שולחן ערוך, יורה דעה ס״ט: דיני מליחה והדחה. ובו כ"א סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני מליחה והדחה. ובו כ"א סעיפים:
צריך להדיח הבשר קודם מליחה (ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו בבית) (טור) ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלשה (או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה) (ארוך כלל ד' וי"ז) צריך לחזור ולהדיחם: הגה ואם לא עשה כן הוי כלא הודח כלל (שם) הדחת הבשר לכתחלה יזהר לשרותו נגד חצי שעה ולהדיחו היטב במי השרייה אבל אם לא שראו רק הדיחו היטב סגי ליה ואחר כך ימתין מעט שיטפטפו המים קודם שימלחנו שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא דם (הגהות ש"ד והגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א') ונהגו שלא להשתמש בדברים אחרים בכלי ששורין בו בשר ואם נשתהה הבשר בשרייתו מעת לעת הבשר וגם הכלי אסורין ועיין לקמן סימן זה אבל פחות מעת לעת אין להקפיד ואף במקום שנאסר הכלי מותר לחזור ולשרות בו (בארוך) דין בשר שמלא קרח כיצד נוהגין עם שרייתו עיין לעיל סימן ס"ח:

ב

אם מלח ולא הדיח תחלה ידיחנו וימלחנו שנית ויש אוסרין: הגה וכן נוהגין אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחים לצלי ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה (ארוך וש"ד וסמ"ג) מיהו במקום הפסד מרובה יש להתיר (ב"י) ואם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר בדיעבד והוא הדין אם היה ס' בחתיכה נגד דם שעליו (הגהת ש"ד בשם מהרא"י) ואם נמלח חתיכה בלא הדחה עם שאר חתיכות שאר חתיכות מותרות והיא אסורה (בארוך כלל ד' דין ה'):

ג

לא ימלח במלח דקה כקמח ולא במלח גסה ביותר שנופלת מעל הבשר אילך ואילך (ואם אין מלח אחר רק מלח דק כקמח מותר למלוח בו) (ד"ע):

ד

יפזר עליו מלח שלא ישאר בו מקום מבלי מלח וימלח כדי שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח ואינו צריך להרבות עליו מלח יותר מזה ומולחו משני צדדים ועופות צריך למלחם גם מבפנים ואם לא מלחם אלא מבפנים או מבחוץ וכן חתיכה שלא נמלחה אלא מצד אחד מותר: הגה ויש אוסרים אפילו בדיעבד (מהרא"י בהגהות ש"ד וארוך כלל ו') והכי נהוג אם לא לצורך ודוקא אם כבר נתבשל כך אבל אם לא נתבשל עדיין לא יבשלנו כך אלא אם הוא תוך י"ב שעות שנמלח יחזור וימלח צד השני שלא נמלח עדיין ויבשלנו אחר כך ואם הוא אחר י"ב שעות אזי יצלנו דנורא משאב שאיב ואין הצד שנמלח כבר בולע מצד שלא נמלח (שם):

ה

אחר שנמלחה החתיכה אם חתך ממנה אינו צריך לחזור ולמלוח מקום החתך:

ו

שיעור שהייה במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל שהוא כדי שלישית שעה בקירוב: הגה ועל זה יש לסמוך בדיעבד או אפילו לכתחלה לכבוד אורחים או לצורך שבת אבל בלאו הכי המנהג להשהות במליחה שעור שעה ואין לשנות (מהרא"י בת"ה סימן קס"ז ובהגהת ש"ד ואו"ה כלל א'):

ז

קודם שיתן הבשר בכלי שמדיחו בו ינפץ מעליו המלח שעליו או ישטפנו במים ואחר כך יתן הבשר בכלי שמדיחין בו וידיחנו פעמים וישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה: הגה וי"א שצריכין להדיח הבשר ג' פעמים (חדושי אגודה בשם א"ז ומהרא"י ואו"ה כ"א דט"ו והג"א) והכי נוהגין לכתחלה על כן ישטפנו או ינפץ המלח מעליו וידיחנו ב' פעמים דזה הוי כהדחה ג' פעמים או ישים המים תוך הכלי ואחר כך יניח בו הבשר וידיחנו ג' פעמים והכי נהוג ולכתחלה יתן מים הרבה בהדחה ראשונה כדי שיבטלו כח המלח שבציר (ד"ע) מותר להדיח הבשר במי פירות ואין צריך מים (הר"ן פ' השוחט ותוספ' שם):

ח

אם לא ניפץ המלח שעליו ולא שטפו אין לאסור כי המים שבכלי מבטלין כח המלח: הגה ואפילו המים מועטים מ"מ מבטלים כח הציר (ד"ע וארוך כלל ו' ומהרא"י) ויש מתירין אפילו לא היו מים כלל בכלי והניחו בו הבשר דאין לחוש בשעה מועטת כזו שעוסקין בהדחת הבשר (ש"ד ואו"ה כלל א' וי' וע"ל ס"כ) ויש לסמוך עלייהו ואין לחוש בכל זה רק בהדחה ראשונה אבל לאחר הדחה ראשונה אין לחוש (כך משמע ממרדכי ור"ן) ואין חילוק בין אם הדיחו בכלי כשר או טריפה או חולבת ואם היה מעט מים בכלי שמבטל כח המלח שאינו חשוב עוד כרותח אפילו הכלי חולבת או הטריפה מלוכלך עדיין באיסור מותר (בארוך):

ט

בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה צריך שיהא בו ששים כדי המלח שבו: הגה וכל הקדירה מצטרף לששים (ש"ד וע"פ עיין ס"ק ל"ד) ואם יש בקדירה כ"כ כמו החתיכה שנמלח ולא הודח הכל שרי דודאי איכא ששים נגד המלח שעל החתיכה דהחתיכה עצמה בודאי היא שלשים נגד המלח שעליו (בארוך כלל י"א ד"ד) ואי ליכא ס' בקדירה נגד המלח אפילו לא הושם רק בכלי שני הכל אסור דמאחר שיש שם מלח וציר אפילו בכלי שני מבשל (שם דין א' ובמרדכי) ובשר יבש יש להתיר אפילו בכלי ראשון דודאי יש ס' נגד המלח שעליו מאחר שכבר נתייבש (מרדכי פכ"ה וראב"ן וב"י בשם הג"ה אשיר"י וש"ד) אבל לכתחלה יזהר אפילו בבשר יבש שלא לבשלו או להדיחו במים שהיד סולדת בהם בלא הדחה אחרונה (ש"ד שם) וכל זה מיירי שלא הודח באחרונה כלל אבל אם הודח רק פעם אחת ונתבשל כך מותר דבדיעבד סגי ליה בהדחה אחת באחרונה (מהרא"י בהגהת ש"ד) מלח שמלחו בו פעם אחת אסור למלוח בו פעם שנית (כל בו וד"ע ודעת רוב הפוסקים) וכל שכן שאסור לאכול המלח אחר שמלחו בו:

י

עובד כוכבי' משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה ואין ידוע אם הדיחו אם יודע העובד כוכבים מנהג ישראל סומכין על דבריו אם היה שם ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בן דעת: הגה ובחד מינייהו סגי (טור) או במסיח לפי תומו שהדיחו יפה או שישראל אפילו קטן יוצא ונכנס דמרתת הואיל ויודע מנהגי ישראל מיהו אם מיחה לעובד כוכבים שלא ידיחו בלא רשותו והוא עבר על דבריו אסור דהא חזינן דאינו מרתת ואין לסמוך גם כן אדבריו (הגהת ש"ד ואו"ה):

יא

בשר שנתבשל בלא מליחה צריך שיהיה בתבשיל ששים כנגד אותו בשר ואז מותר הכל: הגה ויש אוסרים אותה חתיכה אפילו בדאיכא ס' נגד החתיכה (טור בשם י"א והגהות מיימוני בשם סמ"ק והגהות ש"ד וארוך ומהרא"י ומרדכי בשם ראב"ן) והכי נהוג אם לא לצורך כגון לכבוד שבת או לכבוד אורחים דאז יש לסמוך אדברי המקילין (ב"י בשם א"ח וד"ע עד"מ) ואם נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי דינה כאילו לא נמלחה כלל וכן בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אף אם נמלח דינו כאילו לא נמלח ואם נתבשל צריך ס' כנגדו (או"ה):

יב

בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ואין לאכלו מבושל אלא צלי ואחר שצלאו לא יבשלנו ואם בישלו מותר (ואין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה דחיישינן שמא יבשלו (ב"י בשם פסקי מהרא"י סימן קצ"א):

יג

ואם שרו אותו במים תוך הג' ימים יכול להשהותו עוד שלשה ימים אחרים פחות חצי שעה (אגור) (בשר שנמלח וספק אם נמלח תוך ג' מותר) (בארוך):

יד

בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערב אותה חתיכה בחתיכות אחרות בטלה ברוב ומותר לבשל כולן ואפי' היתה ראויה להתכבד. (וכן הדין בנתבשל בלא מליחה ונתערב אח"כ באחרות (או"ה):

טו

בשר המלוכלך בדמים שנשרה במים מעת לעת יש אוסרים לאכלו כי אם צלי אלא אם כן יש במים ס' כנגדו (עיין ס"ק נ"ו. ויש אוסרים אפילו לצלי והכי נהוג) (או"ה):

טז

אין מולחין אלא בכלי מנוקב או על גבי קשין וקיסמין או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד: הגה ודף חלק ברהיטני שמים זבין ממנו אין צריך להניחו במדרון אבל אם אינו חלק ברהיטני צריך להניחו במדרון שיצאו המים ממנו (שערים ש"ו ובב"י בשם ת"ה סימן קע"ב) ואפילו בכלי מנוקב יזהר לכתחלה שיהיו הנקבים פתוחים (בארוך כלל ג') ולכן לא יעמידו על גבי קרקע כי היא ככלי שאינו מנוקב (ע"ל ס"ס ע') וכן מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש או קסמין כי הבשר יסתום הנקבים (הגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א') ובדיעבד אין לחוש לכל זה. (ד"ע): ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח: הגה ואם נשתמש בו בעי קליפה אם הוא דבר יבש (רשב"א ואם הוא דבר לח בעינן ששים נגד קליפה מן הקערה (ב"י בשם י"א): ויש אומרים שאפי' בצונן אסור להשתמש בו בלא הדחה ואם נשתמש בו בלא הדחה ידיח מה שנשתמש בו: הגה אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה או אפילו בלא נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח (ב"י בשם הגהת ש"ד וארוך):

יז

אבל אם הוא מנוקב מותר לאכול בו אפילו רותח ויש אוסרין ברותח (ויש ליזהר לכתחלה ובדיעבד מותר) (ארוך כלל ג'):

יח

בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפי' צלי וחלק החתיכה שחוץ לציר אין אסור ממנו אלא כדי קליפה ואפילו אם יש בה שומן: הגה ויש אוסרין כל החתיכה אפילו מה שחוץ לציר (טור ומרדכי בשם מהר"ף) ואפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי ואפילו לא שהה שיעור מליחה רק מעט עד שנראה ציר בכלי (מרדכי ספכ"ה בשם ראבי"ה והגהת ש"ד וארוך כלל י') וכן נוהגין ואין לשנות ומכל מקום אינו אסור רק אותה חתיכה המונחת למטה בכלי ונוגעת בציר אבל שאר חתיכות שעליה הנמלחים עמה מותרות (שם בארוך ובכל בו) והכי נהוג:

יט

אחר שנמלח הבשר והודח מותר ליתנו אפילו במים שאינן רותחין ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין והמנהג כסברא ראשונה וכן עיקר (ב"י ודעת עצמו):

כ

בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אחר כך בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר מותר ולפי זה בשר שנפל לתוך ציר היוצא מהבשר אחר ששהה כדי מליחה מותר ויש מי שאוסר בזה ובזה ויש לחוש לו לכתחלה: הגה ויש אוסרין (תוס' ורא"ש וכמה מן האחרונים) אפילו בדיעבד כדי קליפה (הגהת ש"ד ובשערים ומהרי"ב ומהר"ש וב"י וארוך) והכי נהוג ודוקא מה שמונח בתוך הציר אבל מה שחוץ לציר שרי והכלי שנפל בו אותו הציר אסור וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך אסור הבשר דאף לאחר שיעור מליחתו נחשב כרותח (הגהת ש"ד ות"ה סימן קנ"ט) אבל אם הוא הפסד מרובה ואית ביה גם כן צורך סעודת מצוה יש להקל ולומר דאחר ששהה שיעור מליחה לא מחשב צירו כרותח (ד"ע ועיין לקמן סימן צ"א): ולפי דבריו אף על פי ששהה הבשר במלח כשיעור אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה ואסור לחתוך ממנו בסכין קודם שידיחנו ואם חתך צריך להגעילו: הגה ויש מתירין לחתוך בסכין לאחר ששהה שיעור מליחה דאין מליחה לכלים וכן עיקר דמותר (ת"ה סימן קנ"ב ואו"ה כלל ל"ז) אבל הסכין צריך הדחה אחר כך או נעיצה בקרקע אם נתייבשה עליו הציר (ארוך) ואפילו קודם שיעור מליחה אין האיסור משום הסכין אלא משום שיצא דם בעין על הבשר ואם רוצה להדיחו שם היטב ולחזור ולמלחו שם מותר: וכשרוצים לעשות מליח להתקיים לאחר ששהה במלחו בכלי מנוקב כשיעור הראוי מדיחי' אותו יפה יפה ואחר כך חוזרים ומולחים אותו כדי שיתקיים ואפילו בכלי שאינו מנוקב ואפי' לפי סברא זו אם רוצה למלוח ולאכול צלי בלא הדחה עושה ואינו חושש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונע המלח מלבלוע דם והני מילי במולחו ומעלהו לצלי אבל אם שהה במלחו המלח בולע הדם ונאסר ולפיכך מדיחו יפה יפה וצולה ואוכל (וע"ל סימן ע"ו מדין בשר שנמלח ולא הודח ונצלה כך):

כא

במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד שיזוב כל דמו ואחר כך יבשלוהו:

א

להדיח. הש"ך כתב בשם הר"ן הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה והמרדכי כתב הטעם שהדחה ראשונה היא להעביר הלכלוך שעל החתיכה דאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה ולהנך תרי טעמי מהני אם יחזור וידיחנו וימליחנו אפילו אחר זמן אבל הגמ"י כתבו בשם סמ"ק הטעם מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם בעין ולא שייך גביה לומר דמשרק שריק ולא כבולעו כך פולטו ולפ"ז לא אמרינן ג"כ איידי דטריד לפלוט לא בלע והרא"ה כתב משום דם בעין שהוא על הבשר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע שהוא לח אבל לא מה שנתייבש על פניו ואם לא ידיחו אותו תחלה יש לחוש שמא לאחר שיניח מלפלוט דם וציר יהיה ניתך ויבלענו. והב' דעות בסעיף ב' אם מלח ולא הדיח תחלה נחלקו בטעמים אלו עיין ט"ז (ועיין כנ"ג הנפקותא בטעמים אלו) וע"ל ס"ס ע':

ב

הטבח. כתב הש"ך דלא מועיל אפילו בדיעבד מה שרוחצים הטבחים הצלעות שלמות בבי טבחי כמו שרגילין לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותה דאינו קרוי הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך שמדיחין בשר כשרוצים למלחו מיהו אי ידעינן דהדיחו הטבח אמרינן מסתמא הדיחו יפה:

ג

לחזור. כתב הש"ך דאף בדיעבד יש לאסור אם לא הדיח דאגב דוחקא דסכינא מפליט (ופר"ח כתב אפילו לא חתך אלא ביד צריך לחזור ולהדיח) ודוקא אם הסיר טלפי הרגלים אבל אם לא היה מסירם נחשב הכל כחתיכת בשר א' ודי בהדחתן כך כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים:

ד

היטב. כתב הש"ך דוקא אם עדיין לא נמלח אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד:

ה

להשתמש. כתב הש"ך ובדיעבד אם נשתמש בו אפילו רותח מותר אם הדיחו קודם:

ו

אסורים. דכבוש הוי כמבושל אבל אם שהה בו מי הדחה לחוד אין איסור מאחר שדם מעורב במים ומיהו אם אין ס' כנגד הדם אין להתיר רק בה"מ (ע"י):

ז

ולשרות. והטעם איתא בש"ך בשם או"ה דהא אין שורין בו בשר השני מעל"ע ואינו בולע ומשמע דאסור לשרות בה מעל"ע בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור ופשוט הוא מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז הוי נותן טעם לפגם (ופר"ח חולק) ע"ל סי' ק"ה ובר"ס צ"א:

ח

קרח. כתב מהרש"ל בשר שנקרש אסור למלחו עד שירפה אותו כמו שהיה בתחילה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד (ואם לאו אסור דעת הקרישה לא מצטרף. רש"ל. וכתב פר"ח אבל אם נשתהה זמן מהריפוי קודם התחלת הקרישה אע"פ שלא שהה אחר ההפשר כשיעור מליחה כיון שנשתהה שיעור מליחה בהפשר ראשון ושני אע"פ שנקרש בנתיים מצטרפין ע"ש. כתב מ"י בת' סימן י"ד בשר ששרה אותו במים ונקרש הבשר תיכף עם המים ונעשה קרח ושהה עם הקרח כמה ימים בלי מליחה. העלה דאם שהה ג' ימים בתוך הקרח דיש לאסור הבשר לבישול ממ"נ אי חשבינן הקרח כמים א"כ הוי כבשר ששהה במים מעל"ע שמבליע הדם ואם לא חשיב הקרח כמים א"כ הוי כבשר ששהה ג' ימים בלא הדחה אבל לצלי מותר בכל ענין ע"ש שהוכיח דקרח לא חשיב כמים. כתב ב"ח מה שנוהגין לשרות בכלי שקורין פענדי"ל או קעסל"י לא יפה עושים אא"כ רוצה אח"כ להכשיר. ופר"ח ס"ק ח' כתב דאין לבטל המנהג וכ"כ בחידושי הרשב"א כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו איסור צונן ואח"כ ידיחו וישתמש בו היתר ואין חוששין לפשיעה ע"כ. כתב מ"ב מותר לשרות בשר בכלי של עובד כוכבים):

ט

לצלי. הב"ח מתיר במליחה מועטת ולא שהה ואין כן דעת הט"ז ע"ש:

י

שהה. כתב בד"מ דהיינו לקדירה אבל לצלי שרי אם לא שהה שיעור מליחה כמ"ש בסי' ע"ו ס"ב ומהרש"ל וב"ח אוסרים אפילו לצלי אפילו לא שהה ומסקנת הש"ך כדעת הד"מ וכתב דגם מ"ש הב"ח דבשהה אסור אפילו במקום הפסד מרובה אף ע"י מליחה והדחה שנית לא מחוור:

יא

בדיעבד. כתב הש"ך ומשמע דכיון שנמלח אף שלא בישלו עדיין חשוב דיעבד וא"צ לחזור להדיחו ולמלחו:

יב

ס'. לשון הת"ח ואע"ג דאין לך חתיכה שיש בה ס' נגד דם שעליו היינו בסתם אבל אי ידעינן דיש בה ס' ודאי מהני בדיעבד. ואם נתבשל אותה חתיכה בעינן ס' נגד כל החתיכה וחתיכה עצמה אסורה:

יג

מותרות. דלגבי האחרות מיקרי דם פליטה וכבכ"פ:

יד

במלח. כתב הט"ז בשם רש"ל מ"כ נוהגים המדקדקים ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח לא על שום דף או שלחן מיוחד לכך דשמא יש מלח על מקום הנחת בשר ולאו אדעתיה עכ"ל ומזה יש ללמוד שלא לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין אותה מבית הטבח (וכתב פר"ח ואין להניח בשר בקופות שאינם מיוחדים לכך כי רבים מקילין להניח גם באותה קופה ירקות וכיוצא בזה מפני שהדם נסרך בקופות ואוכלים הפירות שהניחו שם אח"כ בלא הדחה כלל ואף אם ידיחו הקופות או הפירות שמביאין בהם אינו כלום דהוי מידי דלאו אורחיה בהדחה כדלקמן סימן צ"א עכ"ל):

טו

להרבות. כלומר דא"צ לעשותו כבנין ואף אם החתיכה עבה א"צ לחתכה לשנים:

טז

בדיעבד. כתב הש"ך דזה קאי נמי ארישא שאף בדיעבד צריך שלא ישאר מקום מבלי מלח וכ"פ מהרש"ל רק הב"ח מקיל בזה וכך נוהגין העולם שאין מדקדקין בכך עכ"ל:

יז

נתבשל. כתב הש"ך דהכי פירושו הא דאסור בדיעבד ואין לו תקנה דוקא אם נתבשל כך וכו' אבל לצורך דהיינו במקום הפסד מרובה וכה"ג יחזור וימלח צד השני תוך מעל"ע כמ"ש הר"ב ס"ס ע' ודוחק לחלק דשאני הכא דאפשר בצלי עכ"ל:

יח

וימלח. כתב הש"ך דכיון שפולט עדיין ציר פולט מה שבולע מצד השני (או שלא נבלע כלל אבל אח"כ יש לחוש שמא בלע מצד השני מאחר שכבר כלה כל פליטתו. אע"ג דבסי' ע' כתב רמ"א דבה"מ יש לומר שפולט ציר עד יום שלם מ"מ כאן לא שייך הפ"מ הואיל שיש היתר בצלי. ט"ז) ונראה דמיירי כשלא הודח אבל אם הודח אחר מליחתו מיד נסתמין נקבי הפליטה ולא מהני מליחה אח"כ וע"ל סי' ע':

יט

אחר. והט"ז מסיק להלכה כיון דכאן יש קולא בלא"ה בדיעבד יש להתיר אפילו אחר י"ב שעות כמו בחלחולת ע"ש ונקודת הכסף מחלק דשאני חלחולת דאין מחזיקין בו דם רק בשומן ע"ש:

כ

חתך. כתב הש"ך דוקא אחר שנמלחה החתיכה כראוי אבל תוך שיעור מליחה צריך להדיחה שם היטב ולחזור ולמלחה כמ"ש הרב ס"ס ך':

כא

בקירוב. דהיינו פחות חלק ל' מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני וכו' ש"ך (וסימנו במלח תמלח. במלח גמטריא מיל. או"ה):

כב

בדיעבד. דהיינו אם הודח אחר ששהה שיעור מיל ונתבשל:

כג

ינפץ. לשון הרשב"א שאם יניחו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצא המים שוברים כח פליטת הבשר ונמצא הדם שע"פ הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו:

כד

לכתחילה. אבל בדיעבד אם לא הודח רק פעם א' ונתבשל כך מותר כדלקמן ס"ס ט':

כה

ישטפנו. כ' הש"ך דהג"ה זו צריכה ביאור דהא המחבר נמי קאמר דלכתחלה ינפצנו או ישטפנו וידיחנו ב' פעמים ואפשר דס"ל דלהמחבר כשמדיחו ביד כשתופס הבשר באויר א"צ ניפוץ או שטיפה ודי בהדחה ב"פ וע"ז כתב רמ"א וי"א שצריכין להדיח וכו' ר"ל אפילו ביד ישטפנו או ינפצנו וידיח ב' פעמים ובט"ז כתב דהאי או ינפץ הוא טעות סופר וצ"ל וינפץ דס"ל לרמ"א השטיפה באויר וגם ניפוץ הוי כהדחה ג"פ ע"ש:

כו

פירות. כתבו הט"ז וש"ך אפילו הדחה ראשונה שקודם המליחה וצ"ע (וכתב רמ"א סי' קל"ב דוקא הדחה אחרונה אבל ראשונה לא דמטרשי ליה. כתב בה"י ונ"ל דאסור נמי בהדחה ראשונה שכר או טיש בי"ר אף שהוא כמים אבל הדחה אחרונה מותרת עכ"ל):

כז

המים. (ולא חשוב כרותח לאסור הבשר) כתב הש"ך דלאו דוקא מים דה"ה ציר ונקט מים לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם של איסור גרידא דאז המלח חוזר ונבלע בבשר ואסור עכ"פ כדי קליפה ועין בסעיף כ':

כח

מועטת. כתב הש"ך בשם או"ה דאפילו נמצא קצת מוהל תוך הקערה שרי בזמן מועט ואם נמצא ציר ממש בכלי נאסר מיד:

כט

טריפה. כתב הש"ך ומשמע דאפילו הכלי בן יומו מותר כשאינו מלוכלך (אבל אם מלוכלך אין היתר אא"כ שהיה מעט מים בכלי כדמסיק אח"כ):

ל

מלוכלך. כתב הט"ז שעכ"פ צריך מעט מים בכלי ורש"ל פסק דאף אם הכלי חולבת מלוכלך בשיורי פרורי מאכל חלב אפילו הוא לח אינו אוסר אא"כ נשתייר בו לכלוך חלב ממש:

לא

המלח. הט"ז כתב הטעם דהמלח כולו נעשית נבלה והש"ך השיג ע"ז דהא המחבר ס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב אלא הטעם הוא דלא ידעינן כמה דמא בלע וא"ל הא קי"ל מילתא דעבידא לטעמא אפילו באלף לא בטיל והמלח לטעמא עבידא זה אינו דדוקא אם גוף האיסור נותן טעם משא"כ כאן המלח אינו אסור אלא מכח הדם שבו והדם אינו עביד לטעמא ומיהו מ"ש הטור והרב נגד המלח הוא לאו דוקא אלא ס' נגד לחלוחית דם ומלח שעליו מבחוץ בעינן:

לב

מצטרף. כתב הש"ך הטעם דמיד שבא החתיכה למים נימס כל המלח ודם שעליו ונופל לקדרה ולא מקרי הכא איסור דבוק ואפילו החתיכה עצמה מותרת וכך נוהגין כל בעלי הוראה ודלא כמהרש"ל עכ"ל (ובס' שני לוחות פסק להחמיר לעצמו ולאסור אותה החתיכה אף כשיש שם ס' כדעת מהרש"ל):

לג

שני. כתב הט"ז ומהרש"ל מתיר בדיעבד והמקיל כדבריו לא הפסיד וגם הש"ך כתב דבהפסד מרובה יש להקל ואי מותר להניח בשר שור שאינו נמלח כלל בכלי ראשון שהיד סולדת בו מסקנת הט"ז להתיר וכתב שכן דעת מהרש"ל ועיין בא"ח סי' שי"ח ס"ט. וכתב הש"ך דחומץ ושאר דבר חריף כה"ג מבשל ג"כ אף בכלי שני (ועי' פר"ח). כתב ט"ז מעשה באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה תחלה והתרנו מכח ספק דרבנן לקולא דדם שבישלו דרבנן ועוד סרכא נקט ואתי שרגילה כל ימיה למלוח קודם בישול ע"ש וש"ך בנה"כ חולק עליו דהכא איתחזק אסורא דדם ע"ש ופר"ח הסכים עם הט"ז ע"ש:

לד

שנית. כתב הש"ך ובדיעבד אם נתבשל כבר מותר אבל אם לא בשלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו. ופר"ח כתב בדיעבד דהיינו שמלח בו פעם אחרת סגי בהכי וא"צ לחזור ולמלחו וכן עיקר:

לה

המלח. מיהו כשנתייבש היטב כתב בס' אפי רברבי שמותר וצ"ע לדינא שמדברי הרב אצל בשר יבש לא משמע כן (וגם הפר"ח חולק):

לו

ויודע. כתב הש"ך דהב"ח תמה ע"ז דהיאך שייך מסל"ת כשיודע שאיסור והיתר תלוי בזה כדלקמן סימן צ"ח. ולק"מ דל"ד לסימן צ"ח דהתם יהבינן ליה למטעם אם יש בו איסור או לאו הלכך כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה ודאי אין כאן מסל"ת משא"כ הכא דאפשר לומר דאע"פ שיודע מנהג ישראל מ"מ משכחת לה כגון דהסיח לפ"ת לפני אחרים שלא שאלוהו אם הדיחו והסל"ת דהדיחו והגע עצמך דהא קי"ל בא"ע סי' י"ז דמומר לעבודת כוכבים נאמן לעדות אשה במסל"ת ולא אמרינן כיון שיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה חזקתו משקר אלא ודאי דמשכחת לה בכה"ג וכתב בט"ז מאחר שהטעם שהעובד כוכבים נאמן כאן במסל"ת הוא מפני שאינו אלא איסור דרבנן בדם שמלחו ע"כ הוריתי באשה א' שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה או לא והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא והא דלא אמרינן אוקמא אחזקתה דמעיקרא שלא היה מלוח משום דאיכא רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחים תחלה ורוב עדיף מחזקה. וכתב עוד בשם הדרישה דמ"ש רמ"א כאן הואיל ויודע מנהג וכו' לאו דוקא יודע אלא ראוי להיות יודע מירתת העובד כוכבים ובנקה"כ השיג עליו דלא דק דהאי הואיל ויודע קאי אעובד כוכבים ולא אקטן וק"ל:

לז

שנתבשל. כתב הש"ך אף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדרה שמקצתה חם והיד סולדת בה:

לח

בשר. דלא ידעינן כמה דמא נפק מיניה והקשה הב"ח דהא בשובר מפרקת בהמה בסי' ס"ז ס"ל דאסור משום דפירש ממקום למקום וה"נ יהיה אסור מה"ט אותה החתיכה וכתב הט"ז דלק"מ דהכא בבישול כל מה שפירש יוצא לחוץ וכל שלא יוצא לחוץ אינו פורש כלל:

לט

אורחים. או במקום הפסד מרובה. ש"ך. וכתב בת"ח כלל ב' בתרנגולת שהיא חלולה איכא למיחש שמא פירש ממקום למקום ואסור כה"ג אפילו בשעת הדחק והפסד מרובה ופר"ח ס"ק מ"ד פסק להתיר משום שהרוטב מבלבל ומוליך הדם בכל ומתבטל בס' וכ"כ בס' נה"כ:

מ

כראוי. כתב הט"ז דהיינו שלא שהה שיעור מליחה ואם לא נמלחה רק מצד א' נתבאר דינו בסעיף ד' ע"ש:

מא

כנגדו. וכתב הש"ך אבל החתיכה עצמה אסורה אף דאיכא ס'. הר"ש הלוי סימן י' הורה להתיר בשר ששהה ג"י בלא מליחה ונמלחה בטעות עם חתיכות אחרות ונתבשלו כולם יחד ולעת האוכל נזכרו שחתיכה א' היתה מבשר ששהה ג"י בלא מליחה דכולם מותרות באכילה ועיין בב"ש סי' נ"ה ובבי"ע סי' קע"א:

מב

מבושל. כ' הש"ך ואפי' שיתנו במים פושרים כדי שיתעורר דמו לצאת לא מהני:

מג

יבשלנו. כתב הש"ך דשמא לא יצא כל דמו ע"י צליה ויצא אח"כ ע"י בישול דהבישול פועל יותר מצליה ואם בשלו מותר שאנו תולין לומר שיצא הכל ומה שנשאר ולא יצא שוב לא יצא ג"כ ע"י בישול ול"ד לכבד בר"ס ע"ג דג"כ אין לה היתר ע"י מליחה כ"א ע"י צליה ומותר לבשלה אחר הצליה אפילו לכתחלה דהתם אינו מועיל מליחה משום רבוי דם שבה ומסתמא נפלט הכל בצליה ומה שלא נפלט בצליה לא יפלוט בבישול אבל הכא אינו מועיל מליחה משום שכבר נתייבש דמו בתוכו ואפשר דצלי אינו פועל לרכך הדם שיצא הכל והבישול פועל לרככו. וכתב עוד דלצלי מותר בלי מליחה אלא דלכתחלה יש למלחו קצת כשאר צלי ואפילו לא ניקר אותו מגידי הדם שבו מותר לצלי וע"ל סי' ס"ד סי"ח נתבאר דלכתחלה יש לנקר הבשר מחלב שבו תוך ג"י ובדיעבד אם מנקרו אח"כ מותר אף לקדרה ע"ש. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל על בשר ששהה ג"י בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב וכו' ע"ש וכתב עוד הט"ז וכן נראה אם מלח בשר ששהה ג"י בלא מליחה עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו דאסור זה הבשר ששהה ג"י דשמא בולע מהדם שיוצא משאר הבשר דאין הבשר נתקשה כ"כ לומר ששוב לא יבלע דבר בתוכו וע"כ לא נסמוך בשום דבר לקולא וה"ה אם מלח בשר ששהה ג"י עם שאר בשר שכבר נמלח והודח בכלי שאינו מנוקב אסור גם שאר הבשר כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב ומצאתי בקובץ ישן שאם אחר ששהה ג"י מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו וצלאוהו שוב מותר לבשל (ועיין צ"צ סי' ח' ובי"ע סי' קע"א):

מד

דחיישינן. פי' דאין להשהות כדי לצלותו דחיישינן דלמא אישתלי ומבשל ליה:

מה

חצי. דהוא שיעור ההדחה ששרה במים כמ"ש רמ"א בסעיף א' והש"ך כתב דל"ד אלא פחות מעט ובדיעבד שרי אם הודח מעט תוך ג"י אם היה מנוקר מגידי הדם ומ"מ צריך אח"כ הדחה כהוגן קודם למליחה לקדירה אפילו בדיעבד ולכתחלה יש לשרותו היטב כשרוצה להשהות עוד ג"י ואין להחמיר כ"כ בדינים אלו כיון שלא מצינו חומרא ששהה ג"י בלא מליחה בש"ס וגם הריב"ש סי' פ"ו שדא בה נרגא ע"ש:

מו

בטלה. פי' אם נתערבה בחתיכות אחרות שלא שהו עדיין ג"י ולא נמלחו עוד מותר לבשל כולן כשימלח כולן א"נ מיירי שא' נמלחה אחר ששהה ג"י והאחרות נמלחו תוך ג"י דמותר לבשל כולן בלא מליחה ולא אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין בצלי דקי"ל אפילו באלף לא בטיל דלצלי לא נאסר מעולם והא דמותר לבשל כולן דוקא כ"א בפני עצמו או אפילו כולן בקדרה א' כשירבה עליו היתר עד ס' הא לאו הכי לא כדלקמן סימן ק"ט ס"ב וע"ש ומה שלא כתב רמ"א כאן להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים היינו משום שאין זה אלא חומרת הגאונים אין להחמיר עד כאן לשון הש"ך:

מז

להתכבד. דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה. (והדם אין ראוי להתכבד ומה שלא הוי דשיל"מ משום דאע"פ שיש לו היתר לצלי מ"מ אין היתר למה שהוא אסור עכשיו דהיינו לקדרה):

מח

מליחה. כתב הש"ך דצ"ע דהא קי"ל לקמן בסימן ק"ט דמין בשאינו מינו צריך ס' מטעם דאם יבשלם יתן טעם א"כ הכא אמאי סגי ברוב הא הדם יתן טעם כשיבשלם בשלמא אהמחבר לק"מ דס"ל כיון שבשר ששהה ג"י אינו אלא חומרת הגאונים לא החמירו כולי האי אבל הרמ"א כתב שכן הדין בנתבשל בלא מליחה דזה הוא אסור מן הדין קשה למה יהא בטל ברוב ואפשר דלא אתא אלא לאשמועינן דלא נאסר משום חתיכה הראוי להתכבד ורוב הוא לאו דוקא אלא צריך ס' וצ"ע. וכתב הט"ז בשם מהרש"ל דאם נתערבה חתיכה שלא נמלחה עם שני חתיכות שנמלחו מותרין וא"צ למלוח את כולם מספק ולא הוי דשיל"מ כיון שצריך הוצאה למלחן כמו בכלים בסי' קכ"ב והוי על בשר זה דין יבש ביבש שמבואר בסי' ק"י מה דינו:

מט

המלוכלך. (פי' שלא פלט כל דמו עדיין ע"י מליחה ודין זה כתב רמ"א בסעיף א' ועיין פר"ח). כתב הש"ך דלאו דוקא דאפי' אינו מלוכלך אסור מטעם כבוש אלא דצ"ע למה מתיר אותו לצלי אם הוא מלוכלך וזה לא נמצא בשום פוסק ואולי דעת המחבר אפילו מלוכלך מ"מ כיון שנשרה ונתערב הדם במים אז לא חשיב דם בעין וצ"ע עכ"ל:

נ

כנגדו. כתב הש"ך ואז החתיכה עצמה ג"כ מותרת דלא אמרו כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב ומהרש"ל אוסר אותה חתיכה ועכ"פ יש לסמוך אדברי הר"ב להתירו לצלי:

נא

אוסרים. אפילו אינו מלוכלך. ש"ך:

נב

ובדיעבד. כתב הט"ז זה לא קאי אמ"ש המחבר בענין שאם ישפך שם מים וכו' דבזה ודאי אפילו בדיעבד אסור כל שאין המים יורדים אלא מתכנסים למקום א' דהוי ככלי שאינו מנוקב (וכ"כ כה"ג. ויש ליזהר למלוח בקצה הספסל דבספסל יש נקבים גדולים ומתקבצים שם הציר ובשר נכנס תוך החור דזהו ודאי איסור גדול דהוי ככלי שא"מ):

נג

רותח. אפילו לאחר שהודח הכלי. ש"ך. והא דאמרינן אין מליחה לכלים פי' הב"י דאין הבלוע יוצא ע"י מליחה אבל שפיר הוא בולע ע"י מליחה ומה שנבלע כבר אינו יוצא ע"י מליחה אלא ע"י בישול ומש"ה אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח אע"ג דמליחה ה"ה כרותח היינו כרותח דצלי אבל לא כמבושל:

נד

הקערה. כתב הש"ך דהג"ה זו צ"ע ונראה לכאורה לפרש דמיירי כאן שהקערה היא חם לכך אם הוא דבר יבש סגי בקליפה ואם נתן בה רותח יבש שיש בו רטיבות קצת צריך נטילה ואם הוא דבר רותח לח כרוטב צריך ס' נגד הקליפה מן הקערה אף במקום שלא נגע שם הרוטב ואין צריך ס' נגד כל הקערה משום דמתחלה לא נאסרה במליחה רק כדי קליפה אלא שדוחק לפרש דמיירי שהקערה חמה וגם דוחק לפרש דצריך ס' נגד קליפה מן הקערה אף במקום שלא נגע הרוטב ועוד דדוחק לומר דמיירי בדבר יבש לגמרי אלא ודאי מיירי כאן כשהיא קר ואפ"ה צריך קליפה אפילו נשתמש בו דבר יבש לגמרי ומ"ש ואם הוא דבר לח בעי' ס' נגד הקליפה מן הקערה היינו במקום שנשתמש בקערה. ואם הקערה חם והבשר צונן דתתאה גבר או שניהם חמין צריך ס' כנגד קליפה מן הקערה וסתם תבשיל אין ס' נגד הקליפה פנימי של קערה. אבל קשה לפ"ז דלקמן סימן צ"א ס"ד כתב הר"ב דבמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוה ובשלו כך מותר בדיעבד והיינו מטעם מאחר דאינו ראוי לקלוף וא"כ אמאי צריך כאן ס' נגד קליפת הקערה וצ"ל דס"ל להר"ב דהכא יש להחמיר להצריך ס' נגד קליפת הקערה כיון דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דלאחר הדחה רותחת היא מתוך המלח שבה ואע"ג דבעלמא לא קי"ל כן מ"מ הכא יש להחמיר ואע"פ דקי"ל דסתם כלי יש ס' נגד קליפתו אפשר דהיינו דוקא בשאר כלים אבל לא בקערה שרחבה היא ואינה גבוה מסתמא ליכא ס' עכ"ל:

נה

הדחה. כתב הת"ח דבכלי חרס אסור להשתמש בו בלי הדחה לכתחלה ובשאר כלים מותר מיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם היטב קודם שישתמש בהם וכ"פ מהרש"ל:

נו

נקיבה. כתב הש"ך דבדרישה הקשה דלתסר מטעם דהוי כבוש אם שהה כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח דמכח הציר נעשה הבשר כבוש והניחו בצ"ע ולק"מ דלענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח והציר מפליט כלי ונראה אפילו שהה בו הבשר מעל"ע דבשעת פליטה הוי נט"ל דאינו ב"י תו מיהו לכתחילה אסור להשהותו דנטל"פ לכתחלה אסור. והט"ז תי' דלקמן איירי בבשר שנשרה בתוך הציר משא"כ כאן דהכלי לא מפליט בזמן קצר כזה הכבישה אלא כשיעור סתם כבישה שהוא מעל"ע. מיהו קשה כיון דקי"ל דאין מליחה לכלים להפליט מה שבתוכה ע"י מליחה כ"ש שמותר להשתמש בו צונן ולמה כתב רמ"א האי דינא אחר הי"א שכתב המחבר שאפילו בצונן אסור ונראה דשאני בשר חי וכיוצא בזה דאורחיה בהדחה מותר להניח בכלי של איסור ולא אמרינן דלמא מישתלי ואכיל בלא הדחה אבל שאר דברים אפילו צוננים אסור להשתמש בקערה זו שמלחו בה בשר דלמא ישכח מלהדיח ולא בא הרב אלא לאשמועינן דלא הוי מליח כרותח ואדלעיל קאי ובזה אתי שפיר דל"ת מסי' ק"ה סי"ב דאסור למלוח גבינות וכו' ע"ש:

נז

רותח. משום דכלי מנוקב לא בלע מידי ומישרק שריק:

נח

מותר. ופי' הש"ך בשם ת"ח דבדיעבד מותר אפי' בכ"ח ודעת מהרש"ל דבשאר כלים מותר לאכול בהם רותח אפילו לכתחלה כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור אפילו מנוקבת ונראה להכריע דבשאר כלים אסור לכתחלה ומותר בדיעבד כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור וכ"פ הב"ח מיהו צונן מותר להשתמש אפילו לכתחלה אף בכלי חרס לכ"ע אם הוא מנוקב אפילו בלא הדחה אלא בקנוח היטב עכ"ל:

נט

צלי. והטעם איתא בש"ך משום דהוי כבוש כמבושל והא דפסק בסעיף ט"ו דבעינן מעת לעת למיחשבי' כבוש כמבושל היינו משום דהתם ליכא רותח דמליח ומה"ט פסק לעיל דמותר לצלי וכאן אוסר אף לצלי אבל פחות מהאי שיעורא אף מה שבתוך הציר לא נאסר אלא כדי קליפה ושיעור מליחה עיין לקמן סי' צ"א ס"ה:

ס

קליפה. פי' במקום שנגע בחתיכה שהיה בציר ואפילו אם יש בה שומן לא אמרינן שמוליך הדם עמו דבכל דוכתי קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם מצד טבעה משא"כ הכא עכ"ל ש"ך:

סא

שחוץ. כתב הש"ך ול"ד לחתיכה שנפלה לתוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר כמ"ש סימן ע' דהתם נמלח כדינו ופלט כל דמו הלכך אינו אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלח בכשא"מ הכל אסור שהדם פירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב ושוב אינו יוצא לא על ידי מליחה ולא על ידי צליה ואע"ג דבשובר מפרקתה של בהמה בסימן ס"ז שאסור לאכול ממנה באומצא משום שהדם פירש ממקום למקום ואפ"ה שרי ע"י מליחה וצליה צ"ל דהכא גרע טפי כיון שפירש ע"י מליחה אי נמי כיון דנמלח בכשא"מ הוי כבוש כמבושל דלא מהני ליה מליחה וצליה אח"כ:

סב

נוהגין. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דאף דנוהגין הכי מ"מ אם נתערב חד בתרי אפילו בבישול א"צ ס' אלא בטל ברוב מאחר דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא מדרבנן צריך ס' כדאי הם הפוסקים המתירין מה שחוץ לציר לסמוך עליהם בכה"ג וצ"ע לדינא ואולי יש לסמוך עליו מאחר דבלא"ה דם שמלחו או בשלו אינו אלא מדרבנן מיהו משמע שם אפילו נמלח כשיעור מליחה לקדירה ושהה ג"כ שיעור מליחה יש להתיר בכה"ג:

סג

מותרות. כתב הט"ז דאפילו קליפה לא בעי דאין חתיכה א' דחוקה כ"כ ע"ג חברתה שיעכבו התחתונה מלפלוט ומעשה בא לידו שהניחו אווז שנמלח והודח על אווז שלא נמלח ומלחו אווז העליונה והיה זב ציר ממנה ונשרה קצת מהתחתונה בתוך אותו הציר בכשא"מ נ"ל בזה יש לסמוך על הרא"ש ורשב"א שלא לאסור רק מה שמונח בציר ולא הוי אווז התחתון כנמלח בכשא"מ דהא אין כאן מליחה כלל רק ה"ל דין כבוש בציר בסימן ק"ה ושם הביא רמ"א יש מקילין מה שחוץ לציר עכ"ל. וכתב הש"ך אם נפלה חתיכה לציר בכשא"מ וספק אם נפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה מותר מה שחוץ לציר וכ"ש אם ברי שנפלה לשם אחר ששהה שיעור מליחה אבל אם ברי שנפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה אסור אף מה שחוץ לציר דכיון דעדיין לא פלט כל דמו הוי ממש כמולח בכשא"מ כ"פ בתשובת משאת בנימין סי' ל"ט וע"ל בס"ס ע':

סד

רותחין. כדי לחלוט ולצמת הדם שנשאר בתוכו:

סה

עיקר. הטעם דכבר יצא כל דמו ומה שיוציא אח"כ אע"פ שהוא אדום אינו אלא מוהל בעלמא:

סו

מותר. כתב הש"ך הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו מ"מ בטל הוא בציר והט"ז הקשה על המחבר ממ"ש בס"ח אם לא ניפץ המלח וכו' עד כי המים מבטלין כח המלח משמע דאף לאחר ששהה שיעור מליחה בעי דוקא מים לבטל הא לא"ה מיחשיב כרותח ואין לתרץ דגם בס"ח אם נתמלא מציר מותר אלא דאיירי היכא דליכא אלא מחוי דם ומלח של איסור גרידא ומש"ה צריך מים לבטל זה אינו דגם שם מיירי אחר ששהה שיעור מליחה דכבר הלך לו כל הדם ולא נשאר רק מוהל בעלמא כמו הכא אלא דבר ברור שלרש"י גם שם אין איסור לגמרי שכבר פסק כח של מלח בשעת הפליטה ולא כתב שם המחבר דצריך דוקא לבטל במים רק לדעה השניה שאוסרת כאן מודה שם ביש מים לבטל דאליבא דכ"ע מותר וא"ל לדעת רש"י למה אסרינן לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה לק"מ דודאי עכ"פ המלח אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לו כח לאסור הבשר והוי כדם צונן שנדבק דצריך הדחה וגם לרש"י אם חתך בסכין בבשר אחר שיעור מליחה א"צ אלא הדחה כיון דאין כאן אלא צונן משא"כ להחולקים צריך הגעלה עכ"ל:

סז

קליפה. כתב הש"ך אע"ג דהכא ליכא טעמא דפירש ממקום למקום שכבר שהה שיעור מליחה מ"מ לא אמרינן איידי דפליט ציר לא בלע כיון שהוא בכשא"מ ומהרש"ל חולק על הג"ה זו ואוסר כל מה שבציר לגמרי ומעט למעלה ממנו כדי קליפה ומ"מ כתב דאם נתערבה אותה חתיכה באחרות אפילו חד בתרי בטיל ובזה יש לסמוך אדעת רש"י דמיקל בכל ענין ולדברי הרב לא מהני ס' לבטל דבכ"מ דצריך קליפה אין מבטלין בס' כמ"ש בסי' ק"ה ולדברי מהרש"ל אם יש במה שבתוך הציר ס' נגד הציר שרי אבל מה שבחוץ לציר אינו מצטרף לבטל דדם אינו מפעפע למעלה:

סח

והכלי. ומיירי בענין דא"א לקולפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס כמ"ש בסימן צ"א סס"ה:

סט

כרותח. כתב הש"ך משמע מדברי הר"ב דכשהכלי אינו מלוכלך אפילו הוא בן יומו מותר ובט"ז פסק דאם הוא ב"י אף שאינו מלוכלך אסור וכ"כ העט"ז והשיג הש"ך ע"ז דהא כתב רמ"א בסי' ק"ה סי"ב דאם נמלח היתר בכלי איסור אף בכלי שאינו מנוקב מותר דאין מליחה כרותח כ"כ להפליט הבלוע מהכלי והעט"ז עצמו העתיק דברי רמ"א הנ"ל בספרו לכן נראה ברור להתיר אם אינו מלוכלך אפילו ב"י. ומ"ש הרב דהבשר אסור היינו אסור כולו קאמר אם אין ס' נגד הלכלוך:

ע

שידיחנו. כתב הש"ך אף על גב דבזה כ"ע מודים דצריך הדחה באחרונה כמ"ש המחבר עצמו בס"ז ומה אתא לחדש פה וצ"ל דקמ"ל דצריך להדיח קודם שיפלוט כל צירו דאם ימתין עד לבסוף חיישינן שאח"כ יחזור ויבלע בבשר כמ"ש בסימן ע' ס"ה:

עא

לכלים. פי' הש"ך כלומר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר על ידי מליחה היכא דליכא טעמא דמשרק שריק ומה"ט נאסר כלי שאינו מנוקב שנמלח בו:

עב

הדחה. אף שעדיין לא נתייבשה הציר שעליו וכתב הש"ך דמשמע אפילו לכתחלה מותר לחתוך וקשה דהא בסימן צ"א אוסר להניח היתר צונן בקערה של איסור צונן דלמא אכיל בלא הדחה וכאן מתיר לכתחלה ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דלמא משתלי להדיח משא"כ באיסור סכין שנראה לעין האיסור שעל גבו לא ישכח מלהדיחו ולכך מותר אפילו יש גומות בסכין ומהרש"ל פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב ודוקא לעצמו ולא לאחרים רק יש להתיר בדיעבד אפילו אם לא קנחו וחתך בו רותח וכן אם חתך בצלי שלא נצלה כל צרכו פסק ג"כ הכי מיהו בסכין של איסור משמע דאסור לכתחלה לחתוך בו בשר לכ"ע ובדיעבד מותר וע"ל סי' ק"ה סי"ב בהג"ה:

עג

מדיחין. זה נמשך לסברא האחרונה הנ"ל לפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה:

עד

שיזוב. כתב הט"ז בשם הגהת ש"ד מפני שאין הנשים בקיאות בדבר נוהגים לצלותו כ"כ עד שיתייבש מבחוץ ואח"כ מבשלים אותו וכן ראוי לנהוג עכ"ל:

א

ברייתא חולין דף קי"ג:

ב

המרדכי שם דכי היכי דאמרינן אגב דוחקא דסכינא מיבלע בלע שם דף ח' הכא נמי מפליט אגב דוחקא דסכינא (ומהרי"ל והג"א שם והגש"ד):

ג

טור בשם י"א ושלזה הסכים הרא"ש ושכן דעת סה"ת וכ"כ בשערי דורא:

ד

שם בשם י"א והגהות מיימוני בשם סמ"ק והגהות ש"ד:

ה

רבינו ירוחם וסיים ואולי שזו כוונת הרמב"ם בפ"ו מהמ"א:

ו

טור בשם אביו הרא"ש ממימרא דשמואל דף קי"ג:

ז

שם בשם הרשב"א וכ"כ בסה"ת:

ח

שם בשם אביו הרא"ש מהא דשמואל שם ומהא דמנחות דף כ"א וכגירסא וכן לקדירה:

ט

הרשב"א בתשובה:

י

תשובות הרשב"א סי' רס"ה:

יא

רמב"ם פ"ו מהמ"א דין י':

יב

מהא דרב דימי מנהרדעא חולין דף קי"ג וכ"כ הרמב"ם:

יג

טור והרשב"א:

יד

שם:

טו

טור וכתב הב"י שדבריו נכונים בטעמ' ועוד דאם איתא דאסור לא הוו שתקו מיניה בגמרא:

טז

טור וכ"כ בהגהת מיימוני בשם סמ"ק כאלו הי' המלח כולו דם דקיי"ל חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורים (הרב פסק כן אך לא מטעמיה דהא ס"ל אין חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורים אלא משום דלא ידעינן כמה דם נבלע במלח ועיין בש"ך ובב"י סוף סימן ק"ה)
(°) פירוש כל מה שבקדירה:

יז

סמ"ג וכפי הפירוש שפי' הב"י דבריו:

יח

טור בשם י"א ושלזה הסכים אביו הרא"ש והגמ"י בשם הראב"ד והמרדכי בשם רשב"ם ובשם ר"ש משר"ץ:

יט

טור בשם הגאונים וכ"כ ש"פ בשמם:

כ

הרא"ש בתשובה בשם מהר"ם וכ"כ המרדכי בשמם ובשם א"ז:

כא

תה"ד בסי' ק"ס והגהת שערי דורא בשם מהר"מ:

כב

תה"ד סימן ק"ע וכתב ולא מקרי דבר שיש לו מתירין כיון שמותר לצלי דלצלי לא נאסר מעולם:
(°) פי' כיון דאינה אסורה מחמת עצמה אלא מדם הבלוע בה:

כג

אגור בשם י"א וכ"כ בשערי דורא בשם י"א:

כד

מימרא דשמואל חולין דף קי"ג:

כה

הרא"ש שם:

כו

מימרא דרב יהודה אמר שמואל שם דף קי"א:

כז

טור בשם י"א וכ"כ הרשב"א שם בשם י"א משום דקי"ל כמ"ד בסכין בעי הדחה וכדלעיל בסי' י' וכמו שציינתי שם וכתב שזו סברת הרמב"ן ז"ל וכן סברת הראב"ד ז"ל שדוחק' דסכינא שקול כרותחת הקערה:

כח

טור בשם אביו הרא"ש (וכ"כ ש"ד וכן דעת מהרא"י):

כט

הר"ן ושכן פסק הרשב"א ושכ' בחידושיו שכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל דמפרשי דרב יהודה וכו' בקערה מנוקבת איירי:

ל

טור בשם אביו הרא"ש:

לא

הסכמות הפוסקים בשם הרב מברצלוני:

לב

טור בשם הרשב"א:

לג

טור וזה דעת כל האחרונים וכ"כ הראב"ד בהשגות והריב"ש בתשובה:

לד

שם בשם הרמב"ם בפ"ו מהל' מאכלות אסורות:

לה

שם בשם רש"י וכ"כ הרא"ש וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה:

לו

הג"א שם:

לז

תוספות ומרדכי בשם רבינו אליעזר וריד"ק ורמ"ה וכ"כ בש"ד:

לח

באגרת תשובה לרבינו יונה

לט

שם:

מ

הרשב"א בת"ה:

מא

טור והג"א פרק כל הבשר בשם א"ז:

א

ואם כו'. גמ' שם:

ב

או שהסיר כו'. ג"כ מהאי טעמא:

ג

ואם לא כו'. כנ"ל דמסליט:

ד

הדחת כו'. כטעם הר"ן דהדחה הוא כדי שיתרכך הבשר ויוציא דמו:

ה

אבל אם כו'. כמ"ש בגמ':

ו

רק כו'. לכתחלה אבל בדיעבד אפילו הודח מעט סגי כמ"ש בהג"ה ס"ב. ש"ך:

ז

ימתין מעט. דוקא שלא יתנגב. ד"מ והוא ג"כ לטעם הר"ן הנ"ל:

ח

ונהגו כו'. לחומרא בעלמא שמא נדבק בו דם:

ט

ואם כו'. כמש"ל סי' ק"ה ס"א דכבוש כמבושל [וכמ"ש (פסחים מ"ד ב' נזיר ל"ז א') דאי תרו ליה כולי יומא כו' משמע דבשאר איסורים אסור וכולי יומא פי' הר"מ מעל"ע דאל"כ נתת דבריך לשיעורין יש יום ארוך ויש יום קצר ועב"י] והוי כנתבשל בלא מליחה:

י

ואף כו'. דהא בשר השני אינו שורה מעל"ע והוי צונן בצונן דמותר לכתחילה מידי דאורחיה בהדחה כמ"ש סי' צ"א ס"ב וכן כאן שע"כ מריחו אח"כ:

יא

דין כו'. ר"ל שצריך לשרותו עד שירפה וכטעם הר"ן:

יב

ויש אוסרין. כטעם הרא"ה שהדחה הוא שלא יבליע המלח הדם שעל פניו ואינו פולט עוד וסברא ראשונה ס"ל דמשרק שריק וכבכ"פ וכמ"ש שם קי"א א' בכבדא עלוי בשרא דמשרק שריק וסברא שניה ס"ל דדם בעין לא אמרינן משרק שריק כמ"ש תוס' שם קי"ג א' ד"ה אין וכן לא אמרינן כבכ"פ:

יג

ואם לא כו'. דלטעם הרא"ה סגי בהכי אלא דלכתחלה צריך להדיחו היטב משום טעם הר"ן אלא דאין שייך לאסור בדיעבד לטעמו וז"ש וה"ה כו':

יד

ואם נמלח כו'. דלגבי האחרות הוי דם פליטה וכבכ"פ ושריק:

טו

לא ימלח כו'. רמב"ם. וכמ"ש בגמרא שם רב דימי כו' ומפרש דדינא קאמר:

טז

כקמח. כן פי' רי"ו דברי הרמב"ם:

יז

ולא כו'. רי"ו:

יח

ואם כו'. שכל הפוסקים חולקין על הרמב"ם שהראב"ד מפרש דרב דימי מלח במלח גסה שלא יצטרך הדחה ראשונה בכלי מנוקב. ולענין מלח גסה לא שייך ואם אין כו'. אבל באמת דאין מעכב כמ"ש הפוסקים ובד"מ וש"ך:
(ליקוט) ואם לא כו'. מדקאמר רב דימי כו' משמע דהוא לבדו עשה כן. ת"ה ע' א' בשם הראב"ד ואפי' לכתחלה ע"ש (ע"כ):

יט

שלא כו'. כמש"ש מולחו יפה יפה:

כ

וימלח כדי כו'. ממ"ש במנחות כ"א א' דם שבישלו כו' דם שמלחו כו' משמע דחד טעמא להו כמ"ש רש"י שם משום דמליח כרותח ובחולין קי"ב א' כי אמר שמואל מליח כו' ובמנחות שם אלא טעמא דמעטיה קרא כו' ושם וכן לקדירה. תוס' שם ד"ה דם כו' ובחולין שם ד"ה ה"מ כו':

כא

וא"צ כו'. כמ"ש במנחות שם יכול תבונהו כו' ולאפוקי מי"א ששיעורו כמו מולח לעיבוד או לאורחא כמ"ש בפ"ז דשבת (ע"ה ב') ועתוס' הנ"ל שם ושם:

כב

ומלחו כו' ועופות כו'. במנחות שם כיצד כו' וכן לקדירה ובחולין שם יפה יפה ב"פ משמע מב' צדדים ועופות מבפנים:

כג

ואם לא כו'. דמ"ש וכן לקדירה הוא לכתחלה דאל"כ חתיכה עבה מאי עבדת [ועת"ה ס"ט ב'] ועוד דאמרינן בפג"ה (צ"ז ב') הנהו אטמתא דאימליחו כו' והלא הגיד ושומנו לא נמלח אלא מצד א':

כד

ויש כו'. שפי' וכן לקדירה לעיכוב:

כה

אלא אם כו'. ע"ל סי' ע' ס"ו בהג"ה דלאח"כ בולע הצד שנמלח ואינו פולט ועט"ז:

כו

אזי יצלנו כו'. כמ"ש חולין צ"ג ב' ופסחים ע"ד ב' ואף אם בולעו כבכ"פ:

כז

שיעור כו'. ממ"ש בפ"ז דשבת (ע"ה ב') דמולח חייב משום מעבד ואף שאמרו (שם) אין עיבוד באוכלין מ"מ למדנו דמליחה היינו עיבוד ואמרינן בפ"ג דפסחים (מ"ו ה') ופ"ט דחולין ששיעור עיבוד כדי הילוך מיל (כ"כ המ"מ וערש"י נדה נ"ה ה' ד"ה שעבדן. וכבר עמדו בזה האחרונים) ואף לבה"ג והגאונים שכתבו דשיעור מליחה כשיעור צליה ממ"ש בפ"ז דחולין (צ"ז ב') מליח כרותח דצלי כמ"ש תוס' שם קי"ב א' ד"ה ה"מ ושאר מקומות כתב המ"מ בשם הגאונים דשיעור צליה כדי הילוך מיל:

כח

שהוא כו'. מההיא דפ"ט דפסחים (צ"ג צ"ד) מהלך כו':

כט

אבל בלא"ה כו'. דא"ז וש"ד כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליית אותה חתיכה ותפשו שיעור זה דבזמן כזה נצלה אפילו גוף שלם כמ"ש ברפ"ה דפסחים נ"ח א' בגמ' חל להיות כו' דאיכא נמי כו':

ל

או ישטפנו כו'. שהרשב"א כתב שלכך מלח במלח גסה משום דמנפץ לה משא"כ במלח דקה דא"א בניפוץ וצריך לשפשף והטעם עש"ך:

לא

וידיחנו פעמים. כמ"ש שם ומדיחו יפה יפה משמע שתי הדחות. ר"ן:

לב

וישטוף כו'. דטעם הדחה ב"פ ראשונה העביר המלח והדם שניה להעביר לחלוחית הראשונים שנשארו שיצא מים זכים כמ"ש הרא"ש וערמב"ם ולכן צריך שישטוף שלא ידבק המלח והדם בבשר:

לג

וי"א כו'. כמ"ש יפה יפה דהיינו שיודח היטב ולזה צריך ג"פ כמ"ש בפ"ד דמס' תמיד והקרביים מדיחין כו' ועתוס' דע"ז ל"ג ב' ד"ה כסי לכך פיר"ת כו':

לד

ע"כ ישטפנו כו' קשה להולמו וכבר נתקשו כל האחרונים ועפר"ח:

לה

ולכתחלה כו'. דהג"מ כתב הטעם דמנפיץ לה שלא יהא המלח רב במי הדחה ויהיה כרותח ונאסור הכלי והבשר וז"ש הראב"ד דהדחה ראשונה בכלי מנוקב אם לא ניפץ:

לו

מותר כו'. עתוס' דחולין ל"ג א' ד"ה ונאכלין א"נ כו':

לז

אם לא כו'. דכ"מ בגמ' רב דימי כו' כ"ז לכתחלה:
(ליקוט) אם לא כו'. אבל בת"ה ע' א' בשם הראב"ד מחמיר בזה וכתב דלהכי מנפץ כדי שיוכל להדיח בכלי שאינו מנוקב דעד דאתי רב דימי היו מדיחין בכלי מנוקב כו':

לח

כשר שנמלח כו'. כמ"ש בגמ' שם אין יוצא מידי דמו כו' וכמו חרסן של זב וקנקנים של גוים כ"ח:

לט

כדי המלח כו'. כמ"ש צ"ז ב' פשיטא דבדידיה כו' וכ"ש למ"ד חתיכה נ"נ בשאר איסורין כמש"ל צ"ב אלא דש"ע לא ס"ל כן:

מ

וכל כו'. גמ' שם כשהן משערין כו':

מא

דמאחר כו'. עבפ"ב דפסחים מ' ב' דר' יהודה סבר כן ות"ק פליג ועש"ך:

מב

מלח כו'. י"ל כמ"ש בר"פ כיצד צולין האי הלא כו' אבל מלשון הרב שכתב וכ"ש כו' משמע משום שהבשר בולע מהמלח. פר"ה:

מג

עובד כוכבים כו'. כמו בשחיטה ויי"נ:

מד

או במסל"ת כו'. כמ"ש בב"ק קי"ד ב' וכן כאן דדם שבישלו ושמלחו מדרבנן כמ"ש במנחות כ"א א':

מה

בשר שנתבשל כו'. כמ"ש אין יוצא מידי דמו כו' וכמ"ש בפ' ג"ה פשיטא דבדידי' כו':

מו

ואז כו'. דהיוצא נתבטל והנשאר בו הוי דם האיברים שלא פירש:

מז

ויש כו'. דחיישינן שמא פירש ממקום למקום וכמש"ל סי' ס"ז ס"א:

מח

ואם נמלחה כו'. כמש"ש אין יוצא כו' מולחו יפה יפה משמע הלא"ה נשאר הדם בו:

מט

וכן כו'. כמ"ש בסי"ב:

נ

ואם בישלו מותר. וכמ"ש בכבד בר"ס ע"ג אלא דלכתחלה חוששין שמא לא יצא הכל בצליה:

נא

ואם שרו כו'. דאז נתרכך:

נב

פחות כו'. שיעור הדחה כמ"ש בס"א בהג"ה:

נג

בשר שנמלח כו'. דספיקא דרבנן להקל וכ"ש כה"ג שהיא חומרת הגאונים ועש"ך ס"ק נ"ז:

נד

בטלה כו'. ולא אמרינן דהוי דשיל"מ דלצלי לא נאסר מעולם ודמי להא דיבמות פ"ב א' שלא כדברי הרי"ף פ' ג"ה גבי פת שאפאה עם הצלי ועסי' ק"ב ס"ד בהג"ה שכ' טעם אחר ועד"מ שם. ואע"ג דמין בשא"מ לא בטיל כמ"ש בר"ס ק"ט שאני כאן דאינו אלא חומרא בעלמא. ש"ך:

נה

ואפילו כו'. כמש"ל סי' ק"א ס"ב:

נו

וכן כו'. עש"ך ס"ק נ"ז שהניח בצ"ע ופר"ח כ' כיון דדם שבישלו הוא מדרבנן אף מין בשא"מ בטיל שהוא כמו מין במינו מדאורייתא (וזהו לדעת הש"ך בסי' ק"ט ס"ק ט' ועמ"ש רבינו שם בס"ק ח' דלא קי"ל הכי):

נז

בשר המלוכלך. לאו דוקא ועש"ך. ומה שדימוה לכלי שני לא נראה דכבוש כמבושל משמע בכלי ראשון לכל מילי:

נח

אא"כ כו'. דמה שיצא נתבטל בס' ואף לדעת הרב בסי"א כאן מורה ורש"ל אוסר החתיכה כנ"ל דכבוש כמבושל לכ"ד ועש"ך:

נט

ויש אוסרים כו'. כמו דבר שנתבשל בלא מליחה. וש"ע ס"ל דאע"ג דאמרינן כבוש כמבושל אינו רק לענין שמפליט ומבליע אבל לא לכ"ד ומ"מ מ"ש המלוכלך לאו דוקא דאל"כ לא מהני צלי דלדם בעין לא מהני כמש"ל בר"ס ע"ו ועש"ך:

ס

ואם כו'. כפי' הרא"ש דמ"ש קערה שמלח כו' מיירי בכלי שא"מ:

סא

ואם נשתמש כו'. כמ"ש בפסחים ע"ו א':
(ליקוט) ואם נשתמש בו כו'. אפי' לדעת הראב"ד שכתב דקערה לעולם אפילו אחר הדחה רותחת היא והם בהם קי"ל דבעי נטילה מ"מ כיון דשניהם גנובין סגי בקליפה כמ"ש בפסחים פ' כ"צ (ע"ו א') שאני סיכה כו' וע' בת"ה ע"ג א' ושם נתבארו כל הרעות שבס' זה באריכות ע"ש וכתב שם שלדעת הראב"ד אם נתן דבר לח כרוטב כולו אסור אפילו רוטב צונן אבל תוס' כתבו דקערה לאחר הדחה צוננת היא ובקליפה סגי ודוקא רותח וכן נראה דהא אסור לאכול בה רותח אמרו אבל צונן מותר כו' וז"ש ואם הוא כו' ר"ל רותח וכדעת ריב"א בתוס' שם (ע"כ):

סב

ואם כו'. כדעת ריב"א בתוס' שם ד"ה תניא:

סג

(ליקוט) בעינן ששים כו'. כ"מ שם וליטעמיה קפילא כו' והקשה הרשב"א שם וכי מותר לכתחלה ליתן לתוכו ולמטעמיה לקפילא ותירץ משום דאסור משמע אפילו בדיעבד אסור וע"ז פריך וליטעמיה כו'. ומדקאמר ליטעמיה אלמא ששיעורו בנ"ט והיינו כה"ג (ע"כ):

סד

וי"א כו'. כמש"ש בסכין ששחט בה וקי"ל כמ"ד בעי הדחה וכמש"ל סי' י' ס"ב:
(ליקוט) וי"א שאפי' כו'. עבה"ג והרשב"א כתב שם דלא בעי הדחה רק שקנחה יפה ממש"ש בסכין צונן כו' ול"ק כן בקערה והטעם דבסכין איכא דוחקא דסכינא כמ"ש בפ"ק (ח' ב') משא"כ בקערה (ע"כ):

סה

ואם כו'. כמש"ש ק"ז ב' נהי כו':

סו

אבל מותר כו'. דאין מליחה לכלי וכמ"ש תוס' קי"ג א' ד"ה טהור וקאי למעלה דרותח אסור ואף לס' דצונן אסור כאן מותר כמש"ל סי' צ"א ס"ב ודוקא כו'. ש"ך:

סז

כשיעור כו'. דאיסורו הוא מטעם כבוש כמבושל ע"כ שיעור כדי שירתיח ואע"ג דבשאר דבר דוקא מעל"ע כמש"ל (בס"ק ט') מהא דאי תרי ליה כו' כאן כיון שהוא מליח הוי כרותח ושיעורו כדי שירתיח וכמש"ל סי' ק"ה ס"א:

סח

אפילו צלי. כאן אף הש"ע מודה דהוי כמבושל ממש וע"ל סט"ו:

סט

אלא כו'. ר"ל מקום החתך וכדין ב' חתיכות הנוגעות זו בזו:

ע

ואפילו. כמש"ל בס"ס ק"ה בהג"ה דכ"מ שאין כו' וכמ"ש תוס' ק"ה א' ד"ה טפת כו' ואין מפעפע כו' אע"ג דהוי כמו חלב שם צ"ז א' דמפעפע כמ"ש תוס' דחלב מפעפע על כו' וכן כל שאסור כ"ק לא אמרינן שהקליפה יאסור חבירתה ועתוס' צ"ו ב' ד"ה אפי'. ומה כו':

עא

ויש אוסרין כו'. כיון שהמקום דחוק אין הדם יוצא ופורש ממקום למקום כמ"ש בר"ס ס"ז ואע"ג דשם מותר במליחה כאן דכבוש לא מהני ממ"ש שם קי"ב ב' אי בכלי שא"מ כו' משמע דהכל אסור דהא מדמי לדגים ועופות ושם אסור מעבר לעבר וע' סי' ע' ס"א:

עב

ואפילו לא כו'. תוס' דרפ"ז דפסחים ע"ד א' סד"ה כבולעו:

עג

ומ"מ אינו כו'. דלדידהו הוי ככלי מנוקב דאין חתיכה תחתונה מונעת העליונה מלפלוט. ד"מ:

עד

אחר כו'. דע"י מליחה יוצא כל דמו כמ"ש (פסחים ע"ד ב' חולין צ"ג ב') באומצא דאסמיק חתכיה כו'. ר"ן:

עה

ויש כו'. דס"ל דאינו יוצא אלא ממקומות הסמוכים לפני הבשר וצריך לחלוט שיצמת בתוכו ולמקומות הסמוכים לא מהני שיוצא קודם שיתחמם הבשר. וראייתו כתב הר"ן ממש"ש קי"ב ב' דגים ועופות כו' ולא מהני מליחה אלמא אין כל הדם יוצא במליחה. וריב"ש סי' קס"ה כתב שמפרש מולייתא דכיצד צולין (ע"ד) בבשר שנמלח [וכ"ה ברמב"ם להדיא מבואר ומשם למד] וכתב הרי"ף דוקא לצלי אבל לקדירה לא אמרינן כבכ"פ ולהכי קבע שם אצל פסח. רי"ף. והמפרשים פי' בבשר שלא נמלח וכמש"ל סי' ע"ז:
(ליקוט) ויש כו'. כמ"ש בפסחים ע"ד ב' האי חלא דחליט כו' ובחולין קי"א א' אבל הגאונים כתבו דחליטה הוא לאכול בלא מליחה וכ"כ כל הפוסקים וכתבו הגאונים דהאידנא לא בקיאין בחליטה ולכך בלא מליחה אסור לבשל אף ברותחין. ת"ה ע' א' (ע"כ):

עו

בשר שנמלח כו'. עתוס' קי"ב ב' ד"ה ודגים כו':

עז

ויש אוסרין כו'. עש"ך:
(ליקוט) ויש אוסרין כו'. וכ"כ בת"ה דאל"כ הל"ל אין מולחין (ע"כ):

עח

ודוקא כו'. דכאן לא שייך מ"ש בסי"ח בהג"ה משום דם שפירש כיון ששהה שיעור מליחה:

עט

ויש בו לכלוך כו'. הלא"ה ל"ל בה דאין מליחה לכלים כנ"ל:

פ

אסור הבשר. אף לדעת רש"י דהוא מוהל בעלמא מ"מ חשוב כרותח:

פא

אבל אם כו'. כדעת התוס' דאף אינו נחשב כרותח בכה"ג וע"ל סי' צ"א ס"ה בהג"ה:

פב

ולפ"ד כו' אסור כו'. זהו דינא דגמ' כמ"ש אינו יוצא מידי דמו כו' אלא דר"ל קודם שיניחנו בכלי שא"מ וע"ל ס"ח:

פג

דאין מליחה כו'. ל"ד אלא דדם משרק שריק כמ"ש קי"א א'. ש"ך. ואע"ג דבעי הדחה ואסור לכתחילה כמ"ש בגמ' ק"ז ב' נהי כו' ועש"ך:

פד

ואפילו קודם כו'. גדולה מזו מתירין לקמן סי' ע"ו ס"ד אף בצלי:

פה

אלא כו' ואם כו'. כמש"ל ס"א ואם אחר שהדיח כו':

פו

ואפילו כו'. ע"ל סי' ע"ו ס"ב:

פז

במקום כו'. כמ"ש קי"ב א' רבא אכיל כו' אין מניחין כו' וע"ל סי' ע"ו:

א

א) [סעיף א'] צריך להדיח הבשר קודם מליחה. ולענין דם שמלחו או בשלו אי הוי איסורו מדאו' או מדרבנן איכא בזה פלוגתא דרבוותא דדעת רש"י בחולין דף ק"ט ע"א בסופו ד"ה הלב דדם שבשלו חייב עליו כרת וכ"ה בדף ק"ך ע"א ד"ה הקפה יעו"ש וכתב ב"י בסי' פ"ז ונראה שזהו דעת הרמב"ם. וכ"כ הפליתי סוף או' א' דדעת הרי"ף והרמב"ם כרש"י. וכ"כ המחב"ר או' א' דדעת הרמב"ם פ"ו דמ"א דין ו' כרש"י יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קצ"ט. אבל התו' שם בחולין דף ק"ט ע"א ד"ה הלב ובדף ק"ך ע"א ד"ה הקפה כתבו דדם שבשלו אינו עובר עליו. וכ"כ הפר"ח או' א' דדעת התוס' והרשב"א והר"ן והרא"ה בפשיטות דדם שמלחו לא אסיר אלא מדרבנן והב"ד המחב"ר שם וכתב דכ"ה דעת הריטב"א בחי' לחולין דף קי"א יעו"ש. וכ"נ דעת ב"י שכתב בסי' זה על דברי הסמ"ק שכתב נכרי המשמש בבית ישראל וכו' דאין הנכרי נאמן אלא בעדות אשה ה"ד באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן נאמן במסל"ת והאי נמי איסורא דרבנן דכיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו עכ"ל וכ"כ בסוף סי' זה על מה שתמה המ"מ על הרשב"א וכתב עליו ב"י ול"נ שאין כאן מקום תימה דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו עכ"ל וכן הסכים הפר"ח סוף או' א' מיהו הער"ה או' א' כתב נראה עיקר להחמיר כדעת רש"י והרמב"ם דדם שמלחו או בשלו דאו' וכתב עוד דאף למ"ד דרבנן כתב הרשב"א במ"ה דף ע"ה דכיון דעיקר הדם דאו' החמירו בספקו כשל תורה יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא וע"כ נראה דאם יש עוד איזה צדדין להקל יש לסמוך אמאן דאמר דם שמלחו או בשלו דרבנן והולכין בספיקו להקל. ועיין עוד לקמן סי' פ"ז או' ן'.

א

ב) שם. צריך להדיח הבשר קודם מליחה. כדאיתא בפ' כל הבשר (חולין קי"ג ע"א) אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה (רחצו) בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא ע"כ. וכתב הר"ן בשם הרא"ה הדחה ראשונה צריכה להעביר דם שע"פ הבשר שאין המלח מפליט בחומו אלא דם שבתוך הבשר שהוא לח אבל לא מה שנתייבש על פניו ולפיכך אם לא ידיחו אותו תחלה יש לחוש שמא לאחר שיניח הבשר מלפלוט דם וציר יהא ניתך הדם ויבליענו ע"כ. והוא ז"ל כתב טעם אחר דמה שמדיחו בתחלה היינו כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו. וטעמא דמדיח אחר מליחה כדי להדיח לחלוחית הדם שע"פ הבשר הבא שם מפליטתו ע"כ. והמרדכי כתב הדחה ראשונה להעביר לכלוך הדם שעל החתיכה שאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה. ב"י. והב"ד הט"ז סק"א וכתב ונראה דבהא פליגי היש אוסרים ויש מתירין בסעי' ב' לענין מלח בלא הדחה תחלה כי היש מתירין שהוא הרא"ש ס"ל הטעם השני והיש אוסרים ס"ל טעם הראשון של הרא"ה יעו"ש וכ"כ הש"ך סק"א דלטעם הר"ן והמרדכי מהני אם יחזור וימלחנו אפי' לאחר זמן יעו"ש ולענין דינא ית' לקמן בסעי' ב' יעו"ש.

א

ג) שם. צריך להדיח הבשר וכו' בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול ישימו המים באור עד שתפוג צינתן ואח"כ ידחו בהם הבשר. ב"י. פ"ת או' א' יא"פ. ועיין לקמן או' ל"ה.

א

ד) שם הגה. ואם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בבית. ומה שנוהגים הטבחים לרחוץ הצלעות שלימות בהעברה בעלמא כדי לנאותן לא מקריא הדחה. או"ה כלל ד' או' א' תו"ח כלל ט"ו דין ד' ש"ך סק"ב. פר"ח או' ג' בל"י או' ב' כריתי או' ג' זב"צ או' ב'.

א

ה) מיהו אי ידעינן שהדיחו הטבח אמרינן מסתמא הדיחו יפה. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' נ"ט. פר"ח שם. בל"י שם. זב"צ או' ג' וכתב דבעיר בגדאד יע"א אין מנהגם להדיח הטבח כלל ועיקר דבימיהם היה הטבח הוא המנקר הבשר אבל אצלם הטבח אינו יודע לנקר ומשו"ה אין מדיחין הטבחים דקודם הניקור מה מועיל ההדחה יעו"ש. ובעיר קדשנו ירושת"ו הגם שמוכרים בשר מנוקר אין דרך הטבחים לרחוץ הבשר אלא הקונה אחר שמביאו לבית רוחצין אותו ומולחין אותו.

א

ו) דם בעין שנפל ע"ג בשר ונתייבש ונקרש אין די בהדחה ושטיפה לבד אלא צריך לשפשף היטב מפני הדם שנתייבש על פניו ויש להחמיר לשפשף היטב בשעת הדחה להעביר מה שנקרש על פניו ויש לנקותו ביד כיון שלפעמים אינו נשרק מעל הבשר ע"י הדחה בעלמא לגמרי ונשאר לחלוחית הדם בעין קיים על פניו גם לאחר הדחה וכן ילמד אדם בתוך ביתו ליזהר בזה. יא"פ. ובמדינתנו בימות הקיץ נשאר אצל הקצבים חתיכות בשר ובפרט חתיכות הצואר שמתייבש הדם עליהם ואינו יוצא בהדחה בעלמא אלא צריך להעביר הדם שהוא בעין בידים ומוליך ידו אנה ואנה על הבשר לשפשף היטב ויש ליזהר מאד בזה. זב"צ או' ד'.

א

ז) שם. ואם אחר שהדיח חתך וכו' צריך לחזור ולהדיחם. וה"ד שחתך בסכין הוא דצריך לחזור ולהדיח דאגב דוחקא דסכינא מפליט אבל קרע בידים א"צ. ש"ך סק"ג. מנ"י על התו"ח כלל ט"ו או' ז' כריתי או' ד' חו"ד בחי' או' ג' פ"ת או' ג' וה"ה כל הדומה לסכין שפולט דם על ידו צריך להדיח. מנ"י שם. והפר"ח סוף או' ד' כתב דגם אם לא חתך בסכין אלא ביד יש לחוש וצריך לחזור ולהדיח. בל"י או' ג' זב"צ או' ה' וכתב וטוב ליזהר.

א

ח) אם אכל חתול קצת מהחתיכה נראה ג"כ דא"צ להדיח במקום האכילה וצ"ע. חו"ד שם. פ"ת שם. והא שנסתפק היינו לדברי הש"ך שכתבנו באו' הקודם שכתב דוקא בסכין אבל לדברי הפר"ח שכתבנו שם שכתב דגם בחתך ביד יש לחוש א"כ כ"ש באכילת חתול.

א

ט) שם הגה. או שהסיר טלפי הרגלים וכו' פי' מנעלים של בהמה. ט"ז סק"ג. ועיין לעיל סי' ס"ח או' כ"ד.

א

י) שם הגה. או שהסיר טלפי הרגלים לאחר הדחה. אבל אם לא היה מסירם היה נחשב הכל כחתיכת בשר א' והיה די בהדחתן כך כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים. ש"ך סק"ד. שפ"ד או' ד' מק"מ או' ז' ולענין אם נמלחו כך בלא הסרת הטלפים אם נאסר מה שבתוך הטלפים עיין לעיל סי' ס"ח סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד.

א

יא) שם. צריך לחזור ולהדיחם. וא"צ שרייה דכבר נתרכך הבשר. מש"ז או' ג' חו"ד או' ד' בי"צ ח"א בעמ"ז או' יו"ד. גליון מהרש"א. זב"צ או' ז' ובהסיר הטלפים לאחר מליחה א"צ לחזור ולהדיח רק מקום הטלפים.

א

יב) שם הגה. ואם לא עשה כן הוי כלא הודח כלל. ואם חתך אחר הדחה לב' או חתיכה שלא הודחה כ"א מצד א' שרי בדיעבד בהפ"מ. שפ"ד או' ג' והוא ע"פ מ"ש בסעי' ד' חתיכה שלא נמלחה אלא מצד א' הש"ע מתיר ובהגה שם כתב ויש אוסרים וכתבו שם האחרונים דבהפ"מ יש להכשיר אם כבר נתבשל כיעו"ש ובדברינו לשם. וה"ה בהסיר טלפי הרגלים אחר ההדחה משערים אם יש למעלה מהטלפים כנגד מה שהיה בטלפים הו"ל כחתיכה שנמלחה מצד א'.

א

יג) ומיהו חתך רק קצת יש להתיר אף באין הפ"מ דיש ס' ואי משום דלא נמלח בכל מקום אין העולם מדקדקים בכך כמ"ש הש"ך סק"ך. שפ"ד שם. גליון מהרש"א. וה"ד בחתך קצת דהיינו דבר מועט אבל בחתך גדול הו"ל כחתך כל חתך לב' וכמו שמלח מצד א' דאין להתיר אלא בהפ"מ כמ"ש באו' הקודם ובזה נסתלק הצ"ע שכתב הפ"ת או' ד'.

א

יד) שם בהגה. הדחת הבשר לכתחלה יזהר לשרותו עד חצי שעה וכו' כטעם הר"ן דהדחה הוא כדי שיתרכך הבשר ויוציא דמו. ביאור הגר"א או' ד' ובאו"ה שער א' או' א' כתב יותר מחצי שעה וכ"ה בד"מ או' א' אלא משום דאינו אלא מנהג לא כתב לדקדק כאן בהגה לכתוב יותר מחצי שעה.

א

טו) שם בהגה. הדחת הבשר לכתחלה יזהר לשרותו עד שעה וכו' ואם פני החתיכה מצד א' לא נתכסה במי השרייה סגי גם לכתחלה להדיח אותו צד יפה כי ע"י השרייה של גוף החתיכה מרוכך כולו היטב. פר"מ בפתיחה. מק"מ או' יו"ד. פ"ת או' ה' זב"צ או' י"ב.

א

טז) שם בהגה. ולהדיחו היטב במי השרייה. והיינו שידיחו עד שיצאו המים לבנים בלא מראה דם כמ"ש הש"ך בסי' יו"ד סק"ך בשם הרשב"א והר"ן. וכ"כ החו"ד בסי' זה או' א' וכתב זב"צ או' ט' דבג' פעמים יתלבנו המים אלא שכתב דהעיקר הוא השפשוף היטב שאם לא ישפשף אפשר דגם בהדחה ג"פ לא יתלבנו המים. וכ"כ בן א"ח פ' טהרות או' יו"ד דמסתמא בג"פ יהיו המים נקיים.

א

טוב) וכתב זב"צ שם דבעיר בגדאד יע"א אין נוהגין לשרותו חצי שעה אלא מדיחין אותו ומשפשפין אותו היטב כסתם הש"ע בראש הסעי' שצריך להדיח הבשר קודם מליחה וכו' ולא כתב הא דחצי שעה. וכ"כ בן א"ח שם דיש מקומות שאין נוהגין לשרות הבשר כסתם הש"ע שלא זכר שרייה אלא הדחה בלבד וכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א יעו"ש אבל בעיר קדשנו ירושת"ו גם הספרדים נוהגים כדברי מור"ם ז"ל לשרות הבשר חצי שעה ואפשר דבכל המקומות נוהגין כן ואין לשנות.

א

חי) בשר ששרו אותו בכלי במי הים עלה ע"ד חכם א' לאסור ואין לו תקנה עוד למלחו דכיון דמי הים מלוחים הרבה הוי כמו שנמלח הבשר בכלי שאינו מנוקב והרב משאת משה ח"א חי"ד סי' ך' דחה דבריו והתיר מכמה טעמי תריצי יעו"ש. שש"א או' א' כס"א או' ח'.

א

יט) שם בהגה. אבל אם לא שראו רק הדיחו היטב סגי ליה. ולפ"ז נראה דלצורך אורחים או בע"ש כשהזמן קצר דהוי כדיעבד כדלקמן סעי' ו' בהגה סגי להדיח היטב בידיו בכל הצדדים ולמלוח. מק"מ או' י"ב. וכ"כ חכ"א כלל ל' או' ג' דלצורך גדול שאין לו פנאי לשרות חצי שעה ידיחנו היטיב היטיב במים וישפשף היטב ויחזור וידיח במים שניים עד שתשאר המים לבן. וכ"כ דר"ת או' כ"ב בשם כמה פו' ובפרט לפי מ"ש לעיל או' טו"ב דלדעת הש"ע א"צ שרייה א"כ כל דלעת הצורך ואין פנאי יש להקל רק שירחוץ וישפשף הבשר היטב עד שיהיו מי הרחיצה לבנים וגם לראות אם יש על הבשר טיפות דם קרושים שיסיר אותם בעת הרחיצה

א

כ) שם בהגה. אבל אם לא שראו רק הדיחו היטב סגי ליה. וא"צ לחזור ולטרוח ולשרותו אפי' לא נמלח עדיין אבל בהדחה מועטת לא סגי ליה וצריך לחזור להדיחו היטב. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ו' לה"פ או' ה' הל"פ בסעי' א' שפ"ד או' ה' חו"ד או' ה' מק"מ שם. בי"צ בעמ"ז או' ו' זב"צ או' יו"ד.

א

כא) אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. הל"פ שם. תו"ד שם. חכ"א כלל ל"ב או' א' בי"צ שם. ומ"ש הש"ך סגי ליה בדיעבד היינו אפי' אם עדיין לא נתבשל וכמ"ש הש"ך בעצמו ס"ק י"ד. מיהו המנ"י על התו"ח כלל ה' או' ג' וכלל ט"ו או' י"ב כתב להשיג על דברי הש"ך הנז' וכתב דהא דמותר בדיעבד בהדחה מועטת ה"ד לאחר בישול אבל אם לא בישלו רק נמלח כיון דאית ליה תקנה בהדחה ומליחה שנית לא מיקרי דיעבד יעו"ש. והיינו דפליגי במ"ש בהגה לקמן סעי' ב' דאם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר בדיעבד אם הוא אפי' קודם בישול או לאתר בישול ושם באו' מ"ח ית' לענין דינא יעו"ש.

א

כב) שם בהגה. ואח"כ ימתין מעט שיטפטפו המים וכו' אבל לא ימתין עד שיתנגב הבשר לגמרי דאז לא ימס המלח כלל ולא יוציא דם אלא ימתין מעט ומולח. תו"ח כלל ט"ו דין ב' ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגב"י או' ס"ה. פר"ח או' ז' לה"פ או' ו' הל"פ שם. בל"י או' ה' כריתי או' ו' חו"ד או' ו' חכ"א כלל ל' או' ג' זב"צ או' י"ג.

א

כג) ומיהו בדיעבד אפי' אם נתייבש מאד אחר הדחה יש להתיר אפי' בלא הפ"מ. מש"ז או' ד' זב"צ או' י"ד. מיהו התו"ד או' ו' כתב כשהוא נגוב לגמרי אפשר דאסור לעולם בדיעבד. והב"ד הבי"צ ח"א בעמ"ז או' י"ב. וע"כ אם עדיין לא נתבשל יש לחזור להדיחו ולמלחו אבל אם כבר נתבשל יש לסמוך אמש"ז להתיר כיון דגם החו"ד לא כתב אלא בדרך אפשר וחיישינן לדבריו לכתחלה אבל לא לאסור.

א

כד) שם בהגה. ונהגו שלא להשתמש בדברים אחרים בכלי ששורין בו בשר. דחיישינן שמא לא הדיחו יפה מדמו ודוקא דבר לח בצונן או דבר יבש רותח מיהו בדיעבד שרי דהרי הכלי כשר. או"ה שער ב' דין ז' תו"ח שם דין ו' ד"מ או' ו' ב"ח. ט"ז סק"ה. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגב"ט או' ב' לה"פ או' ז' שם. בל"י או' ו' שפ"ד או' ז' חכ"א שם או' ו' חו"ד או' ז' זכ"ל חי"ד או' מ' זב"צ או' ט"ו.

א

כה) ומיהו ה"ד בכלי שהוא מיוחד לשרות בו בשר תמיד אבל כלי כשר שהוא עומד להשתמש בו תמיד ואפי' דבר רותח וטעו ושרו בו פעם ושתים בשר לא נאסר הכלי בכך אלא ידיחנו היטב במים צוננין מבית ומבחוץ בעניין שלא יהא נדבק בו שום דם ומותר לחזור ולהשתמש בו אפי' רותח. ב"ח. כנה"ג שם. מש"ז או' ה' זכ"ל שם. זב"צ או' ט"ז.

א

כו) ואותם המקילים לשרות בשר בכלי נחושת כשר שמבשלים בו דגים ראוין לגערה כי עוברים הם על דברי חכמים לשרות בשר לכתחלה בכלי שמשתמשים בו דבר כשר. ב"ח. והב"ד הפר"ח או' ח' וכתב ואעפ"י שכן ראוי לעשות מ"מ אינו ראוי לגערה מי שאינו כן וכן רביה מקילין בזה וטעמא דמילתא שכיון שהרגילו עצמם להדית הכלי אחר שריית הבשר וכן אחר הדחה האחרונה אין חשש. לה"פ או' ד' בל"י או' יו"ד. שו"ג או' ז'.

א

כז) ונראה דאם הוא דחוק לשרות באקראי בקדרה וכיוצא בו מותר להדיחו ולהשתמש בו כיון שאין מיחד הכלי לשרות בו ואפי' להשתמש רותח בכלי אחר שידיחנו יפה מותר בדיעבד. חכ"א כלל ל' או' ו'.

א

כח) ומותר לשרות בשר בכלי של גוי לצורך מליחה אפי' שלא בשעת הדחק. משאת בנימין סי' ל' כנה"ג בהגה"ט או' ב' לה"פ שם. בל"י שם. שו"ג או' ח' זב"צ או' ך'.

א

כט) שם בהגה. ואם נשתהה הבשר בשרייתו מעל"ע הבשר וגם הכלי אסורים. דכיון שנשרה בו מעל"ע הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ט' לה"פ או' ט' שפ"ד או' ח' ומיהו מ"ש בהגה הבשר וגם הכלים אסורים הוא לפי מ"ש לקמן בהגה סעי' ט"ו דהבשר אסור אף לצלי אבל לפסק הש"ע שם הבשר מותר לצלי כיעו"ש.

א

ל) שם בהגה. וגם הכלי אסורים. היינו לשמש בו חמין. כריתי או' ז' בי"צ ח"א או' ד' והיינו ממ"ש אח"כ בהגה ואף במקום שנאסר הכלי מותר לחזור ולשרות בו. ועיין לקמן או' ל"ג.

א

לא) שם בהגה. וגם הכלי אסורים. אבל אם שהה בו מי הדחה לחוד אין איסור מאחר שהדם מעורב במים מיהו אם אין ס' כנגד הדם אין להתיר רק בהפ"מ. לה"פ או' ט' בל"י או' ח' זב"צ או' י"ח.

א

לב) שם בהגה. ועיין לקמן סי' זה. סעי' ט"ו דשם נת' דהבשר אסור אף לצלי ואם יש במים ס' כנגדו מותר אפי' לקדרה יעו"ש. ש"ך סק"ט. ולענין דינא ית' בדברינו לשם בס"ד.

א

לג) שם בהגה. ואף במקום שנאסר הכלי מותר לחזור ולשרות בו. דהא אין שורין בו בשר השני מעל"ע ובפחות משיעור זה אינו מפליט כלל. או"ה סוף שער ב' ד"מ או' א' ומשמע דאסור לשרות בו מעל"ע בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז הוי נותן טעם לפגם. ש"ך סק"י. כריתי או' ח' חו"ד או' ט' בי"צ ח"א בעמ"ז או' ט' מיהו הפר"ח רסי' ק"ה כתב לאסור אם נשרה בו בשר ההיתר מעל"ע כדמשמע מדברי האו"ה ודלא כהש"ך שהתיר בדיעבד והב"ד הלה"פ בסי' זה או' י"א. בל"י או' ט' וכתב השפ"ד או' יו"ד דגם לדעת הפר"ח היינו קודם שהוסר האיסור הניחו ההיתר הא נשתהה קצת תו הוי נותן טעם לפגם ור"ל אם שהה מעט אחר שהסירו האיסור ואח"כ הניחו ההיתר הוי נותן טעם לפגם ושרי דהא קודם שיהיה מעל"ע לבשר ההיתר יהיה יותר מעל"ע לבשר הראשון ויהיה טעם פגום. וית' עוד מזה לקמן סי' ק"ה סעי' א' בענין אם יש כבישה לכלים דהיינו אם שרו דבר איסור בכלי מעל"ע אם נאסר הכלי וצריך הגעלה דיש פלוגתא בזה וממילא ית' דין זה יעו"ש.

א

לד) שם בהגה. דין בשר שמלא קרח כיצד נוהגין עם שרייתו עיין לעיל סי' ס"ח סעי' י"א בהגה ובדברינו לשם או' ן'.

א

לה) בשר שנקרש אסור למלחו עד שירכך אותו כמו שהיה מתחלה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולהשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד. רש"ל באו"ש על שע"ד ובספרו פכ"ה סי' צ"ג. ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגב"י או' ס"ח. פר"ח או' י"ב. הל"פ בסעי' א' בל"י או' יו"ד. מנ"י על התו"ח כלל ט"ו או' ד' חו"ד או' יו"ד. חכ"א כלל ל' או' ה' אבל אם הדיחו מיד אחר שהופשר ולא שהה שיעור מליחה אחר שהופשר נאסר דכיון שנקרש אז אינו פולט כלל והוי כבשר שלא שהה שיעור מליחה ואסור. רש"ל שם. כנה"ג שם. מנ"י שם. זב"צ או' כ"ג.

א

לו) ואם נשתהה זמן מה רפוי קודם התחלת הקרישה אעפ"י שלא שהה אחר ההפשר כשיעור מליחה כיון שנשתהה שיעור מליחה בהפשר ראשון ושני אעפ"י שנקרש בינתים מצטרפים לשיעור מליחה לפי שאין כח בקרישה לבטל קצת דם שנפלט קודם לכן. פר"ח שם. בל"י שם. מחה"ש על הש"ך ס"ק י"א. ומיהו השפ"ד או' י"א כתב דצירוף לא מהני כי כבר נתבטל רתיחה ראשונה וצריך לשהות אח"כ ביחד שיעור מליחה. וכ"כ החו"ד שם. בי"צ ח"א בתה"ב או' א' וכתב ודלא כהבל"י. וכ"כ זב"צ סוף או' כ"ד דיש להחמיר כהשפ"ד יען דכן מורה לשון רש"ל והש"ך. אבל דעת המק"מ או' י"ז כהפר"ח אלא שכתב דלכתחלה יש לחוש להשפ"ד וחו"ד ולהשהותו אחר ההפשר כשיעור מיל עכ"פ. וכ"פ חכ"א שם. וכ"כ ערוך השלחן או' י"ח ואו' י"ט דלמעשה יש לחוש לדברי השפ"ד והחו"ד אבל לדינא עיקר כדברי הפר"ח. וכ"כ במשמרת שלום בשפ"ד ס"ק י"א לדינא כהפר"ח.

א

לז) ואם היה ספק ואין ידוע אם נקרש או לאו ועד א' מעיד דלא נקרש נאמן. שו"ת משאת בנימין סי' ק"ח. כנה"ג בהגב"י או' ע' בל"י שם. שפ"ד שם. אבל אם הדבר ספק ואין עד מעיד שלא נקרש אזלינן לחומרא. מיהו אם כפי הזמן לא יכול ליקרש סמכינן להקל. כנה"ג שם. בל"י שם. שפ"ד שם. ואם עד א' אומר דלא היה נקרש אף אם לפי הזמן היה אפשר שיקרש נאמן. שפ"ד שם. זב"צ או' כ"ה.

א

לח) בשר שנמלח והודח ואח"ח נמצא באמצע הבשר קרח אין תקנה לחזור ולמלחו דכיון דבשר החיצון הסביב פלט כל דמו אין כח במלח להפליט דם הבשר שבפנים כמו שפסק רמ"א לקמן סי' ע"ה סעי' א' דאם מלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ הוי כאלו לא נמלח דאין המליחה בצד שאין בו דם מפליט הדם שבצד אחר וה"נ דכוותה ואין תקנה אלא לצלתו. ער"ה או' ה' וכ"כ פ"ת או' ו' בשם ס' לוית חן פ' אחרי. מיהו בשו"ת אמרי שפר הי"ד סי' ג' כתב לדחות דברי לוית חן הנז' יעו"ש וכן העלה בס' ערוגות הבושם או' ב' דבהפ"מ יש להקל גם בנקרש באמצעיתו ע"י הדחה ומליחה שנית יעו"ש וכ"כ בס' חמודי דניאל ה' מליחה או' ל"א דמהני מליחה אחר הקרישה ומשמע דאפי' אין הפ"מ יעו"ש ונראה דזה נלמד ממ"ש בהגה שם בסי' ע"ה גבי חלחולת דאם לא נתבשלה עדיין יחזור וימלחנה מבחוץ ומותרת יעו"ש וא"כ ה"ה הכא יחזור וימלחנה מבפנים ומותרת. אלא דבעיקר דינא דחלחולת שכתב בהגה שם דאם נתבשלה כך טרפה דעת האחרונים להכשיר בהפ"מ כמו שנכתוב שם וא"כ ה"ה לכאן. וית' עוד מדין קרח לקמן בסעי' י"ג יעו"ש.

א

טל) [סעיף ב'] אם מלח ולא הדיחו תחלה ידיחנו וימלחנו שנית ויש אוסרין. ולענין הלכה אעפ"י שסמ"ק אוסר אם הוא במקום שיש הפ"מ או שהוא בע"ש וא"א להכין אחר כדי הם הר"מ והרא"ש לסמוך עליהם. ב"י. והב"ד הש"ך ס"ק י"ב וכתב ונראה דעת הב"י לסמוך עליהם במקום הפ"מ אם הדיחו ומלחו שנית דוקא וכ"מ מדבריו כאן בש"ע וא"כ מ"ש הרב בהגה מיהו במקום הפ"מ יש להתירו נמי איירי בכה"ג. אבל אם לא הדיחו ומלחו שנית ובשלו כך אסור אפי' בהפ"מ. פר"ח או' י"ד. לה"פ או ט"ו. בל"י או' י"ב. כריתי או' יו"ד. שפ"ד או' י"ב. מחב"ר או' ז' זב"צ או' כ"ח. ומ"ש רש"ל באו"ש ופ' השוחט סי' י"ח דאין תקנה לאותו בשר בהדחה ומליחה שנית אף במקום הפ"מ כתב עליו הש"ך שם דאין זה עיקר יעו"ש. וכ"ה דעת הב"י ומור"ם בהגה ולבוש ושאר האחרונים להתיר בהפ"מ כנז' וכ"ה עיקר כהסכמת האחרונים ובפרט שכ"ה דעת מרן ומור"ם ז"ל שכל בית ישראל נשען עליהם. ועיין לקמן או' מ"ה.

א

מ) גם בהפ"מ מותר לצלי אף אם לא הדיח ומלח שנית דכל מקום דשרי בהדחה ומליחה כ"ש דשרי לצלי. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' פ"ו. פר"ח שם. הל"פ בסעי' ב' מחב"ר סי' ע"ו או' ג' ערוך השלחן או' כ"ב. זב"צ או' ל'. ועיין לקמן סי' ע"ו או' ך'.

א

מא) וכתב הב"ח דלא שרי ע"י הדחה ומליחה שנית אלא היכא דלא שהה במליחה ראשונה שיעור מליחה אבל בשהה אסור אפי' בהפ"מ. אבל הש"ך בספרו הארוך על הטור וכאן על הש"ע סוף ס"ק י"ג כתב לדחות דברי הב"ח הנז' והסכים לדברי הפו' שאחר הדחה ומליחה שנית שרי בהפ"מ אף אם שהה בתחלה שיעור מליחה יעו"ש. וכ"כ הלה"פ אות ט"ו. הל"פ שם. בל"י או' י"ב. בי"צ ח"א או' ז' מק"מ או' ך'.

א

מב) בשר שנמלח בלא הדחה ונתבשל אחר מליחתו והדחתו אחרונה כראוי כתב בי"ד חי"ד סי' י"ד דהיכא דאיכא בקדרה מרק ותבלין כשיעור מה שהיה הבשר אז ודאי הוא דהוי ס' נגד הדם שעליו ומותר אלא שחזר וכתב דה"ד לטעם האומרים דהדחה ראשונה הוא משום דם שעליו ומהני ליה ס' אבל לדעת האומרים דהדחה ראשונה הוא כדי שיתרכך הבשר ואם לא כן אינו מפליט הדם לא מהני ששים יעו"ש והב"ד זב"צ או' כ"ח וכתב דלפי מ"ש לקמן דמרן לא סמך אלא על טעם דרכוך הבשר ואנן קבלנו הוראת מרן ז"ל אפי' אי איכא בקדרה מרק ותבלין כנגד הבשר ג"כ יש להחמיר אלא שכתב שהסכימו חכמי הישיבה דבהפ"מ וע"ש ושעת הדחק יש להתיר כהוראת ב"ד יעו"ש וכ"ז לספרדים דלית להו חנ"נ אלא דוקא בבשר בחלב כמ"ש לקמן סי' צ"ב סעי' ד' אבל לאשכנזים דאית להו חנ"נ בכל האיסורים כמ"ש בהגה שם אין להתיר כ"א יש ס' נגד כל הבשר והחתיכה עצמה אסורה כמ"ש ב"ד שם.

א

מג) שם הגה אפי' לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי ואפי' לא שהה במלחו שיעור מליחה וכו' והכי נקטינן כמ"ש מור"ם ז"ל דאפי' לא נמלח רק כדרך שמולחין לצלי וגם אפי' לא שהה במלחו שיעור מליחה ג"כ אסור ואין להתיר אלא דוקא בהפ"מ. זב"צ או' ל"א.

א

מד) גם לצלי אפי' לא נמלח רק מעט ולא הדיח תחלה או לא שהה במלחו שיעור מליחה אין להתיר אלא דוקא בהפ"מ אבל בהפסד מועט גם לצלי אסור מספק מיהו אי איכא תרתי למעליותא דהיינו לא שהה במלחו שיעור מליחה וגם לא נמלח כ"א מעט כדרך מליחה לצלי יש להתיר לצלי גם בהפסד מועט. שפ"ד או' י"ד. זב"צ או' ל"ב.

א

מה) שם בהגה. מיהו במקום הפ"מ יש להתיר. והיינו אחר הדחה ומליחה שנית כמ"ש לעיל או' ט"ל וכ"ה דעת הב"י כמ"ש באו' הנז' והגם דמסתימת הש"ע משמע דע"י הדחה ומליחה שנית יש להתיר אף באין הפ"מ מ"מ הא כתב ויש אוסרים וכתבנו באו"ח סי' י"ג או' ז' דכל היכא דסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב ויש אוסרים דחושש לסברת האוסרים ג"כ יעו"ש וא"כ ה"נ שסתם כהמתירין ואח"כ כתב ויש אוסרין דחושש לסברא זו ג"כ ואין להתיר אלא דוקא בהפ"מ כמ"ש בב"י וכ"נ מדברי הש"ך שכתבנו לעיל או' ט"ל יעו"ש ועוד אף את"ל דכאן בש"ע חזר בו ממ"ש בב"י ודעתו להתיר ע"י הדחה ומליחה שנית אף באין הפ"מ מ"מ הא הסכמת האחרונים לאסור ואין להתיר אלא דוקא בהפ"מ כמ"ש באו' הנז' יעו"ש.

א

מו) שם בהגה. מיהו במקום הפ"מ יש להתיר. וכמה הפ"מ עיין בדברינו לעיל רסי' ל"א. בדיני הפ"מ יעו"ש.

א

מז) שם בהגה. ואם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר בדיעבד. והיינו שלא שהה הבשר הרבה בכלי בהדחה קמייתא אלא שהדיחו פחות מהדחה בתרייתא ומלחה כך מותר בדיעבד. או"ה שער ד' דין ח' ומשמע דה"ד שלא הודח הרבה כמו הודחה בתרייתא אבל לעולם הלך הדם שעליו ע"י הדחה זו אבל אם לא הלך לכ"ע הוי כנמלח בלא הדחה ולא שרי אלא ע"י הדחה ומליחה שנית ובהפ"מ כנז'.

א

מח) שם בהגה. ואם לא הודח רק מעט וכו' הך היתרא וכן היתר שאח"כ דיש בחתיכה ס' נגד הדם הוויין דוקא למ"ד טעם הדחה קמייתא משום דם שעל הבשר אבל למ"ד לרכך הבשר אסורים הני תרתי אלא שאחרונים סמכו עצמם בדיעבד על טעם הראשון. ט"ז סק"י. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' ט"ו. כריתי או' י"א. ומשמע דכיון שנמלח אף שלא בישלו עדיין חשוב דיעבד וא"צ לחזור להדיחו ולמלחו. ש"ך שם. לה"פ או' י"ז. בל"י אות י"ג. חו"ד או' ט"ו. בי"צ ח"א בעמ"ז או' ל"ב. מיהו המנ"י על התו"ח כלל ה' או' ג' וכלל ט"ו או' י"ב כתב להשיג על דברי הש"ך הנז' וכתב הא דמותר בדיעבד בהדחה מועטת ה"ד לאחר בישול אבל אם עדיין לא בשלו רק נמלח כיון דאית ליה תקנה בהדחה ומליחה שנית לא מיקרי דיעבד יעו"ש והב"ד השש"א או' ה' ונראה שמסכים עמו וכ"נ דיש להחמיר כדברי המנ"י דכיון דהיתר זה אינו אליבא דכ"ע כנז' כל היכא דאפשר יש לתקן. ועיין לעיל או' כ"א.

א

מט) שם בהגה. וה"ה אם היה ס' בחתיכה נגד דם שעליו. זה קאי אדלעיל בשר שנמלח בלא הדחה ויש ס' בחתיכה נגד הדם שעליו כמבואר בד"מ או' ד' וכ"ה בהגהות ומכונות על שע"ד שער ג' או' א'.

א

נ) שם בהגה. וה"ה אם היה ס' בחתיכה נגד דם שעליו. ואע"ג דאין לך חתיכה שיש בה ס' נגד דם שעליו היינו בסתם אבל אי ידעינן דיש בה ס' ודאי מהני. תו"ח כלל ה' דין ג' ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' ח"י. בל"י או' י"ד. כריתי או' י"ב.

א

נא) שם בהגה. וה"ה אם היה ס' בחתיכה וכו' והיינו ע"י הדחה ומליחה שנית דוקא. מט"ז אי' יו"ד ובשפ"ד או' י"ד. חו"ד או' י"ד. מיהו הלב"ש בחי' דינים או' כ"ט כתב דלכתחלה ידיחנו וימלחנו שנית ובדיעבד אם נתבשל בלי מליחה שנית שרי. פ"ת או ח'.

א

בנ) שם בהגה. ואם נמלח חתיכה בלא הדחה עם שאר חתיכות מותרות והיא אסורה. דלגבי האחרות מיקרי דם פליטה וכבולעו כך פולטו. או"ה שער ד' דין ה' ש"ך ס"ק ט"ז. ור"ל דלגבי אחרות מיקרי דם פליטה כיון שנמס תחלה ואח"כ נפל על אחרות תו לא הוי דם בעין משא"כ אותה חתיכה מיד מבליע שעדיין גוש וטב. שפ"ד או' ט"ז. בי"צ ח"א בעמ"ז או' ל"א. זב"צ או' ל"ה.

א

גנ) שם בהגה. והיא אסורה. ובה"מ יש להתירה ע"י הדחה ומליחה שנית כמ"ש לעיל או' ט"ל.

א

דנ) חתיכה שנמלחה ולא הודחה הדחה קמייתא ונתערבה בחתיכות שהודחו ונמלחו והודחו כדינן ואינן מכירין אותה חתיכה שלא הודחה מן הדין היא בטלה ברוב כדין יבש ביבש ולמעשה טוב הוא לחזור ולמלחן שנית כהלכתן ושרו אי משום דכיון דאיכא הפ"מ יש לסמוך אדברי הרא"ש כדברי הב"י אי משום ס"ס המתהפך ספק אם חתיכה זו מתבטלת ברוב כדין יבש ביבש ואת"ל דלא בטיל שמא ק"ל כהרא"ש וסיעתו דשרו ע"י הדחה ומליחה שנית. מהר"י הלוי סי' ל"א. כנה"ג בהגב"י או' צ"ה. זכ"ל חי"ד או' מ' בסי' זה. זב"צ או' ל"ו. בן א"ח פ' טהרות או' ט"ו. והיינו שימלחו כל חתיכה לבדה כדי שלא יבלעו אותן שנמלחו כדינן מאותה חתיכה שנמלחה בלא הדחה. ועיין לקמן סעי' י"ד ובדברינו לשם.

א

הנ) ומטעם דין בשר שלא הודח ונמלח וכו' נהגו המדקדקים להזהר שלא לשום שום בשר שלא הודח מתחלה לא על שום דף ולא על שלחן שאינו מיוחד לכך שמא יש מלח על מקום הנחת הבשר ולאו אדעתיה והמלח מפליט הדם בבשר. תו"ח כלל ה' דין ו' רש"ל באו"ש על שע"ד שער הג' ט"ז ס"ק י"ב. כנה"ג בהגב"י או' צ"ו לה"פ או' כ"א. בל"י או' ט"ז. מש"ז או' י"ב. חכ"א כלל ל' או' ט"ו. חו"ד או' י"ז. ונראה דאם נתן בשר ונמצא קצת מלח אפי' בלא הפ"מ שרי דנגד קצת מלח שמבליע קצת דם בעין שעליו יש ס' בחתיכה. מש"ז שם. חו"ד שם. זב"צ או' ל"ז.

א

ונ) ומזה יש ללמוד שלא לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין אותו מבית הטבח. ט"ז שם. כנה"ג שם לה"פ שם. בל"י שם. מש"ז שם. חו"ד שם. זב"צ או' ל"ח.

א

זנ) גם אין להניח בשר בקופות שאין מיוחדין לכך אלא להניח בהם גם פירות וירקות וכיוצא מפני שהדם נסרך בקופות ואוכלים הפירות שמניחים שם אח"כ בלא הדחה. פר"ח או' כ"ד. לה"פ שם. בל"י שם. מש"ז שם. חכ"א שם. ואפי' בשר שנמלח אין להניח באותן קופות משום שהירקות לפעמים מבשלים עם חלב. מש"ז שם. זב"צ או' ט"ל. בן א"ח פ' טהרות או' ט'. ועיין לעיל סי' ס"ו או' מ"ד שכתבנו זה שם ג"כ יעו"ש.

א

חנ) [סעיף ג'] לא ימלח במלח דקה כקמח. מפני שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מפליט. טור בשם הרמב"ם. ב"י. ט"ז ס"ק י"ב. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ או' כ"א.

א

טנ) שם. ולא במלח גסה ביותר וכו' מיהו בדיעבד בכל מלח שמלח סגי. תו"ח כלל ט"ו דין יו"ד. ב"ח. ש"ך שם. פר"ח סוף או' י"ח. לה"פ שם. בל"י או' ט"ז. שו"ג סוף או' י"ג. חו"ד או' י"ז. ואם אין לו מלח אחר רק דק כקמח או גס ביותר וקשה כאבן ואינו יכול להדיקו מותר למלוח בו אפי' לכתחלה דזה חשוב דיעבד. כנה"ג בהגב"י או' צ"ט. שפ"ד או' י"ח. שו"ג או' ט"ו.

א

ס) ועדיף טפי למלוח במלח דק מבגס. תו"ח שם בשם האשר"י ורי"ו. והטעם לפי שהגס נושר כשהופך הבשר למלוח משני צדדין מנ"י על התו"ח שם או' י"ח.

א

סא) וכתב באו"ה כלל א' קבלתי מלח שאינו גס יותר ממלח שעושין ממי הים א"צ להדקו אלא מולח בו כמו שהוא אבל מלח שגס יותר צריך להדקו. תו"ח שם. ד"מ או' ה' ט"ז ס"ק י"ב. כנה"ג בהגב"י או' צ"ח פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ז. שו"ג או' י"ד.

א

סב) שם הגה. ואם אין לו מלח אחר רק דק כקמח מותר למלוח בו. אבל אם אין לו רק מלח גס לא הוצרך להשמיענו דהרי יכול להדקו. ש"ך ס"ק י"ח. כנה"ג בהגב"י או' צ"ט. פר"ח שם. שו"ג או' ט"ו. זב"צ או' מ'.

א

סג) כשאין לו אלא מלח דקה אז אחר הדחה ראשונה צריך שיניח הבשר שעה קטנה קודם שימלח כדי שיטפטפו המים מהבשר דאל"כ כיון שהמלח דק יתמחה במי הדחה ראשונה ולא יהיה עוד כח למלח להפליט הדם שבבשר אבל כשרוצה למלוח במלח גס א"צ לטפטף מן הבשר המים של הדחה א' דודאי לא ימוחו מלח גס וחזק אותו לחלוחית שעל הבשר ממי הדחה א' דמש"א דשפ"ד ע"ג. כנה"ג שם או' ק' בל"י או' ט"ז. שו"ג או' ט"ז. זב"צ או' מ"א.

א

סד) גם כשמולח במלח דק נדבקת היא בבשר וצריכה שטיפה גדולה להעבירה מעל פניו. פר"ח או' י"ח. בל"י שם. זב"צ או' מ"ב.

א

סה) ואם יש לו מלח בינוני והוא מלח במלח דק א"צ לחזור ולמלחו שנית במלח בינוני שאין מטריחין אותו והוי כדיעבד. שפ"ד או' י"ז. זב"צ או' מ"ג.

א

סו) [סעיף ד'] יפזר עליו מלח וכו' וא"צ להרבות עליו מלח וכו' כלומר שא"צ לעשותו כבניין. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' ך' לה"פ או' כ"ג. ור"ל שא"צ לעשותו כבניין ולפזר מלח שיהא עב אלא שימלח שלא יהיה מקום פנוי מבלי מלח. שפ"ד או' י"ט. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ד' זב"צ או' מ"ד.

א

סז) ואף שהחתיכה עבה א"צ לחתכה לשנים דק"ל כהרשב"א שהביא ב"י ודלא כהמרדכי. וכ"כ רש"ל באו"ש על שע"ד שער ח' ובספרו יש"ש פ' כ"ה סי' פ"ג. ש"ך שם. פר"ח שם וכתב וכן עיקר והכי נהוג. לה"פ שם. הל"פ בסעי' ד' בל"י או' י"ח. בי"צ שם או' ה' זב"צ או' מ"ה.

א

סח) שם. ועופות צריך למלחם גם מבפנים. וה"ה כל דבר שהוא חלול וע"כ יש ליזהר בשעה שמתקנים ריאה ע"י מליחה צריך לפתוח קודם מליחה את הקנוקנות שבה. ט"ז ס"ק י"ג. הל"פ בביאור או' ג' בל"י או' י"ט. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם לא פתח הריאה ומלחה כך מותר כמ"ש לקמן בש"ע סי' ע"ב סעי' ד' יעו"ש. בל"י שם. הל"פ שם. זב"צ או' מ"ו. ועיין עוד בדברינו לשם או' מ"ז.

א

סט) ותרנגולת שלא נמלחה אלא מצד א' לכ"ע אסורה שהרי החלל מפסיק. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' כ"ב שו"ג או' י"ח. והיינו שמצד א' נמלח מבפנים ומחוץ ומצד השני לא נמלח כלל לא מבפנים ולא מחוץ מש"ז או' י"ג. חו"ד או' י"ח. זב"צ או' מ"ז. בן א"ח פ' אחרי או' ב'.

א

ע) יש קצת נשים שנוהגות לנפוח עור תרנגולים קטנים והעור נשאר נפרד מן הבשר ומולחין ע"ג העור אף בדיעבד אסור אם בישלום אח"כ במליחה זו. ביה"ל סי' ע"ז או' א' פר"ח בקו"א סי' ע"ז. לה"פ בסי' זה או' כ"ד. בל"י או' י"ט. הל"פ בביאור או' ג' מש"ז או' י"ג. חו"ד או' י"ח. בי"צ ח"ב בתה"ב או' א'. זב"צ או' מ"ח. ואף שמעבירין אח"כ את הנפוח עד שהעור דבוק ממש בבשר אעפ"י כן יש איסור בדבר לכתחלה ויש למחות בזה. ביה"ל שם. לה"פ שם בל"י שם. הל"פ שם. בי"צ שם.

א

עא) טוב ונכון לבקוע העופות לשנים ואח"כ מולח משום ריאה הנחבית בין הצלעות ויש בני אדם שאוכלים אותה ואם אין חותכין לשנים והמלח זורקין לפנים על הרוב אינו מגיע לריאה. בל"י או' ך' וכן הנהגתי אני חדא דלכתחלה א"א למלוח בפנים בכ"מ ועוד ריאה וטחול וכליות של עוף המונחים אף דיעבד אסורים אם לא נמלחו העופות רק מצד א' בחוץ דהם לא נמלחו כלל דהוי אבר אחר ול"ד לחתיכה עבה ואף בבקע העופות לשנים יש להוציא הריאה וכו' דלכתחלה בעינן מליחה מב' צדדין. מש"ז סוף או' ט"ו. ועיין לקמן סי' ע"ב או' מ"ח.

א

עב) ויש ליזהר שיקרע העופות מצד א' כולו או רובו ולא כמו שנוהגין קצת נשים לעשות רק נקב קטן להוציא הבני מעיים שאינם יכולין למלוח יפה מבפנים. חכ"א כלל ל' או' ח' זב"צ או' ן'.

א

עג) גם הראש צריך לחתכו לשנים ולמלחו ואם לא נבקע לשנים ומלחו מכל צד שפיר דמי דהוי כמו חתיכה עבה דא"צ לבקעה לב' כמ"ש לקמן סי' ע"א סעי' א' ט"ז סק"א. ואם מלח הראש או חתיכה עבה בתחלה מכל צד ואח"כ חתכה לב' תוך שיעור מליחה צריך לחזור ולמלוח מצד השני דדוקא כשהוא נמלח מכל צד הדם נגרר אחר המלח משא"כ כשהוא מגולה לאויר. מש"ז או' י"ג. זב"צ או' נ"א. והיינו דצריך להדיח ולמלוח מצד השני כמ"ש לקמן או' פ"ז.

א

עד) עוף שמלחו עם הזפק ובשלוהו כך צריך ס' נגד המאכל. מנ"י על התו"ח כלל ט' או' ט' בל"י או' י"ט. וי"א דא"צ ס' רק כנגד קליפת המאכל. חכ"א כלל ל"ד או' כ"א. וי"א דאפי' כנגד קליפת המאכל לא בעינן אלא משליך הזפק ודיו. כנסת יחזקאל סי' כ"ז. עיקרי הד"ט סי' ז' או' כ"ח. זכ"ל ח"ג או' קל"ח. וי"א דאין להתירו אלא במקום הפסד או לכבוד אורחים וכה"ג. לב"ש בחי' דינים ליו"ד או' ל"ו. זב"צ או' נ"ב. ואם עדיין לא נתבשל פשיטא דא"צ כלום אלא זורק הזפק ועומד במקום קליפה. חכ"א שם.

א

עה) וה"ה בקרקבן שנמלח עם הפרש שבתוכו ונתבשל כך צריך ס' כנגד הפרש. מנ"י שם. בל"י שם. וי"א שמותר דכיון שנבלע בפרש הוי נט"ל. וי"א דאין להתירו אלא במקום הפסד או לכבוד אורחים וכה"ג. לב"ש שם. זב"צ או' נ"ג.

א

עו) שם. ואם לא מלחם אלא מבפנים או מבחוץ וכן חתיכה שלא נמלחה אלא מצד א' מותר. הגה. ויש אוסרים אפי' בדיעבד אם לא לצורך. ובמקום הפ"מ או לכבוד שבת יש לסמוך על דברי המתירין בדיעבד. תו"ח כלל ט"ו דין ז' ד"מ או' ו' לבוש. ט"ז ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י או' קי"ב. מנ"י על התו"ח שם או' ט"ו. הל"פ בסעי' ד' שו"ג או' י"ט. חכ"א כלל ל' או' ח' בי"צ ח"ב או' ב' זב"צ או' נ"ה וכתב וכן עיקר. וכ"כ בן א"ח פ' אחרי או' ב' ועיין לקמן או' ף'.

א

עז) ומיהו אם נמלח מב' צדדין אלא שלא נתפשט המלח בכ"מ מותר בדיעבד אפי' בלא הפ"מ. ב"ח. ט"ז שם. ש"ך סק"ך וכתב וכן נוהגין העולה שאין מדקדקים בכך. כנה"ג שם. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' כ"ב. הל"פ שם. מנ"י שם. מש"ז או' י"ד. חו"ד או' ך' בי"צ שם בעמ"ז או' ח' זב"צ או' נ"ו.

א

עח) בשר שנמלח מצד א' והצד שנמלח הניחו אותו למטה כל שעת מליחה יש מי שאוסר בזה אפי' בהפ"מ וטעות הוא דודאי המלח מוצץ הדם ומושכו אל המקום אשר הוא שם בין אם צד הנמלח למעלה או למטה ומותר בהפ"מ. שו"ת רב משולם סי' ו' פ"ת או' י"א. יא"פ. זב"צ או' נ"ז. בן א"ח שם.

א

עט) מעשה שמלחו בשר במלח מעורב בגרויפין שליש או רביע יש לאסור כיון שנוהגין בלא"ה שיש מקום פנוי ובהצטרף לזה מקום הגרויפין יהיה הרבה פנוי ובאותו מקום נאכל מחמת מלחו וזה מעכב דיעבד אליבא דכ"ע לכן אם לא שהה עדיין שיעור מליחה יש להדיחו ולחזור למלחו במלח יפה דאסור למלוח בעוד שהמלח ודם עליו ואם שהה שיעור מליחה ידיחנו מעט וימלחנו דאם ידיחו יפה יסתמו נקבי הפליטה ויבלע המקום שנמלח כהוגן מהמקום שלא נמלח גם ימלחנו על מקום נקי לא על אותו כלי שמלח בראשונה. חמודי דניאל ה' מליחה או' ל"ו. פ"ת או' יו"ד. זב"צ או' ס"ג ונראה דזהו לפי הראות דאם אנחנו רואים שנמלח בעניין שאין נאכל מחמת מלחו ה"ז מותר וא"צ עוד מליחה שנית.

א

פ) שם בהגה. ודוקא אם כבר נתבשל כך. ר"ל הא דשרי בהפ"מ דוקא אם כבר נתבשל כך. מנ"י על התו"ח כלל ט"ו או' י"ב. ומ"ש הש"ך ס"ק כ"א כתב עליו המנ"י שם דדבריו אינם ברורים ולשון הרב בהגה אינו סובל פירושו כלל יעו"ש.

א

פא) שם בהגה. אבל אם לא נתבשל עדיין לא יבשלנו כך אלא אם הוא תוך י"ב שעות שנמלח יחזור וימלח צד השני וכו' שאז פולט הבשר ציר וממילא לא בלע מצד השני אבל אח"כ יש לחוש שיחזור ויבלע הצד הנפלט מהצד שלא נפלט עדיין. ואעפ"י שבסי' ע' כתב רמ"א דבהפ"מ י"ל דפולט ציר עד יום שלם מ"מ כאן לא שייך הפ"מ כיון דיש היתר בצלי. ט"ז ס"ק ט"ו. וכן הסכים המנ"י שם וכתב ודלא כהש"ך ובנה"כ שדחה דברי הט"ז. וכ"כ הפר"ח או' כ"ג. לה"פ או' ל"א. וכ"כ בשו"ת מקום שמואל בסופו בחי' דינים ליו"ד על סי' זה. מש"ז או' ט"ו. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' יו"ד.

א

פב) שם בהגה. אלא אם הוא תוך י"ב שעות שנמלח יחזור וימלח צד השני וכו' ואפי' אם הודח אחר שנמלח מצד א' ג"כ יש לו תקנה במליחה שנית כיון שיש היתר בלא"ה במקום הפ"מ ודלא כהב"ח. ט"ז שם. מנ"י שם או' י"ג ובכלל ו' או' י"ד. ומיהו צריך לחזור ולמולחו מב' צדדין כשהודח אבל כשלא הודח א"צ למלוח רק צד השני שלא נמלח. כ"מ במש"ז שם. וכ"כ החו"ד או' ך' בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ט' זב"צ או' נ"ט.

א

פג) שם בהגה. ואם הוא אחר י"ב שעות אזי יצלנו וכו' ואף שפסק הרב בהגה בססי' ע"ז דלכתחלה אסור לצלות בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח שאני הכא דא"א בענין אחר דאל"כ יהיה הבשר אסור לגמרי ומקרי דיעבד. מנ"י על התו"ח כלל ט"ו או' י"ד. מש"ז שם. זב"צ או' ס'.

א

פד) עוד יש תקנה אחרת לבשר שנמלח מצד א' אחר י"ב שעות חוץ מצלייה, שיחזור וימלחנו להצד שלא נמלח ויניחנו כל זמן שיעור המליחה דוקא על זה הצד שנמלח עכשיו ולא יהא מונח אפי' רגע על צד שנמלח כבר דהדם אינו מפעפע למעלה ומותר. והגם שכתבנו לעיל או' ע"ח דהמלח מוצץ הדם אפי' אם צד הנמלח למטה ומושך אותו מלמעלה מ"מ אין כח בדם מחמת רתיחת המליחה לילך מלמטה למעלה אלא דוקא למשוך מלמעלה ולא להוליך למעלה וזה פשוט אלא שצריך ליזהר הרבה ולידע ודאי שלא נתהפך משום שצריך לעמוד על גבו להזהר שלא יתהפך כלל ומ"מ משום שהוא הפ"מ שפיר יכול לעשות תקנה זו וליזהר שלא יתהפך כיון דבלא"ה דעת הש"ע להקל בנמלח מצד א' זב"צ או' ס"א וכתב דהגם דהשפ"ד או' כ"ג עמד בזה ולא הכריע מ"מ היא"פ התיר יעו"ש.

א

פה) שם בהגה. דנורא משאב שאיב ואין הצד שנמלח כבר בולע וכו' ואפי' בולע כבולעו כך פולטו. ש"ך ס"ק כ"ג. לה"פ או' ל"ב. הל"פ בסעי' ד'.

א

פו) בצלי אין חילוק בין הודח ללא הודח דבכל גוונא מותר. דמש"א דף שפ"ז ע"ג. כנה"ג בהגב"י או' קט"ו. זב"צ או' ס"ב.

א

פז) [סעיף ה'] אחר שנמלחה החתיכה אם חתך ממנה א"צ לחזור ולמלוח וכו' וה"ד אחר שנמלחה החתיכה כראוי הוא דא"צ לחזור ולמלוח מקום החתך אבל תוך שיעור מליחה צריך להדוחו שם היטב ולחזור למלחו. ט"ז ס"ק ט"ז. ש"ך ס"ק כ"ד. כנה"ג בהגב"י או' קי"ז. פר"ח או' כ"ה. הל"פ בסעי' ה' כריתי או' ט"ז. שפ"ד או' כ"ד. שו"ג או' כ"א. חכ"א כלל ל' או' ד' בי"צ ח"ב בעמ"ז או' י"א. זב"צ או' ס"ד ועיין לקמן סעי' ך' בהגה שנייה.

א

חפ) [סעיף ו'] שיעור שהייה במלח אין פחות מכדי הילוך מיל וכו' וסמך לדבר במל"ח תמלח בגי' מיל. או"ה כלל א' דין ט' הגהות שע"ד שער א' או' ב' כנה"ג בהגה"ט או' י"א. שו"ג או' כ"ד. מחב"ר או' יו"ד. ער"ה או' י"א. והרנ"ש כתב לבלת"י אכו"ל הד"ם ס"ת מי"ל. ער"ה שם. זב"צ או' ס"ה.

א

טפ) שם. שהוא כדי שלישית שעת בקירוב. דהיינו חלק שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות. ב"י בשם תה"ד סי' קס"ז. ש"ך ס"ק כ"ה. וכ"כ בש"ע או"ח סי' תנ"ט סעי' ב' ומיהו עיין בדברינו לשם או ל' שכתבנו שי"א דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה דהיינו כ"ד מינוטים יעו"ש.

א

צ) שם בהגה. ועל זה יש לסמוך בדיעבד וכו' כגון אם הודח אחר ששהה שיעור מיל ונתבשל. ש"ך ס"ק כ"ו. אבל אם לא נתבשל אף שהודח יחזור וימלחנו שנית ממ"נ אם פלט כל דמו שפיר דמי ואי לא הרי לא נסתמו נקבי הפליטה כ"ז שיש דם בתוכו כמבואר בסי' ע' ומיהו אין למלחו עם בשר אחר דהלכה דשיעור מיל פולט כל דמו ונבלע ואין יוצא כיון דהודח. שפ"ד או' כ"ו. מיהו הפר"ח סוף או' כ"ז כתב אפשר דבדיעבד דקאמר היינו דכל שהדיחו כבר תו לא צריך מליחה שנית. וכ"כ הלה"פ או' ל"ד. בל"י או' כ"ה. שו"ג סוף או' כ"ז. וכן באו"ה כלל א' דין ט' ובד"מ או' ז' לא הזכירו שנתבשל ומשמע דכל ששהה שיעור מיל והודח א"צ מליחה שנית אעפ"י שלא נתבשל והב"ד דג"מ וסיים דבדיעבד אם שהה יותר מחצי שעה יש להקל אחר שכבר הודח. והב"ד פ"ת או' י"ב.

א

צא) ספק אם שהה במלח כשיעור ונתנוה בקדרה מותר משום ס"ס שמא שהה ואת"ל לא שהה שמא הלכה כמ"ד (הראב"ד ודעמיה) דבדם היוצא משערינן. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע בסעי' זה. שו"ג או' כ"ו. ער"ה או' כ"ד וכתב ואע"ג דבספק איסור דאו' אין להקל מ"מ בנידון זה דרוב הפו' ס"ל דדם שבישלו דרבנן וגם דאף שלא שהה במלח כשיעור ודאי דיצא ממנו קצת סמכינן על הראב"ד ודעמיה דאין לשער בכל החתיכה ויש להקל יעו"ש. זב"צ או' קכ"ד.

א

צב) ואם נתנוהו ברותחין יש להתיר אפי' ודאי לא שהה דהויא חליטה ודוקא בדיעבד ובהפ"מ. מהריק"ש שם. שו"ג שם. ער"ה או' כ"ה. ועיין לקמן או' קנ"ה ובסי' ע"ג סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

צג) שם בהגה. או אפי' לכתחלה לכבוד אורחים וכו' וכתב בתורת אשם דכל מקום שהוזכר כבוד אורחים היינו שהם ראוים לכבוד כגון בעלי תורה או בעלי שם טוב ומעשים טובים או עני בן טובים או עשירים שראוים לכבדם שאינם עושים רעה ולא הגרועים שמהרה יפולו או הקבצנים שעוברים ושבים בשביל טרף ומזון שהם בכלל צדקה ואינם בכלל כבוד אורחים. סולת למנחה שבסוף התו"ח כלל ט"ו. פ"ת או' י"ג. זב"צ או' ס"ז.

א

צד) וכתב עו"ש בתורת אשם דלא מקרי אורחים אלא שנתארחו בביתו או שזמן אצלו אורחים שנתארחו אצל אחרים אבל לא כשזימן חבירו לסעוד אצלו. אבל בסולת למנחה שם חלק עליו וכתב שגם זה בכלל אורחים אלא דלכתחלה לא יזמן אצלו חבירו כשיודע שצריך להקל בענין הדחה או מליחה אבל אם כבר זימן או משום כבודם יש להקל כמו מפני שאר אורחים וגדול כבוד הבריות. פ"ת שם. זב"צ או' ס"ח.

א

צה) שם בהגה. לכבוד אורחים או לצורך שבת וכו' גם כשהוא על הדרך ואין ממתינין עליו או שהוא שעת הדחק. חכ"א כלל ל' או' ע' וה"ה חולה ורוצה לאכול במהרה זהו שעת הדחק. זב"צ או' ס"ט.

א

צו) שם בהגה. אבל בלא"ה המנהג להשהות במליחה שיעור שעה. והיינו שעה בינונית ולא שעה זמנית. כריתי או י"ט. ור"ל שעה של ששים מינוטים בקיץ ובחורף שוים ולא תארך או תקצר לפי ערך היום וכ"ה המנהג לשער בשעה בינונית.

א

צז) [סעיף ז'] קודם שיתן הבשר בכלי שמדיחו בו ינפץ מעליו המלח וכו' שאם יניחנו עם מלחו בתוך הכלי שאינו מנוקב עם המים נמצאו המים שוברים כח פליטת הבשר ונמצא הדם שע"פ הבשר ועם המלח חוזר ונבלע בתוכו מחמת המלח שעמו בכלי. ב"י בשם הרשב"א. ש"ך ס"ק כ"ז.

א

צח) שם. וידיחנו פעמים וישטוף הכלי וכו' דטעם הדחה ב"פ ראשונה להעביר המלח והדם שנייה להעביר לחלוחית הראשונים שנשארו שיצא מים זכים כמ"ש הרא"ש ולכן צריך שישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה שלא ידבק המלח והדם בבשר. ביאור הגר"א או' ל"ב.

א

צט) שם. וידיחנו פעמים וכו' הגה. וי"א שצריך להדיח הבשר ג"פ וכו' הנה בענין זה רבו הדעות וע"כ הנכון שבתחלה ינפץ המלח שעליו או ישטפנו במים באויר ואח"כ ישים מים הרבה תוך הכלי ואח"כ יניח בו הבשר וידיחנו ג"פ ובין הדחה להדחה ישטוף הכלי וכשוטף הכלי בין הדחה להדחה יניח הבשר בכלי מנוקב אחר (או יתפשנו בידו אם הוא דבר מועט) עד שישטוף הכלי שמדיח בו ולא יניחנו בכלי המנוקב הראשון שמלח בו ואם רוצה להניחו בכלי המנוקב הראשון שמלח בו ירחוץ אותו היטב ואז יוכל להניח בו הבשר בין הדחה להדחה ובזה יוצא כל הדעות וכן נהגנו. זב"צ או' ע"ב.

א

ק) שם בהגה. והכי נוהגין לכתחלה. אבל בדיעבד אפי' לא הודח רק פעם א' ונתבשל כך מותר כדלקמן ססעי' ט' בהגה. ש"ך ס"ק כ"ט. לה"פ או' ל"ה. בל"י או' כ"ו. הל"פ בסעי' ז' שפ"ד או' כ"ט. חו"ד או' כ"ה. חכ"א כלל ל' או' יו"ד. בי"צ ח"ג בעמ"ז סוף או' א'.

א

קא) שם בהגה. מותר להדיח הבשר במי פירות וכו' ואין חילוק בין הדחה ראשונה בין הדחה אחרונה. ט"ז ס"ק י"ז. ש"ך סק"ל. הרדב"ז ח"א סי' ל"ז. והב"ד פ"ת או' י"ד. הל"פ בסעי' ז' חו"ד או' כ"ז. וכ"כ הפר"ח או' ל"א דאין חילוק אלא שסיים דלענין דינא לכתחלה לא ידיחנו אלא במים ובדיעבד אם הדיחו במי פירות שפיר דמי. והסכים לדבריו הכריתי או' כ"א. זב"צ או' ע"ג. והגם שבשו"ת כנה"ג אשר בסוף ס' קב"ל סי' ק"י כתב לאסור אפי' בדיעבד בין הדחה ראשונה בין הדחה אחרונה כבר כתבנו דרבו המתירים אפי' לכתחלה וע"כ בדיעבד יש להקל. וכ"כ זב"צ שם.

א

קב) אם אין עמו אחת מכל אלה לקדרה אין לו תקנה דבעיא מליחה והדחה תחלה וסוף אבל לצלי יש לו תקנה בלא הדחה כלל, ואין לחוש לדם שבעין דמשרק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הלכך קולף החיצון והשאר מותר. ואם הוא סמוך לשחיטה שדם שעל החתיכה לא נקרש ולא נתייבש סגי כשיקנח החתיכה יפה יפה באופן שלא ישאר דם על פניה ושרי בלא קליפה. הרדב"ז בתשו' הנז' מחב"ר או' י"ג. זב"צ או' ע"ד. ועיין לקמן סי' ע"ו סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

קג) [סעיף ח'] אם לא ניפץ המלח וכו' אין לאסור כי המים שבכלי מבטלין כח המלח. ולא חשיב כרותח לאסור הבשר. ולא דוקא מים אלא ה"ה ציר אלא דנקט מים לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם של איסור גרידא דאז המלח חוזר ונבלע בבשר ואסור עכ"פ כדי קליפה. ש"ך ס"ק ל"א. פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' ל"ח. בל"י או' כ"ח. שפ"ד או' ל"א. חו"ד או' כ"ח. זב"צ או' ע"ח.

א

קד) בשר המונח עדיין במליחתו ונפל לתוך המים ששרו בו הבשר קודם מליחה בתוך שיעור מליחה ודאי מותר ע"י מליחה שנית ולא מיבעיא אי ליכא חשש וכגון שמולח בגיגית ע"ג עצים אלא אפי' נפל עד שולי הגיגית שהמים בתוכו ג"כ מותר משום שהמים מבטלים כח המלח אך אפי' נפל לאחר שיעור מליחה נראה להתיר ומי שלבו נוקפו עכ"פ יתיר ע"י מליחה שנית ואף שכבר פלט דמו אעפ"י כן איידי דפלט ציר יפלוט ג"כ מה שבלע אכן יזהר שימלחנו בפני עצמו ולא עם שאר בשר. נוב"י מה"ת חי"ד סי' מ"א. יא"פ על סעי' זה. זב"צ או' ע"ו. ועיין לקמן סי' ע' בהגה לסעי' ו'.

א

קה) אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחלה או לא. כתב הט"ז ס"ק כ"ד להתיר משום דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא. וכ"כ הפר"ח או' מ"ד. פליתי או' יו"ד. אבל הש"ך בנה"כ השיג על הט"ז וכתב לאסור. וכ"כ מנ"י על התו"ח כלל א' או' ע"ו ובספרו סולת למנחה שבסוף התו"ח כלל א' דין ו' ד"ה שם. בל"י או' א' מחב"ר או' י"ד. ער"ה או' כ"ז. ומיהו בהפ"מ יש להכשיר דכדאים הם הט"ז והפר"ח והפליתי לסמוך עליהם בהפ"מ. מחב"ר שם. זב"צ או' ע"ז. אבל אם שכחה שמלחה צד השני אם לאו נראה להתיר לכ"ע דמאחר שמלח צד א' הרגל דבר שמולחת צד השני. פ"ת או' ט"ו בשם תשו' הרב שבתי כ"ץ. זב"צ שם.

א

קו) מי שנשלח לו בשר מכפר סמוך בע"ש אחר חצות וכתב לו שמכבדו לשבת והטמינו לשבת. ובשבת נסתפק אי נמלח. פסק השבו"י ח"ב סי' ס"ט דאסור לאכול עד אחר השבת שישאל להמשלח ודלא כהרב פנים מאירות ח"א סי' י"א בל"י שם. מחב"ר או' טו"ב. זב"צ או' ע"ח.

א

קז) אשה שמלחה בשר כתקנו ואח"כ מצאה שהיה בצד הבשר שהומלח והודח והושם בכלי חלב ולא נודע אם החלב נמלח עם הבשר יש לאסור משום דבשר וחלב מין בשאינו מינו ואסור. שו"ת צ"צ סי' מ"ג. שו"ת עה"ג סי' י"ד. פר"ח או' מ"ד. בל"י או' מ"ח. מחב"ר או' ט"ו. ומיהו הכריתי או' ל"ב כתב דאם קולף כל הבשר מותר. מחב"ר שם. וכן הסכים הער"ה או' כ"ח. חכ"א כלל ל"ב או' י"ג.

א

קח) אבל היכא דלא היה לפנינו אלא שומן לחוד ונמצא החלב עליו ואירע כך כדלעיל שיש להסתפק שנמלח החלב עם השומן ואין ס' בשומן נגד החלב נראה לומר דבכה"ג מקרי ספק דרבנן משום דחלב ושומן מקרי מין א' ומין במינו בטל ברוב מה"ת ואזלינן לקולא. צ"צ שם. עה"ג שם. כריתי שם וכתב ודלא כפר"ח שם שערער ע"ז. חכ"א שם. וכן השפ"ד או' מ"ג פקפק על דברי הפר"ח הנז' אלא שכתב דבהפ"מ יש להקל. וכן הסכים המחב"ר או' ט"ז. זב"צ או' פ"א.

א

קט) כשקונין בשר מן הטבח ואין ידוע אם מלוח הוא אם לאו אסור לטועמו בלשונו. ב"ח סי' צ"ו בשם רש"ל. ש"ך סי' מ"ב סק"ד. כנה"ג שם בסי' מ"ב בסגה"ט או' ד' תב"ש שם או' ד' וכתב דלא כפר"ח שם בסי' מ"ב או' ד' שהתיר. מנ"י על התו"ח כלל פ"ח או' ג' זב"צ בסי' זה או ף' ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ב או' י"ד ולקמן סי' צ"ח או' ד' וסי' ק"ח סעי' ה' בהגה.

א

קי) שם בהגה. ואין חילוק בין אם הדיחו בכלי כשר וכו' כלומר כיון שהכלי אינו מלוכלך אין חילוק אפי' אין שם מים בכלי ואפי' הכלי בן יומו מותר כשאינו מלוכלך. ש"ך ס"ק ל"ג. לה"פ או' מ' בל"י או' ל' הל"פ בסעי' ח' שפ"ד או' ל"ג. חו"ד או' ל' זב"צ או' פ"ב.

א

קיא) שם בהגה. ואם היה מעט מים בכלי וכו' אפי' הכלי חולבת או הטרפה מלוכלך עדיין באיסור מותר. ואם הכלי חולבת מלוכלך בשיורי פירורי מאכל חלב אפי' אם הוא לח ואין בו מעט מים אינו אוסר אלא א"כ נשתייר בו לכלוך חלב ממש. רש"ל פכ"ה סי' פ"ג. ט"ז ס"ק י"ח. כנה"ג בהגב"י או' קמ"ג. לה"פ שם. בל"י שם. הל"פ שם. מש"ז או' י"ח. חו"ד או' ל"א. זב"צ או' פ"ג.

א

קיב) ואם הדיח בשר בכלי חולבת מלוכלכת קצת מן החלב אפשר לאסור ולהצריך ס' נגד הלכלוך והכלי צריך הגעלה. רש"ל שם.

א

קיג) [סעיף ט'] בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה צריך שיהיה בו ס' וכו' ואם נצלה בלא הדחה אחרונה מותר ובלבד שידיחנו אחר צלייה כמ"ש בדברינו לקמן על סי' ע"ו סעי' ב' יעו"ש.

א

קיד) שם. צריך שיהא בו ששים וכו' והיינו מטעם דלא ידעינן כמה דמא בלע. ומשו"ה אפי' למ"ד לקמן סי' צ"ב דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב הכא בעינן ס' נגד המלח ולא כנגד הדם. ש"ך ס"ק ל"ד. כנה"ג בהגב"י או' קנ"ה שו"ג או' ל"ה. מנ"י על התו"ח כלל א' או' א' זב"צ או' פ"ה.

א

קטו) שם. צריך שיהיה ס' כדי המלח שבו. ולאו דוקא כדי המלח שבו אלא ס' נגד לחלוחית דם ומלח שעליו מבחוץ בעינן. תו"ח כלל א' דין א' ש"ך שם. פר"ח או' ל"ה. לה"פ או' מ"א. בל"י או' ל"ב. הל"פ בסעי' ט' כריתי או' כ"ג. שפ"ד או' ל"ד. חו"ד או' ל"ב. חכ"א כלל ל"ב או' ד' זב"צ או' פ"ו.

א

קטז) שם הגה. וכל הקדרה מצטרף לששים. וכ"ה דעת הש"ע ומ"ש צריך שיהא בו ס' נגד המלח שבו לא למימרא דצריך שיהא בחתיכה לבדה ס' נגד המלח שבה אלא כל הקדרה מצטרף לששים. ש"ך ס"ק ל"ה וכתב לדחות דברי רש"ל שכתב דבעינן ס' כנגד כל החתיכה אם אין בה ס' כנגד המלח והחתיכה עצמה אסורה יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' קמ"ד והביא כמה פו' שדחו דברי רש"ל הנז' יעו"ש. וכ"כ המנ"י על התו"ח כלל א' או' ה' זב"צ או' פ"ז. ועיין לקמן או' קי"ח.

א

קיז) שם הגה. וכל הקדרה מצטרף לששים. פי' כל מה שבקדרה אבל הקדרה עצמה פשיטא שאינו מצטרף כמ"ש לקמן רסי' צ"ט. ט"ז סק"ך. פר"ח או' ל"ו. לה"פ או' מ"ב. בל"י או' ל"ג. כריתי או' כ"ד. מש"ז או' ך' זב"צ או' פ"ח.

א

קיח) שם בהגה. ואם יש בקדרה כ"כ כמו החתיכה שנמלח ולא הודח הכל שרי. ר"ל אפי' החתיכה עצמה. בל"י או' ל"ה. הל"פ בסעיף ט' חו"ד או' ל"ג. חכ"א. כלל ל"ב או' ד' והא דמצטרף כל מה שבקדרה לבטל הדם והמלח ולא בעינן ס' מן הבשר לבד משום דאין זה איסור דבוק כי מיד שבא החתיכה למים נמס המלח והדם שעליו נופל לקדרה ולכן כל הקדרה מצטרף לבטל. תו"ח כלל א' דין ב' ור"ל דגם להאוסרים באיסור דבוק כדלקמן סי' ע"ב סעי' ג' בהגה גבי לב שהיה דבוק בעוף ואין בו ס' נגד הלב ונתבשל דבעינן ס' נגד העוף והעוף אסור הכא שאני דלא מקרי אסור דבוק ולא בעינן ס' אלא כנגד המלח והחתיכה עצמה מותרת. וכן העלה הש"ך ס"ק ל"ה כדברי מור"ם ז"ל ודלא כרש"ל שמחמיר בזה כמו באיסור דבוק יעו"ש. וכ"כ המנ"י שם על התו"ח או' ה' דכל האחרונים דחו דברי רש"ל הנז' ופשטה הוראה כדברי מור"ם ז"ל. וכן הסכים הפר"ח או' ל"ו כדברי הש"ך ודלא כרש"ל. לה"פ או' מ"ב. בל"י שם. חו"ד שם. חכ"א שם. וכ"כ לעיל או' קט"ז.

א

קיט) והא דאמרינן בשר שנתבשל בלא הדחה האחרונה דצריך ס' ה"ד בבשר אבל בבני מעיים דאמרינן לקמן סי' ע"ה דאין מחזיקים בהם דם אם נמלחו ונתבשלו בלא הדחה אחרונה מותרים וא"צ ששים. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ב. שו"ג מחו' או' ב' וכ"ז הוא בלא שומן שעליהם שהשומן מחזיק דם. שו"ג שם. זב"צ או' פ"ט. והוא פשוט ממ"ש לקמן סי' ע"ה סעי' א' יעו"ש.

א

קך) שם בהגה. ואם יש בקדרה כ"כ כמו החתיכה שנמלח וכו' משום דאין בחתיכה ס' נגד דם ומלח שעליה בין עבה בין שאינה עבה. תו"ח שם. ב"ח ש"ך ס"ק ל"ו. ביה"ל או' י"ג. לה"פ או' מ"ב. בל"י או' ל"ד. שפ"ד או' ל"ו. חכ"א כלל ל"ב או' ד' זב"צ או ץ'. ומיהו עיין בס' כנפי יונה שכתב שאם נראה למורה שיש ס' בחתיכה נגד מלחו ומה שנדבק בו כגון חתיכה עבה יוכל לשער להכשירו כך בלי ספק וכן משמעות הש"ע עכ"ל והב"ד בן א"ח פ' טהרות או' ך' יעו"ש.

א

קכא) עובדא בא' שחתך בסכין חולב מלח קשה ומלח במלח זה בשר ולא היה ס' נגד הלהב של סכין והיה הפ"מ וע"ש והתרתי. מש"ז או' כ"א. זב"צ או' צ"א.

א

קכב) ספק אם הדיחו הבשר הדחה אחרונה ונתבשל יש להכשיר. ט"ז ס"ק כ"ד בשם קובץ ישן. כנה"ג בהגב"י או' קל"א. מיהו הש"ך בנה"כ כתב על דברי הט"ז הנז' דהקובץ ישן שמצא הוא נגד הפו' וכ"כ הבל"י או' ל"א דדעת האחרונים נראה להחמיר. והרב זב"צ או' צ"ב כתב דלפי מ"ש לעיל או' ק"ה באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחלה דבהפ"מ יש להכשיר ה"ה לכאן. ועוד עיין ב"י שהביא דעת הסוברים דאם נתבשל בלא הדחה אחרונה שרי משום דבחתיכה עצמה יש ס' כנגד הדם שעליה והגם דלא ק"ל הכי מ"מ בכה"ג דיש ספק אם הודח ובהפ"מ יש להכשיר.

א

קכג) שם בהגה. אפי' לא הושם רק בכלי שני וכו' פי' שהקדרה ששמו בה הבשר הזה היא כלי שני. ט"ז ס"ק כ"ב. לה"פ או' מ"ו.

א

קכד) שם בהגה. אפי' לא הושם רק בכלי שני וכו' שהיד סולדת בו. תו"ח כלל א' דין ג' ש"ך ס"ק ל"ז. פר"ח או' ל"ז. לה"פ שם. בל"י או' ל"ו. הל"פ בסעיף ט' כריתי או' כ"ו. שפ"ד או' ל"ז. חכ"א כלל ל"ב או' ה' זב"צ או' צ"ג.

א

קכה) שם בהגה. אפי' לא הושם רק בכלי שני הכל אסור. וכ"פ הלבוש ל"ח או' רי"ב. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' כ"ט. מנ"י על התו"ח שם או' ח' מיהו רש"ל פ' כ"ה סי' פ"ג ס"ל דבכ"ש אינו מבשל דהמלח לאחר שפסק כחו לא חשיב עוד כרותח והבשר מותר. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק כ"ג. פר"ח או' ל"ח. והש"ך ס"ק ל"ז כתב דבהפ"מ יש להקל. וכ"כ הל"פ שם. חו"ד או' ל"ד. חכ"א שם. זב"צ או' צ"ד.

א

קכו) ואף לדעת מור"ם דאוסר בכ"ש יש להסתפק ולומר דוקא הבשר אבל הקדרה לא נאסרה. מש"ז או' כ"ב. אבל לפי מ"ש דיש להקל בהפ"מ ודאי דהקדרה מותרת משום ס"ס. זב"צ או' צ"ה. ומיהו נראה דאם אין נצרך לה כ"כ טוב דאין להשתמש בה אלא לאחר כ"ד שעות.

א

קכז) שם בהגה. דמאחר שיש שם מלח וציר אפי' בכ"ש מבשל. וה"ה אם יש שם חומץ ושאר דבר חריף כה"ג מבשל אף בכ"ש. כ"כ בס' אפי רברבי. ש"ך ס"ק ל"ח. פר"ח או' ל"ז. לה"פ או' מ"ו. בל"י או' ל"ז. כריתי או' כ"ה. שפ"ד או' ל"ח. חו"ד או' ל"ד. זב"צ או' צ"ו.

א

קכח) ואף לס' רש"ל שכתבנו לעיל או' קכ"ה דמתיר בכ"ש היינו מטעם דהמלח לאחר שפסק כחו ועשה פעולתו לא חשיב שוב כרותח אבל בחומץ וציר ושאר דבר חריף ודאי דאוסר. חו"ד בביאורים סוף או' י"ב. ועיין לקמן סי' ק"ה סעי' א'.

א

קכט) עובדא הוה בבשר שנפל לקערה רותחת (ל"ד אלא ר"ל חמה) והיה בה בארש"ט מחומץ מאד עם חלב והיס"ב ואסרתי הבשר והבארש"ט מטעם דע"י דבר חריף מפליט ומבליע מיהת בכ"ש ואף בשר שור חי י"ל נהי דאין מבשל מ"מ מפליט ומבליע ואף רש"ל מודה לזה דע"כ לא הקיל אלא במלח שפסק כחו משא"כ כאן. ואף להש"ך דחולק שם מודה כאן אפי' בהפ"מ ובהנאה יש להתיר הבשר דרק מפליט ומבליע ולא מבשל והקערה צ"ע לדינא. שפ"ד או' ל"ז. זב"צ או' צ"ה. ונראה דלאחר כ"ד שעות יש להתיר הקערה כיון דאינו אלא חשש בעלמא ולאחר כ"ד שעות הו"ל טעם פגום.

א

קל) שם בהגה. ובשר יבש יש להתיר אפי' בכלי ראשון וכו' פי' שלא הודח אחר מליחתו ונתיבש אח"כ יש להתיר אפי' בכלי ראשון שהיס"ב אלא דלכתחלה יזהר וכו' אבל אם הודח והוכשר כדינו קודם שנתייבש ודאי דהרי הוא כשאר בשר וא"צ זהירות אפי' לכתחלה. ב"י ש"ך ס"ק ט"ל. לה"פ או' מ"ח. בל"י או' ל"ז. הל"פ בסעי' ט' שפ"ד או' ט"ל. חכ"א כלל ל"ב או' ו' זב"צ או' צ"ט.

א

קלא) שם בהגה. אבל לכתחלה יזהר אפי' בבשר יבש וכו' וטוב להדיח בשר יבש הדחה אחרונה במים פושרין שחזק יותר להסיר הדם והמלח שנתייבשו עליו ממים צוננים. או"ה שער י"א דין ו' תו"ח כלל א' דין ד' בל"י או' ל"ח. זב"צ או' ק'.

א

קלב) שם בהגה. מלח שמלחו בו' פעם א' אסור למלוח בו פעם שנית. אבל בדיעבד מותר. תו"ח כלל ט"ו דין ך' ודוקא אם נתבשל חשוב דיעבד אבל אם לא בישלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו. ש"ך סק"מ. ומיהו המנ"י על התו"ח שם או' מ"ג כתב דמה שהתיר התו"ח בדיעבד היינו אחר הדחה ומליחה שנית אבל אם בישלו כך אסור אפי' בדיעבד משום דפסק כח המלח והו"ל כאלו לא נמלח. וכ"כ הפר"ח או' ע"ל ובס' בית מאיר אלא שכתב שם הפר"ח דלפי מ"ש סי' צ"א סק"י דלא ק"ל כההוא שינוייא דפסק כח המלח סגי בהכי ואפי' עדיין לא נתבשל א"צ לחזור ולמלחו שנית וכתב וכן עיקר. וכ"כ הלה"פ או' מ"ט. בל"י או' ט"ל. אבל הלה"פ שם כתב כדברי הש"ך דבדיעבד אם בישלו מותר ואם עדיין לא בישלו יחזור וידיחנו וימלחנו שנית. וכ"כ הכריתי או' כ"ז. שו"ג או' מ' שפ"ד או' מ' חו"ד או' ל"ה. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ט"ז. זב"צ או' ק"א. ומיהו עם בשר אחר אסור למלחו שנית. שפ"ד שם. בי"צ שם. זב"צ שם.

א

קלג) דין זה שהמלח שמלחו בו אסור יש בו פלוגתא שהרמב"ן והרא"ה והר"ן ז"ל מתירין ונראה דאע"ג דאנן ק"ל כפסק הסמ"ק דהמלח אסור מ"מ יש נפקותא אם הוא ספק אם נמלח הבשר במלח כשר או במלח שכבר נמלח בו פעם אחרת מותר משום ס"ס אם הלכה כסמ"ק או כהרמב"ן ואת"ל כסמ"ק ספק אם נמלח במלח כשרה והוא ספק המתהפך. ולפ"ז דגים מלוחים בחביות שמביאים ממדינת הים וספק אם נמלחו במלח כשר או במלח שמולחים עורות נבלה מותר בס"ס זה. אמנם בשאלוניק"י ובירשות"ו אסרו הדגים מלוחים שמביאים העכו"ם בחביות מפני שנתברר להם בודאי שמולחים אותם במלח עורות. וא"ת דמ"ש ממלח שמבשלים העכו"ם ונותנין בו יין או דם ללבנו דמותר כמ"ש מור"ם ז"ל לקמן בהגה ססי' קל"ד דשאני התם דאין נותנין דם אלא דבר מועט ומתבטל. שו"ג שם. זכ"ל חי"ד או' מ' על סי' זה. זב"צ או' ק"ב ואו' ק"ג. ועיין לעיל סי' ס"ו או' ב'.

א

קלד) שם בהגה. וכ"ש שאסור לאכול המלח אחר שמלחו בו. ואפי' נתייבש היטב אסור דלא כס' אפי רברבי. ש"ך ס"ק מ"א. פר"ח סוף או' ט"ל. לה"פ או' ן' בל"י או' מ' כריתי או' כ"ח. מנ"י על התו"ח כלל ט"ו או' מ' שפ"ד או' מ"א. זב"צ או' ק"ד.

א

קלה) מים שהדיחו בהם בשר קודם מליחה ונתאדמו ולא היה בהם ס' נגד הדם שבתוכו ונשפכו על המלח יניחנו להתייבש ומותר למלוח בו בשר אחר להוציא דמו אבל ליתן לתוך מאכל אסור ואם הוא מלח הרבה לא ישהה בתוך ביתו שלא יטעו ליתן ממנו בתוך המאכל אע"ג דבדיעבד אינו אוסר שנתבטל מעט דם שבתוכו מ"מ לכתחילה טוב ליזהר. שבו"י ח"ג חי"ד סי' ס"ו. יא"פ על סעי' זה. פ"ת או' ע"ז. זב"צ או' ק"ה.

א

קלו) ומלח של הערינ"ג (מין דגים שכובשין אותם במלח) שיבשו אסור למלוח בו בשר מפני שהפליטו דם מן הדגים ותש כחו גם נשרה המלח כמה ימים בציר ותש כחו ואפי' בדיעבד יש לאסור אם מלחו בו בשר להוציא דמו דגרע ממלח שמלחו בו בשר להוציא דמו כיון שנכבש מעל"ע בציר. חמודי דניאל ה' מליחה או' ט"ל. פ"ת שם. ומ"ש דאפי' בדיעבד יש לאסור וכו' היינו אם בישלו כך בלתי הדחה ומליחה שנית אם חזר והדיחו ומלחו שנית שרי. ועיין לעיל או' קל"ב.

א

קלז) [סעיף יוד'] עכו"ם משמש בבית ישראל וכו' אם יודע העכו"ם מנהג ישראל וכו' או שום קטן בן דעת. לאו דוקא יודע אלא נער שראוי להיות שהוא יודע מרתת העכו"ם פרישה או' י"א. ט"ז ס"ק כ"ה. ש"ך בנה"כ. לה"פ או' נ"ב. בל"י או' מ"ב. מש"ז או' כ"ה. זכ"ל שם. חו"ד או' ל"ז. זב"צ או' ק"ו.

א

קלח) יש להזהיר שלא למלוח הבשר רק ע"י ישראלית ולא ע"י שפחות נכרים. לה"פ סוף או' נ"א בשם הסמ"ע. בל"י או' מ"א. זב"צ או' ק"ז.

א

קלט) שם הגה. ובחד מינייהו סגי או במסיח לפי תומו וכו' וכ"פ הלבוש. וכ"פ הט"ז ס"ק כ"ג אלא שכתב דהך מסל"ת הוא בעניין שמשמע שלא על דבר זה בא להודיע כגון שמספר על דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר בכזה מהמנינן ליה אבל בלא"ה לא מהמנינן ליה. וכ"כ הל"פ בסעי' יו"ד. מש"ז סוף או' כ"ג. חו"ד או' ל"ו. חכ"א כלל ע"ב או' י"ז. בי"צ ח"ג או' ה'. אבל מדברי הש"ע שלא זכר זה משמע דס"ל דאין עכו"ם מסל"ת נאמן. וכ"כ הב"ח. ש"ך ס"ק מ"ב. כנה"ג בהגב"י או' קע"ג. פר"ח או' מ' כריתי או' כ"ט. וכתב שם הב"ח דכן עיקר דאין העכו"ם מסל"ת נאמן. וכ"פ בדמ"א דף שצ"א ע"ד. וכ"כ הכנה"ג שם דמנהג העולם כפסק הש"ע דאם יוצא ונכנס שרי ובלא"ה אפי' מסל"ת לא סמכי עליה. בל"י או' מ"ב. וכ"כ מק"מ או' ס"ד דמנהגינו שלא לסמוך אמסל"ת. וכ"פ הפר"ח שם. שו"ג או' מ"ג. זב"צ או' ק"ח.

א

קמ) וכל זה מיירי בדליכא ס' נגד הדם והמלח שעל הבשר אבל בדאיכא ס' כגון שיש שלושים כנגד החתיכה שבישל בכל גוונא שרי כמ"ש בסעי' הקודם.

א

קמא) שם בהגה. או שישראל אפי' קטן יוצא ונכנס דמרתת הואיל ויודע וכו' ודוקא בעבדו ושפחתו שייך מרתת אבל לא בגוי דעלמא. ש"ך ס"ק מ"ב בשם ס' אפי רברבי. כנה"ג בהגב"י או' קס"ב. לה"פ או' נ"א. שפ"ד או' מ"ב. חו"ד או' ל"ז. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' י"ח. זב"צ או' ק"ט.

א

קמב) גם לא נקרא מרתת אלא היכא שלא היה יכול למצוא לזה עלילות דברים ומפחד שהיה צריך לפרוע. או"ה כלל כ"ב או' א' כנה"ג שם או' קנ"ט. זב"צ או' ק"י.

א

קמג) שם בהגה. או שישראל אפי' קטן וכו' ובענין הקטן כמה ימיו דהעכו"ם מרתת מיניה עיין לקמן סי' קט"ו סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

קמד) וקטן שאומר שהדיח הבשר ושם בקדרה אין להתיר כמ"ש רמ"א ז"ל בהגה לקמן סי' קכ"ז סוף סעי' ג' בהגה דהיכא דאתחזק איסורא אף במה שבידו ובדרבנן אינו נאמן. שפ"ד סוף או' מ"ב. זב"צ או' קי"ב.

א

קמה) שם בהגה דהא חזינן דאינו מרתת ואין לסמוך ג"כ אדבריו. אבל מסל"ת מהני. חו"ד או' ל"ח. אבל בחי' רע"ק כתב דגם מסל"ת לא מהני. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' קל"ט דדעת כמה האחרונים דלא מהני כאן מסל"ת בכל גוונא.

א

קמו) [סעיף יא'] בשר שנתבשל בלא מליחה וכו' ואף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדרה שמקצתה חם והיד סולדת בה נאסר. תו"ח כלל ב' דין ב' ש"ך ס"ק מ"ד. כנה"ג בהגב"י או' קפ"א. לה"פ או' נ"ו. בל"י או' מ"ה. הל"פ בסעי' י"א. שפ"ד או' מ"ד. חו"ד או' ט"ל זכ"ל חי"ד או' מ' בסי' זה. חכ"א כלל ל"ב או' ז' ערוך השלחן או' ס"ו. מק"מ או' ס"ו. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' כ"א זב"צ או' קי"א.

א

קמז) וה"ד אם שמוה בקדרה כלי ראשון והיס"ב אבל בכלי שני נהי דמפליט יש תקנה ע"י מליחה. שפ"ד שם. בי"צ שם. ועיין לקמן סי' ק"ה סעי' ב'.

א

קמח) והא דכתבנו בסמוך דאם שמוה בקדרה שהיס"ב אסורה היינו דרותחין שבקדרה היד סולדת בהן ודלא כהמנ"י על התו"ח כלל ב' או' ה' שכתב דהיד סולדת קאי על החתיכה דז"א אלא אף אם החתיכה אין היס"ב מ"מ כיון שהקדרה יס"ב מבליע ומבשל. שפ"ד שם. זב"צ או' קי"ד.

א

קמט) ועוד מ"ש דאם שמוה בקדרה שהיס"ב אסורה היינו אף שהוא בשר שור דמ"מ הדם נתבשל ונבלע. כריתי או' ל"א. בי"צ שם. ואפי' העלה את הבשר תיכף מן הרותחים צריך שיהיה בקדרה ס' נגד הבשר. ערוך השלחן או' ס"ו.

א

קנ) שם. צריך שיהיה בתבשיל ס' כנגד אותו בשר וכו' דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה. ב"י בשם הרא"ש. לבוש. ט"ז ס"ק כ"ו. ש"ך ס"ק מ"ה. ערוך השלחן שם.

א

קנא) שם. צריך שיהיה בתבשיל ס' כנגד אותו בשר וכו' ואין חילוק בין הודח תחלה ללא הודח דלעולם צריך ס' כנגד כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה. ב"ח. כנה"ג בהגה"ע או' כ"ט. ערוך השלחן שם.

א

קנב) שם. צריך שיהיה בתבשיל ס' וכו' ואם אין ס' בקדרה לבטל החתיכה הכל אסור החתיכה והתבשיל והקדרה. כנה"ג בהגב"י או' קפ"ה. שו"ג או' מ"ה. זכ"ל שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' קע"ז.

א

קנג) שם. צריך שיהיה בתבשיל ס' כנגד אותו בשר וכו' משמע דהבשר אינו מצטרף לס' אלא בעינן ס' חוץ מהבשר וכ"מ מדברי הב"ח והכנה"ג שכתבנו לעיל או' קנ"א. וכ"כ הבל"י או' מ"ו וכתב ודלא כהפר"ח או' מ"ב שכתב שהבשר עצמו מצערף לבטל הדם המובלע. וכ"כ המש"ז או' כ"ט. ער"ה או' ך' זב"צ או' קי"ז. וכ"מ מדברי חכ"א כלל ל"ב או' ז' וערוך השלחן או' ס"ו.

א

קנד) ואין חילוק בין בשר בהמה לבשר עוף ובין בשר לשומן ובין הודח הבשר או השומן תחלה או לא הודח דלא כיש מקילין בשומן. ערוך השלחן שם. וכ"כ פ"ת או' י"ט דשומן הרי הוא כבשר לענין זה ודלא כמי שהיקל בזה יעו"ש. זב"צ או' קי"ט. וכ"ה לקמן בש"ע סי' ע"ה סעי' א' ובהגה לשם בסוף הסעי' דשומן דינו כבשר יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' קפ"ח ומשם ואילך.

א

קנה) שם. צריך שיהיה בתבשיל ס' וכו' ואם נתנו הבשר שלא נמלח במים רותחין ונתבשל אם ברור הדבר שהיו המים רותחין מאד ויש דוחק כגון שהוא ע"ש יש להקל. ברכ"י בשיו"ב סוף או' א' פ"ת או' י"ח. זב"צ או' קכ"א. בן א"ח פ' אחרי סוף או' כ"ג. ועיין לעיל או' צ"ב ולקמן או' שי"ט.

א

קנו) שם. צריך שיהיה בתבשיל ס' כנגד אותו בשר ואז מותר הכל. דמה שיצא נתבטל בס' ומה שנשאר בו הוי דם האיברים שלא פירש. ב"י בשם הרא"ש. ט"ז ס"ק כ"ז.

א

קנז) שם. ואז מותר הכל, ואם נפלה אח"כ אותה חתיכה שהיתה במקום שהיה ס' לקדרה אחרת בפחות מס' עיין מש"ז או' כ"ט שעמד על המחקר מהו הדין וכתב ונראה לאסור דאין ברור שלא נשאר דם בחתיכה ובקדרה הב' היא אוסרת יעו"ש אמנם החו"ד בביאור או' ט"ז ובחי' או' מ"א כתב דאינה אוסרת וכתב ונ"מ לדידן בהפ"מ ור"ל לדברי הש"ע מותר לגמרי אפי' בהפסד מועט ולדברי מור"ם בהפ"מ. וכ"ה דעת שואל ומשיב חמישאה ח"א סי' ס"ו להקל כדברי החו"ד יעו"ש אבל היא"פ על סעי' י"ב במוסגר הביא דברי המש"ז והחו"ד הנז' וכתב לדינא כדברי המש"ז דאף בהפ"מ אוסרת החתיכה בקדרה השנית בשאין בה ס' יעו"ש וכן בס' בית יהודה מהגאון מהר"י לנדא העלה להחמיר בזה ודלא כהחו"ד יעוש"ב. ובס' יד יהודה ה' מליחה בפי' הארוך או' מ"ה ובפי' הקצר או' ע"ד לחלק יצא דאם נתנוה בקדרה הב' לאחר שכבר נתבשלה בראשונה כל צרכה אמרינן דמסתמא יצא כל דמה ואינה אוסרת אח"כ אף בפחות מס' אבל אם לקחוה מהקדרה קודם שנתבשלה כל צרכה ונתנוה בקדרה אחרת בודאי צריך גם בקדרה הב' ס' כנגדה ואם לאו אסור כל מה שבקדרה יעו"ש והב"ד דר"ת או' קפ"ט.

א

קנח) שם. ואז מותר הכל. וצריך ליזהר בעובדא כזו שלא יערה הרוטב קודם שלוקח החתיכה האסורה דאם עירו מתחלה הרוטב אף שהיה מתחלה בכל הקדרה ס' אוסר הקדרה כיון שנשאר החתיכה בהקדרה בלא ס' אך נראה דזה דוקא אם נשאר עם קצת רוטב אבל אם נשאר יבש בלי שום רוטב אין נאסר הקדרה דהוי איסור בלוע דאינו יוצא בלא רוטב. יד יהודה שם בפיה"א או' מ"ב ובפיה"ק או' ע"ה. דר"ת. וה"ד בעוד שהקדרה חמה שהיס"ב אבל אחר שנתקררה אפי' אם יערה הרוטב מקודם לא איכפת דאינו מפליט ומבליע. ועיין לקמן סי' ק"ה סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

קנט) חתיכת עור של בהמה שנפל לתבשיל אוסר עד ס' משום דם כדין חתיכת בשר שלא נמלח שנפל לתבשיל. לב"ש בחי' דיניה ליו"ד או' ל"ה. וכתב שם בביאור שהוא מסולת למנחה שבסוף התו"ח כלל ט"ו דין י"ג ומתב"ש סי' כ"ג או' ך' ודלא כהט"ז סי' כ"ג סק"ז יעו"ש. מיהו היא"פ בסי' ע"ז כתב דנהי דאיכא דם בעור מ"מ לאו מין בשר הוא כדאמרינן בכריתות דף כ"א גבי דם ביצים ודוקא עור העופות ואווזוות דרכיך ונאכל כמו הבשר מין בשר חשיב ודם שבו אסור אבל דם עור של בהמה לאו מין בשר הוא ואינו אסור יעו"ש. זב"צ או' ק"ך. ומיהו כנגד דם שעליו אם לא רוחץ ודאי דבעינן ס' דזהו בא מן הגוף של בהמה.

א

קס) אם נשפך התבשיל וספק אם היה בו ס' יש לאסור. ביה"ל או' ט"ו. ער"ה או' כ"ג זב"צ או' קכ"ב.

א

קסא) מיהו אם כשנתנו את הבשר בתבשיל היו המים רותחים ואח"כ נשפך התבשיל ואין יכולין לעמוד עליו אם יש בו ס' יש להתיר בשופי ואפי' בהפסד מועע ואע"ג דלעיל או' קנ"ה לא התרנו משום חליטה אלא דוקא בע"ש או בהפ"מ מ"מ הכא דיש בו עוד סניף אחר דשמא יש בו ס' מותר אפי' בהפסד מועט, זב"צ או' קכ"ג.

א

קסב) תרנגולת שלימה וסגורה ושמוה בקדרה בלא מליחה התרנגולת אסורה אפי' אם יש ס' בקדרה כנגד כל התרנגולת משום דאיכא למיחש שפירש הדם מן הכבד ובני מעיים ונבלע בתרנגולת ואינו יוצא עוד ואסור ושאר כל התבשיל מותר אם יש בו ס' נגד כל התרנגולת. ב"י בשם המרדכי. תו"ח כלל ב' דין א' כנה"ג כהגב"י או' ק"ץ. מהריק"ש בהגהו' על הש"ש. פר"ח או' מ"ד. שו"ג מחו' או' ח' ער"ה או' כ"ט. זב"צ או' קכ"ה.

א

קסג) מיהו אם הוציאו ממנה הכבד ובני מעיים דינה כבשר ואם יש ס' כנגדה מותרת גם התרנגולת. באר שבע דף ס"ז. ש"ך בנה"כ וכתב ודלא כהתו"ח שם וס' אפי' רברבי שאסרו בזה. וכ"כ מהריק"ש שם להתיר בזה. פר"ח שם, לה"פ או ס"א. שו"ג שם מש"ז או' כ"ט. ער"ה שם. זב"צ או' קכ"ו. והיינו לפסק הש"ע אפי' בהפסד מועט ולדברי מור"ס ז"ל דוקא בהפ"מ או לכבוד שבת וכו' כמ"ש בהגה.

א

קסד) שם, ואז הכל מותר. ר"ל אפי' החתיכה עצמה שנתבשלה בלא מליחה וכ"ה מנהג הספרדים אבל מנהג אשכנזים כדברי מור"ם ז"ל דאותה חתיכה אסורה אלא א"כ בהפ"מ או לכבוד שבת וכו' כמבואר בהגה. וכ"כ זב"צ או' קי"ח דכך הם נוהגים כפסק הש"ע דגם הבשר מותר בדאיכא ס' אף בהפסד מועט. ועיין לקמן או' קע"ב.

א

קסה) שם הגה. ויש אוסרים אותה חתיכה אפי' בדאיכא ס' וכו' אין לפרש הטעם דחנ"נ דהא לא נאסר הבשר מעולם אלא עתה מחמת הבישול נאסר אלא הטעם משום דרוטב מבלבל טעם החתיכה וגורם שהדם שבתוכו פירש ממקום למקום. ש"ך ס"ק מ"ו. וכ"כ הפר"ח או' מ"ג. והט"ז ס"ק כ"ח כתב הטעם בשם או"ה לפי שנתבשלה החתיכה בדמה וחיישינן שמא נשאר הטעם במקומו ואסור ועוד דחשיב כאיסור הדבוק ויש לחוש שמא הגביה פעם א' חוץ לרוטב קודם שפולט כל דמה עכ"ד.

א

קסו) שם בהגה. ויש אוסרים אותה חתיכה וכו' ודוקא במכיר אותה חתיכה אבל אם לא ניכר הכל שרי וכמ"ש הוא עצמו לקמן בסעי' י"ד, וכ"כ מהר"ש הלוי חי"ד סי' ע"ז. שו"ג או' מ"ו. והיינו ביש עכ"פ רוב בשאר החתיכות נגד אותה החתיכה אבל חד בחד אין להקל. דר"ת או' קצ"ד. והיינו באין הפ"מ אבל בהפ"מ או לכבוד שבת וכו' אפי' במכיר החתיכה מותרת וכמ"ש בהגה.

א

קסז) שם בהגה. ויש אוסרים אותה חתיכה וכו' דוקא בבשר אבל בבני מעיים שאין מחזיקים בהם דם רק בשומן שעליו אם נתבשל כך בלא מליחה אם יש ס' נגד השומן גם החלחולת עצמה מותרת. ש"ך לקמן סי' ע"ה סק"ח. גליון מהרש"א דר"ת או' קצ"א.

א

קסח) שם בהגה. ויש אוסרים אותה חתיכה וכו' דוקא בבישול אבל בכבוש מעל"ע אף דקי"ל דהוי כנתבשל מותרת אותה חתיכה לכ"ע כדלקמן סעי' ט"ו. גליון מהרש"א, דר"ת או קצ"ב.

א

קסט) שם בהגה. כגון לכבוד שבת וכו' או במקום הפ"מ. תו"ח כלל ב' דין א' ש"ך ס"ק מ"ז. לה"פ או' ס"א. בל"י או' מ"ט. הל"פ בסעי' זה. שפ"ד או' מ"ז. חו"ד או' מ"ג. ערוך השלחן או' ס"ח. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' כ"ד. חכ"א כלל ל"ב או' ז'.

א

קע) שם בהגה. ואם נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי וכו' היינו שלא שהתה שיעור מליחה תו"ח שם דין ב' ט"ז סק"ל. כנה"ג בהגב"י או' קע"ח. בל"י או' ן' הל"פ שם, חו"ד או' מ"ד. זכ"ל או' מ' על סי' זה. בי"צ שם או' כ"ו. ערוך השלחן או' ס"ט. זב"צ או' קכ"ז. ועיין לעיל או' צ"א.

א

קעא) שם בהגה. וכן בשר ששהה ג' ימים וכו' כמ"ש לקמן סעי' י"ב.

א

קעב) שם בהגה. ואם נתבשל צריך ס' כנגדו. והיינו להתיר מה שנתבשל עמו אבל החתיכה עצמה אסורה כדאיתא בתו"ח שם. ש"ך ס"ק מ"ח. ולדידן אף החתיכה מותרת ולדידהו החתיכה אסורה. פר"ח או' מ"ד. לה"פ או' ס"ב. בל"י או' נ"א. זכ"ל שם. זב"צ או' קכ"ח. ור"ל לדידן מנהג הספרדים החתיכה מותרת ולדידהו מנהג האשכנזים החתיכה אסורה וכמ"ש לעיל או' קס"ד.

א

קעג) [סעיף יב'] בשר ששהה ג' ימים מעל"ע בלא מליחה וכו' ואין לאכלו מבושל וכו' ואפי' שיתנו במים פושרים כדי שיתעורר דמו לצאת לא מהני. תו"ח כלל ד' דין ד' בשם או"ה דלא כמהרא"י טרושין. וכ"כ רש"ל באו"ש על שע"ד שער ב' סי' ד' ופכ"ה סי' פ"ה. ש"ך ס"ק מ"ט. כנה"ג בהגב"י או' ר"ע וכתב וכ"ה מנהג העולם. פר"ח או' מ"ה. לה"פ או' ס"ג. בל"י או' נ"ג. שפ"ד או' מ"ט. שו"ג או' מ"ט. ברכ"י בשיו"ב או' ב' חכ"א כלל ל"ב או' ט' זב"צ או' קכ"ט.

א

קעד) שם. ואין לאכלו מבושל וכו' ואף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדרה שמקצתה חם והיס"ב נאסר ושוב לא מהני אח"כ צלייה. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ד. ועיין לעיל או' קמ"ו.

א

קעה) שם. ואין לאכלו מבושל אלא צלי. ולצלי מותר בלא מליחה אלא לכתחלה יש למלחו קצת כשאר צלי וכדלקמן סי' ע"ו סעי' ב' בהגה. אבל לא אמרינן כיון ששהה ג' ימים בלא מליחה ניבעי מליחה ממש אף לצלי. תו"ח כלל ד' דין א' ש"ך ס"ק נ' כנה"ג בהגב"י או' ר"ב. פר"ח או' מ"ו. מנ"י על התו"ח שם או' א' לה"פ או' ס"ד. בל"י או' נ"ד. הל"פ סעי' י"ב. שפ"ד או' נ' חו"ד או' מ"ו. חכ"א כלל ל"ב או' ט' זב"צ או' קל"א.

א

קעו) ואף אם לא נקרו מגידי הדם שבו מותר לצלי. תו"ח שם. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. חו"ד שם. חכ"א שם. ולענין חלב לכתחלה יש לנקרו תוך ג' ימים ובדיעבד יש לנקרו אח"כ ושרי כמ"ש לעיל סי' ס"ד סעי' י"ח בהגה יעו"ש. וכ"כ הש"ך שם ושאר האחרונים.

א

קעז) שם. ואחר שצלאו לא יבשלנו וכו' דשמא לא יצא כל דמו ע"י צלייה ויצא אח"כ ע"י בישול דהבישול פועל יותר מצלייה. ואם בישלו מותר שאנו תולין לומר שיצא הכל ומה שנשאר ולא יצא שוב לא יצא ג"כ ע"י בישול. ש"ך ס"ק נ"א. פר"ח או' מ"ז. חו"ד או' מ"ו.

א

קעח) שם. ואחר שצלאו לא יבשלנו וכו' ובע"ש ודחיקא ליה שעתא שאינם מוצאים בשר אחר לקנות משום כבוד שבת יש לבשלם אחר צלייה ובלבד שתהיה חתיכה דא"א לאכלה צלויה. מהר"ש הלוי חי"ד סי' י"ט. ולי נראה דאפי' היא חתיכה שדרך לאכלה צלויה יש לסמוך על המתירים לבשלה אחר צלייה מפני כבוד שבת דבבישול יכול לעשות מטעמים רבים משא"כ בצלי. כנה"ג בהגב"י או' ר"א. שו"ג מחו' או' ט' ברכ"י בשיו"ב או' ג' זכ"ל חי"ד או' מ' בסי' זה. זב"צ או' קל"ב.

א

קעט) וה"ה לצורך סעודת מצוה מותר לבשל אחר צלייה. ברכ"י שם בשם הרד"ק. וכן בהפ"מ יש להתיר בישול אחר צלייה אפי' לכתחלה אם נצלה כל צרכו יפה יפה. זר"א ח"ב סי' כ"ב. מיהו בתשו' מעיל צדקה סי' י"ב החמיר בזה וכתב שאף שמלחוהו כשיעור מליחה לקדרה וצלו אותו אח"כ אסור לבשלו אפי' במקום הפ"מ ושאין הפרש בין אחר הצלייה בין לאחר שנמלח ונצלה יעו"ש וכ"כ שבו"י ח"ב ססי' ס"ט שאין הפרש בזה. אמנם בס' זב"צ שם פסק כדברי הזר"א וכ"פ בן א"ח פ' קדושים או' יו"ד. אלא שכתב שם זב"צ וכ"ש אם אחר הצלייה יניח אותו במים רותחים דהוי חליטה דמותר בהפ"מ דבלא"ה הרדב"ז סי' קל"ח מתיר בחליטה והגם דהער"ה גמגם עליו מ"מ הכא יעשה כן כדי לצאת ידי כל הדעות עכ"ל. ובלא"ה כיון דכמה פו' מתירים לכבוד שבת ולסעודת מצוה ובכ"מ ק"ל לכבוד שבת וסעודת מצוה והפ"מ הם שוים ה"ה לכאן אלא דמ"מ כל היכא דאפשר לתקן יתקן. ועיין לקמן או' קפ"א וקפ"ב.

א

קפ) ואפי' שהה ד' או ה' ימים בלא הדחה ומליחה מותר לצלותה ולאכלה צלי ואם עבר ובשלה אחר הצלי מותר אפי' בהפסד מועט. כנה"ג בהגב"י או' ר"ג לדעת הש"ע.

א

קפא) שם. ואחר שצלאו לא יבשלנו וכו' דוקא במים פושרין שמרככין אותו אבל במים רותחין מותר דאין דם האיברים פורש ומה שעל פני הבשר יצא ע"י צלייה. הרדב"ז סי' קל"ח. ואין נראה כן מדברי הש"ע סעי' י"ד דא"כ כשנתערבה באחרות אמאי בטלה הרי יש לה מתירין במים רותחין. ער"ה או' ל'. זב"צ או' קמ"א. וע"כ אין לסמוך ע"ז אלא רק אם יש עוד צדדין להקל יש לעשות זה לסניף וכמ"ש לעיל או' קע"ט.

א

קפב) וכתב הט"ז סוף ס"ק ל"ב שמצא בקובץ ישן בשם מהר"ר עוזר שאם אחר ששהה ג' ימים מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו וצלאוהו שוב מותר לבשל עכ"ל מיהו כבר כתבנו לעיל או' קפ"ט בשם שמש צדקה ושבו"י שאין הפרש בזה. וכ"כ המנ"י על התו"ח כלל ד' או' ב' דאין חילוק בין מלחו תחלה או לא יעו"ש. וכ"כ המש"ז סוף או' ל"ב דמעשה בא לידו באחד ששהה ג"י בשר ולא רצה להתיר ע"י מליחה וצלייה לבשלו לכתחלה דלא כבל"י שהעתיק להתיר דהמעיין בטור ותו"ח יראה לאסור. וע"כ אין לסמוך ע"ז רק אם יש עוד צדדין להקל יש לעשות זה לסניף וא"כ מ"ש לעיל או' קפ"ט דלכבוד שבת וסעודת מצוה והפ"מ מותר לבשלו לכתחלה אחר צלייה מ"מ אם אפשר יש להדיחו ולמולחו תחלה כשאר בשר ואח"כ צולהו ואח"כ מבשלו.

א

קפג) אם נמלח בשר זה ששהה ג' ימים בכלי שאינו מנוקב דינו כדין בשר דעלמא דאם שהה בכלי שיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח אסור אף בצלי. בית יהודה במנהגי ארגיל דף קט"ו ע"א בסעי' ג' מחב"ר או' כ"ז, וכ"כ הט"ז ס"ק ל"ב דכ"מ מרש"ל. כנה"ג בהגב"י או' רי"ו. פר"ח או' מ"ז. לה"פ או' ס"ה. שו"ג מחו' או' י"א. ערוך השלחן או' ע"ד. זב"צ או' קל"ד. ועיין לקמן סעי' י"ח מה שיש חילוקים בזה וה"ה לכאן.

א

קפד) בשר ששהה ג"י בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב כשיעור מליחה ואח"כ הדיחוהו וחזרו ומלחוהו והניחוהו בכלי שאינו מנוקב ולא שהה בה שיעור כבישה ומצאו שם ציר ממ"נ מותר דאם לא יצא במליחה ראשונה שוב אינו יוצא בשנייה ואם יצא במליחה הראשונה יצא הכל. רש"ל פכ"ה סי' צ"ח. מיהו הש"ך בנה"כ כתב צ"ע על דברי רש"ל הנז' אבל הט"ז שם הסכים כדברי רש"ל וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' רט"ו. פר"ח שם. לה"פ שם. שו"ג שם. וכתב שם הט"ז והיינו להתירו לצלי וכ"כ כנה"ג שם בשם דמש"א דכוונת רש"ל להתירו לצלי.

א

קפה) ומיהו אם שהה בכלי שאינו מנוקב כשיעור שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח כבוש בציר ליכא ממ"נ דכבוש פועל יותר ממליחה, מש"ז או' ל"ב. ור"ל דאז אסור גם לצלי דהא רש"ל לא התיר אלא בשלא שהה שיעור כבישה כנז' באו' הקודם אבל בשהה שיעור כבישה מודה דליכא ממ"נ דכבוש פועל יותר ממליחה.

א

קפו) ואם מלח אותו בשר ששהה ג"י בלא מליחה עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו אסור זה הבשר ששהה ג"י דשמא בולע מהדם שיוצא משאר בשר ודלא כמורה א' שהתיר בזה מטעם כבולעו כך פולטו. ט"ז שם. אבל הש"ך בנה"כ הסכים כאותו מורה דגם הבשר ששהה ג"י שרי (היינו בצלייה) דכיון דעכ"פ יוצא ממנו קצת דם אמרינן לגבי דם שבלע כבולעו כך פולטו יעו"ש. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י או' רי"ג מנ"י על התו"ח כלל ד' או' ט' חי' הגרשוני על סעי' זה. כריתי או' ל"ו. ער"ה או' ל"ב. חו"ד או' מ"ו. חכ"א כלל ל"ב או' י"ב. חי' בית מאיר. ערוך השלחן או' ע"ד. בי"צ ח"ד בתה"ב או' א' דע"ק או' כ"ד. מק"מ או' ע"ה. זב"צ או' קל"ו.

א

קפז) ואם מלח הבשר ששהה ג"י עם שאר בשר שכבר נמלח והודח בכלי שאינו מנוקב אסור גם שאר הבשר דשמא יצא הדם שנתקשה ע"י מליחה ואוסר שאר הבשר כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב. ט"ז שם. לה"פ או' ס"ה. בל"י או' נ"ה. חו"ד שם. מיהו המנ"י על התו"ח כלל ד' או' ח' כתב להקשות על דברי הט"ז הנז' דאמאי הצריך כלי שאינו מנוקב דאי כדעת הסוברים (ולקמן סי' ע' סעי' ו') דאחר הדחה נסתמו נקבי הפליטה (ר"ל ואינו פולט ע"י מליחה שנית) א"כ אפי' בכלי מנוקב נאסר כיון דליכא למימר אגב דפלט ציר יפלוט דם ואי כדעת הסוברים דאף אחר הדחה לא נסתמו נקבי פליטה (ופולט ע"י מליחה שנית) א"כ אף בכלי שאינו מנוקב אינו נאסר דאגב דיפלוט ציר יפלוט דם שעליו והניח בצ"ע. והב"ד המש"ז או' ל"ב וכתב עכ"פ. בהפ"מ שרי ע"י מליחה שנית דאיידי דיפלוט ציר יפלוט דם שבלע כמבואר לקמן סי' ע' סעי' ו' בין שמלח אותם בכלי מנוקב בין שאינו מנוקב. והב"ד בי"צ ח"ד בתה"ב או' ד' וכתב ומיירי שאין שם ציר בכלי דאל"כ בלא"ה אסור עכ"ל ומיהו אותו בשר ששהה ג"י בלי מליחה אסור אף לצלי אם מלחם בכלי שאינו מנוקב כמ"ש לעיל או' קפ"ג יעו"ש.

א

קפח) שומן של בשר או שומן של אווז ששהה ג' ימים בלי מליחה נאסר ודינו כמו בשר דגם בשומן מחזיקין בו דם כמ"ש לקמן סי' ע"ה סעי' א' ואין לחלק בין שומן לשומן ודלא כשבו"י ח"א סי' נ"ח שכתב לחלק בין שומן אווז לשאר שומן ולהתיר בשומן אווז לבשל אחר המליחה. בל"י או' נ"ב. שפ"ד או' נ"א. מחב"ר סוף או' ל"ב וכתב דיש לאסור אף בהפ"מ וכ"כ הלב"ש בחי' דינים ליו"ד או' ל"א. וכן הנוב"י סי' כ"ד כתב מרורות על זה ההיתר של שבו"י והב"ד הלב"ש שם בביאור והיא"פ בסעי' זה והמחבר שם ופ"ת או' כ"א.

א

קפט) ואין היתר לשומן זה אלא לצלי וכשצולהו אסור ליתן כלי תחתיו לקבל השמנונית אפי' אחר שנצלה כ"כ עד שהוא ראוי לאכילה ובדיעבד אם נתן כלי תחתיו כשנצלה עד שהוא ראוי לאכילה שרי. גבעת שאול סי' ב' לב"ש שם. יא"פ בסעי' זה.

א

קצ) מיהו יש להתיר השומן ששהה ג"י דבתחלה ימלחנו מליחה שלימה ואח"כ יבשל השומן במים שיש בהם ס' כנגד השומן והמים ישפוך אותם שאסור להשתמש בהם לצורך אכילה אלא ילכו לאיבוד והשומן מותר ומותר לעשות כן לכתחלה ולא הוי מבטל איסור לכתחלה דזה דומה להגעלה דשריא מהאי טעמא שאין כוונתו רק להפליט האיסור ולא לבטלה כמ"ש הט"ז באו"ח סי' תנ"ב סק"ה והפר"ח שם או' א' משם הר"ן דלא אמרינן אין מבטלין איסור אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר דאינו נהנה מן האיסור שרי יעו"ש. חו"ד או' מ"ו. יא"פ על זה הסעי'. פ"ת שם. זב"צ או' ק"מ. בן א"ח פ' קדושים או' י"ג.

א

קצא) ולפי טעם זה גם בבשר ששהה ג"י בלא מניחה יכול להתירו בזה האופן אפי' לכתחלה שיבשל אותו במים שיש בהם ס' כנגדו וישפוך המים ויאכל הבשר. זב"צ שם.

א

קצב) אבל לערבו בשומן אחר עד ס' נראה דאסור. חו"ד שם. פ"ת שם. מיהו דעת הגרע"א בתשו' סי' ל"ח להקל בהפ"מ שאחר הדחה ומליחה כדינו יערבנו בששים בשומן שכבר הודח והומלח כדינו. פ"ת שם.

א

קצג) עוף השוהה למות אחר שחיטה כמה שעות ונשתהה ג"י בלא מליחה משעת שחיטה אבל משעה שמת ויצאה נפשו ליכא ג"י עוף זה מותר בבישול דמנינן ג"י משעה שתצא נפשו דאז מתייבש דמו בתוכו דכל שעודנו חי האיברים פועלים פעולתם ודמו עודנו ברתיחתו ופועל פעולתו ואינו מתייבש ואפי' הכבד ובני מעיים שלו יש להתיר ולא חשבינן להו כמאן דמנחא בדיקולא. ברית אברהם חי"ד סי' כ"ט. פ"ת או' כ"ב. זב"צ או' קמ"ב.

א

קצד) ואם נשרה במים וכשלקחוהו מהמים היה לח כמו ב' או ג' שעות עד שהיו המים נוטפים ונשתהה ג"י מאיזה זמן מנינן אם משעה שלקחו מהמים או מעת שכלה כל לחלוחית המים ונראה להקל. פ"ת שם. זב"צ או' קנ"ג.

א

קצה) שם הגה. ואין להשהות בשר ג"י בלא מליחה וכו' ואעפ"י שרוצה למכרו בצלי. לבוש.

א

קצו) שם הגה. ואין להשהות בשר ג"י בלא מליחה וכו' וכבד וכחל מותר להשהות דודאי יצלנו אע"ג דהכבד מבשלים אחר צלייה וניחוש שמא יבשלנו אחר הצלייה כל מידי דבדיעבד מותר לא חיישינן שמא ישכח. חמודי דניאל ה' מליחה או' ל"ד. פ"ת או' כ"ו. זב"צ או' קמ"ד.

א

קצז) ואף דכבד מותר לבשלו אחר צלייה מ"מ אי שהה ג"י בלי הדחה אז ג"כ נתקשה דמו בתוכו ואסור לבשלו לכתחלה אחר צלייה ובדיעבד מותר. מנ"י על התו"ח כלל ד' או' ג' זב"צ או' קמ"ה. ועיין לקמן סי' ע"ג או' כ"ז.

א

קצח) שם הגה. ואין להשהות בשר ג"י בלא מליחה וכו' ואם שהה ג"י בשוגג מחוייב לאכול תכף דחיישינן דילמא מישתלי ומבשל ליה. שו"ת שמש צדקה סי' ט"ל. זב"צ או' קמ"ג וכתב ודלא כהגה לבן המחבר סולת למנחה שבסוף תו"ח תו"ח כלל ד' דין ח' שמתיר כי האוסרים הם רבים יעו"ש. מיהו אם יש הפסד בזה כגון שצריך הבשר לשבת מותר להשהות. חמודי דניאל שם או' ח'.

א

קצט) בשר ששהה ג"י בלי מליחה אין לחותכו דק דק ולערב בו מלח או שומן שומן שלא נמלח ולמלאות ממנו מעי הבהמה שלא נמלח כמעשה הכרכשות ומשהה אותם זמן רב ולאוכלן צלויות על יד על יד דחיישינן דילמא משתלי ומבשל להו. ועוד דאסר לקמן בהגה סי' ע"ז לעשות לכתחלה מולייתא רק אם נמלחו שניהם יעו"ש. שו"ת שמש צדקה סי' ט"ל וכן הסכים מהרי"ב ומהרי"א הובא בתשו' הנז' מחב"ר או' כ"ט ואו' ל"א ודלא כהרב מכתם לדוד יו"ד סי' י"ג הביאו המחבר שם או' כ"ט שמתיר. יא"פ בסעי' זה. זב"צ או' קמ"ו. מיהו אם עשה כן בדיעבד מותר לאוכלן תכף ומיד צלויות ע"ג גחלים כמ"ש המכתם לדוד שם. זב"צ שם.

א

ר) גם מה שהתיר המכתם לדוד שם לגלגלם בנייר שרוי ולעומנם כך על הגחלים הוא ע"פ הוראת הט"ז לעיל סי' ס"ה אך כבר כתבנו שם דהגאון מהר"ר עוזר אסר ופליג על הט"ז. מחב"ר או' כ"ט. יא"פ שם. זב"צ שם. ועיין בדברינו לעיל סי' ס"ה או' ד' שהבאנו כמה פו' דפליגי על הט"ז ואסרי יעו"ש.

א

רא) בשר ששהה ג"י בלי מליחה אם חתכוהו דק דק ומלחוהו יותר מן הראוי ושראוהו והיו המים בשרייה אדומים כבשר דעלמא הנשרה ואח"כ חזרו ומלחוהו והדיחוהו ואחר מליחה והדחה אחרונה אזיל סומקא ואתי חוורא ונעשו המים לבנים אפ"ה אסור בבישול. שו"ת שמש צדקה סי' ל"ז. מחב"ר או' ל"א. יא"פ שם. זב"צ או' קמ"ז.

א

רב) וכן אין להתיר למלחו אחר הצלייה ולכבוש אותו ימים רבים בכלי שאינו מנוקב דכבוש כמבושל ולכן אין לשהותו ימים רבים כגון ע"י עישון דחיישינן דילמא אשתלי ובשיל ליה. שמש צדקה שם. מחב"ר שם יא"פ שם.

א

רג) [סעיף יג'] ואם שרו אותו במים תוך ג"י יכול להשהותו עוד וכו' דעת הרב בתו"ח כלל ד' דין ג' דלכתחלה אין לשרות אותו תוך ג"י כדי להשהותו עוד ג"י אחרים אך בדיעבד שכבר שהה אותו ג"י מותר לבשלו אפי' לא שראו רק מעט תוך הג"י אם היה מנוקר מגידי הדם וכן בשעת הדחק או במקום הפ"מ יכול לשרותו אפי' לכתחלה ולהשהותו עוד ג"י יעו"ש וכאן השמיט הרב כל זה (ר"ל שלא הגיה על הש"ע) לפי שכתב שם שיש מקומות רבים נוהגים היתר אפי' לכתחלה והניח להם מנהגם לכן סתם כאן הדברים להיות נהרא נהרא ופשטיה ובאמת אין להחמיר בדינים אלו כיון שלא מצינו חומרא דבשר ששהה ג"י בלא מליחה בש"ס ומ"מ לכתחלה יש לשרותו היטב כשרוצה להשהותו עוד ג"י וכדאיתא באגור ותו"ח שם. ש"ך ס"ק נ"ג. מנ"י על התו"ח כלל ד' או' ד' וכ"כ הבל"י או' נ"ז דאנן נוהגין אפי' לכתחלה לשרותו תוך ג"י. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י סוף או' ר"ד דבמקומות הללו אעפ"י שהבשר מצוי בשפע נוהגין כן אפי' לכתחלה ואין פוצה פה ומצפצף עכ"ד.

א

רד) שם. ואם שרו אותו במים תוך ג"י וכו' ודוקא שרו אותו קצת שעה אבל אין די בהעברת מים עליו כמו שרגילים לעשות בבית המטבחיים ואם ניקרו הבשר תוך ג"י סומכים אז בדיעבד על מה ששפכו עליו בהעברה בעלמא מאחר שאין שם דם אלא מה שמובלע בבשר. ט"ז ס"ק ל"ג בשם או"ה. בל"י או' נ"ז. מיהו בתשו' מ"ב סי' ק"ך מתיר בהעברה אף שלא ניקרו מגידי הדם. שפ"ד או' נ"ג. חו"ד או' מ"ז. ועיין לקמן או' ר"ח.

א

רה) ומ"מ צריך אח"כ הדחה אחרת קודם המליחה לקדרה ואפי' בדיעבד אסור. ט"ז שם בשם או"ה, בל"י שם. מש"ז או' ל"ג. בי"צ ח"ד בעמ"ז או' ט' ועיין לעיל סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

רו) ואם היה הבשר מלא קרח ושראוהו תוך ג"י יש לאסור אף דיעבד כי ידוע שהשרייה תוך ג"י הוא לרכך ודאי לא להעביר הדם שעל פני הבשר ובזמן שהוא נקרש כאבן קשה הוא ואין מועיל השרייה כלום. שפ"ד שם. חו"ד שם. מחב"ר או' ל"ו. פ"ת סוף או' כ"ח. זב"צ או' קנ"ד.

א

רז) וכן אם שראו במי פירות אפשר להחמיר. שפ"ד שם. זב"צ או' קנ"ו.

א

רח) לא ידיחו צלע א' שלם אלא ינתחו אותה לנתחים רבים וכמו שעשו הכהנים בתמיד של יום ולא כאלו הקצבים המקילין ומדיחים שלימה ולא מנתחין אותה לנתחים וגם בהדחה בעלמא ולא שירחצנה היטב ועתידין ליתן את הדין. דמש"א דף ש"ץ ע"א. והמנהג להדיח צלע שלימה וגם מדיחין הדחה בעלמא ולית דימחה בידייהו. כנה"ג בהגב"י או' ר"ו. שו"ג או' נ"ג. וכ"כ סולת למנחה שבסוף התו"ח כלל ד' דין ג' כבר נהגו אפי' לכתחלה הדחה בעלמא. ער"ה או' ל"ג. ופשוט דהיינו שצריך להדיח אותה מבית ומחוץ ולרכך אותה מעט בידיו ולא בשפיכה בעלמא.

א

רט) שם. יכול להשהותו עוד ג"י אחרים פחות חצי שעה. לאו דוקא אלא פחות מעט. ש"ך ס"ק נ"ד. כנה"ג בהגב"י או' ר"ח. שו"ג או' נ"ה וכתב דכ"ה דעת הש"ע דאפי' ג"י פחות רגע א' מהני ליה מליחה ולא כתב חצי שעה אלא משום דלאו כל אדם בקי ברגעים וכתב וכן עיקר.

א

רי) שם. יכול להשהותו עוד ג"י אחרים וכו' ולאו דוקא ב"פ ג"י אלא אפי' ג' או' ד' פעמים ויותר יכול להשהותו ע"י שרייה כל ג"י פחות מעט. שו"ת דבר שמואל סי' ש' כנה"ג שם. שו"ג או' נ"ד וכתב שהוא פשוט. מחב"ר או' ט"ל. מיהו הברכ"י בשיו"ב או' ד' כתב שראה בהגהות גור אריה שאין להשהותו ג"י בשרייה שנית וכן בעיר מנטובה המנהג לאסור לכתחלה ולהתיר דיעבד עכ"ל מיהו במקום שנהגו להתיר אין לערער עליהם דיש להם רב מהר"ש ז"ל סי' ש' ודעמיה המתירים בפשיטות. עיקרי הד"ט סי' ז' סוף או' ח' זכ"ל ח"ג או' קל"ה. זב"צ או' קנ"א.

א

ריא) שמעתי שמעשה בא לפני מהר"ש מפראג באווזים שהודחו תוך ג"י בעודם שלמים עם העור רק שנשחטו והורה להפשיט העור של אווז ולבשלה והשאר יצלה כדין בשר ששהה ג"י בלא מליחה והדחה ע"כ. וקצת רבותי מקילין בזה כיון שהוא חומרת הגאונים ועור של עוף אית ביה ניקבי ניקבי כדאיתא בשבת ק"ח ע"א ותועיל הדחתו לבשר. מנ"י על התו"ח כלל ד' או' ה' וכ"כ. בסולת למנחה שבסוף התו"ח כלל ד' דין ג' וכן הסכים הנוב"י מה"ת חא"ח ססי' כ"ז. פ"ת או' כ"ח. זב"צ או' קנ"ב. מיהו איברים הפנימים כגון כבד ובני מעיים צריכים צלי. נוב"י שם. פ"ת שם. זב"צ שם.

א

ריב) פעם א' אירע שהטבח לקח ממטבחיים בשר קרוש לביתו ונפשר שם ועברו זמן ג"י בלא שרייה אך מה שנפשר היה תוך ג"י והורה המורה שמותר לבשל דאחר ההפשר מהקרישה והקרח הוא מלוחלח במים של ההפשר והו"ל בהדיח דרך העברה דמותר בדיעבד והסכמתי על ידו אם כה יאמר הטבח שהיה משקה טופח על פניו והיה ג"כ הפ"מ. ומ"מ יש להזהיר להטבח שישרה אותו כשיעור חצי שעה במים קודם שימכרנו כדי שיתרכך היטב לפי שלפעמים הקונה יש לו שעה דחוקה לבשל ושורה דרך עראי והעברה וכיון שזה כבר עברו עליו ג"י אעפ"י שנסמוך על מי ההפשר מ"מ טוב לכתחלה לרככו עתה בשרייה היטב. יא"פ על סעי' זה. זב"צ או' קנ"ו.

א

ריג) בשר שהושם בקרח כדי שיתקיים ימים רבים והיינו שהושמה בתוך הקרח והיא מכוסה בקרח בין למעלה בין למטה ועמד שם ג"י מעל"ע אין לאכלו מבושל כ"א צלי דממ"נ יש לאסור אותו דאי לא דיינינן הקרח כמים ועמד שם ג"י הרי הוא בכלל דין הבשר שנתייבש דמו בתוכו ואי דיינינן הקרח כמים ושהה בו מעל"ע הוי בכלל דין הכבוש (לקמן סעי' ט"ו) והסברא נוטה לצד זה ולפיכך אין להקל. דבר שמואל בתשו' סי' שע"ג יעו"ש.

א

ריד) וכן בשר ששרוהו במים ולפי שהיה קרירות גדול נקרש הבשר עם המים ונעשה קרח אם שהה כך ג"י בתוך הקרח פשוט דיש לאסור לבשל מכח ממ"נ דאם חשבינן הקרח כמים ממש א"כ הוה כבשר שנשרה במים מעל"ע קודם מליחה שמבליע דם ואי לא הוה כמים א"כ הוי כבשר ששהה ג"י בלא הדחה ומליחה שנתקשה הדם בתוכו. אבל מטעם כבישה ודאי דאין לאסור דלא שייך כבישה אלא בדבר לח משא"כ בקרח שהוא יבש. מנ"י בתשו' שבסוף תו"ח סי' י"ד יעו"ש. והבל"י או' יו"ד השיגו דנעלם ממנו מ"ש הא"ז באו"ח סי' ש"ך או' ז' בשר שנכבש במים שנגלד מעל"ע דהוי כבוש. והשפ"ד או' ס' עמד על זה והביא דברי הא"ז וגם דברי הא"ר לשם או' י"ב דמשמע דלא ברירא ליה ומסיק דגם אם נכבש בקרח מעל"ע יש להחמיר ואין להתירו כ"א לצלי יעו"ש והב"ד המחב"ר או' ל"ה. נמצא דאם שהה ג"י בתוך הקרח לכ"ע אין להתיר בבישול ממ"נ כ"א לצלי ובשהה מעל"ע בקרח או פחות מג"י אין להתיר בבישול כ"א לצלי הוא מצד חומרא משום דלא ברירא מילתא וע"כ נראה דבכה"ג שהוא חומרא משום דלא ברירא מילתא יכול לבשלו אחר צלייה אפי' לכתחלה. וכ"ז הוא אם נכסה בקרח מלמעלה ומלמטה כמ"ש באו' הקודם ובאו' זה אבל אם הניחו אצל הקרח או על הקרח וגלוי משאר צדדין כדי שיקח קרירות ולא יסריח לכ"ע לא הוי כבוש ואין לאסור בבישול כ"א בשהה ג"י בלא הדחה כשאר בשר.

א

רטו) בשר שחל יום ג' שלו להיות בשבת אסור להדיחו כדי שלא יאסר לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל כיון דליכא פסידא דאפשר לאכלו צלי. מ"א באו"ח סי' שכ"א סק"ז. אמנם הא"ר באו"ח סי' ש"ח או' ע' כתב בשם זקנו הגאון להתיר ע"י עכו"ם והוא ז"ל כתב להתיר אף ע"י ישראל כשא"א ע"י עכו"ם יעו"ש. וכ"כ הנוב"י מה"ת חא"ח סי' כ"ז. פ"ת או' כ"ט. וכ"ה דעת האחרונים להתיר ע"י עכו"ם. שבו"י ח"ג חא"ח סי' כ"ב. א"א באו"ח סי' שכ"א או' ז' נה"ש שם או' ד' מאמ"ר שם או' ד'. ח"א כלל ל"ב או' יו"ד. זב"צ או' קנ"ז.

א

רטז) וכתב שם הנוב"י דאם בלא"ה צריך ליטול ידיו פשיטא דיכול להערים וליטול על הבשר פ"ת שם. וכ"כ בתשו' עדות ביעקב סי' א' דף ב' ע"ב ד"ה כתבת עוד וכו' פחד יצחק ערך בשר ששהה. עיקרי הד"ט סי' ז' או' ט' גם יכול לטלטלו כלאחר יד ולשומו ממקום הגשמים או לדחפו ברגלים או בדרך אחר ע"י שינוי תוך כלי של מים. פחד יצחק שם. עיקרי הד"ט שם זב"צ או' קנ"ח. מיהו בשר שנמלח בע"ש ונשכח במלחו ונזכר בשבת אסור להדיחו אפי' ע"י עכו"ם דהו"ל כדיעבד ומותר למו"ש. לה"פ סי' ע' או' י"ז. בל"י שם או' ח"י. ועיין לקמן סי' ע' סעי' ה'.

א

ריז) ובקצב חנווני המוכר לאחרים שנשאר לו בשר הרבה ואם ישהה ג"י בלא מליאה צריך לזלזל במכירתו כיון שהקונה אינו יכול לאכול מבושל כרצונו כ"א צלי זהו פסידא גמורא יחשב וגם המ"א מורה דיכול להדיחו ע"י עכו"ם כיון דאיכא פסידא. שבו"י שם. זב"צ או' קנ"ט.

א

ריח) והרוצה להחמיר לעצמו עכ"פ יש להתיר ע"י שבות דשבות דהיינו שיאמר לגוי שיצוה לגוי אחר להדיחו. שבו"י שם. זב"צ או' ק"ס.

א

ריט) ואם חל יום ג' ביו"ט מותר להדיח משום שהוא ראוי לבשל בו ביום ולית ביה משום תיקון. נוב"י מה"ת חא"ח סי' צ"ב. פ"ת שם. וכ"כ הפר"ח באו"ח ססי' ת"ק להתיר אלא שכתב ע"י שיאכלו הקצבים חתיכה ממנה קודם אכילה ומילוי המים יעשה מעיו"ט ובדיעבד יש להתיר אף המילוי ביו"ט ואף שיאכל החתיכה אחר האכילה וטוב שיאכל ממנה כזית ואם אפשר יניח השרייה ביו"ט ב' יעו"ש.

א

רך) ואם חל יו"ט ביום ה"ו ואם ישרה הבשר וימלח קודם יו"ט אזי לא ימצא קונים לבשר זה אחר יו"ט אז ישרה קודם יו"ט בבה"ש של יו"ט לערך שעה או יותר אחר יציאת הכוכבים ואז יקח הבשר מן המים ובמו"ש לערך חצי שעה קודם זמן שהיה שרוי בתחלת הלילה ביו"ט ראשון אז תיכף ישרה כדינו וימלח. בל"י או' נ"ח. שפ"ד או' נ"ג. זב"צ או' קס"ב. וכבר כתבנו כ"ז ג"כ באו"ח סי' ש"ח סעי' ל"א יעו"ש.

א

רכא) שם הגה. בשר שנמלח וספק אם נמלח תוך ג' מותר. דספקא דרבנן להקל וכ"ש כה"ג שהיא חומרת הגאונים. ביאור הגר"א או' נ"ג.

א

רכב) שם בהגה. וספק אם נמלח תוך ג' מותר. וכ"ש אם יש ספק בשחיטת בהמה אם נשחט תוך ג' דרך משל ביום א' או ביום ב' דמותר דאמרינן אוקי בהמה בחזקתה והשתה הוא דנשחטה. כריתי או' ל"ח. חכ"א כלל ל"ב או' י"א. זב"צ או' קס"ד.

א

רכג) שם בהגה. וספק אם נמלח תוך ג' מותר. ואע"ג דלא בשלו עדיין מותר לבשלו לכתחלה מטעם דספק דרבנן לקולא ואע"ג דיכול לצלות ובדבר דיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא מ"מ זה לא מקרי דבר שיש לו מתירין כיון שהוא רק חומרות הגאונים, מנ"י על התו"ח כלל ד' או' ז' ועיין לקמן או' רכ"ו.

א

רכד) שם בהגה. וספק אם נמלח תוך ג' מותר. וכ"ש שא"צ להכשיר הכלי שנתבשל בו בשר שהוא ספק אם שהה ג"י. עה"ג סי' ט"ו. ער"ה או' ל"ד. זב"צ או' קס"ה.

א

רכה) [סעיף יד'] בשר ששהה ג"י בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות וכו' פי' שנתערבה בחתיכות אחרות שלא שהו עדיין ג"י ולא נמלחו עדיין מותר לבשל כולן כשימלח כולן. א"נ מיירי שכבר נמלחו כולן ואחת נמלחה אחר ששהה ג"י והאחרות נמלחו תוך ג"י דמותר לבשל כולן בלא מליחה. ש"ך ס"ק נ"ה. לה"פ או' ע' בל"י או' ס' הל"פ בסעי' י"ד. שפ"ד או' נ"ה. חו"ד או' מ"ח. חכ"א שם או' יו"ד. בי"צ ח"ד או' ה' זב"צ או' קס"ו. ומ"ש הש"ך בפי' הראשון מותר לבשל כולן כשימלח כולן היינו שימלח כל א' וא' בפני עצמה. כנה"ג בהגב"י או' רי"ח. בל"י שם. שפ"ד שם. זכ"ל על זה הסעי' זב"צ שם.

א

רכו) שם. בטלה ברוב וכו' ואין בזה לא משום חתיכה הראויה להתכבד ולא משום דבר שיש לו מתירין ואע"ג דיש חולקין וס"ל דבכה"ג מקרי דבר שיש לו מתירין מאחר דשרי בצלי מ"מ נראה דדבר זה שהוא רק חומרות הגאונים יש לסמוך אמתירין. תו"ח כלל ד' דין ח'.

א

רכז) שם. ומותר לבשל כולם. ודוקא כל א' וא' בפני עצמה או אפי' כולן בקדרה א' כשירבה עליו היתר עד ס' הא לא"ה לא וכדלקמן סי' ק"ט סעי' ב' יעו"ש. ש"ך ס"ק נ"ח. פר"ח או' מ"ט. לה"פ או' ע"ג. בל"י או' ס"ב. הל"פ בסעי' י"ד. כריתי או' מ' שו"ג או' נ"ז. שפ"ד או' נ"ח. חו"ד שם. חכ"א שם. בי"צ שם. זב"צ או' קס"ז.

א

רכח) שם. ומותר לבשל כולם. ומשמע דח"צ להשליך א' או ליתן לעכו"ם ואע"ג דבסי' הנז' (סי' ק"ט סעי' א' כתב הרב בהגה דיש מחמירין להשליך א' או ליתן לעכו"ם מ"מ סתם הכא כדברי המחבר דכבר כתב שם דאינו אלא חומרא בעלמא וכאן כיון שבשר ששהה ג"י בלא מליחה אינו אלא חומרת הגאונים אין להחמיר. ש"ך שם. לה"פ שם. בל"י שם. הל"פ שם. שפ"ד שם. חכ"א. בי"צ שם בעמ"ז או' כ"א.

א

רכט) שם. ואפי' היתה ראויה להתכבד. מחמת דאין האיסור מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע והדם אין ראוי להתכבד וכדלקמן סי' ק"א סעי' ב' ט"ז ס"ק ל"ה ש"ך ס"ק נ"ט. ביאור הגר"א או' נ"ה.

א

רל) שם. ואפי' היתה ראויה להתכבד. ומהכא משמע דדעת המחבר דחתיכה חיה מקריא ראויה להתכבד ודלא כמו שסתם לקמן בסי' ק"א סעי' ג' פר"ח או' מ"ח. וכ"ה דעת האחרונים וכמ"ש לקמן בסי' ק"א או' כ"ז יעו"ש.

א

רלא) חתיכה שלא נמלחה שנתערבה עם שתי חתיכות שנמלחו מותרים וא"צ למלוח את כולם מספק ולא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שצריך הוצאה למולחו. רש"ל פכ"ה סי' פ"ו. ט"ז ס"ק ל"ה ער"ה או' ל"ו. מיהו הפר"ח או' מ"ח כתב דבהא לא ק"ל כוותייהו אלא צריך לחזור ולמולחו. לה"פ או' ע"ד. והבל"י או' ס"ג כתב בודאי לכתחלה צריך לחזור ולמולחו (והיינו שימלח כל א' בפ"ע כמש"ל לעיל או' רכ"ה) אבל אם אין לו מלח או שהוא סמוך לשבת ואין לו פנאי למלוח עוד פעם שנית יש להתיר אפי' לכתחלה וכ"כ מש"ז או' ל"ה זב"צ או' קס"ח. וה"ד אם יבשל כל א' וא' בפני עצמה או אפי' כולם בקדרה א' כשירבה עליו היתר עד ס' וכמ"ש לעיל או' רכ"ז.

א

רלב) שם הגה, וכן הדין בנתבשל בלא מליחה וכו' עיין ש"ך ס"ק נ"ז מה שהקשה על דברי הרב הנז' ומה שתירץ בנו של הש"ך בנה"כ ופר"ח או' מ"ח ופליתי או' י"ד וצבי לצדיק יעו"ש. ומ"מ אם רוצה לחזור לבשלם יחד צריך שירבה עליו היתר עד ס' וכמ"ש באו' הקודם וכ"כ הפליתי שם.

א

רלג) [סעיף טו'] בשר המלוכלך בדמים שנשרה במים וכו' י"א דדוקא מלוכלך בדמים אבל אם אינו מלוכלך בדמים אפי' נכבש במים מעל"ע יוצא ע"י מליחה כמ"ש הש"ך ס"ק ס' וי"א דלא דוקא מלוכלך אלא ר"ל שעדיין לא נמלח ולא פלט דמו וכ"כ הש"ך שם בשם כמה פו' וכתב וכ"נ דעת כל האחרונים יעו"ש. וכ"כ הט"ז ס"ק ל"ו. כנה"ג בהגב"י או' רכ"ח. בל"י או' כ"ד. שו"ג או' נ"ח. חו"ד או' נ"א. זב"צ או' קס"ט.

א

רלד) שם. יש אוסרים לאכלו כ"א צלי. והגם דבשר המלוכלך בדמים לא מהני ליה צלייה דדם בעין שנבלע אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה כמ"ש לקמן רסי' רע"ו ואולי דעת הש"ע דאפי' מלוכלך מ"מ כיון שנשרה ונתערב הדם במים ונכבש לא חשיב תו דם בעין. ש"ך שם. וכ"כ החו"ד שם דבין מלוכלך ובין אינו מלוכלך הדין שוה דלא חשיב דם בעין כיון שמעורב במים ע"כ וכ"כ הבי"צ ח"א בעמ"ז או' י"ח. וכ"כ בשו"ת מקום שמואל בסופו בחי' דינים ליו"ד על סעי' זה. ומ"מ יש לרחצו תחלה קודם הצלייה.

א

רלה) שם. יש אוסרים לאכלו כ"א צלי. בב"י הביא פלוגתא בזה דדעת האגור בשהה מעל"ע אין להתיר אלא בצלייה ודעת התו' להתיר אפי' בבישול בשהה מעל"ע כיון שהוא צונן בצונן. ובשע"ד כתב בשר ששרו במים ונשתהה במים מעל"ע רבו האוסרים על המתירים לפי שהדם חוזר ונבלע בבשר ויש מתירין אפי' מעל"ע לצלות ולאכול יעו"ש וע"כ נקב כאן בש"ע מילתא מציעתא להתיר רק בצלי וזהו נמי שכתב בש"ע לשון יש אוסרים וכו' ולא כתב סתמא לפי שיש מתירין אפי' בבישול ויש אוסרים אפי' בצלי.

א

רלו) שם. אלא א"כ יש במים ס' כנגדו. וביש במים ס' כנגד כל החתיכות אז הדם שיצא בטל במים כבר ואם חוזר ונבלע בבשר אינו מזיק ומה שנשאר בחתיכה יצא ע"י מלח ב"י בשם הגהת שערים. לבוש. ומ"ש יצא ע"י מלח ר"ל ע"י שידיח וימלח החתיכות כדין שאר בשר.

א

רלז) שם הגה. ויש אוסרים אפי' לצלי. וכ"פ הפר"ח סוף או' נ"א. והרב זב"צ או' קע"א כתב דאנו אין לנו אלא כפסק הש"ע דמותר לאוכלו צלי דלא כהפר"ח יעו"ש והיינו למנהג הספרדים אבל מנהג האשכנזים כדברי מור"ם ז"ל.

א

רלח) שם הגה. ויש אוסרים אפי' לצלי. ואפי' אינו מלוכלך בדמים. ש"ך ס"ק ס"ב. פר"ח שם. חו"ד או' נ"ג. חכ"א כלל ל"ב סוף או' ח'.

א

רלט) שם הגה. ויש אוסרים אפי' לצלי. והיינו באין במים ס' אבל ביש במים ס' משמע דמודה לדברי הש"ע דמותר בבישול אחר הדחה ומליחה וכ"כ בתו"ח כלל ג' דין א' יעו"ש. אלא שהש"ך ס"ק ס"א לא רצה לסמוך ע"ז אלא א"כ כשיש ס' אז מותר לצלי ובאין ס' אסור אפי' לצלי יעו"ש וכ"כ הבי"צ ח"א בעמ"ז או' ך' וכ"פ חכ"א שם כדברי הש"ך וכתב ואפי' היה הבשר מלוכלך בדמים שרי לצלי אם היה במים ס' אלא שכתב שם הבי"צ לפנים באו' ה' דבהפ"מ ביש ס' כנגדו איכא צד להקל למלוח אח"כ ולבשלו בקדרה שיש בה ס' הא לבדה אסור לבשלה עכ"ד. ומיהו מ"ש ולבשלו בקדרה שיש בה ס' וכו' יש להסתפק אם ס' כנגד החתיכה או כנגד הדם הבלוע בה ונראה כיון דדעת מרן ומור"ם ז"ל להתיר בבישול אם היה ס' במים נגד החתיכה בהפ"מ יש להקל לבשל אם היה בקדרה ס' נגד הדם והיינו ג"פ כנגד כל החתיכה.

א

רמ) ובענין הכלי שנשרה בו הבשר מעל"ע ולא היה במים ס' דעת מור"ם ז"ל לאסור כמ"ש לעיל סעי' א' בהגה אבל לדעת הש"ע אין לאסור כיון דמותר לאוכלו בצלי. ועיין בדברינו לעיל בסעי' א' על דברי ההגה הנז' וית' עוד לקמן רסי' ק"ה אם יש כבישה לכלים כי יש פלוגתא בזה וממילא ית' דין זה בס"ד.

א

רמא) ומה שנוהגין להניח חתיכות בשר המחותכים לחתיכות דקות בלי מליחה בתוך כלי שיש בו שמן ושומין עד מו"ש וצולין אותו אסר להם מורי ז"ל מטעם כבוש הרי הוא כמבושל ודינו כדין בשר שנשרה במים מעל"ע בלי מליחה דאסור לאוכלו אפי' צלי לסברת הרב ודלא כש"ע. בית יהודה בסופו כמנהגי ארגיל דף קט"ו ע"א סעי' ה' מחב"ר או' מ"ג. ער"ה או' ל"ח וכתב אבל אם לא שהה מעל"ע מותר דשמן לא הוי חריף ואע"ג דשומין הוי חריף דשמן מבטל חריפותו ע"כ. ומשמע אבל לנוהגין כדברי הש"ע להתיר בצלי בנשרה במים מעל"ע ה"ה לכאן.

א

רמב) בשר שנשרה במים כ"ג שעות והוציאוהו ואח"כ חזרו והניחוהו שעה א' באותו מים או במים אחרים הרב חק"ל חי"ד סי' ע"ט וח"ב סי' ג' כתב לאסור דכבוש בסרוגין הוי כבוש אבל הרב שב יעקב חי"ד סי' ז"ך כתב להתיר דכבוש בסרוגין לא הוי כבוש. והב"ד הברכ"י סי' ק"ה בשיו"ב או' א' וכ"כ מנ"י על התו"ח כלל כ"ד או' ב' בשם זקנו הגאון מהר"ש ז"ל. פ"ת או' ל"ג. חו"ד סי' ק"ה או' ב' וכן בשו"ת כתר כהונה סי' ל"ו האריך בזה ומסיק ג"כ להתיר. יא"פ על זה הסעי' וכן הזכ"ל חי"ד או' ך' האריך הרחיב לדחות דברי החק"ל הנז' ומסיק דלכתחלה ודאי נכון להחמיר אבל בדיעבד שכבר נעשה מותר יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' קע"ב וכתב ואף מי שירצה להחמיר מ"מ בהפ"מ מותר שכן דעת המש"ז סי' ק"ה או' א' בד"ה כמה זמן.

א

רמג) [סעיף טז'] אין מולחין אלא בכלי מנוקב וכו' והב"ח כתב להתיר למלוח הבשר ואינו מניחו בכלי אלא תולהו באויר יעו"ש והב"ד זב"צ או' קע"ד וכתב דצ"ע דלמה לא הביאו דבריו האחרונים וכתב דאפשר משום דיש חששא כשתולה הבשר באויר יתנפץ המלח מעליו ולא תהיה מליחה מעולה וע"כ כתב דאין לעשות כן ובדיעבד אם עשה כן מותר.

א

רמד) ואם מלחו בכלי מנוקב ואח"כ בתוך שיעור מליחה חזר והניחו בכלי שאינו מנוקב אסור כיון שעדיין לא השלים מליחתו. שו"ג או' ס"א. זב"צ או' קע"ה.

א

רמה) ופשוט הוא שאם העביר ממנו אחר שיעור מליחה המלח הא' וחזר ומלחו (ר"ל קודם הדחה) שיכול להניחו באיזה כלי שירצה. כנה"ג בהגב"י או' רמ"ב. דר"ת או' רס"ד.

א

רמו) כלי שאינו מנוקב אעפ"י שהוא גדול מאד אין מולחין בו בקרקעיתו ולא בדפנותיו ואפי' אם היה מניחו מוטה שמא יפול הבשר בתוכו ונשרה שם ויאסר. ומיהו בדיעבד כל כה"ג מותר. הריטב"א בחי' חולין על דף קי"ג ע"א. זב"צ או' קע"ו.

א

רמז) ואם מלח ע"ג חול הדק ביותר דכשיבא עליו מים יבלע בו במהרה יש להכשיר בדיעבד כיון דתכף ומיד יבלע הציר בחול ולא חיישינן שיחזור ויבלע בבשר ולא הוי כקרקע דעלמא, זב"צ או' קע"ח. ועיין לקמן או' רנ"א וסי' ע' אות נ'.

א

רמח) עוברי דרכים שמולחים בשר וכורכין אותו באיזה בגד פשתן ומניחין אותו כך בעגלה נראה שזה אפי' בדיעבד אסור דודאי הנקבים סתומים אם לא שיהא הבגד ארוג מרווח הנקבים וכפי ראות עיני המורה ומשום לא פלוג כשר הדבר לבטל המנהג הזה לגמרי. סולת למנחה שבסוף התו"ח כלל י"א דין ב' בשם תורת אשם וכתב עליו דמלבד חשש איסור זה יש עוד חשש שמתקנח הלחלוחית והמלח מן הבשר ע"י הכריכה וע"כ יש ללחלח קצת הפשתן ולתלות אותו על העגלה כדי שיטפטף היטב או יעשה נקב בהפשתן. חכ"א כלל ל' או' י"ג. זב"צ או' קפ"א.

א

רמט) שם. או ע"ג קשין וכו' פי' דע"י קשין וקסמין מהני אף אם הכלי אינו מנוקב כדי להתיר הבשר אבל לענין הכלי פשוט דלא מהני ליה הקשין כיון שהוא אינו נקוב ואסור עכ"פ. מזמור לדוד למהרד"פ על סעי' זה. דר"ת או' רס"ז.

א

רנ) ויש ליזהר שמולחין בקצה הספסל ובספסל יש נקבים גדולים ומתקבץ שם הציר ובשר נכנס בתוך החור דזהו ודאי איסור גדול דהוי ככלי שאינו מנוקב. בל"י סוף או' ס"ז. חכ"א שם או' י"ב. זב"צ או' ק"פ.

א

רנא) שם הגה. ודף חלק ברהיטני וכו' אבל אם אינו חלק ברהיטני צריך להניחו במדרון וכו' כתב הארוך כלל ה' בשם ר"י מפרי"ש דמסתפק אי הקרקע הוי ככלי מנוקב או לא ומאחר שנסתפק ראוי להחמיר מלמלוח בשר ע"ג קרקע עכ"ל. תו"ח כלל י"א דין ד' ד"מ או' ל"ד. זב"צ או' קע"ז. ועיין לעיל או' רמ"ז ולקמן סי' ע' או' ע"ט.

א

רנב) שם הגה. ובדיעבד אין לחוש לכל זה. לא קאי אמ"ש המחבר בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד דבזה ודאי אפי' בדיעבד אסור כל שאין המים יורדים אלא מתכנסין למקום א' דהוי ככלי שאינו מנוקב. ט"ז ס"ק ל"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ה. בל"י או' ס"ז. מש"ז או' ל"ח. חו"ד או' נ"ד. זב"צ או' קע"ט. וכן מבואר בד"מ או' ל"ד דקאי אל מ"ש ואפי' בכלי מנוקב יזהר לכתחלה וכו' וכן מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש וכו' וע"ז כתב ובדיעבד אין לחוש לכל זה.

א

רנג) שם. ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש וכו' ואם מלח ע"ג קערה כפויה אינה נאסרת משום דדם משרק שריק ונופל ואם יש גומא בקערה ודאי נאסרה. ב"י בשם ס' המצות. פר"ח או' נ"ג. לה"פ או' ף' בל"י או' ס"ח. זב"צ או' קפ"ב.

א

רנד) שם. אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח. אפי' אחר שהודח הכלי. ש"ך ס"ק ס"ג. כנה"ג בהגב"י או' רמ"ד. לה"פ או' פ"א. בל"י או' ס"ט. הל"פ סעי' ט"ו. חו"ד או' נ"ה. בי"צ חלק ה' או' ב' זב"צ או' קפ"ג.

א

רנה) שם ואם נשתמש בה בעי קליפה וכו' פי' ואם נשתמש בה רותח והיא צוננת בעי קליפה כמ"ש בתו"ח כלל י"א דין ח'.

א

רנו) שם בהגה. אם הוא דבר יבש. ובין שנשתמש בה דבר יבש נגוב לגמרי בין שיש לו רטיבות קצת כעין בשר רותח א"צ אלא כדי קליפה. פר"ח או' נ"ד. זב"צ או' קפ"ד.

א

רנז) ואם הקערה רותחת זהו דינה. שאם נשתמש בו דבר נגוב לגמרי בעי קליפה ואם הוא דבר לח קצת צריך נטילת מקום ואם הוא לח גמור צריך ס' נגד קליפת כל הקערה אבל לא כנגד כולה משום שהקערה לא נאסרת אלא כ"ק וכדלקמן סי' צ"ח סעי' ד' בהגה יעו"ש וכ"ז מיירי בין אם מה שנשתמש בו הוא רותח בין הוא צונן דהא ק"ל תתאה גבר. פר"ח שם. וה"ד אם היא בת יומא אבל אם אינה בת יומא אפי' נתבשל בה איסור אינה אוסרת דהו"ל טעם לפגם כמ"ש לקמן רסי' קכ"ב יעו"ש.

א

רנח) שם הגה. ואם נשתמש בו בעי קליפה אם הוא דבר יבש. עיין לקמן סי' צ"א סעי' ד' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

רנט) שם בהגה. ואם הוא דבר לח בעינן ס' נגד קליפה מן הקערה. לקמן סי' קל"ז מוכח בפשיטות דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' נגד קליפת הכלי ואפשר דה"ד בשאר כלים אבל בקערה שרחבה ואינה גבוהה מסתמא ליכא ס' וכ"מ באו"ה כלל ל"ו דין ב' דליכא ס' במה שבקערה נגד קליפתה וכ"כ בס' אפי רברבי. ש"ך ס"ק ס"ה. פר"ח או' נ"ד. לה"פ או' פ"ג. בל"י או' ע' שפ"ד או' ס"ה. ומשמע הא אם הכלי עמוק יש ס' במה שבתוכו כנגד קליפת הכלי והיינו אם יש בו הרבה יותר ממה שמחזיק שטח הקערה אבל אם אין בו רק מעט בשטח השוליים של הכלי הוי כמו קערה שאין בו ס' כנגד קליפת הכלי. וכ"ז אם היא בת יומא אבל אם אינה בת יומא ונקייה הו"ל טעם פגום ואינה אוסרת ואפי' כדי קליפה א"צ כמ"ש לקמן רסי' קכ"ב.

א

רס) שם. וי"א שאפי' בצונן אסור להשתמש בו בלא הדחה משמע אבל לדיעה ראשונה שסתם הש"ע מותר להשתמש בו צונן בלא הדחה אם קנחו יפה. ובתו"ח כלל י"א דין ח' פסק דבכלי חרס אסור להשתמש לכתחלה בלא הדחה ובשאר כלים מותר וכ"פ רש"ל פכ"ה סי' ס' ומיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם היטב קודם שישתמש בהם וכמבואר ברשב"א ורש"ל שם. ש"ך ס"ק ס"ו. לה"פ או' פ"ד. בל"י או' ע"א חו"ד או' נ"ח. חכ"א כלל ל"ב או' ל"ב. מיהו המנ"י על התו"ח שם או' ו' כתב דבכלי חרס אפי' אם הדיחו לא ישתמש בו לכתחלה דשמא אתי לאשתמושי ביה בחמין וכתב וכ"ה דעת התו"ח ודלא כהש"ך דלא דק יעו"ש. והב"ד בחי' רע"ק. וכ"ה בב"י יעו"ש. והשו"ג או' ס"ד האריך בזה וסיים ולענין הלכה אם מלח בכלי חרס שאינו מנוקב ישבר ואם בכלי מתכת ומורק ושוטף במים ואם נשתמש בהם בצונן בדיעבד בין בכלי מתכת בלא הגעלה בין בכלי חרס מותר יעו"ש.

א

רסא) שם. ואם נשתמש בו בלא הדחה ידיח מה שנשתמש בו. וכן לדיעה ראשונה אם נשתמש בו צונן קודם שקנחו יפה צריך להדיח מה שנשתמש בו.

א

רסב) שם הגה. אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה וכו' משמע דאף לדעת י"א דאסור להשתמש בה בצונן בלא הדחה מותר למלוח בה בשר לאחר שנקבוה. וה"ד בבשר התירו משום דאורחיה בהדחה קודם שיתנוהו בקדרה אבל שאר דברים אפי' צוננים אסור לדעת י"א דכיון דבעי הדחה אח"כ חיישינן דילמא ישכח ולא ידיח. ש"ך ס"ק ס"ז. פר"ח או' נ"ו. חו"ד או' נ"ט. חכ"א כלל ל"ב או' ל"ב.

א

רסג) שם הגה. אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה. ואפי' בכלי חרס ג"כ מותר לחזור ולמלוח בו אחר שנקבוה. כ"כ האו"ה. וכ"מ מדברי הר"ן פכ"ה. מנ"י על התו"ח כלל י"א או' י"א. חכ"א שם.

א

רסד) שם בהגה. או אפי' בלא נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח. ור"ל דמותר למלוח בו בשר ששהה כשיעור מליחה והודח במים כהלכתה. ב"י בשם הגהור. שע"ד. תו"ח שם דין ט'. והיינו אם שהה שם פחות מכדי כבישה דהיינו מעל"ע דאל"כ יהיה אסור מחמת הכבישה שהרי יש שם ציר וכבוש כמבושל. ט"ז ס"ק מ"א. פר"ח או' נ"ז. אבל הש"ך ס"ק ס"ח כתב דאפי' בשהה מעל"ע בדיעבד מותר כיון דאינו פולט רק אחר מעל"ע שאינו בן יומו יעו"ש. בל"י או' ע"ב. חו"ד שם. והמנ"י שם או' י"ד כתב דסובר הט"ז כיון דמולחין הבשר לקיום מסתמא מולחין אותו היטב עד שהציר שזב ממנו נעשה דבר חריף ובדבר חריף ק"ל דאף לאחר מעל"ע משוי ליה לשבח ולכן נאסר יעו"ש. וכ"כ החו"ד שם דהא דאינו נאסר אפי' שהה מעל"ע מיירי במליחה מועטת דהציר לא חשיב חריף אבל במליחה מרובה דהציר הוי חריף אסור. ועיין לעיל או' ל"ג.

א

רסה) שם בהגה. או אפי' בלא נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח. וה"ד בכלי עץ ושאר כלים שיש להם תקנה בהגעלה ולהשתמש בהם עראי בלבד משא"כ בכלי חרס. או אפי' שאר כלים להשתמש בהם בקביעות אסור. ודוקא בשר שהוא מידי דדרכו בהדחה משא"כ שאר דברים. מנ"י שם או' י"ג.

א

רסו) [סעיף יז'] אבל אם הוא מנוקב מותר לאכול בו אפי' רותח. דדמא משרק שריק ולא נבלע ולא נדבק בכלי. לבוש. ט"ז ס"ק מ"ב. ש"ך ס"ק ס"ט.

א

רסז) שם. ויש אוסרים ברותח. הגה. ויש ליזהר לכתחלה ובדיעבד מותר. וכו' אפי' בשאר כלים ובדיעבד מותר אפי' בשל חרס. תו"ח כלל י"א דין ז' אבל רש"ל פכ"ה סי' ס' פסק דבשל חרס אסור אפי' דיעבד אם נשתמש בו רותח. וכ"פ ב"ח. ט"ז ס"ק מ"ב. ש"ך סק"ע. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ג. פר"ח או' נ""ט. לה"פ או' פ"ה. בל"י או' ע"ג. הל"פ בסעי' י"ז. כריתי או' מ"ט. שפ"ד או' ע' חו"ד או' ס"א. חכ"א כלל נ"ז או' ט"ו. דב"צ או' ק"ץ.

א

רסח) מיהו צונן ודאי דמותר להשתמש אפי' לכתחלה בכלי חרס מנוקב לכ"ע בלא הדחה אלא בקינוח היטב. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. הל"פ שם. חו"ד שם. זב"צ או' קצ"א.

א

רסט) וכל זה שכתבנו לענין דינא אבל לענין מעשה כבר נהגו העולם שלא להשתמש כלל בכלי שמולחין בו לא רותח ולא צונן ומנהג ישראל תורה היא. שו"ג סוף או' ס"ו. זכ"ל חי"ד או' מ' על סעי' זה. זב"צ או' קצ"ב. ועיין לעיל סעי' א' בהגה שכ"כ ג"כ על כלי ששורין בו בשר יעו"ש.

א

ער) ודין ציר שנפל על הכלי שכתב ב"י בשם הגהת שע"ד כתוב לקמן סי' צ"א בהגה סוף סעי' ה' וית' שם בס"ד.

א

ערא) [סעיף יח'] בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב וכו' שיעור מליחה לדעת הש"ע היינו שאינו נאכל מחמת מלחו והיינו כעין מליחה לקדרה וכדלקמן סי' צ"א סעי' ה' ש"ך ס"ק ע"א. פר"ח או' ס' לה"פ או' פ"ו. כריתי או' נ' שפ"ד או' ע"א. זב"צ או' קצ"ד.

א

ערב) שם. ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש וכו' משום דהוי ככבוש. טור בשם הרא"ש. לבוש. וכבוש הוי כמבושל ולכן בעינן האי שעורא. ש"ך ס"ק ע"ב. לה"פ או' פ"ז.

א

ערג) אבל בפחות משיעור זה אף במה שבתוך הציר לא נאסר אלא קליפה. טור בשם הרא"ש. לבוש. ש"ך שם. לה"פ שם. כריתי או' נ"א. שפ"ד או' ע"ב. זב"צ או' קצ"ה.

א

ערד) שם. ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח. נראה דמשערין בכלי בינוני לא ששולו עב שמתאחר להרתיח ולא ששולו דק שממהר להרתיח וכן במים לא במים מרובים ולא מועטים וכן באש לא מרובה ולא מעט. הרב בית דוד חי"ד סי' ט"ז שו"ג או' ס"ח. מחב"ר או' מ"ו. זב"צ או' קצ"ו. דר"ת או' רצ"ה.

א

ערה) אבל בכסוי יש לספק אם דוקא מכוסה שממהר להרתיח או אפי' מגולה שמאחר ואפשר דוקא מכוסה משום דעל הסתם כל מה שמרתיחים מכסים בכסוי. ב"ד שם. זב"צ או' קצ"ז. דר"ת שם.

א

ערו) שם. ויתחילו להרתיח. שיעור זה דכדי שיתנו על האש ויתחיל להרתיח לא ידענו כמה הוא ועיין בבל"י בהקדמה שכתב שהוא כשיעור מיל (דהיינו י"ח מינוטין) וכ"כ בס' תפארת ישראל על המשניות בתרומות פ"י משנה ו' סוף ס"ק מ"ב ובפסחים פ"ב ס"ק מ"ד בפשיטות שיתן על האור וירתיח הוא י"ח מינוטין יעו"ש מיהו ביד יהודה בפיה"א או' פ"ד הביא דברי הבל"י הנז' והשיג עליו וכתב דיש להחמיר בזה ולשער בפחות ממיל יעו"ש. דר"ת או' רצ"ו.

א

רעז) שם. כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפי' צלי וחלק החתיכה שחוץ לציר אין אסור ממנו אלא כד"ק וכו' פי' במקום שנגע בחתיכה שהיה בציר. ש"ך ס"ק ע"ג. ואם הוציאו החתיכה מן הציר ולא נודע איזה צד היה מונח בתוך הציר כל החתיכה אסורה כמבואר בדברי הרא"ש שהביא ב"י. פר"ח או' ס"ב. לה"פ או' פ"ח. בל"י או' ע"ד. פליתי או' י"ט. זכ"ל על סעי' זה. וה"ד אם יש ספק שמא רוב החתיכה היה בתוך הציר אבל אם ברור לן דלא היה רובא א"כ ברובא בטיל דא"צ חד בתרי גמור רק רובא. פליתי שם. זב"צ או' קצ"ח.

א

רעח) אם נפל בשר שלא נמלח בציר ממש אין לאוסרו דכשימלחנו ע"י שיפלוט דם דידיה יפלוט ג"כ מה שבלע ממקום אחר כמ"ש לקמן סי' ע' ססעי' ב' בהגה ובסעי' ו' בהגה. פנים מאירות ח"ב סי' קס"א. מחב"ר או' מ"ט. זב"צ או' ר'.

א

רעט) וכן בשר שנמלח להוציא דמו ונטף מציר למטה על הבשר ועל הכבד שנשרה במים ידיח הבשר וימלחנו או יצלה הבשר והכבד ואין כאן נידנוד איסור. פנים מאירות שם. מחב"ר או' מ"ח. זב"צ שם.

א

רפ) שם. ואפי' אם יש בה שומן אינו אוסר את השאר בפעפועו לפי שאינו מוליך את הדם אלא במקום שכח הדם יכול ללכת ולהתפשט מצד טבעו וכדלקמן בססי' ק"ה בהגה. פר"ח או' ס"ב. לה"פ או' פ"ח. בל"י או' ע"ד.

א

רפא) שם הגה. ויש אוסרים כל החתיכה אפי' מה שחוץ לציר ואפי' לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי ואפי' לא שהה שיעור מליחה רק מעט עד שנראה ציר בכלי וכן נוהגין ואין לשנות. כל זה הוא למנהג האשכנזים אבל אנחנו בני ספרד קבלנו עלינו הוראת מרן ז"ל ואין לנו אלו החומרות וע"כ לדידן אין אסור אלא דוקא חלק החתיכה מה שבתוך הציר ומה שחוץ לציר מותר וגם אפי' החתיכה שהיא בתוך הציר אינה נאסרת אלא א"כ שהה שיעור שיתנו מים על האש וירתיח וגם אם נמלח מעט אינה נאסרת אלא בעינן שיעור מליחה לקדרה שאינו נאכל מחמת מלחו וכל שהוא פחות מזה בין אם מלח מעט בין אם שהתה מעט אסור כד"ק. זב"צ או' ר"א וכתב וכן מנהג עיר בגדאד יע"א ואין לשנות. ומיהו אפשר דגם בספרדים יש איזה מקומות שנהגו להחמיר כדברי מור"ם ז"ל כמו שמצינו בכמה דברים שנהגו להחמיר כדברי מור"ם ז"ל כמ"ש כל א' במקומו וכמ"ש בדברינו לאו"ח סי' תס"ח או' נ"ח ואו' נ"ט יעו"ש והיכא דכבר נהגו להחמיר אין לשנות כמ"ש שם.

א

רפב) שם הגה. ויש אוסרין כל החתיכה אפי' מה שחוץ לציר. ואפי' בבשר כחוש שאין בו שומן. או"ה כלל יו"ד דין ח' תו"ח כלל י"א דין יו"ד. ב"ח. כנה"ג בהגב"י או' רס"ד.

א

רפג) שם בהגה. אפי' מה שחוץ לציר. ואין להתיר כאן הבשר כשיש ס' בבשר כנגד הציר ולומר שלא תהא הציר גרוע מדם צלול שהוא דאו' ובטל בס' דהא אין איסור מכח הפליטה לבד. או"ה שם. תו"ח שם. ב"ח. ל"ח או' רל"ג. כנה"ג שם או' רס"ה. בל"י או' ע"ז. זב"צ או' ר"ב.

א

רפד) ואם לא נראה שום ציר הכל שרי בין הכלי בין הבשר. ב"ח. דמש"א דשצ"ג ע"א. ל"ח שם וכתב ואעפ"י שאין האיסור אלא מפני דם שבתוכו בעינן שיהא בכלי מעט ציר כדי שנוכל לדעת שהדם פירש ממקום למקום מכיון שהתחיל מקצת ציר לצאת. כנה"ג שם או' רס"ו. שו"ג או' ע' זב"צ או' ר"ג.

א

רפה) חתיכה שנמלחה ויש ספק אם שהה שיעור מליחה או לא ונפל בציר בכלי שאינו מנוקב מה שחוץ לציר מותר. או"ה כלל ו' דין י"ד. מ"ב סי' ט"ל. ש"ך או' ע"ה. כנה"ג שם או' ע"ר. פר"ח או' ס"ד. בל"י או' ע"ו. חו"ד או' ס"ה. אבל אם ברי לנו שנפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה אסור אף מה שחוץ לציר דכיון דעדיין לא פלט כל דמו הוי ממש כמולח בכלי שאינו מנוקב. מ"ב שם ש"ך שם חו"ד שם.

א

רפו) שם בהגה. וכן נוהגין וכו' וכתב רש"ל פכ"ה סי' צ"ז דאף דנהגינן הכי מ"מ אם נתערב חד בתרי אפי' בבישול א"צ ס' אלא בטל ברוב דמאחר דמדאו' חד בתרי בטל אלא דמדרבנן אסור עד ס' בבישול כדי הם הפו' המתירים מה שחוץ לציר לסמוך עליהם בכה"ג יעו"ש. ט"ז ס"ק מ"ד. ש"ך ס"ק ע"ו. כנה"ג שם או' רע"א. פר"ח או' ס"ה. לה"פ או' ץ' בל"י או' ע"ז. הל"פ בסעי' י"ח. חו"ד או' ס"ו. שו"ג מחו' או' י"ד וכתב דגם חתיכה הראויה להתכבד בטילה כיון דאינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת שקבלה טעם הציר ודלא כדמש"א שהביא הכנה"ג שם. וכ"כ המש"ז או' מ"ד. זב"צ או' ר"ד.

א

רפז) מעשה שהניחה אשה אחת אווז שנמלח והודח על אווז שלא נמלח ומלחה האווז העליונה והיה זב ציר ממנה ונשרה קצת מן התחתונה בתוך אותו ציר בכלי שאינו מנוקב בזה יש לסמוך על הרא"ש ורשב"א ולא לאסור רק מה שמונח בציר ולא הוי אווז התחתון כנמלח בכלי שאינו מנוקב דהא אין כאן מליחה כלל רק הו"ל דין כבוש בציר שנזכר רסי' ק"ה ושם הביא רמ"א יש מקילין מה שחוץ לציר. ט"ז שם. כנה"ג שם או' רע"ב. לה"פ או' צ"א. בל"י שם. מש"ז שם ושם תירץ מה שהקשה הש"ך בנה"כ על דברי הט"ז הנז' יעו"ש. חו"ד או' ס"ז.

א

רפח) שם בהגה. אבל שאר חתיכות שעליה וכו' שאינם נוגעים בציר אלא מונחים על החתיכות הנוגעים בציר. תו"ח כלל י"ב דין י"א. ש"ך ס"ק ע"ז. לה"פ או' צ"ב שפ"ד או' ע"ז.

א

רפט) שם בהגה. אבל שאר חתיכות שעליה וכו' מותרות, ואפי' קליפה לא בעי. פר"ח או' ס"ו. לה"פ או' צ"ג. בל"י או' ע"ח. הל"פ בסעי' י"ח. חו"ד שם.

א

רצ) [סעיף יט'] אחר שנמלח הבשר וכו' ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין. כדי לחלוט ולצמת הדם שנשאר בתוכו. ולהכי הביא המחבר סברא זו דהיכא דאפשר יש לחוש לעשות כן וכמ"ש בב"י ודעת הרב בהגה דאין לחוש לכך כלל וכמבואר בדבריו בתו"ח סוף כלל ט"ו והטעם דהואיל ששהה שיעור מליחה כבר יצא כל דמו ומה שיוצא אח"כ אעפ"י שהוא אדום אינו אלא מוהל בעלמא. ש"ך ס"ק ע"ח. וכ"ש לדידן דנוהגין להשהות במליחה כשיעור שעה כמ"ש לעיל סעי' ו' בהגה.

א

רצא) [סעיף ך'] בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אח"כ בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר מותר. הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואעפ"י שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו והמלח נתמחה בציר מ"מ בטל הוא בציר. ש"ך ס"ק ע"ט. פר"ח או' ס"ח. כריתי או' נ"ג. חו"ד או' ע'.

א

רצב) שם. בשר שנמלח ושהה כדי מליחה וכו' היינו כמ"ש לעיל בסעי' ו' שיעור שהייה במלח אינו פחות מהילוך מיל ולא נחשב עוד כרותח. ביה"ל או' י"ט. לה"פ או' צ"ד. בל"י או' ע"ט.

א

רצג) שם. ולפ"ז בשר שנפל וכו' אחר ששהה כדי מליחה מותר. ויש מי שאוסר בזה ובזה וכו' ומיהו אם הדיחו קודם שנתנו בכלי שאינו מנוקב מותר לכ"ע. תו"ח כלל י"ד דין א'. ש"ך ס"ק ף' כנה"ג בהגב"י או' רפ"ח. ולאו דוקא אה הודח כהלכתו אלא אפי' בהדחה א' סגי. ש"ך שם. כנה"ג שם או' רפ"ט. פר"ח או' ס"ט. לה"פ או' צ"ה. בל"י או' ף' מנ"י על התו"ח שם או' ג' כריתי או' נ"ד. שו"ג סוף או' ע"ו. חכ"א כלל ל"ב או' י"ח. מק"מ או' קי"א. זב"צ או' ר"ו.

א

רצד) שם הגה. ויש אוסרין אפי' בדיעבד כד"ק. דס"ל דציר זה הוי כשאר ציר ורותח הוא ונבלע בבשר ומ"מ אינו נבלע יותר מכד"ק. ש"ך שם. פר"ח שם.

א

רצה) שם הגה. ויש אוסרין אפי' בדיעבד כד"ק. ורש"ל פכ"ה סי' ע"ו חולק ואוסר כל מה שיש בתוך הציר כולו ומה שחוץ לציר צריך קליפה. ע"ז ס"ק מ"ח. ש"ך ס"ק פ"א. וכתב שם הט"ז דכן נראה לו למעשה. ונראה לי פשוט דאף רש"ל אינו אוסר מה שבתוך הציר אלא א"כ בשהה בתוכו שיעור אם נתנו על האור כדי שירתיח אבל בלא שהה כ"כ אף הוא מודה דאינו אוסר יותר מכד"ק. מנ"י על התו"ח שם או' ב' שפ"ד או' פ"א. מק"מ או' ק"י. וכתב שם השפ"ד ומינה רמ"א דמתיר אף בשיעור כבישה מתיר ואינו אוסר רק כד"ק.

א

רצו) שם בהגה. והכי נהוג. ואנו (ר"ל הספרדים) אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שבדיעבד מותר לגמרי כדעה ראשונה שסתם מרן כמותה אבל לכתחלה אין לעשות כן כי יש לחוש לדברי האוסרין. זב"צ או' ר"ח. ומיהו עיין לעיל או' רפ"א שכתבנו דאפשר דגם בספרדים יש מקומות שנהגו להחמיר כדברי מור"ם ז"ל והיכא דנהוג אין לשנות יעו"ש.

א

רצז) ואפי' לס' המתירין אם נכבש בתוך הציר יום שלם מעל"ע אסור משום דהשהייה מבלעת דם שבמלח בתוך החתיכה. סמ"ג לאווין קל"ז. באר שבע דף ס"ח ע"א בחי' על חולין דף קט"ז. כנה"ג בהגב"י או' רפ"ה. זכ"ל על זה הסעי' ופשוט דאי איכא בציר כנגד החתיכה מותר דאין לך חתיכה שאין בה שלושים כנגד המלח שעליה כמ"ש בהגה לעיל סעי' ט' והציר שלושים שהוא כנגד החתיכה א"כ הוי ס' כנגד המלח ומותר. זב"צ או' ר"ט.

א

רחצ) בשר בין שנמלח בין שלא נמלח שנפל למים שנתאדמו מחמת שהדיחו בהם בשר או שנפל ציר באותן המים מותר דכיון שנתערב הציר במים אפי' ליכא ס' במים שוב לא הוי רותח. ב"י בשם הג"א והגש"ד והאגור. שו"ג מחו' או' ט"ו. ונראה שהבשר צריך הדחה דנהי דהמים הללו לא חשיבי כרותח מ"מ אסורים נינהו. שו"ג שם. זב"צ או' ר"י.

א

רצט) שם בהגה. והכלי שנפל בו אותו הציר אסור. ומיירי בענין שא"א לקלפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס וכדכתב הרב לקמן בהגה סוף סעי' ה' יעו"ש והכי איתא בתו"ח כלל י"ג יעו"ש. ש"ך ס"ק פ"ב. פר"ח או' ע"א. לה"פ או' צ"ו. בל"י או' פ"ב. חו"ד או' ע"ב. בי"צ ח"ז או' ב' ומ"ש או שהוא כלי חרס ר"ל דא"א לקולפו אבל לעולם אינה נאסרת רק כ"ק. מק"מ או' קי"ב וכתב שכ"ה דעת האחרונים דלא כשפ"ד. ועיין לקמן סי' צ"א או' נ"ה.

א

ש) שם בהגה. והכלי שנפל בו אותו הציר אסור. היינו לדידהו (ר"ל לנוהגים להחמיר כדברי מור"ם ז"ל) אבל לדידן דס"ל כדעת מרן ז"ל דהבשר מותר גם הכלי מותר. זב"צ או' רי"א. ועיין לעיל או' רצ"ו.

א

שא) שם בהגה. וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך הבשר אסור וכו' ודוקא מלוכלך אבל אם אינו מלוכלך לא נאסר הבשר אע"ג דהכלי בן יומו דאין כח ברותח דמלח להפליט מכלי. תו"ח כלל י"ד דין ה' ש"ך ס"ק פ"ג וכתב ודלא כלבוש. וכ"כ בנה"כ וכתב על הט"ז סק"נ שכתב דה"ה אם אין בו לכלוך דלא דק. וכ"כ המנ"י על התו"ח שם או' י"ג וכתב ודלא כהלבוש והט"ז שנמשכו אחר הגהת שע"ד יעו"ש. פר"ח או' ע"ב. לה"פ או' צ"ח. בל"י או' פ"ג. כריתי או' נ"ו. שפ"ד או' פ"ג. חו"ד או' ע"ג. ביאור הגר"א או' ע"ט. חכ"א כלל ל"ב או' י"ט. זב"צ או' רי"ב וכתב לדחות דברי הכנה"ג בהגב"י או' ש' שכתב על מרן ז"ל דס"ל אפי' אין הכלי מלוכלך דאינו כן דודאי הגמור מרן ג"כ מתיר באינו מלוכלך כמ"ש לקמן סי' ק"ה סעי' י"ב יעו"ש.

א

שב) ואם שהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח גם להש"ך אסור אף באינו מלוכלך. פ"ת או' ט"ל בשם תפארת למשה. ור"ל אם הוא ב"י. אבל המק"מ סוף או' קי"ג כתב על דברי תפארת למשה הנז' דזה אינו יעו"ש. ועיין לעיל או' רס"ד.

א

שג) שם בהגה. ויש בו לכלוך אסור הבשר וכו' והיינו אי ליכא ס' נגד הלכלוך. תו"ח שם. פר"ח או' ע"ג. בי"צ ח"ז או' ב'. זב"צ או' רי"ג. ומיהו אף בדאיכא ס' צריך קליפה. מנ"י על התו"ח שם או' יו"ד. מק"מ או' קי"ג.

א

דש) שם בהגה. ויש בו לכלוך אסור הבשר וכו' ומשמע דאסור כולו קאמר אי ליכא ס' נגד הלכלוך. ש"ך סוף ס"ק פ"ג. לה"פ או' צ"ג. ופשוט דמלוכלך אפי' אינו ב"י אסור דכיון שהאיסור בעין אין חילוק. מזמור לדוד על סעי' זה. בי"צ שם בעמ"ז או' ט'.

א

שה) והא דאמרינן דבכלי חולבת ויש בו לכלוך דאסור הבשר היינו אפי' לדעת רש"י ז"ל. ב"י. תו"ח שם. פר"ח שם. ביאור הגר"א או' ף' זב"צ או' רי"ד.

א

שו) שם בהגה. אבל אם הוא הפ"מ וכו' כלומר דבכה"ג אפי' לענין לכלוך דחלב אמרינן דהציר לא מחשב רותח. ש"ך ס"ק פ"ד. כנה"ג בהגב"י או' ש"א. פר"ח או' ע"ד. ערוך השלחן סוף או' קט"ו. זב"צ או' רט"ו.

א

שז) שם. ולפי דבריו אעפ"י ששהה הבשר במלח כשיעור אסור לאכול ממנו עד שידיחנו וכו' והגם דלדעה ראשונה ג"כ צריך להדיח הבשר אחר מליחה כדאיתא בסעי' ז' וי"ל דה"ק דלדעה ראשונה א"צ תכף הדחה אחרונה אלא יכול להניחו בכלי שאינו מנוקב וכשירצה לבשלו ידיחנו אבל לס' החולקים דהוי עדיין רותח צריך תכף להדיחו קודם שיניחנו בכלי שמא יחזור הדם שבמלח ויבלע בבשר. ט"ז ס"ק נ"ב. פר"ח או' ע"ה. כריתי או' נ"ח. והשפ"ד או' פ"ה כתב על פי דברי הש"ך ס"ק פ"ה דליש אוסרים צריך להדיח קודם פליטת כל צירו דהיינו י"ב שעות דאל"כ יחזור ויבליע לבשר וליש מתירין תו לא מחשב רותח. ועוד י"ל דלדעה ראשונה אם חתך הבשר מכל צדדיו מותר לאכלו בלא הדחה אבל לס' זו דהציר חשיב דם לעולם צריך הדחה להסתים נקבי הפליטה. ש"ך שם. כריתי שם. שפ"ד שם.

א

שח) שם בהגה. ואסור לחתוך ממנו בסכין קודם שידיחנו. ונראה דהיכא דהודח פעם א' מותר לכתחלה לחתוך בסכין אליבא דכ"ע ואף דלכתחלה בעינן הדחה ג' או ב' פעמים היינו להתבשל דוקא אבל מותר לחתוך בסכין. מנ"י על התו"ח כלל י"ז או' י"ד.

א

שט) שם. ואם חתך צריך להגעילו. ה"ד לסברא האחרונה אבל לפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לדבריו ובדיעבד שרי א"כ אינו אסור אלא לחתוך לכתחלה אבל אם חתך א"צ הגעלה. ש"ך ס"ק פ"ו. פר"ח או' ע"ו. לה"פ או' צ"ט. כריתי או' נ"ט. שפ"ד או' פ"ו. ער"ה סוף או' מ"ד אלא שיש שם ט"ס. אבל הדחה בעי כמ"ש אח"כ בהגה. וכ"כ הפר"ח סוף או' ע"ט דלכ"ע הסכין צריך הדחה מפני הדם שע"פ הבשר. זב"צ או' רי"ח.

א

שי) שם הגה. ויש מתירין לחתוך בסכין לאחר ששהה שיעור מליחה וכו' אפי' איכא גומות בסכין כי ע"י הולכת והבאת סכין בבשר מתקנח הלכלוך מן הגומות. תה"ד סי' קס"ב. תו"ח כלל י"ז דין ה' ש"ך ס"ק פ"ז. פר"ח או' ע"ז. לה"פ או' ק' בל"י או' פ"ה. כריתי או' ס' שפ"ד או' פ"ז. זב"צ או' רי"ט. ואפי' תוך שיעור מליחה שרי. שפ"ד. שם.

א

שיא) שם בהגה. דאין מליחה לכלים. כלומר דהדם משרק שריק ואינו נבלע בסכין וכ"כ בתו"ח סוף כלל י"ז אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר ע"י מליחה היכא דליכא טעמא דמשרק שריק ומה"ט נאסר הכלי שא"מ שנמלח בו'. ש"ך ס"ק פ"ח. פר"ח או' ע"ח. כריתי או' ס"א. שפ"ד או' פ"ח. חו"ד או' ע"ד.

א

שיב) שם בהגה. וכן עיקר דמותר. משמע דאפי' לכתחלה מותר לחתוך וכ"כ בתו"ח שם להדיא. ותימא כיון שהסכין צריך הדחה אח"כ וכדמסיק א"כ אמאי לא חיישינן דלמא ישכח להדיחו וכדלקמן רסי' צ"א ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דילמא משתלי להדיח משא"כ בסכין דהאיסור נראה לעין לא חיישינן שמא ישכח. ש"ך ס"ק פ"ט. פר"ח או' ע"ט. שפ"ד או' פ"ט. חו"ד או' ע"ה.

א

שיג) שם בהגה. אבל הסכין צריך הדחה אח"כ או נעיצה וכו' כלומר בעוד הציר לח על הסכין סגי בהדחה אבל אם נתקשה עליו צריך נעיצה. כ"ה בתו"ח שם כלל י"ז דין ה' בשם או"ה, וכ"ה בד"מ בסוף הסי' ודין נעיצה עיין לקמן סי' קכ"א סעי' ו'.

א

שיד) שם בהגה. אבל הסכין צריך הדחה וכו' ורש"ל באו"ש שער ט' פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב וה"ד לעצמו אבל לאחרים יש להורות להתיר בדיעבד אף אם לא קנחו וחתך בו רותח. ש"ך ס"ק פ"ז. לה"פ או' ק' בל"י או' פ"ה.

א

שטו) שם בהגה. ואם רוצה להדיחו שם היטב ולמולחה שם מותר. ובדיעבד שרי בלי הדחה שנית. לה"פ א' ק"א. בל"י או' פ"ו.

א

שטז) שם. וכשרוצים לעשות מליח להתקיים וכו' מדיחים אותו יפה יפה וכו' זה נמשך ג"כ לסברא האחרונה ולפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה. ש"ך ס"ק צ"ב. שפ"ד או' צ"א. זב"צ או' ר"ך.

א

שיז) שם. ואפי' לפי סברא זו אם רוצה למלוח ולאכול צלי בלא הדחה וכו' פי' הדחה שאחר מליחה קודם הצלייה. לה"פ או' ק"ב. ועיין עוד לקמן סי' ע"ו סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

שיח) [סעיף כא'] במקום שאין מלח מצוי יצלנו הבשר וכו' ואפי' ע"ג גחלים ממש רק שינקרהו מקודם. או"ה כלל ח' דין ח'. כנה"ג בהגב"י או' ש"ד. מחב"ר. או' נ"ב. זב"צ או' רכ"א.

א

שיט) שם. במקום שאין מלח מצוי יצלנו הבשר וכו' ואם יכול לאכלו צלי מוטב ואם לאו יחתכנו חתיכות וירתיח קדרה עד דסליק עמודא וישליך בו נתח א' ועוד ירתיח עד עמודא וישליך נתח אחר וכן יעשה עד שישליך כל הנתחים ודבר זה אסור למסור לנשים וע"ה. כנה"ג שם. מחב"ר או' נ"א. ועיין לעיל או' קנ"ה.

א

שך) שם. עד שיזוב כל דמו וכו' משמע דלא סגי בחצי צלייתו אלא בעינן שיצלה כל צרכו. וכ"כ כנה"ג שם או' ש"ה דכ"ה דעת הש"ע. וכ"פ רש"ל פכ"ה סי' ע"ב. וכ"כ הט"ז ס"ק נ"ד שכן ראוי לנהוג לצאת כל הדיעות. לה"פ או' ק"ג. בל"י או' פ"ז. מש"ז או' נ"ד. חו"ד או' ע"ו. מחב"ר או' נ"ג. זב"צ או' רכ"ב. וכתב שם המש"ז דראוי הוא לעשות כן לכתחלה משמע אבל בדיעבד אין לאסור אם לא נצלה רק חצי צלייתו. וכ"כ מרן ב"י בספרו אבקת רוכל סי' רי"ו דלכתחלה יש לצלותו יותר מחצי צלייה ואם ניכר שזב כל דמו תו לא צריך יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' ע"ג או' ד'.

א

שכא) ואפי' אי בעי לאכלו צלי צריך לצלותו עד חצי צלייתו (היינו לדעת המקילין ולדעת המחמירין צריך לצלותו כל צרכו) דאע"ג דדם שלא פירש מותר והיה מותר לאכול בשר חי שאין בו גידים בלי הדחה ומליחה (כמ"ש לקמן סי' ע"ו סעי' ג') התם לא פירש אבל הכא ודאי פירש ע"י האש ממקום למקום אחר יותר ממה שפירש ע"י מליחה ממקום למקום וק"ל במליחה שאותה פרישה חשובה כאלו פירש לחזור לגמרי וחזרה. או"ה כלל ח' או' יו"ד. ויראה דאף לדברי הרא"ש וסיעתו שסוברים דלא מיקרי פירש בפירש ממקום למקום הכא איכא למיחש שמא יצא הדם לחוץ באותה החתיכה עצמה וכל שיצא לחוץ הרי הוא כפירש ממקום זה למקום אחר. כנה"ג שם או' ש"ז. זכ"ל על סעי' זה. זב"צ או' רכ"ג.

א

שכב) והיכא שאין מלח מצוי אם מותר למלוח בסוכר עיין הלק"ט ח"א סי' רי"ח שכתב דהיכא שאין מלח מותר למלוח הקרבן בסוכר יעו"ש. וכ"כ עיקרי הד"ט חא"ח סי' י"ד או' ל"ו דהיכא שאין מלח מצוי מותר למלוח בסוכר. וכ"כ בס' מעשה אברהם חי"ד סי' ל' והב"ד הרו"ח בסי' זה או' ה' אלא שכתב שהוגד לו מפי הרב כמהר"א לארידו ז"ל דמחכי עליה בהוראה זו דאין הסוק"ר שואב הדם כמו המלח ול"ד לההיא דהלק"ט דהתם לענין קרבן וכו' וסיים ועיין להרב חס"ל תאומים סי' ל"ב בחי"ד דסתם לנו את הפתח בשאר מינים כ"א מלח דוקא ואפי' בדיעבד טרפה יעו"ש. וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א חי"ד סי' כ"ה דלא מהני מליחה בשום דבר רק במלח ומ"ש הלק"ט הוא דוקא לענין קרבן יעו"ש וכן בס' אמרי אש חי"ד סי' כ"ח קרא תגר על חכם א' שהורה למלוח בהאליו"ן שנקרא בלשון חכמים צריף וכתב שאין לבדות דבר מלבנו ואין לנו אלא מה שאמרה תורה במלח תמלח. וכ"כ בתשו' שואל ומשיב קמא סי' קמ"ב. וכ"כ בתשו' כתב סופר חי"ד סי' ל"ז שהמורה להתיר שוטה וגס רוח יעו"ש. והב"ד בן א"ח פ' טהרות או' כ"ב וכתב דמ"ש עיקרי הד"ט למלוח בסוק"ר אחה"מ טעות הוא יעו"ש. [עיין שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ד' ויין הטוב סי' ד' שהאריכו בזה].

א

להדיח וכו' אי דם שמלחו או בשלו אסור מהתורה או דרבנן נחלקו בו אבות עולם והאחרונים הסכימו דהוא מדרבנן ועיין פלתי מ"ש בזה באריכות בישוב דברי רש"י בכל מה שטענו עליו וא"צ לדוחק הפר"ח:

ב

קודם וכו' שני טעמים נאמרו במחברים או משום דצריך להיות הבשר ע"י המים מרוכך ושולט בו כח המלח להפליט הדם וא"כ סגי כשמדיח כל צלע בשר וכל עוף יחד ואח"כ מנתחהו לנתחי' רבי' דהרי הוא מרוכך וקאי וטעם שני משום ע"י חתיכות הסכין בדוחקא דחתך נסחט הדם וצף על חתיכה והוי כדם בעין והמלח מבליע הדם תמור שיפלטו:

ג

הדיחו הטבח היינו הדחה מעליא לשפשף כל אבר ואבר אבל לא כפי קלי הדעת לרחוץ במעט מים בלי כוונה להעביר הדם והדם טח על פניו מ"מ וגם צריך הטבח להדיחו לאחר שמנתח דאם נתחו אח"כ אין מועיל הדחה קמייתא ופשוט:

ד

חתך דעת הש"ך דוקא חתך בסכין דדוחק סכין מפליט משא"כ אם נתח ביד לשנים א"צ והפר"ח מחמיר ועיין פלתי ואין להחמיר:

ה

או שהסיר וכו' אבל לא הסיר כלל הכל נחשב כחתיכה אחת עבה ומותר ש"ך.

ו

מעט ולא הרבה כדי שיהי'הבשר לח ויהי' המלח נמס ויתפשט היטב לתוך הבשר לפעול או"ה

ז

וגם הכלי אסור היינו לשמש בו חמין

ח

מותר לחזור ואף דשורה בו מע"ל מ"מ נטל"פ וע' מש"ל סי' ק"ה

ט

ויש אוסרין דהמלח היה מבליע דם בעי' שעליו ושוב לא יפלוט דהוי כדם בעין.

י

בהפסד מרובה היינו אם חזר ומלחו דאז אמרינן דפלט מה שבלע אבל אם בשלו כך בלי מליחה שני' יש להחמיר אפי' במקום הפסד פר"ח:

יא

מותר בדיעבד דסמכי' אהנך חכמים דס"ל טעם הדחה להעביר דם בעין והדח' כל דהוא ג"כ מעביר הדם משא"כ לטעם כדי שיתרכך מה יועיל הדחה כל דהו וכך אם הדיחו תחלה ואח"כ חתכו לחלקי' רבי' מועיל הדחה כל דהו דבממ"נ כדי שיתרכך הא הודח תחלה כדי צורכו ונתרכך. ובשביל שנתחו אח"כ והוי דם בעין בזה בהדחה מועטת סגי:

יב

אם הי' ס' וסתם חתיכה שלשים נגד דם שעליו אם לא ידעי' ודאי שהוא ס' או"ה.

יג

בחתיכ' וכו' נראה אף שיש ס' מ"מ קליפת החתיכה אסורה דכל חשש איסור דמלח הי' מבלי' דם שעליו בעין ושורת הדין דאין מלח מבליע יותר מכ"ק רק אנן מאמירין להצריך ששים והיינו להחמיר ולא להקל להצטרף לבטל קליפה הנאסר וע"ל סי' ק"ה:

יד

שאר חתיכות מותרות דלגבי אחרות מיקרי דם בעין שעל חתיכה דם פליטה וכבולעו כך פולטו או איידי וכו' וא"ל הא הך חתיכה דאסורה נ"נ ונאסור לאחרים דאין הנאסר יכול לאסור כיון דאין בליעת דם בעין הולך עם בליעות אחרים:

טו

תוך י"ב שעות דטריד לפלוט ציר ואע"ג דלקמן איכא מ"ד דסובר כ"ד שעות כאן יש תקנה בצלי ט"ז ופר"ח:

טז

אחר שנמלחה אבל אם חתך תוך שיעור מליחה צריך להדיח היטב ולחזור ולמולחו ע"ל ש"ך

יז

שלישית שעה כן הוא דעת הסוברים מהנץ החמה עד שקיעתה ח' שעות והוא מהלך שלשים מיל א"כ הוא שלישית שעה בקירוב אבל הרמב"ם ס"ל מן הנץ החמה עד שקיעתה מהלך י"ב שעות והוא שלשים מיל הרי הוא לערך חצי שעה דהיינו כ"ד רגעים מרגעים שהם ששים לשעה:

יח

וע"ז יש לסמוך ואם לא נתבשל ולא נסתמו נקבי פליטה יחזור וידיחנו וע' פלתי וע"ל סי' ע':

יט

שיעור שעה ע' פלתי ושעה שעה בינונית ולא שעה זמנית:

כ

דזהו הוי כהדחה שלשה פעמים זהו הכרעת רמ"א אבל ודאי בעל סברא זו ס"ל דלא מהני ניפוץ ובעינן ג"פ וסמכו לו מתמיד שהי' מדיחן במיעוטו ג"פ:

כא

במי פירות עיין פלתי והפר"ת מחמיר לכתחלה בין בהדחה קמייתא בין בהדחה בתרייתא

כב

בשעה מועטת אפי' נתמלא קצת מוהל:

כג

כדי המלח שבו דלא ידעינן כמה דמא בלע וגם צריך ס' נגד לחלוחות דם שעל חתיכה פר"ח:

כד

וכל הקדירה מצטרף היינו שבתוך הקדירה ולא קדירה עצמה ואפילו להפוסקים איסור דבוק כאן אין המלח דבוק בחתיכה ובבא עליו מים נמס המלח ונפל מחתיכ' ולכך כל קדירה מצטרף דלא כמהרש"ל ש"ך ופר"ח.

כה

מלח וציר וה"ה חומץ ושאר דברים חריפים ש"ך

כו

אפי' בכלי שני והיד סולדת דזולת זה אין כאן חום כלל ודעת מהרש"ל להחמיר בכ"ש וכן נוטה דעת הש"ך וע' פלתי שהארכתי בזה ויש להחמיר זולת בבשר שור ועגל יש להקל דאפי' בכ"ר דע' מהרש"ל והט"ז בלי מלח אין לאסור ועיין פלתי שהארכתי לברר דעת הרמ"א דיש לאסור בכ"ר אפילו בלי מלח ע"ש אבל בשר שור ועגל בכ"ש אפילו במלח וציר אין להחמיר: ואם מליח קודם למים או אח"כ עיין פלתי ודוק היטב

כז

אסור למלוח ובדיעבד מותר ת"ח. ופי' הש"ך דוקא לאחר שנתבשל אבל קודם לכן יחזור וימלחנו שנית

כח

וכ"ש דאסור בספר אפי רברבי מכשיר בדעבד כשנתייבש היטב ועיין פלתי שכתבתי לאסור:

כט

משמש וכו' סמכינין אמסל"ת הואיל דם שמלחו דרבנן ובאיסור דרבנן סמכינן עיין ש"ך והמחבר השמיטו הואיל דס"ל אף באיסור דרבנן לא מהני ועיין פלתי מ"ש בדברי רמ"א:

ל

מסל"ת ודעת הב"י אף שיודע העכו"ם מנהג ישראל והסכים הש"ך בזה ועמ"ש פלתי למה לא נסמוך על טעימת עכו"ם וע"ש דהעלתי אף דטועם העכו"ם ומרגיש טעם דם. מ"מ י"ל אין להטריף דמה שבתוך החתיכה דם הוא הא רחמנא שרי וצ"ע:

לא

שנתבשל עמ"ש בפלתי דה"ה בכ"ר אף שהוא בשר שור מ"מ הדם נתבשל ונבלע:

לב

בלא מליחה וכו' אם נתבשל והאשה שכחה אם מלחה והדיחה והוציאה דם דעת הט"ז להכשיר והש"ך ופר"ח חלקו עליו וע' פלתי שהסכמתי עם הט"ז ובפרט במילת' דרבנן ועיין פלתי שפלפלתי אם לא נחמיר ויקח קפילא לטעום חתיכה שבו הספק ע"ש. כתב בתשובת צ"צ אשה שמלחה בשר והי' שם חתיכת חלב ולא ידעה האשה אם החלב נמלח עם הבשר או לא ופסק הואיל החלב עם הבשר הוי מין בשא"מ ואי ליכא ס' הוי ספיקא דאורייתא ולחומר' והפר"ח בס"ק מ"ד הסכים עמו ועיין פלתי שכתבתי דאם קלף כל הבשר מותר ואין לאסור עוד. ועיין פלתי למה לא צריך טעימא כיון דלפ"ד הוי מין באינו מינו. אבל אם נתערב שומן בחלב הוי מין במינו וספקא דרבנן להקל והפר"ח ערער ע"ז וע' פלתי שהסכמתי עם צ"צ.

לג

אותו בשר והבשר בכלל ס' דהבשר היתר הוא רק שבלוע בו דם ומהכ"ת לא יצטרף לבעל האסור פר"ח.

לד

אפי' בדאיכא ס' משום דאמרי' דלא יצא לגמרי עד שיתבטל רק באותו חתיכה פירש ממקום למקום ואסורה ועיין פלתי שפלפלתי דהא ה"ל ספקא דרבנן ע"ש.

לה

בשר כתב הט"ז בשם מהרש"ל בשר ששהה ג"י ומלחו בכלי מנוקב ואח"כ בכלי א"מ מותר דבממ"נ אם פולט דם הא פלטה בכלי מנוקב ואי אין פולט אף בכלי א"מ לא יפלוט והכה"ג השיג דלאט לאט יוצא ולכך מתחלה לא יצא ועכשיו יצא בכלי שא"מ ואוסר: ואם כי מסתברים דבריו מ"מ אין לאסור יותר רק מה שבתוך הציר כדעת מחבר לקמן סי' י"ח אבל להחמיר כמ"ש בהג"ה לאסור הכל כיון דבלא"ה רבו החולקים ומתירין והוא רק חומרא דגאונים אין לנו להחמיר.

לו

ששהה ואם מלחו עם שאר בשר דעת הט"ז להחמיר והשיגו הש"ך והדין עמו דאף דאין פולט דם מכל מקום פולט ציר כאשר החוש מעיד אם תמלח בשר כזה שיהיה הכלי מלא ציר ואיידי דטרוד לפלוט ציר לא בלע.

לז

ואין להשהות עיין פלתי מ"ש בזה דלא תיקשי משהיה ספק טריפה:

לח

ספק אם נמלח תוך ג' וכ"ש אם יש ספק בשחיטת בהמה אם נשחט תוך ג' דרך משל ביום א' או ביום בו מותר דאמרינן אוקי בהמה בחזקת' והשתא הוא דנשחט ע' פלתי:

לט

בטלה ברוב ולא תימא דהוי דשיל"מ לצלי דלצלי לא נאסר מעולם אחרונים וע"ל סי' ק"ב:

מ

מותר לבשל כולן היינו כל א' בקדירה בפ"ע וע"ל סי' ק"ט:

מא

חה"ל דהבלוע בתוכו אינו ראוי להתכבד ש"ך

מב

בנתבשל בלי מליחה עמ"ש פלתי בישוב קו' הש"ך הא הוי מין בשא"מ ולא אמרינן חד בתרי בטל

מג

לצלי ע' פלתי דכתבתי דלא קשה איך יועיל צלי על לכלוך הדם דהוא דם בעין ונבלע על ידי כבישה דהוי ס' בלי ספק. ועוד כתבתי דהמחבר ס"ל לחלק בדיני כבישה דלא קשי' דבסעיף י"ח פסק דלא מהני צלי לכבישה ע"ש:

מד

בכלי מנוקב דיש מקום לדם לזוב פר"ח:

מה

ואם נשתמש בו בעי קליפה דהקערה נדון כצונן ותתאי גבר ואם הדבר שנתן בו הוא לח גמור בעי ס' נגד הקליפה מן הקערה דקערה נאסר רק כדי קליפה דמליח אינו אוסר יותר מכ"ק וע' פלתי שהקשתי למה לא נדון ככבוש והוי כמבושל. גם הא דבעי' ס' נגד קליפ' ע"ל סי' צ"ב מ"ש מזה: והא דבעי' קליפ' מהכלי ולא קליפה מדבר חם עמ"ש בפלתי

מו

הדחה. קנוח ודאי בעי רק הדחה הוא מילתא יתירתא בכל הצדדין

מז

אבל מותר דאין מליחה לכלים וגם איידי דטריד וכו'

מח

אפי' בלי נקיבה ואף דשהה בכדי שיתן על אור וירתיח מ"מ אין מליחה לכלים כ"כ דרישה וה"ה אם שהה במים מע"ל דה"ל נטל"פ ומ"מ אסור לכתחיל' פר"ח. וע' פלתי דיש לחלק לענין דם דהוא איסור' דרבנן אפשר לומ' דאין כבישה לכלים אבל באיסור תורה יש להחמיר כמ"ש המ"א ויש כבישה לכלים.

מט

ובדיעבד מותר והאחרונים החמירו בכ"ח אפי' בדיעבד דהוי כמו דגים וכו' פר"ח.

נ

שנמלח היינו מליחה לקדירה דאז מלוח כרותח כן דעת המחבר אבל רמ"א חולק.

נא

כשיעו' שיתנו וכו' הוא שיעור כבישה אבל בפחות מזה לא

נב

ויש מי שמצריך רותחין כי עדיין בלוע בדם וע"י רותחין לא יפלוט:

נג

מותר דציר הוא לאחר ששהה שיעור מליחה אינו דם רק מוהל:

נד

ויש אוסרין דס"ל דציר הוי דם ומבליע כ"ק מיהו אם הדיחו רק פ"א תו לא חשיב דם או רותח.

נה

כדי קליפה ומהרש"ל חולק ואוסר כל מה שבציר ואם יש ס' מותר אבל מה שחוץ לציר לא מצטרף לס' דדם אינו מפעפע ורמ"א דלא מצריך רק קליפה אין מועיל ס':

נו

ויש בו לכלוך אבל אם אין מלוכלך אין מליחה לכלים ומותר:

נז

אבל הפסד מרובה שרינין אפי' מלוכלך:

נח

עד שידיחנו ודאי לכל הדעות צריך הדחה בתרייתא ועיקרו מגמ' רק לדיעה קמייתא א"צ להיות הדחה בתרייתא רצוף ויכול להניחו זמן מה תוך כשא"מ דהא אינו רותח ולהדיחו אח"כ משא"כ לדיע' זו אסו' בכשא"מ וצריך תיכף הדחה גם לדיעה קמייתא אם קולף הבשר סביב עד שאין כאן דם בעין הטח מותר הבשר באכילה אבל לדיע' זו מה יועיל הא פולט דם וצריך ע"כ הדח' לקררו לבטל הפליטה:

נט

צריך להגעילו לסבר' שני' אבל לסברא קמייתא לא צריך דפסק כח חום המל' ודם:

ס

ויש מתירין אפי' איכא גומות בסכין דהולכה והבאה בסכין גורם שאין הדם מתעכב שם:

סא

דאין מליחה לכלים לאו דוקא דהא להפליט יש מליחה לכלים רק עיקר הטעם דם משרק שריק אחרונים:

סב

אבל סכין צריך הדחה ואין לדקדק א"כ איך יהי' מתחיל' מות' דלמא משתלי ולא ידיח הא כלים אין דרכן בהדח' ואפשר סכין שאני מיהו בלא"ה הך דהדחה הוא רק חומרא:

סג

עד שיזוב היינו חצי צלייתו ע"ל סי' ע"ד:

א

צריך להדיח וכו' הנה בגוף הדין אם דם שמלחו או צלאו או בשלו אסור מהתורה או רק מדרבנן תפשו רוב פוסקים האחרונים דעתהתוס' וסייעתו דאינו אלא דרבנן אמנם רש"י ורמב"ם סבירא להו דאורייתא דבפ' כ"ה פירש"י הלב קורעו לא קורעו אינו עובר עליו בלב עוף אבל לב בהמה דיש בו כזית עובר עליו אף דהוא כבר נתבשל וכן בפ' עור ורוטב אמרינן הקפה את דם ואכלו חייב פירש"י באור ובישל. ותמהו הא אמרינן בגמ' דמנחות דף ע"א ע"א דם שבשלו ודם שמלחו אינו עובר עליו ולכך פסקו ההיפוך דבאמת אינו עובר: ולדידי דבריהם להקשות על רש"י בלתי מובן כי רש"י אזיל לשיטתו דאמרינן שם במנחות יתיב רבא וקאמר להא שמעתא דם שבשלו אינו עובר עליו ופריך אביי מברייתא דקתני הקפה הדם ואכלו חייב ומשני כאן בחמה דהדר כאן באור דלא הדר ופריך הגמ' באור אף דהדר נימא כיון דאדחי הא"ר יוחנן דם שקרוש ואכלו הואיל ואדחה ידחה ופירש"י קס"ד אפי' בחולין (יש להבין למה נטר למפרך מהך ברייתא הקפה הדם ואכלו דחייב על רבא ולא פריך על דפוטר בדם שנקרש אפי' בחולין לדעת רש"י ובברייתא מחייב בדם קפוי וי"ל די"ל פטור דנקט ר' יוחנן היינו מכרת דבעינן דם הראוי לזריקות קדשים כ"כ רש"י בד"ה דם שבשלו והא דתנן הקפה ואכלו היינו מלקות דלאו איכא דכי יהי' גרע מדם אברים דאינם כלל בגדר הזי' ולאו לכפרה ולזריקה עומדת ומ"מ הם בלא תעשה וה"ה לדם קרוש אבל לזעירא שפיר פריך דאמר אינו עובר עליו משמע גם מלקות ליכא והא דפריך אח"כ מר"י לא בגופא דדינא רק לראי' דאין לחלק בין קפה בחמה ובין קפה בבישול דר' יוחנן אף בקרוש פטור אף דהדר ברי' משום דכיון דאדחי אדחי) ומשני הגמ' כאן בחטאת הפנימיות כאן בחטאת חיצונות פירש"י הא דתנן הקפה הדם דחייב היינו בחטאת חיצונת וה"ה בחולין דחזי' לכפרה והא דאמר זעירי אינו עובר עליו בחטאת פנימית וע"ז קאמר הגמ' טעמא למילתא דר"ח דמחלק בין פנימית לחיצונית דבזה כתיב ולקח ונתן ובזה כתיב וטבל והזה וקפה וכדומה לאו בר הזי' נינהו ורבא דידי' אמר אפי' בחטאת פנימית ואכלו חייב הואיל וכנגדם ראוי בחטאת חיצונת על כרחך אם כן מסקנא דמילתא דזעירי דקאמר אינו עובר עליו אליבא דר"ח דמחלק בין פנימות לחיצונות אמר למילתא בפנימית אבל לא בחיצונית ומכ"ש חולין ולרבא דלא מחלק בין פנימית לחיצונ' לעולם חייב ומכ"ש בחולין כדתנן הקפו וכו' דחייב וליתא לזעירי כלל ולעולם חייב ועיין ת"י נדפסים בש"ס דפוס פ"פ דמבואר להדיא לפירש"י רבא חולק על זעירא דקאמר אינו עובר עליו והוא בתראי: ולכן מה כל הרעש מאחרונים ופר"ח בתוכם על רש"י מגמ' הנ"ל הא לרש"י הדבר מבואר דבחולין לכ"ע עובר ורבא נחלק בכל הדבר דזעירי ואין כאן תימא על רש"י והתוס' דחולקין בזה על רש"י הוא דאזלו לשיטתן שטענו שם בת"י על רש"י דאיך יסתור רבא דברים שאמר אביי משמו וגם מה קשיא לי' לגמ' ל"ל קרא דא"צ מליחה לדם קדשים תיפוק לי דם שמלחו אינו עובר עליו ומה קושיא הא אף שמלחו אינו נקרש תיכף ונשאר צלול וא"כ עדיין ראוי להזי' וקרינן בי' והזה ולכך פי' הם הא דמחלקין בין חטאת פנימית לחיצונית היינו בדם צלול וקרש אבל בדם שמלחו או בשלו לכ"ע אפסל לי'. ובאמת דעת לנבון נקל הקושי' התוס' על רש"י בקל יש ליישב מה שטענו על הגמ' דפריך ל"ל קרא דאין למלוח דם קדשים תיפוק לי' דה"ל דם שמלחו והקשו דלשני דאיירי בדם צלול וזה אינו קושיא דהא רש"י גופי' פי' דם שמלחו בין בחולין ובין בקדשים דתו לא חזי' למילתא ואף דרש"י גופי' מחלק בין חטאת נאכלות לאין נאכלות ש"מ דרש"י ס"ל דזהו הכל בס"ד דלא נחית לחלק בין ולקח ובין והזה והכל פטור וא"כ כל סוגיא לעיל לס"ד דלא מחלק בין חטאת לחטאת ולא ס"ד ההבדל בין ולקח והזה וא"כ פשיטא דאין לחלק בין דם קרוש לצלול ושפיר פריך הגמ' ל"ל קרא למעט מליחה מדם אבל למסקנא דחדית לן גמ' הבדל בין נאכלות לאין נאכלות דבזה כתיב והזה וכו' פשיטא דאין מקום לקושית הגמ'. ובאמת למסקנא נדחה כל הנ"ל ופשיטא דלרש"י צ"ל דקושית הגמ' דל"ל קרא למעט מליחה מדם לא קאי למסקנא דהא איצטריך לחטאת הנאכלות ועל כרחך צריך לומר דקאי לס"ד דלא אסיק ההבדל וא"כ קושית תוס' מיושב ומה שהקשה רבא ארבא או הא קאמר רבא דידיה אמר והיינו חד דידיה וחד דרבו וגם שכיח בש"ס ובתוס' דגרסינן רבא במקום רבה וא"כ דאין כאן קושיא על רש"י. ויש ידים מוכיחות לרש"י מהך דמוקמינך לי' במס' כריתות בלב עוף דאין בדמו כזית דדוחק לומר דמש"ה איירי בלב חי' בלתי מבושל גם יש ראי' מהא דילפינן בפסחים ונזיר טעם כעיקר מגעולי עכו"ם והקשה תוס' מנלן לנזיר דלמא נזיר יש היתר לאיסורו ותי' דאף לנזירי' צוה התורה להגעיל ועדין ק' דם מנלן דטעם כעיקר דהא יש היתר לאיסורו אם בשלו ול"ל דנזיר יוכיח דגם הוא יש היתר לאיסורו ומ"מ אסור כמ"ש התוס' דמה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור ממשרת משא"כ דם ומזה מוכח דלמסקנה דם שבשלו אסור: גם יש לרש"י ראיה מהא דאמרינן חולין דף קי"ג ע"ב לשמואל אייתר תרי גדי דסבר שמואל אסור חע"א וחלב ומתה מחד קרא נפקא דם נמי לאו גדי הוא וכו' והקשה התוס' מה בכך דדם לאו גדי אדרבה לכך צריך גדי וע"ש. והנה לפי' רש"י דהא דאמרינן איסור חל על איסור ילפינן בב"ח מהך גדי דמרבה הכתוב וילפינן מיניה חלב ומתה דבתרווייהו חל דהי מנייהו מפקת דהא מין גדי הם ונפ"ז י"ל כך פי' בגמ' דם נמי לאו גדי הוא וא"כ לא שייך בהו הי מנייהו מפקת והרי הוא בכלל אין איסור חע"א ולא צריך קרא למעט דמן גדי לא אתרבי דקאי על חלב ונבלה דהה מן גדי וא"ש ולק"מ. אבל התו' אזלי לשיטתן דס"ל דם שבשלו מותר מתור' וא"כ ליכא בגדר איסר חע"א בב"ת ול"ל כמ"ש ושפיר הקשו ולכך רש"י לתרץ קו' תו' ס"ל דם שבשלו עובר וא"ש כמ"ש וגם הרמב"ם דעתו כרש"י וכן דעת הרי"ף דהעתיק הך מימרא על הלב קורעו דאיירי בלב עוף ותמהו מה נ"מ לדינא יש בו שהעתיקו אלא ברור דלכך העתיק להורות נתן דלב בהמ' עובר דדם שבשלו אסור מד"ת ולכך לא העתיק בשום דוכתא דדם שבשלו דרבנן וכן הרא"ש העתק בשום דוכתא דדם שבשלו דרבנן וכן הרא"ש העתק הך דנרא' מדבריו בכמה דוכתי דמסתפק בדם שבשלו והמתב' בהל' בב"ח העתק לשון הרמב"ם בב"ת דאין עובר משום בב"ח משמע משום דם עובר ולכן צ"ל דאחרונים תפסו זה לעיקר דם שבשלו אין בו אלא איסור דרבנן דלענ"ד צ"ע:

ב

אם חתך הפר"ח הקשה דברים אלו כתבן המרדכי אגב דוחק' דסכינ' פולט והא הוא והתו' ורבים מחברים ס"ל דוקא בצירוף חום בה"ש אמרי' כן ולא דוחק' דסכינא לבד וי"ל דעיקר שם להבליע ולהפליט תוך ומן דבר קשה כמו סכין אבל להפליט ולהבליע רק אצל בשר דהוא רכיך אמרי' אפי' בלי חום בה"ש בולע ואין להקשות להך דיעה דס"ל באם חתך דצריך לחזור ולהדיח מחמת פליטת הסכין א"כ איך אמרי' בגמ' הטבח צריך שיהיה לו שני סכינים אחד לחתוך בו בשר ואחד לחתוך בו חלבים דבסכין א' חיישינן דלמא יחתוך בי' חלבים תחלה וכ' הר"ן דמיירי דחללו בי' טבח' דאין צריך עוד הדחה דאל"כ מה בכך דחתיך חלבים תחלה הא בלא"ה צריך הדחה קמייתא וישפשף החלבים ולשיטה זו דאם חתך לעולם צריך הדחה קמייתא א"כ קושי' הר"ן על הגמ' דתמיד אם חתך צריך הדחה ומה יש לחוש וצריך לומר הנך רבוותא ס"ל כהנך דסברי לקמן סי' ע"ו דצלי א"צ הדחה קמייתא דנור' משאב שאיב אפי' לדם בעין ע' לקמן סי' ס"ו וא"כ יש לחוש דיחתוך חלב תחלה ואח"כ יחתוך בו בשר ויהי' החלב טח עליו ואח"כ יצלה הבשר ואין כאן הדח' כלל ודוק:

ג

וע"ז יש לסמוך בדעבד וכ' פר"ח דהיינו דכבר נתבשל אבל לא נתבשל ימלחנו שנית אף שהודח לא אמרינן נסתמו נקבי פליטה דהא לא שהה שיעור מליחה ואין נסתמי' והקש' אולי הלכתא כהנך רבותא דלא מצריכין שעה ודחק ליישב ודבריו תמוהין מה קפידא יש כאן הלא ע"ז אנו דנין וכל הספק הוא אם זה השיעור קטן מספיק לפלוט הדם או לא וא"כ בממ"נ אם הספיק הרי נפלט כל דם ואין חשש ושריא ואם אנו חוששין דלא הספיק הזמן ועדיין חתיכה זו בלוע מדם א"כ אף נקבי פליטה לא נסתמו עדיין ואף מליחה שנית מועיל ודבריו בלתי עיון נכתבו אגב רהיטא:

ד

שעה הרב בעל ת"ה הוציא דין זה מדאמרי' בפ' מקום שנהגו דבע"פ מקדימין עשית התמיד שעה כדי שיהי' שעה אחת פנוי לצליית פסח ש"מ שיעור צלי שעה וגם במליחה משערין כמו צלו שעה והיינו שעה בינונית כי בע"כ בירושלים הי' יום ולילה שוין והך שעה שעה בינונית: איברא גוף ושרש הדבר דיליף מן פסח אינן מבין דמה צורך שעה לצלי הא יכול להיות נצלה בשבת גופי' בלילה אפס יהי' זמן קודם הכנסת שבת נדבק בתנור וש"ד ולית ביה כלל וכך מבואר במשנה משלשלין פסח בתנור עם חשכה וא"כ מה צורך זמן שעה להקדים בשביל כך סדרו של תמיד וע"כ צ"ל הא דנקט שעה לצלי לאו דוקא רק להכנת הצלי ללקט עצים (ואמרו בריש פסחים שעה א' ללקט עצים ולהחמם התנור וכדומה) וא"כ אולי סמך בעל ת"ה לגמרי ואולי ס"ל לת"ה זמן שעה לצלית הפסח הנאמר בגמ' דוקא רק חז"ל מתחלה כאשר קבעו זמן לתמיד ופסח לא רצו לסמוך ע"ז שיהי' פסח נצלה בשבת ולשלשלו סמוך לחשיכה רק קבעו סדר וגבלו זמן שעה א' בע"ש לצלי וזהו מאמרם רק אם קרה מקרה שלא נצלה בע"ש בעוד היום גדול מותר לשלשלו אפי' ע"ש עם חשיכה ול"ל בה אבל לכתחילה הי' נצלה בע"ש והי' זמנו שעה א': אלא אף מראי' זו מסתעף שיעור הרמב"ם ואינך דהם שיעורים מתחלפין לאינך הילוך מיל שהוא שליש שעה ולרמב"ם חצי שעה בקרוב דצלי שיהי' נפלט כל דמו הוא אם נצלה כמאכל ב"ד וכן הוא לקמן סי' ע"ג אם נצלה כמאכל ב"ד שוב נפלט הדם וזהו ברור דפסח היה דצולין אותו כל צרכו וראוי לאכילה לגמרי וכי הי' קדשים לאכלים מאכל לסטים וע' סוף פסחים דפסח כתיב ביה למשחה ולגדולה כדרך מלכים אוכלים ולכך נאכל על השובע וע"ש ברשב"א ולפ"ז דכל צליתו היה שעה א"כ מאכל ב"ד לדעת רבוותא הסוברים מאכל ב"ד הוא שליש צליתו וע' לקמן סי' קי"ב ואם בשליש שעה נצלה שיפלוט כל דמו אף במליחה כך וסגי בשליש שעה וכל הדעות נבעו מראיית ת"ה ודו"ק:

ה

במי פירות הרמ"א בתשובה דכתב דמדברי הר"נ גבי השוחט ולא מצא דם משמע דהדחה קמייתא במי פירות לא מהני דמטרשי' ליה ותמהו הט"ז והש"ך והפר"ח הא לא מצינו בר"ן דבר רק על קו' התו' שהקשו על הא ונאכלין בידים מסואבות דהא הוכשר בהדחה וע"ז תי' הר"נ דהודח במי גשמים עכ"ל וא"כ איך יליף רמ"א מזה למי פירות מה דלא זכרו כלל ונראה מבלי לעשות לרמ"א אשר בצלו חיינו למדבר בלי דעת ח"ו כך דיש להבין בר"ן דס"ל הודחו במי גשמים אינן מכשירין הא אמרו במשנה דמכשירין כל שתחילתו או סופו לרצון מכשירין והכא הא המה לרצון להדיח הבשר ולתקנו לאכילה ואין לך לרצון יותר מזה ומכשירין וצ"ל דדעתו הי' לצלותו דלא במי הדחה וא"כ דעתו הי' מבלי ללחלח הבשר במים ולא ניחא לי' כלל בהדחה זו וא"כ הוי שלא לרצון ואינן מכשירין אבל מ"מ קשה איך נאכל בידים מסואבות הא כשהומלח עכ"פ במי הדתה בתרייתא ואי דהוכשר בגשמים זה ודאי ניחא לי' דלא סגי בלי הדחה וא"כ אף מי גשמים מכשירין ולא תי' הוא כלום ול"ל דודאי הדחה בתרייתא איירי דהודח במי פירות ולא צריך מי גשמים רק הדח' קמייתא דלא מועיל מי פירות קשי' וע"ז תי' מי גשמים ולא ניחא לי' דרצונו הי' לאכלו ואינן מכשירין ודוק:

ו

אפילו לא הושם רק בכ"ש טרם עמדנו על שרש דין זה צריכין אנו להקדים הדין מה שהט"ז והפר"ח נחלקו הוא כי אמרינן בפר' כירה מילחא צריכה בישולא כבשרא דתורא דאפי' בכלי ראשון אינו מתבשל כי אם דוקא ע"ג אור והביאו הרא"ש וכתב מיהו אם נמלח אפי' נמלח מחדש נהי שהבשר אינו מתבשל מ"מ הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו נתבשל ונבלע בבשר ואסור עכ"ל ונחלקו המחברים בכונת דברי רא"ש כי הרב רמ"א בת"ח סבירא ליה אפילו לא נמלח כלל מ"מ אסור כי הלחלוחית מתבשל ונמלח דנקט הרא"ש לאו דוקא וראי' כי הטור א"ח סי' שי"ח כתב אסור ליתן בשר שור חי בכלי ראשון בשבת דלחלוחית מתבשל ולא כתב נמלח ש"מ נמלח לאו דוקא וכן פסק בא"ח סי' שי"ח דנמלח לאו דוקא: אמנם המהרש"ל וט"ז בא"ח סי' זה ס"ק כ"ג דעתו דלא לחנם כתב הרא"ש נמלח רק הרא"ש מיירי בענין דם וא"כ מה בכך שהדם מתבשל אין הבשר מקבל בלוע מדם דהא צריך להתבשל ע"ג אור וטרם זה אינו בולע ולכן מצריך הרא"ש נמלח דאז המלח מבליע דם משא"כ לענין שבת פשיטא דהדם ולחלוחית מתבשלין בלי מלח ואסור הטור בא"ח לענין שבת לא זכר מלח עכ"ל והרב פר"ח חשב לדוחק דיהי' דברי הרא"ש סובבין שם על מליחה לדם דמה ענין זה להתם רק מיירי מענין איסור שבת רק אף דלכתחילה אסור דמבשל לחלוחית מ"מ יש לפקפק למה יאסור בדיעבד החתיכה דהיא לא נתבשלה ואי דלחלוחית נתבשל יקנח הלחלוחית לכך קאמר דהמלח ממהר להבליע וא"א להתקנח עכ"ל. ודבריו דחוקין כי מה ביקש הרא"ש בזה דקאמר המלח והדם נתבשל הל"ל סתם לחלוחית וגם איך יתבשל המלח הא אין מתבשל בכלי ראשון וגם רחוק במציאות לקנח כל לחלוחת מכל שייפא ושייפא בשרא הא לחלוחית הרבה ואם בא לקנח צריך לפרפר הבשר לחלקים דקין בלתי נחלקים ממש ולכן כפי פשטא לישנא דרא"ש משמע כהרב ט"ז וכן מסכים עמו רי"ו דכ' בחתיכה שנתנה לכ"ר מותר חוץ אם יש עליו מלח וכ' דכ"כ הרא"ש והיינו כמ"ש הט"ז: ואמת כי יש לפקפק בהרא"ש כיון דס"ל דאף דלחלוחית מתבשל מ"מ אין הבשר בולע בכ"ר א"כ מה יועיל נמלח להבליע וכי לא יהיה חום כ"ר יותר מבליע מן מלח ואם נימא בצירוף מלח וחום כ"ר הם גורמים הבלוע לפ"ז לא היה צריך הרא"ש ליתן טעם דלחלוחית מתבשל רק בקצרה אף דכ"ר אינו מבשל בצירוף מלח מבשל ויש ליישב בדוחק: ואחר שבארנו הנך דיעות רבוותא נראה ודאי הסומך עצמו על הט"ז ומהרש"ל אין גוערין אותו בנזיפה כאשר פסקתי זה איזה שנים שבקשו להוריד זקן מורה הוראה הואיל פסק בבשר שור שהושם לחמין כ"ר דאין אסור וכתבתי דיש לו מה שיסמוך על גדולי עולם. אמנם לכתחילה לדינא ת"ו להקל נגד פסק הרמ"א מכמה טעמים דאף דנימא בכונת הרא"ש כט"ז דאף דהדם מתבשל מ"מ אין נבלע בבשר דהא כ"ר אינו מבשל בבשר שור היינו דהרא"ש נמשך גבי עירוי אחר דעת ר"ת כנראה מדבריו פרק כירה גבי אלפס וקדרה וכו' דס"ל הואיל עירו בלע כדי קליפה אף מבשל כ"ק משום דס"ל בישול ובלוע חד דינא אית לי' ועיין ר"נ ורשב"א בחדושיו ותה"א ותוס' זבחים וא"כ שפיר יליף הרא"ש אם אין כ"ר מבשל בבשר שור אף מבליע אינו ואין בולע מהן ולכך צריך דוקא דחתיכה נמלח אבל לפי דעת רשב"ם והרבה פוסקים דנח יותר להבליע מלהתבשל ועירוי יוכיח וא"כ מה בכך דבשר שור דאין מתבשל בכ"ר הדם נבלע בכ"ר דנח להתבלע ופשוט וכן מורים פשטן של דברים דבליעה לא יותר מבישול דודאי אין חום מליח יותר מקומו של כ"ר כנראה בכל דוכתא וא"כ אם אין כ"ר מועיל בבשר שור א"כ אף חום מליח אין מועיל בבשר שור ולפ"ז הא דר"מ דאמלח לי' בשר שחיטה בהדי בשר נבילה יהי' הכל בשאר בשר וכן הני אטמת' דאמלח בגיד הנשה וכו' דבר זה קשה לאומרן ועכצ"ל דיש הבדל בין בישול לבלוע וחום מליחה מבליע. גם לא ידעתי מנ"ללרא"ש לומ' דמלח מסייע לכ"ר מה דלא מצא לו עזר מגמ' וזכר לו ואף ע"ז דבלחלוחית מתבשל הי' לבי הומה מנ"ל לרא"ש לחדש דין מה שלא נמצא בש"ס ודברים אלו הן סתרי טבע ומי יבא בסודם עד שמצאתי לו ראי' מגמ' דזבחים דאמרינן אחד שבשל בו או שעירה לתוכו רותח ישבר וע' תוס' וירושלמי דלמדו ממנו דעירוי מבשל ולכך צריך שבירה כדכתיב אשר תבושל בו וכו' וקשה תינח אם עירה לתוך הכלי שארי בהמות אם היה החטאת עגל ושור ועירה לכלי למה ישבר הא לא יהיה עדיף מכ"ר גמור אינו מבשל ומכ"כ עירה וע"כ צ"ל לחלוחית מתבשל וכן בעירוי לחלוחית מתבשל ושיי' יבשל בו וטעון שבירה ול"ל שם איירי דנמלח דמלבד דזה א"א לומ' מליח מאן דכר שמי' אף גם מנ"ל לרבינו תם וסייעתו למילף מיניה דהתם דעירוי מבשל דלמא התם מליח מסייע ואפילו בכ"ש י"א דמסייע ומכ"ש בעירוי: אבל דנחדש לומ' דמליחה מסייע לחום כ"ר לא ידעתי מנ"ל זה לכן יותר נראה כדעת רמ"א דלחלוחית מתבשל ומובלע בבשר ובפרט אם אין מובלע בלי מליחה א"כ בשר שור בחלב וכ"ר הבשר אינו מתבשל וגם לחלוחית שלו אינו מובלע וא"כ יהא מהתורה הבשר מותר רק מדרבנן וכ"ת ה"נ א"כ הא דפרכינן על רב דאמר כזית בשר שנפל ליורה רותחת הבשר אסור וחלב מותר אמאי חלב נבלה הוא ומוקי' ליה בשינוי דחיקה אמאי לא משני בבשר שור דאינו אסור רק מדרבנן ונאסר מחמת הבליעת חלב אבל החלב אינו נאסר מחמת בשר דהבשר מותר דלא נתבשל כלל ובב"ח דרך בישול נאסר וגם לא בלע כלל וא"ל דהא מ"מ מדרבנן אסור הא בדרבנן לא אמרינן חנ"נ וכה"ג צ"ל במה דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב ולא מצינו בשום דוכתא דחלב מבב"ח מותר ועכצ"ל מדרבנן אסור ומ"מ לא אמרינן ביה חנ"נ ולכן הדבר מוכרח דלחלוחית מתבשל ומובלע בתוך בשר כדעת הרמ"א וא"כ הרי כאן איסור בב"ח תורה ואמת כי המחבר בסי' שי"ח דעתו אפילו לחלוחית אינו מתבשל בלי מלח ולא נראה כן מדברי הרמב"ם דהעתיק בה' שבת דמלחא צריך בשולא ואין מועיל כלי ראשון והך דבשרא דתורא צריך בשולא באור ולא מהני כלי ראשון השמיט וצריך טעם למה השמיטו אבל לדעת רמ"א ניחא דס"ל דעכ"פ לחלוחית נתבשל ואסור ולא נ"מ לדינא כלל דסוף כל סוף מתבשל ולכן לא זכרו וזהו ראי' לרמ"א: והנה הר"ן בפ' ג"ה כ' בהך דאין למלוג גדי וטלאים הק' בהא דאמרי' בפ' מקום שנהגו מקום שנהגו למלוג עגלים מולגין ותי' דאיירי דנתקנח מחלבו והוציאו דמו לכאורה קשה האי קושיא מעגלים הא המה בשרא דתורא וצריך בשולא ואין חום כ"ר מבשלו ופשיטא דמותר למלוג משא"כ בגדיים וטלאים ואי נימא דחלב מ"מ מבליע לא היה להר"ן לתרץ דפלט דמו דלענין זה לא מהני כ"ר ולו' דיש חילוק בין עגל לשור דגמ' קאמר בשרא דתורא לא יתכן דמי נותן גבול כמה יהיו ימיו עד שיגיע לבחינת שור ומי מפיס ומכריע בזה ואמרו חז"ל שור בן יומא קרוי שור ולכן ברור דס"ל דלחלוחית אף בלי מלח מתבשל ושפיר הקשה הר"ן ודוק: ובאמת אף דהרא"ש היה מקיל יש לנו להחמיר כי הרא"ש כנראה מדבריו פ"ק דחולין בשמעתא שוחט בשבת ס"ל דם שפירש ממקום למקום מותר (ומ"ש בפ' כ"ה גבי כלי שא"מ דדם שפי' ממקום למקום אסור הוא רק לשון ר"פ) וא"כ אי' לומד דאף דאין חום כ"ר מועיל גבי בשרא דתורא מ"מ הא חומו גדול כ"כ עד שעכ"פ מוליד תנועה בדם מבליעה בחתיכה לצאת ואם כי אין החום כ"כ כחו גדול כמו על אש להוציא הבליעה לחוץ מ"מ פירש הדם לצאת והרא"ש לא חש לכך כי ס"ל מותר אבל לפי דקיימ"ל גבי כלי שא"מ דכל החתיכה אסור משום דם שפי' ממקום למקום אף זה כיוצא בו לכ"ע: וי"ל דגם הרא"ש ס"ל נמלח לאו דוקא כמשמעות הטור א"ח רק ס"ל אם נתן בשר חי לתוך כ"ר ה"ל חליטה ואין הדם יוצא כלל וע' ב"י סי' זה דכ' בשם א"ח להתי' בהך עוגדא דה"ל חליטה ועיין לקמן סי' ע"ד דאף דלא בקיאין בחליטה מ"מ בדעבד יש לסמוך וא"כ אף הרא"ש ס"ל כן דה"ל חליטה ולכך כתב ונמלח דכיון דכבר החל המלח לעורר כח הדם לצאת שוב מי רותחין גומרין והדם נפלט ונבלע ודברי רא"ש נכונים וברורים ודוק:

ז

אפילו בכ"ש מבשל ומהרש"ל חולק דכ"ש אין מבשל והש"ך בס"ק ל"ז נראה דעתו להסכים למהרש"ל ולסמוך על הרא"ש ופוסקים דכתבו כ"ר מבשל בצירוף מלח משמע כ"ש לא ואין כ"כ דיוק ויש לדחות בכמה אנפין וביחוד הא דכתבו דכ"ש מבשל היינו זולת בשר שור אבל בשר שור מודים דהא אפי' כ"ר אין מבשל והרא"ש איירי בכ"ר ולזה צריך סיוע מלח אבל אי קשיא הא קשיא הא תנן הקדרה וכו' לא יערה עליהם רותחין אבל מערה לתוך הקערה ותמחוי ר' יהודא אומר לכל נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ואיבעי להו ר' יהודה ארישא פליג ולקולא דאפי' כ"ר בעי חומץ וציר או אסיפא ולחומרא דאפי' כ"ש מבשל בחומץ וציר ולקולא ופשטי' מבריית' דר' יהודא ארישא קאי דס"ל דכ"ש אין מבשל רק בחומץ וציר מכלל דת"ק דפליג ור"י ס"ל אפי' בחומץ וציר ומליח אין כ"ש מבשל רק כ"ר דהא לא מצינו לת"ק ור"י פלוגתא בסיפא וקשי' לי לאו"ה ורמ"א: ודוחק לו' ולחלק בין ציר לציר וע' ירוש' מס' שבת פ' הכירה דקאמר על דעת דר"י מלח כציר יין כחומץ ולחלק בין בישול לבלוע קשה דהא או"ה והרמ"א תפסו הכל לשון בישל ומה שי"ל דאפשר דראיי' או"ה מהא דאמרינן בפסחים דף מ' ע"ב אין מוללין את הקדרה בפסח והרוצה למלו' נותן את הקמ' ואח"כ החומץ וי"א אף ליתן החומץ ואח"כ הקמח מאן י"א אר"ח ר' יהודא היא דאמר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר פירש"י לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכ"ש חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן אע"פ שקדם וצ"ע קצת דהא בשבת אסיקנא ר"י ארישא קאי על כלי ראשון ולא על קערה ותמחוי דהמה כ"ש כדפשטינן מברייתא וצ"ל דרש"יס"ל הך דמוללין דין כ"ש יש לו דאל"כ מה קשאיל מאן י"א ר' יהודא הא הת"ק לא נחלק אר"י בכלי ראשון רק ס"ל מבשל אפי' בלי חומץ וציר ומוכרחין לומר דמוללין וכו' ככ"ש דמי ונשאר הקושי' הא לא מצינו לר"י דנחלק בכלי שני כנ"ל וצ"ל כך הפי' בברייתא רי"א לכל הקדרות פירש מילת כל מורה הן כלי ראשון והן כלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דאסור בכל קדרות הן כלי ראשון והן כלי שני לא פלוג וא"כ הך דמוללין דהוי כ"ש אתיא כר"י דבחומץ וציר חד דינא אית לי' לכ"ר וכ"ש זהו מה שיש ליישב דברי רש"י ועדיין הקו' על או"ה דפסק דלא כת"ק דנחלק אר"י דאמרינן מאן תנא ר"י ש"מ דת"ק פליג: נראה דס"ל הא התוס' בשבת פי' דהא דר"י פליג ארישא לא דס"ל כלי ראשון אין מבשל רק ס"ל תבלין קשין להתבשל א"כ י"ל לא עבדינן פלוגתא רחוקה ע"כ פליג ת"ק אר"י דחומץ וציר אין מבשל בכ"ש היינו בתבלין הקשים אבל בשארי דברים הרכים מודים לר"י דמבשל דהא הוא אפילו בתבלין הקשים ס"ל דמבשל והך דמוללין מלילות היינו תבלין ולכך לת"ק לא מבשל ואו"ה איירי בשארי דברים זולת תבלין ודוחק: ויותר נראה דיש להבין ת"ק דס"ל אפי' בציר ואין כ"ש מבשל מ"ט מתיר ליתן קמח תחלה ואח"כ חומץ דחומץ יבשלו וימנעו מחימץ הא אין פועל כלל וצ"ל כי פליגי ת"ק ור"י שיש חומץ וציר בקערה בתבשיל ואח"כ רוצה ליתן לתוכו תבלין מתיר ת"ק דכח החומץ וציר כבר נתבטל תחלה בתבשיל ור"י אוסר מ"מ אבל ליתן לכ"ש תבלין ולערות עליהן חומץ עם כו' תיכף בהגיע החומץ מצטרף לחום ומבשל ואסור. וכן במלילות אם נותן קמח תחלה ואח"כ החומץ קודם שיתערב א"כ מחומץ מבשל הקמח לבל יתחמץ וא"ש וזה מה שנראה בכוונת או"ה בשר מליח שנתן בכ"ש הרי תיכף מבלי פנאי להתבטל מצטרף עם חום כ"ש ואוסר: ובחדושי אמרתי דיש לרש"י ראיי' לפ"ז דרי"א למילתי' הן בכ"ר והן בכ"ש דרש"י ס"ל כרשב"ם דעירוי אינו מבשל וק"ל קו' התוס' למה קתני אבל נותן לתוך הקערה לתני רבותא טפי אבל מערה עליהם רותחין ולפירש"י לק"מ דמשום ר"י נקט דאפילו בקערה בחומץ וציר אסור ואלו קתני עירה ה"א בעיר' ס"ל לר"י לאסור בחומץ וציר ולא בכ"ש וקמ"ל דאף בזה אסור ודוק:

ח

וכ"ש שאסור לאכול המלח הש"ך בס"ק מ"א כתב בשם אפי רברבי דבדעבד מותר בנתייבש היטב והש"ך הניחו בצ"ע ולדידי אין ספק לאסור דאף דהר"ן הביא בשם הרמב"ן ועוד מחכמים דס"ל המלח מותר דהדם כלה בו והולך אין מהם ראיי' דהם אזלו לשיטתן דלא אמרינן בשאר אסורים חנ"נ וכמו כן משמע דגם אפשר לסוחטו מותר ס"ל לדעת התוס' דחד תלוי בחברתה וא"כ דכיון דם הבלוע כלה ואבד פשיטא דמלח מותר דהא נסחט ונאבד אבל לפי מה דקיימ"ל בכל אסורין נ"נ וכמו כן אפשר לסוחטו אסור אפי' למ"ד לא אמרי' חנ"נ א"כ זה מכח שבלוע מדם לא זו דחנ"נ הא המלח אף שכלה הבלוע הדם מ"מ א' לסוחטו אסור והרי המלת אסור כי כבר נאסר מדם ואיך תחזיר להתירו ולכן אין כאן ספק דאסור:

ט

במסל"ת והנה יש להבין הא דם בבשר הוי מין בא"מ ויוכל להתברר ע"י טעימא א"כ יטעמנו העכו"ם דסמכינן אטעימת עכו"ם כמבואר לקמן הלכות תערובות ומה לנו לנאמנות לסמוך אטעימתו ואם אמר אין בו דם הרי הודח ומותר ואם לאו אסור ודוחק לומ' דלענין אם הודח סמכינן עליו אבל לענין נאמנות בעינן שבקי בהבחנה דלא כן משמע במחבר לק' ריש סי' צ"ח ע"ש א"כ מה צריך לנאמנות תן לו ויטעמנו וי"ל דר"ן פר' כל הבשר עמד במה דאמרו שיעור מליחה מיל הא חזינן המוהל היוצא מן הבשר אחר שיעור זה יותר מאדים מן הראשון ותי' דוודאי אין המליחה באה אלא להוציא דם שעל פני הבשר והסמוך לו הא לדם הבלוע בחתיכה לא חיישינן דה"ל דם אברים שלא פי' דשרי ועוד תי' דלאחר שהיה שיעור מליחה אין כאן דם רק המוהל מאדים וכו' ולפ"ז לדעת זו כל חתיכה מלאה דם רק לא אסרו חז"ל רק דם שבשטח עליו ולא מה שהוא בעצם בחתיכה וא"כ איך יאמר אינו יודע על טעימתו דאינו מרגיש טעם דם וא"כ נשפוט שהודח מדם דמה בכך הא יש בו מ"מ דם ממקו' התתיכה וגם איך נטרף אם מרגיש דם הא ישנו דם ומ"מ מותר דלא נאסר רק מה שע"ג החתיכה ומכ"ש להך תי' דמוהל בעלמא היא דוודאי בטעמא שוה לדם וא"כ איך נסמוך דעכו"ם אומר דטעם טעם דם האמת כדבריו ומ"מ אינו אוסר דה"ל מוהל כ"כ הרשב"א בחידושיו לחולין בי דוגא דאי אפשר למטעם הנוטף להרגיש טעם דם דגם השומן הנוטף טעמו כדם וא"א להבחין ומכ"ש מוהל הבשר: ובזה הקושי' דהקשה על רמ"א דהוא פסק אף באיסורי דרבנן אין סומכין על מל"ת ובדין זה כתב דיש לסמוך אמל"ת מתיישב דכאן חתיכה בדמה כיון דאיסור הוא רק דם שע"ג ותוך החתיכה מותר ה"ל רוב דם להיתרא ומין במינו ברוב בטיל וא"כ יש כאן תרתי דרבנן או דמין במינו חד בתרי בטיל או דם שבשלו מדרבנן ולכך ס"ל לרמ"א דמסל"ת מהני אף דס"ל לקמן דאף במלתא דרבנן לא מהני מסל"ת דלפמ"ש ניחא דכאן איכא תרתי דרבנן: ועוד י"ל דכאן העכו"ם מרתת דאולי יטעמנו ויוכר הדם שבתוכו כיון דיודע דלא הודח והומלח גם הא הרבה פוסקים ס"ל דחתיכה עצמה ס' נגד דם הבלוע רק החולקים לא ברירי לי' ומידי ספיקא לא נפקא ויש כאן ס"ס ספק הודח ואם תמצא לומר לא הודח דלמא יש ס' וע' לקמן כלל ס"ס דבכה"ג לא שייך מתהפך וא"כ עכ"פ מהני מסל"ת:

י

בשר שנתבשל אשה בשלה בשר ושכחה אם היה נמלח קודם בישול והתיר הרב הט"ז דהוי ספק דרבנן להקל וגם כמו בספק קרא בפ' שנייה דאם התחיל למען ירבו וכו' דאמרי' דסרכא נקט ואתא כן האשה ברגילות שלה ודאי מלחה והרב בעל נה"כ השיג דהא אתחזיק אסורא ול"ד למען ירבו דמליחה עסק גדול ואיך יתכן ששכחה מליחה ועיין פר"ח: והנה אי באתחזקא אסורא מהני ספיקא דרבנן לקולא ע' לקמן כללי ס"ס מ"ש בזה ומשם תדרשנו ונראה אם האשה תולה טעותה בדבר כאשר הוא בלי ספק למה שכחה וכיצד באתה לידי ספק נראה ברו' להתי' דאמרינן בדוכתי טובא פסחים ט"ז נדה חבר שמת והניח מגורה פירות הרי המה בחזקת מתוקנים ודייק הגמ' מיניה דספק מוציא מידי ודאי כתבו התוס' נדה דף ט"ו פ"ב ד"ה חבר דהך ספק מוציא מידי ודאי דהוא ספק טוב ורגיל ולכך דוחה ודאי ועוד קאמר הגמ' דלכך בחזקת מתוקנים דודאי הוא דחזקה דאין מוציא מתחת ידו שאין מתוקן ועוד דהאי נמי ספק דאולי הכניס במוץ וכו'. והנה ברו' אם נמצא קדרה בשר מבושל והמבשלת אינו לפנינו לשאלה אם מלחה בשר פשיטא דמות' לאכול הבש' וזו לא שמענו מעולם דיצטרך לשאול מאשה מבשלת אם מלחה וכמ"ש גבי חמץ דהחזקה דבדק הבית דהכל חבירי' אצל חמץ עיין ריש פסחים כן הכל חברי' אצל מליחה למלוח הבשר וא"כ הרי ספק מוציא מידי ודאי אף דחזקה היה מתחלה שלא נמלח וספק נמל' ה"ל כמו חזקת מתוקן להפריש מעשרות מ"ש למלח ומ"ש לתקן תרומת ומעשרות וכמו דהתירו שם כן נתיר בזה ואין כאן הבדלה כלל ואם נאמר כאן ריעותא איך שכח מעשה רב מליחה וכדומה נימא לאידך גיסא איך נספק אם מלחה מה הביאוה לכלל ספק הזה לו' דעשתה מעש' רב והלא דבר הוא אבל צא ולמד ספק התפלל וס' לא התפלל אינו חוזר ומתפלל משום דתפלה דרבנן ואף דודאי חייב להתפלל וספק אי התפלל איך ס' מוציא מידי ודאי גם איך שכח מעשה רב כזה אם התפלל או לא דצריך רעותא דלבא וכי דברו בחסרי לבב במתפללים משפה לחוץ ויותר מוטל לזכור מעלין מליחה אשר ידים עסקניות כל היום וא"ל בתפלה שאני דאיך נחמי' להתפלל שני' א"כ יברך ברכה לבטלה וחומרא קולא דהא בק"ש למ"ד ק"ש דרבנן ספק קרא ס' לא קרא אין חוזר וקורא דהוי ספקא דרבנן וכאן ליכא ברכה עד דנימא דהוי חשש ברכה לבטלה ויש להקשות לחד תי' בגמ' דפסחים וכו' הנ"ל דאף בדרבנן דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ מ"ט דפטו' מתפלה וק"ש למ"ד ק"ש דרבנן הא החיוב ודאי אם קרא ק"ש ודוחק לו' כי תקנו דרבנן כמו תפלה וק"ש שאני הם תקנו לודאי ולא לספק עכ"פ יצא לנו בכה"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ"ש לפ"ד התוס' שם דהך בהמה וכו' הכל ד"ת אבל מדרבנן מ"מ חייב במעשרות וא"כ במה דתי' התם נמי ספק וכו' היינו ס' דאורייתא אבל מדרבנן ודאי היא ומודה הגמ' דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי וברורים דברי ט"ז ולא הוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו אך עדיין במקומו מש"ל מה החרדה נקח קפילא לטעום אם בו טעם דם ודאי שכחה ואם לאו ודאי לא שכחה וכי בשביל שאנו מחמירין לבלי לסמוך אקפיל' נקל בעובדא זו וצ"ל כמש"ל דכל חתיכה מלא דם רק חז"ל לא אסרו וא"כ אף דטועם טעם דם אין ראיה דלא הומלח כנ"ל ולפמש"ל דזהו כגדר ספק מוציא מידי ודאי לא קשה הא יוכל להתבר' דבנדה דף ט"ו ע"ב אשה שראתה ודאי אי בעלה מצי מחשב ימים לטבילתה לבא עליה בלי שאלת פי' ומדמה אותו הגמ' להך חבר שמת וכו' דספק מוציא מידי ודאי (והוי ג"כ ספק הרגיל) וקשה הא יכול לברר בשאלת פיה וע"כ צ"ל דא"צ בירור וא"כ אף בזה א"צ חקירה וטעימת קפילא וכן בחולין דף צ"ז דפריך הגמ' אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסו' ופי' התוס' אף דהוי ספק אי בקדרה ראשונה נפק כולו או רק מקצתו דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ויש להבין הא בנפל לקדירה אחרת דאוס' בגמ' היינו דטעים לי' קפילא וא"כ מה ספיקא דרבנן ישנו כאן טעימת קפילא יכריע ויבר' אי נפק כולו בפ"א או לא וספק שעומד להתברר הוא וצ"ל דקושי' הגמ' במקום דליכא קפילא ואי סמכינן אספיק' דרבנן וא"כ אף לדידן דלא סמכינן אקפילא הוי כמו ליכא קפילא וסמכינן אספיקא דרבנן וצ"ע להקל כי יש לדחות כי קושי' הגמ' אם עכשיו נתרבה הקדירה דליכא טעם חלב בו רק מ"מ אסור כיון דמתחלה היה בפחות מס' ונ"נ ואסור משא"כ אי ספיקא דרבנן לקולא א"כ מעולם לא נאסר אבל אטעימה באמת לא סמכינן אלו היה אפשר לטעום ולכן צ"ע. כתב הצ"צ הובא בכרתי אם ספק אם נמלח חלב עם בשר או לא דה"ל ספיקא דאורייתא דה"ל מין בא"מ ואסור וכן הסכים הפ"ח. ואני אומ' אם קולף הבשר מות' דזה דהחלב מפעפע במליחה דעת רוב הפוסקים דאין מפעפע וסגי בקליפה ועיין ת"ח כלל ל"ח ולקמן סי' ק"ה בש"ך ס"ק ל"ג דהרבה רבוותא ס"ל דאין מפעפע יותר מקליפה ואפי' הנך המחמירים לא החליטו ודאי למפעפע עד שיפסקו אפי' בס' צריך נטילה דדלמא לא מפעפע וע"ל סי' ק"ה וא"כ יש ס"ס דלמא לא הי' חלבו כלל נוגע ואת"ל נגע דלמא לא מפעפע יותר מכדי קליפה ואם א"י איזה מקום נגע עד שלא נודע מקום קליפה חד בתרי בטל כנודע וע"ל סי' צ"ב בש"ך ומ"ש בפלתי ואין לפקפק כלל: אלא מש"ל עדיין קשה הא חלב בבשר הוי מין בשא"מ ויכול להתברר ע"י טעימת עכו"ם ואיך נימא לקולא דלא סמכינן עליה ונ"ל כנראה מדברי מחברים דמליחה טעם קלוש וא"א למטעם ועיין רמב"ם הל' מ"א פט"ו הלכה ל"ד בשר נבילה מליח שנבלל עם בשר שחוטה הרי זו אסורה מפני שהמליח נבלה וכו' וא"א לעמוד כאן לא על הטעם ולא על האיסור ע"ש וצ"ע: כתב הצ"צ הא אם ספק חלב ספק שומן דהוי מין במינו ובטל ד"ת והוי רק ספיקא דרבנן ולקולא והפר"ח פקפק עליו דיש כאן שני ספיקות להחמיר אולי נמלחו יחד ואולי נמלח החלב ולא השומן עכ"ל ולא הבנתי דבריו סוף כל סוף יש כאן ספק אי נמלח החלב או לא דאם לא נמלח מותר והוי ספיקא דרבנן מה נ"מ בתרי ספיקא או לא מה לנו להחמיר באיסור דרבנן:

יא

אותו חתיכה דלמא לא יצא חוץ לחתיכה רק פירש ממקום למקום ויש להבין הא עכ"פ דם שבשלו הוא ודרבנן וא"כ ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולא אתחזק איסורא כלל דמהכ"ת נימא דפי' ממקום למקום והלא הדם בלוע במקומו: ודוחק לומר טעם אוסרין דאפשר להתברר ע"י קפילא וטעימא דלא נזכר סברא זו בפוסקים: ולכן י"ל דודאי נפלט הדם כטבע מתבשל רק חוששין טרם שיצא שהה בחתיכה ופי' ממקום למקום ונאסרה ואותו החתיכה נעשה נבלה ואף שנפלט אח"כ אפשר לסוחטו אסור ולכך אותו חתיכה נשארת באיסורה ולכך לא מהני בי' טעימא כי ליתנהו ואך יצא יצא וסברא זו כתבו התוס' חולין דף צ"ו ע"ב ד"ה וכחל דהחלב בכחל טרם צאתה מהכחל אוסרת הבשר וה"ה להך דהכא. ואין להקשות א"כ בכל חתיכה שנמלח טרם גמר כל הפליטה פירש ממקום למקום ונ"נ ותאסר החתיכה וצ"ל אף כי כח המלת להפליט כל הדם הוא דם שלא פי' אבל להבליע טעם הדם אינו נבלע ע"י מליחה רק כ"ק ולא שייך נ"נ:

יב

ואין להשהות וכו' והא דמתירין ספק עוף טרפה ואפי' ביצה דנח להתבשל דהתם בדילי' מיני' ולית לי' שיורתא לא גזרינן דאתא למיכל מיניה אבל הך בשר לא בדיל דאית לי' חיורתא בצלי גזרינן ועוד דבשלמא שם יש תועלת בשהייתו דבין כך יתברר הספק או דתטען ביצים וכדומה אבל בזה מה תועלת בשהיתו לבישול לעולם לא יהיה ניתר ולצלי תיכף מותר וא"כ מה צורך יש להשהות ולבוא לחשש תקלה:

יג

ספק אם נמלחה וכו'. ואם הספק הוא בבהמה אימת נשחטה כגון דרך משל היום יום ד' הבשר לפנינו ואין אנו יודעים אם נשחט ביום א' וא"כ כבר עברו ג' ימים או השחטה יום ב' ועדיין תוך ג' ימים אמרי' העמד בהמה בחזק' חיים והשתא דמת וכן הוא בשמעתא דנדה כתובות קדושין ובדוכתא טובא העמד חי על חזקתה וכ"ש בראהו חי מקדם דה"ל ראהו חי מבערב ובזה אצ"ל הואיל הוא רק חומרא דגאונים הקלו כי כן הדין:

יד

וכן הדין בנתבשל בלי מליחה הרב הש"ך הקשה הא הוי דם עם בשר מין בשא"מ וא"כ לא בטל יבש ביבש חד בתרי שמא יבשלם ויתן טעם (ולשיטתו אזיל דס"ל לקמן סי' ק"ט דאפי' באיסו' דרבנן לא בטל חד בתרי ע"ש) ומחומרא דגאונים לא קשי' כי לא החמירו כך אבל על הרמ"א דכ' בבישל ק' ונראה דכבר הקדמתי להק' הא אפשר להתברר ע"י טעימת קפילא ואיך שייך ביטל ויש בזה ב' תרוצים או כמ"ש הר"ן דכל חתיכה מלא דם רק לא אסרו רק דם הטח למעלה ולא מה שבתוך חתיכה אבל מ"מ דם הוא ורחמנא שרי וא"כ איך יטעים קפילא ירגיש טעם דם המותר הנבלע בחתיכה וא"כ גם קו' הש"ך מיושב דאף דיבשל לא יתן טעם דאיסורא דאיכא דם היתרא וטעם איסור בטל ברוב טעם היתר או י"ל דכשיבשל הוסף אח"כ מים שהוא יותר מס' נגד הדם ומ"מ חנ"נ ואוסר אבל א"א למטעם דכבר בטל טעמו בס' וא"כ גם הך חששא דיבשלם יתנו טעם ליתא דכבר בטל טעם הדם ביותר מס' ואין עליו רק תורת תערובת מין במינו ולק"מ ודו"ק:

טו

בשר מלוכלך וכו' לצלי הא דטען הש"ך איך יועיל צלי על לכלוך דהוי דם בעין וכבוש כמבושל י"ל דכל החתיכה ל' נגד דם בעין שעל החתיכה ואם אמרו כן בדם בהדחה בתרייתא מכ"ש בהדחה קמייתא דידוע דיותר דם טח על החתיכה בבתריית' מקמית' והחתיכה הכבוש במים מכל צד ועבר לא יתכן אם לא המים יותר מן החתיכה וא"כ הרי כאן שני פעמים שלשים נגד הדם ובטלה מכל צד ולק"מ: אמנם בגוף הדבר איך יועיל צלי אחר כבישה כיון דכבוש כמבושל והרב פר"ח הקשה דמחבר גופי' בסעיף י"ח פסק בכלי שא"מ מה שנכבש בציר אין מועיל צלי מיהו על הך קשי' י"ל דמחבר מספקא לי' אי כבוש כבישול לגמרי ואין מועיל צני או לא וכאן דהוא נשרה במים דהרבה רבוותא ס"ל דבמים לא הוי כבישה דוקא בחומץ וציר והרבה ס"ל שלשה ימים דוקא לכך צירף זו לזה והכשיר לצלי אבל לקמן בציר לא רצה לסמוך אהך סברת המיקל דצלי יועיל בכבישה לחוד אבל גוף הדין צריך לימוד מה יועיל צלי ונראה דס"ל למחבר כבוש עושה פעולה לבשל לפלוט או לבלוע אבל להפליט ולבלוע כאחד נידון כבוש כיורה רותחת דהא לא נח מכבישתו והוי כלא נח מרתיחתו והרי זה כדין יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט ועשה רק פעולה להפליט או להבליע אבל לעשות פעולת בליעה ופליטה כאחד לא אמרי' דהוא כיורה רותחת וראי' להם ממשנה דתרומות פי' כל הנכבשים זע"ז מותרים חוץ מן החסית וקשי' לי' הא קיימ"ל כבוש כמבושל ובשביעית תנן במשנה ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו' משמע דכבוש אסור (וע' ר"ש שם דלפי ירושלמי הגי' נשלק) ולכך ס"ל ודאי גבי ורד פועל הכבישה שיהי' השמן נבלע או טעם ורד בשמן אבל תרומה וחולין שיהיה מופלט טעם תרומה ומבליע בתוך חולין תרתי לא עבדי וא"כ כל הנ"ל נכון דחתיכה בלוע בדם ונכבש כ"ז שבלוע בתוכו אינו אוסר דה"ל דם שלא פירש רק דכבישה הפליט הדם מחתיכה ואם חוששין דחזר הכבישה והבליע דם הנפלט לתוך חתיכה זהו חששא רחוקה דיעשה שני פעולות ברתיחת הכבוש לפלוט ולהבליע ולכך מקלי' בצלי משא"כ לקמן ס"כ דהציר מלא דם לפניך והחתיכה נכבש בו ופועל הכבישה להבליע דם שבציר וחד פעולה עושה לברור אסורים ולכך לא מהני צלי:

טז

ס' נגד קליפה מקערה ע' ש"ך ופר"ח ומדבריהם נלמוד דאין קערה נאסרת רק כ"ק דמליח אינו אוסר יותר מכדי קליפה וצריך לימוד הא הציר שהה בתוכו כדי שיתן על האור וירתיח א"כ ה"ל כבוש ואוסר כולו כמ"ש הש"ע בסעיף ח"י ואי דאין מליחה לכלי היינו להפליט אבל לא להבליע וצ"ל דלא שייך בזה כבוש דכבוש קרוי כשציר מקיפו מכל צד משא"כ בזה דהכלי מצד חוץ לאויר העולם אין שום דבר מקיפו רק הציר בתוך הכלי והכלי מקיפו אינו נדון בכבוש רק כמליח בעלמא וצ"ע כי המ"א סי' תמ"ז סקט"ז האריך וסיים ובמליחה יש להחמיר שאם שהה כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי והיינו דה"ל כבוש אף דצד חוץ אינו כבוש וכן אם שהה מים תוך הכלי מע"ל ס"ל לאו"ה דהוי כבוש וע' לקמן סי' ק"ה אף דדופני הכלי לצד חוץ אינו כבוש מועיל בהן מוכרח מכמה מקומות מהא קערה שמלח בה בשר דלמה יאסור הא אין מליחה לכלים כמ"ש הרא"ש גבי דפוסי גבינות וע"כ צ"ל מטעם כבוש ודפוסי גבינות איירי בנקב ולית כאן כבישה וצ"ע:

יז

קליפה והק' הש"ך למה מצריך קליפה מהכלי ולא קליפה מדבר חם שנתן לתוכו דתתאי גבר וכמ"ש הרמ"א בת"ח וי"ל כיון דהרבה מחברים סוברים דהקערה נדון כחמה הואיל בלועה ציר וא"כ אף להחולקים וס"ל דקרוי צונן היינו דאין כח ביד הציר להחים הקערה אבל הציר במקומו עומד שהוא רותח וא"כ במערה לתוכו רותח פשיטא דחום מעורר חום דהא חום זה ודאי דאלים מחום דכלי שני דהא זה עכ"פ כ"ק מבשל וכ"ש אין מבשל כלל מ"מ כ' רמ"א לעיל בכ"ש בצירוף ציר מבשל וא"כ מכ"ש בעירוי דמבשל ולכך בעינן קליפה נגד כל הכלי ולא סגי בקליפת מאכל ובזה מיושב קו' רשב"א בהא דאמרי' פ' כ"ה דף קי"א ע"ב קערה שמלח בו רותח דאפשר לטעום ע"י קפילא והק' רשב"א הא אינו אוסר בעירה לתוכו רותח רק כ"ק מהמאכל א"כ מה טעימה יש בדבר שבעי רק קליפה ולפי הנ"ל ניחא דאסור כל המאכל ושפיר קשה לטעם וכו' ודו"ק:

יח

אפי' בלי נקיבה הק' הדרישה בשהה כדי שיתן על האור הא ה"ל כבוש כמבושל ותי' דגבי כלי לא משוה ציר כבוש דאין מליחה לכלים וזה סותר לדברי המ"א בסי' תמ"ז דמבואר אף בכלי אמרינן בציר כבוש כדי שיתן על אור ע"ש וא"כ להמ"א קושית הדרישה במקומה עומדת. ויש להבין הא דפוסי של גבינות נכרים טעם המתירין דאית בי' נקבים והשער דורא דאוסר דלפעמים נקבים סתומים וה"ל כלי שאינו מנוקב ש"מ דבכלי הוי כבישה בכדי שיתן וכו' ולכך מחלק בין נקבים סתומים לאין סתומי' דאז ליכא כבישה וש"מ דהוי כבוש: לכן נראה דיש לחלק אם חתיכה במלח ולא זב הציר ממנו בזה אין איסור בכלים דאין מליחה לכלים אבל אם הציר זב ממנו לא שייך אין מליחה לכלים דציר משוה לי' רותח והוי אף בכלי כבושה ובש"ע כאן איירי דלא זב הציר וכן יש להחמיר ועכ"פ צדקו דברי מ"א דהא בגבינות דהתיר מהרא"י דפוסי' ונתן טעם דכל איסור בלוע אינו אלא דרבנן גבינות וכו' דחלב טמא לא שכיח ע' יש"ש בכ"ה אבל בנדון המ"א חמץ דהוא איסור תורה מהרא"י מודה דיש לאסור ואין להקשו' לשיטות המ"א דבכלי אי' כבישה הא דאמרינן חולין דף קי"א ע"ב דליתא לדרבין דאמר מליח אינו כרותח דהאי פנכא דמלחי' בי' בשרא ותבר' ר' אמי וכו' וקשה מנלן מתורת מליח תברי' דלמא רק מתורת כבוש דמלחי בי' ושהה בכדי שיתן על אור והוי כבוש ולכך תברי' דיש כבישה לכלים ואי דרבין ס"ל ג"כ כבוש אינו כמבושל דלמא כך ס"ל כבוש אינו כמבושל רק כרותח דצלי ומליח אינו כרות' דצלי ונאסר הפנכא מחמת בליעה רות' דצלי וצ"ל דגמ' ידע להך עובדא דפנכא דלא שהה זמן בכדי שיתן ומ"מ תברי' ר"א ושפיר מוכח: ועי"ל דהא יש להבין מנלן להגמ' לומר דליתא לדרבין דכבוש אינו כמבושל מהך פנכא הא אינו מוכ' רק דמליח הוי כרותח אבל כבוש כמבושל לא שמענו ומנלן לדחות דברי רבין דאמר אינו מבושל וי"ל דוודאי הא דס"ל כבוש אינו מבושל וכי יחלוק זו כמה משניות בזרעים דכבוש מבשל וצ"ל כבישה מע"ל מודה דמבשל אבל כבוש בציר בכדי שיתן על אור וכו' ס"ל דאין מבשל וצ"ל הטעם דליכא כאן דבר רותח דמרתח ליה עד שיהא כבישה בשלמא אם מליח כרות' הרי דבר דמרת' בשהה בכדי שיתן הוי כבוש אבל אי מליח אינו כרות' וצונן הוא ובי בשביל דשהה פורתא יהיה כבישה מבושל וא"כ חד בחברתה מישך שייך אם מליח אינו כרות' אף כבוש בציר אינו כמבושל וא"ש וא"כ אף הא דהקשינו דלמא לכך שברה לפנכא משום כבישה מיושב דהא בהך תלי' אי אין מליח כרות' אף כבישה ליכא ודוק:

יט

ושהה וכו' משמע אף דלא שהה שיעור מליחה לקדרה ומ"מ קרוי רות' ואף דלקמן סי' צ"א משמע דקודם זמן זה לא מיקרי רותח עמש"ל לחלק בין דם לשאר בלועים מיהו י"ל דאף דאין רותח מ"מ בעת כבישה אוסר וחומץ יוכיח דאינו כרותח להבליע ומ"מ משוי' לי' כבוש וה"ה בזה דלא קרוי רותח ומ"מ משוי ליה כבוש אלא דא"כ יקשה למעלה מכבישה דבעי קליפה למה הא אין קרוי רות' וצריך לו' דקודם שמלחו בכלי א"מ מלחה בכ"מ ושהה זמן ואח"כ הניח בכלי שא"מ ושהה בכדי שיתן על אור וכו' דהוי רות' דהא באמת שהה כדי מליחה בצירוף שני כלים ואמת כי הל' לא משמע קצת כן מ"מ לדינא נכון:

כ

אלא כדי קליפה ואם לא נודע איזה צד היה מונח תוך הציר כל חתיכה אסור פר"ח ונראה דיש ספק אולי רוב חתיכה היה בתוך הציר אבל אי ברור לן דלא היה רובא א"כ ברובא בטל דא"צ חד בתרי גמור רק רובא וע' לקמן הלכות תערובות:

כא

ויש אוסרין כל חתיכה דנתעורר הדם לצאת וכו' והוי דם שפירש ממקום למקום ויש להק' הא דאמרי' דגים ועופות שמלחן זע"ז אסורים ופריך הגמ' אי בשא"מ מאי ארי' דגים עופו' ועופות נמיוקשה מאי קושי' רבין דס"ל מליח אינו כרותח מודה דמלח מוציא דם דטבע מלח להוציא דם דכי ל"ל לרבין מליחה לקדרה וא"כ מודה רבין לשיטת ר"פ בנמלח בכשא"מ אוסר דהא נתעורר הדם לצאת וכו' וא"כ הגמ' ביקש להורות דלא כרבין דמליח באמת כרות' וזה מבו' מדקאמ' דגים אסורים דבלע דם פליטת עופות ש"מ דרות' דמליחה כצלי להבליע ולהפליט אבל אילו קאמר עופות ועופות ה"א דאסורים מחמת דם שפי' ממקום למקום אבל אין מליח רות' להבליע למקום אחר ואינו כצלי וא"כ טובא קמ"ל וא"ל דכך פי' אפי' עופות ועופות ולא קאמר פשוט אפי' עופות נמי אלא בתרי גוונא עופות שפלטו דמן ועופות שלא פלטו דמן דחד אוסר חברתה מטעם בליעה ש"מ דמלי' כרותח אך זה יש לדחו' דקמ"ל דאפילו דגים לא פלטו כלל לא אמרינן איידי דטרידו ואסור וי"ל:

כב

והכי נהוג הפר"ח תמה לעיל סימן כ"ג ס"ק ב' בדברי הרא"ש דבפר' כ"ה נבי כלי שא"מ גריר בתר דברי רבינו פרץ דדם שפי' ממקום למקום אסו' ובפ"ק דחולין בשמעת' דמבשל בשבת כתב כדעת התו' דמות' ותי' דבפ' כ"ה כ"כ לדע' ר"פ ומדבר בלשונו ולי' לא ס"ל רק כדעת החו' ויפה דיבר ברא"ש אבל מרא דעובדא בכלי שא"מ הוא ר"ת אשר אסר תרנגולת לגמרי שהי' נמלחה בכשא"מ ור"ת כפמ"ש התו' בשמו בשמעתא המבשל בשבת כתב להדיא דמותר בפי' ממקום למקום א) וקשי' אהדדי וצ"ע: וליישב נראה לחלק בצלי כיון דראוי לאכילה בצלותו א"כ הדם שפי' הוא דם שצלאו מדרבנן רק אסו' ולא החמירו בדם שפי' וע"ז קאי מילת' דר"ת בצלי שלא נצלה כל צרכו אבל בעובד' דר"פ תיכף כששמהו התרנגולת לכלי שא"מ תיכף התחיל הדם לפרוש ולא היה לו תיכף מוצא שהי' בכשא"מ וא"ש אז עדיין ממש לא הי' דם מלוח ואיסורו קודם למליחתו אסור משא"כ בצלי צליתו קודם ודוק:

א

להדיח הבשר. עיין בב"י שכתב דבמקומות הקרים ובזמן הקור הגדול ישימו המים באור עד שתפיג צינתן ואח"כ ידיחו בו הבשר דאל"כ אדרבה ע"י הקור שבמים מטרשי להבשר:

ב

הדיחו הטבח. עבה"ט. ועיין ח"ד שכתב דיש להקל כשהדיחו בשעה שהדם חם אפילו בהדחה מועטת. ומ"ש מיהו אי ידעינן כו' עיין בנ"צ שכתבתי דזה דווקא במקום שהמנהג כן שהטבחים שורים במים אבל בלאו הכי לא אמרינן כן:

ג

חתך. עש"ך דדוקא בסכין דאיכא דוחקא ועיין ח"ד שכתב דאם אכל חתול קצת מהחתיכה א"צ להדיח במקום האכילה וצ"ע:

ד

לשנים. ואם לא חתך לשנים רק חתך מעט כתב הפמ"ג בשפ"ד סק"ג דמותר בדיעבד דהא יש ס' ואף שלא נמלח שם להמרדכי מ"מ בנשאר מקום בלי מלח מתיר הש"ך וה"נ מותר עכ"ד. ולפמ"ש לקמן ס"ק ט"ו בשם חמודי דניאל דלא שרי אלא בנשאר מעט מקום בלי מלח אבל אם נשאר הרבה אף דיעבד אסור דבאותו מקום נאכל מחמת מלחו נראה דגם כאן אסור ודינו כנמלח מצד אחד וצ"ע לדינא:

ה

לשרותו נגד חצי שעה. אם נשרה בכלי במים וחצי חתיכה היה למעלה מהמים כתב הפמ"ג בפתיחה דלטעם כדי לרכך שרי שהמים נכנסים בבשר ונתרכך כל החתיכה ע"ש ואם כן מדיח הצד שהיה למעלה מהמים ודיו דהא לאינך טעמי לא צריך שריה חצי שעה:

ו

שמלא קרח. עבה"ט מ"ש בשם רש"ל בשר שנקרש כו' ועיין בספר לוית חן פרשה אחרי שכתב דבשר שנמלח ושהה שיעור מליחה והודח ואח"כ נמצא באמצעיתו קרח לא מהני לבשר זה שיחזור וימלחנו אחר שנפשר כיון דהבשר סביביו היה נפשר בשעת מליחה ופלט כל דמו שוב לא יפלוט המליחה לדם שבפנים כמו בחלחולת בסימן ע"ה ואין תקנה לבשר זה רק לצלותו עכ"ד ע"ש ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' י"ב שדחה טעם זה אלא דמטעם אחר יש לאסור דאותו חלק בשר שכבר שהה במלחו כראוי ויצא דמו והודח ונסתמו נקבי הפליטה כשמולחין שנית יחזור ויבלע מבשר זה שבאמצע ושוב העלה דגם משום זה אין לאסור ע"ש ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ט"ז שדעתו בדין זה דאם לא הודח עדיין יש תקנה להתיר ע"י שידיחנו קודם רק להעביר הליכלוך של ציר ואז ודאי דמהני מליחה שנית אפילו שלא במקום הפסד אך אם כבר הודח היטב אין תקנה רק לצלותו ואם כבר נמלח שנית אחר שהודח כדין הדחה גמורה יש לאסור אף לצלי ע"ש היטב ועיין בדגמ"ר מ"ש בזה. ומ"ש הבה"ט עוד בשם מ"י בשר ששרה במים ונקרש כו' עיין בזה בשו"ת דבר שמואל סימן שע"ג שדעתו לאסור אף אם לא נשרה בקרח רק מעל"ע ועיין בשו"ת קרית חנה סימן כ"ט שהעלה כדעת המ"י דקרח לא חשיב כמים ולכן אם לא שהה בקרח רק מעל"ע בודאי שרי ואף אם שהה כן ג"י ג"כ אין ברור לאסור ע"ש:

ז

ואפילו לא שהה במלחו. עבה"ט דדוקא לקדירה אבל לצלי שרי בלא שהה וכ"כ רמ"א לקמן סימן ע"ו ס"ב ועיין בתפארת למשה שכתב דלא שרי אלא בתרתי למעליותא לא נמלח רק מעט ולא שהה וגם דעת הרמ"א בסימן ע"ו מתפרש כן ע"ש:

ח

והוא הדין אם היה ס'. [עפמ"ג במשבצות שפי' דברי הרמ"א בזה דשרי ע"י הדחה ומליחה שנית דוקא ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות ק"ח וק"ט שחולק עליו ומסיק דלכתחילה ידיחנו וימלחנו שנית ובדיעבד אם נתבשל בלי מליחה שנית שרי ע"ש]:

ט

מותר למלוח בו. עיין בספר חמודי דניאל סימן יו"ד שכתב בזה צריך ליתן מלח על הבשר שיהא עב קצת ואם מלח גס מצוי אסור למלוח במלח דק אף אם נותן הרבה דראשון ראשון מהמלח שנתקרב לבשר נכנס לבשר ואינו פועל בו. עוד כתב שצריך ליזהר שע"י השחיקה נטחן מן המלח הרבה כקמח וכשמולח בכל המלח ביחד יש הרבה מן הבשר שלא בא עליו מן המלח הדק ולענין דיעבד משמע מדבריו דאף אם מלח כל הבשר במלח דק לבד ולא ריבה עד שיהא עב קצת מותר ע"ש:

י

אפילו בדיעבד. עבה"ט ובספר ח"ד סי' ל"ו כתב במעשה שמלחו בשר במלח מעורב בגרויפין שליש או רביע שאסור כיון שנוהגים בלא"ה שיש מקום פנוי ובהצטרף לזה מקום הגרויפין יהיה הרבה פנוי ובאותו מקום נאכל מחמת מלחו וזה מעכב בדיעבד אליבה דכ"ע לכן אם לא שהה עדיין שיעור מליחה יש להדיחו ולחזור למולחו במלח יפה דאסור למלוח בעוד שהמלח ודם עליו ואם שהה שיעור מליחה ידיחנו מעט וימלחנו דאם ידיחו יפה יסתמו נקבי הפליטה ויבלע המקום שנמלח כהוגן מהמקום שלא נמלח גם ימלחנו על מקום נקי לא על אותו כלי שמלח בראשונה ע"ש:

יא

אם לא לצורך. עיין בשו"ת רב משולם סימן ו' דאין חילוק בין אם צד הנמלח למעלה או אם הוא למטה דודאי המלח מוצץ הדם ומושכו אל המקום אשר הוא שם בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה:

יב

בדיעבד. עבה"ט ומשמע דאם לא נתבשל אף שהודח יחזור וימלחנו ועיין בדגמ"ר שכתב דדוקא אם לא שהה רק שיעור מיל אבל אם שהה יותר מחצי שעה יש להקל אחר שכבר הודח ואין צריך להפסיד מלח ולמולחו שנית עיין שם:

יג

לכבוד אורחים. כתב בסולת למנחה כלל ט"ו בשם ת"א מקום שהוזכר כבוד אורחים היינו כגון בעלי תורה ובעלי שם טוב ומע"ט או עני בן טובים או עשירים שראוי לכבדם שאינם עושים רעה ולא הגרועים או הקבצנים שעוברים ושבים בשביל טרף ומזון הם בכלל צדקה ע"ש. וכתב עוד דלא מקרי אורחים אלא שנתארחו בביתו אבל לא כשזימן אצלו חבירו. והוא ז"ל חולק עליו בזה וסיים דלכתחלה לא יזמין אצלו חבירו אם יודע שהוא צריך להקל בענין הדחה או מליחה אבל אם כבר זימן אצלו אז יש להקל כמו מפני שאר אורחים עכ"ד ע"ש:

יד

במי פירות. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' ל"ז דשם איתא בהדיא דאף בהדחה ראשונה שרי במ"פ וע"ש עוד:

טו

בכלי שני. עבה"ט [ועיין פמ"ג לעיל סי' ס"ח בשפ"ד ס"ק כ"ו שכתב שאלה שלש קדירות רותחים כ"ר מא' עירו על רבע העוף קודם הדחה אחרונה ויש שם עוד רבע שהודח ממלחו כו' תשובה מה שמלגו ע"י עירוי גרע כו' ע"ש ועיין בספר בית יהודה שם שחולק עליו ומ"ש] בשם ט"ז מעשה באשה כו' ועיין בשער המלך פ"י מהלכות מקואות דין ו' בכללי ספיקי דרבנן כלל ז' מה שהקשה על הט"ז ועמש"ל סי' ק"י בדיני ס"ס אות ך' וכ"א. ובתשובת ש"ב הגאון מו"ה שבתי כ"ץ ז"ל כת"י כתב שהתיר במעשה שבא לפניו באשה ששכחה אם מלחה צד השני דאף הש"ך שאוסר אם נמלח מצד א' לאחר שהודח וכן בנה"כ מחמיר אם שכחה אם נמלח י"ל כה"ג מותר דשם הטעם דמעשה רב איך שכחה אבל כה"ג אדרבה מאחר שמלחה צד א' הרגל הדבר הוא עושה עכ"ד. ועיין בשו"ת תולדות יצחק סוף סימן ך' ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' י"א שנשאל באשה ששלחה לבעלה בשר לכפר ולא הזכירה בתוך הכתב אם מלחה הבשר ובישל הבעל הבשר בלא מליחה אם מותר לאכול הבשר והראה פנים לכאן ולכאן וסיים שלבו מהסס בדבר זה להתיר הבשר אם לא שנצרף איזה אומדנות המוכיחות שבודאי מלחה כגון שהשליח לא היה יכול לבוא אלא סמוך לשבת שלא היה שהות למלוח ולבשל על שבת אז אמרינן בודאי מלחה קודם ששלחה ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב ס"ס ס"ט שחולק על הפמ"א במ"ש כגון שהשליח לא היה יכול לבוא כו' דהא ליתא דזה אינה אומדנא דמוכח דאולי היתה כוונת המשלח למלוח זמן מה לכבוד שבת ולהטמין אותו סמוך לשבת או לצלות בשפוד ע"י מליחה קצת שא"צ שהות כ"כ ובלאו הכי כיון שהוא דבר שיכול להתברר אין צד כלל להתיר ע"י ספק ואפילו בס"ס יש להחמיר וע"ש מה שתמה עוד על הפמ"א בתשובה ההיא:

טז

למלוח בו פעם שנית. בספר חמודי דניאל סימן ל"ט כתב דמלח של הערינ"ג שיבשו אסור למלוח בו בשר ואפילו בדיעבד יש לאסור דגרע ממלח שמלחו בו בשר כיון שנכבש מעל"ע בציר ע"ש. [ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ג סימן ס"ו אודות מים שהדיחו בו בשר ונשפך על המלח מה יעשה עם המלח ופסק שיניח להתייבש ואח"כ יוכל למלוח בו בשר להוציא דמו אבל ליתן תוך מאכל אסור ואם הוא מלח הרבה לא ישהה בתוך ביתו שלא יטעו ליתנו תוך המאכל עיין שם]:

יז

ובחד מינייהו סגי. ז"ל סמ"ק אם יש עובד כוכבים משמש בבית ישראל ושמו הבשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במס"ח לפ"ת וכ"ש אם יודעים בטיב יהודים ואם יש נער או נערה יודעים בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי כו' עכ"ל ונדחקו כל גדולי אחרונים בלשונו כמ"ש בט"ז. ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סוף סימן ל"א שכתב לפרש דברי הסמ"ק בטוב טעם דזה ברור שהעובד כוכבים נאמן באיסור דרבנן במקום שרגלים לדבר אף אם אינו מסל"ת וראיה לדבר ממ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ח שאם ניכר שהועילו הרפואות יש לסמוך אף על עובד כוכבים אף שאינו מסל"ת ושם איסור דרבנן הוא וכיון שכן הרי כאן דם שמלחו הוא דרבנן והנה אם הוא יודע מנהגן של ישראל מקרי רגלים לדבר לעשות כמנהג כיון שהוא משמש בבית ישראל וא"כ ג' חלוקים בדבר שאם מסל"ת אף שא"י מנהגן ולא הוי רגלים לדבר נאמן מטעם מסל"ת ואם הוא יודע מנהגן הוי רגלים לדבר ונאמן אף אם אינו מסל"ת ואפשר דמעלה דרגלים לדבר עם עדוא עובד כוכבים אף שאינו מסל"ת עדיף ממסל"ת היכא דאין רגלים לדבר ולכך כתב הסמ"ק לשון וכ"ש. והיכא שיש תינוק בן דעת יוצא ונכנס והעובד כוכבים יודע מנהגן מותר וא"צ אפילו שיאמר העובד כוכבים כלל שהדיחו ובלא אמירה דיליה אמרינן מסתמא מטעם מרתת דבודאי הדיחו משא"כ אם אין ישראל יוצא ונכנס אף שיודע מנהגן מ"מ לא מישתרי מסתמא רק אם אומר בפירוש שהדיחו אף אם אינו מסל"ת. ובזה מתפרש לשון הסמ"ק היטב עכ"ד ע"ש.

יח

שנתבשל. בגיו"ד של אא"ז הרב ז"ל מצא כתב אגודה אומר ר' דמותר לבשל בשר בלי מליחה בחמי טבריא. [שם בש"ע צריך שיהיה בתבשיל ששים. עיין בספר בר"י שהביא בשם גדול אחד דהיינו באם נתנו הבשר במים שאינם רותחים אבל אם נתנו אותו במים רותחים הוי חליטה ומותר בדיעבד בלא ס' כמבואר לקמן סימן ע"ג ס"ב כו' והוא ז"ל שקיל וטרי קצת ומסיים דאם ברור הדבר שהיו המים רותחים מאד ויש דוחק כגון שהוא ער"ש יש להקל ע"ש ועש"ך שם סק"י וצ"ע]:

יט

אותו בשר. עיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סימן ל"א בשומן שלא נמלח שנתבשל אם צריך לשער ג"כ נגד כל השומן או לא מאחר שאין דם כ"כ בשומן ע"ש ונראה דאישתמיטתיה דברי הת"ח וש"ך לקמן סימן ע"ה סק"ח דמבואר שם דצריך ס' נגד כל השומן ע"ש:

כ

כנגדו. עבה"ט ומ"ש בשם הר"ש הלוי ז"ל ועיין בזה בתשובת מעיל שמואל סימן י"א שחולק על הוראת הר"ש הלוי ז"ל ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ל"ח בהג"ה מבן המחבר שדחה דבריו והעלה כדעת הר"ש הלוי ז"ל.

כא

בשר ששהה. עי' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל לקמן סימן ע"ה סק"ה שכתב בשם תשובת שבו"י להקל בשומן אווזות שלא הודח תוך ג"י ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ה שחלק על השבו"י בזה שהתיר את האסור וכתב דאף לדעת השבו"י דוקא בשומן שהופשט אבל אם השומן לא הופשט עדיין מעל האווז גם הוא מודה שאפילו השומן אסור לבשל ומי שהורה להתיר אפילו השומן לחוד ראוי לגעור בו בנזיפה ואם כבר נעשה מעשה והפשיט השומן ובשלו אסורים הכלים וכל התערובת ע"ש גם בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן מ"ד חולק על השבו"י בזה. ועיין בספר ח"ד שכתב ג"כ דבשומן הדין כמו בבשר אלא שכתב דיש להתיר ע"י בישול במים בששים אחר המליחה כיון דבהפ"מ סמכינן אמחבר בסעיף י"א והמים שבלעו איסור ישפכו ואין זה מבטל איסור מטעם שיחזור ויבלע השומן מהמים אין זה ביטול איסור דהבליעה בא אחר הביטול ועוד דכוונתנו להתיך. השומן דמיא קצת לסימן פ"ד ס"ג אבל לערבו בשומן אחר עד ששים נראה דאסור עכ"ד (ונראה דבאופן זה אף בבשר שרי מיהו לטעם השני שכתב הח"ד דלא הוי מבטל איסור דאין כוונתנו אלא להתיך השומן אפשר דבבשר אסור מטעם שכתב הט"ז בסימן קל"ז סק"ד דלא שרי באין כוונתו לכך אלא היכא שאי אפשר בענין אחר עיין שם וה"נ בבשר אפשר בצליה אבל בשומן א"א בענין אחר דבצלי השומן כלה) ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ל"ח שהוא ז"ל העלה להקל בזה בהפ"מ והיינו דמתחלה ימלח השומן כדינו ואחר המליחה והדחה יערב בשאר שומן שנמלח והודח כדינו ע"ש טעמו:

כב

ששהה ג' ימים. עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן כ"ט ע"ד עוף השוהה למות אחר שחיטה כמה שעות ונשתהה ג"י בלי מליחה מאיזה זמן מונין השלשה ימים אם משעת שחיטה או משעה שתצא נפשה כתב מתחלה לחלק לענין הבני מעים דהוי כמנחי בדיקולא וראוי למחשב הג' ימים משעת שחיטה משא"כ שאר הבשר והאריך בזה והעלה להקל גם בב"מ דיש לחשוב משעה שתצא נפשה ע"ש. וצ"ע לדינא אם נשרה במים וכשלקחוהו מהמים היה לח כמו ב' וג' שעות עד שהיו המים נוטפים ונשתהה ג"י מאיזה מן מנינן אם משעה שלקחו מהמים או מעת שכלה כל לחלוחית המים ונראה להקל:

כג

נתייבש דמו בתוכו. עיין בתשובת שמש צדקה ח' יו"ד סימן ל"ז.

כד

ואחר שצלאו. עבה"ט סוף ס"ק מ"ג בשם קובץ ישן. ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן י"ב שכתב שאין לסמוך ע"ז אפילו בהפ"מ ע"ש היטב. ועיין בתשובת תשואת חן סי' כ"א מ"ש בזה:

כה

לא יבשלנו. עיין בספר חמודי דניאל סימן ז' דאף אם רוצים לצלותו בקדירה ביובש אסור ע"ש. (ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן קל"ח שדעתו דהא דאסור לבשל אחר הצליה דוקא אם יתנו בקדירה בעוד שיהיו המים פושרים דאז מרככין אותו אבל אם ישליכו אותו במים רותחים מותר ע"ש. ונראה דלעת הצורך כגון בלילי פסחים שאין אוכלין צלי רק צלי ואח"כ בישלו אוכלין כמו שמבואר בא"ח סימן תע"ו יש לסמוך ע"ז בפשיטות. ועיין בה"ט מ"ש בשם רש"ל וט"ז והנה בנה"כ גמגם על סברת רש"ל דמ"מ הבשר פולט מעט מעט ועל דין הא' של הט"ז באם מלח עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו. מצדד בנקה"כ להתיר בזה דעכ"פ יוצא קצת דם ואמרינן לגבי דם שבלע כבולעו כ"פ ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים ח' יו"ד סי' כ"ז במעשה שנמלח בשר ששהה ג' ימים עם בשר עוף יחד ואחר מליחה והדחה כבשו אותם בחבית ומלחו אותן יחד כדרך שמולחין לקיום ונכבש כך כמה ימים וכתב דיש לאסור הכל אפילו מה שחוץ לציר חדא דהא הט"ז כתב בשם רש"ל דבלא שהה שיעור כבישה מתיר מטעם ממ"נ וא"כ הכא דשהה ש"כ נאסר ואף דביש"ש מבואר שאם הודח אחר המליחה הראשונה אין לאסור אפילו שהה ש"כ מ"מ הרי כאן היה כבוש מעל"ע דאפילו במים ה"ה כמבושל וא"כ נאסר מה שבתוך הציר ואוסר הכל אח"כ ועוד דהכא בין להט"ז ובין להש"ך בנה"כ אין מקום להקל בזה דהא להט"ז נאסר מתחלה הבשר ששהה שבלע דם משאר הבשר ואף שנה"כ צידד להקל הלא לדעתו נאסר מטעם שנמלח אח"כ בכלי שאינו מנוקב ולית לן למינקט קולי דתרווייהו עכ"ת דבריו ע"ש באריכות. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ה במעשה שבשלו בשר שנמלח והודח ואח"כ נתוודע ששהה ג' ימים בלי מליחה וזה נודע אחר ששהו הכלים מעל"ע הנה אם הכלים יש להם תקנה בהגעלה אסורים בלא הגעלה דהוי דבר שיש לו מתירין אולם אם הם כ"ח שאין תקנה בהגעלה המורה להתיר הכלים אין מזניחים אותו ומ"מ לא הייתי מורה להתיר כיון דהספק על הבשר ולא על הכלים ע"ש. ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סוף סימן ט"ו:

כו

בשר ג"י. עיין בספר חמודי דניאל סימן ל"ד שכתב דכבד וכחל מותר להשהות דודאי יצלנו אע"ג דהכבד מבשלים אחר צלי וניחוש שמא יבשלנו אחר צלי מ"מ כל מידי דבדיעבד מותר לא חיישינן שמא ישכח ע"ש:

כז

שמא יבשלו. עיין בספר חמודי דניאל סי' ח' באם שהה ג"י בשוגג אי מחוייב לאכול תיכף. ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ל"ח ול"ט. ועיין לעיל סי' כ"ג בש"ך ס"ק י"ט ובסי' נ"ז ס"ק מ"ז ובט"ז סימן פ"ו ס"ק ט"ז ודו"ק ועיין פמ"ג:

כח

שרו אותו במים. עיין במנחת יעקב כלל ד' אות ה' שכתב בשם חמיו הגאון מהר"ש ז"ל באווזים שלימים שהודחו תוך ג' ימים בעודן שלימים עם העור והורה להפשיט העור של אווז ולבשלה והשאר יצלה דהדחת העור לא שייכא לבשר והוא ז"ל כתב ע"ז דבשבת דף ק"ח משמע דעור אית ביה נקבים ועולה ג"כ לבשר ע"ש. לע"ד צ"ע דהרי בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סי' י"ב כתב לגבי הא דעור מגין דאין הנוצה נוקב העור מעבר לעבר אלא לענין תפילין שצריך עיבוד ולגרור הרבה מצד פנימי והנשאר לאחר הגרירה אית ביה ניקבי ע"ש וא"כ הכא כיון דאין העור מנוקב מעל"ע אין ההדחה מועיל לבשר. איברא דדברי הנו"ב צל"ע דהרי בחולין ד' קי"ט מבואר דנימא חלחולי מחלחל מעבר לעבר כמ"ש רש"י שם ומכ"ש בשר עוף. שוב ראיתי בתשובה הנ"ל חלק או"ח סוס"י כ"ז שכתב אם שרו אווזות שלמים שלא נפתחו כלל אם יועיל תוך ג"י דעתי להקל ואף שביארתי במקום אחר דהנקבים שבעור אינם שולטים מעבר לעבר מ"מ נתרכך מעל"ע ע"י שריית המים ומותר אח"כ ע"י מליחה וכן אם שטף מים בשפע ושפשף היטב בידיו ג"כ מותר כל הבשר רק האיברים פנימים צריכים צלי ובדיעבד לצורך גדול אפילו לא שרו רק שטף עליהם מים ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס חלק ששי סימן ס"א שכתב ע"ד עופות בנוצתן שהורה א' שצריך להסיר הנוצות לפני שרייתן קודם מליחה יפה הורה ולא דמי לטלפי רגלי הבהמה כו' ואם עבר ושראם בנוצותם ואח"כ שהו ולא נמלחו ג"י מעל"ע משעת שחיטה אם היו מונחים בכלי מים או אפילו בנחל שוטף וראשי העופות היו למעלה באופן ששבולת הנהר עבר ע"ג ראשן נ"ל פשוט שהנוצות עכבו מלהכנים המים לגופם ונאסרו מפני חומרת הגאונים שהרי אפילו להקל כ' הרשב"א דאם נמלגו ברותחין כו' וכמ"ש גם בש"ע סימן ס"ח ס"י אמנם אם היו בשבולת הנהר ועברו המים במקום רגלי העוף יש להסתפק ולומר שמועיל שא"א שלא ישפכו המים בין הנוצות ונגעו אל גוף העופות ונתרכך הבשר ע"י המים ולדינא צריך תלמוד גם בזה עכ"ד ע"ש]. ועיין פמ"ג בשפ"ד ס"ק נ"ג שכתב דאם היה הבשר מלא קרח ששראו תוך שלשה ימים שאסור אף דיעבד כי ידוע שהשריה תוך ג' ימים הוא לרכך ובזמן שהוא נקרש כאבן קשה הוא ואין פועל השריה כלום וכן במי פירות אפשר להחמיר ע"ש:

כט

שלשה ימים. עיין באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל מה שכתב בשם המג"א שאם חל יום ג' בשבת אסור להדיחו אפילו ע"י עובד כוכבים ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן כ"ז שכתב דאווזות פטומות שעיקרם בשביל השומן ובצלי השומן כלה ואיכא פסידא שרי ע"י עובד כוכבים ולא מיבעיא אווזות דרכיך וחזי לאומצא אלא אפילו בשר בהמה אם אינו ראוי כ"כ לצלי כבישול שרי ע"י עובד כוכבים ואם אי אפשר בעובד כוכבים מותר בעצמו ובפרט אם בלא"ה צריך לרחוץ ידיו. וע"ש בסימן צ"ב שכתב דאם חל יום הג' בי"ט שרי בכל ענין אפילו ע"י עצמו:

ל

פחות חצי שעה. בספר לוית חן פרשת אחרי מות כתב דלמאי דאמרינן פ"ק דפסחים לר"י אדם טועה ג' שעות א"כ אין להשהות רק ג"י פחות שלש שעות כו' עיין שם. ולע"ד חומרא יתירה היא דודאי דוקא באיסור דאורייתא חיישינן כדמוכח בפסחים דף י"ב דאמר שם גזירה משום יום המעונן ע"ש ולא קאמר שמא יטעה בין ה' לו' (עיין ברמב"ם פ"א מהלכות חמץ דין י"ג ובלח"מ שם) ומכ"ש. הכא דלא הוי אלא חומרת הגאונים ואין להחמיר בדינים אלו כמ"ש הש"ך ס"ק נ"ג. ועוד אפשר לומר דזה דמי למ"ש מהרש"ל שם על דברי התוספות ד"ה לר' מאיר דבהמשך הזמן לא חיישינן שיטעו כגון אם אומר ה' שעות עמנו הייתם לא אמרינן שמא טעה ולא היה אלא ד' דאין זה ענין כלל לטעות דאיזה שעה ע"ש א"כ ה"ה כאן י"ל כן:

לא

בטלה ברוב. עבה"ט מ"ש דלא הוי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם ועמ"ש לקמן סימן ק"ב סק"ח מזה. ומה שהקשה הבה"ט בלא מליחה. עיין בשו"ת תולדות יצחק סימן נ"ב שכתב דאפשר דמיירי שהיה:

לב

בנתבשל ואז אותה החתיכה אינה אסורה אלא מצד חומרא כמש"ל סעיף י"א להכי בטילה ברוב ובזה מתורץ מה שהקשה הש"ך ס"ק נ"ז ושוב העלה להלכה כדמשמע מפשט דברי הרמ"א דאף אם לא היה מתחלה ששים ונאסרה מצד הדין אפילו הכי בטילה ברוב ע"ש:

לג

שגנשרה במים. עיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ז שהעלה דהא דכבוש כמבושל דווקא בנשתהה במים אחדים מעל"ע אבל אם שהה כ"ג שעות במים בכלי אחד ואח"כ הסירוהו משם ונתנו לכלי אחר מלא מים ושהה שם עוד שעה לא מקרי כבוש ע"ש ועיין במנחת יעקב כלל כ"ד ס"ק ב' שכתב ג"כ הכי בשם ח"ז הגאון מהר"ש שפירא ע"ש. [ והביאו הפמ"ג במשבצות ר"ס ק"ה וכ"כ בנה"כ לקמן סימן קל"ה סעיף י"ב הובא בבה"ט שם ס"ק כ"א דכבוש לא הוי במע"ל בסירוג ע"ש. וכ"כ בתשובת ח"ס ס"ס פ"א הובא לקמן סימן פ"ז ס"ק י"ח ע"ש ועיין בספר עיקרי דינים סי' ז' אות י"ט שרב אחד אמר שקבלה בידו משם הרמ"ף דאף אם לא הסירוהו רק שנענעו הכלי בתוך מעל"ע אין בו דין כבוש ואח"כ חזר בו וביטל קבלתו ע"ש] ונראה קצת דלפ"ז אם נפל בשר שלא נמלח לנהר ונשתהה שם כ"ד שעות והוא באופן דלית ביה משום בשר שנתעלם מן העין כמבואר לעיל סימן ס"ג שרי אף לקדירה ואף לדעת הש"ך בס"ק ס"א דגם אם יש במים ס' אסור אף לקדרה מ"מ הכא בנהר לא מקרי כבוש כלל דקמא קמא אזדא ליה ודינו כמימות מחולפים כמ"ש המג"א בסימן ד' סק"י לגבי נט"י שחרית דבעי ג"פ דבנהר די בפ"א מטעם זה ע"ש:

לד

מעת לעת. ע"ל ס"ק כ"ט ולחילוק הראשון שם אולי יש להחמיר כאן דהכא יש חשש איסור דאורייתא דדם כבוש אסור מה"ת כמ"ש הפמ"ג בפתיחה ולסברא הב' כ"ש כאן אין להחמיר:

לה

בדבר רותח. עבה"ט ועיין פמ"ג במשבצות לקמן סוף סי' צ"ג שכתב בשם חכם אחד דהא דקיי"ל יש מליחה לכלים להבליע ונאסר הכלי דווקא בכלי חרם חדש או שאר כליסם אבל כלי חרס ישן דכבר שבע לבלוע לא דהא כתב הט"ז שם לענין כבוש דאינו בולע אא"כ מפליט שלו וא"כ במליחה דאין מליחה לכניס להפליט א"א לבלוע ולא נאסר הכלי והוא ז"ל כתב שאין להקל ע"ש ולפמ"ש שם בשם תשובת חו"י פשיטא שאין להקל:

לו

שנראה ציר בכלי. בספר חמודי דניאל סימן ל"ח כתב אפשר דזה דווקא בתחלת מליחה כ"ז שלא נראה ציר בכלי לא פעל המלח עדיין בבשר כלום אבל באמצע מליחה פולטת מיד מעט מטט ואם הושם בכלי שא"מ או נפל על הקרקע נאסר מיד דהדם פירש ממקום למקום וצ"ע:

לז

והמנהג כסברא ראשונה. עיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן ל"ג:

לח

והכלי שנפל. עבה"ט מ"ש ומיירי כו' או שהוא כלי חרס והוא מדברי הש"ך ועיין פמ"ג שפירש דאם הוא כלי חרס נאסר כולו ומעשה שמלחו בשר ונטף ציר על הכ"ח בחוץ והיה ע"ש וא"א להכין אחרת והתיר ע"י גרידה היטב דכיון שנפל בחוץ הוי ככלי מנוקב דשריק ודוקא לכבוד שבת ודעת המנ"י דאף כ"ח אין אוסר רק כ"ק ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ג שהשיג על הפמ"ג ודעתו כהמנ"י דלעולם סגי בקליפה ומפרש דברי הש"ך במ"ש או שהוא כ"ח ר"ל דא"א לקלפה וכתב שם בדבר מעשה שנטף ציר מליחה על קנקן של פורצ"לין אצל אוזן הכלי דא"צ אפילו קליפה כיון שנפל במקום גבוה דבכל זמן שיגיעו החמין נגד מקום הטיפה יהיה ס' נגד הטפה וכדלקמן סוף סימן צ"ט ואף הט"ז שם מודה אם הוא אחר מעל"ע ואפילו את"ל דקנקן זה לא הוי כדבר שדרכו להשתמש לעולם בשפע יש להתיר מטעם אחר דלעולם לא יבא לידי פ"ט כיון שאין דרך להשתמש בקנקן זה אצל האש רק ע"י עירוי שמערין לתוכה קאווע רותחת ובליעת האיסור הוא חוץ לכלי וכח העירוי אינו פועל להפליט דרך דופן הכלי מעבר השני א"כ דמיא לקדרה גדולה ובפרט כיון שהיה הציר אחר שיעור מליחה יש לצרף דעת רש"י דס"ל דאז מיחשב צונן ע"ש באריכות:

לט

נחשב כרותח. עבה"ט וע' בספר תפארת למשה שכתב דאם שהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח גם להש"ד אסור אף באינו מלוכלך:

א

(סי' ס"ט ש"ך סק"א) הטעם כדי שיתרכך. מבואר בב"י דבזמן שהקור גדול ישימו המים באור שתפיג צינתן קודם ההדחה בהם דמים קרים מטרשים ואינם מרככים ע' לעיל (סימן ל"ו ס"ד) ובדיעבד אם הריחו במים קרים ביותר יש לדון אם מהני להדיח שנית במים פושרים לרכך או כיון דניתקשה הבשר ע"י מים קרים לא יתרכך עוד ויש ללמוד להתיר מההיא דבשר מלא קרח בסוף סעיף זה ואם מלחו אחר ההדחה במים קרים יש לו תקנה בהדחה ומליחה שנית דממנ"פ לטעם דדם בעין היה מהני הדחה של מים קרים ולטעם ריכוך מהני הדחה ומליחה שנית ואם לא הדיח ומלח שנית ונתבשל כך צ"ע לדינא דלדעת הט"ז סק"י והש"ך סקי"ד דהדיחו מעט מותר בדיעבד דסמכינן על טעם דדם בעין (או בצירוף מטעם שלא ימס המלח) ה"נ שרי אבל אם נפרש דהדחה מעט שרי דקאי אדלעיל דשרי בהדחה ומליחה שנית (והכי מוכח לכאורה מדכתב בהג"ה וה"ה אם היה ס' נגד דם בעין ובזה דלכל טעמי' אסורים רק לטעם בעין וא"כ מדשריין בלא הדחה ומליחה שנית ובלא הפסד יהיה מוכרח דנקטינן לעיקר לטעם דם בעין ולא חיישינן כלל לאינך טעמים והא במלחו ולא הדיחו דמהני הדחה ומליחה שנית בהפ"מ הרי דסמכינן לומר דאין הטעם משום דם בעין ודדברי הג"ה קאי על תקנה דהדחה ומליחה שנית) א"כ ה"נ בהדיחו במים קרים י"ל דאסור בלא הדחה ומליחה שנית ואף בנתבשל וליכא הפ"מ (אב"ה ע' מה שכ' אאמ"ו הג' זצ"ל על הש"ך לקמן סקי"ד):

ב

(סעיף א' בהג"ה) הוי כלא הודח כלל. קשה לי הא בלא הודח כלל ומלחו ובישלו אפילו בדיעבד והפ"מ אסור ובזה דחתך נתח אם לא חזר והדיחם מותר בהפ"מ דהא בהפ"מ סמכינן על טעמא דריכוך כמבואר בסעיף ב' ולהך טעמא דריכוך א"צ לחזור ולהדיחו כמ"ש הש"ך סק"ג:

ג

(שם בהגה"ה) רק הדיחו היטב. ואם הדיחו היטב מצד א' ומצד א' הדחה מועטת י"ל דדי בכך דלענין ריכוך י"ל דע"י צד א' ג"כ נתרכך ולענין דם בעין מהני הדחה מועטת וצ"ע לדינא:

ד

(ש"ע) דין בשר שמלא קרח. אם אחר שנמלח והודח נמצא באמצעיתו קרח ע' בספר לוית חן על התורה פ' אחרי מות:

ה

(ט"ז סק"ה) ודוקא דבר לח בצונן. משמע דצונן יבש מותר דידיחו האוכל ואף בדבר דלאו אורחיה בהדחה לא חיישינן דלמא משתלי ואכיל בלא הדחה כיון דבדיעבד דנין דהכלי הודח היטב (דהא מה"ט בשמשו בו רותח מותר בדיעבד) מש"ה לא חיישינן למשתלי ע' ט"ז (סי' צ"א סק"א) והכא עדיף דבדיעבד סמכינן דעשה כהוגן דדנין דהכלי מודח כראוי א"צ להדיח המאכל:

ו

(סעיף ב') ויש אוסרין. תרנגולת מבחוץ ליכא דם בעין פרמ"ג לקמן סי' ע"ב בש"ך סק"ד:

ז

(ט"ז סק"ח) דא"א שאפי' מליחה של צלי. קשה לי דלפ"ז אפילו אם הודח תחילה יאסר מליחת צלי דפלט מעט וחזר ובלע דאין טרוד לפלוט הרבה כיון דנמלח רק מעט:

ח

(ט"ז סק"ט) אפי' שהה במלחו. קשה לי דלכאורה דוקא בשהה אבל בלא שהה כיון דיש היתר בצלי כדלקמן (סי' ע"ו ס"ב) לא מקרי הפסד מרובה לדעת הט"ז בסמוך סקט"ו:

ט

(ס"ב בהג"ה) וה"ה אם היה ס' בחתיכה ומ"מ קליפה בעיא:

י

(ש"ך סקי"ד) עדיין חשוב דיעבד. מסקנת האחרונים אינו כן אלא דכוונת הרמ"א דבהודח או שיש ס' מהני הדחה ומליחה שנית דלטעם ריכוך מהני הדחה השנייה ולאינך טעמא מהני הדחה הראשונה ובנתבשל ע"י הדחה מועטת ומליחה צ"ע לדינא די"ל דמותר כיון דיש ב' צדדים להתיר היינו לטעם דשלא ימס המלח או משום דם בעין מהני הדחה מועטת ובלא הדיחו כלל רק דיש ס' בזה יש לאסור כיון דאינו מותר רק להטעם משום דם בעין ואין אנו דנין טעם לעיקר כיון דבהפ"מ מתירים בהדחה ומליחה שנית דסמכינן דהטעם דריכוך או דלא ימס המלח ואולם בהפ"מ צ"ע וע' מ"ש בגליון לעיל תחילת הסי' דהמשמעות דחד דינא הוא דהודח מעט עם דינא דיש ס' נגד הדם בעין וכיון דבס' בודאי א"א להקל בלא הפ"מ ולסמוך על טעם דדם בעין ה"נ בהודח מעט כיון דכייל רמ"א בחד מחתה:

יא

(ס"ד בהג"ה) אפי' בדיעבד שומן שנמלח מצד אחד מותר ע' לקמן (סימן ע"ה):

יב

(שם) תוך י"ב שעות. אף בעוף הוא כך כ"כ בד"מ וע' בפמ"ג רס"י ע' בש"ד:

יג

(שם) יחזור וימלח צד השני. לענ"ד יש לע' מה מהני מליחת צד השני הא הצד שכבר נמלח ושהה שיעור מליחה פסק כח המלח וא"כ הוי כמו אינו מלוח וא"כ הוי עתה במליחה השנייה ג"כ רק נמלח מצד א' והיה מהראוי למלוח שנית את כולו מב' צדדים דהא פשיטא דלא אמרינן דנמלח מצד א' מועיל לעוביו דחצי חתיכה דא"כ אם נחתוך ההתיכה לשנים יהא מותר וזהו אינו במשמע אלא דאמרינן דכח המלח נכנס רק בעובי מעט לפעמים כעובי אצבע וכדומה וא"נ נימא דמליחה ראשונה הוציא דם מעובי אצבע שפסק כח המלח ועתה כשמולחים צד השני מוציא ג"כ כעובי אצבע והאמצעי נשאר בדמו וצ"ע:

יד

(ט"ז סקט"ו) כיון שיש היתר בלא"ה במקום הפסד. לענ"ד א"כ אחר י"ב שעות אמאי לא ימלחנו נימא נמי' כיון דהך מלתא דשיעור פליטת ציר י"ב שעות אינו מוסכם דהעיקר יותר כהפוסקים דשיעורו כ"ד שעות דהרי סמכי' ע"ז בהפ"מ והכא כיון דיש היתר בלא"ה במקום הפסד נסמוך עלייהו דשיעור פליטת ציר כ"ד שעות:

טו

(ב"ד) ותמהתי על רמ"א דבסי' ע"ה. לענ"ד לק"מ דהתם המליחה בצד פנים בודאי לא מהני כיון דליכא שם דם מש"ה בנתבשל אפילו בהפ"מ אסור משום הדם דבשומן אבל לחזור ולמולחו שרי כיון דבשומן יש רק מעט דם אבל הכא להרשב"א דמליחה מצד א' מהני לא נשאר דם כלל ועדיף מההיא דלקמן ולמהרא"י דמליחה מצד א' לא מהני נשאר דם הרבה וגרע מההיא דלקמן מש"ה בהפ"מ סמכינן על הרשב"א ואין כאן דם כלל אבל בלא הפ"מ חיישינן למהרא"י דמליחה מצד א' לא מהני וממילא יש בחתיכה דם הרבה ולא מהני לחזור ולמולחו וברור בעזה"י:

טז

(ש"ך סק"ג) דה"ה במי פירות. אינו מובן דאם מסברא דומה מי פירות למי גשמים מה צורך לדברי הר"ן וכי בלא"ה לא ידענו דמי גשמים מהני ולא צריך מי מעיין דוקא:

יז

(בא"ד בסוף) וצ"ע. לענ"ד י"ל דכוונת הת"ח בודאי דעת תוספות דבין הדחה ראשונה ובין הדחה אחרונה מותר במי פירות וכיון דס"ל לתוספות כן מסברא בלא הכרח דהא ממתני' אין ראיה די"ל דמיירי לצלי וכמ"ש תוספות בעצמם מה"ת לפסוק שלא כדבריהם ולא מצינו מאן דפליג וזהו לענין הדחה אחרונה אבל לענין הדחה ראשונה אין ראיה מתוספות דדלמא סברי כהפוסקים דטעמא דהדחה ראשונה משום דם בעין מש"ה מותר במי פירות אבל לטעמא משום ריכוך י"ל דמי פירות לא מהני ודוק:

יח

(סעיף ט') בשר שנמלח. בשומן כה"ג מסתמא יש ס' נגד הדם והמלח פרמ"ג לקמן סימן ע"ה בש"ד סק"ט בשם הכנה"ג:

יט

(שם) צריך שיהא בו ששים. וכן אם שרה במים מעת לעת ת"ח כ"א ד"ה בשם או"ה:

כ

(ט"ז סקי"ט) כי המלח נעשה כולו. הוא תמוה הא המחבר ס"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ בשארי איסורים אלא ודאי דהטעם דלא ידעינן כמה בלע וכמ"ש הש"ך סקל"ד:

כא

(בא"ד) דאין לנהוג כן. זה תמוה דהא טעמא דמהרש"ל דהוי דבוק ונאסר בשעת הבישול אח"כ מצאתי שהשיג כן במנ"י:

כב

(ס"ט בהג"ה) ואי ליכא ס' בקדירה. משמע דכל הקדירה מצטרף לס' דלא כמ"ש הפמ"ג סי' ס"ח בש"ד סקכ"ו כיון דמבשל רק מכח המלח אין שארי החתיכות מסייעים לבטל:

כג

(ש"ך סק"מ) ונ"ל דוקא אם נתבשל. ובמנ"י כתב דאסור אם לא הודח ונמלח שנית דפסק כח המלח ולא נתכשר במליחה זו להוציא דמו ומ"ש התם להקל דיעבד היינו בהודח ונמלח שנית עיי"ש וקשה לי א"כ איך כתב הרמ"א כאן וכ"ש שאסור לאכול המלח מה כ"ש הוא אף אם המלח מותר לאכלו והיינו ע"כ משום דהדם נשרף במלח כמ"ש הר"נ מכל מקום אסור למלוח בו בשר אחר דפסק כחו וצ"ע:

כד

(ט"ז סקכ"ג) כיון שהבשר אינו מבושל. וקשה לי הא חזי' בנמלח בלא הדחה קמייתא דאסור להסמ"ק הטעם דמלח מבליע לדם בעין ואפילו בבשרא דתורא הוא וכיון דכח המלח להבליע' בבשרא דתורא מכ"ש דבישול לחודיה יכול להבליע בבשר דהא בכ"מ בישול עדיף ממליחה וצל"ע:

כה

(סעיף י') או שום קטן בן דעת וזה מהני אף בדאורייתא ש"ך לקמן (סימן קי"ח סקל"ב):

כו

(ט"ז סקכ"ד) לתת טעם משום בישול. דמליח כרותח דמבושל:

כז

(ש"ך ססקמ"ג) וזה ברור. ע' בספר שב שמעתתא פ"י שהעלה דעובד כוכבים שיודע דת ישראל א"נ במסל"ת זולת בעדות אשה עיי"ש:

כח

(סעיף י' בהג"ה בסופו) ואין לסמוך ג"כ אדבריו. משמע דגם מסל"ת לא מהני וכן משמע להדיא בעט"ז אולם במקור הדין לא נזכר רק דמרתת לא מהני ולא נזכר כלל מסל"ת ואפשר למה דנראה מלשון הרמ"א ובחד מינייהו דמפרש בכוונת המחבר דתרתי קאמר ומותר ע"י מרתת וגם ע"י מסל"ת וכמ"ש הש"ך סקמ"ב ובזה לכאורה יש לדייק דאמאי נקט המחבר אם יודע מנהג ישראל סומכים על דבריו דלשון על דבריו היינו היתר דמסל"ת ולמאי צריך ביודע עובד כוכבים מנהג ישראל ולזה נראה כיון דהסמ"ק כתב וכ"ש אם יודע מנהג ישראל היינו דיש בזה עוד סניף דמסתמא מכוון לעשות רצונו ואינו משנה ממנהגם כמ"ש הב"י וכ"כ הט"ז א"כ י"ל כיון דהסמ"ג ס"ל דלא סמכינן על מסל"ת לא ניחא ליה להמחבר לפסוק כהסמ"ק אלא בכה"ג דיודע מנהג ישראל דיש עוד סניף דמסתמא אינו משנה מהמנהג ולזה כתב הרמ"א כיון דחזיה דמשנה מרצונו דישראל אזדא להך סניף ולא מהני היתירא דמסל"ת כמו בלא היה יודע מנהג ישראל ודו"ק:

כט

(ט"ז סקכ"ה) בדרישה כ'. זהו קאי על דברי הטור ואם שם נער או נערה שיודעים וכו':

ל

(סעיף י"א בהג"ה) אדברי המקילין. אם נמלח בלא הדחה ראשונה ונתבשל ויש ס' בקדירה י"ל דאף בהפ"מ אסורה החתיכה כיון דטעמא דהמקילין משום דממנ"פ דאם לא יצא לחוץ הוי דם אברים שלא פירש א"כ בנמלח בלא הדחה ראשונה להסוברים דהטעם משום דם בעין כבר נאסר קודם הבישול והוי כמו כל חתיכה דעלמא דבלע איסור ונתבשל בס' דהחתיכה קיימא באיסורי' כדלקמן (סימן ק"ו) ואף דלעיל ס"ט סמכי' בהפ"מ על טעם דנתרכך מ"מ י"ל דתרי קולא בהפ"מ ל"א ע' לקמן (סימן ע' ס"ו) בהג"ה ובט"ז לקמן (סס"י צ') וביותר י"ל דאף לטעמא דריכוך אסור דהרי מבואר בהרא"ש הא דמלח ולא הדיח מהני הדחה ומליחה שנית ולא חיישינן כיון דנמלח תחילה בלא ריכוך יצא מקצת דם וחוזר ונבלע היינו דאמרינן איירי דיפלוט דם דידיה א"כ ממילא בנתבשל בלא הדחה ומליחה שנית אסורה אותה חתיכה דחיישינן דיצא תחילה בשעת המליחה קצת דם וחזר ונבלע ולא יצא ע"י הבישול ולפ"ז יש לדון במ"ש ההג"ה דאם שהה ג"י בלא מליחה ונמלח אח"כ דדינו כלא נמלח ומשמע דלא חמיר מלא נמלח כלל ולפי הנ"ל י"ל דבזה אף בהפ"מ אסורה החתיכה כיון דשהה ג"י בלא מליחה נתקשה הדם ויצא קצת דם וחזר ונבלע כמ"ש הרא"ש לענין מלח בלא הדחה לטעמא דריכוך ואין כאן ממנ"פ גם יש לעי' במה שכתב הש"ך סקנ"א דטעמא דבשלו אחר הצליי' מותר משום דמה שלא יצא ע"י צלי לא יצא ג"כ ע"י בישול א"כ בנמלח תחילה יהא גרע דבשעת מליחה יצא קצת דם וחזר ונבלע ודוק. ואחר העיון נ"ל דזהו ניחא דמהני צליי' אף אחר מליחה דלהט"ז ממ"ש בסוף סקל"ב וז"ל ועוד נ"ל דאם מלח וכו' בזה אמרי' להיפוך לחומרא וכו' משמע דאמרי' בהיפוך דלמא כהריב"ש דלא נתקשה אבל להגאונים היה מותר דאם אמרינן דנתקשה הדם אינו מוציא דם כלל א"כ ממילא בצלי מותר ולהש"ך בנקה"כ דנפיק מעט מעט מ"מ הא הסכים שם עם המורה בט"ז מטעם דמ"מ יוצא מעט בצלי ואמרינן איידי דיפלוט דם דידיה עיי"ש א"כ אף אם בשעת מליחה יצא מעט וחזר ונבלע מ"מ בצלי יוצא אותו המעט מכח איידי דיפלוט מעט מהנשאר בו ונתקשה. אבל בדין הראשון דבנתבשל אחר המליחה ויש ס' דמדינא אסור הבשר להש"ך הנ"ל דיוצא מעט ודוק:

לא

(ט"ז סקל"ב) וע"כ ודאי לא נסמוך. לענ"ד זהו אינו מספיק דמ"מ היה צלי מועיל בדרך ממנ"פ דלפי החומרא דנתקשה הא לא בלע כלום ואם לא דנין דנתקשה ובלע הא מותר דאיידי דפלט דם דידיה פלט דם דאחריני אלא דאסור מטעם הראשון דאף אם אמרינן דנתקשה דמו בתוכו ולא פליט מ"מ בלע והא דאין לו תקנה בצלי ע"י איידי דיפלוט דם דידיה צ"ל דגם בצלי לא יפלוט דידיה כיון דנתקשה והא דבשלו אחר צלי מותר צ"ל מטעם שכ' הש"ך סקנ"א ודוק:

לב

(בא"ד) והודח בכלי שאינו מנוקב. אינו מדוקדק דגם במנוקב אסור:

לג

(בא"ד) שראה כתוב בשם מהר"ר עוזר. במ"י כתב דהר"ר עוזר ס"ל כהסוברים דמותר לבשל אחר צלייה אלא דס"ל לצלי ג"כ בעי מליחה מקודם כמ"ש בת"ח בשם או"ה אבל לדידן דקיי"ל דאין לבשל אחר הצלייה גם במלחו וצלאו לא מהני:

לד

(סעיף י"ד) ואפי' היתה ראויה להתכבד. יש לע' הא המחבר פסק בלא"ה (בסימן ק"א) חתיכה חי' לא מקרי ראוי להתכבד ע' פמ"ג (סימן ק"ב בש"ד סקי"א):

לה

(ט"ז סקל"ה) דהיינו לקדירה. ואי דיכול בבישול אחר הצלייה דמותר מדינא מ"מ צריך הוצאת עצים להסקה ולבשול ולענ"ד קשה הא בצלי יפסיד השמנונית הנוטף לתוך האש דאם יעמיד כלי תחתיו לקבל השומן הנוטף שוב הוי בישול וא"כ בלא"ה לא הוי ישל"מ דיש לו הפסד שומן בנוטף:

לו

(ש"ך סק"ס) ומה שנשאר בחתיכה יוצא ע"י מלח. דהבלוע ע"י כבישה יוצא ע"י מליחה והא דאסור בליכא ס' היינו דשמא יצא הכל וחזר ונבלע דכיון דיצא מהחתיכה הו"ל כמו דם מעלמא ולא מהני מליחה היכא דלא שייך איידי דיפלוט דם דידיה ולפ"ז י"ל דמש"ה מותר אותה חתיכה לכ"ע דאף דנפרש ממקום למקום מ"מ כל שלא יצא לחוץ מקרי דם דידיה ויוצא במליחה ודוק. ומ"ש הש"ך לתרץ בסקס"א דגם שם אינו אלא מנהג לאסור אותה חתיכה לענ"ד אינו מספיק דשם מדינא מותר דבממנ"פ אם לא פריש הוי דם אברים שלא פירש והיינו לאכלו כך אבל הכא דמיירי למלחו ולבשלו ליכא ממנ"פ דדלמא לא נפלט הכל בכבישה ואח"כ כי בשל יצא ע"י הבישול ולענ"ד העיקר כמ"ש דמה שלא פירש יצא ע"י מליחה דבלוע ע"י כבישה יוצא ע"י מליחה כמ"ש הגהת ש"ד ועדיף הכא ממבושל:

לז

(בא"ד) לא הזכירו בדבריהם מלוכלך בדמים. קשה לי דמ"מ כמו דלא מהני מליחה משום דחיישינן שיצא וחזר ונבלע דגם לצלי ניחוש שיצא הכל ע"י כבישה וחזר ונבלע והו"ל כבלע דם ממקום אחר דאינו יוצא בצלי היכא דל"ש איידי דיפלוט דם דידיה וכדלקמן (סימן ע' ס"ו) וצ"ע:

לח

(ט"ז סקל"ט) וי"א ס"ל דהקערה נחשבת רותח. אמת שכך דעת הראב"ד אבל א"י מי הכריח להט"ז לפרש כן בכוונת הי"א אלו הא נראה יותר דאנן קיי"ל להלכה דהקערה צוננת היא ואם נשתמש בה רותח רטוב סגי בקליפה אלא פשוט דדעת הי"א אלו הם דעת איכא מ"ד שהובא בר"ן ורשב"א דס"ל כל כלי שבלע איסור בעי' הדחה לכ"ע אף למ"ד דסכין ששחט בה לא בעי הדחה התם משום דדם משריק שריק וראיה לזה דהרי בהג"ה בסמוך דפסק דמותר לחזור ולמלוח בו בשר שנמלח והודח והיינו מטעם דאין מליחה לכלים להפליט וזהו אפילו לדעת הי"א אלו מדכתבן הרמ"א אח"כ וכמש"כ הש"ך סקס"ז ואם איתא דדעת הי"א אלו דהקערה היא רותחת לא שייך בזה לומר אין מליחה לכלים דהא שניהם רותחים ע' ברשב"א דכתב בהדיא דלהראב"ד הא דמולחים בכלי זה אחר זה ע"כ לאו משום דאין מליהחה לכלים אלא דאיידי דטרוד לפלוט עיי"ש אלא ודאי ברור דגם הי"א אלו ס"ל דהקערה אינה רותחת אלא דכל כלי איסור צריך הדחה וברור בעזה"י:

לט

(ש"ך סקס"ד) רק כדי קליפה. כדקיי"ל ע' בפמ"ג (סי' צ"ה בש"ד סקי"ד):

מ

(בא"ד) דהכא יש להחמיר להצריך ס'. והא דלא צריך ס' נגד קליפת התבשיל י"ל דכיון דלהרבה פוסקים ל"א חתיכה עצמה נ"נ בשאר איסורים ואי מיירי ברוטב בלא"ה קי"ל בהפ"מ דבלח ל"א חתיכה עצמה נ"נ והכא דאיכא סניף דהקערה צוננת והוי א"א לקלפו שרי לא מחמרינן בי' דין חתיכה עצמה נ"נ וסגי בס' נגד קליפת הקערה ובלא"ה ניחא דבס' נגד קליפת הקערה מותר בממנ"פ דאם הקערה חם ממילא נכנס קליפת הקערה בכולו ולא נאסר קליפה מהתבשיל ואם הקערה קר ונאסר תחילה קליפה מהתבשיל מותר מדין א"א לקלפו:

מא

(שם סקס"ו) אסור להשתמש לכתחלה בלא הדחה. במנ"י כתב דאף בהדחה אסור לשמש בו צונן כיון דלית ליה תקנה בהגעלה חיישינן שישתמש בו חמים ומותר רק לנוקבו ולמלוח בו בשר:

מב

(ט"ז סקמ"א) דהיינו מעת לעת. בנקה"כ השיג דהוי נטל"פ וכ"כ הש"ך סקס"ח והמנ"י כתב דכוונת הט"ז דכשמולחים בשר לקיים מסתמא מולחים אותו הרבה עד שהציר הזב ממנו נעשה חריף ומחלי לשבח:

מג

(ש"ך סקס"ח) אבל לענין אין מליחה לכלים. במג"א (סי' תמ"ז סקט"ז) מסכים להדרישה דכבישה כדי שיתן על האש וירתיח מפליט מכלי וכן מבואר דעת התפל"מ בהשגתו על הש"ך סקפ"ג וקשה לי דאפילו בלא שיעור כבישה ליתסר מדין מלוה למ"ש הש"ך (סי' ק"ה סקמ"ב) בטעמא דאין מליחה לכלים דהוי טהור מלוה וטמא תפל והא בצלול טהור מלוח אסור כמ"ש הש"ך (סי' צ"א סקט"ז):

מד

(סעיף י"ח) כשיעור שיתנו מים על האש. כן הוא לשון הטור וקשה לי דבטור וש"ע (דס"י ס"ה) לא נזכר לשון זה רק סתם אם כדי שיתנו על האש משמע דמשערינן תמיד על הך חתיכה ששרה בציר אם היו נותנים אותו על האור אם הרתיח ובמקור הדין בהרא"ש ג"כ לא נזכר לשון שיתנו מים וכו' רק אם נתנו וכו' וצ"ע:

מה

(ש"ך סקע"ב) לא נאסר אלא כדי קליפה. קשה לי הא כיון דלא שהה שיעו כבישה והקליפה לא נאס ק מדין מלוח א"כ יהיה לו תקנה במליחה ועיין:

מו

(ש"ך סקע"ו) דמדאורייתא חד בתרי בטל. לא הבנתי הא לפי"מ דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא מדינא לא הוי ביטול בתרי במין בשא"מ והכא דם לגבי בשר הוי אינו מינו וצ"ע:

מז

(ש"ך סקפ"א) ולדברי מהרש"ל וכו'. לענ"ד הא קיי"ל לקמן (סי' ק"ה) דבעי' ס' וקליפה ומכ"ש הכא דמדינא סגי בקליפה אלא דמחמירי' במליחה בס' אבל מ"מ אין להקל שלא להצריך קליפה גם הא הרש"ל דאוסר כולה והיינו בשהה כדי כבישת ציר וכ"כ להדיא במנ"י וא"כ קודם ששהה כבר נאסר כדי קליפה:

מח

(סעיף כ' בהג"ה) אלא משום שיצא דם בעין כו'. קשה לי הא החתיכה כולה רותח מחמת המלח וא"כ כשיצא הדם בעין ממקום החתך תיכף נבלע בתוכו כמו דם אחר שנפל על החתיכה תוך שיעור מליחה דנאסר מיד כדאיתא (בסי' ע' ס"י) וא"כ מה מהני שמדיחו אח"כ וצ"ע. אח"ז בא לידי ס' חדש נקרא בשמו חוות דעת וראיתי שעמד בזה:

א

צריך להדיח הבשר) קודם מליחה. הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה ר"ן וי"א במרדכי והמרדכי כ' הטעם דהדחה ראשונה היא להעביר הלכלוך שעל החתיכה שאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה ולהנך תרי טעמי מהני אם יחזור וידיחנו וימלחנו אפי' אחר זמן אבל הגמי"י כתבו בשם סמ"ק הטעם מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם שהוא בעין וכן כת' בסמ"ג (לאוין קל"ד דף מ"ח ע"ב) וכן כתוב בשערי דורא ובהגהת ש"ד דדם שעל גבו הוי כמו דם בעין שנפל ע"ג בשר רותח ואסור דלא שייך מישרק שריק ולא כבולעו כך פולטו וכן נמי צ"ל לדידהו דלא אמרינן גבי דם בעין איידי דטריד למיפלט לא בלע וכן כתב הר"ב סוף סימן ע':

א

ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו בבית. וכת' באו"ה ריש כלל ד' ומביאו בת"ח כלל ט"ו ד"ד דלא מועיל אפילו בדיעבד מה שרוחצים הטבחים הצלעות שלימות בבי טבחי כמו שרגילים לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותם ואפילו לא בקען אח"כ דאינו קרוי הדיחו הטבח עד ששרה אותן קצת בכלי עכ"ל ועד ששרה [בכלי] הוא לאו דוקא דאה"נ אם לא הדיחו דרך העברה אלא הדיחו היטב וכמ"ש הר"ב בסמוך לכך כשהעתיק בת"ח שם ל' או"ה העתיק דאינו נקרא הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך בשר שמדיחים כשרוצה למלחו ע"כ נ"ל מיהו אי ידעינן דהדיחו הטבח אמרי' דמסתמא הדיחו יפה וכן משמע בב"ח:

א

חתך כל נתח לשנים כו'. דקדק לכתוב חתך דהיינו דוקא בסכין הוא דצריך לחזור ולהדיח וכמ"ש המרדכי דאגב דוחקא דסכינא מפליט מיהו דעת הר"ן בפ"ק דחולין גבי הטבח צריך שיהיו לו ג' סכינים דאם חתכו אח"כ לשנים א"צ לחזור ולהדיחו וכן מוכרח דעת הר"י ן' חביב שהביא הב"י בס"ס ו' ע"ש אך י"ל דהר"ן לטעמי' אזיל דס"ל דטעם הדחה לאו משום דם הוא אלא כדי שיתרכך הבשר וכמ"ש בשמו בס"ק א' וכיון דחללינהו בי טבחי כבר נתרכך ולא איכפת לן במה שחתכו אח"כ לשנים וזהו ג"כ דעת הר"י ן' חביב אבל לדידן דקי"ל דטעם הדחה הוא משום דם וכדלקמן סעיף ב' צריך הדחה אף בדיעבד:

א

או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה. אבל אם לא היה מסירם היה נחשב הכל כחתיכת בשר א' והיה די בהדחתן כך כמות שהן והיינו דכתב הר"ב בסי' ס"ח סעיף ח' דפרסות הרגל שנמלחו בקליפתן דנהגינן לאסור מה שבתוך הקליפה מטעם דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב ולא אסרינן להו מטעם שנמלחו בלא הדחה (ואז אפי' מה שחוץ לקליפה אסור וכמ"ש בסמוך) אלא ודאי דאם לא הסירם די להם בהדחה כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים וכן מוכח באו"ה ריש כלל י"ז:

א

רק הדיחו היטב סגי ליה. פירוש וא"צ לחזור ולטרוח ולשרותו אפי' לא נמלח עדיין אבל בהדחה מועטת לא סגי ליה וצריך לחזור ולהדיחו היטב אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד כמ"ש בהג"ה בסעיף ב' וכן משמע להדיא בת"ח ריש כלל ט"ו כדפי' ובספר ל"ח דף רל"ח ע"ב כתב דהר"ב שינה בהגהותיו ממ"ש בת"ח ע"ש ולפעד"נ כמ"ש:

א

ימתין מעט. לאפוקי שלא ימתין עד שיתנגב לגמרי דאז לא ימס המלח כלל ולא יוציא דם ת"ח שם ד"ב:

א

ונהגו שלא להשתמש כו'. כלומר ודאי מדינא שרי להשתמש בו דברים אחרים דלא נאסר הכלי כיון דאין שורין בו מע"ל דצונן הוא ולא בלע אלא דנהגו שלא להשתמש בו לכתחלה אפי' בצונן דחיישינן שמא נדבק בו עדיין דם מיהו בדיעבד שרי אפי' נשתמש בו רותח אם הדיחו קודם:

א

הבשר וגם הכלי אסורים. דכיון שנשרה בו מע"ל הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל:

א

וע"ל סימן זה. סט"ו דשם נתבאר דהבשר אסור אפי' לצלי ואם יש במים ס' כנגדו מותר אפי' לקדר' וע"ש:

א

מותר לחזור ולשרות בו. דהא אין שורין בו הבשר שני מע"ל ואינו בולע או"ה שם משמע דאסור לשרות בו מע"ל בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור ופשוט הוא מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מע"ל ואז הוי נותן טעם לפגם וכמ"ש בסי' ק"ה סס"ק ב' ע"ש וע"ל ר"ס צ"א:

א

דין בשר שמלא קרח) כו'. בשר שנקרש אסור למלחו עד שירכך אותו כמו שהיתה מתחלה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולהשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד כן העלה במהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' צ"ג:

א

אם מלח ולא הדיח כו'. ז"ל הב"י ז"ל הרא"ש פ' כ"ה אם מלח בלא הדחה י"א שאין תקנה לאותו בשר כו' עד לענין הלכה אם הוא במקום הפסד מרובה או שהוא בע"ש וא"א להכין אחרת כדאי הם הרא"ש והר"מ לסמוך עליהם עכ"ל ונראה דעת הב"י לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה אם הדיחו ומלחו שנית דוקא וכן משמע מדבריו כאן בש"ע וא"כ מה שכ' הר"ב מיהו במקום הפסד מרובה יש להתירו נמי איירי בכה"ג וכן מבואר להדיא דעת העט"ז ודעת מהרש"ל באו"ש ופ' השוחט סי' י"ח נראה דאין תקנה לאותו בשר בהדחה ומליחה שנית אף במקום הפסד מרובה ואין זה עיקר ולקמן סי' ע' נתבאר דבכל מקום דשרי הדחה ומליחה שנית כ"ש דשרי לצלי ע"ש:

א

ואפי' לא שהה במלחו שיעור מליחה. כתב בד"מ דהיינו לקדרה אבל לצלי שרי אם לא שהה שיעור מליחה כמ"ש הר"ב בסימן ע"ז ס"ב ע"ש ומהרש"ל פ' השוחט שם פסק דאפי' לא שהה שיעור מליחה אסור ג"כ לצלי וכ"פ הב"ח ובספרי העליתי כדברי הר"ב ודחיתי ראיותיהם ע"ש גם מה שפסק הב"ח דבשהה אסור אף במקום הפסד מרובה אף ע"י הדחה ומליחה שנית לא מחוור כמ"ש שם באריכות ע"ש:

א

מותר בדיעבד וה"ה כו'. כלומר דודאי לטעם כדי שיתרכך לא מהני הדחה מועטת דאינו מתרכך בזה ופשיטא נמי דלא שייך כאן ס' אלא שאנו סומכים בדיעבד דטעמא לא הוי אלא משום דם שע"ג והלכך מהני הדחה מועטת וכן אם יש ס' נגד הדם וכן מבואר בת"ח כלל ה' ע"ש ומשמע דכיון שנמלח אף שלא בישלו עדיין חשוב דיעבד וא"צ לחזור ולהדיחו ולמלחו ודוק ועיין ס"ק ה':

א

אם היה ס' כו'. ל' הת"ח שם ד"ג ואע"ג דאין לך חתיכה שיש בה ס' נגד דם שעליו היינו בסתם אבל אי ידעינן דיש בה ס' ודאי מהני ע"כ:

א

שאר חתיכות מותרות. דלגבי האחרות מיקרי דם פליטה וכבולעו כך פולטו שם:

א

במלח דקה כקמח. שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו פולט מיהו בדיעבד בכל מלח שמלח סגי כ"כ בת"ח כלל ט"ז דין י' ובב"ח:

א

רק מלח דק כו'. אבל אם אין לו רק מלח גס לא הוצרך להשמיענו דהרי יכול להדקו:

א

וא"צ להרבות עליו מלח יותר מזה. כלומר שא"צ לעשותו כבנין וקי"ל כהרשב"א דאף שהחתיכה עבה א"צ לחתכה לשנים ודלא כהמרדכי וכ"כ מהרש"ל באו"ש שער ח' ובספרו פ' כ"ה סי' פ"ג:

א

ויש אוסרים אפי' בדיעבד. קאי נמי ארישא שאף בדיעבד צריך שלא ישאר מקום מבלי מלח כדמוכח בת"ח שם סוף דין ז' ע"ש ודוק וגם דברי מהרש"ל פכ"ה שם נראין כן וחזר בו ממ"ש באו"ש דחומרא יתירה היא אכן הב"ח פסק לחלק בכך וראייתו מאו"ה נכונה וכן נוהגין העולם שאין מדקדקין בכך:

א

ודוקא אם כבר נתבשל כך. כלומר הא דאסור בדיעבד ואין לו תקנה דוקא אם נתבשל כך כו' וכן מוכח בת"ח שם אבל לצורך דהיינו במקום הפסד מרובה וכה"ג יחזור וימלח צד השני תוך מעל"ע כמ"ש הר"ב ס"ס ע' ודוחק לחלק דשאני הכא כיון דאפשר בצלי:

א

אלא אם הוא תוך י"ב שעות. שאז כיון שפולט עדיין ציר פולט מה שבולע מצד השני ונראה דמיירי כשלא הודח עדיין אבל אם הודח אחר מליחתו מיד נסתמין נקבי הפליטה ולא מהני מליחה אח"כ וכמ"ש לקמן סי' ע' ס"ק כ"ו וכ"כ הב"ח:

א

דנורא משאב שאיב ואין הצד שנמלח כבר בולע כו'. ואפילו בולע כבולעו כך פולטו כדלקמן בסי' ע"ג ובכמה דוכתי:

א

אחר שנמלחה החתיכה. דוקא אחר שנמלחה החתיכה כראוי הוא דא"צ לחזור ולמלוח מקום החתך אבל תוך שיעור מליחה צריך להדיחו שם היטב ולחזור למלחו כמ"ש הר"ב ס"ס כ':

א

כדי שלישית שעה בקירוב. דהיינו פחות חלק ל' מן השעה לפי חשבון דמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום דהיינו י"ב שעות:

א

ועל זה יש לסמוך בדיעבד.) כגון אם הודח אחר ששהה שיעור מיל ונתבשל:

א

ינפץ מעליו המלח כו'. שאם יניחו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצא המים שוברים כח פליטת הבשר ונמצא הדם שע"פ הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו. ל' הרשב"א:

א

וי"א כו'. הג"ה זו צריכה ביאור דהא המחבר נמי קאמר דלכתחלה ינפצנו או ישטפנו וידיחנו שני פעמי' ונראה משום דמבואר הוא דלהכי מצריך המחבר שטיפה או ניפוץ משום דם ומלח שלא יהא נבלע בבשר כשמניחו בכלי וא"כ כשמדיחו ביד כשתופס הבשר באויר א"צ ניפוץ או שטיפה ודי בהדחה ב' פעמים דס"ל דהדחה לבשר לא בעינן אלא ב"פ ע"ז כתב וי"א שצריכים הדחה לבשר ג"פ ואם כן אפי' ביד צריך הדחה ג"פ ע"כ אפי' ביד ישטפנו להמלח או ינפצנו וידיחנו לבשר ב"פ דזה הוי כהדחה ג"פ (ועיין בהג"מ שהביא הב"י בד"ה ואחר ששהה כו') ויותר נראה דלא הביא הר"ב הי"א אלא להורות די"א שידיח ג"פ ושכן נוהגין וס"ל די"א אלו לא פליגי אהמחבר לזה אמר על כן ישטפנו כו' כלומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודוק. ומ"ש או ישים המים תוך הכלי כו' צריך ג"כ ביאור דהיכי דמי דאי בלא ניפוץ ושטיפה תחלה הא אסור לכתחלה וכמ"ש המחבר מטעם שכתבתי בס"ק הקודם ודוחק גדול לומר דפליג בהא אהמחבר מכמה טעמים ודוק ואי בשטיפה או ניפוץ קאמר אם כן אמאי צריך הדחה ג"פ תיסגי בהדחה ב"פ דהא שטיפה וניפוץ חשיבי כהדחה וכמ"ש מקודם ויש לדחוק וליישב דהדחה ראשונה שבכלי לאו הדחה מעליותא חשיבא א"נ בלא שטיפה וניפוץ מיירי ואפי' הכי שרי כשנותן מים הרבה בהדחה ראשונה שמבטלין כח הציר וכדמסיים ולכתחלה יתן מים הרבה כו' ודוחק ובעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר ותו לא מידי וצ"ע:

א

והכי נוהגין לכתחלה. אבל בדיעבד אפי' לא הודח רק פעם א' ונתבשל כך מותר כדלקמן סוף סעיף ט' בהג"ה:

א

מותר להדיח כו'. כתב הר"ב בתשו' קל"ב דין י"א שאלת על מה שכ' הר"ן והבאתיו בת"ח שלי דיכול להדיח הבשר לקדרה במי פירות ודקדקת הא הדחה ראשונ' לא ושאלת טעמא ואפשר לומר דשאר משקין מטרשי ליה כו' עכ"ל וסברא זו קלושה גם צ"ע דלא נמצא כן בדברי הר"ן פרק השוחט כלל דיכול להדיח הבשר במי פירות ובע"כ צ"ל דהר"ב כוון למ"ש בפ' השוחט אמתני' דהשוחט ולא יצא דם כשרה ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשר בדם ומקשו הכא נהי שלא הוכשר בדם על כרחך קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדרה בעי לה הוכשר במים שבה יש לומר דלצלי דלא בעי הדחה אי נמי משכחת לה כשהודחו ע"י גשמים עכ"ל. וסבירא ליה להר"ב (או שהיה כתוב בגירסתו) דה"ה במי פירות וכן כתבו התוס' בפרק השוחט (חולין דף ל"ג ע"א) בהדיא וז"ל לצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדרה והודח במי פירות עכ"ל (ויותר נראה דט"ס הוא ובמקום ר"ן צריך להיות תוספות) אם כן משמע להדיא דמיירי בהדחה ראשונה (ועוד) דאם לא כן הדרא קושי' לדוכתא דהא הוכשר בהדחה קמייתא ומ"ש לקדירה היינו משום דלצלי לא בעי הדחה כלל וצ"ע:

א

כי המים שבכלי מבטלין כח המלח. ולא חשיב כרותח לאסור הבשר ולאו דוקא מים אלא ה"ה ציר) אלא דנקט מים לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם של איסור גרידא דאז המלח חוזר ונבלע בבשר ואסור עכ"פ כדי קליפה ועיין בסעי' כ':

א

דאין לחוש בשעה מועטת כזו כו'. וכ' באו"ה כלל י' דין י"ט דאפי' נמצא קצת מוהל תוך הקערה שרי בזמן מועט כו' ע"ש ולקמי ס"ק ע"ד) יתבאר דאם נמצא ציר ממש בכלי נאסר) מיד ע"ש:

א

ואין חילוק כו'. כלומר כיון שהכלי אינו מלוכלך אין חילוק אפי' אין שם מים בכלי ומשמע מדברי הר"ב דאפי' הכלי בן יומו מותר כשאינו מלוכלך ועמ"ש מזה בס"ק ע"ז:

א

כדי המלח שבו. כ"כ גם הטור וצ"ל דהיינו מטעם דלא ידעינן כמה דמא בלע וכ"כ ב"י ס"ס ק"ה דליכא למימר מטעם דהמלח נעשה נבלה וכמ"ש הגה"מ בשם סמ"ק דהא ס"ל להטור לקמן סי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ אלא בבשר בחלב דלא כהב"ח ומ"מ מ"ש הטור והרב נגד המלח הוא לאו דוקא אלא ששים נגד לחלוחית דם ומלח שעליו מבחוץ בעינן וכך מבואר בדברי הפוסקים ובת"ח ריש כלל א':

א

וכל הקדרה מצטרף לס'. גם דברי המחבר צריך לפרש כן ומ"ש צריך שיהא בו ס' לאו למימרא דצריך שיהא בו לבדו ס' נגד המלח שבו (וכדעת מהרש"ל שאכתוב בסמוך) דהא אפי' למ"ד דחתיכה נעשית נבלה אף בשאר איסורין וכשהאיסור דבוק בעינן ששים נגד כל החתיכה כדלקמן סי' ע"ב ס"ג בהג"ה גבי לב הדבוק בעוף דאם אין בעוף ס' נגד הלב בעינן ס' נגד כל העוף מ"מ הכא לא מיקרי איסור דבוק וכמ"ש המרדכי פכ"ה והגהת ש"ד ע"ש ראב"ן בס' צפנת פענח ובאו"ה כלל י"א ד"ד ובת"ח שם דמיד שבא החתיכה למים נמס כל המלח ודם שעליו ונופל לקדרה ועוד דהא ס"ל להמחבר דלא אמרי' חתיכה נעשית נבלה רק בבשר בחלב וגם הטור כתב צריך שיהא בקדרה ס' לבטל כל המלח וא"צ ס' נגד כל החתיכה עכ"ל וכ"כ הרבה פוסקים ומהרש"ל באו"ש שער ח' ובספרו פ' ג"ה סי' ל' האריך מאד לפסוק דלמאי דקי"ל דבאיסור דבוק בעינן ס' נגד כל החתיכה דה"נ בעינן שיהא בקדרה ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה והטיח הרבה כלפי המורים נגד זה ע"ש ובספרי דחיתי כל דבריו ושלא כוון יפה בהג"מ בשם מהר"מ ובדברי מהרא"י אשר עליהם בנה יסודו והעיקר דמהר"מ ס"ל דבחתיכה עצמה יש ס' לבטל הדם והמלח שעליו וא"צ לצירוף הרוטב שבקדרה והאוסרים ס"ל דאין בחתיכ' עצמה ס' ולכן בעינן לצירוף הרוטב והכי נהגינן ובזה נדחו כל דבריו ודוק והוכחתי זה מהגהת ש"ד שבר"ס א' והוספתי בראיות ברורות לפסוק כדברי הר"ב גם הבאתי שם הש"ד והסמ"ק והמרדכי וכל בו ואו"ה ומהרי"ל דפסקו בעלמא באיסור דבוק בעי' ס' נגד כל החתיכה והחתיכה עצמה אסורה וכאן פסקו כדברי הרב גם כתבתי שם שכן משמע דעת מהרא"י ע"ש וכך נוהגין כל בעלי הוראה:

א

ואם יש בקדרה כ"כ כו'. דודאי אין החתיכה ס' נגד דם ומלח שעליה אפי' החתיכה עבה ת"ח כלל א':

א

אפי' לא הושם רק בכלי שני. שהיד סולדת בו ת"ח שם ומ"מ מהרש"ל באו"ש סי' א' ובפ' כ"ה שם חולק ומתיר בכ"ש אפי' בכה"ג וכן מוכח מל' המרדכי פ' כ"ה במה שמצא כתוב בשם מהר"מ ומל' תשובת הרשב"א סי' תתמ"ד ומדברי הרא"ש פ' כירה והמחבר בא"ח סימן שי"ח ס"ט דלית להו האי סברא דהמלח גורמת להתבשל אף בכ"ש אלא שיש לחוש לדברי האו"ה והרב (וכן דעת מהר"מ מלובלין בתכו' סי' כ"ט) במקום שאין הפסד מרובה כי יש לדחוק וליישב דברי הפוסקים הנ"ל לדעתם ע"ש ודו"ק:

א

שיש שם מלח וציר כו'. וה"ה אם יש שם חומץ ושאר דבר חריף כה"ג מבשל אף בכ"ש כ"כ בס' אפי רברבי:

א

ובשר יבש כו'. פי' שלא הודח אחר מליחתו נתייבש אח"כ יש להתיר אפי' בכלי ראשון שהיד סולדת בו אלא דלכתחלה יזהר כו' אבל אם הודח והוכשר כדינו קודם שנתייבש ודאי דהרי הוא כשאר בשר וא"צ זהירות אפי' לכתחלה:

א

אסור למלוח בו פעם שנית. אבל בדיעבד מותר ת"ח כלל ט"ו דין כ' ע"ש ונ"ל דוקא אם נתבשל חשוב דיעבד אבל אם לא בישלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו וכן משמע קצת בסימני ת"ח ע"ש ודו"ק:

א

וכ"ש שאסור כו'. כתוב בס' אפי רברבי דף ל"ז ע"ב מיהו כשנתייבש היטב נראה שמותר וצ"ע לדינא גם ממה שנתבאר מקודם דבשר יבש מותר מטעם דודאי יש ס' מאחר שכבר נתייבש משמע הא לאו הכי אסור:

א

עובד כוכבים משמש כו'.נ"ל דלכך לא הביא המחבר דין דמסיח לפי תומו שהוזכר בטור ופוסקים דאזיל לטעמיה שכתב בב"י דלסמ"ג וריב"א לא מהני מסיח לפי תומו ודוקא מירתת מהני לסמ"ג ע"ש ונהי דריב"א פליג דמירתת לא מהני מ"מ כיון דסמ"ק נמי סבירא ליה דמירתת מהני פסק דמסל"ת לא מהני ומירתת מהני (וכתוב בספר אפי רברבי דף מ"ו ע"א נראה דבעבדו ושפחתו שייך מירתת) א"נ משום דהקשה בב"י דהא קי"ל דאין עובד כוכבים נאמן במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה בלבד ותירץ דהיינו דוקא באיסור דאורייתא משא"כ הכא דדם שבשלו (וכן דם שמלחו) אינו אלא מדרבנן ולקמן בס"ס קל"ז גבי אם עובד כוכבים נאמן במסל"ת בהכשר כלים האסורים שהוא מדרבנן הביא מחלוקת הפוסקים בזה ופסק בב"י ובש"ע שם דאינו נאמן לכך השמיט כאן דין דמסל"ת כנ"ל אבל הר"ב שכ' ובחד מינייהו סגי כו' ולא כתב בלשון וי"א נראה דמשמע ליה דאפשר דגם המחבר ס"ל כסמ"ק דבחד מינייהו סגי אלא דנקט מירתת וה"ה לאידך וכן נראה דעתו בת"ח סוף כלל א' במ"ש שם בשם הב"י ולדבריו צ"ל דל"ד לס"ס קל"ז דהכא כיון דאיכא נמי טעמא דעובד כוכבים אנקיותא קפדי דנקיותא הוא להדיח אחר המליחה כמ"ש הסמ"ק והסמ"ג יש להקל טפי (וע"ל סימן קכ"ב ס' י"א) ותיקון לשון הר"ב שכ' ובחד מינייהו כו' דמשמע כאילו המחבר הזכיר בדבריו ממסל"ת נראה דמשום דהמחבר כ' סומכין על דבריו דלא שייך במירתת דלא בעינן למיסמך אדבריו כלל דאפילו אינו אומר כלום אמרי' שהדיחו מטעם דמירתת וכמבואר בב"י והוא פשוט לכך פירש הר"ב דתרתי קאמר דסומכין על דבריו היינו היכא דבעינן למיסמך אדבריו דוקא והיינו במסל"ת או אם היה שם ישראל יוצא ונכנס כו' (ועיין בסי' ס"ח סי"ב ובמ"ש שם ובסי' קי"ח ס"ק ל"ב) ומ"מ מה שכתבתי הוא עיקר בדעת המחבר ולישנא דסומכין על דבריו הוא לאו דוקא וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי וכמ"ש בסי' ב' ס"ק י"ג ע"ש:

א

או במסל"ת שהדיחו יפה. בב"י כ' דאף כשיודע העובד כוכבים מנהג ישראל נאמן במסל"ת והפרישה והב"ח תמהו עליו דהיאך שייך מסל"ת כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה והב"ח הוסיף להביא ראיה מלקמן סי' צ"ח ולק"מ דודאי לא דמי לסי' צ"ח דהתם יהבינן ליה לטעום אם יש בו איסור או לאו ובלא"ה ליכא למיקם עלה דמילתא הלכך כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה ודאי אין כאן מסל"ת משא"כ הכא דאפשר לומר דאע"פ שיודע מנהג ישראל מ"מ משכחת לה כגון דהסיח לפ"ת לפני אחרים שלא שאלוהו אם הדיחו והסל"ת דהדיחו והגע עצמך דהא קי"ל דמומר לעבודת כוכבים נאמן לעדות אשה במסל"ת כמו שנתבאר בא"ע סי' י"ז ולא אמרינן כיון שיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה חזקתו משקר אלא ודאי משכחת לה בכה"ג וזה ברור:

א

בשר שנתבשל כו'. אף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדרה שמקצתה חם והיד סולדת בה. ת"ח כלל ב' ד"ב בשם הגהת ש"ד וכן הוא במהרי"ל:

א

ששים כנגד אותו הבשר. דלא ידעי' כמה דמא נפק מיניה:

א

ויש אוסרין אותה חתיכה כו'. אין לפרש הטעם דחנ"נ דהא לא נאסר הבשר מעולם אלא עתה מחמת הבישול נאסר וכן כ' הרא"ש ומביאו בית יוסף אלא הטעם משום דרוטב מבלבל טעם החתיכה וגורם שהדם שבתוכו פירש ממקום למקום וכדאיתא במרדכי והג"ה ש"ד וע"ל ס"ק ס"ח:

א

או לכבוד אורחים. או במקום הפסד מרובה ת"ח שם דין א':

א

ואם נתבשל צריך ס' כנגדו. להתיר מה שנתבשל עמה אבל החתיכה אסורה עכ"פ כדאיתא בת"ח שם דין ב' ע"ש:

א

ואין לאכלו מבושל. ואפילו שיתנו במים פושרים כדי שיתעורר דמו לצאת לא מהני ת"ח כלל ד' דין ד' ומהרש"ל באו"ש סימן ד' ופכ"ה סימן פ"ה:

א

אלא צלי. ולצלי מותר בלא מליחה אלא דלכתחלה יש למלחו קצת כשאר צלי וכדלקמן סי' ע"ו ס"ב בהג"ה אבל לא אמרינן כיון ששהה ג' ימים בלא מליחה ניבעי מליחה ממש אף לצלי ת"ח ריש כלל ד' ומבואר עוד שם דאפילו לא ניקר אותו מגידי הדם שבו מותר לצלי ולעיל סימן ס"ד סעיף י"ח נתבאר דלכתחלה יש לנקר הבשר מחלב שבו תוך שלשה ימים ובדיעבד אם מנקרו אחר כך מותר אף לקדירה ע"ש:

א

לא יבשלנו. דשמא לא יצא כל דמו על ידי צלייה ויצא אח"כ על ידי בישול דהבישול פועל יותר מצלייה ואם בשלו מותר שאנו תולין לומר שיצא הכל ומה שנשאר ולא יצא שוב לא יצא ג"כ ע"י בישול ול"ד לכבד בר"ס ע"ג דג"כ אין לה היתר ע"י מליחה כי אם ע"י צלייה ומותר לבשלה אחר הצלייה ואפי' לכתחלה דהתם אינו מועיל מליחה משום ריבוי דם שבה ומסתמא נפלט הכל בצלייה ומה שלא נפלט בצלייה לא יפלוט בבישול אבל הכא אינו מועיל מליחה משום שכבר נתייבש דמו בתוכו ואפשר דצלי אינו פועל לרכך הדם שיצא הכל והבישול פועל לרככו:

א

ואין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה. כדי לצלותו דחיישינן דילמא אישתלי ומבשל ליה:

א

ואם שרו כו'. דעת הר"ב בת"ח דלכתחלה אין לשרות אותו תוך ג' ימים כדי להשהותו עוד ג' ימים אחרים אך בדיעבד שכבר שהה אותו ג' ימים מותר לבשלו אפילו לא שראו רק מעט תוך הג' ימי' אם היה מנוקר מגידי הדם וכן בשעת הדחק או במקום הפסד מרוב' יכול לשרותו אפילו לכתחלה ולשהותו עוד ג' ימים ע"ש ובסימני ת"ח שכן מוכרח דעת הר"ב ודוק וכאן השמיט כל זה לפי שכתב שם שיש מקומות רבים נוהגין היתר אפי' לכתחלה ושבק"ק קראקא נהגו כן והניח להן מנהגן לכך סתם כאן הדברים להיות נהרא נהרא ופשטיה ובאמת אין להחמיר בדינים אלו כיון שלא מצינו חומרא דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בש"ס וגם הריב"ש סי' פ"ז שדא בה נרגא ומ"מ לכתחלה יש לשרותו היטב כשרוצה להשהותו עוד ג' ימים וכדאיתא באגור ות"ח שם:

א

פחות חצי שעה. לאו דוקא אלא פחות מעט וק"ל:

א

ונתערבה אותה חתיכה באחרות. פירוש שנתערבה בחתיכות אחרות שלא שהו עדיין ג' ימים ולא נמלחו עדיין מותר לבשל כולן כשימלח כולן א"נ מיירי שכבר נמלחו כולן ואחת נמלחה אחר ששהה ג' ימים והאחרות נמלחו תוך ג' ימים דמותר לבשל כולן בלא מליחה:

א

בטלה ברוב. וקמ"ל דל"ת דהוי דבר שיש לו מתירין בצלי דלצלי לא נאסר מעולם וע"ל סי' ח"ב ס"ד בהגה ובמ"ש שם:

א

ברוב. צ"ע דהא קי"ל לקמן סי' ק"ט דמין בשאינו מינו צריך ששים מטעם דאם יבשלם יתן טעם אם כן הכא אמאי סגי ברוב הא הדם יתן טעם) כשיבשלה מיהו אמהרא"י והמחבר לק"מ דאפשר דס"ל דכיון דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה היא חומרת הגאונים יש לומר דהגאונים לא גזרו כולי האי וכה"ג כתוב בתשובת ר' אהרן ששון סימן קע"ט בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתבשל דמאחר שאינו אלא חומרת הגאונים נראה שיש לסמוך אהראב"ד דס"ל אפילו בבשר שנתבשל בלא מליחה דא"צ ששים נגד כל החתיכה אלא משערינן במאי דנפיק מיניה אלא שאין להקל לענין מעשה עכ"ד) אבל על הר"ב קשה דכתב וכן כו' משמע דבטל נמי ברוב וכדכתב בת"ח כלל ב' דין ג' בהדיא והא בשר שנתבשל בלא מליחה מדינא אסור מיהו אאו"ה לק"מ דאזיל לטעמיה דס"ל דהא דיבש ביבש שלא במינו צריך ס' אין הטעם משום דיתן טעם כשיבשלם אלא משום שנקרא דבר שיש לו תקנה קצת להכיר האיסור ולהסירו משם כו' וכמ"ש בשמו בסימן צ"ח ס"ק ו' א"כ הכא א"א להכירו שהרי הוא בלוע (ואפשר דמהרא"י נמי סובר האי טעמא ודוק) אבל הר"ב דס"ל הטעם דלעיל והוא עיקר כמ"ש שם קשיא ודוחק לחלק דהכא שאני דהאיסור בלוע ואפשר דהכא לא אתא אלא לאשמועינן דלא נאסר משום חתיכה ר"ל ורוב הוא לאו דוקא אלא צריך ששים וצ"ע:

א

ומותר לבשל כולן. דוקא כל א' וא' בפני עצמו או אפילו כולן בקדרה א' כשירבה עליו היתר עד ס' הא לאו הכי לא וכדלקמן סי' ק"ט ס"ב וע"ש ומלשון ומותר לבשל כולן משמע שא"צ להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים ואע"ג דבסימן הנזכר כתב הר"ב דיש מחמירין להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים מ"מ סתם הכא כדברי המחבר דכבר כתב שם דאינו אלא חומרא בעלמא וכאן כיון שבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אינו אלא חומרת הגאונים אין להחמיר

א

ואפילו היתה. ר"ל משום דאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה וכדלקמן סימן ק"א ס"ב ע"ש:

א

בשר המלוכלך בדמים כו'. כן הוא ל' ר' ירוחם (נט"ו אות כ"ה) הובא בב"י ונ"ל דדוקא נקט ר"י מלוכלך בדמים וכדאיתא נמי להדיא בסמ"ק סימן ר"ה (דף נ"ו ע"ב) בשם מהר"מ ובאו"ה כלל ב' דין ה' בשם המרדכי ומהר"ם וסבירא להו דלא נאסר מטעם הבשר עצמו שנכבש דאע"ג דמבליע ומפליט מ"מ לא עדיף מכלי שני דיש לו תקנה במליחה וכמו שהביא הב"י המ"כ בשם מהר"מ אבל בשר המלוכלך בדמים הוי דם בעין דאינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה אפילו בלא טעמא דכבוש הוי כמבושל ממש וכמ"ש לעיל ובר"ס ע"ו וכ"כ באו"ה שם בהדיא דדם זה הוי דם בעין דאינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה ודוק אכן הביא הב"י הגהת ש"ד מה שנהגו רבותינו לאסור הבשר ששהה במים היינו בבשר הרבה שאין במים ס' נגד כל החתיכות אבל אם יש ס' במים נגד כל החתיכות אז הדם שיצא בטל במים כבר ואם חזר ונבלע בבשר אינו מזיק ומה שנשאר בחתיכה יוצא ע"י מלח עכ"ל משמע להדיא דאפי' אינו מלוכלך בדמים אסר ליה מטעם החתיכה עצמה שנכבש דהוי כמבושל וכן משמע מדברי ש"ד ומהרא"י והאגור דאפילו אינו מלוכלך נאסר וכן דעת מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' צ"א וכ"ד הר"ב בת"ח כלל ג' ולעיל ס"א בהג"ה ע"ש וכ"נ דעת כל האחרונים וגם המחבר שכתב מלוכלך בדמים צ"ל דל"ד מלוכלך אלא אורחא דמילתא נקט דלכך שורין אותו שהרי כתב אלא אם כן יש ס' במים כנגדו ר"ל נגד הבשר ומ"מ צ"ע דהיאך כתב כ"א ע"י צלי דזה לא נמצא בשום פוסק דבשר המלוכלך בדמים שנשרה מע"ל שיהא מותר לצלי והוא תמוה דכיון דנבלע בבשר ע"י כבוש תו לא מהני ליה צלייה דדם בעין שנבלע אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה וכמבואר לעיל ובר"ס ע"ו ובכמה דוכתי והש"ד והאגור שהזכירו דיש מתירין לצלותו לא הזכירו בדבריהם מלוכלך בדמים וס"ל דכבוש לא עדיף ממליח ואינו כמבושל ממש ור"י ושאר פוסקים שהזכירו מלוכלך לא הזכירו היתר בצלייה וא"כ המחבר הוא מזכה שטרא אליבא דבי תרי ואולי דעת המחבר דאפי' מלוכלך מ"מ כיון שנשרה ונתערב הדם במים ונכבש לא חשיב תו דם בעין (ודלא כמ"ש למעלה גם דלא כאו"ה) וצ"ע ועס"ק ס"ו:

א

אא"כ יש במים ס' כנגדו. כלומר אז החתיכה עצמה מותרת גם כן וכן דעת הר"ב בת"ח כלל ג' וכתב שם דלא דמי למבושל (לעיל סי"א בהג"ה) דלא אמרו כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב וגם שם אינו אלא מנהג לאסור אותה חתיכה ולכן אין להחמיר בכה"ג עכ"ל ומהרש"ל שם אסר אותה חתיכה ודאי ועכ"פ יש לסמוך על דברי הגהת ש"ד והמחבר והר"ב להתירו לצלי הואיל ובלא"ה יש מתירין כבוש לצלי ועוד דגם בש"ד רס"ג משמע לכאורה הכי מדתלי טעמא דבשר שנשרה במים מעל"ע אסור לפי שהדם חוזר ונבלע בבשר ע"ש ונראה דלהמתירין אפי' הוא מלוכלך בדמים שרי דכיון שיש במים ס' כנגדו נתבטל הדם בעין שעליו בס':

א

ויש אוסרים. אפי' לצלי אפילו אינו מלוכלך כדמוכח בש"ד ואגור ות"ח שם וכן משמע בס' אפי רברבי:

א

אסור להשתמש באותו כלי רותח. אפי' אחר שהודח הכלי:

א

ואם נשתמש כו'. הג"ה זו צ"ע ואחרי העיון היטב בת"ח כלל י"א דין ח' נראה לכאורה לפרש דמיירי כאן שהקערה היא אם לכך אם הוא דבר יבש סגי בקליפה אפי' הקערה חם כיון שהוא נגוב (ואה"נ דאם נתן בה רותח יבש שיש בו רטיבות קצת דצריך נטילה וכדמוכח מדברי הרשב"א בחידושיו ובת"ה הארוך וע"ל סי' צ"ד ס"ק ל"ב וסימן ק"ה ס"ק כ"ב) ולכך אם הוא דבר רותח לח כרוטב צריך ס' נגד הקליפה מן הקערה (וא"צ ס' נגד כל הקערה משום דמתחלה לא נאסרה במליח' רק כדי קליפה כדקי"ל לקמן סי' צ"ח ס"ד בהג"ה) אף במקום שלא נגע שם הרוטב) אלא שדוחק לפרש דמיירי שהקערה חמה וגם דוחק לפרש דמ"ש ס' נגד קליפה מן הקערה מיירי אף במקום שלא נגע שם הרוטב ועוד דדוחק לומר דמיירי בדבר יבש לגמרי ועוד דבת"ח שם ע"כ בדבר יבש שיש בו רטיבות קצת מיירי מדכתב שם אי הקערה קר סגי בקליפ' ולא ביאר החלוקה השנית כשהקערה חם אלא ודאי מ"ש שם בסיפ' ואי הקערה חם קאי נמי אדבר יבש דרישא שיש בו רטיבות קצת דצריך ס' כשהקערה חם לדידן וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ק כ"ב אלא ודאי מיירי בהג"ה נמי כשהיא קר וכפשטא דמלתא ואפ"ה צריכה קליפה אפי' נשתמש בו דבר יבש לגמרי וכדמשמע בת"ח כלל כ"ג דין ב' ע"ש וכדאית להו להתוס' דהקערה צוננת היא ואפ"ה אם נתן בה רותח נגוב צריך קליפה וכמבואר ברשב"א שם ומ"ש ואם הוא דבר לח בעינן ס' כנגד קליפה מן הקערה היינו במקום שנשתמש בקערה אבל קשה לפ"ז דלקמן סימן צ"א סעיף ד' כתב הר"ב דבמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד והיינו מטעם מאחר דאינו ראוי לקלוף וכ"כ בת"ח כלל כ"ג דין ה' וז"ל ופסק עוד בארוך דכל מקו' שצריך קליפה ועבר ובשל בלא קליפה שרי ולפ"ז אם עירה תבשיל של בשר לתוך קערה אסורה מותר דהא מדינא אינו אוסר רק כדי קליפה ומאחר דאינו ראוי לקלוף הכל שרי עכ"ל וא"כ אמאי צריך כאן ס' נגד קליפה מן הקערה ולפי' הראשון שכתבתי לק"מ דלא אמרינן הכי אלא במקום שהבשר עצמו צריך קליפה לחוד במה שנגע משא"כ הכא דלא סגי בקליפה במה שנגע דהא נבלע בתוכו כל מה שיש בקליפת הקערה אף במקום שלא נגע שם הרוטב ועוד דכיון שהקערה חמה א"כ ה"ל התבשיל שבתוכה כנתבשל בתוכה דכתב הר"ב סימן צ"ח ס"ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ס' נגד הקליפה וזה לא דמי לסי' צ"א בהג"ה כיון שהקליפה של הקערה בעצמה אוסרו מחמת שהיא חם והיא עומדת בעין ושייך בה קליפה כמ"ש בסימן צ"א ס"ק ז' אבל אי נימא דמיירי כשהקערה קרה א"כ צריך קליפה מפני שהתבשיל בלע קצת קודם שנצטנן א"כ צריך ס' נגד קליפת התבשיל והיא אינה עומדת בעין ולא שייך בה קליפה ודוק וצ"ע וי"ל דסבירא ליה להר"ב דהכא יש להחמיר להצריך ס' נגד קליפת הקערה כיון דבלא"ה יש פוסקים כאן דס"ל דלאחר הדחה רותחת היא מתוך המלח שבה כגון הראב"ד וסייעתו ומביאו הרשב"א וב"י א"כ אע"ג דקי"ל בעלמא כסברת ר"ת מ"מ הכא יש להחמיר כסברת ריב"א דמצריך בעלמא ס' נגד הקליפה וכה"ג צריך ליישב דברי הרשב"א בת"ה הקצר ומביאו הרב המגיד וב"י דלא ליסתרי לדבריו שבת"ה הארוך דף ע"ג ובחדושיו לחולין (ומביאו ב"י) ע"ש כן נ"ל ודוק היטב:

א

בעינן ששים נגד קליפה כו'. לקמן סי' קל"ז מוכח בפשיטות דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' נגד קליפת הכלי ואפשר דהיינו דוקא בשאר כלים אבל בקערה שרחבה ואינה גבוה מסתמא ליכא ס' וכן משמע באו"ה כלל ל"ו דין ב' דליכא ס' במה שבקערה נגד קליפתה וכ"כ בס' אפי רברבי ריש דף ס' סתם תבשיל אין ס' נגד קליפה פנימי של הקערה:

א

וי"א שאפילו בצונן אסור להשתמש כו'. ובת"ח כלל י"ח ד"ח פסק דבכלי חרס אסור להשתמש לכתחלה בלא הדחה ובשאר כלים מותר וכן פסק מהרש"ל פכ"ה סי' ס' ומיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם היטב קודם שישתמש בהם וכמבואר ברשב"א שם וכ"כ מהרש"ל שם:

א

אבל מותר לחזור ולמלוח כו'. בת"ח שם דין ט' כתב הטעם בשם או"ה דאין מליחה לכלי להפליט מה שבתוכו על ידי מליחה וכן הוא בהגהת ש"ד סי' י"ז ומביאם ב"י (ובכלל י"ז פסק דאפילו בכלי חרס אמרינן הכי) מיהו קשה כיון דאין מליחה לכלים להפליט ע"י מליחה כ"ש שמותר להשתמש בו צונן וא"כ אמאי כתב הרב האי דינא אחר הי"א שכתב המחבר ונראה דשאני בשר כמ"ש הט"ו ר"ס צ"א דבשר חי וכיוצא בו דאורחיה בהדחה (כלומר קודם שיתנו בקדרה וע"ל סי' ע' ס"ק י"ג) מותר להניח בכלי של איסור ולא אמרינן כיון דבעי הדחה דילמא מישתלי ואכיל בלא הדחה כיון דאורחיה בהדחה אבל שאר דברים אפילו צוננים אסור להשתמש בקערה זו שמלחו בה בשר דכיון דבעי הדחה אח"כ אם נשתמש בהן חיישינן דילמא ישכח מלהדיח וכמ"ש הט"ו שם (וע' בסי' צ"א ס"ק ב') ולא בא הר"ב לאשמועינן דמותר לחזור ולמלוח בה אלא דלא הוי מליח כרותח ואדלעיל קאי וא"ש בזה) דלא תקשי ממ"ש הרב בסי' ק"ה סי"ב דאסור למלוח לכתחלה גבינות בדפוסי העובדי כוכבים ע"ש:

א

או אפילו בלא נקיבה כו'. הקשה בדרישה סי"ח דליתסר מטעם דהוי כבוש אם שהה כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח כמ"ש הט"ו בסי"ח א"כ מכח הציר הבשר כשר נעשה כבוש ומפליט הכלי והניחו בצ"ע ולק"מ דדוקא לענין נמלח מתחלה בכלי שאינו מנוקב דנאסר הבשר מציר גופה אמרינן הכי אבל לענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח) והציר מפליט כלי ונראה דאפי' שהה בו הבשר כשר מע"ל מות' דנהי דבמע"ל הוי כבוש כמבושל ממש דמפליט כלי וכמו שנתבאר בר"ס ק"ה מ"מ בשעת פליטה הוא נותן טעם לפגם כיון דאינו פולט רק אחר מע"ל שאינו בן יומו וכמ"ש ר"ס ק"ה סס"ק ב' מיהו לכתחלה אסור להשהותו מע"ל דנ"ט לפגם לכתחלה אסור וכדלקמן ר"ס קכ"ב:

א

מותר לאכול בו אפילו רותח. משום דכיון דהכלי מנוקב לא בלע מידי דמשריק שריק:

א

ויש ליזהר לכתחלה. אפילו בשאר כלים ובדיעבד מותר אפי' בשל חרס ת"ח כלל י"א דין ז' ודעת מהרש"ל שם דבשאר כלים מותר לאכול בהן רותח אפי' לכתחלה כיון שהם מנוקבי' ובשל חרס אפילו מנוקבת אסור אפילו דיעבד ונראה להכריע דבשאר כלים אסור לכתחלה ומותר בדיעבד כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור וכ"פ הב"ח וכ"פ האו"ה כלל ג' דין ד' מיהו ודאי צונן מותר להשתמש אפילו לכתחלה בכלי חרס מנוקב לכ"ע בלא הדחה אלא בקנוח היטב ועי' בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' צ"א:

א

שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושעור מליחה. משמע דעתו בב"י דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו והיינו כעין מליחה לקדרה וכדלקמן סי' צ"א ס"ה מיהו אנן קי"ל כמ"ש הר"ב:

א

ושהה בו כשיעור כו'. משום דכבוש הוי כמבושל ולכך בעינן האי שעורא אבל בפחות משיעור זה אף מה שבתוך הציר לא נאסר אלא כדי קליפה הרא"ש וטור והא דבעינן בסעי' ט"ו מעת לעת למחשביה כבוש היינו משום דהתם ליכא רותח דמליחה ומה"ט כ' המחבר לעיל דמותר לצלי וכאן אסר אף לצלי ויתבאר עוד זה בס"ס ע' ור"ס ק"ה:

א

אלא כדי קליפה. פי' במקום שנגע בחתיכה שהיה בציר ואפילו אם יש בה שומן לא אמרינן שמוליך הדם עמו דבכל דוכתי קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם מצד טבע משא"כ הכא וק"ל וע"ל ס"ס ק"ה:

א

ויש אוסרין כל החתיכה כו'. ול"ד לחתיכה שנפלה תוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר וכדלקמן ס"ס ע' דהתם נמלח החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הלכך אינו אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלח בכלי שאינו מנוקב הכל אסור שלא יצא דמה ממנה לפי שהמקום דחוק כיון שאין הכלי מנוקב ואע"פ שדם האברים שלא פירש מותר היינו דוקא שלא פירש כלל ממקומו אבל פירש ממקום למקום לא כגון הכא דכיון שמלח מיד הדם פירש ויצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב ושוב אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה כ"כ הפוסקים וכ"כ האו"ה והרב בת"ח כלל י"ב דין י' ובסימנים שם והעט"ז הטעם משום שפירש ממקום למקום וכ"כ שאר אחרונים ואע"ג דבשובר מפרקתה של בהמה שאסור נמי לאכול ממנה באומצא משום שהדם פירש ממקום למקום ואפ"ה שרי ע"י מליחה וצליי' כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ז י"ל דהכא כיון שפירש ע"י מליחה גרע טפי אי נמי כיון שנמלח בכלי שאינו מנוקב הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל דלא מהני ליה מליחה וצלייה אח"כ וע"ל ס"ק מ"ג וסי' ע"ו ס"ק ב':

א

ואפילו לא שהה שיעור מליחה כו'. ואם נפלה חתיכה לציר בכלי שאינו מנוקב וספק אם נפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה מותר מה שחוץ לציר וכ"ש אם ברי שנפלה לשם אחר ששהה שיעור מליחה אבל אם ברי לנו שנפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה אסור אף מה שחוץ לציר דכיון דעדיין לא פלט כל דמו הוי ממש כמולח בכלי שאינו מנוקב כן פסק בתשובת משאת בנימין סי' ל"ט והוכיח כן מדברי או"ה כלל ו' דין י"ד ע"ש וכן משמע להדיא מדברי הפוסקים שהבאתי בס"ק הקודם דכל זמן שלא נמלח כדינו ופלט כל דמו אסור כשהניחו בכלי שאינו מנוקב ע"ש ודוק ובספרי הוכחתי שגם הרב בת"ח מודה לזה דלא כמשאת בנימין שהשיג עליו בזה ועי' בס"ס ע' ובמ"ש שם בס"ק מ' וס"ק מ"ו:

א

וכן נוהגין כו'. כתב מהרש"ל פ' כ"ה סימן (ס"ז) [צ"ז] דאף דנהגינן הכי מ"מ אם נתערב חד בתרי אפילו בבישול א"צ ס' אלא בטל ברוב דמאחר דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא דמדרבנן אסור עד ס' בבישול כדאי הם הפוסקים המתירין מה שחוץ לציר לסמוך עליהם בכה"ג עכ"ד וצ"ע לדינא ואולי יש לסמוך עליו בזה כיון דבלא"ה דם שמלחו ודם שבשלו אינו אלא מדרבנן מיהו משמע שם בדבריו דאפילו נמלח כשיעור מליחה לקדרה ושהה ג"כ שיעור מליחה יש להתיר בכה"ג ע"ש:

א

אבל שאר חתיכות. שאינם נוגעים בציר אלא מונחים על החתיכות הנוגעות בציר ת"ח כלל י"ב דין י"א וע' בסי' ע' ס"ק מ"ז:

א

ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין. כדי לחלוט ולצמת הדם שנשאר בתוכו ולהכי הביא המחבר סברא זו דהיכא דאפשר יש לחוש לעשות כן וכמ"ש בב"י ודעת הר"ב דאין לחוש לכך כלל וכמבואר בדבריו בת"ח סוף כלל ט"ו והטעם דהואיל ששהה שיעור מליחה כבר יצא כל דמו ומה שיוצא אח"כ אע"פ שהוא אדום אינו אלא מוהל בעלמא:

א

ונתמלא מציר מותר. הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו והמלח נתמחה בציר מ"מ בטל הוא בציר כ"כ הפוסקים:

א

ויש אוסרין. דס"ל דציר זה הוי כשאר ציר ורותח הוא ונבלע בבשר ומ"מ אינו נבלע יותר מכדי קליפה וכתוב בת"ח ריש כלל י"ד דאם הדיחו קודם שנתנו לכלי שאינו מנוקב שרי לכ"ע ומשמע שם דאפילו נתמלא אח"כ ציר קאמר וכבר נתבאר לעיל סס"ח דבדיעבד סגי אפילו בהדחה א' אחרונה ונ"ל דה"ה הכא ומשמע דהאוסרין אוסרין אותו מיד אפילו לא שהה בכלי כיון שיש ציר בכלי וכ"כ באו"ה כלל י' דין ט"ז להדיא ע"ש ועיין בס"ק ל"א:

א

כדי קליפה. ואע"ג דהכא ליכא טעמא דפירש ממקום למקום שהרי כבר שהה שיעור מליחה מ"מ לא אמרינן איידי דפליט ציר לא בלע וכדלקמן סימן ע' כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב וק"ל ומהרש"ל חלק בספרו פכ"ה סימן ע"ו ואסר כל מה שבציר ומעט למעלה ממנו כדי קליפה ולדברי הרב לא מהני' ס' לבטל דכל מקום דצריך קליפה אין מבטלין בס' וכדלקמן סי' ק"ה ולדברי מהרש"ל אם יש במה שבתוך הציר ס' נגד הציר שרי אבל מה שחוץ לציר אין מצטרף לבטל דדם אינו מפעפע למעלה וכ"כ באו"ה כלל י' דין י"ט וז"ל ומיהו מה שבתוך הציר אסור אפילו אם יש ס' בכל החתיכה נגדו דהא מה שחוץ לציר אינו מצטרף לבטל מאחר שדם אינו מפעפע עכ"ל וברור הוא והרב בת"ח שם דין ב' כ' על האו"ה ואינו נראה דאם היה ס' בבשר שבציר נגד הציר שרי לדבריו דאוסר הכל בדליכא ס' עכ"ל ותמהני דהא אף האו"ה לא קאמר אלא דמה שחוץ לציר אינו מצטרף וכמבואר בדבריו להדיא:

א

והכלי כו' אסור. כבר נתבאר לעיל דין קערה שמלח בה בשר בסעיף ט"ז ובס"ק ס' וכאן שכתב סתם והכלי שנפל בו הציר אסור מיירי בענין דא"א לקלפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס וכדכתב הרב לקמן סימן צ"א סס"ה ע"ש והכי איתא בת"ח כלל י"ג ע"ש:

א

וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך כו'. משמע מדברי הרב דכשהכלי אינו מלוכלך אפי' היה בן יומו מותר וכן משמע מדבריו לעיל סוף ס"ח וכ"כ בת"ח סוף כלל י"ד בהדיא ע"ש ואע"ג דבהגהת ש"ד (בסוף שער ז' ומביאה ב"י בס"ס זה) שממנה הוציא הר"ב מקור דין זה מבואר שאם הכלי ב"י צריך ס' נגד כל הכלי מ"מ הי' נראה להרב לפסוק דלא כוותיה בזה כיון דקיי"ל דאין מליחה לכלים וכ"כ בסימן ק"ה סי"ב בהג"ה דאם נמלח היתר בכלי איסור מותר דאין מליח כרותח כ"כ להפליט מה שבלוע בכלי וכ"נ להדיא דעת מהרש"ל פכ"ה סימן פ"ג והוא פשוט דלא כהעט"ז שהעתיק הג"ה ש"ד לפסק הלכה ותימה עליו שהרי הוא עצמו כ' בסי' ק"ה סי"ג דאם מלח בשר בכלי של איסור מותר שאין המלח מפליט האיסור מן הכלי ע"כ ומ"ש הר"ב אסור הבשר משמע דאסור כולו קאמר אי ליכא ס' נגד הלכלוך וכן כתוב בת"ח שם והטעם ע"ש:

א

אבל אם הוא הפסד מרובה כו'. כלומר דבכה"ג אפילו לענין לכלוך דחלב אמרינן דהציר לא מחשב רותח וכן מבואר בסי' צ"א ס"ה בהג"ה א' וכן מוכח בת"ה סי' קנ"ט להדיא ע"ש:

א

ולפי דבריו אע"פ ששהה הבשר כו' עד שידיחנו יפה יפה. צריך ביאור איך דין זה תלוי בזה והלא כל הפוסקים מודים בזה שצריך להדיח הבשר יפה יפה וכדאיתא בש"ס להדיא אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מלחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וגם המחבר כתב לעיל בסעיף ז' בסתם שצריך להדיחו יפה יפה ונראה דכוונת המחבר לומר דכיון דדעת היש מי שאוסר הוא דס"ל דציר היוצא מבשר מליח לאחר שיעור מליחתו רותח הוא וחשיב דם ולא מוהל ונבלע בבשר א"כ אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה מיד קודם פליטת כל צירו וכמ"ש לקמן סי' ע' ס"ה מה"ט וכמו שיתבאר שם וכן מוכח בב"י ס"ס זה ד"ה ומ"ש הר"ר יונה כו' עיין שם ודוק ועיין בסימן ע' ס"ק כ"ד עי"ל דודאי טעם הדחה לאחר מליחה הוא משום הלחלוחית ומלח שעליו ולפ"ז כשחתכו מכל צדדים מותר לאכלו בלא הדחה אבל לסברא זו דהציר קודם ההדחה חשיב דם אם כן לעולם צריך הדחה להסתים נקבי הפליטה ודוק:

א

ואם חתך צריך להגעילו. היינו דוקא לסברא האחרונה אבל לפי מה שפסק המחבר דלכתחילה יש לחוש לדבריו ובדיעבד שרי א"כ אינו אסור אלא לחתוך לכתחלה אבל אם חתך א"צ הגעלה וק"ל:

א

ויש מתירין. אפילו איכא גומות בסכין כי ע"י הולכת והבאת סכין בבשר מתקנח הלכלוך זה מן הגומות כ"כ מהרא"י בת"ה שם ובהגהת ש"ד שער ט' ומביאו הרב בת"ח סוף כלל י"ז ומהרש"ל בא"ו שלו שער ט' פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב והיינו דוקא לעצמו אבל לאחרי' יש להורות להתיר בדיעבד אף אם לא קנחו וחתך בו רותח עכ"ד וכן אם חתך בצלי שלא נצלה כל צרכו פסק ג"כ הכי וע"ש ועי' בסי' ע"ו ס"ד:

א

דאין מליחה לכלים. כלומר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין וכ"כ בת"ח סוף כלל י"ז אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר ע"י מליחה היכא דליכא טעמא דמשריק שריק ומה"ט נאסר כלי שא"מ שנמלח בו וק"ל:

א

וכן עיקר כו'. משמע דאפילו לכתחלה מתיר לחתוך וכ"כ בת"ח שם להדיא ותימה כיון דהסכין צריך הדחה אח"כ וכדמסיק א"כ אמאי לא חיישי' דלמא ישכח להדיחו וכדלקמן ר"ס צ"א דאסור להניח היתר צונן שאין דרכו להדיח בקערה של איסור צונן דילמא אכיל בלא הדחה וסכין דבר שאין דרכו להדיח הוא כדלקמן סי' צ"ה ס"ק א' ודוחק לומר דשאני הכא כיון שאין גוף המאכל צריך הדחה אלא דאיכא למיחש שמא יחתוך אח"כ בלא הדחה דהא הך דלקמן סי' צ"א מדברי הרשב"א הוא והרשב"א כתב דבכלי של היתר נמי דינא הכי כמ"ש שם בס"ק ב' ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דילמא משתלי להדיח מה שאין כן בסכין דהאיסור שע"ג נראה לעין ואם ירצה להשתמש בו יראה לעינים הדם שע"ג וידיחו א"נ שאני הכא כיון דמדינא ליכא איסורא לאחר ששהה שיעור מליחה לרוב הפוסקים מיהו בסכין של איסור משמע בת"ח שם דאסור לכתחלה לחתוך בו בשר ובדיעבד מותר ודמי למאי דלקמן סי' ק"ה סי"ב בהג"ה ע"ש:

א

אבל הסכין צריך הדחה. אף שעדיין לא נתיבשה הציר עליו וכ"כ בד"מ ובת"ח שם:

א

או נעיצה. דין נעיצה ע"ל ס"ס קכ"א:

א

מדיחין אותו יפה יפה. זה נמשך ג"כ לסברא האחרונה הנ"ל ולפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה וק"ל:

א

אם רוצה למלוח ולאכלו צלי כו'. עד סוף הסימן נתבאר על נכון בסי' ע"ו ע"ש:

א

צריך להדיח הבשר. בב"י מביא ב' טעמים להדחה ראשונה. האחד משום דם בעין שהוא על הבשר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע שהוא לח אבל לא מה שנתיבש על פניו ואם לא ידיחו אותו תחילה יש לחוש שמא לאחר שיניח מלפלוט דם וציר יהא ניתך ויבלענו. טעם ב' משו' שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו עכ"ל ונראה דבהא פליגי היש אוסרים ויש מתירין לענין מלח בלא הדחה תחלה כי היש מתירין שהוא הרא"ש ס"ל הטעם השני ומש"ה מדמה לה לבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנה במליחה ויפלוט דם שבלע עם דמו דהא גם כאן יש לו דם אחר שיחזור וידיחנו ויתרכך הבשר ואם יחזור וימלחנו יהיה לו דם בלוע לפלוט ואגב זה יפליט גם מה שבלע ממה שהוא עליו בעין. והיש אוסרין ס"ל טעם הראשון ממילא אחר המליחה הראשונה יצא כבר כל דמו ואין חשש רק שיבלע מדם בעין שעליו ובזה לא שייך לומר שיצא על ידי מליחה אגב דמו דהא בשעת מליחה אין לו דם של עצמו והבית יוסף הביא בשם הג"ה מיימון בשם סמ"ק דהמלח מבליע דם בעין שעל הבשר לתוך הבשר וכן כ' באו"ה כלל ד' וכן בש"ד שער ג'.

ב

ואם הדיחו הטבח כו'. לכאורה קמ"ל בזה דא"צ לשרות במים דוקא אלא דרך שפיכת מים עליו כדרך הטבחים סגי אלא דבאמת קי"ל דלא סגי בזה כדלקמן ע"כ נ"ל דנשמר בזה דלא נימא מדאמר רב הונא בגמ' מולח ומדיח ולא זכר הדחה ראשונה והוא מטעם דכבר הודח בי טבחי כמ"ש ב"י ולמה באמת סמך רב הונא ע"ז אלא דודאי דרכן היה בכך שהטבחין היו מדיחין ועל כן לא הוצרך להזכירו אע"פ שבברייתא הזכירו מ"מ ר"ה סמך על המנהג וא"כ ה"א דמה שהזכיר הטור דבעי הדחה היינו לאחר הדחה שהיא מצד המנהג ובעינן שתי הדחות תחלה קמ"ל דלא ואע"ג דהתנא בגמ' אמר סתם מדיח ולא נזהר מזה תנא א"צ לפרש דבריו:

ג

טלפי הרגלים. פירוש מנעלים של בהמה:

ד

ימתין מעט. אבל לא עד שיתנגב דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם:

ה

ונהנו שלא להשתמש בדברים וכו'. דחיישי' שמא לא הדיחו יפה מדמו ודוקא דבר לח בצונן או יבש ברותח מיהו דיעבד שרי דהא הכלי שרי ואין כאן אלא גזירה כ"כ ד"מ:

ו

ואם נשתהה כו'. פסק בת"ח דאם יש ס' נגד כל הבשר דאותה חתיכה ג"כ מותרת דאינו חמור כ"כ כמו נתבשל ממש בלא מליחה ורש"ל אוסר בכל גווני אותה חתיכה אפי' בכבוש וע' מ"ש בסעיף ט"ו:

ז

וימלחנו שנית. דיחזור ויפליט מה שבלע כמו בבשר שנפל לציר או בשר שנמלח שנתנוהו עם בשר שלא נמלח בסימן ע' ויש אוסרין הוא סמ"ק ומהר"י טרושין ס"ל דשאני הכא דבלע דם בעין לא אמרי' שיצא ע"י מליחה ופסק רש"ל וכן בת"ח דאפילו לצלי אסור.

ח

נמלח רק מעט. באו"ה בשם א"ז נתן ב' טעמים האחד דאין אנו בקיאין להבחין בין מליחת צל לקדירה ועוד בשם א"ז דא"א שאפי' מליחה של צלי לא יפלוט כל שהוא מן הדם וחוזר ואוסרו ע"כ ולפי טעם יש אוסרין שבסמוך משום דמבליע דם בעין הוה האיסור אפי' במליחה מעט גם כן משום דם בעין כמו בדם פליטה לדעת הא"ז ומו"ח ז"ל פסק להתיר במליחה מועטת ולא שהה ומשוה אותנו לבקיאין בדבר ולא נלע"ד כן דאפילו לפ"ז יש לאסור מטעם השני דכיון שמבליע איסור ואינו פולט מה לי הרבה מה לי מועט:

ט

מיהו במקום הפסד. פ' אפי' שהה במלחו:

י

ואם לא הודח רק מעט. הך היתרא וכן היתר שאח"כ דיש בחתיכה ס' נגד הדם הוויין דוקא למ"ד טעם הדחה קמייתא משום דם שעל הבשר אבל למ"ד לרכך הבשר כנזכר בסעיף א' אסורין הני תרתי אלא שהאחרונים סמכו עצמן בדיעבד על טעם הראשון:

יא

שאר חתיכות מותרות. דדם שריק ואינו מפעפע מחתיכה לחתיכה במליחה וצלייה וג"כ אמרינן כבולעו כך פולטו כיון שהוא דם דרבנן מאחר שנמלח:

יב

דקה כקמח. שהוא נבלע ואינו מפליט וכתב ד"מ בשם או"ה להלכה דכל מלח שאינו גס יותר ממלח שעושין ממי הים הוא כשר למליחה ואם גס יותר צריך להדיקו כתב רש"ל מ"כ נוהגים המדקדקים ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח לא על שום דף או שלחן שאין מיוחד לכך כי שמא יש מלח על מקום הנחת בשר ולאו אדעתיה עכ"ל נ"ל ללמוד ג"כ שאין לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין אותו מבית הטבח:

יג

ועופות צריך כו'. ה"ה כל דבר שהוא חלול כ"כ או"ה וע"כ יש להזהר בשעה שמתקנים ריאה ע"י מליחה צריך לפתוח קודם מליחה את הקנוקנות שבה. ויש אוסרים בב"י הביא בשם המרדכי מעשה לפני רבינו יודא שמלח ראש כבש מבחוץ ולא מבפנים והורה שלא למולחה פעם ב' ולא יבשלנה כו' נ"ל פשוט דזה מיירי שכבר חתך הראש לשנים והיה לו למלוח גם מצד פנים כמו כל חתיכה אבל אם הראש לא נבקע מותר אם הוא נמלח בחוץ לחוד כמו שאר חתיכה עבה שא"צ לבקוע אותה בשעת מליחה וכמ"ש ב"י בסי' ע"א דצריך לנקוב את העצם משום המוח וקרומיו שיהיה לו מקום לדם שבהם לצאת כמ"ש שם רמ"א:

יד

אם לא לצורך. אבל בהפסד מרובה מותר מצד אחד ונראה פשוט דכ"ש אם נמלח מב' צדדים אלא דלא נתפשט המלח בכ"מ דמותר שהרי באו"ה כלל א' כתב בזה להתיר בדיעבד ובכלל ז' פסק לאיסור בלא נמלח משני צדדים וכן בדברי רש"ל פ' כ"ה סי' פ"ג משמע דזה קיל יותר ע"כ נראה דבלא נמלח בכל מקום מותר דיעבד אפי' בלא הפסד מרובה:

טו

תוך י"ב שעות. שאז פולט הבשר ציר וממילא לא בלע מהצד השני אבל אח"כ יש לחוש שיחזור ויבלע הצד הנפלט מהצד שלא נפלט עדיין ואע"פ שבסי' ע' כתב רמ"א דבהפסד מרובה י"ל שפולט ציר עד יום שלם מ"מ כאן לא שייך הפסד מרובה כיון דיש היתר בצלי כנ"ל דעתו וכתב מו"ח ז"ל דהיינו דוקא כל שלא הודח הבשר אחר שנמלח מצד א' אבל אם הודח לא מהני תו מליחת צד השני דשמא יבלע הצד שנמלח כבר מן הצד השני ולא שייך ביה כבולעו כך פולטו מאחר שאין לו ציר שהרי נסתמין נקבי הפליטה כמו שכתבתי בסימן ע' ע"כ ואני כתבתי בסי' ע' שדין זה דהדחה סותמת נקבי פליטת הציר היא אינה מוסכמת וכאן הכל מודים דאין לאסור מכח זה כיון שיש היתר בלא"ה במקום הפסד. ותמהתי על רמ"א דבסי' ע"ה סעיף א' גבי חלחולת שיש שם שומן דאסור אם נתבשל בלא מליחה אפי' דיעבד אם מלח צד פנימי לחוד ואפ"ה כל שלא נתבשל יש היתר לחזור ולמלוח החיצון ואפי' אחר י"ב שעות והטעם שאין מוחזק כ"כ בדם וכאן יש סברא טפי שאינו מוחזק צד שלא נמלח בדם שהרי בדיעבד מותר במקום הפסד ואמאי פסק כאן דוקא תוך י"ב שעות ומהרא"י דחילק כאן בין י"ב שעות הוא ס"ל בכל גווני אסור כאן בדיעבד ע"כ נראה להלכה כיון דכאן יש קולא בלאו הכי בדיעבד יש להתיר אפי' אחר י"ב שעות כמו בחלחולת:

טז

אחר שנמלחה החתיכה. זה מיירי אחר ששהה שיעור מליחה וקמ"ל שע"י המליחה נפלט כל הדם אפי' מה שהוא באמצע החתיכה אע"פ שהיא עבה מאד אבל קודם שיעור מליחה אם חתך בו יש איסור שיוצא דם בעין על הבשר כמ"ש לקמן בסעיף כ' מסי' זה:

יז

על כן ישטפנו או ינפץ כו'. יש לתמוה דהא בש"ע כתב ג"כ ניפוץ או שטיפה ואח"כ הדחה ב"פ וע"ז כתב רמ"א וי"א שצריכין להדיח ג"פ משמע דלא סגי ניפוץ או שטיפה במקום הדחה א' והיאך חזר רמ"א וכתב דזה הוי כהדחה ג"פ וכן מ"ש רמ"א אח"כ או ישים המים תוך הכלי כו' האי או אין לו פי' ונלע"ד דהאי או קמייתא ט"ס דתחלה אמר רמ"א על כן ישטפנו וינפץ המלח כו' דזה הוי כהדחה ג"פ דהיינו ששטיפה ששוטף באויר וגם הניפוץ שאח"כ הויין במקום הדחה קמייתא ואח"כ אמר על רישא דמילתא שצריך הדחה ג"פ שיהיה בדרך זה שיתן תחלה המים בכלי ואח"כ הבשר כנלע"ד ליישב: בהג"ה מותר להדיח הבשר במי פירות כתוב בד"מ שזהו מדברי הר"ן פרק השוחט וכ"כ בת"ח ובאמת אינו נמצא לשם כלל ומצאתי דין זה פרק השוחט (חולין דף ל"ג) בתוס' שכתבו שם על הא דאיתא שם בדין בשר שלא הוכשר לקבל טומאה מחמת שלא הודח במים רק במי פירות. כתבתי זאת לפי מה שראיתי בתשו' של רמ"א סי' קל"ב דין י"א וז"ל עוד שאלת על מ"ש ר"ן והבאתיו בת"ח שלי דיכול להדיח הבשר במי פירות כו' ודקדקת הא הדחה ראשונה לא ושאלת טעמא ואפשר לומ' דשאר משקין מטרשי ליה ואינן מרככים הבשר כמו מים וכזה כתב מהרי"ק לענין רחיצת אשה קודם טבילה שציוו עליה הרופאים שלא תחוף אלא ביין כי צריך דקדוק אם מותרת לחוף ביין שאפשר שהיין מסבך השערות וה"ה לענין מטרשי נמי ואין כל הטבעים שוים עכ"ל הנה במחילת כבודו שגה תחלה במקום מוצא הדין ובשעה שכ' התשובה שגה עוד לחלק בין הדחה שקודם המליחה לאחריה ובאמת מבואר מדברי התוס' שזכרתי שאין חילוק כלל וחד הוכחה לשניהם דבשניהם סגי במי פירות דאי לא קי"ל כאותו תירוץ מנלן דמדיחין במי פירות דאין מקור לזה רק מפ' השוחט בתוס' ומן הראוי היה לו לכתוב באמת כאן דין זה אפי' על הדחה קמייתא וכן עיקר ומ"ש ראייה מן רחיצת האשה ביין אינו כלום כי גם לשם אינו דבר ברור כמבואר בב"י סי' קצ"ט בשם מהרי"ק ויש מי שבא לתרץ דתו' ס"ל דלא היה צריך להדחה ראשונה דס"ל טעם הדחה ראשונה משום דם שעל פני הבשר וכאן אין דם שהרי לא הוכשר והבל יפצה פיהו דודאי אין שום דם מכשיר אלא דם שחיטה אבל דם שלאחר השחיטה שהוא קרוי דם התמצית ודאי אינו מכשיר כמ"ש פרק השוחט (חולין דף ל"ו) וכ"ש בדם האיברים שבודאי ישנו בכל בהמה וכשחותך בבשר יוצא דם האיברים וצריך הדחה תחלה ועיין במשמרת הבית להרשב"א דף כ' תמצא מבואר בזה דכל שצריך מליחה צריך הדחה תחל' ואין חילוק בין זה שלא יצא דם בשעת שחיטה או במקום אחר (והוא מביא שם דברי התו' בתירוץ דמיירי לצלי וכ' דמיירי באוכלו כולו כאחד בצלי ואז א"צ לא הדחה ולא מליחה):

יח

ואין חילוק בין כו'. פי' שכל שאין הכלי מלוכלך אין כאן איסור אפי' היא חולבת אבל אם מלוכלך אין היתר אא"כ שיהיה מעט מים בכלי כדמסיק אח"כ. ורש"ל פסק בפרק כ"ה סי' פ"ג דאף אם הכלי חולבת מלוכלך בשיורי פירורי מאכל חלב אפי' הוא לח אינו אוסר אא"כ נשתייר בו לכלוך חלב ממש: (יט)

יט

כדי המלח שבו. ולא סגי ס' נגד הדם כי המלח נעשה כולו נבלה כמ"ש ב"י בזה בשם הגה"ה מיימון אבל א"ל שהחתיכה עצמה תהיה כולה נבלה ויצטרך ס' נגד כולה כי אין זה איסור [דבוק] כי תיכף שבא לקדירה נמס המלח מן הבשר ורש"ל בא"ו שער ח' פסק דבעי' ס' נגד החתיכה וכ' מו"ח ז"ל עליו דלא נראו דבריו בזה גם לא נהגו כמותו כל מורי הוראה ע"כ וא"ל הא קי"ל מילתא דעבידא לטעמא אפי' באלף לא בטיל ומלח הוא נותן טעם תירץ ריש ש"ד דזהו דוקא אם גוף האיסור הוא נותן טעם משא"כ כאן המלח אינו אוסר אלא מכח דם שבו והדם אינו נותן טעם ורש"ל פרק ג"ה סי' ל' פסק דהחתיכה עצמה נאסרה מחמת שנתבשלה בדמה וע"כ אינה מסייעה לבטל בס' דם ומלח אלא צריך ס' נגד כל החתיכה אא"כ הודחה פעם א' אז גם החתיכה מסייע לבטל. ונלע"ד דאין לנהוג כן (דהא קי"ל בסי' ק"ה היכא דאין שמנונית דאינו אוסר במליחה יותר מקליפה) מלבד מה שיש לדחות ראייתו שם ממהרא"י להמעיין ע"כ העיקר כפסק רמ"א וכן כת' מו"ח ז"ל בשם מהר"ר הירש שור שהכריע כרמ"א:

כ

וכל הקדירה כו'. פי' כל מה שבקדירה אבל הקדירה עצמה פשיטא דאינו מצטרף כמ"ש סי' צ"ט:

כא

דהחתיכה עצמה בודאי היא ל' נגד המלח כו'. כצ"ל וכן הוא במקצת ספרים ויש נוסחאות כתוב בהם בודאי היא ס' והוא ט"ס וכתב באו"ה דיש דעות לומר שהחתיכה עצמה היא ס' נגד דם ומלח שעליה אבל שאין לפסוק כן להלכה:

כב

רק בכלי שני. פי' שהקדירה ששמו בו הבשר הזה הוא כלי שני:

כג

דמאחר שיש שם מלח וציר כו'. כתב זה שלא תקשה הא קי"ל כלי שני אינו מבשל וזה סברת או"ה אבל רש"ל פ' כ"ה סי' כ"ג כתב וז"ל אבל בדיעבד אינו נאסר לפי מ"ש לעיל שכלי שני אינו מבשל וגם אינו מפליט ומבליע הדם שבתוך המלח בבשר דהא המלח לאחר שפסק כחו לא חשוב עוד כרותח ואל תשגיח במ"ש בת"ח לאסור אף בכלי שני בשם או"ה גם דעת מהרא"י שכלי שני אינו מבשל כלל ולא מפליט ומבליע כאחת עכ"ל ונראה דהמיקל כדעת רש"ל לא הפסיד דמסתבר טעמיה ועיקר מלתא הוא מדרבנן דדם שמלחו אינו עובר עליו אע"פ שבמרדכי מסתפק בזה יש לילך לקולא ומשמע כאן דבכלי ראשון אפי' בלא מליחה אסור וכ"כ בת"ח כלל ב' סי' ד' דלא כרבינו ירוחם דמתיר בשר שלא נמלח חי שנתנוהו בכלי רותח שהוסר מעל האור וראייה מדברי הרא"ש שכ' דאף שאין הבשר מתבשל מ"מ הלחלוחית שעליו מתבשל ע"כ וז"ל הרא"ש בפ' כירה על מאי דמסקינן בגמרא דמותר לתת בשבת מלח בקדירה שהוסר' מעל האש דמילחא צריכה בישולא כבישרא דתורא משמע הכא דבישרא דתורא לא בישלה בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור ומיהו אי מלוח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל ואפילו נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור עכ"ל וז"ל הטור בא"ח סי' שי"ח כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהוסר מהאש הלכך אסור ליתן בו בשר אפילו בשר שור שצריך בישול רב ואינו מתבשל מ"מ לחלוחית שבו מתבשל עכ"ל וכתב בת"ח שם דאף דמשמע מדברי הרא"ש דדוקא בנמלח מתבשל הלחלוחית כי המליחה מועילה לרתיחת הלחלוחית מ"מ אין לחלק בהכי כיון שהא"ח כ' דמתבשל הלחלוחית אפי' בלא מליחה כלל ע"כ) ותמוהין דבריו דהא ע"כ הרא"ש לא מיירי שם לענין איסור שבת אלא לענין איסור הבשר דהא סיים דהלחלוחית של דם ומלח חוזר ומבליע בבשר וא"כ ודאי דוקא בנמלח קאמר דאי לאו דוקא ואפי' בלא נמלח אין הבשר נאסר דהא הבשר שור עצמו אינו מתבשל אלא שהלחלוחית מתבשל הלכך אין איסור לבשר אלא בנמלח שהמלח מבליע הדם בבשר אבל אם אין שם מלח אע"פ שלחלוחית הדם מתבשל מ"מ אין בו כח להבליע כיון שהבשר אינו מבושל אבל הא"ח לא מיירי לענין איסור בשר אלא לענין איסור שבת דאין חילוק בין נמלחה או לא דמ"מ יש איסור בישול שבת מחמת הלחלוחית עכ"פ נמצא לפי זה דזכינו דבבשר שור שלא נמלח והושם בכלי ראשון לאחר שהוסר מהאש יפה כ' רבינו ירוחם בשם הרא"ש דהבשר מותר ודברי הא"ח הם לענין שבא דוקא אבל שאר בשר אפשר שממהר להתבשל כדרך שמתבשל הלחלוחית מש"ה גם הבשר נאסר כנלע"ד ושוב ראיתי בא"ו דרש"ל שער א' שכ' בשר שנמלח ולא שהה שיעור מליחה והודח ונתנוהו בקדרה אם הוא שאר בשר נאסר אף אם לא הושם רק בכלי ראשון שהיד סולדת בו ונזכר קודם שהתחילה להרתיח אבל בשר השור אינו נאסר בזה מאחר שכבר הודח וכן בשר חי שלא נמלח כלל עכ"ל הרי שתופס כמו שכתבתי כנ"ל: הג"ה ובחד מינייהו סגי וז"ל סמ"ק אם יש עובד כוכבים משמש בבית ישראל ושמו הבשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במסיחין לפי תומן וכ"ש אם יודעים בטיב יהודים ואם יש שם נער או נערה יודעים בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי כו' עכ"ל ורבים תמהו על האי וכ"ש דמשמע דביודעים יש טפי היתר במסיח לפי תומו וז"א דביודעין אין שייך מסיח ל"ת וע"כ הגיהו בדרישה ומו"ח ז"ל את הוא"ו של ואם יש כו' וצ"ל אם יש כו' והכונה לומר שיש כ"ש אם יודעים בטיב יהודים ויש שם נער כו' אבל ברישא מיירי דוקא באין יודעין כיון דעיקר ההיתר מכח ל"ת ול"נ דאין הג"ה זו צודקת דא"כ מותר דאמר בסיפא הוא מיותר ולכל הפחות היה לו לומר דמותר. ובודאי הנוסחא היא אמיתית כאשר היא בכל הספרים וכן הוא בהעתקת רש"ל דברי סמ"ק והך מסיח ל"ת הוא בענין שמשמע שלא על דבר זה בא להודיע כגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר בכזה מהמנינן לי' ולא מזיק בזה מה שיודע בטיב ישראל כיון שמוכח שלא על דבר זה נתכוון להודיע וא"כ אדרבה יש מעלה במה שיודע בטיב ישראל דיש תרתי לטיבותא דודאי עשה כדרך ישראל כיון שהוא משרת שלו ומכוין לעשות רצונו ויש ג"כ מסיח ל"ת באופן שזכרנו ע"כ יש כ"ש דמהני בזה ואם יש נער כו' אז א"צ למסיח ל"ת. כנלע"ד וע"כ פסק רמ"א יפה דחד מינייהו סגי ובודאי נתכוין להך מסיח לפי תומו שזכרנו אבל בלא"ה דאיכא למימר שכתכוין לחבב עצמו לישראל ודאי לא מהני מסל"ת כנלע"ד להלכה למעשה:

כד

או במסיח ל"ת. הקשה ב"י הא אין מסיח ל"ת נאמן אלא בעדות אשה ותירץ דבמילי דרבנן נאמן בכל מקום כמ"ש מהרא"י בת"ה סי' ע"ט והך בשר כיון דמליח כרותח הוי דם שבישלו ואינו עובר עליו וכ' רמ"א בד"מ עליו דלא היה צריך למליח כרותח דבלא"ה לא הוי אלא איסור דרבנן דהרי הוא מבושל בפנינו ומה"ט אם מלג עובד כוכבים תרנגולת ולא ידעינן אי בכלי ראשון או בכלי שני נאמן דאי נמי עבד בכלי ראשון אין כאן איסור דאורייתא ולכך נאמן עכ"ל ורש"ל כתב ג"כ על ב"י דלא היה צריך לתת טעם משום בישול דהא מחמת מליחה ג"כ אזיל ליה איסור דאורייתא ומעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא וא"ל דמוקמי' לה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה דאם כן גם כאן אמאי אנו מתירין מכח מסיח לפי תומו מחמת שהוא דרבנן ולא אמרינן אוקי אחזקה דמעיקרא שלא היתה מודחת ועוד מצאתי בקובץ ישן בספק אם הדיח הדחה אחרונה מצאתי כתוב שכשר מאחר דמליח הוא מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא כדאיתא בהג"ה ש"ד שער ד' ד"ה מעשה שנמלחו ב' פרות עכ"ל ואע"ג דהב"י סי' פ"ז כתב בשם רש"י ורמב"ם דס"ל אפילו בבישול יש איסור מן התורה מ"מ הא קמן דכל האחרונים לא חשו לזה כיון דהוא תלמוד ערוך ועוד יש לתת טעם להתיר דבודאי עשתה האשה כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו כו' א"צ לחזור) דסירכיה נקיט ואתי כנלע"ד והאי) דלא אזלינן כאן בתר חזקה דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה כמ"ש הרא"ש ריש כתובות בפשט דפתח פתוח מצאתי:

כה

דמרתת הואיל ויודע כו' בדרישה כ' לאו דוקא יודע אלא ראוי להיו' יודע מרתת העובד כוכבי':

כו

כנגד אותו בשר. דלא ידעינן כמה דם נפיק מיניה:

כז

ואז מותר הכל. דמה שיצא נתבטל בס' ומה שנשאר בו הוי דם האיברים שלא פירש והקשה מו"ח ז"ל דהא בשובר מפרקת בהמה בסי' ס"ז אף הרא"ש ס"ל דאסור משום פירש ממקום למקום וה"נ יהיה אסור מה"ט ותירץ שם עיין עליו ולק"מ דהכא בבישול כל מה שפירש יוצא לחוץ וכל מה שלא יצא לחוץ אינו פורש כלל:

כח

ויש אוסרין כו'. לפי שנתבשלה החתיכה בדמה וא"ל הא בדם מעלמא שנפל על חתיכה שבקדירה שמקצתה תוך הרוטב מותר אפילו מה שהוא חוץ לרוטב שאני הכא שהאיסור הוא מחמת עצמו נשאר הטעם במקומו ואסור ועוד דחשוב כאיסור הדבוק ויש לחוש שמא הגביה פעם אחת חוץ לרוטב קודם שפולט כל דמה עכ"ל או"ה:

כט

לכבוד שבת כו'. בת"ח כלל ב' כתב בתרנגולת שהיא חלולה איכא למיחש שמא פירש ממקום למקום ואסור כה"ג אפי' בשעת הדחק והפסד מרובה:

ל

ולא נמלחה כראוי כו'. באו"ה כתב שני דינים הא' בנמלח ולא שהה שיעור מליחה הב' אם לא נמלח רק מצד אחד בשניהם הוה כלא נמלח כלל והיינו היש אוסרים דסעיף ד' שמביא רמ"א אבל רמ"א הכריע שם דבדיעבד מותר בנמלח צד א' וכן אם לא פיזר בכל מקום מלח וא"כ אמאי צריך כאן ס' דהוה כלא נמלח כלל אלא מיירי כאן בנמלח כראוי ולא שהה שיעור מליחה וע"ז אמר שלא נמלח כראוי ר"ל שלא שהה בו כראוי למליחה:

לא

ואחר שצלאו לא יבשלנו. דשמא לא יצא כל דמו ע"י צלייה ואח"כ ע"י בישול יצא:

לב

ואם בישלו מותר. רש"ל פסק אפילו בדיעבד אסור וכתב מו"ח ז"ל לא נראו דבריו.כתב רש"ל פרק כ"ה סימן צ"ח על בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב כשיעור מליחה ואחר כך הדיחוהו וחזרו ומלחוהו והניחוהו בכלי שאינו מנוקב ולא שהה בה שיעור כבישה ומצאו שם ציר דלכאורה יש לחוש שמא לא היה כח במליחה ראשונה להפליט כל הדם שבתוכו כיון שנתקשה אלא תמיד פולט מעט מעט וע"כ אסור והשיב דאינו כן אלא ממ"נ מותר דאם לא יצא במליחה הראשונה שוב אינו יוצא בשנייה ואם יצא במליחה הראשונה יצא הכל ול"ד למה שאמרו במידי דצריך ליבון ועשה הגעלה דאסור לחתוך בו רותח לדעת הרא"ש משום דע"י ההגעלה פולט מעט מעט דהתם יש פליטה יותר כל שהוא רותח יותר ע"כ יש לחוש שמא ע"י הגעלה ראשונה שחלש כחו אינו יוצא כולו ונתוסף עליו חום אחר אחר שחתך בו רותח משא"כ במליחה כו' ע"כ נראה ביאור דבריו דבחשש זה שנתייבש הדם בבשר ולא מתעורר מחום המליחה לצאת בזה אמרינן שפיר ממ"נ אם נתעורר לצאת במליח' ראשונה וכדעת ריב"ש שמביא ב"י ממילא א"צ למליחה שנייה כלל ומותר במליחה שניה בכלי שאינו מנוקב ואם לא יצא במליחה ראשונה והיבוש במקומו עומד גם מליחה השניה לא תאסור אותו ומותר לצלי משא"כ בהגעלה דאין שם טעם יבוש אלא שאין כח להגעלה להוציא לגמרי כיון שצריך ליבון מ"מ מהני כח ההגעלה שיזוז הבלוע ממקומו קצת וע"כ כשיבא רתיחת השניה יוצא לחוץ כנ"ל טעם רש"ל והוא נכון ומשמע דאילו מלחו בכלי שאינו מנוקב לחוד ולא מלחו תחלה בכלי מנוקב אסור דשמא יצא קצת מן הדם שנתקשה בו על ידי המליחה. וכן נראה נמי אם מלח אותו בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו דאסור זה הבשר ששהה ג' ימים דשמא בולע מהדם שיוצא משאר הבשר דאע"פ שאמרו שאין מליחה מועיל לו היינו לפי שנתקשה דמו בתוכו מ"מ אין הבשר נתקשה לומר ששוב לא יבלע דבר בתוכו וגם לענין דם שבתוכו כתב הריב"ש הביאו ב"י דאין בירור שלא יצא ע"י מליחה והיה ראוי להתיר אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו. וע"כ ודאי לא נסמוך בשום דבר לקולא ע"ז ולומר שלא יבלע שאר דם אלא לחומרא אמרי' דשמא דם שלו לא יצא ע"י מליחה כיון שנתקשה וע"כ אין כאן היתר לומר כמו שיפלוט דם שלו יפלוט ג"כ מה שבולע מבשר אחר) וראיתי למורה אחד שהתיר בזה מטעם כבולעו כך פולטו ונראה שטעה דודאי זה דומה למולח בשר שנמלח כבר ויצא מידי דמו וצירו עם שאר בשר שמולח להוציא דמו דאמרי' בכל סי' זה דודאי בולע מן האיסור ונשאר בתוכו כיון שאין לו מה להפליט ה"נ אמרינן ביה לחומרא ועוד נ"ל אם מלח הבשר ששהה ג' ימים עם שאר בשר שכבר נמלח והודח בכלי שאינו מנוקב אסור גם שאר הבשר דבזה אמרי' להיפך לחומרא שמא יצא הדם שנתקשה ע"י המליחה ואוסר שאר הבשר כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב כל זה ברור לפי ע"ד: מצאתי בקובץ ישן וז"ל שמעתי מהרב שאמר בשם מהרי"ו שאמר משם מהרי"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שאסור לבשל גם שמעתי שכמדומה הוא שראה כתוב בשם מהר"ר עוזר שאם אחר ששהה ג' ימים מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו וצלאוהו שוב מותר לבשל עכ"ל:

לג

ואם שרו אותו במים. פי' באו"ה דוקא שרו קצת שעה אבל אין די בהעברת מים עליו כמו שרגילים לעשות בבית מטבחיים ואם ניקרו הבשר תוך הג' ימים סומכים אז בדיעבד על מה ששפכו עליו בהעברה בעלמא מאחר שאין שם דם אלא מה שמובלע בבשר ומ"מ צריך אחר כך הדחה אחרת קודם המליחה לקדירה אפילו דיעבד עכ"ל:

לד

פחות חצי שעה. דהוא שיעור ההדחה ששרה במים כמ"ש רמ"א בסעיף א':

לה

ואפי' היתה ראויה להתכבד. מחמת דאין האיסור מחמת עצמו אלא מחמת דם הבלוע והדם אינו ראוי להתכבד ומה שלא הוה דבר שיש לו מתירין דלא בטל תירץ מהרא"י דאע"פ דיש לו היתר לצלי מ"מ אין היתר למה שהוא אסור עכשיו דהיינו לקדירה וגדולה מזו הי' להש"ע לכתוב דאפי' תוך ג' ימים בחתיכה שלא נמלחה שנתערבה עם שתי חתיכות שנמלחו מותרים וא"צ למלוח את כולם מספק וכ"כ רש"ל בפירוש בפ' כ"ה סי' פ"ו ולא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שצריך הוצאה למולחו כמו בכלי בסי' קכ"ב והוה על בשר דין יבש ביבש שמבואר בסי' ק"י מה דינו ועיין מש"ש סעיף ג':

לו

בשר המלוכלך בדמים . פי' שלא פלט עדיין דמו ע"י מליחה ודין זה כתבו רמ"א בסעיף א' ועיין מ"ש שם:

לז

אא"כ יש במים ס' כנגדו. הא דמהני כאן ס' ולעיל סעיף י"א מסיק רמ"א דיש אוסרין אותה חתיכה והלא כאן דהוא כבוש הרי הוא כמבושל דלעיל חילק רמ"א בת"ח דמ"מ לא הוי ממש שרייה כבישול ורש"ל חולק ע"ז וכתב אל תסמוך עליו להתיר אף שהר"ם כתב להיתר אפשר שהר"ם ס"ל אף שנתבשל בלי מליחה דהחתיכה עצמה מותרת כמו שפסק הרא"ש תלמידו אבל אנו דקי"ל דאוסר ה"ה בשרייה עכ"ל ונראה דרמ"א לטעמיה דהוא פסק אפי' בבישול להיתר במקום צורך גדול ע"כ בשרייה יש להקל בכל גווני אבל רש"ל פסק בבישול לחומרא בכל גווני ע"כ החמיר גם בשרייה ונראה דיש לסמוך להקל כפסק רמ"א בזה:

לח

ובדיעבד אין לחוש לכל זה. לא קאי אמ"ש המחבר בענין שאם ישפך שם מים כו' דבזה ודאי אפי' דיעבד אסור כל שאין המים יורדים אלא מתכנסין למקום אחד דהוי ככלי שאינו מנוקב:

לט

אסור להשתמש באותו כלי. והא דאמרינן דאין מליחה לכלים פי' ב"י בשם הגה' ש"ד דאין (נכנס) [הנכנס] לתוכו (דהוה) יוצא ע"י מליחה אבל ע"י בישול יוצא דנהי דמליח כרותח פי' כרותח דצלי אבל לא כמבושל עכ"ל והטעם דאסור להשתמש באותו כלי רותח דוקא וצונן מותר דס"ל דהקערה אחר המליחה מיחשב צונן ע"כ מותר בצונן בלי הדחה ול"ד לסכין ששחט בו לעיל דהתם אגב דוחקא דסכינא מפליט וי"א ס"ל דהקערה נחשבת רותח מחמת המליחה והוי דינא כסכין ששחט בה דשם הוי דוחק הסכין כמו הכא רתיחת המליחה וכתב בת"ח ולי נראה דדין קערה זו כדין שאר כלי טרפה ששמו בו היתר ושייך לדין תתאה גבר ולכן אם הקערה קר ושמו בו רותח סגי ליה בקליפה ואם הוא רוטב בעינן ס' נגד הקליפה ואם החם למטה או שניהם חמין הכל אסור אי ליכא ס' נגד קליפ' כל הקערה עכ"ל:

מ

אבל מותר לחזור ולמלוה. הטעם דאין מליחה לכלים כמו שכתבתי בסמוך בשם הגהת ש"ד:

מא

או אפילו בלא כו'. נ"ל דהיינו פחות מכדי כבישה דהיינו מעת לעת דאל"כ יהיה אסור מחמת הכבישה שהרי יש שם ציר וכבוש כמבושל אבל אין להחמיר ולומר דשיעור כבישה יהיה כאן כשיעור הנאמר בסי' ק"ה סעיף א' בכבוש בתוך ציר דשיעורו כדי שיתננו על האור דזה שייך על הבשר הנשרה בתוך הציר משא"כ כאן דהכלי לא מפליט בזמן קצר כזה הכבישה אלא בשיעור סתם כבישה מכל מקום שהוא מעת לעת:

מב

אבל אם הוא מנוקב כו'. דדם משריק שריק:

מג

ובדיעבד מותר. אבל רש"ל פסק כדעת ה"ר פרץ שמביא הטור באחרונה דבשל חרס אסור אפילו דיעבד אם נשתמש בו רותח וכ"פ מו"ח ז"ל:

מד

ויש אוסרין כל החתיכה כו'. דהאיסור משום דם שבתוכו שפירש ממקום למקום ולא היה לו מקום לצאת ושוב אינו יוצא אפילו ע"י צלייה כ"כ או"ה וטעם האיסור מבואר עוד שם דהדם אינו פולט כלל לצדדין רק למטה וכ"פ רש"ל לחומרא אך כתב דנראה לו אם נתערב באחרות ולא ידעינן ליה אפילו חד בתרי בטל דמאחר דמדאורייתא אין כאן איסור דחד בתרי בטל לעולם אלא שמדרבנן אסור עד ס' בבישול כדאי הם הרשב"א והרא"ש שמקילין להתיר לכל הפחות בכי האי גוונא עכ"ל. ומעשה בא בעירנו שהניח' אשה אווז שנמלח והודח על אווז שלא נמלח ומלחה האווז העליונה והיה זב ציר ממנה ונשרה קצת מן התחתונה בתוך אותו ציר בכלי שאינו מנוקב נ"ל שבכזה יש לסמוך על הרא"ש ורשב"א ולא לאסור רק מה שמונח בציר ולא הוי אווז התחתון כנמלח בכלי שאינו מנוקב דהא אין כאן מליחה כלל רק ה"ל דין כבוש בציר שנזכר ר"ס ק"ה ושם הביא רמ"א יש מקילין מה שחוץ לציר:

מה

אבל שאר חתיכות כו'. ואע"ג דפולט הבשר למטה כמ"ש בסמוך וכאן החתיכות דלמטה הן סתומות מלפלוט מ"מ אין חתיכה אחת דחוקה כ"כ ע"ג חברתה שיעכבו התחתונות את העליונות מלפלוט ואפילו קליפה לא בעי עכ"ל או"ה:

מו

ולפ"ז בשר שנפל לתוך ציר כו'. דלא חשיב עוד רותח וא"ל ממ"ש הטור לעיל ואין חילוק בין מלח במלח דק כו' כי המים שבכלי מבטלין כח המלח כו' משמע דבלא מים הוי רותח אע"פ שעבר שיעור מליחה י"ל דהתם רוצה להתיר אפילו למאן דפליג אמעש' דרש"י ואוסר כמ"ש המחבר בסמוך מ"מ מודה לעיל כיון שהמים מבטלין המלח וכתבו הטור לרווחא דמלתא שהוא אליבא דכ"ע וכאן כתב והתירו רש"י כלומר שאין זה אליבא דכ"ע ומו"ח ז"ל פירש טעם מעשה דרש"י לפי שהמוהל הוא היתר ואף שנתערב בו לחלוחית דם ומלח שעל הבשר המוהל מבטל כח המלח ולא חשיב כרותח דמה לי מים מ"ל מוהל והטור לא אתי לעיל אלא לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם ומלח של איסור גרידא דהוה אסור וכו' ואין זה נייח דהא התם ג"כ מיירי אחר ששהה שיעור מליחה וכבר הלך לו כל הדם ומה שיוצא אח"כ ג"כ מוהל הוא וכמו הכא. וגם מ"ש בטעם דרש"י שהמוהל מבטל כח המלח הא ודאי ליתא דלאו משום ביטול מתיר רש"י דא"כ היאך מדמה אותו למים אלא דבר ברור שלרש"י אין כאן איסור לגמרי שכבר פסק כחו של מלח בשעת הפליטה כמש"ל בשם הרא"ש וסמ"ג או משום שנתייבש או משום שפסק כחו של מלח וא"צ כלל לבטלו ולא תקשה א"כ לרש"י למה לי הדחה אחרונה שאחר המליחה וכן למה אסרו לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה ל"ק מידי דודאי המלח עכ"פ אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לו כח לאסור הבשר כיון שנתייבש והוי כמו דם צונן הנדבק בו דצריך הדחה ואין כאן שום דבר רותח שיבליענו בתוך הבשר כי אין כאן אלא מוהל בעלמא ואין לו כח להבליע בבשר כמו שאין למים כח להבליע בבשר וע"ז אמרו בשם רש"י מ"ל מוהל מ"ל מים וע"כ לרש"י אם חתך בסכין אחר שיעור מליחה א"צ אלא הדחה כיון שאין כאן אלא צונן משא"כ להחולקים עליו בסמוך צריך הגעלה ויפה כתב ב"י שמעשה דרש"י חולק עם אגרת דר' יונה שמביא הטור ולא כדעת מו"ח ז"ל שכתב דאף לרש"י הוא האיסור בחתיכת סכין כמו לר' יונה כיון שיש שם איסור דם ומלח ואין שם מוהל לבטל דזה אינו דאין כוונת רש"י שהמוהל יעשה ההיתר בביטולו האיסור אלא כוונתו דאין המוהל עושה שום איסור ונשאר על הבשר שם צונן:

מז

אחר ששהה כדי מליחה מותר. זה מעשה דרש"י והטעם דמשום הציר אין לאוסרו דאינו דם אלא מוהל הבשר שהרי אחר ששהה כשיעור מדיחין אותו לבשלו בקדרה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה מ"מ אותו דם (שנמלח) [שבמלח] נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח לבלוע בבשר דאל"כ נאסר כל בשר שמניחין במים להדיחו כי נמחה המלח והדם שבתוכו נבלע בבשר דמה לי מים מ"ל מוהל שניהם היתר הם אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו כח לצאת כ"כ התוס' והרא"ש כתב עוד א"נ דפסק כח המלח מחמת שהפליט את הדם ומחמת אותו המלח לא יחשב עוד כרותח ול"ד לבר יונה דנפל לכמכא שהיה נחשב כרותח אם היה הכמכא מלוח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו אף שהיה הכותח נמלח מזמן מרובה דהתם לא פסק כח המלח וכ"כ הסמ"ג דברי התירוץ השני של הרא"ש שזכרנו וכתב עליו שהוא טעם הגון ומכח התירוץ הזה פסק בת"ה סימן קנ"ט והביאו רמ"א בסמוך סעיף זה באחד שמלח אווז ונמצא טרפה ואחר ששהה שיעור מליחה נתנו עם בשר כשר ופסק שם כיון דהוא צורך סעודת מצוה וגם יש הפסד מרובה י"ל כיון שכבר שהה שיעור מליחה לא מיחשיב עוד רותח שכבר פסק כח המלח אבל באין הפסד מרובה כתב להחמיר כיון שהסמ"ג עצמו כתב בשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהם לחים אם שניהם מלוחים ואינם יבשים שניהם אסורים משמע אפילו לאחר שיעור מליח' איירי וגם סה"ת וש"ד וא"ז ס"ל דגם אח"כ מיחשב רותח ע"כ אין להקל אלא במקום דוחק כדלעיל והנה יש לנו לתרץ עכ"פ דברי הסמ"ג שלא יהיו מוכחשים אהדדי ונ"ל דס"ל לסמ"ג דלא אמרינן סברא זו דפסק כח המלח אלא דוקא באם הפליט דם מן הבשר משא"כ בבשר שנפלט כבר כל דמו והודח ואח"כ מלחוהו להיותו קיים ודאי חשיב רותח דהרי אותו מלח לא עשה פעולה שנאמר עליו דפסק כחו והוה כההיא דכמכא שזכרו הרא"ש והסמ"ג מ"ה יפה כתב הסמ"ג בבשר מליח כזה אם נגע בגבינה הוי עדיין רותח לעולם כל זמן שהוא לח ולפ"ז יש לנו לומר דגם כל החולקים שמביא בת"ה שם מיירי בענין זה ונמצא לא יהיה מחלוקת כלל ויהיה ראוי לפסוק אפילו שלא במקום הפסד מרובה להתיר אמנם מצד אחר יש פלוגתא דהסמ"ק מביא על מעשה דרש"י בשם ריב"א דאחר שיעור מליחה אין עליו שם רותח לענין דם אבל בשר רותח מיקרי מ"ה אם נפל ההוא ציר על גבינה אוסר וע"כ פסק בהג"ה ש"ד ומביאו רמ"א סעיף זה דאם הדיח הבשר בכלי חולבת מלוכלך דאסור וא"כ גם בההוא דאווז טריפה של ת"ה דלעיל יש לאסור דמ"מ הוה בשר רותח ואוסרת הבשר אלא דהרא"ש והסמ"ג ע"כ לית להו חילוק זה דא"כ לא היו מקשים כלום מן יונה דכמכא וכמו שכתב ת"ה הוכחה זו על חילוק שבין הציר לחתיכה עצמה שא"א לומר כן וע"כ יפה הכריע ת"ה בין הפסד מרובה או לא וראיתי למו"ח ז"ל חולק על האי פסקא דמהרא"י מחמת שהאווז הנבילה היא פתוחה תמיד ליפלט ציר נבילה וכיון שהציר אינו נאכל מחמת מלחו אלא ע"י טיבול אע"פ שהבשר אינו רותח מ"מ הציר רותח ואוסר ולעד"נ דאין לאסור מטעם זה דכבר הוכיח בת"ה שם שהסמ"ג והרא"ש לא ס"ל האי חילוקא דא"כ לא היו מקשין כלום אלא ודאי דגם הציר הוא אינו רותח אחר שיעור מליחה וא"כ אף אם יש איזה פוסק דס"ל לחלק כן מ"מ כדאי הם התו' והסמ"ג והרא"ש בחד שינויא לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה ויפה פסקו מהרא"י ורמ"א וגם רש"ל פסק לעיל סעיף ט' כהך סברא דפסק כח המלח מחמת שהפליט דם ולעיל הבאתי דבריו ע"ש אלא דבפר' כ"ה סי' ס"ח חולק הוא על מהרא"י וכתב שיש לחלק בין הבשר להמלח והא דלא תירצו כן בההיא דכותח היינו דדוקא בבשר יש לחלק ולומר שהמלח פסק כחו אחר שהפליט ונבלע כח רתיחתו בבשר אבל בכותח אין לחלק בהכי שאם המלח אינו כרותח אף הכותח אינו כרותח אלא ע"כ הכל כרותח עכ"ל וכדאי הם מהרא"י ורמ"א לסמוך עליהם במקום מצוה והפסד גדול כמ"ש שם:

מח

כדי קליפה והכי נהוג. אבל רש"ל פסק כאו"ה דאוסר מה שבתוך הציר לגמרי ושכן נהגו וכתב שכן משמע גם לשון התוספות והסמ"ג והמרדכי שכתבו לשון אסור הכל כנלע"ד למעשה עוד כתב רש"ל דמכל מקום אם נתערבה אותה חתיכה באחרות אפי' חד בתרי בטל ובזה יש לסמוך אדברי רש"י דמיקל בכל ענין:

מט

והכלי שנפל בו כו'. דהכלי נוח יותר לבלוע מן הבשר שאין לו מקום לצאת:

נ

ויש בו לכלוך כו'. ה"ה אם אין בו לכלוך והכלי חולבת הוא בן יומו דאסור כ"כ ב"י:

נא

יש להקל ולומר כבר נתבאר זה תחילת סעיף זה:

נב

ולפי דבריו אע"פ ששהה כו'. קשה הא ודאי גם לרש"י צריך הדחה יפה כמו שהוזכר בגמ' ופוסקים ויש לדחוק דה"ק לרש"י א"צ תכף הדחה אחרונה אלא יכול להניחו בכלי שאינו מנוקב וכשירצה לבשלו ידיחנו אז אבל לסברת החולקים דהוה עדיין רותח צריך תכף להדיחו קודם שיניחנו בכשא"מ ולא ישימנו בכלי שא"מ עד לאחר ההדחה שימלחנו שנית כדמסיק אח"כ אלא דאין לשון הש"ע מורה על זה:

נג

אין האיסור משום הסכין. משמע דהסכין מותר אפילו תוך שיעור מליחה וכ"כ בת"ח מטעם דם מישרק שריק וקשה דהא גבי כלי מנוקב ג"כ מותר מטעם זה כמ"ש סעי' י"ז ואפ"ה אסר רמ"א שם לכתחלה מ"ש מסכין:

נד

עד שיזוב כל דמו. רש"ל הביא דעת הר"ן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי ודעת הרשב"א עד שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם ופסק כרשב"א שכן משמע בא"ז ובהג"ה ש"ד כתוב מפני שאין הנשים בקיאות בדבר נוהגין לצלותו כ"כ עד שיתייבש מבחוץ ואח"כ מבשלים אותו בלי הדחה עכ"ל ונראה שכן ראוי לנהוג לצאת כל הדיעות:

א

(סימן ס"ט סעיף א') אם אחר שהדיח חתך כל נתח לב' או לג' צריך להיות ולהדיחם. ואם לא עשה כן הוי כלא הודח. הטעם במרדכי דאגב דוחקא דסכינא מפליט דם בעין. ולטעמי' אזיל שהוא סובר דטעם הדחה קמייתא משום דם בעין שעל פניו שהמלח נתמלא ממנו ואינו מוציא דם. ולפ"ז נראה דדי בהדחה היטב בלא שרייה שהרי טעם השרייה הוא כדי שיתרכך הבשר והרי כבר נתרכך. וא"צ אלא להעביר הדם בעין אותו מקום שחתך. והשתא אתי שפיר דלא תקשי אהדדי מ"ש הג"ה בס"ס זה סעיף כ' דמותר לחתוך הבשר בתוך שיעור מליחה אם רוצה להדיחו שם ולחזור ולמלחו שם ע"ש ודו"ק. ועיין מש"ש. וכ"מ בס' לחם הפנים ובל"י. ואם נחתך רק מצד א' מסתמא יש ס' כמש"ל:

ב

(סעיף ב) אם מלח בלא הדחה. חחיכת בשר תפל שלא הודחה שנוגעת לחתיכה מלוחה ה"ל דין נמלח בלא הדחה אותה חתיכה טפילה שהמלח מבליע בתוכה הדם בעין שעליה. אבל בשר תפל שלא הודח שנפל לציר אין הציר מבליע הדם בעין שעל פניה ושרי. זה יש ללמוד ממ"ש הש"ך סי' ע' ס"ק כ"ט ע"ש. ולא דמי לחתיכה תפילה שנפלה בין חתיכות מלוחות בכלי שאינו מנוקב דמותרת. שאני התם שאין הטפל פולט ע"י נגיעתו למלוח ואין הדם שבה פירש ממקום למקום. עמ"ש בס"ד בסי' ע'. מיהו במ"י כלל ו' ס"ק ד' משמע שפ' כאו"ה דשרי גם בנתערבה בלא הדחה בחתיכות מלוחות. ועכ"פ כשאינה נוגעת אלא מצד א' שרי כמש"ל: כתב בד"מ אם נכבש הבשר במים מע"ל קודם הדחה אחרונה ה"ל כמבושל בלא הדחה אחרונה דצריך ס' נגד דם ומלח שעליו כמ"ש ס"ט. ופשוט הוא. ודין הצלי עיין לקמן סימן ע"ו דלכתחילה צריך הדחה ובדיעבד שרי בכל ענין. ובמ"י כלל ה' ס"ק ה' ביאר דלא שרי רק היכא דלא נמלח רק מעט ולא שהה שיעור מליחה ע"ש: ושומן אווז שלא הודח הדחה ראשונה התיר הבל"י ס"ק נ"ב בהפס"מ. ואם שהה ג' ימים בלא הדחה משמע שיש להתיר אף בלא הפס"מ ודלא כמשמעות המ"י כלל ד' ס"ק ה' ע"ש. ובסימן ע"ה מתיר בשומן בלא הדחה ראשונה לצלי ואם לא שהה שיעור מליחה או לא נמלח רק מעט אפילו לבשל. ולפי מ"ש בסימן זה היינו שלא נתבשל עדיין וליכא הפסד בצלייה דאי איכא הפס"מ אפילו לבשל שרי וכ"ש אם כבר נתבשל דאין לאסור. והפמ"ג מיקל בשומן שלא הודח בראשונה ומחמיר בשהה ג"י. ועי' בנודע ביהודה סימן כ"ד דאוסר ג"כ בשומן אווז ששהה ג"י בלא הדחה. ומיהו בלא הדחה אחרונה אוסר באו"ה בשם רוקח כלל י"א ד"ב אף בשומן אווז:

ג

(סעיף ו' בהג"ה) בענין לכבוד אורחים כתב בסולת למנחה בשם תורת אשם דבכ"מ שהוזכר היינו שהם ראויים לכיבוד ואין בכלל זה הגרועים או הקבצנים שעוברים ושבים בשביל טרף ומזון שהם בכלל צדקה ואינם בכלל כיבוד אורחים. עוד כתב שם דלכתחילה לא יזמן אצלו חבירו שיהא צריך להקל בשבילו אבל אם כבר זימן אז יש להקל אף בבני העיר: ובענין הפס"מ כתב שם בכלל ל"ח דהכל לפי אומד דעת המורה לפי הזמן והמקום העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו וגם לפי עניין ההוראה אם יש בו הרבה צדדים להקל או לא:

ד

(שם ש"ך ס"ק ל') אי נמי משכחת לה כשהודחו ע"י גשמים. הכרו"פ הקשה על גירסא זו שהביא הש"ך דאיירי שהודחו במי גשמים דאינן מכשירין. הא ניחא ליה בהדחתם ומשקה שסופו לרצון מכשיר. וי"ל דס"ל להש"ך כמ"ש תוס' בב"ב (דף צ"ז) דבגשמים אין קרוי משקה מן הסתם עד שיחשוב אותן שיהיו משקה ולא מהני מאי דניחא ליה. ועיין בחולין (דף פ"ז). ועיין בס' תל"מ וח"ד. ול"נ כמ"ש. ועוי"ל דאיירי שהבעלים הן חש"ו שא"מ מחשבתן בלא מעשה. ומיהו דעת התוס' וח"ר בחולין (דף ל"א) דלא בעי' דוקא רצון בעלים דה"ה אם אי' רצון אחר מכשיר ודלא כהרמב"ם:

ה

(ס"י) עובד כוכבים משמש כבית ישראל כו'. כ' הש"ך בשם ס' אפי רברבי דבעבדו ושפחתו שייך מירתת. משמע דאלו אינו עבדו לא שייך מירתת דכיון דאינו עבדו לא מירתת מיני'. וכ"כ בס' פמ"ג להדיא. ולא נהירא שהרי מוכח להדיא בש"ס פ"ק דחולין גבי בדיקת סכין דכותי. ובע"ז גבי אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר דאפי' בכל עובדי כוכבים שאינו עבדו שייך מירתת ביוצא ונכנס. וכן משמע מלשון הגהת מיי' בהל' מאכלות אסורות פ"ו הלכה י'. ובהלכות תפילין הובא באו"ח סי' ל"ב סעיף יו"ד. וכ"מ במרדכי פ' כל הבשר סי' תשכ"ו. וכן מצאתי להדיא בש"ך סי' קי"ח ודחה דברי או"ה שר"ל דוקא עבדו. ות"ל שהנחני בדרך אמת שבא לפני ס' לחם הפנים וראיתי שהעתיק דברי הש"ך והוסיף לבסוף תיבת לעולם. ור"ל דבעבדו ושפחתו הקנויות לו שייך מירתת לעולם אף בלא יוצא ונכנס אבל לא נתכוון הש"ך כלל לומר דבאינו עבדו לא שייך מירתת ביוצא ונכנס. וזה ברור ומ"ש הט"ו עובד כוכבים משמש בבית ישראל כו'. לכאורה י"ל דאלו אינו משמש הרי בלא"ה נאסר משום בישולי נכרים. אבל בעבדו ושפחתו אינו נאסר לדעה א' שהביא המחבר סי' קי"ג ס"ד. אך דוחק לפרש כן דברי הטור שהרי הוא לא חילק בין עבדו ושפחתו לשאר עובדי כוכבים. גם דברי המחבר קצת דוחק הוא שהרי הוא ז"ל הביא ב' דעות בזה בסי' הנ"ל. וצ"ל דמש"ה נקטו עובד כוכבים משמש בבית ישראל. דאלו אינו משמש מסתמא אינו יודע מנהג ישראל ולא שייך מירתת כמ"ש הג"ה: ומה שיש לדקדק הרי בלא"ה נאסר משום בישולי עובד כוכבים נ"ל דמיירי שלא נתבשל עדיין ביד עובד כוכבים כמאכל בן דרוסאי ואז מהני בחתוי ישראל לכ"ע. לאפוקי אם היה נתבשל ביד עובד כוכבים כמאכל בן דרוסאי לא היה מהני תו חתוי ישראל לדעת הרשב"א שמביא הטור שם. וכ"פ בש"ע שם ס"ט ע"ש. והיינו שדקדקו הט"ו וש"פ וכתבו ושם הבשר בקדירה. ר"ל שלא נתבשל עדיין כלל אפי' כמאכל ב"ד רק ששמו הבשר בקדירה ונאסר משום נתבשל בלא הדחה אחרונה. דאפילו בכלי שני פסק הג"ה ס"ט לאסור. ואפילו הרתיח לא נתבשל בזה כמב"ד כדמוכח באשר"י פ' כירה סי' י"א ע"ש. וצ"ע בסי' י"ז: ונ"ל דבזה נכונים דברי הב"י שכתב דכאן אינו אלא אי' דרבנן דדם שמלחו אינו עובר עליו. ותמה עליו הד"מ דלא הוה צ"ל דהוי דם שמלחו שהרי הוא מבושל לפנינו ע"ש. ולפי מ"ש א"ש דע"כ איירי כאן שלא נתבשל עדיין כמב"ד. דאל"כ היה נאסר משום בשולי עובדי כוכבים. וכיון שלא נתבשל כמב"ד אין זה דם שבשלו דדם שבשלו לא הוי אא"כ נתבשל כמב"ד. וראיה לדבר מפרק כל הבשר (דף קי"ב) גבי בי דוגי דפריך התם ודילמא תתאה מטי עילאה לא מטי. ומאי פריך הא הוי ספיקא דרבנן. אלא מוכרח דאי לא מטה פי' שלא נתבשל כמב"ד אסור מדאורייתא וא"כ ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. ויש לדחות ע"פ מ"ש בחה"ר דאף משתעלה תמרתו לא שרי' בלא גלוי מילתא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן ור"ל אף בדרבנן וכמ"ש המ"א בסי' יו"ד ושארי אחרונים. אך למאי דלא ידע מהתקנה לא ה"ל למיסר מספק. ובס' ר"י נדחק. וכן מוכח בתוס' פ' כה"ב (דף קי"א) ד"ה דם דאורייתא. וז"ל תחילה כשנפלט עד שלא נתבשל הוה דאורייתא עכ"ל. וכ"מ בשו"ת בי"ע סי' קע"ב. וזה דלא כמ"ש באו"ה כלל ו' סי' ח' דקודם שליש צלייתו אין אי' אלא מדרבנן עכ"פ לפ"ד הט"ו צ"ל דאיירי כאן שלא נתבשל ביד עובד כוכבים כמב"ד ומיהו הג"ה פסק שם דבעבדו ושפחתו אינו נאסר משום בשולי עובדי כוכבים גם פ' דמהני חתוי ישראל אפילו אחר שבשלו עובד כוכבים כמב"ד וא"כ איירי כאן שפיר שבשל כל צרכו דהיינו כמב"ד. ומיהו אפשר דאע"ג שהבשר לא נתבשל עדיין כמב"ד אבל הלחלוחית של דם ומלח נתבשל. וכמ"ש הרא"ש פ' כירה סי' י"ז: עוד י"ל דברי הב"י דאף שנתבשל כשבא לפנינו כמב"ד מ"מ כיון שנולד הספק תחילה עד שלא נתבשל שהיה דאורייתא אף שנתגלגל אח"כ ונעשה דרבנן לא מהני מסל"ת דכה"ג לא מהני גבי ספק דרבנן דאזלי' לקולא אם נולד הספק כשהיה דאוריי' אע"ג שלא נודע עד שנעשה דרבנן. כמ"ש בס' שעה"מ:

ו

(שם בהג"ה) ובחד מינייהו סגי או במסיח לפ"ת כו'. או יוצא ונכנס דמירתת. ופשוט דבמומר לא שייך לפ"ת כיון שיודע שאיסור והיתר תלוי בזה. אא"כ משכחת לה כמ"ש הט"ז והש"ך ס"ק מ"ב ע"ש. ונראה לי דגם מירתת לא שייך במומר כי הוא סבור שמחזיקים אותו כישראל גמור ולא יבדקו אחריו. כמ"ש התוס' והרא"ש וש"פ ריש פ"ק דחולין (דף ג) גבי בדיקת סכין דמומר דלא מהני יוצא ונכנס. וכאן הוא ק"ו משם. דשם הוא איסור דאורייתא ואפ"ה סבור המומר שלא יבדקו אחריו דמחזיקין אותו כישראל אפי' באיסור דאורייתא כ"ש כאן דאינו אלא איסור דרבנן כמש"ל דהוי דם שמלחו ע"ש:

ז

(שם ט"ז ס"ק כ"ד) ומעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה כשר ושכחה אם מלחה אותו תחלה אם לא והתרנו דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא. וא"ל דמוקמינן לה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה כו'. דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחילה ע"כ. השעה"מ הלכות מקואות כלל ז' הקשה על הט"ז דלפי מ"ש התוס' בפסחים (דף ט') בשם ר"י גבי חבר שמת והניח פירות דחזו לאדם כיון דהוי טבל ודאי מדרבנן אין ספק דשמא עשרן מוציא מידי ודאי אף דרוב מעשרין וה"נ כיון דחתיכה זו ודאי לא היתה מלוחה אין ספק מוציא מידי ודאי. ולק"מ דלא דמי חזקת איסור דטבל לחזקה זו דגבי חתיכה. דטבל כל הפירות הוו בחזקת איסור. משא"כ גבי בשר שלא נמלח. וכה"ג כתב הט"ז בסי' קכ"ז דלא אקרי איתחזק אי' גבי נאמנות דעד אם אין האיסור על כל החתיכה אלא שלא היה מבורר האיסור מההיתר. וכה"ג הוכיח בשעה"מ עצמו שם בכלל א' וב' בענין איתחזק איסורא בדרבנן כגון חד בחד שנתערב דאם היה ניכר האיסור מתוך ההיתר לא מקרי איתחזק איסורא לאסור כספק דרבנן שנולד אח"כ כגון שנאבד א' מהן וא"י איזו. וה"נ כיון דלא אקרי איתחזק איסורא דדם בחתיכת הבשר מקילין בספיקא. והא דהוצרך כאן לרוב הוא משום דהספק הוא במעשה. וכ"מ בט"ז בא"ח סי' ת"ט דטעמו דספק מעשה גרע. ומה שהקשה בס' בינת אדם על הט"ז דחשיב לי' רוב מולחין הא הוי רוב התלוי במעשה. י"ל דבדרבנן מהני ויש לה"ר לזה מפסחים (דף ד) גבי המשכיר בית לחבירו בי"ד דקיי"ל שהוא בחזקת בדוק. והך חזקה היא מכח רוב בני אדם הבודקים בזמנו כמ"ש מהרל"ח והוי רוב התלוי במעשה וגם איתחזק איסורא דחמץ בבית. ואפ"ה מהני משום דבדיקת חמץ היא דרבנן. ועיין מה שכתבתי בזה בחיבורי להרמב"ם פ"א מהל' תפלה ופ"ו מהל' ברכות ופ"ו מהל' מאכלות אסורות: ובנידון א' ששלח לו חבירו בשר וא"י אם מלחו נראה דשרי. ול"ד להא דס"ס שי"ו גבי בכור דהתם בלוקח תליא לשאול כדאי' בגמ' אבל הכא בשולח תליא להודיע שלא יעבור על לפני עור אבל הנשלח אינו מחויב לשאול. ועי' בש"ג פ"ק דע"ז שה"ר מחולין (דף פ"ג) דבעל המעשה א"מ לשאול ע"ד שיש בו חשש אי' כיון שהוא א"י בודאי שיש בו איסור אין לחוש מספק אבל בע"ה שיודע בודאי שיש בו איסור עליו להודיע. והפמ"ג כחב דמבכור אין ראיה דהוה ד"ת. ועוד יש לה"ר מהא דאי' בתוספתא שלהי חולין:

ח

(שם סעיף י"ג) ושם שרו אותו במים בתוך ג' ימים כו'. כתבו הט"ז והאחרונים ויש לשרותה היטב אבל אין די בהעברת מים עליו כו' אא"כ נקרו הבשר מגידי דם סומכין אז בדיעבד על זה כו' ומ"מ צריך אח"כ הדחה אחרת קודם מליחה אפי' בדיעבד עכ"ל. ונראה דזה קאי נמי אשרו היטב תוך הג' ימים. אפ"ה צריך אח"כ הדחה אחרת קודם מליחה אפי' בדיעבד שהרי כבר נתייבש. ולא ימס המלח ולא יוציא דם כמ"ש הט"ז והש"ך דהיינו אם לא נתבשלה עדיין ידיחנו וימלחנו שנית וכ"מ במ"י כלל וז"ש הג"ה לעיל סעיף ב' דבדיעבד סגי הדחה קצת קודם שמלחו שאין הבשר נגוב. ולדעת הש"ך ס"ק ה' הביאו המ"י שם ס"ק א' דכיון שנמלח סגי בהדחה מועטת וא"כ אין חילוק בזה בין שריה להדחה מועטת רק אי נתנגב או לא ודו"ק:

ט

(שם סעיף ט"ו) אא"כ יש במים ס' כנגדו. נראה דאם נשפך וא"י אם הי' ס' נגד הבשר מותר דאיסור זה דכבוש א"א מדרבנן משום דמעורב הדם במים וא"ר להקריב ע"ג המזבח והוי כדם שמלחו כמ"ש באו"ה כלל ו' דין כ':

י

(שם סעיף ט"ז) ואם מלח בכלי שאינו מנוקב כו'. וכ' בהג"ה ואם הוא דבר לח בעינן ס' נגד הקליפה מן הקערה. עש"ך דמסיק דאפי' אם הקערה ג"כ חמה סגי בס' נגד קליפתה. לפי שלא נאסרה הכלי שא"מ רק כדי קליפה. וכמ"ש הג"ה סי' צ"ח ס"ד ע"ש. ולפענ"ד דבכלי חרס צריך לשער נגד כולה אם היא חמה דתתאה גבר. עי' סי' צ"א וסי' ק"ה לפי שכלי חרס בולעת הרבה. כמ"ש הב"י בשם הג"ה מיי' בפ"ו מהל' מ"א לענין כלי מנוקב דבשאר כלים שרי ובכלי חרס אסור וכ"פ האחרונים כמ"ש במ"י כלל י"א ס"ק ה' (ע"ש). והכי מוכח להדיא בד"מ סי' צ"ח שכתב בשם או"ה במעשה שהיה שנפל כלי חרס מנוקב ליורה ופסק לשער נגד כולו ולא די בכדי קליפה לבד ע"ש. וא"כ כ"ש בכלי חרס שאינו מנוקב. ונלענ"ד שמ"ש הרשב"א בשם הראב"ד ומביאו ב"י דבכלי שא"מ צריך לשער נגד כולה בכלי חרס קאי. דאי אפשר לומר דבשאר כלים קאי שהרי הרשב"א עצמו כתב בשם הראב"ד ומביאו ב"י סי' צ"ח. דהא דאמרינן בש"ס פג"ה (דף צ"ז) גבי כחל בכולו משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן כמה נפק. היינו דוקא בכחל או בכלי חרס שא"א להפריד האיסור ממנו. אבל לא בכלי מתכות וכה"ג שאפשר להפריד האיסור ממנו משערין באומד יפה כמה נפק מיני'. ומינה דהחולקים עליו ס"ל דאפי' בכלי חרס אינו מבליע יותר מכדי קליפה. וכן מוכח ברמב"ם פ"ו מהל' מ"א שכתב וז"ל קערה שמלח בה בשר אפי' היתה שוע באבר אסור לאכול בה רותח לעולם שכבר נבלע הדם בחרסית עכ"ל. הרי כתב שנבלע הדם בחרסית. משמע דהיינו בכולה דאל"כ הרי ממשות האבר דמעט כדי קליפה ודו"ק. וכיון שדעת הרמב"ם והראב"ד והאו"ה ורש"ל לאסור בכלי חרס כולה אין להקל. ודלא כמ"ש בח"ד ר"ס ע"ה. אך במ"י כלל פ"ה ס"ק י"א הכריע להקל. ובשו"ת מקום שמואל הסכים לדברי ע"ש. וכ"מ שכתב באו"ה כלל כ"ד דין ט'. ועיין מ"ש בס"ד בסי' צ"ח ס"ק ה' דז"ש הג"ה שם דע"י רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה. ואם נתבשל בה א"צ לשער רק נגד הקליפה היינו דוקא בפעם הראשון אבל כיון שנתבשל בה פעם א' בלא ששים מסתמא הרי הלך ונבלע בכולה כל מה שהיה בכדי קליפה ונעשה היתר הבלוע בה נבילה. כדאיתא שם סעיף ה' וסי' צ"ב גבי טיפה שנפלה כו' ע"ש. ובסי' צ"ט ס"ב. וא"כ ה"ה כאן אם הוחמה הקערה צריך לשער אח"כ נגד כולה אם לא במקום הפסד מרובה. וצ"ע דברי הש"ך דמשמע שהקערה הוחמה ריקנית או בלא ס' דהא כתב דמסתמא ליכא ס' וא"כ יהא צריך לשער בכולה. ואפשר דמיירי שלא שמשו בה ד"א תוך מע"ל וכ"מ בפ"מ סי' צ"ח שהניח בצ"ע. וע' במ"י שכ' שאין בלוע עושה בלוע נבילה:

יא

(סט"ז בהג"ה) בעינן ס' נגד קליפה מן הקערה. עיין בס' ב"א דבקערה שלנו מסתמא יש ס' נגד הקליפה:

יב

(שם בהג"ה ג') אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר. או אפי' בלא נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח הטעם דאין מליחה לכלים שאין כלי מפליט ע"י מלח. ומה שנרשם כאן ארוך הוא ט"ס. דלהארוך לא אמרינן אין מליחה לכלים בלא נקובה כמ"ש בד"מ סי' ק"ה ע"ש. וצ"ל הג"ה ש"ד [וצ"ע בש"ך ס"ק פ"ג וי"ל דבשאר איסורים שאני כמ"ש הט"ז סי' ע']. וכתב הש"ך דאפילו בכלי חרס אמרינן הכי דאין מליחה לכלים. ולי צ"ע דאפשר דדוקא בכלי מנוקב אין חילוק בין כלי חרס לשאר כלים אבל בלא נקיבה נראה דהיינו בשאר כלים אבל לא בכ"ח דבתוס' והרא"ש פרק כה"ב (דף קי"ג) והמרדכי פרק כל שעה ובהג"ה ש"ד כתבו דאין מליחה לעץ. איברא במרדכי פ' כל הבשר כתב בשם ראבי"ה דאין מליחה לעץ ולמתכות ולחרס ולאבן. וכ"מ בתשובת הרשב"א ומביאו ב"י ר"ס ע' וסי' ק"ה וסי' קל"ז. וכ"? בש"ע שם ס"ד גבי כלים הבלועים מיין נסך דמותר לחזור ולמלוח בהם בשר ע"ש וצ"ע: ומיהו אפי' אי אמרינן הכי ג"כ בכ"ח דאין מליחה לכלים. מ"מ לא גרע מצונן דאמרינן בפ' כל שעה (דף ל') כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה בצונן. ופירשו הרבה מפרשים דדוקא נשתמש בהם חמץ בצונן אבל נשתמש בהם חמץ בחמין אסור להשתמש בהם מצה אפי' בצונן וקאי על כלי חרס. ויש בזה ב' טעמים. לפי שכלי חרס בולעים הרבה ופולטים אפי' בצונן והילכך כל צונן שנשתמש בו מדיחו. וכמ"ש הרשב"א בשם הרי"ף והרמב"ן וכ"כ הרב המגיד פ"ה מהל' חמץ והר"ן פ' כה"ב וכן נלפענ"ד דעת הכל בו והראב"ד ומביאו הד"מ סי' קכ"א שכתב קערות של חרס שנשתמש בהם איסור בחמין אסור להשתמש בהם אפי' בצונן לח לפי שא"א להדיחו. ועמ"ש בס"ד ר"ס צ"א. ולפ"ז כיון שפולטת נבלע פליטתה בבשר המלוח דמלוח כרותח לגבי' הבשר ולא מהני הדחה וכה"ג איתא לעיל סי' יו"ד גבי סכין ששחט בה טריפה וחזר ושחט בה כשירה דצריך קליפה ע"ש בש"ך. ולפ"ז נלענ"ד דמ"ש הג"ה דמותר למלוח בה בשר שכבר נמלח והודח משום דאין מליחה לכלים בשאר כלים קאי ולא בכלי חרס. דמי יקל ראשו נגד הרי"ף והרמב"ן והרשב"א והה"מ והר"ן והכל בו והראב"ד. דלדידהו אפי' בדיעבד יש לאסור כדי קליפה. ויש עוד טעם משום דכיון דלית לי' תקנתא בהגעלה חיישינן שמא ישתמש בו חמין. ואפי' בדרך עראי אסור. וכ"ד המ"י כלל י"א ס"ק ו' ע"ש שכוונתי לדעתו בעזה"י. וע"ש ס"ק י"א: ומ"ש הש"ך והפר"ח דמסתמא ליכא ס' בקערה נגד הקליפה כן נלענ"ד מוכח בש"ס פ' כל הבשר (דף קי"א) דאיתא התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח. ומסיק דלא אפשר למיטעמי' פרש"י לפי שאסור הוא לפיכך אין לו תקנות היתר. א"ל ר"פ לרבא וליטעמי' קפילא ארמאה מי לא תנן כו' א"ל כי קאמינא בדליכא קפילא. וקשה דאכתי אמאי מחליט לומר דאין לו תקנות היתר להאי רותח בדליכא קפילא. הא רבא גופיה אמר בפ' גיד הנשה (דף צ"ז) מין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים. אלא ש"מ דמסתמא ליכא ס' נגד מה שנאסר מהקערה דהיינו כדי קליפה. דמדינא דש"ס ודאי אין מליחה אוסר יותר כמ"ש הד"מ סי' ק"ה וש"פ. ואפשר דכלי חרס גרע. ודין טעימת קפילא עי' ר"ס צ"ח:

יג

(שם סעיף י"ח בהג"ה) אבל שאר חתיכות שעליה הנמלחים עמה מותרות. כ"כ או"ה ומבואר שם דאפי' קליפה לא בעי וכ"כ הרב ט"ז. ולפענ"ד דא"א להתיר אותן בלא קליפה. וראיה ברורה מהש"ס דפ' כל הבשר (דף קי"ב) גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין וכ"כ הט"ו ר"ס ע'. ופריך הש"ס שם היכי דמי אילימא בכלי שאינו מנוקב מאי איריא דגים ועופות אפי' עופות ועופות נמי אסירי. והשתא מאי קושיא הא לא דמיא דאלו עופות ועופות אותן שלמעלה אפי' קליפה לא בעי'. ואלו דגים ועופות אפי' הדגים למעלה קליפה בעי כמ"ש הש"ך סי' ע' ס"ק ד' ואחרונים שם וש"פ. אלא מוכרח דאה"נ דעופות ועופות נמי הכי הוא. ומיהו במ"י הניחו בצ"ע אי בעי' קליפה בדגים למעלה ע"ש בכלל ב' ס"ק כ"ב:

יד

(שם סעיף כ' בהג"ה) ואפילו קודם שיעור מליחה אין האיסור משום הסכין אלא משום שיצא דם בעין. ואם רוצה להדיחו שם ולחזור ולמלחו שם מותר. מזה מוכח דאם חתך נתח לשנים קודם מליחה אחר הדחה דא"צ לחזור ולשרות אותו רק בהדחת מקום חתך סגי. וכמ"ש ס"ק א'. וכ"כ להדיא בס' בל"י ולחה"פ. ואין להקשות הא קרי לי' דם בעין וא"כ כיון שיצא על הבשר יאסור הבשר דקיי"ל ס"ס ע' דאם נפל דם בעין על הבשר תוך שיעור מליחתו נאסר מיד ואין שיעור לדבר. ויש לומר דלא קרי לי' לדם הבלוע בחתיכה בעין אלא לענין דצריך להדיחו דאם ימלוח עליו המלח יתמלא ממנו ולא יוציא דם. כמ"ש המרדכי בטעם הדחה קמייתא. אבל לענין זה לא ה"ל בעין. אלא דם בלוע שהוא לח ויוצא ע"י מליחה אח"כ כנ"ל ודו"ק. ועי' מ"ש בס"ד סי' י' ס"ק ד':

טו

(שם סעיף כ"א) במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלוהו עכ"ל הטור. והב"י הראה מקורו מהגהת אשר"י. וזה אינו שהטור לא הביא בשום מקום הג"א. אבל באמת נעלם מהב"י דברי הרא"ש ר"פ ג"ה סי' ז' והרשב"א בתה"א שכתבו וז"ל ושדרו ממתיבתא דבאתרא דלית להו מילחא ליטוויא טוויה דשייב לי' נורא. ובתר דמטוי פלגא אי בעי לבשולי בקדירה שפיר דמי עכ"ל. הרי מבואר להדיא כמ"ש הטור ולא הוצרך לעשות דקדוק קלוש מהג"א כמ"ש הב"י:

א

צריך להדיח. עבה"ט ועי' בספרי ב"א סי' כ"ט בדם בעין שנפל ע"ג בשר ונתייבש ונקרש אין די בהדחה ושטיפה לבד אלא צריך לשפשף היטב ע"ש ולפי הטעם מפני הדם שנתייבש על פניו א"כ גם בזה יש להחמיר ולשפשף היטב בשעת הדחה להעביר מה שנקרש על פניו אם לא שעדיין הוא חם סגי בהדחה בעלמא לגמרי ומ"מ יש לנקותו ביד כיון שלפעמים אינו נשרק מעל הבשר ע"י הדחה בעלמא לגמרי ונשאר לחלוחית הדם בעין קיים על פניו אף לאחר הדחה וכן ילמד אדם בתוך ביתו ליזהר בזה וכתב הרדב"ז ח"ב סי' ל"ז מי שאין לו מים להדיח הבשר אין תקנה לאכול הבשר ע"י בישול בקדירה כ"א ע"י צלי ע"ג גחלים או בשפוד וקולף החיצון ואוכל השאר ואם הוא סמוך לשחיטה ועדיין לא נקרש ונתייבש סגי כשיקנח יפה באופן שלא ישאר דם על פניו ושרי בלא קליפה ע"ש. ועיין לקמן סימן ע"ו שדעת הש"ך דלצלי לא בעי הדחה קמייתא כלל ועמ"ש שם בשם כנה"ג דיש להצריך הדחה קמייתא לצלי ע"ש ואם אין לו מים רק מי פירות יבואר לקמן ועיין ב"י שבמקומות הקרים יש ליזהר שלא להדיח במים קרים מאד דמטרשי ליה רק ישימו קצת אצל האור שתפוג צינתן ע"ש:

ב

בשר שמלא קרח עבה"ט ועיין בדגול מרבבה שכתב אם נמלח בשר בעודו קרוש אם הודח כבר או שהוא אחר י"ב שעות שוב אין לו תקנה במליחה רק יצלנו ואם הוא תוך י"ב שעות ולא הודח עדיין ידיחנו רק מעט להעביר המלח הראשון ובזה אין נקבי הפליטה נסתמים ושוב ימלחנו אלא שאני מסתפק לפי טעם הר"ן שהדחה ראשונה הוא כדי שיתרכך ובודאי שהדחה בעודו קרוש לא עשה שום פעולה לרכך הבשר וא"כ צריך להדיח עתה היטב ויסתמו נקבי הפליטה ושוב אין לו תקנה רק לצלי אמנם בגוף הדין שבהדחה נסתמו נקבי הפליטה הט"ז חולק בדבר ע"ש ונראה שדעתו להקל בהפ"מ וכן נראה דכיון דמחמת הקרישה לא פלט כלל לא נסתמו נקבי הפליטה ועיין במ"י כלל ו' ס"ק י"ד ובמשבצות כאן ובפ"מ סי"ע ס"ק י"ד שהביא דעת אחרונים דכיון דיש תקנה בצלי אין הפ"מ ולאו כללא הוא דמשכחת לה בשומן שנקרש וכה"ג דלא אפשר לצלי ועיין בגבעת שאול סי' ט"ז בנקרש ונפשר קצת קודם המליחה מבחוץ סביב ובאמצעית לא נפשר לא מהני שיניחנו כך שישהה שיעור מליחה אחר שנפשר שכבר פסק כח המלח ולמלוח שנית בלא הדחה כלל לא מהני דאין למלוח שני פעמים ולכן ידיחנו מעט קודם רק להעביר הלכלוך וימלח שנית ואפילו שלא במקום הפ"מ שרי ולא חיישינן שיבלע צד החיצון דכבכ"פ ואם הדיחו הדחה גמורה וחזר ומלחו יש לאסור אף לצלי ע"ש ובהר הכרמל סימן י"ב הביא מס' לוית חן פ' אחרי לאסור בבישול ולהתיר בצלי וחולק עליו דאף שהודח הדחה גמורה אחר ההפשר מותר דיש לסמוך על הרא"ש שהביא הש"ך סימן ע"ו כו' ע"ש ונראה דבלא הפ"מ אין להתיר דהא קי"ל בבשר שנתבשל בלא מליחה דאותה חתיכה אסורה וכן לענין נמלח בכשא"מ וגם לפי תירוץ הב"ח בההיא דשובר מפרקתה י"ל דגם כאן כיון שבבשר החיצון כבר פלט דם של עצמו ומה שבולע ממקום אחר אינו פולט עוד כשובר מפרקתה דמי שבסיבת המליחה נבלע למקום אחר שאינו יוצא ממנו וכמו אם נבלע לחתיכה אחרת ואף הרא"ש מודה בזה וע"ש בב"ח סימן זה גבי נתבשל בלא מליחה אבל בהפ"מ יש לסמוך על דעת כמה פוסקים דבהדחה לא נסתמו נקבי הפליטה ומ"מ אין להתיר מליחה שנית אלא תוך י"ב שעות ואף ע"ג דבהפ"מ מקילינן במעל"ע מצ"א מ"מ כיון שבלא"ה צריך הפ"מ מחמת ההדחה תרי הפ"מ לא אמרינן וצ"ע בזה ובשעת הדחק וצ"ג יש להקל. ועיין בח"ד שכתב שיש לחתוך הבשר הקרוש ולמלחו בפ"ע שלא יבלע ממנו המקום שלא היה קרוש מתחילה שכבר יצא דמו ע"ש ונראה דמיירי לאחר י"ב שעות ולכן מדמה לנמלח מצ"א אך יש לעשות כן לכתחלה אף קודם יב"ש שיש לחוש למ"ש הלוית חן כיון שבשר שסביביו היה נפשר לא יפלט הפנימי הנקרש דרך שם שהנפש מפסיק וכמו בחלחולת שמלח רק מצד פנימי ע"ש ואף שהר הכרמל כ' דשאני התם שהוא משום שורייקו דסומקא שבשומן ומייתי ממוח שמחלק הרשב"א הביאו הש"ך סי"ע אבל כאן שדם הבשר הקרוש אינו רק דם אברים אין מחיצת בשר מפסיק וכמו שמולחין ע"ג עצם ע"ש: מ"מ י"ל שבשר גרע שטרם שהוא יורד לעומק הבשר לבא אל מקום הקרוש אשר דמו בו כבר נתקרר רתיחותיו וחריפתו ולא דמי לחתיכה עבה שטבע המלח לעורר דם ולמשכו אחריו וכל שהוא מעורר מתחילתו ומרתיח מבפנים לעורר כח הדם הוא מושכו ויוצא מכל החתיכה משא"כ אם בשר שאין בו דם מקיפו והוא נבלע בבשר זה בלי שום פעולה מתקרר שמה ואף בהגיע דבר המלח אל הבשר קרוש אינו פועל בו לעורר דמו לצאת ולמשכו משם ואין אנו בקיאים ולא נביאים לדעת טבע המלח בענין זה לכן יש לנהוג לחתוך המקום הקרוש למלחו בפני עצמו וכמ"ש הח"ד ואף תוך יב"ש: ועיין בח"ד שם שכתב שיותר טוב לצלותן דשמא היה קרוש יותר ונתרפה מעט תוך שיעור מליחה ע"ש ונראה דאם היה מונח שיעור שעה במליחה כדינו לכתחילה אין לחוש כ"כ כיון דבדיעבד בשיעור מיל סגי א"כ י"ל דאף אם אירע שנתרפה מעט מעט מ"מ גם מה שנפלט באחרונה יצא מידי דמו ע"י מליחה של שיעור מיל וכיון דחשש בעלמא הוא אין לחוש ולהחזיק איסורא שהיה קרוש ונתרפה כמו דלא חיישינן אם היה קרוש והופשר קודם מליחה אף שחתיכה עבה כל שאין אנו מוצאין אח"כ קרוש בתוכה אמרינן דמסתמא נפשר קודם מליחה ולכן אף שמוצאים אותה קרוש באמצע אין לחוש למה שהוא לפנינו רך שמא היה גם זה קרוש ונתרפה ואף אם ניחוש לחומרא אין לחוש רק במליחה כשיעור מיל בדיעבד או לכתחילה כו' אבל בהיה מונח שיעור שעה יש להקל כמ"ש דהוי כעין ס"ס ובפרט בדם שמלחו מדרבנן. ועיין בח"ד ס"ק י' שאחר שחתך הקרוש משם שאר החתיכה יש לו דין נמלח מצ"א לכאורה ע"ש ונראה דאם היה הקרוש באמצע חתיכה וכל סביביו נפשר כראוי אין לחוש כיון שהמלח עושה פעולתו להוציא הדם מכל צד וגם הדם שבאמצע הוא נמשך משם לכל צד שנמלח שם מבחוץ משא"כ שנמלח מצ"א שאין לו דין פליטה לצד שלא נמלח כלל ועיין סי' ע"א ס"ק ג' לענין בשר שעל הראש דלא הוי כמונח מצד אחד דהוי כחתיכה עבה ע"ש. ומ"ש בה"ט בשם תשובה שבסוף ספר מנ"י בקרוש ג' ימים עיין בל"י ושפ"ד ס"ק ס' וע' בקרוש מעל"ע אין להתיר רק לצלי וע"ש ס"ק נ"ג שאם היה הבשר מלא קרח ושראו תוך שלשה ימים יש לאסור אף בדיעבד ועיין בדב"ש סימן ג' שע"ג:

ג

ואפי' שהיה. עבה"ט וכתב בשו"ת משאת משה סי' ך' שבשר שנשרה במי הים בספינה בכלי שאינו מנוקב כיון דמי היה מלוחים ואינם ראויין לשתותן מחמת מלחן אסור והמח"ב חולק על זה וכתב כמה טעמים להתיר שאין כח במים אף על פי שהם מלוחים להפליט כמו המלח עצמו ואפילו אי הוי ספיקא ספק דרבנן לקולא דדם שמלחו מדרבנן גם י"ל דמי הים שאינם ראוים לשתייה לאו מחמת מלחן הוא אלא שהם מרים ועיין בתשובת רדב"ז לענין נטילת ידים דמי הים כשירתיחם על האש מתמעט מרירותם ויהיו ראוים לשתיה כו' ע"ש ונראה מדבריו דמיירי שכבר הודח הדחה ראשונה במים אחרים רק דחושש שמא הוי כנמלח בכשא"מ ובזה דעתו להתיר מטעמים שכתב שם שאע"פ שהם מים עזים מ"מ אינו כמלח להפריש ממקום למקום משא"כ לא הודח עדיין שיש חשש מחמת דם בעין שעליו ובספרי שו"ת ב"א חלק שני אשר הוא בכתובים אצלי כתבתי בנידון מים מבארות של מלח ששואבין מהן ומרתיחין אותן ועושים מלח והמה מלוחים מאד שא"א לשתותם מחמת מלחן והדרים שם משתמשים לפעמים במים אלו במקום מלח ולקחו מים אלו ושרו בהם בשר קודם מליחה במקום הדחה ראשונה וכ' שם דאף שי"ל דמים אלו חריפים מציר דעלמא מ"מ י"ל דאין להם כח להפריש ממקום למקום כמו שאר ציר מלוח ואף בשרה שיעור כבישה י"ל שאין כח בדם התערובות שחוזר ונבלע ע"י אמצעות המים להסתבך שם הרבה וחוזר ונבלע על ידי מליחה וצליה ומכל מקום יש לחוש מחמת דם בעין שעליה והעליתי להתיר בלא שהה שיעור כבישה ואם שהה שיעור כבישה יש לאסור באין הפ"מ ובהפ"מ יש להתיר לצליה וכמ"ש לקמן סי' ע' בשם הנו"ב בנפל לציר בשר שלא נמלח ע"ש:

ד

מיהו במקום הפ"מ. וכ' בהר הכרמל סי' ט"ו בענין הפ"מ אין לו דבר קצוב והכל לפי ראות עיני המורה ולפי העת והזמן ולפי האדם ועיין בסולת למנחה כלל ל"ח שהביא בשם תה"ד סי' ר"ד לחלק בין חבית לקנקן והובא לקמן סי' קכ"ו וגם הביא דברי הנ"ש סי' נ"ה שהועתק בלה"ק שכתב דהפסד בקרן יותר משתות הוי הפסד אף לעשיר ובב"ה כתב דהפ"מ היינו זהב וחצי פולניש קרוב לשיעור הזה שמעתי בשם מוח"ז הגאון מוהר"ש ז"ל ועיקר שאין שיעור לדבר רק הכל לפי דעת המורה ולפי הזמן והמקום העשיר לפי עשרו כו' כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ח לענין שיעור צדקה שמקבלים מן הנשים וגם לפי הענין ההוראה אם יש בו הרבה צדדים להקל או לא כלל הדבר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו עכ"ל. ועיין בספרי ב"א על טריפות סי' ל"ט מ"ש בענין זה:

ה

ודוקא אם כבר נתבשל. עבה"ט שהביא הש"ך ובס"ק שאח"ז הוסיף המוסיף מהט"ז והם דברים מתנגדים זה לזה וגם מ"ש בס"ק שאח"ז בהודח הט"ז מקיל בזה ועיין באחרונים וכ' בס' רב משולם סי"ה מלקוטי הגאון בעל ח"צ שכתב ראיתי כתוב בשם הגאון מו' משה מהראדני ז"ל חתיכה בשר שנמלח מצ"א לא שריא אלא אם צד הנמלח למעלה אבל אם הוא למטה אסור דדם אינו מפעפע למעלה וטעות הוא ובין הולכה והבאה נתחלף לו דודאי המלח מוצץ הדם ומושכו אל המקום אשר הוא שם בין מלמטה למעלה או להיפוך ואדרבה בדוק הוא שנמשך יותר מלמעלה למטה והחוש מעיד אבל לענין פיעפוע דהיינו להוליכו ממנו ולהלאה אין כח בדם לילך מחמת רתיחת המליחה מלמטה למעלה אלא לזוז מלמעלה למטה עכ"ל וברור שהשומע שמע וטעה ותלי בוקי סריקי בהגאון מוהר"מ ז"ל ואנו זכינו לשיחתו בספר תפארת למשה והרואה יראה שלא עלה על לבו מעולם דבר זה ודבריו אמורים כלפי מה שנאמר כאן דאחר מעל"ע אין תקנה במליחה שניה שהצד שלא נמלח יבלע וט"ז כתב שיש תקנה למלוח שנית ויהיה הצד הנמלח למטה דאז לא יפעפע למעלה אלא שצריך שידע ודאי שלא נתהפך דמן הסתם דרכו להתהפך ע"ש שכ' דמה"ט בבני מעיים שנמלחו יש תקנה לחזור ולמולחו מבפנים ולא חיישינן שיבלע צד פנימי הואיל ואין ציר ולכך שם א"צ אפילו לכתחלה למלוח רק הצד החיצון לבד ע"ש. ובשפ"ד ס"ק כ"ג עמד בזה וכ' דתלוי בפלוגתת הש"ך ומ"י לענין הטעם דמפעפע כ"ק ע"ש ולפענ"ד דכה"ג שאין ידוע יש להקל מחמת הקליפה רק דבש"ע לא מיירי מתקנה כה"ג שצריך לעמוד ע"ג להזהר שלא יתהפך כלל ומ"מ אם הוא הפ"מ שפיר יכול לעשות כן ליזהר שלא יתהפך כיון דבלא"ה דעת המחבר להקל בנמלח מצ"א:

ו

כדי שלישית שעה בקירוב. עבה"ט ועיין בדברי אא"ז בפ' כ"ש בפסחים דמה שהביא התה"ד משם ראיה לענין שיעור מליחה שהוא שיעור שעה אינה ראיה כלל דאע"ג דהרא"ש כתב כשיעור צלייה מ"מ גם צלייה א"צ שעה רק עם הכנתו יהבינן שיעור שעה ע"ש ועיין באר יעקב ועיין בחב"י שדעתו בשיעור מיל במליחה צריך כדי הילוך שני חומשי שעה שהוא כ"ד מינוטין ע"ש ונראה כיון שטעמו דבדאורייתא יש להחמיר כמ"ש במבא השמש לדעת הרמב"ם והרע"ב בפסחים וא"כ כיון דקי"ל דדם שבישלו אינו רק דרבנן נקטינן לקולא:

ז

יש לסמוך בדיעבד. עבה"ט ומ"ש ונתבשל משום דאם לאו ימלח שנית וממ"נ ומ"מ אין למלחו עם שאר בשר וכמ"ש שפ"ד ובדגול מרבבה דאף אם לא נתבשל חשיב דיעבד כיון שכבר הודח יצטרך למלחו שנית ואיכא הפסד לכן כ' שאף הש"ך אינו מחמיר אלא בשהה שיעור מיל ובדיעבד אם שהה יותר מחצי שעה יש להקל אם כבר הודח שלא יצטרך לחזור ולמלחו:

ח

מותר להדיח הבשר במי פירות. עבה"ט ועיין בהרדב"ז ח"ב סי' ל"ז שהדחת הבשר בכל מיני משקים אפילו שלא מז' משקין ועיין מח"ב דמפר"ח מוכח דלכתחלה לא ידיח גם הדחה אחרונה במי פירות וגם כמותו כתב בכרתי ודלא כבל"י ובתשובת כה"ג מחמיר בהדחה אחרונה אפילו בדיעבד:

ט

כי המים שבכלי. עבה"ט כ' בנו"ב מ"ת סי' מ"א בשר המונח עדיין במליחתו ונפל לתוך המים ששרו בו הבשר קודם מליחה בתוך שיעור מליחה ודאי מותר לא מיבעיא אם ליכא חשש כשא"מ כגון שמולח בגיגית ע"ג עצים וכמ"ש הש"ך אלא אפילו נפל על שולי הגיגית שהמים בתוכו ג"כ מותר שהמים מבטלין כח המלח אך אפילו נפל לאחר שיעור מליחה נראה להתיר ומי שלבו נקפו על כל פנים יתיר על ידי מליחה שנית אף שכבר פלט דמו אף על פי כן איידי דפליט ציר כו' ומחמת שנסתמו נקבי הפליטה אין זה מוסכם כ"כ ועיין בצ"צ סימן ח' וראוי לסמוך עליו בנדון זה אך יזהר שימליחנו בפני עצמו ולא עם שאר בשר ועיין בב"י בד"ה מעשה שנמלח כו' ובפר"ח ס"ס ע' מתיר גם כן ויוכל המורה לסמוך על זה בפשיטות ע"ש:

י

ששים כדי המלח. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת ב"א סי' כ"ח בפירוש דברי הט"ז שכ' בס"ק י"ט ואין לנהוג כן כו' ולכאורה דבריו תמוהים ע"ש:

יא

אפי' בכלי שני. עבה"ט ועיין בתשואת חן סי' י"א בשר שור שהושם בכלי ראשון ומ"ש בה"ט מעשה דהט"ז עיין במ"י כלל א' ס"ק ט"ז ובסולת למנחה ובשבו"י ח"ב סי' ס"ט שדעתו כנה"כ וכן הבה"י וכן משמע דעת שער המלך סוף הל' מקוואות שכ' דין זה שנוי במחלוקת דתוס' דפסחים דף ט' ד"ה שתהא בהמתו כו' ע"ש וכן דעת מוהר"מ יצחק בספרו אור יקרות וכ' מח"ב דבהפ"מ כדאי כט"ז ופר"ח ופלתי לסמוך עליהם וכן נראה דעת הפ"מ וכ' בפמ"א ח"א סי' י"א אשה ששלחה מעירה לבעלה לכפר בשר על שבת ולא הזכירה בתוך הכתב שנמלח הבשר ובשלו הבשר כך ושוב נפל לו ספק אם נמלח או לאו ויש רוצים לדמות למה שכתב הט"ז בס"ק כ"ד באשה ששכחה כו' ודחה זה והעלה שאין להתיר אם לא בצירוף אומדנות מוכיחות שבודאי מלחה כגון שהשליח לא היה יכול לבא אלא סמוך לשבת שלא היה שהות כ"כ למלוח ולבשל על שבת אך בשבו"י ח"ב סימן ס"ט כ' בעני שנשלח לו בשר בע"ש וטמנו בתנור ושוב נזכר שמא לא מלחו וכ' כמה טעמים לאסור עד שישאל ויתברר לו שנמלח לפי שדרך לשלוח קודם מליחה שיהיה נראה יפה ומהודר יותר דומיא דאמרינן בריש כתובות אבל נתן מים על גב בשר לא מזדבן גם אין סברא דהוה מודע ליה די"ל שהוא דבר שיכול לעמוד עליו על ידי לחיכה בבשר ואף שהרש"ל אוסר ללחוך לאו כ"ע דינא גמירי וגם שאפשר על ידי טעימת קפילא או להדיח קצת מדם בעין כו' ובר מן דין איך נתיר דבר שאפשר להתברר אחר שבת כו' ודלא כהפמ"א ומ"ש הפמ"א לצדד להקל שהשליח כו' אינו אומדנא דמוכח דאילו היתה כוונתו למלוח זמן מה ולהטמין סמוך לשבת או לצלות בשפוד שאין צריך שהות כ"כ וכיון שעומד להתברר אין להקל אפילו בס"ס וכן היה באמת שאחר שבת נתברר שלא נמלח וששתי שלא בא תקלה ע"י וכן נראה לי להורות ע"ש:

יב

למלוח בו פעם שנית. עבה"ט וכ' בשבו"י ח"ג סי' ס"ו מים שהדיחו בהם בשר קודם המליחה שנתאדמו ולא היה בהם ס' נגד הדם שבתוכו ונשפכו על המלח יניחו להתיבש ומותר למלוח בו בשר להוציא דמו אבל ליתן לתוך מאכל אסור ואם הוא מלח הרבה לא ישהה בתוך ביתו שלא יטעו ליתן ממנו לתוך המאכל אף על גב דבדיעבד אינו אוסר שנתבטל המעט דם שבתוכו מכל מקום לכתחילה טוב לזהר ע"ש:

יג

ואם נתבשל צריך ס' כנגדו. עבה"ט ועיין בת"ח כלל ב' שכתב כן ואע"ג דלעיל כ' בהפ"מ שרי מ"מ סתם כאן ואפשר דס"ל דכאן יש לאסור אותה חתיכה אף בהפ"מ כיון שזה נתקשה דמו בתוכו שפיר יש לחוש שמא הבישול מרככו קצת שע"י הבישול פירש ממקום למקום ומ"מ אינו יוצא לחוץ ואף המחבר מודה בזה לפי הטעם שכתב הט"ז דמה שפירש יצא לחוץ אף לפי מ"ש לקמן טעם הט"ז צ"ע ועיקר הטעם שפוסק כהרא"ש דפירש ממקום למקום בחתיכה עצמה מותר וא"כ גם בזה יש להתיר בהפ"מ וכ"כ הפר"ח דלהמחבר חתיכה עצמה מותרת ועיין בס"ק שאח"ז:

יד

ואין לאכלו מבושל. עבה"ט וכ' בשבו"י ח"א בשומן אווזות שלא הודחו ג' ימים יש להקל לטגן ע"י מליחה כדינו ועכ"פ יגרור תחלה העורות היטב מהבשר שדבוק עם השומן גם יחתכם וידיחם וימלחם ע"ש והובא בתו"מ סימן ע"ה אך בנ"ב סי' כ"ד כ' מרורות על המורה היתר בזה וכ' דאם הורה להתיר הבשר ודאי מזיד הוא להאכיל דבר האסור דגם השבו"י אינו מתיר רק השומן לבד ולא היה מקום לטעות וגוערין בו ומעבירין אותו שלא יורה עוד ואמנם אף המורה להתיר השומן לבד ראוי לגעור בו בנזיפה ואם נעשה מעשה והפשיט השומן ובשלו אסורים הכלים וכל התערובות ודל' כהשבו"י דאף דשומן אינו מוחזק בדם מ"מ דם יש בו ועוד דעור האווז אינו כולו שומן דאפילו אווז כחוש יש לו עור קרום ואותו הקרום ודאי יש בו דם ולא אמרו האחרונים רק בשומן שבבני מעיים שכולו הוא רק שומן לבד והשבות יעקב כתב שכל עור העוף הוא שומן וליתא כו' עיין שם ועיין לקמן סימן ע"ה מה שכתבתי בזה בענין העלזיל שנמלח מצד אחד: ובשו"ת אור נעלם סימן י"ט בשומן הכנתא ששהה ג' ימים בלא מליחה והדחה והאשה מלחה והדיחה והתיכה השומן ותיקנה מאכלים לשבת גם מכרה לאחרים ותיקנו תבשילין לשבת ושוב נודע ששהה ג' ימים וכתב להתיר הנשאר מתבשילין והכלים משום ס"ס שמא היה ס' בתבשילין דשמא היה ס' בתבשיל מאחר שאין בו דם כ"כ וגם אפשר שיצא ע"י מליחה ועכ"פ לא נשאר כ"כ שלא יהא כדי לבטל ואין זה ספק חסרון ידיעה שהוא ספק לכל הדור וגם הוא ספק דרבנן כמ"ש הט"ז בספק אם מלחה ואף שנה"כ חולק משום דאיתחזק איסורא יש לחלק דהתם הספק על החתיכה מה שאין כן בזה שהשומן נימוס בקדירה ע"ש ונראה שגם הנו"ב אפשר שמודה בזה וכמבואר בדבריו שבשומן שבבני מעיים יש סברא טפי להקל שאין שם עור ואפשר בהפ"מ להתיר התערובות ועכ"פ הסומך להקל להתיר הכלים אחר שהייה מעל"ע ודאי לא הפסיד וכ' בגבעת שאול סימן ב' באווז שמינה ששהה ג' ימים בלא מליחה ואין לו היתר כי אם לצלי אסור ליתן כלי תחתיו לקבל השמנונית ובדיעבד שנתנו כלי לקבל השומן וכבר נצלה חצי צלייתו יש להתיר בדיעבד כמו בבישול אחר צלייה בדיעבד ואף שהב"י יהיב טעמא משום ביטול ברוטב והכא אפשר דליכא בשמנונית ס' נגד הדם היוצא מ"מ י"ל בדיעבד יש לסמוך על טעם הב"י דפלט כל דמו על ידי צלי ולכן מותר בדיעבד אחר הבישול וה"ה בזה ועיין במח"ב מה שכתב על דברי הבל"י והפמ"א והעלה דלענין אווזות ששהה ג' ימים יש לאסור אף בהפ"מ אבל אם לא הודח הדחה ראשונה יש להקל בכה"ג ע"ש ועיין בסעיף קטן שאחר זה:

טו

ואחר שצלאו לא יבשלנו. עבה"ט וכתב בשמש צדקה סי' ל"ז בענין בשר ששהה ג' ימים ותיכף כחצי שעה אחר כלות הג' ימים קרעוהו לכמה קרעים והדיחוהו והיה מי שרייתה כמו מי שריית שאר בשר ומלחוהו ואחר המליחה והדחה בתרייתא אזיל סומקא ואתי חיורא חלילה להתיר לבשלו ואפילו מלחוהו כמה פעמים ודמים נקיים ולבנים אין להשגיח בזה ע"ש: וע"ש שאין להורות היתר לבשל אחר הצלייה וכן אין להתיר למלחו אחר הצלייה ולכבוש אותו ימים רבים בכלי שאינו מנוקב דכבוש כמבושל ולכן אין לשהותו ימים רבים כגון (ע"י עישון) דחיישינן דלמא אישתלי ומבשל ליה ע"ש. וע"ש טעם דאסור לחתוך בשר ששהה ג' ימים דק דק ולערב בו שומן ותבלין למלאות ממנו כרכשות כדי לאכלן צלויות ע"ג גחלים או טמונות ברמץ חם בחיפוי נייר או בלתי נייר דבני מעיים קשים הם ואין מחזיקין ודוחה אותן ונמצא הבשר שממולא בתוכו כנתבשל בכלי ואסור וגם איכא למיגזר דלמא אתי לבשולי מינייהו דהא אסרינן להשהות כו' ע"ש ועיין מח"ב שבמכתם לדוד דעתו להתיר בכה"ג וכ' עליו דבחיפוי נייר שכתב ע"פ הט"ז סימן ס"ה וכבר כתבנו דאבן העוזר חלק עליו ואסר ובעיקר הדין כבר הורה בשמש צדקה ועוד גדולים דאין להשהותן ע"ש: ועיין בתשואות חן סימן כ' שהאריך בדברי האו"ה והמחבר והעלה שאין לזוז מפסק או"ה דבלא ניקור ג' ימים לא מהני הדחה מועטת ואם לא שרה קצת אסור לבשל אלא לצלות ואם בישל יש להקל בדיעבד ואם ניקר תוך שלשה ימים אף שהודח הדחה מועטת תוך ג' מותר לבשל וכ"ז בשהה כבר אבל לכתחלה יש חילוק אם הוא מנוקר נכון שישרה אותה היטב ובשאינו מנוקר אסור לכתחלה אף אם ישרה כמה שעות במים כיון דחכמי אוסטרייך אוסרין אף בדיעבד אין לנו להקל לכתחילה וע"ש שהביא מתורת יקותיאל שדעתו דאף דיעבד אין להקל אפילו במנוקר אלא על ידי שרייה קצת וכשאינו מנוקר אף ע"י שרייה קצת אין להקל והביא ראיות ואין מוכרח והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים ע"ש. וע"ש סימן כ"א כ' דבכה"ג ששהה והעביר עליו מים בשפיכה בעלמא דמחמרינן מ"מ בהפסד קצת מותר לבשלו אחר צלייה ע"ש ומ"ש בה"ט שכ' הט"ז בשם רש"ל על הבשר כו' עיין בנה"כ שהשיג ע"ז ומ"ש בנמלח עם שאר בשר כו' הנה בט"ז כ' שמורה אחד התיר ונראה שטעה כו' והנה מצאתי לו רב אחיו הגאון מוהר"י הלוי ז"ל בתשובותיו שמתיר מטעם כבכ"פ וס"ל דממ"נ אם קשה לפלוט ג"כ לא יבלע ואם יבלע כך פולטו ע"י המליחה ולא חיישינן שבלע קצת ששוב לא יפלוט שנתקשה כו' ליתא דבכיצד צולין הלכתא מולייתא שרי. ומ"ש המ"י כלל י"ד דלפי' מה שפסק רמ"א להקל בדיעבד בבישלו אחר צלייה כו' ע"ש מבואר כן בדברי מוהר"י הלוי ע"ש. ועיין בח"ד שדעתו להקל בדינים אלו שכ' הט"ז לפי שדין זה אינו רק חומרת הגאונים ע"ש: ועיין בספרי שו"ת ב"א סי' כ"ז בשר ששהה ג' ימים שנמלח עם בשר עוף יחד ואחר מליחה והדחה כבשו אותם יחד בחבית ומלחו אותם כדרך שמולחין לקיום לזמן מרובה ונכבש כך כמה ימים יש לאסור אף מה שחוץ לציר ע"ש מלתא בטעמא ועיין ברדב"ז ח"ב סימן קל"ח ועיין בח"ד שיש להתיר שומן ששהה ג' ימים בלא מליחה שאחר המליחה כדינו יבשל השומן במים שיש בהם ס' כיון דבהפ"מ קי"ל דאותה חתיכה מותרת והמים ישפכו ואין זה מבטל איסור והטעם שיחזור השומן ויבלע מהמים אין זה ביטול איסור דהבליעה באה אחר הביטול ועוד דכוונתינו להתיך השומן דמיא קצת לסימן פ"ד אבל לערבו בשומן אחר נראה דאסור עכ"ל ולכאורה לפי טעמא בתרא אף לערב בשומן אחר כשר שאינו מהותך היה מותר שהרי אין הכוונה לבטל הדם אלא להתיך השומן ואדרבה קצת י"ל דהכי עדיף טפי דמים שאין דרך התכת השומן בכך מחזי כמכוון לבטל איסור משא"כ שומן שאינו מהותך שדרך להתיך כל השומן שלו ביחד ולא מיחזי כמבטל איסור אך נראה דבלא"ה אין טעם השני לבד מספיק להתיר דהתם אינו מוסיף עליו רק כמות שהוא מחמת הדבש וכן באפיית הפת מחיטים מתולעים שכבר נתבטל אלא שלא בא לידי נ"ט בזה אמרינן דאין כוונתו לבטל ואה"נ אם שומן כשר בלוע דם וידוע שיש ס' בשומן נגד הדם אף דאכתי לא יהיב טעמא שרי להתיכו שאין הכוונה רק להתיכו וכן הוא בשאר איסורים שנפלו לס' שרי לבשל אח"כ אבל מ"מ כשנפל לפחות מס' שיהיה מותר להוסיף עליו מבחוץ ולומר שאין כוונתו לבטל זה לא שמענו ואף שדם שמלחו אינו אלא דרבנן וגם דהוי דם שבשלו מ"מ כבר כתב הרמ"א סימן צ"ט דאף להוסיף בדרבנן אסור וזה מבואר דאם נאמר דכה"ג שרי לבטל לכתחילה א"כ לדעת הטור והמחבר סימן צ"ב דחתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת יהיה היתר לכתחילה לבשל חתיכה שבלעה איסור במים שיש בהם ס' נגד האיסור ונאמר כיון דבלא"ה דרך לבשל בשר אין כוונתו לבטל רק לבשל הבשר א"ו דז"א דאע"פ שעושה בו כדרך שהיה הוא עושה בו בלא ביטול כיון שמוסיף על הכמות וע"י הוספה זו הוא מחדש מעשה הביטול אית ביה משום אין מבטלין ועיין בחולין דף ק' ואמנם כשמתיך במים ושופך המים נראה דזה לא הוי מבטל לאיסור דזה דומה להגעלה דשריא מה"ט שאין הכוונה רק להפליט האיסור ולא לבטלו ועיין בט"ז א"ח סימן תנ"ב ובפר"ח סימן קפ"ב דמה שנתבטל האיסור הנפלט ע"י הגעלה לא איכפת לן כיון שאינו נהנה ממנו ומ"מ צ"ע דנהי דקי"ל דאותה חתיכה מותרת מטעם שכ' הט"ז בבשר שנתבשל בלא מליחה דמה שפירש יצא לחוץ מ"מ פשיטא דגם באותה חתיכה נשאר חלק מטעם של הדם שפירש לפי חשבון אלא שמותר מחמת שבטל בס' והיינו בדיעבד אבל לכתחילה לא יצא מכלל אין מבטלין איסור לכתחילה ובזה אין הבליעה אחר הביטול רק בשעת ביטול השומן נוטל חלקו מהדם ומתבטל בו וע"ש בח"ד בביאורים שכ' ואין לומר שלטעם הט"ז דלפי שאינו פירש טעמא קא יהיב דז"א שהוא טעם מדם שלא פירש ע"ש. וזה לענין טעם הדם שלא פירש אבל הדם שפירש שהוא חתיכה דאיסורא הבשר הוא מקבל הטעם בשעת פרישתו ממנו אלא לפי שהוא נסחט לקדירה ולא נשאר בו רק פחות מס' הוא מותר ועכ"פ לכתחילה היה ראוי לאסור (וע"ש בח"ד שכתב לדעת המחבר אף אם נפל לקדירה אחרת בפחות מס' אינו אוסר דכיון שהיה בס' נסחט טעמו ואפשר לסוחטו דהיתירא מותר ע"ש דלפענ"ד לא נאמר זה רק לענין בליע' טעם דאז כיון שנסחט קליש ליה וטעם קליש דהיתירא אינו אוסר שאין עליו שם טעם כעיקר אך כאן בדם האברים דאמרינן אף שלא פירש ממקומו בקדירה ראשונה יפרוש בקדירה שניה אין זה טעם רק ממש וממש אינו נסחט ע"י ס' וכיון שעתה פירש ואין בו ס' אסור ועיין במשבצות שאוסר ג"כ ונ"מ דאף לצורך כגון לכבוד שבת כו' דסמכינן אמחבר מ"מ בקדירה שניה שאין ס' אסור ולא עת האסף פה) ואמנם תירוץ הט"ז על המחבר הוא תמוה שהרי אם דם דעלמא היה מובלע בחתיכה ונפל לס' היה החתיכה נשארת באיסורה דאמרינן שלא יצא כמ"ש הט"ז סי' ק"ו ומאי עדיפותא דדם זה ומאן לימא שלא פירש ממנו דשמא פירש ממנו רוב הדם שבו או כולו ויצא מקצתו ומקצת לא יצא ולומר שטבע הבישול הוא מה שמתעורר לצאת יוצא לחוץ הכל ולכן בדם מעלמא או איסור אמרינן שמא נשאר בתוכו ממנו מה שלא נתעורר לצאת ע"י הבישול כלל מ"מ זו מנין לנו. ומכ"ש להרשב"א דס"ל דאף שנפלט לחוץ שטעם קפילא ואין טעם איסור אסור והיינו דמ"מ טעם קלוש אית ביה א"כ מה בכך שהנפרש יוצא לחוץ מ"מ בחתיכה עצמה נשאר בה טעם פורתא מזה הדם שנפרש מטעמא דאיסורא וכן בדם מעלמא ודאי הכי הוא שיוצא לחוץ ומ"מ עמד בו טעמו טעם קצת עכ"פ והוא אסור ואם כן מאי עדיפותא דדם חתיכה ולכן נראה דדעת המחבר הוא דעת הרא"ש דסבירא ליה פירש ממקום למקום בתוך החתיכה לית לן בה כמ"ש הש"ך סי' ע"ו וכן דעתו כהרא"ש לענין נמלח בכשא"מ והא דשובר מפרקתה שאני דפירש מחיים כמו שכתב הש"ך או כמו שכתב הב"ח דכל שפירש ממקום למקום ע"י צלייה ומליחה לית לן בה ולכך אם נתבשל אותה חתיכה מותרת גם כן דמה שיצא לחוץ נתבטל ומה שפירש בפנים ע"י הבישול מותר ומפרקת שאני שפירש ממקומה ונבלע ביחד למקום אחר על ידי שלא הניחו לזוב לחוץ כיצא לחוץ דמי עיין שם ולפי זה תבנא לדיננא להתיר השומן ע"י בישול במים שיש בהם ס' ולשפוך המים כמו שכתב הח"ד ולאו מטעמיה דאלו הוא סבירא ליה דהמחבר א"ל בטעם הט"ז ומכל מקום כתב להתיר כה"ג ולפע"ד זה אינו דלטעם הט"ז אין להתיר רק בהפ"מ אנו סומכים על הרא"ש ואם כן אין כאן איסור שהרי אינו מכוון לבטל רק להפליט הדם מתוך החתיכה למים והמים ישפכו כמו מי הגעלה ואם נשאר בפנים אף שפירש לפנים ממקום למקום שרי לדעת הרא"ש ויש לסמוך בהפ"מ ובפרט בזה שמולח השומן כדינו ואין כאן רק חומרת הגאונים וגם דם שמלחו או שבישלו הוא דרבנן וגוף האיסור דאין מבטלין לכתחילה הסכימו הפוסקים שהוא מדרבנן ואם כן אין להחמיר בזה אך אין להורות כן לכל אדם רק למי שידע להזהר עוד שיהיה במים ס' נגד השומן ושלא ישתמש במים לצורך אכילה רק ישפוך אותם כנלע"ד ודבר פשוט שצריך המורה היתר בזה לחשוב שלא יצא שכרו בהפסדו מחמת דמי עצים שכשהוא רוצה לעשות מלאכה במים רבים לבשל בהם השומן ויהיה ס' פעמים כמוהו ודאי צריך להפסיד עצים הרבה שהרי המים ילכו לאיבוד ואם אחר כל הטורח והפסד עצים לא ישאר משיווי השומן אלא דבר מועט פשיטא שאין להמורה להתיר לעשות כן שכל עיקרו של היתר זה הוא בנוי על הפ"מ דבהפ"מ יש לסמוך על המחבר דביש ס' החתיכה עצמה מותרת משא"כ כשאין כאן רק הצלה פורתא פשיטא שאין לעשות כן ולא משכחת להך היתירא רק באתרא שעצים וטורח הוא בזול ושומן ביוקר דכיון שיהיה ניצול מהפ"מ על ידי זה יש לעשות כמ"ש:

טז

פחות חצי שעה. עבה"ט ועיין בתו"מ ס"ק א' בענין השרייה ובא"ח סימן שכ"א כתבתי בדינים אלו ע"ש ועיין בדבר שמואל סי' ש' שנסתפק אם מותר לחזור ולעכב ג"י שלישיים ע"י שרייה אחרת וכתב דכיון שאינו נזכר בש"ס יש להקל בספיקות אלו ע"ש והביאו בקצרה בל"ק ע"ש ועיין בסולת למנחה כלל ד' שכ' וכן שמעתי הוראת רבנים קשישאי לשרות הבשר דוקא תוך ג"י כמו חצי שעה אבל הדחה בעלמא לא עכ"ד וכבר נהגו אפילו לכתחלה ע"י הדחה בעלמא ונראה דאין להקל לכתחלה היכא דאפשר ע"י שרייה ח"ש לרכך היטב כיון שרוצה להשהותו עוד ג' ימים ופעם אחת אירע שהטבח לקח ממטבחים בשר קרוש לביתו ונפשר שם ועברו זמן ג' ימים בלא שרייה אך מה שנפשר היה תוך ב"י והורה המורה שמותר לבשל דאחר ההפשר מהקרישה והקרח הוא מלוחלח במים של ההפשר והו"ל כהדיח דרך העברה דמותר בדיעבד והסכמתי על ידו אם כה יאמר הטבח שהיה משקה טופח על פניה לפי שהיה ג"כ הפ"מ ומ"מ יש להזהיר להטבח שישרה אותה כשיעור ח"ש במים קודם שימכרנו כדי שיתרכך היטב לפי שלפעמים הקונה יש לו שעה דחוקה לבשל ושורה דרך עראי והעברה וכיון שזה כבר עברו ג"י אע"פ שנסמוך על מי ההפשר מ"מ טוב לכתחילה לרככו עתה בשרייה היטב וקצרתי:

יז

בשר המלוכלך. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת סימן כ"ח מ"ש על דברי הש"ך בס"ק ט"ו בענין זה:

יח

יש במים ס' כנגדו. עבה"ט וכ' בשב יעקב סימן כ"ז בשר שנשרה במים כ"ג שעות ואחר כן שרה במים אחרים עוד שעה אחת אין מצטרף דאין נקרא כבוש רק כ"ד שעות רצופים ע"ש ועיין בש"ות כתר כהונה סימן ל"ו האריך בזה ומסיק גם כן להתיר וגם בחשש איסור דאורייתא המקיל אף באין הפ"מ לא הפסיד ע"ש:

יט

והכלי שנפל בו אותו הציר. עבה"ט וכ' בשו"ת פרי תבואה סימן כ"ג ציר מליחה שנפל על כלי של פורצליין אצל אוזן הכלי וכ' להתיר מכמה טעמים כיון שנפל בחוץ וגם הוא במקום גבוה כשיגיעו החמין נגד אוזן הכלי שתשמישו ע"י שמערין לתוכו אזי יהיה ס' ל"ה כדבר שדרכו להשתמש בשפע כו' וגם דמחמת העירוי לא יפלוט מדופן הכלי מבחוץ ובפרט פורצליין טוב כתבו קצת שהוא דומה לזכוכית כו' ובפרט לרש"י ציר לאחר מליחה נחשב צונן כו' (ומ"ש על הפ"מ שמפרש דברי הש"ך שבכ"ח נאסר כולו שדברי שגיאה כו' הם פיטפוטי דברים שהרי הפמ"א גופיה מייתי שם דברי הת"ח כלל י"א כמה פעמים וע"ש שהביא מאו"ה שסובר כן) ועיין בפמ"א כמה דינים בזה ועיין לקמן סימן צ"א:

א

(סי' ס"ט סעיף ד' בהג"ה) וי"א אפילו בדיעבד. נ"ל הטעם דאסור משום דאיתא בב"י סי' כ"ב דמותר לצלותו אף שלם וכ' הכל בו דהאידנא נהוג עלמא לבשולי עוף שלם אפילו לקדרה וטעמא משום דמלחי שפיר בפנים ומבחוץ משמע דאי לא הוה האי טעמא הוי אסור לבשולי שלם ואי הוה מתיר אפילו נמלח מצד א' נמצא יכולים לבא לידי מכשול לבשולי שלם ולפ"ז יש להקשות על המחבר שכתב בסי' כ"ב ובסימן ע"ו שמותר לצלותו שלם והתם טעמא הוא כמש"ל משום דמלחו משני צדדין וכאן כתב בדיעבד מותר ולפ"ז הו"ל לאסור משום שלא ימלחו מצד א' ויצלה שלם וי"ל וק"ל עד כאן הג"ה:

א

(סימן סט סעיף א') לשון המחבר ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים כו'. דין זה הוא מהמרדכי וראייתו מהא דאי' בפ"ק דחולין דאגב דוחקא דסכינא בולע אף למ"ד דבית השחיטה צונן ה"ה נמי אגב דוחקא דסכינא פליט ומקשה עליו הלא הוא עצמו פסק לעיל דאף למ"ד בה"ש צונן היינו שאין בה"ש רותח לגמרי אבל מ"מ הוא רותח קצת ואגב דוחקא בלוע משא"כ הכא דהוי צונן גמור משום אגב דוחקא דסכינא ל"א דמפליט וי"ל דהכא כיון שא"צ להפליט רק מבשר שהוא רך שאני וי"ל דדוחקא דסכינא לחוד נמי פולט וראייתו כך הוא כי היכי דמהני ברותח קצת דוחקא דסכינא פליט בלוע לגמרי ה"ה הכא דאין כ"כ נבלע בתוכה מהני דוחקא דסכינא להפליט אפילו בצונן לגמרי:

ב

(ש"ך ס"ק ג') מיהו דעת הר"ן בפ"ק דחולין כו' דאם חתכו אח"כ לשנים א"צ לחזור ולהדיחו וכו'. אך י"ל דהר"ן לטעמיה אזיל וכו' ע"כ מדברי הש"ך. ולכאורה קשה דא"כ הדרא קושית הר"ן לדוכתי' להמרדכי וצ"ל דס"ל למרדכי לכך צריך ג' סכינים דחיישינן שמא יחתוך חלבים ואח"כ בשר ומישתליא להדיח דיסמוך אהדחת טבח וימלח הבשר בלא הדחה א"כ משום דם בעין שעליו אין אסור רק כדי קליפה משא"כ חלב דאסור בכולי' דמפעפע וק"ל:

ג

(שם ברמ"א בהג"ה) מותר לחזור ולשרות כו'. וכ' הש"ך ס"ק יו"ד ומיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש כו' ומג"א בהל' פסח חולק עליו וס"ל דאף בדיעבד אסור דהבלוע הוא מעט קודם הפגם א"כ לשיטת מ"א צ"ל דמיד שהוציא הבשר שהדיח בו נתן הבשר מיד שנכבש מעל"ע אבל אם נתן בה בשר רגע א' שהוציא הבשר שהודח בה מותר הבשר וזהו דוחק דהיכא אפשר לצמצם כ"כ דודאי לא נתן בה בשר מיד דודאי איכא הפסק מועט ולכך נראה לאמ"ו דזה ודאי גבי כבוש מעל"ע דהוי כמבושל לא אותו רגע שהוא בסוף מעל"ע גורם הבליעה אלא שעה חדא או שתים קודם המעל"ע מתחיל הבלוע ואינה נגמרת עד סוף כ"ד שעות וא"כ אם נתנו בו מים או דבר אחר תוך הקדירה בתוך מעל"ע שבישל בה בשר ושהה בו מעל"ע ואח"כ נותן בה חלב אחר מעל"ע של בישול ראשון או אפי' בשאר אסורים להנך פוסקים דלא אמרינן חנע"נ הכל אסור כיון בהתחלת הבליעה היתה תוך מעל"ע א"כ נתחבר הבלוע עם בשר שנכבש בהו הוי ב"י ואסור אפי' אינה ב"י:

ד

(סעיף ט' בהג"ה) אפילו לא הושם רק בכלי שני וכו'. דמאחר שיש מלח וציר כו' ואף על גב דקי"ל דצריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא א"כ מלח אינה ממהר להתבשל כו' וכן יש להק' על הרא"ש דפ' כירה והובא בט"ז ס"ק כ"ג שכתב ומיהו אם מלוח ישן הוא אפשר דאסור כו' ואפי' אם נמלח מחדש נהי דבשר אינו מבשל מ"מ המלח והלחלוחית והדם שבו נתבשל כו' וק' האיך קאמר שמלח בו נתבשל הא צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא וצ"ל דיש לחלק הא דקאמר צריכא בישול היינו שהמלח בתוקפו ובעין משא"כ אם נימס במקצת על הבשר ופסיק כחו ושפיר מבשל וגם ממהר לבשל ד"א ע"י כח המלח וציר אפי' בכ"ש ומ"ש הט"ז ותמוה דבריו כו' אין זה מוכרח דשפיר י"ל דמיירי הרא"ש לענין שבת והא דסיים דחוזר ומבליע וכו' היינו לומר שהבשר אסור משום מבשל בשבת דאם לא היה מבליע הלחלוחית דם שנתבשל בשבת הי' הבשר מותר דהבשר אינו מתבשל כלל בכ"ר א"כ לא נעשה איסור בהאי בשר כלל לכך קאמר שנבלע הלחלוחית הדם שנתבשל דאסור גם הבשר ומ"ש רמ"א בת"ח ע"ש רי"ו שמותר ליתן בשר שלא נמלח הנה המעיין בדברי רי"ו בנתיב ט"ו חלק ה' יראה להדיא דמיירי בליכא מים שכתב שם ונדבק בדופני הכלי יבש אבל אי איכא מים י"ל דמודה דאסור כמ"ש הרא"ש:

ה

(סעיף י') עובד כוכבים משמש בבית ישראל וכו'. ש"ך סקמ"ב ולדבריו צ"ל דל"ד לסי' קל"ד כו'. והנה לפום ריהטא אינו דומיא לשם דהתם איתחזק איסורא משא"כ הכא דהא על הבשר לא היה שם איסור כלל וקודם שפי' אפי' דם נמי מותר מ"מ כיון דאתחזק בדמי' שפיר מקרי אתחזק איסורא ומה שהכריחו לכך היינו ע"כ מקרי א"א דאל"כ אמאי צריך לטעמא דמרתת וטעמ' דמסל"ת בלא"ה נמי מותר דהוי ספיקא דרבנן ולקולא אע"כ צ"ל דאתחזק איסורא והיכא דא"א ל"א ספיקא לקולא:

ו

(שם סעיף י"ב) [הגה"ה מהרב הג' וכו' מו"ה שלמה הכהן נ"י מ"ץ בפ"ק ווילנא. וזה לשונו.
הנה בדין הזה מבואר בב"י בשם הסמ"ק דכ' עוד טעם משום דקפדי אמנקיותא ואמנם הטור השמיט טעם זה וצריך להבין למה ונראה משום דלכאורה קשה דלמה מהני סברא דמנקיותא הא משום נקיות סגי בהדחה אחת אמנם לדינא הא קיי"ל דבעינן ב' הדחות וכמ"ש הפוסקים ז"ל מדאמרינן בגמ' ומדיחו יפה יפה. אמנם באמת הסמ"ק ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דבדיעבד סגי בהדחה אחת כמש"כ בהגהות מיימוני על שמו והובא בב"י. אמנם הטור י"ל דס"ל דגם בדיעבד מעכב ב' הדחות וכן נראה מדברי הג"א דמעכב אף דיעבד ולכן השמיט זה דלפי דעתו אין מועיל טעם זה כל עיקר. ועוד י"ל דהא יש לחוש דאף דהדיח דילמא נתן הבשר בכלי קודם שנתן המים ודעת הטור בזה שאסור אף בדיעבד שהרי כתב דאם מלח במלח גס ולא נפצו או לא נשטף במים תחילה אין לאסור משום דהמים מבטלין כח המלח וכו' אלמא דווקא כי איכא מים בכלי מותר בדיעבד ואי לא לא. ולכן השמיטו. משא"כ הסמ"ק י"ל דס"ל דאף אם לא היה המים בכלי כלל ג"כ אינו אסור בדיעבד וכמ"ש הרמ"א בהג"ה בשם הש"ד ואו"ה ושפיר מהני לדידי' סברא דמנקיותא. ע"כ הג"ה מהרב מהר"ש הנ"ל].

ז

(שם סעיף י"ב) לא יבשלנו כו'. ואם בשלו מותר. ש"ך ס"ק נ"א ול"ד לכבד בסימן ע"ג דהתם אין מועיל מליחה משום ריבוי דם שבה ומסתמא הכל נפלט בצלי ומה שלא נפלט בצלי לא יפליט בבישול אבל הכא הא דאין מועיל מליחה משום דכבר נתייבש דמה בתוכה ולפי דבריו אם שהה כבד ג"י מעל"ע נמי אסור לבשלו אחר צלי אבל התוס' פירשו הטעם הא דמותר לבשל כבד אחר צלי משום שכבד כולו דם והתור' התירה ואינו אסור רק מדרבנן וכיון שנעשה צלי אף שעדיין יש בו דם מותר א"כ לפי טעם זה אף בשהה ג' ימים בלי מליחה נמי שרי לבשל אחר צלי':

ח

(שם) ואין להשהות בשר ג' ימים וכו' דחיישינן שמא יבשלו. ומק' מתרנגולת שיש בה ס' טריפות שמותר לשהות כ"א יום ולא חיישינן לתקלה. ויש רוצים לומר דשאני התם דצריך שחיטה וזה מעשה גדול ונזכר בתוך הזמן שהיא טריפה אבל ז"א דהא מותר להשהות אפי' ביצים כ"א יום דל"ש האי טעמא וצ"ל דודאי גבי ס' איסור גמור ואין לו היתר מבדיל בדיל מני' אינשי ולא שייך למשתלי אבל הכא דמותר לצלי א"כ כיון דאית לי' היתר לצלי לא מבדיל מני' ושפיר איכא למיחש לתקלה. [וכדמות ראיה לזה מריש סי' ס"ח וע"ש בש"ך ע"כ הג"ה ממהר"ש הכהן נ"י].

ט

(סעיף יג) בשר שנמלח וספק אם נמלח תוך ג' ימים מותר. יש להקל לפמ"ש הט"ז סק"ד מעשה באשה אחת שבישלה בשר ושכחה אם מלחה כו' והותרה משום דם שבישלה דרבנן וס' דרבנן לקולא א"כ משמע אפי' ספק שמא לא נמלח כלל נמי מותר דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן וספיקא להקל א"כ מאי קאמר דווקא בס' תוך ג' ימים מותר משום שהוא חומרת הגאונים אפי' בלא האי טעמא נמי מותר משום דס' דרבנן לקולא וי"ל לפי מה דקיי"ל דמליחה אינה אוסרה רק כדי קליפה וא"כ אין כחו של מלח יותר מכדי קליפה ולא הוי דם שמלחו ודאי אמרי' ס' לחומרא לכך בלא האי טעמא דהוא רק חומרת הגאונים הייתי אומר ס' לחומרא והא דכתב הט"ז ס' לקולא היינו דווקא אחר בישולה לפ"ז יש לתרץ מ"ש המהרש"ל על הרב"י דלא היה צריך לתת טעם משום דדם שבישלה מדרבנן דהא מחמת מליחה נמי אזיל אסור דאוריי' ולפמ"ש י"ל דהרב"י רוצה ליתן טעם דגם העובד כוכבים יהי' נאמן אף על מליחת בשר דהיינו אם העובד כוכבים אומר שהוא מלחו נמי דינא הכי א"כ הוכרח לטעם דהוי כדם שבישלו דאי משום מליחה יותר מכדי קליפה לא הוי דם שמלחו וק"ל: [אמר המגיה דבריו תמוהים דא"כ היכי קאמר הכי משום דמליח הרי הוא כרותח הוי דם שבשלו דמאי בכך דה"ה כרותח הא מ"מ הא אינו נעשה רותח רק כדי שיעור קליפה ועל שיעור קליפה א"צ לטעם דמליח ה"ה ברותח דתיפוק לי' דדם שמלחו גופא הוי דרבנן וגם מה שתירץ דהכא בספק שהה ג"י מיירי דקודם בישול תמוה הא מ"מ יהי' ספק דרבנן לאחר שיתבשל וצ"ל משום דהוי כמבטל איסור דמעיקרא הוי ה"ק דאורייתא ורוצה לבשל ולעשותו ספק דרבנן ואף דאין כוונתו לעשותו ספק דרבנן דאין כוונתו רק לבשלו כדי שיהי' ראוי לאכילה וממילא יהיה ספק דרבנן מ"מ ס"ל דגם זה אסור דכיון דיש לו היתרא בצלי אבל קושיא הראשונה במש"כ ליישב דברי הרב"י בוודאי תמוה וכמ"ש בעז"ה ובחידושי כתבתי ליישב על קושית מהרש"ל על הב"י משום דמהא דדם שמלחו אינו עובר עליו י"ל דר"ל דאינו חייב עליו כרת אבל מ"מ אסור מה"ת וכמו דפירש"י בדם שבשלו דהא לא מצינו בפוסקי' דפליגי על רש"י בדם שמלחו ולפיכך הוצרך הב"י לומר דכיון דמליח הרי הוא כרותח ממילא מוכרח דכמו בדם שבשלו ס"ל להפוסקים ז"ל דאינו אלא מדרבנן ה"נ בדם שמלחו דהכל אחד הוא וגם מה שהקשה בד"מ בסי' ס"ט אות י"ט על הב"י דלמה צריך לטעם דהוי כרותח תיפוק לי' דאח"כ יבשלנו וממילא יהיה דם שבשלו ג"כ י"ל דס"ל להב"י דכיון שהספק נולד בדאורייתא ואף דאח"כ יהיה דרבנן לא מקרי ספיקא דרבנן וכן מצאתי להפמ"ג בשפתי דעת בסי' ס"ט אות י"א שכ' כעין סברא זו ממש על ענין אחר ע"ש ומשו"ה הוצרך הב"י להכריח דדם שמלחו גופא הוי כדם שבשלו כיון דמליח הוי כרותח כנ"ל ליישב דברי הרב"י ע"כ הג"ה מהרב מוהר"ר שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא]:

י

(שם סעי' י"ד) בשר ששהה כו'. וכן הדין בנתבשל בלי מליחה. ש"ך ס"ק נ"ט צ"ע דהא לקמן קיי"ל כו' ע"ש דבריו באורך. וי"ל דהנה בלא"ה י"ל אמאי אמרי' שבטלה ברוב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא ע"י קפילא אי אית בי' טעם דם או לא וכל היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא ל"א בטיל ברובא אע"כ צ"ל דמיירי דכבר טעמו קפילא ואמר דלית בי' טעם כלל או מיירי שהי' בשעת בישול ס' נגד החתיכה שלא נמלח ורמ"א לשיטתו אזיל דס"ל אותה חתיכה אסור אף בדאיכא ס' ואח"כ נתערב אותה חתיכה בחתיכה אחרת וקאמר דבטל דהא ליכא למיקם עלה דמלתא דהא לית בי' טעם כלל דהא אית בי' ס' לפ"ז גם הש"ך למ"מ דל"ל אם יבשלם יתן טעם דהא חזינן דלית בה טעם כלל דאית ס' א"כ כבר יצא כל הטעם ונתבטל רק אותה חתיכה אסורה משום דם הפורש ממקום למקום ובהא ל"ש אם יבשלה יתן טעם:

יא

(שם סעיף ט"ו) בשר המלוכלך כו' י"א לאוכלה כו'. ואע"ג דלקמן סי"ח דאם כבוש בציר אינה יוצא ע"י צלי מעולם ומ"ש הכא דיוצא ע"י צלי יש לחלק בשלמא לקמן שכבר נפלט ע"י מליחה א"כ הפליטה לא בא ע"י ציר רק הבליעה א"כ אמרינן שנבלע כ"כ בחוזק שאינה יוצאה ע"י צלי והוא שכ' הרמ"א ס"ל דאין לחלק בכה"ג:

יב

(שם סעי' ט"ז בהג"ה) או אפילו בלי נקובה אם הבשר שהה כבר כו'. ש"ך ס"ק ס"ח הק' בשם הדרישה דליתסר מטעם כבוש ולק"מ דודאי לענין נמלח בשא"מ כו' אבל לענין מליחה לעולם אין כח מלח וציר מפליט ע"ש והמ"א בהל' פסח סי' תמ"ג ס"ק ט"ז כ' דבמליחה יש להחמיר אם שהה כדי שיתנו על האש וירתיח בצירו פליט מן הכלי דלא כהש"ך ע"ש. והנה לשיטת מ"א קו' הדרישה קמה וגם נצבה ויש לתרץ דהנה כ' הרא"ש בפ' כ"ה וז"ל דג מליח וטמא טפל יש ללמוד שאם עשה גבינות בדפוסים עובדי כוכבים ומלחן בתוכם אינם נאסרים דהוי כמו טהור מליח וטמא טפל ולא נאסר ויש לדקדק לדברי הרא"ש דהא כל ראיות של הרא"ש להתיר בדפוסי עובדי כוכבים היינו דאין כח במלח להפליט מכלי אבל מבליעת הכלי ע"י מליחה מזה לא מיירי הרא"ש כלום דלא נ"מ לענין דינא דאף דנבלע ע"י מלח מ"מ כיון דאין כח למלח להפליט מותרי' א"כ האיך כ' הרא"ש ולא נאסר העץ וכו' דמשמע דמותר שאין כח במלח להבליע בדפוס וצ"ל דס"ל להרא"ש דודאי יש כח במלח גם להפליט מיהו דווקא היכא דאית לי' בליעה מרובה דהיינו שנבלע ע"י בישול יש בו כח במלח להפליט משא"כ אי לא נבלע בכלי רק ע"י מליחה אז אין לו בליעה מרובה כ"כ בזה אין כח במלח להפליט מכלי לפ"ז שפיר כתב הרא"ש להתיר גבינות בדפוס עובדי כוכבים משום דאין לו כח לפלוט משום דהדפוס אינו נאסר אלא ע"י מליחה ואין לו בליעה מרובה וז"ש ולא נאסר העץ כו' היינו שיהיה לו בליעה מרובה כמו ע"י רותח לפ"ז בחמץ בפסח כ' המ"א שפיר דמפליט מכלי משום דחמץ נבלע בכלי ע"י בישול שפיר אמרינן יש מליחה לכלים לפלוט אבל הכא בקערה דלא נאסר רק ע"י מליחה אמרי' אין בו כח להפליט אבל הש"ך כ' דלעולם אין כח במלח לפלוט ולא מפליג בין בליעתו ע"י בישול למליח' מקשה עליו מדברי הרא"ש אלו. ואפשר דגם הש"ך לא כתב כן רק הכא שנבלע בכלי ע"י מליחה משא"כ בבליעה ע"י בישול ס"ל דמוד' להמג"א וצ"ע:

יג

(שם סעיף כ) בשר שנמלח ושהה כו'. הט"ז סק"ד ס"ל דאחר שיעור מליחה תו לא מקרי רותח ואפי' הציר אינו רותח ולאדמ"ו נראה דמהרא"ש מוכח דעכ"פ הציר רותח הוא אף אחר שיעור מליחתו דהנה ז"ל במעשה דרש"י הטעם משום ציר אין לאסור דאינו דם אלא מוהל בעלמא כו' ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בה ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה וכו' אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו כח לצאת א"נ דפסק כח מחמת שהפליט הדם ומחמת אותו מלח לא נתחשב עוד כרותח ולפום ריהטא י"ל לתי' האחרון אמאי צריך לומר לעיל דלאחר שיעור מליחה לא הוי דם אלא מוהל אף דהוי דם נמי מותר כיון דליכא כאן רתיחות כלל שיהי' נבלע בבשר דכבר פסק כח המלח אע"כ צ"ל דמ"מ אף לאחר שיעור מליחה הציר רותח הוא וא"כ אי הוי ציר היוצא אחר שיעור מליחה דם הוי אסור לכך קאמר דלא הוי דם רק מוהל בעלמא ומבטל כח רתיחת הציר שיש על הבשר שיצא ממנו תוך שיעור מליחה לפ"ז מוכח דלא כרמ"א וט"ז כ' שאחר שיעור מליח' לא מיחשב ציר כרותח אלא כמ"ש:

יד

(שם בהג"ה) ויש מתירין לחתוך בסכין כו'. דאין מליחה לכלים ומק' הא קיי"ל דיש מליחה לכלים להבליע אלא דהכא הטעם משום דקמישרק שריק ולמש"ל ע"ש הרא"ש דאפילו להבליע אין מליחה כרותח ע"ש לק"מ דוודאי הטעם משום דמשרק שריק אכן דקשה ע"ז הא גבי בשר שנמלח והודח שנפל ע"ג בשר שלא שהה שיעור מליחה אסור וע"כ דלא סמכינן אטעמא דמשרק לחוד אלא כיון דאין מליחה כו' ר"ל אפי' להבליע אין לו כ"כ בליעה כמו רוחח לכך מהני טעמא דשריק לומר דלא בלע כלום. ושפיר הוצרך הרמ"א לסברא דאין מליחה לכלים: