שולחן ערוך, יורה דעה ע״ו: דין בשר לצלי. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין בשר לצלי. ובו ו' סעיפים:
הצלי אין צריך מליחה לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו אבל אם דם אחר נטף על הצלי אפי' אותו דם הוא צונן לא אמרינן שהאש שואבו ואוסר ממנו כדי נטילה:

רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה עושה ואין לחוש לדם שעל המלח ויש מי שאומר דהני מילי כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה: הגה וי"א דצלי בעי הדחה תחילה (רמב"ן) וי"א דצריך גם כן קצת מליחה תחילה (רש"י) והמנהג להדיחו תחילה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם (הגהת ש"ד) מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחילה ונצלה כך מותר ובלבד שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו אסור (כך משמע בארוך כלל ה') ואין חלוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות החלולים (מרדכי וש"ד וב"י ועת"ח כ"ט ד"ו) ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר אבל אם הם מלואים דינם כבשול וצריכים מליחה תחילה כמו לקדרה (ש"ד) ונהגו להחמיר כשצולין בשר בלא מליחה שלא להפך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם (ארוך כלל ט') ובדיעבד אין לחוש ואין חלוק בכל זה בין אם רוצה לאכלו כך צלי או רוצה לבשלו אחר כן רק שיצלנו תחלה כדי שיהא ראוי לאכילה דהיינו כחצי צלייתו (שם) . י"א דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו (אגודה ואגור) וכן נוהגין לכתחלה מיהו אם לא הדיחו ואפילו בשלו כך מותר (ע"ל סימן ע"ג) ואפילו נמלח תחלה קודם צלייתו ולא הודח אחר המליחה אפילו הכי מותר ולא חיישינן לדם ומלח שעליו דנורא משאב שאיב (או"ה):

לא נקב הורידים [בעוף] בשעת שחיטה אסור לאכלו ואפילו צלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה רצה לאכול ממנו בשר חי אסור עד שיחתוך וימלח ואם נקר הבשר מחוטי דם אוכל אפילו בלא מליחה חי או צלי ואפי' כולו כאחד ויש שהחמירו שלא לאכלו כולו כאחד אפילו בצלי אלא לאחר חתיכת הורידין ורוב שני הסימנים :

יש מי שאוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצלה כל צרכו מפני דם שנבלע בסכין ויש מי שאוסר השפוד שצלו בו בשר בלא מליחה ויש מי שהורה שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש לאחר שפסק הבשר מלזוב שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו ויש מתירין בכל זה וכן המנהג להתיר: (ואנו נזהרין לכתחילה ומתירין בדיעבד) (מהרא"י והגהת ש"ד ואו"ה כלל ל"ז):

צלי שלא נמלח וחתכו על גבי ככר אף על פי שיש בככר מראה אודם מותר אם נצלה עד כדי שהוא ראוי לאכילה לרוב בני אדם (דהיינו חצי צלייתו וה"ה שהמוהל בלא ככר נמי שרי) (ב"י בשם הרשב"א):

בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית הנוטף ממנו עד שיצלה עד שיהא ראוי לאכילה על ידי צליה זו:

שהאש. כתב הש"ך משמע דאפי' הדחה לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו ול"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ האש שואבו ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פי' ולא חשיב כפי' מה שהולך מצד זה לצד זה ול"ד למ"ש בסי' ס"ו דדם שנצרר בחתיכ' או שפי' ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר דאסור דשאני הכא דלא חשיב פי' כיון דלא פי' מחיים ממקום למקום:

נטילה. וכ' הש"ך דלדידן אוסר עד ס' וכמ"ש הר"ב בסי' ק"ה (ומה שלא הגיה הר"ב כאן אדברי המחבר כלום היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי' דנהיגין לאסור בס' במליחה ובצליה ה"נ כאן) ואם נפל דם צלול בעין על הבשר וצלאו אח"כ בלא הדחה טריפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידיה וכו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר וכ' הט"ז דהאי דם שכ' המחבר פי' דם בעין לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צליה דביה אמרינן מישרק שריק:

הדחה. פי' הדחה שאחר המליחה (קודם הצליה): צליה

צליה. כתב הש"ך ואם לא הדיחו קודם צליה נכשר ע"י הדחה לאחר צליה:

הדחה. כתב הש"ך ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרי' שהאש שואבו וה"נ חשיב בעין לעיל סי' ס"ט ס"ב י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ובאמת דגם לכתחילה מותר לצלותו בלא הדחה תחלה דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דבריש הג"ה כ' הרב דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד מש"ה כ' כאן לשון דיעבד:

שהה. הטעם דאז לא נבלע הרבה ויוצא ע"י צליה:

אסור. כ' הט"ז דהמחבר עצמו לא פסק כן בת"ח אלא אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק ובש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג חולק ע"ז ומתי' לצלי אם לא שהה ע"ש וכתב מהרש"ל מה שנהגו הנשים להדיח אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו. ונ"ל שאחר הדחתו שלא לצלות עוד על שפוד זה דהשפוד הוא טריפה ונותן טעם בבשר אלא יצלה בלא שפוד וכן ראיתי נוהגין:

החלולים. שאע"פ שהדם בהן פי מדופן לדופן מ"מ כבכ"פ:

בשר. הקשה הט"ז דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם ביצים והש"ך כ' כל צדדים קתני בביצים אפי' דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור (ובשם הרב משעברשין שמעתי דכך יש לגרוס ברמ"א ואין חילוק בין אווזות החלולים לשאר בשר ובלבד שלא יהיו ממולאים בביצים אבל וכו'):

מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצליה:

לאכילה. כ' הש"ך וטעמא דאז יצא כבר כל דמו ומותר אפי' לכתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ואם רוצה לאכלו כך צלוי אפ"ה צריך לצלותו חצי צלייתו ועיין בס"ס ס"ט מ"ש בשם הט"ז היאך יש לנהוג לכתחלה:

צלייתו. כ' הש"ך בשם ת"ח דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ ומשמע דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדח' ג"פ אחר הצליה ומהרש"ל כ' דלעולם א"צ אלא הדחה א' אחר הצליה ותמה עליו הש"ך היאך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל (וכ"כ הפר"ח):

וימלח. כ' הש"ך אע"ג דבסי' ס"ז מתיר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה דדם האיברים שלא פי' הוא הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור:

צלי. כ' הש"ך וה"ה לקדרה מותר ע"י מליחה כיון שנקרו מחוטי הדם:

כאחד. דס"ל דלא מהני ניקור:

השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרינן כבכ"פ:

מלזוב. כתבו הט"ז וש"ך דמשמע דוקא אם שניהם הם יחד שהוסר מעל האש וגם פסק מלזוב אבל אם עדיין הוא על האש אע"פ שפסק מלזוב או שהוסר מעל האש ועדיין הבשר זב אין לחוש:

בדיעבד. כ' הט"ז דמהרש"ל אוסר השפוד אף בדיעבד ובמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו ואם צלאו בו בשר איסור נראה דאפי' דיעבד אסור דדוקא באיסור דם יש להקל אבל לענין בליעת איסור דמיסרך סריך לא שייך להקל והש"ך כ' דבשפוד דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב:

שהמוהל. כתב הש"ך דנראה מהש"ס דאפילו המוהל עב מותר:

לאכילה. כתב הש"ך ואם נצלה כחצי צלייתו מותר ליתן כלי תחתיו אפי' בלא נתינת מלח בכלי ודלא כב"ח:

טור מדברי התוספות והרא"ש על משנה דהשוחט בשבת ויוה"כ חולין דף י"ד:

שם מדברי התוס' והרא"ש אהא דאין מחזיקין דם בבני מעיים שם דף קי"ג:

ודוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר על ידי צלייה ומליחה הוא דאמרי' דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק:

ה"ה בפ"ו מה"ש:

טור בשם הרשב"א בת"ה וכ"כ בהג"ה (ולאפוקי ה"ה) שערי דור':

שם מד' הרשב"א בת"ה:

שם בשם הרשב"א ב' הדעות
(°) ונתבארו דינים אלו לעיל בסימן כ"ב:

שם בשם סמ"ג:

שם בשם הרשב"א בת"ה הקצר בסוף שער ד':

שם בשם אחד מן הגדולים והוא הראב"ד (ור"ן בשם הרא"ה ורמב"ן):

שם בשם אביו הרא"ש דנורא משאב שאיב:

כרב הונא ורבא שם דף קי"ב:

הרשב"א בחידושיו:

טור והרשב"א בת"ה מהא דר"נ אמר שמואל שם בגמרא:

הצלי כו'. ממ"ש בס' כ"ח (קי"ב א') ככר שהתך עליה בשר כו' משמע אף למאן דאמר מתיר הצלי עצמו בלא מליחה ובפ' כ"צ מולייתא שרי ובלא מליחה איירי כמ"ש תוס' שם ע"ש ועבתוס' דחולין י"ד א' ד"ה ונסבין כו' ובפסחים ע"ד א' ד"ה האי כו':
(ליקוט) הצלי כו' ועס"ב בהג"ה וי"א דצריך כו' עתוס' דמנחות כ"א א' ד"ה וכן כו' והראב"ד כתב דבגי' ספרדית מצא ג"כ וכן לצלי וכתב שכן עיקר דלקדירה מאי אתא לאשמועינן האמר שמואל בפכ"ה (קי"ג א') אין הבשר כו' ועוד דאינו שוה דזה א"צ שהיה דמעלהו מיד משא"כ לקדידה אבל לצלי ודאי א"צ שהיה והרמב"ן כתב כדבדי תוס'
[וכ' דקמ"ל דבעינן מב' צדדים] וכ' דאפילו לגי' ספרדי י"ל דלהקל דמותר במליחה בלא הדחה אח"כ ובלא ניפוץ דל"ת שהמלח נאסר (ע"כ):

ואוסר כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ה ב') נטף מרוטבו כו' וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ר:

רצה כו'. ממ"ש בפ"א (ח' ב') השוחט בסכין כו' מדיח והקשה הר"ן תיפוק ליה דבלא"ה צריך הדחה כמ"ש בפ' כ"ה (קי"ג א') מדיח ומולח כו' ותירץ דהתם לקדרה וכאן לצלי ועתוס' ל"ג א' ד"ה ונאכלין כו'. ואף שדרך למלוה הצלי כמ"ש בפ"א די"ט (י"א א') ושוין שמולחין עליו בשר לצלי וכמ"ש תוס' י"ד א' ד"ה ונסבין ובפסחים ע"ד א' ד"ה האי כו':

וי"א דצלי כו' הר"ן בשם הרמב"ן וכ' בשם הר"י דל"ק ההיא דפ"ק דמשום דם סגי בשפשוף עד שיצאו המים בלא מראה דם משא"כ שם דצריך שפשוף גדול שיסיר שומן הנדבק וכן ההיא דפ"ב ל"ג א' י"ל כתי' השני של תוס' שם:

וי"א כו'. רש"י בר"פ כיצד צולין וכגי' הספרים במנחות כ"א וכן לצלי ובפ"א די"ט ושוין שמולחין כו' וז"ש רש"י מליחה מעט ר"ל לא כמו לקדירה כמ"ש בפ"א די"ט שם ל"ש אלא לצלי כו':

אבל אם שהה כו'. דהמלח מבליע הדם שבעין על הבשר בו ובדם שבעין לא אמרינן כבכ"פ כמש"ל בס"א וע"ל סי' ס"ט ס"ב:

ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דהיתר הצלי משום דדם הנשאר הוי דם שלא פירש כמ"ש תוס' הנ"ל וכאן פירש מדופן לדופן מ"מ מותר דכבכ"פ דהא אף ב' חתיכות שרי לצלותן זע"ז ממ"ש קי"א א' כבדא עילוי בישרא כו':

ובלבד כו'. בביצים אסור אף בדיעבד ובבשר לכתחילה כמ"ש בסי' ע"ז בהג"ה. ש"ך:

רק שיצלנו כו'. כמ"ש בס"ס ס"ט ועס"ה:

לא נקב כו'. גמ' כ"ח ב' והטעם משום דהוי דם שפירש כמ"ש הרא"ש שם וז"ש רצה לאכול כו' ג"כ מה"ט ועתוס' י"ד א' ד"ה ונסבין כו':

(ליקוט) עד שיחתוך וימלח. כמש"ש כיון דמנתחה כו' ודוקא ע"י מליחה ג"כ כמש"ש צ"ג א' בחוטין (ע"כ):

ואם נקר כו'. דס"ל דלא הצריכו חתיכת וורידין או אבר אבר אלא משום דם החוטין וסברא האחרונה ס"ל דמשום דם שבבשר עצמו דהוי כדם שפירש כנ"ל וז"ש ויש כו' וכ"ה לשון הטור ויש כו' אע"ג שנקרו כו':
(ליקוט) ואם ניקר כו'. ממ"ש בפ"א (ט"ו ב') השוחט לחולה כו' לבריא באומצא ובשבת א"א למולחה דאסור משום מעבד וצ"ל בכה"ג. ת"ה ש"ב (ע"כ):
(ליקוט) ואם ניקר כו'. שהראב"ד הקשה על מש"ש צ"ג א' ותרי משום דמא מ"ש אלו החוטים משאר חוטי דם וכתב דאין ה"נ לשאר חוטין אבל הרשב"א וש"פ חלקו עליו מדקתני מניינא דוקא הוא וכ' דשחיטת הורידין מהני לכל החוטין שנשפכין דרך שם חוץ מאלו ושחיטת הורידין אינו אלא משום החוטין לכן אם ניקר כו' דדם הבשר כיון שלא פירש מותר אלא משום דם החוטין שכנוס ועומד דלא אמרו אלא דם האיברים שמובלע בבשר (ע"כ):

(ליקוט) ויש שהחמירו כו'. כ"כ בת"ה ס"ח א' בשם הר"ר משולם והראב"ד דלא סגי בשחיטת הורידין לחוד עד שישחוט ג"כ רוב שני הסימנים וכמש"ש כ"ט א' ואי אשמעינן קדשים משום כו' אלמא דכל שלדם צריך רוב ב' סימנים. ואינו מוכרח דהא חטאת העוף סגי ברוב סי' א' אע"ג דלדם הוא צריך ועוד הביאו ראיה משובר מפרקת וג"כ אינו מוכרח וכן הקשה בת"ה שם עליהם דהא ר"י ל"ק אלא עד כו' ואת"ק קאי דקאמר א' בעוף כו' (ע"כ):

ורוב שני כו'. כמ"ש כ"ח א' עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין וכמש"ש משום דוושט סמוך לוורידין ואף דס"ד משום שחיטה וושט לבד לפי המסקנא משום דוושט כו' צריך שניהם אף בעוף ומשום דם ונקט וושט משום דסמוך כו' דאל"כ למה הזכיר ר' יהודה לוושט כלל:

ויש מי כו'. סברא שניה ושלישית טעמם כמ"ש בר"פ כ"צ דמתכת שחם מקצתו חם כולו ובולע מהדם וחוזר הבשר ובולע ממנו אלא דכ"ז שהוא על האור אמרינן כבכ"פ כמש"ש גבי מולייתא משא"כ אח"כ. וסברא ראשונה ס"ל דבשפוד נמי אמרינן כבכ"פ משא"כ בסכין וער"ן בפ' כ"ח קי"ב אין מניחין כלי תחת הבשר כו'. וסברא אחרונה ס"ל כמ"ש הרא"ש דאור מושך הדם אליו ואינו מניח לבלוע בסכין ושפוד ועב"י:

מותר אם כו'. ערש"י שם ב' ד"ה והאמר שמואל כו' ור"ל שיעור צליה וכמש"ו.
(ליקוט) אם נצלה כו'. שהראב"ד הקשה דבככר רבא ור"ה מקילין ובכלי רב אשי מחמיר וכ"פ הרי"ף והפוסקי' כדברי רבא ורב אשי ותי' הרשב"א דהא דככר מיירי בנצלה עד שהוא ראוי לאכילה ובכלי מיירי שלא נצלה כ"כ ושמואל ס"ל להיפך דבכלי שתעלה תמרתו סגי ובסכין אפי' ראוי לאכילה אסור משום אגב דוחקא דסכינא פליט דמא כמש"ש בגמ' ועבת"ה ע"ז ב' שהאריך (ע"כ):

וה"ה שהמוהל כו'. כמש"ש וקרי ליה חמר בשר:

בשר כו'. אע"ג דגמ' פריך על הא דמשיכלה כל מראה כו' מככר שחתך עליה בשר משמע דחד שיעורא הוא והוא כשיהא ראוי כו' כנ"ל בס"ה ולנו אסור אף בכה"ג כמש"ש מנא ידעינן כו' ודלמא כו' ועתוס' שם ד"ה תרי ואין אנו כו' היינו היכא דלא ידעינן אם נצלה שיעור צליה ומשתעלה תמרתו ידעינן דנצלה שיעור צליה וע"ז פריך ודלמא כו' אבל אם ידעינן דנצלה שיעור צליה א"צ שתעלה תמרתו כמ"ש בככר שחתך עליה בשר שמותר כן נראה לפרש הסוגיא ועב"י שדחק עצמו ע"ש:

א) [סעיף א'] הצלי א"צ מליחה לפי שהאש שואב הדם וכו' ל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא משאב שאיב ליה ומשרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשוב כפירש מה שהולך בתוכו מצד זה לצד זה. ש"ך סק"ב בשם הרא"ש פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' א' ואפי' להסוברים דזה מקרי ג"כ פירש ממקום למקום ואסור מ"מ הכא לא חיישינן לזה מפני שכח האש חזק הוא ואם רק האש מעורר הדם ממקומו בודאי יצא לחוץ לגמרי ואם לא יצא לחוץ הוי סימן שלא עוררו כלל. ערוך השלחן או' א'.

ב) שם. לפי שהאש שואב הדם שבו וכו' ומשמע דאפי' הדחה נמי לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' חו"ד או' א' ומיהו צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבים. ב"י וב"ח בשם הרא"ש. ומיהו בדיעבד כשלא שפשף מותר ולא מחזקינן איסור. תו"ח כלל ט' או' ב' ערוך השלחן או' ב' ומשמע הא אם יש להם סכין מיוחד גם לכתחלה א"צ שפשוף. וכ"כ הערוך השלחן שם. ומיהו י"א דצריך הדחה קודם צלייה משום דם בעין שעליו וכ"ה המנהג כמ"ש לקמן בהגה יעו"ש.

ג) שם. אבל אם דם אחר נטף על הצלי' אפי' אותו דם הוא צונן לא אמרינן שהאש שואבו וכו' בין שנטף הדם על הצלי בשעה שהוא אצל האש ובין שנטף עליו קודם שהביאו אצל האש שהיה צונן ואח"כ צלאו בעי כדי נעילה. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ו' פר"ח או' ג' בל"י או' ב' שפ"ד או' ג' חכ"א כלל ל"ה או' א' ערוך השלחן או' יו"ד. זב"צ או' א'.

ד) ואפי' אינו על האש ממש רק כחום צלי דינא הכי. כריתי או' א' זב"צ או' ב'.

ה) שם. ואוסר ממנו כדי נטילה. זהו לדעת הטור והש"ע בסי' ק"ה סעי' ה' משא"כ לדידן (ר"ל ההולכים על פסק רמ"א) דנהגינן לאסור אפי' במליחה בדם בס' כמ"ש בדוכתי טובי כ"ש בצלייה וכ"כ הרב בהגה לקמן סי' ק"ה שם. וכ"כ רש"ל באו"ש (על שע"ד) ובפכ"ה סי' צ"ה וכ"כ האחרונים. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ה' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' הל"פ בסעי' זה. כריתי או' ג' שפ"ד או' ה' חו"ד או' ב' חכ"א שם. ערוך השלחן שם. בי"צ או' א' מק"מ או' ב' ואפי' באיכא ס' צריך נמי כדי נטילה כמ"ש בהגה שם סי' ק"ס סעי' ה' וכ"כ הל"פ שם. שפ"ד שם. מק"מ שם.

ו) שם. ואוסר ממנו כדי נטילה. שהוא כעובי רוחב אצבע כמ"ש בש"ע שם סי' ק"ה סעי' ד' וכ"כ הט"ז סוף סק"א. מש"ז או' א' והיינו אצבע אגודל כמ"ש לעיל סי' מ"ו או' נ"ד יעו"ש.

ז) שם. ואוסר ממנו כדי נטילה. גבינה קרה לחה שנפלה על הצלי חם הגבינה צריכה קליפה מפני שבלעה מן הבשר דאע"ג דגבינה לא פלטה מ"מ בולעת טעם בשר. חו"י סי' ק"א בתוך התשו' דף ק' ע"א. ברכ"י בשיו"ב או' ב' זב"צ או' ג'.

ח) מותר לצלות על קרקע התנור גרוף וקטום ואין בו אלא חום לבד ולא חיישינן שמא אחר שנפלט הדם חוזר ובולע דחום לבד שורף. כנה"ג בהגב"י או' כ"ה. וכן הסכים הרב דבר משה ח"ג חי"ד סי' ג' ער"ה או' ג' חק"ל חי"ד ח"א סי' ל"ו דף נ"ה. יא"פ על סעי' זה. שו"ת הר הכרמל חי"ד סי' י"ד הב"ד פ"ת סי' ע"ג או' א' זב"צ או' ד' וכתב דהגם דהנוב"י בשעתו צל"ח לפסחיה ריש פ' כיצד צולין אוסר וכן החו"ד בביאורין או' א' אינו מתיר אלא דוקא שצולהו ע"ג מקום חלק שאם ישפך מים יזוב מיד כמו גבי מליחה מ"מ להמתירים שומעים שהם הרבים ועוד דהחק"ל והיא"פ הביאו ראיות להתיר אבל הצל"ח והחו"ד אסרו בלי ראייה עכ"ל. מיהו בנותן בשר במחבת בלי שום משקה והיא עשויה באש כמו גחלת אינו רואה מקום להתיר משום דהיא כלי. חק"ל שם בסוף הסי' זב"צ שם.

ט) בשר לכבוש צריך הדחה ומליחה והדחה כמו לקדרה דכבוש הוי כמבושל. טור וב"י בשם הרשב"א. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. שו"ג או' ב' זב"צ או' ה'.

י) [סעיף ב'] רצה למלוח צלי ולאכלו בלי הדחה וכו' פי' בלא הדחה שאחר המליחה קודם צלייה. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ו' לה"פ או' ד' בל"י או' ד' כריתי או' ד' מש"ז או' ב' חו"ד או' ג' ודין הדחה קודם מליחה לדעת הש"ע כבר כתבנו לעיל או' ב' יעו"ש.

יא) שם. ואין לחוש לדם שעל המלח. שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם. ש"ך שם.

יב) שם. אבל אם שהה במלחו וכו' אפי' קצת ולא שיעור מליחה. ט"ז סק"ג. בל"י או' א' מש"ז או' ג' וכל שלא נמלח בשפוד אצל האש המלח בולע ואין שיעור לדבר וצריך הדחה לכתחלה קודם צלייה ודיעבד שרי בהודח אחר צלייה אפי' שהה שיעור מליחה מש"ז שם. והיינו בהודח קודם מליחה אבל אם לא הודח קודם מליחה ושהה במליחתו שיעור מליחה עיין לקמן או' י"ט.

יג) שם. המלח בולע ונאסר. היינו המלח. ט"ז סק"ד. בל"י או' ו'.

יד) שם. לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. ואם לא הדיחו קודם צלייה נכשר ע"י הדחה לאחר צלייה. ט"ז שם. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ז' כריתי או' ה' שפ"ד או' ז' חו"ד או' ד' חכ"א כלל ל"ה או ה' זב"צ או' ז'.

טו) שם הגה. וי"א דצלי בעי הדחה תחלה. כלומר דכל צלי בעי הדחה תחלה משום דם בעין שעליו. ש"ך סק"ח. שפ"ד או' ח'.

טז) ואם לא הודח ולא נמלח נפש היפה וביראת ה' ימשוך ידו מלאכלה אפי' אם כבר נצלה לחוש לס' הרמב"ן וסיעתו ומי שירצה לסמוך על המקילין לאכלם בדיעבד אין מוחין בידו שיש לו על מה שיסמוך ומיהו לכתחלה ידיחנו הדחה קמייתא ואם לא הודחה הדחה קמייתא ונמלחה אפי' לא שהה שיעור כדי מליחה אפי' בדיעבד אסור אם לא בהפ"מ ואפי' אם שהה שיעור מליחה והוא הפ"מ מי שירצה לסמוך על המקילין אין מוחין בידו ובין כך ובין כך הכלים מותרים. כנה"ג בהגב"י סוף או' ד' מחב"ר או' ג' ועיין לקמן או' י"ט.

טוב) שם בהגה. והמנהג להדיחו תחלה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד וכו' והיינו אף שהודח מקודם אין למלוח קודם נתינתו בשפוד שהמלח יתמלא מדם ושמא ישכח להדיח אח"כ. מש"ז או' ד' וע"כ יש ליזהר אף שהדיחו תחלה דאין למולחו עד שיזמין האש שראוי לצליייה ותוחבו בשפוד ומפזר עליו מלח ותכף מניחו על האש.

חי) שם בהגה. מיהו אם לא הדיחו וכו' ונצלה כך מותר. והטעם בזה דנורא מישאב שאיב וכמ"ש בסעי' א' ש"ך סק"ט.

יט) שם בהגה. ובלבד שלא שהה כ"כ במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו אבל אם שהה כ"כ קודם שצלאו אסור. ומיהו עיין לעיל סי' ס"ט או' ט"ל ואו' מ' ואו' מ"א שכתבנו דהפ"מ או בע"ש וא"א להכין אחר דשרי ע"י הדחה ומליחה שנית ולצלי שרי בדיעבד והפ"מ אפי' בלי הדחה ומליחה שנית יעו"ש.

ך) ומיהו אם לא נמלח רק מליחת צלי ולא שהה שיעור מליחה כיון דאיכא תרתי למעליותא יש להתיר לצלות אפי' לכתחלה. מנ"י על התו"ח כלל ט' או' ד' וכלל ה' או' ה'.

כא) שם בהגה. ואין חילוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות החלולים. כלומר דאין חילוק בכל זה בין בשר ובין אווזות ועופות החלולים שאעפ"י שהדם בהם פירש מדופן לדופן מ"מ כבולעו כך פולטו. ש"ך סק"י. כנה"ג בהגב"י או' כ"ט. פר"ח או' יו"ד. שפ"ד או' יו"ד. חו"ד או' ז' חכ"א כלל לה או' ה' בי"צ או' ג'.

כב) שם בהגה. ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר וכו' לצדדים קתני בביצים אפי' דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור וכמ"ש בהגה בסי' שאח"ז. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ו' בל"י או' ח' שפ"ד או' יא. ביאור הגר"א או' ח' מק"מ או' ו'.

כג) שם בהגה. ונהגו להחמיר כשצולין בשר בלא מליחה וכו' או שנמלחה מעט ולא שהה שיעור מליחה. תו"ח כלל ט' או' ה' בשם או"ה כלל ט' ש"ך ס"ק י"ב. לה"פ או' ח' חו"ד או' ט'.

כד) שם בהגה. שלא להפך השפוד תמיד וכו' ובדיעבד אין לחוש. ואפי' אם הפכיה כל שעת צלייה. תו"ח שם בשם הנז'. ב"ח. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ט' בל"י או' ט' כריתי או' ח' ודוקא תמיד אין להפכו אבל לפעמים מותר להפך. מנ"י על התו"ח שם או' ו' שפ"ד או' י"ב. וכתב וכן נוהגין העולם שאין נזהרין באקראי ומהפכין שיהא נצלה יפה. מק"מ או' ז'.

כה) שם בהגה. ובדיעבד אין לחוש. והכי נהגינן אף לכתחלה. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שו"ג או' ט' והיינו ג"כ באקראי שיהא נצלה יפה וכמ"ש באו' הקדום.

כו) שם בהגה. ואין חילוק בכל זה בין אם רוצה לאכלו כך צלי וכו' רק שיצלנו תחלה כדי שיהא ראוי לאכילה. ארוצה לבשלו אח"כ קאי דאז אם לא יצלנו כל צרכו נשאר דם בתוכו ויוצא אח"כ ע"י בישול אבל אם רוצה לאכלו כך צלי יאכלנו כמו שירצה אף אם לא נגמר צלייתו משום דדם האיברים שלא פירש מותר ודלא כאו"ה וש"ך. פר"ח ס"ק י"ד. וכן הסכים הער"ה או' ט' ור"ל דאו"ה כתב דאף לאכלו כך אסור אם לא נצלה כל צרכו. והב"ד הש"ך ס"ק י"ג וע"ז פליגי הפר"ח והער"ה להתיר לאכילה אף בלא נצלה כל צרכו. אמנם הכנה"ג בהגב"י סי' ס"ט או' ש"ז כתב כדברי האו"ה דאפי' אי בעי לאכלו צלי צריך לצלותו עד חצי צלייתו ולא דמי לאוכל בשר חי דשרי דהתם לא פירש אבל הכא ודאי פירש ע"י האש ממקום למקום וכו' יעו"ש וכ"כ חו"ד או' י"ד בי"צ בעמ"ז או' י"ג. והכריתי או' ט' כתב דמ"ש הפר"ח הוא לפי שיטתו דס"ל דדם שפירש ממקום למקום באותה חתיכה מותר אבל לפי דעת רמ"א ושאר פו' לעיל בסי' ס"ט סעי' י"ח גבי מלח בכלי שאינו מנוקב דאסור אף מה שחוץ לציר א"כ אף אם בא לאכלו צלי אסור בלא נתבשל כל צרכו. וכ"כ השפ"ד או' י"ג. דג"מ מק"מ או' ח' ולדיעה זו ה"ה במליחה בלא שהה שיעור מליחה אסור לאכלו חי מה"ט דפירש ממקום למקום. שפ"ד שם. ולפ"ז ה"ד לפסק מור"ם ז"ל אבל לפי פסק הש"ע שם דאינו נאסר מה שחוץ לציר הכא שרי כדברי הפר"ח.

כז) שם בהגה. דהיינו כחצי צלייתו. ומיהו עיין לעיל סי' ס"ט או' ש"ך וסי' ע"ג או' ד' שכתבנו שם דדעת כמה פו' בעינן שיצלה כל צרכו וכן נכון לעשות לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור בנצלה חצי צלייתו יעו"ש.

כח) שם בהגה. י"א דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו וכו' וכתוב בתו"ח כלל ט' דין י"ב בשם האגודה דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצלייה ג"פ ומשמע שם באגודה ובאו"ה דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר מליחה דצריך הדחה ג"פ אחר הצלייה יעו"ש ורש"ל באו"ש חלק ע"ז וכתב דלעולם א"צ אלא הדחה א' אחר הצלייה ולא ידעתי איך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא וכו' ש"ך ס"ק ט"ו. ומיהו ספר"ח או' ט"ז כתב דנראין דברי רש"ל. והב"ד הלה"פ או' י"ב בל"י או' י"ב וכתב וכן נוהגין וכ"מ בכנה"ג ודלא כש"ך שכתב ג"פ ונוהגין שמשפשפין היטב בידים הדם והמלח שעליו ובזה אפי' הש"ך מודה דהוי כג"פ עכ"ל והכריתי או' יו"ד כתב דנהגו ג"פ. וא"כ כל אחד יעשה כמנהגו.

כט) ואנן נהגינן לאכול צלי בלא הדחה כלל משום שהדם שיצא לחוץ מישרק שריק ונורא משאב שאיב ליה ומה שיש אחר צלייה ע"פ הבשר אינו אלא חמר בשר דשרי וכדלקמן סעי' ה' וכן עיקר שא"צ הדחה כלל אחר שנצלה כל צרכו דהיינו כחצי צלייתו. פר"ח שם. לה"פ או' י"ג. וכ"כ השו"ג או' יו"ד. ומיהו כתב ב"י בסי' ע"ג דבשר שנצלה בשפוד ורוצים לבשלו צריך להדיחו מקודם. פר"ח שם וכתב ואף זה אינו מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא. והשו"ג שה כתב דאף אם רוצים לבשלו לא נהגו כן כיון דמדינא שרי. והרב זב"צ או' י"ח כתב דנוהגים בעירם להדיח הכבד אחר הצלייה כשרוצים לבשלו כדברי ב"י אבל אם רוצים לאכלו אוכלים בלא הדחה. וא"כ כל אחד יעשה כפי מנהגו.

ל) [סעיף ג'] לא נקב הורידים בעוף וכו' כבר נת' לעיל סי' כ"ב כל דיני ורידים קחנו משם ובדברינו לשם.

לא) שם. רצה לאכול ממנו בשר חי אסור וכו' כלומר אע"ג דמותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה כמבואר לעיל בסי' ס"ז דדם האיברים שלא פירש מותר הכא כיון שהדם שבורידים כנוס הוא אסור. ש"ך ס"ק י"ז. פר"ח או' י"ח. כריתי או' י"א. שו"ג או' י"ב. חו"ד או' י"ב.

לב) שם. או צלי וכו' וכן לקדרה מותר ע"י מליחה כשאר בשר כיון שניקרו מחוטי הדם. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' י"ט. שפ"ד או' י"ח. חו"ד או' י"ג. שו"ג או' י"ג.

לג) שם. ויש שהחמירו שלא לאכלו כולו כאחד וכו' כלומר דס"ל דלא מהני ניקור החוטין במקום חתיכת הורידין. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' ך' חו"ד או' י"ד. ועיין סי' כ"ב סוף סעי' א' בהגה דלאחר שהוסר הראש הוי כאבר אבר. חו"ד שם. ועיין בדברינו לשם או' טו"ב.

לד) שם. ויש שהחמירו וכו' כבר כתבנו כמ"פ דכ"מ שסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב יש מחמירין דחושש להם לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור.

לה) שם. אלא לאחר חתיכת הורידין ורוב שני הסימנים. עין ט"ז סק"ח וש"ך ס"ק ך' מ"ש בדברי הש"ע ועיין מש"ז או' ח' שכתב שהיה להם גירסא אחרת בש"ע ולא היה כתוב ורוב שני הסימנים יעו"ש וכ"כ בשפ"ד או' ך'.

לו) [סעיף ד'] יש מי שאוסר לחתוך בסכין וכו' ויש מי שאוסר השפוד וכו' משום דלגבי שפוד לא אמרינן כבולעו כך פלוטו. ש"ך ס"ק כ"א. חו"ד או' ט"ו. ועיין לקמן או' מ"ה.

לז) שם. וכן המנהג להתיר. אפי' לכתחלה. כנה"ג בהגב"י או' ל"ז. שו"ג או' י"ט. וזהו שכתב אח"כ בהגה ואנו נזהרין לכתחלה וכו' כנה"ג שם. ור"ל אבל לדעת הש"ע משמע אפי' לכתחלה.

לח) וכן אם הסיר השפוד עם הבשר מעל האש קודם שנצלה חצי צלייתו מותר וכן מעשים בכל יום כשצולים בשר שלא נמלח שאין נזהרין להסיר השפוד עה הבשר מן האש לתקן האש. ע"ז סק"ט. כנה"ג בהגה"ט או' י"ח. פר"ח או' כ"ג וכתב כיון שכן כתב הט"ז מנהגם של ישראל תורה היא. שו"ג שם. זב"צ או' כ"א וכתב וכן מנהג עיר בגדאד יע"א דכמה פעמים מסירים השפוד לראות אם נצלו כל החתיכות ולפעמים איזו חתיכה או חתיכות לא נצלו כל צרכם ואין מקפידין בזה כמ"ש הכנה"ג עכ"ל. ועיין לעיל או' כ"ד.

טל) וכתב כנה"ג בהגב"י או' ל"ז בשם או"ה דשפוד של עץ שצלו בו בשר שלא שהה במליחה או כבד או כחל צריך לשורפו מיד דלא ליתי לידי תקלה לצלות בו פעם שנית משום שהעץ שואב הדם כדרך שהאור שואב וכו' ומשם מהר"י מדורא כתב שנהגו העולם להתירו בדיעבד כלומר אם נצלה פעם שנית בשפוד של עץ. ובמגד דוד בה' יו"ט סי' תקי"ח סוף סק"ג כתב ופשוט הוא שאם ירצה לצלות בו ר"ל בשפוד של עץ שנית דמותר עכ"ד. ומנהגינו לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד. שו"ג מאו' או' ג'.

מ) ואסור ליתן בשפוד בשר שנצלה מעט עם חי שלא נצלה כלל לכתחלה ובדיעבד מותר. מפתחות כנה"ג שנדפסו בסוף ס' קול בן לוי סי' קי"ד. שו"ג מחו' או' ד'.

מא) ואם צלו בשפוד בשר איסור אסור אפי' בדיעבד דדוקא באיסור דם יש להקל אבל לענין בליעת איסור דמסרך סריך לא שייך להקל. ט"ז סק"י. כנה"ג בהגב"י או' ל"ח. פר"ח סוף או' כ"ג. לה"פ או' י"ג. שו"ג שם מש"ז או' יו"ד. חו"ד סוף או' י"ז. חכ"א כלל ל"א סוף או' י"ד. זב"צ או' כ"ב.

מב) אם צלו בשר בשפוד ואח"כ תחבו השפוד למאכל חלב בלא ליבון אסור מאכל חלב. שפ"ד או' כ"ג. מחב"ר או' ט' זב"צ או' כ"ג.

מג) אם צלו בשר שלא נמלח בשפוד ותחבו השפוד למים או לתבשיל ואח"כ נתנו שם חלב מותר התבשיל דהו"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא. שפ"ד שם. מחב"ר או' יו"ד. זב"צ או' כ"ד.

מד) שם הגה. ואנו נזהרין לכתחלה ומתירין בדיעבד. ר"ל בין בסכין בין בשפוד שכתב הש"ע יש מי שאוסר לכתחלה נזהרין שאם עשה כן שלא להשתמש בהן אלא אחר שיעשה להם ליבון ובדיעבד אם נשתמש בהם בלא ליבון אין לאסור כי יש לסמוך על המתירין. וכן לכתחלה אין להשהות הצלי על השפוד וכו' ובדיעבד מותר.

מה) שם הגה. ואנו נזהרין לכתחלה ומתירין בדיעבד. אכן רש"ל פכ"ה סי' ל"ג אוסר השפוד אפי' דיעבד מטעם שאין. לומר בשפוד כבולעו כך פולטו ובמקום שאין הפ"מ יש לחוש לדבריו. ט"ז סק"י. כנה"ג בהגב"י או' ל"ז וכתב דמ"ש הש"ך ס"ק כ"ג דדעת רש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הרב לא דק יעו"ש. בל"י או' י"ב. מש"ז או' יו"ד. חו"ד או' י"ז. ועיין לעיל או' ל"ו.

מו) [סעיף ה'] צלי שלא נמלח וחתכו ע"ג ככר אעפ"י שיש בככר מראה אודם מותר וכו' ואפי' עבר בכל הככר מעבר לעבר ואפי' המוהל עב מותר ודלא כרש"ל שאוסר במוהל עב. ש"ך ס"ק כ"ד. כנה"ג בהגב"י או' י"ט. פר"ח או' כ"ד. בל"י או' י"ג. הל"פ בסעי' ד' כריתי או' ט"ו. שפ"ד או' כ"ד. חו"ד או' י"ח. בי"צ בעמ"ז או' ך' זב"צ או' כ"ח.

מז) שם. אם נצלה עד כדי שהוא ראוי לאכילה וכו' הגה. דהיינו חצי צלייתו. עיין לעיל או' כ"ז.

מח) [סעיף ו'] בשר שצולין בלא מליחה וכו' או שנמלח ולא שהה במליחתו שיעור מליחה קודם שנתנו על האש. סה"ת סי' ס"ה. כנה"ג בהגה"ט או' ך' זכ"ל על סעי' ז' זב"צ או' כ"ז.

מט) שם. אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית וכו' עד שיצלה עד שיהא ראוי לאכילה וכו' בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אסור לקבל השומן אף אחר חצי צלייתו מיהו בדיעבד שרי דהא אף בבישול גמור שרי בדיעבד כמ"ש בסי' ס"ט סעי' י"ב יעו"ש. שו"ת גבעת שאול סי' ב' פ"ת או' ב'.

נ) ואם שהה במלח כשיעור מליחה ונצלה אעפ"י שלא הודח מותר לתת כלי תחתיו שכיון ששהה כשיעור מליחה אין דם מעורב בו במה שנוטף ממנו מיהו לכתחלה אין לעשות כן אבל בדיעבד אין לאוסרו. לבוש סעי' ו' ל"ח או' קפ"ו. כנה"ג בהגב"י או' נ"ח. מנ"י על התו"ח כלל ט' או' ט"ז. בל"י או' י"ד. בי"צ או' כ"א. זב"צ או' כ"ט וכתב דהגם דהמש"ז או' י"א הניח בצ"ע לענין הלכה לרבים שומעים ועוד דאין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ד.

נא) שם. עד שיצלה עד שהוא ראוי לאכילה וכו' ולענין מעשה לא נהגו ליתן כלי תחת הצלי אפי' אחר שנצלה כל צרכו ואין לשנות. שו"ג בסוף הסי' זכ"ל על סעי' זה. זב"צ או' כ"ח וכתב וכן נוהגין במדינתם.

נב) ודע דאם הבשר נמלח ושהה שיעור מליחה והודח כדינו לכ"ע מותר ליתן כלי תחתיו מיד. זכ"ל שם.

נטף אפי' אינו על האש ממש רק כחום צלי

צונן דצלי הוא חם ותתאי גבר

כדי נטילה ואנן דקיימ"ל במליחה וצלי בס' אף כאן צריך ס'

בלי הדח' היינו הדח' לאחר מליחה קודם צליה:

קוד' צליה ואם לא הדיח' מדיחה אחר צלי ב"י.

אסור דמחשב ע"י מלח לדם בעין וא"כ אוסר ופר"ח דעתו להתיר בדיעבד. ואין לזוז מדברי הגהה:

בלי מליחה היינו מליחה גמורה לקדירה

אפי' מהפך השפוד פעמים הרבה וכ"כ הרא"ש

כדי שיהי' ראוי היינו לבשלו דיש כאן דם בתוך החתיכה ובבישול יצא לתוך הקדירה אבל אם רוצה לאוכלן צלי אין נ"מ אם שהה או לא כ"כ פר"ח והשיג על הש"ך ולשיטתו אזיל דס"ל דם שפירש ממקום למקום באותו חתיכה מותר אבל לפי דעת רמ"א ויתר פוסקים וכדקיימ"ל לעיל גבי כשא"מ דאסור א"כ כשצולהו הרי התחיל הדם לפרוש ואח"כ שנוטלו מצלי הוי דם שפי' ממקום למקום ואסור ולכך צדקו דברי הש"ך דאף בלי בישול אח"כ ג"כ אסר:

צריך הדחה דעת רבי' דצריך הדחה ג"פ ומהרש"ל דעתו דסגי בפ"א ולזה הסכים הפר"ח ונהגו ג"פ:

בשר חי אסור דבשר בעלמא אף דבלוע דם הנ"ל דם אברים שלא פי' ושרי אבל זה בלוע מדם חוטין והוי דם שפירש ואסור:

ויש מי שאוסר הקשו האחרונים מ"ש מטפילת בר אווזות דאינו בולע ומ"ש משפוד דבולע וחלקו דבשפוד במקום שנתחב אית בי' דוחקא דשפוד ומסייע לבלוע ועוד תי' ע"ש וי"ל בפשוט דודאי אף דאמרינן נורא משאב שאיב וככ"פ וכדומה מהסברות מ"מ לא ימלט שלא נבלע בו כל שהוא רק מה בכך ודאי איכא באוכל של היתר ס' ושרי אבל בשפוד אף דבולע דבר מועט מ"מ אין כאן דבר לבטלו ומשהו איסור ג"כ אסור והרי בלוע איסור ואם ינהוג כן בשפוד בצליית הרב' יתקבץ אחת לאחת והרי כאן איסורא לכך מצריכין תמיד הכשר לשפוד:

ויש מי שהורה ובדעבד דעת מהרש"ל וב"ח להתיר פר"ח הביא דעת רשב"א לאסור:

ויש מתירין ולאחר שסרו הבשר ושפוד מעל האש ולא נצלו חצי צלייתו נאסר השפוד והט"ז העיד מעשים בכל יום שמסירין השפוד מהאש לתקן האש והבשר שוהה על השפוד בלי אש וכ"כ פר"ח ויש להחמיר לכתחילה:

אעפ"י וכו' ואפי' אם הוא מוהל עב ג"כ כשר דלא כמהרש"ל דאוס' ש"ך ופר"ח:

אין נותנין וכו' בגמ' יש תקנה בתרי גללא דמלחי וזהו הכל קודם שנצלה חצי צלייתו אבל אח"כ א"צ ולכך השמיט מחבר דקודם שנצלה כל כך לא רצה לסמוך אהתירא דיש בו כמה ספיקות ולאחר כך אין צריך ובלא"ה מותר:

לאכילה. עבה"ט מ"ש ואם רוצה כו'. ועי' בתשובת תשואות חן סי' כ"ב מ"ש בזה:

שיצילה עד שיהא. עי' בתשובת גבעת שאול סי' ב' שכתב דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אסור לקבל השומן אף אחר חצי צלייתו מיהו בדיעבד שרי דהא אוף בבישול גמור שרי בדיעבד כמ"ש בסי' ס"ט סעי' י"ב ע"ש ועי' בתשובת אדני פז סי' י"ח:

(סימן ע"ו סעיף א') ואוסר ממנו כדי נטילה. עי' לקמן סימן צ"ד בש"ך סק"ד:

הצלי א"צ מליחה לפי שהאש כו'. כן הוא ג"כ לשון הטור ומשמע דסבירא ליה אפי' הדחה נמי לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו וכ"כ הרא"ש בהדיא ומביאו ב"י ועיין ס"ק ע':

לפי שהאש שואב כו'. ל' הרא"ש ל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפילו לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא מישאב שאיב ליה ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשוב כפי' מה שהולך בתוכו מצד זה לצד זה עכ"ל (ודברי העט"ז בזה מגומגמים ע"ש) וכתב הדרישה על דברי הרא"ש אלו וז"ל ול"ד למה שנתבאר לעיל סימן ס"ז דדם שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אסור דשאני התם שמחיים נתעורר לצאת והוי דם שפירש מה שאין כן כאן שלא נתעורר לצאת רק מחמת האש הלכך אמרי' כל מה שבא אליו כח האש לזוזו ממקומו הוציאו לגמרי ונפל לאש עכ"ל ודבריו תמוהים דהא הרא"ש אפי' מה שנשאר בתוכו קאמר דלא הוי כפירש ובאמת יש לתרץ בקיצור דשאני הכא דלא חשיב (פירש כיון דלא פירש מחיים ממקום למקום ואולי יש ט"ס בדבריו:

אבל אם דם אחר נטף על הצלי כו'. לשון הטור על הצלי שאצל האש ובת"ח כלל ט' ד"ב כתב בשם או"ה דאם נפל דם צלול ובעין על הבשר וצלאו כך בלא הדחה טרפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידי' כו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר עכ"ל ואפשר שמטעם זה השמיט המחבר שאצל האש לומר דמ"ש הטור שאצל האש הוא לאו דוקא דאה"נ דאם נפל עליו ואח"כ צלאו כך:

אפילו אותו דם הוא צונן. דקי"ל תתאה גבר וכדלקמן ר"ס צ"א א"נ כיון שהוא על האש כחם לתוך חם דמי כמ"ש בת"ח כלל כ"ג ד"ד:

ואוסר ממנו כדי נטילה. זהו לדעת הט"ו בסי' ק"ה ס"ה משא"כ לדידן דנהגינן לאסור אפילו במליחה בדם בס' כמו שנתבאר בדוכתי טובי כ"ש בצלייה וכ"כ הר"ב לקמן סי' ק"ה שם וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' צ"ה וכ"כ האחרוני' והוא פשוט ומה שלא הגיה הרב כאן מידי אדברי המחבר היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי דנהגינן לאסור במליחה וצלייה בס' וממילא נשמע דזה לא כתב המחבר אלא לשטתו אבל על העט"ז שהעתיק לשון המחבר כהווייתו יש לתמוה:

ולאכלו בלא הדחה. המחבר לא איירי כאן מדין הדחה שקודם המליחה אלא איירי בהדחה שאחר המליחה דמותר כשמולחו וצולהו מיד ושאין לחוש לדם שעל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם ודין הדחה שקודם המליחה כתבו הר"ב בסמוך ועיין בס"ק ט':

לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. ואם לא הדיחו קודם צלייה נכשר ע"י הדחה לאחר צלייה ועיין בס"ק ט"ו:

וי"א דצלי בעי הדחה תחלה. כלומר דכל צלי בעי הדחה תחלה משום דם בעין שעליו ודוק:

מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל כו'. הטעם בזה דנורא מישאב שאיב ליה וכמ"ש הט"ו בס"א ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו והאי נמי חשיב דם בעין כיון שלא הודח ולא נמלח דהא מה"ט אסור אם נמלח בלא הדחה תחלה ושהה שיעור מליחה אפי' לצלי וכן לקדרה אפי' לא שהה שיעור מליח' וכדלעיל סי' ס"ט ס"ב והיינו מטעמא דכיון דלא הודח המלח מבליע דם בעין שעליו וה"נ נימא כיון דהוי דם בעין ולא הדיחו ולא מלחו כלל אין האש שואבו י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ומ"מ אם לא הודח ונמלח ושהה שיעור מליחה אמרינן שהמלח מבליעו ושוב אינו יוצא אפי' ע"י צלייה דלגבי דם בעין שנבלע לא אמרינן כבולעו כך פולטו אבל אם לא הודח ונמלח ולא שהה שיעור מליחה אע"ג דהמלח הבליע דם בעין שעליו דמה"ט לא מהניא ליה מליחה שנית לקדרה מ"מ לא נבלע בחוזק וגם לא נבלע הרבה ויוצא על ידי צלייה אח"כ דטובא אשכחן כה"ג מה שיוצא ע"י צלייה ולא ע"י מליחה כגון בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בסי' ס"ט סי"ב ובשר שנשרה מעל"ע במים לדעת המחבר שס סט"ו ושאר פוסקים וכה"ג טובי מיהו ודאי בדם בעין ממש שנפל ע"ג בשר מליח שחשוב כרותח אסור אפי' לצלי כדמשמע מדברי הרב ס"ס ע' וע"ש וע' בסי' ס"ט ס"ב ובמ"ש שם. ומ"ש או שמלחו בלא הדחה תחלה ונצלה כך מותר לאו למימרא דאסור לכתחלה אפי' לצלי דהא בת"ח כלל ה' ד"ב משמע להדיא דמותר לצלותו ועוד דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דכתב בריש ההג"ה דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד משום הכי כתב כאן לשון דיעבד אי נמי משום דלכתחלה בעי הדחה אחר המליחה לצלותו להכי נקט וצלאו כך בלא הדחה שאחר המליחה. ומ"ש אם שהה כ"כ קודם שצלאו אסור כבר נתבאר הטעם דהמלח מבליע הדם בעין שעליו ולפ"ז אפי' אם מדיחו אחר המליחה אסור ואפי' אם מדיחו אחר הצלייה ג"כ דבכל ענין אסור והכי מוכח להדיא בת"ח כלל ה' ד"ב וכלל ט' דין ג' ובאו"ה כלל ד' ד"ד והוא פשוט. ומ"ש המחבר אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה מיירי שהודח תחלה ואח"כ נמלח וכמ"ש בס"ק ו' וכל זה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו רק מפני שהעט"ז השמיט כל דינים אלו שכתב הר"ב וקיצר וכתב וז"ל אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחלה וצלאו כך מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא עליו בשעת צלייה ונשאר עליו ועל המלח שדרך שמולחין אותו בשפוד והוא שואב ומונע את המלח מלבלוע דם בד"א כשמלחו וצלאו מיד אבל אם שהה במלחו כבר בלע המלח ונאסר לפיכך צריך הדחה אחר צלייה קודם שיאכלנו עכ"ל נראה מדבריו דאף בשלא הודח מתחלה ונמלח שרי אח"כ ע"י הדחה שאחר הצלייה דאין כאן איסור אלא משום המלח שעליו שנאסר והבין דהר"ב והמחבר איירי בחדא מלתא ולא דק גם מ"ש מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא בשעת צלייה כו' ליתא וכמ"ש הר"ב לקמן דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו:

ואין חלוק בכל זה בין אווזות כו'. כלומר דאין חילוק בכל זה בין בשר ובין אווזות ועופות החלולים שאע"פ שהדם בהן פירש מדופן לדופן מ"מ כבולעו כך פולטו:

ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר כו'. לצדדים קתני בביצים אפילו דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור וכמו שיתבאר בסי' שאח"ז:

בלא מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצלי' ת"ח כלל ט' ד"ה בשם או"ה:

רק שיצלנו תחלה כו'. לכאורה משמע דאאם רוצה לבשלו אח"כ לחוד קאי דאז אם לא יצלנו כדי שיהא ראוי לאכילה נשאר דם בתוכו ויוצא אח"כ ע"י בישול אבל אם רוצה לאכלה כך צלוי אף שנצלה מעט שרי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פי' ומותר) אבל האו"ה כתב דאף לאכלו כך אסור אם לא נצלה כל צרכו וא"כ י"ל דקאי אתרווייהו ומשמע באו"ה סוף כלל ח' דמותר אפילו להתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ולא חיישי' שמא לא יצלה כל צרכו כי יסמוך על הביכול ע"ש:

דהיינו כחצי צלייתו. כ"כ באו"ה שם וטעמא דאז יצא כבר כל דמו והכי איתא בהדיא בטור ס"ס ס"ט במקום שאין מלח מצוי יצלה הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלהו עכ"ל משמע דבחצי צלייתו זב כל דמו כ"כ הב"י והב"ח והדרישה שם ועוד ביאר הב"ח דעת שאר מחברים כן ע"ש והיינו דלא כמהרש"ל באו"ש ובפ' כ"ה סי' ע"ב דאוסר בחצי צלייתו ע"ש:

דכל צלי צריך הדחה כו'. וכתוב בת"ח כלל ט' די"ב בשם האגודה דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ והוא באגודה ר"פ כ"צ וכ' שם שכן משמע מהגדולים וכ"כ באו"ה כלל ח' ד"ח וכ' דהכי נהוג עלמא ומשמע שם באגודה ובאו"ה דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדחה ג"פ אחר הצלייה ע"ש ומהרש"ל באו"ש חלק ע"ז וכ' דלעולם א"צ אלא הדחה אחת אחר הצלייה ולא ידעתי איך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל:

לא נקב הורידים בשעת שחיטה כו'. כבר נתבאר כל דיני ורידין בסי' כ"ב ע"ש:

רצה לאכול ממנו בשר חי אסור. כלומר אע"ג דמותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה וכמבואר בסימן ס"ו דדם האברים שלא פי' מותר הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור:

או צלי. וכן לקדרה מותר ע"י מליחה כשאר בשר כיון שנקרו מחוטי הדם וק"ל:

ויש שהחמירו כו'. כלו' דלא מהני ניקור:

אלא לאחר חתיכת הורידים. הטור סיים ושחיטת שני הסימנים והמחבר השמיטו בכוונה משום דס"ל דשחיטת שני הסימנים לאו בהכי תליא וכמ"ש בספרי בסי' כ"ב:

ויש מי שאוסר השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרי' כבולעו כך פולטו:

לאחר שהוסר מעל האש לאחר שפסק הבשר מלזוב. משמע דבעודו עדיין על האש אפי' פסק כבר מלזוב דם של עצמו מותר וכן הוכחתי בספרי מדברי הר"ן וכן מבואר בשלטי הגבורים ד' תש"ך ע"א והיינו טעמא דכ"ז שהוא אצל האש אמרינן כל מה שבולע הבשר מן השפוד חוזר ופולט דכבולעו כך פולטו דלא כהעט"ז שכ' וז"ל אע"ג שכל זמן שהוא אצל האש אין חוששין לזה היינו משום שכל זמן שהוא אצל האש הבשר זב ופולט והואיל וטריד לפלוט אינו בולע עכ"ל דליתא אלא כדפי':

ואנו נזהרין לכתחלה כו'. ודעת מהרש"ל בסכין בזה כתבתי בסי' ס"ט ס"ק פ"ז ע"ש מיהו בשפוד משמע דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב ע"ש:

אע"פ שיש בככר מראה אודם. לשון הטור ועבר בכל הככר מעבר לעבר והכי איתא בש"ס פכ"ה (ד' קי"ב ע"א) ונראה מן הש"ס דאפי' המוהל עב מותר וכן כתב הרשב"א בחדושיו דף קכ"ד ע"ב ובת"ה בהדיא וכ"כ ב"י וכן כתב ר' ירוחם נט"ו אות כ"ה בהדיא ונ"ל מוכח שכן דעת הרי"ף והר"ן והרמב"ם והרב המגיד והגהמי"י פ"ו מהמ"א והרא"ש וראב"ן וסמ"ג וסה"ת ואגודה (וכ"ד הטור וכמ"ש בב"ח) ושאר פוסקים ומהרש"ל פכ"ה סי' ע"ב תלה עצמו בדקדוק קלוש מא"ז ופסק לאסור אם המוהל עב ונעלם ממנו כל הנך פוסקים גם מ"ש להחמיר כיון דספק דאורייתא הוא ליתא דהא קי"ל דם שבישלו אינו אלא מדרבנן וכמו שנתבאר בדוכתי טובא וכמ"ש הטור והרשב"א בס"ס זה:

בשר שצולין כו'. ל' הטור בשר שצולין כו' עד כדי צלייה זו וקאמר בש"ס שאם נתן בכלי שנים או שלשה גרגרים מלח מותר לפי שהמלח מושך בטבעו כל הדם לשולי הכלי והשומן צף למעלה ואחר צלייה שופך בנחת השומן מלמעלה ומשליך הדם הנשאר בשולי הכלי עכ"ל הטור ומבואר דאם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר ליתן כלי תחתיו אפילו בלא נתינת מלח בכלי וכן מבואר להדיא ברשב"א בת"ה וזהו דעת המחבר והיינו שכיון שנצלה שיעור הראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתו וכמ"ש הר"ב ס"ב וס"ה כבר זב כל דמו ומה שזב אח"כ אינו אלא מוהל בעלמא והב"ח פי' דהטור לא מתיר אף כשהוא ראוי לאכילה אלא ע"י גללי דמלחא ולכך תמה תימה גדולה על המחבר גם מתוך כך הוצרך לדחוק וליישב דמ"ש הטור ס"ס ס"ט דאחר צלייתו מותר לבשלו היינו משום דאפילו את"ל דאית ביה קצת דם נתבטל בבישול בקדרה במיעוטו וכל זה גרם לו מפני שחשב דאם נצלה חצי צלייתו עדיין אית ביה דם אבל לפי מ"ש בס"ק י"ד דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ודאי דלק"מ והכל ברור ופשוט ותימה עליו שהוא עצמו כתב בס"ס ס"ט דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ופשיטא דאין שם דם עכ"ל ואולי מ"ש כל דמו הוא לאו דוקא ור"ל דלא נשאר בו אלא מעט ואותו מעט בטל במיעוטו בבישול מ"מ הדבר פשוט כמו שכתבתי וכן מוכח באו"ה סוף כלל ח' להדיא דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל שהרי אם לא נצלה כל צרכו דהיינו חצי צלייתו פסק שם דאסור לאכלו אפילו כך צלי משום דם שבו שפירש ממקום למקום ובחצי צלייתו התיר לאכלו כך צלוי ש"מ דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל וכן משמע דעת האחרונים וכמ"ש בס"ק י"ד:

ואוסר ממנו כדי נטילה. כתב רש"ל פכ"ה סי' ע' שזהו לפי סברת הטור דס"ל בחם דצלי דיו בכדי נטילה אבל בש"ד פסק לאסור בצונן לתוך חם בכולו וכן יש לפסוק ואפי' לסברת הטור יש להחמיר כיון דבשומן מפעפע בכולו וא"א בקיאין איזה מיקרי כחוש ואיזה מיקרי שומן ע"כ והך דם אחר שזכר המחבר פי' דם בעין לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צלייה דביה אמרי' מישרק שריק. ושיעור כדי נטילה הוא כעובי אצבע:

ולאכלו בלא הדחה. פי' בלא הדחה שאחר המליחה קודם הצלייה:

אבל אם שהה במלחו. פי' אפי' קצת לא שיעור מליחה:

המלח בולע ונאסר. היינו המלח וע"כ ידיחנו קודם צלייה לכתחלה ואם לא עשה כן ידיחנו אחר הצלייה וכל זה מיירי שהדיחו קודם המליחה ולא הוצרך להזכיר אותה הדחה כיון שזכר המליחה אבל בלא מליחה א"צ הדחה תחלה וע"ז קאי וי"א שלרמ"א דלצלי בעי הדחה תחלה וי"א דבעי ג"כ קצת מליחה ויש ט"ס בקצת דפוסי ש"ע שכתוב א"צ מליחה אבל אם לא הדיחו ומלחו יתבאר בסמוך:

בלא הדחה שיעור מליחתו. בת"ח לא פסק כן הוא עצמו אלא אין שיעור לדבר וכ"פ רש"ל פרק השוחט סי' י"ח אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק וכתב רש"ל מה שנהגו הנשים להדיחו אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו:

בין אווזות כו'. ולא אמרי' דחשיב כאילו פירש מחתיכה לחתיכ' אלא חשוב ממש כחתיכה אחת ולא עוד אלא אפי' בב' חתיכות לא חיישינן למה שפי' מזו לזו בצלי שאצל האש כ"כ רש"ל פ"ק דחולין סי' כ"ז ולי משמע מדברי המרדכי פ' כ"ה דבדבר חלול לא הוה כחתיכה אחת אלא דמ"מ מותר במליח' וצלי דכבולעו כך פולטו:

בביצים או בשאר בשר. תמוה הוא דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם בצים ויותר נראה דהך מליחה תחלה צ"ל מליחה לכתחלה ור"ל דבזה לא סגי לכתחל' במליחה מועט שזכר בסמוך:

אלא לאחר חתיכת הורידין. בטור כתוב בסיום דברי רשב"א אלו ושחיטת ב' הסימנים עכ"ל וכ' בפרישה משום בהמה נקט לה וליתא דבת"ה הארוך ד' ס"ה כ' בהדיא אפי' בעוף אלא לא מיירי כאן רק מדין חתיכת אבר אבר שכ"כ שם הרשב"א בשם הראב"ד שאם לא שחט כל הסימנים דצריך לחתכם בשעה שהדם חם כמו בורידין ואם לא עשה כן אפי' בעוף צריך חתיכת אבר אבר כו' ובב"י סי' כ"ג הביא כן בשם הר"ן וכ' דאין אחד מהפוסקים מזכיר זה ובד"מ שם כת' ע"ז ולדידן דאסור שהייה אפי' במיעוט בתרא גם בזה יהיה נראה כב' שחיטות:

לאחר שפסק הכשר מלזוב כו'. משמע דאם הוסר מהאש בעוד שהבשר זב אין איסור בדבר מאחר שפולט אינו בולע ומה שבולע פולט אלא שהשפוד נאסר שאין שייך לומר כבולעו כך פולטו ולפ"ז להיש מתירים שמביא אח"כ שהוא הרא"ש וכ"כ הר"ן מביאו ב"י וז"ל ולי אפשר דבשפוד נמי אמרינן כבולעו כ"פ ואין להחמיר בזה כ"כ דדם מבושל אינו עובר עליו עכ"ל ממילא כ"ש דמותר הכל כל זמן שיש לו מה לפלוט והוסר מן האש והטעם דכל זמן שחום האש על הבשר אז מפליט הבשר דם שבתוכו לחוץ וכשנתקרר החום ההוא אין מפליט כלל והוי דם האיברים שלא פירש ושרי ומו"ח ז"ל כתב שהרא"ש מודה שאם לא נצלה חצי צלייתו והוסר מן האש דאסור השפוד והסכין והצלי ותמוה הוא אלא הכל שרי וכן מעשים בכל יום כשצולין בשר שלא נמלח שאין נזהרין להסיר השפוד עם הבשר קצת מן האש לתקן האש:

ומתירין בדיעבד. אכן רש"ל פ' כ"ה סימן ל"ג אוסר השפוד אפי' דיעבד מטעם שאין לומר בשפוד כבולעו כך פולטו ובמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו ואם צלאו בו בשר איסור נראה דאסור אפי' דיעבד דדוק' באיסור דם יש להקל מכח טעם דלעיל אבל לענין בליעת איסור דמסריך סריך לא שייך להקל ועמ"ש בסי' קכ"א סעיף ו':

בשר שצולין בלא מליחה כו'. משמע דלא בעינן בזה שיתן לשם גללי מלחא שהוזכר בגמרא ואפילו לרשב"א שמביא ב"י דמפ' תקנתא דרב אשי בהך גללי מלחא דוקא לאחר שתעלה תימרותו ותרווייהו בעינן מ"מ עדיין לא מקרי ראוי לאכיל' דהיינו חצי צלייתו לדעת הטור ס"ס ס"ט ואפי' למ"ש ב"י בשם ר"ן דבי דוגי דגמרא היינו אחר שנצלה כמאכל בן דרוסאי ואפ"ה בעינן גללי מלחא ל"ק מידי דהר"ן קרי למאכל ב"ד בשליש בישול כמ"ש ב"י בשם הרב המגיד בשם הרשב"א לעיל בסי' זה אבל בחצי בישולו ודאי מיקרי ראוי לאכיל' ולא בעינן תקנתא דמלחא כלל ואפי' משום מראית עין אין כאן חשש כאלו הוא נצלה כל צרכו ממש ומכ"ש לפי סברת הטור שנמשך אחר הרא"ש דתקנתא דרב אשי הוי במליחה בלא תעלה תימרותו אבל בראוי לאכילה פשיטא דדי בכך דהא בס"ס ס"ט כתב רבינו במקום שאין מלח מצוי כו' כיון שמותר לבשלו היאך נאמר שאסור הכלי דבי דוגי ומו"ח ז"ל כתב דדברי הטור בבי דוגי היינו אחר שראוי לאכילה ואפ"ה צריך גללי מלחא ולא דק הטור בלשונו והא דמותר לבשלו אחר חצי צלייתו היינו מטעם דהמיעוט שפירש נתבטל ואינו נכון כלל שהר"ן לא כ"כ שם אלא שאינו פורש כלל אבל פשיטא כל שפורש אפילו טיפה אחת אסור לבשל אפילו ביורה גדולה דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא פשוט דאחר שראוי לאכילה אין צריך שום תקנה בעולם ולא כמו"ח ז"ל שכתב שיש תימה גדולה על הש"ע שלא הזכיר גללי מלחא אלא דבריו פשוטים בלי ספק וגם דברי הטור הם בדקדוק ומבוררים:

(סימן ע"ו סעיף ה') צלי שלא נמלח וחתכו ע"ג ככר אע"פ שיש בככר מראה אודם מותר. נלענ"ד דלפרש"י קאי אסמיק דש"ס פרק כל הבשר (דף קי"ב) על בשר שנצרר הדם מחמת מכה. כמו אומצא דאסמיק בפג"ה (דף צ"ג) שהרי כ' דאסמיק שהבשר אדום שנקוטר"א. והיינו כמ"ש גבי אומצא דאסמיק שנקוטר"א ע"ש. וכן בפא"ט (דף מ"ו) גבי ריאה שהאדימ' פרש"י שנקוטר"א דהיינו מחמת מכה שנצרר הדם כמ"ש בסי' ל"ח ע"ש: ונראה דרש"י לטעמי' אזיל דפירש בש"ס דפסחים (דף ע"ו) גבי הא דאמר התם האי אומצא דאסמיק חיילי' אסור. ופרש"י דהיינו בשר האדום מחמת שנצרר הדם. דאסור מוהל היוצא ממנו כשחותכו. והקשו עליו התוס' שם והרא"ש פג"ה ומביאם ב"י ס"ס ס"ז דאי נצלה יפה למה המוהל אסור והיינו כמ"ש הג"ה בסמוך דאפילו המוהל בעין שרי כשנצלה יפה דהיינו כחצי צלייתי דמסקינן בגמ' פ' כל הבשר שם דבכל ענין שרי דחמר בשר הוא. וליישב פרש"י נראה דהך דפסחים מצי איירי אף לפי המסקנת דפכ"ה דבכל ענין שרי הככר. מ"מ המוהל אסור וכדעת הראב"ד והר"ן ומביאם הב"י. דהגמ' איירי כשנצלה רק כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישול. דהככר שרי. מ"מ המוהל בפ"ע אסור משום מראית העין. וזה נכון ליישב פרש"י ז"ל: איברא יש להקשות על הראב"ד והר"ן דאי יש לחוש למראית העין במוהל שעל הככר אמאי הככר שרי ומאי שנא מהא דאמרינן בש"ס דכריתות (דף כ"א) ופסקוה הט"ו ס"ס ס"ח דאם נסך אדם ככר בשניו ויצא דם ע"ג הככר צריך לגררו משום מראית העין וכמ"ש שם דכיון שהדם עומד בפ"ע ע"ג הככר איכא מראית עין. ולפיכך נראה עיקר כדעת רוב הפוסקים התוס' והרא"ש והרשב"א וטור וב"י ס"ס ס"ז והג"ה וש"פ דאם נצלה יפה אף המוהל בעין שרי ומיהו דוקא כשנצלה כחצי צלייתו. ובזה אפשר דכ"ע מודים. וכשלא נצלה כל כך מדינא אסור אפילו הככר. או בשר שאדום מחמת צרירת דם. כמ"ש התוספות והרא"ש וש"פ ודוק בכל זה:

לפי שהאש. עבה"ט ועיין לעיל סי' ס"ח דמותר למלוג ברמץ שהוא אפר חם מבואר אע"פ שאינו אש ממש אלא תולדות האש אמרינן ביה משאיב שאיב וה"ה בהסיק תנור וגרפו וצלה אצלו מבחוץ דשפיר משאיב שאיב ואף שיש לחלק בין זה לרמץ דהרמץ הוא בא ממה שדלקו האור בעצם ושלט האור בו בעצמו נשאר חמימותו בתוכו כמו בגחלים והוי חום האש ממש מה שאין כן בחום התנור שלא שלט האור בעצמותו אלא הוחם מחמת האש סמוך לו אפשר דלא הוי כאש ממש ולא שאיב אך ז"א דאין לחלק בכך וכן מוכח בפסחים דף פ"ו תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח כו' ע"ש דמוכח דודאי לענין להיות נקרא צלי שיהיה ניתר מחמת דם שבתוכו שפיר הוי צלי אש ולכן אם היה מונח בשר אצל תנור בית החורף עד שיצלה יש להתיר לגמור צלייתו אצל האש ואם היה מונח ממנו קצת אצל התנור ואותו מקצת הוחם הרבה עד שהיס"ב והחתיכה שממנו והלאה לא הוחם כלל נראה שמותר לחתוך החתיכה עד המקום שהוחמה ויאכלנה צלי ושאר כל החתיכה שלא הוחמה עדיין מותרת לבשל על ידי מליחה כדינו אבל אם לא חתך אותה ולקחה מן התנור בעודה חמה שהיס"ב יש לאסור כל החתיכה בבישול במקום שאין הפ"מ אבל אם יש הפ"מ כגון באווזות שיש לפעמים הפ"מ מחמת השומן שע"י צלי ילך השומן לאיבוד או בדיעבד שכבר נתבשל יש להתיר וטעם לדבר משום דאע"ג דבעודה אצל התנור החם נורא מישאיב שאיב ואף שפירש בתוכו ממקום למקום ממש אין בו כח להבליע אל שאר הבשר שלא הוחם ולכן אם חתכו בעודו מונח אצל התנור אין בית מיחוש אל שאר הבשר ומותר בבישול מכל מקום אם לקחו משם בעוד היד סולדת בו התם מבליע בשאר הבשר ושוב אינו יוצא ע"י מליחה רק על ידי צלייה כמ"ש הרשב"א דמה שנבלע על ידי חום האש אינו נפלט כי אם על ידי אש ואם כן אסור לבשל אלא שי"ל דהו"ל כנוגעים זה בזה שפסק הרמ"א בסי' ק"ה דאינו אסור רק כדי קליפה וכן דעת הש"ך מכל מקום הט"ז הביא דעת רש"ל דאסור כולו ואין להקל כי אם בהפ"מ וכן דעת המ"י בהפ"מ ע"ש וכ"כ הט"ז בסי' צ"ב אכן אם לקחו מהתנור בענין שהחתיכה שהרתיחה מחום התנור הוא למעלה י"ל כיון דלמטה היא קרה תתאה גבר וא"צ יותר מכדי קליפה ואם החתיכה הרתיחה למטה י"ל תתאה גבר לאסור כולו ובאמת הוא תמוה קצת שנאמר שחתיכה קטנה שבשולי הבשר תגרום חמימות למעלה בכל החתיכה שתבלע ממנה ואפילו היא גדולה כמה ועינינו הרואות שהוא קרה ממש ולא הגיע לשם מחום אשר בקצה מזה כלום ואין כאן מקום להרחיב הדיבור רק עכ"פ נראה לפענ"ד שיש להקל גם אם היה החתיכה החמה למטה כיון דבלאו הכי אין האיסור אלא משום דם ודם אינו מפעפע למעלה במליחה וה"ה בצלי ועיין בב"י סי' ק"ה בשם הרשב"א שיותר י"ל שמפעפע במליחה מבצלייה מפני המוהל היוצא מהבשר כו' וגם דדם כחוש לגמרי ולא דמי לציר נבלה שיש סרך שמנונית וכיון שהוא דרבנן ועיין בת"ח כלל ל"ז להקל לצלי בכחוש באיסור דרבנן ואף דבסי' ע' אוסר הרב בדגים עד ס' ועיין בת"ח כלל כ' ובכלל ל"ח ובמנ"י ס"ק י"ד ולדבריו צ"ל דגם היכא דאיסור משום דם גזרינן אטו שמן מכל מקום בנידון זה נראה שאין להחמיר כולי האי דבכל גוונא די כשחותך ממנה החתיכה ששלט בה האור עד מעט למעלה ממנו כ"ק ויאכלנו צלי והשאר מותר בבישול ונראה דאף אם אין כאן רק הפסד מועט או לצורך יש להתיר בכל גווני שהרי אין כאן חשש רק שמא ע"י החום נתעורר הדם לצאת ולא יצא עדיין ופירש ממקום למקום דמחמת זה אוסר באו"ה לאכול כל שלא נצלה חצי צלייתו ושוב חוזר ונבלע בשאר בשר מחמת שהוא עדיין חם שהיס"ב וא"כ אין כאן איסור רק לדעת רמ"א לעיל סי' ס"ט דמחמיר בכשא"מ כהפוסקים דפירש ממקום למקום אפילו אחר מיתה אסור מה שאין כן להרא"ש דמה שהולך מצד זה לצד זה מותר וכן דעת כמה פוסקים והמחבר א"נ אין כאן מקום לחוש כלל ואפילו מאן דאוסר פירש ממל"מ אין כאן איסור על הבשר כלל שהרי הוא עצמו מותר לצלי ולית ביה משום חנ"נ ונגד הדם שבו ודאי יש ס' בשאר הבשר ובכה"ג יש לסמוך על הראב"ד דבמאי דנפיק מיניה משערינן ואם לא הוחם מן הבשר רק חתיכה קטנה שיש בשאר החתיכות ס' כנגדו וכן בעוף שלם שהונח אצל התנור והוחם במקום אחר חתיכה קטנה כשיעור הלב יש להתיר בפשיטות דאין עוף שלא יהיה ס' נגד לבו ועיין בשו"ת הר הכרמל סי' י"ג דאווזא שלאחר הסרת הנוצות הניחוה אצל תנור בית החורף ונגע בחרסית התנור עד דאסמיק הבשר מבחוץ ונצרר הדם מחום התנור עד שכמעט נצלה מקום הזה באווז וכ' שאין מועיל מליחה לאווז לבשל רק לצלי מותר ומכ"ש יש לחוש שנתחמם לב וכבד ודם שבעין בתוך הגוף ונבלע במקום אחר כיון דאפשר ששהה זמן רב ע"ש ולפמ"ש אם לא חם כולו רק במקום אחד לבד יש להתיר השאר בבישול ובענין שכ' לעיל ומ"ש שנתחמם לב וכבד כו' כל שלא שלט החום בכולו רק במקום נגיעתו לבד פשיטא שאין לחוש ששלט החום באברים הפנימים עד שנפלטו והוא פשוט לענ"ד ועיין בספר ח"ד שכתב ג"כ שאם הונח אצל תנור חם מותר לצלי ואסור לקדרה ונראה דמיירי שכל החתיכה הוחמה והורתחה מחום התנור ועכ"פ שמניחים בשר קרוש קרוב לתנור יש להזהר שלא לקרב אצל התנור ממש אף שאינו רוצה להשהות שם רק שעה מועטת דגם בזה איכא למיחש כמבואר בסי' ס"ח בענין חירוך והבהוב ומ"ש בח"ד שם שאם היה מונח במקום שאם ישפך מים לא יצאו מיד אסור אפילו בצלי גמור אם צולהו ע"ג כירה בכהאי גוונא אסור כיון שהדם מתכנס תחתיו הרי מתבשל' בדמה וכמו שהיה נאסר במליחה בכשא"מ משום דהוי כנכבש בצירו ודעת הרא"ש שם משום דהציר מתכנס תחתיו ולכן גם בצלי גמור צריך לצלותו ע"ג גחלים דדינו ככ"מ או במקום שאם ישפך מים יצאו מיד ע"ש ולענ"ד אין הנידון דומה דגבי מליחה אע"ג דהמלח יש לו כח למשוך אליו הדם שבחתיכה מכל מקום כשמתרבה כחו לפעול בחתיכ' מחמת הכביש' בציר כשיעור שיתן על האור ויתחיל להרתיח פועל בו שמתבשל ושוב אינו פולט מה שאין כן באש דנורא מישאב שאיב ואפילו דם בעין שעליו אמרינן שאש שואבו וכ"ז שכח האש שולט בו הוא שואב אליו הדם פליטה וטבע האש שלא יניח לבלוע רק לשאוב אליו ומעולם אין עליו תורת כבישה כלל שנאמר שיהיה כמבושל שהרי אין כאן מי מלח עזים שיהיה לו דין כבוש בתוך מעל"ע וכן מבואר לעיל סי' ס"ה לענין חוטים שיש בהן דם דמליחה בלא חתיכה לא מהני ולצלי לא בעי חתיכה רק להרשב"א בעינן שיהיו מגולים אל האש אבל כל שהם מגולים האש שואבו הדם הכנוס מה שאין כן במליחה והנה מצינו לעיל סי' ס"ח שמותר להטמין ברמץ שהוא אפר חם והוא מש"ס רישא בכבשא כו' ומשמע אפילו להניח העוף ע"ג כירה ולכסותו סביב באפר חם שרי ולא חיישינן לכינוס הדם וכן מוכח דאם לא כן למה ליה להתה"ד לדחוקי בטעם שאין נוהגין במליגה ברמץ שמא לא נפתח התרנגולת והביאו הש"ך טפי הול"ל שהוא מחשש שמא יניחנה ע"ג הכירה בלא אפר תיחוח למטה שיוכל לשאוב הדם אלא ע"כ דאין בזה חשש כלל וכן מוכח בתוס' בפסחים דף ע"ג ע"ב ד"ה טפל דבפשטיד"א אמרינן כבכ"פ דחזינן דלא פלטו שמקום מושבם יבש בתנור כו' והביאו הש"ך סי' ע"ח וכ"כ הג"א פ' כ"א בשם א"ז ועיין במשבצות ס"ק ב' בסימן ע"ח פשטידא הוא כו' ונותנים בתוך התנור גרוף או על המחבת כו' ומ"ש מחבת ז"א דזה בישול הוא ואפשר דאגב שיטפא נקט ור"ל טס של ברזל רותח עיין בא"ח סי' קס"ז משמע להדיא דאי הוי אמרינן כבכ"פ הוי שרי אף שפשיטא שאין צליית פשטידא בשפוד או ע"ג גחלים רק מושיבים אותה בתנור החם וא"כ אם תפלוט ותכנוס שם הדם אין איסור דכיון דמקום מושבם הוא יבש בתנור אין איסור שכח האש הוא שואב הדם ולכן כתבו דכיון דמקום מושבם יבש בתנור הא חזינן דלא פלטי מידי וכן מוכח בת"ח כלל ט' שכ' אם רוצה לצלות בקדירה כעין טיגון בעי מליחה גמורה דהוי כבישול ע"ש וטפי הו"ל לאשמועינן רבותא דאפילו לצלות בלא כלי במקום שאין מדרון אסור אלא ודאי דליתא ובינותי בספרים ומצאתי בכה"ג סי' ע"ו שכתב מתחילה דאותן הנוהגין לצלות בשר ע"ג התנור ממש מבלי שפוד כלל אחר שגורפין מהתנור כל הגחלים ולא נשאר רק חום התנור ואז צולין הבשר ע"פ התנור לא יפה הם עושים מאחר שנפלט הדם חוזר הבשר ובולע הדם כיון שאין בתנור אש שישרוף הדם ומיהו ממה דאמרינן פ' כ"צ תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח כו' ופירש"י אאש קפיד רחמנא וחום התנור תולדות האש הוא ואם תתן בו בגד תשרף ונעשה פחם ואש ע"כ דאף גרוף וקטום בלתי גחלים אלא חום לבד שורף בגד וה"ה דשורף דם ומצאתי בהג"ה כת"י למוה"ר עזריאל יהושע ז"ל שכתב שעמד בספק הזה וכתב לו אחד מיוחד מדברי התוס' פרק כ"צ על ההיא דאמר רבא מולייתא שרי ממה שהקשו התוס' על פרש"י ז"ל נראה דשרי כו' ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים בראיות אלו ומ"ש מדברי רש"י דשורף בגד כו' היה אפשר לדחות מ"מ מאן מודיע לן דטבע תולדות האור לשאוב דם ונראה דכוונתו דודאי מוכח דשואב הדם שהרי הפסח לא נמלח כלל לקדרה ואפילו הכי מהני ליה הצלייה להוציא דמו רק שיש לומר שהאש שורף הדם אבל תולדות אש יש לחוש שיחזור ויבלע ולזה מביא ראיה מרש"י ששורף כמו אש עצמו והנך רואה שאף אם צולה על התנור ממש לא דרך תלייה באויר הוא מתיר ואין חושש לדם המתכנס תחתיו אף שאין לזה ראיה מתנור שגרפו דהתם ע"י תלייה בשפוד הוא מ"מ מדברי רש"י נראה שהאש שואבו ושורפו ג"כ ואף שהמקום ההוא שהוא נצלה עליו מלוכלך אין זה דם רק לחלוחית מוהל בעלמא ואף אם תמצא לומר שהוא לחלוחית דם אין לחוש דטבע האש למשוך אליו דם ולא להבליע ואפילו אם מבליע כבכ"פ ומדברי התוס' פרק כ"צ גם כן ראיה דאפילו ע"ג התנור ממש שרי וכן נלענ"ד מדברי המרדכי בשם תשובת רש"י שהביאה בית יוסף סוף סימן ע"ג שכ' כבד שנמצא במולייתא שקורין פשטיד"א בס' כו' ואם לאו הכל אסור דקימחא דידן חיוורתא היא דאמרינן בפ' כיצד צולין שמחזקת דם שבתוכ' ואין האור שואב וכן נמצא בפיסקי רבינו יעב"ץ בשר שלא נמלח שנתנוה בטפילה אי ידע מקומו אסור דלא בקיאינן כולי האי בין זיג ללא זיג עד כאן לשונו וכן הוא בהגהת אשיר"י פרק כל הבשר ומבוא' מזה דמיירי שהפשטיד"א בתנור ולפי שהקמח מחזיק הדם שבתוכו חשבינן ליה כאלו נתבשל בחוך העיסה שסביב לה ולכן אם לא היה הקמח מחזיק הדם כגון בקמח סולת דמפריר היה מותר אף על גב דודאי אין דרך פשטידא לתתה על שפוד או על גבי גחלים הוא מותר ואם איתא דמנוקב מתחתיו בעיניה אפי' הוא דסמידא שאינו מעכבו מלצאת מ"מ הרי הוא מתכנס תחתיו בתנור אלא ודאי דאין חוששין לזה דהאור דרכו לשאב את הדם ואינו מניחו שיבלע בבשר כמ"ש לענין סכין וכ"כ הרא"ש שאנו רואים דם הפליטה מתגלגל סביב הצלי ואינו נבלע בו ואם היה מקום לומר שיבלע בו מחמת חום הצלי כיון שהאור שולט בו אין מקום לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט אלא ודאי דחום האש שואב ושורף ואינו מניח לבלעו בו כלל וכן מבואר בסה"ת וסמ"ג לענין סכין שחותכין בו הצלי על האש בעוד שלא הגיע לחצי צלייתו ולפעמים נעשה שם גומא והגומא מלאה דם דלא שייך מישרק שריק ונאסר הסכין ע"ש הא קמן דאע"ג דהסכין אסור שהאור מבליע בו מ"מ הבשר מותר אע"פ שהגומא מליאה דם כיון שטבע האור למשוך הדם מתוך הבשר ואין מבליע בו ואם מבליע כבכ"פ ויש מתירין אפי' בסכין בדיעבד כמבואר בסי' ע"ו וא"כ חזינן דלא חיישינן לדם שבגומא וצולין כך להבא ואין חוששין שיבלע בו או שיהיה הבשר שאצלו מתבשל בדם ומה לי הדם שבאמצע חתיכה ומה לי הדם שתחתיו נמי לא אמרינן שנבלע בבשר או נתבשל בו עיין בכה"ג סימן ס"ח ובתשובותיו בני חיי' חלק יו"ד סי' ק"ז שכ' לענין מה שאמרו בסמידא כבכ"פ אבל לא בחיוורתא כו' לא אמרו כן אלא בפשטידא הנאפת ע"ג תנור שאין שם רוטב אבל בפשטידא הללו הנאפת במרחשת כו' מבואר דאף שנאפית בתנור בלי גחלים בסמידא שרי ולא חיישינן מחמת שאין מקום לזוב ופשיטא שאין להתעקש ולפרש דמיירי בתנור משופע אמנם צ"ע דכנה"ג סי' ס"ח בהגהות הטור אות ה' כתב על מ"ש הרמב"ם אם תלוהו ובית שחיטתו למטה לאפוקי שלא יהיה נוגע בארץ כדמשמע ממקצת גרסאות שגורסין אותביה אבית השחיטה דא"כ אדרבה הארץ מעכב הדם מלצאת והו"ל כמולח בכלי שאינו מנוקב אלא צריך שיתלהו באויר ולא יהיה נוגע בארץ כדי שיהיה הדם זב ונופל למטה לארץ וכ"כ בדמש"א סי' ר"ל יראה שאין להקפיד בזה אלא להגורסים רישא בכבשן שנותנין הראש בקרקע קשה אבל להגורסים רישא בכבשא ופירושו ברמץ אין קפידא בזה דהרמץ הוא כעפר תיחוח ולא מקרי מולח בכלי שאינו מנוקב עכ"ל ומבואר מדבריו דגם בצלי יש קפידא בכשא"מ כמו במליחה וכבר כתבתי לעיל ראיה זו להתיר מרישא בכבשא דודאי דוחק לומר דמיירי דוקא שיש רמץ גם למטה שכ' בכה"ג שהוא כמו עפר תיחוח דפשיטא דכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרש שצריך לזהר שיהיה אפר למטה ולא יניחנו ע"ג כירה ויטמנו ברמץ בענין הטמנת הקדירה שאסרו בשבת ועוד שגם ברמץ חם פעמים אם הוא מושכב מהודק טובא ואין הדם זב אל תוכו כ"כ רק מתכנס תחתיו ואפ"ה שרי וגם בבישרא אגומרי כלום חלקנו בין אם הגחלת גדולה או קטנה ואם יצלה כבד על גחלת גדולה כשיעור כבד או יותר תהיה אסורה הא ליתא דאף ששואב ומתכנס אין חוזר ונבלע כלל רק כלה והולך בחום האש וה"ה בחומו של תנור וכן משמע שהיה דרכם ללבן רעפים לצלות בהם כדאיתא בביצה אף על פי שאין משם ראיה להתיר לצלות בשר שלא נמלח די"ל דמלבנין לצלות בשר שכבר הוכשר ע"י מליחה דסתם צלייה שבש"ס לא מולחין כלל כדמשמע בתוס' ודוחק לומר שהיו מניחין אותם בשעת צלייה דרך מדרון שיזוב הדם וההיא דרישא בכבשן להרמב"ם שכ' אם תלוה היינו משום דס"ל כפרש"י שם בפסחים דעיקר ההיתר היא לפי שתלוי באויר מידב דייב אבל אגומרי שהוא מונח על האש ואינו תלוי באויר מצמת צמית ליה ואסור והיינו בראש ואינך שיש שם דם בעין בפנים הרבה דאז אפילו באנחיה אגומרי פליגי די"ל דצמית ליה אבל בשאר צלי שאין בו רק דם פליטתו בזה ודאי כח האור שואבו ואין חשש למה שאינו זב כמים הנגרים במורד וגם מבואר ברשב"א שאין מוהל של הצלי הרבה כ"כ כמו מוהל של מליחה ואין עליו תורת בישול דהא כל צלי יש לו מוהל ולחלוחית ולא אמרינן שנתבשל בדם ולחלוחית שבו ושם בישול עליו ודוקא בטיגון בכלי בלא מים כלל והוא צלי קדר אסור שמתבשל בדם שבו אף בלא מים דהא אין האור שולט בו לשאבו אבל כל שהוא מגולה אצל האש והאש שואב אותו אין חשש בזה וההיא דתוס' בפסחים גבי פשטידא שכתבו שמקום מושבם יבש בתנור הוא הוכחה גמורה לפענ"ד ועיין בדמש"א ד' רי"ו שכ' על דברי התוס' כלומר כעין פשטידא המושבת בתנור בלא קדירה וכבר כתבתי שכן מוכח ג"כ מתשובת רש"י שהביא המרדכי דדוקא משום דקמחא דידן חיורתא הא הוי סמידא דמפריר היה מותר אף שהושבה בתנור חם דפשיטא שאין לך לדחוק ולומר שהתנור היה משופע ודרך מדרון היה דם יכול לצאת ולזוב חוצה וקדירה ומחבת שאני שאין דרך האור לשאב דרך כלי שמגין בעדו מן האור ונשאר הדם בתוכו ומתבשל בו ושוב לא יצא אף ע"י צלייה ועיין ברמ"א ס"ס ע"ח ופשטידא יש לו דין קדירה כו' והיינו בלא כלי דאל"כ פשיטא דהיא כבישול דקמ"ל דאף ע"י הבצק שסביבו הבשר שבתוכו יש לו דין בישול בלא מליחה וא"כ מוכח דאם לא היה הבצק עושה דין בישול היה לו דין צלייה והיה מותר אף שבמקום מושבו בתנור הוא ככשא"מ לא איכפת לן בהכי כלל כיון דנורא שאיב וכן מבואר באו"ה כלל י"ח שכתב אע"פ שאנו מחמירין בפשטידא להחזיק כבישול כו' הביא בח"י כלל כ"ח והעתיק אע"פ שאנו מחמירין בפשטידא אפילו בלא מחבת כו' והוא פשוט דודאי בלא מחבת מיירי וכמבואר שם בסי' ל"ב דמחמת טיחת הבצק חשיב ליה כבישול: ויש ללמוד מזה דאם לקח מחבת וליבן אותה הרבה עד שראוי לצלות עליה היה מותר לתת בתוכה בשר לצלות כיון שמכל צד חום האש שולט בה שהרי המחבת עצמה חום האש בה ונוחה לשאב את הדם אלא שמכ"מ י"ל דהתינח מה שהיא אצל דופני המחבת ובשולי' אבל הבשר שבאמצע חלל המחבת שאין כח האש שולט שם פשיטא דלא שאיב מכל מקום כל טס של ברזל מלובן הטיב יש היתר כמבואר לעיל ואף שאינו מונח דרך שיפועו לפי שכח האש מושך הדם הצלי ולפ"ז היה מקום להמציא היתר לאווזות ששהו ג' ימים בלא מליחה שהופשט עורם מעליהם ויש הפ"מ אפשר בתקנה ליקח אגנים שעושים בהם מעשה אופה שאין להם סביב רק אוגנים קצרים וילבן אותם היטב כדין ליבון האמור בסי' תנ"א ויתן השומן בתוכו מפוזר על פני כל האוגן בענין שכל חתיכה ישלוט בה האור לשאב ולשרוף את הדם והדם ששאב לתוך האגן אינו חוזר ומבליע בשומן שכיון שתולדות האור בו אינו מבליע רק מושך הדם אצלו ומכל שכן שאינו חוזר ומבליע בשומן ואפילו מבליע כבכ"פ לתוך האגן על ידי החמימות שבו ומה לי גחלים ומה לי ברזל המלובן גם כן דין גחלת של מתכות יש לו וכאילו צלויה על גחלת של מתכות גדולה שמה שהבשר פולט מה שהוא זב משם זב והשאר אש אכלו ומכליהו ובין כך אינו נכנס בבשר וגם אין מבשל הבשר כלל לומר שנתבשל בדם שתחתיו ששוב הדם שבתוך הבשר אינו יוצא אפי' ע"י צלייה פשיטא דז"א כמו שהוכחתי לעיל מדין חתיכת סכין בתחלת הצלי אף שנעשה גומא והגומא מתמלאת בדם אין בכך כלום ולא אמרינן דהבשר מתבשל בדם שבגומא וכן מבאר ג"כ מצליות עופות שלימות שכתבו דשרי ולא חיישינן מחמת דם חללים שבפנים על ידי פרישתו מדופן לדופן נאמר שנתבשל בדמו והנה בסמ"ג כ' בדף מ"ו על דרך טעם שצלי אין צריך מליחה שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש ואותו שפירש נופל לארץ ואין ענין טעם זה באווז או בתרנגולת חלולים ופירש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כפירש מחתיכה לחתיכה ופעמים שהאווזים והתרנגולים נצלים יפה מצד אחד ופלטו דם כל אותה צד ואין נצלים יפה מצד אחר ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה ולכך אין לצלות עוף שלם אם לא שימלחנו כו' והמרדכי כתב להתיר מידי דהוי אב' חתיכות והב"י כתב דלא חשיב פירש וכל זה הוא כשאנו דנין מחמת בליעת הדם גופיה אבל אם היינו דנין עליו מצד דהוי כמתבשל הבשר בדם המתכנס בחלל אין מקום לטעמים אלו וא"ל דכיון שהדם שפירש מלמעלה למטה הוא מעט אין לתת עליו שם בישול אם לא ברוטב הרבה ז"א דמבואר שם בריש כ"צ שהיו צולין בשפוד של רמון ופריך וניתי של דקל או של תאינה כו' ומשני דמפקי מיא והו"ל כמבושל ע"ש אלמא דבמעט מים הו"ל כמבושל ואפשר דהתם לחומרא בעלמא עבדי הכי ובדיעבד לא הוי חיישי למלתא אכן לפענ"ד דאף שנאמר דגם במעט מים שייך בישול היינו בענין שהמים מקיפים את הבשר אבל בשביל שיש קצת משקה טופח תחת החתיכה ואינו מקיף את החתיכה כלל אין ע"ז תורת בישול כמו עוגות המשוחים בשומן שבשביל מעט השומן שבתחתיהם אין להוציאו מכלל אפייה להכניסו בכלל בישול וכן בחתיכה שחוץ לרוטב אף דמשכחת לה שאינה נוגעת בשוליה כלל ברוטב שהוא מונחת על חתיכה שמקצתה חוץ לרוטב כמ"ש הפוסקים מכל מקום אף אם מגיע לתחתית החתיכה ולא סביבה כלל כולה חוץ לרוטב מיקרי אלא שא"א לצמצם לכן כתבו כה"ג שמונחת על חתיכה אחרת וכאן נמי אף שע"י חום האור הוא זב תחתיו מ"מ פשיטא שא"א להתכנס שם הרבה יחד לפי שמחמת האור פולט מכל הצדדים ואדרבה למטה המקום דחוק לצאת ואף מה שיוצא הוא מתפשט להלן ויוצא חוץ לגבול מקום הבשר שמה ואינו מצטרף למה שתחת הבשר כמ"ש הט"ז סימן צ"ב בשם או"ה שאומדין מה שיש בעין חלב תחת הקדירה ע"ש דמשמע מזה דמה שהוא זב חוץ לקדירה אין צריך אומד שאינו מצטרף אל החלב שתחת הקדירה וכ"כ בחוות דעת שם ואם כן פשיטא שאין לתת עליו תורת בישול על ידי מעט ציר שנשאר תחתית הבשר המונח על גב הכירה ומכ"ש במ"ש לענין שומן הניתך באגן מלובן באש היטב שאין כאן חשש בישול כלל מחמת רטיבת הדם מעט שבתוך השומן שאינו מתאסף כלל יחד לומר שעושה כבישול וגם מצד שניתן לתוך כלי לטגן אין עליו תורת בישול דזה דוקא בכלי קר שהועמד על האש כיון שאין האש שולט בבשר ממש בלא הפסק לא אמרינן ביה דשאיב מה שאין כן כשהכלי מלובן והרי הוא כגחלי אש בוערות והוא גופו שואב הדם לתוכו פשיטא שאין מקום לומר שיש עליו תורת בישול רק תורת צלי והדם שבתוכו הכלי מתכות המלובן שואבו ושורפו ומכלהו ונשאר השומן בלבד ושרי ואין בזה משום מבטל איסור רק מוציא הדם מן השומן ומנקהו מן האיסור וכמו הגעלת כלים דשרי' רחמנא כנלע"ד ומ"מ בענין השומן ששהה ג' ימים בלא מליחה שכתב היתר להמציא לא מלאני לבי כי אם על ידי צירוף היתרים היינו שידיחנו וימלחנו תחילה כדינו לקדירה ושוב יתיך באגן מלובן שדפנותיו קצרים בענין שיהיה החתיכות של השומן מפוזרים ומפורדים ע"פ כולו ואחר כן יערב השומן בשומן אחר בחד בתרי ואע"ג דאין מבטלין כו' מ"מ באמת אין כאן בשומן זה איסור כלל דודאי כלה כל הדם שבו ולא חזר ובלע ואם בלע מעט הרי חזר ונתבטל אלא דלרווחא דמלתא עבדינן הכי לערבו חד בתרי ולא גרע מתרומת חו"ל דמערבו ברוב וכאן שדם שמלחו ושבישלו אינו אלא מדרבנן ולדעת קצת פוסקים לאחר מליחה מותר בבישול ודעת השבו"י שאין להחזיק דם בשומן מכל הלין טעמי נראה דמותר לערב בשאר שומן חד בתרי והכל מותר ואין כאן בית מיחוש:

(שם סעיף ג') אפי' בלא מליחה חי. ונ"ל דצריך להדיח כל חתיכה שחתך בסכין משום דם בעין שעליו מחמת הסכין וכדלעיל סימן ס"ט ס"ס כ' עיין שם: