שולחן ערוך, יורה דעה ס״ה: חוטין האסורין משום דם ומשום חלב ודיני גיד הנשה. ובו י"ד סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

חוטין האסורין משום דם ומשום חלב ודיני גיד הנשה. ובו י"ד סעיפים:
יש חוטין שאסורים משום דם שבהם כגון חוטין שביד ושבכתף ושבלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן ובלשון ובצואר וחוטי הלב וחוטי העוקץ וחוטי הדקין שהם בתוך שומן הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה: הגה ונוהגין להסיר ג"כ ג' חוטי אורך אצל החזה מבפנים (א"ו הארוך) וכן נוטלין חוטין אחורי האזנים (סדר הניקור וארוך ואינו אלא חומרא בעלמא) (ד"ע): וקרום של המוח שבקדקד וקרום שעל הביצים ומליחה לא מהני בהו אם לא שיחתכם תחלה (וחתוך לתחת) (ר"ן בשם הראב"ד ורשב"א בת"ה וטור סי' ס"ו בשם יש גאוגים) ואח"כ ימלחם והני מילי לבשלם בקדרה אבל לצלי אינם צריכים לא חתיכה ולא מליחה משום דנורא מישאב שאיב ויש מי שאומר דדוקא כשפני החוטין על פני האש אבל אם הם מובלעים בתוך הבשר אין האש שואב אלא אם כן יחתכם (רשב"א וע"ל סימן ס"ז בב"י): הגה ואם לא נטלן ובשלם בלא חתיכה צריך ששים נגד כל החוטין (רשב"א) ובצלי סגי בקליפה (הגהות אשיר"י והגהות ש"ד בשם מהרא"י סי' ל"ג) ועיין לעיל סימן כ"ב:

ב

הרוצה לצאת ידי חתיכת חוטין אלו לא יסמוך על חתיכת הבשר אלא יחתוך הבשר והעצם לשנים: הגה וחוטי הצואר לא מהני בהו אם חתכם רק שיחתוך המפרקת לשנים (ארוך וא"ז):

ג

גף העוף כיד הבהמה והלכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם וכן עצם הלחיים בעוף: הגה ויש אומרים שאין צריכים ליטול בעוף חוטין אלו משום שדקין הם והדם יוצא משם על ידי מליחה (ר"ן פרק השוחט בשם י"א) וכן המנהג שאין נוטלין מן העוף שום חוטין רק חוטי הצואר ובאותן יש ליזהר ליטלן משם או יחתכם עם המפרקת לשנים מיהו בדיעבד אם הוסר רק הראש מן העוף סגי (ארוך בשם א"ז) ונוהגין לחתוך בירכי העופות בפרק הארכובה התחתונה משום שלפעמים נמצאים חוטים אדומים ברגלי העופות ואם לא עשה כן מותר בדיעבד אפילו נתבשלו כך אע"פ שנמצאו חוטין אדומים (הכל במרדכי פג"ה) שאינו אלא שומן בעלמא:

ד

ביצי זכר כל זמן שלא היה לו שלשים יום מותרים לקדרה בלא קליפה אפילו אם יש בהם כמו חוטין אדומים ואם היה לו שלשים יום אם יש בהם כמו חוטין אדומים אסורין לקדרה בלא קליפה אבל לצלי מותרים: הגה ונהגו לנקר הביצים אף כשהם פחותים משלשים יום וכן להסיר משם גיד הגדול ולחתוך בהם הרבה חתיכות (א"ו הארוך) ונהגו ליקח מן הכתף הבשר שקורין דרי"ז (סדר הניקור) ואין בו איסור רק הוא משום מיאוס. עוד נהגו בלונבי"ל שקורין לידווי"ץ לצלותו ולא לבשלו ואין בו איסור אם מבשלו ואפילו לכתחלה מותר (ב"י וארוך) וכן נוהגין להסיר העינוניתא דורדא ולהשליכה ולא לאכלה ואין איסור בדבר (א"ו הארוך) וכן נהגו לחתוך בין הפרסות של רגלי הבהמה ולהסיר משם בשר לבן ודק משום מיאוס ואם לא עשה כן אין לחוש (ד"ע):

ה

גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה אפי' אם אין כף שלהם עגול ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין כף שלו עגול אבל אם נמצא לו כף עגול נוהג בו ואין צריך לבדוק אחריו אם הוא עגול: הגה ואין חילוק בין חיה לבהמה בכל דבר האסור משום גיד או משום דם וכן בעוף אם היה לו כף ולכן כל דבר שמנקרין בבהמה צריך לנקר בחיה ג"כ (מרדכי פג"ה) רק מה שאסור משום חלב אין צריך לנקר בחיה:

ו

נוהג בכוי:

ז

אינו נוהג בשליל כל שאינו טעון שחיטה וי"א שנוהג בו אם שלמו לו חדשיו ומצאו חי (ונהגו להחמיר כסברא האחרונה) (קבלת ר"י בן חביב):

ח

שני גידים הם בירך אחד פנימי סמוך לעצם והשני חיצון סמוך לבשר ושניהם אסורים וצריך לחטט אחריהם אלא שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך והחיצון אסור מדבריהם וקנוקנות שבשניהם אסורים מדבריהם וצריך לחטט אחריהם ושומנם ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור: הגה וראשי הקנוקנות נכנסים בראשי העצמות על כן המנקר צריך לשבור ראשי העצמות כדי להסיר הקנוקנות מעיקרן (ב"י בשם הגהות אשיר"י) ואין ללמוד סדר הניקור רק במראית העין מן המומחה הבקי בניקורו (ד"ע):

ט

גופו של גיד אינו אלא כעץ שאין בו טעם ואף עפ"כ אסרתו תורה לפיכך אינו אוסר תערובתו בפליטתו והקנוקנות והשומן יש בהם טעם לפיכך אוסרין תערובתן בפליטתן:

י

גיד הנשה מותר בהנאה:

יא

שולח אדם לעובד כוכבים ירך וגיד הנשה בתוכה בין שלימה בין חתוכה ואם נותנה לו בפני ישראל ואומר לו שהיא כשרה לא יתננה לו כשהיא חתוכה אלא אם כן ניטל גידה:

יב

וכל ירך שיצא מתחת יד ישראל מחותכת כדרך שמחתכין אותה מנקרי בשר היא בחזקת שניטל גידה:

יג

מי שניקר והלך לו ואין אנו יודעים אם הוא בקי בניקור ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לו מותר: הגה ודוקא שיודעים שהשלים ניקורו ואם לאו הכי אסור שמא לא השלים הניקור (ר"ן בשם ריב"א) ואם אפשר להראות לבקי אין לסמוך על המנקר (ב"י ממשמעות הרא"ש) אם לא ידעינן אותו בקי בניקור ומוחזק בכשרות ואע"ג דרוב המצוין אצל ניקור מומחים הם מכל מקום טוב להחמיר (ב"י בשם הרשב"א) ועיין לעיל סימן א' גבי רוב מצוין אצל שחיטה וכו':

יד

הטבחים נאמנים על גיד הנשה ומיהו אין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר לעצמו אלא אם כן היה מוחזק בכשרות:

א

החוטין. כ' הש"ך דזה לא קאי אחוטי צואר דבהם אין צריך ס' כיון דמנתח הבהמה אבר אבר והא דכתב רמ"א סתם משום דגם בחוטי צואר משכחת לה האי דינא כשלא חתכן אבר אבר ועי' בדרישה סי' ס"ו:

ב

בקליפה. ואע"ג דגבי וורידין צריך נטילה בצלי כבר חילק הד"מ דחוטין אלו הם עבים יותר מורידין ואינן פולטין כ"כ בבשר. (כ' רש"ל דא"צ קליפה כלל לא במליחה ולא בצלי) ובט"ז כ' דקליפה זו אינה אלא חומרא בעלמא ונ"מ אם בשלו כך בלא קליפה י"ל דשרי:

ג

קליפה. כ' הש"ך ה"ה דחתיכה ומליחה מהני בהו:

ד

מותרים. (אף בלא חתיכה) כ' הש"ך דזהו אליבא דכ"ע ודלא כפרישה שכ' דזה דוקא לדעה ראשונה שבסעיף א':

ה

פחותים. כתב הש"ך מיהו בדיעבד מותר אפי' ליכא ס' דאין מוחזקים בדם כ"כ כל שלא היה לו למ"ד יום (או"ה):

ו

נאמנים. כ' רש"ל וז"ל ואני הגבר שמעתי וראיתי שרוב המנקרים שלנו אף על פי שמחמירין לחתוך אף ההיתר מכל מקום כמה פעמים מקילין בחלב ובקנוקנות של גיד מחמת מהירות ע"כ נהגתי בעצמי שלא לאכול בשר המנוקר עד שיראה למנקר אחר ויבדוק אם הוא מנוקר כראוי עכ"ל:

א

מימרא דרבי אבא אמר ר' יהודה וכו' חולין דף צ"ג:

ב

רש"י שם וטור שאר פוסקים:

ג

מימרא דרבי אבהו וכו' שם קל"ג:

ד

טור וש"פ:

ה

שם בשם הרמב"ם בפ"ז מהלכות מאכלות אסורות:

ו

מימרא דאביי וכו' שם דף צ"ג שם בגמ':

ז

טור בשם הגאונים ושלזה הסכים הרא"ש והוא דעת רוב הפוסקים עב"י.

ח

בשם רשב"ץ:

ט

הר"ן בשם הראב"ד וכן כתב הרשב"א:

י

הרשב"א והר"ן בשם הראב"ד:

יא

מימרא דמר בר רב אשי שם צ"ג:

יב

משנה שם דף פ"ט:

יג

בעיא דרבי ירמיה שם דף צ"ב ולא נפשטא ולחומרא דאיסור דאוריי' הוא הסכמת הפוסקים:

יד

טור וכ"כ המרדכי דיש לנו לילך אחר הרוב:

טו

כריתות דף י"ט:

טז

עיין במה שציינתי בסימן דלעיל סעיף ב':

יז

מימרא דרב יהודה אמר שמואל שם דף צ"ג:

יח

כפי' רש"י שם:

יט

שם דף צ"ב וכעולא וכדע' הרשב"א מדפסק אביי כוותי' וש"פ ופי' קנוקנות הם הגידין הדקים ההולכים באורך הירך מתחת לבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי:

כ

בריי' שם וכר"מ וכשמואל הרי"ף ושאר פוסקים:

כא

מסקנת הגמרא שם דף צ"ט:

כב

שם כפירוש רש"י וכ"פ הרי"ף והרמב"ם בפרק ט"ו וכן נראה מדברי הרא"ש וש"פ:

כג

טור בשם הרמב"ם ושלזה הסכים הרא"ש כרבי יהודה בברייתא פסחים דף כ"ב ובסתם משנה דלקמן שולח אדם וכו':

כד

משנה שם חולין דף צ"ג:

כה

שם בגמרא וכפי' התוס':

כו

הרא"ש וש"פ בשם הראב"ד מבריי' דשולח אדם ירך לחבירו שלימה וכו' דף צ"ד:

כז

גם זה שם בשמו:

כח

משנה שם דף פ"ט וכחכמים:

כט

טור בשם הרמב"ם מברייתא דאין לוקחין בסוריא וכו' ע"א דף ל"ט וכ"ש חוצה לארץ ואף ארץ ישראל בזמן הזה:

א

שביד. עבה"ג ושם חמשה חוטי כו':

ב

ושבכתף. הן בכלל דידא. ר"ן בשם ראב"ד. ואפשר שלזה כיון רש"י ד"ה חוטין שביד כו':

ג

ושבלחי. עבה"ג ושם צ"ג א' חמשה חוטי כו':

ד

ובלשון. נכלל בכלל דלועא. ראב"ד:
(ליקוט) ושבכתף כו' ובלשון. נכלל בכלל דידא ודלועא. ת"ה (ע"כ):

ה

ובצואר. שם ב' וכן מזירקי וערש"י שם א' ד"ה ודלועא:

ו

וחוטי הלב כו'. שהן מלאים דם והא דחשיב בגמ' רק הני לרבותא שאף שהן סמוכין לבית השחיטה צריכין חתיכה ומליחה. מ"מ:
(ליקוט) וחוטי הלב כו'. נוטה לדעת הראב"ד אבל הרשב"א כתב שאינן אסורין אלא אותן שנזכרים בגמ' וכמש"ל סי' ע"ו (ע"כ):

ז

וחוטי העוקץ. שם חוטין שבעוקץ אסורין ומפרש משום דם:
(ליקוט) וחוטי העוקץ. עבת"ה ע"א ב' (ע"כ):

ח

וחוטי כו'. כנ"ל:

ט

וקרום כו' וקרום כו'. גמ' שם:

י

ומליחה כו'. ר"ל כשאר בשר ועיין ברא"ש:

יא

וחתוך לתחת. ע"ש בגמ' רישא בכיבשא כו':

יב

אבל לצלי כו'. ממ"ש קל"ג א' אי בטויא כו' ואי כו' מכלל דלצלי א"צ:

יג

ויש מי כו'. שמפרש כפי' תוס' שם ד"ה חתכיה כו' מדקאמר אפילו לקדירה משמע דגם לצלי בעינן חתיכה ועתוס' שם והא דקאמר לקמן גבי בישרא כו' ופי' בקונטרס כו' אבל הרשב"א כתב דשם א"צ חתיכה כפירש"י וכ"מ פשטא דגמ' אלא דשם האומצא ע"ג האש וכן מזירקי שהוציאן מתוך הבשר ופניהם ע"ג האש משא"כ בחוטים אלו שמובלעים בתוך הבשר:
(ליקוט) ויש מי כו'. עבת"ה ס"ט א' וס"ל כפי' תוס' שם ד"ה חתכיה כו' ומתרץ כל הקושיות שמקשין על תוס' דשרינן אומצא ביעי ומזירקא בלא חתיכה התם משום דמופשטין ועומדין פניהם על האש משא"כ באלו שהם בתוך הבשר כו' (ע"כ):
(ליקוט) ויש מי כו'. ממ"ש ברפ"ב די"א עד כו' ואפילו בדיעבד ר"י פוסל כמש"ל ר"ס כ"ב וכמ"ש בתוספתא בהדיא רי"א לעולם פסול עד שישחוט את הוורידין והקשה בת"ה ש"ג מ"ש מהנך דכאן דמותר בצלי בלא חתיכה ומליחה ושם אסור אף בצלי ממש"ש לא אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כו' ותי' דכאן מיירי דמנחי החוטין ע"פ האש כו' משא"כ שם דמובלעים כו' (ע"כ):

יד

סגי כו'. עש"ך:

טו

הרוצה כו'. שפעמים הם סמוכין לעצם ואינן נחתכין בחתיכת הבשר לבד:

טז

אם הוסר. ע"ל סי' כ"ב ס"א:

יז

אבל לצלי כו'. שם וכן ביעי ואף לי"א דס"א:

יח

אפי' אם כו'. בעיא שם ולחומרא.

יט

ואין חילוק כו'. כמ"ש בש"ע כאן ובר"ס ס"ו:

כ

וצריך לחטט כו'. כר"מ דסתם מתני' שם צ"ו א' כוותיה. ר"ן:
(ליקוט) וצריך לחטט כו'. כר"מ דקי"ל כוותיה כמש"ש צ"ו א' בר פיולי כו'. ת"ה ע"ח א' (ע"כ):

כא

והוא הפושט כו'. צ"ו ב' ורבנן ההוא כו':

כב

וקנוקנות כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה כוותיה. ובשאילתות כו' וכ"כ הר"ן דבב"ר אמרינן האי פקקולתא דגידא שריא וישראל קדושים נהגו בה איסור ופי' בערוך דהיינו קנוקנות:

כג

וצריך לחטט אחריהם. טור ולמד מדין חטיטת הגיד שהוא נ"כ מדרבנן כמ"ש צ"ו א' אלא א"ר ששת מאי דשקל כו' אלמא חטיטה אף לר"מ אינו אלא מדרבנן וער"ן:

כד

ושומנם כו'. כר"מ דסוגיא דגמ' שם צ"א א' כוותיה דאמרינן שם רב אשי אמר כו'. ר"ן (וע"ל ס"ק כ"ה בליקוט):

כה

והקנוקנות כו'. כ"מ שם צ"ב ב' לא אסרה תורה כו':
(ליקוט) והקנוקנות והשומן כו'. שם צ"ז ב' ומין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית' דגיד כ"ה הגי' ברוב הספרים וכ"ה ברי"ף ובראב"ד ושם הנחו אטמתא כו' וודאי הנהו רבנן בתראי ס"ל כהלכתא דאין בגידין בנ"ט. ת"ה ע"ח א' וכ"כ רש"י צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' ודלא כתוס' שם ד"ה והלכתא כו' ושם צ"ז א' סד"ה שאני (ע"כ):

כו

לפיכך כו'. ע"ש צ"ח א' לא תזלזל כו':

כז

גיד כו' עבה"ג ואליבא דחזקיה ואף לר' אבהו וקי"ל דאין בגידין בנ"ט למסקנא שם כ"ג ב' אשכחן חלב כו' לא תליא זה בזה והלכה כר"י נגד ר"ש:
(ליקוט) גיד כו'. עתוס' צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' אבל הרמב"ן כתב דליתיה דר' אלעזר במקום חזקיה דאפילו במקום ר' יוחנן קי"ל כחזקיה כ"ש במקום ר"א וכ"ש דמתני' שולח אדם וכולה גמ' שם ובנכרי בין כו' כוותיה ועמש"ש דלמסקנא אף לר"א מותר אף לר"ש וכ"כ הראב"ד והרשב"א בת"ה ע"ח ב' (ע"כ):

כח

בין שלימה כו'. ברייתא שם צ"ד א' ובמקום שאין מכריזין כמ"ש שם:

כט

ואם כו'. מתני' שם וכמש"ש אב"א במקום שאין מכריזין כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה אמר אביי. ומפרש ר"ת כו' ולכך כו' וערא"ש שם:
(ליקוט) ואם נותנה כו'. שם ר"א אמר כולה במקום שא"מ ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל כך הגירסא במקצת ספרים. ת"ה ס' א"ב וכתב שעיקר כאותה גי' ומיושב בזה כל הסוגיא ע"ש שהאריך בזה (ע"כ):

ל

מי שניקר כו'. מהנ"ל דהתוכה אסור משום שמא יאכל ישראל:
(ליקוט) מי כו'. וה"ה בכל המצות כמש"ש י"ב א' תרומה כו' ה"ל תורם כו' משמע הא בלא"ה ניחא ולא חיישינן דלמא אינו בקי ולא קרא שם וז"ש שם א"נ כו' רוב מצויין כו' תרומה כו' בטעמא אחרינא. ת"ה (ע"כ):

לא

ודוקא כו' שמא כו'. שמא היה לו ענין הכרחי שלא היה שהות וכמ"ש בפ' א"ט (מ"ו א') הוה קאימנא קמיה רבן פזי כו' אי משום כבוד כו':

לב

ואם איפשר כו' אע"ג כו'. כמ"ש בש"ע ר"ס א' דאין סומכין על הרוב אלא בדליתיה קמן ע"ש:

לג

ומיהו כו'. עבה"ג ור"ל דלא אמרו שם סוריא אלא למעוטי א"י ודוקא בימיהם:

א

א) [סעיף א'] יש חוטין שאסורים משום דם שבהם כגון חוטין שביד וכו' ואף כששחט הורידין שבצואר כמ"ש לעיל סי' ס"ב אסורים חוטין אלו לפי שאינן נגררין דרך הורידין. ב"י בשם הרשב"א והר"ן. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' א' שפ"ד או' א' ביא"ב בשפ"ז או' א' זב"צ או' ב' ובין בעוף ובין בבהמה הדין שוה בהם. ביא"ב שם. ור"ל דגם בעוף אפי' שחט הורידין שבצואר צריך לחתוך אלו החוטין. וכ"כ זב"צ שם. ועיין לקמן סעי' ג'.

א

ב) שם. ובלשון ובצואר וכו' כתב כנה"ג שבקצת מקומות אין נוטלין חוטי הלשון ואיני יודע למה ובס' הזכרונות מתרעם ע"ז וכן בנ"ש סי' מ"א וכן נוהגין במדינתינו שמחמירין בזה לנוטלן. בל"י או' א' מחב"ר או' א' ביא"ב בשפ"ז או' ב' זב"צ או' א'.

א

ג) שם בהגה. וכן נוטלין חוטין אחורי האזנים. לפי שהם מלאים דם אבל בב"י כתב בשם הר"ן ששאר חוטין אעפ"י שנראה בהם דם א"צ לחותכן דשומנא בעלמא הם ומשו"ה מסיק רמ"א דאינו אלא חומרא. ט"ז סק"א. פר"ה או' ג' כריתי או' א' מש"ז או' א' חכ"א כלל כ"ח או' ט"ו. ביא"ב באד"ז או' א' זב"צ או' ג' ואם לא נטלן ובשלן א"צ ס' מש"ז שם. ביא"ב שם.

א

ד) שם. וקרום של המוח שבקדקד. כתב הט"ז סק"ב שמותר לצלות כבד כשהיא מוכרכת בנייר על האש ולא אמרינן דהנייר מפסיק בין הכבד ובין האש והוי כבישול. אבל המש"ז או' ב' פקפק בזה ואף הגאון מהר"ר עוזר תמה על הט"ז בזה דמשמע מדבריו דה"ה בשר הנצלה בנייר וכתב דפשיטא דבשר או מוח הנצלה מכורך בנייר דאסור אף בדיעבד וכן בכבד. מחב"ר או' ב' וכ"כ בינת אדם בשער או"ה או' מ"א דכבר שכרכו בנייר וצלאו אסור דלא כט"ז. וכ"כ תשובה מאהבה ח"א סי' פ"ד להשיג על דברי הט"ז הנז' והב"ד פ"ת סי' ע"ג או' א' זב"צ או' ד'.

א

ה) שם הגה. ואם לא נטלם ובשלם בלא חתיכה צריך ס' וכו' ובחוטי צואר א"צ ס' משום דמנתח הבהמה אבר אבר סגי בהכי אלא דלכתחלה צריך ליטלם. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ו' לה"פ או' ד' בל"י או' ב' כריתי או' ב' שפ"ד או' ד' ביא"ב בשפ"ז או' ג' זב"צ או' ה' אבל אם בהמה שלם בלי נתוח צריך ג"כ ס' ש"ך שם. פר"ח שם. כריתי שם. ביא"ב שם.

א

ו) שם בהגה. ובצלי סגי בקליפה. וגם במליחה צריך קליפה. תו"ח כלל ל"ד או' ג' ומיהו בין בצלי בין במליחה חומרא בעלמא ומדינא שרי ונ"מ דאם לא קלפוהו ובשלוהו כך מותר בדיעבד. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ז' לה"פ או' ה' בל"י או' ג' כריתי או' ג' שפ"ד או' ה' חכ"א כלל כ"ח או' ט"ו. זב"צ או' ו'.

א

ז) [סעיף ב'] הרוצה לצאת ידי חתיכת חוטין אלו וכו' בחוטי היד היינו כשאין חותכין היד מן הזרוע אבל כשחותכין היד מן הזרוע שוב א"צ לחתוך לא הבשר ולא העצם. שו"ג או' י"ג.

א

ח) שם. אלא יחתוך הבשר והעצם לשנים. ומנהג בגדאד יע"א אעפ"י שמנהגם להוציא כל החוטין אף מחלק הפנים אפ"ה אין מניחין עצם שלם אלא משברים כל העצמות. זב"צ או' ז'.

א

ט) [סעיף ג'] גף העוף כיד הבהמה והלכך צריך לחתוך עצם האגפים וכו' הגה. וי"א שא"צ ליטול בעוף וכו' וכן המנהג וכו' וכן המנהג פשוט גם בזמנינו זה. ש"ך סק"ז. לה"פ או' ו' ביא"ב בשפ"ז או' ה' וכ"כ השו"ג או' י"ד דהמנהג כמ"ש הרב בהגה. והרדב"ז סי' ש"ג כתב שחותכין ראש הכנף בעוף ודרך שם יוצא הדם וכן דלועא. מחב"ר או' ד' וכ"כ זב"צ חו' ח' הגם דנוהגים במדינתם שאין חותכים עצם האגפים לשנים כסברת ההגה ז"ל מ"מ נוהגים שחותכין ראשי הכנף קודם מליחה כמ"ש המחב"ר בשם הרדב"ז.

א

י) שם בהגה. מיהו בדיעבד אם הוסר רק הראש מן העוף סגי. עיין לעיל סי' כ"ב בהגה לסוף סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

יא) שם בהגה. אעפ"י שנמצאו שם חוטין אדומים. עיין לעיל סי' כ"ב או' ח"י מ"ש בשם הרדב"ז.

א

יב) [סעיף ד'] ביצי זכר וכו' אסורים לקדירה בלא קליפה. וה"ה דחתיכה ומליחה מהני בהו. ש"ך סק"ט. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' ח' בל"י או' ד' שפ"ד או' ט' ביא"ב בשפ"ז או' ז'.

א

יג) כתב הכנה"ג בהגב"י או' כ"ג דוקא ביצי גדי וטלה הא ביצי שור אף תוך ל' צריך לנקר הקרום שעליהם ולפי המנהג אף גדי וטלה נוהגין כן ומיהו דיעבד אין לאסור. שפ"ד שם. ביא"ב שם. והיינו אם הם תוך ל' כמ"ש לקמן או' ט"ז.

א

יד) שם. אבל לצלי מותרים. אף בלא חתיכה כיון דמופשטים ועומדים פניהם על פני האש. ש"ך סק"י. לה"פ או' ט' שפ"ד או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ח'.

א

טו) שם. אבל לצלי מותרים. פי' בין דתלייה בשפודא ובין אנחינהו אגומרא כדאיתא בש"ס והמחבר הביאו לקמן בסי' ס"ז סעי' ד' פר"ח או' י"א.

א

טז) שם הגה. ונהגו לנקר הביצים אף כשהם פחותים מל' יום. משום דלא פלוג כדי שלא יטעו בלאחר ל' מיהו אם נתבשלו עם הקרום והורידין ולא נחתכו מותריה דיעבד אפי' ליכא ס' דאיך מוחזקים בדם כ"כ כל שלא היה לו ל'. או"ה כלל ך' דין ה' ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ה' שפ"ד או' י"א. ביא"ב בשפ"ז או' ט' ואף ביצי שור בדיעבד תוך ל' שפ"ד שם. ביא"ב שם.

א

טוב) [סעיף ה'] גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה אפי' אם אין כף שלהם עגול. פרש"י היינו הנכרך סביבות עצם הקוליא בעגול אבל בעוף אינו כן שהבשר שעל הקוליא ברוחב הוא וכל דבר עגול וגבוה נקרא כף. ט"ז סק"ד.

א

חי) שם הגה. ואין חילוק בין חיה לבהמה וכו' ואפי' שומן הגיד אסור בחיה כמו בבהמה. ער"ה או' ד' בשם כמה פו' מחב"ר או' יו"ד בשם תשו' הרדב"ז סי' תר"ע. פ"ת או' ג' זב"צ או' יו"ד.

א

יט) שם בהגה. רק מה שאסור משום חלב א"צ להסיר. ולאו דוקא חלב המכסה את הקרב וחלב הכליות אלא גם שאר חלב א"צ לנקר דכל שאסור משום תרבא מותר ער"ה או' ג' וכתב וכן דעת כל הפו' זב"צ או' י"א.

א

ך) [סעיף ז'] אינו נוהג בשליל וכו' וי"א שנוהג בו וכו' עיין לעיל סי' ס"ד או' ח'.

א

כא) [סעיף ח'] בהגה ע"כ המנקר צריך לשבור ראשי העצמות וכו' והמפקפק בזה ראוי לנידוי אם אין חוזר בו. שבו"י ח"א סי' נ"ז.

א

כב) [סעיף יוד'] גיד הנשה מותר בהנאה. ויש אוסרים אותו בהנאה כמ"ש בטור וב"י וסיים הב"י ולכן טוב ליזהר. וכ"כ הב"ח דנכון להזהר בדבר. ומיהו אף לסברא זו כתבו התו' (חולין צ"ט ע"ב) דאין לתמוה על מה שמוכרין ניקור בשר לעכו"ם אעפ"י שמעורב בו גיד דעכו"ם אין נותן מעות אלא על דבר שיש בו טעם ולא על הגיד ומיהו ירך שלימה אסור לשלוח לעכו"ם לפי שמתכבד בו טפי כשהוא שלם עכ"ל והב"ד ב"י והפר"ח או' ט"ז וכתב שם הפר"ח ומיהו שומנו של גיד לכ"ע שרי בהנאה יעו"ש.

א

כג) [סעיף יא'] שולח אדם לעכו"ם ירך וכו' ואם נותנה לו בפני ישראל ואומר לו שהיא כשרה וכו' ולשיטה זו מותר למכור להם נבלות וטרפות אפי' בפני ישראל ואפי' בסתם כיון שאינו אומר לו שהיא כשרה וזה דעת רבים מן המפרשים וכן עמא דבר. פר"ח או' י"ז.

א

כד) שם. ואם נותנה לו בפני ישראל וכו' אבל אם אין נותנה לו בפני ישראל מותר. ער"ה או' ח'.

א

כה) [סעיף יד'] הטבחים נאמנים על גיד הנשה וכו' וכל יר"ש לא יאכל בשר המנוקר עד שרואה אחריו מנקר אחר רש"ל פ"ק דחולין סי' ב' ט"ז סק"ז. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' ז' וה"ד במקומות שאוכלים האחוריים אבל במקומות שאוכלים רק חלק הפנים אין להחמיר. דר"ת או' צ"ג. ועיין בישועות יעקב לעיל סי' ס"ד או' ב' שכתב שבק"ק לבוב שנהגו לנקר בשר האחוריים תיקון הוא שלאחר שנקרוהו המנקרים יהיה א' בודק ורואה הבשר לאחר הניקור אם לא נשאר קצת חלב והוא נקרא ראש המנקרים יעו"ש. דר"ת שם.

א

כו) שם. אלא א"כ היה מוחזק בכשרות. והלוקח בשר ושלחו ביד א' מע"ה ה"ז נאמן עליו ואעפ"י שאינו מוחזק בכשרות אין חוששין לו שמא יחליף ואפי' עבדי ישראל ואמהותיהן (שמלו וטבלו לשם עבדות) נאמנין בדבר זה אבל לא לעכו"ם שמא יחליף. הרמב"ם פ"ח מה' מ"א ה' יו"ד. טור וב"י. ועיין לקמן סי' קי"ח ובדברינו לשם בס"ד היאך יוכל לשלוח בשר ע"י עכו"ם יעו"ש.

א

כז) קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחוריים כי אין לך מלתא דטריחא יותר ממנו ומתוך עצלותם לא יפשפשו כ"כ ולא ינקרו כפי הצורך ומ"ש המחברים שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמר דהיינו הפנים אבל לא האחוריים א"נ נאמנות לומר שהיא מנוקרת ולא שמנקרות הן בעצמם א"נ היינו בימים הקדמונים רש"ל פ"ק דחולין סי' ב' כנה"ג בהגב"י או' ס"ד. לה"פ ט"ו. בל"י או' ז' ומ"ש המחברים שהנשים נאמנות בניקור וכו' הוא ע"פ מה דאיתא בב"י סי' ס"ד יעו"ש. וע"כ יש לתקן בכל מקום שלא להניח נשים מנקרות כ"א דוקא אנשים כשרים וע"ד מ"ש לעיל סי' ס"ד או' כ"א ואו' כ"ב יעו"ש.

א

כח) עבדים ושפחות שלא מלו וטבלו לשם עבדות אינן נאמנים על הניקור אפי' בדיעבד אבל לכתחלה מוסרים להם לנקר ואחד עומד על גביהן. הרדב"ז ח"א סי' קמ"ו. כנה"ג שם או' ס"ה. ומיהו צ"ל אותו העומד שיודע דיני ניקור דאל"כ כל מה שינקרו יסבור שהוא טוב ומה הועיל עומד על גביהן. ודיני מילה וטבילה לשם עבדות עיין לקמן סי' רס"ז.

א

ואינו אלא חומרא דאע"פ שנראה בהן דם מ"מ שומן בעלמא הוא ט"ז:

ב

ואם לא נטלן ובחוטי צואר אם נתח הבהמה א"צ ס' אבל אם בהמה שלם בלי נתוח צריך ג"כ ס' ש"ך ופר"ח.

ג

ובצלי ודעת הת"ח להחמיר להצריך קליפה אף דנמלח אע"ג דהכל חומרא בעלמא הוא:

ד

ביצי זכר אף דבגמ' נאמר גדי חשש להחמיר כדעת רש"י גדי לאו דוקא:

ה

בכוי היינו כוי בריה בפ"ע וקמ"ל דאף בהו נוהג אבל כוי בתייש הבא על צבי כיון דאחד חיה ואחד בהמה חייב בג"ה וא"צ לימוד או ראיה דחייב:

ו

אינו נוהג בשליל פי' דשחטו האם ונמצ' בו הולד דהולד מותר בשחיטת אמו ואף הגיד מותר:

ז

וי"א וכו' הוא דעת הרמב"ם והארכתי בזה לעיל סי' ס"ד:

ח

ונהגו להחמיר עמ"ש מזה בפלתי:

ט

שהפנימי דעת רוב מחברים דד"ת אינו אסור אלא מה שעל כף הירך פר"ח:

י

אסור מן התורה דעת פר"ח גיד של אדם אסור מהתורה וצ"ע:

יא

ג"ה מותר בהנאה וי"א וכתבו דיש ליזהר לכתחלה ואין להאכילו לחתולי' אבל מותר למוכרו הירך לעכו"ם דלא מקבל דמים יותר בשביל הגיד וגם צ"ל דלית לי' טובת הנאה מעכו"ם בשביל הגיד וא"כ לא מתהני מיני' ושומנו של גיד לכ"ע מותר בהנאה פר"ח ועיין פלתי שטרחתי ליישב דברי רמב"ם מכל טענות.

יב

בין חתוכה דעכשיו אין לוקחים בשר מעכו"ם כמש"ל סי' ס"ב א"כ אין לחוש דנקח הימנו ואי דאסור לגנוב דעת עכו"ם כיון דאין אומר לו כלום מטעי' נפשי'.

יג

ואומר לו וא"כ ודאי אמת דאסור לגנוב דעת וכ"ש דאסור אם מוכר לו מבהמה מה שמכר לישראל דאתברר דכשר הוא:

יד

כל ירך שיצא ר"ל ששלחו ומסרו לאחר אבל אם היא תחת ידו יש לחוש שמא לא השלים.

טו

שמא לא וכו' עיין פלתי מ"ש בזה:

טז

מ"מ טוב להחמיר וביותר יש להחמיר בזמן הזה דרבו החומרות מבעל עיטור וכדומה וכבד עליו טורח ואינם על הרוב בעלי תורה והם מחמירין ומקילין במקום שאסור. והנה בזמני היה מנקר אחד אפילו בעל תורה ומומחה למאוד ונשתבש בדעתו לומר על גיד אחר שהוא הגיד האמיתי ועד היום הזה טעינו נחנו ואבותינו בגיד שאינו גיד שאוסרה התורה והיה הולך ושב בכל ארץ אשכנז ומרעיש הבריות עד שבא לפראג והציע דבריו לפני ולפני חכמי העיר הגאונים. ואני חקרתי ובדקתי את הדבר ומצאתי שזה הגיד אינו רק בבהמות זכרים ולא בבהמות נקבות ואז הראתי לו סמ"ג שכתב דג"ה נוהג בזכרים ונקבות ועי"כ אשתקל מילולי' ועכ"פ אין לסמוך בניקור כי אם על בקי וירא ה' מרבים ומיום עמדי על דעתי שלמדתי הלכות ניקור להיות בקי בהן ובשמותיהן לא סמכתי על מנקר כי אם מה שהייתי מנקר בעצמי ויגיע כפי אכלתי:

א

ונהגו להחמיר כן העיד מהרלב״ח מעיר גדולה של חכמים וסופרים שהודה על חלב דשליל להתיר ועל הגיד לאסור ויש ראיה מגמר' דכריתות דף ק"א ע״ב דקאמר יצא דם חגבים ודגים שכולו היתר וקאמר הגמ' מה שכולו היתר חי חלב הרי חיה מותר ואי ג״ה והרי עוף דלית בהן גיד ודמו אסור אלא דלא בעי שחיטה. וקשה שליל שנשחטה אם יוכיח דלא בעי שחיטה ודמו מ״מ אסור כדקיי״ל דדמו אסור וע״כ צ״ל בשליל גיד הנשה אסור ואין כולו היתר דהא איכא ג"ה משא״כ בדגים מיהו יש לדחות דמינו כולו היתר משא״כ שליל והנה סוגי' דבגמ' ריש פרק כ״ה משמע דחד דינא אית לי' וגם יש להקשות הא דאמרי' בפסחים דף כ״ג דס״ל לרי״ה דגיד מותר בהנאה מק״ו דחלב מה חלב דענוש כרת מותר בהנאה מכ״ש גיד דליכא כרת וגמ' פריך מה לחלב שהותר מכללו אצל חי' ע״ש ולמה לא פריך מה לחלב שהותר בשליל ושחיטת האם מתירתו משא״כ גיד אינו מותר בשליל ואין שחיטת האם מתירתו כלל. ולכן נראה טעמו של דבר דאין הגיד מותר משום דהר״ן נתן טעם למה אין דם שליל מותר קרי כאן כל בבהמה תאכלו ותי' דם אינו בכלל אכילה ושתי' יחשב והכתוב אומר תאכלו עכ״ל וזה קצת דוחק בכל התורה היינו שתיה היינו אכילה. והנה אם אין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה אסרתו אינו בכלל אכילה וכ״כ התוס' בפסחים דף כ״ב ד"ה ורבי שמעון וכו' דכיון דאין בגידין בנ״ט לא שייך בי' אכילה הכל ולכך לא מוקמינן אגיד מכ״ש דלא מוקמינן אדם וזה נכון וברור ׃ אך זהו אם אין בגידין בנ״ט אבל למ"ד יש בהו בנ״ט לא שייך זו באמת כל בבהמה תאכלו ואף גיד במשמע והנה סוגי' דריש פרק ג״ה הוא הכל למ״ד דיש בנ״ט וא״כ פשיטא דשחיטת האם מתרת וחד דינא אית לי' עם החלב דמ״ש וגם הן סוגי' דפסחים דאמרינן אי כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה ע״כ הכל למ״ר יש בגידין בנ״ט ע״ש וא״כ אף גיד שוה לחלב לענין היתר שחיטת אם וליכא למיפרך כלל משליל וא״ש ודו״ק ׃

ב

ג״ה מותר בהנאה כ״כ הרמב״ם. וטעמו עליו חכמי לוני״ל כיון דפסק כר״א כ״מ. שנאמר לא תאכל אף איסור הנאה וקאמר הגמ' בפסחים דף כ״ב דלכך גיד מותר דכשהותרה נבלה היא וגידה הותרה ופריך הגמ' הניחא למ״ד יש בגידין בנ״ט אלא למ״ד אין בנ״ט מא״ל וקאמר הגמ' מאן שמעת לי' אין בגידין בנ״ט ר' שמעון דתנן האוכל ג״ה של בהמה טמאה ר״ש פוטר ר״ש באמת ס״ל ג״ה אסור בהנאה עכ״ל ולפ״ז אנן דקיימ״ל אין בגידין בנ"ט יש לאוסרו במאה וקושי' זו הביא הרא״ש בפ' ג״ה וכמה יגיעות יגעו נושאי כלי הרמב״ם ליישבו והנה צריך לומר לכאורה מה כ״כ הקושי' דלמא הרמב״ם דקשי' לי' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וקיימ״ל אין בגידין בנ״ט ע״כ צ״ל לס״ל כחד שינוי' בגמ' סתם משנה שולח אדם ירך דמשמע דמותר בהנאה וס״ל כר״א ל״ת דפסחים דף כ״ג ע״ב דלגבי חלב ודאי- אמרינן כשהותרה נבלה היא וחלבה הותרה וגם איכא פסוק דחלב מותר בהנאה וא״כ איכא ק״ו ומה חלב דענוש כרת מותר בהנאה ׃ גיד ליכא כרת פשיטא דמותר בהנאה וכן י״ל קושי' הרא״ש בפרק ג״ה דלמה פסק כר״א במקום חזקי' ואי דאמרינן דרי״ג ור״ע כ״ע ס״ל דאיסור אכילה ואיסור הנאה במשמע הא ל״ל איפכא דכ״ע רק אכילה במשמע דהא רי״ג אמר להדיא לולי קרא יעשה לכל מלאכה ה״א חלב אסור בהנאה ולפי הנ״ל יש ליישבו דהא התוס' כתבו בדף קי״ג דאף לחזקי' ס״ל לר״ש ג״ה אסור בהנאה דלא יתכן לא תאכל על איסור אכילה דעץ הוא וכו' וא״כ אף רי״ג ס״ל כן וא״כ לולי דהתירה התורה חלב להדיא הוי ילפינן ק״ו להיפוך ומה גיד שאין ענוש כרת אסור בהנאה מכ״ש חלב דענוש כרת דאסור בהנאה ולכך אצטריך קרא בחלב להתיר ועכשיו דשמענו היתר בחלב י״ל הק"ו להיפוך דגיד מותר אף דכתיב לא יאכל וכו' (עיין מהרש״א בפסחים דף כ״ג ע״ב ד״ה שאני וכו' דהקשה מהרש״א הא רי״ג ע״כ ס״ל כר״א ולפמ״ש ניחא די"ל רי״ג כחזקי' ס״ל) ׃ וצ״ל דעיקר כסברת התוס' ד״ה ומה וצו' שהקשו כמה אסורי הנאה דלית בי' כרת ותי' דכך הק״ו מה חלב דאית בי' כרת מ״מ הוא בכלל היתר נבלה וחלבה הותרה מכ״ש גיד דהוא בכלל היתר נבלה וא״כ ליכא למימר לרמב״ם הך ק״ו כיון דקיי״ל אין בגידין בנ״ט א״כ מה לחלב שהוא בכלל היתר נבלה דיש בו נ״ט ושם נבלה עלי' משא״כ גיד דלית בי' נ״ט לא שייך בי' שם נבלה וגם להיפוך ליכא למימר מה גיד דאין ענוש כרת ואינו בכלל היתר מכ״ש חלב דלכך אינו בכלל הואיל ואינו בכלל נבילה דאין בו נ״ט ואליבא דהך קיימינן הכא. (ואין להקשות בגמ' דדחי לק״ו דחלב שכן הותר מכללא בחי' ולא יליף ק״ו מדם שענוש כרת ומ״מ מותר בהנאה וכו' די״ל דם יש היתר לאיסורו דם שבשלו משא״כ גוד ודו״ק). וא״כ הדרא קושי' חכמי לוניל לדוכתי' ומה שצראה בשנקדים דרמב״ם פסק בהלכות מ״א פ״ח הלכה ו' האוכל ג״ה של נבלה ושל עולה חייב שתים ובהלכה ה' כתב האוכל גיד של בהמה טמאה כולו פטור דגיד אינו בטמאה הואיל ובשרו אסור ואיסור טמאה ליכא דאין בגידין בנ״ט וקשה מיני' ובי' למה של נבלה ועולה חייב הא לית כאן איסור נבלה ועולה דאין בגידין בנ״ט והרשב״א הוסיף להקשות בתשובה דאמרינן להדיא בגמ' ריש ג״ה דאמרינן גיד הנשה נוהג במוקדשין פשיטא וכו' וכ״ת אין בגידן מ״מ ואיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא וכו' הרי מבואר דכי אין בגידין בנ״ט לא חייב משום מוקדשין ואיהו פוסק של עולה חייב שתים וצ״ע. ועיין כ״מ שג״כ לא מצא מענה. לכן נראה דס״ל לרמב״ם אף דאין בגידין בנ״ט היינו לענין אכילה דלא שמי' אכילה אבל הנאה מיקרי דעכ״פ נהנה מגיד ועיין תוס' פסחים שהבאתי לעיל דס״ל דלכך לא דרשינן לא יאכל לאיסו' אכילה דלא שייך בי' רק לאיסור הנאה וא״כ קשי' ליה הא דאמרי' האוכל של נבילה חייב שתים וח״א אינו חייב אלא אחת ומודים באוכל של עולה ושל עיר הנדחת חייב שתים וטרח הגמ' לאוקמי טוב פלוגת' בכולל ואיסור חמור וכו' וק' לימא בהך פליגי ת״ק סבר יש בגידין בנ״ט ולכך חייב וחכמים ס״ל אין בגידין בנ״ט ולכך על נבלה לא חייב אבל של עולה ושל עיר הנדחת דהם אסורי הנאה מיהו איכא וחייב מלקות ועיין משנה למלך הל' יסודי תורה דכתב להדיא להרמב״ם הנהנה מאיסורי הנאה כדרך הנאתו לוקה ולכן ס״ל לרמב״ם הך דאוכל גיד של נבילה אליבא דהלכתא דאין בגידין בנ״ט אתמר ומ״מ כיון דחייב משום אוכל גיד אף דלא חזי' והתורה אחשביה לאכילה אף לענין נבילה אחשביה והאוכל גיד שהוא נבלה איך נאמר לענין גיד הוי אכילה ולענין נבילה לא הוי אכילה והוי שני הפכים בנושא אחד לכן גם משום נבלה חייב דהא אחשבי' התורה שיהי' קרוי אכילה לגבי גיד ולכך גיד של טמאה פטור דמשום גיד ליכא דבשרו אסור וכיון דליכא משום גיד אף משום טמא פטור דאין בנ״ט ולא שייך רחמנא אחשבי' לגבי גיד דיהי' קרוי אכילה דהתם אינו חייב משום גיד כלל וא״ש ׃ אך לפ״ז יש לדקדק בהא דקאמר הגמ' בפסחים אי אין בגידין בנ״ט לא אמרינן כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה וקשה למה הלא האוכל גיד של נבלה לוקה משום לא תאכל נבלה נמי וא״כ כשהותרה להנאה אף גיד הותר דהא הוא בכלל ל״ת נבלה ונראה דבלא״ה יש לדקדק דקאמר מאן תנא דס״ל אין בגידין בנ״ט ר״ש ר״ש ס״ל ג״ה אסור בהנאה וקשה הא איכא ר״י בן ברוקא דס״ל אין בגידין בנ״ט ודכוותי' פסקינן ׃ ולכן נראה דלכאורה קשה מאי איריא לר״ש דאין בנ״ט אפי' יש בנ״ט הא ר״ש ס״ל אין איסור חל על אסור בשום אופן א״כ מעולם לא חל נבלה על גיד והאוכל גיד של נבלה אין לוקה משום נבלה ואיך יתכן כשהותרה נבלה גידה הותרה הא אין כאן בגיד אסור נבלה ואיך יחשב בכלל היתר וצ״ל מה בכך דאין כאן מלקות משום נבלה דלא חל מ״מ הגיד בעצמותו נבלה וכשאוכל אותו אוכל נבלה ושפיר יתכן כשהותרה נבלה היא וגידה הותר' אך זהו אם יש בגידין מ״ט אבל אם אין בו בנ״ט א״כ בממ״נ בעצמותו אינו כאן כל נבילה דהא לית ביה נ״ט רק דנימא דמ״מ האוכל אותו חייב משום נבלה דרחמנא אחשבי' לאכילה אף כשהותרה נבלה גיד וכו' זהו ליתא לר״ש דס"ל אין איסור חל על איסור וא״כ אין לוקה משום נבלה וגם בעצמותו אינו נבלה דלית בי' נ״ט פשיטה דבשום צד לא שייך כשהותרה וכו'. וא״ש לר"י בן ברוקא אף דס״ל אין בגידין בנ״ט מ״מ י״ל כשהותרה וכף דהא האוכל גיד נבילה חייב משום נבילה דרחמנא אחשבי' כנ״ל וא״כ שייך שפיר כשהותרה וכו' אבל לר״ש דס"ל אין חיסור חל על איסור וא״כ האוכל גיד של נבלה אינו חייב משום נבלה וגיד בעצמותה ליכא נבלה דהא אין בנ״ט א״כ אין צד לומר כשהותר' וכו' ולכן לר״ש אמרינן דאסור אבל לפמ״ש דקיימ״ל דאיסור חל על איסו' וכמ״ש הרמב״ם האוכל גיד נבלה חייב שתי' א״כ פשיטא שיש לומר כשהותר' וכף ולכן פסק מותר בהנאה ודברי הרמב״ם ברורים ומדויקי' בגמ' דנקט ר״ש ולא ר״י ב״נ ודו״ק ׃ ועדיין חובה ליישב קושי'. רשב״א מה דקאמר הגמ' אין בגדין מ״ט ואסור גיד איכא ואסור מוקדשין ליכא ונראה דהתם שם ריש פ' ג״ה ד״ה אלא וכף הקשו איך ס״ד דאין בגידין מ״ט איך קתני אין נוהג בטמאה דלא חל איסור גיד על טמאה הא ליכא כאן איסור טמאה דאין בגידין מ״ט ונראה ליישבו דתו' בד״ה אלמא כתבו בשם ר״ת דמתחילה עצמותו של גיד בשר ולבסוף נתקשה ונתלבן ונעשה גיד ובגמ' דע״ז פלוגתא אי בעינן נבילה דחזי לגר או לכלב לאפוקי סרוח' מעיקרא דמתחלה לא היה חזי לגר לכ״ע מותר וזהו דנחלקו אי בגידין בנ״ט כתב רשב״א דטעם קלוש אית בי' ונחלקו אי הוי טעם גמור או לא וא״כ ברור דלכלב חזי וכמ״ש התוס' דמשליכין לחתולי' ולפ״ז י״ל הא דהאוכל גיד של טמאה דחייב משום טמאה לאו משום דיש בהן בנ״ט רק מתחלה קודם שנעשה גיד ונתקשה היה בשר א״כ חל עליו איסור טומאה ואם שנתקש' ונעשה עץ מ״מ חזי לכלב כנ״ל ונבלה שהיה מתחלה נבלה ואח״כ נפסל צריך שיפסל מאכילת כלב וזה אינו בגיד ולכך אסורה משום טמאה אבל גיד עצמו כשחל איסור כבר נתקשה והוי סרוחה מעיקרא רק אמרינן עץ הוא והתורה אסרתו ולפ״ז אין מהך דאין נוהג בטומאה ראי' דיש בגידין מ״ט אבל בריש ג״ה דקאמר דיחול איסור מוקדשין בהקדישו לאחר שכבר נעשה הגיד והוא עץ הוי סרוחה מיעקרא ואין נוהג במוקדשין וא"כ (ואפשר התוס' לא הקשו אלא לאינך דלא סברי כר״ת הנ״ל) ׃ ומעתה גם דברי רמב״ם הנ״ל יבואו על נכון דרמב״ם ס״ל לסברה כיון דנחלקו תנאים אם יש בנ״ט או לא דה״ל רק טעם קלוש ונחלק אי קרוי טעם ס״ל ודאי מתחילתו כשנוצר במעי אמו ועדיין רך ודאי יש בו בנ״ט והמציאות מעיד וגם פלוגתא רחוקה דלזה יהי' אף בגדלותו בנ״ט ולזה אף תחילת יצירה באין נ״ט לא אמרינן וא״כ א״ש הא דאמרינן עץ הוא והתורה אסרתו והיינו גזירת הכתוב א״צ לכאורה לכך רק בהיותו נוצר הי' בו בנ״ט וחל עליו איסור גיד ואם כי אח״כ נתקלקל ונתקשה מ״מ הא בעינן חזי לכלב ואסור וא״כ אף באוכל נבלה דלגבי נבלה ה״ל סרוח מעיקרא מותר ואין לומר הא אחשבי' לגבי גיד דגיד שאני דמתחילתו הי' נבלה ממילא רק ה״מ למ״ד חזי לכלב אבל הרמב״ם פסק חזי לגר (ואף דר״מ אמר גיד של נבלה ור״מ ס״ל חזי לכלב ר״מ באמת ס״ל יש בגידין בנ״ט ואנן פסקינן כר״מ ולא מטעמי' דבעינן חזי לגר) וא״כ אף לענין גיד פקע איסורא כשנעשה עץ וצ״ל רחמנא אחשבי' כנ״ל ולכך פסק האוכל של נבלה ועולה חייב שתים דרחמנא אחשבי' כנ״ל משא״כ בריש ג״ה טרח הגמ' למצוא אוקימתא ליישבו וקאמר הגמ' אי נימא דאין בגידין בנ״ט ואתיא כהך תנא חזי לכלב ולכך איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא וכו' וא״ש וכפרט כמ״ש ר״מ דסתמא מתניתין ר״מ ס״ל חזי לכלב וא״ש ודו״ק. יהי' איך שיהי' אין כאן קושי' לחכמי לוני״ל על רמב״ם כיון דפוסק דנהוג בנבלה ודו״ק ׃

ג

שמא לא השלים וכו' יש להבין ולמה אמרי' בגמ' לא ישדר חתוכה לעכו"ם הא לא יקח הימנו דלמא ישראל לא השלים ניקור הא אף בישראל גופו' צריכין לידע ומכ״ש בעכו״ם ומאותו ראיי' הוכיח הראב״ד דרוב מצוי' בניקור מומחים הם ואי דחיישינן לפושע ויסמוך על הניקור הלזה אף לראב״ד אין כאן הוכחה וצריך לדחוק בשלמא זולת הראב״ד אף אם ביד ישראל צריך להראותו לבקי א״כ אף בעכו״ם כן דלא ישנה בין עכו״ם לישראל אבל בזה אם ישראל שולח לחבירו אמרינן ודאי השלים הניקור א״כ חוששין דאף הוא ינהג כן שהוא ביד עכו״ם וצ״ע׃

א

חוטין אדומים. עי' בתשו' הרדב"ז החדשות סימן ש"ג שהוא ז"ל היה מחמיר על עצמו ולא היה אוכל אותם החוטין שנמצאים בעוף מלאים דם אחר הבישול אלא משליך אותם ואוכל השאר אבל לא היה אוסר על אחרים ע"ש.

ב

גיד הנשה. [עיין בתשו' ח"ס סימן ס"ט בענין מ"ש הכו"פ שמנקר אחד הרעיש העולם שג"ה הוא גיד אחד שאינו נמצא אלא בבהמות זכרים ולא בנקבות ולא מצאו חכמי פראג מענה עד שהוא ז"ל הראה לו בסמ"ג שכתב מצות ג"ה נוהג בזכרים ובנקבות א"כ ע"כ אינו אותו הגיד. ורבים תמהו דזה הוא שגגה דסמ"ג מיירי שנוהג בזכרים ישראלים ונקבות אבל מהגיד לא מיירי אם הוא הנמצא בזכרים ובנקבות. גם בספר תולדות אדם ח"ב חשב זה בין השגיאות ולהורות כי השגיאה מצודה פרוסה על כל החיים (כקטן כגדול) וכיון שטעות הוא ודחה לזה בקנה נמצא דברי המנקר קיימים ואין לאכול אחוריים אלא אם כן ניקרו מהם שני הגידים. והוא ז"ל כתב לפרש דברי הכו"פ הנ"ל בטוב טעם וחלילה לא טעה כלל בזה ודברי חכמים קיימים ע"ש]:

ג

משום חלב. עי' בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תר"ע שכתב דחלב שעל גיד הנשה אסור ג"כ בחיה דמה שנהגו איסור בשומנו של גיד הוא משום חומרת הגיד ולא משום חלב ע"ש:

ד

לשבור ראשי העצמות. עי' בזה בתשובת שבו"י ח"א סימן נ"ז:

ה

ומוחזק בכשרות. [עיין באר היטב של מהרי"ט ז"ל בשם בה"י ועיין בתשובת ח"ס סוף סימן קט"ו שכ' דבמס' ביצה י"ד ע"ב איתא רב פפי איקלע לבי מר שמואל כו' ומזה הוכיחו הראשונים הובא בש"מ שם דעד אחד הנאמן באיסורים א"צ לחקור איך נעשה בהיתר דמסתמא בהיתרא עביד דהרי פריך אר"פ דילמא במכתשת קטנה ודלמא מאתמול כו' ותו מוכח מהתם דבפריצי דעבדא אע"ג דלשמואל מהימני ואכיל למאן דלא מהימני אינו יכול לסמוך על שמואל אע"ג דידע שמואל דבביתו לא עבדי פריצותא מאימתו מ"מ לרב פפי לא הוי מהימני והוא דבר חידוש עכ"ל]:

ו

ומיהו אין לוקחין בשר. עי' בתשו' שבו"י ח"ב סי' נ"ח שנשאל על מה שהנהיגו איזה רבנים בקהילתם להכריז שכל בשר ההובא ממדינה כאילו אוכל בשר טיריפה ולאסור אף הכלים שנתבשל בהם הבשר אי שפיר עבדי והאריך בראיות מש"ס ופוסקים כי לא נכון לעשות כן משום דיש לחוש לאיבה ותו דהוי כגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כי מה יעשו עוברי דרכים אבל מ"מ מוטל על כל רב ומורה למנות אנשים כשרים יראים על השחיטה גם ראוי לחקור אחר השוחט טרם יאכל ומה יש לעשות אם יעבור השוחט במרד ומעל הקולר תלוי בצואר השוחט ההוא וכל ישראל נקיים ולא יאונה לצדיק כל און אבל לאסור דרך כלל הבשר של בני המדינה והכפרים לא נכון ע"ש. [עיין בתשו' ח"ס סי' ה' ואודות ממוני וטוובי עיר אחת שמאז הטילו מס על כל ליטרא בשר והחכירו ההכנסה ההיא לחוכרים ידועים והיות כי פרצו העם ליקח בשר מהכפרים בסתר ולא שלמו ההתחייבות ע"כ התיעצו הקהל לאסור בפומבי בבהכ"נ כי שחוטי חוץ לעירם אע"פ שנשחט ע"י שוחט דמתא בהכשר מ"מ הסכימו לאסור אך הרב אב"ד דעיר הנ"ל לא נתרצה בהסכמה זו וגם קצת יחידים ערערו בדבר ומ"מ אינהו דידהו עבדי והכריזו איסור הנ"ל ונשאל אם יש ממש בהכרזה זו. והאריך בזה ומסיק אף דמבואר בח"מ סימן רל"ח סכ"ח היכא דאיכא חכם חשוב ממונה על הציבור אין התנאי שלהם מועיל בלא דעת החכם. כ"ז בתקנה דליכא אלא תקנת הצבור ולא מיגדר מלתא דאיסורא אבל היכא דתקנתא הוא למיגדר מילתא דאיסורא ודאי דיכולים ומחוייבים ממוני הקהל לעמוד לפני פריצים ולא בעינן חבר עיר ואף אם יחידים מוחים להדיא חל התקנה עליהם בע"כ דגם ר"ת שבמרדכי ב"ב סימן ת"ת לא חלוק בזה על הראבי"ה שם. והיות כן בנ"ד שהחוכרים חכרו מהקהל מס הבשר והם כמוכס ישראל הנוטל בדין והגונב מהם גזלן גמור וא"כ מחוייבים הקהל לגדור בפני התריצים ויאושר כחם בתקנתם ולא צריכי חבר עיר ואין להשגיח על יחידים שמיחו בתקנה ואפילו על הרוב לא ישגיחו כי פשיטא שהגזלנים ימחו בהם ע"כ. לכאורה איסור שאסרו הקהל איסור גמור הוא ואסור לפרוץ גדרן. אמנם נ"ל דהיינו אי לא נטלו עצה מגדול העיר ות"ח אך באשר התיעצו עמו והיה התקנה שלא לרצונו א"כ מסתמא ידע והבין שאין נכון לתקן התקנה ההיא אולי חשש שירבו המכשולים ויאכלו בשר תמותות נבלות ומה"ט נענש יהושע בחרמו של עכן [או מטעם דשבו"י הנ"ל] יהיה איך שיהיה כיון שלא נתרצה הרב אב"ד ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת א"כ מחזי כאפקרותא במה שהכריזו איסור בבהכ"נ. ואפילו להראבי"ה דס"ל שבתחלה נתמנו הממונים על כל מה שיעשו כל השנה אם הרוב שותקים מ"מ ת"ח הממונה פרנס נתמנה מכל הציבור קודם להם ושוב נתמנו הם ע"מ לשמוע בקולו וכל מה שעשו נגד רצונו אין בו ממש ויאכלו ענוים וישבעו ע"ש]:

א

(סי' ס"ה סעיף ד') ביצי זכר. בגמרא איתא ביעי דגדיא והרמב"ם כתב גדי או טלה והה"מ כתב איני יודע אם הזכירו הגמרא גדי למעט בהמה גסה דאפילו תוך ל' אסור:

א

כגון חוטין כו'. ואף כששחט הורידין שבצואר כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ב אסורים חוטים אלו לפי שאינן נגררין דרך הורידין הרשב"א והר"ן וב"י ע"ש:

א

וקרום שעל המוח. ע"ל סי' ס"ח וסי' ע"א מזה:

א

וקרום שעל הביצים. יתבאר דינו בסעיף ד':

א

ואם לא נטלן כו'. בספרי הוכחתי מדברי רבינו ירוחם נט"ו אות כ"ה גבי מחלוקת ר' אפרים והרא"ש דבגידי צואר א"צ ס' כיון דמנתח הבהמה אבר אבר אלא דלכתחלה צריך להסירם וביארתי שם דפי' כן דברי הרא"ש בפ' השוחט ובהכי התיישב דלא סתרי דברי הרא"ש אהדדי דבפ' השוחט השיג על ר' אפרים וכתב דלא אשכחן חוטי דאסירי משום דמא וצריכי חתיכ' אלא דידא ודלועא ולא דמזרקי שהן גידי הצואר ובפ' ג"ה כתב דמזרקי שהן גידי הצואר צריכין חתיכה לקדרה אלא דבפרק השוחט כתב דלא אסירי משום דמא ומותרין בבישול בדיעבד אלא משום עצמן צריכים חתיכה לכתחלה וכן נראה מדברי ש"ד סי' ל"ד ע"ש וכ"כ הטור בסי' כ"ב בורידין דאם מנתחה אבר אבר מותרת בבישול ולדבר זה העירני אחד מבני חבורה שלי האלוף מהר"ר מרדכי אשכנז נר"ו וא"כ צ"ל דהרב בהג"ה לא קאי אחוטי צואר והא דכתב סתם היינו משום דגם בחוטי צואר משכחת לה האי דינא כשלא חתכן אבר אבר ודוק ועי' בדרישה סי' ס"ז סוף סעיף ז':

א

ובצלי כו'. ומסיק בת"ח כלל ל"ד דין ג' דאף במליחה צריך קליפה מיהו משמע התם דבין בצלי בין במליחה הוא חומרא בעלמא ומדינא שרי כדעת רוב הפוסקים משום דכבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ע"ב וכמה דוכתי וכן משמע בת"ח כלל ט"ו דין כ"א ולכך כתב שם בסימני ת"ח בסתם ואם עבר ולא חתכם במליחה וצלייה שרי עכ"ל דהיינו מדינא ונ"מ דאם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד כדלקמן סימן ע"ג ס"ק כ' גבי כבד ע"ש ועיין בסי' כ"ב ס"ק ו':

א

סגי בקליפה. ואע"ג דלעיל סימן כ"ב גבי ורידין צריך נטילה בצלי כבר הקשה בד"מ על מ"ש הרא"ש והטור דכתבו כאן דבצלי אפי' קליפה אין צריך ובורידין הצריכו נטילה וחילק דחוטין אלו הם עבים יותר מורידין ואינן פולטין כ"כ בבשר עכ"ל ומביאו הפרישה סעיף ג' והפרישה מחלק בענין אחר ע"ש ועיין מ"ש בסי' כ"ב ס"ק ה':

א

וי"א שאין צריכין כו'. כתוב בדרישה סעיף ב' יש לתמוה איך פסק להקל על סמך כל דהו נגד ר"ח והראב"ד עכ"ל ואין זה תימה דהרבה פעמים מצינו כן שהמנהג כפוסק אחד אף שרוב הפוסקים חולקים וכל שכן כאן שדברי היש מי שאומר נכונים הם כמ"ש מהרש"ל פרק השוחט סימן ה' וז"ל יפה אמרו וכן המנהג ואמת מנין לנו להוסיף באיסורין כי בעוף לא תמצא חוטין של יד כי האגפים הם הידים ושם לא מצאנו חוטין מלאים דם עכ"ל וכ"כ בעט"ז שהמנהג שאין נוטלין ולא חותכין אגפי העוף וישב המנהג ע"ש וכן המנהג פשוט גם בזמנינו זה:

א

אם הוסר רק הראש וכו'. ע"ל סי' כ"ב סוף סעיף א' בהג"ה:

א

בלא קליפה. וה"ה דחתיכה ומליחה מהני בהו:

א

אבל לצלי מותרים. ובבית יוסף והפרישה דהיינו דוקא לסברא הראשונה שבסעיף א' מה שאין כן להיש מי שאומר וליתא דבהדיא כתב הרשב"א גופיה בת"ה הארוך דף ס"ט ע"א ובמשמרת הבית דהכא שרי אף בלא חתיכה לצלי כיון דמופשטים ועומדים פניהם על פני האש וכן משמע בהרא"ש פרק גיד הנשה וכן הטור כתב כאן בסתם מותרין לצלי משמע לכ"ע והיינו מטעמא דלעיל:

א

ונהגו לנקר כו'. דלא פלוג כדי שלא יטעו בלאחר ל' מיהו אם נתבשלו עם הקרום והורידין ולא נחתכו מותרין דיעבד אפילו ליכא ששים דאין מוחזקין בדם כל כך כל שלא היה לו ל'. או"ה כלל כ' דין ה':

א

אחורי האזנים. לפי שהם מלאים דם אבל בב"י כתב ששאר חוטין אע"פ שנראה בהן דם אין צריכין לחתכן דשומנא בעלמא הם כ"כ הר"ן משום הכי מסיק רמ"א דאינו אלא חומרא:

ב

וקרום שעל המוח. בטור כתוב ואם צלאום ולא חתכום ולא הניחום על בית השחיטה הקרום אסור והמוח מותר ותמה ב"י שהרי בסימן ס"ח כתב הטור שאף המוח אסור ותירץ דכאן מיירי שהוציא המוח עם קרומו וצלאוהו אצל האש ומשום הכי לא נאסר המוח ולקמן מיירי שהראש שלם והדם מתקבץ בקדירות המוח ונמצא שהמוח מתבשל בתוכו ואף שדבריו תמוהין מצד לשון הטור שכתב בכאן ולא הניחו על בית השחיטה ש"מ דמיירי שלא הוציא המוח מ"מ העתקתי דבריו ללמוד מהם דין אחר דהיינו שמותר לצלות כבד כשהיא מוכרכת בנייר על האש ולא אמרינן דהנייר מפסיק בין הכבד ובין האש והוי כבישול מדשרי כאן בצולה המוח בקרומו על האש. ולענין קושיית הב"י דברי הטור אהדדי יש תירוצים לקצת מפרשים ואין להם יסוד והעיקר כמו שכתב מה"ר אברהם מפראג דעיקר הנוסחא כאן המוח אסור והראש מותר: בטור כתוב וחומרא היא שהחמיר כו' משמע דלא קאי על רמב"ם כמ"ש ב"י מדלא אמר שהחמירו לשון רבים וקשה מאי טעמא באמת לא כתב כן על רמב"ם שהרי גם הוא חשב מה שלא נזכר בגמרא ונראה דהרמב"ם לא אמר אלא על האסורין משום דם ואפשר דלא קאי על מליחה אלא דבלא מליחה אסור לאפוקי מעיים שכתב אח"כ אבל בדברי גאון א"א לומר כן שהרי הצריך לחתוך דוקא משמע דלא סגי במליחה:

ג

ובצלי סגי בקליפה. לעיל סימן כ"ב משמע דחומרא בעלמא היא הקליפה ורש"ל פסק דא"צ קליפה כלל במליח' או צלייה. ובטור כתוב בשם גאונים שאפי' לכתחלה מותר לצלותו בלא חתיכה. והקשה בד"מ ממ"ש בסי' כ"ב גבי ורידים דאם נצלו בלא חתיכה בעי נטילה סביב הורידין ותירץ דחוטין אלו הם עבים יותר ואין פולטין כלל בבשר עכ"ל והך סבר' לא מהני בבישול:

ד

אפי' אם אין כף שלהם עגול. פרש"י היינו הנכרך סביבות עצם הקוליא בעגול אבל בעוף אינו כן שהבשר שעל הקוליא ברוחב הוא וכל דבר עגול' וגבוה נקרא כף:

ה

ואומר לו שהיא כשרה. כל סעיף זה הוא דברי הרמב"ם מלבד הך ואומר לו שהיא כשירה הוא לשון המ"מ כמ"ש וז"ל נראה לי דרבינו הרמב"ם סבר דהכא במפרש שהירך מבשר כשירה ובכהאי גוונא יש לחוש שמא ישראל הרואה הוא שנתנה לו בחזקת כשירה והיא חתוכה וסבור דודאי כשירה היא דאי לא לא הוה ישראל גניב דעתיה דאסור הוא וסבור גם כן שגידה ניטל מפני שהיא חתוכה ואתי למזבין מיניה ואוכלה עם גידה וכבר כתב רבינו למעלה דבשר הנמצא ביד עובד כוכבים אסור בכל מקום הלכך ליכא למיחש אלא בכהאי גווני ובכ"מ מותר למכור להם נבילות וטרפות עכ"ל. הנה הוצרך לזה מכח שקשה לו הא לא יקנה שום ישראל מן העובד כוכבי' ולמה לא יתננה לו בפני ישראל וצריך לומר דלא ס"ל דניקור הגיד הוה סימן דאל"כ הא ודאי יקנה ממנו מכח הסי' דכשיש סימן מודה רמב"ם שקונין בשר מן העובד כוכבים כמ"ש סי' ס"ג אבל לדעת הטור דהוה סי' צריך טעם לחלק בין בפני ישראל לשלא בפניו והטעם מבואר בתוס' פרק ג"ה דבמקום שאין קונין בשר מן העובדי כוכבים מחמת טריפות לא מהני לזה סימן דחתיכות הניקור לקנות ממנו דאימור אחר שניקרה נודע לישראל שהיתה טריפה וע"כ נתנה לעובד כוכבים והקשו על זה למה לא נאסר בשולח ירך לחבירו על ידי עובד כוכבים שמא נזדמנה לעובד כוכבים ירך מחמת שלא נודע לישראל שהיתה טריפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת ותירצו דכולי האי לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים אבל היכא דישראל שולח לעובד כוכבים לא מהני אפי' ניטל גידה דאמרי' דלכך שולחה לעובד כוכבים לפי שנודע לו אחר הניקור דטרפה היא עכ"ל ובזה מבוא' החילוק דלעיל דכל שניתן שלא בפני ישראל לא יקנה ישראל ממנו שמתיירא שנודע הטריפו' אחר הניקור ולהכי נתנה לעובד כוכבים אבל בפניו איכא למיחש שהישראל הרואה יהיה יודע שבהמה זאת כשיר' באמת ורואה החיתוך של ניקור ויטעה לומר שניטל הגיד על כן צריך ליטול הגיד קודם הנתינה לעובד כוכבים ובפרישה האריך לפרש ההיתר שלא בפני ישראל דלא יקחו מן העובד כוכבי' שיסברו שהעובד כוכבים עשה חיתוך זה ועוד חשש שמא טריפ' היתה כו' ודבריו תמוהי' דהא אמרי' בגמרא חתוכא דעובד כוכבי' מידע ידעי שאינה כשל ישראל המנקר וא"א לטעות בזאת וכמ"ש מבואר בסוגיא להדיא:

ו

אם לא ידעי' כו'. כן צריך להיו' אם בלא וא"ו:

ז

נאמני' על גיד הנשה. בטור כתוב כמו על החלב פי' אע"פ שיש יותר טירחא בגיד הנשה. וכ' רש"ל וז"ל ואני הגבר שמעתי וראיתי שרוב המנקרי' שלנו אע"פ שמחמירין לחתוך אף ההיתר מ"מ כמה פעמים מקילין בחלב ובקנוקנות של גיד מחמת מהירות על כן נהגתי בעצמי שלא לאכול בשר המנוקר עד שיראה למנקר אחר ויבדוק אם הוא מנוקר כראוי עכ"ל.

ח

ששוחט לעצמו. ומוכר לאחרים. כן צריך להיות:

א

(סימן ס"ה סעיף א') יש חוטין שאסורין משום דם שבהם כגון חוטין שביד כו' וחוטי הדקין שהם בתוך שומן הדקין כו' ומליחה לא מהני בהו אם לא שיחתכם תחילה. אגב שיטפי' הזכיר כאן חוטי הדקין לומר שאסורין משום דם. אבל לא קאי על מ"ש אם לא שיחתכם דבחוטי הדקין לא מהני חתיכה אלא ניקור. וכמ"ש הרשב"א והט"ו סוף סימן ע"ה ע"ש. והרא"מ בס' יראים בשם רב יהודאי גאון:

ב

(ש"ע סעיף י"ד) אין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אא"כ היה מוחזק בכשרות. משמע דמדינא אסור. וצ"ע דלעיל סי' י"ח ס"ח כתב הג"ה דנהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו. אלא אותן הממונין מהקהל משמע דמדינא אינו אסור. וכ"כ האחרונים שם להדיא. וזה לכאורה סותר מ"ש כאן. והג"ה לא הגיה כאן כלום. וצריך עיון:

א

כגון חוטין שביד כו'. וע' בשו"ת נ"ש סימן מ"א ובכה"ג במים רבים סימן ד' שקראו תגר על מי שאינו נזהר בזה וע"ש במים רבים האריך בפרטי דינים בחוטי הלשון ע"ש ועי' בט"ז שכתב להכשיר לצלות כבד מכורכת בנייר על האש ובחידושי אה"ע הנדפס כאן תמה עליו וכתב לאסור אף הכבד ומכ"ש בשאר בשר או מוח אע"ג דשרי לצלות המוח בקרומו וגם במשבצות כ' כן וכן נראה דעת מח"ב ע"ש:

ב

שני גידים הם. ועיין בשבו"י ח"א סי' נ"ז דצריך לשבר העצמות כשמנקרין ג"כ כי גידים הצמותים בו אסורים והמפקפק בזה היה בר נידוי אם אינו חוזר בו:

ג

ושומנם כו'. וכתב מח"ב בשם הרדב"ז משום גיד נהגו בו איסור ולא משום חלב ואם כן הוא הדין שיש לנהוג בחיה בשומן שעל גיד הנשה עיין שם ועיין במקום שמואל סימן כ"ב:

א

(סימן ס"ה הג"ה סעיף י"א) בטור כתב לפיכך שולח אדם ירך לעובד כוכבים וכו' ואם אינו נותן לעובד כוכבים כו' הטור מיירי בסתם שלא פירש לעובד כוכבים שהוא מוכרו לו בחזקת כשרות ומנוקרת ומש"ה ליכא משום גניבת דעת יתומים שמא יתננה לו בפני ישראל אחר נמי לא חיישינן וכמ"ש הרא"ש לר"ת בזה וכמ"ש הטור בסי' קי"ז. והב"י אחר שהביא דברי הרא"ש כתב וז"ל וכך הם דברי רבינו שכתב דאע"פ שמחזיק לו טובה מותר מפני דאין במתנה גניבת דעת וגם כתב ואם אינו נותנה לו לעובד כוכבים בפני ישראל יכול ליתנו ללמדנו דלא חיישי' שמא יתננה בפני ישראל כו' עכ"ל. ודאי שהבין ג"כ דהטור מיירי בסתם וע"ז כתב שדעת כדעת ר"ת שסתם וכתב דשולח אדם לעובד כוכבים ירך כו' בין אם היא שלמה או חתוכה ולא חיישינן לגניבת דעת שמחזיק לו טובה בשביל ששלח לו ירך חתוכה דעד שהי' ראוי לעצמו שלחה לעובד כוכבים ואפ"ה מותר וכמו שפירש"י. ואפ"ה מותר משום דבסתם לא חיישינן לגניבת דעת. וגם כתב ואם אינן נותנו לו בפני ישראל וכו' ואין למיחש ג"כ לשמא יתננו בפני ישראל אחר אלא ודאי כדאמרן דמן הסתם לא חיישינן זהו כוונת הב"י וגם מ"ש דאין במתנה משום גניבת דעת שגרת לישנא נקט דהרא"ש נמי סירכה דלישנא נקטיה הכי ובאמת אין חילוק בין מכר למתנה ולא כהב"ח שהשיג על הב"י ולפמ"ש ניחא ודו"ק: