א
דברים האסורים משום דם. ובו י' סעיפים:
דם בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים אסור. וכן דם שליל אבל דם דגים וחגבים מותר:
ב
דם ביצים אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח (פירוש שהתחילה להתהוות בו צורת האפרוח) חייבים עליו אבל אם אינו ידוע שהוא מרוקם האפרוח אין חייבין עליו אבל חכמי' אסרוהו:
ג
נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר והוא שנמצא בחלבון. אבל אם נמצא בחלמון כל הביצה אסורה: הגה וי"א דאם נמצא על קשר החלבון וגם מבחוץ דהיינו שנתפשט מן הקשר דכל הביצה אסורה (הרא"ש ורשב"א ורש"י ותוס' וע"פ. וכתב רא"ש וטור ור' ירוחם שיש להחמיר כב' השיטות) ויש מחמירין עוד דכל שנמצא על הקשר של חלבון אפילו לא נתפשט כלל אסור (א"ו הארוך ריש כלל מ"ב ומהרא"י ש"ד) ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון ובמקום דנוהגין להקל לזרוק הדם ולהתיר הביצה במקום דמותר צריך ליטול כדי קליפה עם הדם כשזורקו (ארוך שם בשם סמ"ג):
ד
ביצים הטרופות בקערה ונמצא דם על חלמון של אחד מהם אף על פי שזרקו החלמון שעליו הדם אסורות מפני שמאחר שהן טרופות בקערה החלבון שהוא דק מתערב ביחד והכל אסור אבל ביצים שבורות יחד בקערה ולא טרופות ונמצא דם בחלבון של אחד מהם יקח החלמונים הכשרים כל אחד ואחד בפני עצמו והם מותרין וישאיר אותה אשר בה הדם בקערה עם חלבוני השאר ויזרקם: הגה וכל זה כשידעינן שהיה הדם במקום האוסרו אבל אם היה ספק אם היה במקום האוסרו או לא יש להתיר התערובות (סברת עצמו בפי' תשובת הרא"ש) הואיל ובלאו הכי חד בתרי בטיל אבל אם הביצה לבד אסור וכן אם נתבשלה או נצלה ביצה ולא ידעינן אם הוא במקום האסור (הכל מאו"ה ועיין ת"ח כלל ס"ב דין ג'):
ה
נמצא הדם בביצה במקום שאינו אוסר את כולה ולא זרק הדם ושכח וטרף הביצה עם הדם נראה לי שהוא מותר:
ו
נמצא דם בביצה ששמוה על החמין להצטמק כיון שאין במקום הביצה רוטב מותר כל החמין:
ז
ביצים המוזרות (פירוש שנפסדו ונעשו כעין מטוה) אפילו ישבה התרנגולת עליהם ימים הרבה מותר לאכלם ובלבד שיזרוק הדם:
ח
מותר לאכול ביצים צלויות אף על פי שאינם יכולות ליבדק: הגה וכן א"צ לבדוק הביצים אם יש בהם דם דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם (הגהות מיימוני וארוך) ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום שרואין בהם אם יש בהם דם:
ט
דם דגים אף על פי שהוא מותר אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין לפיכך אם ניכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר:
י
דם אדם אם פירש ממנו אסור משום מראית עין לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם משיניו ע"ג הככר צריך לגרדו אבל שבין השינים מוצצו: הגה וכל דם דגים ודם אדם הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובתו (מיימוני פ"ז דמאכלות אסורות בשם רשב"א והוא בת"ה בית ג' שער ה'):
באר היטב יורה דעה
ס״ו
א
חיה. כ' הש"ך דה"ה דם כוי:
ב
חייבים. וכ' הש"ך דוקא בטפת דם אבל אם הוא מלא דם וניכר מקום התחלת האפרוח אינו אלא מדרבנן וע"ל סימן פ"ו:
ג
חכמים. כ' רש"ל שיש להחמיר ולומר דדם ביצים דאוריי' ונ"מ לענין ספק ועי' בדברי רמ"א ס"ד:
ד
בחלמון. הש"ך הביא הכל בו ושאר פוסקים דס"ל שאין חילוק אפי' היא ביצה בת יומא דלא כרש"ל שמחלק בזה:
ה
לחלבון. הט"ז וש"ך כתבו דמנהג הזה הוא עפ"י הדין שאנו חוששין לסברת הרא"ה דפוסק שיש להחמיר יותר בחלבון מבחלמון וכתב מהרש"ל שדבריו עיקר להלכה:
ו
וישאיר. כתב הט"ז הטעם שאי אפשר ליקח ביצה מחברתה שלא ישאר בתחתון מעליון ע"כ טוב שישאר בקערה מן הכשרים עם שאינה כשרה ולא ישאר משאינה כשרה עם הכשרים שנעקרו מהקערה וכתב עוד בשם מהרש"ל שאם לא היו טרופות ומצא על החלמון שלא על הקשר שיקח הביצה עם החלמון ויזרקנה והשאר מותר אבל כשהתחיל לטרוף אפילו מעט אסור דספק דאורייתא הוא ולחומרא:
ז
התערובות. כ' הש"ך דנראה מדברי רמ"א שכ' אבל אם הביצה לבדה אסורה משמע הא נתערב אפילו אח' באח' מותר מטעם דבתערובות סומכים אפוסקים דדם ביצים מדרבנן דלא כב"ח שכ' דלדידן דס"ל דדם ביצים מדאורייתא הוי ספק דאורייתא ולענ"ד נראה דאפי' למ"ד שהוא מן התורה יש להקל בתערובות דהא קי"ל מדאורייתא מין במינו בטיל חד בתרי וחכמים הצריכו ס' ואם נשפך ואין יכולים לידע אם יש ס' מותר דספק דרבנן לקולא כ"ש הכא דיש ספק אם יש כאן איסור כלל דבטל ברוב ואע"ג דמדברי הרב בד"מ נראה דס"ל דלמ"ד דם ביצים דאורייתא הוי ספק דאורייתא ודוקא בנשפך מקילין דכיון שנתבטל ברוב האיסור מצד עצמו הוא דרבנן אבל לא היכא שהספק באיסור עצמו ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן ומהאי טעמא לא שרינן ספק דרוסה שנתערבה ברוב מטעם ספק דרבנן לקולא כמ"ש בד"מ בהדיא סי' נ"ז מ"מ הכא כיון דהרמב"ם והרבה פוסקים ס"ל דדם ביצים אינו אלא מדרבנן ואם כן אפילו בלא תערובות הוי ספק דרבנן ולקולא ודאי דיש לחושבו ע"י תערובות ספק דרבנן לכ"ע. ואפי' נתערב א' בא' מותר די"ל דביצת ההיתר היא יותר מביצת האיסור וא"כ ה"ל ס"ס ספק יש כאן ביצת איסור ואת"ל דיש כאן איסור שמא ביצת ההיתר היא הרוב ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפי' נמצא על החלמון ונתערב חשיב ספיקא דשמא קיי"ל כהרא"ה וסייעתו וכן בנמצא על החלבון ונתערב שמא קיי"ל כהגאונים וסייעתם ואע"ג דכתבתי בס"ס נ"ז דבכה"ג לא הוי ס"ס רק גבי דרוסה דיש בלא"ה צדדים להתיר מ"מ הכא כיון שיש ספק איסור כלל ודאי נראה דהוי ס"ס גמור ותו דאפילו למ"ד דהוא מן התורה אין הביצה אסורה בודאי אלא מספיקא שמא התחילה להתרקם א"כ מכל הלין טעמים נראה דיש להקל עכ"ל וכ' בט"ז מעשה בא לידי שאשה עשתה עיסה שנילושה מביצים ואחר הלישה נמצא טפת דם בקליפ' של אחד מהם והיו שם ביצים הרבה מאותו תערובות והתרתי הכל דהוי כמו ספק דרבנן דכיון דאפילו היה במקום האוסרו היה בטל ברוב מן התורה וכן בספק אזלינן לקולא וא"ל דהא נתערב בעיסה וה"ל מין בשאינו מינו דצריך מן התורה ס' כדלקמן סי' צ"ח זה אינו דהא נתערב גם בביצים כשרים ואמרינן סלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדלקמן סי' צ"ח ע"כ התרתי עכ"ל:
ח
ושכח. כ' הש"ך ומשמע דאם ערבו מדעת אסור לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא. וכל זה במקום שלא נהגו לאסור הביצה לעולם ונ"מ גם במקום שנהגו לאסור אם נתערב הדם עצמה בתערובות אחר שהוא מותר:
ט
מותר. דכיון דאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מצלי שאינו אסור אלא כדי קליפה (וקליפ' ביצה עצמה לא גרע משיעור קליפה). כ' רש"ל למאי דקיימא לן דאפילו צלי וחם לתוך חם הוי כבישול ואוסר עד ס' גם כאן אוסר עד ס' וכתב הט"ז דמ"מ אין להחמיר אלא אם הדם במקום שאוסר בודאי (אז צריך ס' נגד כל הביצה) אבל אם נמצא על החלמון שלא על הקשר וכה"ג יש להקל (וכן אם היה ספק אם הוא במקום האוסרו אזי די בקליפה וקליפת הביצה מהני כאן. קיצור דינים אלו אם נתערב הביצה ולא ידעינן אם הוא במקום האוסרו אזי אם נתערב במינו או במינו ושאינו מינו מותר אבל בשאינו מינו לבד אסור וצריך ס' נגד הביצה. ודוקא בחם אבל בצונן נוטל הביצה ושאר מותר כדי קליפה) וכתב הש"ך דמדברי רמ"א נראה דמודה להמחבר אם אין הביצה קלופה ואע"ג דקי"ל בסי' ק"ה דאפי' בכחוש משערין בס' הא נתבאר שם באיסור בלוע כחוש אינו מפעפע בלא רוטב והביצה בקליפתה הוי איסור בלוע ומסיק דמ"מ דברי מהרש"ל נראין ע"ש:
י
המוזרות. פירש"י והטור שאינם מזכר אלא דספנא מארעא וכ' הש"ך דה"ה מזכר אם אין בהם דם אע"ג דהן מוזרות שרי:
יא
לאכלם. כ' הש"ך ומשום שיקוץ אסורים לאיסטניס (כ' בשיבולי לקט בשם הגאונים דאם שהו הביצים תחת התרנגולת ג' ימים אסורים משום שיקוץ והב"י וכל האחרונים כתבו סתמא להתיר וש"ך ופר"ח הביאו ראיה כדעת הגאונים):
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
משנה חולין ד' קי"ז וכריתות דף כ':
ב
משנה שם דף ע"ד:
ג
שם במשנה בכריתות:
ד
טור כתירוץ השני בתוספות אהא דאיתא שם בחולין דף ס"ד דדם ביצה אסור:
ה
שם בברייתא:
ו
שם כדתני דוסתאי וכו' כדעת הרמב"ם בפ"ג מהל' מאכלות אסורות דס"ל דפליג אדרבי ירמיה ושכן נראה דעת הרי"ף רבו וטור בשם הגאוני' והרב המגיד ושאר פוסקים:
ז
טור בשם תשובת הרא"ש אביו:
ח
הגהות מרדכי:
ט
ב"י:
י
הרשב"א בתשובה משום דקליפת הביצה לא גרע משיעור קליפה:
יא
ברייתא שם דף ס"ד ופירש"י שאינם של זכרים ואין אפרוח קלוט בהם לעולם וכ"כ הרשב"א והטור:
יב
טור וכדעת הרשב"א:
יג
תוס' והרא"ש והרשב"א בחידושיו והגהות מיימוני בפ"ג מהמ"א:
יד
מימרא דרב כריתות דף כ"א:
טו
אוקימתא דגמ' שם:
טז
שם בכריתות וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ח דחולין:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
וכן כו'. עבה"ג ועגמ' שם:
ב
אבל דם כו'. כריתות כ"א ב' מתבי דם כו':
ג
דם ביצים כו'. כשני התי' של תוס' שם ד"ה והוא. וי"ל דמדרבנן כו' ועי"ל דדם כו':
ד
נמצא כו'. עבה"ג ולסברא זו אין חילוק בין קשר וחוץ לקשר דבחלמון בכ"מ אסור ובחלבון בכ"מ מותר:
(ליקוט) נמצא כו'. ערש"י שם ס"ד ב' ד"ה ביצים מוזרות כו'. וכן הסכים הרשב"א וכתב דבהן בכ"ע זורק את הדם ואוכל את השאר (ע"כ):
ה
וי"א כו'. הוא שיטת רש"י ותוס' הנ"ל דל"פ אלא דלשיטתם אף בחלמון אינו אסור אלא בנמצא על הקשר אלא דא"צ חוץ לקשר אלא שכתב הרא"ש ורשב"א דיש להחמיר כשיטת שניהם וזהו הי"א דכאן:
ו
ויש מחמירים כו'. גזירה אטו קשר חלמון דאסור מדאורייתא כנ"ל ס"ב:
ז
ומזה נתפשט כו'. ר"ל אפילו שלא על הקשר ועש"ך:
(ליקוט) ומזה נתפשט כו'. אבל י"ל מטעם אחר דהרא"ה פי' להיפך דבחלבון אסור וחלמון מותר וכ' דז"ש שם א"ל רב גביהה כו' ר"ל דאביי יחידאה הוא ע"ש שהאריך וכ"כ ביש"ש שיש להחמיר כדבריו אבל הוא דוחק וגם בירושלמי הביאו תוס' שם ד"ה והוא כו' מבואר כדברי אביי ע"ש (ע"כ):
ח
ביצים כו'. כנ"ל לדעת הרי"ף ואוסר תערובתן אפילו אם הוא מדרבנן כמ"ש בפג"ה (צ"ח א') לא תזלזל כו':
ט
אבל כו' הואיל כו'. ר"ל מדאורייתא במין במינו כמש"ל צ"ח ב' וכמ"ש בזבחים ע"ט ויש כאן עוד ספק אם אסור כלל ואע"ג דבסי' ק"י אוסר בספק ותערובת התם בדאורייתא וכאן רוב הפוסקים ס"ל שהוא דרבנן אבל בלא תערובת יש להחמיר אע"ג דספיקא דרבנן להקל הואיל וי"א שהוא דאורייתא:
י
נמצא כו'. כמ"ש בס"ס זה וכל דם דגים כו' וה"ה כאן שאין אסור אלא מד"ס כמ"ש בתוס' דחולין וכנ"ל בס"ב ואף שהחמירו בה יותר מבהם אם נמצא בהן אף שיש מוכיח מ"מ בזה שוין ועב"י:
יא
נמצא כו'. דבלא רוטב אין אוסר יותר מבצלי כדי קליפה ועבתוס' צ"ו ב' ד"ה אם יש וק"ח א' ד"ה טיפת כו' וכדעת דבצלי סני בקליפה ועבתוס' שם צ"ו ב' ד"ה עד ובא"ה סי' תס"ז ולקמן סי' ק"ה וכאן קליפת הביצה לא גרע מכדי קליפה:
יב
ובלבד כו'. כנ"ל בס"ב דאף שאינו במקום האוסר הדם אסור מדרבנן:
יג
מותר כו'. תוס' ס"ד א' ד"ה סימנין כו':
יד
וכל כו'. דהשתא בעינן כל שיש להן מוכיח מותרין כ"ש בתערובתן שאין ניכר דאין משום מראית עין:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו:א׳
א
א) [סעיף א'] דם בהמה חיה ועוף וכו' וכן דם כוי חייבים עליו. כריתות כ"א ע"א. טור וב"י לבוש. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' בל"י או' א' וזהו למ"ד בריה בפני עצמה אבל לדידן דק"ל דהוי ספק חיה ספק בהמה ממ"נ חייבים על דמו. פר"ח שם. ער"ה או' ב' ועיין לעיל סי' ס"ד או' ד'.
ס״ו:ב׳
א
ב) מקום שמעמידים המלח בדם נבלה ואם יאמר אדם להביא לו מחוץ מלח הנעשה בהיתר אחת דתו להמית ה"ז אסור בעיניה כגון לטבול בו ביצה או צנון ומותר ליתנו בתבשיל לכתחילה ואם יש במלח דבר אחר עם הדם הו"ל זה וזה גורם ומותר אפי' לאכול המלח בעינו וכל כה"ג סמכינן אנכרי מל"ת. הרמ"ע מפאנו סי' כ"ז. כנה"ג בהגה"ט או' א' פר"ח לקמן סי' ק"ה או' נ"ח. לה"פ שם או' נ"ח בל"י שם או' מ"א. שו"ג מחו' או' א' שפ"ד בסוף הסי' מחב"ר או' י"ב. זב"צ או' ב' ועיין לקמן בהגה לססי' קל"ד ובדברינו לשם בס"ד.
ס״ו:ג׳
א
ג) המור שקורין מוס"ק והוא מן חיה ששמה ידוע ויש לה כמין חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו המור י"א דאסור לאכלו משום חשש דם וי"א דמותר דפרשא בעלמא הוא ואע"ג דמתחלתו היה דם בתר. השתא אזלינן וכמו שהאריך בזה הכנה"ג בהגה"ט או' ב' ומסיים ולענין הלכה עמא דבר להתיר המור באכילה ומעשים בכל יום להשליך המור תוך המרקחת או מיני מתיקות לריח טוב יעו"ש. וכ"כ במפתחות אשר בסוף ס' קולבן לוי סי' ק"ו. וכ"כ הט"ז באו"ח סי' רי"ו סק"ב. פר"ח בשו"ת מים חיים סי' יו"ד מש"ז באו"ח שם או' ב' שו"ג בסי' זה או' ב' מחב"ר או' י"א זב"צ או ג' ועיין עוד מה שהארכנו בזה באו"ח סי' רי"ו או' כ"א ואו' כ"ב יעו"ש.
ס״ו:ד׳
א
ד) ומ"מ האלגרייא שהיא זיעת חיתול נראה בעיני דלכ"ע אסורה באכילה דלא שייך לומר שנתייבשה דבלחותה עומדת ולפ"ז צריך ליזהר שלא לאכול האלגריי"א או ניתנה לתוך מאכלים וה"ה שאסור להריח בה ולברך כמ"ש בשה"ג שכל דבר שיש איסור באכילתו אין מריחין בו ומברכין בו שכנה"ג בהגה"ט באו"ח שם או' ח' וכ"כ במפתחות שבסוף קב"ל שם. והב"ד השו"ג בסי' זה או' הנז' זב"צ או' ד' אמנם מ"ש שכל דבר שאסור באכילה אין מריחין ומברכין בו אין כן דעת הפו' אלא אפי' אם הוא אסור באכילה מותר לברך ולהריח בו כיון שאינו אסור בהנאה וכמ"ש בדברינו לאו"ח שם או' כ"ג יעו"ש.
ס״ו:ה׳
א
ה) שם. אבל דם דגים וחגבים מותר. עיין לקמן סעי' ט'.
ס״ו:ו׳
א
ו) [סעיף ג'] נמצא עליה קורט דם זורק את הדם וכו' בעה"ק חברון ת"ו נהגו דאם נמצא קורט דם ע"ג החלמון מסירין בצמר גפן קורט דם ואם יצא ונשאר הקרום הרך שעל החלמון שלם אוכלין הביצה. מחב"ר או' ב' וכתב שזהו לפי פסק הש"ע שפסק בדין זה דדוקא בנמצא בחלמון אוסר כולה ולכן אם יצא קו"ד ונשאר קרום שעל החלמון שלם מוכח דהדם בחלבון וזורק הדם והשאר שרי כס' הגאונים ופסק מרן. וכ"כ באו' ד' אלא שסיים וזהו להורות לאחרים אמנם בעל נפש יחוש לעצמו להחמיר ולאסור כל שנמצא דם בביצה בכל אופן וכן נהגו שלמים וכן רבים עכ"ל. והב"ד זב"צ או' ה' וכתב ואנן בדידן מיום שעמדנו על דעתינו כך נהגנו לכל שואל לאסור לו בכל פנים כל הביצה בין בחלמון בין בחלבון עכ"ל וכ"כ בן א"ח פ' טהרות או' ה' דכ"ה מנהג עיר בגדאד יע"א לאסור בכל גוונא. מיהו היכא שכבר נהגו כמנהג חברון וכפסק הש"ע אין מזניחין אותם ורק בעל נפש יחמיר לעצמו כנז' ונראה דגם הבא לשאול באותו מקום שנוהגין כפסק הש"ע מודיעין לו שיש מחמירין דאפשר שיפרוש מעצמו אם בעל נפש הוא. ועיין לקמן או' י"ד.
ס״ו:ז׳
א
ז) בשעת הדחק או בהפ"מ יש לסמוך על הגאונים להקל בנמצא בחלבון חוץ לקשר. חסדי דוד על התוספתא פ"ט דתרומות. ער"ה או' ה' זב"צ או' ו' בן א"ח שם. והנה ענין הקשר הוא ידוע שיש לחלבון קשר בראש החד והוא דבר שנתפס מזרע הזכר וניכר לעין שנראה שהוא מקושר יותר וגם בחלמון יש ג"כ קשר והוא כדמות כתר עגול כמלא רוחב עדשה גדולה ולדעת הגאונים יצירת האפרוח מן החלמון ולכך מחמירין בחלמון טפי וכן סברת מרן ז"ל אך הרא"ה והרוקח ס"ל יצירת האפרוח מן החלבון ולכך מחמירין בחלבון טפי. בן א"ח שם. והוא מדברי ב"י. ועיין לקמן או' י"ד.
ס״ו:ח׳
א
ח) וכתב הכלבו דכשנמצא דם בביצה במקום האוסרה אעפ"י שהיא ביצה בת יומא אסורה דלא פלוג רבנן. ב"י. תו"ח כלל ס"ב סוף דין א' וכתב שכן המנהג ש"ך סק"ו. שפ"ד או' ו' וסיים שם הש"ך ודעת האחרונים נראה שאין לחלק ומשמע דר"ל דבכל מקום שימצא דם בביצה בת יומא יש לאסור אמנם המנ"י על התו"ח שם או' ה' כתב דאם נמצא על החלבון שלא במקום הקשר יש להתיר בביצה בת יומא ודלא כהש"ך והב"ד השפ"ד שם וכתב דיש לצדד כן במקום שיש הפסד בדבר.
ס״ו:ט׳
א
ט) ומיהו ודאי בנמצא דם בביצה בת יומא לא הוי אלא דרבנן ונ"מ להקל בספיקו בנפל ללח ואינו יודע אם יש ס' וכדומה. שפ"ד שם. זב"צ או' ז'.
ס״ו:י׳
א
י) אבל ביצים גמורות במעי אמן אפי' נגמרה קליפה החיצונה יש להקל. ער"ה או' ו' בשם הרשב"א מיהו השפ"ד סוף או' יו"ד כתב אפשר דגזרו בה כמו ביצה בת יומא. והב"ד המחב"ר או' יו"ד. זב"צ או' ט' ומיהו דרבנן הוי. שפ"ד שם.
ס״ו:י״א
א
יא) מותר למכור ביצה שיש בה דם או ליתנה לעכו"ם כנה"ג בהגב"י או' ל"ה בשם ל"ח סי' ש"מ מחב"ר או' ה' בית מאיר זב"צ או' א'.
ס״ו:י״ב
א
יב) שם. כל הביצה אסורה. לפי שהאפרוח מתחיל להתרקם מכל הביצה. ש"ך סק"ה. ור"ל דשדא תיכלא בכולא כדאמרינן בגמ' ודם האפרוח מה"ת אסור להמחבר. שפ"ד או' ה' והוא במ"ש סעי' ב' אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים וכו'.
ס״ו:י״ג
א
יג) שם בהגה. ויש מחמירין עוד שכל שנמצא על הקשר של חלבון וכו' גזירה שמא ימצא על קשר החלמון שהוא אסור דאו' תו"ח כלל ס"ב דין א' ש"ך סק"ז. שפ"ד או' ז' ביאור הגר"א או' ו' והיינו למ"ד דם ביצים דאו' שפ"ד שם.
ס״ו:י״ד
א
יד) שם בהגה ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור וכו' ואין מחלקין בין חלמון לחלבון. לפי שיש פו' סוברים שמקום הקשר הוא במקום הכד ויש סוברים שהוא מקום החד א"כ אין לו היתר רק בנמצא מצדדים ומאחר שאין אנו בקיאין עד היכן מקום הכד והחד לכן המנהג לאסרו בכל ענין. תו"ח שם. מיהו הב"ח ול"ח דף ע"ט ע"ב השיגו על הרב בזה דודאי הכל בקיאין בזה דהא עינינו הרואות שהדם שבצדדים הוא רחוק מן הקשר אלא טעם המנהג הוא על פי הדין שחוששין לסברת הרא"ה שמחמיר יותר בחלבון מבחלמון שלא על הקשר כדכתב הר"ן על שמו וכן הרוקח סי' תמ"ז כתב גירסת הירושלמי וגירסא ישנה בש"ס דילן להחמיר יותר בחלבון מבחלמון עכ"ל ודבריו נכונים הם בשגם שהרא"ה ורוקח הביאו סברא נכונה לדבריהם. וכ"פ רש"ל פא"ט סי' קי"ט כדברי הרא"ה דבחלמון מדינא אסור ובחלמון אין להקל נגד סברת הגאונים יעו"ש. ש"ך סק"ח. ור"ל מאחר דיש פו' דחלמון חמיר והוא דעת הש"ע ודעמיה ויש פו' חלבון חמיר והוא דעת הרא"ה ודעמיה ע"כ נתפשט המנהג לאסור בכל גוונא ואין מחלקין בין החלמון לחלבון. ועיין לעיל או' ו' ואו' ז'.
ס״ו:ט״ו
א
טו) [סעיף ד'] ביצים הטרופות בקערה ונמצא דם על חלמון וכו' אבל אם נמצא על החלבון כבר כתב בש"ע לעיל סעי' ג' דזורק הדם ואוכל את השאר ולסברת מור"ם ית' לקמן בהגה.
ס״ו:ט״ז
א
טז) שם. והכל אסור. אם אין ששים. לבוש.
ס״ו:י״ז
א
טוב) שם. אבל ביצים שבורות וכו' ונמצא דם בחלמון. פצ"ל וכ"כ המש"ז או ג' וכ"ה הגירסא בלבוש ובש"ע הנדפס עם הלה"פ והבל"י. וכ"כ בש"ע הישן הנדפס משנת שכ"ז.
ס״ו:י״ח
א
חי) שם. יקח החלמונים הכשרים כל א' וא' בפ"ע והם מותרים וכו' והיינו שיגביה חלמון הכשר וכל חלבון העולה עמו כשר. מנ"י על התו"ח כלל ס"ב או' ך' בשם אגודה פא"ט ומהרי"ל בדיני ביצה וכתב ואפשר שזה ג"כ כוונת הש"ע. וכ"כ חכ"א כלל כ"ט או' ו' זב"צ או' יו"ד,
ס״ו:י״ט
א
יט) שם הגה. וכל זה כשידעינן שהיה הדם במקום האוסרו אבל אם היה ספק וכו' יש להתיר התערובת וכ"ה דעת מרן ז"ל כמ"ש התו"ח כלל ס"ב דין ג' והמנ"י שם או' י"ג. וה"ד אם הספק הוא אם היה הדם על החלמון או על החלבון אבל אם היה הדם נמצא על החלמון זהו אסור אפי' ע"י תערובת דאנן ק"ל כסברת הגאונים והרי"פ והרמב"ם וסיעתם דנמצא על החלמון אפי' שלא במקום הקשר אסור מדינא וליכא ספיקא כלל. כ"כ התו"ח והמנ"י שם וכתב שם המנ"י ודלא כהש"ך סק"י שהכשיר. וכ"כ זב"צ או' י"א דהגם דהחכ"א שם או' ז' הסכים כהש"ך להכשיר אנו אין לנו אלא כדברי המנ"י לאסור כיון דכ"ה דעת מרן ז"ל והגה בד"מ ובתו"ח ומי יוכל להקל כנגדם וע"כ אם נמצא על החלמון אפי' ע"י תערובת אסור.
ס״ו:כ׳
א
ך) שם בהגה ויש להתיר התערובות הואיל ובלא"ה חד בתרי בטיל וכו' אבל אם היה התערובת חד בחד יש לאסור. ט"ז סק"ה. מנ"י שם או' ט"ו וכתב ודלא כהש"ך סק"י שהכשיר חד בחד. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ל"ד בשם דמש"א דף קע"ג ע"ד דחד בחד לא בטיל. וכן הסכים הפר"ח או' יו"ד. בל"י או' ד' כריתי או' ו' שפ"ד או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ה' ובאד"ז או' א' זב"צ או' י"ב.
ס״ו:כ״א
א
כא) ומיהו בנתערב הביצה שלא במינו יש לאסור התערובות. ש"ך סוף סק"י. פר"ח שם בל"י שם. כריתי או' ז' ביא"ב באד"ז שם. ומין בשאינו מינו צריך ס' כדלקמן סי' צ"ח סעי' א' יעו"ש.
ס״ו:כ״ב
א
כב) מעשה בא לידי באשה שעשתה עיסה שנילושה בביצים ואחר הלישה נמצא טפת דם בקליפת של ביצה אחת מהם והיו שם ביצים הרבה באותו תערובת ואמרתי שמותר הכל מטעמו של רמ"א ואין לומר דהא נתערב בעיסה והו"ל כמין שלא במינו וצריך מה"ת ס' כדלקמן סי' צ"ח זה אינו דהא נתערב גם בביצים כשרים ואמרינן סלק את שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדלקמן סי' צ"ח וע"כ התרתי התערובות הנז' ט"ז סוף סק"ה. וכ"ה דעת הש"ע לקמן סי' צ"ח סעי' ב' דאמרינן רואין את שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו יעו"ש והגם דהש"ך שם סק"ח לא ס"ל הכי כתב המש"ז או' ה' דהכא גם הש"ך מודה משום דיש הרבה דעות דם ביצים דרבנן. וגם דחכ"א כלל כ"ט או' ח' לא הכשיר אלא בהפ"מ כתב זב"צ או' י"ד דאנן בדידן כיון דמרן ז"ל ס"ל הכי וגם דנוכל לומר דהכא גם הש"ך מודה כמ"ש המש"ז יש להתיר גם בהפסד מועט.
ס״ו:כ״ג
א
כג) ומיהו אם נתבטלו תחילה הביצים חד בתרי פשוט הוא דיכול אח"כ ליתן לתוך העיסה לכל הדיעות דכל שנתבטל תחלה חד בתרי ומותר הוא במינו אף שנותן אח"כ לאינו מינו לא נאסר כמ"ש רמ"א בהגה ססי' ק"ט דיבש ביבש שנודע מותר לבשל אח"כ ברוטב והוי אינו מינו וה"ה כאן דדרך לערבן ולמרס תחלה ובטל ונעשה היתר גמור ואח"ך מותר עם קמח. מש"ז שם. וכ"כ חכ"א בבי"א שער או"ה סי' כ"ב או ל"ז. והב"ד זב"צ או ט"ו וכתב והגם דאנן לא ס"ל כמור"ם אלא כמרן דאסור לבטל כמ"ש שם בסי' ק"ט מ"מ כיון דהכא גבי דם שהוא ספק שנמצא במקום האוסרו וגם יש סברא דדם ביצים דרבנן מותר.
ס״ו:כ״ד
א
כד) וכתב הבל"י סוף או' ד' בשם המ"א דביצה בקמח הוי מין במינו כמבואר סי' ק"ב. ולא ידענא דהתם ביותר מס' דליהוי דשיל"מ אמרינן כל דלתקן העיסה הוי מינו ולא בטיל אבל בפחות מס' דבטעמא תליא מלתא וא"כ כל שלא נתבטל הביצה חד בב' ונתנו בקמח הוי אינו מינו ואסור דספיקא דאו' שמא היה במקום האסור אם אין ס' בקמח. מש"ז סוף או' ה' זב"צ או' י"ז.
ס״ו:כ״ה
א
כה) מעשה באשה א' שהיתה שוברת ביצים ומבטת שלא יהיה בהם דם שברה א' ולא נמצאת בה דם שברה שניה ובעוד שהיתה מבטת אם יש בה דם נפל חלבון השניה אל תוך הראשונה וראתה דם בחלמון ועיכבה אותו בידה והשליכה אותו לחוץ ושברה ביצים אחרים והשליכה אותם לתוך הראשונה מותרים כל הביצים הטרופות יחד מלבד אותו שנמצא בו הדם שהשליכתו לחוץ. באר עשק סי' מ"ה. לה"פ או' ד' בל"י שם. ומיהו הרב זב"צ או' י"ח כתב דאין לסמוך ע"ז לדידן שכתבנו לעיל או' י"ט לסברת מרן ומור"ם ז"ל דאם נמצא דם בחלמון כל הביצים הטרופות אסורים מיהו אם יש ס' כנגד חלבון האסור מותר.
ס״ו:כ״ו
א
כו) מעשה שהיה בי"ב ביצים ששמו אותם תוך הקדרה של בשר במין המתמלא בתוך ענפי הגפן כדי להצטמק ובביצה א' נמצא דם בחלמון ולא בתחילת הריקום כיון דיש להסתפק אם עלה רוטב הרתיחה למעלה מכולם התבשיל מותר בהצטרפות טעם אחר דאפי' מאן דס"ל דדם ביצים אסור מדאו' חוץ לקשר הוי מדרבנן. מהר"ם די בוטון בתשו' סי' כ"ט. כנה"ג בהגב"י או' מ"א. לה"פ או' ד' והב"ד זב"צ או' י"ט וכתב וזהו לסברא דידהו אבל לדידן דקבלנו הוראת מרן ז"ל דס"ל דאם נמצא בחלמון הביצה אסורה וכן סברת מור"ם ז"ל ולא בעינן תחלת הריקום התבשיל אסור עכ"ל והיינו אם אין ס' כנגד הביצה הנמצא בה דם בחלמון ועיין לקמן או' ל"ו.
ס״ו:כ״ז
א
כז) קדירה שבשלו בה תבשיל וביצים והוציאו ביצה א' ומצאו בה דם אם נאכל התבשיל ולא נודע אם היה ס' דינו כנשפך דאמרינן סלק את שאינו מינו ומינו רבה עליו ומבטלו והרי יש ב' ביצים של היתר דהוי מינו. וה"ד בביצה ויש בה דם אבל בביצה שנמצא בה אפרוח ונאכל התבשיל ולא ידעינן אם יש בו ס' אסור דזה הוי מין בשאינו מינו דהעיקר הוא גבי מין במינו אזלינן בתר טעמא וא"כ ביצים של היתר עם ביצת אפרוח הוי מין שלא במינו ואסור ער"ה או' ח' ודלא כהרב בית יהודה יו"ד סי' מ"ג שהכשיר אף בביצה שנמצא בה אפרוח זב"צ או' ך' ועיין לקמן סי' צ"ח סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.
ס״ו:כ״ח
א
כח) ביצה שעושין לסדר ליל פסח שבשלה בקדרה ער"פ ובאותה קדרה בשלו ג"כ התבשיל ליל א' וליל ב' וא"כ באו לאכול הביצה הנז' ומצאו בה דם ולא נודע אם בשעה שנתבשלה בקדרה היה בו ס' שכבר נאכל התבשיל נראה לומר דלגבי תבשיל השני שיש בו ס' נגד הביצה ודאי שהתבשיל מותר דאף את"ל שכבר נאסרה הקדרה כיון שהאוסר אותה היא הביצה הרי ידענו שיעור האיסור ואין משערין כנגד הכלי אלא כנגד הביצה והרי יש בתבשיל ס' ודומה לכף חדשה דסי' צ"ח סעי' ה' והתבשיל הב' מותר. שו"ת בית יהודה חא"ח סי' ך' ומיהו היא"פ לקמן סי' צ"ב דחה דבריו וס"ל דגם התבשיל השני אסור יעו"ש והב"ד זב"צ או' כ"א וכתב דמה שאסר היא"פ היינו לדידהו דס"ל דחנ"נ בכל האיסורים וא"כ התבשיל הראשון שלא נודע שהיה בו ס' נגד הביצה נעשה נבילה וצריך ס' כנגד כל התבשיל וא"כ גם התבשיל הב' אסור דאין בו ס' כנגד כל בליעת התבשיל הראשון ומשו"ה אסר אבל לדידן דק"ל כס' מרן ז"ל דלא אמרינך חנ"נ אלא דוקא בבשר וחלב שפיר הורה הרב בית יהודה שהתבשיל הב' מותר עכ"ל ולפ"ז תלוי בפלוגתא דלקמן סי' צ"ב סעי' ד' דלנוהגין כדברי הש"ע דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר או בחלב התבשיל הב' מותר ולדברי מור"ם שם בהגה דאמרינן בכל האסורין חנ"נ התבשיל הב' אסור.
ס״ו:כ״ט
א
כט) ולענין הכלים שנתבשל בהם זה התבשיל אם יש להתיר מכח ס"ס ספק שמא לא היה הדם במקום האוסרו וכשרה ואת"ל שהיה בחלמון ואסורה שמא היה בתבשיל ס' או שלא נוכל לעשות ס"ס כזה משום דהו"ל ספק א' בגופו וספק א' בתערובת דלא הוי ס"ס כמ"ש לקמן סי' ק"י סעי' ח' עיין זב"צ או כ"ב מה שהאריך בזה ומסיק להתיר מכח ס"ס אחריתי יעו"ש.
ס״ו:ל׳
א
ל) שם בהגה. וכן אם נתבשלה או נצלה ביצה ולא ידעינן אם הוא במקום האסור. ר"ל ולא ידעינן אם הוא בחלמון או בחלבון ואח"כ נתערבה באחרות יש להכשיר כמבואר בתו"ח כלל ס"ב דין ג' וכן אם נתבשלה עם אחרים ולא ידעינן אם בחלמון או בחלבון אותה ביצה אסורה והאחרים מותרים אבל אי ידעינן שהיה במקום האסור כל הביצים שנתבשלו עמה אסורים כמ"ש לקמן סי' פ"ו סעי' ה' ד"מ או' ה'.
ס״ו:ל״א
א
לא) [סעיף ה'] נמצא הדם בביצה במקום שאינו אוסר וכו' היינו בחלבון כמ"ש סעי' ג'.
ס״ו:ל״ב
א
לב) שם. נראה לי שהוא מותר וה"ד כשנתערבה שלא מדעת כמ"ש בב"י אבל אם ערבה מדעת אסור והיינו לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסה כדלקמן סי' צ"ט סעי' ה' ש"כ ס"ק י"א. פר"ח או' י"א שפ"ד או' י"א. שו"ג או' ט"ז חכ"א כלל כ"ט או' ט' ביא"ב בשפ"ז או' ז'.
ס״ו:ל״ג
א
לג) שם. נראה לי שהוא מותר. ולדידן דבכל מקום שנמצא הדם אוסרום הביצה א"כ אפי' כשהיה הדם בעין וזרקו אסורה הביצה כ"ש עכשיו שנתערב וא"כ בכל גוונא אסורה ודלא כל"ח דף קע"ט. ש"ך ס"ק י"ב פר"ח שם. בל"י או' ה' כריתי או' ח' שפ"ד או' י"ב. שו"ג או' י"ד. חכ"א שם. ביא"ב בשפ"ז או' ח' זב"צ או' כ"ג.
ס״ו:ל״ד
א
לד) מיהו גם במקום שנהגו לאסור הביצה אם נתערב הדם עצמו בתערובת אחר שהוא מותר. ש"ך שם. לה"פ או' ה' בל"י שם. שפ"ד שם. שו"ג שם. זב"צ או' כ"ד.
ס״ו:ל״ה
א
לה) והא דאמרינן אם נפל הדם לתבשיל אחר שהוא מותר ה"ד בסתם דם ביצים אבל אם הוא ידוע שהדם הוא מאפרוח מרוקם כיון שכתב הרשב"א דהוי דאו' הוי דם בשר ואוסר תערבתו ובעינן ס' הל"פ במקור דין או' ה' זב"צ או' כ"ה.
ס״ו:ל״ו
א
לו) [סעיף ו'] נמצא דם בביצה ששמוה על החמין וכו' כ"כ ב"י בשם הרשב"א ועיין שו"ג או' י"ז מה שהאריך בזה וסיים ולענין הלכה הדבר ברור שהרשב"א ורבינו (בעל הש"ע) לא מיירי בדין זה אלא כששמו הביצה על כסוי הקדרה ומדוייק מלשון שכתב על החמין ולא כתב תוך החמין דאם בתוך הקדרה אפי' דליכא רוטב הבל הרתיחה שעולה מן הבשר היינו רוטב ומתערב יפה זיעת הביצה עם הבשר וכבר כתב לקמן בסי' פ"ו סעי' ה' בשם הרשב"א עצמו דביצה שיש בה אפרוח או דם אוסרת המתבשל עמה אפי' אם אינה קלופה ולא חילק בין תבשיל שיש בו רוטב לאין בו רוטב וכן לקמן סי' צ"ה סעי' ב' כתב בשם הרשב"א דביצה שנתבשלה בקדרה עם בשר ואפי' בקליפה אסור לאכלה בכותח ולא חילק בין יש בתבשיל רוטב ללא יש אלא ודאי דמיירי ששמוה על כסוי הקדרה אבל תוך הקדרה אם היא מכוסה אסור עד ס' ואם אינה מכוסה וליכא רוטב דינה כדין טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר דלקמן סי' צ"ב סעי' ב' יעו"ש.
ס״ו:ל״ז
א
לז) הנה אנחנו מנהגינו בכל שבת ושבת ליתן ביצים על כסוי הקדרה כדי להצטמק ואם נמצא דם בא' מהם מותר החמין לכ"ע. זב"צ או' כ"ו.
ס״ו:ל״ח
א
לח) ולענין שאר ביצים שנתבשלו עמה כגון שהניחו הרבה ביצים על הכסוי הקדרה ונמצא דם בא' מהם או שהניח ביצים בכלי בלתי מים על החמין ונמצא דם בא' מהם הנה כבר כתב הש"ע לקמן סי' ק"ה סעי' ד' שחם בחם בלא רוטב והוא דבר כחוש שאין בו שומן שאינו אוסר אלא כדי נטילה אבל י"א שאינו אוסר אלא כדי קליפה כמבואר שם בב"י יעו"ש וא"כ כיון די"א דדם ביצים אפי' בנמצא בחלמון אסור מדרבנן יש להקל בכדי קליפה וכמ"ש ב"י שם בשם הרשב"א דאיסור דרבנן סגי בקליפה יעו"ש והביצה יש בה קליפה. ועוד י"ל דאפי' למ"ד דם ביצים דחו' הכא שרי דהא יש שני קליפות דבזה הביצה יש קליפה ובזה הביצה יש קליפה והו"ל כמו שיעור נטילה די"א דשיעור נטילה היא יותר מעט מכדי קליפה וכמ"ש ב"י שם בשם הר"ן יעו"ש. ועוד י"ל דהא דבעינן כדי נטילה היינו בנוגע האוסור בהתר עצמו לא כן הכא דנוגע ע"י מחיצה שהיא הקליפה וכ"ש דיש שתי מחיצות דבזה יש קליפה ובזה יש קליפה דיש להתיר ועוד האיכא דעת הרמב"ם שהביא שם ב"י דבדבר שאין בו שומן שאינו מפטם אפי' קליפה לא בעי יעו"ש וע"כ מכל הטעמים הנז' י"ל דגם הביצים שנתבשלו עם זו הביצה שנמצא בה הדם מותרות אם הם בלי מים.
ס״ו:ל״ט
א
טל) [סעיף ז'] ביצים המוזרות וכו' ואפי' אם הביצים המוזרות באים מזכר שרו אם אין בהם דם. ב"י בשם הר"ן. ש"ך ס"ק י"ד. זב"צ או' כ"ז. אבל בדספנא מארעא לא מפליג בהו כלל דכיון דליכא למיחש בהו לריקום לעולם לא מיתסרי אלא נפש היפה תאכלנה בכל גוונא. ב"י בשם הנז' פר"ת או' י"ג ור"ל אפי' יש בהם דם שרו וכמבואר בב"י ופר"ח שם. ומיהו צריך לזרוק הדם ואחר יאכלנה וכמ"ש השפ"ד או' י"ד.
ס״ו:מ׳
א
מ) שם. אפי' ישבה עליהם התרנגולת ימים הרבה וכו' ויש מחמירין בזה וס"ל דכיון שישבה עליהם ג' ימים מעל"ע ונעשו מוזרות אסורים הביצים הבאים מזכר. כנה"ג הגב"י או' מ"ד כריתי או' יו"ד. מחב"ר או' ח' חכ"א כלל כ"ט או' י"ב. זב"צ או' כ"ח. ומיהו לדידן לא נ"מ בדין זה דאצלנו אין אוכלין ביצים המוזרות משום שקוץ ולא שמענו ולא ראינו בא' שאכל ביצים מוזרות. גם בזה"ז אין ידוע איזו היא דספנא מארעא ורוב הביצים הם מזכר וע"כ לא שייך אצלנו דספנא מארעא. זב"צ או' פ"ז. בן א"ח פ' טהרות או' ז'.
ס״ו:מ״א
א
מא) [סעיף ח'] מותר לאכול ביצים צלויות וכו' יש בני אדם שאין אוכלים ביצים מבושלים אם לא שבדקום דהיינו שפותחים אותם ומריקין בקערה ומחזירין אותם לקליפתם וסותמין הנקב וצולין אותם כנה"ג בהגב"י או' מ"ה. ומיהו מהרח"ו ז"ל בשה"מ פ' אחרי כתב וז"ל ראיתי למורי ז"ל פעמים שהיה גומעה כשהיא צלויה בלתי שישגיח בתוכה אם יש בה דם או לא ולא היה חושש לסברת המחמירין שלא לגמוע ביצה צלויה והביא ראייה מן התלמוד מכמה מקומות בענין גמיעת הביצה כמו שהיא חיה או צלויה וכמעשה דר' עקיבא (עירובין מ"א ע"א) שהיה בתענית ע"ש והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה חיה והרבה כאלה והטעם הוא שהוא ספק דרבנן עכ"ל. והב"ד המחב"ר או' ט' וסיים ובהגלות נגלות אמרי קדוש רבינו האר"י ז"ל אין לחוש לחומרת הבני אדם הנז' יא"פ. זב"צ או' כ"ט. ומ"מ כשעושין מאכל עם ביצים במחבת נוהגין לראות ולעיין בביצים בעת שמשברים אותם אם יש בהם דם או לאו. בן א"ח שם או' ח'.
ס״ו:מ״ב
א
מב) [סעיף ט'] דם דגים אעפ"י שהוא מותר וכו' וכן דם חגבים מותרים אלא דבעי היכר. פר"ח או' י"ד. ער"ה או' ט' זב"צ או' ל' והיינו שיניח עמו חגבים ובזה ניכר שהוא של חגבים.
ס״ו:מ״ג
א
מג) שם. משום מראית העין וכו' ואפי' אם אוכלו בחדרי חדרים ג"כ אסור משום מראית העין ובעינן היכרא דיש בו קשקשים ואע"ג דיש סברא דהא דאסרו משום מראית העין ה"ד בדאו' אבל בדרבנן לא אתמר מ"מ באיסורי אכילה לא שייך זה ואף בחדרי חדרים אסור. שפ"ז או' ט"ז. מחב"ר או' ט"ו. זב"ז או' ל"א.
ס״ו:מ״ד
א
מד) בני אדם הקונים בשר ומשימים אותו בקופות שאינם מיוחדים לכך אלא להניח גם פירות וירקות יש לגעור בהם מפני שהדם נסרך בקופות ואוכלים הפירות שמניחים אח"כ בלא הדחה ואף אם ידיחו הקופות או הפירות אינו כלום כיון דהוי מידי דלא ארחיה בהדחה דילמא אכיל ליה בלא הדחה כדלקמן סי' צ"א סעי' ב' פר"ח סי' ס"ט או' כ"ד. מחב"ר או' י"ג. זב"צ או' ל"ד. ואפי' בשר מליח או מבושל אין להניח בקופות ההם דחיישינן שמא יאכל אותם הפירות עם חלב. ועיין עוד לקמן סי' ס"ט או' נ"ז.
ס״ו:מ״ה
א
מה) פרה החולבת ויצא ממנה דם עם החלב אסור החלב באכילה. שו"ת נחלת שבעה סי' ך' חינוך בית יהודה סי' ל"ח. סולת למנחה שבסוף תו"ח כלל ס"ה דין ג' מחב"ר או' י"ד. ער"ה או' א' יא"פ בסוף הסי' ולכן חלב הנוטה לאדמימות אסור ואם עשאו חמאה יוכל למכרה לגוי באופן שלא יהיה חשש שיחזור וימכרנה לישראל. חב"י שם. יא"פ שם. וגם הכלים שעמד בהם אותו החלב מעל"ע אסורים נ"ש שם. וכן הכלים שנשתמשו בהם בחמין אסורים. נ"ש שם. חב"י שם. יא"פ שם. זב"צ או' ל"ה.
ס״ו:מ״ו
א
מו) ומיהו אם נתבשל החלב עם הדם שבה מותר בהנאה דליכא בדם עם חלב איסור בשר בחלב כדאיתא בפ' כל הבשר וברמב"ם פ"ט מה' מ"א. סולת למנחה שם. ער"ה שם. זב"צ או' ל"ו.
ס״ו:מ״ז
א
מז) [סעיף יוד'] דם אדם אם פירש ממנו אסור משום מראית העין וכו' חם אצבעו מטפטף דם שרי למצוץ שהרי ניכר דמאצבע קאתי וכשיש הוכחה מותר אף בדם אדם. בל"י או' ח' בשם אורח מישור. וכ"כ הער"ה סוף או' ט' בשם תו' כריתות כ"א ע"ב. וכ"כ הפר"ח או' ט"ו דע"י היכר שרי דומיא דדם דגים. וכ"כ הכריתי או' י"ב. זב"צ או' ל"ג. בן א"ח פ' טהרות או' א' והגם דהכנה"ג בהגב"י או' ב"ן בשם רמש"א והבל"י שם אסר כתב שם הזב"צ מ"מ לרבים שומעים ועוד דמלתא דרבנן היא ועבדינן לקולא עכ"ד.
ס״ו:מ״ח
א
מח) מיהו אם נפסק הטפטוף ונשאר האצבע מלוכלך בדם אסור להניח בפיו משום מראית העין. בן א"ח שם.
ס״ו:מ״ט
א
מט) שם. אבל שבין השינים מוצצו דאכתי מחובר הוא ואפי' מצות פרוש אין בו ומוצצו ואינו חושש. רש"י כריתות כ"א ע"ב.
ס״ו:נ׳
א
נ) שם בהגה. וכל דם דגים וכו' אינו אוסר תערובתו. שהרי הן עצמן מותרין כשיש בהן הוכחה כ"ש תערובתן. ש"ך ס"ק ט"ז. והיינו כשנתערבו בענין דליכא משום מראית העין שאין נכרין בעין דאי לאו הכי אסור. יד אברהם.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
חיה ועוף וכו' ג"כ דמו אסור רק הא דאמרי' בכריתות רבוי לאסור דם כוי היינו למ"ד ברי' בפ"ע אבל לפי דקיי"ל הבא מן הבהמה וחי' פשיטא דאסור דהא בין בחי' ובין בהמה דם אסור כ"כ פר"ח הלכך השמיטו הש"ע ויפה כתב אלא דיש לתמוה למה כתבו גבי ג"ה
ב
חייבים עליו והא דכתב לקמן סי' פ"ו ס"ח דהא וכל מרוקם אפרוח אסור מדרבנן שם לא הוי דם ואמת אם ניכר דם אסור מהתורה ועי' פלתי:
ג
ויש מחמירין וכו' על קשר של חלבון גזירה שמא ימצא על קשר של חלמון שהוא אסור ד"ת ש"ך והפ"ח תמה מנין לכו לגזור גזרה לגזרה. וזהו בגמ' אבל בחומרא שהחמירו הפוסקי' מצינו טובא גזרה לגזרה וביצת בת יומא דעת מהרש"ל להקל וכן דעת הפר"ח:
ד
ומזה נתפשט וכו' כתבו מחמת חומרא והאחרונים כתבו מדינא כי הרא"ה דעתו להיפוך נמצא על חלבון אסור כי זהו עיקר הריקום ועל חלמון מותר כי בזו לא שייך ריקום והפ"ח הסכים לדינא כרא"ה כי לדעתו מסתבר טעמי' ועי' פלתי כי בררתי דברי גאוני' בטוב טעם וממנם אין לזוז.
ה
וכל זה וכו' ואם נמצא או נתבשל ולא ידעינן אם היה במקום האוסרו יש לאסור כ"כ האו"ה והסכימו האחרונים ואם נתערב בשאר בצים חד בתרי מותר דמהתורה ברובא בטל ולא הוי רק איסור דרבנן וספיקא לקולא וכן אפי' בנצלה או נתבשל אם נתערב חד בתרי ג"כ מותר ועמ"ש פלתי ולא אמרינן דדם שבביצה הוא איסור דבוק עם הביצה וא"כ בעינן ס' נגד הביצה דלא הוי דבוק בתולדה.
ו
הביצה לבדו. לשון לבדו משמע דאם יש עוד ביצה ג"כ מותר אבל הפר"ח השיג וס"ל חד בחד לא קרוי תערובת כלל.
ז
אם הוא ואם נתערב באין מינו אסור אפילו ברוב דמין בשא"מ לא מהני רוב בטעם כעיקר ואיירי דנתערב לח בלח דיבש ביבש אף באינו מינו מהתורה בטל ברוב וע"ל סי' ק"ט במ"ש. ודע כי ביצה שיש בה טפת דם דאסור משום דשדא תכלא בכולא אותו ביצה שנתער' באחרי' הוי מין במינו כי טעם דם כל שהוא וטעם ביצה אשר בו התכלא חד טעם עם שאר ביצים כ"כ פר"ח
ח
נ"ל שהוא מותר ולדידן דמחמירין לאסור הביצה בכל צד שיהי' נמצא הדם גם זה טריפה ש"ך ופ"ח:
ט
מותר והיינו דביצה אינו מונח על חתיכה אבל אם מונח על חתיכה אסור דהא ביצה אסור מחמת עצמו דשדי תכלא בכולה כדלקמן סי' ק"ה איסור המונח על היתר ולדידן לעולם בס'
י
מותר לאכלם עיין פלתי הביצה שישבה עליה תרגולת ג' ימים אסורים וה"מ דלא ספנא מארעא אבל בדספנא מארעא תמיד מי שאין איסטניס יאכלנה וג' ימים משמע מעל"ע
יא
מותר והרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א פסק אפי' בלי קשקשים מותר וכבר השיגו הראב"ד והמ"מ דחק עצמו ביותר ואני הארכתי בחידושי אבל הכל באריכות גלל כן לא חפצתי להעתיקו והיותר קרוב הוא שס"ל לרמב"ם אם הוא מכניס הדם ואחר שותהו בזו יש לחוש למראית עין ובעינן קשקשים אבל אם הוא המכניס הדם ובעצמו שותהו בזה ליכא מראית עין וא"צ קשקשים. וזהו שדייק הרמב"ם ושתהו היינו הוא המכניס. לכך לא אסרו ודוק וצ"ע
יב
אם פירש ממנו ואי מהני היכרא כמו בדם דגם נחלקו התוס' ורשב"א ובמלתא דרבנן שומעין להקל:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
חייבים עליו והקשו כל האחרונים דלקמן סי' פ״ו ס״ח העתק המחבר לשון הרמב״ם דביצי עוף טהור אפי' התחיל הריקום אינו אסור רק מדרבנן והפרישה והש״ך תי' דהדם שנהפך לבש' יצא מאיסורו דגבלא ונעשה עפר והפר״ח תי' דשם לא היה דם רק בשר ובחמת זה אינו דמעולם תחילת הריקום דם וגם א״א מוצא בשר בלי דם בתוכו כנודע לטבעים. רק בלא״ה לק״מ דמה בכך דבתוך בשר דם בשלמא אם דם גרידא פשיטא דיש לאסור אבל אם אח״כ נבלע בבשר לו יהיה חתיכה מלא דם כ״ז שלא פירש מותר דבטל אגב חתיכת בשר ואף זה כמוהו הא הדם נבלע בבשר והרב ב״י שכתב דמן רמב״ם משמע דדם בצים דרבנן היינו דה״ל להזכיר דאם דם בריקום בלי בשר דאסור מהתורה אלא ש״מ דס"ל דגם זה מדרבנן אבל לא דנלמוד מגוף הדין וא״כ אין כאן סתירה בש״ע דהא באמת כתב בסי' זה דאסור מהתורה ומה צורך עוד וק״ל
ב
ומזה נתפשט המנהג והאחרונים כתבו כי לא מן השם הזה רק מדינא כי חששו לדעת הרא״ה וסייעתו דסברי נמצא על חלבון אסור ועל חלמון מותר והפ״ח כתכ לדינא העיקר כרא״ה כי הטבעיים העידו שכל יצירת האפרוח היא בחלבון והחלמון נמצא לפעמים בתוך קיבת אפרוח ע״ש ובאמת קשה לדעתי לומר שכל גאונים והרי״ף והרמב״ם בהי' ראש לטבעיים יטעו בדבר זה ולכן נראה כי כל ראי' הרא״ה מהא דאמרינן אנן איפכא תנן ואביי הוא דתרצ' נהלי' הוא דאביי טעה כדעת הגאונים אבל באמת איפכא תנן אבל זהו בתכלית הדוחק כיון דהנכון כסברא וכטבע איפכא מה ראה אביי על ככה לחלוק אמאי דתניא איפכא בלי טעם הלא תמיד האחרון החולק על מי שקרמו חוקר ומדקדק בדברים אם יתכנו ואיך אביי יטעה במושכל ויוסף עוד להפך דברי ראשונים וגם ה״ל לגמ' לומר ואביי דתירצו נהלי' ולית הלכה כדבריו. אבל נראה ודאי כי האמת כמ״ש הרא״ה דעיקר הריקום בחלבון וחלמון אינו מעלה ואינו מוריד כלל ליצירת אפרוח אבל הענין רוב דם הנמצא בביצה הוא לריקום אפרוח בא וזולתו לא שכיח דם שם כלל. והדם בא לביצה טרם שהתחיל הריקום ואח״כ ממנו מתחיל הריקום ולכך כשנמצא דם בחלבון אשר שם עיקר רקום אפרוח מי יאמר שכבר התחיל הריקום דלמא עדיין לא התחיל ואת״ל התחיל דלמא כאן היה וכאן נמצא ומנ״ל שדי' תכלה בכולו אבל בנמצא בחלמון כאן אין מקום ריקום כלל ולתלות שלא היה דם ריקום כלל הוא מלתא דל״ש וע״כ אמרינן דלכתחילה היה הדם בחלבון וגרם גם ריקום אפרוח ושדי' תכלה בכולו ואח״כ כשנגמר הריקום בחלבון וכבר עשה הדס פעולתו בריקום ושדי' תכלה בכולו אף הדס יורד מחלבון לחלמון בקצרו הנוגע לחלבון כי ודאי גם חלמון מסייע ליצירת ולד דאל״כ מה טיבו ופעולתו ולא לחנם נוצר וא״כ א״ש דמתחלה היה שונים כסברה הרא״ה אבל אביי הבין כמ"ש ולכך הוא דתירצי ניהלי' צריך להיות להיפוך בחלמון אבל בחלבון לא מחזיקנין בריקום כי כאשר בא ריקום נתהפך הדם לבשר אבל בחלמון הוא משיורי ריקו' אשר בחלבון וא״ש וזהו דעת כל הפוסקים ולפי הגי' שלנו בירושלמי ג״כ הוא כך דחלמון חמור מחלבון וכן עיקר ׃
ג
אם נצלה או נתבשל וכו' וכ״כ כתבו דחד בתרי יש להקל אף בנתבשל וכו'. ואני לא אדע מה אידון בזה הלא כל איסורו של הך משום דם דהואיל דיש בה ריקום הוי דם בשר ולא מחמת ריקום דהא בשר ריקום ודאי דרבנן כל איסור משום דם וכ״כ התו' והפוסקי' וא״כ כשנתבשל הא הוי דם שבשלו דמותר מהתורה ורק איסור דרבנן דכי יהיה דם זה חמור מדם שחייבין עליו כרת ומותר בבישול ומכ״ש זה וא״כ לעולם אין כאן ספק איסור של תורה רק דרבנן מכ״ש אם לא ידעינן דהי' במקום אוסר א״כ הוי ליה ספיקא דרבנן לקולא ולא אתחזיק אסורא דלמא לא היה במקום אוסרו והעמיד ביצה על חזקת היתר וצריך עוין כי מחברים לא דיברו בזה ולענ"ד בביצה בשולה יש להקל בכל אופן ואינן רק ספיקא דרבנן ודו"ק:
ד
מותר לאכלם הב"י כ' בשם שבולי לקט בשם גאונים דאם שהתה הביצה תחת תרנגולת ג' ימים אסור משום שקוץ והב"י כ' דרש"י סותר דכתיב נפש יפה תאכלנו אפי' ישבה עליו ימים רבים וביקש הש"ך לחלק בין איסטניס לאינו איסטניס ויפה דיבר הפר"ח דהביא מגמ' פרק מקום שנהגו דלאחר ג' ימים הביצים נפסדים ואינם ראוים לאכילה אפי' לאינו איסטניס כמ"ש רש"י שם דתוך ג' ימים לא הוי הפסד גדול דנפש יפה תאכלנו אבל באמת הגאונים מיירי בביצים דלא ספני מארעא וראוי' ללידה ושייך בהו בקל ריקום ובהו איירי ג"כ הגמ' בפסחים דאי ספנא מארעא למה יחזי' בי"ד ובמועד התרנגול' לאחר ג' ימים משום פסידא דביעי אף אם יחזיר הם נפסדים ולא יצליחו לאפרוח ודבר חפץ וע"כ בביצים ראוי' לאפרוחי' מיירי ורש"י כתב להדי' על ספנא מארעא אפי' ישבה ימים רבים וגם הב"י דהשיג על שבולי לקט היינו בספנא מארעא ונכון ובירושלמי פ' מקום שנהגו משמע בעינן ג' ימים מע"ל ע"ש:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
וכל זה. עש"ך ס"ק יו"ד שהאריך דיש ספק בכל מקום שימצא ואף אם נמצא בחלמון דלמא הלכה כרא"ה כו' ואין ודאי לפי דבריו אלא בנמצא על קשר חלמון וגם על החלבון שאז אסור לכ"ע ומיד בתר הכי כתב (ובבה"ט לא העתיק זאת) אבל מ"ש מהרש"ל להקל בנמצא על החלמון אינו נראה ע"ש ודבריו סותרים זא"ז ועיין פמ"ג שכתב דאולי חזר בו הש"ך וסובר דעיקר כהגאונים. ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין ד' ס"ב שפירש דבריו דה"ק דבהא אין הלכה כמהרש"ל דמקיל בחלמון משום דס"ל עיקר להלכה כדברי הרא"ה וא"כ נמשך מזה קולא בהפ"מ כמ"ש באמת הפר"ח (הובא בבה"ט של מהרי"ט סק"ג) ע"ז כתב הש"ך דז"א דכל אחרונים ס"ל דלא כוותיה רק דחלמון חמיר אבל בתערובות לעולם יש להקל משום ספק ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה בא לידי כו' נראה דכל זה לשיטתו לקמן סימן צ"ח אבל לשיטת הש"ך שם סק"ח נראה דהאי דאינו מינו אסור וכן מצאתי בגליון יו"ד של הגאון מהר"ר יאקב ברלין ז"ל אך הפמ"ג כתב דגם הש"ך אפשר יודה כאן ע"ש. [ועיין בספר לבושי שרד שהאריך בזה ומבואר שם כמה חלוקי דינים ע"ש]:
ב
ושכח וטרף. עבה"ט בשם ש"ך ונ"מ גם במקום כו'. ועיין בספר תפל"מ שכתב ונראה לי דנ"מ לדידן בביצים דספנא מארעא דאין אסור רק הדם כמ"ש הש"ך ס"ק י"ד ואי טריף עם הדם מותר ונ"ל דאפי' אם הוא ספק אם מזכר אי ספנא מארעא אפשר שמותר בכה"ג ואפילו את"ל דאסור דהוי דאוריי' למ"ד דם ריקום דאוריי' מ"מ אם נתערב חד בחד וכ"ש בתרי בטל דהוי ס"ס גמור ולפ"ז לדידן דכל הביצים הם ספק אי ספנא מארעא מותרים בתערובות עכ"פ מיהו י"ל דספנא מארעא לא שכיח כולי האי שיהיה בו דם כמו ביצי זכר והוי איסורא שכיח טפי ולא הוי ס"ס גמור צ"ע עכ"ד ע"ש:
ג
ביצים המוזרות. עש"ך ועיין בתפל"מ שכתב דה"ה ביצים הנמצאים במעי התרנגולת שנמצא בהם דם מותרים רק שיזרוק הדם דהא ג"כ אין נקלטות לעולם כדאיתא פ"ק דביצה ד' ו' וצ"ע לדינא ע"ש וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ד זצ"ל שפסק כן:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
(סימן ס"ו ש"ך סק"ו) אפילו היא ביצה בת יומא. ובתפל"מ מסתפק בנמצא הביעי במעי אמה דבזה י"ל כיון דהביצה אינה ראויה כלל לגדל אפרוחים כדאיתא פ"ק דביצה הוי כמו ספני מארעא דשרי לקמן בסעיף ז':
ב
(ש"ך סק"י) רק באחד נראה דמותר. והפר"ח והעתיקו הכריתי והמנ"י הסכימו דאין להתיר רק חד בתרי:
ג
(ש"ך ס"ק י"ג) ומדברי הרב נראה מבואר וכו' אינה מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. הקשה לי חכם אחד דהא קיי"ל בדבר בלוע מכלי יוצא בלא רוטב. והיינו כיון שאין לו טעם של עצמו לא כחוש טעמו. וא"כ הקליפה דביצה דמי לכלי ואינו דומה לההיא דמחתיכה לחתיכה. ואפשר לומר כיון דקיי"ל דקליפה אין לו שיעור והוא מעט אפשר דקליפת הביצה בעצמו לא נבלע בכל עוביו רק מעט מעוביו שהוא במקום הקליפה והשאר הוי כמו שני כלים הנוגעים זה בזה אף דהוא מחובר ככלי אחד. מ"מ אינו יוצא מצד זה לצד זה. דדוקא מכלי למאכל יוצא בלא רוטב. אבל מכלי לכלי לא וכן צריכים אנו לומר במאכל שמונח על כלי שניהם חמים דמשמע דמהני קליפה לכלי כדין צלי (ע' סי' ק"ח). ולא אמרי' כיון שהכלי הם יוצא מקליפה זו לקליפה שסמוכה לזה. ותאסר כל הכלי דהא דבר הבלוע יוצא מכלי בלא רוטב. אע"כ דמצד זה לצד זה בכלי אחד ג"כ אינו יוצא בלא רוטב. אף דאם נגע דבר חם מגבו של כלי שנאסר מן הכלי מגבו כ"ק. ואח"כ בשלו באותו כלי אמרינן דהרוטב מוציא הבלוע ונאסר התבשיל. ואלו בב' כלים כה"ג שיש בכל אחד רוטב ונוגעים זה בזה אינם אוסרים כמבואר (סס"י צ"ג) הרי דבכלי אחד מצד זה לצד זה לא מקרי ב' כלים. י"ל דדוקא כשיש רוטב בתוכו שכח הרוטב נכנס בכל עובי הכלי מש"ה מוציא כל מה שבעוביו. ולא משכחת לגבי הד כלי מצד זה לצד זה בלא רוטב. דהרוטב שבתוכו מתפשט בכל עוביו. אבל כל שאין רוטב בתוכו מקרי ב' כלים לענין שאין הבלוע יוצא מצד זה לצד זה כנלע"ד: ובזה נדחה מה שהוכיח הש"ך דלא כהרמ"א דקליפת הביצה לא מקרי בלוע מדתלה הרשב"א טעם ההיתר דאין צלי אוסר יותר מכד"ק ולא נקט טעם ההיתר דהוי דבר בלוע. ולדברינו לק"מ דאלו היה אוסר עד ס' והיה הבלוע נכנס בכל קליפת הביצה היה מאכל אסור אף שהוא בלוע דקליפת הביצה הוי ככלי ומכלי יוצא בלא רוטב. לזה נקט הרשב"א דאינו אוסר יותר מכד"ק. וממילא אף לדידן דצלי אוסר עד ס'. ואנו דנין ג"כ דנאסר כל קליפת הביצה. היינו דוקא לגבי הקליפה בעצמה. אבל לאסור המאכל כיון שאלו היה כחוש לא היה אסור אף המאכל אף כד"ק דהא אם הוא כחוש לא נאסר מקליפת הביצה בעצמה רק כד"ק. והוי ב' כלים שוב לא אמרינן אין אנו בקיאים כמו לענין שאינו יוצא מחתיכה להתיכה בלא רוטב דל"א א"א בקיאים כיון שאינו יוצא כלל. וה"נ בנ"ד כיון דכחוש אינו יוצא כלל ל"א א"א בקיאים. וגדולה מזו כתב הש"ך (בסימן ק"ה) לענין בלוע בכלי אם המאכל מונח בתוכו אין בו לחלוחית דאינו נאסר בכדי נטילה רק כ"ק לא אמרינן א"א בקיאים. ב"ש בנ"ד דבכחוש אינו אוסר כלל. ועדיין הדבר צריך תלמוד כיון דהכא אם באמת נבלע בכל קליפת הביצה אף אם הוא כחוש יוצא ממנו דמכלי יוצא בלא רוטב. והדרינן לכללא דא"א בקיאים. רק דהכא בכחוש אינו אוסר הוא מטעם אחר דבכחוש לא נבלע בקליפת הביצה רק כד"ק. ובזה כבר היינו דנין כשנבלע ט"ד בהקליפה שנבלע בכולו מכח א"א בקיאים. והיינו אוסרים כל הקליפה. ממילא אסור גם המאכל. בשלמא בדבר כחוש שנבלע בחתיכה אף שמתחלה דנין לומר אא"ב ונאסר כל החתיכה. מ"מ לענין חתיכה אחת אמרינן שהוא כחוש ואינו יוצא ממנו. אבל לא סתרי' הדבר שכבר היינו דנין שנאסר כל החתיכה. משא"כ בנ"ד שאנו באין לדון ולהתיר שהוא כחוש ולא נאסר כל הקליפה הביצה בזה אפשר כיון דלענין הקליפה עצמה אוסרי' כולה ממילא אסור ג"כ המאכל וצ"ע לדינא:
ד
(שם) איסור בלוע מה שהיא בתוך הקליפה. והטעם בזה דלא מקרי בלוע די"ל דהקליפת ביצה דאין לו טעם של עצמו הוי כמו כלי דהבלוע יוצא ממנו בלא רוטב:
ה
(שם סקי"ד) עכ"ל טור ורש"י וכתב בת"ח דאין להתיר רק בידוע שהוא ספני מארעא כגון שהתרנגולת סגורה בלול או שאין תרנגול אצלה עד ס' בתים ומנ"י כתב או שנהר מפסיק ואין בו נשר וכ' הפר"ח דבעי' שתהא סגורה כ"א יום משך עבורה:
ו
(סעיף ט') כגון שיש בו קשקשים. לשון הש"ס דאית בי' קשקשים וכתב רש"י דאית ביה בדם קשקשים משמע לכאורה דבדם מעורב קשקשים אבל להניח אצל הדם קשקשים לא שריא ואפשר גם ליקח קשקשים וליתן בתוך דם לא אלא דמעצמו נשאר בו קשקשים ע' בסוגיא ובתוספות שם דבדם מהלכי שתים ל"ש ביה קשקשים ואמאי ל"ש הא אפשר ליתן קשקשים לתוך דם מהלכי שתים והרואה יסבור שהוא דם דגים אלא משמע דלא מהני ואולם מלשון הרמ"א לקמן (סימן פ"ז ס"ג) משמע דהכא שרי להניח אצלו קשקשים גם נראה דאם בישל הדם מותר לאכלו לדעת הרמ"א (סי' פ"ז) דאף אם הוא דם בהמה ליכא דאורייתא דהוי דם שבשלו ודמי לבשר עוף:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו:א׳
א
חיה ועוף. וכן דם כוי חייבים עליו טור והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים:
ס״ו:ב׳
א
וכן דם שליל. ע"ל ריש סימן י"ג:
ס״ו:ג׳
א
אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח. ויתבאר בסמוך במה יודע אם הוא מרוקם האפרוח:
ס״ו:ד׳
א
מרוקם האפרוח כו'. דוקא בטפת דם חייבים עליו מן התורה כשידוע שהוא מרוקם האפרוח אבל אם הוא מלא דם וניכר בו מקום התחלת האפרוח אינו אלא מדרבנן כמ"ש בסימן פ"ו ס"ק כ"ב:
ס״ו:ה׳
א
כל הביצה אסורה. לפי שהאפרוח מתחיל להתרקם מכל הביצה:
ס״ו:ו׳
א
אסורה. וכתב הכל בו דבנמצא על החלמון שהיא אסורה אפילו היא ביצה בת יומא דלא פלוג רבנן וכ"כ הב"י ות"ח כלל ס"ב סוף דין א' דכ"מ שאסורה אין חילוק בין ביצה בת יומא ושכן המנהג ומהרש"ל פרק א"ט סי' ק"כ לפי שנראה לו עיקר שיטת הרא"ה דלקמן מתיר בחלמון בביצה בת יומא ואוסר בחלבון ודעת האחרונים נראה שאין לחלק:
ס״ו:ז׳
א
ויש מחמירים עוד כו'. על קשר של חלבון גזרה שמא ימצא על קשר החלמון שהוא אסור דאורייתא. שם:
ס״ו:ח׳
א
ומזה נתפשט כו'. עד ואין מחלקין בין חלבון לחלמון. מאחר שיש פוסקים סוברים שמקום הקשר הוא במקום הכד ויש סוברים שהוא במקום החד א"כ אין לו היתר רק בנמצא מצדדים ואין אנו בקיאין עד היכן מקום הכד והחד לכן המנהג לאסרו בכל ענין כן כתוב בת"ח כלל ס"ב סוף דין א' והב"ח והל"ח דף ע"ט ע"ב השיגו על הר"ב בזה דודאי הכל בקיאין בזה דהא עינינו הרואות שהדם שבצדדים הוא רחוק מן הקשר אלא טעם המנהג הוא ע"פ הדין שחוששין לסברת הרא"ה שמחמיר יותר בחלבון מבחלמון שלא על הקשר כדכתב הר"ן על שמו וכן הרוקח סי' תמ"ז כתב גירסת הירושלמי וגירסא ישנה בש"ס דילן להחמיר יותר בחלבון מבחלמון עכ"ל (גם בב"י וד"מ הביאו דברי הרא"ה והרוקח בקוצר ע"ש) ודברים נכונים הם בשגם שהרא"ה והרוקח הביאו סברא נכונה לדבריהם (ועיין בדברי הרא"ה בספרו בדק הבית) וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' קי"ט כדברי הרא"ה דבחלבון מדינא אסור ובחלמון אין להקל נגד סברת הגאונים עיין שם:
ס״ו:ט׳
א
ביצים הטרופות כו'. עיין פרישה סעיף י"ב ודרישה:
ס״ו:י׳
א
וכ"ז כו'. בתורת חטאת שם דין ג' מביא סברת הפוסקי' דאין דם ביצים אסור מדאוריי' כלל וסברת הפוסקי' דדם ריקום אסור מדאוריי' ומסיק וז"ל ובאו"ה כתוב כלל מ"ב דאם נתבשלה או נצלה ביצה או ביצה א' היה טרופה ונמצא בה דם ולא נודע באיזה מקום נמצא הדם נהיגין לאסרו אמנם אם הם חיות עדיין וטרופות בקערה ומעורבים ונמצא דם ואינו ניכר באיזה מקום היה כתוב באגודה דהוי ספיקא דרבנן ולקולא והכי נהגינן אפי' אם הם רק ב' או ג' אבל אם ניכר שהיה הדם במקום האיסור נהגינן כתשובת הרא"ש עכ"ל ונ"ל דה"ה אם נתבשלה) (ונתערבה אח"כ) באחרות אם אין אנו יודעים שהדם היה במקום האיסור יש להתיר התערובות דאין חילוק בין נתבשל או חיה לענין תערובות ואע"ג דאפשר דעל ידי בישול נותנת טעם באחרות משא"כ כשהיא חיה מכל מקום נראה דיש לסמוך אדברי המקילים ואמרינן דדם ביצים מדרבנן וכל זמן שאין אנו יודעים שהיה דם במקום שאוסר הביצה יש להקל מספק שמא לא היה במקום שאוסר הביצה ומשום טפת דם עצמו דנ"ט בביצה אין לאסור דהרשב"א כתב בתשובה דדם ביצים אינו אוסר אלא כשהוא בעינו אבל אינו אוסר תערובתו וכמו שיתבאר בסמוך אע"ג דבכל מקום שהביצה אסורה אוסרת תערובתה כדאיתא בתשובת הרא"ש מ"מ בספיקא יש להקל עכ"ל וכ"כ בד"מ וע"פ זה הם דבריו כאן בהג"ה אלא שביאר יותר כאן בהג"ה הטעם שיש להקל בתערובות מבביצה עצמו והוא הואיל ובלאו הכי בתערובות חד בתרי בטל ואע"ג דנהגינן להתיר אפילו הם רק ב' ביצים כמ"ש בת"ח ובד"מ מ"מ תערובות מיקרי ובתערובות אשכחן דחד בתרי בטל ותו דאף בב' ביצים שרי מדינא כמו שאכתוב בסמוך וזה שסיים אבל אם הביצה לבדה אסור נראה מבואר הא כל מה שנתערב אפילו רק אחד באחד מותר מטעם דבתערובות סומכי' אהפוסקים דדם ביצים דרבנן והא דסתם הר"ב כדברי המחבר בסעיף ב' דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים עליו היינו משום כיון דלענין ביצה גופא אמרינן כל ספק לחומרא הניח הדברים כמות שהן ובזה נתיישב מה שהקשה בס' ל"ח דף קע"ט ע"א על הר"ב בזה ע"ש והעט"ז כתב בכאן דברים שלא בהשגחה ואין צורך להשיב עליהם כאשר יראה המעיין ומהרש"ל שם וסימן ק"כ כתב דקי"ל דם ביצים דאורייתא והלכך היכא דנמצא על החלבון ונתערב בין חיה בין מבושלת הכל אסור והיכא דנמצא על החלמון שלא על הקשר יקח הביצה עם החלמון ויזרקנה והשאר הכל מותר דהעיקר כדברי הרא"ה עכ"ד וכן הב"ח בסוף סעיף ד' מחמיר וכ' דלמאי דקי"ל להחמיר כשיטת הרא"ה וכשיטת הגאונים א"כ בכל ענין התערובות אסור כדכתב הרא"ש בתשו' עכ"ל ולפעד"נ דברי הרב ואו"ה דאפילו למ"ד דם ביצים דאורייתא יש להקל בתערובות דהא קי"ל מדאורייתא מין במינו חד בתרי בטל וחכמים הצריכו ס' ואם נשפך ואין יכולים לידע אם יש ס' מותר דספיקא דרבנן לקולא כדלקמן סימן צ"ח סעיף ד' א"כ כ"ש הכא שיש ספק אם יש כאן איסור כלל דבטל ברובא ואף ע"ג דמדברי הר"ב בת"ח וד"מ נראה דסבירא ליה דלמ"ד דם ביצים דאורייתא הוי ספק דאורייתא הר"ב נמשך אחר תשובת הרא"ש דמשמע שם הכי והיינו משום דדוקא בנשפך אמרינן הכי דכיון דאחר שנתבטל ברוב האיסור מצד עצמו הוא דרבנן אבל לא היכא שהספק הוא באיסור עצמו ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן ומהאי טעמא לא שרינן ספק דרוסה שנתערבה ברוב מטעם ספק דרבנן לקולא כמו שחילק בד"מ סימן נ"ז בהדיא בכה"ג מ"מ הכא כיון דהרמב"ם וש"ד וסמ"ק ואגודה ואו"ה ומהרא"י בשעריו סבירא להו דם ביצים אינו אלא מדרבנן ואם כן אפי' בלא תערובות היה ספק דרבנן ולקולא ודאי דיש לחושבו בכה"ג ספק דרבנן על ידי תערובות לכולי עלמא ודוק ואפילו נתערב רק באחד נראה דמותר דיש לומר דביצת ההיתר הוא יותר מביצת האיסור ואם כן ה"ל ספק ספיקא ספק יש כאן ביצת איסור או לא ואת"ל יש כאן איסור שמא הביצת היתר הוא הרוב ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכה"ג כתב הסמ"ק סי' ר"ה ומביאו בית יוסף סימן פ"ג וכ"כ האו"ה כלל י"ג והר"ב בת"ח כלל כ' סוף דין ג' דציר דגים היכא שיש שמנונית אסור מן התורה ודגים מלוחים כמו הרינג"ש מותרים מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים או לא ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהן שומן ואז צירם אינו אסור כי אם מדרבנן עד כאן לשונו והיינו ממש כהך דהכא ע"ש ואפילו בנמצא על החלמון ונתערב חשיב ספיקא דשמא קיימא לן כהרא"ה וסייעתו וכן בנמצא על החלבון ונתערב שמא קי"ל כהגאונים וסייעתם וכן הב"ח גופיה סובר דהאי ספיקא מעליא הוא ע"ש ואע"ג דכתבתי בס"ס נ"ז דבכה"ג לא הוי ס"ס אלא דוקא גבי דרוסה דיש בלא"ה צדדים להתיר מ"מ הכא כיון שיש כאן ספק איסור כלל ודאי נראה דהוי ס"ס גמור ותו דאפילו למ"ד דם ביצים דאורייתא והדם הוא במקום האוסרו אין הביצה אסורה בודאי אלא מספיקא דשמא התחילה להתרקם כמ"ש הרשב"א ומהרש"ל שם א"כ מכל הלין טעמי נראין דברי האו"ה והר"ב אבל מה שהקיל מהרש"ל בנמצא על החלמון אינו נראה כלל ואין כן דעת הרא"ש וכל האחרונים. מיהו בנתערב הביצה שלא במינו יש לאסור התערובות כדברי מהרש"ל והב"ח ונראה שגם האו"ה והר"ב מודים לזה שהרי לא כתבו דבריהם אלא בנתערב בשאר ביצים כן נ"ל:
ס״ו:י״א
א
נ"ל שהוא מותר. שהרי יש פוסקים דאין בדם זה איסור כלל אפילו מדרבנן ואפילו לדברי האוסרים אותו מדרבנן היינו שלא לאכלו בעינו משום מראית העין אבל אם נתערב שלא מדעת שרי וכ"כ הרשב"א כו' עכ"ל ומשמע דאם ערבו מדעת אסור וכ"כ העט"ז והיינו לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא כדלקמן סימן צ"ט סעיף ה':
ס״ו:י״ב
א
מותר. כתב בספר ל"ח דף קע"ט ע"ב דאפילו לפי המנהג שנהגו לאסור הביצה בכל מקום שנמצא בו דם דדוקא כשהוא עדיין בעין ולא כשנתערב דהבו דלא לוסיף עלה עכ"ל ובאמת דברי הר"ב בד"מ ובת"ח נראין לכאורה כן מדסתם כאן כדברי המחבר אבל אין זו סברא נכונה (והשיב בעל ל"ח וז"ל הסברא הוא שכיון שאינו נראה בעין לא החמירו וזהו שאמרתי דלא לוסיף עלה ואע"ג דמדינא אסור דינא גופא משום חומרא דספיקא הוא ע"כ) דמה בכך שנתערב הא אפילו היה בעין וזרקו היה הביצה אסורה ומכ"ש לפי מה שנתבאר דקי"ל דכל הביצה אסורה מדינא בכל ענין ויותר נראה דהר"ב לא סתם כאן אלא במקום שלא נהגו לאסור הביצה לעולם ונ"מ גם במקום שנהגו לאסור הביצה אם נתערב הדם עצמו בתערובות אחר שהוא מותר ודברי העט"ז א"א ליישב כן:
ס״ו:י״ג
א
מותר כו'. דכיון דאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מצלי שאינו אוסר אלא כדי קליפה וקליפת ביצה עצמה לא גרע משיעור קליפה ולא עוד אלא אפילו היתה קלופה כיון שרוטב שבקדרה אינו עולה למעלה מהכיסוי אין מה שבקדרה בולע ממנה דלא עדיף מחתיכה שבתוך הרוטב כשלא ניער וכיסה עכ"ל הרשב"א שהביא ב"י והר"ב בת"ח סוף כלל ס"ג כתב על זה ואין נראה להתיר בקליפה דהא הביצה אסורה מחמת עצמה ולא דמי לחתיכה דלא אסור רק מכח הבלוע בו ואין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב עד כאן לשונו ולפעד"נ דאף הרשב"א לא קאמר אלא להתיר מה שבקדרה אבל החתיכה שהביצה מונחת עליו אסור כדי נטילה כדלקמן סימן צ"ב וסימן ק"ה ס"ד וה"ק ולא עוד כו' אין מה שבקדרה כו' היה נאסר אם כן הכא כשאינה קלופה הכל שרי ולישנא דהרשב"א שהוא בב"י הכי דייקא טפי ע"ש ומהרש"ל כ' בפא"ט ס"ס ק"כ על דברי הרשב"א הנ"ל וכל זאת לפי סברתו אבל לפי מאי דקי"ל דאפי' צלי וחם חשבינן כבישול ואוסר עד ס' ה"נ אוסר עד ס' עכ"ל ומדברי הרב נראה מבואר דמודה בשאינה קלופה ונראה דטעמו דאע"ג דקי"ל לקמן סימן ק"ה דאפילו בכחוש משערינן בס' הא נתבאר שם בס"ק י"ז דבאיסור בלוע כחוש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וכיון שהביצה בתוך הקליפה חשיב איסור בלוע (והעט"ז שהעתיק טעמו של הרשב"א לא כוון יפה דהא אנן משערינן בס') ודברי מהרש"ל נראין דהא משמע מדברי הרשב"א גופיה דאלו היה אוסר עד ס' אף במקום שאין רוטב היה אסור ולא הוי חשיב איסור בלוע מה שהיא בתוך הקליפה וכן נרא' דעת האו"ה דלקמן בסמוך. וצריך לומר דתיבת מהכיסוי שבדברי הרשב"א ט"ס הוא וצ"ל למעלה מהביצה דהא מיירי שהביצה מונחת בקדרה על המאכל וכן מצאתי מוגה אבל באו"ה כלל מ"ב דין ו' כתב וז"ל והשיב רשב"א שבכסוי החמין שנמצא בה ביצה שנמצא בה דם שאינו אוסר החמין אלא כדי קליפה ע"כ ודוקא שלא נגע במאכל עצמו אבל אם נגע בו צריך ס' נגד כל הביצה כדאיתא לעיל עכ"ל וצ"ל לדבריו דאע"ג דקי"ל לקמן סי' צ"ב סעיף ה' דטפה שנפלה על הקדרה כנגד הרוטב צריך ס' מ"מ הכא כיון דהביצה היא בתוך הקליפה והקליפה מפסקת הוי כשתי קדרות חמות שנוגעות זו בזו דשרי לקמן ס"ס צ"ב (ולפ"ז מוכח דס"ל להאו"ה כדעת מהרש"ל דלעיל בסמוך ודוק):
ס״ו:י״ד
א
ביצים המוזרות. פי' שאינם מזכר אלא דספנא מארעא ואינן נקלטות לעולם עכ"ל טור ורש"י ור"ל דאז אפי' יש בהן דם שרי אבל ה"ה דביצים הבאים מזכר שרי כשאין בהם דם אע"ג דהן מוזרות או שהדם הוא במקום שאין אוסרו במקום שנוהגים בו היתר וכ"כ הר"ן ומביאו ב"י וע"ש:
ס״ו:ט״ו
א
מותר לאכלן כו'. וכתב בשבולי לקט בשם הגאונים דאם שהו הביצים תחת התרנגולת ג' ימים אסורים משום שיקוץ עכ"ל וכתב ב"י ואין לדבר זה שורש בש"ס וגם לא ראיתי לשום פוסק שכתב כן אדרבה רש"י כתב שאע"פ שישבה עליה התרנגולת ימים רבים מותרים עכ"ל ואחריו נמשך הרב בת"ח כלל ס"ב דין ו' ולא ידעתי למה דחו דברי הגאונים בלא טעם דהא בש"ס וכל הפוסקים איתא ביצים מוזרות נפש היפה (ופרש"י ושאר מפרשים שאינו איסטניס ואין דעתו קצה בהן) תאכלם ולכך פרש"י דאפילו ישבה עליה ימים רבים מותרין אבל ודאי משום שיקוץ אסורים לאיסטניס וכ"כ האו"ה כלל מ"ב דין ה' ע"ש:
ס״ו:ט״ז
א
אינו אוסר תערובתו. שהרי הן עצמן מותרין כשיש בהן הוכחה כ"ש תערובתן. שם:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
אבל חכמים אסרוהו. והוא לחד תירוצא בתוס' פ' אלו טרפות שב"י מביא כאן והיינו שבכל מקום אסור מדרבנן אבל לתירוץ השני יש חילוק דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשיב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו אבל במקום אחר אין בו איסור אפי' מדרבנן ומשמע מטור וש"ע דתפסו חומרא של שני התירוצים. ובב"י כתוב אבל הרמב"ם כתב ביצת עוף טהור כו' עכ"ל משמע דס"ל דפליג הרמב"ם על מה שכ' הטור דחייבים עליו אם הוא מרוקם האפרוח דהיינו מן התורה וקשה דהא הטור עצמו מביא דברי הרמב"ם אלו בסי' פ"ו וכן בש"ע מביא בשני המקומות כמו בטור ונראה לי דמה שכתב כאן דחייבין עליו היינו על הדם כמו שכתב ב"י בשם רשב"א דהוה דם בשר אבל בסי' פ"ו ברמב"ם מיירי שאין שם דם רק ריקום בשר וזהו מדרבנן. והביא רש"ל שיש להחמיר ולומר דדם ביצים דאורייתא ונפקא מיניה לענין ספק עד כאן ומ"מ יש להחמיר גם כתירוץ הראשון ולאסור מדרבנן הדם בכ"מ אבל בת"ח כלל ס"ב כתב בשם הגהת שערי דורא וסמ"ק ומהרא"י דספיקא דרבנן הוה ולקולא וכן כתב או"ה כלל מ"ב בשם אגודה אלא שכתב דדוקא בתערובת סמכינן על זה וכן עיקר וכמו שפסק גם רמ"א בסעיף ד' ועיין מה שכתבתי שם:
ב
אבל אם נמצא בחלמון כו'. מחלוקתן תלוי בסוגיא בדבר זה לדעת הרא"ש והטור דאיתא בגמרא נמצא עליו דם זורק את הדם ואוכל השאר אמר רבי ירמיה והוא שנמצא על הקשר שלה (פרש"י הוא זרע התרנגול הקשור בראש הכד של הביצה ומשם מתחלת יצירת האפרוח וכיון שעדיין הוא שם ולא נתפזר בשאר הביצה הלכך אוכל את השאר אבל נמצא על החלמון כולה אסורה כדלקמן) תני דוסתאי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון כולה אסורה דשדא תיכלא בכולה פירוש דנתפשט הקלקול בכולה ביצה והך על החלמון דאסור הכל פירושו בקשר החלמון ואפילו לא נתפשט חוצה לו והטעם דדוקא בקשר חלבון ולא נתפשט חוצה אוכל השאר אבל נמצא על קשר חלמון אמרינן שכבר היה על קשר חלבון. שמשם תחלת היצירה ונתפשט חוצה ובא לקשר חלמון שהוא מכוון נגדו אבל אם נמצא על החלמון שלא על הקשר ואין ניכר שנתפשט מן הקשר הביצה מותרת ורבי ירמיה ודוסתאי לא פליגי ר"י קמ"ל דבחלבון גופיה יש חילוק דאם הדם על הקשר הדם אסור והביצה מותרת ואם נתפשט חוצה אף הביצה אסורה אבל שלא על הקשר הן בחלבון הן בחלמון הביצה מותרת ודוסתאי קמ"ל דעל קשר החלמון הוה כמו נתפשט מקשר החלבון חוצה ואסור כל הביצה זהו לדעת רש"י והוא י"א שמביא רמ"א כאן אבל הרי"ף ורמב"ם מפרשים דדוסתאי פליג על ר' ירמיה וס"ל דבחלמון אין חילוק בין קשר או מקום אחר ואסור בכ"מ ובחלבון בכ"מ דם אסור וביצה מותרת והוא דעת הש"ע בסעיף זה והכריע הרא"ש והטור להחמיר כשני דעות דהיינו בחלמון אסור' הביצה בכל מקום ובחלבון גם כן אסור אם נתפשט הדם מקשר ולחוץ ואין היתר לביצה אלא בחלבון שלא בקשר או בקשר שלה ולא נתפשט וכתב רמ"א שמנהגינו לאסור הביצה בכל גווני וטעמו מבואר בת"ח דאין אנו בקיאין איזה מקום נקרא קשר. אבל יש לאסור מטעם אחר דיש שיטה להרא"ה הביאו הר"ן דגרס איפכא בגמרא דחלבון גרע טפי וכתב שדבר זה אנו יודעין שאפרוח נוצר מן החלבון ולא מן החלמון שאם אתה שובר הביצה בעוד שהאפרוח בתוכה לא תמצא דבר מן החלבון שממנו נוצר והחלמון כולו קיים ע"כ היה הרא"ה אוסר בכ"מ דאם נמצא על חלבון אסור מכח שיטה שלו ואם נמצא על חלמון אסור מכח שיטת רי"ף ורמב"ם וכתב רש"ל דהכי קי"ל כדעת הרא"ה:
ג
שזרקו החלמון כו'. בב"י כתב דחשש של דין זה דשמא היה הדם במקום האוסר ובא לכאן על ידי טריפה שטרפה ואזלינן לחומרא דדם ביצים מן התורה ולפי זה מאן דסבירא ליה דם ביצים מדרבנן אזלינן לקולא דשמא לא היה במקום האוסר וכתב בת"ח כלל מ"ב דדבריו אינם נכונים דאף למ"ד דרבנן אסור כאן כיון דנמצא דם על חלמון אנן מחמירין כרי"ף שהחלמון אסור מדינא אלא דאם היה ספק אם היה על החלמון או על החלבון בזה דברי הב"י נכונים עכ"ל. כתב רש"ל ויש לדקדק אם היו טרופות היאך יכול ליקח החלמון שעליו הדם הרי הוא כבר טרוף ומעורב ובודאי איירי אחר שהתחיל לטרפן ראה הדם על החלמון שעדיין היה שלם וכתב עוד שזהו לדעת הרא"ש אליבא דרש"י אבל לרי"ף דלעיל אסור בלא טעם דעקירה אלא מכח חלמון עצמו דאסור ועוד אומר אני שאם לא היו טרופות ומצא על החלמון שלא על הקשר שיקח הביצה עם החלמון ויזרקנה והשאר מותר מאחר דלרש"י והרא"ה שרי ודבריהם עיקר אלא שאנו מחמירין כרי"ף ע"כ לא חיישינן כולי האי להחמיר בתערובות שנתערב מעט ממנה לשאר ביצים אבל כשהתחיל כבר לטרוף אפי' מעט אסור דספק דאורייתא ראוי להחמיר עכ"ל. ועיין מה שאכתוב בסמוך סעיף זה מזה:
ד
יקח החלמונים כו'. שאי אפשר ליקח ביצה מחברתה שלא ישאר בתחתון מעליון ע"כ טוב שישאר בקערה מן הכשרים עם שאינה כשירה ולא ישאר משאינה כשירה כלום עם הכשירים שבקערה כ"כ הגהות מרדכי והוא מתרץ למה לא נעביד איפכא:
ה
הואיל ובלאו הכי חד בתרי בטיל. פירוש דמן התורה חד בתרי בטל אפילו לח בלח אלא דרבנן הצריכו ששים כדלקמן סימן צ"ח משום הכי כאן שיש ספק אם היה במקום האוסרו הוה ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אבל אם לא היה התערובות אלא חד בחד אין זה ספק דרבנן כיון שמן התורה לא בטיל ממילא אי הוה הדם במקום האוסר היה איסור דאורייתא ואם כן הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא משום הכי נקיט רמ"א חד בתרי כו' וא"ל דהא גם בחד בתרי לא בטיל לקמן סי' קי"א אלא דוקא בשני תערובות התם קאי על דבר חשוב שגזרו רבנן דלא ליבטל אפילו בששים על כן אין לו היתר רק בשני תערובות מה שאין כן בביצה שנטרפה אזלא חשיבות שלה ועל כן אזלי' בספיקא דרבנן לקולא ואפילו לדעת רש"ל שפסק כהרא"ה שבכל מקום אסור כמו שזכרתי בשמו בסמוך מ"מ שייך שפיר כאן ספק אם היה במקום האוסרו דאם נאמר העיקר כגירסת הרי"ף ממילא בחלבון שלא על הקשר יש היתר ואם נאמר כגירסת הרא"ה ממילא בחלמון יש היתר אלא שמצד החומרא שאין לנו להכריע אנו אוסרים בכל מקום אבל מכל מקום יש לפי האמת כאן ספק אם היה שם איסור ורש"ל עצמו הכריע להקל בתערובות כמו שזכרתי בסעיף זה בשמו שכת' מאחר דלרש"י והרא"ה שרי ודבריהם עיקר אלא שאנו מחמירין כרי"ף כו' אין צריך ששים וכדלקמן סימן צ"ח באם נשפך כו' דמקרי ספק דרבנן אלא דעדיין צריכין אנו לפרש דברי רמ"א כאן דלפי דבריו קשה למה כ' הרא"ש בתשו' שמביא בטור ובב"י כיון שהחלבון דק מתערב יחד והכל אסור והא גם התם מיירי שלא ברור לנו אם היה במקום האוסר כמבואר בדברי התשו' שמביא ב"י שכת' שאין ידוע אם בא מן החלבון או מן החלמון כו' ואם כן היה לו להתיר מטעם רמ"א ולא קשה מידי דבאמת האי סברא דחד בתרי בטל לא מהני כאן לומר שבשביל זה הוה ספיקא דרבנן כיון דיש ספק אי הוי במקום האוסר מן התורה למאן דאמר דם ביצים דאוריית' הוי ליה כודאי היה במקום האוסר כדאשכחן בסימן ק"י סעיף ט' כל שהספק בגופו לא מהני ליה אחר כך לומר ספק ספיק' על ידי תערובות וכ"כ באו"ה כלל כ"ז דין י' דאם היה התערובות הא' רק חד בחד ונתערב אח"כ התערובות השני כולו אסור כיון דבתערובות הראשון לא היה בטל מן התורה רק היה ספק דאורייתא לא מהני אחר כך תערובות השני לומר דחד בתרי בטל דהוה כאילו נפל ודאי איסור שם כיון שהוא מן התורה אם כן הכא נמי הוה האי דם ספק דאורייתא והוי ליה כאילו היה ודאי במקום האוסר ולא מהני אחר כך חד בתרי בטל דעדיין צריך דוקא ששים מדרבנן ולא דמי לנשפך הרוטב בסימן צ"ח סעיף ב' דאזלינן לקולא דשם יש כאן ודאי איסור דאורייתא אלא שיש לו תקנה מצד ביטול ברוב דמהני מן התורה אלא דמדרבנן צריך ס' בזה אנו מקילין בנשפך ואנו תולין לומר שהיה גם ס' משא"כ כאן דבאת להקל מצד ספק איסור דאורייתא בזה אנו אומרים דהוי כודאי איסור וזה כלל בהרבה מקומות ועיין מה שכתבתי סי' ק"ז סעיף א' על ת"ח. והא דהתיר רמ"א כאן משום חד בתרי בטיל היינו משום דאזיל לטעמיה שכ' בת"ח כלל ס"ב דדוקא אם לא נתערב אמרינן לחומרא שמא היה במקום האוסר דדם ביצים דאוריית' אבל אם נתערב סמכינן אאותו תירוץ של תוס' דדם ביצים בכל מקום אינו אלא מדרבנן כיון שיש הרבה אחרונים דס"ל כן נמצא דכאן פסק שפיר בתערובות להקל כיון שיש קולא אחרת דחד בתרי בטיל ואין כאן ספק איסור דאורייתא כי יש לנו לומר שאין כאן איסור דאורייתא כלל מה שאין כן בביצה לבדה אנו מחמירין כהאומר דם ביצים דאוריית' וכ"כ באו"ה כלל מ"ב וע"כ לא קשה מידי על תשו' הרא"ש שאוסר התערובות כי הוא ס"ל דם ביצים דאורייתא ועל כן לא מהני חד בתרי בטל כמו שזכרתי. ורש"ל ס"ל דאפי' בתערובות מחמרינן מכח חומרא דדם ביצים דאוריית' כמו שהעתקתי לעיל בשמו ולענין הלכה יש לפסוק כרמ"א שכ"כ בשם או"ה דהכי נוהגין בפרט שרבים מהאחרונים מקילין בכל ספק כזה ומש"ה הוריתי במעשה שבא לידי באשה שעשתה עיס' שנילושה בביצים ואחר הלישה נמצא טפת דם בקליפה של ביצה אחת מהם והיו שם ביצים הרבה באותו תערובות ואמרתי שמותר הכל מטעם של רמ"א שזכרתי דהוה כמי שאין כאן אלא ספק דרבנן כיון שאפילו היה במקום האוסרו הוה בטיל ברוב מן התורה (וכן) [וכאן] בספק אזלינן לקולא וא"ל דהא נתערב בעיסה והוי ליה כמין שלא במינו וצריך מן התורה ס' כדלקמן סימן צ"ח זה אינו דהא נתערב גם בביצים כשרים ואמרי' סלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדלקמן סי' צ"ח על כן התרתי התערובות הנזכר:
ו
מותר כל החמין. כתב רש"ל זהו לפי סברתו דרשב"א אבל לפי מה שנפסוק לקמן דאפילו צלי וחם לתוך חם חשבינן כבישול ואוסר עד ס' ה"נ אוסר עד ס' עכ"ל ובסימן ק"ה סעיף ט' כתבתי מסקנת רש"ל שהיא כן ונראה שאין להחמיר כאן בזה אלא אם הדם במקום שהוא אוסר בודאי אבל אם נמצא במקום שאין אסור מן הדין כגון על החלמון שלא על הקשר אין להחמיר כולי האי כאן לאסור החמין וכמ"ש בסמוך בשם רש"ל שהקיל ג"כ בזה לענין מידי אחרינא כל שכן בזה שרבים ס"ל דאין חם בחם אוסר יותר מכדי קליפה וקליפת' הביצה מהני כאן שאין צריך קליפה:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
(סימן ס"ו סעיף ב') דם ביצים אם ידוע שהוא מריקום האפרוח חייבין עליו אבל אם אינו ידוע שהוא מריקום האפרוח כו' חכמים אסרוהו. פי' שאינו אסור מה"ת אא"כ ניכר בו צורת האפרוח בדם זה. אבל אם אינו ניכר בו צורת אפרוח אף שנמצא בחלמון לדעת הש"ע ס"ג שכל הביצה אסורה לפי שיש לחוש לריקום. מ"מ איסורו מדרבנן וזהו כתירוץ ראשון שבתוס' והרא"ש פא"ט ומביאם הב"י. ולשון הטור קצת בשנוי וז"ל אבל אם ידוע שאינו מריקום האפרוח כו' אסור מדברי סופרים. והיינו בחלבון לפי דעת הש"ע שאינו לחוש בו כלל לריקום אפ"ה אסור מד"ס. מוכח מזה דאלו בחלמון שיש לחוש בו לריקום אסור מדאוריי' וזהו לתירוץ השני שבתוספות והרא"ש. אלא שהטור תפס חומרת שניהם ע"ש ובב"י. וכתבתי זה לאפוקי ממ"ש הבאר הגולה שדברי הש"ע הם כמ"ש הטור לתירוץ השני. וליתא שכבר בררתי השנוי שביניהם. וכ"כ הט"ז שהש"ע פסק כתירוץ ראשון שבכ"מ איסורו מד"ס ודו"ק. ומש"ה יש להקל בתערובות מין במינו ברוב היכא דהוי ספק אי היה הדם במקום האוסרו. רק אי הוה ודאי בחלמון דעת המ"י והל"ח דלא מיקרי ס' שמא קיי"ל כהרא"ה דהוי יחידאה נגד האוסרין בחלמון. אבל נראה דבהפס"מ חשוב כה"ג לספק כמ"ש סי' ק"י. ובביצה בת יומא מיקל המ"י על החלבון בצדדים:
ב
(סעיף י') דם אדם כו' שבין השינים מוצצו. המ"י בשם ב"ש הטעם דאף דחזי לי' ניכר שבא מהאדם וליכא משום מראית העין. וכה"ג כתבו התוספות בשבת (דף ס"ב) וכ"כ בס' שער המלך הל' יו"ט מסברא דנפשי' ועי' תוספות ורא"ש ערובין (ע"ז ב') והבל"י כתב שנ"ל דלפרש"י בכתובות היכא דחזי לי' אסור. וכבר הקדימו המ"י סוף כלל ס"ב. ועיין מ"ש הפמ"ג כאן שהוא סותר מ"ש בסי' ה' וע' מ"ש בסי' פ"ז:
ג
(שם בהג"ה) וכל דם דגים ודם אדם הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובתו. היינו כשנתערבו בענין דליכא משום מראית העין שאין ניכרין בעין דאי לאו הכי אסור וכ"מ ברשב"א ומביאו ב"י והשתא א"ש גבי ככר בסעיף הקודם. שאם נשך ויצא דם ע"ג הככר צריך לגוררו אע"פ שאוכלו ע"י תערובות מ"מ ניכר הוא בעין:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
מותר לאכול ביצים צלויות. וכתב מהרח"ו בליקוטי תורה בשער המצות פ' אחרי בענין ביצה צלויה ראיתי למורי ז"ל שהיה גומעה כשהיא צלויה בלתי שישגיח בה אם יש בה דם ולא היה חושש לסברת המחמירים שלא לגמוע ביצה צלויה והביא ראיה מן התלמוד בהרבה מקומות בענין גמיעת ביצה כשהיא חיה או צלויה וכמעשה דר"ע שהיה בתענית בע"ש והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה והרבה כאלה והטעם מפני שהוא ס"ס ובדרבנן עכ"ל והביאו מח"ב ודיקדק על מ"ש בלתי שישגיח בה משמע שיש לה בדיקה ואלו בהגמ"י שהביא הב"י משמע שאין בדיקה בצלייה וכמ"ש מרן בדין זה וכתב לחלק בין ביצים צלויות קשות וקורין לה ריפדאן שאם יש שם דם אפשר שיראה מיד אלא דלפ"ז אין ראיה מהש"ס דדלמא היו משגיחים אם יש בהם דם ולא הוצרך הש"ס לאמרו ודוחק לומר שכוונתו שלא ציוה להריקן מתחלה כו' (ר"ל כמ"ש בשם כה"ג שיש בני אדם שמריקים מתחלה בקערה ומחזירין אותן לקליפתן וסותמין הנקב וצולין אותה ע"ש) וע"ש שכ' ג"כ לפרש מ"ש דהוי ס"ס דרבנן וסיים בה שבהגלות נגלות אמרי קדוש רבינו האר"י ז"ל אין לחוש לחומרת בני אדם שכתב שנוהגין להריק תחלה ע"ש. וע"ש שכ' דודאי בביתו של הרב ז"ל כשהיו עושין תבשיל או מטגנים היו רואין אם יש דם שמריקים כל הביצה מקליפתה כדי לבשלה וכיוצא לא כן בגמיעה ע"ש ולא הבנתי החילוק דהא בעינא ודאי יש להחמיר טפי מלעשות תבשיל שהוא ע"י תערובת ולכן נראה דודאי אחר צלייה רחוק הוא שיהיה תועלת בבדיקה וזה היה סברת המחמירים שלא לגמוע ביצה צלויה ואם איתא כמ"ש המח"ב היה להם לבדוק ולגמוע וא"ש נמי הראיה מהש"ס:
ומ"ש בלתי שישגיח כו' ר"ל שלא היה חושש לסברת המחמירים כלל ואפילו דרך חומרא להשגיח שמא ימצא שיהיה ניכר גם אחר צלייה לא היה עושה ולכן כיון שהיה צריך לגמוע הביצה אחר צלייה לא היה חושש אבל כשהיו צריכים לבשל או לטגן שבנקל לבדוק משמע ודאי שהיה עושה כמ"ש המח"ב ז"ל וע' בתפארת למשה שכתב בביצה במעי תרנגולת שנמצא דם צ"ע וגם בשפ"ד כ' דאפשר דגזרו בה כמו בביצה בת יומא:
ב
דם דגים כו'. וכ' בשו"ת נחלת שבעה בדם הנמצא בחלב יש לאסור החלב ע"ש וכ"כ בשו"ת חינוך ב"י סימן ל"ח שדם הנמצא בקדירה או בכלי שנחלב לתוכה חלב מבהמה החלב אסור ולכן חלב הנוטה לאדמימות אסור ואם עשו חמאה יכול למוכרה לעובד כוכבים באופן שלא יהיה חשש שיחזור וימכרנה לישראל וכן הכלים שנשתמשו בחמין אסורים ע"ש:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
ס״ו
א
(סימן סו סעיף ד' בהג"ה) וכ"ז כשידעינן שהיה דם במקום האוסרו וכו'. עיין ש"ך וט"ז יש רוצים לומר דאפי' חד בחד נמי מותר משום דדם ביצים דרבנן ע"ש והקשה בס' ל"ח הא לעיל ס"א סתם הרב בדברי המחבר דדם ריקום אסור מד"ת ע"ש וי"ל דהנה הכא מיירי ודאי שזורק דם החוצה רק ספק הוא אם הי' במקום איסור והוי שדי תכלא בכולא או לא א"כ הא דכ' המחבר בס"א דדם ריקו' אסור מדאורייתא היינו הדם עצמו אבל הא דאמרינן שדי תכלא בכוליא לא הוי איסור דאורייתא ולא הוי רק ספק דרבנן:
ס״ז
א
(סימן סז בהמחבר) או שפירש ממקומו ונתעורר כו' ונבלע במקום אחר. ז"ל הרא"ש פ"ק דחולין ונסבין חבריה למימר ר"י היא כו' וא"ת והא אין יכול למולחו בשבת וי"ל שיאכלנו באומצא בלא מליחה ואע"ג דאיכא לאו בדם האברים וכו' היינו כשפירש מן הבשר אבל כ"ז שלא פירש מן הבשר אין בו איסור וכו' ולכן היה אומר ר"ת דא"צ למלוח בשר לצלי וכו' דל"מ בנצלה יפה אלא אפילו לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיצא לחוץ נורא מישאב שאיב לי' ומה שנשאר הוי דם האברים שלא פירש כו' ומק' הא כ' הרא"ש לקמן בפ' כ"ה בשר שנמלח בכלי שא"מ אינו אסור אלא מה שבתוך הציר ולא כמ"ש בנימוקי הר"ר פרץ המולח בכלי שא"מ אסור אפילו מה שחוץ לציר אפילו בלי שומן כו' ומי הוא הנביא שהגיד לו שפירש ממקום למקום ע"ש ברא"ש א"כ משמע מדבריו דאי הוי ידעינן ודאי שפירש ממקום למקום אסור א"כ מוכח דס"ל דדם אברים שפירש ממקום למקום אסור ונ"ל דהרא"ש ס"ל דגם אחר שיעור צלי ומליחה ה"ל למיחשבינהו למוהל היוצא ממנו לדם אלא כיון דתקנת חכמים הי' לצלות או למלוח בשר וכיון שעשה כתקנת חכמים שוב הדם שיוצא לחוץ ממנו מותר דהם אמרו והם אמרו דדם שמלחו ודם שבשלו אינו אסור אלא מדרבנן א"כ כיון שעשה תקנת בחצי' צלי אף שנשאר בתוכו דם ופירש ממקומו ג"כ מותר משא"כ בנמלחו בכלי שא"מ דעשהו שלא כתקנת חז"ל ודאי אסור מחמת דהדם פירש ממקום למקום לפ"ז יתכן הא דלא הבי' הרא"ש קו' תוס' דפ"ק ד"ה ונסבי' כו' ואמרי' בפ' כ"ה גבי ר"ש דמלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דבלע האי פולט האי א' נמי פלט מהאי גיסא בלע מאידך גיסא א"כ בחתיכה א' נמי הוי דם שפי' כו' ולפמ"ש לק"מ מהתם דהא לפי דברי ר"ש ע"כ מוכח דחכמים חשו למלוח ב' חתיכות יחד אף דא"ל דתקנת חכמים כך היה וכל שעשה כתקנת חכמים ליכא למיחש לדם שנבלע אע"כ צ"ל דחשו חכמים לדם שנבלע ע"י מליחה זאת א"כ בחדא נמי איכא למיחש שפי' ממקום למקום ממקום זה למקום אחר א"ו דהכא נמי כיון שעשה כתקנת חז"ל מותר א"כ ה"ה ב' נמי וק"ל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5