שולחן ערוך, יורה דעה ע״ה: דין מליחת המעיים. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין מליחת המעיים. ובו ג' סעיפים:
אין מחזיקין דם בבני מעיים כגון בכרס ובקיבה ובדקין ובחלחולת (פירוש הכרכשא והוא המעי הדבוק בפי הטבעת) בלא שומן שעליהם לפיכך אם בשלם בקדרה בלא מליחה מותר אלא אם כן אסמיק: הגה וכ"ש אם נמלחו בכלי שאינו מנוקב דמותרים (מרדכי פכ"ה) מיהו לכתחלה צריכים מליחה בכלי מנוקב והדחה תחילה כשאר בשר (מרדכי וארוך) ויש חולקים בכרס ואומרים דמחזיקין בה דם ואפי' בדיעבד אסור בכרס ובית הכוסות כשאר בשר. (מרדכי ור"ן ואו"ה): אבל שומן שעליהם דינו כשאר בשר לפיכך כשמולחים החלחולת ושאר מעיים אין מולחים אותם בצד פנימי מעבר המאכל אלא בצד החיצון ששם השומן דבוק: הגה ואם מלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ הוי כאילו לא נמלחה כלל ואם נתבשלה כך טריפה אם יש עליה שומן מבחוץ ואם לא נתבשלה עדיין יחזור וימלחנה מבחוץ ומותרת (ארוך בשם הרשב"א) ביצים הנמצאים בעופות לאחר שחיטה אם לא נגמר החלבון שלהם רק החלמון לבד צריכים מליחה כשאר בשר ומותר למלחן עם בשר (ב"י סימן פ"ז) ואם נגמר אף החלבון אפי' הקליפה הקשה עליו כמו שהיא נמכרת בשוק נוהגין למלחה אך יזהר שלא למלחה עם בשר (מהרא"י בהגהת ש"ד) מיהו בדיעבד אין לחוש וכל שומן אפילו של עופות דינו כשאר בשר לענין מליחה והדחה (מרדכי):

בני מעיים בלא שומן שעליהם אף על פי שאין מחזיקין בהם דם מותר למלחם עם בשר: הגה ויש אוסרין למלחם עם בשר (טור בשי"א) והכי נוהגין לכתחלה ובדיעבד מותר (מרדכי בשם ר' יואל והגהות אשר"י ואו"ה בשם א"ז):

שומן הכנתא (פירוש שומן הדקים אינטרי"לייא בלע"ז) שעל הדקים מלאה חוטים דקים מלאים דם ולפיכך יש אוסרים אותה לקדירה אפי' על ידי חתיכה ומליחה ועכשיו נוהגין היתר ואותם חוטין של דם כשאדם בקי בהם מותחן ונפשלים היטב עד שלא ישאר אחד מהם:

אסמיק. כלו' דדוקא מסתמא לא מחזקינן בהו דם אבל אי אסמיק צריכים מליחה כשאר בשר וכ' הט"ז וש"ך דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים לענין זה ומחזיקין בו דם וגם בדקין עצמן דוקא הסובבים סביב הכנתא אבל כנתא גופא יש בה דם:

דמותרים. מן הסתם אי לא אסמיק:

השומן. כ' הש"ך ואע"ג שכתב המחבר בסי' ס"ט דלכתחלה צריך למלוח הבשר משני צדדים והר"ב שם אוסר אפילו בדיעבד וא"כ כאן כשאינו מולח אלא מצד החיצון נמצא שהשומן לא נמלח במקום שהוא דבוק י"ל דכיון דאין כ"כ דם בשומן וגם אית ביה חטי חטי סגי בהכי אף לכתחלה:

טריפה. כתב הש"ך בשם ת"ח מיהו אם יש ס' נגד השומן והגידין שבה הכל מותר ואע"ג דבשר שנתבשל בלא מליחה נהגינן לאסור אותה חתיכה אף בדאיכא ס' כדלעיל סי' ס"ט סי"א מ"מ הכא השומן נמס בקדירה ועוד כיון דאין דם נראה לעין בשומן יש להקל ולכך לא אמרי' ג"כ דלהוי איסור דבוק ונ"נ אלא ודאי משום דהדם הוא מעט מזעיר ראוי להקל בזה ובלא"ה איסור דבוק הוא רק חומרא:

שומן. פי' הש"ך אם ידוע שהיה שם שומן כדי לאסור אבל אין לאסור בדיעבד מטעם שא"א לנקרה שלא ישאר בה שומן:

וימלחנה. כ' הש"ך דאפי' לאחר י"ב שעות או אפילו לאחר מע"ל להי"א בס"ס ע' דפליטת ציר היא מע"ל נמי שרי לחזור ולמלחו ולא חיישינן שיבלע צד הפנימי מן החיצון מאחר שאינו מוחזק כ"כ בדם ובת"ח כ' דיחזור וידיחנה וימלחנה:

בדיעבד. כתב הש"ך דדעת מהרש"ל לאסור אף בדיעבד בין שנשאר החלמון לבד או גם החלבון בין שהקליפה קשה או רכה וכ"כ הט"ז משמו שנ"ל דשפיר בלע אפילו נתקשה לגמרי דהא אפילו כלי חרס שמלחו בו בשר אפי' הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח כ"ש הכא ואפ"ה נ"ל שאינה אוסרת את התרנגולת שנמלחה עמה כמו גבי דגים ועופות עכ"ל ובא"ו שלו כ' עוד דאם נתבשלה הביצה הזאת הנאסרת אוסרת מה שנתבשל עמה עד ס'. וסיים הט"ז שדבריו נראין עיקר להלכה למעשה. (ואין לומר למה לא אמרינן כבכ"פ זה אינו דלא אמרינן כן אלא היכא שפולט בלא"ה ציר דידיה משא"כ בביצה שאינה פולטת כלום שעינינו רואות שאין פולטת לא דם ולא ציר וכן אמרינן בשפוד בסי' ע"ו ס"ד דלא שייך ביה כבכ"פ):

למלחם. והטעם משום שפולטין ציר ואין בולעין א"נ דמישרק שריק:

לכתחלה. ורש"ל כ' דמותר אפי' לכתחלה ושכן המנהג:

מימרא דרב משרשיא חולין דף קי"ג:

הר"ן בשם הרמב"ן מדאמר אין מחזיקין וכו' הא אסמיק חיישינן:

טור מדברי הרא"ש וש"פ:

שם בשם הרשב"א:

שם בשם ר"י (וכ"ד התוס' רשב"א ור"ן והמרדכי):

שם בשם הרשב"א:

כגון בכרס ובקיבה. כן פירש"י למעיא ועתוס' נ"ד א' ד"ה אילימא כו' וכ"ש כאן דגמרא פרט תרגומא אכרכשא כו' דאינן בכללן:

בלא שומן כו' אבל שומן כו'. דחזינן דאית בהו שורייקי הרא"ש וש"פ:

מיחו לכתחלה כו'. וכן משמע מפירש"י ד"ה אין מחזיקין כו'. פר"ח:

ויש חולקים כו'. ממ"ש בפ' א"ט (נ' נ"א) במחט שנמצא בבית הכוסות נמצא ק"ד כו':
(ליקוט) וי"ח בכרס כו'. וכ"פ בת"ה ע"א ב' והרא"ה שם (ע"כ):

ביצים. כמ"ש בפ"א די"ט (ו' ז') השוחט כו' ביצים גמורות ופי' הרשב"א גמורות בחלבון וחלמין אבל אין לה אלא חלמון לבד עדיין בשר וכגוף העוף הוא וה"ה לענין מליחה דלא כפירש"י שם:

נוהגין למלחה. נשתרבב המנהג ממ"ש בעירובין ס"ב ב' אפילו ביעתא כו' ועתוס' שם ד"ה אפילו כו':

אך כו'. כיון דא"צ מליחה כנ"ל:

מיהו כו'. דמליחה אינו אוסר אלא כ"ק:

מותר למלחם. דציר יש להם רשב"א. ותוס' שם כתבו דדמא משרק שריק:

ויש אוסרין. דלא קי"ל כסברת התוס' דמשרק שריק כמ"ש בריש סי' ע' והוי כמו דגים ובשר ותוס' אזלי לטעמייהו ועש"ך:

א) [סעיף א'] אין מחזיקין דם בבני מעיים כגון בכרס ובקיבה וכו' אבל הקרקבן מוחזק בדם ודינו כשאר בשר. ע"ז סק"א. ש"ך סק"א. וכתבו ודלא כדרישה. כנה"ג בהגב"י או' א' ביה"ל או' א' פר"ח או' א' מנ"י על התו"ח כלל ב' או' י"א. לה"פ או' א' בל"י או' א' הל"פ בסעי' א' כריתי או' א' שו"ג או' א' מש"ז או' א' מקום שמואל בחי' דינים דף י"ג ע"ב מחב"ר או' ב' ער"ה או' א' חו"ד או' א' חכ"א כלל ל"ד או' כ"א. ערוך השלחן או' ג' בי"צ בעמ"ז או' ג' מק"מ או' ב' זב"צ או' א'.

ב) אכן אם יש עוד איזה ספק אזלינן לקולא כדין ס"ס. ביה"ל שם לה"פ שם. כריתי שם אבל המש"ז שם כתב דלענין דינא ודאי אין לסמוך ע"ז ולעשות ממנו ס"ס בספק אם נמלח וכדומה דהדרישה הוא יחיד בדבר ואין להקל כלל. וכ"כ המחב"ר או' ב' דאם יש ספק אם הקורקבן נמלח אין להקל דמסברת הדרישה אין לעשות ספק דהוי יחיד נגד רבים ודלא כהפליתי וביה"ל וכ"ש דאין להקל בלא נמלח ונתבשל יעו"ש. וכ"כ ערוך השלחן שם. זב"צ או' ב' ואם נמלח הקרקבן עם הפרש שבתוכו ונתבשל עיין לעיל סי' ס"ט או' ע"ה.

ג) וה"ה זפק של עוף מחזיקין בו דם כמו בכרס וצריך מליחה. מש"ז שם בי"צ שם. זב"צ או' יו"ד. ואם נמלח עם המאכל ונתבשל עיין לעיל סי' ס"ט או' ע"ד.

ד) שם. אין מחזיקין דם בבני מעיים וכו' והאם שבה מתגדלים הביצים היא ג"כ בכלל בני מעיים ולכתחלה נהגו נמלחה ובדיעבד אינה אוסרת. דע"ק או' א' מק"מ או' א'.

ה) שם. ובדקין. הם הסובבים סביב הכנתא אבל כנתא גופא יש בה דם וצריכה מליחה. רש"י חולין קי"ג ע"א. טור. ב"י. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' שפ"ד או' ב' חו"ד או' ב' ערוך השלחן או' א' מק"מ או' ג' זב"צ או ג' והכנתא הוא השומן שבמעיים כמ"ש לקמן סעי' ג' ועיין לעיל סי' מ"ו סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

ו) שם. אלא א"כ אסמיק. כלומר דדוקא מסתמא לא מחזקינן בהו דם אבל אי אסמיק צריכין מליחה כשאר בשר. ב"י סוף הסי' בשם הר"ן. ב"ח ש"ך סק"ג. הל"פ.

ז) שם. אלא א"כ אסמיק. כלומר שנצרר המקום בדם דאז צריך למלחה והמליחה מעכבת ולא לבד המקום דאסמיק אלא אפי' כל אותו מעי המליחה מעכבת כיון שנתגלה שיש בה דם וכ"מ מלשון הפו' ערוך השלחן או' ט' מיהו מלשון הפו' משמע דאסמיק היינו שדרכם להיות לבנים ונתאדמו ומ"מ יש לחוש גם לדברי ערוך השלחן הנז'.

ח) שם. אלא א"כ אסמיק. ואי אסמיק ונתבשל בלי מליחה אסור אפי' בדיעבד. ב"ח. פר"ח או' ג' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' זב"צ או' ד'.

ט) שם הגה. וכ"ש אם נמלחו בכלי שאינו מנוקב דמותרים. היינו בדלא אסמיק. ב"ח. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' לה"פ או' ד' שפ"ד או' ד' חו"ד או' ד' זב"צ או' ה'.

י) שם בהגה. מיהו לכתחלה צריכים מליחה בכלי מנוקב וכו' והטעם מפורש בסה"ת ובאו"ה כלל ד' דין ט' לפי שא"א לנקר הבני מעיים שלא ישאר בהם מעט שומן. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ה' חכ"א כלל ל"ד או' י"ט. והב"ח כתב דשמא אית בהו דם א"נ ודאי אית בהו דם מועט ולפיכך צריך למלחן לכתחלה אלא שאין מחזיקין בהם דם כ"כ לאוסרן דיעבד עכ"ל.

יא) שם בהגה. ויש חולקים בכרס וכו' אבל בקיבה משמע מודה להמחבר דהוי בכלל מעיים דאין מחזיקין בה דם. מק"מ או' ב' בשם כמה פו' וכ"כ ערוך השלחן או' ב' דהקיבה גם לדיעה זו הוי בכלל מעיים ואין מחזיקין בו דם. מיהו השו"ג או' ז' כתב דקיבה דינא כמו כרס ובית הכוסות וכ"כ הבל"י או' א' כריתי או' א' ומ"מ כיון דלפסק הש"ע דינא כמו מעיים ולדעת יש חולקים פליגי יש נהקל בדיעבד.

יב) שם בהגה. ואפי' בדיעבד אסור בכרס ובית הכוסות כשאר בשר. וכ"פ רש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' צ"ה. וכ"פ הב"ח. ט"ז סק"א. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגב"י או' ד' בשם כמה פו' פר"ח או' ו' בשם כמה פו' וכתב דלא כהרדב"ז בתשו' סי' קצ"ד שכתב שהנסיון מוכיח שהכרס אין בו דם שאין להשגיח בנסיון שלנו הפך דעת רוב הפו' עכ"ל. לה"פ או' ה' בל"י או' ד' הל"פ בסעי' א' שו"ג או' ז' וכתב דהגם דקבלנו הוראות הש"ע בהא כיון דכמה גדולים אוסרים יש לאסור אפי' בדיעבד. מש"ז או' א' מחב"ר או' ג' ער"ה או' ג' בשם כמה פו' וכתב ודלא כהר"ש דוראן בס' חוט המשולש סי' ג' חכ"א כלל ל"ד או' ך' ערוך השלחן שם. זב"צ או' ז' וכתב שם החכ"א דבהפ"מ יש לסמוך על הב"י. והב"ד זב"צ שם. אבל המק"מ או' ה' תמה על דברי חכ"א הנז' דמנ"ל קולא זו יעו"ש וכ"מ מסתמיות כל דברי הפו' הנז' דבכל גוונא יש לאסור אפי' בדיעבד אם נתבשלו בלי מליחה.

יג) אמנם אי אירע איזה ספק במליחה כגון אם נמלח או לא נמלח או ספק שהה שיעור מליחה או לא נראה להתיר משום ס"ס ספק נמלח כהלכה או לא ואת"ל לא נמלח כהלכה שמא הלכה כרש"י ודעמיה דבדיעבד מותר בלא מליחה וזה הס"ס מתהפך. שו"ג שם. וכ"כ ביה"ל או' א' זכ"ל סי' זה. זב"צ או' ח' ולא דמי להא דלעיל או' ב' שכתבנו דאין לעשות ס"ס דהתם דוקא הדרישה הוא יחיד בדבר לא כן הכא דהם רבים ופסק הש"ע.

יד) וה"ה המסס דינא כמו הכרס ובית הכוסות. תו"ח כלל ה' דין ו' ל"ח או' רכ"ד. כנה"ג בהגב"י או' ד' בל"י או' ד' מש"ז או' א' ערוך השלחן או' א' ואו' ב' בי"צ בעמ"ז או' ג' מק"מ או' ה' זב"צ או' ט'.

טו) עור בהמה צריך מליחה דמחזיקים בו דם. סולת למנחה שבסוף התו"ח כלל ט"ו דין י"ג. תב"ש סי' כ"ג או' ך' ער"ה או' ב' וכבר כתבנו זה לעיל סי' ס"ט או' קנ"ט דיש מתירין יעו"ש.

טז) שם. אין מולחין אותם בצד פנימי מעבר המאכל אלא בצד חיצון וכו' ואפי' לכתחלה א"צ למלחו רק מצד חיצון ולא מצד פנימי. או"ה כלל דין יו"ד. תו"ח כלל ט"ו דין י"ב. ואע"ג דלעיל סי' ס"ט סעי' ד' אמרינן דלכתחלה צריך למלוח הבשר מב' צדדין שאני שומן דאין בו דם כ"כ ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגב"י או' כ"ג. פר"ח או" ז' לה"פ או' ו' חו"ד או' ו' חכ"א כלל ל"ד או' כ"ב. זב"צ או' י"ב. מיהו אם ירצה לחתכם לארכם ולפתחם למלוח מב' צדדין כעין שאר בשר ודאי עדיף. מק"מ או' ח'.

טוב) ושומן בשר ודאי לכתחלה ראוי למלוח מב' צדדין. שפ"ד או' ז' חו"ד שם. וכן שומן שאינו דבוק לדקין אלא נפרד בפ"ע בעי לכתחלה למלחו מב' צדדין. מק"מ שם.

חי) שם הגה. ואם מלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ וכו' ואם נתבשלה כך טרפה וכו' אבל מדברי הש"ע נראה דבדיעבד מותר. כנה"ג בהגב"י או' כ"ד. פר"ח או' ח' ואם נתבשלה עם דבר אחר בסעודת מצוה ובהפ"מ יש להקל אעפ"י שלא יהיה בהם ס' כנה"ג שם. מש"ז או' ד' מחב"ר סוף או' ד' זב"צ או' י"ג.

יט) שם בהגה. ואם נתבשלה כך טרפה וכו' ומיהו אם יש ס' רק נגד השומן והגידין שבה הכל מותר. תו"ח כלל ב' דין ה' ש"ך סק"ח. ל"ח או' רכ"ז. דמש"א דף שצ"ג ע"ד. כנה"ג שם או' כ"ק. פר"ח שם. מנ"י על התו"ח שם או' י"ב, ועל כלל ט"ו או' כ"ה בל"י או' ה' הל"פ בסעי' א' שפ"ד או' ח' חו"ד או' ז' חכ"א שם. ערוך השלחן או' י"ב. בי"צ או' ב' מק"מ או' ט' זב"צ או' י"ד.

ך) שם בהגה. אם יש עליה שומן מבחוץ. והיינו אם ידוע שהיה שם שומן כדי לאסור אבל אין לאסור בדיעבד מטעם שא"א לנקרה שלא ישאר בה שומן. תו"ח כלל ט"ו דין י"ב. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגב"י או' כ"ה. פר"ח או' ט' לה"פ או' ז' בלי או' ו' דלא כאורח מישור שחולק. הל"פ בסעי' זה. כריתי או' ד' חו"ד או' ח' חכ"א שם ערוך השלחן שם. מק"מ או' יו"ד וכתב ודלא כאורח מישור. זב"צ או' ט"ו.

כא) שם בהגה. ואם לא נתבשלה עדיין יחזור וימלחנה וכו' היינו שיחזור וידיחנה וימלחנה מבחוץ או"ה כלל ד' דין יו"ד. תו"ח שם. ש"ך סק"י. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו. הל"פ בסעי' זה. חו"ד או' ט' ערוך השלחן שם. והפר"ח או' יו"ד כתב יחזור וימלחנה מבחוץ בין הדיחה או לא הדיחה. וכ"כ הלה"פ או' ח' ור"ל שיש לסמוך על הדחה ראשונה שהדיחה קודם שמלח בפנים ועתה ימלח מבחוץ. והיינו אם עדיין לא נתנגב לגמרי דאם נתנגב לכתחלה לא ימלח עד שידיח כמ"ש לעיל סי' ס"ט או' כ"ב ואו' כ"ג יעו"ש.

כב) שם בהגה. יחזור וימלחנה מבחוץ ומותרת. ואפי' לאחר י"ב שעות או לאחר כ"ד שעות שרי לחזור ולמלחו. ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. הל"פ שם. מנ"י על התו"ח כלל ט"ו או' כ"ו שו"ג או' י"ב. שפ"ד או' י"א וכתב ואפי' לאחר כמה ימים. חו"ד שם. חכ"א שם. ערוך השלחן שם. מק"מ או' י"ב. זב"צ או' ט"ז.

כג) חלחולת שנהפך לעבר המאכל ומלאו בקמח ושאר דברים בלי מליחה ומלגו במים רותחים ע"י עירוי כיון דעירוי אינו מבשל אלא כד"ק וגם אין מחזיקין דם בב"מ א"כ הם עולים כד"ק ויחזור וימלח מצד השומן ומותר. ומיהו אסור למלוח השומן כשהוא דבוק אלא צריך להסיר השומן מעל הכרכשתא ולמולחו לבדו דחיישינן דיחזור הכרכשתא ויבלע דם מן השומן ולא אמרינן דם משרק שריק או כבולעו כך פולטו דכיון דהכרכשתא נתבשלה ע"י עירוי לא שייך הני טעמי. שפ"ד בסוף הסי' מחב"ר או' ד' זב"צ או' י"ז.

כד) שם בהגה. ביצים הנמצאים בעופות לאחר שחיטה אם לא נגמר החלבון שלהם רק החלמון לבד צריכים מליחה כשאר בשר. וכ"פ הש"ע לקמן סי' פ"ז סעי' ה' לגבי בשר וחלב דדינם כבשר יעו"ש וכ"כ ביאור הגר"א או' ה' וא"כ מדקאמר צריכים מליחה כשאר בשר משמע דאם נתבשלו בלי מליחה עם דבר אחר צריך ס' כנגדם. וכ"כ בשו"ת בע"ח חי"ד סי' קמ"ט. והב"ד זב"צ או' י"ח.

כה) שם בהגה. צריכין מליחה כשאר בשר. וכן צריכים שרייה כשאר בשר. מנ"י על התו"ח כלל ע' או' א' בשם או"ה ומהרי"ל. פ"ת או' ב'.

כו) שם בהגה. ומותר למולחם עם בשר. והב"ח כתב דאם נגמר החלמון בבירור אסור למולחם עם בשר. ובעל נפש יחמיר אף אם לא נגמר החלמון שלא ימלחם עם בשר יעו"ש. ונראה דיש לחוש לדבריו לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור כיון דלפסק הש"ע והגה דינם כבשר ומותר למולחם עם בשר.

כז) שם בהגה. ואם נגמר אף החלבון אפי' הקליפה הקשה וכו' נוהגין למלחה אך יזהר שלא למלחה עם בשר מיהו בדיעבד אין לחוש. מיהו הב"ח כתב על דברי הגה זו דלא נהירא דפשיטא דאיסור גמור הוא למולחן עם בשר שהרי היא בולעת דם פליטה דאין הקליפה הקשה מונעת מלבלוע ומלפלוט דם והלכך אם מלחן עם שאר בשר נאסרה הביצה יעו"ש. וכ"פ רש"ל באו"ש ופכ"ה סי' ב' ט"ז סק"ה. ש"ך ס"ק י"ב. כנה"ג בהגב"י או' ל"א. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט' בלי או' ח' מנ"י על התו"ח כלל ע' או' ג' שו"ג או' י"ג. ער"ה או' ד' חו"ד או' יו"ד. חכ"א כלל ל"א או' י"ג. בי"צ או' ה' מק"מ או' י"ד. זב"צ או' י"ט.

כח) ואם נתבשלה הביצה הזאת שנאסרה אוסרת מה שנתבשל עמה עד ס' רש"ל באו"ש. ב"ח, ט"ז שם. כנה"ג שם או' ל"ב. לה"פ שם. בל"י שם. חו"ד שם. בי"צ שם. ומיהו לדידן דלא משערינן במליחה בס' (ר"ל כפסק הש"ע בסי' ק"ה סעי' ט' דבדבר כחוש סגי בקליפה) אם יש להם חלבון צריך להזהיר לבני הבית שלא ימלחום עם בשר ובדיעבד נאסרים הביצים כד"ק ולפיכך אם יש להם קליפה רכה או קשה יסיר הקליפה והשאר מותר. פר"ח שם. שו"ג שם ובספרו שו"ת אהל יוסף חי"ד סי' כ"ג. ער"ה שם. זב"צ או' ך' ולפ"ז אם נתבשלה עם הקליפה א"צ ס' אלא כנגד הקליפה.

כט) ומיהו המש"ז או' ה' כתב דבקליפה קשה יש להקל בהפ"מ אפי' לדעת רמ"א וכ"כ בי"צ בעמ"ז או' י"ז. מק"מ או' י"ד. ודעת הכריתי או' ה' להקל בהשלכת הקליפה לבד אף בלא הפ"מ. וכ"כ חכ"א כלל ל"א סוף או' י"ג דאם יש לו קליפה קשה יש להתיר בדיעבד על מה שזורקין הקליפה עכ"ל ולפ"ז נראה דבהפ"מ וקליפה קשה יש להקל ע"י קליפה דהיינו להסיר הקליפה הקשה אף לנוהגין להחמיר במליחה בס' כפסק מור"ם ז"ל בהגה סי' ק"ה סעי' ט' משום דהכא הקליפה מפסקת בדברי האחרונים הנז' ואם נתבשלה עם הקליפה א"צ ס' רק כנגד הקליפה. ועיין לקמן סי' צ"א בהגה לסוף סעי' ד'.

ל) ביצים שאינם גמורות דאמרינן לעיל שצריכים מניחה אם שהו אלו הביצים ג' ימים בלי מליחה והדחה אסורים בבישול כ"א בצלי כמו הבשר ודלא כשבו"י ח"א סי' נ"ח. זב"צ או' כ"א. ובענין השומן ששהה ג' ימים בלי מליחה עיין לעיל סי' ס"ט או' קפ"ח ומשם ואילך יעו"ש.

לא) אם הביצה נולדה כדרכה אף שהקליפה רכה א"צ למולחה אף מהצד המנהג דאם איתא דאיכא למיחש משום דם א"כ תתיסר לגמרי משום אבר מן החי דלא כמורה א' שטעה בזה. שאלת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב. מחב"ר או' ה' יא"פ על סעי' זה. פ"ת או' ג' זב"צ או' כ"ב. והוא שידענו בבירור שאינה מעורה בגידין וכמ"ש לקמן סי' פ"ו סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.

לב) בהגה. וכל שומן אפי' של עופות דינו כשאר בשר וכו' וכ"כ לעיל סי' ס"ט או' קנ"ד יעו"ש.

לג) [סעיף ב'] בני מעיים בלא שומן וכו' מותר למלחם עם בשר. והטעם כתבו התו' והרא"ש והמרדכי משום דדמא משרק שריק והרשב"א כתב בתה"ב שאעפ"י שאין מחזיקין בהם דם ציר יש להם וכל שהן פולטין ציר אין בולעין דם הבא עליהם. ב"י. ט"ז סק"ו. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ב.

לד) שם הגה. ויש אוסרים למלחם עם בשר וכו' לכתחלה. ואע"ג דאין מולחין הדקין עם בשר לכתחלה מ"מ לאחר מליחה הם מותרים לבשלם לכתחלה עם בשר אחר. או"ה כלל ד' או' י"א. כנה"ג בהגב"י או' י"ט.

לה) שם הגה. ויש אוסרים למלחם עם בשר וכו' ובדיעבד מותר. ורש"ל כתב פכ"ה סי' צ"ו דמותר אפי' לכתחלה ושכן המנהג. ט"ז סק"ז. לה"פ או' י"א. בל"י או' ט' חו"ד או' י"ב. בי"צ בעמ"ז או' י"ד. מק"מ או' י"ז.

לו) הדקין וכל בני מעיים צריכין הדחה לכתחלה קודם מליחה אמנם בדיעבד אין לאסור אם נתבשלו בלתי הדחה ומליחה כלל. או"ה כלל ד' או' ט' כנה"ג בהגב"י או' ך' זב"צ או' כ"ה.

לז) בני מעיים שנפלו לציר שזב בתוך שיעור מליחה או תפילים והונחו אצל בשר תוך שיעור מליחה יש לאסור. מש"ז בסוף הסי' חו"ד שם. בי"צ בעמ"ז שם. מק"מ או' ט"ז.

לח) [סעיף ג'] שומן הכנתא וכו' ועכשיו נוהגין היתר. וכ"כ הלבוש דאנו נוהגין בהם היתר כי הנשים בקיאים בהם באותם חוטין ומותחין אותם ונפשלין היטב עד שלא נשאר אחד מהם עכ"ל. וכ"כ זב"צ או' כ"ו דמנהג בגדאד לבשל הכנתא ובקיאין בניקור חוטי הדם. וכתב בשם ח"ר נסים הלוי ז"ל דכשהם חמים סמוך ליציאתן ממיעי הבהמה הם נמשכין בנקל.

טל) גם בכנתא של הבופל"ו (שור הבר) אנו בקיאין בניקורן דלא כמי שטעו בזה. שו"ג או' י"ט. זב"צ או' כ"א.

מ) שומן הכנתא ששהה ג"י בלי הדחה ומליחה דינו כשאר בשר ודלא כשבו"י ח"א סי' נ"ח שמקיל. כריתי או' ח' זב"צ או' כ"ז. וכ"כ לעיל סי' ס"ט או' קפ"ח בשם כמה פו' דאין לחלק בין שומן לשומן יעו"ש.

ובקיבה ובקורקבן דעת הפריש' דאין מחזיקין דם והאחרוני' השיגו ועיין פלתי שכתבתי דאין לדחות דבריו בשני ידים אם יש עוד צד היתר יש לצרפו

בכשא"מ ואי אסמיק הכל אסור

ויש חולקין בכרס וכן נוטים דעת רוב מחברים

ששם שומן דבוק היינו בידעינן ודאי שומן דבוק אבל אין לאסור מספק דלמא שומן דבק וא"א לנקרונהו

ובדעבד אין לחוש ומהרש"ל מחמיר בזה וכ"נ דעת הש"ך ואין להחמיר כ"כ באיסור דרבנן ובפרט דהקליפה מפסקת ומשליך הקליפה ודי.

מותר דעכ"פ פולטים ציר.

יש אוסרין דלא ברירי לן דפלטו ציר ועיין פלתי דהוכחתי מדברי התוס' והרא"ש דהא דאין מחזיקין דם בבני מעים ספק בעלמא הוא רק הואיל ודם שמלחו דרבנן הוא הקילו ע"ש

שומן הכנתא בספר שבות יעקב מקיל בשומן הכנתא בשהה ג' ימים בלא מליחה דהואיל דהיא רק חומרת הגאונים ולא מצינו כן בפוסקים ואין לנו לחדש מה דלא מצינו בקדמונים:

כגון בכרס. הש"ך והט"ז ופר"ח כולם כאחד חונקין על פרישה אשר דעתו דגם בקורקבן אין מחזיקין דם אף דאמרו בגמ' בכרס נמצא בו קורט דם אבל למאן דאסו' בכרס מודה דדם בקורקבן בחזקת איסו' וא"כ לחנם טרח הט"ז להביא ראיה דגם בקורקבן נאמר קורט דם דלהך דיעה דדייקי מן ק"ד מודה הפרישה. ובאמת הט"ז ביקש להביא ראיה הואיל ורש"י לא הקשה למה למשנה למנות טרפה בניקבה הקרקבן הא תני ליה בבהמה ניקבה הקיבה ש"מ דאין לקרקבן ענין עם נקיבה וזהו לא קשה מידי דודאי אין קורקבן קיבה בבהמה דהא רש"י במס' ברכות דף ס"א ע"ב קורקבן טוחן פירש"י קורקבן בעוף הוא המסס בבהמה ע"ש וא"כ רש"י לשיטתו דס"ל בהמסס א"צ להיות ניקב מעבר לעבר ובקורקבן אפי' במחט צריך להיות מעבר לעבר א"כ פשיטא דצריך למתני ולק"מ: אבל עכ"פ כ' רש"י דהוא המסס בבהמה ש"מ דחד דינא אית לי' ואם שם אין מחזיקין דם למה נחזיק בקורקבן יותר ולא ידעתי מה חוש אשר תעיד ביותר בקורקבן מן המסס הנ"ל וקצת יש סמך מהא דאמרינן בני מעים אוכלהון לאו בר נש ואם בא לקנות יקנה בשר הוא הטעם דעיקר בריאת הגוף הוא כח הנפש בבשר כדאמרינן הרוצה שיבריא יאכל כזית בשר מבית שחיטה קודם שתצא נפשה וכו' דשם כח הנפש והנפש הוא הדם ולכך הנהו דלית בי' דם אין כח נפש בו ולכך לאו הגון הו' לבריאות וזה ברור כי איך יאמר רשב"ג אוכליהן לאו בר נש איכא דניחא להו בהא ואיכא כהא ודעת בני אדם משונה באוכלים אלא כוונתו שהיא אינו הגון לבריאות כמו שאר בשר ולכך יש לזבין שארי בשר. וא"כ דברי פריש' מבוארי' ועיין רמב"ן על התורה פ' ויקרא גבי עולת עוף כי המשנה בפ' קודש קדשים דתנן עוף נוטל את הזפק ואת הנוצ' את בני מעיים היינו קורקבן כמשנת אבא יוסי דאמר דנוטל קורקבן עיין רמב"ן ומזרחי הרי דמשנה נקט סתם בני מעיים ונתכוון לקורקבן לבד ולכן דין פרישה צ"ע ואין לדחות אותו בשני ידים ונ"מ אם ספק אם נמלח הקורקבן דיש להכשירו מכח ס"ס אולי נמלח ואת"ל לא נמלח אולי אין בו דם כדעת הפרישה: ובימי חורפי הקשתי הא דהוכיחו התו' בפ"ק בשוחט בשבת דאמרינן עלה אסורה באכילה ליומו והטעם אמרו משו' מוקצה והקשו התוס' הא לא מצי לבשולי או לצלותו או למולחו ומזה הוכיחו דדם שלא פירש מותר ומותר לאכול באומצא בלי מליחה כלל והקשתי דלמא רוצה לאכול בני מעיים והם א"צ מליחה כלל דאין בהם דם והוצרך הגמ' לאסור משום מוקצה וכדומה: וכעת אחר העיון נראה ליישב בפשיטות וכי ברור לן שאין בו דם הלא החוש יעיד שכמה פעמים נמצא בהם דם ועיין ר"ן מה שכתוב בזה רק לא ברור ומ"מ מותר דאימת יאכל לאחר מליחה וצלי' הא דם שבשלו דרבנן וספיקא דרבנן להקל וכאן לא הוי אתחזיק איסורא דאין מחזיקין דם בב"מ וכו' ואי שרוצה לאוכלו באומצא פשיטא דלית כאן חשש דלו דיש בו דם מכל מקום דם אברים שלא פירש מותר וזו הכל א"א דם אברים שלא פירש מותר אבל א"א דם אברים שלא פי' אסור א"כ אסור לאכול בני מעיים דלא ברירי לן דלית בהו דם ובעודנו חי הוי ספיקא דאורייתא ושפיר דייקו התו' דמותר לאכול באומצא דאל"כ ל"ל משום מוקצה כקו' התוס' וא"ש ודו"ק:

ויש חולקים בכרס. עי' בתשובת רדב"ז ח"א סי' קצ"ד שדעתו נוטה לדעת המקילים דכרס אין מחזיקין בו דם ע"ש:

צריכים מליחה. וכתב מנ"י כלל ע' בשם מהרי"ל ואו"ה דצריכים ג"כ שריה כשאר בשר ע"ש:

נוהגין למלחה. ע' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב שכתב דאם הביצה נולדה כדרכה אף שהקליפה רכה א"צ למלחה אף מצד המנהג דאם איתא דאיכא למיחש משום דם תיתסר לגמרי משום אבר מ"ה דלא כמורה אחד שטעה בזה ע"ש:

ובדיעבד מותר. ע' בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט הבאתיו לעיל סי' ע"ג ס"ק ה'. ועי' במנחת יעקב כלל ט"ו ס"ק ט' בשם ח"ז הגאון מהר"ש ז"ל בעוף שנמלח עם זפק ונתבשל שטריפה עד שיהיה ס' נגד המאכל שבזפק מטעם דהמאכל בלע דם במליחה ואין לו לפלוט דם של עצמו ולא פלט דם שבלע ע"ש ועי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ח שחולק עליו ופסק דשרי ויסוד ההיתר שלו דאמרינן קרמא מפסיק וכמו בכוליא שצלאו בחלבו ע"ש ואין דבריו מוכרחים ומ"מ נראה ברור דאף להמנ"י דלא מהני בזה הא דקרמא מפסיק מ"מ לא אמרינן בזה איסור דבוק שאם לא היה בעוף גופיה ס' יצטרך ס' נגד כל העוף אלא כל הקדירה מצטרף לבטל המאכל שבזפק דלענין זה מהני עכ"פ הקרום שאין העוף ממהר לבלוע טפי משאר דברים שבקדרה וכמ"ש הש"ך בסי' כ"ב סק"ח גבי ורידין כן ע"ש והוא פשוט וע' עוד במנ"י שם בענין קורקבן שנמלח עם הפירשא:

(סי' ע"ה ס"א בהג"ה ב') ואם מלח החלחולת. דוקא החלחולת אבל שארי בני מעי' אף דלכתחילה צריך למלוח ג"כ צד החיצון מ"מ אם דיעבד מלח צד הפנימי לחוד מותר. מנ"י דלא כהלבוש והל"ח:

(שם) לענין מליחה והדחה. בין לענין הדחה ראשונה בין לענין הדחה שנייה. ע' ת"ח (כלל א' ד"ו וכלל ה' ד"ו):

כגון בכרס כו'. כן הוא דעת הרא"ש וטור ושאר פוסקים דכרס הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס שאין מחזיקין בהם דם ונ"ל דאף הרא"ש והטור מודים דבקורקבן מחזיקין דם שהרי עינינו רואות דיש דם הרבה בקורקבן ועוד דהא ס"ל בסי' (מ"ט) [נ'] דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס ע"ש ובבית יוסף שם והדריש' כתב דלדעת הטור וסייעתו אין מחזיקין דם בקורקבן כמו בכרס ותלה עצמו במה שהביא הטור ר"ס ק"י בשם רבי יודא דקורקבן לא הוי חתיכה הראויה להתכבד כדאמרינן בני מעיים אוכליהון לאו בר אינש ולא כוון יפה דלדבריו יהיו דברי הטור סותרים זא"ז וכן הקשה בהגהת דרישה ר"ס ק"י ס"ב ולדבריהם תיקשי נמי אמאי לא מייתי הטור ראיה ממאי דאיתא להדיא בפ' קמא דביצה (דף ז' ע"א) קורקבן ובני מעיים לא אכלי להו אינשי וגם אדרבה מוכח מש"ס זו דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים וכן בסמ"ג לאוין קמ"א דף כ"ב ע"ג מביא דברי הר' יודא אלו שהביא גם כן ראיה מהך דביצה כדאמרי' קורקבן ובני מעיים כו' אלא ודאי גם דעת הטור כן אלא שקיצר בלשון ועוד דהא הך ראיה דמייתי הטור בשם הר"י מדאמרינן בני מעיים אוכליהון לאו בר אינש הוא לישנא דרשב"ג בנדרים (דף נ"ד ע"ב) בברייתא ובלישנא דברייתא אף להרא"ש וטור קורקבן בכלל בני מעיים כדכתב הרא"ש להדיא בפרק א"ט ומביאו ב"י בסי' נ' ע"ש וזה ברור וגם הב"ח בקו' אחרון לא כוון יפה בזה במ"ש דכיון דאנן לא קי"ל כר"י וקורקבן הוי חתיכה הראויה להתכבד א"כ לא הוי בכלל בני מעיים ג"כ לענין דם עכ"ל דהא דאנן קי"ל דהוי חתיכה הראויה להתכבד היינו משום דכתבו הרמב"ם והסמ"ג ושאר פוסקים דדין חתיכה הראויה להתכבד משתנה לפי הזמן והמקום תדע שהרי בש"ס הנזכר מבואר להדיא דקורקבן לא אכלי להו אינשי אלא צ"ל דהיינו דוקא בזמנ' אבל היה יכול להיות דקי"ל דקורקבן הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס אם לא כמו שהוכחתי ודוק:

ובדקין. הם הסובבים סביב הכנתא אבל כנתא גופא יש בה דם:

אא"כ אסמיק. כלומר דדוקא מסתמא לא מחזקינן בהו דם אבל אי אסמיק צריכין מליחה כשאר בשר:

דמותרין. מן הסתם אי לא אסמיק:

מיהו לכתחלה צריכה מליחה כו'. הטעם מפורש בסה"ת ובאו"ה כלל ד' ד"ט לפי שא"א לנקר הבני מעיים שלא ישאר בהן מעט שומן ע"ש ומה"ט סגי אפי' לכתחלה במליחת צד החיצון לבד וכדלקמן ס"ק ז':

ואפי' בדיעבד כו'. וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' צ"ה וכ"כ הב"ח דלא כהעט"ז שלא הביא אלא דברי המחבר:

אין מולחין כו'. אלא בצד החיצון כו'. משמע דאפי' לכתחלה א"צ למלחו רק מצד החיצון ולא מצד הפנימי וכ"כ באו"ה כלל ד' ד"י ובת"ח כלל ט"ו די"ב בהדיא (ועיין בס"ק ה') ואע"ג שכ' המחבר לעיל סי' ס"ט ס"ד דלכתחלה צריך למלוח הבשר משני צדדין והר"ב שם אוסר אפי' דיעבד וא"כ כאן כשאינו מולח אלא מצד החיצון נמצא שהשומן לא נמלח במקום שהוא דבוק י"ל דכיון דאין כ"כ דם בשומן וגם אית ביה חטי חטי סגי בהכי אף לכתחלה:

ואם נתבשלה כך טרפה. ל' הת"ח שם מיהו אם יש ס' רק נגד השומן והגידין שבה הכל מותר עכ"ל ואע"ג דבשר שנתבשל בלא מליחה נהגינן לאסור אותה חתיכה אף בדאיכא ששים כדלעיל סי' ס"ט סי"א מ"מ הכא השומן נמס בקדרה ואינו ניכר ובטל א"נ כיון דהתם גופא חומרא בעלמא היא יש להקל כיון דאין דם נראה לעין בשומן ובזה א"ש הא דסגי בששים נגד השומן והגידין ולא בעינן ששי' נגד כל החלחולת לפי שהאיסור דבוק בה ונעשית נבילה אלא ודאי כיון דעינינו רואות דלית בהו דם למראית העין ובודאי הוא מעט מזער ראוי להקל בזה כיון דאיסור דבוק בלא"ה חומרא הוא וכן כתב מהרש"ל פרק כ"ה סי' נ"ו בה"ג ע"ש:

אם יש עליה שומן מבחוץ. פירוש אם ידוע שהיה שם שומן כדי לאסור אבל אין לאסור בדיעבד מטעם שא"א לנקרה שלא ישאר בה שומן:

יחזור וימלחנה. כ"כ בסימני ת"ח שם ובת"ח שם בפנים כתב יחזור וידיחנה וימלחנה:

ומותרת. דמאחר שאינו מוחזק כ"כ בדם אין לדמותו לבשר אחר שנמלח מצד א' עכ"ל ת"ח שם בשם או"ה ור"ל דהכא אפי' לאחר י"ב שעות שרי לחזור ולמלחו משא"כ גבי בשר לעיל סימן ס"ט ס"ד וכן אפי' לאחר מע"ל להי"א בס"ס ע' דפליטת ציר היא מע"ל וק"ל:

ומותר למלחן עם בשר כו' עד מיהו בדיעבד אין לחוש. ודעת מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' ב' נראה לאסור אף בדיעבד בין (שנשאר) [שנגמר] החלמון לבד או גם החלבון בין שהקליפה קשה או רכה ע"ש שהאריך ודבריו נכונים וכ"כ הב"ח:

מותר למלחם עם בשר. משום דציר יש להן וכל שהן פולטין ציר אין בולעין רשב"א. והתוס' והרא"ש והר"ן כתבו הטעם דמישרק שריק ואף על גב דס"ל להנך פוסקים דלא כר"ת דסבירא ליה מישרק שריק במליחה וכמו שנתבאר בסי' ע' בב"י הא כבר כתבו התוס' פכ"ה דף קי"ב ע"ב והגה"מ פ"ו והגהת ש"ד ושאר פוסקים דה"ט משום דמסתמא איכא גומות בבשר ולא שריק והלכך בבני מעיים דחלקים הם שפיר אמרינן דשריק א"נ והוא עיקר דהיכא דפליט ציר אמרינן שפיר דשריק וכן כתב מהרש"ל שם וסברא זו מוכרחת בכמה דוכתי ודוק:

כגון בכרס. כתוב בדרישה דקורקבן של עוף הוה במקום כרס בבהמה ולא מחזקינן ביה דם כדאשכחן לענין חתיכה שאינה ראויה להתכבד בסי' ק"י בשם רבינו יודא שגם הקורקבן בכלל מעיים שאמרו עליהם אוכליהון לאו בר איניש ע"כ ולא נהירא לע"ד דהא אמרינן בריש ביצה (דף ו') כמה פעמים בלשון זה קורקבן ובני מעיים איכא אינשי דלא אכלי משמע דאינו בכלל מעיים ומזה למד ה"ר יודא בסי' ק"י דקורקבן הוה בזה כשאר מעיים וראיתי אחר זה בסמ"ג סי' קמ"א שמביא ג"כ דין של ה"ר יהודה שמביא הטור סי' ק"י דקורקבן לא מיקרי חתיכה הראויה להתכבד ומביא שם שני גמרות האחת ממס' נדרים (דף נ"ד) רשב"ג אומר קרביים פירוש מעיים לאו בשר ואוכליהון לאו בר איניש ואח"כ מביא גמ' דריש ביצה שזכרתי דקורקבן ובני מעיים איכא אינשי דלא אכלי וקשה ודאי למה לו להביא כלל גמ' דנדרים דשם לא הוזכר כלל קורקבן ולא היה לו לאתויי אלא גמ' דבינה דמפורש שם הקורקבן וזה עיקר כוונ' של הסמ"ג אלא פשוט דאי מגמרא דביצה לחוד ה"א כיון דאמר שם איכא אינשי דלא אכלי כו' מנלן דאזלינן בתרייהו דלמא אזלינן בתר האוכלים והוה חתיכ' הראויה להתכבד ע"כ מביא גמ' דנדרים דאמרינן מעיים אוכליהון לאו בר אינש פירוש שאכילתם היא אכילה גרועה כמו שפרש"י שם וא"כ גם גמרא דביצה שאמרה גבי מעיים איכא אינשי דלא אכלי אותן האנשים הם עיקר ממילא גם גבי קורקבן יתפרש כך דהא אמר חד לישנא לקורקבן עם בני מעיים בגמרא דביצה ומגמרא דנדרים פשיטא דלא מצי לאתויי לחוד ששם לא הוזכר רק מעיים ולא קורקבן ואין קורקבן בכלל בני מעיים ולא הביא גמרא זו רק לפרש גמרא דביצה לענין מעיים ממילא נדע לפרש גם לענין קורקבן כל זה נ"ל ברור ומתוקן יפה בפי' דברי הסמ"ג גם בטור סי' ק"י אלא שלא הביא רק גמרא אחת דהיינו דנדרים שמשם אנו למדין דאנו הולכים אחר אותן שאינן אוכלין אותו ממילא גם הקורקבן בכלל מעיים לענין זה דוקא כנלע"ד פשוט דדין בשר גמור יש לו ועוד נראה להביא ראייה דאע"פ דנקטו הפוסקים קיבה בזה הסי' מ"מ אין בכלל זה קורקבן של עוף דמצינו בפא"ט בטריפות דעוף בדף נ"ו דחושב שם הטרפות שלו שהם גם בבהמה ומפרש שם רש"י במתניתין אמאי הוצרך לשנות אותם גבי עוף מאחר שכבר שנאם בבהמה ועל מה ששנה גבי עוף ניקב הקורקבן לא הקשה רש"י כלל למה חזר להזכירו בעוף מאחר ששנה בבהמה ניקבה הקיבה וגם אין שום תירוץ על זה ודאי דאין בזה קושיא כלל דהקורקבן אינו דומה מצד הסברא להקיבה של בהמה ממילא גם כאן אע"פ שהוזכר בקיבה שאין מחזיקין בה דם אין קורקבן העוף בכלל זה. ועוד ראייה לאיסור כאן בקורקבן מדמצינו לר"ת שכתב הר"ן משמו שהכרס אינו בכלל מעיים ומחזיקין בו דם מדאמרינן במחט שנמצא בעובי בית הכוסות שאם יש עליה קורט דם כו' וכ"כ הרשב"א בתה"ה וכ"פ רמ"א כאן לאיסור בכרס וא"כ גם בקורקבן הוה כך דהא כתב הטור בסי' נ' וב"י בשם שאר פוסקים דמחט בקורקבן כדין מחט שנמצא בהמסס ובית הכוסות ולא אמר כדין הקיבה וע"כ ע"כ צ"ל דבקורקבן יש דם דאל"כ לא שייכי בו דינים של בית הכוסות דהא עיקר דין של המסס ובית הכוסות תלוי בדם אם נמצא וזה נתחדש אצלם וא"כ הוה קורקבן ממש ככרס ובית הכוסות וא"ל ממתניתין דנחמרו בני מעיה דשם הוה קורקבן בכלל כדאיתא בסי' נ"ב אין ללמוד משם דהא התם גם לב וכבד בכלל כדאיתא שם ובסי' נ' מביא ב"י בשם רבינו יונה לחלק בין לשון מתני' דהכל בכלל מעיים ולא בלשון אמוראים והיינו לענין לב וכבד וקורקבן כולם הם נכללים בלשון מעיים אבל לא מצינו שום סברא להכניס קורקבן יותר לכלל מעיים מלב וכבד. ומ"ה כאן דלב וכבד אינם בכלל מעיים ה"ה קורקבן דליתיה. ועוד נראה דכאן מצינו בפירוש דנשמר בגמרא לפרש לשון מעיים דאיתא שם א"ר משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא אכרכשא ומעיא והדרא דכנת' ומדפירש בעל התלמוד ואמר מעיא היינו מה שהוא פשוט מעיים בפי כל ולא שום דבר אחר ע"כ אין הקורקבן בכלל ומ"ש בדרישה דקורקבן של עוף הוה במקום קיבה בבהמה אין זה נכון כלל דהא כתב בסי' נ' כל הטריפות בבהמה טרפות גם בעוף באברים הנמצאים בו אלא שאין לעוף לא כרס ולא המסס ובית הכוסות ויש כנגדו זפק וקורקבן עכ"ל הרי שנקט הקורקבן במקום כרס והמסס ובית הכוסות בבהמה והכא נמי ודאי כן הוא בלי ספק וחד דינא אית להו:

מיהו לכתחלה צריכין כו' הטעם שמא יש קצת שומן נדבק בהם:

אלא בצד החיצון. ואע"ג דבסי' ס"ט בעינן שימלח שני צדדין הכא שאני דאין בשומן כ"כ דם כמו בבשר:

יחזור וימלחנה מבחוץ. ולא חיישינן שיבלע הצד הפנימי מן החיצון מאחר שאין מוחזק כ"כ בדם כ"כ או"ה ועמ"ש לעיל סי' ס"ט סעיף ד':

ומותר למלחן עם בשר. רש"ל פכ"ה סי' ב' לא פסק כן אלא כתב וז"ל ולענין מליחה יראה שאין להקל כלל ולמלוח אותה ביצה שנמצא בתרנגולת עם התרנגולת דאע"פ שאנו מחמירין ומולחין כל הביצים הלא מדינא לא בעי ולא עוד אלא אפי' נגמר החלמון לבד דחשבינן כבשר מדינא ולא כרש"י (בטור סי' פ"ו מביאו) סוף סוף עינים רואות שאין בו דם וגם אין לה ציר שפולט ממנה וא"כ אינה טרודה לפלוט ותבלעדם התרנגולת ואסורה ועוד נ"ל דשפיר בלעה ופלטה ע"י מלח אפי' נתקשה לגמרי דהא אפי' כלי חרס שמלחו בו בשר אפי' הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח כ"ש הכא כו' ואפ"ה נ"ל שאינה אוסרת את התרנגולת הנמלחה עמה כמו גבי דגים ועופות עכ"ל ובא"ו שלו כ' עוד דאם נתבשלה הביצה הזאת הנאסרה אוסרת מה שנתבשל עמה עד ס'. ודבריו נראין עיקר להלכה למעשה ועיין סי' פ"ז לענין בשר בחלב:

מותר למלחן עם בשר. הטעם דדם מישרק שריק ועוד שיש ציר בבני מעיים וע"כ הם טרודים לפלוט ציר ולא בלעי דם מן הבשר כ"כ ב"י בשם התוספות והרשב"א ואע"ג דבבצי' כ' רש"ל בסמוך דבלעי מן בשר שלא נמלח ואסור היינו כיון דליכא בהו ציר ואע"ג דלעיל סי' ע' ס"ו כתבתי בשם רש"ל דדוקא בפליטת דם אמרינן דלא בלע דם אבל לא מחמת פליטת ציר הא כבר הוזכר שם דבענין שי"ל כבולעו כך פולטו כגון בחתיכה שהונחה עם חתיכות שלא נמלחו מודה רש"ל דמהני הך סברא כיון דטרוד לפלוט ציר לא בלע דם:

והכי נוהגין לכתחלה. ורש"ל כתב פכ"ה סימן צ"ו דמותר אפילו לכתחלה ושכן המנהג:

(סימן ע"ה סעיף א') כשמולחין החלחולת אין מולחין אותן בצד פנימי מעבר המאכל אלא מצד החיצון ששם השומן דבוק. אף על גב דבסימן ס"ט נתבאר דלכתחילה בעינן שימלח החתיכה משני צדדים הכא שאני דאין בשומן כל כך דם כמו בבשר. עכ"ל באה"ט. ול"נ דלק"מ דמה לי שימלח מעבר המאכל שהרי אינו כלום כמ"ש הג"ה. וכ"כ במ"י כלל ט"ו ס"ק כ"ג ועיין שם. ואי ר"ל נצריך לקלוף השומן ולמלחו מכל צד. הרי זה דומה לחתיכה עבה שא"צ לחתכה לשנים. כמו שכתב הרשב"א בתשובה ומביאו הבית יוסף ר"ס ס"ט. וכ"כ ב"י סימן ק"ה שחתיכה שנמלחה בחלבה בענין דכשרה אין צריך למלוח שם כשקולף חלבה מעליה. ע"ש וכ"כ בספר התשב"ץ:

(שם בהג"ה) ואם מלח החלחולת מצד פנים יחזור וימלחנו מבחוץ ומותרת. ולא חיישינן שיבלע הצד פנימי מן החיצון מאחר שאין מוחזק כל כך בדם. או"ה ש"ך. אין לפרש שיבלע הצד פנימי של שומן הדבוק למעי מן צד החיצון של השומן. שהרי כאלו לא נמלח כלל ויש כל כך דם בצד פנימי של שומן כמו בצד החיצון שלו שמטעם זה אפילו בדיעבד אסור וגרע מחתיכה שנמלחה מצד א' דשרי לצורך כמ"ש סי' ס"ט בהג"ה. ושוב ראיתי סברא זו בנקה"כ שם. אבל במ"י שם ס"ק הנ"ל לא כ"כ. ונראה דר"ל שיבלע צד פנימי של המעי' שכבר פלט צירו ואינו טרוד לפלוט מן החיצון פירוש מן השומן שלא נמלח לא חיישינן לזה כיון שאין מוחזק כל כך בדם. וטעם זה מוכרח למ"ד דמעיין שנמלחו עם בשר אסורין בדיעבד כמ"ש ס"ב. וקשה דא"כ האיך מולחין המעי עם שמנו ויהא אסור בדיעבד. וכן למ"ש הג"ה דהמנהג לאסור לכתחילה והאיך מולחין המעי עם שמנו לכתחילה. אלא מוכרח לומר דהשומן אין מוחזק כ"כ בדם. וכך מצאתי להדיא בת"ח כלל ט"ו דין י"ב:

(שם) ואם נתבשלה כך טריפה. במ"י שם ס"ק כ"ד כתב דדוקא בחלחולת בדיעבד טריפה [ור"ל אפי' בסתמא וכדמוכח בק"א כלל י"א דין י"ב] מה שאין כן בשאר מעיי' מותר בדיעבד אם לא נמלחו רק הפנימי עיי"ש ור"ל בסתמא:

(סעיף ג') ואותם חוטין כו' מותחן ונפשלים היטב כו'. נראה דאם עבר ולא הפשיל חוטין שעל הדקין שרי בדיעבד דלא גרע מכל החוטין שאסורים משום דם דשרי בדיעבד אם מלחן בלא חתיכה כמ"ש הט"ז והש"ך בסי' ס"ה:

אלא א"כ אסמיק. עבה"ט דקורקבן מחזיקים בו דם ואפי' בספק אם נמלח יש האוסר כ"כ בפמ"ג ומח"ב והביא משיבולי לקט כת"י שכ' להדיא דקורקבן מחזיקים בו דם עיין שם. ועיין בפמ"ג סוף הסי' בחלחולת שנהפך לעבר המאכל ומלאוהו בקמח בלא מליחה ונמלג או נתבשל ע"ש:

מיהו בדיעבד. עבה"ט וכ' בשאילת יעב"ץ תרנגולת שהטילה ביצה גמורה בחלבון וחלמון וקליפה רכה עליו א"צ מליחה דהא דמחמרינן בב"ח בלא קליפה קשה היינו בנמצא במעי אמו אבל כשהטילה בחייה דינה כביצה גמורה דאל"כ תיתסר משום אמ"ה וקי"ל בסי' פ"ו דאפי' בהכה על זנבה והטילה מותרת כשאין מעורה בגידין אלא ודאי דיש לה דין ביצה גמורה וא"צ מליחה ג"כ ע"ש:

מותר למלחם. עבה"ט וע' במשבצות דבזפק מחזיקין בו דם ע"ש ולכן שייך ג"כ איסור דנמלח מצ"א כמ"ש במנ"י כלל ט' בזפק שנשאר עם המאכל ע"ש וע' לקמן סי' ע"ז:

(סימן ע"ה סעיף א') אין מחזיקין דם בבני מעיים כגון בכרם כו'. עיין באחרונים מה שמקשים על הדרישה וי"ל דגם הדרישה לא כ"כ רק לשיטת המחבר דמותר בכרס וב"ה משא"כ לשיטת ר"ת שכ' הר"ן י"ל גם הדרישה מודה דגם בקורקבן מחזיקין דם וק"ל: