שולחן ערוך, יורה דעה פ״ג: דין סימני דגים ודגים מלוחים. ובו י' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין סימני דגים ודגים מלוחים. ובו י' סעיפים:
סימני דגים מפורשים בתורה כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור וסנפיר הוא ששט בו וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו: הגה ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת (המ"מ פ"א דמ"א): ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מותר ואפילו אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן או שהיה לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה מותר (רמב"ם ספ"א מהמ"א ורי"ף ור"ן וה"ה): הגה וי"א דאין להתיר בקשקשת אחת רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו (הטור והרא"ש לדעת ב"י ור"ן וה"ה בשם רמב"ן) וטוב להחמיר:

ב

יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם נכרים ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשים מותר:

ג

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת אין צריך לחזור אחר סנפיר מצא לו סנפיר לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת:

ד

מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת אם החתיכות מתאימות כולן מותרות חזקה מדג אחד באו ואם אינן מתאימות את שנמצאו בהן קשקשים מותרות והשאר אסורות אפילו כולן מלוחות ביחד: הגה ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה מותר לאכלו דודאי היה לו קשקשים אבל אם הדג שלם ואין אנו רואים בו קשקשים אין לסמוך אראש ושדרה:

ה

ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן לפיכך מותר לקנות מהעובד כוכבים דגים מלוחים טהורים אע"פ שמונחים עם הטמאים בכלי אחד שמא לא נמלחו יחד : הגה ויש אוסרים אם מונחין עם הטמאים בחבית אחת וכן נוהגין שלא לקנותן אפילו אם רואים רק שמונחים עם הטמאים המלוחים בערבוב על השלחן שמוכרין אותם שם (ת"ה סי' קע"ד והגהות ש"ד וש"ד סימן כ' וא"ז וארוך כלל י"ג ומרדכי בשם תוספות הר"ר ישראל) מלבד בהערינ"ג ומרקדי"ש דמתירין בכל ענין דודאי אין נמלחים עם הטמאים משום דאין דרך למלחן עמהם (מרדכי) ואפי' בשאר דגים אין להחמיר לפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים ואם רואה שהדגים הטמאים שרוים במים עם הטהורים אפי' בהערינ"ג יש לאסרו (הגהות ש"ד בשם מהרא"י ור' ירוחם) אבל אין חוששין שמא נשרו כל זמן שאין רואים (שם) וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שכבר קנאן יש להתיר בכל ענין משום דציר דגים דרבנן ואמרינן שמא בתחלה לא נמלחו יחד ואין חוששין אח"כ לבליעתן זה מזה (ארוך) ודוקא דלית בהו שמנונית וסתם דגים מלוחים לית בהו שמנונית אבל אם אית בהו שמנונית אסור מדאורייתא וספיקא לחומרא (שם) והיכא דהדגים מלוחי' יבשים מותר בכל ענין מאחר דהטמאים ג"כ יבשים (מהרא"י בת"ה) ונהגו להחמיר גם בזה לכתחלה אם מונחים ביניהם (שם):

ו

עובד כוכבים שהביא חבית מלאה מציר דגים אם כולכית (פי' הערוך דג טמא וכן פירש"י ואחרים פירשו שהוא דג טהור) אחת שוטטת בו מותר שזה סימן שהוא מדגים טהורים ואם לאו אסור והני מילי דסגי בכולכית אחת בחבית סתומה אבל אם היתה פתוחה אינה ניתרת בפחות משתים אבל באחת חיישינן שמא מעלמא אתא ויש מי שאומר שאם היו חביות רבות וכולן פתוחות וכולכית דהיינו דג טהור משוטט באחת מהן כולן מותרות היו סתומות פתח אחת מהן ומצא בה כולכית היא מותרת שניה ומצא בה כולכית כולן מותרות ויש מי שאומר דהא דשריא ע"י כולכית הני מילי כשאין בה דג או חתיכה שאין בהם קשקשים אבל אם יש בהם הכל אסור :

ז

קרבי דגים אינם נקחים אלא מהמומחה אא"כ אומר לו הישראלי (או עובד כוכבים) (ר"ן וכן משמע מרשב"א) המוכרם אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אבל אם אמר לו טהורים הם אינו נאמן אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות:

ח

ביצי דגים אם היו שני ראשיהם כדים (פי' עגולים ועבים ככדים) או חדים טמאים (וה"ה בקרביים נמי דינא הכי) (טור) א' כד וא' חד שואל לישראל המוכר אם א"ל אני מלחתים והוצאתי' מדג טהור אוכל על פיו ואם א"ל טהורי' הם אינו נאמן אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות ועכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם בין שלימים בין נמוחים ואפילו מן העובד כוכבים ובלבד שיהיו אדומים אבל השחורי' אין אוכלין אותם כלל:

ט

דג טהור שנמצא במעי דג טמא בין שנמצא דרך בית הרעי בין נמצא דרך בית הבליעה בין שיצא לחוץ טהור:

י

דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור (ל' רמב"ם פ"א מהמ"א דין ה'):

א

בבגד. וה"ה אם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו קשקשים קטנים מותר. ש"ס:

ב

מתאימות. כתב הש"ך משמע אם הם רק מתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכ' בפרישה דאבדיקה זו יכולין לסמוך גם בזמן הזה וע"ל סימן ק"א ס"ט:

ג

ביחד. פי' הש"ך דאפ"ה לא נאסרו החתיכות הכשרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד ומ"מ אם כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא והציר אסור מ"מ וע"ל סי' קי"ד ס"ט:

ד

ושדרה. פירוש דתרתי בעינן:

ה

יחד. כתב הט"ז משמע אפילו מונחים עדיין במליחתן והיינו שלא נשרו יחד יום שלם אבל אם נשרו יחד יום שלם ה"ל כבוש כמבושל ואסור והיינו שהציר עולה על שניהם ונראה דאפילו ספק אם נשרו יום שלם אסור כמ"ש ר"ס ק"ה וכסברא זו קי"ל דבדיעבד שרי כמ"ש רמ"א אח"כ ומ"ש המחבר דאף על פי שמונחים בכלי א' מותר מיירי אפילו נוגעים זה בזה ודלא כהב"ח:

ו

בחבית. הטעם דאמרינן מסתמא נמלחו כך מתחלה ביחד וכתב בת"ח דאם יש ששים מן הטהורים נגד הטמאים קונין לכתחלה ולא מחזיקים איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם ופסק בד"מ דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאורייתא לעולם בטל בס':

ז

לפשפש. כתב הש"ך ול"ד לסימן א' בהגה"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הם בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לברר דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרינן מהיכא תיתי יהא כאן איסור עכ"ל (ובס' של"ה כתב דמדברי הרמ"א משמע דבהערינ"ג מותר בכל ענין אפילו נמצא טמאים בתוכן אבל מהרש"ל חולק ע"ז ופסק דאפילו ס' לא מהני בזה ע"ש ד' ע"ה):

ח

בהערינ"ג. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מ"מ בשריה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקים ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח לעיל ס"ס ע':

ט

רואים. כלומר שאלו נשרו אבל אי חזינן לפעמים בבית עובד כוכבים ששרה אותן כך לא מחמירין ליזהר דאימר אקראי בעלמא הוא:

י

להתיר. כ' הש"ך דמהרש"ל פסק דאף במלוחים אסור עד ס' אפילו דיעבד ואין כן דעת כל הפוסקים גם לא נהגו כן ופשוט הוא דאם נשרו יום שלם דהיינו מע"ל דאף דיעבד אסור ואפי' אי איכא לספוקי אם מונחים כך שרוים מע"ל אסור לפי מאי דקי"ל דכבוש אסור מן התורה (וצ"ע מאחר שנראה לעין שהציר חריף וחזק למה לא מקרי כבוש בכדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח):

יא

מלוחים. כתב הט"ז דהאי מלוחים לאו דוקא דבאו"ה ליתא אלא כך כ' שם מיהו סתם דגים לית בהו שמנונית:

יב

לחומרא. וכתבו הט"ז וש"ך דאם יש ספק אי אית בהו שמנונית או לאו אזלינן לקולא ודוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאורייתא:

יג

להחמיר. וסיים בת"ה שם ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם:

יד

כולכית. כתב הש"ך דלפירש"י ושאר מפרשים כולכית הוא מין דג קטן שגדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דגים טמאים אין הכלכית נתגדל בו והרמב"ם ושאר פוסקים פי' דכלכית הוא דג טהור דכיון שיש בציר דג א' קטן טהור אנו מחזיקין הציר בטהור ומדברי המחבר נראה דתופס עיקר פי' הרמב"ם ונראה דבזה"ז פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין עכ"ל:

טו

פתוחות. והטעם דאדם עשוי ליקח מזה ומזה הלכך דמי כמעורבות:

טז

אסור. והטעם איתא בש"ך דכיון דגופן מעורב בצירן גזרינן דאי שרי' צירן אכלי גופן אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים דלא אסרינן להו מפני שבלעו מציר דציר גופיה מדינא שרי אלא דאסרינן משום גזרה. וכתב עוד אף שהמחבר הביא דעה זו בשם יש מי שאומר מוכרח הוא כן בש"ס:

יז

מהמומחה. [עיין פר"ח] כתב הש"ך בשם הרב המגיד ומה שלא סגי כאן באומר של דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור כמו בעוף לקמן סי' פ"ו ס"א משום שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ומצי לאשתמוטי טפי מביצי עוף. וכ' עוד דמדברי המחבר משמע לכאורה דאף בשלא נימוח לא מהני כשאומר מדג פלוני וטהור הוא אבל דעת כל הפוסקים דכשהן שלמים מהני כשאומר מדג פלוני וטהור הוא:

יח

עובד כוכבים. כתב הש"ך דמדברי רמ"א שכתב או עובד כוכבים משמע אפילו אם נימוחו נאמן העובד כוכבים והוא נגד כל הפוסקים ע"ש ובט"ז כתב באמת דאין העובד כוכבים נאמן אלא כשהם שלימים וה"ה נמי דמהני אם אומר של עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור נאמן כמ"ש לענין ביצה בסי' פ"ו:

יט

בכשרות. פי' דאז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלימים בין נמוחים אפילו אינו אומר כלום אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים וחדים אפילו אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני אינו נאמן שמכחיש את התורה:

כ

אדומים. הטעם משום שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שאין באדומים שום טמא:

כא

במעי. פי' אע"פ שלא ראינו שבלעו:

כב

טהור. כתב הש"ך ול"ד למים שהבהמה שותה מהם דאמרינן לעיל ר"ס פ"א דאסור דשאני התם דלחלוחית הגוף מתערב בהם מיהו בנמצא בבית הרחם לדעת הש"ך גם כן מותר ולדעת הט"ז אסור לדעת רש"י אלא דאין חוששין לדעה זו משום דרוב המשריצים משריצים במינם ולכך מותר בנמצא בבית הרחם דאמרינן דג עייל דג נפיק:

כג

אסור. כתב הט"ז בשם הטור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם ופי' דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל כשבלעו שלם אע"פ שעכשיו מרוסק קצת לא חשיב כמעוכל ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבה כמעוכלת אע"פ שנתרסקה קצת (ועיין בא"ח סימן תס"ז דיש מתירין בחטה דחשיב כמעוכל) וכ' הש"ך מיהו בנמצא שיצא לחוץ שרי דחשיב כמעוכל והוי כעפרא בעלמא:

א

משנה חולין דף נ"ט:

ב

שם במשנ' כת"ק:

ג

בריית' שם דף ס"ו ופירשו התוס' והר"ן דיליף ליה מדכתיב אין לו עיין עליו:

ד

טור והרשב"א בת"ה מהנהו עובדי כוכבים בע"ז דף ל"ט:

ה

משנה נדה דף נ"א:

ו

טור וכ"כ הרשב"א ופשוט הוא:

ז

ברייתא במעשה דרשב"ג וכדפירש רב פפא שם עבודת כוכבים דף מ':

ח

הרא"ש וטור והר"ן בספ"ב דעכו"ם והרשב"א בת"ה.
(°) פירוש ואחר שפלטו כל צירן עירבם יחד:

ט

משנה עבודת כוכבים דף ל"ט וברייתא שם דף מ':

י

שם בגמרא דף ל' כפי' הרא"ש שם וכן דעת הרי"ף לפי גירסת הספרים שבידינו וכ"כ הרשב"א וכ"כ הטור:

יא

הרמב"ם בפ"ג מהמ"א דין כ"ג ור"ן וה"ה לדעת הרי"ף כפי פירושו שם בגמ':

יב

טור בשם הרשב"א בת"ה בשם רמב"ן ור"ן
(°) פי' אפי' צירן גזירה משום גופן

יג

מימר' דר' ברונא א"ר עבודת כוכבים דף מ':

יד

כדאורי ליה רב יהוד' לאדא דיילי' שם:

טו

לענ"ד היה ראוי להרב לכתו' בהג"ה וי"א שהוא דעת החולקין על הרמב"ם ולא זכיתי פה לראות מ"ש בזה בספרו הגדול דרכי משה:

טז

כן פי' הרמב"ם שם מומח' דלעיל ולא חילק בין ב' ראשיהם כדים וכו' דאליבא דרבי זירא לא מהני בהו שום סי' ה"ה שם:

יז

ברייתא שם דף מ' וחולין דף ס"ד:

יח

לשון הרמב"ם שם ובסוגיי' גמרא דחולין דף ס"ד דסימני' דידהו לאו דאוריית' פי' דלאו הלכ' למשה מסיני הם למיסמך עלייהו:

יט

בית יוסף וכתב ושמעתי אף על פי שנמצא דג טמא שביציו אדומין כשמולחין אותם חוזרים לשחרות:

כ

משנה בכורות דף ז' וכרב אשי בגמ' שם:

כא

שם במשנה:

א

ודוקא כו'. בתוספתא שם אלו הן קשקשין שמלובש בהן:

ב

ואפילו כו'. עבה"ג ובת"כ פ' שמיני פרשה ג' אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים כגון קיפונות מנין אפילו אין לו אלא סנפיר א' ואין לו אלא קשקשת א' ת"ל וקשקשת רי"א שני קשקשים:

ג

וי"א כו'. תוספתא שם וכמה יהא בו אפילו אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו רי"א שני קשקשים. ואו או קאמר ת"ק. הרא"ש:

ד

לפיכך מצא כו' לשון חתוספתא שם יש לו קשקשת אי אתה צריך לשאל על סנפיר יש לו סנפיר ואין כו' ועגמ' דנדה שם:

ה

ואם אינן כו'. שם כר"פ:

ו

ואם נמצא כו'. שם כר"ה ור"פ ומש"ש כי תניא כו' וכ' הרא"ש וה"ה לשדרה דאיכא דדמו לטמאים וגמ' קיצר בדבר ודוקא שידוע שאין לו קשקשת אבל בסתם סמכינן אראש ושדרה דהנהו לא שכיחי ובכה"ג אמרי ר"ה ור"נ ובזה מתורץ קושית הר"ן בשם הראב"ד בהנהו עובדי דשם דלא אשכחו קלפי ובדקו בבדיקה יתירה ה"ל לבדוק בראש ושדרה:
(ליקוט) ואם נמצא כו'. כר"ה ור"פ וערש"י ל"ט ב' ד"ה כל שראש כו' (ע"כ):
(ליקוט) ואם נמצא כו'. שם וכפירש"י והמהבר השמיטו משום שהראב"ד והרא"ה ס"ג א' פי' מ"ש ראש ושדרה פי' שיהא מכיר בהן שהוא דג פלוני וטהור ואר"ה דוקא שיהא שלם אז סמכינן אטביעות עין בראש ושדרה אבל במחותך ומכיר בראש או בשררה לא ור"נ אמר אפי' במחותך ובטביעות עין של א' מהן ע"ש בבד"ה אבל הרמב"ן והרשב"א הקשו ע"ז ע"ש בת"ה ומ"מ כתב שם בשם הרמב"ן אף שפירש"י עיקר מ"מ אני תמה שלא ראיתי בחיבור הגאונים שיהא סימן לדגים בראש ושדרה וצריכה רבה וכ"כ בת"ה הקצר וראוי לחוש ולהחמיר שלא מצינו לא' מן הגאונים ומחברי הספרים שכ' כן וכ' ב"י שהרמב"ם בפי' המשנה פי' ג"כ כפי' הראב"ד ע"ש ומפרש שם בבד"ה הא דפריך מתיב רב עוקבא כו' דבשלמא לר"ה צריך סימן משום מחותך אלא לר"נ קשיא ומשני בארא כו' (ע"כ):

ז

(ליקוט) אבל אם כו'. שלכן נסתפקו הגדולים בדג ברבוטא כמ"ש תוס' שם מ' א' ד"ה אמר כו' ולא בדקו בראש ושדרה אלא כי היכא דאיכא טהורים דדמו לטמאים כך איכא טמאים דדמו לטהורים אבל בסתמא לא חיישינן דלא שכיחי כמ"ש (חולין ס"ב א') בפרס ועזניה לכך נתנו סימן בראש ושדרה משא"כ בברבוטא שאין לו קשקשים (ע"כ):

ח

ציר כו'. ממש"ש מחלוקת בצירן כו' ובחולין צ"ט ב' שאני ציר כו'. ועתוס' שם ד"ה שאני כו' ושם קי"ב ב' ד"ה הטמאים ובכורות ו' ב' ד"ה לאסור כו':

ט

לפיכך כו'. דספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בהרבה מקומות:
(ליקוט) לפיכך מותר לקנות כו'. ערש"י ל"ה ב' ד"ה וטרית כו' הא שאינה טרופה שניכר הטהורין שבהן מותר כמש"ש במתני' ל"ט ב'. רמב"ן ות"ה ס"ג ב' (ע"כ):

י

ויש כו'. דכיון שמונחים יחד מסתמא נמלחו כך יחד:
(ליקוט) לפיכך מותר כו'. ממ"ש בע"ז ל"ט וטרית שאינה טרופה ולא חיישינן שמא נמלחו עם הטמאים דטמא וטהור מליח אסור כמ"ש בפכ"ה (קי"ג א') ואע"ג דאחזוקי איסורא לא מחזקינן היכא דשכיח כי האי ודאי חיישינן אלא משום שהוא ספיקא דרבנן. הר"נ שם: ויש אוסרין כו'. ס"ל (דשם) משום אחזוקי איסורא לא מחזקינן וז"ש ואפי' בשאר דגים כו' (ע"כ):

יא

ואפילו בשאר דגים כו'. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כמ"ש בפ' א"ט (נ"ו ב'):

יב

ואם רואה כו'. דמליח כרותח ומי שרייתם עזין הן:

יג

אבל אין כו'. כנ"ל דאחזוקי כו':

יד

אבל אם כו'. כ"כ סמ"ק ובזח מתורץ דבת"כ יליף מקרא ציר דגים טמאים (ועתוס' דחולין ובכורות הנ"ל):

טו

והיכא דהדגים כו'. עש"ך:

טז

שזה סי' כו'. לשון הטור וכפירש"י וכן סיים הטור שאין דרך כלכית בציר דגים טמאים:

יז

וה"מ כו'. כפירש"י שם והשמיט מש"ש עובד כוכבים שהביא עריבה ונמשך אחר רי"ף (לפי גירסא שלנו ברי"ף) ורא"ש וטור שהשמיטו וב"י תמה עליהם:

יח

ויש מי כו'. מפרש מש"ש ל"ק כאן כו' להתיר חביות האחרות ושתים היינו בשתי חביות ומ"ש העובד כוכבים כו' באחת מהן דוקא באחת מהן. וכ"ד הרי"ף ולכן השמיט הא דרב ושמואל ור"י. ר"נ ומ"מ וע"ש במ"מ שצ"ל הגי' ברי"ף להיפך ממ"ש אצלינו וצ"ל פתוחות אחת כו':

יט

דהיינו דג טהור. כפי' הרשב"א והר"ן בשם ר"ח דכלכית דג טהור וכיון שיש בציר דג א' טהור מחזקינן כל הציר בדגים טהורים וז"ש במתני' וציר שיש בו דגה ר"ל דג טהור ול"ד כלכית משא"כ לפרש"י אבל בפ' ג"ה (צ"ז א') משמע דדג טמא הוא אלא דר"ן כתב דכלכית שם לדג קטן טמא או טהור:

כ

ויש מי כו'. שהרשב"א והר"ן הקשו לפיר"ח הא בטרית קי"ל דבעינן ראש ושדרה של כ"א ולא סגי באחד ותי' דקל הוא שהקילו בציר שהוא מדרבנן ואע"ג דשם אסור בצירן שם גזרו משום גופן שהוא מעורב בציר משא"כ כאן דליכא כלל דג אחר בלא קשקשים רק הציר:

כא

קרבי דגים כו'. הלך בדרך הרמב"ם שהרמב"ם לא הזכיר אלא ביצי דגים וכמו שהעתיק לשון הרמב"ם בס"ה עד ועכשיו וכמ"ש המ"מ דהרמב"ם פסק כר"ז דאמר לא תסמי כו' ואליבא דר"ז לא איתמר שום סימן בקרבי דגים לכן לא הזכירן וכן העלו בירושלמי כד"ז וכן בפ' א"ט תני עוברי דגים וכתב הר"ן שדעת הרי"ף ורמב"ם שאף בשלימין אין סומכין על הסימנים דלא כרבא אלא כסוגיא דפ' א"ט דסימנין לאו דאורייתא וה"ק שני ראשים כו' כמש"ש וכן אמרו בירושלמי דע"ז שם דאין סומכין על הסימנים והביאו תוס' שם ד"ה אמר רבא כו' דלא כר"ת:

כב

אינם כו'. אבל סימן לא מהני בהו כנ"ל:

כג

אא"כ כו'. אבל דג פלוני וטהור לא מהני אע"ג דמהני בעוף משום שדגים באים מארץ מרחק ויכול לאשתמוטי יותר מבעוף. מ"מ. אצל ביצים דס"ח:
(ליקוט) ס"ז וס"ה אא"כ כו'. אבל משל פלוני דג וטהור לא מהני אפי' בשלמים והטעם דביצי כל עוף ידועין וניכרין משא"כ בדגים. ר"נ אבל תוס' שם ד"ה אמר והרא"ש כתבו דבשלמים מהני כה"ג ולכן משני בשנימוחו ע"ש וער"נ שם (ע"כ):

כד

הישראלי. רמב"ם ואזיל לשיטתו שכ"כ ג"כ בביצים של עוף וכמ"ש בסי' פ"ו ס"א ול"ג בחולין שם לוקחין כו' מן העובד כוכבים ודייק ממ"ש בכל מקום דר"ל אפילו בסוגיא ובח"ל דשם אין לוקחין שלא מן המומחה וכמ"ש שם הלכה כ"א ובספי"א וכמ"ש בגמ' ספ"ב ל"ט ב' ובגוי אין חילוק. ור"ל ישראל שאינו חשוד ולא מוחזק בכשרות וכמ"ש המ"מ שם וכן משמע בדברי הרמב"ם שם שכ' וכן אין לוקחין גבינה כו' וע"ל סי' קי"ט ס"א בהג"ה ור"ל מומחה אדם שהוחזק בכשרות וכמש"ו אא"כ היה כו' וכמ"ש הרמב"ם ובש"ע ס"ח גבי ביצים וכ' זה במקום מן המומחה:

כה

או עובד כוכבים. כ"כ כל הפוסקים בביצי עוף טהור וכמ"ש בסי' פ"ו ס"א בהג"ה וכגי' הספרים שלנו מן העובדי כוכבים וכ"מ שם להדיא דפריך שם וכה"ג מי זבנינן מינייהו כו' ושם קט"ז ב' ומי חיישינן כו' לוקחין כו' וכן הקשה הר"ן ועלח"מ שנדחק בזה ומ"ש בכל מקום כ' הר"ן דר"ל אפילו במקום עופות טמאין מצויין יותר מן הטהורים ועתוס' בחולין שם ד"ה ודלמא וא"ת כו':

כו

אא"כ היה כו'. בשם רש"י פי' מומחה היינו בקי בהן אבל הרמב"ן פי' ככל מומחה דשמעתין דהיינו נאמן ומוחזק בכשרות וכן כללן בירושלמי אין לוקחין מעי דגים וקרביהן אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה אבל באומר אני מלחתים אפילו בחשוד או בעובד כוכבים מהימן וכמ"ש בחולין ס"ג ב' ת"ר כו'. והראב"ד כתב דוקא במי שאינו מומחה סגי באני מלחתים אבל בעובד כוכבים או בחשוד לד"ה עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן וכמש"ש בחולין באומר של עוף פלוני כו' וכאן סתם כדעת הרמב"ן והרשב"א דה"ה בעובד כוכבים וישראל חשוד. ושיטה אחרת להרמב"ם דדוקא ישראל אבל עובד כוכבים לא מהני מידי:
(ליקוט) אדם שהוחזק בכשרות. דומיא דמומחה דשם בימ"ח מח"ג וכ"מ בירושלמי תני אין לוקחין מעי דגים וקרבים אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה משמע דומיא דתכלת והטעם שנחשדו ע"ה ליקחם מהעובדי כוכבים בחזקת טהורין. ר"נ דלא כנראה מפירש"י שפי' מומחה בקי בהן וערש"י שם ב' בד"ה אלו דגים כו' (ע"כ):

כז

(ליקוט) ביצי כו'. כשיטת ר"י וש"פ דסימני דגים ג"כ לאו דאורייתא וכתי' הגמ' דחולין שם ושכ"מ בירושלמי הביאו תוס' שם ד"ה אמר כו' ובחולין שם ד"ה סימנין כו' אבל הראב"ד פי' כדברי ר"ת וכ"כ ר"ח וכתב הרשב"א שכן משמע מרש"י בחולין שם ד"ה ה"ג כו' הנך סימני ביצים כו' ר"ל דוקא בביצים וכ' הרשב"א דהרי"ף ס"ל דבביצי דגים א"צ סימן כלל דודאי הן טהורין כתי' דשם סמי מכאן עוברין דלכן כ' בחולין ובע"ז כך סימני קרבי דגים (ע"כ):

כח

וה"ה בקרביים. כן דעת כל הפוסקים לבד הרמב"ם וש"ע:

כט

אא"כ כו'. כנ"ל:

ל

ועכשיו כו'. עש"ך בשם ב"י:

לא

דג טהור שנמצא. לשון המתני' שבלע ואמר שנמצא ר"ל אע"ג דלא חזינא דבלע כרב אשי שם:

לב

בין כו' בין כו'. גמ' שם לרב ששת ור"פ וכ"ש לרב אשי:

לג

בין שיצא כו'. תוס' שם ד"ה רוב כו' ואין ראיה כו':

א

א) [סעיף א'] סימני דגים מפורשים בתורה כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור. אין הנשים נאמנות בברירות דגים קטנים כשנמצאו ביניהם טריפות שהם קצת בדומה. רש"ל פ"ק דחולין סי' ב' גם מהרי"ו בסי' קצ"ג בדיני פסח גבי הכל נאמנין על בדיקת חמץ כתב ומכאן דאין הנשים נאמנות לבדוק דגים קטנים כיון דלא אתחזק איסורא בודאי עכ"ד. ונראה מדבריו דאם אתחזק איסורא דידעינן דאיכא ודאי טמאים נאמנות. כנה"ג בהגה"ט או' א' בל"י או' א' מש"ז או' א' מחב"ר או' א' וכ"ה לקמן סי' קכ"ז סעי' ג' בהגה יעו"ש.

א

ב) שם הגה. ודוקא שהם נקלפין ביד או בכלי אבל אם א"א לקלפן וכו' וזה ברור וכתבו הרמב"ן. ב"י. וכן עיקר דאין חולק בדבר. זב"צ או' ב'.

א

ג) שם. ואפי' אין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' מותר וכו' הגה. וי"א דאין להתיר בקשקשת א' רק כשהיא עומדת תחת לחייו וכו' דעת הרא"ש והטור והיא סברת הי"א שהביא בהגה שנריך שתהיה הקשקשת קבוע תחת לחייו או תחת זנבו או תחת סנפירו משום דבאותן מקומות ידוע דשלו היא ולא חיישינן שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת ונדבקה בזה. ומיהו דעת המחבר להתיר בקשקשת א' בכל מקום שימצא כיון שמחובר עמו יפה ונראה מגופו אבל ודאי כל מין שאינו נודע אם יש לחוש שנדבקו בו קשקשת אסור מספק והולכים בשל תורה להחמיר וכמ"ש המ"מ בסוף פ"א מהמ"א. ומיהו אם נמצאו בו הרבה קשקשים אין חוששים שמא באו מאחרים. פר"ח או' ב' כריתי או' א' שפ"ד או' א'.

א

ד) [סעיף ב'] יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם נכרים וכו' ואם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו קשקשים קטנים מותר. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ג' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ב' מש"ז או' א' חכ"א כלל ל"ו או' י"א. בי"צ בתה"ב או' ה' מק"מ או' ד' ערוך השלחן או' ט"ו. ולא מהני אלא לאחר שקלפוהו ביד או בכלי. ב"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ה' ערוך השלחן שם. זב"צ או' ד'.

א

ה) [סעיף ג'] כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. והא דכתב רחמנא סנפיר משום יגדיל תורה ויאדיר. נדה נ"א ע"ב. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ג. וקשקשת לבושא הוא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. גמ' נדה שם.

א

ו) שם. לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת וכו' דאלו דג שלם א"א בעולם להמצא בקשקשת בלא סנפיר. ט"ז סק"ג. וכן מוכח מדברי הפר"ח או' ד' דכלל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר הוא כלל גמור דלא משכחת יש לו קשקשת ואין לו סנפיר יעו"ש וכ"כ המש"ז או' ב' מחב"ר או' ח' וכתב וכן עיקר ודלא כהרב כריתי או' ג' שכתב בפשיטות דהכלל ברוב אתמר יעו"ש.

א

ז) גם כלל זה כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר נאמר בכל ואפי' בחיות שבים שיש להם ידים ורגלים ואין הפרש בין דגים לחיות שבים ודלא כהרב מעדני מלך פא"ט. פר"ח שם. כריתי שם. שפ"ד או' ג' מחב"ר או' ט' זב"צ או' ו'.

א

ח) ויש מין דג שקורין אותו בל"א מין קארפי"ן והוא מכוסה בעור דק ותחת העור הדק יש כמו חדרים קטנים מרובעים ובו מונח קשקשת א' וא"א לקלפן רק בסכין מותר באכילה וכן הסכימו חכמי ק"ק ווילנא. ביה"ל או' א' פר"ח בקו"א. לה"פ או' ב' בל"י או' ב' מש"ז סוף או' א' מחב"ר או' ב' בי"צ בתה"ב או' ה' זב"צ או' ז'.

א

ט) מנהג פשוט בכל ישראל לאכול דג בעל החרב הנקרא בלע"ז פיש"י אישפאד"ה אעפ"י שאין לו קשקשת מפני שאומרים שבשעה שעולה מן הים מחמת כעסה מתנועעת ומשלכת קשקשותיה. ושמעתי ששר א' משנה למלך שאל את מ"ז ע"ז האיך אוכלין אותו השיב לו שמסירו בשעה שעולה מן הים ויהי כמצחק. מה עשה מ"ז הוליכו לבית המצודה במקום שצודים הדג הזה ולקח כמו אמה בגד שחור והניחו במכמורת שהיו צדין דג זה וצדו א' מהם ואחר שצדוהו הסיר הבגד השחור ומצאו מלא קשקשים יהראהו למשנה אז אמר אתם אמת וקבלתכם אמת. כנה"ג בהגב"י או' ע"ד. שפ"ד או' ב' מחב"ר או' ג' זב"צ או' ח'.

א

י) כתב בס' אוהל מועד הדג שקורין אשטוריאו"ן מותר ויש שאוסרין אותו והרמב"ן בדקו ושרה אותו במים רותחין ונשתיירו ממנו קשקשים הילכך מותר וגם ר"ת מתיר עכ"ד. והב"ד הפר"ח סוף או' כ"ו. ובתשו' למהר"ר אברהם מנחם כהן פורטו הביאה בס' פחד יצחק ח"ב דף פ"ו כתב דג הסטריו"ן נמצא בנהרות ב' מינין דומין זה לזה והא' הוא טרף ודאי והב' י"א כי ישיר קשקשיו במים ובק"ק פירדא יאכלוהו שקבלו דמשיר הקשקשים וידעו להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובעיר קרימונא נהגו איסור ואין להתירו יעו"ש. מחב"ר או' ד' וע"כ במקום שאוכלין אותו מותר ובמקום האוסרים אסור ונהרא נהרא ופשטיה. זב"צ או' ט'.

א

יא) דג הנקרא קופי"ס מותר בהסכמת רבני ק"ק פיראר"ה וזולתם. הרב פחד יצחק שם. מחב"ר או' ה' זב"צ או' יו"ד.

א

יב) דג הנקרא שיבוט"א הוא טהור כדאמרינן בגמ' (שבת קי"ט ע"א) רבא מלח שיבוטא. וכתב בסמ"ג לאוין קמ"א דף נ"ב ע"א שספרו לו הבאים מבבל שהוא מצוי שם יעו"ש. והפר"ח או' ד' כתב עז המים שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא והיא הנקראת שיבוט"א וכו' יעו"ש. מחב"ר או' ו' ובס' תבואת הארץ בתוצאות הארץ בסי' דגים כתב דשיבוט"א הוא ב' מינים מין א' הוא גדול כחזיר ושמן הרבה וטוב מאד ולא נמצא כ"א בים איטלי"א והמין הב' הוא דג קטן רך מאד קוליי"ס האספני"ן הנז' במס' שבת דף קמ"ה יעו"ש. אמנם דג הנקרא שיבוט"א הנמצא בבבל יש מהם קטנים ויש גדולים ארכם כאורך אמה ויותר ולא כמו החזיר ולא כמו קוליי"ס האספני"ן וצ"ל דהרבה מיני שיבוט"א איכא.

א

יג) כתב סמ"ק בשם ר' יהודה החסיד סימן על הדגים הטהורים שני עדים טהור פי' דג טהור יש לו זנב סדוקה לשנים משא"כ בברבוט"ה והרבנים הגדולים אוכלים ממנה ורבינו יחיאל מפרי"ש היה נזהר ממנה והמחמיר תע"ב עכ"ל. ב"י. וכתב הכנה"ג בהגב"י או' ך' שאין כוונת הסמ"ק בשם ר"י חסיד לומר דכל שיש לו זנב סדוקה לשנים הוא טהור בודאי דאיכא נמי דגים טמאים שזנבם סדוקה אלא הכוונה לומר דכל שאין לו זנב סדוקה דודאי הוא טמא דאינו נמצא דג טהור שאין לו זנב סדוקה ובא לאסור הברבוט"ה דכיון דאין לה זנב סדוקה לאפוקי מאותם שהיו אוכלים אותה יעו"ש. ובהג"א כתב שרשב"ם כתב בשם ר' שלמה שהוא דג טהור ור"י חסיד אמר כל מי שיאכל ברבוט"ה לא יזכה לאכול לויתן ופעם א' התירו ר' אפרים וא"ל בחלום שהתיר שרצים וחזר בו ואסרו וכן ראוי להורות. פר"ח או' כ"ו.

א

יד) ומיהו כדאי הם כל הגדולים לסמוך עליהם לפחות להסתחר בו וכ"כ רש"ל פא"ט ששמע מגדול א' שמותר להסתחר בו. פר"ח שם. שפ"ד או' ג' מחב"ר או' יו"ד זב"צ סוף או' י"ב.

א

טו) יש בים ספרדי דג א' שנקרא שטינק"ס מרינו"ש והוא סם המות והרקחים יודעים פעולות להוציא הארס ממנו ויש לו שדרה וראשו רחב וכן יש לו קשקשים על כל גופו ואין לו שום סנפיר רק יש לו ארבע רגלים כרגלי הבהמה והתורה התירתו לרוב תועלת הנמצא בו אחר הוצאת הארס ממנו ודלא כהר' מעדני מלך פא"ט. פר"ח או' ד' כריתי או' ג' וכ"כ המחב"ר או' י"א דהוא טהור ושרי להסתחר בו דלא כהמש"ז או' ב' שכתב צ"ע יעו"ש. והא דלא כתב המחב"ר דשרי ג"כ לאכלו כיון שכתב דהוא טהור משום דאין לאכלו אלא אחר הוצאת הארס ממנו כנז"ל בשם הפר"ח וכבר הזכיר הוא דברי הפר"ח וסמך על המעיין שם ועוד דאין כל אדם יודע להוציא הארס וע"כ לא זכר רק הסחורה שכל אדם יכול לעשות.

א

טז) דג שיש לו סנפירין ארוכין מראשו ולמטה שחופין את רובו כחגב והם עשויים לפרוח בים ואין בהם נוצה ולפעמים פורח למעלה מן המים אם יהיה לזה קשקשת טהור. הרב קרבן מנחה סי' קי"ז. ברכ"י בשיו"ב או' ב' זב"צ או' י"ד.

א

טוב) דג קטן הנמצא כשחורשין הארץ אע"ג דאם נמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים אפ"ה אסור. פר"ח או' כ"ו סוף ד"ה דע. לה"פ סוף או' ד' שפ"ד או' ג' זב"צ או' ט"ז.

א

חי) דג א' שנקרא בל"א שטיר"ל וקשקשים שלו אין נקלפים אפי' בכלי ושרו אותו במי אפר שקורין לוי"ג כמו ג' שעות ואח"כ היו נקלפים ביד כתב בתשו' נוב"י תניינא סי' כ"ח שזה מותר דכל שהם נקלפים ע"י איזה פעולה שיהיה נקראים קשקשים ודג טהור הוא יעו"ש. אכן בתשו' בגדי כהונה חי"ד סי' ד' חלק על דברי הנוב"י הנז' וכתב לאסור. יעו"ש. והב"ד פ"ת או' א' יעו"ש. זב"צ או' י"ז.

א

יט) [סעיף ד'] מצא חתיכות דגים וכו' אם החתיכות מתאימות וכו' דהיינו דכשמניחן יחד מתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' ש"ך סק"ד בשם כמה פו' דלא כהב"ח. כנה"ג בהגב"י סוף או' י"ב. פר"ח או' ה' לה"פ או' ה' בל"י או' ה' כריתי או' ד' חכ"א כלל ל"ו או' י"ג. זב"צ או' י"ח.

א

ך) והיכא שהחתיכות מתאימות ולא דמו חתיכה לחתיכה גם ע"י משמוש היד פשיטא דאסור ולעולם אם יש דבר מכחיש כגון המראה וכדומה אין להכשיר. פר"ת או' ה'.

א

כא) ואם אין מציאות לבדוק החתך כגון שאכל שרץ ממקום החתך הגה דנראה מתוך החיתוך דהכל א' אין להכשיר. פר"ת שם. זב"צ או' כ'.

א

כב) שם אפי' כולן מלוחות ביחד. פי' אפ"ה לא נאסרו החתיכות הכשרות מהאחרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד וכמ"ש בסעי' ה' ואפי' כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאו' ולחומרא והציר אסור מ"מ. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ו' הל"פ במקור דין או' א'. וע"ל ס"ה בהגה.

א

כג) שם הגה. ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה מותר לאכלו וכו' הכי מסקנא בש"ס (ע"ז דף מ' ע"א) דתרווייהו בעינן ראש רחב ושדרה ולא סגי בחד מנייהו וכן פסקו כל הפו' ואפי' צירן אסור היכא דליכא ראש רחב ושדרה כדאיתא בש"ס שם. ש"ך סוף סק"ו.

א

כד) שם הגה. ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב וכו' פי' אם נמצא שם כשהם מלוחים דג שיש לו ראש רחב ושדרה שהוא סי' דג טהור שהטמא ראשו חד ואין לו שדרה מותר לאכלו דודאי היו לו קשקשים קודם מליחה ונשרו או נטלו בעת תיקונם אבל אם הדג שלם בפנינו ועדיין לא נמלח אין לסמוך אראש ושדרה להתיר דג זה ולומר שהיו לו קשקשים ונשרו לאחר עלייתו מהמים. ש"ך שם.

א

כה) אבל המחבר (ר"ל הש"ע) השמיט האי דינא דראש ושדרה דאזיל לטעמיה שכתב בב"י דראש ושדרה ל"מ להרמב"ם ורשב"א אלא כשהוא מכיר בטב"ע בראש ובשדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור. ש"ך שם. כריתי או' ז' וכ"פ מהריק"ש בהגהו' ש"ע כדברי ב"י. וכן מסיק הפר"ח באו' ז' להחמיר. שו"ג או' י"א. והפר"ת מסיק סוף או' ו' דאין להתיר בסי' ראש ושדרה עד דידיע דאית ביה קשקשת ומה גם דלא בקיאינן בסי' ראש הדג הטהור לבדוק יעו"ש.

א

כו) ואם נמצא דג טהור שיש בו קשקשים ואין לו ראש ושדרה אפ"ה מותר כיון שיש בו קשקשים. וזהו לכל הדעות. שו"ת נוב"י תניינא חי"ד סי' כ"ט ול' בתשו' מבן הרב המחבר. פ"ת או' ג' זב"צ או' כ"ב.

א

כז) ביצי דגים הנקרא מורונא"ס ובל' תורק"י נקרא קאר"ה חיוא"ר מותר לעשות סחורה בהם. פני משה ח"א סי' ג' פר"ח סוף או' כ"ו. בל"י או' ט"ו. מחב"ר או' י"ב. זב"צ או' כ"ג. ואף לאכילה הייתי מתירו בפשיטות אם יסכימו עמי עוד שנים בעלי הוראה שבדור להתירו. פר"ח שם. בל"י שם. מחב"ר שם. ובס' כנפי יונה כתב דפשוט שהוא מותר.

א

כח) [סעיף ה'] ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן לפיכך מותר לקנות אעפ"י שמונחים עם הטמאים בכלי אחד וכו' ואפי' הובאו בגרב יחד ואצ"ל מונחים על השלחן דאמרינן דאז הונחו שם ואפי' נוגעות החתיכות זו עם זו ואיכא למיחש למאי דק"ל מליח כרותח אפ"ה תלינן דכל א' נמלח בפ"ע ופלט צירו וספקא הוא במלתא דרבנן ולקולא אבל אם ידוע לנו דדרך מליחת הדגים הוא שמולחין אותם בגרב ושולחין החביות עצמן למוכרם אסורים ולא אמרינן שמא אחר וכו' כיון שדרכם כן הוא כנז' פר"ת או' ז' וזהו לפסק הש"ע וע"ז כתב בהגה ויש אוסרים וכו' ונ"מ לנוהגין כפסק הש"ע.

א

כט) שם. שמא לא נמלחו יחד. בתחלה ואחר שפלטו כל צירן עירבן יחד. ט"ז סק"ו. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ח' ואף שהם לחים שהציר נוטף מעליהם שרי לפי שאין חוששין לציר מועט הטופח עליהם וכ"ש אם הם שרויים במים שהמים מבטלים כח הציר. ב"י. תו"ח כלל ך' דין ז' לדעת הב"י. פר"ח שם. אלא שדעת התו"ח שם דאסור לכתחלה לקנותן אם הם שרויים במים עם הטמאים ובדיעבד מותרין. וכ"כ לקמן בהגה ובדברינו או' מ"ב.

א

ל) ומיהו אם נשרו יחד יום שלם הו"ל כבוש והרי הוא כמבושל ושרייה היינו שהציר עולה על שניהם ואז לכ"ע אסורים כל הדגים. ב"י. תו"ח שם. ט"ז שם. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח שם. לה"פ או' ט' בל"י או' ח' כריתי או' ח' כנפי יונה. בי"צ בעמ"ז או' כ"א. זב"צ או' כ"ו.

א

לא) ואפי' אם ספק אם נשרו יום שלם אסור כמ"ש לקמן רסי' ק"ה. ט"ז שם. ש"ך שם. פר"ח או' י"ג. לה"פ שם. בל"י שם. בי"צ שם. מיהו המנ"י על התו"ח כלל ך' או' י"ד כתב דכבישה בציר מעל"ע אינו אלא מדרבנן ואם הוא ספק אם נשרה מעל"ע שרי יעו"ש. וכ"כ הנוב"י מה"ק חי"ד סי' כ"ו דכבישה בציר מעל"ע אינו אלא דרבנן יעו"ש. אמנם בס' כנפי יונה שם כתב לסתור דברי המנ"י והסכים לדברי הש"ך דציר דגים בכבישה מעל"ע הוי דאו' יעו"ש והב"ד מק"מ או' י"ג.

א

לב) וכן היכא שנכבשו זה אחר זה כגון שכבש דג טמא במים מעל"ע ואח"כ כבש באותן מים דג טהור נאסר. מנ"י שם או' י"ג. זב"צ או' כ"ז.

א

לג) שם הגה. ויש אוסרים אם מונחים עם הטמאים בחבית אחד וכו' והטעם דכיון שמונחים עם הטמאים אמרינן מסתמא נמלחו כך בתחלה ביחד. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ט' כריתי או' ט'.

א

לד) שם הגה. ויש אוסרים אם מונחים עם הטמאים וכו' ודוקא אם מונחים עם ודאי טמאים אבל אי לא ידעינן שהם טמאים אלא דאין מכירין אותם ואסרינן מספיקא כיון שאינו מכיר ראש ושדרה הטהורים מותרים דהוי ס"ס. תפארת למשה. פ"ת או' ד'.

א

לה) שם בהגה. וכן נוהגין שלא לקנותן וכו' מיהו אם היה ס' מן הטהורים נגד הטמאים קונים לכתחלה ולא מחזיקין איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהן. או"ה כלל י"ג או' ז'. תו"ח כלל ך' דין ד' בשם הנז'. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ או' ז' בל"י או' ז' כריתי שם. חכ"א כלל ל"ו או' י"ד. בי"צ או' ו' ערוך השלחן או' כ"ח. ואין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאו' לעולם בטל בס' ש"ך שם. לה"פ שם.

א

לו) ואף שנמלחו יחד שרי ביש ס' וא"צ קליפה. מנ"י על התו"ח שם או' ט' מק"מ או' יו"ד.

א

לז) שם בהגה. מלבד בהערינ"ג ומרקדי"ש דמתירין בכל ענין וכו' כלומר לקנות אפי' לכתחלה. ש"ך סק"ט.

א

לח) שם בהגה. משום דאין דרך למלחם עמהם. כי הדרך שמביאין ההערינ"ג ממרחקים בחביות המיוחדות להן לבדן ובודאי לאחר ימים רבים ממליחה הניחו אלו אצלן. ש"ך סק"י. פר"ח או' יו"ד. בי"צ בתה"ב או' ט"ז.

א

טל) שם בהגה. ואפי' בשאר דגים אין להחמיר לפשפש ולבדוק וכו' דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפי' היכא דאיכא לברורי שם. ד"מ או' ב' תו"ח כלל ך' דין ה'. ש"ך ס"ק י"א. ביאור הגר"א או' י"א. ערוך השלחן או' ל'.

א

מ) שם בהגה. ואם רואה שהדגים הטמאים שרויים במים עם הטהורים אפי' בהערינ"ג יש לאסרו. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מ"מ בשרייה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין הן וחזקין ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"א. בל"י או' ז' ועיין לעיל או' כ"ט.

א

מא) שם בהגה. אבל אין חוששין שמא נשרו כל זמן שאין רואין. כלומר שאלו נשרו. אבל אי חזינן לפעמים בבית עכו"ם ששרה אותם כך לא מחמירין ליזהר דאימור אקראי בעלמא הוא. תו"ח שם דין ז' בשם מהרא"י בהגת שע"ד. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ב.

א

מב) שם בהגה. וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שכבר קנאן יש להתיר בכל ענין וכו' כלומר בין בשאר דגים בין בהערינ"ג בין מלוחים בין שרויים כן מוכח בתו"ח שם. ש"ך ס"ק י"ד וכתב ודלא כרש"ל פכ"ה סי' ע"ח שאוסר אף במלוחים עד ס' אפי' בדיעבד יעו"ש. מנ"י שם או' ז' פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ח' בל"י או' ח'.

א

מג) שם בהגה. אבל בדיעבד שכבר קנאן יש להתיר בכל ענין וכו' ופשוט הוא דאם נשרו יום שלם דהיינו מעל"ע דהוי ככבוש דאף דיעבד אסור. ש"ך שם. וכ"כ לעיל או' ל' בשם כמה פו' יעו"ש ובאו' ל"א.

א

מד) שם בהגה. וסתם דגים מלוחים לית בהו שמנונית. ואם יש בהם ספק אם יש בהן שמנונית או לא אזלינן לקולא מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים אם לאו ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן. ב"י בשם סמ"ק. תו"ח שם סוף דין ג' ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק ט"ו. מנ"י על התו"ח שם או' ח' פר"ח או' י"ד. בל"י או' ט' כריתי או' יו"ד. מחב"ר או' י"ג. חכ"א כלל ל"ו או' י"ז. מק"מ או' י"ד. ערוך השלחן או' ל' זב"צ או' כ"ט.

א

מה) והיינו דוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאו' משום דאז יוצא עיקר הלחלוחית. ש"ך שם. פר"ח שם. זב"צ או' ל'.

א

מו) דגים קטנים הנקראים סארדינא"ס בלע"ז יש להם תולעת בפיהם והמולחין אותן מנקרין אותם תחלה קודם המליחה אותו תולעת שבפיהם ואח"כ מולחין אותם מפני שהם טהורין והתולעת טמא ואם נמלחו בתולעת משליך אח"כ את התולעת לעת האוכל והשאר שרי דהתולעת נותן טעם לפגם הוא וכ"ש אם משליך את ראש הדג כולו ארצה דשרי הגוף. עדות ביעקב סי' ג' דף ד' ע"ד. שו"ג מחו' או' ב' זב"צ או' ל"א.

א

מז) שם בהגה. והיכא דהדגים מלוחים יבשים מותר וכו' משום דדרך העכו"ם כשמוציאין אותם מן המים קורעין אותם ומולחין כל אחד ואחד לבדו ותולין אותם ומפרידין אותם זו מזו כדי שישלוט בהם הרוח והחמה ויתיבשו שם. תה"ד סי' קע"ד. תו"ח שם דין ח' ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' ט"ו.

א

מח) שם בהגה. ונהגו להחמיר גם בזה לכתחלה וכו' ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם. תה"ד שם. ש"ך ס"ק י"ז. מנ"י על התו"ח שם או' ט"ו בל"י או' יו"ד.

א

מט) [סעיף ו'] עכו"ם שהביא חבית מלאה מציר דגים אם כולכית (פי' הערוך דג טמא וכן פרש"י. ובזמן הזה פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין. ש"ך סוף ס"ק י"ח. שפ"ד או' י"ח. זב"צ או' ל"ב. וע"כ אין היתר אלא א"כ חתיכת דג טהור בתוכו כמ"ש הרמב"ם והרשב"א דכלכית היינו דג טהור. שפ"ד שם.

א

נ) שם. שזה סי' שהוא מדגים טהורים. שאין דרך כלכית בציר דגים טמאים. טור. ביאור הגר"א או' ט"ז.

א

נא) שם. ויש מי שאומר שאם היו חביות רבות וכולם פתוחות וכו' ולענין דינא אזלינן לחומרא דבעינן ב' דגים טהורים להתיר אף החבית עצמה ואז כל החביות מותרות וה"ד בפתוחות אבל בסתומות אף בכלכית א' שריא ודוקא אותם שנמצאו בהם הכלכיות מותרות והשאר אסורות. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' יו"ד. בל"י או' י"א. זב"צ או' ל"ג.

א

בנ) שם. וכולכית דהיינו דג טהור וכו' ולא חיישינן שמא מעלמא אתא. ש"ך ס"ק ך' פר"ח שם. כריתי או' י"ג.

א

גנ) שם. ויש מי שאומר דהא דשריא ע"י כולכית וכו' דין זה הוא מוסכם והיה ראוי לכתבו בסתם. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' י"ח. כריתי או' י"ד. זב"צ או' ל"ד.

א

דנ) [סעיף ז'] קרבי דגים אינם נקחים אלא מהמומחה. י"מ דהיינו בקי להכיר קרבי דגים כציידים וכיוצא ואינו מחוור כל הצורך דא"כ כי ליכא שם מומחה אמאי סגי באומר אני מלחתים ניחוש שמא אינו בקי בהם ולכן העיקר כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן דמומחה דהכא מוחזק בכשרות קאמר משום דנחשדו ע"ה ליקח קרבי דגים מן הנכרים בחזקת שהם טהורים ומוכרים אותם לישראל וכיון דבעינן מנייהו סהדותא דוקא לא משקרי ומשו"ה מהמנו באומר אני מלחתים וכן דעת המחבר. פר"ח או' כ"א.

א

הנ) שם. אלא א"כ אומר לו הישראלי (הגה. או עכו"ם) המוכרם אני מלחתים וכו' משמע אבל לדעת הש"ע לא מהני אם אומר העכו"ם אני מלחתים וכו' ולענין דינא בעיבורי דגים שלמים אף העכו"ם נאמן באומר מדג פלוני וטהור הוא. ואם העכו"ם אומר אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אינו נאמן. ואם אומר העכו"ם אלו הדגים ואלו הקרביהם כיון דשלמים הם מהני לכ"ע. וישראל חשוד להאכיל איסורא לישראל דינו כעכו"ם. וישראל שאינו מוחזק בכשרות נאמן בין אם אומר מדג פלוני וטהור הוא ובין שאומר אני מלחתים כיון דשלמים הם. ואם הם עיבורי דגים שנימוחו אם העכו"ם אומר אני מלחתים אינו נאמן. ואם אומר מדג פלוני וטהור הוא לא מהימן. ואם אומר העכו"ם אלו הדגים ואלו קרביהם לא מהימן. וישראל שאינו מוחזק בכשרות אם אומר אני מלחתים נאמן. ואם אומר מדג פלוני וטהור הוא נאמן. ודע דכל היכא דמהני ליה אני מלחתים ה"ה כי קאמר אני חזיתנהו דמדג טהור הוציאם. ומסתברא לן דישראל שאינו מוחזק בכשרות היכא דאמר ליה מדג פלוני וטהור הוא אף שאין אנו מכירין אותו אם טהור או לא נאמן. כל זה הוא הכרעת הפר"ח דהוא בתראי ודעת הראשונים כולם בזה יעו"ש. לה"פ או' י"א. בל"י או' י"ב.

א

ונ) שם. אלא א"כ היה אדם שהוחזק בכשרות. פי' ובודאי נזהר מכל טעות וזהו מומחה דבגמרא. ט"ז ס"ק י"א.

א

זנ) [סעיף ח'] ביצי דגים אם היו שני ראשיהם כדים וכו' הגה. וה"ה בקרביים נמי דינא הכי. ואעפ"י שאין כן דעת המחבר לפי שנמשך אחר דעת הרמב"ם מ"מ כן עיקר. פר"ח או' כ"ג.

א

חנ) ואיתא בגמ' דמשכחת לה כד וחד בקרביים בשלחופית היא האם שכל הקרביים דבוקים בה ונכרים על ידה. פר"ח שם. בל"י או' י"ג וכתב וזה דעת כל הפו' חוץ מהרמב"ם

א

טנ) שם. שואל לישראל המוכר אם אמר ליה אני מלחתים וכו' היינו לומר דסימנים דכד חד לא מהני בלא אני מלחתים אבל בנימוחו דליכא למיקם אסימנים סגי באני מלחתים לחודיה. פר"ח או' כ"ד.

א

ס) שם. אלא א"כ היה אדם שהוחזק בכשרות. ואז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלמים בין נימוחים אפי' אינו אומר כלום. ש"ך ס"ק כ"ו. אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים או חדים אפי' אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני ואומר שאלו הדגים ואלו קרביהם אינו נאמן שמכחיש התורה ודלא כלבוש. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' ע'. פר"ח או' כ"ה בל"י או' י"ד. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ט"ו.

א

סא) שם. ועכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם וכו' ובלבד שיהיו אדומים. והטעם דודאי הקדמונים שהנהיגו כך חקרו בדבר ומצאו שבאדומים אין שום מין טמא ב"י. לבוש. ט"ז ס"ק י"ב.

א

סב) שם. ובלבד שיהיו אדומים. הפר"ח או' כ"ו והפר"ת או' יו"ד קראו ערער ע"ז יעו"ש אבל שאר האחרונים הסכימו לדברי הש"ע. מור"ם ז"ל שלא חלק על דברי הש"ע. לבוש. ט"ז ס"ק י"ב. הל"פ סעי' ח' שו"ג או' כ"ג וקרא תגר על הפר"ח וסיים ומנהג ישראל תורה היא. מחב"ר או' טו"ב. זב"צ או' ל"ו וכתב וע"כ אין לנטות מזה הכלל של האדומים והשחורים ימין ושמאל.

א

סג) [סעיף ט'] דג טהור שנמצא במעי דג טמא וכו' פי' אפי' לא ראינו שבולעו הכי מסקינן בש"ס. ש"ך ס"ק כ"ח. ביאור הגר"א או' ל"א. ערוך השלחן או' נ"א.

א

סד) שם. בין שנמצא דרך בית הרעי וכו' אבל אם נמצא בבית הרחם כ"ע מודים דאסור. ט"ז ס"ק י"ג. פר"ח או' כ"ז וכתב ודלא כהש"ך ס"ק כ"ט. פר"ת או' י"א. מש"ז או' י"ג. כנפי יונה. מק"מ או' ט"ו. זב"צ או' ל"ז.

א

סה) וה"ד אם נמצא בבית הרחם אבל אם לא נתוודע מקום הנחתו שרי. כנפי יונה שם. מק"מ שם.

א

סו) [סעיף יוד'] דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור. דוקא בנמצא דלא חשיב כמעוכל אבל ביוצא לחוץ מותר משום דחשיב כמעוכל וכעפרא בעלמא. ש"ך ס"ק ל"א. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. שפ"ד או' ל"א. שו"ג או' כ"ו. זב"צ או' ל"ח.

א

סז) ועכשיו אין אוכלין אף אם נמצא דג טהור במעי דג טהור משום מיאוס ונפשם קצה בהם. ביה"ל או' ג' בל"י או' י"ז. זב"צ או' ט"ל. ונראה דאעפ"י שהוא מיאוס אעפ"י כן לא נקרא טעם לפגם ואוסר עד ס' כשאר איסור. ביה"ל שם. ונראה דמ"ש ועכשיו אין אוכלין וכו' ה"ד אם נתמאס מחמת עיכול אבל אם עדיין הוא בריא כשאר דגים אוכלים אותו.

א

וקשקשת א' יהיה באיזה מקום בגוף שיהיה רק שניכר שקבוע בו בקביעות חזק ולא נדבק בזו צריך בדיקה אם לא שיש לו הרבה קשקשים כולי האי לא חיישינן שכולם נדבקו פר"ח:

ב

ואינן ניכרים ואם העמיד הדג מול השמש ונראה בו קשקשים מותר:

ג

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר נראה רוב דגים דהכל ובפרט בטבע ברואים הכל אחר רוב דבכל ברוחים יש הרבה דברים יוצאין מטבע כמו שהעידו הטבעים בטבעי ב"ח אבל מהתורה והמצות נהוגין הכל אחר רוב ורוב שיש להן קשקשים יש להן סנפיר ואם נמצא ב"ח דאין להם סנפיר אין זה סותר הכלל דמן המיעוט הוא וחז"ל דברו ברוב דגים ולכך בדג ספרדי הארסי שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר אין בו סתירה לדברי חז"ל וא"צ לחלק בין חיה של ים ובין הדג כי זהו דוחק וכל חיות הם נכללין בשם דגים רק הן מן מיעוט ועיין פר"ח

ד

מתאימות אם מניחין זה אצל זה מתחברות יפה זה אצל זה

ה

מלוחות וה"א כמו דחתיכ' שיש לו קשקשים טהור אף אותן שנמלחו ודאי היו ממין טהור ונשרו הקשקשים קמ"ל דספיקא לחומרא ואמרינן אח"כ הניחו הדג שאין בו קשקשים לתוך הכלי ומ"מ לא אמרינן לאסור חתיכה שבו קשקשי' שנמלח עם חתיכות דגים טמאין ונאסר דלא בריר לן דטמאין הן ואיכא ספיקא טובא

ו

דודאי וכו' וצ"ל דנשר ואח"כ כתב בבאו דג בני קשקשים אין סומכין על ראש ושדרה לומר דקשקשים נשרו ולכאור' קשה מ"ש זה מזה ועיין פלתי דעיקר הוא בטור וברא"ש הסתירה מיניה וביה וכתבתי בפלתי להסביר הדברים לפי הב"י דסתם לא חיישינן לנשרו במים אבל בדגים מלוחים חיישינן העכו"ם בשעת מליחה הסיר הקשקשים כדרך מולחי דגים דמסירין קשקשים בעת מליחה אבל סתם קשקשים קבועין בחוזק בדג עד שבקל לא חיישינן דנשרו והש"ך בשם הגאון מהרל"ח וכן הפר"ח (בקצת שינוי) פירשו דאם חתיכה שאין עליה קשקשים רק ראש ושדרה מונח בחביות אין לסמוך על סי' ראש ושדרה להתיר אבל אם מונח אצל חתיכת דג שהוא ודאי טהור או דיש בו קשקשים או שהוא טרית והוא דג טהור בהא סמכינן אראש ושדרה דאמרינן יגיד עליו ריעו מדהא טהור הא נמי טהור ועיין פלתי שפלפלתי בבנין וסתירה לסברת הרלב"ח והעלתי עיקר דא"צ לכל זה רק פשוט רוב קשקשים אינן נושרין ומיעוט נושרין רק טמאין אין להם ראש ושדרה ומיעוט אית להו ולכך בבא ובנמצא חתיכות דג דיש לחוש בשעת מליחה הסיר קשקשים ולו ראש ושדרה מותר דרוב טמאים ל"ל ראש ושדרה ואזלין בתר רובא אבל בבא הדג שלם ואין בו קשקשים וצריכין אנו למיחש דנשרו דלא שכיח. אנו אומרים עד דתלך בתר רובא דרוב טהורים אית להו ראש ושדרה אזיל בתר רובא דאין רוב כשרים מנשרים קשקשים והוא טמא מהמיעוט הוא ומה חזית דאזלת בתר הך רובא זיל בתר הך רובא להחמיר עיין פלתי שהארכתי:

ז

היה לו קשקשים וכו' והמחבר השמיט זה אף דנזכר בגמ' דס"ל דעיקר סימנים הם לסייע להכיר ע"י הדג בטביעת עין שהוא מדגים טהורים אבל הכל תלוי בט"ע ועמ"ש פלתי וגם דעת הרמב"ם כן והוכחתי דלא כש"ך דס"ל פי' אחר ברמב"ם וע"ש באריכות:

ח

לא נמלחו יחד ואח"כ היו באים זא"ז אף שעדיין ציר נוטף דציר דגים דרבנן ואין להחמיר וכתב הפר"ת דאם יש לחוש שנשרו במים מע"ל דהוי כמו נתבשל דזהו דאורייתא:

ט

ויש אוסרין דאמרי הואיל מונחים זע"ז מסתמא מתחלה היה כך וכתב הת"ח דאם יש ס' טהורים נגד טמא מותרים ולא אמרינן מתחלה הי' יותר טמאי' ונטלו מהם דלא מחזיקינן איסור במילתא דרבנן וציר הסכמת רוב פוסקים בס' ע"ל בהלכות תערובות:

י

וספיקא לחומרא פי' שודאי הם שומן רק ספק בדבר אחר בזה ספיקא להחמיר אבל אם הספק אם יש בהם שמנונית מותר דהוי ס"ס פר"ח

יא

כלכית נחלקו בפירושו י"א כלכית דג טהור וכלכית לאו דוקא ה"ה דג טהור אחרינא אם מונח בחביות אמרינן מדהא טהור הא נמי טהור וי"א כלכית דג טמא רק נתגדל בציר דג טהור ולכך הוא סי' לציר שהוא מדג טהור:

יב

בחביות סתומה דא"א דנפל מעלמא לכך סגי. בא' אבל בפתוחות דאפשר דנפל מעלמא אינו נות' אלא בשתים דאתחזק בי'

יג

דהיינו דג טהור זהו שיטת הרמב"ם ולא מחזיקין כלל דמעלמא אתא

יד

ויש מי שאומר רוב פוסקים מסכימים ולא היה לו להמחבר לכותבו בלשון ויש מי שאומר:

טו

או עכו"ם הרמ"א ס"ל כמ"ש דצ"ל של דג פלוני טהור ואני מלחתיו דדגים הבאים ממרחק יותר יש לחוש כמ"ש המ"מ וא"כ אף עכו"ם נאמן כמו גבי ביצים דמרתת:

טז

ואני מלחתי' ע"פ שהארכתי והעלתי דדעת מחבר דא"צ לסימני כלל ואפי' נמוחו כשאמר אני מלחתי' ושל דג פלוני טהור מהני לכ"ע כמו בביצה והא דהזכיר בסעיף שאח"ז סימני דגים לאו דמהני בלא אמר אני מלחתים או דאם אומר אני מלחתים דלא יועיל עד דאיכ' ג"כ סימנים ז"א רק דאני מלחתים לחוד מהני רק נקט הסימנים להורת דאם הדג לפניך ואין בו סימנים אף דאמר אני מלחתים והוצאתם מדג טהור לא מהימן כיון דסימנים מכחישין אותו

יז

אא"כ היה וכו' ודעת העט"ז אם אומר על שניהם כדים דברור לו שהם מדג טהור נאמן והש"ך ופר"ת השיגו וע' פלתי שהסכמתי לעט"ז כיון דהוחזק בכשרות ולא בחזקת משקר:

יח

וה"ה דאיכא מרבות' דס"ל דבקרבי' ליכא סימנים כלל:

יט

אני מלחתי' מטור משמע וכן מהרבה פוסקים דצריך צירוף של דג פלוני וטהור דעל אני מלחתים לחוד לא סמכינן והסוברי' דאני מלחתי' לחוד איירי מוקי לי' באיכא סימנים אבל בנימוחו דליכא סימנים לכ"ע לא סמכינן על אמירת פיו עד שיאמר של דג פלוני וטהור רק הואיל ובא מארץ מרחק צ"ל אני מלחתי':

כ

אוכל על פיו עי' פלתי כי כתבתי כי דברי הטור תמוהים והעלתי דיש הבדל אם העוברי דגים שלימים מ"מ בעי שיאמר של דג פלוני והוא טהור שהוא מאיי הים מי בא לשמה ודי שמוכ' יודע. אבל אם נימוחו ואין כאן סמך היתר רק במה שאומר של דג פלוני וטהור צריכין הלוקחים להכיר שבאותו דג שאומר שממנו נלקחו הוא דג טהור ומהימן שלקחן הימנו אבל אם לא ידע' שהוא טהור רק מפי המוכר לא מהימן ונכון הוא בפי' דברי הטור ולזה נראה נוטה הט"ז אלא שדבריו מעורבבין:

כא

טהורים עמ"ש פלתי קיום לדברי ר"ת כי סימני דגים דאורייתא ואין עליו קושי':

כב

דרך בית הריעי ואם נמצא בבית רחם עין פלתי שצ"ע אם להתיר ע"ש:

כג

אסור עיין פלתי דאפי' לעס או נמצא בלתי שלם כמו שבלע הכל אסור וזהו שנמצא בתוך מעיי' אבל בהוציאן דרך בית רעי בזה יש לחלק בין לעס ובלעה שלם. וכ"ז ששהה שיעור עיכול אבל בלא שהה לכ"ע לא הוה כמעוכל ושיעור שהיה לרמב"ם בדגים ובעופות מע"ל ועיין פלתי.

א

כל שיש לו קשקשת וכו' בגמ' הקשה לכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ומשני יגדיל תורה וכו' והנה לדעת הרמב"ם דפסק מהתורה מותר רק גזירות חז"ל לאסור בספק של תורה ואפילו לא אתחזיק היתרא דהא לפי מ"ש ולפי מ"ש התוס' גבי כוי דפריך הגמ' איצטריך קרא למעוטי ספיקא ופי' התוס' דקמי שמי' גלי' היינו כמ"ש ועיין לקמן סי' ק"י בכללי ס"ס דס"ל דכוי מותר מתורה דלא אסרה התורה ספק א"כ בבא לפנינו דג ואין בו סנפיר בבירור אבל אין אנו יודעים אם היה לו קשקשת ונשרו או לא היה לו מותר מספק דאולי היה לו ונשרו א"כ מה פריך הגמ' ל"ל סנפיר הא איצטריך בכה"ג א"כ היינו מתירין מספק אבל עכשיו כשאין רואין בו סנפיר בודאי ודאי טמא ולא היה לו קשקשת מעולם ואסור ואפי' להחולקים ארמב"ם מ"מ מודים לענ"ד דלית ביה מלקות והאוכל דג שאין לו קשקשת ואין ידוע אם נשרו במים ברור לענ"ד דלא מלקין דהא ספר הוא אבל השתא דכתב התורה סנפיר וחזינן דלית ליה ודאי דג טמא הוא ואם אוכלו חייב מלקות וטובא איצטריך דבעי ב' סימנים וא"כ בדלית ליה סנפיר מילקי לקי וי"ל בגמרא פריך ממשמע שנאמר אכול יודע אני שלא תאכל וממשמע שנאמר לא תאכל יודע אני אכול ומשני לעבור בלאו ועשה וא"כ הקושי' לא לכתוב בעשה רק קשקשת וכו' אבל בלאו לכתוב ומני' שמעינן הכל:

ב

ואם נמצא שם דג וכו' עיין ש"ך ס"ק ז' מ"ש בזה והנה מקור הדבר בגמ' דע"ז דף מ"ח בטרית שאינו טרופה דמותר דהיינו כל שהראש והשדרה ניכר ופליגי בהן ר"א ס"ל בעינן תרווייהו ראש ושדרה ור"כ ס"ל או ראש או שדרה ופריך הגמ' ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ופירש"י אלמא אין סי' לדגים בדבר אחר ומשני כי תנא ההיא באראה ופלמודא דדמי' ראשיהן לטמאים וכתב הרא"ש וקשה על שדרה לא תי' אמאי לא תנא שדר' וכו' הלכך נ"ל דאשדרה לא פריך דלא חשיב אלא סימני ברא אבל גוואי לא חשיב מיהו ק' במה שנסתפקו הגאונים בדג הנקרא ברבוטא ור"ת דקדק דסימני עוברין דאוריית' ומתוך כך התירו ואמאי לא בדקו בשדרה הלכך צ"ל פירש"י דאתרווייהו קפריך ואתרווייהו משני אלא שהתלמוד קיצר ואיכא נמי דג טהור דדמי' לטמא בשדרה וכ"כ איכא למימר דאיכא דגים טמאים דדמין בראש ושדרה לטהורים אעפ"י שאין ידועים לנו ומ"מ היכי דניכר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאים לפי דהנהו לא שכיח בינהו וכו' הלכך אין לסמוך אראש ושדרה להתיר דג עליהם עכ"ל והדבר נראה כסותר עצמה מיני' ובי' וכתב הב"י ודאי בנמצא דג בראש ושדרה ואין עליו קשקשים מותר דאמרינן נשרו אבל בבא דג בלתי מלוח אין חוששין שמא נשרו במים ולכך כיון שאין בו קשקשים אסור וכתב הש"ך שכ"כ ג"כ המהרש"ל ולכן פי' הש"ך דברי הגהת רמ"א במה דכתב אבל אם הי' ראש שלם על אופן הלזה: והנה הש"ך השמיט מה דבאמת הב"י גופי' כתב דהוא דוחק דאם נאמר דנשרו קודם מליחה נימא ג"כ דנשרו בעלותו ממים והכל כשר אבל באמת א"צ לזה דוודאי לנשרו מעצמן לא חיישינן דטבע רוב דגים להיות קשקשים קבועים בהם לבל ישרו בקל רק בדג מלוח חיישינן דבידים השיר הא"י אותם כסדר דגים שקודם מליחה מסירים קשקשים ולכך ליכא ריעותא וכ"כ הפלפלא חריפתא ונכון הוא בסברה אבל יותר מסתבר כי ודאי רוב דגים טמאים אין להם ראש ושדרה ומעוטא דיש להן וא"כ אזלינן בתר רובא אבל בנראה שאין להם קשקשת ורוב דגים שאין קשקשיהם נושרים א"כ מה חזית דאזלת בתר הך רובא דראש ושדרה ברוב טהורים אזיל בתר הך רובא דרוב קשקשים אינם נושרים וא"כ ודאי לא הי' קשקשת והרי זה אסור (ובהך מיושב מה שהקשתי מקודם לזה בס"ק א' דלפמ"ש בדג שאין בו קשקשים לוקה ולא אמרינן דלמא נשרו דכיון דרוב אינו נושרים אזלינן בתר רובא ואין כאן ספק ואפי' בד"נ אזלינן בתר רובא ומכ"ש במלקות ולק"מ). וכן יש לפרש דברי רמ"א בהג"ה: והנה הש"ך הביא בשם הגאון מהרל"ח דצריך להיות בתוך החביות חתיכות שיש בהם קשקשים ולכך בזה שאין בו קשקשים רק ראש ושדרה ניכר אמרינן יגיד עליו ריעו דגם בו היה קשקשים ונשרו אבל אם אין כאן חתיכה שיש בו קשקשים אינו מועיל ראש ושדרה לבד והסכים הש"ך עמו וגם דעת פר"ח נוטה לכך אלא במקום שכתב מהרל"ח שיש חתיכה בקשקשים כתב הפר"ח דטרית בעצמו דג טהור ומדזה טהור אף כל חתיכות טהורים והיא היא סברת מהרל"ח והלבישו בגדים אחרים. ובאמת לא משמע כן בהרא"ש ובפרט בטור שכתוב עכו"ם שהביא חביות מלא חתיכות דגים מלוחים כל דג שמכירין ראשו ושדרה מותר והשאר אסורים עכ"ל ולא הזכיר כלל שצריך שיהיה בחביות חתיכות שיש בו קשקשים וזולתו אין מועיל ראש ושדרה. וגם לא הזכיר כלל שדג כשר כמו טרית לדעת פר"ח בו אך מ"מ לכאורה מוכח מהרא"ש כוותי' דאי הפי' כנ"ל א"כ עדיין קשה הרא"ש דתי' דלכך לא סמך ר"ת בדג ברבוט"א אראש ושדרה הואיל ואין בו קשקשים ולשמא נשרו לא חיישינן להקל דעדיין קשה איך סמך על סימני עוברים דהוכיח ר"ת הואיל ופריך הגמ' ולסמוך אסימן ש"מ סימני עוברי דגים דאורייתא דלמא נמי רוב דגים טהורים סימני עוברים מסכימים וכו' ומיעוט טמאים דיש להם ג"כ ראש כד וחד ולכך בבא עוברים כאלה סמכינן ארוב דהוא טהור ואמרינן מסתמא היה לדג קשקשים ולכך סמכינן על עוברים והוצרך הגמרא לשנוי' בשנמחו אבל בבא דג לפנינו ואין בו קשקשים לשמא נשרו לא חיישינן דרוב אינו מנשרים וא"כ הרי ריעות' בצדה ואין סומכים על סימני עוברים לילך בתר רוב דאיתרע ליה רוב ולא היה לר"ח להתיר ברבוט"א (ועיין מ"ש לקמן בסי' זה בגמ' דחולין דאל"כ ח' טרפות לבדוק בביצים ע"ש): אבל לפי' מהרלב"ח ניחא דלא אמרינן לסמוך ארוב כיון דיש מיעוט ואין נ"מ אם יש דג לפנינו או לא רק הואיל והוחזוק שיש בו דג טהור דחזינן דחתיכות אחרות יש להם קשקשי' וא"כ בעוברי דגים דמותרים להדיא אף הדגים יש להתיר וצדקו דברי ר"ת דאם הדג לפנינו או לא אינו מעלה ומוריד אך עם כל זה פירושו דוחק כמ"ש דלא נזכר כלל במחבר הך עיקר היתרא דבאחרים קשקשים. ובאמת בלא"ה יש לדקדק לר"ת כמ"ש הרא"ש דלא ס"ל תי' התוס' דלכך מנה במשנה סימן שדרה דסי' גוואי לא חשיב ולכך לא היתר ברבוט"א א"כ איך פסק דסימני עוברים דאורייתא ומכח זה התיר דג ברבוט"א וקש' קושי' הגמ' איך קתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ולא מנה ג"כ סי' דאם שלחופת ראש אחד כד ואחד חד דהדג מותר ואי דהוי סימנים גוואי מהבכך מ"מ לחשוב וא"ל דביקש המשנה ליתן סימן לדג הבא ואין קרביו בתוכו דא"כ גם מהך דראש ושדרה לא פריך הגמ' דלמא המשנ' ביקש ליתן סימן בדג שראשו קטוע. ולכן אפשר לומר דודאי גם בסימנים עוברים י"ל כן דוקא בדלית דג לפנינו וליכא ריעותא דאין בו קשקשים אבל ביש דג לפנינו ואין בו קשקשים לא סמכינן אסימן עוברים כמש"ל בראש ושדרה והא דמתיר ר"ת ברבוט"א משום דתרתי הוי ליה ראש ושדרה ועוברים וא"כ כולי האי לא אמרינן שיזדמן דג טמא שיש לו ראש ושדרה כטהור וגם עוברים כטהור כולי האי לא אתרמי כלל והוי מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לכך כיון דהם סימנים דאורייתא לא חיישינן כולי האי לאוסרן ועיין קונטריס עגונות דרבי' מחברים ס"ל שני סימנים אמצעים משוי ליה סי' מובהק והוא הטעם דלא יתרמי בקל תרי סימנים בהדדי והוא הנ"ל וצ"ע: והנה הרב המחבר השמיט כל זה וכתב הש"ך דדעתו כדעת רמב"ם דבעינן הכרה בטב"ע אבל דעת הש"ך גם דעת הרמב"ם כדעת רא"ש וכמו שפי' דברי רא"ש. וגוף דברי רמב"ם דלא הזכיר כלל סי' ראש ושדרה של דג ניכר אע"פ שהוא מרומץ מותר. ותמה הב"י למה לא הזכיר כלל וכתב ול"ל כמ"ש להרא"ש דא"כ ה"ל להזכיר טיב ראש מה סימן יש בזו ולומר שצריך להיות ראשו כד ולא לסתום כלל ראש ושדרה ניכר הכרה זו מה טיבו כיון שלא זכר מעולם ההבדל שיש בראש' לטהור לטמא ולכך הש"ך שכתב דגם ברמב"ם יש לפרש כמו ברא"ש אין דבריו נראים כמ"ש הב"י וכבר הביא הב"י דרמב"ם בפי' המשנה כתב להדיא שיכיר בטב"ע בהיות ראש ושדרה ניכר יוכל להבחין בטב"ע אם הוא מדג טהור ע"ש וא"כ כיון שדבריו במשנה תורה מודים ג"כ לזה מהכ"ת נימא דחזר בו וילמוד סתום מן מפורש וכן דעת הראב"ד כמ"ש הר"ן וכן כתב רשב"א דגדולי מורים לא זכרו כלל הך סי' ואלו בדברי הרא"ש עכ"פ היה להזכירו בדג מלוח שמותר בראש ושדרה וגם דברי הרי"ף לכאורה הכי מתפרש דאל"כ ה"ל להעתיק קושי' הגמרא ופירוקיה למידן מיניה דינא הנ"ל: איברא הר"ן הקשה א"כ מה פריך הגמ' מהא דתנן סימנים דגים קשקשת וסנפיר מה קושיא הא אין אלו סימני' כלל רק להיכירא לטביעת עין ועיין ת"ה דף ס"ג מ"ש שם בשם ראב"ד ודבריהם דחוקים ביותר: והרב בעל פ"ח כתב דבעל תורת חיים תי' לי' על נכון ודבריו דחוקים אין בהם ממש כאשר יראה הרואה בתבונת לבו וא"צ להאריך בו ומה שנ"ל הוא דודאי אם אמרינן דלא כתוס' דסמני גוואי לא חשיב רק נראה כתי' הרא"ש דליכא טמאים דיש להם ראש ושדרה רק הואיל ולא שכיחי לא אסרו בטרית ולפ"ז למ"ד ראש ושדרה בעינן מה ס"ל אי ס"לדליכא כלל דג טמא דיש לו ראש ושדרה א"כ קשיא ליה קושי' הגמרא ולחשוב בסימנים ואי ס"ל דלא שכיח ולפ"ז ר"נ דחולק ע"כ דס"ל לא שכיח וכי יחלקו אמוראי במציאות הנראה אם שכיח או לא שכיח כלי ציידי דגים ודייגים יבחינו זאת ומילתא דשכיח איך יפול בו מחלוקת אמוראים בדבר שעומד להתברר וכ"כ לפי' הרמב"ם דראש ושדרה בעינן להכיר בטב"ע וצ"ל דס"ל לר"ה דבראש לחוד ובשדרה לחוד א"א להכיר בטב"ע וא"כ ר"נ יסבור דבחד יוכל להכיר בטב"ע ודבר זה כמעט מהנמנע דיחלקו אמוראי אם יש הכרה בחד בטב"ע אולא מה יחלקו עין ראתה ותעד אם יש טב"ע בחד או לא וכל רואה יכיר ויכריע אבל צ"ל דאמוראי נחלקו בפירש הברייתא דקתני כל שראש ושדרה ניכר ר"ה ס"ל אין הטעם משום סי' דאף דבאמת דלא שכיח אסרהו חז"ל ואיסור תור' לא התירו חז"ל בזה דאולי אזדמין דג מהמיעוט שיש לו ראש ושדרה והוא טמא באמת וכמ"ש הב"י אולי אתרמי כהאי ולכך פי' דבאמת מכיר בטב"ע ולזה צריך שיהי' ראש ושדרה וא"כ בעינן תרוייהו ראש ושדרה דלטב"ע כ"ע מודים צריך תרוייהו אבל ר"נ ס"ל דאין הטעם בברייתא משום טב"ע רק משוס סי' דהואיל דלא שכיח לא חיישינן עוד וע"כ או ראש או שדרה סי' חד סגי דלדידי' לא חששו לדבר בלתי שכיח והגמ' דפריך מסימני דגים לר"נ פריך דס"ל משום סי' ולא לר"ה דלדידי' משום טב"ע ולק"מ ומשני הגמ' הכל אליבא ר"נ אבל לר"ה לק"מ דס"ל הטעם משום טב"ע וא"כ כיון דקי"ל הלכ' כר"ה דראש ושדר' בעינן הטעם משום טב"ע ולכך השמיטו הראשונים הך סימן דראש ושדרה כיכר וגם הרמב"ם נתן טעם משום טב"ע ולק"מ וברור ודו"ק: ובהכי ניחא מה דטען הר"ן בגמ' דף ל"ט דקאמר אביי האי צחנותא דבנהרא שריא ופריך מ"ט אלימא משום דרדיפי והאי דג טמא דלית לי' שדרה לא קאי וכו' והקשה הר"ן הא שדרה לחוד לא הוי סי' ותי' דלר"ן פריך דס"ל או ראש או שדרה וטען הפר"ח איך יאמר סתם גמרא נגד הלכתא דקיימ"ל ראש ושדרה בעינן באמת טפי ה"ל להקשות דליכא למ"ד דס"ל כך דהא אמרינן להדי' דלא נחלקו ר"ח ור"נ רק בצירן אבל לאכול גופן של טרית ודג בעינן ראשו ושדרה וא"כ איך יתיר אביי צחנתא בשדרה לחוד (ואמת לפי דעת התו' דמשדר' לא ק' ממשנה דסימנא גוואי לא קחשיב וקשה א"כ מה צורך לאביי לשנויי על הך קושיא בדגים וכו' בארא' ופלומודא וכו' הא בגוף הדג מוד' ר"נ דצריך ראש ושדרה וסימני גוואי לא קחשיב וראש לבד לא מהני להתיר הדג וצ"ל דאביי לא ס"ל הך דעולא וס"ל אף בגופן פליגי ולפ"ז האי צחנותא אביי הוא דמתיר ולדידי' שפיר מצי למימר כמ"ש הר"ן דגמ' קאי אליבא דר"נ ולפ"ז גם דברי הפר"ח יש לדחות י"ל הא דפסק ר"פ הלכתא כר"ה משום כיון דר"נ מודה לגופן לכ"ע צריך ראש ושדרה ס"ל לר"פ לדוחק לחלק בין צירן לגופן ולא פלוג ובפרט אם אתה מתיר צירן סופן להתיר גופן והרי זה ספק איסור תורה אבל לפי אביי דס"ל באמת בגופן נחלקו ושדרה לחוד הי' סי' לר"נ ס"ל לאביי דהלכתא כוותי' אך עם כל זה להרא"ש דלא ס"ל תי' התוס' דסימני גוואי לא קחשיב א"כ אין הכרח לומר דאביי פליג אעולא וגם הוא ס"ל דלא נחלקו בגופן הקושי' במקומו ) אבל לפי הנ"ל ניחא דוודאי כ"ע מודים דלא שכיחי במדינות ההם טמאים דיש להם שדרה כמו טהורים וכמ"ש הרא"ש דיליף מפרס ועזני' רק מ"מ אין לומר בברייתא דיהי' זה לסי' טהרה בשדרה וראש הא הברייתא סתמא קתני בכל מדינות וארצות ואיי הים מקום אשר דבר המלך מלכו של עולם ודתו מגיע ושמא שכיחי וכי תחלוק בין מדינה למדינה בזו תתיר טרית ובזה תאסור טרית ולכך ס"ל לאסור בכל מקום אבל בעובדא דאביי דקאמר בפירוש האי צחנתא דבבנהרא הרי דפרט המקום ונהר ששם הדג טהור ושם לא שכיחי הדג שיש בו שדרה וטמא וא"כ שפיר שדרה סימן ולא קשה ממ"א דבאותו מקום דלא שכיח פרט המקום תו ליכא למגזר וא"ש ודו"ק: מיהו מתוס' משמע דטרית יש בו ודאי דג טהור רק ספיקא אם נתערב בהו דג טמא דהתוס' בד"ה מחלוקת בצירן כתבו וא"ת הא ציר נמי אסור מהתור' הטמאים לאסור צירן וכו' וי"ל דודאי ציר אסור מהתורה מיהו צירן בטל ברוב וגופן לא בטיל דבריה לא בטילה עכ"ל וקשה אולי הכל דגים טמאים דהא ראש ושדרה אין ניכר ומה ביטול ברוב יש כאן ומי' לאו רובא נינהו ודאי כדאמרינן בבכורות דף ק"ב וגם מה שייך דגופן יבטלו כיון דלא ברירי לן דיש כאן דג טהור בהחלט וע"כ צ"ל דס"ל לתוס' דטרית ודאי דג טהור וכמ"ש הפר"ח ראי' מנדרים רק חשש אולי גם דג טמא בתוכן וצ"ל הא דכתבו התוס' דברי' לא בטילה לאו דוקא ברי' דהא בטרית טרופה אסרינן ואין ראש ושדרה ניכר הלא נפק לי' מתורת ברי' דכיון דנתרסק בראשו ושדרה ועיין לקמן סי' ק' רק צ"ל אף דראש ושדרו נמוח מ"מ שארי חתיכות לא נמחה וה"ל חתיכה הראוי להתכבד ולא בטיל וכן אמרינן בחולין על משנה חתיכות דג טמא וכו' ע"ש. מיהו יש לדקדק דהא בעובדא דצחנתא דאתא לסיכרי דג"כ שם ס"ל למ"ד לחלק בין צירן לגופן ושם ליכא למימר דהי' דג טהור ודאי ביניהם דהא תוס' בד"ה וחזי בי' קולפי דמיירי דהכל הי' מין אחד ולכך התיר בנמצא קשקשת ומאן דאוסר חושש דלמא מעיקרא הי' ע"ש וקשה קושי' התוס' מ"ש ציר מגופן הא הוי איסור תורה וצ"ל דצ"ל לתוס' ג"כ כשאר פוסקים וכמ"ש תוס' גופי' בחולין דדייקי לי' מהך דמשני שאני ציר דהוא זיעה בעלמא דציר דגים מדרבנן רק ס"ל לחלק כדעת הפוסקים בין שדג כחוש אז מדרבנן אבל אם דג שמן מהתורה אסור ולכך לקמן בעובדא דצחנתא דהוי מעשה שקרה כן יש לומר דידוע להם דדגים כחושים שם וא"כ ציר דרבנן אבל על ברייתא טרית טרופה שסתמא קתני יהי' דג כחוש או שמן והק' תוס' שפיר איך פסקינן סתמא להתיר בצירי דלמא הדג שמן וא"כ צירו אסור מתורה וא"ש ודו"ק:

ג

אני מלחתים והוצאתם מדג טהור בזה סעיף לא הוזכר כלל מסימנים שיש בקרבים רק משמע דסגי באחד אני מלחתים אבל ברמב"ם לא משמע כן רק ז"ל בפ"ג מהלכות מ"א דין פ' ביצי דגים סימניהם כסימני בצים העוף אם הי' שני ראשיהם כדין או חדין טמאים אחד כד ואחד חד שואל ישראל המוכר אם אמר לו אני מלחתים והוצאתם מדג טהור אוכל על פיו וכו' עכ"ל והן דברי הש"ע בסעיף שלאחר זה מזה נראה בעליל דס"ל להרמב"ם דלא מהני אני מלחתים רק בצירף סימני טהרה שהם על צד דרבנן אבל בקרבים או נמוחו דליכא סימני' דלדעת המחבר ליכא בקרבי' סימני' כלל לא מהני אני מלחתים גרידא ולא על זה סמכינן דאל"כ ה"ל לרמב"ם להודיענו דין זה בקרבים דמהני אני מלחתים או בנמחו דהוי רבותא טפי ולמה תני לו בביצים ומזכיר הסימני' וגם קשה א"כ לאיזה צורך אמרו חז"ל ראש אחד כד וראש אחד חד בדגים ואמרינן סימני' דרבנן משמע דהם תקנו הסימנים מה מועילים ומה מורידן בממ"נ אם אומר אני מלחתים בלא"ה מותר ואם לאו אסור ועיין חדושי מהר"ם לובלין בסוף פ"ב דע"ז דכתב ג"כ דע"כ הא דנותנים חכמים סימני' הללו לצורך נאמרו ע"ש ודוחק לומר דנ"מ אם נתבשל ביצה זה ביותר מכדי א"פ דס"ל לרמב"ם טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ אם יש ביצה סימני' הל"ל אחד כד ואחד חד מכשירין התבשיל דכיון דאסורו מדרבנן הן אמרו והן אמרו וזה דוחק: והש"ך בס"ק כ"ד כתב דכן מוכח מגמרא דאני מלחתים לחד בלי סימנים ג"כ מהני והיינו דגמרא משני בשנימוחו וע"ז קשאל אם אין שם מומחה מאי ומשני בשא"ל אני מלחתי' שמע מיניה אף בלי סימנים מהני אני מלחתים. ובאמת אין זה ראיה דהא הרמב"ם נמשך אחרי דברי הרי"ף דס"ל דסוגיא דגמרא דע"ז וגמרא דחולין מחולקין דבע"ז ס"ל סימנים דאורייתא ולכך הוצרך לשנוי בשנמוחו וסוגיא דחולין לא ס"ל דאורייתא ואין צריך בשנמיחו ולדינא ס"ל כסוגי' דחולין ולפ"ז הך סוגי' דע"ז הא דקרבי דגים וכן בצים דאמר אבוה דשמואל באומר איך של עוף פלוני ע"כ בדליכא סימנין דהא על סימנין סמכינן ואי ליכא סימנין מ"מ מהני של עוף פלוני וה"ה אני מלחתיו דחד דינא הוא לאומר של עוף פלוני ודין מלחתיו אבל לפי' הגמ' דחולין מוכח דמהני דס"ל סי' לאו דאורייתא הך מלתא דאבוה דשמואל לאו איירי בטרופות רק בשלמות ולא מהני סי' רק באומר א"כ ה"ה בדגים דלפום הך סוגי' לא מוקמינן כלל בנימוחו כמ"ש להדיא בדעת הרי"ף רק סימנין ל"ד ושפיר מהני אם אין מומחה שיאמר מלחתיו בצירוף סימנין דהא לא נימחו ולכך לא הזכיר הרמב"ם רק צירוף סימנין ואני מלחתיו ולא סגי בחד: ובהכי ה) י"ל קושי' הלח"מ דטען כי הנרא' מדברי המ"מ ס"ל לרמב"ם בדגים לא מהני של דג פלוני עד שיאמר אני מלחתיו כמ"ש המ"מ טעם לדבר דמנלן לרמב"ם דין זה והגמ' דקאמר דוקא אני מלחתים קאי על תי' בנימוחו ובזה יש להחמיר אבל בשלימים ויש כאן סימנין ואמירת דג פלוני מנלן להחמיר כולי האי ולפימ"ש י"ל דהא הך סוגי' ס"ל סימנין דאורייתא וא"כ אבוה דשמואל דאמר באמר של עוף פלוני דמהני ע"כ לבד מהני בלי צירוף סימנין דאי איכא סימנין א"צ לאמירתו וא"כ למה משני כאן על כשנימחו וליכ' מומחה דצ"ל אני מלחתיו ולא סגי באומר של דג פלוני כמו דמהני בעוף ועכצ"ל דס"ל לגמ' דסברא להחמיר בדג מבעוף כמ"ש המ"מ הואיל הם באין ממרחק ע"ש. וא"כ מסוגי' זו נשמע לסוגיא דחולין דאבוה דשמואל דקאמר למלתא בצירוף סימנין בדג לא מהני אמירתו רק אני מלחתיו דבהך סברא לא יחלוק הסוגיא. אבל על המחבר הקו' מנלן להקל כ"כ דסגי באני מלחתיו: ואפשר דס"ל דבאמת יפה תי' התו' דלכך לא משני הגמ' בע"ז סימנין ל"ד דמ"מ יועיל אמירת משל דג פלוני ומסתברין דבריהן ביותר בדיוק לישנא דברייתא דחולין קתני ביצים נקחים מכל אדם ומוקמינן באומר של עוף פלוני הרי דסתם נקחין וסמוך דמיירי באמר וכו' ואלו בדגים קתני בברייתא הפוכו אין נקחין מכל אדם ומיירי בדלא אמר של דג פלוני בזו סתים להיתרא דמסתמא אומר ושם סתים לאיסורא דמסתמא אינו אומר (ובזו מיושב יותר מה שעמדו דלמא לא קתני דמהני באומר אני מלחתיו דבזה אין הברייתא סותר ושפיר י"ל מסתמא לא אומר אבל של דג פלוני הא סתמא אומר כהך ברייתא דחולין ודוק) והוא תו' מרווח רק ר"ת דלא ס"ל הך תי' דלשיטתו אזיל ישראל חשוד לא מירתת כלל כמ"ש בע"ז דף ל"א ולקמן סי' קי"ח ע"ש וא"כ ס"ל דהא דתנן אין נקחין אלא מן מומחה לאפוקי ישראל שאינו מוחזק ולא שייך באומר של עוף פלוני דמירתת דהא חשוד דלא מירתת ומכ"ש מי שאינו ודאי חשוד פשיטא דלא מירתת דיאמר מי יחפש אחרי וכמ"ש ר"ת וס"ל באמת לא מהני ובחולין הי' הגירסא בא"י וזה מירתת כמ"ש ר"ת דסגי בחותם א' ע"ש. ודינו מוכרח אבל לפי דלא קי"ל כר"ת קו' על הרי"ף מי הכריחו לעשות מחלוקת בין הסוגי' ולא תי' כהנ"ל ועכצ"ל דס"ל באומר של עוף פלוני א"צ סימנין כלל ואפי' בטריפות נאמן לולי חשש טריפה כדמשמע לשון לפיכך ועי' לקמן סי' פ"ה מ"ש שם וא"כ ל"ל דקו' הגמ' דיועיל של דג פלוני הא זה לא מדכיר רק ולבדוק בסימנין ומה ענין זה לאמירתו הא זה א"צ סימנין בשלמא אי צריך תרווייהו שפיר פריך אבל אם אין צריך לא שייך כלל הך קו' ופשוט וא"כ ס"ל למחבר ודאי אני מלחתים יותר עדיף מאמירת דג פלוני וכדחזינן דזה לבד מהני דעדיף מאמירת דג פלוני ודוחק: ועכ"פ מיושב דברי רמ"א במקצת שהגיה או עכו"ם ותמהו אחרונים מהכ"ת להאמין אולי ישקר ובפרט באיסור של תורה ואני הוספתי אם ישראל מפקיד אצלו חתיכת דג וא"י אומר שלך הוא אינו נאמן דלמא החליפו וצריך לכ"ע חותם ואלו באמר מעבר לים הוצאתים מדג פלוני ומלחתיו יהי' נאמן דבר זה רחוק מהשכל ולכן נראה דס"ל לרמ"א מ"ש המחבר אני מלחתיו מועיל למה יועיל כיון דאינו מירתת כלל אלא ודאי דפירושו דאומר של דג פלוני ואני מלחתיו וסבירא ליה כמו שכתב המ"מ דבדגים לא סמכינן על אמירת של פלוני עד דיאמר אני מלחתיו ואם כן כיון דס"ל בבצים קאמר א"י של עוף פלוני נאמן אף גם באומר מלחתיו והיינו של דג פלוני ג"כ וזהו ברור בכוונתו אף כי דברים סתומים: ובאמת אני תמה מה כל החרד' שהחרידו התו' למה לא משני בע"ז סימני לאו דאורייתא דהא שם אמרינן דאין נקח מבני אדם סתם שאינו בחזקת בדיק וא"כ מהתורה נאמן רק חז"ל החמירו ושפיר פריך וניחזי בסימנין ול"ק סימנין לאו דאורייתא דהא מהתורה נאמן רק מדרבנן אסרוהו והימני' רבנן בדרבנן הן אמרו והן אמרו משא"כ בביצה דאיירי בא"י ומתורה אינו נאמן א"כ פשיטא דלא סמכינן אסימנין דרבנן ועי' בר"ן שמתחלה החל בזה ולבסוף השיאו לדבר אחר ובאמת על הרי"ף לק"מ די"ל דס"ל כרמב"ם דגם גבי ביצה לא איירי בא"י רק בסתם ישראל שאינו מומחה אבל על התוס' יש לתמוה:

ד

אא"כ הוחזק בכשרות ודעת העט"ז דאפ' שני ראשים כדים או חדים מ"מ אם הוא מוחזק בכשרות והעיד מדג טהור נאמן הש"ך ופר"ח השיגו עליו דשקורי משקר ודאי. ואני תמה הא מבואר בתו' ור"ן להדיא עובדא דירושלמי דהוי מראין לו ביצת דג ואמר טמא וא"ל כמו שאתה אומר על טהור טמא כן תוכל לומר על טמא טהור והעלו דלא טועה הי' רק סימנין ל"ד הרי דאמר על טהור טמא היינו לאו טועה הי' רק הי' להן סי' טומאה והיינו שני ראשים כדים או חדים וכ"כ הר"ן להדיא דהי' שני ראשים כדים ומ"מ א"ל דטימא הטהור ש"מ דאדם כשר האומר כן נאמר כמבואר בירושלמי ולדעת הש"ך ופר"ח הלא יפה הורה דהדין שהוא טמא ולית הימנות' בזה שאמר מדג טהור הם ואולי אמרו כן להחמיר כשיטת ר"ת דס"ל דסימנין תורה והך בירושלמי בטועה הי' ובאמת לא הי' לו סי' טומאה ולכך א"ל דסופך לטעות בהיפוך אבל באמת ביש לו סימני טומאה כיון דסימני טהרה תורה מהכ"ת להתיר (אלא שהם כתבו כזה לקמן בסי' ביצים ג"כ וזהו לכ"ע ל"ד) אבל באמת גם ז"א אין לך סימנין מבוארין ביותר בתורה מסימני בהמה מעלת גרה ומפריס פרסה ואמרינן פרה שילדה גמל הרי יש במציאות מין טהור שיולד מין שיש לו סימני טומאה ומ"מ הוא וגם ולדה טהור עי"ל סי' ע"ט וא"כ גם בעופת ודגים יתכן כן שמולידין בצים בסימני טומאה ואם אדם כשר מעיד שהן נולדין ממין טהור הכל טהור ופשוט: והנה האמת אגיד כי אני בעניי מצאתי און לדברי רבינו תם דס"ל בדגים סימנים דאורייתא ולא קשיא כלל קושית התוס' מירושלמי דמשמע שם גם בדגים איכא טמאין דדמי' בסימני לטהורין וגם מהא דתלא סימני דגים בבצים כמ"ש התוס' בעכו"ם דהא דפרכינן בגמ' וליחוש דלמא מעוף טמא הוא והקשו ז"ל ניזול בתר רובא דטהורין יתירים ותי' הר"ן סמוך מיעוט דנבלות וטרפות למעוטי דטמאין ואתרע לי' רובא עכ"ל וקשה הא דקי"ל עוף שבא לפנינו אינו נאכל אלא במסורת מרבו צייד שבקי בהן ניזול בתר רובא דפרוש מרובא פרוש ופרוש מרוב טהורין ואפי' בדיקה א"צ כדקי"ל בכל ח"י טרפות שא"צ בדיקה דסמכין ארובא וכמו כן א' מיני טרפות שנסתפקו בהו חז"ל בסימנין לימא ודאי דטהורין ומרובא פרוש וסימנין טהורין הן וכאן ל"ש תי' הר"ן דהא כשרה לפניך מדלית חשש טריפות וצ"ל כמו דקי"ל בבדיקת הריאה דצריך לבדוק ואם נסתפק לו במומי הריאה מטרפינן ולא אזלינן בתר רובא דהוי מיעוטי דשכיח וחיישינן ליה וצריך בדיקה ומספק מטרפינן וה"ה בעופות אף דרובא טהורין מ"מ טמאין מעוטא דשכיח לכך צריך בדיק' או מסורת היינו בדיקם וספיקא להחמיר ולכך לא הקשה התוס' ור"ן רק אביצה דזהו דמי' לחלב בהמה דמותר לאוכלו ולא חיישינן דלמא יש טרפות בריאה והוא מיעוטא דשכיח כיון דליתא וא"א לבודקו אפי' במעוטא דשכיח אזלינן בתר רובא וה"ה ביצה לגבי מין טמא דמ"ש ושפיר הק' תוס' והר"ן: אך לפ"ז קשה מאי מייתי הגמ' ראי' דסימנים לאו דאורייתא מח' ספיקות לבדקי בסימנין דמה ראי' יש ודאי יש מין טמא דג"כ להן ביצים ראש אחד כד וא' חד רק מעוטי הם ולכך סמכינן ד"ת על סימנין דרוב הן ורוב עופות שראש אחד כד ואחד חד טהור הוא וא"כ אזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובה פריש משא"כ בח' טריפות כיון דאפשר למבדקא ה"ל כטריפות ריאה ומעוטי דשכיח חוששין וכיון דספק בסימנים אסרינן אבל בביצה לא שייך כן וקושיא גדולה היא לכאורה וצ"ל דכך המשך סוגי' הגמ' דודאי אם זה אמת דיש מיעוט דיש להן סימני טהרה ומ"מ טמאין א"כ אין לילך בביצה אחר הרוב כמ"ש הר"ן דסמוך מיעוט דנבלה וטריפה ואתרע רובא רק שלא תאמר אינו בנמצא כלל אפי' מיעוטי וא"כ פשיטא דמותר והוכיח הגמ' מח' ספיקות לבדוק וכו' וע"כ דמעוטי דשכיח הוא וה"ל כבדיקת הריאה ולפ"ז בביצים אסורים דסמוך מיעוטא דנבלות וטריפות כמ"ש הר"ן ולפ"ז הכל מתוקן דיפה אמרו ברוך שבחר במשנתם ולשונם דכמו סימני ביצה רוב לא תמצא אלא בטהורין ומיעוט בטמאים כך בדגים רוב לא תמצא אלא בטהורים ומיעוט בטמאים וכמו שמבואר בירושלמי דתשכח בדגים טמאין ביצים בסימני טהרה ומקרה אחד לזה כמו לזה אך מ"מ בדיניהם הבדל בביצים של עוף אסורים ול"ל ניזול בתר רובא דסמוך מיעוטא דנבילות וטריפות משא"כ בדגים מותרין דאזלינן בתר רובא ולא שייך סמוך מיעוטא דנבלות וטריפות וא"ש דלא משני הגמ' בע"ז סימנין לאו דאורייתא דבדגים דאורייתא ודו"ק כי לענ"ד כדאים הן הדברים לאומרן:

ה

מדג טהור וכו'. והנה אם צ"ל של דג ועוף פלוני וטהור ואנו מכירין הדג והעוף או א"צ להכיר בזה צריכין להבין דברי הטור דכתב קרבי דגים אין נקחין אלא מן מומחה אבל מי שאינו ומומחה אין לוקחין הימנו בד"א בשנמחו אבל אם הן שלמים וניכר בהן סי' טהרה נקחין מכל אדם וכו' וכתב רבינו תם שהוא סי' מובהק להתיר עליו כל הדג ובירושלמי משמע שאין סי' מובהק וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל והא דאין נקחין בשנמחו היינו בסתם אבל באומר משל דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור או שאומר אני מלחתים וכו' נקחין מכל אדם והרשב"א כתב אפי' הן שלימין וסי' טהרה ניכר אין לוקחין אא"כ אומר של דג פלוני וטהור הוא וכו' וא"א כתב כסברה ראשונה עכ"ל ותמהו דהא הרא"ש לא ס"ל כרבינו תם ופשיטא דאף בשלימין צ"ל של עוף פלוני כיון דסימנין לאו דאורייתא וגם בתחלת דבריו עשה הטור הבדל בין שלימים לנימוחין כנראה מדבריו ולהרא"ש דלא ס"ל כר"ת אין הבדל דאף בשלימים צ"ל של עוף פלוני אף נהפך הוא דאיך פסק הטור בנימוחין מהני של עוף פלוני הא הרא"ש כתב דלכך לא משני סימנין לאו דאורייתא דיקשה יהני באומר של דג פלוני ומשני בשנמחו ש"מ בשנמחו לא מהני של עוף פלוני דאל"כ עדיין לא תי' כלום ואיך פסק להדיא דמהני של עוף פלוני לכן ברור הדבר דקשי' לי' לטור ורא"ש אם אמרינן כתי' ר"י דלא מהני בנימחו אמירת של דג פלוני א"כ הך לפיכך אין לוקחין ביצה טרופה איך מוקם הא באמירה לחוד לא מהימן וסימנין ליכא דהא טרופה ומה צורך לחשש טריפה ועי' ברשב"א ור"ן דר"י באמת לא ס"ל הך לפיכך וע' מש"ל בסי' פ"ה וזה דחוק לרא"ש ולכן נראה דודאי הא דנאמן של עוף פלוני משום דמירתת א"כ באמר דרך משל של עוף קורבל הוא והוא טהור אף דאנן לא ידעינן אם טהור הוא או לא מ"מ נאמן דמירתת אולי יקחו העוף קורבל ויבוקש ולא ימצא בו סימני טהרה ויהיה שקרן אך מטעם אחר אולי אף הוא טעה דבסימנים צריך חקירה שלא יזדמן לו טמא ויחשוב באמת שהוא טהור ולכך צריך לדעת לוקח שהוא טהור אך זהו חשש רחוקה א"כ ביש סימנים לפנינו והרי הסימנים שהוא טהור רק חשש אולי הזדמן לו עוף טמא שביציו ג"כ כולי האי לא אמרינן שיזדמן עוף טמא שסימנים אלו כמעט דומיא לשל עוף טהור וגם בסימנין ביצה יש לו כמעט אינו במציאות וחז"ל אמרו עורבא דדמיא ליונה וניכר בסימני הטמאים וא"כ כך הדין בשלימי' שיש בסמנין די אם אומר משל עוף פלוני ואני ידעתיו שהוא טהור ואין אנו צריכין להכירו אבל בנימוח דלית בהן היתרא רק הוא אומר של עוף פלוני צריכין אנו לידע שהוא טהור וא"כ הכל א"ש דהרא"ש כתב מוכרים יודעין מאיזה דג הם העוברים ודייק הרא"ש המוכרים ולא כל העולם דמוכרין הן ההולכין לאיי הים לקנות ויודעין שהוא מדג טהור אבל הלוקח מאין ידע הטיב הדג שהוא בארץ רחוקה או יבחין שהוא טהור וא"כ שם פריך הגמ' וניבדוק בסימנין דמסתמא המוכר יודע ויכול לומר מדג פלוני וטהור הוא ואי דאין הלוקח ידע מה בכך הא איכא סימנין ומשני בנימחו וא"כ צריך הלוקח לידע שהוא טהור וזהו אין הלוקחין יודעין ולכך לא מהני אמירה של דג פלוני וטהור רק מומחה או אני מלחתים. ולפ"ז גם הך לפיכך אין לוקחין ביצה טרופה וכו' מיושב דלולי חשש טריפה אלו אומר מוכר של עוף פלוני טהור ואנו מכירין שהוא טהור הי' מותר ליקח וא"צ כלל לסימנין אבל הואיל יש חשש טריפה אסור ליקח וא"ש: ולכך הם מתפרשים דברי הטור כשהן שלימים נקחין מכל אדם דמסתמא יודע המוכר ואומר שהוא מדג פלוני וטהור ואין צריך לדעת שהוא טהור ולרבינו תם אין צריך אמירה כלל ומתיר הדג בסימנים וזה אין דעת הרא"ש רק בעי אמירה והני מילי בשלימים אבל בנימוחים אין מועיל עד שיאמר של דג פלוני ואנו מכירים שהוא טהור הואיל וליכא סימנין וכמ"ש: מ"ש אח"כ דרשב"א הורה אפי' בשלמים דצ"ל של דג פלוני וטהור פי' דאנן ידעינן בי' דטהור דהא לא מחלק כלל בין שלמים לנימוחין ואדרבה בת"ה הקשה על הרי"ף דס"ל סימני דגים לאו דאורייתא לאיזה צורך העתק במס' עכו"ם סימני דגים ואלו ס"ל לחלק הא טובא קמ"ל דבצירוף סימנין הללו א"צ להכיר שהדג טהור אלא ודאי ס"ל בכל גווני צריכה להכיר וע"ז כתב דהרא"ש לא ס"ל כן רק לחלק כמ"ש והדברי' בטור ברורין וכן נראה לדינא לחלק בשלמי' באמירת דג פלוני טהור סגי וכמ"ש האחרונים אבל בנימוח צריכין לדעת שדג ההוא הוא טהור וא"ש הכל וכן משמע בט"ז אלא שעירב הדברים ע"ש:

ו

שנמצא דרך בית רעי כו' מדלא קתני בין שנמצא בבית רחם דדרך בית הבליעה ודרך בית רעי הן צדדים להתיר וה"ל לאשמועינן רבותא דאפי' דרך בית הרחם מזה נראה דס"ל דרך בית רחם באמת אסור וכן נוטין דברי רש"י דאמרינן טעמא דחזינא דבלע הא לא ואסור כי חזינא דבלע נמי דלמא הך אתאכל והך השריץ ומשני דנמצא דרך בית רעי ואלו השריץ בבית הרחם איבעי לי' לאשתכחי הרי דאם באמת נמצא דרך בית רחם אפי' חזינן דבלע מ"מ אסור ור"א דתי' דאזלינן בתר רובא ורוב משריצין במינן לא חידש רק כמבואר בגמ' וכמו שבלע לפנינו דמי הרי כל ענין של רוב הוא דלא צריך לבלוע לפנינו אבל במה דס"ל לאמוראי דאפי' בלעו לפנינו אסור בזה לא התיר ר' אשי מכח רוב דאיכא ריעותא מאין בא לבית הרחם וכ"כ ר' אשי אמר מתניתין לאו בדחזינן דבלע וכו' ולא פירש רב אשי אמר מתניתין לאו דוקא דנמצא דרך בית רעי אלא בכ"מ שנמצא מותר אלא ש"מ דבהך לא פליג ר' אשי והש"ך דעתו להתיר אפי' בבית רחם ואולי י"ל דשם הסוגי' למ"ד דג טמא משריץ כמבואר בגמ' דג טמא משריץ וא"כ אית לי' בית רחם להיות בו הולד לפי דקי"ל זה וזה מטילין ביצים רק נגמרין תוך הגוף א"כ אין כאן בית רחם כלל והן נגמרין בגוף הדגים כשיוצאין מביצים כמו בטהורין שיוצאין לחוץ לשם נגמרין ונגדלין ובטמא מבפני' אבל אין להן בית רחם כלל והן גדילין בכל הגוף וצ"ע:

ז

דג טמא וכו' והטור נתן טעם דלכך לא חשיב כמעוכל הואיל הוא שלם והיינו כחד תי' של תוס' ורא"ש דהקשו במה דאמרו טהור שבלע דג טמא אסור דהא באהלות אמרינן כלב שאכל בשר מת כמה ישהה ויהי' כמעוכל ג"י ובעופות ודגים כדי שתפול לאור אלמא חשיבי כמעוכל ויש לחלק בין איסור לטומאה ור"מ דלא חשיב מעוכל ע"כ דלכך אמריני דטומאה דהוי מעוכל דשם מיירי בלעסן וכאן שלם אבל בא"ח בחטה שנמצאת בתרנגול בפסח נתן טעם דלכך אינו כמעוכל כאידך תי' דטומאה ואיסור לא שוין ע' תוס' בכורות ומנחות פ' ר' ישמעאל ותי' הש"ך דכונת הטור לאפוקי אם בלען שלימה ועכשיו חסרה ודאי הוי מעוכל דהא חזינן דנתעכלה ונחסרה ולזה הסכים הש"ך ולדידי קשיא טובא דמלבד דהיא סברא חדשה מה דלא מצינו במחברי' אף גם דברי אגודה בפ"ק דבכורות הביאו המ"א א"ח סי' מ"ד בס"ק כ"ב כ' דאף לדברי הר"מ מפיזנטי (דמחלק בין לעסן ובין שלימה) אין להתיר בחטה בפסח דמסתמ' בלע שלימה ולא הוי עיכול עכ"ל ופי' עכשו הוא בלתי שלימה וכמ"ש המ"א הרי מבואר דאפי' לדעת המחלק בין שלימה לליעוס מ"מ בבלעה שלימה ועכשיו חסר שלא מחמת לעיסה רק נחסר לכ"ע לא הוי מעוכל וזה ברור דלא כש"ך: אמנם הרב ב"י תירץ דס"ל לטור בזה לא יפול מחלוקת כשלעסן ואינו שלימה דהוי כמעוכל ולא נחלק בפי' משנה דאהלות כי מהר"מ ס"ל דמשנה איירי בליעוס ואידך תירץ מוקי ליה בשלם ומ"מ לגבי טומאה חשבינן כמעוכל כי איסורא מטומאה לא ילפינן אבל אם לעסה לכ"ע אף לאיסורא הוי כמעוכל והביאו ג"כ הש"ך וגם זה קשה מאין הוציא הטור דין הזה להקל באיסור אם לעסן כיון דאיסור מטומאה לא ילפינן ולא מצינו סברה זו בתוס' ורא"ש כלל ואני הבאתי קצת ראיה דלענין איסור לא חשיב כמעוכל אף שלעסן דבגמ' דשבועות גבי שבועה שלא אוכל נבילות פריך הגמ' הא ליתא בלאו והן דא"א לשבועה שיאכל נבילות ומשני משכחת ליה בנבילה מוסרחת דמותר משום נבילה ומ"מ קרוי אכילה אף דמוסרח כמו שבועה שאוכל ואכל עפר ע"ש. וקשה מה דוחק' בזה לומר על דבר המוסרח דקרוי אכילה נימא דמשכחת ליה דבלע כזית נבילה והקיאו לענין איסור הוי לי' כמעוכל אבל מ"מ הרי הוא בשר גמור ונותן טעם ופשיטא דקרוי אכילה ומה נ"מ אי הוי כמעוכל או לא הא טעם גמור יש ביה ופשיטא דיוצא ידי שבועתו שנשבע לאכול ולענין טומאה אף שאינו לועס דק דק רק מניח פחות מכזית הוי מעוכל דהא מטמא ואין טומאה פחות מכזית אלא ש"מ אף לענין איסורא קרוי נבילה ועדיין איסור נבלה רביע עליה וצ"ל במוסרחת: אלא לא זו אף דמהכ"ת להתי' לועס א"כ כשירה שינקה מטריפה דעת הטור לעיל בסי' פ"א דאסורה בצלול בדעת ר"ת ואמאי הא הוי מעוכל וכי יש ליעוס יותר מחלב שהוא משקין צלולין והא דאסור בקרוש הטעם דהוי פירשא דנשתנה מכפי שהי' אבל בצלול דאסור הקו' במקומו ואמת לדעת הרי"ף וסייעתו דס"ל חף בצלול מותר שפיר י"ל כן אבל בדעת הטור קשה ואין לומר משקין דטבען כך אינו מעוכל אבל אוכל הלועס לעיסה מבשל ליה דזה דוחק ואפי' לועס וחתיכה כזית גבי טומאה הוי עיכול ומשקין צלולים לא יהי' עיכול הטבע מכחישו דיותר קל העיכול במשקין מן אוכלין ור"מ פוזינט"א דמחלק י"ל דס"ל כרי"ף דכל חלב מותר אבל לדעת הטור ור"ת קשה ואין לומר דמיירי שלא שהה שיעור עיכול דהא סתמא קתני כשרה שינקה מטרפה אסור הוכן בפרק גיד הנשה קיבה שבשלה בחלבה אסורה יהי' הכל מיירי קודם זמן עיכול דלאח"כ מותרת ואמת לפמ"ש בריש פרק י"א מאהלות משנה ו' משמע שיעור עיכול בבהמה שלשה מע"ל וזהו לא שכיח ששהה החלב בקיבה ולא יקרוש וכדומה אבל לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות טומאת המת פ"ב דבהמה סגי במע"ל זהו ודאי קרוב במציאות ושכיחי וקושיא הנ"ל במקומו. ולכן באמת בלא"ה קשה על הטור דלפי מה שכתב התוס' בבכורות מבואר דאף טמא שיצא דרך בית רעי לחוץ טהור לכ"ע דהוי כמעוכל ע"ש והטור סתם פה דטמא ולא חילק אם נמצא בתוכו או יצא לחוץ וצ"ל שלם שאני כמ"ש מדברי הרא"ש באהלות פרק הנ"ל דכתב וז"ל ומתוך הסברא היה נראה בין לענין איסור ובין לענין טומאה דכל דבר שנמצא שלם כברייתו כגון חיטין שבגללי בקר וכו' לא חשבינן עיכול עכ"ל וחיטין שבגללי בקר כבר יצאו דרך בית רעי ומ"מ הואיל והן שלימים כברייתו אסורים. ולפ"ז כל הנ"ל מיושב דהא דכתב הטור הואיל והוא שלם לא ס"ל בלעס הוי כמעוכל דזה אינו כמו שכתב בהלכות פסח רק נקט שלם דלא חילק בין עודנו במעי או כבר יצא לחוץ דרך בית רעי ולכך נתן הטעם הואיל והוא שלם אבל באמת אם אינו שלם ויצא דרך בית רעי הוי מעוכל אבל בתוך מעיים אין לחלק כלל: ובאמת בלא"ה נראה הא דחרדו כל חרדה להקשות מהך דג טמא אהא דאהלות הוי כמעוכל היינו דס"ל כר"ש באהלות דשיעור עיכול בדגים כדי שיתנו על האור וכו' וזו ודאי הי' בדגים שבלעו דהא בגמ' חששו שהשריץ במעי הדגה ומזה בא לכל התי' ואף שר"ת תי' דאתיא כבן בתירה דבעי מע"ל לא חששו לכך כיון דלית הלכתא כוותי' אבל לפי מה דפסק הרמב"ם בהל' טומאת המת פ"ב דגם בעופות ודגים מע"ל א"כ אזדא כל הקו' וכמ"ש ר"ת וא"צ לשום חילוק ולכך סתם המחבר ולכך בחטה שנמצא בפסח בתרנגולת ליכא למימר דהוי עיכול דמי יימר ששהה במעי מע"ל ותמהני מאחרונים בהל' פסח שלא הרגישו בזו ודו"ק:

א

או בכלי. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' כ"ח בדג אחד שלא היו הקשקשים שלו נקלפים אפילו בכלי ושרה אותו במי אפר שקורין לויג כמו ג' שעות ואח"כ היו נקלפים ביד והתיר אותו דכל שהם נקלפים ע"י איזה פעולה שיהיה הם נקראים קשקשים ודג טהור הוא. וע"ש בסי' כ"ט ולמ"ד שרב אחד פקפק ע"ז והגאון מוהר"ש נרו בן המחבר החזיק בשטת אביו ז"ל והביא כמה ראיות לדבריו ומהאי טעמא התיר הדג שקורין שטיר"ל ובלשון לטיין רוהעטנ"ש וכתב עוד על דבר הדג שקורין טי"ק כו' לא ראיתיו מעולם אך אני אומר אם יש לו קשקשים אף שאינם נקלפים רק ע"י פעולה לשרותו במי אפר או מים רותחים מותר בלי פקפוק ומבואר עוד שם דלא שייך בזה לומר שאין להתיר כיון שכבר נהגו בו איסור ע"ש ועיין עוד בספרו שו"ת שיבת ציון סימן כ"ט שכתב שגם הגאון בעל אור חדש הסכים לדינא להוראת אביו הגאון ז"ל ע"ש אכן בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סימן ד' האריך לאסור הדג שקורין שטיר"ל והדג שקורין טי"ק באשר שהקשקשים אינם נקלפים אפי' בכלי ואף שהמציא הגאון בעל נודע ביהודא בדיקה על ידי שריה במי אפר ואם אח"כ יהיו נקלפים שרי מ"מ יש לאסור הדגים הנ"ל חדא שאין להקל ולסמוך על בדיקה זו באיסור דאורייתא ועוד דכיון שנהגו איסור בדגים הללו עד הנה אי אפשר להתירם ע"ש באורך ואפשר אילו ראה דברי הגאון מהר"ש הנ"ל לא היה כותב כן וכתב עוד בתשובת שיבת ציון שם דג שבא לפנינו עם קשקשים צריך לבדוק אם הם נקלפים אף דרוב דגים שיש להם קשקשים המה נקלפים מ"מ כיון דאפשר לברורי מבררינן ומה דאיתא בש"ס דרב אשי בדק נגד השמש אי אית ביה קשקשים ושריא. והיה לו לנסות ג"כ אם הם נקלפים היינו לפי שהיו קטנים מאד ויש טורח רב לברר לכך סמך על הרוב. והפוסקים השמיטו האי עובדא דר"א (עש"ך ס"ק ב') הואיל ודג כזה אינו מצוי בינינו שיהיו קשקשיו קטנים כל כך ולדידן תמיד יש לבדוק אם הקשקשים נקלפים ע"ש. ועיין עוד בתשובת נו"ב שם לענין דגים שבקצת מקומות הורגלו בו לאסור ובקצת מקומות נוהגים בו היתר אם יוכלו לאכול במקום האסור על סמך מקום שנוהגים בו היתר הדבר תלוי בפלוגתא לעיל סימן פ"ב ס"ה אך זה דווקא בדגים שאין להם קשקשים רק שבקצת מקומות נוהגים בו היתר שמקובלים שם שמשירן במים אזי לדעת האוסר שם אסור גם כאן דכיון שאין קשקשים לפנינו אפשר שיהיו מינים טמאים דומים לאלו ולכן נהגו באותן מקומות בו איסור אבל בדג שיש לו קשקשים לא שייך לומר שנהגו איסור מפני דג טמא דומה לו דאיך דומה לו אם אין לו קשקשים ואין לחוש שמא יש דג טמא הדומה לו שיש לו קשקשים רק שאין נקלפים מן העור כלל דזהו דבר שאינו שכיח כלל ולא חיישינן לזה רק אמרינן שנהגו בו איסור מקדם שלא היו יודעים שקשקשיו נקלפים ולכן ל"ש בזה פלוגתא הנ"ל ע"ש:

ב

אין לו עתה. עיין בתשובת נודע ביהודא תניינא חלק יו"ד סוף סימן למ"ד:

ג

ראש רחב ושדרה. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט בתשובה מבן המחבר שכתב דלכל הדעות אף מי שסובר שראש ושדרה הוא סימן מובהק להתיר מודה שיש דגים טהורים שאין להם ראש ושדרה ולכן אם נמצאים קשקשים מותר אף דדמי הראש ושדרה לטמאים וחכם אחד חולק עליו והוא נר"ו חזר והשיב לו והחזיק דבריו וע"ש עוד שדחה ג"כ דברי החכם שרצה לומר דצריך השדרה להיות סבוך בגידין שלא יהא נשמט בקל מן הדג דליתא ע"ש:

ד

עם הטמאים. עיין בספר תפארת למשה שכתב דדוקא אם מונחים עם ודאי טמאים אבל אי לא ידעינן שהם טמאים אלא דאין מכירין אותם ואסרינן מספיקא כיון שאינו מכיר ראש ושדרה הטהורים מותרים דהוו ס"ס ע"ש:

ה

וספיקא לחומרא. עבה"ט בשם ש"ך ודוקא במליחה כו'. ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה שחולק עליו והרבה להוכיח אף ע"י כבוש ובישול שרי מדאורייתא ומסיק דמ"מ לענין דינא יש להחמיר ולומר דע"י בישול הוא ודאי מן התורה שכן נראה דעת הרבה מן הראשונים אבל ע"י כבוש עומד על עמדו שאינו מן התורה ע"ש באורך [וע' בספר בית יהודה מ"ש עליו בזה]:

ו

שנמצא. עיין בזה בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה:

א

(סימן פ"ג סעיף ה' בהג"ה) וכן נוהגים שלא לקנותן אפילו אם רואים. אבל אם ע"א העיד לפניו דראה אותם מונחים עם טמאים והוא אומר איני מאמינך אף לדעת הי"א לקמן (סי' קכ"ז ס"ג) בהג"ה דהיכא דאיכא לברורי נאמן מ"מ הכא דמדינא אף במונחי' שרי' אינו נאמן. ת"ח. ואף דאומר דראה שמלחם יחד דמדינא אסור מ"מ בזה ליכא לברורי. מנח"י:

א

וקשקשת אחד כו'. כלומר באיזה מקום שיהיה סגי בקשקשת א' ולא חיישינן שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה מהן קשקשת ונדבקת בזה כיון דמחובר עמו יפה ונראה כגופו ודעת הי"א בהג"ה דכיון דאינו עומד במקום המיוחד לא חיישינן שמא עם דגים טהורי' נתערב ונשרה מהם קשקשת ונדבקת בו כל זה הוא בר"ן ובמגיד משנה ואף בסברא הראשונה העלה הרב המגיד שם דודאי כל מין שאינו נודע אם יש לחוש שנדבק בו קשקשים אסור מספק והולכים בשל תורה להחמיר מ"מ אפילו בשאר מקומות יהיה ניכר אם הם מגופו ע"כ:

א

יש מיני דגים כו'. כלומר דיש מיני דגים דידוע שהם טהורים וקשקשיהם דקים מאד ואינם ניכרים ולפיכך כשנמצאים מינים שאינם ידועי' לנו אם כרכוהו בבגד כו' מותר וק"ל מיהו איתא בש"ס (בעבודת כוכבים דף ל"ט ע"א) דאם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו צמחים כלומר קשקשים קטנים מותר ולא כתבוהו הטור והמחבר ושאר פוסקים משום דפשוט הוא:

א

כל שיש לו קשקשת כו'. והא דכתב קרא סנפיר כיון דהכל תלוי בקשקשת משום יגדיל תורה ויאדיר. ש"ס:

א

אם החתיכות מתאימות כו'. משמע מדברי המחבר דאם הם רק מתאימו' דהיינו שמתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכן הוא דעת הטור והרשב"א בת"ה בית ג' שער א' וכ"נ מדברי הגהמי"י ותרומת הדשן סימן ע"ט וכתב המחבר לקמן ס"ס ק"א וכ"נ דעת רש"י וכ"כ הר"ן שהוא דעת רש"י דלא כהב"ח שכתב דלרש"י תרוייהו בעינן ופסק כך הלכה:

א

אפי' כולן מלוחות ביחד. פירוש אפילו הכי לא נאסרו החתיכות הכשרות מהאחרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד וכמו שיתבאר בס"ה ואפי' כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא ועיין בס"ק כ"ג יתבאר לך דהציר אסור מ"מ ועיין סימן קי"ד ס"ט:

א

ואם נמצא שם דג כו'. פירוש אם נמצא שם כשהם מלוחים דג שיש לו ראש רחב ושדרה שהוא סימן דג טהור שהטמא ראשו חד ואין לו שדרה מותר לאכלו דודאי היו לו קשקשים קודם מליחה ונשרו או נטלו בעת תיקונם אבל אם הדג שלם בפנינו ועדיין לא נמלח אין לסמוך אראש ושדרה להתיר דג זה ולומר שהיו בו קשקשים ונשרו אחר עלייתו מהמים וכך מצאתי שכ' מהרש"ל בפי' דברי הרא"ש והטור והביאו בפריש' וכן פי' האחרוני' ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם והרשב"א בריוח אבל המחבר השמיט האי דינא דראש ושדרה דאזיל לטעמיה שכ' בב"י דראש ושדרה לא מהני להרמב"ם ורשב"א אלא כשהוא מכיר בטביעת עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וזה לא הוצרך להזכיר שהוא פשוט אבל אין זה עיקר ובכתיבת יד הגאון מהר"ר ליב חנלש בגליון האשר"י מצאתי שכתב וז"ל ונ"ל לפרש דברי הרא"ש דמתחלה קאמר ומ"מ היכא דמכיר כו' ר"ל שהעובד כוכבים מביא לפנינו חבית של דגים שקצתן ניכר בהן קשקשים ומקצתן אין בהן קשקשים אבל ראש ושדרה ניכר בהן לא חיישינן שמא יש בהן מדגים טמאים כו' מאחר שבמקצת הדגים שבחבית יש בהן קשקשים ואח"כ קאמר הלכך אין לסמוך כו' ר"ל היכא שאין כאן סימן דקשקשת אלא שיש כאן דג שאין בו אלא סימן דראש ושדרה אין לסמוך עליו להתיר וב"י מפרש בע"א עכ"ל וגם דברי הרמב"ם והרשב"א יש לכוין כן וכן דברי הרב בהג"ה. ומ"ש הרב ראש ושדרה הכי מסקנא בש"ס דתרוייהו בעינן ראש ושדרה ולא סגי בחד מינייהו וכ"פ כל הפוסקים ואפי' צירן אסור היכא דליכא ראש ושדרה כדאיתא בש"ס שם (דף מ' ע"א) וע"ש בר"ן ד"ה אמר רב פפא הילכתא כו' ועיין בס"ק כ"ג:

א

שמא לא נמלחו יחד. בתחלה ואחר שפלטו כל צירן עירבן יחד לשון הרא"ש ושאר פוסקים ובזה א"ש דלא תקשי דהא לקמן סי' צ"א ס"ה פסקו המחבר והר"ב דאף לאחר שיעור מליחתו חשוב כרותח ואסור אפי' דיעבד אלא ודאי שאני הכא דציר שבדגים הוא מועט וכיון ששהה שיעור מליחה פלטו כבר צירן ובפרט דציר דגים דרבנן והב"ח כתב דאף המתירין לא התירו אלא כשמונחין עם הטמאים ואינם נוגעין בהן וז"א וע"ל סי' ע' ס"ק י"א ודוק:

א

ויש אוסרים כו'. הטעם דכיון שמונחין עם הטמאים אמרינן מסתמא נמלחו כך בתחלה ביחד ופסק בת"ח כלל כ' ד"ד בשם או"ה דאם יש ששים מן הטהורים נגד הטמאים קונים לכתחלה ולא מחזיקים איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם עכ"ל ופסק בד"מ סי' נ"ח דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאורייתא לעולם בטל בששים וע"ש:

א

דמתירין בכל ענין. כלומר לקנות אפילו לכתחלה:

א

משום דאין דרך למלחן עמהם. כי הדרך שמביאין ההערינ"ג ממרחקים בחביות המיוחדות להן לבדן ובודאי לאחר ימים רבים ממליחה הניחו אלו אצלן מהרא"י שם:

א

אין להחמיר ולפשפש כו'. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו היכא דאיכא לברורי שם ול"ד למ"ש לעיל ריש סי' א' בהג"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הן בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו (והוא ג"כ מהאור זרוע) דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרי' מהיכי תיתי יהא כאן איסור:

א

אפילו בהערינ"ג. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מכל מקום בשרייה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקין ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח לעיל ס"ס ע':

א

כל זמן שאין רואין. כלומר שאלו נישרו אבל אי חזינן לפעמים בבית עובד כוכבים ששרה אותן כך לא מחמירין ליזהר דאימור אקראי בעלמא הוא ת"ח שם בשם מהרא"י:

א

יש להתיר בכל ענין. כלומר בין בשאר דגים בין בהערינ"ג בין מלוחים בין שרויים כן מוכח בת"ח שם ומהרש"ל בספרו פכ"ה סי' ע"ח פסק דאף במלוחים אסור עד ס' אפילו דיעבד מטעם דאף לאחר זמן פליטה נאסרו במליחה ואין כן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים גם לא נהגו כן ועס"ק ז' ופשוט הוא דאם נישרו יום שלם דהיינו מע"ל דהוי ככבוש דאף דיעבד אסור וכן מבואר בב"י ובת"ח ואפילו אי איכא לספוקי אם מונחים כך שרוים מע"ל או לאו אסור לפי מאי דקי"ל דכבוש אסור מן התורה וכדלקמן ריש סי' ק"ה:

א

אבל אי אית בהו שמנונית כו'. ואם יש ספק אי אית בהו שמנונית או לאו אזלינן לקולא דהוי ספק ספיקא ת"ח שם ד"ג בשם או"ה והכי איתא בסמ"ק סי' ר"ה ולקמן סי' ק"ז כתבתי דדוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאורייתא משום דאז יוצא עיקר הלחלוחית ע"ש:

א

והיכא דהדגים מלוחים יבשים כו'. משום שדרך העובד כוכבים כשמוציאין אותן מן המים קורעין אותם ומולחים כל אחד ואחד לבדו ותולין אותם ומפרידין אותם זו מזו כדי שישלוט בהן הרוח והחמה ויתיבשו שם:

א

ונהגו להחמיר גם בזה. וסיים בת"ה שם ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם:

א

אם כולכית אחת כו'. דברי המחבר צריכין ביאור דע דאיתא בש"ס ציר שיש בה כולכית אחת מותרת ופרש"י ושאר מפרשים דכולכית הוא מין דג קטן שגדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש ציר דגים טמאים אין כולכית גדילה בו והרמב"ם ושאר פוסקים פי' דכולכית הוא דג טהור דכיון שיש בציר דג אחד קטן טהור אנו מחזיקין הציר בטהור ול' הטור שזה סימן שהוא מדגים טהורין שאין דרך כולכית בציר דגים טמאים ואם לאו כו' משמע מלשון זה דס"ל כפירוש רש"י וכ"כ ד"מ והמחבר השמיטו ונראה שהוא תופס עיקר בזה כהרמב"ם וסייעתו ונראה דבזמן הזה פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין:

א

ומ"ש המחבר ויש מי שאומר כו'. היינו משום דלסברא ראשונה לא סגי בפתוחות בכולכית א' אפילו להתיר אותה חבית עצמה וכן בסתומות משמע לסברא הראשונה דאף שאותה חבית מותרת בכולכית א' מ"מ אף שנמצא ב' חביות סתומות וכולכית בכל א' מהן אין השאר חביות ניתרים בכך אבל ודאי אף לסברא הראשונה בחביות פתוחות אם נמצא באחד מהן כולכית כדינו דהיינו ב' כולכית כולן מותרות וכדאיתא בש"ס להדיא ועיין בב"י ודוק:

א

וכולכית דהיינו דג טהור וכו'. וסגי אפילו בדג אחד טהור ולא חיישינן שמא מעלמא אתא אלא דבפתוחות אם נמצא כולכית באחת מהן כולן מותרות דאדם עשוי ליקח מזו ומזו הלכך כמעורבות דמי אבל בסתומות דלאו כמעורבות דמי לא סגי עד שימצא שם שתי חביות כ"א בכולכית א' דכיון דשתים מותרין מוכחא מילתא דכולן מותרין מיהו מ"ש המחבר דעת הרמב"ם בשם ויש מי שאומר צ"ע דנראה לכאורה דעת הרמב"ם עיקר:

א

ויש מי שאומר כו'. צ"ע למה כתב המחבר סברת הרמב"ן והרשב"א והר"ן בשם ויש מי שאומר שהרי לא הביא בב"י מי שחולק בזה ואולי מפני שהרב המגיד כתב בסוף פ"ג מהמ"א דאין דבריהם מוכרחי' ומ"מ היה לו להביאו בב"י מיהו לפעד"נ שמוכרח הוא בש"ס (בעבודת כוכבים דף מ' ע"א) כן דהא אסיקנא התם דמחלוקת בצירן ואהא קאי התם ר"פ ופסיק הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד ע"ש ודוק:

א

דהא דשריא ע"י כולכית. לכל חד וחד כדאית ליה:

א

אבל אם יש בהם כו'. כלומר אף שיש בציר זו דגים טהורים וטמאים דהיינו שאין ניכרין בהם קשקשים או ראש ושדרה וכמ"ש בס"ק ו' הכל אסור כלומר הדגים שאין ניכרין שהן טהורין והציר שכיון שגופן מעורב בצירן גזרינן דאי שרי' צירן אכלי נמי גופן אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים דלא אסרינן להו מפני שבלעו מהציר דציר גופיה מדינא שרי אלא דאסרוה משום גזירה כן כתב ב"י והאחרונים והכי איתא להדיא בתורת הבית הקצר דף כ"ה ע"ב והכי משמע בש"ס שם ע"ש ודלא כמו שכתוב בדרישה שנראה לו פשוט דלהרשב"א אף החתיכות הטהורים אסורים הואיל ומונחים בציר והא ודאי ליתא ועיין בסעיף ה' ובמה שכתבתי שם:

א

קרבי דגים כו'. עד סוף סעיף ח' הנה המחבר דרך הכל בנתיב הרמב"ם שמה שכתב בסעיף ח' עד ועכשיו הוא מועתק מל' הרמב"ם פ"ג מהלכות מאכלות אסורות דין ב' ולא הזכיר שם סימנים בקרבי דגים וכ' הרב המגיד שם שהוא פוסק כרבי זירא ואליבא דר' זירא לא מהני בהו שום סי' בש"ס כלל עוד כ' הרב המגיד שם ומה שלא סגי כאן באומר של דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור כמו בעוף (לקמן סימן פ"ו ס"א) הוא משום שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ומצי לאשתמוטי טפי מביצי עוף עכ"ד וכך הוא דעת המחבר לכן בסעיף ז' לא הזכיר סימנים בקרבי דגים ומ"מ הוא תימה שדעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן וכל הפוסקים דקרבי דגים שוה לביצי דגים בסימנים וכן הסוגיא מכרעת כדבריהם מיהו מ"ש בסעיף ח' צריך לומר דאתא לאשמועינן דאף בדאיכא סימנים דראשן אחד כד וראשן אחד חד אין סומכין עליו עד שיאמר אני מלחתים אבל ודאי כשאומר אני מלחתים סגי אף בשנימוחו וכדכתב בסעיף ז' בקרבי דגים וכ"כ בספרי שהוא דעת כל הפוסקים דאני מלחתים מהני אף כשנימוחו וכן הוכחתי שם מן הש"ס (דעבודת כוכבים דף מ') וכתבתי שם דצריך ליישב גם דברי הרמב"ם דבמ"ש אוכל על פיו וגבי ביצי עוף כתב סומכים עליו אתא לאשמועינן דהכל תלוי בדבורו שאומר אני מלחתים אוכל על פיו וא"צ שוב לסימנים וממילא משמע דבקרביים דליכא סימנים לדעתו נמי מהני כשאומר אני מלחתים ע"ש ודוק ומשמע מדברי המחבר לכאורה דאף בשלא נימוחו לא מהני כשאומר מדג פלוני הוא וטהור הוא כדמהני לקמן סי' פ"ו בביצי עוף וכדכתב הרב המגיד לדעת הרמב"ם וגם בר"ן ס"פ אין מעמידין ד"ה אין שם מומחה כו' נזכר סברא זו אבל בספרי כתבתי שדעת כל הפוסקים וגם דעת הר"ן עצמו דכשהן שלימים מהני כשאומר מדג פלוני הן וטהור הוא וכן הוכחתי שם מן הש"ס בפא"ט (דף ס"ד ע"א) וכתבתי שם שגם דעת הרמב"ם מוכרח לפרש כן שכ' שם ביצי דגים סימניהם כביצי העוף אם היו שני ראשיהם כו' שבמה שכתב כביצי העוף כלל מה שהזכיר שם מקודם בסמוך בדין י"ט דבאומר מעוף פלוני הוא וטהור הוא מהני אבל המחבר שהשמיט סימניהם כביצי העוף נראה שלא חשש לדקדק בכך מפני שסובר כהרב המגיד ואולי לכך לא כתבו מפני שסימני ביצי העוף עצמו לא הזכיר מקודם ואה"נ ס"ל דלמ"ש לקמן סי' פ"ו דבאומר מעוף פלוני הוא וטהור הוא מהני ה"ה נמי הכא והרב בהג"ה סובר דבקרביים נמי איכא סימנים והיינו בשלחופית שקורין בל"א בלא"ז שראשה א' כד וראשה אחד חד וכל הקרביים תלויין בה וניכרין על ידה וזה דעת כל הפוסקים חוץ מהרמב"ם ואתא לאשמעינן דאף בשלא נימוחו הקרביים לא מהני עד שיאמר אני מלחתים ועוד אתא לאשמועינן דאף בקרביים אם ב' ראשיהם כדים או חדים ודאי טמאים:

א

ומ"ש הר"ב או עובד כוכבים. משמע מדבריו דאפי' בקרבי דגים ועוברי דגים שנימוחו מהני כשאומר העובד כוכבים אני מלחתים והוציא כן בד"מ מהר"ן (והרשב"א) והוא תמוה מאד דהר"ן לא כתב בפ' אין מעמידין אלא דכשהן שלימים וניכרים בהם סי' טהרה מהני כשאומר העובד כוכבים מדג פלוני הוא וטהור הוא וכדלקמן ר"ס פ"ו גבי ביצים מטעם דודאי לא משקר דמירתת וירא שמא יתבדה דבקל נוכל להביא אותו העוף או הדג ולדמות ליה אבל באומר אני מלחתים מבואר להדיא בהר"ן פא"ט ד"ה באומר של עוף כו' בשם הרמב"ן דלא מהני בעובד כוכבים אפילו כשהם שלימים ואפי' בישראל חשוד כתב שם הר"ן דלא מהני ע"ש וכן מסקנת הרשב"א בת"ה הארוך ד' ס"ד וס"ל כהראב"ד דבין בעובד כוכבים ובין בישראל חשוד לא מהני אני מלחתים כלל וכן מסיק בקצר שם ע"ש אלא שדקדק שם בארוך מדברי הרמב"ן כדברי הר"ב בהג"ה אבל דעתו שם עצמו אינו כן וגם כתבתי בספרי שלא עלה זה על דעת הרמב"ן דודאי אין לעלות על הדעת לסמוך אדבורו של עובד כוכבים כשאומר אני מלחתים דודאי אין עדות לעובד כוכבים ואין דקדוקו של הרשב"א ברור אלא גם הרמב"ן סובר כן כמבואר בהר"ן שם וגם הב"ח והדרישה הבינו דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאפילו בעובד כוכבים מהני אני מלחתים אפילו נימוחו וז"א ובאמת נראה שנמשכו אחר דברי הב"י בד"ה והא דאין נקחים כו' וכבר כתבתי שם ישוב דברי ב"י בזה דלא כהדרישה שטרח מאד והגיה הרבה בדברי ב"י האחרונים בד"ה והרשב"א כ' כו' ע"ש בררתי כל זה באורך והמשכיל יבין:

א

אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות. פי' דאז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלימים בין נימוחים אפי' אינו אומר כלום אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים או חדים אפילו אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני ואומר שאלו הדגים ואלו קרביהם אינו נאמן שמכחיש התורה וזה פשוט ומבואר בש"ס וכל הפוסקים וכ"כ מהרש"ל פא"ט ובעט"ז כתב וז"ל אבל אם אין להם סי' טהרה אלא שב' ראשיהם כדים או חדים אפילו אומר אני מלחתים אין סומכין על דבריו אא"כ הוא נאמן ומוחזק בכשרות דשניהם כדים או חדים סימני טומאה הן ולכך צריכים לחוש עליו מאד שאינו משקר דשמא טעה בדג עצמו או נתחלפו לו וכה"ג עכ"ל וחלילה להסתפק בזה ולומר דשמא טעה דודאי משקר כ"ש שאין להעלות על הדעת שמוחזק בכשרות יהא נאמן בזה:

א

ועכשיו נתפשט המנהג. ז"ל הב"י ונ"ל שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שלא הוצרכו חכמים למומחה או שיאמר אני מלחתים אלא כדי להתיר כל מין עוברי דגים בין אדומים בין שחורים ואין הספק אלא בשחורים דאיכא מינייהו טמא אבל האדומים נתברר להם שאינו בנמצא בשום מין טמא וכדי להסתלק מן הספק חזרו ואסרו כל מין שחורים והתירו כל מין אדומים בכל ענין אפי' מיד עובד כוכבים ובלי שום בדיקה מאחר שאינו נמצא בטמא כלל ושמעתי שאע"פ שנמצא דג טמא שביציו אדומים כשמולחים אותו חוזרים לשחרות דא"א לטמא שיהא אדום אחר מליחה בשום פנים בעולם עכ"ל ובאו"ה כלל מ"ב ד"ח כתב דאין לסמוך עתה על סימני עוברי דגים לפי שא"א בקיאים בהם עתה עכ"ל ולכאורה היה נראה להשוותו עם הב"י ולומר דאו"ה מיירי בשחורים אך נראה כיון דאחרון היה וביאר כל המנהגים בפירוש היה לו לבאר בהדיא חילוק זה דשחורים ואדומים וע"כ צ"ל שלא נתפשט המנהג הזה במקומו דהא המחבר כתב שאין אוכלים אותם כלל משמע אפילו נמצא ביד ישראל בגונא דמהני ביה מטעמא שכדי להסתלק מן הספק אסרו כל מין שחורים והאו"ה כתב שאין לסמוך על הסימנים בזמן הזה משמע דבגונא דלא צריכים לסימנים כגון נמצא ביד ישראל ע"ד שאמרנו מותר:

א

שנמצא כו'. פירוש אפי' לא ראינו שבולעו הכי מסקינן בש"ס וטעמא יתבאר בס"ק שאח"ז:

א

בין שנמצא כו'. כלומר בין שנמצא דרך בית הרעי או דרך בית הבליעה ובין נמצא דרך בית הרחם ולא אמרינן כיון דבבית הרחם הוא אשרוצי משריץ דרוב דגים במינן משריצים הלכך אמרינן דג על דג נפיק ול"ד למים שהבהמה שותה דאמרינן לעיל ר"ס פ"א דאסור דשאני התם דלחלוחית הגוף מתערב בהם כן כתבו התוספות והרא"ש:

א

דג טמא שנמצא במעי כו'. ז"ל הרא"ש תימה דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת כמה תשהה במעיו ג' ימים מע"ל ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשובה כמעוכל וה"נ תישרי ויש לחלק בין איסור לטומאה והר"ר משה ז"ל היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך מתניתין דבהכי לא חשיב מעוכל עכ"ל ול' הטור וטהור שבלע דג טמא אסור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל ונ"ל דה"פ דאם לא היה שלם אחר שבלעו אמרי' דודאי עיכול הוא שהרי בלעו שלם אבל כיון שהוא שלם גם עתה אחר שבלעו לא חשיב כמעוכל והיינו שכתב דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם ולא כתב כיון שבלעו שלם והיינו דכתב בא"ח סי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח דיש מתירין דחשיבא כמעוכלת כדאמרי' לענין טומאה וא"א הרא"ש ז"ל הסכים שאין ללמוד איסור מטומאה עכ"ל כנ"ל אבל הב"י אחר שהביא דברי הר"ר משה הנ"ל כתב וזהו שכתב רבינו דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל נראה שהבין דר"ל לאפוקי לועס בשיניו ולדבריו צריך ליישב דודאי בין לתירוץ הראשון ובין לתירוץ השני של הרא"ש היכא דלעסו בשיניו חשוב כמעוכל אלא דמעיקרא הוי ס"ד דהרא"ש דגבי טומאה איירי כשבלעו שלם ולא לעסו לכך כתב דאין ללמוד איסור מטומאה והיינו מ"ש הטור בא"ח אבל הר"ר משה פי' דגבי טומאה איירי כשלעסו דבכה"ג פשיטא דהכא והכא חשיב כמעוכל ודוק ומ"מ הראשון עיקר:

א

שנמצא במעי דג טהור כו'. לשון הטור וטהור דמתניתין מיירי באינו שלם אלא רב נחמן לחוד הוא דמוקי לה בשלם ויהיה קשה עליהם מההיא דאהלות אלא כוונת הטור על פי פירוש הר"מ מפונטייז"א דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל בדג זה שבולע הטהור בשלימותו לא מקרי מעוכל וע"ז נתכוין רבינו הטור במ"ש שהוא שלם וזה מוכח גם כן מלשון כיון שהוא שלם דמשמע שהוא פשוט ולא כתב אם הוא שלם אלא ע"כ דקאי אמ"ש שבלטו לאפוקי לעסו ואם כן גם אם נמצא מרוסק קצת גם כן אסור ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבא כמעוכלת אף על פי שנתרסקה קצת:

א

ונמצאו קשקשים מותר. בטור סיים כאן בלשון זה בידוע שיש לו קשקשים והוא לשון מיותר ויש בזה פירושים רבים ולעד"נ דקמ"ל דל"ת כי היכי שבדג לא היו ניכרין הקשקשין ה"נ נימא שמא היו אלו הקשקשין כבר בבגד מדגים אחרים או במים ולרוב דקותן לא היו ניכרין אז קמ"ל דטפי מסתבר שבדג הזה היו:

ב

ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. בגמ' פריך א"כ סנפיר דכ' רחמנא ל"ל ומשני יגדיל תורה ויאדיר פירוש שהתורה עצמה פירשה דבריה דלא נימא מאי קשקשת סנפיר:

ג

לפיכך מצא חתיכת דג כו'. דאילו דג שלם אי אפשר בעולם להמצא בקשקשת בלא סנפיר:

ד

אם החתיכות מתאימות. פרש"י שהחתיכות שוות וכשמניחין יחד מתחברות וכ' הפרישה דאבדיק' זו יכולין לסמוך גם בזמן הזה וכמ"ש מהר"י שדימה עוף טרפה שנתערבה אם שוות בראשיהון ע"ש בת"ה סי' י' עכ"ל וכן מצינו לקמן סי' ק"א סעיף ט' בראש כבש כו':

ה

ואין אנו רואים בו קשקשים כו'. בזה מתורץ מה שכתבו הרא"ש והטור תחילה שאין לסמוך על סימני ראש ושדרה להתיר דג עליהם ואח"כ כתב ומ"מ יש להתיר בחתיכות דגים מלוחים כל דג שמכירין ראשו ושדרתו אלא דה"ק כל שאין בשרו שלם עליו כדי להכירו מה הוא אז סמכינן אראש ושדרה דאנו אומרים אילו היה שלם ודאי היינו רואין בו סימנים שהוזכרו בתורה סנפיר וקשקשת וזהו שהתירו במתניתין טרית שאינה טרופה אבל כל שיש בו לפנינו ואנו מסופקים בקשקשת שלו כמו דג ברבוטה שהוזכר בפוסקים אז לא סמכינן אראש ושדרה להתיר בשבילם לחוד לפי שיש מיעוט דגים טמאים שדומי' לטהורים בראש ושדרה אע"פ שאינם מצויים בינינו כן נראה כוונת הב"י בכאן לחלק כן ומ"ש הב"י מיהו דג שאנו יודעין שאין בו קשקשים לא סמכינן אראש ושדרה כו' אין כוונתו שבבירור אין לו קשקשי' דבזה ודאי לא היה שום אדם (מכירו) [מתירו] אלא ר"ל שאנו יודעים ריעותא בהך דג שאין לו קשקשים נראים לנו להתירו על פיהם ובגמרא דפריך רב עוקבא בר חמא ומשני אביי בארא ופלמודא כו' ה"מ לשנויי בחילוק שזכרנו אלא דעדיפא משני אבל הנלע"ד אחר שנדקדק לשון הטור שכתב וא"א כתב ומ"מ עובד כוכבים שהביא חבית כו' למה כתב הך לישנא וליתיה באשיר"י אלא כתב ומ"מ היכא דמכיר ראש ושדרה ולא נקט עובד כוכבים שהביא ע"כ דרבינו עצמו הוקשה לו בדברי אביו הקושיא שהוקשה ב"י עליו ותירץ דרישא מיירי אפילו בקונה מישראל לכתחלה יסמוך על סימנים אלו להתיר כל דג ולא חייב לראות אחר סימני קשקשת כלל לזה כתב הרא"ש תחילה שלא יסמוך ע"ז אלא דאח"כ כתב דמ"מ בעובד כוכבים שהביא חבית מלא כו' דזה כדיעבד דמי כמו שמצינו בפת של עובדי כוכבי' שאנו אוכלין ולא חיישינן לכליהם דהוה כמו דיעבד כמ"ש בת"ח ריש כלל נ"א שמה שנעשה ע"י עובד כוכבים קרי דיעבד אע"פ שאנו קונים אותו לכתחלה ה"ה בזה דמותר לסמוך עליו כיון שא"א בענין אחר לידע האמת מ"ה הכניס רבינו לשון עובד כוכבים שהביא כו' דבזה מתרץ דברי אביו אמאי התיר בסיפא כנלע"ד נכון:

ו

שמא לא נמלחו יחד. פי' תחילה כן הוא בהדיא באשר"י וכתב שם הטעם שמא אחר שפלטו כל צירן עירבן יחד משמע שאע"פ שמונחים עדיין במליחתן בכלי אחד אפ"ה מותר והיינו שלא נשרו יחד יום שלם אבל אם נשרו יום שלם ה"ל כבוש כמבושל ואסור והיינו שהציר עולה על שניהם וכ"כ בת"ח כלל ב' ונראה דאפילו אם ספק אם נשרו יום שלם אסור כמו שכתב ר"ס ק"ה וכסברא זו קי"ל בדיעבד שרי כמו שכתב רמ"א אחר כך אבל בדיעבד כו' ומו"ח ז"ל כתב דאף המתירין לא התירו כשהם נוגעים זה את זה בכלי אחד ולא נהירא דא"כ למה הצריך הרא"ש לומר שאחר שגמרו פליטת צירן נתנן יחד וכן משמעות דברי רמ"א בסמוך שכתב ואין חוששין אחר כך לבליעתן זה מזה משמע דודאי נוגעין הם ביחד:

ז

וסתם דגים מלוחים כו'. האי מלוחים לאו דוקא דבאו"ה ליתא אלא כך כתוב שם מיהו סתם דגים לית בהו שמנונית ואם ספק אם יש שמנונית אזלינן לקולא עכ"ל וכן מבואר בת"ח כלל כ':

ח

אם כולכית אחת כו'. ופרש"י אליבא דר"ן כולכית הוא דג טמא ואינו יכול לחיות רק בציר של דג טהור רק מעט יכול להתקיים בשל טמא ע"כ מותר בסתומה כיון דלא אתי מעלמא לא היתה יכולה לחיות כאן אלו היה ציר טמא ורמז נכון יש בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד דהיינו כפירוש זה דמן הכולכית שהוא טמא נמשך טהרה לכל ציר שבחבית והיינו לא אחד דהא אינה ניתרת בפחות משתים ולהיש מי שאומר הוה הכולכית דג טהור ודרכן היה לתת לציר דג אחד או ב' מאותו המין להראות שממנו נעשה ציר זה ואי משקר נתפס כגנב והא דפתוחות מותרות שכל הפתוחו' נחשבים כמעורבבות בחבית אחת משא"כ בסתומות על כן צריך שם שתים לאחזוקי כולהו בטהורות:

ט

קרבי דגים כו'. בטור פסק תחלה שעל ידי הסימנים נקחים מכל אדם והרבה ב"י להקשות על דבריו ע"ש דהרא"ש פסק באמת אח"כ בטור עצמו דאין הסימנים מובהקים והנה בד"מ ובספר הדרישה כתבו שהטור סבירא ליה שיש חילוק בין סימני דגים לסימני ביצים אף על פי ששניהם לאו דאורייתא מ"מ שאני ביצים דאמרו בגמרא דאיכא דעורבא דמי ליונה ואע"ג דגם בדגי' אמרינן שיש של טמאים דומים לטהורים מ"מ אותן לא שכיחי בינינו ע"כ בדגים סמכינן אסימנים להתיר העוברים כל זמן שאין אנו רואין ריעותא בדג שאין שם סנפיר וקשקשת אבל אם הדג לפנינו ואנו רואין שאין לו סנפיר וכו' אין מועילין הסימנים של קרבי דגים זהו תורף דבריהם ואינם נראין לע"ד כלל דבהדיא איתא באשיר"י ס"פ א"מ דשווין ממש הם דגים לביצים לענין שיש גם בדגים טמאים שווים לטהורים בסימנים כמו בביצים ומכח זה פסק דסימנים לאו דאורייתא לענין סוגיא דשמעתא דמיירי להתיר הקרבי דגים מלבד שאר דוחקים שיש למעיין בפירושם אלו ותו דעדיין נשארו דברי הטור בסתירה דכאן בדגים כשנימוחו ממילא אין שם סימנים מהני אומר משל דג פלוני וטהור הוא כמ"ש בהדיא כאן ובסימן פ"ו גבי ביצים לא מהני אמירה זו רק בצירוף הסימנים. וע"כ נלע"ד דהטור ס"ל דהכא בשמעתתא דדגים לא מיירי מעובד כוכבים או ישראל חשוד שחשודים לשקר במזיד ע"כ צריכים בירור גדול) אלא הכא הוה החשש מחמת שאין בקי בדגים טהורים כמו שפירש"י בהדיא ס"פ אין מעמידין למ"ד דבעינן אלו דגים ואלו קרביהם דלא מהני מלחתים דשמא לא בקי בהן ונמצא דמ"ה הצריכו כאן מומחה דהיינו הבקי בהן ולא כרמב"ן שהביא רשב"א בתה"א דף ס"ד שפירוש הסוגיא דמומחה היינו דוקא נאמן וע"כ שפיר קאמר הטור דכל שאינו מומחה ובקי מהני הסימנים למה שהוא אומר לנו שהם מדגים טהורים אע"פ שאין אנו מכירים את הדג וזהו שכתב הטור אבל אם הם שלימים וניכר בהם סי' טהרה ניקחין מכל אדם פי' מכל ישראל אף שאינו מומחה והיינו דהסימנים מועילים לעדות הישראל שאומר שהם מדג טהור אע"פ שאינו בקי. וקאמר ע"ז דר"ת פסק דסימנים דאורייתא להתיר עליו כל דג פי' בלא שום עדות ישראל וע"ז חולק הירושלמי וכן מסקנת הרא"ש אלא מהני דוקא לצירוף עדות ישראל ונמצא שפיר אמר אח"כ הטור דכשנמוחו ואין שם סימנים לא מהני עדות ישראל שאינו בקי שמא טועה הוא אלא דוקא באומר משל דג פלוני ואנו מכירין שטהור הוא ובזה אפילו עובד כוכבים נאמן דמרתת לשקר) אלא דלא מיירי כאן מעובד כוכבים אלא בסי' פ"ו לגבי ביצים מיירי מעובד כוכבים ע"כ בעינן דוקא סימנים וגם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירים ואע"פ שהב"י מביא בסימן זה דעת הר"ן דכאן שאמרו ניקחין מכל אדם מיירי גם בעובד כוכבים הטור לא פירש כך מ"ה מביא הטור אח"כ שפיר דהרשב"א ס"ל לענין הדין אפילו בישראל שאינו חשוד רק שאינו מומחה בעינן סימנים וגם אמירת משל דג פלוני וטהור הוא פי' שאנו מכירין שהוא טהור או אומר אלו דגים וכו' וזה מבואר מדברי רשב"א שמביא ב"י בד"ה והרשב"א כתב כו' וז"ל אבל במי שאינו חשוד אע"פ שאינו מומחה סומכין עליו כשיאמר כן כו') (והרא"ש כתב כסברא הראשונה) וזה קאי על שלימים וכן מבואר בהדיא בתה"א דף ס"ה בראשו ולא כמשמעות ב"י דזה קאי על נימוח והרא"ש כתב כסברא הראשונה דהני אמירות מעליותות דהיינו שאנו מכירין או אני מלחתים כו' מהני אפילו בנימוחו בישראל שאינו מומחה אבל אינו חשוד וא"ל על מ"ש הרא"ש ויש לדחות ראיית ר"ת מכח דאכתי אין צריך מומחה אלא סגי באמירת משל דג פלוני כו' ואמאי לא אמר אפילו בסימנים לחוד מהני על פי עדות הישראל שאינו חשוד ואינו מומחה נ"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בעובד כוכבים מהני באמירת דג פלוני זה נ"ל ברור ופשוט ומכוון אל האמת בדברי הטור בסייעתא דשמיא. ואל יקשה לך מ"ש בדברי הרשב"א וטהור הוא היינו שמכירין אותו ולעיל מיניה אמר רבינו לשון זה באין מכירין וכן הקשה ב"י דכאן סמכו אצל אלו דגים כו' משמע דהוה למעליותא כמוהו וכן בב"י בשם רשב"א סמכו אצל אני מלחתים:

י

אני מלחתים כו'. זה דעת הרשב"א ומיירי כאן בשלימים שהסימנים ניכרים בהם כמ"ש בסעיף שאחר זה לענין ביצי דגים וה"ה נמי דמהני אם אומר של עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור כמ"ש לענין ביצה סי' פ"ו וכאן נקט רבותא דאני מלחתים לא הוי מעליותא להרשב"א כמו אומר משל עוף פלוני ואנו מכירין כו' כמ"ש ב"י אליביה:

יא

שהוחזק בכשרות. פי' ובודאי נזהר מכל טעות וזהו מומחה דבגמרא:

יב

שיהיו אדומים. כתב ב"י הטעם דודאי שהקדמונים שהנהיגו כך חקרו ומצאו שבאדומים אין שום מין טמא:

יג

דרך בית הרעי כו'. בגמרא משמע בפירש"י דאם נמצא בבית הרחם כ"ע מודים דאסור דדלמא השריצו דג טמא הזה אלא דאין אנו חוששין לזה לתירוצא דרב אשי דהלכתא כוותיה מטעם דרוב המשריצים משריצים במינם וכיון דמיעוטא נינהו לא חש הטור והמחבר לכתוב הדין אם נמצא בבית הרחם דאסור:

יד

דג טמא שנמצא כו'. בטור כתוב על זה דלא חשוב כמעוכל כיון שהוא שלם עד כאן לשונו כתב ד"מ משמע דאם אינו שלם חשוב כמעוכל וכ"ה באשיר"י הביאו ב"י כאן עכ"ל ולא נהירא דמוכח בגמרא לשאר אמוראי ורב אשי בכללם דהלכתא כוותיה דמתניתין מיירי באינו שלם אלא רב נחמן לחוד הוא דמוקי לה בשלם ויהיה קשה עליהם מההיא דאהלות אלא כוונת הטור על פי פירוש הר"מ מפונטייז"א דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל בדג זה שבולע הטהור בשלימותו לא מקרי מעוכל וע"ז נתכוין רבינו הטור במ"ש שהוא שלם וזה מוכח גם כן מלשון כיון שהוא שלם דמשמע שהוא פשוט ולא כתב אם הוא שלם אלא ע"כ קאי אמ"ש שבלעו לאפוקי לעסו ואם כן גם אם נמצא מרוסק קצת גם כן אסור ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבא כמעוכלת אף על פי שנתרסקה קצת:

א

(סימן פ"ג סעיף ה') ציר דגים טמאים כו' שמא לא נמלחו יחד. במ"י כלל כ' ס"ק ד' וס"ק י"ד האריך להוכיח דציר דגים אפי' ע"י כבישה מעל"ע הוא דרבנן וא"כ בספק כבוש מעל"ע יש להקל. ודלא כט"ז וש"ך ע"ש וכ"ה בנ"ב סי' כ"ו:

ב

(בהג"ה) וסתם ציר מדגים מלוחים לית בהו שמנונית. צ"ע דבש"ס ר"פ בכל מערבין (דף כ"ז סוף ע"א) מבואר דסתם ציר מדגים מלוחים אית בהו שמנונית עיי"ש ודו"ק. וצ"ע אם יש לסמוך על ספק זה כאן. דאף דאליבא דר"י בן גדיש אמרי' שם הכי מ"מ לא משמע דפליגי עלי' ר' בזה אלא דס"ל דא"נ הכי הוא שיש בו שמן מ"מ אינו ניקח בכסף מעשר מטעמא אחריני דאיתא התם בסוגיא ע"ש וצ"ע. מיה ובס' ת"ח שם פי' דלא כפרש"י אלא דשומנא דפרי לאו היינו שומן רק תמצית מוהל היוצא מהן ע"י כבישה:

ג

(שם סעיף ו') כלכית פרש"י שהוא דג טמא ואחרים פירשו שהוא דג טהור. בתו' חדשים בגליון פ"ב דעבודת כוכבים מביא ראיה שהוא טהור מירושלמי דנדרים דקאמר שם הנודר מדגה אסור בכלכית. ואין כאן ראיה דאפילו אי דג טמא הוא ואסור באכילה מ"מ בהנאה שרי. ונפקא מינה במה שנדר לאסור בהנאה וכה"ג איתא בט"ז ר"ס ס"ד לענין חלב בהמה טמאה דלא נקרא חלב נפ"מ דאם נדר מחלב סתם אינו אסור בהנאה בשל טמא ועוד דאיכא נפקא מינה טובא כמ"ש בס' באר יעקב בסימן רט"ו לענין חלות הנדר על נבילה וטריפה. דנ"מ אם נעשה חשוד לעבור על איסור נדרים. א"נ אם יש לו חולה שצריך ליתן לו נבילה וטריפה אם חל הנדר וצריך לשאול עליו קודם שיתן לו וגם נ"מ אם צריך ליתן בעדם מ' זהובים כדין מי שנתחייב מלקות כמ"ש בח"מ סי' ב'. ועוד כתב דנ"מ דאם חל הנדר ה"ל דשיל"מ ולא בטל. וזה צ"ע כמ"ש שם: ונלע"ד ראי' ברורה שדג טמא הוא מהש"ס דפ' גיד הנשה (דף צ"ז) גבי דאמר התם כילכית באלפס הוה. ואמר ר"י לטעמי' קפילא ארמאה. ופרש"י כלכית שקץ דגים קטנים נתבשל עם אלפס של בשר. מוכח להדיא דדג טמא הוא והיה אוסר הבשר בנותן טעם וצע"ג על הרמב"ם והעתיקו הש"ע בסמוך שכתב דדג טהור הוא. אח"כ הראו לי בר"ן פא"מ שכתב דלדעתם כל דג קטן בין טהור בין טמא אקרי כלכית:

א

(שם סעיף ז') קרבי דגים. ע' בב"י דף ע"ו ע"א שפירש בדברי הרא"ש וז"ל ולא כתב הא דאוקמא רבינא בשנימוחו אלא כדי להביא עליהם דברי ר"ת שרצה להתיר ברביטא מכח דיוק אוקימתא זו עכ"ל ולפע"ד נראה דלכך כתב הא דאוקמא רבינו בשנמוחו כדי להורות דבשנמוחו אפי' אומר מדג פלוני טהור הוא לא מהני דדוקא כשהן שלמים דאיכא תרתי לטיבותא מהני כשאומר הדג פלוני טהור אבל לא בשנמוחו כמבואר בדברי תוס' והרא"ש בהדיא וזה ברור ובחנם דחק ב"י את עצמו לפרש פירוש אחר והנכון כמו שכתבתי וק"ל: