א
סימני עוף טהור. ובו ה' סעיפים:
סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא מנה מינים טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרים והמינים האסורים כ"ד האמורי' בתורה (ל' רמב"ם פ"א מהמ"א די"ד):
ב
כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה (שם) ועוף טהור נאכל במסורת והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם. מי שאינו מכירם ואינו יודע שמותיהם בודק בסימנים כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא ממינים הטמאים ואם אינו יודע אם דורס אם לאו אם כשמעמידים אותו על חוט חולק את רגליו שני אצבעותיו לכאן וב' אצבעותיו לכאן או שקולט מן האויר ואוכל בידוע שהוא דורס ואם ידוע שאינו דורס יש שלשה סימני טהרה אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ביד לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין (ל' המחבר) היה חזק ומדובק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד הרי זה סימן טהרה ואע "פ שיש לו ג' סימנים אלו אין לאכלו לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס אלא א"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור. (ל' הרמב"ם שם די"ח):
ג
יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו: הגה ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ"ו ובתא"ו נט"ו) וכן נוהגין ואין לשנות:
ד
מי שהוא ממקום שנוהגין איסור בעוף אחד מפני שאין להם מסורת והלך למקום שיש להם בו מסורת יכול לאכלו במקום שהלך שם ואפילו דעתו לחזור ואם יצא ממקום שיש להם מסורת והלך למקום שאין להם מסורת מותר לאכלו:
ה
אם שאר מקומות שאין להם מסורת יכולי' לאכלו על סמוך מקום שיש להם מסורת יש מי שאוסר ויש מי שמתיר ויש לחוש לדברי האוסר:
באר היטב יורה דעה
פ״ב
א
הצייד. כ' הש"ך אבל אינו נאמן לומ' עוף זה התיר לי רבי החכם ומ"מ אם ת"ח מעיד על עוף שמקובל הוא שטהור נאמן:
ב
דורס. כ' הש"ך פי' שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן וט"ז פי' בשם תוס' שאינו אוכל העוף מחיים אלא טורף עד שימות תחלה ואחר כך אוכל:
ג
האויר. פירש הט"ז כשמשליכין לו לאכול קולטו לפיו מן האויר ואוכל ואינו מניחו על הארץ קודם שיבלענו לאפוקי תרנגול שגם הוא קולט מן האויר ומניחו על הארץ קודם שיבלענו כן הוא לדעת רש"י עכ"ל:
ד
אצבע. פי' אחורי האצבעות ואחרים פירשו שאצבע שלפניו גדולה ויתירה מחברותיה כ"כ הר"ן:
ה
שמא. ואע"ג שרואין שאינו דורס עכשיו מ"מ איכא למיחש שמא ידרוס פעם אחרת:
ו
אבותיהם. כ' הש"ך נראה דאם יש להם מסורת שוב א"צ לבדוק אחר שום סימן מיהו ודאי אי אשתכח דדריס או שחולק את רגליו אין לסמוך על המסורת וקבלה בטעות היא:
ז
וכף. משמע דתרווייהו בעי חרטומו רחב וכף רגלו רחבה:
ח
במסורת. ופי' הש"ך דאז מותר אפילו בלא בדיקה כלל ומהרש"ל כ' שאם דקדקו היטב בג' סימנים אז אפילו ראינו שדורס אינו כלום דאמרינן שינוי הוא עכ"ד ולפענ"ד אין להקל כ"כ עכ"ל הש"ך:
ט
לחזור. והטעם שהרי מה שבמקומו אינם אוכלים אותו אינו מצד איסור רק מצד חסרון קבלה (שלא קבלו בו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם) לכן ראוי לסמוך על קבלתם ולאכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולים לברר איסור:
י
לחוש. והש"ך כתב שאין כאן מחלוקת כלל אלא דהרא"ש איירי במקומות שלא קיבלו בו היתר ומ"מ לא נהגו בו איסור והרשב"א איירי להדיא במקומות שנוהגים בו איסור וחיישינן שנהגו כך מפני עופות טמאים הדומים לאלו ומ"מ אף לדברי האוסרים היוצא ממקום שנוהגין איסור בודאי מותר לאכול אפילו אין דעתו לחזור ולא חיישינן שיטעה גם כן בעופות הדומים דאטו אנן ידעינן בודאי טעם האוסרים אלא דחיישינן שמא נהגו איסור מימי קדם שהיו עופות טמאים דומים לאלו ואפשר לומר נמי שלא קבלו בו היתר לכך נהגו איסור והלכך אין לאסור לאותו שבא ממקום היתר עכ"ל הש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב
א
משנה חולין דף נ"ט:
ב
מסקנת הגמרא דף ס"ב:
ג
מימרא דר' יצחק דף ס"ג:
ד
שם:
ה
מימרא דר' יוחנן:
ו
שם במשנ' ופי' רש"י האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע כשאוכל והתוס' בדף ס"א פירשו בשם ר"ת דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות:
ז
כר"א בר צדוק במשנה שם ובברייתא דף ס"ה דס"ל להפוסקים דראב"צ בא לפרש:
ח
כר"ש בר אלעזר שם בברייתא.
(°) פי שאינו מניחו לארץ עד שלא יבלענו רש"י:
ט
שם במשנה:
י
מסקנת הגמרא שם דף ס"ב:
יא
מעובדא דהוה בי מר שמואל:
יב
טור בשם רש"י וכן כתב הרא"ש בתשובה וכן כתב רבינו ירוחם:
יג
טור בשם הרז"ה וכן הסכים הרשב"א והרא"ש:
יד
טור בשם אביו הרא"ש שם וכ' שאין כאן משום חומר המקו' שיצא משם כי אין נוהגים בהם חומרא אלא בשביל חסרון קבלה:
טו
רבינו ירוחם:
טז
הרשב"א וטור וכ"כ הרא"ש בתשובה וסיים שם כי אני מחזיק המסורת שלנו וקבלת אבותינו חכמי אשכנז שהיתה התור' ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן וכן קבלת רבותינו שבצרפת יותר וכו':
יז
טור בשם אביו הרא"ש בפסקיו שם:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב
א
אלא מנה כו'. ס"ג ב':
ב
והמינים כו' שם א':
ג
(ליקוט) כל עוף שהוא כו' יש ג' סימני כו'. המחבר קיצר בדבר והפוסקים הסכימו לפי' הר"מ בר יוסף שפי' במתני' כל עוף הדורס טמא ר"ל ודאי טמא שאין לך עוף טהור כלל שהוא דורס וכל שיש לו אצבע כו' ר"ל אם יש לו כל הג' סימנין אלו בודאי טהור שאין לך עוף טמא שיש לו שלשה סימני טהרה שכל כ"ד עופות טמאים אין להם רק סי' טהרה א' לבד עורב יש לו ב' סימני טהרה ונשר אין לו כלל סי' טהרה וכל שידוע שאינו דורס א"צ כלל לסימן אחר ובודאי טהור הוא כמש"ש ס"ב א' אמר אמימר הלכתא כו' והוא דלא דריס ר"ל שאותו סימן אחד יהיה דוקא שאינו דורס וכמש"ל וגי' שם ס"א א' תני ר"ח עוף כו' ולילף מתורין כו' ה"נ דאיכא כולי ארבעה א"כ עורב דכתכ רחמנא כו' ול"ג א"כ שאר עופות עד א"כ עורב ושם גמירי עשרים וארבעה כו' תלתא הדרי בכולהו עשרים ותרי מהני תלתא איתנהו בעורב וחד דליתיה בהנך איתיה בפרס או בעזניה ופי' מ"ש תלתא הדרא כו' דכולהו עשרים אין להם אלא סי' טהרה אחד והשלשה סימנין שבגוף שהן אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף חוזרין בכל העשרים שכל א' מאלו יש לו א' מהסימני טהרה אלו ועורב יש לו שנים מאלו אבל סי' הרביעי שאינו דורס אין בכל הכ"א עופות שכולם דורסים הן ופרס ועזניה נמי אין להם אלא סי' טהרה א' אלא שא' מהם או פרס או עזניה סי' טהרה שלו שאינו דורס והא דקאמר א"כ פרס ועזניה דכתב רחמנא ל"ל ול"ק א"כ שאר עופות טמאין ל"ל משום דבעי למיהדר ולאקשויי וניגמר כו' ולתרץ א"כ נשר כו' ולברורי דצריך למיכתב נשר דלא ליגמר מפרס ועזניה דאינן שני כתובים כמש"ש משא"כ בשאר דא"א דהאי דאיתיה בהאי ליתיה בחד מהנך ומ"ש ר"ח עוף הבא בסימן אחד טהור היינו שבקי בכל העופות טמאין דאל"כ איכא לאספוקי בעשרים עופות טמאין והיינו דקאמר ר"נ שם היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא כו' ואפילו אותו סי' טהרה הוא שאינו דורס דליכא לאספוקי בהנך עשרים אכתי איכא לאספוקי בפרס ועזניה ואמימר פליג עליה בזה דאם יש לו סי' שאינו דורס א"צ שיהא בקי כי פרס ועזניה לא שכיחי ועוף הבא בשלשה סימני טהרה לכ"ע א"צ שיהא בקי וא"צ לידע דלא דריס דודאי אינו דורס כמ"ש במתני' שם ובברייתא כל שיש לו אצבע כו' דאין לך עוף טמא בג' סימני טהרה ומ"ש שם ס"ב ב' ומאי ספקייהו כו' משום דה"ל עוד סי' טהרה א' כמו אצבע יתירה והיו בקיאין בעורב ומיניו וכמש"ש א' לא היה בקי כו' בב' סימנין טהור והוא כו' ותרננולתא דאגמא ע"ש בתוס' ר"ה חזיוהו כו'. ושיטת סה"ת וסמ"ג וסייעתם כשיטת התוס' דעשרים עופות טמאים כ"א י"ל ג' סימני טהרה כגי' שלנו בגמ' וסי' א' מהם שאינו דורס וכולן שוין בסימניהן ושנים מהסימנים שלהן הן בעורב וג"כ א' מהן שאינו דורס והסי' הרביעי שאינו בהן הוא בפרס או בעזניה ואותו הסי' הוא קורקבנו נקלף ועתוס' ס"א א' ד"ה כל כו' וס"ב ב' ד"ה מאי כו'. ומ"מ בזה שוין דאם יש לעוף סימן אחד שאינו דורס שודאי טהור דאין עוף טמא בסימן אחד אלא פרס ועזניה ולא שכיחי כנ"ל אבל בסימן אחר לא דשמא ג"כ אינו דורס וממין עורב הן ואם דורס ודאי טמא כמ"ש במתני' כל עוף כו' ועתוס' שם ס"ב א' ד"ה והוא כו' אלא דלשיטתם אם בקי בעורב ומינו עוף הבא בסימן אחד טהור באיזה סימן שיהיה משא"כ לשיטת הרמב"י דלעולם דוקא בסימן שאינו דורס ובשלשה סימנים שבגופו ג"כ טהור כמ"ש במתני' וכל שיש לו אצבע כו' ומפ' ג"כ כנ"ל דודאי אינו דורס וטהור דלא כרש"י ס"ה א' ד"ה ה"ג כו' דדוקא אם יש כל הד' סימנין שג"כ ידוע שאינו דורס וכן בב' סימנין טהור אם בקי בעורב ומינו כמש"ש ס"ב א' ואין נ"מ בין אלו ב' השיטות אלא כמש"ל בסימן אחר אם בקי בעורב ומינו דלתוס' כשר באיזה סימן שיהיה ולהרמב"י דוקא באינו דורס (ע"כ):
ד
(ליקוט) שהוא דורס. רש"י פי' שאוחז בצפרניו ומגביה מהקרקע מה שהוא אוכל ע"ש נ"ט א' ד"ה הדורס כו' ותוס' פי' שאוכל מחיים ע"ש ס"א א' בד"ה הדורס וכ"כ בת"ה ס"ב א' ועתוס' דב"ק ט"ז ב' ד"ה דרס כו' והביא ת"ה ראיה דא"א לומר שם דורס ממש דא"כ זאב נמי הא תנן ודרוסת הזאב וכ"כ במה"ב ס"ט א'. והרא"ה בבד"ה כתב דורס ממש וכ"כ בשם הרמב"ן (ע"כ):
ה
ואם ידוע כו'. ס"ב א' אמר אמימר כו' וכשיטת הגאונים דידוע דלא דריס לבד סימן אחד וז"ש במתני' כל עוף כו' טמא ודאי ואם ידוע שאינו דורס אז וכל שיש כו' וסתם בש"ע כאן ולא כתב שבסימן א' מהן טהור לפי שרבו בו הפי' וער"ן ולח"מ וריב"ש סי' קצ"א ובלא"ה אין נ"מ לדידן כמש"ל ואע"פ שיש לו כו' וערש"י ס"ב ב' ד"ה חזיוהו כו':
ו
יש ג' כו'. אע"ג דבסימן אחד סגי כנ"ל לפי שרבו הפי' דלפי' תוס' שם ד"ה והוא כו' דוקא בסימן זה לבד דלא דריס אבל בסי' אחר עמו חיישינן שמא עורב הוא ולהרמב"ם דוקא בסי' אחר עמו ובב' סימנים לכ"ע חיישינן אבל בכל הד' סימנים אין חשש לכ"ע:
ז
(ליקוט) ואע"פ שיש לו ג' סימנין כו'. לפי שיש גי' ופי' אחרים. ת"ה. ור"ל פירש"י הנ"ל וערש"י ס"ב ב' ד"ה חזיוהו כו' וכשיטתו דבעינן ד' סימנין שידוע ג"כ שאינו דורס ובזה א"א בקיאין כמו בתרנגולתא דאגמא אבל לשיטת הפוסקים ושיטת התוס' דכל שי"ל ג' סמנים האחרים בידוע שאינו דורס אין לחוש ועתוס' שם ד"ה חזיוהו כו' (ע"כ):
ח
מי שהוא כו' ואם כו'. ר"ל אע"ג דצריך לנהוג חומרי המקום כו' כמ"ש בפ"ד דפסחים (נ' נ"א) ובפ"א דחולין ע"ש וז"ש ואפילו דעתו כו' כאן כיון דאין אוכלין מחמת חסרון קבלה ולא מחמת איסור ל"ל בה:
ט
ויש מי כו'. כנ"ל וכמ"ש בפ"א דנדה (ז' ב') א"א למי שלא יראה את החדש כו' וסברא ראשונה ס"ל דאפשר שאותו המקום נהגו איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו שמצוים אצלם ב"י בשם הרשב"א. וכמ"ש שם ס"ג א' מקום שנהגו כו' אטו כו' אין ול"ק כו' וכפי' תוס' שם ד"ה הא כו' אלא נראה כו'.
(ליקוט) ויש מי שמתיר. כמש"ש ס"ג א' אטו במנהגא כו' ור"ל כיון שיש למקום א' מסורת שטהור לישתרי בכ"מ שאותו מקום שאין אוכלין אין ראיה על איסורן אלא שלא קבלו במסורת ולאלו שקבלו במסורת שומעין. ת"ה. ואע"פ שדחה קצת אין הדיחוי כלום ע"ש (ע"כ):
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב:א׳
א
א) [סעיף א'] סימני עוף טהור לא נתפרשו בתורה וכו' והמינים האסורים כ"ד האמורים בתורה. בתורה כתיבי עשרים מיני עופות טמאים ומדכתב למינה למינו למינהו למיניהם ילפינן עוד ארבעה. פרישה או' ג' כנה"ג בהגה"ט או' ו' ור"ל כיון דילפינן מריבוי הכתוב הו"ל ככתובים בתורה.
פ״ב:ב׳
א
ב) [סעיף ב'] כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם הר"ז אוכל וכו' פי' תרתי בעינן ואם באחת מהנה אינו בקי אין לאכול כל עוף שאינו מהם. פר"ת או' ב'.
פ״ב:ג׳
א
ג) שם. ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד. אבל אינו נאמן לומר עוף זה התיר לי רבי חכם. הכי איתא בגמ' חולין דף ס"ג סוף ע"ב. ומ"מ אם ת"ח מעיד על עוף שמקובל הוא שטהור נאמן ובפרע האידנא שאין לנו צייד אלא מסורת. רש"ל פא"ט סי' קט"ו. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י סוף או' מ' פר"ח או' ג' בל"י סוף או' ב' ועיין לקמן או' י"ג.
פ״ב:ד׳
א
ד) שם. ונאמן הצייד וכו' הכא מיירי בעוף שאין אדם מכיר אותו ולכך נאכל ע"פ מסורת הצייד. ולא דמי למסורת המקומות דכיון דיש מקומות שאוכליה אותו אוושא מילתא ובמקום שאין אוכלים אותו ודאי ידעו שיש מקום שאוכלים ואפ"ה חזינן דלא אכלי ויש לדון שנהגו איסור או מפני טמאים הדומים או שנחלקו בקבלתם. הרב בני חיי. מחב"ר או' א'.
פ״ב:ה׳
א
ה) שם. והוא שיוחזק אותו צייד וכו' כלומר אותו רבו צייד. ש"ך סק"ב. פר"ת או' ב'.
פ״ב:ו׳
א
ו) שם. כל עוף שהוא דורס ואוכל וכו' פי' שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן וכעין דרוסת הנץ ושאר עופות לעיל סי' נ"ז. ש"ך סק"ג וכתב שכ"ה דעת הש"ע. וכ"כ הפר"ח או' ד' וכתב שכ"ה דעת הש"ע. אבל ר"ת והרשב"א פי' שדורס ואוכל היינו שדורס ואוכל חי ומיהו אכילת זבובים ושקצים חיים לא חשבינן ליה דורס ואוכל. ורש"י כתב שכל עוף הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגליו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו הוא דרוסה. וכן דעת הרמב"ם בפי' המשנה. פר"ח שם. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. ביאור הגר"א או' ד' מש"ז או' א' וכתב דנ"מ האידנא דאם נאכל במסורת וראינו שדורס דקבלה בטעות הוא (כמ"ש לקמן או' י"א) יש להחמיר ככל הפירושים.
פ״ב:ז׳
א
ז) שם. או שקולע מן האויר ואוכל וכו' פי' כשמשליכין לו לאכול קולעו לפיו מן האויר ואוכל ואינו מניחו לארץ קודה שיבלענו. רש"י חולין ס"ה ע"א. ב"י פרישה או' ד' ע"ז סק"ב. פר"ח או' ה' כריתי או' ג'.
פ״ב:ח׳
א
ח) שם. ואם ידוע שאינו דורס יש ג' סימני טהרה אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף ביד וכו' אלו הד' סימנים רמוזים בתיבת צפו"ר. דהיינו אותיות שניות מהד' סימנים אות צ' מאצבע ואות פ' מזפק ואות ו' מדורס ואות ר' מקרקבן והם אותיות צפו"ר. האר"י בשער הפסוקים פ' ראה. וכ"כ הרשב"ץ בס' מגן אבות ח"ג דף ס"ג ע"ב. מחב"ר או' ב' זב"צ או' ד'.
פ״ב:ט׳
א
ט) שם. אצבע יתירה. י"מ שכל שיש לו ד' אצבעות זהו שיש לו אצבע יתירה לפי שיש עופות שאין להם אלא ג' ואין זה נכון. ורש"י פי' אצבע שאחורי אצבעות וגם זה אינו מחוור. והעיקר כמ"ש הר"ן והרא"ה בבד"ה שהאצבע האמצעי שבאותן ג' אצבעות שלפניו שהיא גדולה ויתירה מחברותיה קרוייה אצבע יתירה. פר"ח או' ו' לה"פ או' א' כריתי או' ד'.
פ״ב:י׳
א
י) שם. אלא א"כ יש להם מסורת וכו' ונראה דאם יש להם מסורת שוב א"צ לבדוק אחר שום סי' דאפי' ידוע שאין לו סי' מהג' סימנים דהיינו שידוע שאין לו זפק ולא אצבע יתירה ולא קרקבנו נקלף מותר במסורת כל כמה דלא חזינן דדרס ודין זה אמת לכל השיטות. ש"ך סק"ו כנה"ג בהגב"י או' כ"ה. פר"ח או' ז' הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ז' שפ"ד או' ו' חכ"א כלל ל"ו או' ד' מק"מ או' א' ערוך השלחן או' ל"א. זב"צ או' ה'.
פ״ב:י״א
א
יא) מיהו אע"ג דיש להם מסורת אי חזינן דדרס או שחולק את רגליו אין לסמוך על המסורת וקבלה בטעות הוא. רש"ל פא"ט סי' קט"ו. לבוש בסעי' ג' ש"ך שם. כנה"ג שם. בל"י או' ב' הל"פ שם. שפ"ד שם. חכ"א שם. מק"מ שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' ו' ובראינו שדרס יש להחמיר לכל הפירושים של דריסה כמ"ש לעיל או' ו' יעו"ש.
פ״ב:י״ב
א
יב) וכן אם ראינו שקולט ואוכל מן האויר ואינו מניחו על הארץ עד שיבלענו לא סמכינן על המסורת ואסור. לבוש שם. שפ"ד שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' ח'.
פ״ב:י״ג
א
יג) שם. אלא א"כ יש להם מסורת וכו' הבא להעיד מסורת חדשה שאין מכירין אותו יצטרך שהוא בר סמכא ומעיד על אנשי מדינה או מדינה אחרת שהוא מנהג פשוט שם ואכלו. או שמקובל מפי אדם גדול שכדאי הוא לסמוך על עדותו דודאי דייק שפיר ותא חזי מאן דאסהיד עלה אבל איניש דעלמא דאסהיד או שראה או שמע מאיניש דעלמא אהא לא סמכינן דילמא לא דייק שפיר ובשנוי מעט מתהפך ועביד דטעי ואכה"ג קאמר תלמודא והוא שיהיה בקי בהם ובשמותיהם וזה אינו נמצא האידנא כלל. מהרי"ל בתשו' סי' ק' כנה"ג בהגב"י או' ל' פר"ח או' א' כריתי או' א' שפ"ד או' א' מחב"ר או' ח' חכ"א כלל ל"ו או' ט' זב"צ או' ט' ועיין לעיל או ג'.
פ״ב:י״ד
א
יד) בר אווז שקורין בל"א ווילד"י ענ"ט הם מותרות. פר"ח סי' פ"ו או' ו' שו"ת חב"י סי' ל"ב. בל"י או' א' כריתי בסוף קו' פני נשר אשר בסוף סי' פ"ו. מחב"ר או' ד' זב"צ או' יו"ד. ועיין לקמן סי' פ"ו או' י"ט.
פ״ב:ט״ו
א
טו) עוף שקורין לערכי"ן בל"א הוא עוף טמא. שו"ת חב"י שם. בל"י שם. מחב"ר או' ה' זב"צ או' י"א.
פ״ב:ט״ז
א
טז) עוף שקורין בעיר ארגי"ל גא"ג איל מה כאותם שגדלים בים אסורים. אמנם העופות שקורין שם לברא"ך בין של בצעים בין של נהרות וגם מה שקורין לזווא"ש הם מותרים. שו"ת בית יהודה דף קט"ו ע"ב רבו מהר"ש צרור. מחב"ר או' ו' זב"צ או' י"ב וכתב וכן יש בעירם עופות שגדילים על המים וקורין אותם גא"ט אל מא"י הם אסורין ואין אוכלים אותם בעיר בגדאד יע"א.
פ״ב:י״ז
א
טוב) ועל עוף הנקרא מירל"ו עיין מ"ש דבר שמואל סי' קע"ד שאמרו כי בעיר ליוורנו אוכלים אותו ולא נתברר לו יעו"ש ואני ראיתי מסורת של עיר ליוורנו ומנאוהו לעוף מירל"ו בין הטהורים. מחב"ר שם. וכתב זב"צ או' י"ג דבמדינת בגדאד יע"א יש צפור מבעלי השיר וקורין אותו בלבל בלשון ערב"י ואפשר דהוא המירל"ו הנז' ובמדינתנו לא ראינו ולא שמענו שום אדם שאכל הבלבל ואין לנו בו מסורת שהוא מותר עכ"ד.
פ״ב:י״ח
א
חי) עוף שהנוצה שלו מהודרת ויש לו בכרבלתו קצת נוצות כמו ורדים וכל גופו יפה חוץ מרגליו שהם שחורות אסור לאכלו והוא הטוו"ס ובלשונם קורין אותו פאו"ן כנה"ג בהגב"י או' ל"א ובתשו' שבסוף קול בן לוי סי' כ"ג וסי' כ"ד. שפ"ד או' ח' מחב"ר או' ז' זב"צ או' י"ד וכתב שבמדינתם קורין אותו טוו"ס ואין אוכלים אותו.
פ״ב:י״ט
א
יט) הסיגואיניי"א המקננת בבתים הגבוהים יש מקומות שנוהגים בה היתר ויש מקומות שנוהגים בה איסור וסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה. ב"י בשם רי"ו. והרא"ש בתשו' כלל ך' דין ך' כתב דבארצנו ובספרד אין אוכלים אותה וכך אלו מקובלים בארצנו ומה נעשה למקום שאוכלים אותה יעו"ש והב"ד ב"י. וכן הסכים הפר"ח או' ט' לאסור כדברי הרא"ש. והב"ד זב"צ או' ט"ו וכתב ויתכן שזהו שקורין במדינת בגדאד יע"א לגל"ג או לקל"ק שהיא מקננת במקומות הגבוהים ואומרים שהיא חסידה הכתובה בתורה שכן תרגם אותה ר' סעדיה גאון על התורה אל לגל"ג יעו"ש ואין אנו אוכלים אותה כהוראת הרא"ש עכ"ד.
פ״ב:כ׳
א
ך) מה שקורין בערב"י כוכל"ך אסור ואין נוהגין לאכלו במדינת בגדאד. זב"צ או' ט"ז.
פ״ב:כ״א
א
כא) מה שאנו קורין תרנגול ענגלש"י הינ"ר מותר אעפ"י שהודו כפוף כדוכיפת מ"מ כל סי' טהרה יש בו. כנה"ג בהגב"י או' כ"ז. זב"צ או' י"ז וכתב ויתכן שזהו שקורין אותו בבגדאד יע"א די"ך אל הנ"ד והוא בא מערי הנדייא והם אוכלים אותו.
פ״ב:כ״ב
א
כב) עוף שקורין טרפפ"א אוכלין באושטרי"ך ואגפיהם ובאלו הגלילות אסורין. מהרי"ל בתשו' סי' ק' כנה"ג שם או' כ"ט. לה"פ או' א' בל"י או' א'.
פ״ב:כ״ג
א
כג) אותם אווזות שראשי חרטומיהם שחורות הם מותרות ודלא כמי שאסר. פ"ת או' א' משם בית אברהם בקו' משפט שלום. זב"צ או' י"ח וכתב וכן בעיר בגדאד יע"א מביאים כמה פעמים אווזות שראשי חרטומיהן שחורות ואוכלים אותם. ועיין לקמן סי' פ"ו או' ך' שיש מקומות שנוהגין לאסור וע"כ יש לילך אחר המנהג.
פ״ב:כ״ד
א
כד) בעיר בגדאד יע"א יש מיני אווזים קטנים הרבה כמדת בני יונה הקטנים והוא מין שליו וקורין אותו בל' ערב"י גיט"א המנהג בעיר בגדאד יע"א כפי הקבלה מאבותיהם שאוכלים אותם שהוא מין טהור. זב"צ או' י"ט.
פ״ב:כ״ה
א
כה) עוד יש בעיר בגדאד יע"א מין אחר והוא ג"כ קטן וקורין אותו בערבי דרא"ג ואין להם קבלה בו ונוהגין בו איסור. זב"צ או' ך'.
פ״ב:כ״ו
א
כו) הזרזיר וכן קורין אותו בערבי זרזור כל' חכמים הוא אסור. הרמב"ם פ"א מהמ"א. כנה"ג בהגה"ט או' ה' זב"צ או' כ"א.
פ״ב:כ״ז
א
כז) מסקינן בגמ' (חולין ס"ב ע"א) דסנונית לבנה אי ירוקה כריסה אסירא ואי חוורא כריסה שריא. וכתב הרשב"א כתה"ב סנונית הדרה בבתים אם כריסה לבנה מותרת ואם לאו אסורה ובמקומות האלו לא ראינו מי שנהג בה היתר אף בכריסה לבנה. וגם רי"ו כתב סנונית הדרה בבתים טהורה והוא שכריסה לבנה והוא הגילונדרינ"א והעם נהגו בה איסור. ב"י. וכתב הש"ך בנה"כ דהוא הצפור דרור אלא דאיכא צפור דרור טמא ואיכא טהור יע"ש. וכתב זב"צ או' כ"ב דהוא מה שקורין בערב"י סנ"ד והנ"ד והוא שחור ונוהגין שלא לאכלו. ומיהו בכריסה לבנה לרפואה שרי אף בחולי שאין בו סכנה כיון דמדינא דגמ' שרייא ולא אסיר אלא ממנהג ובמקום רפואה יש להקל. שו"ג מחו' סוף או' א' ומיהו צפור קטן הדר בבתים וקורין אותו בערבי עצפו"ר המנהג לאכלו כמ"ש לעיל סי' מ"ב או' ע"ו יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לאו"ח סי' שט"ז או' א' בענין צפור דרור יעו"ש.
פ״ב:כ״ח
א
כח) [סעיף ג'] י"א שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז וכו' משמע דתרווייהו בעינן חרטומו רחב וכף רגלו רחב. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגב"י או' ל"ה. פר"ח או' ח' כריתי או' ח' שו"ג או' ט"ו. ומ"מ לדידן אין נ"מ דכבר פסק רמ"א דאין לאכול שום עוף אפי' חרטומו וכף רגלו רחבה וג' סימנים אסור אלא נ"מ היכא דלא פשט האיסור כהרב בהגה עכ"פ בעינן ג' סימנים וכף רגלו וחרטומו רחבה אבל לדידן אין מהני אלא מסורת. שפ"ד או' ז'.
פ״ב:כ״ט
א
כט) שם הגה. וי"א שאין לסמוך אפי' על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת וכו' והכנה"ג בהגב"י או' ל"ד חולק וכתב דגם האו"ה ורי"ו מודים לפסק הש"ע דלא כהגה יעו"ש וכן הסכים הפר"ח או' ט' דלא כהגה. אמנם הרב זב"צ או' כ"ד כתב דאנן יתמי דיתמי ואין לנו אלא דברי מור"ם ז"ל דאפי' בהני אין לסמוך אלא על המסורת ומיהו בשעת הדחק יש לסמוך על מרן ז"ל וכנה"ג ופר"ח להתיר עכ"ל וא"כ כיון דאפי' בהני אין לסמוך רק על המסורת לא הארכנו בסי' עופות כיון דעיקר המסורת.
פ״ב:ל׳
א
ל) [סעיף ד'] מי שהוא ממקום שנוהגין איסור וכו' והלך למקום שיש להם בו מסורת יכול לאכלו במקום שהלך לשם וכו' ואין כאן משום נותניו עליו חומרי מקום שיצא משם (כמ"ש באו"ח סי' תס"ח) שהרי מה שאין אוכלין אותו שם הוא אינו מצד האיסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו בו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם. כ"כ הרא"ש. ט"ז סק"ה. ש"ך סק"י. ועיין באו' שאח"ז.
פ״ב:ל״א
א
לא) [סעיף ה'] אם שאר מקומות שאין להם מסורת יכולים לאכלו על סמך מקום שיש להם מסורת יש מי שאוסר ויש מי שמתיר וכו' בדינים אלו נפל מחלוקת בין הפו' ולענין הלכה כיון דאיסור הוא נקטינן כחומרי דמר וכחומרי דמר דלהולך ממקום למקום אין להתיר אלא כשהמקום שיצא משם או שהלך לשם אין נוהגין בו לא איסור ולא היתר אבל אם נהגו בו איסור אף אם נהגו כן שלא על פי מסורת אסור וכ"ש אם נהגו בו איסור ע"פ מסורת אבל המקומות עצמם אסור לאכול ע"פ קבלת אחרים אעפ"י שלא נהגו בו לא איסור ולא היתר. כנה"ג בהגב"י סוף הסי' בל"י או' ג' מחב"ר או' ט' זב"צ או' כ"ה.
פ״ב:ל״ב
א
לב) וכל זה מיירי בעוף שהיו נוהגין בו איסור היה מחמת שלא הגידו להם אבותיהם שהם מותרים אבל בעוף הבא לפניהם בעיר א' שלא נהגו בו לא איסור ולא היתר להיות שלא בא לפניהם עד עתה ומשו"ה אין להם קבלה ומצאו עיר אחרת שאוכלין אותו עוף בקבלה פשוט הוא דלכל הדעות דין הוא שתסמוך עיר אחת על קבלת חברתה. פר"ת או' ד' בד"ה אלא דנראה וכו' זב"צ או' כ"ו.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב
א
נאכל במסורת שור' הדין אם עד א' אומר שמקובל מפי נאמן שעוף הזה טהור הוא נאמן דעד א' נאמן באיסורין רק עכשיו לגרעון הדורו' בע"ה אין לסמו' רק על אדם מוחזק בכשרות ובר דעה שלימ' ששמועתו מכוונתו ואומ' מפי ת"ח בקי בדברי' ובקי בהן ובשמותיהן ולכן מאוד צריך עיון לחדש בזמנינו מסורת חדשה על עופות לא שערום אבותינו
ב
שדורס דעת הש"ך ופר"ח היינו שנעץ אצבעו וקולט מחיים והיא חדא עם דריס' הנזכר לעיל סי' נ"ז ועיין פלתי דהוכחתי דאין כן כוונת המחבר רק דאוכל ואינו ממתין עד שתמות ואכילת זבובים חיי' אינו סי':
ג
שקולט מאויר ואינו מניחו לאכול שיפול לארץ
ד
אצבע יתירה היינו באצבעות שלו יש אצבע א' גדול מהם כן הסכמת אחרוני'
ה
וזפק ואם הוא זפק קטן עמ"ש בקונטרס המיוחד לסוגי' דנשר:
ו
שמא דורס היינו לשיטת רש"י די"ט עופות יש להם ג' סימני טהרה וא"כ גם בעוף זה יש לספק אולי הו' מהם אבל לשיטת רמב"י אין בעוף טמא מעולם ג' סימני טומאה חוץ נשר:
ז
אא"כ יש להם מסורת ובמסורת מותר אפי' ליכא סי' א' טהרה דאין לאחר מסורת הנכון כלום ש"ך ופר"ח:
ח
וכף רגלו תרתי בעינן חרטום וכף רגל ועפ"י שנים יקום דבר:
ט
אם יש להם ג' סימנים היינו לדעת רש"י דטמאים יש להם ג' סימנים ואם סי' דורס סי' חדש לא נתפרש לנו וא"כ אם יש לו ב' סימנים וכף רגלו רחב' הוא סי' לאינו דורס רק דלמא אינו דור' לאו סי' חדש וא"כ יש לו רק ג' סימנים ודלמא הוא מי"ט עופות ולכך בעינן ג' סימנים בלי כף רגל רחבה. אבל לדעת רמב"י אם יש לו ב' סימנים ואינו דורס ג"כ הרי ג' סימנים יצא מידי כל י"ט עופות ומותר רק מחבר גריר בתר רש"י ודברי הפר"ח פה מגומגמים. ועיין פלתי מ"ש בזה רמה שקורין אווז הבר היינו ווילדי געגז ווילדי ענטן אם יש להם כף רגל רחבה וחרטום רחב יש לאוכלו בלי פקפוק ואין להחמיר כלל אף דהרב בעל צ"ץ פקפק להחמיר.
י
למקום שאין להם מסורת מותר באם דעתו לחזור לכ"ע מותר אבל באין דעתו לחזור לכאורה נראה דאסור עמ"ש פלתי דמסתימת לשון ש"ע משמע אפי' אין דעתו לחזור מות' דתלינן דהם שלא אכלו הוא מחמת העדר המסורת והוא דיש לו מסורת ממקומו אוכל ע"פ
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב
א
שהוא דורס ואוכל הרב הש"ך בס"ק ג' האריך דדעת המחבר כדעת רוב מחברים המפרשים דרוסה הנאמר פה הוא ענין דרוסה הנאמר לעיל סי' נ"ו ולכך קיצר בו בפירושו כי סמך על מש"ל ע"ש וכ"כ הפר"ח. ולע"ד לא עיינו כל הצורך דהא כתב מחבר אע"פ שיש לו כל ג' סימנים בגופו אין לאכלו לפי שאנו חוששין שמא דורס וכו' והיינו שיטת רש"י דפי' תלתא הדרי בכולהו בי"ט עופות טמאו' הדרי ג' סימני טהרה בכולן דלשיטת רמב"י דפי' י"ט עופו' לית לכל אחד רק סימן טהרה אחד רק הדרי הסימנים בזה זה סימן ובזה זה סי' א"כ אינו במציאות כלל שיהי' לעוף טמא שלשה סימנים טהרה בגופו ע"כ טהור הוא וברור דאינו דורס וצ"ל דדעת מחבר כרש"י דשלשה סימנים בגופא הדרי בכולהו וא"כ יש לחוש דדורס והוא מכ"ד מינים הטמאים וא"כ ע"כ צ"ל דגם זהו בכלל ספק אולי סי' החדש דלא יש בעשרים מינים הוא אינו דורס דאלו סי' בגופו דווקא הוא סי' החדש א"כ ביש לו ג' סימנים בגופו תו ליכא לספוקי כלל דכ' מינים אין לו סי' החדש ועורב ופרס ועזני' אין להם שלשה סימני טהרה כלל וע"כ צ"ל דהספק אולי אינו דורס סי' החדש וזהו דליתא בכל י"ט ולכך אף דנרא' בו ג' סימני טהרה אינו מועיל דלמא מן כ' מינים הוא דיש: להם ג' סימני טהרה וקשה מה נתחבטו תוס' ופוסקים איזהו הוא סי' החדש הא ע"כ אינו דורס הוא סי' החדש דג' סימני טהרה שווי' בכל ך' מינים ואין בהם סי' חדש ובתוך ך"ד מינים נץ והוא דורס כמבואר לעיל סי' נ"ז ובגמרא דרוסת הנץ וע"כ דג' סימני דנץ דיש לו ג' סימני טהרה הם סימנים בגופו וגם שארי מינים ע"כ יש להם הנך סימנים דאל"כ אין כאן סי' חדש ומוכח דאינו סי' חדש ומה צורך עוד לחקירה הא אינו דורס סי' חדש ומה נסתפקו המחברים וע"כ צ"ל די"ל נץ אינו דורס ודרוסה זו אינו דרוסה כמש"ל סי' נ"ז וזה ברור והר"ן לשיטתו אזיל דס"ל כרמב"י אבל המחבר והטור דגרירי בתר דעת רש"י ותוספ' ע"כ דאין דורס אין פירושו דרסה הנזכר לעיל בסי' נ"ז וברור ודו"ק:
ב
כף רגלו רחבה וכו' בשיטה זו חברתי קונטרוס א' כשלמדתי סוגי' דנשר בעיון רב בלימוד ודיבוק חבירים ובררתי כל שיטת פוסקים והעולה לדינא אף כי אנו מחמירין אותן שקורין אווז בר בלשון אשכנז ווילדי גענז ווילדי ענטין כיון שכף רגלים רחבה אין לספק בהו להתיר בלי פקפוק כלל ומה שנגררי' אחר או"ה להחמיר אפשר או"ה ראה מין שאין כף רגלים רחבה אבל במין שכף רגלים רחב וכו' אין לפקפק בהו כלל והרב בעל מ"י נתן בשם אבותיו טעם לאסור שאוכלים שקצים ורמשים והוא שטות דבעינן נתפטם באיסור וגם שיאכל אסורי הנאה כמש"ל באריכות ואין לחוש לחומרא מה שאין להם שרש ועיקר בגמ' כלל:
ג
ואם יצא ממקום שיש לו מסור' והפ"ח החמיר דבמקומו לא שכיח עופות טמאים ובאותו מקום שכיח והוא פי' בגמ' דחולין דף ס"ג דאמרי' שקאנ"ו ובטנ' מקו' שנהגו שלא לאכול אין אוכלין ופריך הגמ' אטו במנהג' תלי' מילתא ומשני הא באתר' דלא שכיח פרס ועזני' והא באתר' דשכיח ופי' הפר"ח דשני מקומות לא הי' שכיח פ"ו רק במקום א' חששו להחמיר דלא לחלוף במקום דשכיחי פ"ו ובאינך מקום לא חששו וזהו דוחק בלשון הגמרא והתוס' הקשו על רש"י דפי' דפ"ו שכיחי וחיישינן דלמא פ"ו הוא דא"כ בכל דוכתא ליתסרי וצ"ל בכוונת דבריהם דמה קושיא הא באמת במקום דשכיחי אסורי וצ"ל דהקושי' איך קתני מנהגא א"כ הכא לבא ממ"א ודעתו לחזור מותר כתורת הנהוג וזהו אסור דהא יש ספק איסור וזהו כוונתם בכל דוכתא ר"ל הבאים ממ"א ותי' התוס' דבאמת לא חוששין רק חששו לחומרא דלא לחלפי ותלא במנהגא וזהו דלא כפר"ח וא"כ הכל רק מנהגא ולכך ודאי ביש דעתו לחזור דמותר דמה בכך דשכיח מ"מ לאו מתורת איסור רק מתורת מנהג כמ"ש התוס' ופשיטא דמי שדעתו לחזור דאין מחויב במנהגם. אבל במי שאין דעתו לחזור ודאי נראה דאסור דהא מנהג נכון הוא וראוי לקיימו אמנם מסתימת לשון הש"ע משמע אפילו אין דעתו לחזור מותר וצ"ל ודאי בזמן הגמ' שהיו בקיאים בסימני עופות א"כ ל"ל דלכך נהגו הואיל אין בהם מסור' דל"ל מסור' נבדקו בסימני' וע"כ צ"ל החשש הי' משום חשש אחלופי (ובזה מיושב קושי' הת"ה דהקשה מאי פריך הגמ' אטו במנהגא תלי' דלמא לכך לא אכלו דלא היה להם מסורת דלפמ"ש ניחא בזמן הגמ' הי' יכולים לבדוק בסימנים) ושפיר אסור אבל לדידן דעם כל הסמני' אסור בלי מסורת א"כ מהכ"ת נימא דלכך לא אכלו בשביל חשש אחלופי מה דקיימ"ל פ"ו לא שכיחי בישוב ולא נימא דהמניעה היה מבלי היה להם מסורת וא"כ מהכ"ת להחמיר על הבא ממקום דיש לו מסורת וא"ש:
ד
ויש מי שמתיר יש להבין א"כ כל הסעיף דלפני זה מיותר דהא אינו במציאות דאם יש מקום שיש להם מסורת הא כל בני העיר מותרים ומכ"ש מי שהלך לשם וצ"ל מתחל' איירי שקבוע להם מנהג מבלי לאכול ובזו לכ"ע א"י לסמוך על שאר מקומות שיש להם מסורת לבטל מנהגן הקבוע דדלמ' באמת היה הטעם הואיל דשכיחי פ"ו אבל אח"ז מיירי בעיר חדשה שאין להם מנהג רק אין להם מסורת בזו ס"ל דיש לסמוך על שארי בני עיר אך לפ"ז צ"ל היש מי שאוסר ס"ל דלמא הך צייד שמסר להם היתרא אלו היה במקום הזה נא הי' נתן מסורת דהיה בודק תחלה ואולי מצא דפ"ו שכיח וא"כ שפיר קשה איך כתב דמי שבא לשם מותר לאכול הא אפי' בלי מנהג כלל ועיר חדשה אסור לאכול ומכ"ש במקום שיש מנהג לבלי לאכול וריעותא לפניך: ובאמת ברא"ש משמע דדא ודא אחת היא ובתורת דלא זו אף זו נשנית דהוא מותר אף גם בני עיר מותרים ע"ש ובטור אבל בש"ע לא משמע כן וצ"ע ונראה ביש לעוף ג' סימנים ואין צריך למסורת רק דלמא דריס בהא סמכינן אמסורת דדוכתי אחרינא דלרוב פוסקים בלא"ה כשר בג' סימנים וא"צ מסורת כלל ובזו ודאי סמכינן להקל ופשוט:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב
א
נאכל במסורת. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם חב"י לענין בר אווזות הבר עיין מזה בתשובת צמח צדק סי' כ"ט שדעתו לאסור אותם ועי' בכרתי ופלתי שקבע קונטרס מיוחד לזה והאריך שם בעוצם פלפולו להתירם ועי' בתשובת תשואות חן סי' מ"ג מ"ש בזה. וכתב עוד בתשובת חב"י שם דעוף שקורין לערכי"ן הוא עוף טמא וכן אסרו הגאון מפ"פ ע"ש ועי' בתשובת בית אברהם בקונטרס משפט שלום שהאריך הרבה להכשיר האווזות שראשי חרטומן שחורות אשר קצת מחכמי הדור אסרום באמרם דקמו עלה דמלתא שעיבורן מן הטמא שאמותיהן של אלו מזדווגות לעוף המים טמא ידוע והנולד מזה נולד בחרטום שחור ועוד משאר טעמים והוא ז"ל האריך לסתור דבריהן ע"ש [וע' בתשובת חתם סופר סי' ע"ד אודות בר אווזות שהזכר שהיה ביניהם הוא מבר אווזא הבר שאנו נזהרים מלאכלו כמ"ש בצ"צ ואותן בר אווזות הטילו ביצים וגדלו אפרוחים ונתערבו באחרים הרבה אי מותרים הם מפני שאביהם עוף שאינו נאכל לנו. והשיב דוודאי אלו אפרוחים מותרים דהא בפ"ק דבכורות אמר ריב"ל לעולם אינה מעוברת לא טמאה מן הטהור כו' ואפי' אי נימא שעוף טהור מתחמם ע"י עוף טמא להטיל ביצים דלא גרע מדספנא מארעא מ"מ אותן הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים כו' ואם אולי יש לפקפק דילמא לא אמר ריב"ל אלא בבהמה מ"מ נ"ל בוודאי אי היו אפרוחים אלו דומים לזרע אב בדמות אווז הבר ונהי כשלא היה זכר זה לפנינו היו מותרים משום כל היוצא מן הטהור טהור מ"מ השתא שזה הזכר ביניהם נחוש לו ונפלין בפלוגתא דזוז"ג אבל כיון שאין שום סימן באפרוחים הללו ונדמים ממש למינם רחוק הוא שיהיה מזה האב דוקא ונתלי ברוב דעלמא שאביהם ממינם ובשגם שנתערבו ותו ליכא איסור דאורייתא דבע"ח דלא בטלי דרבנן בעלמא הוא ובשגם דאווז הכר גופיה אין איסורו ברור וחוששין לזרע האב גופיה ספיקא היא ע"כ נ"ל בהני בני אווזא יאכלו ענוים וישבעו ע"ש]:
ב
וקורקבנו נקלף. [עי' בתשובת ח"ס סי' נ' שקרא תגר על השואל שר"ל דמה שמנו בסימני טהרה קורקבנו נקלף היינו שנקלף ממנו עור החיצון הדק שע"ג הבשר מבחוץ כי מזה יבא לטהר עופות טמאים ולטמא טהורים ולא היה לו עינים לראות בלשון פי' המשנה להרמב"ם והרע"ב ורא"ה בס' החינוך שכולם כתבו שבתוך הקורקבן הוא הקליפה הנקלפת ולא מבחוץ ע"ש]:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
פ״ב
א
(סי' פ"ב ט"ז סק"א) ואינו אוכל העוף מחיים. צ"ל אוכל העוף מחיים ואינו ממתין עד שתמות תחילה:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב:א׳
א
עוף זה התיר לי רבי הצייד. אבל אינו נאמן לומר עוף זה התיר לי ר' חכם הכי איתא בש"ס פא"ט סוף דף ס"ג וכתב מהרש"ל שם סי' קט"ו ומ"מ אם ת"ח מעיד על עוף שמקובל הוא שטהור נאמן ובפרט האידנא שאין לנו צייד אלא מסורת ע"כ:
פ״ב:ב׳
א
והוא שיוחזק אותו צייד. כלומר אותו רבו צייד:
פ״ב:ג׳
א
שהוא דורס ואוכל. פי' שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן וכעין דרוסת הנץ ושאר עופות לעיל סימן נ"ז כ"כ הר"ן והרב המגיד בשם הרמב"ם ונראה שם שכן דעתם וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף ס"א ע"ב גם הרשב"א במשמרת הבית שם לא השיג עליו בזה וכ"נ מסקנת ב"י וכ"נ דעתו כאן שלא כתב שום פי' אלא ודאי משום שסמך עצמו אסתם דריסה שהוזכרה למעל' סימן נ"ז וכ"פ מהרש"ל שם סי' קי"ד ופירוש דורס ואוכל אינו אוכל ממש אלא דורס כדי לאכול אפילו אינו אוכל מחיים ודלא כהעט"ז שפסק כר"ת וסייעתו שדורס ואוכל היינו שדורס העוף ואוכלו מחיים:
פ״ב:ד׳
א
יש ג' סימני טהרה כו'. כלומר שיש בש"ס ופוסקים ג' סימני טהרה ומדינא שרי בג' סימני' הללו אפילו אינו ידוע אם דורס אם לאו וכן אפי' בסי' א' כשידוע שאינו דורס ולדעת קצת פוסקים צריך שיהא אותו הסימן שקורקבנו נקלף כמבואר כ"ז בדברי הפוסקים והמחבר קיצר בדבר ולא בא אלא לומר שיש ג' סימני טהרה ואפ"ה אנו נוהגים לאסור אף שאינו דורס מ"מ איכא למיחש שמא ידרוס פעם אחרת אא"כ חרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז ויש לו עוד ג' סימני טהרה אז סמכינן דלא דריס וטהור ודו"ק:
פ״ב:ה׳
א
אצבע יתירה. פרש"י אצבע שאחורי האצבעות והר"ן פירש האצבע שלפניו גדולה ויתירה מחברותיה קרוי אצבע יתירה:
פ״ב:ו׳
א
אא"כ יש להם מסורת. ונראה דאם יש להם מסורת שוב א"צ לבדוק אחר שום סי' מיהו ודאי אי אשתכח דדריס או שחולק את רגליו אין לסמוך על המסורת וקבלה בטעות הוא וכ"כ מהרש"ל שם סי' קט"ו וכ"כ העט"ז אבל אם אינו ידוע אם דורס נראה דאפי' ידוע שאין לו סי' מהג' סימנים דהיינו שידוע שאין לו זפק ולא אצבע יתירה ולא קורקבנו נקלף מותר במסורת דהא יכול להיות שהוא טהור רק שצריך להכיר כל הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת ודאי מתחלה הכירו שאינו מהכ"ד עופות והלכך נהי דמחמרינן דאף ג' סימנים לא מהני היינו משום דשמא ידרוס לאחר מיכן אבל מ"מ ודאי במסורת מותר כל כמה דלא חזינן דדרס ודין זה אמת לכל השיטות אפילו לשיטת רש"י דהא לכל השיטות אם אינו ידוע אם דורס אע"פ שאין לו סי' כלל בגופו יכול להיות שהוא טהור אם מכיר הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת הוי כמכיר והיינו דכתבו מהרש"ל והעט"ז דוקא דאם חזינן דדרס לא מהני מסורת ודו"ק היטב וע' בס"ק ט':
פ״ב:ז׳
א
וכף רגלו רחבה. משמע דתרווייהו בעי חרטומו רחב וכף רגלו רחב וכן נראה מסקנתו בב"י וכן הסכימו האחרונים:
פ״ב:ח׳
א
אם יש לו ג' סימנים בגופו. ומהרש"ל שם פסק דלעולם מהני ג' סימנים לחוד דאז ידוע שאינו דורס וא"צ לחזור שוב אחר שום סי' אפילו האידנא רק שידקדקו היטב בהג' סימנים דהיינו שיהיה לו זפק כצורת שאר זפקים ולא יהא משונה בתוארו אבל אין לדקדק בקטנותו דמ"מ זפק הוי ואז אפי' ראינו שדורס אינו כלום דאמרי' שינוי הוא עכ"ד ולפע"ד אין להקל כ"כ:
פ״ב:ט׳
א
ואין לאכול שום עוף אלא כמסורת כו'. פירוש ואז מותר אפילו בלא בדיקה כלל וכן מפורש באו"ה שם עוד כ' באו"ה שם דאף במסורת בעי ג' סימנים והוא תמוה בעיני כדכתבתי בס"ק ו' דבמסורת אפילו אין בו שום סימן מותר כל כמה דלא חזינן דדרס ונראה שמטעם זה השמיט הר"ב זה שכתב האו"ה:
פ״ב:י׳
א
יכול לאכלו במקום שהלך שם. ואע"ג דקי"ל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם כדאיתא בא"ח סי' תס"ד שאני הכא שהרי מה שאין אוכלין אותו אינו בשביל שהם אומרים שהוא אסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו בו היתר מאבותיהם לכן ראוי לסמוך על קבלתם ולאכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולין לברר איסור כ"כ הרא"ש:
פ״ב:י״א
א
יש מי שאוסר ויש מי שמתיר כו'. לא מצאתי מחלוקת בזה בפירוש רק שאחר שהביא בב"י דברי הרא"ש שהבאתי בס"ק שלפני זה כתב וז"ל והרשב"א כתב בת"ה וז"ל היו נאכלין במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין יראה לי שאומרים על המקצת מקומות שפשט בהן היתר שאלמלא קבלו כן מהאבות הראשונים הבקיאים בהם לא היו נוהגים היתר ואפשר דלאותן שנהגו בהם איסור אוסרים שאני אומר מותרים הם אלא שנהגו איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו הנמצאים בקצת מקומות עכ"ל. ודעת המחבר שהרשב"א חולק על הרא"ש ולפעד"נ דאין מחלוקת ביניהם דהרא"ש איירי במקומות שלא קבלו בו היתר אבל מ"מ לא נהגו בו איסור וכדדייק לישנא והרשב"א איירי להדיא במקומות שנוהגים בו איסור וכן נראה להדיא דעת מהרש"ל שם סימן קט"ו וכ"נ דעת הדרישה ע"ש ומ"מ מה שנראה מדברי המחבר דאפי' לסברת היש מי שאוסר היוצא ממקום שנוהגים היתר למקום שנוהגין איסור בודאי מותר לאכול אפי' אין דעתו לחזור הוא אמת וכ"נ דעת מהרש"ל והדרישה להדיא דלא כהעט"ז שאוסר בזה לסברת היש מי שאוסר מפני שגם בו יש לחוש שיטעה דליתא דאטו אנן יודעים בודאי טעם האוסרים אלא דחיישינן שמא נהגו איסור מימי קדם שהיו עופות טמאים דומים לאלו ואפשר לומר נמי שלא קבלו בו היתר לכך נהגו איסור לכך כתב הרשב"א ואפשר כו' שאני אומר כו' והלכך נהי דאין להתיר להן לשנות מנהגן מכל מקום אין לאסור מטעם זה לאותו שהוא ממקום שנוהגים בו היתר ומקובל בהיתר וכן מי שהוא ממקום שנוהגים בו איסור בודאי והלך למקום שנהגו בו היתר מותר לו לאכול אפי' דעתו לחזור מטעמא דפרישת אפי' לסברת היש מי שאוסר וגם העט"ז כתב כן אלא שכתב הטעם שאם נאסור לו הוי גזירה לגזירה עכ"ל ואין זה נכון דהא קי"ל ההולך ממקום שאין עושין מלאכה בע"פ קודם חצות למקום שעושין שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וכדאיתא בא"ח סי' תס"ד אע"ג דבמקום שאין עושין נמי ליכא אלא משום גזירה בעלמא כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ותיקון מצה וכדפרש"י ר"פ מקום שנהגו אלא ודאי כיון שכבר נהגו לאסור אין כאן גזרה לגזירה אלא הטעם כדפי'. ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ק' ועיין בס"ס קט"ו ובמה שכתבתי שם ובס"ס רי"ד:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב
א
כל עוף שהוא דורס ואוכל. ) פי' התוס' ואינו אוכל העוף מחיים אלא טורף עד שימות תחילה ואוכל אח"כ:
ב
או שקולט מן האויר. פי' כשמשליכין לו לאכול קולטו לפיו מן האויר ואוכל ואינו מניחו לארץ קודם שיבלענו לאפוקי תרנגול שגם הוא קולט מן האויר ומניחו על הארץ קודם שיבלענו כן הוא לדעת רש"י:
ג
אצבע יתירה. פי' אחורי האצבעות ואע"פ שברוב העופות היא קרי ליה יתירה לפי שאינה בסידרי חברותיה ואחרים פירשו שאצבע שלפניו גדולה ויתירה מחברותיה קרי אצבע יתירה כ"כ ר"ן:
ד
אלא במסורת. רש"י כ"כ וז"ל דהא תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין אותה בטהור' ולאחר זמן ראוה שדורסת כו' ע"כ וכ"כ התוס' שהיו אוכלי' אותו תחילה וקשה דהא פרכינן בפ"ק דחולין השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם כו' ולפי מ"ש התוס' בפ"ק דגיטין דהגנאי הוא דוקא אם הצדיק עצמו אוכל דבר איסור אם כן ניחא כאן דאפשר שהמון העם היו אוכלים אותו על פי הוראת הגדולי' ואין בזה גנאי:
ה
ואפילו דעתו לחזור. ואין כאן משום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם שהרי מה שאין אוכלין אותו שם הוא אינו מצד האיסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו בו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם כ"כ הרא"ש:
ו
מותר לאכלו. כתב רש"ל פא"ט סי' קט"ו ונראה מדברי הרא"ש הללו שהוא דוקא יכול לאוכלו מפני המסורת שלו אבל לא הם אף שמדברי הרא"ש והטור מבואר שכל המקומות יוכלו לסמוך מהיום על מסורת של אלו שקבלו שהוא מותר היינו במקומות שלא נהגו בו איסור אלא שנסתפקו בו מבלי מסורת אבל במקום שנהגו איסור אין ראוי לסמוך על קבלתם של אלו וכ"כ הרשב"א כו' עכ"ל וכמו שאכתוב בסמוך ובזה מיושב מה דמשמע בסעיף שאחר זה דאפילו מי שאוסר שם מודה כאן שמותר:
ז
יש מי שאוסר. טעמו שאותן מקומות שנהגו בו איסור הוא שיודעים שהם מותרין אלא שנהגו איסור מפני שבאותן מקומות יש עופות טמאים הדומין לאלו כ"כ רשב"א:
ראיתי להזכיר תרי מילתא דתמיהי לי טובא האחת על דברי התוספות בפ' שילוח הקן (חולין דף קל"ט) שכתבו על מה דאיתא שם דשם צפור הוא מורה על טהור דוקא וז"ל וא"ת הא כתוב גם צפור מצאה בית דאיירי נמי בטמא דאטו טהור מצא טמא לא מצא ומיהו אפשר דמיירי בטהור כדמוכח סיפיה דקרא דכתיב ודרור קן לה וצפור דרור הוא טהור כדמוכח באלו טרפות עכ"ל) ובמראה מקום נרשם דף ס"ב ותמהתי דשם לית הוכחה לצפור דרור דאיתא התם א"ר יודא עוף המסרט כשר לטהרת מצורע (פי' רש"י שהוא צפור האמור בתורה) וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר"א וחכמים אמר אמימר בחיורא כרסה כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי בדירוקא כרסה ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כר"א מר זוטרא מתני הכי בדיורקא כרסה כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי בדחיורא ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן בשלמא למ"ד בחיורא פליגי היינו דקתני זו היא סנונית לבנה אלא למ"ד בדירוקא פליגי מאי זו היא סנונית לבנה ומשני לאפוקי דבתי דאוכמתי ופרש"י דבתי הגדלות ודרות בקירות הבתים ושחורות הם ועוד פירש"י ללישנא קמא דאמימר דפסק כר"א דאסר לית ליה דרב יהודה דמכשר ליה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב עכ"ל) ומהיכן למדו כאן התוספות לענין צפור דרור דטהור הוא דהא לא הוזכר כאן שום דרור ואי ממה שזכר רש"י בשחורה שדרה בקירות הבתים הא תירץ זה לאפוקי אוכמי הוא דאדרבה אמרינן בפירוש דהך שחורה לכ"ע אסור דע"ז אמרינן לאפוקי מדבתי דאוכמי וכמ"ש מהרי"ק אביאנו בסמוך ולפי הנלע"ד דיש ט"ס בתוספות במ"ש כדמוכח בא"ט אלא צ"ל כדמוכח באין צדין והיינו ר"פ אין צדין דאיתא שם הא דאין צדין בי"ט צפור היינו צפור דרור שאינה מקבלת מרות דתנא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמה צפור דרור שדרה בבית כבשדה פרש"י יודעת להשמט בזויות הבית לכל צד) ולכך נקראת דרור ע"ש דירה שדרה בכל מקום עכ"ל ושם ודאי מוכח דטהור הוא) דאי טמא הוא אפי' אינו דרור ודאי אסור לצודו בי"ט דלמה יצודנו בחנם ואפילו אם יש לו איזה צורך מ"מ ודאי לא הותר צידה שהוא אב מלאכה רק בשביל אוכל נפש וכן מוכח מדברי התוספות פ' אין צדין בתחלתו ד"ה ואין נותנין כו' וז"ל והשתא כשמתרץ בגמ' צידה ממזונות נמי ניחא דהא בהא תליא עכ"ל נמצא לפי זה דההיא ברייתא דתני איסור מזונות הוא בשביל איסור צידה ואי ס"ד דצפור דרור טמא הוא קשה כיון דאותה ברייתא מיירי בצפור דרור היה לך להתיר מזונות דאז אין לגזור משום שמא יצוד דהא כתבו התוס' בסוף אותו דבור דדוקא בי"ט גזרו מזונות משום צידה משום דאוכל נפש מותר וזה לא שייך בעוף טמא אלא ודאי פשוט להו דמיירי בעוף טהור וצפור דרור טהור הוא. ובודאי ע"ז רמזו התוספות בפ' שילוח הקן והיה כתוב בתוס' כדמוכח בא"צ וטעה המעתיק ונתחלף לו בין טי"ת לצד"י וכתב כדמוכח בא"ט וההיא דא"ט בסנונית שחורה אינו כלל צפור דרור דצפור דרור היינו שדר בבית כבשדה ואין עליו מורא שיוכל להשמט בכל עת שלא יצודנו כמ"ש רש"י שזכרתי אבל הך דא"ט היינו שדרה בקירות הבתים ומחבאת עצמה מבני אדם וזה טמא וזה טהור ויהיה איך שיהיה נפלאתי עד מאד למה לתוספות להביא הוכחה מדברי התלמוד בזה הלא משנה מפורשת בצפור דרור שהוא טהור שהרי שנינו פי"ד דנגעים דטהרת מצורע היתה בצפורי דרור דוקא ובמצורע כתיב טהורות. ומטעם זה אמר בשילוח הקן דעוף המסרט כשר למצורע ואי סמכי התוס' על המשנה שזכרתי ותרצה להגיה כדמוכח בנגעים לא היה לו לכתוב כדמוכח כו' דקרא מפורש הוא. ויותר מזה נפלאתי על מהרי"ק תמיה שנייה שהוא כתב להיפוך דצפור דרור הוא עוף טמא בשורש קצ"ח וז"ל ואשר שאלת אם צפור דרור הוא עוף טהור לא ביררת על מה שאלת אם על אותם הדרים בבית כדמשמע לשון צפור דרור וכדאמר ר"פ אין צדין למה נקרא שמה צפור דרור כו' ואותה ודאי טמאה היא דגרסי' בפא"ט גבי סנונית לבנה כו' (ואותה) עד לאפוקי אוכמתי כו' ופרש"י לאפוקי אוכמתי דבתי הגדלות ודרות בקירות בית ושחורות הם עכ"ל הרי לך שפירש שהגדלות ודרות בקירות הבתים שהם אסורות לכ"ע וזהו צפור דרור שדרה בבתים כדכתבתי לעיל מההיא דאין צדין כו' עכ"ל ואח"כ כתב וגרסינן נמי בעבודת כוכבים פ"ב איזה היא יורה קטנה כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה ופי' שם רש"י דאין לך חתיכת איסור קטנה מזו משמע שהיא חתיכת איסור מדשער בה איסור אמנם בלבנה ממש משמע התם דשרי כו' עכ"ל ומסיק שם שראוי להחמיר אפילו בלבנה. ותימה רבה על גדול הדור כזה שלא ידע דצפור דרור הוא טהור מן המשנה דפי"ד דנגעים שזכרתי גם התוספות שזכרתי לא ידע אותם באותה תשובה וראיותיו שהביא מלשון רש"י שכתב גבי סנונות שחורה שדרה בקירות הבתים דהיינו צפור דרור דהא איהי פסולה למצורע כיון שטמאה היא כמ"ש הוא עצמו ובמצורע מפורש בפסוק טהורות אלא ודאי שאין זה כלל צפור דרור) וגם מה שהביא שאותו השחור הוי ההיא דאין צדין במחילה מכבודו שלא עיין כלל שם דהא באין צדין פשוט שם דמיירי בטהורות ויש בהם אוכל נפש ואפ"ה אסור בצידן גם מ"ש מפ"ב דעבודת כוכבים אין לו ענין כלל דאע"פ שאנו משערין בו לדין איסור מ"מ הוא עצמו אינו אסור כללו של דבר איני יודע ליישב אותו אלא צ"ל דאישתמיטתיה המשנה שמבואר בה דהוא עוף טהור) ואם רצה מהרי"ק לאסור אותו עוף הדר בבית לא היה לכוללו בדין צפור דרור כלל כנלע"ד פשוט ששגגה היתה לו בזה:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ב
א
(סימן פ"ב ט"ז ס"ק ז') האריך הט"ז להוכיח מר"פ א"צ דצפור דרור טהור מדאסר לצודו ביום טוב וליתן לפניו מזונות ובנקודת הכסף השיג עליו ואין דבריו מחוורין. ולדידי הוא מבואר שם (דף כ"ה) וצפור דרור בשזימנה מבעוד יום צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה. הרי מבואר דטהורה היא. ושוב מצאתי שהקדימו הפר"ח באו"ח הל' יו"ט:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5