוסרין האלו וא"כ תמוה דעת הטור שלא הביא כאן רק דעת הרשב"א שהוא להיתר ולא הביא דעת אביו לאיסור וגם לעיל מיניה הביא הטור בפירוש שלא כדעת אביו שכתב אבל מסתמא אין לחוש כו' ותו דמשמע שפוסק הטור כלישנא קמא של הרא"ש דאפילו לשאוב בכלי מותר מן בורות שיחין ומערות כיון דלא חייש לשמא פירש היה לו להביא דאפי' בכלי שואב ולמה לא כתב רק שוחה ושותה ונ"ל דהכל ניחא דבכ"מ לא מחזקינן ריעותא לומר שפירש כיון שאין ריעותא לפנינו ולא חיישינן אלא דוקא במקום שע"י מעשה האדם יש חשש זה כגון במסנן דיש סברא שע"י סינון שלו באו התולעים על הקסמין משא"כ בההיא דפירש שנקוב לחוץ שלא נעשה כאן שום פעולה שניחוש לפרישה ע"כ לא מחזקינן ריעותא מש"ה כ' הרא"ש שפיר דבשואב בכלי מבורות כו' יש ג"כ סברא שבשעת התחיבה לשם באו התולעים על גבו ואפילו אם באו לצד של פנים יש איסור כיון שבאו מהמים של הבור דאין היתר אלא אם באו בפנים מהמים שבכלי וע"כ שפיר אמר הרא"ש ולקמן בשמעתין גבי סינון אמרי' דכל היכא דפירש אסור חיישינן שמא פירש והיינו במקום שיש סברא בזה מצד מעשה האדם וע"כ פסק הטור דוקא שוחה ושותה מבור אבל לא בכלי וע"כ אמר הטור שפיר אבל מסתמא אין לחוש דהיינו אם לא נעשה שום מעשה המביא לידי חשש שמא פירש וא"ל ממה שאמרו בגמ' א"ה בחביתא נמי דלמא פריש לדופנא דמנא והדר נפל והא ליכא שום מעשה המביא לידי חשש שמא פירש הא לא קשיא דגם המקשן ידע שרגילות להיפרש מן המשקה לפנים בדופן אלא שהיה סבור שיש בזה איסור מ"ה פריך שמא נפל ומשני אדרבה דבר זה שהוא מביא לידי חשש שאמרת הוא עצמו מביא את ההיתר דהיינו רביתייהו כי רגילי בכך:

ז

תולעים הנמצאים בקמח כו'. ב"י העתיק בשם הג"ה ש"ד שיש מתירין אפי' פירשו התולעים לדופני הכד וחזרו לקמח כמו משקין דלעיל ושגגה הוא כי לשם יש תירוץ מכל אשר במים לרבות בורות כו' ששוחה ושותה מהן אבל יבחושין שבכלי אפילו פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשטא וע"כ איסור גמור הוא ושמעתי שא"מ עשה מעשה בחיטין שהתליעו להשליכן לנהר ולא למכור לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל עכ"ל וכ' רש"ל ע"ז ס"פ א"ט דאפי' הכי שרי להאכיל לעבדו ושפחתו רק שלא ישהנו זמן מרובה שלא יבא לידי תקל' כמו בביעי דספק טריפ' עכ"ל ולא נהירא לע"ד לחלק בזה בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ז נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ואין להם עסק בו ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שהוא נאכל בתוך ביתו א"א ליזהר שלא יתערב עם פת אחר כנלע"ד:

ח

שמא פירשו. נראה דאותן שס"ל בסעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו ואפי' חורו נקוב לחוץ כ"ש דלא חשו כאן דהתם יש ריעותא לפנינו שיש נקב נעשה ע"י התולעת ואפ"ה לא חיישי' שמא פירשו אפי' מקצתו ע"כ יש תימה על המחבר בש"ע שפסק לעיל לקולא וכאן לחומרא וכבר פסק רמ"א גם לעיל להחמיר ובהג"ה ש"ד כתב בלשון זה תולעים הנמצאים בקמח מותרים ואם שרצה בנפה אסורים עכ"ל רוקח עכ"ל נראה פשוט שס"ל כהמתירים דלעיל דלא חיישינן שמא פירשו נמצא לדידן ודאי חיישינן וכתבתי זה לפי שמו"ח ז"ל הביא ראיה מזה להתיר המילבי"ן קטנים שבקמח וחילק בין גדולים קצת לקטנים ותמיה מאד בעיני דלא נמצא מי שמתיר בתולעים שבקמח רק באגודה בשם רוקח כתב שמתיר והוא מטעם דלא חייש שמא פירשו ואנן קי"ל דחיישינן שמא פירשו כמ"ש בת"ה סימן קע"א דהכי קי"ל בפירות וע"כ אין שום חילוק בין המילבי"ן בזה:

ט

ואסור למכרם לעובד כוכבים כו'. מו"ח ז"ל כתב על זה דרמ"א לא דק דאין איסור במכירה לעובד כוכבים אלא בקמח שמא יאפה פת וימכרנו לישראל אבל לא במלח וכן במיני קטניות כגון היר"ז וגרויפי"ן או מיני פירות כגון פלוימי"ן וראזיינ"י דאין לחוש שמא ימכור לישראל כיון דדרכן להתליע אסור לאוכלן עד שיבדוק תחלה ומביא ראייה מתשובת הר"ן סי' נ"ז ס"ח שסיים אבל כגון זה שרישומן ניכר ונתפרסם בעירם שרי למכרן לעובד כוכבים עכ"ל. מה שמביא ראייה להיתר מהר"ן המעיין שם יראה להיפך כי שם מיירי מחטין שהוצמחו לענין פסח דנראה לעין כל שהוצמחו וגם נתפרסם בעיר שם ע"כ התיר למכור לעובד כוכבים משא"כ כאן במלח והיר"ז וגרויפי"ן ודאי אנו קונים בכל יום מהעובד כוכבים בלא שום בדיקה וגם פלוימ"ן יבשים וראזינק"ש א"צ לבדוק כ"ז שלא ראו שום ריעותא כמו שהוכחתי בסעיף ח' ע"כ בודאי אסור למכור זה לעובד כוכבים אלא קבא קבא כדרך שאמרו בא"ח סי' ת"ס ס"א בחטין שנפל עליהם מים כנלע"ד פשוט: נשאלתי בקמח שהתליע ורוצה לעשות ממנו יין שרף דהיינו שמוציאין זיעה ממנו ואותה זיעה נעשה יין שרף דכאן לא הוה רק טעם לחוד לא שום ממשות והשבתי דאין כאן משום אין מבטלין איסור כו' דהא לא נתכוין רק להוציא זיעה מן הקמח וכמ"ש לעיל סימן זה בשם ת"ה אכן אסרתי מטעם אחר דהא חזינן דאפילו לעובד כוכבים אסור רק קבא קבא מטעם שמא ימכרנו לישראל ה"נ אם יהיה לישראל שום היתר יבוא לאכלו כשהוא בעין כנ"ל:

י

אבל תולעים הנמצאים בפולין כו'. זה דעת הרא"ש ובטור כתוב שהרשב"א חולק ע"ז וס"ל דאסורים וטעם דבריו בת"ה לפי שכל הגדל בפרי בעודו מחובר לארץ כגדל בארץ וכל הגדל בארץ אפי' לא שרץ על הארץ אסור עכ"ל וכ"כ ב"י בשם הר"ן ורבינו יחיאל ובד"מ הביא דברי או"ה שפוסק כרשב"א ובת"ח כלל מ"ו כתב וז"ל ולי נראה דטוב להחמיר כל זמן שהפרי לא נתבשל שאין לחוש לתולע מאחר שהפרי שרי אבל אם נתבשל עם התולע אין לאסור התבשיל דיש לסמוך אמתירין עכ"ל מיירי כאן בפרי שאפשר להשליך משם התולע ולאכול הפרי ומ"ה טוב להחמיר כ"ז שלא נתבשל ולפ"ז אם נמצא בקטניות בענין שאין שייך שם לומר כן ודאי לכתחלה ישליך אפילו בתבשיל אותה הקטניות שהתולע בתוכה כל שיש חשש שמא היה שם התולע בעודו מחובר ולא הקיל אלא בטעם התולע שלא יאסר התבשיל ובסמוך העתיק רמ"א בנמצא בפרי כמין נקודה שחורה דאסור כו' והוא תשוב' הרשב"א ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל דלא בעי כאן שיהיה שם מקום לרחוש דוקא אבל להרא"ש דמתיר כאן והמחבר פסק כמותו מותר גם באותו דין דנקודה שחורה דהא אפילו אי הוה הנקודה שחורה תולע בבירור לא היה נאסר כיון שאין לו מקום לרחוש ולא פירש ממקומו לחוץ אלא ודאי זה דוקא להרשב"א ורמ"א חש לדבריווא"כ יש תימה עליו שלא כתב תחילה לחלוק על המחבר במה שפסק להיתר בתולעים הנמצאים תחת הקליפה דיש אוסרים ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאים תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו כמ"ש בת"ח אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר וכן איתא בהג"ה סמ"ק בשם ר"י שלפעמים נמצא בהם תולעים כשהן לחין במחובר סמוך ללקיטתן ואותן תולעים גדלים ונעשים זבובים והמחמיר תע"ב עכ"ל ונראה שמה שלא עשה מזה רק חומרא היינו דר"י לשטתו שהוא בעל התוס' דכתבו כהר"ש דמותר מדינא וע"כ כתב שהמחמיר תע"ב אבל להרשב"א ודאי מדינא אסור כנלע"ד ברור למעשה:

יא

הואיל ואין מברכין כו'. דמ"מ מחובר לקרקע מקרי ואית בהו משום השורץ על הארץ:

יב

כל מיני פירות שדרכם להתליע במחובר כו'. משמע אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילבי"ן קטנים דאין שם איסור אלא אחר שפירשו ונמצא דהוי ספק ספיקא ובס"ס מותר אפי' בשל תורה כמ"ש ב"י בשם הרשב"א גבי עבר ובישל תוך י"ב חודש ועיין מ"ש בסעיף ט'.

יג

והמנוקבים יעלו למעלה. אבל תוך י"ב חודש לא מהני בדיקה לפי שאז יש חשש שמא התליעו במחובר והם אינם צפין למעלה אלא דוקא אותן שהתליעו בתלוש ב"י בשם הר"ן:

יד

תוך י"ב חדש בלא בדיקה. יליף רש"ל מזה דגם תוך י"ב מהני בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו לראות אם אין בו ריעותא מבחוץ סגי ומ"ש הטור תוך י"ב אין לו תקנה היינו בתקנה דמים רותחין ורמ"א בת"ח כתב והמנהג דבוררין הקטניות שקורין ערביס"ן תוך י"ב חודש על השולחן ובוררין הנקובין מהן עכ"ל וכתב רש"ל דכיון דצריך בדיקה יפה ואיכא טירחא אין להאמין לנשים בבדיקה זו ות"ח כתב דהמנהג להקל בזה כי יש הרבה צדדין להקל בזה:

טו

כי אין לך פרי כו'. בת"ה כתב שקיבל דדוקא בתפוחים גסים או שאר פירות הגסים אמרינן דבטל בששים התולעת אבל לא בקטנים וכתב רש"ל בפרק א"ט סי' ק"ב שיש להחמיר כן וכמ"ש במרדכי דבפרי קטן נעשה הוא נבילה וצריך ששים נגד כולו ובת"ח כתב מ"מ אם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי ודאי שרי לכ"ע וא"צ להחמיר כו' וכתב רש"ל ע"ז שאין לשמוע אליו להקל ולעד"נ להקל מטעם אחר דהיינו ע"פ מאי דאיתא בסי' ק"ד בסופו בדברים המאוסים כו' כזבובים ויתושים כו' דאם ההיתר רבה עליו דמותר וה"נ כן הוא כל שאין התולע בעין:

טז

אבל ג' או ד' כו'. לכאורה תמוה למה לי ד' כיון שבג' אסור לא משכחת ליה ד' בלא ג' ונראה דהר"ן דכתב כן כמו שמביא ב"י קמ"ל דאפי' בד' יש היתר ברוטב ע"י סינון כמ"ש בסמוך וזה רמז במ"ש הר"ן והכל אסור ולא סגי בזריקתן להורות דזריקה לא מהני אבל סינון מהני והש"ע גריר בתריה בלשון אף שלא סיים כן וע' סי' ק':

יז

ומאחר שהוחזק בתולעים כו'. כתב רש"ל פא"ט סי' ק' ומ"ה הנהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר הבדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדרה כמה תולעים וכן נמצא כמה פעמים והוחזקו בכך ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה אמרינן מעלמא נפל ולא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל: מעשה בחג השבועות שעשו הנשים כמעט של כל העיר לחמים ופלאדי"ן עם ראזינק"ש ואשה אחת בדקה רוזינ"י שלה ונמצאו בה מילבי"ן וכולן קנו ממקום אחד והלכו ומצאו גם אצל המוכר כו' נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילבי"ן מותרין דזה דומה למ"ש ב"י בשם הרשב"א בדין עבר ובישל תוך י"ב חודש בדברים שדרכן להתליע דיש כאן ב' ספיקות ספק היה שם רחש ספק לא היה ואת"ל היה שמא נימוח ונתבטלה וה"נ יש ב' ספיקות האחד שמא באותו פעם שלקחו הם לא היו עדיין מילבי"ן עד שעה קטנה שאחר זה ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחמת חום האש וא"ל שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק אחד דנימוח זה אינו דהא גם שם בההיא דרשב"א כיון שדרכן להתליע הוה כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סימן קע"א לענין חיטין מתולעים ואפי' הכי חשבי רשב"א לספק ספיקא אבל אותן שלקחו אחר כך יש לאסור כל הלחמים והפלאדי"ן דאין כאן אלא ספק אחד שמא נימוח ובהדיא כתב הר"ן בסוף פא"ט דמשום הך חד ספיקא לא שרי הרשב"א וזה ודאי אין סברא לחלק בין מילבי"ן לשאר תולעים לענין לומר שהם נימוחים יותר כנלע"ד להחמיר בפרט באיסור של תורה דודאי פירשו המילבי"ן מן הרוזינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור:

יח

יחממנו עד שיהא ניתך. ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתנו אלא לתקן הדבש כ"כ ב"י בשם א"ח:

יט

מותר לטחנן. דהתולעים בורחים בשעת טחינה משם לדופני האפרכסת ואף אם נטחנו הרי הם בטלים:

כ

וכל תולעת שיראה כו'. נראה דהא דשאר מותר הטעם דהא יש ספק ספיקא ספק אין שם ואת"ל יש שם ספק נימוח בשעת האפייה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתינו רק לאפות הפת ולא לבטל התולעת כנלע"ד:

כא

במעיהם אסורים. דמעלמא אתו ונכנסו דרך חוטמו בשעה שהדג ניים:

כב

הגדלים בבשר. דבהמה בשחיטה משתריא והנה תולעים דיש להם חיות בפני עצמן ולא שייך בהו שחיטה קיימו באיסורייהו אבל דגים אין צריך שחיטה ע"כ התולעים שגדלים בהם ג"כ מותרים אם לא שבאו מעלמא להם ומ"ה גם הגדלים בבשר לאחר שחיטה מותרים:

כג

שמא פירשו מחיים. פי' בעודם חיים התולעים דאותם נפלו בשעת הדחה וכתוב בטור בשם הרא"ש ע"ז וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל פירוש שראוי היה לדמותן לתולעים של פירות דלעיל ונראה טעם המנהג להתיר כמו שכתב רמ"א בסמוך גבי גבינה כי יש מתירין אותם בכל ענין כו' והיינו דעת ראבי"ה במרדכי שמביא בית יוסף דכתב דאין אסור משום שרץ רק בגידולי קרקע ונמצא אפילו פירשו לגמרי מותרין וזה דלא כמו שכתוב בלבוש דטעם דמתירין בכל ענין הוא דהיינו רביתייהו דבאו"ה ודרכי משה מבואר כמו שכתבתי אלא דמ"מ הכריע באו"ה ורמ"א בגבינה לאסור בפירשו לגמרי והיינו משום מראית עין לחוד ונראה דה"ה בתולעים של בשר כן דהוה כמו בגבינה אלא שרש"ל כתב פא"ט סי' ק"ד אחר דברי ראבי"ה דלעיל דכל הבא מרוב שומן או מסרחון אין עליו שם שרץ כלל דלא הוי שרץ רק בגידולי קרקע או בעניני שתייה שדומה לשרץ המים ומ"מ דוקא בגבינה שבאים משום שומן ולא מסרחון משא"כ בבשר דאסור לאכלו אפילו דעתו יפה מ"מ אסור משום בל תשקצו עכ"ל:

כד

שרץ שרוף כו'. רש"ל העתיק בשם תשובת ר"י על נכפה שהיא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ עוף אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור ואם ביטל העובד כוכבים הרפואה בס' מותר:

א

(סימן פ"ד סעיף ד') ויש אוסרין אפי' מת בתוך הפרי ופירש כו'. מה שהקשה הפמ"ג בשפתי דעת דבפירוש מתה דהוי דרבנן כמ"ש הכרתי ופלתי ואמאי פסקו לחומרא. י"ל דבדתיקו מחמירין בדרבנן כמ"ש ברש"ל הביאו הק"נ ספ"א דביצה. והפמ"ג עצמו כ"כ בא"ח סי' רמ"ד. וצ"ע דבסי' קס"ב שם כתב בהיפך דבלא תיקו הוי ספק חסרון ידיעה:

ב

(שם סעי' ה') תולעים הנמצאי' בקמח כו'. בנודע ביהודה סי' כ"ז מיקל שלא לבדוק אחר תולעים בקמח שבכלים. וכן אם נמצא תולעים ולא נודעו עד שאפה מהם פת. ובספר בל"י כתב דגם בקמח מהני טחינה ורקידה לאור היום כמ"ש סי' ד'. עוד מבואר מדבריו ס"ק כ"ב דלחם שנופלין ממנו מילבי"ן שיחתוך סביבו והשאר שרי:

ג

(שם סעיף ז') פרי שהתליע ואינו ידוע אם במחובר אם בתלוש אסור. כתב במ"י ס"ק י"ד דבודאי התליעו בתלוש מהני נמי בדיקה דמים צוננים להשליך אותן שמבחוץ דמסתמא פירשו ומים רותחין לאותן שנשארו בתוך הפרי. ובסולת למנחה הסכים לדעת הפר"ח להקל בהפסד מרובה בקמח שהתליעו בתוך כלי אפי' הורק מכלי אל כלי

ד

(שם סעיף י"ג) דבש שנפלו בו גמלים יחממנו כו'. ולא הוי מבטל איסור אלא לאכלו אבל כשמתכוין להתיר ההיתר ולהפריד ממנו האיסור מותר. כ"כ הרשב"א בתשו' סי' תצ"ד והר"ן פ"ב דע"ז גבי הגעלה. ובס' שער המלך הל' מאכלות אסורות הקשה דמדברי תוס' ור"ן בפסחים (דף ל') משמע דאסור אע"פ שאין מכוון לבטל האיסור כדי להנו' ולפמ"ש הפר"ח בא"ח סי' תנ"ג לק"מ דשאני גבי הגעלה שכוונתו להפריד האיסור מן ההיתר ובכה"ג לכ"ע מותר:

ה

(שם סעיף י"ז) שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה. משמע דבלא רפואה אסור. והמ"י כלל מ"ו ס"ק ט' הקשה דמניין לו זה דבש"ס ופוסקים משמע דלכתחלה שרי דכל הנשרפין אפרן מותר ואפרוח מביצת נבילה מותר מה"ט דאימת קגביל לכי מסרח עפרא בעלמא הוא. ואין הנדון דומה לראיה דהתם נשתנה לדבר המותר דכה"ג כתב הוא עצמו בא"ח הל' פסח. ועוד דאפרוח אי אתה בא לאוסרו כדיעבד דמי משא"כ בשרץ. ועוד דמדברי הרא"ש בפ"ב דפסחים שאסור באכילה חמץ שחרכו קודם זמנו אע"פ שלא היה עליו שום איסור קודם ופסק כן הש"ע משמע נמי לאיסור וטעמא משום דאמרינן כיון דאכלי' אחשבי' ומלשון הרמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"א נמי משמע הכי. שכתב אבל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור. ומשמע דאיסורא מיהא איכא כמו שדקדק הפר"ת בא"ח סי' תמ"ב ופסק לאסור בכל איסור שהיה עליו שם איסור מעיקרא ונפסד אח"כ מאוכל אדם. לבד מחמץ. ונראה דהוא מטעמא ההוא דאמרי' מדאכלי' אחשביה. וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' חמץ ומצה והעתיקו הט"ו בא"ח שם שכתב הפת עצמה שעיפשה כו' אינו חייב לבער. והיינו שעיפשה קודם זמן איסורו כמ"ש הה"מ ואפ"ה כתב רק שאינו חייב לבער דמשמע דבאכילה מיהת אסורה (ועיין בהל' שבועות) ונהי דגבי חמץ יש מתירין אף לכתחילה כמ"ש הרא"ש בפסחים מ"מ בשאר איסורים ודאי שיש לאסור מדרבנן. וא"כ הכא נמי אי לאו לרפוא' ודאי אין להתיר שרץ שרוף באכילה אף שנפסד מאוכל אדם משום דאמרי' דמדאכלי' אחשבי' רק כשאכלו לרפואה מותר דאז לא שייך לומר דמדאכלי' אחשבי'. דהא חליו מוכיח עליו שאינו אוכלו רק משום רפואה. וא"כ כ"ש יוה"כ דשרי לאכול אוכלין שאינן ראוין לאכילה לרפואה. דהא לא מגלה דעתי' בהכי וכמ"ש הט"ז בס' תרי"ב. ודלא כמ"ש הש"א בסי' ע"ה וההיא דכל הנשרפין אפרן מותר לאו לאכילה איירי אלא באיסורי הנאה וליהנות קאיירי. ומהא דשרי בלא בדיקה בס"ח אינו ראיה שיש שם ספיקות טובי כמש"ה. ובפ"ע אפשר דאסור. וא"כ מנ"ל להתיר לאכילה לכתחילה הא כל האיסורים אע"פ שאין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן איסורא מיהא איכא כמ"ש תוס' בקידושין וברע"ד דנדה. ואי משום דאמרינן נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. נמי י"ל שאסורה מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב"ם. וכ"פ הפר"ח בא"ח שם: ודע שדקדק הנודע ביהודה בחלק יו"ד ר"ס כ"ו מדברי הרמב"ם דדוקא בשאר איסורים פטור האוכל אחר שהסריח ובטל מאוכל אדם אבל בב"ח וכה"כ חייב. מכלל דפוסק כר"מ דמה שאין סרוח מעיקרא לא בעי ראוי לגר ולא פטר אלא בשאר איסורים משום דהוי שלא כדה"נ אבל עדיין שם איסור עליו. ואין דקדוקו מוכרח דאדרבה מדסיים גבי בב"ח וכה"כ דחייב כשערב דבר מר ש"מ דאם נסרחו פטור ג"כ בהם. וכמ"ש בס' חוות דעת סי' ק"נ דפרח שם האיסור ואף שתקנו עד שראוי לאכיל':

א

תולעים הנמצאים בקמח. וכ' בנו"ב סימן כ"ו תולעים הנמצאים בקמח אם הוא מונח על הארץ יש לאסור לאפות ממנו פת לסמוך על הביטול ואם לא נודע עד לאחר האפייה יש להקל בהפ"מ ואם מונח בכלי הפר"ח מיקל לגמרי ולכן הבא לישאל יאמר רוב הפוסקי' מחמירין ואם השואל רוצה להקל לעצמו אין למחות בידו כי יש צירוף קולא שמא לא פירש ובתערובות הוה ספק דרבנן ואף דקודם לישה ואפייה הוה ספק דאורייתא מ"מ אין למחות מחמת קולות הפר"ח ומכ"ש שא"צ לדרוש ברבים לאסור וגם אין חיוב לבדוק בתחילה כלל ע"ש: