שולחן ערוך, יורה דעה ס״ח: דיני מליגת הראש והעופות. ובו ט"ו סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני מליגת הראש והעופות. ובו ט"ו סעיפים:
הטומן הראש לצלותו צריך שיכוין שיהא בית השחיטה למטה כדי שיזוב הדם דרך שם ואם הניחו על הצדדים המוח והקרום אסורים אא"כ נקב עצם המוח והיה הנקב למטה לפי שהדם זב דרך שם: הגה ולכתחלה נהגו להחמיר שלא לצלות שום ראש שלם אפילו רוצה להניחו אבית השחיטה דחיישינן שמא יתהפך אצדדיו (תשובת רא"ש כלל כ' ומביאו ב"י סי' ע"א):

ב

הניחו על נחיריו אם נעץ בו קנה או דבר אחר מותר ואם לאו אסור המוח והקרום:

ג

יש מי שכתב דלהסיר את השיער בלבד אפי' [אם] הניחו על הצדדין מותר ויש מי שאוסר (רשב"א בשם י"א): הגה והסברא הראשונה היא עיקר וכן נוהגין לחרוך הראש להסיר השיער וכן עופות משיורי נוצות שעליהם דהואיל ואינו מונח על מקום אחד אלא מעבירו הנה והנה לא חיישינן שנבלע בו הדם ואינו אסור אלא הטמנה ושמונח תמיד במקום אחד (ר"ן ור' ירוחם והארוך כלל י"ז) ונוהגין לחרוך על קש ותבן שאין להם חמימות כל כך לבשל הדם (בא"ו הארוך) ומכל מקום יעבירם על האש תמיד שלא ישהה במקום אחד הרבה:

ד

אם בישל הראש שלם הכל אסור אלא אם כן יש ס' כנגד המוח וקרומו (ה"ה בשם הרמב"ם ורמב"ן ור' ירוחם וע"פ): הגה ואם צלאו כך שלם ולא אותביה אבית השחיטה או אנחיריו ודץ ביה מידי הקרום והמוח אסור והשאר מותר (המ"מ בשם הרמב"ן) ולכתחלה נוהגין ליטול המוח קודם המליחה מתוך הגלגולת ולחתוך הגלגולת שתי וערב שאז מתחתך הקרום היטב ויש מסירים הקרום ובדיעבד אם חתכו שתי או ערב סגי אפילו לא הסיר המוח קודם המליחה ואפילו בשלו כך (ועיין לקמן סי' ע"א וסי' ע"ב וצ"ב) אם הראש נאסר אי אמרינן חתיכה נעשית נבילה דהוי בזה כשאר איסורין (הגהת ש"ד):

ה

הבא למלוג הראש צריך לחתוך חוטין שבלחי קודם מליגה וכן צריך להדיח בית השחיטה כדי שלא יהא שם שום דם וכן כשמולגי' העוף (הר"ן): הגה ואפילו אם חורך רק להסיר השיער דינו הכי (בארוך כלל י"ז) ומכל מקום בדיעבד אינו נאסר בחרוך בעלמא אם לא הסיר החוטין ולא הדיחום:

ו

כשמולגים ראש או רגלים (א"צ) (מרדכי ר"פ ג"ה) למלחם תחילה: הגה ומולחם אחר כך אבל אם רוצה למלחם תחילה קודם המליגה סגי ליה בהכי ואין השערות מעכבין הדם לפלוט (טור סי' ע"א בשם הרשב"א) ואין צריך לחזור ולמלחם אחר המליגה וכן נוהגין ועיין לקמן סימן ע"א:

ז

המשימין רגלי הבהמה על האש להסיר הטלפים ולחרוך השיער בלא מליחה תחלה מותר ויש מחמירין וחותכין ראשי הטלפים מעט ומניחים החתך למטה כדי שיזוב הדם (והכי נהוג):

ח

פרסות הרגל שנמלחו בקליפתן ולא חתך ראשן לא נאסרו: הגה ויש אוסרים מה שבתוך הקליפה דהיינו הטלפים אבל השאר מותר (הגה' מי"י בשם סמ"ק והגה' ש"ד והארוך) והכי נהוג והוא הדין אם הטמינם ברמץ אבל בחרוך שער בעלמא שמעבירו על האש ומשנה מקומו תמיד הכל מותר (ארוך ומהרי"ל):

ט

מותר למלוג תרנגולת ברמץ (פי' אפר חם) או להבהב באור והוא שידיח בית השחיטה תחלה יפה יפה (וכן שאר דם אם דבק בו בעין) (ב"י בשם רבינו ירוחם) ואם היא לקדרה יזהר שלא ישהנה כל כך באש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט (רשב"א בתה"א דף ע"ה ור"ן): הגה ולא נהגו עכשיו למלוג כלל ברמץ אפילו תרנגולת (ת"ה סי' קמ"ח) מיהו אם עבר ועשאו בעוף הראש כולו אסור והשאר מותר (מרדכי פג"ה והארוך כלל י"ו ורשב"א שם וש"ד) ובבהמה לא נאסר הראש כולו רק הקרום והמוח אם לא הניחו על בית השחיטה או אנחיריו ולא דץ ביה מידי ואם לא הדיח בית השחיטה או שאר דם בעין שעליו צריך ליטול או לקלוף מקום הדם והשאר שרי:

י

אין מולגין גדיים וטלאים ועופות בכלי ראשון אלא אם כן ניקר את החלב ומלחם וכן לא יערה עליהם מכלי ראשון ואם עירה די בקליפת העור ואם ראש העוף למעלה כשמערה עליו אין צריך קליפה: הגה ולא מקרי עירוי אלא כשלא פסק הקלוח מכלי הראשון כשנגע למטה אבל אם פסק כבר לא מיקרי עירוי ואינו אוסר (ר"ן ושאר פוסקים וע"ל סימן ק"ה סק"ד):

יא

אפילו בכלי שני י"א שלא ימלוג ואם מלג מותר: הגה דקיימא לן כלי שני אינו מבשל אפילו היד סולדת בו (מרדכי פ' השוכר) ובדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור (הגהת ש"ד שער י"ד) ולכן נהגו באלו המדינות שלא למלוג שום דבר רק אחר מליחה מיהו לכבוד אורחים או צורך שבת מותר להניח בכלי שני אפילו לכתחלה חתיכה מלאה קרח וכפור כדי למהר מליחתו (שם) וטוב ליזהר לכתחלה שלא להניחו רק במים שאין היד סולדת בהם ואין חלוק בין כלי חרס או כלי נחשת או שאר כלים לענין כלי שני (כן משמע לו מדברי הפוסקים):

יב

ואם מלג עובד כוכבים או שפחה שבבית ישראל עופות ולא ראה הישראל אם בכלי ראשון או בכלי שני אם העובד כוכבים יודע בטיב יהודים ויש שם נער או נערה שיודעים בטיב הענין מותר (ועיין לקמן סימן ס"ט מדין זה):

יג

תרנגולות שנמלגו יחד בכלי שני ונמצאת אחת מהן טריפה לא נאסרו האחרות:

יד

מים שמלגו בהם יש ליזהר שלא להחזירם להרתיחם כדי למלוג בהם שנית או כדי להדיח בהם קערות (ונהגו שלא להשתמש במי מליגה כלל אפילו אינם רק צוננים) (הגהות מרדכי וש"ד וארוך):

טו

אם נמלגה תרנגולת בכלי שני במחבת חולבת אפילו היא בת יומא הכלי והתרנגולת מותרים אם עירו המים תחלה אבל אם עירו מים על התרנגולת אם הראש למטה יש מי שאוסר ויש מי שמתיר :

א

לצלותו. כתב הט"ז דבטור איתא למולגו ואין חילוק ביניהם לדינא כי מליגה וצליה שוין בדין זה:

ב

אסורים. כתב הט"ז אע"ג דבסימן ס"ה פסק דלצלי א"צ לא חתיכה ולא מליחה דנורא משאב שאיב שאני הכא דכל הראש הוא על האש והוי כאילו המוח בקדירה כיון שאין מקום לצאת משם וכתב הש"ך דשאר כל הבשר מותר ואפילו קליפה א"צ לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר ואין הדם נפלט לחוץ ואפילו נפלט כבולעו כך פולטו:

ג

עצם. כתב הש"ך אפילו לא ניקב הקרום מ"מ מותר:

ד

נהגו. אלא רגילים להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צליה וקרומו זורקו לחוץ (והעולם נהגו להשליך המוח עם הקרום באווזא. ובתרנגול ובתרנגולת זורקין הראש לגמרי. ובבהמה מלחו יפה המוח והקרום זורקין לחוץ) ש"ך בשם תשובת הרא"ש:

ה

נעץ. פירש"י בנקב החוטם כדי שלא יסתם:

ו

ושמונח. כתב הש"ך והלשון מגומגם דמשמע דלסברא ראשונה אפילו הטמנה שמונח במקום א' שרי ואח"כ מסיים ואינו אסור אלא הטמנה וצ"ל דכך הם ביאור דבריו והסברא ראשונה עיקר דגם הסברא הב' לא נחלק עליו אלא בהטמנה אבל בהחרכה מותר וכן נוהגין לחרוך כו' ואינו אסור אלא הטמנה כו':

ז

המוח. כתב הש"ך ומיירי כשנמלח תחלה מיהו אנן קי"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש:

ח

חתיכה. כתב הש"ך והיכא דנתבשל הראש לבד דודאי אין בראש ס' נגד המוח והקרום צריך בקדרה ס' נגד כל הראש ואפ"ה הראש אסור דזה מקרי איסור דבוק ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לס' נגד המוח והקרום ואם ניקב העצם כנגד הקרום קודם מליחה והניח הנקב למטה ובשלו שרי אפילו בלא חתיכת שתי וערב:

ט

לחתוך. כ' הש"ך ואע"ג דבסי' ס"ה הביא דברי המתירין לצלי בלא חתיכה יש לחלק בין צלי למליגה ומהרש"ל לא כתב כן:

י

חורך. כ' הש"ך דבחורך ע"ג עצים מיירי אז צריך להדיח בה"ש ובדיעבד אם לא הדיחו שרי אבל ע"ג תבן וקש אפילו לכתחלה אין נזהרים ואין למלחו קודם ההבהוב:

יא

אחר. ומהרש"ל כתב דהעיקר למלוח אחר המליגה או החריכה וזהו מצוה מן המובחר (אע"ג שאין המנהג כן):

יב

הטלפים. כתב הש"ך ואין חילוק בין אם מונחים לארכן או שעומדים על טלפיהן כ"כ בד"מ (דהא בלא"ה רוב פוסקים מתירין אף מה שבתוך הטלפים. ש"ך) אבל דעת מהרש"ל דיש לאסור אף השאר כשעומדין על טלפיהן:

יג

בחרוך. כתב הש"ך ומהרש"ל אוסר אף בחרוך ונראה דמיירי כששוהה אותם קצת על האש אבל כשמעביר' על האש ומשנה מקומם תמיד מודה דמותר ומ"מ לכתחלה טוב להחמיר אפילו בהבהוב להסיר ראשי הטלפים ע"כ:

יד

שידיח. כתב הש"ך בשם הר"ן דאם לא הדיחו אפילו דיעבד אסור אף בצלי דדם בעין אינו יוצא אפי' ע"י צלי כדלקמן סי' ע"ו אלא שהרשב"א כתב דמשום פליטת לב וכבד אין לחוש לצלי וצ"ע דבסי' ע"א כתבתי בשם הרשב"א דאף דם הלב מיחשב דם בעין ואפשר דבהחרכה דקילא מצלי לא מחמיר כולי האי למיחשביה דם בעין:

טו

הראש. והטעם כתב הש"ך דאין להבחין אז בקרום המוח שלו אבל מהרש"ל כתב שאין איסור בשאר הראש של התרנגולת אלא שמשליכין אותו משום דלא חשוב וכתב האו"ה אבל במליחה גרידא ודאי ניכר עדיין הקרום וכ"כ הרב רמ"א בסימן ע"א ס"ג:

טז

ליטול. כתב הש"ך דצ"ע מהיכן הוציא הרב דין זה דכיון דקי"ל בדם בעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו ואפילו בצלי צריך ס' כדלקמן ר"ס ע"ו וכ"ש בהטמנה ברמץ ונ"ל דס"ל להרב דדם דידיה לא מיחשב כ"כ דם בעין דהא מה"ט קי"ל בסימן ע"ו דבשר שנצלה בלא הדחה קמייתא דשרי ונהי דהתם לגמרי שרי מ"מ כיון דדם בית השחיטה הוא וגם בהטמנה דגרע מצלי צריך נטילה ומי שאינו רוצה להחמיר כ"כ די בקליפה:

יז

ניקר. כתב הש"ך דאפילו בדיעבד אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה לקמן סימן ס"ט:

יח

למעלה. הטעם איתא בש"ך דהנוצות מגינות עליה ואם עירה על התרנגולת בעוד שהנוצות עליה צריך לראות שלא יערה פעם ב' דאז הנוצות כבר נשרו וצריך קליפה וע"ל סימן ק"ה וגם אין חילוק בין שרגלי העוף למעלה או שהיו מונחים על הצדדים צריך קליפה:

יט

לכתחלה. פי' אם היד סולדת בו (אבל אם אין יד סולדת בו אף בכלי ראשון שרי):

כ

מותר. אפי' היד סולדת בו:

כא

ליזהר. אם אפשר ליזהר:

כב

נחשת. כתב הש"ך בשם ר' ירוחם ושאר פוסקים דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחשת של חלב א"צ הגעלה דכלי נחושת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתיו והוא השיג ע"ז והוכיח מש"ס ופוסקים דאף כלי נחשת צריך הגעלה והסכים עמו הגאון מוהר"ר יושע:

כג

שיודעים. כתב הש"ך הטעם דמירתת אבל מסיח לפי תומו לא מהני הכא כדלקמן סימן ס"ט דהתם איכא נמי טעמא דעובדי כוכבים קפדי אנקיותא וזה לא שייך הכא:

כד

שאוסר. כתב הש"ך דיש לתמוה לאיזה צורך כתב הרב בהג"ה לעיל ס"י דלא מיקרי עירוי כשפסק הקילוח הא המחבר כתב כאן ב' דעות בזה ודוחק לומ' שמיירי כאן שהתרנגולת מונחת במחבת ועירה על התרנגולת והמחבת ביחד דפשט הל' לא משמע הכי כלל ועוד דבנדון זה כתב הרב בהג"ה סימן צ"ה ס"ג דפשוט דשרי מטעם דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שיבלע מזה לזה לכן נראה דהדברים כפשטן והיש מי שמתיר הוא רשב"ם שהביאו הטור וב"י דס"ל דאם עירה על התרנגולת א"צ קליפה אפילו ראשה למטה ואע"ג דבסעיף י' סתם המחבר כדעת ר"ת שהביא הטור דצריך קליפה סמך עצמו אמה שיביא בסוף הסימן גם המתיר וע"ל סימן ק"ה:

א

גמ' חולין דף צ"ג וכלישנא קמא הרי"ף והרא"ש והרמב"ם:

ב

הרשב"א בת"ה (וטור סימן ע"א):

ג

שם בגמרא:

ד

שם בתוספות והרא"ש השאר מותר דקרום מפסיק ואם נפלט כבולעו כך פולטו:

ה

הרשב"א בת"ה וש"פ (וב"י לדעת הר"ן):

ו

שם וכ"כ הר"ן בשם התוס':

ז

ספר א"ח:

ח

תוספות והרא"ש שם:

ט

טור בשם הרשב"א (וע"פ) וכ"כ רבינו ירוחם וכ' שם שכל דם הקרוש אין האש שואבו אלא מבליעו:

י

ס' התרומה והר"ן:

יא

הרא"ש שם וש"פ:

יב

מרדכי בשם רבינו ירוחם:

יג

תוספות והרא"ש ומרדכי שם אהא דרישא בכיבשא דף צ"ג וש"פ:

יד

טור בשם הרשב"א:

טו

טור וכ"כ הרשב"א והר"ן שם בפ"ז דחולין:

טז

טור בשם ר"ת:

יז

שם וכ"כ הרא"ש והמרדכי בפ"ג דשבת:

יח

טור בשם הרשב"א וכ"כ הר"ן מהא דלא לסחוף אינש כפלי עלוי בשרא וציינתיו לעיל סי' ס"ד סעיף י"ח:

יט

מרדכי בסוף עבודת כוכבים בשם ר"י ומדהתיר הרמב"ם בדיעבד בכפלי עלוי בשרא:

כ

הגהות מיימוני וספר התרומה סימן ס"ז:

כא

מרדכי בסוף ע"ז בשם רש"י וע"פ:

כב

מרדכי בפ"ג דשבת בשם ראבי"ה:

כג

הגהות מרדכי פ"ז דחולין:

כד

שם:

כה

טור בשם הרמב"ם
(°) תרנגולת שאכלה חלב ונמצא בקורקבן (ולעד"נ שצ"ל בזפק) חלב יש לו לשמור למלגו כי תבלע בבשר התרנגולת החלב שהוא בעין. ב"י בשם הרוקח בסי' רצ"א):

א

(ליקוט) הטומן כו'. כלישנא קמא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ת"ה ע"ה ב' וכן כתב בהרבה מקומות וכ"כ הרי"ף וש"פ והרא"ה השיג עליו שם דהא קי"ל דהלכתא כלישנא בתרא בין לקולא בין לחומרא ובמ"ב השיב דלא אמרו הגאונים כן אלא בדיני ממונות דל"ל בהן קולא וחומרא אבל לא באיסורין של תורה וליתא שהרי"ף והרמב"ם פסקו הרבה כן אפילו באיסורין של תורה. ועוד הקשה הרא"ה שם הא דם שבשלו מדרבנן הוא (ע"כ):

ב

המוה והקרום. תוס' שם ד"ה רישא אבל הראש מותר וכמ"ש בגמרא שם במזירקי דמשאב שאיב אלא דכאן דעצם הגלגלת הוי כמו קדירה למוח ומתבשל הדם משא"כ בראש דודאי משאב שאיב:

ג

אא"כ כו'. דאז מידב דייב כמו אבה"ש ואפילו לא ניקב הקרום מידב דייב כמו במזירקי וע"ל סי' ס"ה ס"א:

ד

יש כו'. כפי' דמיירי שם לצלותו וכמ"ש בס"א:

ה

ויש כו'. כפי' רש"י שם ד"ה רישא כו':

ו

והסברא כו'. עש"ך:

ז

אם כו'. דכאן ל"ל מידב דאיב כמ"ש במזירקי דלקודירה בעינן חתיכה ומליחה וז"ש בהג"ה ובדיעבד אם כו' וכמ"ש שם א' חמשה קרמי הוו כו' ושם למנ"מ הני דמשום דמא כו':

ח

אא"כ כו'. כמ"ש צ"ז ב פשיטא דבדידיה כו':

ט

ואם צלאו כו'. כנ"ל סעי' א' ב' ולא חזר כאן אלא משום שר"ל ולכתחלה כו' ובדיעבד כו':

י

אם הראש כו'. ע"ל סי' ע"ב ס"ג וסי' צ"ב ס"ד:

יא

הבא כו'. תוס' שם ד"ה רישא וכס' שם א' ד"ה חתכיה שאף לצלי צריך חתיכה ועש"ך:

יב

וכן כו'. דדם שעל פניו ודאי א"א מידב דייב אלא מצמת צמית. ת"ה:

יג

כשמולגין כו'. דדם שמפליט ע"י מלח מפליט ג"כ ע"י צלי כנ"ל בגמ':

יד

המשימין כו'. דאף דרך הטפלים משאב שאיב דהא בראש אף שהעצם קשה לא אסור אלא משום קרום המוח:

טו

ויש כו'. כמו רישא בכיבשא דס"ל דטלפים קשה וא"י לצאת:

טז

פרסות כו'. דס"ל דיוצא כנ"ל בסע' שקדם:

יז

ויש כו'. כדין המולח בכלי שאינו מנוקב דס"ל דאינו יוצא וה"ה ע"י האש כמש"ו:

יח

אבל כו'. ר"ל אף דבמולח בכלי שא"מ הכל אסור משום דדבר מועט שבטלפים אין מעכב כל הרגל מלפלוט. או"ח ועש"ך:

יט

מותר כו'. תוס' שם ד"ה רישא כו':

כ

והוא כו'. כנ"ל ס"ח:

כא

ואם הוא כו'. משא"כ לצלי דאמרינן כבכ"פ כמ"ש בר"פ כיצד צולין משא"כ במליחה דאינו פולט מה שנבלע ע"י אור דאור קשה ממליחה ולא שייך כבכ"פ:

כב

ולא נהגו כו'. דחיישינן שמא לא יפתח אותח מחמת ליכלוך האפר ואמרינן קי"א א' כבדא עלוי בשרא אסור לכתחלה אף בצלי כ"ש בכה"ג:

כג

הראש כולו כו'. דאין להבחין בעוף בקרום שלו. או"ה:

כד

ובבהמה כו'. כנ"ל ס' א"ב:

כה

ואם לא כו'. דבצלי אין אוסר אלא כדי קליפה או נטילה אע"ג דאנן מחמרינן בס' כמש"ל בסי' ק"ה בכה"ג אין להחמיר:

כו

אין כו'. דכ"ר מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת מ"ב כ"ש שמבליע [ובפ"ח דחולין (ק"ד ב') ס"ס כלי שני הוא כו' אלא גזירה שמא יעלה כו']:

כז

וכן כו'. עתוס' שם ד"ה אבל כו' ותוס' דזבחים צ"ה ב' ד"ה עירה כו' ע"ש ותוס' דפסחים מ' ב' ד"ה האלפס כו':
(ליקוט) וכן לא יערה כו'. עמש"ש ושם בירושלמי מהו לערות עם הקילוח אר"ח בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר' יצחק בר נופחא בעא קומי ר' מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל א"ל כי דאר"ז איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו ובא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו (ענ"ל סי' ק"ה ס"ק י"ג) וכתב הרשב"א דמשמע דמסקנא דעירוי אינו ככלי ראשון וכר' יוסי אבל מ"מ צריך ליזהר כדברי ר"ת. ול"נ דודאי המסקנא כדברי ר' יוסי דאינו מבשל וכ"ה בגמ' שלנו בהדיא בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול כו' ועתוס' שם (שנדחקו בזה) ובזה נסתר ראייתו של ר' יונה ור"י בר בון בירושלמי שם ומ"מ כאן לכ"ע אסור דבולע כמ"ש בגמ' שם וכן ל"פ בזה בירושלמי כלל דבולע וכן ר"י בר נופחא לא מיבעי ליה אלא בשבת ובבשר בחלב אם חייב משום מבשל אבל לא קמיבעיא ליה בשאר איסורין אם מותר באכילה (ע"כ):

כח

ואם כו'. שם בתוס' מהא דפ' כיצד צולין חם לתוך צונן קולף:

כט

ואם ראש כו'. דהנוצה עדיף מקליפה. הרא"ש שם:

ל

ולא כו'. תוס' בזבחים צ"ו א' ד"ה עירה:

לא

אפילו בכ"ש כו'. דאף שאינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט וכמש"ל סי' ק"ה ס"ב וראייתו ממ"ש בפ"א (ח' ב') השוחט בסכין של נכרים קולף דבה"ש רותח ואינו רותח יותר מכלי שני ושם לא ליסחוף כו' ובסוף ע"ז הלוקח כלי תשמיש כו' דברים שנשתמש בהן בחמין כו' משמע אף בכ"ש ועבא"ח סימן תנ"א ס"א בהג"ה ויש כו' וכ"כ הרמב"ם שם (עמ"א שם ס"ק ג' ובדברי רבינו שם) ואמרינן בחולין קי"א ב' קערח שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח אע"ג דלענין שבת המולח אמרינן אין עיבוד באוכלין ואלו משום מבשל פטור (וע"ל סי' ק"ה ס"ק י"ג בליקוט):
(ליקוט) אפי' בכ"ש כו'. והירושלמי הנ"ל דפ"ג דשבת ופ"ק דמעשרות פי' הרמב"ן והרשב"א בת"ה צ"ב ב' דלא דנו שם מבשל מבולע אלא מפני שעשה הכתוב עירוי ככ"ר ובעי הגעלה ומריקה ושטיפה דאלו כ"ש בהגעלה דכ"ש סגי וא"צ מריקה ושטיפה אבל בולע כ"ש אפילו כלי נחשת ע"ש (ע"כ):

לב

ואם מלג כו' דקי"ל כו'. מדאמרינן בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול ודוקא עירה מכ"ר ובירושלמי פ"א דמעשר הלכה ו' ופ"ג דשבת הלכה ג' מהו ליתן תבלין כו' והביאו תוס' בזבחים שם ומדקאמר תמן כ"ח בולע כו' אית לך כו' משמע דכ"ש אינו בולע ועמ"ש בסי' תמ"ז ס"ג בא"ח:
(ליקוט) ואם מלג כו'. כמש"ו בהג"ה וכ"מ בחולין קל"ד ב' לגי' הרי"ף לא ימלוג כו' וע"כ בכלי שני וכ"כ בת"ה ע"ו א' ואף שכתב די"ל שניקר מהחוטין ומלחו ל"נ ממש"ש קל"ג א' חוטין כו' וכל כהן כו' אלמא דקודם נטילה יהיב להו (ע"כ):

לג

אפילו היד כו'. דאם אין היד סולדת אפילו כ"ר אינו מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת (מ' ב') ובירושלמי פ"ג דשבת סוף הלכה ג' איתמר בהדיא דכ"ש אינו מבשל אפילו יד סולדת ע"ש [ובפ"ח דחולין (ק"ד ב') באלפס רותח ס"ס כ"ש הוא כו']:

לד

אבל כו' וטוב כו'. לחוש לדעת האוסרים הנ"ל:

לה

ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דבירושלמי הנ"ל מחלק בין כלי חרס לכלי נחשת דמשמע דכ"ח בולע אף בכ"ש היינו לס"ד אבל למסקנא דעירוי ככ"ר א"צ לזה:

לו

ואם מלג כו'. כמ"ש בשחיטה וביי"נ דאף יוצא ונכנס מהני:

לז

תרנגולות כו'. כמ"ש בסי"א ובהג"ה:

לח

מים כו'. לחוש לדעת האוסרים לכתחלה כמ"ש בסי"א בש"ע והג"ה

לט

אם נמלגה כו'. כנ"ל:

מ

יש כו'. כמ"ש בס"י והוא דעת ר"ת בשבת וזבחים ויש כו'. הוא דעת רשב"ם שם ושם:

א

א) [סעיף א'] הטומן הראש לצלותו וכו' בטור כתוב הטומן הראש ברמץ למולגו ואין חילוק ביניהם לדינא כי מליגה וצלייה שוין בזה. ט"ז סק"א. והגם דלקמן בש"ע סעי' ג' הביא פלוגתא במליגה נראה דדעת הט"ז להחמיר כדעת האוסרים וע"כ כתב לדינא שוים בזה. וכ"פ חכ"א כלל ל"ג או' ג' ועיין לקמן או' ט'.

א

ב) שם. צריך שיכוין שיהיה בית השחיטה למטה כדי שיזוב הדם דרך שם וכו' ואם תלאו ובית שחיטתו למטה מותר שהדם יוצא ושותת. הרמב"ם פ"ו מה' מ"א ה' י"ד. והיינו לאפוקי שלא תהיה ביה"ש למטה ונוגע בארץ דאם נוגע בארץ אז הארץ מעכבת את הדם מלצאת והו"ל כמולח בכלי שא"מ אלא צריך שיתלהו באויר ולא יהא נוגע בארץ כדי שיזוב הדם. ומיהו ה"ד אם צולהו ע"ג קרקע קשה אבל ברמץ שהוא כעפר תחוח אין להקפיד בזה ואפי' אם נוגע ביה"ש למטה ברמץ מותר דלא מקרי מולח בכלי שא"מ. כנה"ג בהגה"ט או' ה' זב"צ או' א'.

א

ג) שם. ואם הניחו על הצדדים המוח והקרום אסורים ושאר הראש מותר כמ"ש לקמן בהגה סעי' ד' ואפי' קליפה א"צ ש"ך סק"א. פר"ח או' א' כריתי או' א' והא דאמרינן שהמוח והקרום אסורים מיירי אף כשנמלח הראש שכיון שאין כח באש להפליט דם הראש בלא חתך כ"ש שלא יפלטנו המלח. פר"ח שם. כריתי שם. וכ"כ בש"ע לקמן סי' ע"א סעי' ג' דגם במליחה צריך לנקוב העצם והקרום יעו"ש זב"צ או' ב'.

א

ד) שם. אלא א"כ נקב המוח וכו' ואפי' לא ניקב הקרום דכיון שהוא צולהו כל שניקב העצם שוב אין הדם מתכנס בתוכו ונירא משאב שאיב ב"י סי' ע"א בשם הרשב"א ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' כריתי או' ב' שו"ג או' ג' שפ"ד או' ב' חכ"א כלל ל"ג או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' ל"ב. זב"צ או' ג'.

א

ה) פעם א' הביאו לפני ראש טלה צלי ולא היה חתוך עצם המוח אלא היה מסמר תקוע בעצם המוח ואמרתי להם אעפ"י שכתב מרן שאם ניקב עצם המוח שהדם זב דרך שם ה"מ היכא דנשאר הנקב פתוח אבל הכא שהמסמר וראשו סותמים את הנקב באיזה הדרך יזוב דמו ואע"ג דכתב מרן בסמוך דהיכא דהניחו על נחיריו אם נעץ בו קנה או דבר אחר מותר שאני נחיריו שאין שם עצם באותו קו המישור אלא בשר קשה מפסיק בינו לבין המוח הילכך כל שניקב בו אעפ"י שהניח שם הקנה זב דמו דרך שם אבל עצם המוח קשה הוא וראש המסמר סותמו ולא נשאר דרך לזוב דמו שו"ג או' ד' זב"צ או' ד'.

א

ו) שם הגה ולכתחילה נהגו להחמיר שלא לצלות שום ראש שלם וכו' אלא רגילים להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צלייה. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ג' לה"פ או' א' בל"י או' א' ביא"ב בשפ"ז או' ג' זב"צ או' ה' אבל קרומו זורקו לחוץ. ביא"ב שם.

א

ז) [סעיף ב'] הניחו על נחיריו אם נעץ בו קנה וכו' בנקב החוטם מידי שלא יסתם. רש"י חולין צ"ג ע"ב. ש"ך סק"ד. ועיין באו' שאח"ז.

א

ח) שם. אם נעץ בו קנה וכו' פרש"י דץ ביה בנקב החוטם מידי שלא יסתם אבל הרי"פ והרא"ש כתבו דץ ביה מידי ופתחיה כי היכי דליפוק דמא. ונראה שיש ביניהם חילוק לענין דינא דלרש"י אותו הדבר דדץ ביה צריך שיהיה בנחירים שעת הצלייה כדי שיהיה הנקב פתוח ולא יסתם אבל הרי"ף והרא"ש סוברים שא"צ שיהיה בו בשעת צלייה כל שדץ ביה מידי ופתח הנקב אעפ"י שחזר והוציאו קודם צלייה שרי שהדם זב דרך הנקב ומנהג קושטא להניח שם מסמר ולהניחו בשעת צלייה. כנה"ג בהגב"י או' ב' ור"ל שבקושטא נוהגין להחמיר כדברי רש"י כדי שיהיה הנקב פתוח כל זמן הצלייה ולא יסתם ומיהו צריך שיהיה אותו דבר מונח בענין שיש אויר בנקב החוטם שיזוב הדם ולא יסתם כל הנקב.

א

ט) [סעיף ג'] יש מי שכתב דלהסיר את השער בלבד אפי' אם הניחו על הצדדין מותר וכו' דלא משהי ליה כולי האי ובשעור מועט כזה אין הדם הולך ממקום למקום ואפי' דאיב פירתא ע"י מליחה נפיק. ב"י בשם הר"ן. והיש מי שאוסר הוא דעת הרשב"א והטור שכתבנו לעיל או' א' ודעמיה כמ"ש ב"י דס"ל דגם הטמנה ברמץ להסיר השיער דינה כמו צלייה ואסור להניח על הצדדין וכתב הפר"ח או' ה' דכן עיקר לדינא וכ"כ לעיל או' א' ומ"ש בהגה והסברא היא הראשונה היא עיקר וכו' ית' באו' שאח"ז.

א

י) שם הגה. והסברא הראשונה היא עיקר וכו' הלשון מגומגם דהא משמע דלס' הראשונה אפי' הטמנה שמונח במקום א' שרי כיון דאינו רוצה לצלותו אלא להסיר שערו בלבד ואח"כ מסיים ואינו אסור אלא הטמנה. ונראה דהרב בהגה אזיל לטעמיה שכתב בד"מ וז"ל ולי נראה דדברי הר"ן הם כדברי רי"ו שכתב בנט"ו דוקא הטומן אבל לשומו ע"ג גחלים לחום ולשנות מקומו תמיד מותר בכל ענין ע"כ. ובזה לא מצינו דפליג הטור וכ"פ באו"ה כלל ט"ז דמותר לחרוך הראש ולהסיר השיער על האש אפי' אותביה אצדדין הואיל ואינו מטמינו ברמץ שמונח במקום א' תמיד וכן ברגלים עכ"ל. ומעתה כך הם ביאור דבריו כאן בהגה והסברא הרשונה היא עיקר דגם הסברא השנייה לא נחלק עליו אלא בהטמנא אבל בהחרכה מותר וכן נוהגים לחרוך וכו' ואינו אסור אלא הטמנה. וכו' ש"ך סק"ה וכתב עליו הפר"ח שם אעפ"י שאין נראה כן מפשט דברי הר"ן מ"מ בעיקר הדין יפה כיון וכמ"ש בהגה כאן לה"פ או' ב' בל"י או' ב' זב"צ או' ז' וכתב וכן נוהגים בעיר בגדד יע"א בתרנגולים להבהב אותם ע"י האור ולחרוך שיורי הנוצות מעליהם ואינם מניחים אותם במקום א' אלא מעבירים אותם הנה והנה ולא חיישינן שיבלע הדם

א

יא) [סעיף ד'] אם בשל הראש שלם הכל אסור אלא א"כ יש ס' וכו' ומיירי כשנמלח תחלה. ש"ך סק"י. כנה"ג בהגב"י או' י"ח. שו"ג או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ו' זב"צ או' ח' ומיהו אנן ק"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש ש"ך שם. ביא"ב שם. ור"ל הא דכתב הש"ע אלא א"כ יש ס' כנגד המוח וקרומו היינו לפי פסק הש"ע בסי' צ"ב סעי' ד' דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר וחלב אבל לפי פסק מור"ם שם בהגה דבכל האיסורים אמרינן חנ"נ צריך ס' כנגד כל הראש והראש עצמו אסור יעו"ש וכ"כ השפ"ד או' ו' וה"ה אם נצלה כך ולא אותביה אנחיריה ובשלו אח"כ הדין כן. שפ"ד שם. ביא"ב שם. ועיין לקמן או' ט"ז

א

יב) שם. אלא א"כ יש ס' כנגד המוח וקרומו. שני קרומות יש למוח א' דבוק לעצם הגולגולת וא' דבוק במוח עצמו ואין במוח ס' כנגד ב' הקרומות ואם נתבשל המוח עם ב' קרומים הכל אסור אבל כנגד הקרום הדבוק בו יש ס' במוח כנגדו ואם נתבשל עם קרום זה הכל מותר. או"ה כלל י"ט או' ד' ואו' ו' דמש"א דף רכ"ט ע"א כנה"ג בבגב"י או' י"ז. בל"י או' ג' שו"ג או' י"ב זב"צ או' יו"ד.

א

יג) שם הגה. ואם צלאו כך שלם וכו' אשמעינן הכא דאפי' צלאו בלא הטמנה הקרום והמוח אסורים וזה לא נת' בדברי המחב"ר סעי' א' ש"ך סק"ז. פר"ח או' ו' לה"פ או' ד' חכ"א כלל ל"ג או' ה' ביא"ב בשפ"ז או' ז' זב"צ או' ט'.

א

יד) שם בהגה. הקרום והמוח אסור והשאר מותר. עיין לעיל או' ג'.

א

טו) שם בהגה. ובדיעבר אם חתכו שתי וערב סגי וכו' כלומר אם מלחו בדיעבד אפי' לא בשלו עדיין ולא הסיר הקרום קודם המליחה סגי בחתכו שתי וערב וא"צ להסיר המוח אבל אם בשלו שרי בלא חתיכת שתי וערב אם ניקב העצם כנגד הקרום קודם מליחה והניח הנקב למטה כדלקמן סי' ע"א סעי' ג' יעו"ש. ש"ך סק"ח לה"פ או' ו'.

א

טז) שם בהגה. אם הראש נאסר אי אמרינן חנ"נ וכו' ר"ל דכמו דק"ל לקמן סי' ע"ב וסי' צ"ב גבי לב הדבוק בעוף דאי ליכא בעוף גופיה ס' נגד הלב צריך ס' בקדרה נגד כל העוף ואפ"ה העוף אסור ה"נ אי ליכא בחתיכה גופיה ס' נגד המוח והקרום צריך בקדרה ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה אסורה והילכך היכא דנתבשל הראש לבד דודאי אין בראש ס' נגד המוח והקרום צריך בקדרה ס' נגד כל הראש ואפ"ה הראש אסור. וכ"כ האו"ה כלל י"ז דין ז' ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לס' נגד המוח והקרום. וכ"כ התו"ח כלל כ"ז סוף דין ו' וכלל צ"א דין ן' יעו"ש. ש"ך סק"ט. לה"פ או' ז' בל"י או' ג' כריתי או' ד' וכבר כתבנו לעיל או' י"א דכ"ז הוא לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל בהגה סי' צ"ב סעי' ד' דבכל האסורים אמרינן חנ"נ וכן הוא מנהג בני אשכנז אבל לפי פסק הש"ע שם דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב וכ"ה מנהג בני ספרד לא בעינן ס' רק נגד הקרום והמוח ואפי' הראש מצטרף לס' אך לענין הראש עצמו אי שרי אם לא היה בו ס' נגד הקרום והמוח לפי פסק הש"ע ית' לקמן סי' ע"ב בענין לב דבוק וה"ה לכאן.

א

טוב) [סעיף ה'] הבא למלוג הראש. ברמץ. לבוש. זב"צ או' י"א

א

יח) שם. צריך לחתוך חוטין שבלחי וכו' ואע"ג דבסי' ס"ה סעי' א' הביא דברי המתירין לצלי בלא חתיכה יש לחלק בין צלי למליגה. ש"ך סק"י. פר"ח או' ח' כריתי או' ו' ביא"ב בשפ"ז או' יו"ד.

א

יט) שם. צריך לחתוך חוטין שבלחי וכו' ואם לא חתכן הם עצמם אסורים. ב"י בשם התו' והרא"ש לבוש. פרישה או' ד' ודרישה או' א' וכ"כ מהריק"ש דהם עצמם לבד אסורים. בדיעבד והראש מותר דבשיעור מועט כזה ליכא למיחש שמא יצלה ואפי' נצלה לית לן בה. שו"ג או' ט"ז.

א

ך) שם. וכן צריך להדיח ביה"ש וכו' כדי שלא יכנס הדם בתוך הבשר ואעפ"י שדרך האש לשאוב הדם ה"מ דם הבלוע בתוך הבשר אבל דם ביה"ש קרוש הוא על הבשר ודם קרוש שעל הבשר אין האש שואבו אלא אדרבא מבליעו בתוכו ובמעט חום הוא נבלע. לבוש. ועיין לקמן או' ל"ג.

א

כא) שם הגה. ואפי' אם חורך רק להסיר השיער וכו' וכתב בתו"ח כלל צ"א דין ד' וכמדומה לי שאף לכתחלה לא נהגו ליזהר ונ"ל הטעם משום דנהגו להבהב ע"ג קש ותבן ובזה אין לחוש שמא יבליע דם יעו"ש ומשמע מדבריו שם דבחורך ע"ג עצים צריך להדיח ביה"ש ובדיעבר אם לא הדיחו שרי. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' ט' לה"פ או' ח' ואו' ט' בל"י או' ד' כריתי או' ז' שפ"ד או' י"א. חכ"א כלל ל"ג או' ח' ביא"ב בשפ"ז או' י"א, זב"צ או' י"ב.

א

כב) [סעיף ו'] כשמולגים ראש או רגלים וכו' האי מליגה לא הוי במים חמין כסעי' יו"ד אלא טומן ברמץ דהוי חמימות מעט. בית דוד חי"ד סי' י"ב. וכ"כ בית מאיר בסעי' זה, זב"צ או' י"ג.

א

כג) שם בהגה. וא"צ לחזור ולמלחם אחר המליגה וכו' ומהרש"ל כתב באו"ש ובספרו יש"ש פ' ג"ה סי' י"ב דהעיקר למלוח אחר המליגה או החריכה וזהו מצוה מן המובחר אעפ"י שאין המנהג כן. ש"ך ס"ק י"ב פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' י"ד. בל"י או' ה' שפ"ד או' י"ב וכתב ואנו אין נוהגין בהטמנה כלל אלא מולחין ע"ג השיער וחותכין הטלפים ואחר מליחה והדחה מולגין ברמץ או ברותחין עכ"ל וכ"כ השו"ג סוף או' י"ז. ביא"ב בשפ"ז או' י"ב. זב"צ או' י"ד ועיין לקמן או' ל"ד.

א

כד) [סעיף ז'] המשימים רגלי הבהמה על האש להסיר הטלפים. פי' המנעול של רגלי הבהמה דהיינו שהוא על עצם הרגל כמנעול ט"ז סק"ד. לה"פ או' י"א. ביא"ב בשפ"ז או' י"ג.

א

כה) שם. ויש מחמירין וחותכין ראשי הטלפים מעט וכו' נקיבת הטלפים צריך שיהא נקב ממש ולא מהני שחותכין מקצת הצפורן ואין נקב דהוי כמולח בכלי שא"מ. מש"ז או' ד' וכ"כ הבל"י או' ו' ביא"ב בשפ"ז או' י"ד ומנהגינו שנוקבים הטלפים עד שיראה הבשר. זב"צ או' ט"ו.

א

כו) [סעיף ח'] פרסות הרגל שנמלחו בקלפתן וכו' לא נאסרו. הגה. ויש אוסרין מה שבתוך הקליפה וכו' ומיהו אם עדיין לא נתבשלו יש להם תיקון להסיר הקליפה ולהדיחה ולחזור למלחה כמ"ש בב"י וכן מבואר לקמן בסי' ס"ט סעי' ד' בהגה לענין חתיכה שלא נמלחה אלא מצד א' יעו"ש. ועיין לקמן או' כ"ט.

א

כז) שם בהגה. אבל השאר מותר. ואין חילוק בין אם מונחים לארכן או שעומדים על טלפיהם. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"א. בל"י או' ז' כריתי או' ח' שו"ג או' כ"ב שפ"ד או' י"ג. חכ"א כלל ל"ג או' יו"ד ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו. זב"צ או' ט"ז,

א

כח) שם בהגה. אבל השאר מותר. ואין לדמותו ממש למולח בכלי שא"מ (דלקמן סי' ס"ט סעי' י"ח) לאסור אף מה שלמעלה מן הטלפים משום דבדבר מועט שבטלפים אינו מעכב כל הרגל מלפלוט. או"ה כלל י"ז או' א' לבוש. ש"ך שם. ביאור הגר"א או' י"א. ועיין לקמן סי' ס"ט או' יו"ד.

א

כט) שם בהגה. אבל השאר מותר. ואם בשלו הרגל לאחר שנמלח עם הטלפים ולא חתך מה שבטלפים וגם לא מלחם שנית אחר שהסירו הטלפים כמ"ש לעיל או' כ"ו בדיעבר יש להכשיר כמו !שסיים ב"י לענין הלכה יעו"ש. וכ"מ מדברי הש"ך סוף ס"ק י"ג שכתב רוב הפו' מתירין אף מה שבתוך הטלפים עכ"ל וממ"ש רוב הפו' מתירין משמע בדיעבד שרי וכ"נ דעת כנה"ג בהגב"י או' ט"ל וכ"כ השו"ג מחו' או' ב' כי כ"ה דעת הש"ע ודלא כתורת חסד סי' יו"ד יע"ש. וזהו לדעת הש"ע אבל לדעת הרמ"א צריך ס' כנגד מה שהיה בתוך הטלפים ומיהו כתב המנ"י על התו"ח כלל ט"ו או' ל"ד דא"צ ס' ברגל כנגד מה שהיה בתוך הטלפים אלא כל התבשיל מצטרף לס' יעו"ש.

א

ל) שם בהגה. אבל בחרוך שער בעלמא וכו' הכל מותר ומ"מ לכתחלה טוב להחמיר אפי' בהבהוב להסיר ראשי הטלפים. ד"מ סוף או' ג' ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' י"ב. בל"י או' ח' כריתי או' ט' שפ"ד או' ט"ו. חכ"א שם. ביא"ב בשפ"ז או' ט"ז. זב"צ או' י"ז. ויראה דהיינו ע"ג אש אבל על הקש אפשר שאין קפידא להסיר הטלפים קודם. שפ"ד שם. ביא"ב שם. זב"צ שם.

א

לא) [סעיף ט'] מותר למלוג תרנגולת ברמץ וכו' אע"ג דבראש לא שרי אלא היכא דאותביה אנחירים או אבית השחיטה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש משאב שאיב דמא. ש"ך ס"ק ט"ז. וכ"כ הט"ז סק"ה. והיינו גוף התרנגולת בלא ראש דאין שם דם שיתקבץ ועם הראש ית' לקמן בהגה דגרע בעוף מבהמה וכולו אסור. שפ"ד או' ט"ז. ועיין לקמן או' ל"ה.

א

לב) שם. מותר למלוג תרנגולת ברמץ וכו' מעשה ששחטו אווז והסירו הנוצה כראוי והניחה על הספסל שלפני התנור בית החורף שהיה ניסק ונגע האווז בחרסי התנור עד דאסמיק עד שכמעט נצלה מקום זה שבאווז לא נכשר האווז לקדירה ע"י מליחה דע"י חום נתעורר הדם ופירש ממקום למקום ואינו יוצא במליחה אבל לצלי יש להתיר בזה ואחר הצלייה כראוי מותר לבשלו. שו"ת הר הכרמל חי"ד סי' י"ג. פ"ת או' א'.

א

לג) שם. והוא שידיח ביה"ש תחלה וכו' כדי שלא ישאר הדם בעין ומתבשל שם. ומטעם זה ג"כ אם הוציא בני מעיים תחלה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה ודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא אלא דם הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבה מיצמת צמית לוה ואסור. הר"ן. ש"ך ס"ק י"ח. ועיין לעיל או' ך'.

א

לד) שם הגה. ולא נהגו עכשיו למלוג כלל ברמץ אפי' תרנגולת. דאיכא למיחש שמא לא יפתחנה להוציא בני מעיה מפני שיחוש שרמץ ואפר יכנסו לתוכה וילכלכו אותה ואם יטמין אותה שלימה ודאי אסור מחמת הכבד שהיא בתוכה דק"ל (לקמן סי' ע"ג סעי' ה') כבדא עלוי בשרא לכתחילה אסור אפי' בצלי כ"ש בכה"ג. תה"ד סי' קס"ח. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' ט"ו. כריתי או' י"ב ולפ"ז אפי' להטמין בלא ראש אסור. ש"ך שם. משום כבדא עילוי בשרא לכתחלה אסור. ומיהו אם דץ בנחיריה דיעבד שרי אף ראש העוף. שפ"ד או' י"ט. ועיין לעיל או' כ"ג

א

לה) שם בהגה. מיהו אם עבר ועשאו בעוף הראש כולו אסור משום דאין להבחין אז בקרום המוח שלו. או"ה כלל י"ז או' ח' ד"מ או' ו' אבל מהרא"י בהגהת שע"ד כתב שאין איסור בשאר הראש של תרנגולת אלא משליכין אותו משום דלא חשיב. וכ"כ רש"ל פ' ג"ה סי' י"ב. וכתב באו"ה שם אבל במליחה גרידה ודאי ניכר עדיין הקרום. וכ"כ הרב בהגה סי' ע"א סעי' ג' דבמליחה שאר הראש מותר יעו"ש. ש"ך סק"ך.

א

לו) שם בהגה. ואם לא הדיח ביה"ש או שאר דם בעין שעליו צריך ליטול או לקלוף וכו' נטילה היא כעובי אצבע כמ"ש לקמן סי' ק"ה סעי' ד' וקליפה הוא כל שהוא.

א

לז) שם בהגה. צריך ליטול או לקלוף. כלומר מי שאינו רוצה להחמיר כ"כ שיראה באומד הדעת שלא נכנס בו הדם בעומק די בקליפה. ש"ך ס"ק כ"ב. והפר"ח או' י"ז כתב דלאשכנזים דמשערים בצלייה בס' הכא בהטמנה דקילא טפי סגי ליה בנטילה ולספרדים דלצלי בעלמא מצרכינן נטילה הכא נחתינן דרגא וסגי בקליפה. וכ"כ הכריתי או' י"ג. ביא"ב בשפ"ז או' כ"א. ונראה דגם לסברא זו דברי הש"ך נכונים לענין דינא דהיינו דגם דלאשכנזים דצריך נטילה אם נראה באומד הדעת שלא נכנס בו הדם בעומק די בקליפה. ועיין לקמן סי' ע"ד סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד

א

לח) [סעיף יוד'] אין מולגין גדיים וטלאים ועופות בכ"ר ואם מלג אפי' בדיעבר אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה לקמן סי' ס"ט סעי' יו"ד. ש"ך ס"ק כ"ג. כנה"ג בהג"ט או' י"ב. לה"פ או' י"ד. כריתי או' י"ד. חכ"א כלל נ"ט או' ו' ביא"ב בשפ"ז או' כ"ב. זב"צ או' י"ט. ואף לצלותו אח"כ אסור. שפ"ד או' כ"ג ביא"ב שם.

א

טל) ובב"ר אפי' לאחר שהעבירוהו מן האש כל זמן שהיס"ב אסור למלוג בו ואפי' בדיעבר אסור. פר"ח סוף או' י"ח. לה"פ או' ט"ו. מש"ז סוף דין ב' זב"צ או' ך'.

א

מ) והא דאסור בכ"ר היינו כשהיס"ב אבל כשאין היס"ב אינו מבשל כדלקמן סי' ק"ה סעי' ב' ולכן אם שמו רגלים או ראש בכ"ר למלוג בלא מליחה כ"ז שאין היד סולדת מותר. בית דוד חי"ד סי' י"ב. שו"ג או' כ"ח. זב"צ או' כ"א. ועיין לקמן או' מ"ט.

א

מא) שם וכן לא יערה עליהם מכ"ר ואם עירה די בקליפת העור בין שרגלי העוף למעלה או שהיה מונח על הצדדים צריך קליפה. לבוש ש"ך ס"ק כ"ה. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. לה"פ או' י"ז. כריתי או' ט"ז. חכ"א שם. זב"צ או' כ"ב.

א

מב) שם. ואם עירה די בקליפת העור. ובכל מקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוה ובשלו כך מותר בדיעבר כמ"ש לקמן סי' צ"א סעי' ד' בהגה. שו"ג או' ל"א ועיין בדברינו לשם או' כ"ט.

א

מג) שם. ואם ראש העוף למעלה כשמערה עליו א"צ קליפה לפי שהנוצה מגונה עליו. טור וב"י. לבוש. ואם עירה על התרנגולת בעוד הנוצות עליה צריך ליזהר שלא יערה פעם שנית אם נשרו מן הנוצות ואם עירה צריך קליפה. תו"ח כלל ל"ג דין ד' ש"ך ס"ק כ"ו. פר"ח או' ך' לה"פ או' י"ח. כריתי או' י"ז. חכ"א שם. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ה. זב"צ או' כ"ג.

א

מד) והא דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה אין חילוק בין עירה פעם א' לפעמים הרבה אלא אפי' עירה כמה פעמים ג"כ אינו אוסר אלא כד"ק דלא כהט"ז סי' צ"ה ס"ק י"ב. שפ"ד או' כ"ז. זב"צ או' כ"ה.

א

מה) שם. ואם ראש העוף למעלה וכו' א"צ קליפה. אבל כשנוטל העוף ברגלים או מן הצד הרותחים הולכים בין הנוצות ונוגעים בעור ואוסרים בקליפה. שו"ג או' ל"ב.

א

מו) [סעיף יא'] אפי' בכלי שני י"א שלא ימלוג וכו' היינו אם היד סולדת בו וכמ"ש לקמן סי' ק"ה סעי' ב' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ט.

א

מז) שם. ואם מלג מותר. והא דבדיעבד מותר היינו התרנגולת אבל הכלים כיון דאפשר בהגעלה כלכתחלה הוי וצריך להגעילם ומשתמש בהם מיהו בכלי חרס שאין לו תקנה בהגעלה כדיעבד דמי ומותר להשתמש בו. מנ"י על התו"ח כלל ל"ג או' ג' ער"ה סוף או' ו' לדעת הש"ע אבל לדעתו יש להחמיר גם בכלי חרס יעו"ש. וע"כ יש להחמיר דאין להשתמש בהם עד לאחר כ"ד שעות.

א

מח) שם הגה. דק"ל כלי שני אינו מבשל וכו' כלומר וכן אינו מבליע ומפליט. ש"ך ס"ק כ"ח. כריתי או' י"ט. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ז. ועיין סי' ק"ה סעי' ב'.

א

מט) שם בהגה. אבל לכתחלה אסור. אם היד סולדת בו. תו"ח שם דין א' בשם מהרא"י ש"ך ס"ק כ"ט. אבל אם אין היס"ב אף בכלי ראשון שרי. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"א. ביאור הגר"א או' ל"ג. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ח. ועיין לעיל או' מ'.

א

נ) שם בהגה. מיהו לכבוד אורחים וכו' מותר להניח בכלי שני וכו' אפי' היד סולדת בו. תו"ח שם. ש"ך סק"ל. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ב. חכ"א כלל ל' או' ה' ביא"ב בשפ"ז או' כ"ט. ואיזה נקראו אורחים עיין לקמן סי' ס"ט או' צ"ג ואו' צ"ד.

א

נא) שם בהגה. חתיכה מלאה קרח וכו' עיין לקמן סי' ס"ט בסוף הגה לסעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

בנ) שם בהגה. ואין חילוק בין כלי חרס או כלי נחשת וכו' וכ"כ הש"ך ס"ק ל"ג להוכיח מכמה פו' דלא כרי"ו שכתב דאין כלי נחושת נאסר ע"י עירוי כ"א האש מהלכת תחתיו. וכן הסכים הפר"ח או' כ"ד. לה"פ או' כ"ד. בל"י סוף או' י"ג. ביא"ב בשפ"ז או' ל' זב"צ או' כ"ז.

א

גנ) [סעיף יב'] ואם מלג עכו"ם וכו' ויש שם נער וכו' מותר. משום דמרתת. ב"י. !לבושצ ש"ך ס"ק ל"ד. אבל מסיח לפי תומו לא מהנו הכא כדמהני לקמן סי' ס"ט סעי' יו"ד דהתם לא מהני אלא משום דאיכא נמי טעמא דעכו"ם !אנקיותא קפדי וזה לא שייך הכא. ש"ך ס"ק ל"ד. לה"פ או' כ"ה. בל"י או' י"ד. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

דנ) ואם הזהירו ישראל שלא למלוג אלא בפניו ומלגו שלא בפניו לא תלינן שמלגו בכלי שני. כנה"ג בהגב"י או' ס"א. בל"י שם. שו"ג או' ל"ז וכתב ודברים של טעם הם וראוים לאומרם דהא כיון דעבר על צווי בעה"ב מוכחא מולתא דפושע הוא ומדהא עבר אהא נמי עבר. זב"צ או' כ"ט.

א

הנ) שם הגה. ועיין לקמן סי' ס"ט מדין זה. דהיינו בסעי' יו"ד.

א

ונ) [סעיף יג'] תרנגולות שנמלגו יחד בכלי שני וכו' לא נאסרו האחרות. כמ"ש בסעי' י"א ובהגה שם. ביאור הגר"א או' ל"ז.

א

זנ) שם. לא נאסרו האחרות. והפר"ח או' כ"ו כתב דאם היס"ב צריך קליפה. לה"פ או' כ"ו. בל"י או' ט"ו. ביא"ב בשפ"ז או' ל"ב. ובהפ"מ יש להתיר וביש ספק אם היס"ב יש להתיר אף באין הפ"מ מכח ס"ס. מש"ז בדין החמישי. זב"צ או' ל'.

א

חנ) שם. לא נאסרו האחרות. ולענין הכלים עיין לעיל או' מ"ז.

א

טנ) [סעיף יד'] מים שמלגו בהם יש ליזהר שלא להחזירם להרתיחם וכו' ואף שרחצו יפה צואר התרנגולת יש ליזהר שהרי המחבר לעיל סעי' י"א בלכתחילה חושש לסברת האומרים דכ"ש מפליט ומבליע ולפיכך סתם המחבר דבכל גוונא יש ליזהר. פר"ח או' כ"ז. זב"צ או' ל"א.

א

ס) [סעיף טו'] אם נמלגה תרנגולת בכ"ש במחבת חולבת וכו' יש מי שאוסר ויש מי שמתיר. עיין ט"ז סק"ט וש"ך ס"ק ל"ה מה שפירשו בדברי הש"ע והכנה"ג בהגב"י או' ס"ג חלק עליהם יעו"ש. והעיקר הוא כמו שהכריע הש"ע לעיל סעי' יו"ד שאין העירוי אוסר יותר מכדי קליפה. פר"ח או' כ"ט. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' י"ז. ביא"ב באד"ז או' ל"ד. זב"צ או' ל"ב.

ב

ס) וה' יאיר עינינו בתורתו תורת חיים.

א

המוח והראש אסורים ושאר מותר כי עצם גלגולת מפסיק ואפי' נצלה תחלה מ"מ אסור דכמו דאין כח באש להפליט כן אין כח במלח להפליט

ב

נקב וסגי בנקיבת העצם אפי' הקרום קיים דאין הקרום מעכב חום אש

ג

להסיר השער עי' פלתי שחלקתי בין בהמה לעוף דבבהמה אפי' מונח במקום אחד מותר משא"כ בעוף וכ"כ חלקתי בין שם מים על השער אז אסור ואם לאו מותר ע"ש:

ד

נ"נ אם הראש בפני עצמו הראש נ"נ וצריך ס' נגדו ומ"מ הראש באיסורו ואי דבוק ויש בכל עוף ס' נגד המוח הכל שרי אפילו הראש גופי' אבל המוח אסור כחתיכה שנתבשל בדמו

ה

כשאר איסורין עי' פלתי שהעלתי בעוף שנתבשל עם ראשו שלם ולא נודע אם העוף ס' נגד דם שבמוח וקרום דאם יש עוד סניפים להקל יש לסמוך על רבינו קלונימוס דמתיר במרדכי:

ו

צריך לחתוך חוטין אף להסוברים דצלי א"צ חתיכה במליגה מודים פר"ח

ז

אם חורך היינו ע"ג עצים אבל ע"ג קש לכתחילה מותר ש"ך

ח

אבל השאר מותר בין עומדים ובין מונחים

ט

הכל מותר ולכתחילה יש להחמיר:

י

תרנגולת היינו הגוף אבל הראש אכילו בעוף אסור כמו בבהמה דשם יש עצמות מעכבים את הדם

יא

שידיח וכן שאר מקומות אשר דם בעין שם דמובלע ע"י אור פר"ת

יב

ולא נהגו דממנע לפותח להוציא בני מעי' שיתוש לאפר שיכנס לתוכה ויתלכלך ואם יטמין אותה שלימה אסור משום הכבד דהוי כבדא עלוי בשרא ואסור לכתחילה אפילו לצלי ת"ה:

יג

ליטול היינו לדעת אשכנזים דמחמירין בס' בעי עכ"פ נטילה אבל לספרדים דלא מצריכים ס' סגי בקליפה פר"ח

יד

בכלי ראשון אפי' בדיעבד אוסר דכ"ר מבשל:

טו

וכן לא יערה עמש"ל בסי' ק"ה בדיני עירוי.

טז

בקליפת העור דעירוי מבשל כדי קליפה ואפילו רגלים למעלה מעוף:

יז

א"צ קליפה דהנוצות שבראש הם במקום קליפה ואם עירה פעמים כבר נשרו הנוצות ואסור ש"ך

יח

אפילו בכ"ש הוא דעת רשב"א דס"ל כ"ש מבליע ומפליט בדיעבד אוסר רק אנן בדיעבד סמכינן על הפוסקים החולקים וע"ל סי' ק"ה מ"ש

יט

אינו מבשל וכן אין מבליע ומפליט

כ

ואין חילוק מ"ש הש"ך בס"ק ל"ג בדברי רי"ו שכתב לחלק בין כלי נחושת לכלי חרס עמש"ל סימן ק"ה:

כא

מותר משום דמרתת ואין מסל"ת מהני עמש"ל סי' ס"ט

כב

ויש מי שמתיר הוא דעת רשב"ם דס"ל דאין עירוי מבשל כ"ק וע"ל סימן ק"ה:

א

אפי' הניחו על הצדדים וכו' וכ"כ הר"ן ונתן טעם דלהסיר השער אינו משה' על הרמץ זמן רב ומותר והקשה הפ"ח הרמ"א בהג"ה נתן טעם משום דאינו מונח במ"א הא מונח במ"א אסור וי"ל בבהמה אף דמונח במ"א כיון דלא שהה אינו מבליע ומפליט ומותר אבל בעוף דרכיך במעט רגע מפליט ומבליע והרמ"א דיבר מעוף ולכך צריך ליתן טעם דאינו מונח במ"א ומה שהקשה עוד דהוא נגד דעת רש"י ותוס' דפי' רש"י בכבשא להסיר שער והרמ"א כ' דכן עיקר כר"ן דלהסיר שער וסותר דברי רש"י ותוס'. ונראה דס"ל להרב דרש"י ותוס' לא מחולקים עם הר"ן כי ברור אינו משהה להסיר שער פן יתמעך העור ויהי' נפסד וזהו אם אין שם מים על השער אבל בשם מים על השער מגין לבל יחרך הבשר ושוהה טובי ולכך התוס' והרש"י כתבו דשם מים על השער וזהו אסור דשוהה משא"כ הר"ן והרב מיירי דלא שם מים וא"כ אינו שוהה ומותר ודו"ק:

ב

צלאו כתב המרדכי מעשה בר"ק שבשלו ראש אווז שלם והתירו ר"ק הואיל ואין בדמו כזית והת"ת השיג וכן הפר"ח ונראה דאיירי דנתבשל עם כל האוזא ולא נודע אם ס' נגד המות או לא ור"ק ס"ל כרמב"ם ור"ח כהן דאם מין בא"מ נתערב פחות מכזית בא"פ טעם כעיקר לאו דאורייתא דחצי שיעור לא שייך בתערובות ועיין לקמן סי' ק"ט מ"ש שם וא"כ דהוי דרבנן ה"ל מין במינו ונשפך דתלינן להקל ואף באינו מינו מבואר ברא"ש למ"ד טעם כעיקר ל"ד ויש להקל ובפרט דם שבשלו ג"כ דרבנן ובאמת יש לצרף דברים אם יש שאר צדדים להקל כי בזה טעם כעיקר ל"ד:

א

ברמץ. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן י"ג שכתב במעשה ששחטו אווז והסירו הנוצה כראוי והניחה על הספסל שלפני התנור בית החורף שהיה ניסק ונגע האווז בחרסי התנור עד דאסמיק עד שכמעט נצלה מקום זה שבאווז דלא נכשר האווז לקדירה ע"י מליחה דע"י החום נתעורר ופירש ממקום למקום ואינו יוצא במליחה אבל לצלי יש להתיר בזה ואחר הצליה כראוי מותר לבשלו ע"ש באורך:

ב

כלי נחושת. עבה"ט ועי' בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ל"ב שהעתיק שם תשובת הגאון מוהר"ר יושיע ז"ל בזה ועיין בתשובת תשואות חן סימן ד' וסימן ה' שהאריך ליישב דברי רבי' ירוחם שדינו דין אמת ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"ז:

א

(סימן ס"ח ט"ז סק"ח) אלא דב"י דקדק. כבר השיגו האחרונים דהב"י לא כ"כ אלא דדקדק דלדעת הטור דגם למלגו בעיא אותביה אבית השחיטה כמבואר להדיא בטור (סי' ע"א):

ב

(ש"ך סק"ח) אם ניקב העצם. וגם ניקב הקרום:

ג

(סעיף ח' בהג"ה) ויש אוסרים מה שבתוך הקליפה. ואם חתכו ולא הניח חתוכן למטה מותר ת"ח (כלל ט"ו סי"ד) ובמנ"י שם הניח הדין בצ"ע:

ד

(ש"ך סקי"ז) דאף דם הלב מיחשב דם בעין. הוא תמוה דאין זה טעמו של הרשב"א אלא מטעם שכתבתי לקמן (סי' ע"ב סק"ט) בש"ך על הגליון ע"ש:

א

המוח והקרום אסורים. ושאר הראש מותר וכן כתוב בהג"ה סעיף ד' ואפילו קליפה א"צ לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר ואין הדם נפלט לחוץ כ"כ הפוסקים וע"ל סי' ע"א ס"ק ח':

א

אא"כ ניקב עצם המוח כו'. אפילו לא ניקב הקרום דכיון שהוא צולהו כל שניקב העצם שוב אין הדם מתכנס בתוכו כ"כ הב"י בסי' ע"א בשם הרשב"א:

א

נהגו להחמיר כו'. אלא רגילים להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צלייה תשובת הרא"ש שם מביאו ב"י וד"מ סי' ע"א וע"ש בד"מ:

א

אם נעץ בו כו'. בנקב החוטם כדי שלא יסתם. רש"י:

א

והסברא הראשונה היא עיקר כו'. הלשון מגומגם דהא משמע דלסברא הראשונה אפי' הטמנה שמונח במקום א' שרי כיון דאינו רוצה לצלותו אלא להסיר שערו בלבד ואח"כ מסיים ואינו אסור אלא הטמנה ונראה דהר"ב אזיל לטעמיה שכתב בד"מ וז"ל ולי נראה דדברי הר"ן הם כדברי רבינו ירוחם שכתב בנט"ו דוקא הטומן אבל לשומו ע"ג גחלים לחום ולשנות מקומו תמיד מותר בכל ענין ע"כ ובזה לא מצינו דפליג הטור וכ"פ באו"ה כלל י"ו דמותר לחרוך הראש ולהסיר השיער על האש אפי' אותביה אצדדים הואיל ואינו מטמינו ברמץ שמונח במקום אחד תמיד וכן ברגלים ע"כ עכ"ל. ומעתה כך הם ביאור דבריו כאן בהג"ה והסברא הראשונה היא עיקר דגם הסברא השנייה לא נחלק עליו אלא בהטמנה אבל בהחרכה מותר וכן נוהגין לחרוך כו' ואינו אסור אלא הטמנה כו':

א

כנגד המוח כו'. מיירי כשנמלח תחלה וק"ל מיהו אנן קי"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש כמו שיתבאר:

א

ואם צלאו כך כו'. אשמועינן הכא דאפילו צלאו בלא הטמנה הקרו' והמוח אסורים וזה לא נתבאר בדברי המחבר סעי' א':

א

ובדיעבד אם חתכו כו'. כלומר אם מלחו בדיעבד אפי' לא בשלו עדיין ולא הסיר הקרום קודם המליחה סגי בחתכו שתי וערב וא"צ להסיר המוח אבל אם בישלו שרי בלא חתיכת שתי וערב אם ניקב העצם כנגד הקרום קודם מליחה והניח הנקב למטה כדלקמן סימן ע"א וע"ש:

א

אי אמרינן חנ"נ כו'. ר"ל דכמו דקי"ל לקמן סימן ע"ב וצ"ב גבי לב הדבוק בעוף דאי ליכא בעוף גופיה ס' נגד הלב צריך ס' בקדרה נגד כל העוף ואפ"ה העוף אסור ה"נ אי ליכא בחתיכה גופיה ס' נגד המוח והקרום צריך בקדירה ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה אסורה והלכך היכא דנתבשל הראש לבד דודאי אין בראש ס' נגד המוח והקרום צריך בקדירה ס' נגד כל הראש ואפ"ה הראש אסור וכ"כ האו"ה כלל י"ז דין ז' ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לששים נגד המוח והקרום וכ"כ בת"ח כלל כ"ז סוף דין ו' וכלל צ"א דין נ' ע"ש:

א

צריך לחתוך חוטין כו'. ואע"ג דבסי' ס"ה סעיף א' הביא דברי המתירין לצלי בלא חתיכה יש לחלק בין צלי למליגה ועד"ר ומהרש"ל פ' ג"ה סי' י"ב לא כ"כ ע"ש:

א

ואפילו אם חורך כו'. וכתב בת"ח כלל צ"א דין ד' וכמדומה לי שאף לכתחלה לא נהגו ליזהר ונ"ל הטעם משום דנהגו להבהב ע"ג קש ותבן ובזה אין לחוש שמא יבליע הדם עכ"ל וע"ש ומשמע מדבריו שם דבחורך על גבי עצים צריך להדיח בית השחיטה ובדיעבד אם לא הדיחו שרי וכ"כ בסימנים שם וא"כ כאן בהג"ה מיירי בחורך ע"ג עצים וכתב עוד שם דאין למלחו קודם ההבהוב והוא מדברי המרדכי ועיין בב"י מיהו בטמנו ברמץ ולא הדיח הדם יתבאר דינו בסעיף ט':

א

וא"צ לחזור ולמלחם כו'. ומהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פרק ג"ה סימן י"ב דהעיקר למלוח אחר המליגה או החריכה וזהו מצוה מן המובחר אע"פ שאין המנהג כן עכ"ל וע"ש:

א

אבל השאר מותר. ואין חילוק בין אם מונחים לארכן או שעומדים על טלפיהן כ"כ בד"מ בשם או"ה וכ"פ בת"ח כלל ע"ו דין ט"ז (וכתב האו"ה ריש כלל י"ז ואין לדמותו ממש למולח בכלי שאינו מנוקב (דלקמן סימן ס"ט ס"ח) לאסור אף מה שלמעלה מן הטלפין משום דבדבר מועט שבטלפין אינו מעכב כל הרגל מלפלוט עכ"ל) אבל מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' צ"א ומביאו מהרש"ל בספרו שם נראה לאסור כשעומדין על טלפיהן דכתב ולא דמי למולח בכלי שאינו מנוקב דהכל אסור דהתם המקום דחוק לדם מלצאת אבל כאן סתם רגלים מונחים בחריכתן לארכן ויש ריוח להן של כל הרגל שמחוץ למנעל לצאת דרך ארכו ולמה נאמר שהוא זב והולך דרך המנעל כי אין דרך הדם שיזוב למטה אלא להתפשט לצדדין עכ"ל וכן מחלק העט"ז וכ"כ במהרי"ל וז"ל רגלים שלא נתקצצו ראשי הטלפים ונמלחו אם שכבו על צידן כל זמן שהייתן במליחה לא נאסר רק מה שבתוך הטלפים ואם נזקפו נאסרו כולן עכ"ל מיהו הא בלאו הכי רוב הפוסקים מתירין אף מה שבתוך הטלפים:

א

אבל בחרוך כו'. ומהרש"ל שם אוסר אף בחרוך נראה דמיירי כששוהה אותם קצת על האש אבל כשמעבירם על האש ומשנה מקומם תמיד מודה דמותר:

א

הכל מותר. מ"מ לכתחלה טוב להחמיר אפילו בהבהוב להסיר ראשי הטלפים כמ"ש הר"ן לדעתו דמיירי בהבהוב ואפ"ה כתב דמנהג יפה הוא להסירן תחלה עכ"ל ד"מ:

א

מותר למלוג תרנגולת כו'. אע"ג דבראש לא שרי אלא היכא דאותביה אנחירים או אבית השחיטה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש משאיב שאבי דמא כ"כ הפוסקים:

א

והוא שידיח ביה"ש כו'. ומשמע מדברי הר"ן דאם לא הדיח בית השחיטה אף דיעבד אסור אפילו בצלי דדם בעין שנבלע אינו יוצא אפילו ע"י צלי כדלקמן סי' ע"ו וכמה דוכתי אלא דכתב שם בשם הרשב"א דמשום פליטת לב וכבד אין לחוש לצלי וטעמא דגבי דם פליטה אמרי' כבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ע"ב וסי' ע"ג וכמה דוכתי כך משמע בר"ן וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דף ע"ו ע"א ומדברי המחבר לחלק בין דם ביה"ש ללב וכבד וכ"כ ר' ירוחם ומביאו ב"י דם הקרוש כגון ביה"ש צריך להדיחו אפילו לצלי שכל דם הקרוש ע"פ הבשר אין האש שואבו אלא מבליעו ובמעט חם הוא נבלע ולפיכך יש ליזהר כשמולגין הראש עם הצואר להדיח מקום ביה"ש וכן בעוף במליגתו עכ"ל ובד"מ כתב דר' ירוחם דאוסר בצלי פליג אהרשב"א הנ"ל ולפי מה שכתבתי לא פליגי אך צ"ע דלקמן סי' ע"א ס"ק ט' כתבתי בשם הרשב"א דאף דם הלב מיחשב דם בעין לגבי בשר שאצלו וצריך נטילה בצלי ואפשר דבהחרכה דקילא מצלי לא מחמיר כולי האי למיחשביה דם בעין דדוקא בצלי שפולט הרבה הוי דם בעין ולא בהחרכה:

א

בית השחיטה. כדי שלא ישאר הדם בעין ומתבשל שם ומטעם זה ג"כ אם הוציא בני מעיים תחלה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא אלא דם הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבה מיצמת צמית ליה ואסור עכ"ל הר"ן:

א

ולא נהגו עכשיו כו'. דאיכא למיחש שמא לא יפתחנה להוציא בני מעיה מפני שיחוש שרמץ ואפר יכנסו לתוכה וילכלכו אותה ואם יטמין אותה שלימה ודאי אסו' מחמת הכבד שהיא בתוכה דקי"ל (לקמן סי' ע"ג סעיף ד') כבדא עלוי בישרא לכתחלה אסור אפילו בצלי כ"ש בכה"ג כו' עכ"ל ת"ה ולפ"ז אפילו להטמין בלא ראש אסור:

א

הראש כולו אסור. משום דאין להבחין אז בקרום המוח שלו ד"מ בשם או"ה אבל מהרא"י בהגהת ש"ד כ' שאין איסור בשאר הראש של תרנגולת אלא משליכין אותו משום דלא חשיב וכ"כ מהרש"ל פ' ג"ה סי' י"ב וכתב האו"ה שם אבל במליחה גרידא ודאי ניכר עדיין הקרום וכ"כ הרב בהג"ה בסי' ע"א ס"ג דבמליחה שאר הראש מותר ע"ש:

א

צריך ליטול או לקלוף כו'. צ"ע מהיכן הוציא הרב זה דנראה דכיון דקי"ל בדם בעין לא אמרי' כבולעו כך פולטו ואפילו בצלי צריך ס' כדלקמן ריש סי' ע"ו כ"ש בהטמנה ברמץ ונראה דס"ל להרב דדם דידיה לא מיחשב כ"כ דם בעין דהא מה"ט קי"ל לקמן ר"ס ע"ו דבשר שנצלה בלא הדחה קמייתא שרי ונהי דהתם לגמרי שרי מ"מ הכא כיון דדם בית השחיטה הוא וגם בהטמנה דגרע מצלי צריך קליפה או נטילה:

א

ליטול או לקלוף. כלומר או מי שאינו רוצה להחמיר כ"כ שיראה באומד הדעת שלא נכנס בו הדם בעומק די בקליפה:

א

בכלי ראשון. ואפי' דיעבד אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה לקמן סי' ס"ט סעיף י"א:

א

וכן לא יערה כו'. דיני עירוי וכלי שני עיין בסי' ק"ה ס"ק ד' ע"ש:

א

בקליפת העור. בין שרגלי העוף למעלה או שהיה מונח על הצדדים צריך קליפה כ"כ העט"ז:

א

א"צ קליפה. הטעם שהנוצות מגינות כדי קליפה ובת"ח כלל ל"ג דין ג' הוכיח מהגהת מרדכי בשם מהר"ם שהביא ב"י בסוף סי' זה דאם עירה על התרנגולת בעוד הנוצות עליה צריך לראות שלא יערה פעם שני דאז הנוצות נושרות וצריך קליפה ע"ש:

א

יש אומרים. הוא הרשב"א ואוסר אפילו דיעבד בכלי שני כדמשמע בב"י בסי' זה ובס"ס צ"ג ע"ש וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה הארוך והקצר בית ד' ריש שער א' (וע' בטור ר"ס ק"ה) וכן ממ"ש בת"ה הארוך דף צ"ב ע"ג דאם עירה מכלי שני לכלי נחשת צריך הגעלה דלא כהרב בת"ח ריש כלל ל"ג שכתב וז"ל וכתב הב"י ואף הרשב"א דס"ל דכלי שני מבליע ומפליט מ"מ בדיעבד אף הרשב"א מודה דשרי עד כאן עכ"ל דליתא ומ"ש ב"י ולענין הלכה כיון דהרשב"א אוסר יש ליזהר לכתחלה מיהו בדיעבד אין לאסור שהרי כתב הרמב"ם כו' רצה לומר נהי דהרשב"א אוסר אף דיעבד אנן בדיעבד נסמוך אהרמב"ם וכן מ"ש כאן ואם מלג מותר לאו אליבא די"א כתב כן אלא הוא הכרעתו וק"ל:

א

אינו מבשל. כלומר וכן אינו מבליע ומפליט:

א

אבל לכתחלה אסור. אם היד סולדת בו ת"ח שם בשם מהרא"י:

א

מותר להניח בכלי שני. אפילו היד סולדת בו וכן הוא בת"ח שם:

א

חתיכה מלאה קרח כו'. ע"ל סי' ס"ט ס"ק י"א מדין מליאת בשר שמלא קרח:

א

וטוב ליזהר לכתחלה. כלומר אם אפשר ליזהר:

א

ואין חילוק כו'. ולענין עירוי כתב רבינו ירוחם נט"ו דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחושת של חלב א"צ הגעלה דכלי נחושת אינו בולע אלא א"כ האור מהלך תחתיו וכן הסכימו הפוסקים ודקדקו מכמה דוכתי ע"כ ונמשכו לדעתו הב"י בס"ס צ"ג והר"ב בת"ח כלל ל"ג דין ג' ולא ירדתי לסוף דעתם דנלפע"ד פשוט מן הש"ס והירושלמי וכל הפוסקיס דכלי נחושת בולע ע"י עירוי. מן הש"ס דתנן במתני' פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ה ע"ב) א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח טעון מריקה ושטיפה ותני עלה בש"ס בברייתא אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר אלמא הא דתני במתני' טעון מריקה ושטיפה בכלי נחושת מיירי דכלי חרס צריך שבירה וקאמר עלה בתר הכי בש"ס ת"ש א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח בלוע בלא בישול לא קמבעיא לן כו' אלמא דקרי ליה בלוע ודוחק לומר דמתני' איירי בשל ע"י דהא סתם כלים שבמקדש דמתכת הוי (וכ"כ מהרא"י בת"ה ס"ס קל"ב ואכלי נחושת קאי שאותו היו מגעילין בקדשים כו' ע"ש) ועוד דהא א' שבישל בו קתני ועוד דהא סתמא קתני ועוד דהא אקרא קאי דמיירי בכלי נחושת ועוד דבת"כ פרשת צו (רפ"ז) תניא בהדיא אין לי אלא כלי חרס שעירה לתוכו רותח כלי נחושת שעירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר ואשר תבושל בו ישבר עד כאן. מן הירושלמי (פ"א דמעשרות ופרק כירה ע"ש) דפריך והתנן אף בכלי נחושת כן אית לך למימר כלי נחושת בולע כלומר אית לך למימר שבולע אם אינו מבשל ש"מ דאפי' מבשל ואף ר' יוסי דפליג עליה וס"ל דאינו מבשל מודה דמבליע וכדכתבו הרשב"א בתה"א דף צ"ב והר"ן פ' כירה דאל"כ איך יתרץ הברייתא שהביא רבינו יונה וכן פי' התוס' אית לך למימר כלי נחושת בולע בתמיה פי' אם עירוי אינו מבשל לא בלע ע"כ והכי משמע מדברי הרא"ש פ' כירה והסה"ת והסמ"ג והגמ"י והרוקח וכל הפוסקים שהביאו הירושלמי הנ"ל לפסק הלכה ושאלתי דבר זה ממורי הרב הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר יושע נר"י והשיב לי באריכות מה שנ"ל בדעת רבינו ירוחם ומ"מ העלה ג"כ לענין דינא דצריך הגעלה:

א

מותר. משום דמרתת אבל מסיח לפי תומו לא מהני הכא כדמהני לקמן סי' ס"ט סעיף י' דהתם לא מהני אלא משום דאיכא נמי טעמא דעובדי כוכבים אנקיותא קפדי כמ"ש שם בס"ק ל"ט וזה לא שייך הכא:

א

אבל אם עירו מים כו'. פי' העט"ז וז"ל אבל אם עירו על התרנגולת ועל הכלי ולא היה ראש התרנגולת למעלה יש אוסרים הכלי שהמים בלעו מן התרנגולת ונבלעו בכלי ויש מתירין שכבר נצטננו המים כשנשפכו על התרנגולת קודם שהגיעו לכלי אבל התרנגולת בין כך ובין כך צריך קליפה עכ"ל ובס' ל"ח דף קצ"ט ע"ב הביא דבריו וכ' ויפה פי' אלא שלא נזכר בב"י כלום מדברי המתיר ע"כ ואני תמה דגם מדברי האוסר לא נזכר בב"י כלום ועוד דאם כן לאיזה צורך כתב הר"ב בהג"ה לעיל סעיף י' דלא מקרי עירוי כשפסק הקילוח הא המחבר כ' כאן ב' דעות בזה ודוחק לומר דכאן מיירי שהתרנגולת מונחת במחבת ועירה על התרנגולת ועל המחבת ביחד בענין שהעירוי לא נפסק אלא הקילוח נזחל בפעם א' על התרנגולת ועל המחבת דפשט הלשון לא משמע הכי כלל ועוד דבנדון זה כתב הרב בהג"ה סימן צ"ה ס"ג בפשיטות דשרי מטעם דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שיבלע זה מזה ע"ש ועוד דפשט לשון המחבר משמע דקאי על התרנגולת לכן נראה דהדברים כפשטן והיש מי שמתיר הוא רשב"ם שהביאו הטור ובית יוסף דס"ל דאם עירה על התרנגולת א"צ קליפה אפי' ראשה למטה ואע"ג דבסעיף י' סתם המחבר כדעת ר"ת שהביא הטור דצריך קליפה סמך עצמו אמה שיביא בסוף הסימן גם סברת המתיר וע"ל סי' ק"ה ס"ק ד':

א

הראש לצלותו. בטור כתוב למולגו ואין חילוק ביניהם לדינא כי מליגה וצלייה שוין בזה דבגמ' איתא האי מאן דמטוי רישא בכיבשא אלא דב"י דקדק מדכתב רבינו למולגו ש"מ דלא לענין צליה אמר ומ"מ פסק להלכה כרמב"ם שכ' בהדיא לצלותו:

ב

המוח והקרום אסורין. אף על גב דבסימן ס"ה סעיף א' פסק דלצלי א"צ לא חתיכה ולא מליחה דנורא משאיב שאיב שאני הכא שכל הראש הוא על האש והדם מתקבץ בתוכו והוי ליה כאילו המוח בקדירה כיון שאין מקום לצאת משם משא"כ לעיל דקאי על חתיכת בשר שהוא על האש וכ"כ בפרישה והוא פשוט. ובב"י כתב בשם אגור בשם מהר"י מולין דנעשה המוח נבילה ואוסר כל הראש וכתב עליו דאין לחוש לזה כיון שהפוסקים התירו בפירוש עכ"ל. ונראה הטעם דאי תאמר שעצם הקדיר' בולע נימא כבולעו כך פולטו לאש:

ג

ולכתחלה נוהגין כו'. כתב רש"ל מה שנהגו הנשים לזרוק המוח שבראש האווזא ולהסיר אף הקרו' הוא לפי שמניחין הראש ברמץ מב' צדדין עכ"ל:

ד

להסיר הטלפים. פי' המנעול של רגלי בהמה בל"א שיכ"ל דהיינו שהוא על עצם הרגל כמנעול ועיין מ"ש בסי' ע"א סעיף ב' בשם רש"ל שיש לעשות המליחה אחר נקיבת המנעול. והיינו אע"פ שעצם הרגל שבתוך המנעול חם לית לן בה:

ה

מותר למלוג תרנגולת כו'. דדוקא בראש של בהמה אסור לפי שיש עצמות ודברים המעכבין את הדם לצאת אבל בתרנגולת האש שואבו לפי שהראש רך והדם יוצא זהו דעת הרא"ש:

ו

דקיי"ל כלי שני אינו מבשל. עיין בסי' ק"ה סעיף ב' לענין כלי שני אם נפל איסור לתוך היתר מה דינו והכא אינו ענין לשם דכאן עיקר האיסור בבישול דוקא ואינו ענין למה שזכרנו שם:

ז

שלא להחזירם כו'. שאז נאסר הכל מדמו שנפלט בתוך הכלי בראשונה דהא עכ"פ כלי שני מבליע ומפליט הוה:

ח

אבל אם עירו כו'. דעירוי אוסר כדי קליפה:

ט

ויש מי שמתיר. לא נמצא בב"י מקור לזה מי הוא שמתיר אלא דעת האוסר לחוד והוא הגהות מרדכי אבל באמת תמוה הוא דעת האוסר דהא פסק רמ"א בסי' צ"ה סעיף ג' דאין כח בעירוי לאסור הכלים שמערה עליהם אפי' שומן דבוק בהם ואפי' לדעת רש"ל שזכרתי שם מ"מ מודה דאין העירוי מפליט הנבלע בכלי אל התרנגולת ונראה דהאי יש מי שמתיר כתבו הש"ע לדעת עצמו שמסתבר לו להכריע כן ממשמעות הפוסקים שלא זכרו חומרא זאת בעירוי:

א

(סי' ס"ח סעיף ה' בהג"ה) ויש אוסרין מה שבתוך הקליפה דהיינו הטלפים כו'. במ"י כלל ט"ו ס"ק ל"ד כתב דאם בשלו הרגל לאחר שנמלח עם טלפים ולא חתך מה שבטלפים דלא אמרינן בזה איסור דבוק:

ב

(ש"ע סעיף י"א) אפילו בכלי שני י"א שלא ימלוג ואם מלג מותר. האי י"א הוא הרשב"א דס"ל דכלי שני אע"פ שאינו מבשל מ"מ הוא מפליט ומבליע. כמ"ש הי' ק"ה ס"ב. וכתב הש"ך דלהרשב"א אפי' בדיעבד אסור והשיג על רמ"א בת"ח שכתב דלהרשב"א בדיעבד שרי (ע"ש) ואישתמיטתיה מ"ש הרשב"א בתשובת הביאו הב"י ר"ס ס"ט ועוד שם גבי אם נכבש הבשר מע"ל בלא מליחה. שכתב להדיא דאע"פ דכלי שני מבליע ומפליט מ"מ מהני מליחה דע"י מליחה יצא הדם שבלע ממקום אחר אגב דמו. ושרי להניח בכלי שני חתיכה שיש בה קרח וכפור. ומיהו מדברי הרשב"א אלו משמע דאפילו לכתחילה שרי. וע' במ"י כלל ט"ו ס"ק ה'. והכי אי' בת' מיימוני השייכים להמ"א סי' ד' בשם תשובת ר' שמשון בר' אברהם. ולזה נתכוון הרמ"א שכתב דלהרשב"א שרי. ולא כמו שעלה על דעת הש"ך שהרמ"א נתכוון להרשב"א שהוא ר' שלמה בן אדרת ז"ל שחיבר ס' תה"א ומש"ה השיג עליו ולא עיין יפה. ועיין בהל' ריבית ס"ס קע"ו דשני רשב"א היו א' הוא ר' שמשון בעל התוס'. והב' הוא ר' שלמה. וע' במ"י שם. וכן באו"ה כלל י"ז משמע דהרשב"א מתיר בדיעבד ולא אסר רק לכתחלה כמו כפלי עלוי' בישרא. וע"ש בכלל א' שכתב גם כן דהרשב"א מתיר כמ"ש הב"י: ועיין בראב"ן סי' כ"א דה"ה אם מלג בכלי שני ונמצא א' מהן טריפה דאין אחרות נאסרו וכן הכלי משום דכלי שני אינו מבשל ואין לחוש דילמא פליט הטריפה ונבלע בכשרה דרותחין צומתי' ואין מפליטין כדאמר גבי כזית בשר שנפל ליורה וגבי כבד דאי פליט אפילו תרי כשירי נמי לא דדלמא פליט האי דם ובלע אידך ואפילו חד נמי לא דילמא פליט והדר בלע ע"כ:

ג

(שם ש"ך ס"ק ל"ד) דמסיח לפי תומו לא מהני הכא. גבי מליגה. עיין במ"י כלל ל"ב שהשיג על הש"ך דהא לא איתחזק אי' דלא ליעול מליחה וצליה ע"ש:

א

ומיהו לכבוד אורחים כו'. וכתב בסולת למנחה כלל ט"ו בשם תורת האשם שחיבר הג' בעל תוי"ט נ"ל דבכל מקום שהוזכר לכבוד אורחים היינו שהם ראויים כגון בעלי תורה ובעלי שם טוב ומעשים טובים או עני בן טובים או עשירים שראוים לכבדם שאינם עושים רעה ולא הגריעות שמהרה יפולו או הקבצנים שעוברים בשביל טרף ומזון הם בכלל צדקה ואינם בכלל כבוד אורחי' והוציא מקצת דבריו מלקוטי מהרי"ל ומ"ש השבו"י מאברהם לק"מ דהתם שאני שרצה להכניסם תחת כנפי השכינה כמ"ש ויטע אשל כו' וכ' עוד דלא מיקרי אורחים אלא כשנתארחו בביתו או שזימן אצלו אורחים שנתארחו אצל אחרים אבל כשזימן חבירו לסעוד לא מיקרי אורחים ולא הוי סעודת מצוה כמ"ש בא"ח סי' של"ג והמחבר שם כתב דאין ראיה משם לכאן כיון שזימן חבירו הראוי לכבדו ואין לו מה יאכל אין לך בושת גדול מזה ועיין חולין דף צ"ד ובב"ב דף צ"ג ובודאי לכתחלה לא יזמין חבירו אצלו כשיודע שיהיה גורם להקל בענין הדחה ומליחה אבל אם כבר זימן אז משום כבודם יש להקל וכמו מפני שאר אורחים וגדול כבוד הבריות עכ"ל:

ב

או כלי נחשת. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת ב"א העתקתי תשובת הגאון מ' יושע ז"ל מספר תשובתו כת"י ע"ש באורך ועיין לקמן סי' ק"ה ובתשובת בית יעקב עיין שם:

א

(סימן סח ס"ג בהג"ה) והסברא הראשונה היא עיקר כו'. עש"ך סק"ה הלשון מגומגם כו' וי"ל דהחתיכה שהוא ע"י האש יש בו כח טפי להוציא מהטמנה באפר א"כ פלוגתא דר"ן ורשב"א מיירי בהטמנה באפר אבל בהטמנה באש הכל מודים דאסור וא"כ י"ל דזה שכתב הרמ"א אינו אסור אלא הטמנה שמונחת מיד במ"א היינו דומיא דחירוך שהוא על אש ובהטמנה באש במקום אחד שהוא על האש בודאי אסור אף לסברא הראשונה: