שולחן ערוך, יורה דעה נ״ז: דין בהמה דרוסה מחיה הדורסת. ובו כ"א סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין בהמה דרוסה מחיה הדורסת. ובו כ"א סעיפים:
דרוסה (פירוש הדריסה היא הכאה שהכה החיה או העוף בצפרנים) טריפה. ולא כל חיה ועוף שוים בדריסתן אלא מעלות מעלות יש. כיצד הארי יש לו דריסה אפי' בשור הגדול ובגסה שבחיות. הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה ואפי' בקטנה שבהן כגון בעגלים אבל יש לו דריסה בדקה ואפילו בגדולה שבדקות כגון כבשים גדולים. חתול ונמיה ושועל אין להם דריסה בכבשים גדולים אבל יש להם דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בכל העופות. חולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפי' בגדיים וטלאים אבל יש לה דריסה בכל העופות אפי' בגסה שבהם. כלב אין לו דריסה כלל אפילו בעופות. ואם ניקב עד החלל דינו כקוץ שניקב לחלל. שאר חיות טמאות כל שאינה גסה מהזאב אין לה דריסה בגדולה שבדקה בכבשים ועזים אפילו היא גסה כזאב אבל יש לה דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות ואם היתה גסה מהזאב דינה כזאב ויש לה דריסה בדקה אבל לא בגסה ואפילו היא גדולה כארי. היתה גסה יותר מארי הרי היא כארי ויש לה דריסה בכל: הגה ויש מחמירין עוד דכל שהיא מזאב ולמעלה יש לה דריסה אפי' בבהמה גסה ויש לחוש לחומרא (ת"ה סימן קע"ח בשם א"ז):

כל העופות אין להם דריסה בבהמה אפילו בגדיים וטלאים חוץ מהנץ שיש לו דריסה בגדיים וטלאים והוא שיקוב בצפרנו לבית החלל שאז מטיל ארס:

הנץ יש לו דריסה אפילו בעוף גדול ממנו ובלבד שיהא מן הדק כתורים ובני יונה אבל לא בתרנגולת ושלמעלה ממנה (ודוקא בגדולים אבל בקטנים יש להם דריסה) (רשב"א וטור) ושאר עופות הדורסים יש להם דריסה בעוף שכמותם אבל לא בעוף שהוא גדול מהם (חוץ מן הגס שקורין פלקו"ן שיש לו דריסה בכל העופות) (טור וע"פ):

כל אלו שאמרנו שיש להם דריסה בין אם באים להציל הנדרס ממנו בין אם אין באים להצילו:

יש אומרים שעכשיו נוהגין היתר בחתולים הנכנסין בלול של תרנגולים ואע"פ שהיה ראוי לחוש בדבר סומכין על שחתולי' שלנו הם בני תרבות וכל שלא הכהו אין חוששין:

אין דריסה אלא ביד ובצפורן אבל דרסה ברגלה ונשכה בשיניה לא הוי אלא כקוץ בעלמא:

אין דריסה אלא מדעת הדורס אבל שלא מדעתו כגון שנפל עליו דרך מקרה ונתחב בו צפרנו לא הוי דריסה:

אין דריסה אלא מחיים של דורס ונדרס כיצד הרי שנעץ צפרנו בנדרס ועד שלא הוציא צפרנו הומת הדורס או חתכו ידו או נשחט הנדרס הרי זה כשר במה דברים אמורים כשראינו מתחלה ועד סוף אבל אם בא לפנינו וצפורן תחובה בו חוששין שמא דרס וחזר ודרס ולפיכך אלו הצדים בעופות הדורסים אפי' שחטו הנדרס קודם שהסיר צפרנו אסור שכן דרך שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו ואפי' ראינו שלא דרס אותו קודם לכן חיישינן ליה לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו בצפרנו דרך פריחתו:

חוששין לספק דרוסה כגון אם ראו ארי שנכנס בין השוורים למקום צר שאינם יכולי' לברוח מפניו כגון שנכנס לדיר שלהם (טור בשם רשב"א) וכן עוף דורס שנכנס לכלוב מלא עוף (או ללול של תרנגולים) (או"ה כלל נ"ז) חוששין שמא דרס במה דברי' אמורים כשהוא שותק והם מקרקרים (פי' מתרעדים וצועקים) אבל אם הוא שותק והם שותקים או הוא והם מקרקרים אין חוששין ואם חתך ראשו של אחד מהם אין חוששין לאחרים אפילו הוא שותק והם מקרקרים דאמרינן כבר נח רוגזיה ודוקא כשהרגו אבל אם פצע אחד מהם חוששין לכלם דכל שכן שחמתו בערה בו כשהציל עצמו ולא הרגו: הגה ואפילו הרג אחד מהן דוקא שלא ראינו שדרס עוד אחרים אבל אם דרס אחרים הרי ראינו שלא נח רוגזיה וכל מה שבדיר אסור (א"ו הארוך כלל נ"ו):

במה דברים אמורים שאם חתך ראשו של א' מהם אין חוששין לאחרים דוקא כשנכנס לתוכו ועמד עמהם אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסים ידיהם מבפנים ודורסי' אע"ג דקטעיה לרישיה דחד מינייהו לא נח רוגזיה משום הכי דמתוך שהם בורחים אף הוא כועס עליהם:

במה דברים אמורים שאם הוא שותק והם שותקים מותר הני מילי דלא חזינן דנגע בהו אבל היכא דחזינן דקפץ עלייהו כדרך הדורסים אע"פ שהוא בן תרבות אסור:

יש מי שאומר דהיכא דלא ידעינן אי שתיק ואי צווח ואי מקרקרין אינהו ואי שתקי לא חיישינן לה (ויש אוסרין בכה"ג) (ר"ן פא"ט) ויש לחוש לדבר ואסור:

והא דחוששין דוקא כשידענו שנכנס הארי אבל אם הוא ספק אם נכנס אם לאו או שהוא ספק ארי או כלב או שמא בקנה נגף אין חוששין ודוקא כשיש לפנינו כלב וארי או ארי וקנה אבל כשבא לפנינו מבעבע דם ולא ידענו במה תולין במצוי בין להקל בין להחמי': (וכבר נתבאר לעיל סימן ל"ג אם מבעבע דם בצואר נוהגים לאסרו) (ד"ע ואו"ה כלל נ"ז דין ח'):

ארי שנכנס בין השוורים ונמצאת צפורן של הארי תלושה ויושבת בגבו של אחד מהם בין אם הצפורן לחה או יבשה חוששין לה אפילו אם הוא שותק והם שותקים וכל שכן אם מקום צפורן או חמש צפרניו שמוטות מגבו ולא לזה בלבד חוששין אלא לכל השוורים שבדיר:

הא דחוששין לדרוסה היינו שלא להתירה בלא בדיקה אבל אם בודקה ואינו מוצא בה רושם כשרה ואפילו ודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה:

כיצד היא הבדיקה שוחטין את הנדרס ובודקין כל החלל שלו מכף הירך עד הקדקד אם נמצא כולה שלימה מכל מיני טרפות ולא נמצא בה רושם הדריסה הרי זו מותרת ואם נמצא בה רושם הדריסה אסורה איזהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעיים ואם נמוק הבשר כנגד בני מעיים עד שנעשה כבשר שהרופא גורדו מהחבורה רואין אותו בשר כאלו חסר וטריפה ואם דרס בסימנים משיאדימו כל שהוא הסימנים עצמם טריפה ואפי' אם האדים הקנה בכל שהוא:

בהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיקה מפני שהושט אין לו בדיקה מבחוץ:

יש מי שאומר בכל מקום שהוזכר שם בדיקה כגון בדרוסה נפולה ושבורה בדורות הללו ליכא למיקם אבדיקה שפיר ולית ליה תקנתא אלא לשהויי י"ב חדש או בנקבה שתתעבר ותלד וכן בעוף אם גמרה להטיל כל הביצים של טעינה ראשונה ושהתה כ"א יום ואח"כ חזרה להטיל ביצים כשרה וכן אם לא הטילה ביצים מעולם אם שהתה אחר שנולד בה ספק טרפות כ"א יום והתחילה להטיל ביצים כשרה וי"א שגם בזמן הזה בודקין אלא שצריך ליזהר להביא כל הבקיאים בדבר: הגה ואנו בדורות האחרונים אין בקיאין בבדיקה ולכן המנהג להטריף כל דבר שיש לו ריעותא ואין סומכין על בדיקתנו כלל ולכן יש לנהוג כסברא הראשונה (א"ז והגהות מיימוני ומרדכי סוף פרק בהמה המקשה וכל האחרונים) ויש מחמירין עוד דכל שצריכין להשהותו שנים עשר חדש חיישינן לתקלה ואפי' אינו אלא אחד העומד בספק ואין למכרו חי לעובד כוכבים אלא ימיתנו קודם שמא יחזור וימכרנו לישראל (מרדכי וסמ"ק והגהות מיימוני וע"ל ס"ס כ"ג) וכן הוא המנהג במדינות אלו וכל מקום שהוא ודאי טריפה אף על פי שנשתהה י"ב חדש והוא חי אסור (רשב"א סימן צ"ח ור' ירוחם ושאר אחרונים):

י"א שצפרים קטנים אין אדמימות ניכרת בהם לפיכך אין להם בדיקה וכן יש אומרים שארס הנץ אינו אדום כל כך ואינו ניכר לפיכך אין לו בדיקה:

אם רבים הם הנדרסים אסור להשהותם י"ב חדש כדי שלא יבא לידי תקלה. (והמנהג להחמיר אפילו באחד):

אסור למכור דרוסה או ספק דרוסה לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנה לישראל: הגה ודוקא בטריפות שאינו ידוע אבל טרפות הידוע וניכר לכל מותר (שערים כ"ד) וכן אפילו ספק טרפות ויש מכשירין הטרפות ההוא (ת"ה סי' קע"ח) אע"ג דקיימא לן לאסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל הואיל ויש מכשירין :

הזאב. כתב הש"ך כיון דהרבה פוסקים אוסרים בזאב אפילו בבהמה גסה לפ"ז היכא דאפשר למוכרו לעובד כוכבים בלא הפסד יש למוכרו ואסור לשחטו:

בעגלים. כ' הש"ך דיש פוסקים כתבו בעגלים הרכים וע"ל סי' ל"ה וסי' ל"ט ויש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה למכרו לעובד כוכבים אע"פ שצריך לזלזל קצת בדמי המכירה חייב למכרו הואיל ובלא"ה יש פוסקים אסרו בזאב אפילו בגסה כנ"ל (כ' בה"י ועכשיו נוהגין לאסור דרוסת הזאב אפילו בגסה כדעת התוס' וכ"ד ב"ח. וש"ך ופר"ח כתבו היכא דאפשר למוכרו לעובד כוכבים בלא הפ"מ יש למוכרו ואסור לשוחטו וט"ז מיקל כש"ע):

ולמעלה. כתב הש"ך אבל זאב עצמו לא וגם יש להחמיר בדוב ונמר דדרסי בבהמה גסה מיהו למוכרו לעובד כוכבים פשיטא דשרי (אבל בדקה אסור דלא גרע מזאב) ודוקא לחומרא חיישינן ולא לקולא כגון לענין כסוי הדם דקי"ל השוחט את הטריפה פטור מכסוי וכן לענין מתנות אם תפס הכהן אין מוציאין מידו וזה ברור עכ"ל:

מהנץ. כתב הש"ך וכ"ש הגס הנקרא פלקו"ן (ובל"א אגאסטיי"ר) דיש לו דריסה יותר מהנץ:

החלל. כתב הש"ך דיש פוסקים מטריפין משום שמא ניקב א' מאברים הפנימים דלא גרע מקוץ שניקב לחלל וקצרתי כאן כיון דאנן לא בקיאין בבדיקת דרוסה א"כ יש להטריף בכל ענין (וע"ל סעיף ט"ז דאפי' באותן מקומות שאין נקיבתן במשהו דרוסה פוסל במשהו דארס שורף בכולו):

גדול. פי' אפילו לא ניקב עד החלל דאילו הגיע עד לחלל כבר יתבאר דיש לו דרוסה אפילו בגדיים וטלאים וכן כל הסי' איירי אפי' בלא הגיע לחלל. ש"ך:

שכמותם. אפי' אותן שלמטה מהנץ יש להם דריסה בעוף שכמותן ואותן שלמעלה מהנץ דינן כהנץ ממש דדרסי אפי' בעוף הגדול מהם מיהו היינו דוקא במין עוף הדק דומיא דנץ כן פסק מהרש"ל דלא כעט"ז:

הגס. כתב הש"ך וכ"ש אותן שלמעלה ממנו. ונשר דינו כגס:

הכהו. וכתב הש"ך משמע אבל הכהו ודאי חוששין ומיירי כשהוא שותק והם מקרקרים ולכן אפי' לא הכהו היו אסורים התרנגולים אם לא היו בני תרבות אבל מלשון הרשב"א משמע דוקא ברדף והכהו חוששין דההכאה היא מחמת כעסו ומיירי בששניהם שותקין הלכך בהכאה גרידא אין חוששין ומ"מ אין להקל בהכאה גרידא. וצ"ע לדינא אם מותר למכרו לעובד כוכבים ומשום ס"ס שמא לא יחזור וימכור לישראל ואת"ל יחזור שמא לא היה דורס אלא היה דרך שחוק והמחמיר להמיתם תחלה ולמוכרם אח"כ תע"ב. והט"ז כתב שכל שאינו דרך הכאה אלא שעומדים זה אצל זה ומניח ידו עליו ודאי דרך שחוק בעלמא הוא וכ"כ הב"ח שיש להקל כל שלא הכה דרך רדיפה וה"ה בנכנס ללול של תרנגולים והוא שותק והם צווחים ולא ידענו אם הכה בהם ובכל אלו יש היתר למכור לעובד כוכבים והמחמיר להמיתם תחלה ואח"כ למכרו לעובד כוכבים תע"ב (ובה"י כ' כבר החמירו כל האחרונים כל שראינו שהכה אסור למכרו לעובד כוכבים אלא ימיתנו תחלה וכ' עוד ואנשי מעשה אין מניחין החתול בבית שיש שם תרנגולין ע"ש):

ביד. כתב הש"ך לאפוקי רגלים האחרונים של חיה אבל בעוף דאין לו אלא שתי רגלים לא שייך לפלוגי ביה ודורס ברגליו. אם נדרס האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד עיין בט"ז ס"ס ע"ט שהניח בצ"ע. ובבי"ע סי' א' מתיר הולד אך מדריסת ארי אוסר הולד. ופר"ח כתב והשתא דלא בקיאין בבדיקה אם הולד לא ניתר בשחיטת עצמו פשיטא שאסור הולד ואם הולד יצא וחי י"ב חודש כיון שניתר בשחיטת עצמו פשיטא דשרי דהא אפי' לודאי דרוסה מתיר י"ב חודש ואם שחטו בתוך י"ב חודש אסור וה"מ כשנדרסה לפנינו נגד החלל באופן שיש לחוש שנדרס הולד ג"כ. אבל אם נדרסה בצואר או בדפנות וכיוצא בו פשוט שאין טיפת הדריסה של האם מזיק לולד ע"ש סימן ע"ט:

מדעתו. וה"ה אם היה הדורס ישן והכה הבהמה שלא מדעת ש"ך בשם סמ"ג וסה"ת והטעם דאין מטיל ארס אלא בשעת נטילת צפרניו. כ' רדב"ז בת' ופר"ח הביאו שאם מת הדורס ובהדי דנפיק נשמתו שמיט לידי' מן הנדרס שהיא כשרה שבשעה ההיא אין לה כח להשליך הארס. עוד כתב שם שאם משך את צפרניו ממקום הדריסה ולא הספיק למשקל לטופרי' מיניה לגמרי עד דמית הדורס טרפה משום שמשעה שמתחיל למשוך צפרנו משליך הארס:

כשר. והטעם איתא בש"ך שהארס עם נטילת צפרניו הוא זורקו וכתב הר"ן אפילו האדים הבשר כנגד המעיים לא חיישינן כמו דלא חיישינן בעלמא כך לא מספקינן בדרוסה כלל:

לדיר. כתב הש"ך יש מהאחרונים שכתבו דלא מקרי מקום רחב אלא בקעה שאינה מוקפת גדר ומחיצה אבל בחצר שמוקף גדר ומחיצה חוששין אבל בעופות דנשמטין מהדורס אנה ואנה לא חיישינן בחצר רחב אלא בכלוב שהוא להם מקום צר וכ"כ הב"ח מיהו מותר למכרו לעובד כוכבים אף בהמה בחצר רחב המוקף כיון דיש אחרונים מקילין בזה ה"ל ספיקא דדינא וכ"כ מהרש"ל דמקום רחב אפילו נמצא א' מהם דרוסה אין חוששין לאינך ואמרי' לא השיגם דאף לאותה דעה דחצר המוקפת לא מיקרי רחב מותר למכרו לעובד כוכבים כיון דיש פוסקים מקילין בזה הו"ל ספיקא דדינא. וכן כתבו שאר אחרונים:

מקרקרים. בשניהם שותקים אמרינן שלמא עבדי בהדדי ובשניהם מקרקרים אמרינן שכל א' ירא מחבירו:

רוגזיה. כ' הש"ך דה"ה הרג' ולא חתך נמי דינא הכי:

פצע. (וה"ה דרס אפילו לא פצע) כ' הש"ך ומשמע אפי' הוא והם שותקים כולם אסורים:

אחרים. וה"ה אם פצע אחרים דחד טעמא הוא דלא נח רוגזיה כ' הש"ך ומשמע כל שנמצאים קצתם נדרסים אפי' לא ידעינן שדרסן אחר שהרג א' מהם כולם אסורים. ואם הרגם שנים או יותר איכא פלוגתא בין הפוסקים אי אמרינן דנח רוגזיה או לא ודעת הט"ז להקל אם לא בלול של תרנגולים יש להחמיר בכל גווני:

לה. והטעם דלא אמרינן דחוששין לספק דרוסה אלא היכא דאיכא ריעותא הא לאו הכי לא דרוב חיות בחזקת שאינן דורסים הן:

לחוש. הטעם כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק ואין כאן ס"ס וכתב הש"ך דלמכרה לעובד כוכבים לכ"ע מותר ובס' אפי רברבי מיקל בהפסד מרובה:

בצואר. כ' הש"ך אם הקנה שלפנינו הוא רחב יש להכשיר אפילו לדידן דדוקא בנקב משהו לא בקיאינן משא"כ בכה"ג וע"ל סי' נ"א ס"ב:

חוששין. כ' הט"ז ול"ד למ"ש לעיל שאינו מטיל ארס אלא אחר נטילת הצפורן דהתם הצפורן נשאר מחובר ביד אבל כאן שנשמט הצפורן ובשעה שנוטל היד משם מטיל ארס (א"נ הכא חיישינן שמא דרס וחזר ודרס כבסעיף ט' כה"ג) וכ' הב"י ומשמע דוקא שראו נכנס הארי אבל לא ראו שנכנס תולין לומר שצפורן זה היה בכותל והוי ס"ס ואף על גב דזה לא מקרי ס"ס גמור דהא גם בצד הראשון שאימור לא נכנס ארי צ"ל שציפורן זה בא מכותל מ"מ סמכינן ארובא:

בלבד. כ' הט"ז דזה קאי ג"כ אשניהם שותקין גם נ"ל עיקר דבמקום רחב אפי' אותו שהציפורן בגבו מותר דהצפורן אתא מעלמא ואפי' אם נמצאו ג' נדרסי' יש להתיר השאר ול"ד לתבשיל שנמצאו בו ג' תולעים דאסור כמ"ש בסי' פ"ד ס"ט דהתם אמרינן דודאי טבע של ירקות זה לגדל בו תולעי' מה שא"כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה ומה יזיק איסור של א' לחברתה עד כאן לשונו:

בבדיקה. כ' הש"ך אם רק ראינוה שדרסה אע"ג דאין מקום הדריסה ניכר מבחוץ מקרי ודאי דרוסה ודלא כב"ח מיהו אפי' ניכר מקום הדריסה מבחוץ יש לה בדיקה לדעת המחבר וקצרתי בדינים אלו משום דאין אנו בקיאין ואוסרים בכל ענין כמ"ש בסעיף י"ח עכ"ל:

הקדקד. והרוקח כ' שצריך לבדוק המוח:

רושם. כתב הש"ך דכן הוא דעת התוספות וסייעתם דהבדיקה היא לאחר שחיטה אבל דעת רש"י דהבדיקה היא מבחוץ בעודה בחיים וקצרתי בזה דלא נ"מ לדידן דאין בקיאין כלל בבדיקה עכ"ל:

מעים. כתב הטור וה"ה כנגד א' מהאברים שנטרפה בהם אם האדים או נתמסמס כנגדו טריפה ואפי' כנגד צומת הגידין:

גורדו. וע"ל סימן מ"ג ס"ב וסי' מ"ח ס"ה וס"ס נ' וסי' נ"ה ס"ו:

הקנה. ואע"ג דקנה נקיבתו ברובו מ"מ הארס סופו לישרף רובו. ש"ס:

שהושט. כ' הש"ך מיהו אם ידוע שדרסה במקום אחר ולא בושט מהני בדיקה אף לבהמה:

חודש. כתב הש"ך בשם ת"ח ואפי רברבי דבשנה מעוברת צריך י"ג חודש. ופר"ח חולק וכ' כ"מ שנזכר בגמ' יב"ח הוא רק יב"ח ולא יותר דאל"כ הל"ל שנה עיין שם:

ותלד. כלומר דא"צ יב"ח אלא סגי כשתתעבר אבל פשיטא דגם בנקבה מהני יב"ח (ש"ך). כתב מהרש"ל דוקא תלוי בלידה ולא בעיבור לחוד (דאפשר שתתעבר שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו):

לתקלה. כתב הש"ך אבל היכא דאינו צריך לשהות רק כ"א יום לא חיישינן לתקלה בזמן מועט כזה וע"ל סי' פ"ו ס"ט (ובה"י סי' פ"ו כ' דאף בעוף אין משהין כ"א יום אלא ימכור לעובד כוכבים ועובד כוכבים ימיתנו תיכף:

ודאי. כתב הש"ך אבל לודאי דרוסה מהני י"ב חודש דלא מיקרי ודאי טריפה דהא מכשירין בבדיקה ומסיק דגם לספק יתרת אבר מהני שהיי' י"ב חודש:

בדיקה. פי' אפילו בזמן הש"ס וכן ארס הנץ. ש"ך:

למכרו. מסקנת הש"ך דאין להקל בזה אלא בדרוסה הואיל דבלא"ה יש הרבה צדדים להתיר חדא דיש לה היתר בבדיקה מדינא ועוד דדעת רש"י דכל היכא דאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ כשר לגמרי אבל בטריפו' אחר בפלוגתא דרבוותא היכא דאין צדדין בלאו הכי להתיר אין להתיר למכרה לעובד כוכבי' וכן נראה דעת הר"ב בהג"ה ושאר אחרוני' שלא כתבו דין זה אלא הכא גבי דרוסה דוקא (כ' הרדב"ז בת' כת"י והובא בכ"ג וז"ל יש תקנה בעדר שנתערב דרוסה לשהות אותו והנקבות שנתעברו והזכרי' שעברו עליהם יב"ח מותרי' אע"פ שלמעלה נתבאר שרבים הנדרסים ולזמן מרובה אסור להשהותם לכ"ע התם הוי דריסה גופא בלא תערובת אבל היכא דהדרוסה נתערבה באחרות אפי' ברבים הנדרסים ולזמן מרובה מותר להשהותם עכ"ל):

משנה חולין ד' מ"ב:

כר' יהודה שם במשנ' דלא בא אלא לפרש דברי חכמים כר' בנימין בר יפת וכו' וכתירוצא בתרא שם דף נ"ב הרי"ף ותס"ד בשם ר"י וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה"ש והרא"ש והרשב"א והר"ן וכ"כ הטור:

טור וכ"כ הרשב"א והר"ן:

מימרא דרב עמרם וכו' שם וכגי' הרי"ף והרמב"ם ובה"ג ורש"י:

כלישנ' בתרא דרב כהנא אמר רב חסדא ולחומרא הרי"ף וכמו שכתב הרא"ש שם דף נ"ג:

שם בעיא ונפשטא:

ל' הרשב"א:

מימרא דרב יוסף שם
(°) ונתבאר בסי' נ"א:

טור בשם הרשב"א ושכן נרא' מדברי הרמב"ם שם וכ"כ הר"ן וכן הסכים רבינו ירוחם:

טור מדלא הוזכר בגמרא לאיסור:

בברייתא שם דף נ"ב וכיון דלא פליג עליה דרב חסדא בנץ בהדיא נקטינן כברייתא (ורי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור):

משנ' שם דף מ"ב:

כלישנ' בתרא שם דף נ"ג לחומרא הרי"ף והרמב"ם שם וש"פ:

טור וכ"כ הרשב"א:

שם בגמרא:

כלישנא בתרא דההיא ברייתא כרבי היא ורב חסדא ס"ל כרבנן ולחומרא טור בשם הרי"ף ורא"ש והוא דעת רוב הפוסקים ושכן יש להחמיר:

הר"ן וטור בשם רשב"א וע' ס"ק י"א:

מימר' דאביי דף נ"ג:

גם זו שם:

וה"ה אם היה ישן והכה הבהמה שלא מדעת סמ"ג:

ג"ז מימרא דאביי ושם:

שם בגמ':

טור וכ"כ הר"ן (ואו"ה כלל נ"ז):

שם וכ"כ הרשב"א בת"ה:

שם וכ"כ הרשב"א בת"ה:

שם וכ"כ התוס' שם והרא"ש והר"ן שם:

בית יוסף ממשמעות דברי הרא"ש שם:

כשמואל וכדמוקי לה שם בגמ' ואיתא שם בגמ' דאף רב הדר ביה לגביה דשמואל:

שם דאימר שלמא עבדא בינייהו ופי' רש"י כדרך כמה חיות שנעשו בני תרבות וגדלות עם בני אדם ובהמ' ואינם מזיקין:

דאימר בעותי הוא דמבעתי אהדדי:

טור בשם הרשב"א:

הר"ן שם (והרא"ה בב"ה דף מ"ה ע"א):

תה"ד סי' קע"ח:

הרשב"א בחידושיו.

מסקנת הגמ' שם:

טור בשם הרשב"א:

כשמואל דאמר חוששין לספק דרוסה ודלא כמימר' דרב שם:

טור כ"כ הרשב"א בת"ה:

לשון הטור מהא דאמרי בני רבי חייא:

טור בשם אביו הרא"ש וכ"כ הרמב"ם שם והרשב"א בחידושיו:

כרב נחמן משמיה דרב שם דף נ"ד
(°) בשביל צומת הגידין:

בשביל המוח טור וכן נראה מדברי הרא"ש וכ"כ הרשב"א והרוקח:

מימרא דרב יהודה אמר רב שם דף נ"ג:

שם בגמ' וכרב הונא בריה דרב יהושע:

כדמתני רב זביד שם ונלע"ד דהא דפסקו לעיל כרב נחמן משמיה דרב לבדוק גם הקדקד היינו שאם יאדים כנגד הקדקד יבדקו גם הקרומים של מוח דלא גרעו הקרומים של מוח שהם תחת העצם מהסימנים דפסקו כרב זביד דקשים הם:

(שם בעיא דאיפשטא וטעמא מפני שהארס עתיד לשרוף כולו:

מצויין בסי' ל"ג סעיף ו':

טור בשם בה"ג (והביאו הפו' דבריו):

מסקנת הגמ' שם ד' נ"ח:

מימר' דאמימר שם:

סא"ח בשם ה"ר שם טוב כל בו:

שם:

שם בטור כ"כ רש"י שם ד' צ"ב.

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה מההוא שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרבי וכו' חנקינהו ושדינהו בנהרא שם ד' נ"ד וכפירוש הראשונים שהביא הרשב"א:

רש"י שם בפי' השני ור"ן:

שם בגמרא אהא דחנקינהו וכו':

שם בגמ' אהא דחנקינהו וכו'.
(°) דין ספק דרוסה או ודאי דרוסה שנתערבה בהיתר עי' בסי' ק"י:

אפי' בשור כו'. דגסה סתמא קתני וכמו זאב בדקה אפילו בגסה שבהם כמ"ש למטה וכן נץ אפילו בדרבה מיניה:

ואפילו בקטנה כו'. ממ"ש הארי בגסה והזאב בדקה מכלל דבגסה כלל לא:

ואפילו בגדולה כו'. דהא סתמא קתני ועוד דאמרינן שם למעוטי חתול ודוקא באימרי רברבי כמ"ש שם ועתוס' שם ד"ה אילימא:

ושועל. דלא עדיף מחתול כמ"ש שם ההיא חתול הוה ועוד דלמטה מן הזאב ואמרינן מן הזאב ולמעלה למעוטי חתול וה"ה להנך:

וכ"ש כו'. שם בעא מיניה כו' אף להולדה כו':

אפי' בגסה שבהם. דהא סתמא בעופות קתני. ת"ה:

שאר כו' כל כו'. כמש"ש בבהמה מן הזאב כו' למעוטי חתול וה"ה כל שלמטה ממנו:

אפילו היא כו'. דלהכי נקט במתני' זאב. רשב"א:

אבל יש כו'. כמו חתול כנ"ל:

וכ"ש כו'. כנ"ל:

ואם היתה כו'. כמ"ש שם מן הזאב ולמעלה:

אבל לא כו' ואפי'. דמתני' תני ארי כנ"ל:

היתה גסה כו'. כמו בזאב וכמ"ש בגמ' א"ר בבהמה מן הזאב כו' למעוטי מאי כו' ול"ק דקמ"ל דלמעלה מן הזאב דינו כזאב אלא דזה אצ"ל דפשוט הוא דכל שלמעלה ממנו כמוהו:

ויש מחמירין כו'. כ"כ א"ז ומפרש א"ר בבהמה מן הזאב כו' כל שלמעלה מן הזאב דריס בכל וכן כל שלמעלה מן הנץ בכל העופות וז"ש סתמא מן כו' ופריך למעוטי מאי ד"ל מאי קמ"ל דא"א לומר דקמ"ל דדרסי בכל מתני' היא דלא ממעט אלא זאב בגסה אבל לא שלמעלה ממנו וכי תימא כו' ר"ל דה"ק מן הזאב כו' וזאב ג"כ בכלל ומסיק בתי' בתרא דאינו בכלל:

כל העופות כו'. כמש"ש דרוסת חתול נץ כו' דוקא נץ:

שאז כו'. ר"ל דאז יש לו דרוסה כמ"ש בגמ' דרוסת כו' דלא כרש"י. רמב"ם:

ובלבד כו'. מתני':

כתורים כו' אבל כו'. רש"י שם:
(ליקוט) אבל לא בתרנגולת. ממש"ש נ"ב ב' והא ההיא תרנגולת כו' והקשו הגאוגים מאי קושיא הא בעוף ליכא מאן דפליג דאית לחתול דריסה ותי' דקס"ד מדקעריב להו בהדי נץ דדוקא בעוף הדק כנץ ובת"ה תירץ בע"א ע"ש (ע"ב):

חוץ מן הגס כו'. מתני' וכמ"ש בגמ' דתני נץ אפילו בדרבה מיניה ה"ה לגס. והרמב"ם וש"ע מפרשים דגמ' דוקא נץ קתני בדרבה מיניה:

שקורין פלקון. רש"י וכל המפרשים פי' אסטור וכ' בת"ח אבל פלקון הוא למטה מן הגס ואח"כ כ' שי"מ פלקון וכ"כ הטור שני הפירושים וכ' הרב לחומרא:
(ליקוט) שקורין פלקון. כן פי' בת"ה בשם הערוך וכתב שפי' פ"א שהוא ינשוף וגירסתו גז ורש"י פי' אוסטור וכן הסכים בת"ה שכ' שם הלכך נ"ל מכאן דגס היינו אוסטור כו' וכן שם הרבה פעמים ע"ש והערוך פי' נץ אוסטור אבל רש"י פי' אשפרויר וכ"כ הרמב"ן שם בחומש וכ' ג"כ שגס הוא אוסטור ובמכלול יופי שם כ' בשם רש"י שכוס הוא פלקון והוא חלק עליו ע"ש. וינשוף ת"א שם קיפוף ופירש"י בפ' בתרא דברכות (נ"ז ב') שהוא צואיט"ט ובתרגום תהלים ק"ב כ' על כוס קיפוף וז"ש רש"י בשמיני שם כוס וינשוף כו' וצ"ל ששני המינין בקיפוף ועתו' דנדה כ"ג א' ד"ה קריא ובחולין ס"ג א' ד"ה באות (ע"כ):

(ליקוט) י"א שעכשיו כו'. ול"נ דבגדולים יש לנהוג היתר אע"ג דיש דרוסה מ"מ אין דרכן בכך כמ"ש בספ"א דב"ק וספ"ג דכתובות וכתב הרא"ש שאף שדרך הכלב לאכול אפילו נבילות גדולות מ"מ אין דרכם להמיתם אלמא אין דרכם בכך ואין לחוש (ע"כ):

כיצד כו'. לשון הטור:

הומת הדורס. כן גירסת הרי"ף:

או חתכו ידו. כן גירסת ספרינו:

או נשחט כו' בד"א כו'. עתוס' שם ד"ה קמ"ל כו':

למקום צר. ת"ה הלא"ה הוי כמו ספק על:

(ליקוט) בד"א כו'. כמש"ש דבמקום שיש מצילין יש דרוסה כו' (ע"כ):

(ליקוט) בד"א כו'. ממש"ש א"ד כו' ורב לטעמיה כו' ואם איתא אפילו לשמואל ניחא בהוא והם שותקים אלא דלשמואל בכה"ג בכ"ע חוששין לכולם בין צווחים או שותקים כו' וע' סי"ד (ע"כ):

יש מי כו'. כמ"ש בספק כלבא כו' דרוב חיות אין דורסין ועש"ך:

ויש אוסרין כו'. כמ"ש בס"ס נ"ה ול"ד לספק כלבא כמ"ש שם וראייתו ממ"ש ספק על דוקא כה"ג:

(ליקוט) ודוקא כשיש כו'. ממש"ש ההוא בר אווזא כו' אר"א לא אמרינן כו' ואם איתא משום דתולין להקל מאי ה"נ כו' היא היא אלא ודאי ה"ק מי לא א"ר כו' דתלינן במה שלפנינו להקל ה"נ תלינן בקנים שלפנינו ואע"ג דאיכא שונרא ובהכי ניחא פי' ריב"א בתוס' כ"ח א' ד"ה אתא כו' (ע"כ):

תולין במצוי כו'. כמ"ש (נ"א א') שנרונא שכיח כו' וכ"ש להחמיר:

אפי' אם כו'. כמש"ש איכא למימר הכי ואיכא כו' ורב לטעמיה כו' וכנ"ל דכל ספיקא לחומרא דלכך חוששין לספק דרוסה וכמ"ש בס"ס נ"ה:

וכ"ש כו'. גמ' שם:

ולא לזה כו'. כמש"ל בס"ט ודוקא כשהרגו כו'. ת"ה וטור:

ואפי' כו'. ממש"ש ובסימנים עד כו' אבל בשר שכנגדן לא אע"נ דודאי נדרסה שהרי האדים הבשר ושם קנה נקובתו כו' אע"ג דע"כ נדרסה ושם מורי בה רב כו' וע"כ בודאי דרב לא חייש לספק דרוסה. תוס'. שם ד"ה דרוסה:

עד הקדקד. ת"ה שז"ש מכפא דמוחא שלא כדברי רש"י:

בהמה כו'. מ"ג דלא כרש"י.
(ליקוט) בהמה כו'. ורש"י חולק על זה שם מ"ג ב' וכמש"ל סי' ל"ג והרשב"א הסכים דלא כרש"י בזה (ע"כ):

יש מי כו'. ערש"י נ"ב א' ד"ה כ' בה"ג כו':

ושהתה כו'. שם משהינן להו כו' וכמ"ש בפ"ק דבכורות (ח' א'):

ויש מחמירין כו'. עש"ך:

וכ"מ שהוא ודאי כו'. כמש"ש הני ביעי דספק טריפה דשיחלא כו' ואמרינן שם מ"ג א' אין מזכירין כו' ול"ק שהוא מאותן המיעוט שטרפה חיה אלא שא"א לחיות כלל וכלל וכן מש"ש נ"ז ב' א"ל והלא רחל כו' א"ל ועל דא כו' ושם אר"י בן המשולם כו' ואמרו במתני' זה הכלל כל שאין כמוה כו' ועברשב"א:

י"א כו'. ערש"י שם ד"ה לפרסומי כו' ולפי כו'. ורשב"א משם הראשונים כ' טעם הקטנים לבד.

אם רבים כו'. רש"י שם ד"ה לידי כו' ות"ה:

והמנהג כו'. כנ"ל פי"ח שהם מפרשים אפילו באחד:

ודוקא כו'. עתוס' דנדה ס"א ב' ד"ה לא. וכן י"ל שהיה כו':

וכן כו'. דאיסור מכירה לגוים אף בודאי אינו אלא גזירה דרבנן שמא כו' ובדרבנן הולכין להקל כמ"ש בע"ז ז' א':

א) [סעיף א'] דרוסה טרפה. וטעמא דדרוסה שהארס יורד ושורף את הבשר ונוקב תוך הבשר ויש לחוש שמא ירד במקום שנטרפת בנקב משהו. לבוש. זב"ת או' א' והתו' כתבו (חולין מ"ב ע"א) דטעמא לאו משום דסופו לינקב דא"כ בכלל נקובה היא אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות. זב"ת שם.

ב) שם. דרוסה טרפה. פי' שמכה בצפרנים ומטיל ארס והוא אדום כדאמרינן בא"ט אשכח עלי תרי קרטי דמא וטרפה. פר"ח או' א' זב"ת שם. מק"מ או' א'.

ג) שם. דרוסה טרפה. ואין חילוק בין שיהיה הנדרס או הדורס זכר או נקבה. או"ה כלל נ"ז או' א' כנה"ג בהגה"ט או' ד' ענ"ה סי' מ' או' ה' זב"צ או' א'.

ד) שם. כיצד הארי יש לו דריסה אפי' בשור הגדול וכו' ואפי' שהוא גדול מהארי. ב"ח. ט"ז סק"ב. פר"ח או' ב' שה"מ או' ג' זב"ת או' ב' ענ"ה שם או' א' בין שיש מצילין בין אין מצילין ואצ"ל בדזוטר מניה. פר"ת שם. זב"ת שם. זב"צ או' ב'.

ה) שם. הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה וכו' וי"א דיש לזאב דריסה בבהמה גסה. ב"ח. ביה"ל או' א' ונראה דהיכא דאפשר למכרו לעכו"ם בלא הפסד יש למכרו לעכו"ם ואסור לשחטו. ש"ך סק"א. פר"ח סוף או' ג' בל"י או' א' שה"מ או' ו' חכ"א כלל כ"ה או' ב' זב"ת או' ג' זב"צ או' ג'.

ו) שם. ואפי' בקטנה שבהם כגון בעגלים. ומהרש"ל פא"ט סי' ע' וב"ח אוסרים בעגלים ויש להחמיר במקום שאין הפ"מ אבל ודאי מותר למכרו ודלא כהב"ת דאוסר למכרו לעכו"ם ונראה דהיכא דליכא הפ"מ במכירתו לעכו"ם אעפ"י שצריך לזלזל קצת בדמי המכירה חייב למכרו לעכו"ם. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ד' בל"י או' א' חכ"א שם. ובספק דרוסה יש להקל דהוי ס"ס אולי הלכה כהנך רבוותא דס"ל אין דרוסת הזאב בגסה ואת"ל יש דרוסה אולי לא דריס. כו"פ או' א' שפ"ד או' א' חכ"א שם. ביא"ב באד"ז או' א' גבעת שאול סי' ז' פ"ת או' ב' ענ"ה סי' מ' סוף או' ב' זב"צ או' ג'.

ז) שם. חתול ונמיה ושועל וכו' אבל יש להם דריסה בגדיים וטלאים. והיינו כל זמן שנקרא כן בלשון בני אדם. חכ"א שם או' ג' ביא"ב באד"ז או' א' זב"צ או' יו"ד. ועיין לעיל סי' ט"ל או' רנ"ב.

ח) שם. וכ"ש בכל העופות. ואפי' בעופות שהם גדולים מגדי וטלה. פר"ת או' ה' זב"צ או' ד'.

ט) שם. כלב אין לו דריסה וכו' ואם ניקב עד החלל דינו כקוץ וכו' שנתבאר דינו סי' נ"א. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ד. ור"ל שאין אנו בקיאין בבדיקה וטרפה. ביא"ב בשפ"ז או' ה' ענ"ה שם או' י' בי"צ בעמ"ז או' ח' זב"צ או' ה' ואם בשן ניקב אם הוא רחב יש לו בדיקה כמו בקנה רחב המבואר בסי' נ"א יעו"ש. שפ"ד או' ד' חכ"א שם או' ה' ביא"ב שם. בי"צ שם. ענ"ה שם. זב"צ שם וכתב וכן עשינו מעשה.

י) שאר חיות טמאות כל שאינה גסה מהזאב וכו' הגה. ויש מחמירין עוד דכל שהיא מזאב ולמעלה וכו' הדוב והנמר הם למעלה מהזאב ודינם כארי דדרסי בבהמה גסה. מיהו למכרו (הנדרס) לגוי פשיטא דשרי אבל בדקה אסור למכרו לגוי דלא גרע מזאב. ש"ך סק"ו. פר"ח סוף או' ז' בל"י או' ד' שפ"ד או' ו' שה"מ או' יו"ד. זר"א או' רצ"ח. חכ"א שם או' ו' זב"ת או' ה' זב"ש סוף או' א' ענ"ה שם או' ד' ביא"ב בשפ"ז או' ו' זב"צ או' ו'.

יא) שם בהגה. ויש לחוש לחומרא. ובהפ"מ שרי. כנה"ג בהגב"י או' י"ג. שפ"ד סוף או' ז' יד אליהו סוף או' ט'. וה"ד בגסה משום דלדברי הש"ע כשרה אבל בדקה אין להכשיר אפי' בהפ"מ כיון דגם דלדברי הש"ע יש דריסה.

יב) ועכבר אין לו דריסה. תו"ז סי' מ' או' ד' וכ"כ הבי"צ בתה"ב או' ג' דיש מיני עכברים גדולים שקורין ראטסין נכנסין בכלוב והמה מזיקין לעופות אין להם דריסה רק נשיכה בשיניה ולא הוי רק כקוץ בעלמא וצריך בדיקה בכ"מ שהנקב משהו פוסל כגון אם יש נקב פצע בראש מקום הגלגולת או בצואר ממול העורף וצריך לבדוק בגלגולת אם הוא שלם ויפה ואם הוא סמוך לושט אין לו בדיקה וטרפה. אבל ממול העורף לא חיישינן שמא הוחזרו הסימנים ממול העורף. וה"ה שצריך לבדוק כנגד הבני מעיים אם אין שם נקב ואז כשר ודינו כשאר מסוכנת לענין פירכוס עכ"ד. ביא"ב באד"ז או' ט"ז. והיינו בידוע שנכנסו שם אלו העכברים אבל מסתמא לא חיישינן וכמ"ש לקמן סעי' י"ג.

יג) כל חיות ועופות הטהורים אין להם דריסת ארס. תו' חולין דף נ"ג ע"א ד"ה שאר. ב"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ג' מש"ז או' א' ביא"ב בשפ"ז או' א' ענ"ה סי' מ' או' ה' זב"צ או' ח'.

יד) בהמה טמאה אין לה דריסה. כנה"ג שם. מש"ז שם. ביא"ב שם. ענ"ה שם. זב"צ או' ט'.

טו) [סעיף ב'] כל העופות אין להם דריסה וכו' חוץ מהנץ שיש לו דריסה בגו"ט וכו' ודוקא נץ יש לו דריסה בגו"ט אבל הגס אין לו דריסה בגו"ט. פרישה או' ז' כנה"ג בהגה"ט או' י"ב בשם כמה פו' שפ"ד או' ח' זב"ש או' ב' אבל הש"ך סק"ח כתב דכ"ש הגס דיש לו דריסה יותר מהנץ. וכ"כ הפר"ח או' ח' הל"פ בסעי' ב' זר"א או' רצ"ט. זב"ת או' ט' ביא"ב בשפ"ז או' ח' וכתב שה"מ או' י"א דהמיקל יכול לסמוך על המתירים. והר' זב"צ או' י"א כתב דבהפ"מ דוקא יש להקל ולסמוך על המתירים.

טז) שם. והוא שיקוב בצפרנו לבית החלל וכו' ועיין פר"ח או' ט' מה שהאריך בזה וסיים ולענין דינא לפי מ"ש לעיל בסי' נ"א דאנן לא בקיאינן בבדיקת הדקין מעתה כל שנקב לחלל אפי' באמרי רברבי ואפי' לא האדים הבשר טרפה ודלא כהמחבר שנמשך אחר דברי הרמב"ם עכ"ל. זר"א שם. זב"ש שם. ענ"ה סי' מ' או' ז' זב"צ או' י"ב.

טוב) שם. והוא שיקוב בצפרנו לבית החלל וכו' ולא כשאר דריסה שנחוש לה כשנתאדם הבשר שאין הארס שלו שורף כ"כ כשאר מינים הנזכרים אלא אפי' נתאדם הבשר ולא ניקב כלל אין חוששין לדריסתו עד שיקוב החלל. זב"ת או' ט'.

חי) [סעיף ג'] הנץ יש לו דריסה וכו' אפי' לא הגיע לחלל אבל הגיע לחלל כבר נת' דיש לו דריסה אפי' בגי"ט וכ"ש בכל העופות וכן בכל הסי' איירי אפי' לא הגיע לחלל. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' יו"ד. שה"מ או' י"ד. זר"א או' ש' חכ"א כלל כ"ה או' ט' זב"ת או' יו"ד. זב"ש או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' י"א. זב"צ או' י"ג.

יט) שם בהגה. ודוקא בגדולים. ר"ל בתרנגולים גדולים. כ"ה בטור וב"י בשם הרשב"א. וכ"ה בלבוש.

ך) שם בהגה. אבל בקטנים יש להם דריסה. ואפי' מן הגסים כגון האווזים ואינדיק וכדומה כל זמן שהם קטנים יש לו דריסה בהן. שפ"ד או' י"ג ואו' י"ד. ביא"ב בשפ"ז או' י"ב.

כא) שם בהגה. אבל בקטנים יש להם דריסה. ואעפ"י שהם גסין בגופן יותר מן הנץ. הרשב"א בתה"ב דף מ"ד. פר"ח או' י"א שה"מ או' ט"ז. זב"ת או' י"ג.

כב) שם. ושאר עופות הדורסים וכו' פי' אפי' למטה מן הנץ. ט"ז סק"ח. ש"ך ס"ק י"ד. הל"פ בסעי' ג' זב"ת או' י"ד.

כג) שם הגה. חוץ מן הגס וכו' וכ"ש אותם שלמעלה ממנו. ומבואר בחי' הרשב"א ובדברי הרא"ה בבד"ה דף מ"ג ע"ב דנשר דינו כגס. ש"ך ס"ק ט"ו. זר"א או' ש"א. ביא"ב בשפ"ז או' י"ד. ש"ך ס"ק ט"ז.

כד) שם הגה. חוץ מן הגס שקורין פלקו"ן וכו' או אסטור. ש"ך ס"ק ט"ז והנה בעוה"ר אין אתנו יודע מהו גס ומהו נץ ומהו פלאקו"ן ולא איסטו"ר ולא צאביל"ן וע"כ לדידן לענין דינא כל שמצינו עוף שדרס נאסור הדריסה מן הספק ואפי'. בגדול ממנו דשמא הוא גס או נץ או מינים אחרים שלדעת הר"ן והרשב"א שמן הנץ ועד הגס דרסי אפי' ברברבי מנייהו וא"כ יש להחמיר דכל עוף הדורס אסור. זב"צ או' י"ד. והיינו בעופות הטמאים אבל בעופות הטהורים אין להם דריסה כמ"ש לעיל או' י"ג.

כה) [סעיף ד'] כל אלו שאמרנו וכו' בין אם אין באים להצילו. דבכה"ג מסתבר יותר להתיר דאינו דורס כ"כ קמ"ל דאין חילוק. ש"ך ס"ק י"ז. זב"ת או' ט"ז ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו.

כו) שם. בין אם אין באים להצילו. וכן באותם שאין להם דריסה אין חילוק בין אם אין מצילין או לא. ש"ך שם. פר"ח או' י"ד. שפ"ד או' י"ז. זר"א או' ט"ז ש"ב. שה"מ או' י"ט. זב"ת שם. חכ"א כלל כ"ה או' י"ב. ענ"ה סי' מ' או' ו' ביא"ב שם. זב"צ או' ט"ו.

כז) [סעיף ה'] י"א שעכשיו נוהגין היתר וכו' וזה מיירי בהוא שותק והם צווחים. ט"ז סק"ט. והש"ך ס"ק י"ח כתב דיש לחוש גם לזה שלא לאכלו אלא למכרו לעכו"ם רק בשניהם שותקים ולא ראינו שהכה אין לחוש כלל.

כח) שם. וכל שלא הכהו אין חוששין. אבל הכהו אפי' בלא רדיפה ודאי חוששין אפי' שניהם שותקין. ש"ך שם. פר"ח או' ט"ו. זר"א או' ש"ג. שה"מ או' ך' זב"ת או' י"ז. זב"ש או' ה' תו"ז סי' מ' או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' ט"ז. זב"צ או' ט"ז. ועיין לקמן סעי' י"א.

כט) ואם מותר למכרו לעכו"ם אם הכהו. דעת הט"ז שם להתיר וכן נוטה דעת הש"ך שם אעפ"י שכתב דצ"ע. אבל הביה"ל או' ב' כתב דאסור למוכרה לעכו"ם אלא א"כ ימיתנה תחלה. וכ"כ הפר"ח שם דאסור למכרו לעכו"ם ודלא כהאחרונים. וכ"כ ביא"ב בשפ"ז שם. זב"צ שם. ובמקום הפ"מ לסמוך אש"ך אבל אם גם רדף והכה נראה דגם הש"ך יודה דאסור למכרו לגוי. מק"מ או' י"א.

ל) ודוקא הכה ממש חיישינן אבל לפעמים כשזורקים מאכל לתרנגולים בא החתול וחוטף מהם ונגע בהם בידו ומניח ידו עליו ואיני כדרך רדיפה והכאה מותר דלא חשיבא הכאה אלא א"כ באה דרך רוגז. חכ"א כלל כ"ה או' ך' וכן אם מניח ידו על העוף להבריחו מהמאכל שלפניהם אין חשש. דע"ק סיף או' ג' מק"מ סוף או' יו"ד. זב"צ או' י"ז.

לא) מקצת אנשי מעשה כשיש תרנגולים בביתם אינם מניחים חתולים בביתם באותו פעם כשיש תרנגולים בביתם. ביה"ל או' ב' בל"י או' ו' ביא"ב בשפ"ז או' ט"ז.

לב) לכ"ע בעופות הדקים יש לו דריסה ולכן לא יהיה בביתו של אדם חתול היכא שיש לו בבית צפרים קטנים כתורים ובני יונה שמא ירדפו אחריהם ולאו אדעתיה. דמ"א דף קל"ו ע"ב. כנה"ג בהגב"י או' נ"ד. בל"י שם. שה"מ או' ך' מק"מ או' ח' זב"צ או' י"ח.

לג) וראיתי כמה פעמים שהחתול שלנו אף שאינו מכה בצפרניו הצפורים הקטנים רק !פוסק פיו נגדו הוא ממיתו. דמ"א שם. כנה"ג שם. בל"י שם. והשפ"ד בסוף הסי' הביא זה וכתב ומסתימת הפו' אין נראה כן דאין דריסה אלא ביד והניח בצ"ע. וכ"כ שה"מ שם דאין זה מצוי אצלנו רק בנחשים שרפים אבל בחתולים לא ראינו מעולם דבפוסק ממית ועינינו הרואות כמה חתולים מדלגים אחר עוף הדק וצועקים ואינם דורדים ולא ממיתים עכ"ל. וכן נראה דהדמ"א לא דבר אלא על מקומו אלא שכתב זה להורות דאם ימצא כן גם באיזה מקום דצריך להשגיח ע"ז.

לד) חתול שהכה לתרנגולת על הכנפים או על הרגל למטה מצוה"ג כשרה. בינת אדם באו"ה סי' י"ט או' ל"א. מק"מ סוף או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז סוף או' ט"ז. זב"צ או' ך'.

לה) חתול שמביאין מן היער אינם בני תרבות ודורסים. אבל חתול יערי שהרגילוהו בבית כמה ימים ובא בעצמו תמיד להבית ושוהה עם עופות ואינו מכה בהם הו"ל בן תרבות. דע"ק או' א' מק"מ או' ט' זב"צ או' כ"א.

לו) חתול תרבות שרדף העוף ומצאו דם יוצא מהעוף חיישינן לדריסה. דע"ק או' ג' מק"מ סוף או' י"א. זב"צ או' כ"ג. ומ"מ מותר למכרו לגוי. מק"מ שם.

לז) [סעיף ו'] אין דריסה אלא ביד וכו' ד' תנאים איכא בדריסה. הא' מחיים. והב' יד ולא רגל. והג' צפורן ולא שן. והד' כוונה. כמבואר בטור ובש"ע. וסי' חצי"ך נחתו בי דהיינו חיים צפורן יד כונה. משפטי שמואל סי' ט"ז ויאיר נתיב. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. תו"ז ס' מ' או' י"ג. זב"צ או' כ"ד.

לח) שם. אין דריסה אלא ביד וכו' לאפוקי רגלים אחרונים של חיה אבל בעוף דאין לו אלא שתי רגלים לא שייך לפלוגי ביה ודורס ברגליו. ב"י בשם הרשב"א. ט"ז סק"י. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח אל' ט"ז. הל"פ בסעי' ה' לה"פ או' ו' בל"י או' ז' שפ"ד או' י"ט. שה"מ או' כ"א. זב"ת או' י"ח. זב"ש או' ו' ענ"ה סי' מ' או' יו"ד. תו"ז שם או' ז' ביא"ב בשפ"ז או' י"ז. זב"צ או' כ"ח. ועיין לעיל או' י"ג.

טל) שם. אין דריסה אלא ביד וכו' אבל באגפים דעוף לא הוי דריסה. פרישה או' ט"ו. כנה"ג בהגב"י או' נ"ה. מש"ז או' יו"ד. ענ"ה שם. ביא"ב שם. זב"צ או' כ"ה.

מ) שם. אין דריסה אלא ביד ובצפורן. ואם ניטלו צפרנים דיד אין לה דריסה. פרישה שם. כנה"ג שם. מש"ז או' א' ענ"ה שם. ודוקא אם ניטל כל הצפורן הא ניטל עד הבשר מטיל ארס. מש"ז שם. ענ"ה שם. זב"צ או' כ"ו.

מא) אם כיסו צפורני הדורס בכסף וכיוצא בה וצד בו עוף מותר לאכלו שהרי לא הטיל ארס והוא שלא ניקב א' מהאברים הפנימיים שהנקב פוסל בהם. צל"ד מאמר ב' כלל א' פי"ב. כנה"ג שם או' נ"ו. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' ט' בל"י או' יו"ד. מש"ז שם. שה"מ או' כ"ב. זב"ש או' ו' ענ"ה שם. זב"צ או' כ"ז.

מב) ואם נדרסה האם והולד בבטנה עיין בדברינו לקמן על סי' ע"ט סעי' ג'.

מג) [סעיף ז'] אין דריסה אלא מדעת הדורס אבל שלא מדעתו כגו שנפל עליו וכו' או שהיה ישן והכה הבהמה שלא מדעת. ב"י בשם סמ"ג וסה"ת. לבוש. ש"ך סק"ך. פר"ח או' י"ח. הל"פ בסעי' ו' לה"פ או' ז' בל"י או' ח' זר"א או' ש"ה. שפ"ד או' ך' שה"מ או' כ"ג. חכ"א שם או' י"ד. זב"ת או' י"ט. זב"ש או' ז' ענ"ה שם או' י"א. תו"ז שם או' ח' מק"מ או' י"ג. זב"צ או' ל'.

מד) שם. כגון שנפל עליו דרך מקרה וכו' ובהני גם בהאדים בפנים כשר. מק"מ שם. זב"צ או' ל"א. ועיין לקמן או' מ"ו.

מה) [סעיף ח'] אין דריסה אלא מחיים וכו' ועד שלא הוציא צפרנו הומת הדורס וכו' ה"ז כשר. ומפרש טעמא בגמ' שהארס עם נטילת צפרניו הוא זורקו. ב"י. ט"ז ס"ק י"א. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' ך' בל"י או' ט'.

מו) שם. ה"ז כשר. ואפי' האדים הבשר כנגד המעיים לא חיישינן. ב"י בשם הר"ן. ש"ך שם. פר"ח שם. בל"י שם. שפ"ד או' כ"א. זר"א או' ש"ו. חכ"א שם או' ט"ו. זב"ת או' כ"א. זב"ש או' ח' ענ"ה שם או' י"ב. ביא"ב בשפ"ז או' ך' זב"צ או' ל"ג וכתב ודלא כשה"מ או' כ"ד. וה"ה באותם שאין להם דריסה אפי' האדים הבשר אין בכך כלום. שפ"ד שם. ענ"ה שם. ביא"ב שם. זב"צ שם.

מז) ואם מת הדורס ובהדי דקנפיק נשמתיה שמיט לידיה מן הנדרס כשרה שבשעה ההיא אין לו כח להשליך הארס אבל אם משך הדורס צפרנו ממקום הדריסה ולא הספיק למשקליה מניה לגמרי עד דמת הדורס טרפה משום שמשעה שמתחיל למשוך צפרנו משליך הארס. פר"ח או' י"ט משם תשו' הרדב"ז כ"י. לה"פ או' ח' מש"ז או' י"א זר"א או' ש"ז. שה"מ או' כ"ד. זב"ת או' כ"א. זב"ש שם. ענ"ה שם. תו"ז שם או' י"א ואו' י"ב. ביא"ב בשפ"ז או' י"ט. זב"צ או' ל"ד.

מח) שם. או נשחט הנדרס ה"ז כשר. וכ"ש לאחר מיתת הנדרס לגמרי דאין שייך בו דריסה. ד"מ או' ב' בשם או"ה. כנה"ג בהגה"ט או' י"ז. זב"צ או' ל"ה.

מט) ואם מיהר ושחט העוף או הבהמה מיד שנדרס שהיה לנו לומר שעדיין לא עבר הארס לפנים אפ"ה טרפה. תשו' הרשב"א סי' תקמ"ו. ד"מ שם. כנה"ג שם או' י"ח. שו"ג או' כ"ב. זב"צ או' ל"ו.

נ) שם. אבל אם בא לפנינו וצפורן תחובה בו חוששין וכו' והיינו שבא לפנינו עם הדורס וצפורן תחובה לו בגבו אבל בצפורן תלושה אין חוששין אלא א"כ ראינו שנכנס ארי כמ"ש לקמן בסעי' י"ד. ב"ח. ט"ז ס"ק י"ג. זב"ת או' כ"ג. ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז או' כ"א. ועיין לקמן או' צ"ד.

נא) [סעיף ט'] חוששין לספק דרוסה כגון אם ראו ארי שנכנס וכו' וארי לא דוקא דה"ה לשאר דורסים שנכנסו לבין אותם שיש להם דריסה בהם. ב"י בשם הרשב"א. פרישה או' כ"א. כנה"ג בהגב"י או' ע"ח בשם כמה פו' חכ"א כלל כ"ה או' י"ז. זב"צ או' ל"ז.

בנ) שם. למקום צר שאינם יכולים לברוח מפניו וכו' אבל במקום רחב אפי' נמצא א' מהם דרוסה אין חוששין לאינך ואמרינן לא השיגם. דרישה או' ט' בהגה בשם רש"ל. ש"ך ס"ק כ"ג. שפ"ד או' כ"ג וכתב ואף הב"י יודה לזה. זר"א או' ש"ח. שה"מ או' כ"ז. זב"ש או' ט' ענ"ה שם או' י"ג. זב"צ או' ל"ח.

גנ) ואם המקום רחב אפי' אם נמצאו ג' נדרסים או יותר יש להכשיר דאמרינן דלאחרים לא השיג ודלא כמי שהחמיר בזה. ט"ז בסוף הסי' וכן הסכים הש"ך בנה"כ שם. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ד. פר"ח או' כ"ג. בל"י בסי' פ"ד או' י"ט. מש"ז בסוף הסי' שה"מ או' כ"ז. ער"ה או' ד' זב"ת או' כ"ה. ענ"ה סי' מ' או' י"ג. תו"ז סי' מ"א או' י"ד ובספרו נד"ל ח"א סי' ס"א האריך הרבה בזה וכתב שרוב האחרונים הכי ס"ל וכן עיקר יעו"ש. זב"צ או' ט"ל.

דנ) שם. כגון שנכנס לדיר שלהם וכו' ומשמע שכ"מ שאינו צר ביותר אלא שיכולין לברוח קצת מפניו חשיב מקום רחב. כ"כ ב"י בשם סמ"ג וסה"ת. אבל הב"ח כתב דלא מקרי מקום רחב אלא בקעה שאינה מוקפת גדר ומחיצה אבל בחצר שמוקף גדר ומחיצה חוששין אבל בעופות דנשמטין מן הדורס אנה ואנה לא חיישינן בחצר רחב אלא בכלוב שהוא להם מקום צר וכתב ודלא כהב"י. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ד. ש"ך ס"ק כ"ד. כנה"ג בהגב"י או' פ"ד. פר"ח או' כ"ד. הל"פ בסעי' ח' לה"פ או' יו"ד. מש"ז או' י"ד. זר"א או' ש"ח. שה"מ סוף או' כ"ח. זב"ת או' כ"ה. זב"ש שם. תו"ז שם או' ה' זב"צ או' מ' וכתב וכן יש להחמיר.

חנ) מיהו מותר למכרו לעכו"ם אף בבהמה בחצר רחב המוקף דכיון דיש מן האחרונים מקילין בזה הו"ל ספיקא דדינא. ש"ך שם. כנה"ג שם או' פ"ז. פר"ח שם. הל"פ שם. שפ"ד או' כ"ד. שה"מ שם. זב"ת שם. חכ"א כלל כ"ה או' כ"ב. ענ"ה שם או' י"ג. זב"צ או' מ"א.

חנ) י"א דחצר רחב כחצר המשכן דהיינו מאה אמה על חמשים מקרי מקום רחב ואפי' מוקף גדר. כנה"ג בהגב"י או' פ"ג בשם דמש"א דקל"ט ע"ב. אבל המש"ז או' י"ד כתב דלפי מ"ש לעיל או' נ"ד בשם הב"ח ודעמיה דלא מקרי רחב אלא בקעה שאינה מוקפת גדר אין להקל. וכ"כ שה"מ סוף או' כ"ח דראוי לחוש לדברי הב"ח ודעמיה. וכ"ה דעת זב"צ או' מ"ד.

טנ) כתב היש"ש נראה להורות אם ב' או ג' זאבים סבבו עדר והיינו של בהמות דקות בשדה הוי כמקום צר. בל"י או' י"א. אבל השפ"ד או' כ"ד כתב דלא מצא כן ביש"ש ובדברי הפו' מבואר בהיפך דאף שהיו ב' זאבים בבקעה הוי כמקום רחב יעו"ש וכ"ה דעת זב"צ או' מ"ה.

ס) ויער אעפ"י שיש בו אילנות המעכבים ריצת הבהמה מ"מ מקרי מקום רחב שכמו שמעכב להנדרסים כך מעכב להדורס. חכ"א כלל כ"ה סוף או' כ"ב. חת"ס חי"ד סי' ס' פ"ת או' ח' זב"צ או' מ"ו.

סא) שם. אבל אם הוא שותק והם שותקים וכו' דאמרינן שלמא עבדי בהדדי ובשניהם מקרקרים אמרי' שכל א' ירא מחבירו. חולין נ"ג סוף ע"א. ב"י. לבוש. ט"ז ס"ק ט"ו. זב"ת או' כ"ו ואו' כ"ז.

סב) שם. ואם חתך ראשו של א' מהם אין חוששין וכו' וה"ה הרג ולא חתך. ש"ך ס"ק כ"ה. פר"ח או' כ"ו. לה"פ או' י"א. בל"י או' י"ב. כריתי או' ה' שפ"ד או' כ"ה. שה"מ או' ל"א. חכ"א שם או' כ"ו. זב"ש או' י"ג. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ה. תו"ז סי' מ"א או' ח' זב"צ או' מ"ז. וה"ה אם הוציא מעיה לחוץ אין חוששין אחרים דהוי כחתך ראשה של א' מהם. תו"ז שם או' ז' זב"צ או' ן'.

סג) וכתב בתשו' צ"צ סי' ק' דאם נמצא דקטע לרישיה דחד מנייהו אפי' שלא נמצא אלא למחרתו מהני לשאר כבשים אבל כשלא קטע אלא הרג לא מהני לשאר כבשים אלא כשימצאוהו מיד כך כשקפץ הזאב אבל כשלא נמצא כן אלא למחרתו לא מהני לשאר כבשים דחיישינן שלא הרג מתחלה ולא נח רוגזיה אלא שמת אח"כ וחיישינן לכולם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי שם. שה"מ שם. חכ"א שם או' כ"ח. זב"ת או' כ"ט. וכ"כ בתשו' גבעת שאול סי' ז' פ"ת או' ט' זב"ש או' י"ג. תו"ז שם או' ח' ביא"ב שם. זב"צ או' נ"א. ומ"מ בהפ"מ יש להכשיר. שפ"ד או' כ"ה. זב"צ שם.

סד) ודוקא כשהרגו לגמרי נח רוגזיה אבל אם היה מפרכס עדיין קצת ומזיז מעט ברגל אפשר דבכה"ג לא נח רוגזיה. גבעת שאול שם. פ"ת שם. ומיהו בתשו' חינוך בית יהודה סי' נ"ה כתב דאפי' לא מתה תחת ידו ולא ראה שמתה כל שהיא מכת מות ודאי דנח רוגזיה. והב"ד הער"ה או' ו' וע"כ בהפ"מ יש להכשיר.

סה) שם. אבל אם פצע א' מהם חוששין לכלם וכו' ומשמע דבכה"ג אפי' הוא והם שותקין כולם אסורים כדלקמן סעי' י"ד. ש"ך ס"ק כ"ו. פר"ח או' כ"ז. הל"פ בסעי' ח' לה"פ או' י"ב. בל"י או' י"ג. כריתי או' ו' שפ"ד או' כ"ו. שה"מ או' ל"ג. חכ"א שם או' כ"ו. ענ"ה שם או' י"ד. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ו. זב"צ או' מ"ט.

סו) שם. אבל אם פצע א' מהם וכו' וה"ה דרס אפי' לא פצע. ש"ך ס"ק כ"ז. פר"ח שם. הל"פ שם. לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"ד. שפ"ד או' כ"ז. שה"מ שם. חכ"א שם. זב"ת או' ל' ענ"ה שם. ביא"ב שם. זב"צ או' מ"ח.

סז) מעשה שנכנס בלילה זאב א' לחצר גדול המוקף מחיצה סביב והיה בה צאן וכבשים והיה הפתח פתוח ובתוך הפתח היה סולם מוצב ארצה גביה אמה והצאן יכולין לקפוץ מע"ג הסולם ולברוח דרך הפתח ובלילה שמעו הרועים שהכלבים נובחים והכבשים מקשקשים בזוגים וראו שקפץ הזאב ויצא לחוץ ומצאו שכבש א' דרוס. הכבשים מותרים משום שהכבשים היו יכולים לדלג על הסולם ולצאת דרך הפתח משום דלא היה גביה רק אמה ומיהו אין להתיר רק לאותם שכבר קנו מאותם הכבשים משום פסידא אבל לכתחלה אסור לקנות ולאכול עד י"ב חודש. צ"צ סי' ק' זב"צ או' נ"ג אלא שכתב שמדברי השפ"ד או' כ"ה משמע קצת דגם לכתחלה יש למקל.

סח) שם בהגה. אבל אם דרס אחרים וכו' וה"ה אם פצע אחרים. ט"ז ס"ק ט"ז. פר"ח או' כ"ח. בל"י או' ט"ו. חכ"א שם או' כ"ו. זב"ת או' ל"א. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ז. זב"צ או' נ"ח.

סט) שם בהגה. אבל אם דרס אחרים הרי ראינו שלא נח רוגזיה וכל מה שבדיר אסור. וכל שנמצאים קצתם נדרסים אפי' לא ידעינן שדרסן אחר שהרג א' מהם כולם אסורים. ש"ך ס"ק כ"ח. כנה"ג בהגה"ט סוף או' כ"ב. הל"פ בסעי' ח' פר"ח שם. לה"פ או' י"ד. בל"י שם. שפ"ד או' כ"ח. שה"מ או' ל"ג. זב"ת או' ל"א. ענ"ה שם או' ט"ז. תו"ז שם או' י"ב. ביא"ב שם. זב"צ או' נ"ד.

ע) ואם קוטע ראש א' מהם או אפי' שאכלה כולה והמית ג"כ קצת בדריסה גילתה דעתה דלא נח רוגזיה וחוששין לכולן. או"ה כלל נ"ז או' ח' ד"מ או' ד' לבוש סעי' י"ב. ב"ח. מיהו דעת הט"ז ס"ק ט"ז דבכה"ג אין לחוש לאחרים וכ"ה דעת הפר"ח שם אבל דעת הש"ך תם כדברי האו"ה וכ"ה דעת כנה"ג שם. הל"פ שם. בל"י שם. שה"מ שם אלא שכתב דבשעת הדחק המקל יש לו על מה לסמוך על המתירין יעו"ש. זב"ש או' י"ד. תו"ז שם או' י"ג וכתב והכי נקטינן דכולן אסורות. זב"צ או' נ"ה. ומיהו מותר למכרן לעכו"ם. בל"י שם. חכ"א שם או' כ"ז. זב"צ או' נ"ו.

עא) ואם היו ב' זאבים ומצאו ב' כבשים הרוגים אפי' למאן דמחמיר הכא שרינן דכל אחד קטע א' כן מבואר בתשו' צ"צ סי' ק"ה. ולפ"ז ב' זאבים וכבש א' הרוג אסורים כולם דא' לא נח רוגזיה ושמא דרס. שפ"ד או' כ"ח. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ז. זב"צ או' נ"ז.

עב) ומיהו אם ראינו א' הרוג ושניהם אוכלים אותו אפשר דנח רוגזה דשניהם ואין לחוש לשאר.

עג) מעשה שהיה בדיר של עצים ג' אווזות בכלוב ועוד הלכו ובאו בדיר ב' אווזות וד' בר אווזות ולמחר מצא ד' בר אווזות כולם קטועי ראש ונודע שזה עשה הברדלס שכך הוא מצוי טובא בעיר שלהם. ופסקתי שהשנים שהלכו ובאו בדיר בהדי הני ד' בר אווזות אסורים דליכא הכא ספק על שהרי ודאי על ביניהם והרג לבר אווזות אבל הג' אווזות שהם בכלוב שרי משום דאיכא ס"ס דילמא לא על בכלוב והיינו מטעמא דכל היכא שנעשה ב' כתות בחדר א' בב' מקומות נפרדים אעפ"י דעל במקום א' וכיון שהרג וקטע ב' וג' מהם כולהו אסירי מ"מ לגבי הני הוי כת אחרת ולא ידעינן דעל והוי ס"ס ושריא. שו"ת ב"ח החדשות סי' ך' יא"פ בסי' זה. ענ"ה שם או' כ"ג. זב"צ או' נ"ט וכתב דלשיטתיה אזיל שכתבנו לעיל או' ע' דאם המית הרבה מהם חיישינן יעו"ש.

עד) וכתב עו"ש הב"ח בסי' כ"א מעשה שהיו בדיר תרנגולים בכלוב וגם חוץ לכלוב הלכו התרנגולים בדיר אנה ואנה ולמחר מצאו ב' תרנגולים מתים בכלוב ומאותם שחוץ לכלוב שהלכו בדיר מצאו א' מת ולא נשמע קול צוחה בין התרנגולים בלילה גם לא נמצא שום פצע מכה וחבורה לא בב' תרנגולים שמתו ולא בתרנגולים שנשארו חיים. התרנגילים מותרים בין אותם הנשארים בכלוב בין אותם הנשארים חוץ לכלוב דלא אמרינן שנהרגו ע"י דורס אלא תלינן שמתו מחמת איזה חולי ואת"ל שמתו ע"י דורס איכא ספיקא שמא לא נגע בנשארים והוי ס"ס ושרי. ער"ה או' ה' יא"פ שם. זב"ש או' י"ז. זב"צ או' ס'.

עה) תרנגולים שהיו עומדים על כלונס התחוב על הכותל מכאן לכאן במקום גבוה וב' תרנגולים קטנים היו קשורים זב"ז למטה מהם בקרקע באופן שלא היו יכולים לעלות ולמחר למצאו ב' התרנגולים א' שנאכל כולו ונשתייר העצמות והב' נקטם ראשו אותם שהיו למעלה על הכלונס מותרים. שו"ת ב"ח הישנות סי' קמ"ח. זב"צ או' ס"א.

עו) אם גוי מסל"ת שזאב נכנס לעדר של ישראל נסתפק הב"ח בתשו' החדשות סי' י"ט אם נאמן יעו"ש. מיהו בתשו' חינוך בית יהודה סי' נ"ט התיר אפי' אמר הגוי שראה שדרס א' מהם דאין העכו"ם נאמן לאסור דבר של ישראל שהוא בחזקת כשרות יעו"ש וכן העלה בתשו' בית יהודה חי"ד סי' א' דאין העכו"ם נאמן בדבר שאינו בידו אפי' מסל"ת. ער"ה או' ב' זב"ש או' י"ד. תו"ז סי' מ"א או' טו"ב. זב"צ או' ס"ב.

עז) שבור או חולה לא מהני ליה מקום רחב. דע"ק או' ד' מק"מ או' ך' גם ולד אינו יכול לברוח. שבו"י ח"א ססי' נ"ד. מק"מ שם. זב"צ או' ס"ג.

עח) גם במקום רחב יש לבדוק לכתחלה אם אין בהם שום פצע ורושם דריסה מבחוץ. דע"ק שם. מק"מ סוף או' כ"א וכתב ונכון הוא. זב"צ או' ס"ד.

עט) היה דורס בחדר א' בין העופות ויצא לחדר הב' וקטע א' אין אותם שבחדר הא' מותרין. ס' יהושע סי' מ"ח. והב"ד מק"מ או' כ"ה אלא שכתב וצ"ע.

פ) שמע צעקת עופות והגיע לשם והיה עוף בפי הדורס וברח אין לחוש שדרס מקודם וכמו בקטע דלא חיישינן אולי דרס מקודם. דע"ק או' ח' מק"מ שם. זב"צ או' ס"ז.

פא) [סעיף יוד'] במה דברים אמורים וכו' דוקא כשנכנס לתוכו ועמד עמהם. דכיון שהוא יכול לדרוס כרצונו אמרינן דכי קטע רישא דחד נח רוגזיה משא"כ בכלוב כדמסיק. ט"ז ס"ק י"ז.

פב) שם. אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסים ידיהם וכו' אבל אם עוף א' מהם ראשו חוץ לכלוב ונמצא חתול עומד על צוארו חוץ לכלוב והרגו לא חיישינן והשאר מותרין. שו"ת חנוך בית יהודה סי' נ"ו. בל"י או' י"ב. ער"ה או' ז' זב"ש או' י"ח. ענ"ה שם או' י"ח. תו"ז שם או' י"א. זב"צ או' ס"ח.

פג) אם הדורס יכול ליכנס ללול אבל הוא לא נכנס אלא הושיט ידו וקטע ראשו של א' מהם יש להקל והגם שעתה הוא לא נכנס כיון שודאי יכול ליכנס בקלות אין להחמיר. דע"ק או' ט' זב"צ או' ס"ט.

פד) אם יכול הדורס ליכנס לשם דרך מקום א' שאוכל העוף הגם שנמצא הקטוע בצד שאינו יכול ליכנס לשם מ"מ כיון שיכול ליכנס מצד השני יש להקל. דע"ק שם. מק"מ או' ל"א. זב"צ או' ע'.

פה) [סעיף יא'] אבל היכא דחזינן דקפץ וכו' אעפ"י שהוא בן תרבות אסור. דהא חזינן דעשה מעשה דריסה וא"כ שבקיה להימנותיה. ט"ז ס"ק י"ח. זב"צ או' ע"א.

פו) שם. אבל היכא דחזינן דקפץ וכו' והייני דחזינן דקפץ ולא ידעינן אי דרס חיישינן לכלהו אבל אי חזינן דקפץ ולא דרס דלא נגע בהו כגון שברחו מפניו או הוא ברח שראה בעה"ב בא ופחד וברח קודם שנגע בהם אין לחוש כלל.

פז) [סעיף יב'] יש מי שאומר דהיכא דלא ידעינן אי שתיק וכו' לא חיישינן. הגה. ויש אוסרין וכו' טעם המכשירין דמוקמינן אחזקה דהיתר דרוב חיות בחזקת שאין דורסין. וטעם היש אוסרין דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק. ט"ז ס"ק י"ט.

חפ) שם הגה. ויש אוסרין ויש לחוש לדבר ואסור. וכ"פ הב"ח. וכ"ה דעת הפר"ח או' ל"א. זר"א או' שי"א. שה"מ סוף או' ל"ו. זב"צ או' ע"ב. מיהו בהפ"מ מותר. ס' אפי רברבי. ש"ך ס"ק ל"א. כנה"ג בהגב"י סוף או' ס"ה. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"ז. שפ"ד או' ל"א. שה"מ שם. זב"ת או' ל"ה. זב"ש או' ך' ביא"ב בשפ"ז או' ל' זב"צ שם. והיינו דמותר ג"כ לאוכלו. כנה"ג שם. שפ"ד שם ביא"ב שם. זב"צ שם.

טפ) שם בהגה. ויש לחוש לדבר ולאסור. אבל למוכרו לעכו"ם שרי. ש"ך שם. כנה"ג שם. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי או' ז' שפ"ד שם. שה"מ שם. זר"א שם. זב"ת שם. זב"ש שם. ביא"ב שם. זב"צ או' ע"ג.

צ) [סעיף יג'] והא דחוששין דוקא כשידענו שנכנס הארי אבל אם הוא ספק וכו' אין חוששין. ואפי' שמענו אותם מקרקרין. פר"ח או' ל"ב בשם הרשב"א בחי' ותה"ד. שה"מ או' ל"ז. זב"ת או' ל"ו. זב"צ או' ע"ד.

צא) שם. אבל אם הוא ספק וכו' אין חוששין. דאיכא ס"ס שמא לא נכנס כלל ואת"ל נכנס שמא לא דרס ובספק ארי וכלב או קנה אעפ"י ששניהם לפנינו תלינן להקל שרוב הבהמות בחזקת שאינן דרוסים ורוב החיות בחזקת שאינם דורסים ונ"מ במה שתולין בכלב או בקנה דא"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע. ש"ך ס"ק ל"ב בשם הרשב"א.

צב) שם הגה. וכבר נתבאר לעיל סי' ל"ג (סעי' ח' בהגה) אם מבעבע דם בצואר נוהגין לאסרו. ואם הקנה שלפנינו הוא קנה רחב יש להכשיר אפי' לדידן דדוקא בנקב משהו לא בקיאינן משא"כ בכה"ג כמ"ש הטור והרב בהגה לעיל סי' נ"א סעי' ב' ש"ך ס"ק ל"ג. מיהו הרב זב"צ או' ע"ה כתב דאפי' אם הקנה רחב לפנינו ג"כ אנו נוהגין לאוסרו אם הוא בצואר והגם דהש"ך כתב דיש לו בדיקה מ"מ אנו נוהגין דאפי' יצא טפת דם מעור הצואר אסור עכ"ל. ועיין לעיל סי' ל"ג סעי' ח' בהגה ובדברינו לשם או' נ"ו ובסי' כ"ג בהגה לסעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד.

צג) [סעיף יד'] ארי שנכנס וכו' לאו דוקא ארי אלא ה"ה כל שאר הדורסין כמ"ש לעיל או' נ"א. וכ"כ זב"צ או' ע"ו.

צד) ודוקא ראו שנכנס ארי הוא דחיישינן !אבצ לא ראוהו שנכנס תולין שבכותל היה צפורן זה ונתחכך בכותל ונתחבה בגבו. ב"י וכתב שכ"כ הרשב"א בחי' דהוי ס"ס ספק נכנס או לא נכנס ואת"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי הוא אלא בכותל נתחכך ע"כ. וכתב ד"מ או' ה' דאינו ס"ס גמור אלא ר"ל הואיל ואיכא תרי ספיקי בארי ובכותל אינו רק ספק א' תלינן יותר מבארי דזו מצוי יותר. כ"כ הדרידה או' ז' ט"ז ס"ק כ"א. וכ"כ מהריק"ש להתיר בזה כדברי הרשב"א. וכן נראה דעת הש"ך סק"ל. וכ"ה דעת הפר"ח או' ל"ז. מש"ז או' כ"א. הל"פ סוף סעי' י"א. זר"א או' שי"ג. שה"מ או' מ"ג. חכ"א כלל כ"ה או' כ"ד זב"ת או' מ"ג. זב"ש או' כ"ב. ענ"ה שם או' כ"ה. ביא"ב בשפ"ז או' ל"ב. זב"צ או' ע"ז וכתב ודלא כהב"ח בקו"א ודמש"א שאסרו.

צה) אבל בתרתי ותלת (צפרנים) דקייען בדרא דסחופי ( שנמצאו בגב השור כסדר שהם סדורות ביד האר"י) דבר ברור לאסור אף בלא ראינו שנכנס. פר"ח שם. מהריק"ש שם. זר"א שם. שה"מ שם. חכ"א שם. זב"ת שם. זב"ש שם. ענ"ה שם. ביא"ב שם. זב"צ או' ע"ח.

צו) שם. חוששין לה. אפי' במקום רחב דליכא מחיצה ויכולין לברוח אפ"ה חיישינן לה. ב"י. פר"א או' ל"ז וכתב ודלא כהט"ז ס"ק כ"ג שהשיג על ב"י. שה"מ או' מ"ג. זב"ת או' מ"ב. ענ"ה שם. זב"צ או' פ"ג. ודוקא לאותו שנמצא צפורן ע"ג אבל לשאר שוורים לא חיישינן במקום רחב. פרישה או' כ"ט. פר"ח שם. שה"מ שם. חכ"א שם או' כ"ג. ענ"ה שם. זב"צ שם.

צז) שם. אפי' אם הוא שותק והם שותקים. וה"ה אם הוא והם מקרקרים. פר"ח או' ל"ו. שה"מ או' מ"ב. חכ"א שם או' כ"ג. זב"ת שם. זב"ש שם. זב"צ או' ף'.

צח) שם. וכ"ש אם מקום הצפורן או חמש צפרניו שמוטות מגבו. פי' דנמצא מכה בגב השור ולא נמצא צפורן אלא מקומה דחוששין.

צט) שם. ולא לזה בלבד חוששין אלא לכל השוורים שבדיר. קאי על מ"ש בתחלה הוא והם שותקים ודלא כרי"ו. ב"י. פרישה או' כ"ח. ט"ז ס"ק כ"ב. פר"ח או' ל"ז. בל"י או' י"ט. שה"מ או' מ"ג. מש"ז או' כ"ב. זב"ת או' מ"ג. ענ"ה שם. זב"צ או' פ"א.

ק) ואם הרג א' מהם והב' נמצאת צפורן תחובה לו בגבו חיישינן לכל הנשארים. כנה"ג בהגה"ע או' כ"ט. שפ"ד או' ל"ד. אבל אם נמצאת צפורן תחובה על ההרוג עצמו כתב השפ"ד שם דיש להכשיר השאר דלא כמ"ש הכנה"ג שם. ענ"ה שם או' כ"ה. זב"צ או' פ"ב.

קא) [סעיף טו'] לא כתבנו עליהם מפני שאין אנו בקיאין בבדיקה כמ"ש סעי' י"ח.

קב) [סעיף יח'] יש מי שאומר וכו' ולית ליה תקנתא אלא לשהויי י"ב חודש וכו' ואפי' לודאי דרוסה מהני שהיית יב"ח או כשתלד. ש"ך ס"ק מ"ב. דמש"א דקנ"ג ע"ד. כנה"ג בהגה"ט או' ן' פר"ח או' מ"ה. לה"פ או' י"ט. בל"י או' כ"ב. כריתי או' י"א. שפ"ד או' מ"ב. שע"ה או' נ"ד. חכ"א כלל י"ד או' כ"ט. זב"ת או' נ"ו. ענ"ה סי' מ' או' כ"ט. ביא"ב בשפ"ז או' מ' זב"צ או' פ"ו. וצריך שיהיו יב"ח שלמים ולא אחד מלא וא' חסר כסדר החדשים ובעינן שנה וששה ימים. ענ"ה שם. ובס' חומות ירושלים סי' ע' כתב דבעינן שס"ה ימים והב"ד הפ"ת או' ט"ז יעו"ש.

קג) שם. אלא לשהויי י"ב חודש וכו' ובשנה מעוברת צריך י"ג חודש. תו"ח כלל ע"ג או' ב' אפי רברבי דף ע"ג ע"ב. ש"ך ס"ק מ"ג. דמש"א דקנ"ג ע"ד. ל"א או' רפ"ד. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ז. הל"פ בסעי' י"ב. בל"י או' כ"ג. שפ"ד או' מ"ג. שה"מ או' נ"ה דלא כפר"ח ופר"ת. שו"ג מחו' או' ו' מחב"ר סוף או' י"ב. זב"ש או' כ"ז. ענ"ה שם. תו"ז סי' מ"ב או' ב' ביא"ב שם או' מ"א. זב"צ או' פ"ז.

קד) ואם האדים הבשר מבפנים לא מהני מה ששהה יב"ח דזה ודאי טרפה הוא אמנם אם האדים בחוץ לרש"י הוי ודאי טרפה ולתו' רק ספק וא"כ בהאדים בחוץ ולא מבפנים ושהה יב"ח יש לכאורה להתיר דהוי ספיקא פלוגתא דרבוותא וה"ה לידה מהני. ביא"ב בשפ"ז או' מ' ועיין בסעי' ט"ז וכריתי או' י"א.

קה) שם. או בנקבה שתתעבר ותלד. כלומר דא"צ יב"ח אלא סגי כשתתעבר ותלד אבל פשיטא דגם בנקבה מהני שהיית יב"ח. ב"ח. פרישה או' מ"ה. ש"ך ס"ק מ"ד. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ח. לה"פ או' כ"א. בל"י או' כ"ד. כריתי או' י"ג. שו"ג או' ן' ביא"ב בשפ"ז או' מ"ב. זב"צ או' פ"ח וכתב ודלא כשה"מ או' נ"ו.

קו) שם. או בנקבה שתתעבר ותלד. ודוקא שתתעבר ותלד אבל בעיבור לחוד לא מהני דאפשר דתתעבר עיבור שלא תבא לידה אלא שתמות בו. רש"ל פא"ט סי' ף' ש"ך ס"ק מ"ה. דמש"א דקנ"ג ע"ד. כנה"ג שם או' מ"ט. בל"י שם. כריתי שם. פר"ת או' כ"א והשיג על הפרח שהתיר בעיבור לחוד. מנ"י על התו"ח כלל ע"ג או' א' שו"ג או' נ"א. שפ"ד או' מ"ה. שה"מ או' נ"ו. מחב"ר או' י"ד. חכ"א כלל י"ד או' כ"ח. זב"ת או' נ"ז. ענ"ה סי' מ' או' כ"ט. חו"ז סי' מ"ב או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' מ"ג. זב"צ או' פ"ט.

קז) ואם הולידה נפל או בעוף שהטילה ביצים שאינם גמורים י"ל דלא מהני לרש"ל ואפשר דגם הפר"ח שחולק עליו מודה בזה דנפל גרע דהוכיח סופו על תחלתו דלאו עיבור מעליא הוי. חומות ירושלים סי' ע' פ"ת או' י"ח. זב"צ או' ץ'.

קח) שם. או בנקבה שתתעבר ותלד. משמע דבזכר אף אם ודאי שהוליד לא מהני לספק טרפה. פ"ת או' י"ז. מיהו דעת הפר"ח בשו"ת שבסוף מים חיים סי' ב' דזכר טרפה אינו מוליד וא"כ אם הוליד יצא מספק טרפה אמנם המחב"ר או' י"ג כתב לדחות ראיות הפר"ח וכן הרב חק"ל יו"ד סי' כ"ז העמיק הרחיב בדבר זה והעלה דגם זכר טרפה מוליד ולפ"ז זכר שהוא ספק טרפה שבא על נקבה וילדה אכתי הספק עומד ואסור. זב"ש או' כ"ח. זב"צ או' צ"א.

קט) שם. וכן בעוף אם גמרה להטיל כל הביצים של טעינה ראשונה ושהתה כ"א יום ואח"כ חזרה להטיל ביצים כשרה. ואז כל הביצים למפרע כשרים. ש"ך לקמן סי' פ"ו או' כ"ו. לה"פ שם או' כ"ג. פר"ת שם או' י"ד. שפ"ד שם או' כ"ה. שו"ג בסי' זה סוף או' נ"ב. זב"ת או' נ"ח. זב"צ או' צ"ב. ועיין לקמן סי' פ"ו סוף סעי' ט'.

קי) גם בבהמה צריך לידע שלא היתה מעוברת כשנטרפה שאם היתה מעוברת צריך להמתין עד שתתעבר פעם שניה כמו בעוף. כלבו סי' ק"א ד"ה הנה. פר"ח סוף או' מ"ז. שה"מ סוף או' נ"ז. ער"ה או' י"ג. זב"ת או' נ"ח. תו"ז סי' מ"ב או' ה' ביא"ב בשע"ז או' מ"ה. זב"צ או' צ"ג.

קיא) וכתב מזמור לדוד בסוף סי' זה שאם הגיעה לסוף העיבור ונמצא הולד שלם בתוכה כששחטוה דקרוב הדבר דודאי אי לא נשחטה הוה ילדה שיש להקל ולהתיר עכ"ל והב"ד הזב"ש או' ל' ונראה שזה עשה דרך פשרה לפי שרש"ל אוסר עד שתלד ופר"ח מתיר בעיבור לבד אבל לפי מ"ש לעיל או' ק"ו דהסכמת האחרונים כרש"ל דאין להתיר אלא עד שתלד דשמא תמות בלידה א"כ ה"ה בנידון זה יש לאסור דחיישינן שמא תמות בלידה אע"ג דהולד שלם. וכ"כ זב"צ או' צ"ד לדחות דברי מזמור לדוד הנז' מהטעם שכתבנו והסכים לאסור.

קיב) שם. ושהתה כ"א יום וכו' ואלו כ"א יום בעינן שלמים כמ"ש לקמן בש"ע סי' פ"ו סעי' ט' וכן ספק טרפה שלא הטילה מעולם בעינן כ"א יום שלמים לאחר זמן ספק הטרפות ההוא ואז כשהטילה כשרה לא בענין אחר. שפ"ד או' מ"ו. זב"צ או' צ"ו.

קיג) שם. ושהתה כ"א יום וכו' דזהו זמן עבורו של עוף וכל שלא שהתה כ"א יום איכא למיחש שמא נתעברה קודם שנטרפה ואלו הביצים הם מטעינה ראשונה. ש"ך ס"ק מ"ו. פר"ח או' מ"ח. זב"ת או' נ"ח. ביא"ב בשפ"ז או' מ"ד. ועיין לקמן סי' פ"ו סעי' ט'.

קיד) שהיית י"ב חודש לא מהני אלא דוקא לדרוסה נפולה אבל שבורת גף בעוף סמוך לחבורו בגוף שטרפותו משום חשש נקיבת הריאה לא מהני שהיית יב"ח ולידה דאכתי איכא למיחש שמא בתוך י"ב האחרונים ניקבה הריאה. פר"ח סוף או' ן' לה"פ או' כ"ג. בל"י או' כ"ז. כריתי או' ט"ז. זר"א או' שי"ו. שה"מ או' ס' מחב"ר או' ט"ז. פ"ת או' כ"ד. חכ"א כלל י"ד או' ל"א. זב"ת או' נ"ח. ביא"ב באד"ז או' מ"ח. זב"צ או' צ"ז. וכ"כ לעיל סי' נ"ג או' ס"ח. ועי"ש עוד או' ס"ט ואו' ע' מדינים אלו.

קטו) ומיהו אף בשבורת גף דלא מהני יב"ח או כ"א יום מ"מ אם שהתה כ"א יום וחזרה והטילה ביצים הביצים של טעינה ראשונה שמקודם כ"א יום מותרים. פאת נגב סיף דף כ"ג. זכ"ל ח"ג חי"ד או' ק"א. זב"צ או' צ"ח.

קטז) עוף שנשבר עצם האמצעי במקום צוה"ג ובעליו שהה אותו יב"ח וחי מצד חששת פסיקת צוה"ג לא מהני שהיית יב"ח ע"ד שכתב הפר"ח גבי שבורת הגף (לעיל או' קי"ד) אמנם אם העצם חזר ונקשר שאשי"י ולא נשאר שם עוקץ כלל ואח"כ שהה יב"ח כשר וליכא למיחש למידי. הרב מכתם לדוד י"ד סי' ט' מחב"ר בקו"א או' ב' וכ"כ לעיל סי' נ"ו או' מ"ה. ועי"ש עוד או' מ"ו.

קיז) שחט תרנגולת ואח"כ ראה שלא שחט אלא מקצת ושט ונסתפק אם היה רובו והטריפה והשליכה מידו והתרנגולת עמדה והלכה ואח"ז חיתה המכה והטילה ביצים וישבה והגדילה אפרוחים וחזרה להטיל עוד ביצים והרי היא בריאה אלא שנשאר קצת רושם בצוארה והאיש אומר דודאי דהושט חתך וזוהי בלי ספק. לדידיה אסורה והאפרוחים מותרים ולכ"ע שרי דקבלת רז"ל נגד האיש הזה אמנם יש בידינו לבדוק כיון שיש הרושם מבחוץ לשוחטה למעלה מועט ואם נמצא בקנה רושם המכה כשרה ואם נמצא בושט טרפה. מכתם לדוד שם סי' יו"ד. מחב"ר שם או' ג' זב"צ או' ק"ג.

קיח) שם הגה. ואנו בדורות האחרונים אין בקיאין בבדיקה וכו' ולכן יש לנהוג כסברא הראשונה. י"א דאי איכא עוד קצת להתיר יש לסמוך ולהקל ע"י בדיקה. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ד אבל השפ"ד או' מ"ב פקפק בזה וע"כ יש להחמיר. זב"צ או' ק"ד.

קיט) עוד כתב הכנה"ג שם או' מ"ה דדרוסה שנתערבה באחרות אע"ג דלא בקיאינן בבדיקה נוכל לסמוך אבדיקה להתיר האחרות אבל השפ"ד שם פקפק גם בזה והניח בצ"ע וכ"כ במש"ז סוף או' א' בסי' שאח"ז דח"ו להקל והב"ד מק"מ או' מ"ט וכתב וכן המנהג פשוט. זב"צ או' ק"ה.

קך) בטרפה מן הבטן איכא פלוגתא אי מהני בה שהיית יב"ח או לידה כמ"ש הכנה"ג בהגה"ט או' מ"ו. וע"כ יש להחמיר. זב"צ או' ק"ו.

קכא) שם בהגה. ויש מחמירין עוד דכל שצריכין להשהותו יב"ח חיישינן לתקלה. אבל היכא דא"צ לשהות אלא כ"א יום לא חיישינן לתקלה בזמן מועט כזה. כ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ע"צ ומביאו בד"מ ובתו"ח כלל ע"ג דין ד' ש"ך ס"ק מ"ז. ומיהו ביה"ל בסי' פ"ו או' ב' כתב דגם בעוף אין משהין כ"א יום. אבל הפר"ח או' מ"ט כתב כדברי מהרא"י דבזמן מועט כזה לא חיישינן. וכ"כ הל"פ בסעי' ב' זר"א או' שט"ו. שה"מ או' נ"ט. חכ"א כלל י"ד או' כ"ח. זב"ת או' ס' ענ"ה סי' מ' או' ל' מק"מ או' ן' זב"צ או' ק"ז. ואף שאירע הספק בזמן שמטלת ביצים דצריך להמתין עד שתכלה להטילם ואח"כ כ"א יום עד שתתחיל מחדש להטיל שרי. מק"מ שם. זב"צ או' ק"ח.

קכב) וכל שיש עוד צד היתר מותר להשהותו יב"ח. בל"י או' כ"ה. מק"מ שם. זב"צ או' ק"ט.

קכג) ונראה דבבהמה אם יודע בודאי שבשעה שאירע לה ספק טרפות לא היתה מעוברת ואח"כ נתעברה אפי' בבהמה גסה אם יש עוד צדדים להקל מותר להשהותה עד שתלד. וכן בזכר אם רואה שמזדקק לנקבה ויש עוד צדדין להקל מותר להשהות ולא חיישינן לתקלה. חכ"א שם. דר"ת או' ק"צ.

קכד) שם בהגה. ויש מחמירין עוד דכל שצריכין להשהותו יב"ח חיישינן לתקלה וכו' לאו דוקא אלא אפי' בעיבור בהמה דקה שהוא ה' חדשים לית לן להקל. חת"ס חי"ד רסי' נ"ז. פ"ת או' כ"ב. חכ"א שם. מק"מ שם.

קכה) וה"ה בעוף במדינות שאינה מטלת ביצים כל ימות החורף ואירע לה ספק לא ישהנה עד הקיץ. חכ"א שם. והב"ד מק"מ שם וכתב וצ"ע. ומ"מ אם היה רק ב' חדשים קודם שמתחילין התרנגולים להטיל ביצים יכול להמתין עד שתתחיל להטיל דב' חדשים מקרי זמן מועט ולא חיישינן. דר"ת או' קפ"ט בשם אם לבינה !סניף ט"ז יעו"ש.

קכו) שם בהגה. ואפי' אינו אלא אחד וכו' עיין לקמן סעי' ך' ובדברינו לשם בס"ד.

קכז) שם בהגה. ואין למכרו חי לעכו"ם אלא ימיתנו קודם וכו' צריך לומר ימכרנו קודם ואחר המכירה שהוא ברשות העכו"ם ימיתנו העכו"ם מפני שאסור לגרום טריפות. ביה"ל או' ג' ובסי' פ"ו או' ב' מיהו התב"ש סי' כ"ג השיג אביה"ל ומ"מ כתב דעדיף להמיתו ע"י עכו"ם אם אפשר בקל משימיתנו ישראל. מנ"י בשרשים או' פ"ג. ולעשות בו טרפות הניכר יש חשש צער ב"ח. מק"מ סוף או' נ"א. ועיין לעיל סי' כ"ג או' ס'.

קכח) שם בהגה. וכל מקום שהוא ודאי טרפה אעפ"י שנשתהה יב"ח והוא חי אסור. ואם הוא ספק יתרת מהני בה שהיית יב"ח. ש"ך ס"ק מ"ח. ער"ה סוף או' ט"ו. זב"צ או' ק"י וכתב ודלא כפר"ח.

קכט) ולאו דוקא !סכק דמציאות דמהני שהיית יב"ח ולידה אלא גם בספק דדין דפליגי ביה הפו' ואין ראיה מכרעת לא' מן הצדדין מהני שהייה ולידה. פר"ח או' ן' שה"מ או' ס' חכ"א כלל י"ד או' כ"ט. זב"ת או' ס"א. ענ"ה סי' מ' או' כ"ט. תו"ז סי' מ"ב או' ז' זב"צ או' קי"א.

קל) ואם הוא ספק דרוסה והדבר ספק אם עברו עליו יב"ח או לאו אין להתיר מכח ס"ס משום דליכא חזקת התר. תו"ז שם או' ח' זב"צ או' קי"ב.

קלא) [סעיף יט'] י"א שצפרים קטנים אין אדמימות ניכרת בהם. מפני שהם כולם אדומים. לבוש. זב"ת או' ס"ב.

קלב) שם. לפיכך אין לו בדיקה. אפי' בזמן הש"ס וכן ארס הנץ. ש"ך ס"ק מ"ט. פר"ח או' נ"א. זב"ת או' ס"ג. ענ"ה סי' מ' או' ל"א. ור"ל וכ"ש אנחנו דאין בקיאין.

קלג) [סעיף ך'] אם רבים הם הנדרסים וכו' הגה. והמנהג להחמיר אפי' באחד. וכן הסכים הפר"ח סוף או' נ"ב. הל"פ בסעי' י"ב. שה"מ סוף או' ס"ב. ענ"ה שם או' ל' תו"ז שם או' ו' זב"צ או' קי"ד.

קלד) והא דחיישינן לתקלה אפי' באחד ה"ד בודאי איסור אבל בספק דרוסה לא חיישינן לתקלה אלא כשהם רבים. ער"ה או' ט"ז זב"צ או' קי"ו.

קלה) ואם רבים הנדרסים הם עופות יכול להשהותם כ"א יום משום דהוא זמן מועט. שפ"ד או' ן' ביא"ב בשפ"ז או' מ"ו. זב"צ או' קט"ו.

קלו) עדר שנתערב בו ספק דרוסה ברובה לא חיישינן לתקלה ושרי להשהות יב"ח וזמן עיבור ולידה. הרדב"ז ח"א ססי' שע"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ס' בל"י או' כ"ט. מק"מ או' ן' פ"ת או' כ"ז ביא"ב בשפ"ז או' ן' זב"צ או' קי"ז.

קלז) [סעיף כא'] אסור למכור לעכו"ם דרוסה וכו' אווזות שנהגו במקום א' שלא לאוכלם דאין להם מסורת ונדרסו מותר למוכרם לגוי דודאי לא יקנה ממנו ישראל ולא חוישינן שמא ימכור לישראל במקום אחר שנהגו בהם היתר. שבו"י ח"א סי' נ"ה. בל"י שם. ער"ה או' י"ט. פ"ת או' כ"ה. ענ"ה שם או' ל' ביא"ב באד"ז או' ן' זב"צ או' קי"ח.

קלח) גם שחוטה מותר למכור לעכו"ם ולא חיישינן דיחזור וימכרנו לישראל דישראל לא זבנו שחוטה מן העכו"ם. ער"ה או' י"ח. זב"צ או' קי"ט וכתב וכן נוהגין. ועיין לקמן סי' קי"ז ובדברינו לשם בס"ד.

קלט) ספק דרוסה אסור להניחה לנפשה חיה שמא יצודנה ישראל והוא לא ידע. הרשב"א בתה"ב דף מ"א ע"א. כנה"ג בהגה"ט או' נ"צ. זב"צ או' ק"ך.

קמ) שם הגה. ודוקא בטרפות שאינו ידוע אבל טרפות הידוע וניכר לכל מותר. ואפי' אם אינו ניכר בעודו חי אלא לאח"ש והפשט וניתוח כגון שבורה ודכוותא מותר למוכרה לגוי דלא חיישינן למה שיוכל לרמות את ישראל שיקנה אותה בחזקת כשרה דלהפסד ממון הלוקח לא חששו להפסיד המוכר דמאי חזית ולא חיישינן אלא היכא דאפשר לבוא לידי תקלה שיאכלנו. שאלת יעב"ץ ח"א סי' ע"ב. פ"ת או' מ"ו. זב"צ או' קכ"א.

קמא) ואפי' בעיר שרובה גוים ג"כ אסור למכור לגוי טרפות שאינו ידוע שמא יחזור וימכרנה לישראל דהפו' לא חילקו. שאלת יעב"ץ שם. פ"ת שם. זב"צ או' קכ"ב.

קמב) שם בהגה. וכן אפי' ספק טרפות ויש מכשירין הטרפות ההוא וכו' מותר למכרו לעכו"ם וכו' ואין להקל בזה אלא בספק דרוסה דבלא"ה יש לה היתר בבדיקה אבל בשאר טרפות אחר בפלוגתא דרבוותא היכא דאין צדדין בלא"ה להתיר אין להתיר אפי' למכרו לגוי. ש"ך ס"ק נ"א. פר"ח או' נ"ג. לה"פ או' כ"ה. בל"י או' כ"ט. כריתי או' י"ז. שה"מ או' ס"ד. שפ"ד או' נ"א וכתב דהעיקר דאין לעשות ס"ס בידים כמבואר בכל הפו' ואף בפלוגתא דרבוותא אם לא שרוב מתירין ומשום חומרא אנו מחמירין או שיש עוד צדדין להקל ולא בע"א. זב"ת או' ס"ה. ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז או' ן' זב"צ או' קכ"ג.

הזאב וכו' אי גם בגסה או רק בדקה מחלוקת בין פוסקים ראשונים ואחרונים ועיין פלתי שהארכתי בזה והעלתי בספק דרוסה יש להקל ודאי דרוסה יש להחמיר ע"ש:

שאז מטיל ארס ולא כפירש"י שאז הוי כמחט בחלל הגוף רק שמטיל ארס גמ' ועיין פלתי שתרצתי כל מה שטמנו על פי' זה ומהיכן למדו זה דפי' עד שתנקוב לחלל כי אז הארס מזיק:

הכהו אבל ראינו הכה לבד טריפה והט"ז דעתו דוקא דרך רדיפה ועיין פלתי מ"ש בזה לחלק בין אותו עוף שהוכה ובין שאר עופות שבלול:

למקום צר היינו לגבי בהמה בקעה שאין מוקף מחיצות ולגבי עוף בית או חצר גדול והכל לפי ענין נמסר למורה הוראה:

וחתך וה"ה הורגה. אבל אם נמצא מת אין ראי' שהי' מתחילה דלמא דרסה בעלמא ומחמת דריסה מת אם לא דידעינן דהרגה פר"ח:

אם פצע אפי' הן שותקים אסור ש"ך:

ואסור עכ"פ מותר למוכרו לנכרים:

תולין במצוי עיין פלתי מ"ש בזה:

אף לודאי דרוסה עיין פלתי שהארכתי בזה לבאר דברי רש"י ותוס' ופוסקים ולכן העלתי אף אלו היה אנן בקיאין בבדיקה אין לסמוך על בדיקה בודאי דרוסה

שוחטין הנדרס הש"ך העלה מכח קושיא דעיקר בדיקה מבחוץ ואם אין רושם בדיקה ניכר מבחוץ שמע מיניה לא דריס ואין צריך מבפנים בדיקה ועיין פלתי שהארכתי בסתירת ראיה וח"ו להקל נגד דעת תוס' ויתר מחברים

אלא לשהויי י"ב חודש דאף דהיא ודאי דרוסה מ"מ אינו ודאי טריפה אבל אם ראינו רושם נגד צומת הגידין או רושם בקנה דהוא ודאי טריפה לא מהני בדיקה:

יב"ח ודעת הת"ח בשנת עיבור י"ג חודש והפר"ח השיג ועיין פלתי דעכ"פ חדשי חמה בעינן שס"ה ימים:

או בנקבה שתתעבר עיבור ולידה בעינן כ"כ מהרש"ל ונכון ועיין פלתי. וצריך לדקדק שלא תהיה מעוברת מעיקר' ואף בנקבה מהני י"ב חודש ופשוט:

ותלד עיין פלתי אם טריפה זכר מקבל נקבה ואם זכר יכול להוליד ע"ש:

ימיתנו קודם עיין פלתי דקשה למה לא יחתוך רגל מן ארכובה למעלה ע"ש:

והוא חי עיין פלתי מ"ש בזה. וכתב הפר"ח שבירת גף בעוף לא מהני י"ב חודש או זמן לידה דלמא אח"כ נקב הריאה אבל שמוטת גף החשש רק בעת שמוטה א"כ שהית יב"ח או לידה אח"כ מהני ונכון הוא:

מותר למוכרו הש"ך כתב דוקא בהאי עובדא דרוב דאיכא בלא"ה צדדים להתיר אבל זולת זה במחלוקות רבוותא אין לסמוך להתירו למוכרו לגוים:

הזאב אין לו דרוס' בגסה. והש"ך בס"ק א' כתב כיון דדעת הרבה פוסקים דס"ל אף בגסה יש לזאב דרוס' ויש להחמיר. והנה הרא"ש פסק להקל וכתב דאי אמרינן דרב דאמר מן זאב ולמעלה בבהמה לא שמענו כלל דאית דרוסה לחתול ובשמעתא אמרינן דיש דרוסה לחתול. #יא) ודחה הפ"ח דמדר' יהודא נשמע דאמר דרוסת הזאב בדקה משמע למעוטי חתול ובזה לא פליגי רבנן ודבריו אינם כדאי לדחות דברי רבינו הרא"ש דבשלמא במלתא דת"ק שפיר דייקינן דאמר דרוסת הזאב ולא קאמר דרוסת החתול ש"מ דאין חתול דורס אם כן ר' דפליג את"ק דאמר זאב בגסה נמי דריס ופליג הוא דאמר אינו דורס רק בדקה חתול מה עבידתיה עד שנאמר למה לא הזכיר ר"י חתול הלא קאי רק אמלתא דת"ק: והנה כל דברי הרא"ש הוא לשיטת התוס' דס"ל ללישנא קמא רב הוא דאמר בבהמה מזאב ולמעלה דקמ"ל דזאב בגסה נמי דריס וא"כ אין כאן זכר לחתול. #יב) אבל לשיטת רש"י דאף בתי' קמא כונת רב למעט רק למטה הימנו דנקט זאב להורות דבהמה גסה נמי טריף אין כאן ראי' לרא"ש. והנה רש"י לא מפרש כפי' התוס' דא"כ דרב אתא להורות דזאב בגסה דריס הל"ל הלכה כת"ק וממילא ידעינן דת"ק ס"ל זאב בגסה נמי דריס והלכה כוותי'. וקושי' זו מורגל בש"ס ולימא הלכה וכו' ולתוספת צריכין לדחוק ולומר הואיל לא מפורש בפלוגתא לא שייך הלכה ורש"י לא הוטב לו דוחק זה. והנה הרא"ש טען על רש"י לימא דרב מודה דר"י מפורש רק לולי דברי רב למעט חתול ה"א דמדקתני זאב ולא חתול ש"מ דפליגי ת"ק ור"י וס"ל לת"ק בגסה נמי דריס אבל השתא דקמ"ל רב דחתול לא דריס אמרינן דלא פליג וסבירא ליה כר' יהודא רק ממעט חתול. ובאמת יש ליישבו דר"ב בר יפת דס"ל דר"י מפרש דברי ת"ק ויש להבין איך קאמר ת"ק סתם דרוסת הזאב ולא פירש אם בדקה אם בגסה ואיך סתם הוא דבריו וכי סמך הת"ק אר"י דיפרש דבריו וע"כ צריך לומר דהיה זה פשוט אצל ת"ק דזאב בגסה לא דריס דהוא חיה קטנה עד שלא יפול בו ספק כלל ואם אין בו ספק איך נספק אנחנו בדבריו והוצרך רב לפרש שלא נטעה דזאב בגסה דריס מה שסברת חוץ הוא דלא דריס דאם לא כן הוי ליה לפרש ועל כרחך צריך לומר דלא מצי לטעות דסברת חוץ הוא דלא דריס וא"כ א"צ רב להודיענו: והנה הב"י הביא דרש"י ס"ל ג"כ להחמיר כתוספת ולא מצאתי. #א) ואולי דקשה קושית מהרש"א דרש"י בד"ה מן הזאב משמע דס"ל דלמטה מזאב אינו דורס רק בעופות ואולם לקמן אמרינן להדיא דבגדיים וטלאים יש לחתול דריסה (והפר"ח הקשה זו ולא הרגיש דכבר קדמו מרא דכולא תלמודא המהרש"א) ומה שיש ליישב הוא דודאי אי אמרינן דזאב אין לו דריסה רק בדקה והטעם דגסה נפיש מן הזאב אין לו דריסה דזאב קטן ככלב. וא"כ מה דמעט חתול ל"ל דממעט מן אמרי רברבי דפשיטא הן גדולים מחתול ומהיכי ס"ד לדרוס בגדולים הימנו זאב יוכיח וע"כ בזוטרא מיניהו אימרי זוטרא ג"כ לא טריף אבל אי אמרינן דזאב אפי' בגסה בבהמה גדולה הימנו מ"מ דורס וא"כ ה"א אף חתול ידרוס באמרי רברבי ומה בכך דנפיש מיני' קמ"ל דאין דריס לחתול אבל בזוטרא באמת דריס. #ב) וא"כ א"ש הא דכתב רש"י דאף באמת זולת עופות לא דריס היינו להך תי' דזאב בגסה לא דריס רק בזוטרא וא"כ ע"כ בחתול איתמעט אפי' אימרי זוטרא רק עופות אבל סוגי' דשמעתא לקמן אזלי דזאב בגסה נמי דריס וא"כ איתמעט חתול ברברבי מיני' אבל לא בזוטרא מיני' ולפ"ז לפי דקי"ל במסקנא דחתול בזוטרא דריס קאי להלכה דזאב אפי' בגסה נמי דריס. והן הן הדברי' של ב"י דרש"י ס"ל דזאב בגס' נמי דריס. #ג) ובאמת כי בחדושי אמרתי בפשוט דקשי' לי' לרש"י מאי פריך הגמ' אלימא למעוטי חתול תנינא דרוסת הזאב מה קשי' דלמא משנה איירי באין מצילין ורב קמ"ל אפי' ביש מצילין ולכך כתב רש"י דלשון בבהמה מן זאב וכו' משמע למעט כל בהמה רק עופות וכמ"ש מהרש"א דלשון בהמה ממעט זאת וק' הא רב ס"ל דיש דרוסה בגדיים ואימרי זוטרא וצ"ל דשם איירי ביש מצילין ורב איירי באין מצילין וא"כ דרב איירי באין מצילין שפיר פריך מה קמ"ל תנינא ודו"ק. אבל הראשון נראה עיקר: והנה היש"ש טעין לו דהאמת דגברא אגבר' קרמית מ"מ לא איכרע שמעתתא אי אין הלכה כר"ב בן יפת. ותמה הפר"ח מה ענין רב חד מחברות' קדמאי לגבי ר"ב בן יפת. #ד) ונראה דס"ל ליש"ש הא דאמרינן גברא אגברא קארמית ודאי דלא יחלוק ר"ב בן יפת על רב שהי' קדמון תיכף אחר דורו של רבי. אלא הכי פירש דר' יהודא א"ר פי' דאמרה ר' יהודה בשם רב וכו' ומזה ילפינן דפליגי רבנן ור' יהודא במשנה וע"ז חולק ר"ב בן יפת על ר' יהודא ואמר דמעולם לא אמרה רב כי לא בא ר"י אלא לפרש דברי חכמים וזהו גברא אגברא רב יהודא ור"ב בן יפת וא"כ שפיר קאמר היש"ש דלא מכרע מלתא הלכת' כמאן אליבא דרב אי ר' יהודא או ר' בנימין בר יפת וא"ש: כללא דמילתא דבר זה במחלוקת שנוי ולהחמיר שומעין. אמנם לפי מה שכתבו הרבה פוסקים דמחלוקת רבוותא ספק מיקרי כמאן הילכתא א"כ בספק דרוס' יש להקל דהוי אולי הלכה כהנך רבותא דסבירא להו אין דרוסה לזאב בגסה ואם תמצא לומר יש דרוסה אולי לא דריס אבל ודאי דרוסה הוה חד ספק יש להחמיר:

שאף מטיל ארס היינו פי' הרמב"ם והרי"ף עד שתנקב לחלל ואז יש לארס כח להמית. #ה) והקשה הב"ח הא אמרינן באין לו מצילין ל"ל ארס וברייתא דקתני עד שתנקב לחלל איירי באין לו מצילין וקשה הא לית לי' זיהרא. וקושיא זו דחה הפר"ח דאית לי' מעט ואין בכחו לעבור העור לחלל אבל אי בא לחלל אז אף שהארס מעט מ"מ שורף. ויפה דיבר ואני אמרתי #ו) חילי' דרמב"ם ורי"ף מזה דכבר הקשו התוס' שם ד"ה מ"מ דהקשו ללישנא קמא לוקמי ברייתא ברברבי ובאין להם מצילין ותי' דומי' דנץ. והקשו א"כ בלישנא בתרא דמוקי לי' לברייתא באין לו מצילין הא לא הוי דומי' דנץ ולא תי' כלום. ונראה א"א ביש לו מצילין ג"כ אין דרוסה וקשי' מהך עובדא דתרנגולת דהוי כיש מצילין ואשתכח הרבה ארס וצ"ל תי' התוס' יש לו ארס אבל אינו שורף. בזה הקשה ב"ח דכי בשביל שעבר העור והגיע לחלל ישרוף הא יש לו ארס הרבה בלא"ה רק אין לו כח לשרוף ומה נ"מ מבחוץ או מבפנים ויפה הקשה וצריך לומר באמת לשיטה זו עד שתינקב לחלל כפירש"י משא"כ לפי דקי"ל ביש מצילין ליכא למ"ד דלא טריף לרברבי יש חילוק ולרבנן לעולם יש דרוסה ואם כן תרנגולת דהוי יש מצילין שפיר אשתכח ארס ואצ"ל דזיהרא אית לי' ולא קלי ושפיר י"ל אנקב לחלל כפי' הרי"ף ורמב"ם אבל לפי חד איקומתא דאף ביש מצילין ליכא דרוסה וקשיא מהך תרנגולת וצ"ל לא מקלי קלי זיהרא אם כן ל"ל לחלל מחמת דרוסה רק כפירש"י מחמת קוץ ואם כן א"ש דמהכ"ת לחדש דומיא דנץ ולבנות עליו יסוד כמה פעמים חזינן בש"ס דליכא דומיא רק דקשיא ליה נץ ל"ל השתא חתול לית ליה דרוסה מכ"ש נץ א"ו דלכך נשנית בברייתא לדומיא וזהו ללישנא קמא דאמרינן ברייתא רבנן אפי' ביש מצילין אין דרוס' וקשה מהך תרנגולת וצ"ל דאינו שורף וקשה אם כן יועיל כשיגיע לחלל וצריך לומר באמת להך מ"ד נקב לחלל משום קוץ אף לאידך מ"ד דינא הכי דלא מצינו בזה בנקובת חלל כלל מחלוקת בין תנאים ואם כן קשה ל"ל נץ ול"ל לארויי דבהגיע לחלל דורס דהא לאו משום נקובת הקוץ ס"ל וע"כ לדומיא אתא וא"ש דברי התוס' אבל ללישנא בתרא אמרינן לכ"ע דארס שורף וא"כ נקב לחלל הוא משום ארס ול"ק נץ ל"ל דגופא דדינא קמ"ל בהגיע לחלל דורס אבל לעולם אין סברא כלל לדומי' וא"ש ודברי הגמ' מזוקקים ודברי הרמב"ם מוכרחי' ודוק כי חריף הוא. ומ"ש האחרונים מה נ"מ אם הטעם משום דרוס' או קוץ. #ז) טובא נ"מ דחזינן דהכני' צפורנו ונקב במקום א' וחזר והוציאו א"כ הוי כתחבו בפנינו ורואים מה שהוא מאברים פנימי' מול הנקב ואם שם אינו נקב שמטריף בהוכשר כי איך אפשר שנקב בכל איברים כיון שרואין שתחב הציפורן וחזר והוציאו מיד והנקב באבר פנימי מכוין בפנינו ה"ל כתחבו בפנינו יותר אין לחוש מאלו המחט בפנינו שא"א לומר שיצא מאבר זה ונכנס לאבר אחר וכן כאן שנקבו לפנים והוציא תיכף אין אפשר רק לנקוב א' והרי הנקב מכוין משא"כ בדרוסה יוכל לזרוק ארס לכל צד ואבר בפ"א ומה יועיל בדיקת האבר:

וכל שלא הכהו אין חוששין נחלקו אחרונים אם דברי הר"ן עיקר כמו שכתב בש"ע דוקא שלא הכהו הא הכהו חיישינן אף דלא רדף כלל או כפי מה שכתב הרשב"א רדף והכהו אבל הכהו גרידא לית לן ביה. #ח) ונראה לענ"ד דלאותו עוף שהכהו חיישינן בהכאה גרידא דהא חזינן דהכהו אבל כל עופות שבלול בהכהו גרידא לא איתרע שאר עופות ועדיין לא יצא מזה מחזקת בני תרבות אבל כל שראינו רודף ומכה הרי הוא דורס גמזר דחזינן רודף ועביד מעשה וא"כ כל עופות בחזקת ספק דרוסה ודוק וזה ברור:

אבל ספק אם נכנס וכו' עיין ש"ך ופר"ח מה שכתבו בשם הרשב"א והר"ן טעם למה תולין בכלבא וכדומה וא"ל הטעם דהוה ס"ס ספק כלבא ספק שונרא ואם תמצא לומר שונרא דלמא לא הטילה ארס ולא דרסה ודוחק לומר דלא הוי מתהפך דא"א לומר ספק דרס ספק לא דרס ואת"ל דרס דאי דרס ודאי שונרא דמנין לכלב דריסה וארס ל"ל דדעת הרבה פוסקים דא"צ מתהפך ע"ל ס"ס ק"י וצ"ל הואיל ואפשר לברורי ע"י בדיקה אי דרס או לא דרס לא מהני ס"ס וע"ל בכללי ס"ס להש"ך סי' ל"ה ועמ"ש שם בזה ומכאן ראי' דלא דכוותי' ודו"ק:

ואפי' ודאי דרוסה וכו' דע בגמ' אמרו דרוסה שאמרו צריכה בדיקה וכו' ופירש"י דרוסה שאמרו כגון ספק דרוסת ארי או שראינו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ והתוס' העתיקו לשון רש"י זו וכתבו משמע מדבריו ודאי דרוסה לא מהני בדיקה וכן פי' הריב"ם דודאי דרוסה אין לה בדיקה פעמים שמאדים הבשר ואין יכול להכיר וכו' והקשו התוס' כמה קושיות ובתוכם קושי' מהא דמורה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא וע"כ בודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה וכו' ולכן כתבו התוס' ונראה דגם לרש"י לא נקט ספק אלא משום דאז צריך לבדוק כל מקום וכו' אבל אם הי' ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא הי' צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום וכו' עכ"ל. ועדיין צריך ישוב רב דמורה מכפא דמוחא ועד אטמא במה איירי בודאי דרוסה הא א"צ רק נגד אותו מקום שניכר מבחוץ ואי בספק הא רב לא חייש לספק דרוסה. ותי' הב"ח דגמ' קאמר רק המקומות שחל בהן דרוסה אבל לא הצריך לבדוק כל מקומות בפעם אחד רק אם נמצא כנגד כפא דמוחא הי' מצריך כנגדו וכן אם נמצא כנגד אטמא היה מצריך בדיקה כנגד אטמא. והש"ך כתב והסכים הגאון מהו' העשיל זצ"ל כי בס"ד ס"ל לתוס' אם ראינו שדרסה ואין מקום דריסה ניכר מבחוץ הוי ספק דרוסה (וכ"כ מהרש"א) אבל במסקנא אמרינן דמ"מ מיקרי ודאי דרוסה דהא ודאי דריס ובזו הוה מורה רב מכפא דמוחא עד אטמא וצריך בירור למה קרוי בס"ד ספק דרוסה ובמסקנא קרוי ודאי ולכן י"ל תוספת ביאור לדבריו דודאי הס"ד דס"ל לרש"י ודאי דרוסה לא מהני בדיקה א"כ ע"כ בראינו שדרסה ולא ניכר מקום דריסה ספק דרוסה איקרי דהא ודאי לא מהני בדיקה ומצינו בדיקה בגמ' וצ"ל דזה מיקרי ספק דאף דחזינן דהכה אולי לא הטיל ארס וא"כ לרב לא חיישינן ושפיר הקשו התוס' מן רב דמורה מכפא וכו' אבל למסקנא דאף ודאי דרוסה יש בדיקה רק דאין צריך לבדוק כל מקום החלל א"כ י"ל בראינו שדרסה ואין מקום דריסה ניכר ודאי מיקרי ופשיטא דצריך בדיקה בכל החלל דאיה מקומו אשר נבדק אבל ודאי מיקרי ומ"מ צריך בדיקה ובזה איירי רב דמורה מכפא וכו' וזהו כונת הש"ך: אבל מהר"ם לובלין אף דהוא פי' ברש"י דראינו שדרסה ולא ראינו אם היה כנגד החלל מקום דמטריף הדריסה או חוץ לחלל מ"מ כתב דצ"ע דיהי' בס"ד זה נחשב לרב לספק דרוסה דלא יחוש לה רב דלא אמרי' בגמ' רק באיהו שתיק וכו' אבל בכה"ג אין כאן מחלוקת ומכ"ש באופן שכתב מהרש"א והש"ך דודאי דריס במקום דטרף בו רק לא נודע מקומו דזה יהיה ספק דרוסה ויכשיר רב דבר זה קשה להבין הא אפי' במקום ציפורן ולא ראינו דרוסה כלל מטריף רב ומכ"ש בזה. ואיך ס"ד דרב מכשיר. #א) ואני מוסיף קושיא מה מקשה התוס' מהך דרב מורה בו מכפא וכו' דלמא סברת ריב"ם אינו מוחלט רק ספק. דודאי דרוסה לפעמים מאדים ואינו ניכר ולפעמים ניכר אבל אין הדבר מוחלט שיהיה ניכר עד שנאמר שאם דרס והטיל ארס ולא ניכר ומדלא ניכר שמע מיניה דלא דריס רק מ"מ מידי ספיקא לא נפקי ויש פנים לכאן ופנים לכאן וספיקא לחומרא: ולכך בספק דרוסה מועיל בדיקה ולא אמרינן אולי דריס ואין מקום דרוס' ניכר כמ"ש רמב"ם דה"ל ס"ס. אך זה הכל למאן דחייש לספק דרוס' אבל לרב דלא חייש לספק מדאורייתא אך בודאי דרוס' אם בדקהו ולא נמצא רושם כשר ואמת י"ל דאין אדמימות ניכר אך י"ל איפכא וה"ל ספק דרוס' ולרב אין חוששין. וא"כ הא דרש"י פירוש בדיקא לספק ולא לודאי דרוסה היינו לפי דקיי"ל חוששין לספק דרוסה וא"כ בודאי יש לחוש לסברת רמב"ם דלא ניכר וה"ל חד ספק ואסור אבל לרב ודאי לודאי דרוסה מהני נמי בדיקה דמה בכך שיש כאן ספיקא אולי כריב"ם מ"מ לא הוי רק ספק ואין חוששין לספיקא ולכך מורה בודאי דרוסה מכפא וכו' ולק"מ. ואין מקום לקו' התוס': אבל האמת עד לעצמו דלאו בכל ספיקות ס"ל לרב אין חוששין ולא פליג רב רק בהך ספיקא דנאמר בגמ' דשתיק ומקרקרין אבל בשאר ספיקות דעלמא פשיטא דספק איסורא לחומרא (ועיין רמב"ם דס"ל בדרוסה יש להחמיר יותר בספק משאר איסורי טריפות דהואיל נאמר להדיא בתורה) וא"כ ספיקא דלעיל אף לרב אסור כמו לשמואל. ולכן קשה לומר דבס"ד יחשוב התוס' בראינו שדרסה ואין ניכר מקומו יהי' לרב בכלל אין חוששין וכו' ובאמת לא הייתי מרי' ראשי לדבר נגד גדולים מהרש"א והש"ך והגאון מוהר"ר העשיל ז"ל. אבל כבר נפתח בגדולים כי מהר"ם לובלין פקפק בזה. והנה הרב בעל פר"ח עמד דהתוס' כתבו וכן כתב הריב"ם על פירש"י והא מתנגדים דלריב"ם ראינו שדרסה ואין מקומו ניכר מ"מ אין לו בדיקה מטעמא כיון דודאי דריס אולי אינו ניכר ואלו רש"י ס"ל דמ"מ מועיל בדיקה ולכך רוצה לפרש הך וכך כתב ריב"ם לאו דוקא דודאי מחולקים וכל מה שטען התוס' מרב דמורה מכפא וכו' הוא הכל לריב"ם אבל לרש"י לא ק"מ דבראינו שדרסה ואינו ניכר מצריך בדיקה וזהו ודאי דרוסה ובזה איירי רב עכ"ל וזה דוחק דהתוס' יכתבו וכן כתב ריב"ם והם מרוחקים זה מזה למאוד וגם מה קשיא לריב"ם מרב דלמא ס"ל לריב"ם כהנך פוסקים דגרסי בגמ' אתרא דשמואל הוא ולא אלא אתרא דשמואל הוי וס"ל דרב חזר לגבי שמואל וס"ל חוששין לספק דרוסה. וכל טענות התוס' לרש"י דס"ל דגרסינן אלא וכו' ולא הדר רב לגבי שמואל ולכן בעיקר קושיתו איך יתכן על ריב"ם במה די"ל דס"ל לרב חוששין. ולכן #ב) נראה דלא מתנגדים רק דס"ל לתו' דרש"י כתב שני פירושים אחד וכגון ספק דרוס' ארי או שכתב רש"י הפי' אי נמי דדרסה בפנינו ואין מקומו ניכר א"כ יש ברש"י ב' לשונות אי דוקא ספק דרוסה או אפילו ודאי רק שאין ניכר ועיין בחידושי רשב"א דהעתיק לשון רש"י וכתב במקום או אי נמי והיינו שני לשונות ברש"י וכתבו התוס' וכן כתב ריב"ם על לשון א' דריב"ם תפס לעיק' לשון א' ברש"י ואח"ז נמשך התוס' בכל דבריהם הכל ללשון א' של רש"י הואיל וריב"ם תפסו לעיקר ובזה כל פלפולם וזה נכון. ולפ"ז #ג) הקושי' יותר חזקה דאיך יפרש רש"י דלשון קמא לא שייך בדיקה אך בספ' א"כ איך בדק רב מכפא דמוחא עד אטמא ואי ודאי דרוסה הוא א"צ אלא כנגד מקום הניכר. ונ"ל #ד) דרשב"א בת"ה דף מ"ה ע"ב הקשה אף כשאתה מוצא מקום אדמימות מבחוץ במקום א' מפני מה אין אתה חושש שמא גם במקומות אחרים דרס אלא שאין ניכר מבחוץ ותי' דע"כ צ"ל דארס של דרוסה כיון שהוא מאדים כאן אלו דרס ג"כ במ"א כך היה ניכר מקומו וכו' עכ"ל נמצא דס"ל בניכר מקומו דא"צ בדיקה במ"א דאלו דרס במ"א ג"כ היה מקומו שם ניכר ג"כ כמ"ש. וזהו אם בדקו מבחוץ ולא מצאו רושם אלא במקום אחד אבל אם עדיין לא בדקו מבחוץ בכל מקומות חשש רשב"א במקומו דלמא יש גם במ"א ובאמת יהי' גם שם ניכר ועכצ"ל דצריך לבדו' בכ"מ אם ניכר ואם אין ניכר תו א"צ לבדוק מבפנים כמ"ש רשב"א אבל מבחוץ צריך לבדו' כמו מבפנים כמ"ש רשב"א וא"כ לק"מ דהשתא דתי' התוס' דא"צ לבדוק אלא מקום דרוסה היינו כמ"ש דמבפנים א"צ לבדוק אבל מבחוץ צריך לבדוק אולי מקום דריסה ניכר וא"כ י"ל דרב איירי בודאי דרוסה ורושם ניכר אמנם מ"מ מבחוץ בעי לבדו' כל בהמה מכפא עד אטמא אולי יש עוד רושם ודברי תוס' מכוונים מאוד. ולק"מ וא"צ לכל דברי אחרונים כי רב איירי בודאי דרוסה ומינכר מקום הדריסה ומ"מ צריך לבדו' מכפא דמוחא וכו' דאולי גם שם דרס ב' פעמים: והאמת אגיד כי עלה ברוחי דעת אחרת ברש"י דרש"י ס"ל כריב"ם ולא מטעמי' כי התוס' במשנה דרוסת הנץ כתבו דדרוסה לא משום דסופו לינקוב דא"כ בכלל נקובה היא ומה"ט לא קתני במשנה דמיא לדיותא וכו' אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופו למות עכ"ל וכ"כ במרדכי ריש פ' א"ט ע"ש. #ה) ודבר זה לכאורה סותר דברי רש"י בדף נ"ג ע"ב ד"ה צריכה לבדוק שכתבו בארס שסופו לשרוף עד שינקוב וכו' אף גם סותרים דברי הגמ' שם דבעי קנה שיעור דריסתו כאיסר כנקובתו בכאיס' או לא ומפש' פשוט דמקלי קלי ש"מ דהכל מחמת נקובה ולא מחמת שהארס ממי' ולכן הי' נ"ל שדברי תוס' לעיל הולכים לשיטת רש"י דלרש"י קשי' לי' קו' התוס' דמשמעות הגמ' הוא שסופו לנקוב א"כ איך קתני לי' במשנה ולכך ס"ל לרש"י דודאי אף שלא ינקוב כלל מ"מ הארס ממית רק זה אינו מוחלט לפעמים קליש ואינו ממית. ומידי ספיקא לא נפקי לכך ס"ל לרש"י בודאי דרוסה אין מועיל בדיקה דאמרינן אמת ליכא ריעותא באיברים פנימים וליכא חשש נקובה מ"מ יש לחוש דהארס ימית וטריפה מספק ואין מועיל בדיקה אבל בספק דרוסה הוי כעין ס"ס אולי לא דריס ואת"ל דדריס אולי קליש ולא ימות ולכך צריכה בדיקה באיברים ואם בהם רושם מיקלי קלי וסופו לינקוב טריפה וא"כ ע"כ המשנה איירי בודאי דרוסה ואין הטעם משום נקב אלא סופו לשרוף ולהמית אבל בגמ' איירי בספק דמהני בדיקה וקאמר הטעם משום סופו לנקוב. ולכך ס"ל לרש"י בודאי לא מהני בדיקה ועיין בדק הבית דף מ"ה ע"ב שכ' ג"כ ודאי דרוסה לא מהני בדיקה שיש חשש דשורף ומסייע ממשנה והרשב"א במשמרת הבית כ' דליכא ראי' מן משנה ולא הבנתי הלא ראי' תוס' חזקה דאם הטעם משום נקובה לא ה"ל למשנה לחשוב דאיהו בכלל נקובה מיהו עם כל זה צ"ע התוס' כתבו לעיל דברים אלו וכאן החליטו אף לודאי דרוסה יש בדיקה וק' הא אין נ"מ בהאדים בני מעיים וצ"ל דמ"מ צריך כנגד ב"מ דאף דאית בי' ארס להמית אינו ממית אא"כ נתפשט באבר שנקיבתו פוסל ומטריף ונסתפק הגמ' אי בעינן שעורא או לא והיינו הא דאמרינן זיהרי מיקלי קלי אין הפי' שינקוב בני מעיים רק יהי' שם אף בלי נקב רק כמו נקב מכאיב וגורם מיתה כן הארס הוא גורם מיתה כאלו נקב דיש בו כח להמית כמו נקב אבל מ"מ צריך להיות במקום שנקב מטריף דאין כח ארס יותר מן ניקב ובמקום שאין נקב מטריף אף ארס אינו מטריף אבל במקום שנקב מטריף אף ארס מטריף ולא שסופו לינקוב אלא הוא בעצמו מכאיב כמו נקב וגורם מיתה כאלו נקב ומה שהנקב גורם כ"כ ארס ג"כ ודוק וא"ש ולכן מלבד דאנן אין בקיאין בבדיקה אף אלו היה בקואין מ"מ יש להחמיר בודאי דרוסה כדעת רש"י וריב"ם ורא"ה:

שוחטין הנדרס. #ו) הרב הש"ך הרבה להשיב מן קו' בגמ' בזבחים בטריפה שנתערבה דמנא ידע דאיהו טריפה ומשני דנתערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ. ואידך לא ס"ל דזה משוך וזה עגול והק' הן לשיטת הריב"ם דס"ל ודאי דרוסה לא מהני בדיקה דלפעמים אין אדמימות ניכר וכן הרא"ה והר"ן ס"ל דאם ראינו שדרסה ואין רושם ניכר טריפה וכן התוס' ס"ל דא"צ להכיר רושם מבחוץ וא"כ לכולם ק' לוקמי בכה"ג דראינו שדרסה ואין רושם ניכר מבחוץ דלא מיבעי' לדעת המטריפים בהחלט פשיטא דא"ש אלא אפילו לדעת התוס' הא עכ"פ בעי בדיקה וזהו לא שייך בקדשים משום הקריבהו נא לפחתך כמ"ש ברש"י שם אלא ודאי אם אין רושם הדריסה ניכר מבחוץ כשר כדעת הרשב"א בתו"ה וא"כ שפיר פריך הא ידוע הוא ואיצטריך לשנוי דנתערב בנקובת הקוץ: באמת קו' זו הקשה מהר"ם לובלין בחדושיו אשמעת' הנ"ל ותמהני שלא זכרו כי הי' לפניו והביאו בס"ק ל"ה וקושיא גדולההיא ובעל בה"ז כ' ליישב ודבריו דחוקין כמ"ש הפ"ח להשיב עליו והנה כמה ישובים אמרתי ע"ז והם בחדושים בכתבים ומפורסמי' אצל תלמידי ופה הנני מתלקט בקצר מה שראוי לאומרו. #ז) כי באמת הבה"ז כתב דסתמא דמשנה איירי בטריפה ודאי והפ"ח חולק ולכאורה י"ל דאלו אינו ודאי א"כ יש לו תקנה ביב"ח כפי הדין בספק טריפה למה קתני ירעה עד שיסתאב משמע ירעה לעולם עד שיפול בו מום הא קתני כל זבחים ויש בהם זבחים לאחר יב"ח א"כ ירעו עד כלות י"ב חודש ואז מותרים ועכצ"ל דהוא טריפה ודאית דהיינו האדימה בשר ונתמזמז הבשר מעבר לעבר ונפל בהן נקב טריפה ודאי ולא מהני יב"ח אבל אי איירי דאין דרוסה ניכר אף דלשיטת ריב"ם ר"ן ורא"ה לא מהני בדיקה בראה שנדרסה דלמא הארס טמון ולא האדים מ"מ יב"ח מהני דאתברר דלא היה ארס וא"כ אמאי ירעה. #ח) לעולם אך ז"א דעדיין ק' לר' ינאי ל"ל דמשני דאערב בנקובת הקוץ לישני כמ"ש הש"ך דאין ניכר מבחוץ ולר' ינאי ל"ק א"כ נמתין יב"ח דהא ר' ינאי ס"ל בנידה דף כ"ב דטריפה חי ואין יב"ח סימן. ועוד נפולה דודאי מהני יב"ח ק' אמאי ירעה נמתין יב"ח וא"כ ר"ל דאמר בנפולה ולא מדייק לי' ירעה כנ"ל א"כ לוקי כר' ינאי ובאין דריסה ניכר ולא שייך מידע ידעי מיהו י"ל דיש להבין הא דקאמר הגמ' כולי' כר' ינאי לא אמרינן דמהכ"ת יאמר ר"ל כר"י מה לי נפולה ומה לי דרוסה בנפולה א"צ לכלום ובדרוסה צ"ל דכולהן נקובת קוץ הן וזהו דוחק רק הגמ' ס"ל דבנפולה צריך לדחות ירעה היינו בקדשים דצריכין להיות דוקא בני שנה דאל"כ הא אית ליה תקנה לוקמי בדרוסה ודאי דטריפה ודאי ולעולם אסור ומשני הגמ' דא"כ דאיירי בדרוסה ודאי הא מנכר ואתערב בנקובת הקוץ דזה מידע ידע ובהיפוך ליכא לאקשוי' א"כ הא דקאמר ר' ינאי אמאי לא אמר כר"ל דלמא ירעה דחיק לי' כר"ל ז"א דר"י ס"ל טריפה חי ולא ק' לי' מן ירעה ור' ירמי' ג"כ כיון דמוקי משנה כחד תנא ולד טריפה כר"א לוקי לי' כמ"ד טריפה חי וא"ש: ובהכי ניחא דברי תוס' זבחים דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה דהקשו הא אין פודין קדשים לכלבים וא"כ מה יועיל ירעו וכתבו למ"ד דרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה אם האדימה בשר כנגד בני המעיים או כנגד סימנים א"ש. #א) וק' הא קיי"ל ושט אין לו בדיקה מבחוץ וא"כ דלמא במקום דרוסה שחיט. ודוחק לומר דתוס' בזבחים ס"ל כדעת רשב"א וש"ך דצריך רושם בבשר ואם לאו כשרה וא"כ אם כנגד סימנים לא אדים תו ליכא חשש דרוסה בושט. דזה דחוק דתוס' יסתמו נגד דעתם בחולין גם נומר דס"ל כרש"י דדרוסה אף במקום שחיטה ניכרת זה ג"כ דוחק דהתוס' לא הזכיר דברי רש"י כלל. ולפמ"ש ניחא דכוונת התוס' דכיון דמועיל בדיקה בדרוסה רק דלמא במקום נקב שחט א"כ אם ימתנת יב"ח ה"ה מותר' רק המשנה דקאמר ירעה או דמיירי באותן קדשים דבעינן דוקא תוך שנה להקרבה. או אתי' כרב יהודא דס"ל בעלי חיים נדחין וא"כ כיון דאדחי לי' תוך יב"ח שוב אין לו תקנה להקרבה ולכך ירעו אבל במומין כשרים בעברה יב"ח ואף דר"י ס"ל טריפה חי המשנה אתיא כתנא טריפה אינו חי: והנה #ב) עוד דרך אחר יש בקו' זו ונוקמי שאין דרוסה ניכרת בביאור דעת ר"י ור"ת דלפי' ר"ת כמ"ש הטור בסי' זה בשם סמ"ג דספק דרוסה שנתערב באחרי' מותר מכח ס"ס ספק טריפה ספק כשר ואת"ל טריפה דלמא לא הוא זה וק' הא ר"ל מוקי למשנה זבחים הנ"ל טריפה נפולה ואיהי ספק דקאמרינן צריך בדיקה וא"כ איך קתני טריפה שנתערבה באלף כולן אסורות הא ה"ל ס"ס. וצ"ל דס"ל לר"ת כהנך דאמרו במקום שיש לברר לא מהני ס"ס ובנפולה. יש לברר ע"י בדיקה וא"כ לא מהני ס"ס ולגבי קדשים א"א לבדוק כמ"ש רש"י משום הקרב נא לפחתך וכו' אך ק' א"כ גבי דרוסה נמי הא מהני בדיקה ואיך התיר ע"י ס"ס וצ"ל דהא בבהמה איירי וא"א לשחוט משום ושט כמבואר בש"ע סי' ל"ג וא"כ א"א להתברר ובאין להתיר מכח ס"ס וא"ש. ולפ"ז אלו פי' טריפה במשנה שם דלא ניכר מבחוץ הא אין לו בדיקה קודם ולברר ג"כ א"א ה"ל ס"ס ואיך ירעה ועכצ"ל דראינו דהאדים ונתמסמס עד שהוא ודאי טריפה וא"כ ליכא ס"ס ולא קשה הא אין פודין קדשים לכלבים לר"ת לא קשה דר"ת אזיל לשיטתו דס"ל בחולין אמרינן נכבשינהו דניידי וכו' רק בקדשים משום חומרא דקדשים אסרינן וא"כ כשנעשה בעל מום אז שייך ונכבשינהו דניידן ומותרי' וא"ש. אבל לר"י דס"ל דלא הוה בכה"ג ס"ס וקשה ה"ל לוקמי בכה"ג דאין ניכרת כהנ"ל ודאי לפי הדיעה דלכך לא אמרינן בכה"ג ס"ס משום דספק ראשון מהתורה כמ"ש הטור בסי' זה. י"ל בפשוט. דבלא"ה תמהו על הטור דכתב בהך ספק דרוסה דנתערב לסמוך אס"ס לא אמרינן רק יש תקנה אפי' לודאי דרוסה דנכבשינהו דניידי ונאמר כל דפריש מרובא קא פריש והקשה הב"י הא בסי' ק"י ס"ל הטור דלא אמרינן כן הואיל ואין האיסור ניכר גזרינן שמא יקח מן הקבוע. ונראה דכך כוונתו דס"ל לטור דאף לודאי דרוסה יש בדיקה וא"כ אף ודפי דרוסה שנתערב בכלל ס"ס ספק לא היזק בדריסתו ואת"ל היזק שמא לא זהו (ודוחק לומר הא דכתב הטור אפי' ודאי דרוסה דחזינן דלא דריס נגד סימנים וא"כ מצי לשחוט וה"ל מצי לברורי ולא שייך ס"ס) אבל בפשוט ודאי ג"כ הוי ס"ס רק דספק ראשון אסור מהתורה ולכך מהני התקנה דנכבשינהו דניידי וא"כ מהתורה מותר דהוא ודאי הכשר דמרובא קפריש רק חז"ל אסרוהו שמא יקח מהקבוע א"כ אח"כ ה"ל ס"ס דהא אין ספק ראשון אסור מדאורייתא ודו"ק: ואף דאין כוונת הטור לכך אבל הדברים ברורים בכך וא"כ ל"ל בדרוסה שמועיל בו בדיקה דקשה קושי' הגמ' לכבשינהו וכו' ואח"כ יהי' מותר מהתורה מכח ס"ס. ועכצ"ל דאיירי בודאי דרוסה כהנ"ל ואינן בגדר ס"ס. ומהך דאין פודין י"ל כמ"ש התוס' התי' לר' ירמי' דאמר בולד טריפה: אך לפי דעת הרשב"א דלכך לא אמרינן ס"ס בגופו ובתערובות משום דלא הוי הספיקות ממין אחד לשיטתו שפיר י"ל דראינו דרס ולא ניכר מ"מ לא הוי ס"ס מטעם ספק בגופו וכו'. #ג) מיהו הרשב"א דעתו באמת דכל שאינו ניכר מבחוץ לית חשש. אבל אלי' וקוץ בי' דכתב דוקא אם בדקה תיכף אבל אם אח"כ בדק אמרי' דהי' רושם והלך לו אדמימות א"כ עדיין קשה לוקמי בכה"ג דראינו דורס ולא בדקהו אלא לאחר זמן ולא מצאנו שם רושם ומ"מ ספק דרוסה איכא וצ"ל דס"ל אם לא ראינו א"כ אף סימנים בחזקת ספק. בשלמא בראינו רושם ואינם רואים רושם הארס נגד הסימנים א"צ בדיקה אבל בלי רואה אף סימנים בעי בדיקה וא"כ א"א לשחוט וקשה קו' התוס' מה יועיל ירעה הא אין פודין קדשים וכו' ול"ל דיש לו בדיקה דהא א"א לשחוט כנ"ל ואי ק' בולד טריפה מא"ל הא אין פודין וכו' ואי דס"ל כמ"ד פודין אף לזה י"ל כן. ז"א די"ל דרשב"א ס"ל כרש"י דס"ל ולד טריפה לא יקרב דוקא לגבוה הא להדיוט שרי ולא חלה כלל קו' התוס' אין פודין דלהדיוט היא מותרת: ובזה יש לכוון דברי ב"י דכתב דטור תמה על הסמ"ג עד שאתה סומך על ר"ת להתיר מכח ס"ס הי' לך להתיר אפי' לודאי ע"י דנכבשינהו וכו' ולכאורה הדבר תמוה וכי בשביל דסומכין אר"ת בחד דינא נסמוך בדינא אחרינא מה דלא תליא זה בזה וצ"ע לכאורה: אמנם לפי הנ"ל ניחא דאי אמרינן דרוסה היינו ספק ל"ק הא אין פודין קדשים וכו' כמ"ש התוס' דלאחר שחיטה יבדוק אבל אי איירי ודאי דרוס' וטריפה קושי' התוס' במקומו וצ"ל לר"ת לק"מ דאחר שנעשו בעלי מומין הרי הם חולין ואית להם תקנתא בכבישה. וא"כ טען הטור ממ"נ אתה מתיר ס"ס בכה"ג וקשה מהמשנה דקתני טריפה דמוקמינן בדרוסה ולא מותר בס"ס וצ"ל דאיירי ודאי טריפה וקשה קו' התוס' הנ"ל וצ"ל דינו של רבינו תם דלחולין מועיל כבישה וכו' וא"כ שפיר טען דגם בזה יעשה כן ודו"ק ועיין לקמן סי' ק"י כתבתי עוד: גם י"ל על הך קושיא. #ה) אין פודין להאכיל לכלבים בדרך אחר לשיטת רשב"א דבעי ב' ספיקות דומין לפי שהעלו הפוסקים דאם נמצא טריפות בבהמה דהגבינות כשרות דאמרינן העמידו על חזקתו (דיש להם חזקה מבוררת מכח הרוב כמ"ש רש"י) וכה"ג התוס' בכמה דוכתי' הא דתנו מזמן לזמן ומת שנמצא מטמא למפרע היינו חומר' דקדשים וי"ל כמו דהחמירו בעוסקי קדשים לטמא למפרע ומבלי לילך אחר חזקה כן י"ל בקדשים גופה להקריב קרבן לה' מחמירין לחוש למפרע מבלי לילך אחר חזקה ואם בעוסקי ואוכלי קרבן מחמירין מכ"ש בקרבן גופי' וא"כ י"ל הא דמוקי בולד טריפה היינו שנולדה מבהמה ואח"כ נשחטה הבהמה והיא טריפה ויש כאן ספק אם היתה טריפה בעת הריון א"כ הרי ולד ג"כ טריפה או שעכשיו איתר' והולד כשר ולכך לקדשים להקריב קרבן הא מחמירין ולא אזלינן בתר חזקה והרי זה ספק טריפה אבל כשהומם והרי הי' חולין בזו אזלינן בתר חזקה ואמרינן עכשיו איתרע ומותר ולק"מ. והתוס' לא רצו לתרץ כן דא"כ הך ולד הוי ספיקא וא"כ בתערובת הוי ס"ס וספק ראשון אינו אסור ד"ת כלל דמדינא אזלינן בתר חזקה ולמה אסורה אבל לרשב"א דס"ל דבעינן שני ספיקות מענין א' שפיר י"ל כה"ג ולא קשה מצידי צדדים ודוק. הארכתי בזה וכתבתי כל סברות מה שיש לומר בסוגיא זו ויראה המעיין ויבחר אשר טוב בעינו ליישב כל הנ"ל:

לשהוי י"ב חודש. #ו) האחרונים כולם השיגו על הרמ"א דפסק בשנת עיבור בעינן י"ג חודש וטעמו נכון דבגמ' קאמר כיון שעברו ימי צינה ופירש"י ורשב"א בת"ה בארכובה שיש מכה שהצינה מכאיבה ויש שהחמה מכאיבה ולכך בעינן שיעברו שני זמנים הללו במלואו וא"כ מהכ"ת להקל ולהכשיר בשנת עיבור שלא נשלמו העיתים כלל. וזהו לדידן דמעברין הכל מפני התקופה אבל בזמנם שהי' מעברין בשביל שאר צרכים וכטוב בעיני ב"ד א"כ פשיטא דאין טיבור בכלל כי מה טיבו של עיבור לטריפות ולכך קאמר י"ב חודש ולא שנא כי לא פסיקי' לי' כי בדיניהם אף בשנת העיבור הי' די בי"ב חודש ולכך סתמו הדבר: וקצת ראיה מהא דאמרינן בעכו"ם ד"ז להחיות זרע למעט טריפה ופריך הגמ' הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת. אבל למ"ד יולדת מאי איכא למימר וכתבו התוס' וא"ת טריפה היכי ממעטינן מהא קרא דהא מאן דאית לי' טריפה יולדת כ"ש דאית ליה נמי טריפה חי דאפי' למ"ד אינו מוליד ס"ל דחי וכו' ויש להבין מה צורך כל האריכות בקיצור ה"ל לומר אי ס"ד טריפה לא חי איך יעלה על דעת דיכנס נח לתיבה טריפה הלא הם היו לצורך קיום עולם וטרם יצאו מתיבה ימותו כי הי' בתיבה מן ז' בחודש השני עד י"ז בשנה שאחריו והוא יותר מיב"ח ורש"י בתורה כ' שי"א היתרי' הי' ימי החמה העודפים על שנות הלבנה. ועכצ"ל די"ב האמורים בטריפה ג"כ חדשי שס"ה ימים וש"מ דהכל הולך אחר קור וצינה ודו"ק: ואני אמרתי במה שאמרו בגמ' דף נ"ז ע"ב ועשה לו חיזוק וחיה והשיבו משם ראיה ימות החמה הי' וכיון שעברו ימות הצינה מת ל"ל כולי האי הל"ל שקר לא חיה י"ב חודש אלא הענין כי ידוע מ"ש רש"י בר"ה דשנות עולם הם שנים לכל דבר ואף שני אדם מונין כך עד שאיבעי לן שנים בקדשים אי הם שוים דלהון או שנות עולם והנה זהו העוף הי' חי מניסן עד ניסן ובתשרי מתחיל שנה אחרת לשנות עולם א"כ לפי הסיגנון הנהוג דהכל לשנות עולם חי זה העוף לאחר שקרה לה הטריפות ב' שנים וזה היה מקובל בידם וטעו דשמעו העוף שנטרפה חי אח"כ שני שנים וחשבו כד"ח והשיב דטועה את דמעשה היה בימות החמה ועברה עליו גם ימי הצינה וגשמים ואח"כ מתה והוא באמת ב' שנים לשנות עולם ומ"מ לחדשים לא יותר מי"ב חודש והכל אמת. כללו של דבר אין להקל ולהתיר בפחות משנת עיבור:

או בנקבה שתתעבר ותלד. בגמ' דעכו"ם דף ט"ז ע"א אמרינן תני' ר"י מתיר בשבור' מפני שאינו יכול להתרפאות ומסתמא לשחיטה זבני ולא משהי לי' דתיפוק מיני' תקלא. א"ל הלא מרביעין עליו וילדה וכיון דמרבין עליו ויולדות אסא לאשהויי' א"ל כשתלד אלמא לא מקבלה זכר. ופירש"י כשתלד תאסר דלא ילדה מעולם ע"כ ולפ"ז הרי כאן מחלוקת ת"ק ור"י אי טריפה מוליד ור"י ס"ל אינה מוליד. #ז) וא"כ קשה הרמב"ם וכן כל הפוסקים ועיין רמב"ם פ' כ' מהלכות שבת דלא כר"י דאף שבורה אסור למכור וא"כ מוכח דטריפה מוליד ואיך פסקינן דטריפה אינו מוליד והדברים סותרים לכאורה ונראה דרש"י בפ' מקום שנהגו נתן טעם דלכך אמרו חז"ל שבורה גזירה אטו אינו שבורה וכ"כ הברטנורא. ולכאורה בגמ' משמע הטעם משום דמרביעין עלי'. #ח) ונ"ל דקשי' לרש"י הנ"ל הא אנן קי"ל טריפה אינו מוליד ולכך ס"ל לרש"י דהטעם הוא דגזרינן אטו אינו שבורה רק הם לדברי ר"י קאמרי דלא ס"ל גזירה בשלמא לדידן הטעם משום גזירה אבל לדידן דל"ל גזירה עכ"פ אודי לנו דמרביעין עליו וכו' וע"ז השיב ר"י כשתלד אבל הטעם דחכמים דפליגי עלה דר"י הוא משום גזירה. ובזה צדקו דברי ברטנורא דבפסחים פרק מ"ש נתן טעם בחכמים כמ"ש רש"י גזירה אטו אינו שבורה ובעכו"ם נתן טעם כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דאף דהיא שבורה מ"מ טוחנת. וכבר עמד בזה התיו"ט ע"ש ונ"ל דס"ל להברטנורא שניהם אמת דודאי אם אין עושה מלאכה בשבת לא היה אוסרים כיון ששבתה ממלאכה והוי כמו בהמה דקה ולכך נתן טעם דטוחנת רק דקשה מה בכך מ"מ כיון דהיא טריפה לא משהי אותה דלמא תמות ולא שייך גזירה כמו שאמר ר"י בהדיא בגמ' ולהרבעה ליכא חשש כיון דקיי"ל טריפה אינו מוליד ולכך הוצרך לטעם דרש"י דמ"מ גזרינן אטו אינה שבורה וא"ש. ועוד #ט) י"ל כמ"ש התוס' שם עכו"ם ד"ה אלמא יכול דאין מקבלת זכר ואינה מוליד תרי מילי נינהו וא"כ י"ל כי ודאי טריפה אינו מוליד אבל זה אינם יודעים העכו"ם ואינם מאמינם שטריפה אינו מוליד הלא הרבה מחכמי ישראל שסוברים שמוליד ודעת התוס' דגם ר"י ס"ל כן א"כ העכו"ם חושבים שתלד ומשהים אותו להרביע ולכך משני ר"י דאין מקבלת זכר כלל וזה ניכר לעין כל וא"כ לא ק' קו' הנ"ל דחכמים מודים דאינו מוליד רק ס"ל מקבלת זכר וא"כ אתא לאשהוי דהמה לא ידעו דאינו מוליד. ויותר נראה במ"ש התוס' ד"ה אלמא הנ"ל משמע דס"ל דאינו מקבלת זכר ברצון אבל אם מרביעין עלי' זכר בע"כ מקבלת הריון ומולידת א"כ א"ש דברי רש"י בפסחים נמי דחכמים טענו לדידן דאינו מוליד ולא אתא לאשהויי מ"מ גזרינן אטו אינו שבור אבל לדידך דלא גזרת מ"מ הא ס"ל טריפה מוליד א"כ ירביע עלי' זכר ואתא לאשהויי ומשני דאף מוליד בע"כ אבל אינה מקבלת זכר בסתם וא"כ תו לא חיישינן לשהוי להרבע' כיון דצריך טורח גדול להרביע בע"כ ולא חיישינן וא"ש. וזה אפשר לומר ברמב"ם דכתב בפי' המשנה דלר"י אפי' שבור יד מותר למכור וקשה קו' הגמ' הא שבור יד אינו טריפה כלל ואם כן אתא לאשהוי להרביע עלי' ולפמ"ש י"ל דאמת שבור יד אינו טריפה ומולידת לכ"ע מ"מ הואיל וכאיב לה אינה מקבלת זכר אלא ע"כ ובאופן זה לא משהנו ודו"ק: והנה האו"ה כלל כ"ו דין ד' כתב דיש סימן לזכרים כל זמן שנזקק לנקבה וכתב עליו המ"י בת"ח כלל ע"ג סק"ה ולא ידעתי מאין יבא לו והוא להדיא נגד משמעות הש"ס פא"ט והפוסקים עכ"ל. ונ"ל דיצא לו לאו"ה מגמ' הנ"נ דאמרינן דטענו לר"י הלא מרביעין עלי' וילדה כתבו התוס' ובזכר נמי יכול להרביעו על כמה נקיבות והיינו דתוס' ס"ל דלכך אוסרים חכמים שבורה מה"ט דמשהי לרביעה וקשה תינח נקיבות זכרים שבורין מפני מה אסרוהו ולכך פי' התוס' דגם בהו איכא צורך להרביע כמה נקיבות. וקשה ר"י דמתיר שבורה בין זכר ובין נקבה וכן משמע בפי' המשנה לרמב"ם בפסחים וקשה קו' הא משהין אותו להרביע ול"ל ג"כ תירץ ר"י שאין נזקק לנקבה והוא הדבר של או"ה וצ"ל ג"כ כמ"ש בנקיבה דאין מקבלת זכר אבל בע"כ מתעברה וכן בזכר אין מזקק לנקיבה אבל בע"כ מזריע ומעבר ואע"פ שבזכר יש לחלק דאין קשוי אלא לדעת אפשר באדם אבל בבהמה דל"ל דיעה שוה בזה לנקבה ודו"ק. ועיין ירושלמי בפסחים ועכו"ם דקאמר הלא מרביעין על' זכר ומשני לא אר"י אלא בשבור זכר ופריך הלא מביאין נקבה ורובע' ועיין מפרש דכתב דר"י ס"ל דשבורה לא נרבעת ולא רובע. אבל מ"מ מה זה דמשני בשבור זכר וכי נעלם הימנו קושיא דמביאין נקבה לרבעה אלא דנחלק בזה דר"י ס"ל בשלמא נקבה אף דאין מקבלת זכר מ"מ מכריחן אותה אבל בשבור זכר הא אין מקבל נקבה ואי דמכריחן אותו הא אין קישוי אלא לדעת וחכמים סוברים כמה שכתוב בבהמה לא שייך זה. #א) ודברי או"ה מבוררים ודו"ק. ובזה #ב) י"ל מה דהקשו התוס' בעכו"ם דף ו' דאם טריפה מוליד א"כ למה מסתבר למעט טריפה יותר ממחוסר אבר ואי דהוא לקיום עולם הא טריפה מוליד ולפי הנ"ל לק"מ דודאי אינה מקבלת זכר רק כשמרביעין עליה בע"כ תלד וא"כ אין בו ישוב עולם דמי יכניס עצמו תמיד בזה להכריחן לקבל זכר ונקבה ויותר מסתבר עכ"פ ממחוסר אבר ודו"ק. והנה א"א דאין מקבלת זכר ואין נזקק לנקבה קשה הא דמשני על קושיא אתך בדומה לך גבי נח דלמא נח גופי' טריפה הוי ומשני א"כ אמרה התורה טריפה עייל שלמים לא תעייל וק' דלמא מה"ט דהא אמרי' טמאים וטהורים היינו שלא נעבד בהן עבירה ופריך הגמ' מנא ידע נח ותי' בגדר הנס וזו דוחק ואלו לא הי' מכניס רק טריפה סתמא דמלתא לא נזדקקו ולא קיבלו זכר וליכא חשש עבירה אם לא בידוע שהרביע בכח זכר וא"כ שפיר ידע ויש ליישב ודו"ק: והנה אי זכר יכול להוליד כמשמעות בגמ' יש לי קצת עיון דמשמעות לשון גמ' בזכר י"ב חודש ובנקבה שתלד משמע בזכר ליכא סימן כלל בלידה בשום אופן דזכר מוליד וכן משמעות סתמא דפוסקים אלא מקשינן ליה הא דאמרינן בעכו"ם דף ה' ע"ב דמכל חי למעט מחוסר אבר ופריך גמ' החי למעט טריפה ומשני מלהחיות זרע נפקא ופריך הניחא למ"ד אינו יולדת אלא למ"ד יולדת מא"ל. וקשה אף למ"ד אינה יולדת תינח נקיבות זכרים והן טריפות מהיכן מתמעט ואיצטריך חי ול"ל דמ"ש דכיון דנקבות אתמעטו ה"ה זכרים. ז"א דשם הכל בשביל קיום עולם וכמ"ש התוס' נקיבות דאינה מוליד לא הי' לנח להכניס אבל זכרים דמולידים מהכ"ת לא יקחם. וכ"כ יש לתמוה הא דדחיק הגמ' בולד טריפה כיון דטריפה אינו מוליד היכי משכחת לי' והוצרך הגמ' לשנות בעיברה ואח"כ נטרפה וקמפלגי בעובר ירך אמו וכו'. #ג) וקשה הא מבואר בפרק בהמה המקשה דף ס"ט דלמ"ד חוששין לזרע אב אף הזכר אוסר תולדותיו כמו הנקיבה והאם וע"ש ברשב"א כל מכח לא אמרינן דברות בחוששין לזרע אב הולד אסור כמו אם האם הוא טריפה וא"כ לוקי בכה"ג הזכר טריפה ור"א ור"י ס"ל לכ"ע מספקא לן בחוששין לזרע אב כמבואר בפרק אוא"ב ולר"א זוז"ג אסור ולר"י זוז"ג מותר ולכך יקריב ושפיר י"ל דפליגי בזוז"ג. ואם נפשך לומר למ"ד דחוששין לזרע אב הולד אסור ואין האם בכלל זוז"ג כי כך אמרו שם דף ס"ט מהו לחוש לזרעו דהקשו התוס' דה"ל זוז"ג והגמ' דלא ס"ל כן ש"מ בחוששין לזרע אב לא חוששין לזרע אם כלל וחוששין לזרע אב גרידא ולא ה"ל זוז"ג כלל. ועיין ספ"ג דעכו"ם דס"ל לתוס' דזרע הפרי וארץ לא מקרי זוז"ג ע"ש א"כ לפ"ז הולד טריפה לכ"ע אף מר"י דלא תליא בזוז"ג כלל. וא"כ א"א לאוקמי בכה"ג דמ"ט דר"י אך קשה ר' ירמי' דמוקי בפ' התערובות בולד טריפה וקאמר הגמ' כולהו כר"י לא אמרי דלא מתקומי משגה כר"א וקשה לוקי בכה"ג דאב טריפה וחוששין לזרע אב וטריפה לכ"ע ואף ר"י מודה דטריפה וצ"ע. #ד) ובחידושי אמרתי בישוב ג"כ קושי' תוס' אין פודין קדשים להאכילן וכו' די"ל דמשנה איירי בספק טריפה וא"כ יש לו תקנה בשהי' יב"ח ואז יכול לפדותו אבל קדשים אסור דיש דיחוי אצל קדשים ולפ"ז דאיירי בספק לא קשה מחוששין לזרע אב דהא מספקא לן או חוששין לזרע אב וא"כ ה"ל ס"ס ספק טריפה או כשרה ואת"ל טריפה דלמא אין חושש לזרע אב: ולכן צ"ע כי פשוטן של דברים מורים דזכר מוליד ובזה אמרתי בתוס' במכות סוף פ"ק דאר"ע ור"ט אלו היינו שם לא היה אדם נהרג מעולם וקאמר הגמ' ברוצח דאמרו טריפה או שלם ואת"ל שלם דלמא במקום סייף נקב. בנואף ונואפת ראיתם כמכחול בשפופרת והקשו התוס' בעכו"ם ומחלל שבת מא"ל ותי' דלא שכיח ועי"ל ראיתם שמחלל שבת אינו טריפה דהוא עדות שאאי"ל והקשה מהרש"א א"כ אף בנואף נימא כן דלמא טריפה הוה ועוד הק' דתוס' הקשו דלמא טריפה הוי והיינו דר"ע ור"ט חיישי למעוטי הא במקום דלא אפשר דכאן עקרת מ"ש בתורה לא חיישינן למעוטי ותי' התוס' דאפשר שהי' הקרו' של מוח מגולה והוא נקבו בפני עדים ומ"מ קרינן לא נהרג אדם דזה אינו כמעט במציאות והקשה המהרש"א ברוצח לא שייך תי' התוס' וקשה א"כ הא לא אפשר לא חיישינן למעוטי. גם יש לדייק דנקט התוס' בתי' מחלל אינו טריפה ובקושי' פתח בשנים מחלל ועכו"ם. #ה) ונראה דשם בחולין דף ט"ז יליף רבינא דאזלינן ב"ר מעדים זוממין דלמא הך דאסהידו בי' טריפה וה"ל עדות שאאיל"ה. והקשו התוס' דלמא חובשין להעובר יב"ח ותי' שמא ס"ל טריפה חי. וצ"ל הא רבינא ס"ל בא"ט דף נ"ט דטריפה אינו מוליד וצ"ל דאף דחי מ"מ אינו מוליד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי' ולפ"ז קשה איך אמרינן דלמא מחלל טריפה הא לא אפשר ועקרת מ"ש בתורה וצ"ל דאפשר דאף דטריפה חי ס"ל לר"ע ולר"ט (ואף דר"ע ור"ט אמרו דניטל אם כשרה דאין פרה וחזירה יוצאת ממצרים עד שחותכין אם שלה מה בכך הא חי וא"כ מה נ"מ בחותכין. דמ"מ מתכוונת והולכת ומי יקחנה) דאין מוליד וא"כ אם עברה לחלל שבת ואח"כ הולידה במקרה הרי זה אות ומופת דאינה טריפה ונאמנים עדים כמ"ש התוס' על יב"ח אך זהו במציאות אבל מ"מ לא שכיח דמי יהיה שוטה כזה יודעת כי החיים ומות תלוי' בזה שתזקק לבעל ולהוליד וע"כ ימיתו אותה הב"ד ושפיר קרינן לא נהרג אדם אבל בתורה יש מציאות אי אירע דהי' מעוברת שאנסוהו וכדומה אך ה"מ בנקבה אבל בזכר המחלל שבת שפיר קשה הא ליתנהו במציאות ואי שתלד הא זכר יכול להוליד כנ"ל אך באמת י"ל דתורה לא דברה בזכר רק יש במציאות בנקבה וא"כ עכ"פ לא שייך עקרת וכו' דשייך בנקבה. אבל בנואף ונואפת לא שייך כן דהתורה דיבר להדיא בנואף ולנערה לא תעשה דבר ושפיר קשה עקרת מ"ש בתורה ולק"מ וכן בע"ז כתב בקרא להדיא איש או אשה וא"כ באיש עקרת מה שכתוב בתורה ולכך לא נקט התוס' בלשון רק מחלל כי בעכו"ם לא שייך תי' התוס' ודו"ק:

ימיתנו קודם שימכרו. #ו) לא ידעתי למה ימיתנו יחתוך הרגל למעלה מן ארכובה וימכרנו לנכרי ול"ל דימכרנו לישראל דהא טריפה היא וצ"ל דאסור לגרום טריפות לבהמה כמבואר בגמ' דעכו"ם דף י"ב דהא אין לך איבוד גדול ממה שהורגו ובגמ' לא קשיא דרבים היה וטריחא לי' מלתא להטריף לכל אחד וצ"ע שם בעכו"ם דמשמע דיותר צער ב"ח אם חתך פרסותיו מהורגו דלזה עומד הבהמה אבל לחתוך ממנו אבר כאיב לה טפי והוי צער ב"ח ודו"ק:

ודאי טריפה אע"פ ששהה יב"ח והוא חי אסור. והנה היש"ש בסי' פ' בפ' א"ט טרח ליישב הנ"ל ואמר דאין להכחישו במציאות שראינו שחי יב"ח היינו רובא אינם חיין ומעוטי חיים והנך דחזינן מן מעוטי הם ובספק טרפות אזלינן בתר רובא. והפ"ח השיג וטען א"כ מה ראיה מאיוב דיפלח כליותי וישפוך מררתי ואיוב קיים דלמא הי' ממיעוט. #ז) י"ל דודאי צ"ל דקיי"ל ההורג טריפה פטור דבר קטלא היא זהו הדין אף דטריפה חי וכתבו התוס' להדיא סנהדרין דף ע"ח וכן מוכח מחולין דף י"א ד"ה ודלמא והיינו דמ"מ מתנדד והולך וסופו למות ולשטן נאמר אך נפשו שמור היינו שישמר אותו שבכל היסורין לא יהי' נעשה טריפה דזהו הוי כהרגו דהעושה לאחד טריפה הוי כהרגו. וא"כ שפיר טענו הא עבר על ציווי ועשה טריפה אף דטריפה חי מ"מ בן מות קרי' והם השיבו רק את נפשו שמור הוא שישמרו בדרך ניסא אף שישפוך מרירתו מ"מ לא יקרה החולשא בגופו ואיבריו להמית. וזה ברור ונכון ושניהם ידעו הפסוק ובזה דנחלקו וא"ש כי לכ"ע י"ל טריפה חי. ומה שטען מהא שהקשו התוס' בשמעת' הנ"ל דלמא פרה אית להו חזקה דחי יב"ח וכן הקשו בהך דעדים זוממין דחששו דלמא טריפה הוי דלמא חובשין אותו יב"ח. דלמהרש"ל אין קו' דהא מעוטי טריפה חי והשתא איירי בס"ד דלא אזלינן בתר רובא כבר קדמו להקשות בספר מ"י. #ח) אבל נראה דהא דטריפה אינו חי ילפינן מקרא דהתורה כתבה זאת החיה חיה אכול ושאינה חיה לא תאכל והורה לנו התורה דטריפה אינה חי' וכתבו רשב"א ויתר מחברים דתורה כתבה דנ"מ לספק טריפה לברר אי חי או לא. וא"כ ודאי עכשיו דאזלינן בתר רובא שפיר י"ל הא דהורה לנו התורה דטריפה אינה חי' היינו רובא אבל מיעוטי חיי' ומ"מ נ"מ לספק טריפה דאזלינן בתר רובא ולא למגן כתבה התורה זאת החיה אבל לס"ד דלא אזלינן בתר רובא א"כ ל"ל דמעוטי חיי' דא"כ קרא מה למדנו ואי בשביל ספק טריפה דהא מ"מ אסורה דלמא ממעוטי הוא דלא אזלינן בתר רובא ועכצ"ל דקרא אתיא דטריפה לא חי כלל אפי' מיעוטי וא"כ דברי התוס' שפיר דלס"ד דלא אזלינן בחר רובא מוכח מקרא זאת החיה דאפי' מיעוטי לא חיי' כלל וסמכינן עלי' בספק טריפות. ומכ"ש דלא פריך מנח דקו' התוס' איך ס"ד דנח הי' טריפה הא חי זמן רב. והקשו הם אולי נח היה ממיעוט די"ל דאם אנו באין לדון על נח ועומד לפנינו טריפה הוא או כשר הא אמרינן כשר הוא דאזלינן בתר רובא כמו דמחייבין הרוצח דאמרינן הנקטל ודאי כשר הי' וכן התורה אמרה על נח בדומה לך ואנן מספקינן אם טריפה אם כשר אזלינן בתר רוב וא"כ קו' התו' בגמ' מה פריך דלמא נח טריפה הי' הא אזלינן בתר רובא ועכצ"ל דקו' הגמ' למ"ד דחיישינן למעוטי מנ"ל בן נח פסול בטריפה דמנח ליכא למשמע. וא"כ להך מ"ד שפיר פריך התוס' הא חי כמש"ל דחייש למעוטי טריפה אינה חי' כלל אפי' מעוטי. והנה זולת טענת הפר"ח יש לדייק מהא דמביא הגמ' שם דף נ"ח ראי' מקדירות הקנה ושמוטת ירך וחסרון בגלגולת דהי' חיי' ולא משני דהיא מהמיעוט נ' שכבר הרגיש בזה המהרש"ל דכמו דסומכין בספק טריפות היכי דחזינן דחי ולא אמרינן דלמא מהמיעוט כך בספק מחלוקת רבותא זה מתיר וזה אוסר סמכינן אהך דחי ואמרי' ש"מ דהלכה כמאן דמתיר ולא אמרינן דלמא מהמיעוט הוא וכן הביאו ראי' להכריע כמאן דמתיר מדחזינן דהנך הי' חיי' אך בלא"ה חסרון בגרגרת זהו לכ"ע אינו חי אפי' מיעוט דהוי נבלה בנחסרה הקנה וסימנים וכמו כן חסרו דגלגולת דנאמר להדיא שינטל מהחי וימות וממנו ילפינן לטריפה ואיך ס"ד לומר דמיעוט חי ובחסרון הירך הא התוס' כתבו בבכורות דף ס"ג ע"ב ד"ה ר"ה דחסרון ברגלי' למעלה מארכוב' אין חי' פי' למ"ד דס"ל טריפה בנקובת הושט חי: ומצאתי #יט) ראי' למהרש"ל מן ראב"ן סי' רס"ג דף כ"א דכתב ולד בהמה טריפה מותר שקיבלה מזכר וה"ל זוז"ג ומותר דבר זה תמוה דהא קי"ל טריפה אינו מוליד והך משנה דתמורה מיירי בעיברה ולבסוף נטרפה ואין כאן זוז"ג כלל. ולפי המהרש"ל ניחא דמשכחת לי' טריפה דמוליד דמעוטא הם דחיים ומולידים. והא דלא מוקי למחלוקת ר"א ור"י בהך גוונא כתבתי לעיל בסי' מ' ישוב לזה עכ"פ משמע כדברי מהרש"ל והנה הפר"ח הביא דעת רשב"א דיותרת חי יותר מיב"ח ולכך כ' ספק ביותרת לא מהני י"ב חודש. #י) לכאורה דבריו נגד התוס' דאל"כ מה פריך התוס' גבי פרה אדומה דחי' יב"ח דלמא אי' לי' יותרת וגם גבי עדים זוממין דחי יב"ח דלמא אית לי' יותרת וזהו סותר דברי רשב"א גופא בחידושיו דהביא הך ראי' התוס' מפרה אדומה לגבינות. הא לשיטתו לא קשה מידי דאולי יש לה יותרת. ועיקר דקשיא מהך ולד טריפה מה דוחקיה לאוקמי בעיברה ואח"כ נטרפה ולא בפשוט שהי' לה יותרת ודוחק לומר דאף דכתב רשב"א דיותרת חי מ"מ מודה דאינו מוליד. דיותר נח לחיות משיהי' מוליד כנראה מגמ' דכ"ז דוחק דגמ' כללהו בחד בבא לזכר יב"ח ולנקב' הניד' ש"מ דשוה הן החיות והליד' ולכן ל"ע: ומה #א) שנראה ליישב דברי רשב"א נראה דשם במשנה תנן כל אסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים ותני עלה ר"א אוסר ואוקימנא נמי דפליגי בזוז"ג ואח"כ תנא ולד טרפה ר"א אומר לא יקרב וחכמים אומרים יקרב ולהך אוקימתא דטרפה מוליד צ"ל ג"כ דנטרפה ולבסוף עוברה ופליגי בזוז"ג אי אסור או מותר ויש לדקדק למה חליקנהו בתרי פלוגתא או דכבר נכלל באיסורין ע"ג מזבח דגם טרפה אסור למזבח ואת"ל דאינו נכלל עכ"פ הל"ל בחדא כל אסורים לגבי מזבח וטרפה ר"א אומר לא יקרב ורי"א יקרב ולמה פלגינהו בתרי בבא אלא דשם בגמ' איכא תרי לישנא לחד לישנא והוא מימרא דרבא (ועיין פ"ג מהל' אסורי מזבח לרמב"ם דדעת ר"י קורקוס לפסוק כוותי') דמחלוקת בהך כל איסורין לגבי מזבח רובע ונרבע וכו' כשנרבעו כשהי' ונתעבר' אבל אם נרבעו כשהי' כבר קדשי' ואח"כ נתעברה לד"ה אסור וזה הוא אצל איסורי מזבח הנ"ל. אבל בטרפ' אפי' נעשה בשכבר היה קודש מ"מ ס"ל לחכמים דמותרת דכאן לא שייך ביזוי וא"כ לכך לא כללן משנה בחד בבא דהבדל ביניהם כמ"ש ולפ"ז ליכא למימר דטרפ' אינו מוליד רק ביותרת א"כ הרי הוא טרפה מהבטן וע"כ נטרפ' ואח"כ הקדישה וזהו בשארי איסורי מזבח ג"כ מותר וק' לכללינהו בחד בבא וכן לאידך לישנא דמחלוקת בהקדיש' ואח"כ נרבעת כו' י"ל דודאי בנרבעת דוקא דהעיבו' הי' לאחר הרביע' דאי קודם אף לחכמים אסור דקי"ל כרבא היא וולדה נרבעת אסורה משא"כ בטרפ' להך לישנא דטרפ' מוליד יהי' מעוברת איזה זמן שיהי' הן קודם טרפ' והן לאח"כ כשר' דבטרפ' לא אמרינן עובר ירך אמו וכמ"ש התו' החילוק וא"כ א"א לכללו כחדא דיש הבדל לדינא ואלו כללינהו כחדא ה"א אף בטרפה אמרי' היא וולדה נטרפ' כקו' התו' וא"כ ה"א דוקא שנטרפ' מקודם אבל אם נטרפ' אח"כ טרפ' ובאמת כשר כתי' התו' ולכך פלגינהו בב' בבא אבל אם אמרי' דטרפ' אינו מוליד רק משנה בטרפ' ביתרת שהו' טריפ' מהבטן וא"כ אין כאן מציאות לולד טרפה אם לא דטריפות הי' מקדם ואין כאן מקום לטעות וה"ל לכללינהו כחדא וא"ש ודו"ק: ולכן באמת מסתבר דעת מהרש"נ ומכל מקום יש להחמיר בספק הנולד ביותרת הואיל ונפיק מפי הרשב"א דיתרת חי זמן רב דהיינו לענין י"ב חודש אבל לא לענין לידה דלא מצינו כן להדיא לרשב"א: והנה הסכימו האחרונים במחלוקת הפוסקים הוי כספק טרפה ומהני שהי' י"ב חודש ואני תמה כל החומרות הנאמר לעיל בהל' טרפות בחסר ויתר או יתרת בתרין עינונית' דורדא ושינת' מקומה וכה"ג דאפי' רוב פוסקים מכשירין אנן מחמירין לחוש לדברי יחיד איך מחמירין בשור הגדול הא זהו קרה בבטן ושור הוא חי יותר מיב"ח. ולכן צ"ל כמ"ש לעיל כי ידעו רבותינו הקדמונים שהוא מותר רק החמירו לצורך שעה ולמיגד' מלתא ודו"ק וברו' היטיב:

הזאב אין לו דריסה. עט"ז וש"ך ועי' בתשובות ב"ח החדשות סימן י"ח וי"ט מ"ש בזה:

בבהמה גסה. עבה"ט סק"א ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ז' שכתב דאפילו אם באנו לחוש לדברי האוסרים זאב בגסה היינו דווקא בודאי דרוסה אבל לא בספק ע"ש:

העופות חולדה. [עיין בתשו' חתם סופר סימן נ"ח שכתב דחולדה שהוזכרה בדריסה אינה מין שרץ אלא מין חיה כבמשנה ה' פ"ח דכלאים ע"ש וע' מה שכתבתי לקמן סוף ס"ג]:

אלא ביד. עבה"ט ומ"ש אם נדרס האם כו' עיין בזה בשו"ת שבות יעקב חלק א' סי' נ"ד שדעתו ג"כ לאסור ולד הדרוסה כשהצפורן תחוב בגבה נגד חלל הגוף וכתב עוד דורס שנכנס לדיר ונמצא ציפורן תחובה בא' מהם ועוברה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נדרסה ילדה והולד מותר או לאחר שנדרסה ילדה וגם הולד בחשש דריסה יש לאסור דאף אם בודאי ילדה קודם שנדרסה אפ"ה יש חשש דריסה גם בולד כדלקמן סי"ד ואדרבה בעובר זה יש לחוש יותר שאפילו המקום רחב אפשר שאין בו כח לברוח ולהפריס ע"ג קרקע כולי האי ע"ש עוד. ומ"ש עוד בשם פר"ח ואם הולד יצא וחי י"ב חודש כו' נראה מלשונו דדוקא יב"ח מעת שיצא לאויר העולם בעינן ולא מעת שנדרס. וצ"ע אם אמו שהתה י"ב חודש אי מהני גם לולד או נימא דשמא לולד מזיק יותר ועיין בספר חומות ירושלים סימן ע':

לספק דרוסה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' נ"ד אות ל"ב דמבואר שם דבספק דרוסה אם אירע שני פעמים אם יש נ"מ ביניהם כגון חלב או ביצים שבנתיים צ"ע אולי מחשב ס"ס להחמיר והוא ודאי טריפה ע"ש:

למקום צר. עט"ז סוף סימן זה שכתב בשם מ"כ דאם נמצאו ג' נדרסים יש להחמיר ולאסור את כולם אפילו במקום רחב כי כבר הוחזק עדר זה בנדרסין והט"ז כתב ע"ז שהוא טעות גמור ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ס"ד שהאריך בזה והעלה כדעת המ"כ לאסור כל העדר כולו ע"ש. וכן העלה בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן ך' ע"ש [אך בתשובת חתם סופר סימן ס"ג מבואר שדעתו כהט"ז דשם היה מעשה שהומתו ששה ועל ד' מהם היה ספק שמא פצעום ואח"כ מתו ולא נח רוגזיה ואף על פי כן חקר שם אי היה מקום רחב ע"ש]:

צר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם דמש"א דהיכא דהוי כחצר המשכן מקני מקום רחב. ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן נ"ג שכתב דדוקא כשהחלל פנוי מן הכל דאף שחצר המשכן היה בו בנין מוקף עשרה על שלשים הכא דלענין הרוחה מיירי בעינן שיהא החצר פנוי וכן בעינן שיהא הכל בהיקף אחד אבל בשני חדרים פתוחים זה לזה אם לא היה אלא שור אחד שאפשר לו להמלט מהרה שמה מצטרפין משא"כ אם היו שוורים הרבה והפתח צר שא"א להמלט ביחד אלא להכנס אחד אחד אין מצטרפין וכולם אסורים עיין שם היטב. [אמנם בתשובת חתם סופר בכמה תשובות שיובא בסמוך ובפרטות בההוא דסימן ס"ד מבואר דלא שמיע ליה ולא ס"ל הך שעורא] ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן נ"ה ונ"ו וסימן נ"ט:

שנכנס לדיר. עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן נ"ז וסי' ס"ה שנראה לו עיקר דאפילו חצר שמוקף גדר מיקרי מקום רחב אפילו לבהמות ויש להתיר אף באכילה וכן משמע מסתימת לשון האו"ה סימן נ"ז וים של שלמה פ' א"ט ס"ס ע"ד שהעתיקו בסתם וכ"פ בתשובת מ"ב ויהיב שיעורא כל דלא מטי ליה בחד שחיה ומכל מקום אין דעתו לזוז מהסכמת ש"ך ופר"ח וצ"צ שחשו להחמיר כהב"ח ולמוכרם לנכרי ע"ש. ושם בסימן ס' כתב דיער אפילו מסובך באילנות ה"ל כבקעה דיכולים להשמט בין האילנות ולא ישיגם (וכן כתוב בספר חכ"א) . ובסימן ס"ג כתב אודות שהיה פירצה בחצר היינו מקום הגדר נמוך והיו יכולים לברוח ע"י הדחק להיות מטפס ועולה קשה לסמוך ע"ז נהי מחמת אימת המזיק היו מטפסים ועולים על הגדר במקום שהוא נמוך אבל אם היה כן איך חזרו לחצר אח"כ כי אין דרכם לכנוס בפרצה דחוקה ולהעלות ע"י גדר על מגן ע"ש]:

נח רוגזיה. עבה"ט ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ז' שכתב דאם שמעו רעש גדול בלילה והלכו אחר כמה שעות לראות ומצאו כבש אחד מת ובדיר ההוא היו עוד כבשים אין להתירם משום דכבר נח רוגזיה דשמא מתחלה כשדרס לזה הכבש שמצאו מת עדיין היה חי באותו פעם ולא נח רוגזיה ודרס אח"כ אחרים ומה שמצאו מת דילמא שתים או ג' שעות אחר הדריסה מת וכ"כ להדיא בתשובת צמח צדק סי' ק"ה דדוקא שמצאו הרוג תומ"י אחר קפיצת הזאב ע"ש [ועיין מזה בתשובת חתם סופר שיובא לקמן בסמוך]. עוד כתב בתשובת ג"ש שם דדוקא כשהרגו לגמרי נח רוגזיה אבל אם היה מפרכס עדיין קצת ומזיז מעט ברגל אפשר דבכה"ג לא נח רוגזיה ע"ש:

אבל אם דרס אחרים. [עבה"ט ועי' בתשובת ח"ס סי' נ"ז אודות רועה נכרי ששמע נפילת זאב מן ההר לתוך עדרו המוקף מחיצות והיה בו כמאתים וששים צאן וכשבא להציל ברועים ומקלות ברח הזאב ונפל מפיו טלה אחד פצוע וקרוע וחי אח"ז כמו שעה ומחצה ומת מה דין הצאן הנותרים. והאריך מתחלה דבחצר רחב אפי' מוקף מחיצות שרי לרוב הפוסקים ושוב הביא דברי המ"ב (שהוזכר בט"ז וש"ך) דאפילו הרג כמה וכמה תלינן לומר קמא דמטיא לידי' קטיל עד דנח רוגזיה וכתב עליו שיפה כתב ומה שחשב הרב מ"ב דאו"ה פליג עליו כבר כתב הצ"צ דאין כאן מחלוקת דהאו"ה נמי לא אמר אלא בהרג א' והכה והמית א' לא שהמיתו ממש אלא שהכהו ואח"כ מת אך הצ"צ חשב טעם הדבר משום שלא ראה נקמתו בפניו שלא ראוהו מת ומשום כן העלה (הובא בסק"ז) כל שמצאנו מת חיישינן שמא לא ראהו הזאב מת בהיותו עומד ע"ג ולא נח רוגזיה ולדעתי הא ליתא וכל שמצאו מת לא ניחוש שמא לא מת ת"י דחזקה שאין הנדרס יכול להציל עצמו והאו"ה מיירי שהציל עצמו מת"י הדורס כו' ומעתה בנ"ד שהטלה לא הציל עצמו רק הרועה גרשו להזאב שפיר מוקמינן אחזקה דאין כח הנדרס להציל עצמו מיד הדורס ואינך כולהו שריא ובפרט שלא ראינו שום רושם דריסה על הטלה רק שהיא בין שיניו וכבר כתב בסה"ת וכה"פ כשנשא שה מהעדר בשיניו והצילו הרועה שאפילו טלה עצמו שריא שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישינן שמא דרסו ג"כ ומכ"ש להתיר אחריני ובפרט דיש לצרף שהיה היקף גדול והיו יכולים לברוח מפניו דשרי לכה"פ ושגם דמן התורה כבר בטלו ברובא דודאי בשעה מועטת (ע"ש בסוף סימן ס"ה ויובא לקמן סי"ג) לא דרס מחצה שהם ק"ל צאן. ומכל מקום מהיות טוב אין הפסד אם נאמר לרועה דיכבשינהו וניידינהו ונימא כל דפריש מרובה פריש ויהיו כל הנפרשים מותרים בלי פקפוק ושנים אחרונים ישהה י"ב חודש או עד עיבור והולדה ואם ירצה להחמיר ע"ע למכור אותם השנים לנכרי תע"ב עש"ב. (והנה מה דמסיים הגאון ז"ל ושנים האחרונים ישהה כו' שותא דמר לא ידענא דאם היה ספק רק על אחד שייך לומר שנים אחרונים ואם היה ספק על עשרה אז היה עשרים אחרונים וכאן שיש ספק על קרוב למחצה א"כ לא שייך לומר מרובא פריש רק על מקצת והשאר קרוב להכל נדון כמחצה על מחצה ועיין בסי' ס"ג שם שיובא לקמן. גם זאת יש להעיר לפי המובא בשאלה דהרועה נכרי שמע נפילת הזאב כו' ומשמע שיהודים לא ראו כן וא"כ לכאורה צ"ע מדוע לא הזכיר כלל היתר אחר שיש בכאן כי דברי הנכרי לא מעלין ולא מורידין ומה שמצאנו פצוע וקרוע אימר כלבא וכמו שהאריך הוא ז"ל עצמו בסי' ס"ג וס"ד וס"ה שיובא לקמן. ואפשר דכאן היה העדר בדברא ולא במתא ולכן לשיטת הרשב"א תולין להחמיר או אפשר דמ"ש אח"כ וכשבא להציל ברועים כו' אלו הרועים היו יהודים ויש לעיין. גם מ"ש הגאון ז"ל בכאן לחלוק על הצ"צ היכא דלא ראה הדורס נקמתו בפניו הנה בסימן ס"ג שם מבואר שהוא ז"ל עצמו מסכים עם הצ"צ בהא) ושם בסימן ס"ג נשאל נידון צאן שנכנס מזיק ביניהם והומתו ששה ושנים מאותם המומתים נאכל מכל אחד קצת והשאר נמצאים שלמים בלי שום חבלה (והצאן היה בתוך חצר המוקף) מה דינם של כל הצאן. וכתב דאין לומר כאן כיון שהומתו נח רוגזיה אף דודאי מצד הסברא אפילו הומתו רבים אמרינן נח רוגזיה (וכדברי המ"ב הנ"ל) מ"מ היינו דוקא שהומתו לפני הדורס אבל אם פצעם ואח"כ מתו והדורס לא ראה נקמתו לא מהני ובזה מיישב הצ"צ לשון האו"ה ואמת נכון הוא ובנ"ד שנים שנאכל מהם הומתו לפני הדורסים אבל אינך נמצאו נשוכים במקום סימנים ומאן לימא לן שמתו בפני הדורס. אך יען שיש הפסד מרובה בדבר יש לחפש היתר אחר והוא מאחר שלא ראינו שום מזיק ודורס לפנינו אפשר לתלות בכלבא ובהא גם הרשב"א (עיין לעיל סעיף י"ג ובט"ז ס"ק כ') מודה דלא אמר דאזלינן בתר מצוי אלא אם היה כלב וזאב לפנינו תלינן בזאב להחמיר דמצוי יותר לדרוס אך אם אינן לפנינו תולין ברוב כלבים המצויים בשכונתנו בישוב יותר הרבה מזאבים ומ"מ קשה לסמוך ע"ז לבד (ע"ש בסימן ס"ד שיובא לקמן) ולכן יש לומר הכא נכבשינהו וניידינהו ואף דשנים האחרונים אסורים והכא לא ידענו כמה מ"מ יש לסמוך על הגאון מהר"מ לובלין בתשובתו סימן ק"ד דשיעור שזאב אחד דורס ט"ו (ע"ש בס"ס ס"ה מ"ש דקי"ל זאב אחד אינו אונס כו' ואולי בעובדא דמהרמ"ל היה שם רועה ישראל שהעיד כו' ע"ש לפ"ז כאן לא שייך זה) והואיל דנפיק מפומיה דגברא רבה לא יאונה לו כל און והכא בנ"ד שאכלו משנים מכל אחד קצת מסתמא היו ב' זאבים כל אחד אכל משלו והמיתו ששה מגיע לכל אחד עוד י"ב נמצא הספק על כ"ד. ואם נכבשינהו וניידינהו ישאר באחרונה מ"ח שהם ב' פעמים כ"ד והיותר יותרו א' לא' הנפרשים ואלו המ"ח שישאר באחרונה ימכור לנכרי כו' ע"ש]:

דחזינן דקפץ. עיין בתשובת חתם סופר סימן ס' במעשה בזאב שנכנס בעדר שהיה מאתים צאן של בעל העדר א' וחמשים של יהודי וראו כן ב' יהודים שהיו ביער כשקפץ הזאב על אחד והצילו הרועה הנכרי וגרש הזאב וטרם שנודע ליהודי בעל הצאן מעדותן של הישראלים לקח אחד מהצאן לשחיטה כי הוא טבח ושחט לנכרים והראה להרועה שהצאן נחבל קצת בראשו ואמר שאירע לו כן ממעשה הזאב והוא הצילו מיד הזאב. ושוב זמן מה אח"ז באו ב' הישראלים וספרו לבעל הצאן כנ"ל מה יהיה דין הצאן הנותרת והשיב כי מה שאמר הרועה שנכנס הזאב והוא הציל אינו נאמן (ע"ש בסימן קי"ב ויובא לקמן סי"ג) ואף אותו הצאן עצמו מותר דכל שהוא בחזקת היתר אין הרועה נאמן לאוסרו ומכ"ש שאומר הרועה ע"ד התפארות שהוא הצילו ואף בעדות נשים אינו נאמן להתיר בכה"ג (כמ"ש באה"ע סימן י"ז סי"ד) מכ"ש בשאר איסורין ולאסור מה שהוא בחזקת היתר נמצא בשעה שסיפר הרועה טרם שהעידו ב' הישראלים היה כל הצאן בחזקת כשרות ובהיתרא שחט ישראל א' מהם ואח"כ כשבאו הישראלים והעידו אז כבר נשחט אחד ונאכל לנכרים שלא נשאר דבר ממנו בעולם ולא אף טעם הבלוע בכלי שנידון עליו הרי הותרו כולם לאכול שנים שנים דהיינו שישחוט שנים וימכור לכל אחד חתיכה מזה וחתיכה מזה ומ"מ טוב להחליף חמשים שלו עם נכרי אחד אם אפשר בלי הפ"מ ע"ש:

תולין במצוי. [עט"ז סק"כ ועיין בתשובת חתם סופר סימן ס"ד נידון עדר מאה ושלשים צאן עמדו בחצר סמוך לבית מוקף מחיצות לערך כ' אמות אורך וח' אמות רוחב ובין השמשות הרגישו בני הבית קרקור הצאן ויצאו ושאלו לנכרי הרועה מה קול הצאן הזה ואמר שהיה זאב בעדר ופצע צאן אחד והוא גרשו מיד במקל ולא נגע בשאר הצאן ולמחר מצאו אחד הנפצע מה דינם של שאר הצאן. וכתב הנה בהא דפא"ט דף נ"ג ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא איכא ג' שיטות כו' וגם הרשב"א דמחמיר יותר וכן הרמב"ם ספ"ה הכל מיירי בעוף דספק שונרא שכיח טפי בבית כו' אבל בבהמה דספק כלבא ספק זאב וארי בודאי כלבא מצוי טפי בבית כו' נמצא לולי דברי הרועה ושמענו מקרקרים ומצאנו א' נפצע ולא ראינו בעל חי נכנס לכל הפוסקים הנ"ל מותר אפילו אותו הנפצע באכילה דתלינן מצוי בבית ולרוב הפוסקים אפילו בלא טעם זה מותר מיהו לא נשאלנו על הפצוע רק על השלימים ופשיטא שמותרים אפילו בלא תערובת ומכ"ש שודאי לא נגע אלא במיעוט ונתערבו בכמה פעמים כיוצא בהם וליכא אלא איסור דרבנן דבע"ח לא בטילי פשוט יותר מביעא בכותחא דמותרים ורק משום שהרועה אחר ששאלוהו מה היה השיב שזאב בא ופצע אחד מהם והוא הבריחו פשיטא דמעיקר הדין אין הנכרי נאמן לא לאיסור ולא להיתר ומכ"ש דאמר להתפאר ששמר שמירה מעולה עש"ך סימן קכ"ז ס"ק כ' ואם מ"מ באנו להאמין להרועה שזה היה הזאב א"כ נאמין לו ג"כ שלא נגע אלא בזה הנפצע והפה שאסר וכו' אבל אין לצרף לזה דעת הפוסקים דבחצר רחב אפילו מוקף יש להקל דהאי חצר לאו רחב הוא לק"ל צאן ואין מגיע לצאן א' מקום אמה ורביע אך אין אנו צריכים לזה דאפילו לישראל מותר ואם רוצה להחמיר למוכרם לנכרי זכור לטוב עכ"ד ע"ש ושם בסימן ס"ה אודות רועה נכרי שאמר שנכנס זאב בחצר ובתוכו מאה צאן והמית א' ופצע א' והוא אמר גם כן שבירידת הזאב לחצר מרעשו נפלה המחיצה מה דין הצאן וחלביהן שהוא הפ"מ וכתב הנה זה פשוט דאע"ג דקטע רישא דחד מינייהו מ"מ כיון שנפצע גם א' כו' ואסור אף להשהותם יב"ח וגם למוכרם לנכרי מחשש תקלה אך שריותא דהנך צאן נ"ל דהולך קדמת אישור ג' סברות אשר תעבורנה לפנינו כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שפטו משפט הרועה והחצר והצאן והוא הרועה הוא נכרי דבריו לא מעלין ולא מורידין ומה שמצאנו א' מת וא' נפצע אימר כלבא או בסיבה אחרת ואף אי מהימן לו לבעל הצאן א"כ נאמין לו ג"כ שמיד נפלה המחיצה והיה מקום רחב ובזה מותר לכ"ע אפילו יש מי שנפצע אלא שיש לפקפק להרשב"א וסיעתו כל שאין ההיתר מצוי טפי תלינן להחמיר א"כ אף בלא אמירת הרועה ניחוש לדורס (הוא ז"ל עצמו בסימן ס"ד שהובא לעיל לא כתב כן אלא דגם הרשב"א מודה בהא וההיא דסימן ס"ד השיב באחרונה קרוב לכ"ג שנה וע"ש בסי' ס"ג שהובא לעיל ס"ט) לזה נצרף ונחקור משפט החצר והוא דאפילו בלא פירצה בחומה ס"ל ולרוב הפוסקים דמקרי מקום רחב (ע"ל סעיף ט' בד"ה לדיר) ואף דהש"ך משוי לה ספיקא דדינא מ"מ כיון שהכותל פרוצה לפנינו ה"ל ס"ס שמא היתה פרוצה מיד ושמא הלכה כרוב הפוסקים כו'. והגם שלא נסמוך ע"ז להתירם מיד עכ"פ להשהותם י"ב חודש נוכל לסמוך ובפרט בצירוף לזה עוד היתר כאשר נחקור משפט הצאן שהיה מאה צאן ואנחנו לא ראינו זאב שנכנס כלל נהי דנתלה להחמיר בזאב עכ"פ די לומר על צד ההכרח שנכנס זאב אחד וקיי"ל (בח"מ סי' ש"ג ס"ד) זאב אחד אינו אונס מפני שהרועה יכול להציל וא"כ חזקה על הפועל שעשה פעולתו ומסתמא לא נשאר שם הזאב רק שעה מועטת ובודאי לא דרס רובם ובטלו ברוב מן התורה רק מדרבנן בע"ח לא בטלי אם כן י"ל דבכה"ג בודאי לא חיישינן לתקלה ומכ"ש ע"י צירוף היתרים הנ"ל בודאי יש להתיר בלי פקפוק שיהוי יב"ח ואי פריש מינייהו שלא בפני ישראל עד רובא מותרים אותם שפירשו אפילו תוך יב"ח ובענין החלב מהצאן הנ"ל מה לעשות באותן הימים נ"ל מאחר דיש כאן כל הני היתרים שאפשר להתיר אפילו הצאן ונהי דהצאן לא נתיר מיד אפי' ע"י ביטול משום דבע"ח חשיבי מ"מ החלב יש להתיר לחלוב כל הצאן בכלי אחד שיהיו עכ"פ רובא דהיתרא והחלב אינו דבר חשוב ובשגם שהוא הפ"מ ויש ג"כ עוד ספק שאפילו נאמר שיש עוד דרוסה דלמא איכא ששים בחלבן של כשרים עכ"ד ע"ש ועיין עוד בספר לבושי שרד סימן כ"ד מדינים אלו]:

דם בצואר. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן קי"ב אודות עז שבאה מהעדר וצוארה מבעבע דם והרועה נכרי סיפר שכלב שלו הציל אותה מיד הזאב היאומן לו וכתב הנה מהעז גופה לא תיבעי לן דאנן נוהגין לאסור כל ממסמס קועא דמא אם לא שיש קנה רחב לפנינו והרב השואל נזהר מזה וכתב שלא כנגד הסימנים לא ידעתי מקומו איה כי בכל אורך ורוחב הצואר יש לחוש לושט אם לא אחורי העורף וזה אינו צואר רק הא מבעיא לן אם יש לחוש לדרוסה יש חשש בכל העדר אם לא היה בבקעה אך זה פשוט שאין נכרי מהימן לא לאיסור ולא להיתר אפילו מסל"ת כמ"ש ש"ך סימן צ"ח סק"ב ואפילו איכא אומדנא כדבריו אין שומעין לו כמ"ש רמ"א סי' ק"ל ס"ח בהג"ה ב' אם לא שיש רגלים לדבר טובא כמ"ש המרדכי ס"פ ר"י וכו' וכ"ז במסל"ת אבל בנידון דידן שנתכוין להתנצל על שלא שמר צאנו ונגף בקנה הוצרך לומר שע"י זאב נעשה ומי יאמין לו ומה שפטפט ההוא מרבנן דלענין דרוסה יש להאמין רועה ערבי כמו שחיה נאמנת על הבכור (בח"מ סי' רע"ז סי"ב) לאו מילתא היא וכללא כיילי דבריו אינם מעלים ואינם מורידים ע"כ אין לחוש על שאר העדר ויאכלו עניים וישבעו עיין שם]:

שוחטין את הנדרס. עיין ש"ך ס"ק ל"ו מ"ש ראיה מזבחים ועיין מ"ש אא"ז בעל פנים מאירות בזבחים שם על דבריו ועמ"ש בתשובת גבעת שאול סי' צ':

ושבורה. עיין בדגול מרבבה סי' נ"ד באיזו שבורה הוזכר בדיקה:

יב"ח. עיין בספר חומות ירושלים סי' ע' שכתב דבעינן שס"ה ימים שיהיה בשלימות ימי חמה וצינה ושכן כתב בספר מנחה חדשה ודלא כנראה מדברי הכו"פ ע"ש:

בנקבה שתתעבר. משמע דבזכר אף אם ודאי שהוליד לא מהני לספק טריפה ועיין בתשובת מים חיים להגאון בעל פר"ח ובספר אורח מישור על נזיר במהדורא בתרא על יו"ד ובספר באר יעקב מ"ש בזה:

ותלד. עבה"ט בשם רש"ל ועי' בספר חומות ירושלים סימן ע' שכתב דאם הולידה נפל או בעוף שהטילה ביצים שאינם גמורים י"ל דלא מהני לרש"ל ואפשר דגם הפר"ח שחולק עליו מודה בזה דנפל גרע דהוכיח סופו על תחלתו דלאו עיבור מעליא הוי ע"ש:

גמרה להטיל. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן כ"ד:

כ"א יום. עיין בשו"ת שבות יעקב חלק א' סוף סי' נ"ה שכתב דהיינו דוקא בעופות השכיחים כגון תרנגולות ושאר עופות אבל באווזות הבר שקורין וילדי גענז אם משהה אותם עד שיוולד לה שני ביצים יצאה מדין ספק דרוסה ומותרת במקום שנוהגין ויש להם מסורה לאכלם. דאווז הבר אינו טעון רק חדא ביעא בשיחלא חדא כדאיתא בב"ק דף נ"ה ולכן אם הטילם שני ביצים יצאה מכלל ספק טריפה ומותרת ע"ש. ועי' בספר כרתי ופלתי סוף סימן פ"ב בקונטרס פני נשר שחלק עליו וכתב דח"ו להקל באיסור תורה על סמך זה כי מי יודע אם אווזות הבר שלנו שוות לאווזות הבר שלהם באיכותן עיין שם:

להטיל ביצים כשירה. עיין בשו"ת מגיד מראשית להרב מהר"ר חיים אלפנדרי סי' ב' ע"ד עוף שנולד בו ספק טריפות ואחר שנולד בו הספק לאחר כ"א יום שכבר הטילה כל הביצים מערימה ראשונה מתה או נשחטה ומצאו אותה טעונה בביצים מערימה שניה אם יצתה מספק טריפות וכתב דמלשון הש"ס אי הדרה וטענה שריא משמע דאפילו טעינה לחוד מותרת אך לשון הרמב"ם וסמ"ג לא נראה כן ודברי שאר פוסקים מטין הנה ומטין הנה ומצד הסברא נראה דאף אותן שסוברים דטעינה לחוד לא מהני היינו משום דביצים שנטענו אחר שנטרפה אינם באים לידי גמר ואה"נ דאם נגמרים בקליפתם היינו לידה אלא שקשה להתיר מכח הסברא ולכן יש להחמיר (ועי' בש"ע ד"א מ"ש בזה בשם הגאון מוהר"ר עוזר ז"ל):

חיישינן לתקלה. [עבה"ט ועי' בתשובת חתם סופר ר"ס נ"ז שכתב דודאי תקלה דיב"ח שכתב רמ"א הוא לאו דוקא דהרי מצינו בש"ס דביצה בסוגיא דטבילת כלים דחיישינן לתקנה דחצי שנה וא"כ מסתייען להקל בשיהוי דעיבור והולדה דעופות שהוא רק כ"א יום אבל עיבור דבהמה אפילו דקה שהוא ה' חדשים לית לן להקל. וע"ש עוד במה שחולק על הרב השואל דפשוט בעיניו היכא שיש צדדים להקל יותר יש להתיר שיהוי יב"ח ועיבור והולדה ממכירה לנכרי והוא ז"ל חולק עליו דאדרבה יותר איכא למיחש לתקלת השיהוי מתקלת המכירה ע"ש ולכאורה מדברי מרן המחבר משמע כדעת הרב השואל שהרי לדעתו שרי לשהויי ולא חייש לתקלה כ"א ברבים כנדרסים ובתקלת המכירה חייש אפילו באחד כמבואר בסעיף כ"א וצ"ע]:

ואפילו אינו אלא אחד. [עיין בתשובת חתם סופר סימן ס"א אודות בהמה ספק טריפה שהשכינה הישראל לנכרי על יב"ח אי חיישינן בזה לתקלה וכתב דבאמת נראה עיקר כהמחבר דבא' לא חיישינן וכל מה שהקשו עליו לא קשה מידי דלא מצינו חשש תקלה אפילו בא' אלא בדבר שאפשר להכשיל בעינא כמו שהיה באכילה או בהנאה ומעילה אבל ספק טריפה בעינן שישחט ויתקן ואדהכי והכי מידכר לא מצינו רק בהרבה אמנם מי יבא אחר הכרעת רמ"א להקל ח"ו אך בנ"ד שהרהינו אצל הנכרי וקבע לו זמן אחר יב"ח בא ופן שאין הנכרי יכול למכור עד אחר יב"ח ודאי דאין לחוש וכדאי הכרעת המחבר לסמוך עליו במשכון עכ"פ ע"ש בסימן ס"ב משמע שהתיר לעשות כן להרהין אצל הנכרי במשכנתא אף בהרבה ספק דרוסות אך כל דבריו שם לע"ד צ"ע ממ"ש הוא ז"ל בעצמו בתשובות הסמוכות שם ולכן לא העתקתי דברי התשובה הזאת]:

והוא חי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל כתב בשם פר"ח וז"ל ודע דהא דמהני שהיית י"ב חודש דוקא לדרוסה ונפולה אבל שבורת גף בעוף סמוך לחבורו בגוף שטריפתו משום חשש נקיבת הריאה וכיוצא בה אף אם הרבה כחול ימים אין זה מוציאנו מידי ספק דאכתי איכא למיחש שמא בתוך י"ב חודש האחרונים ניקבה הריאה ואף בלידה איכא למיחש שמא אחר שנתעברה ניקבה הריאה ונטרפה ואסורים הביצים ומיהו בשמוטת גף העוף מהני לידה או שהיית י"ב חודש שאין חששא לנקיבת הריאה אלא בשעת השמטה ורבים טעו בזה עכ"ל ועיין בספר בני חייא שכתב דה"ה בשבירת עצם במקום שנעשה טריפה לא מהני שהיית יב"ח דאיכא למיחש שמא בתוך יב"ח יצא לחוץ אמנם אם בדקנו העצם וראינו שנקשר אע"פ שיש לחוש שמא לא נקשר יפה עכ"ז מהני לידה או שהיית יב"ח אחר שנקשר שאין לחוש שאחר זה יצא לחוץ ע"ש. עי' בספר חומות ירושלים סימן ע' שהאריך בענין זה [ועי' פמ"ג ס"ק מ"ח שכתב ודע דב' כבדים דאין נוגעין או ב' טחולים בסומכיה אי עברו יב"ח שרינן לה כו' ע"ש. והנה לקמן סי' פ"א ס"ק ה' כתב הוא ז"ל עצמו להיפך דחשש שם לדעת האומרים דיתרת חי ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות ל"ב שכתב בזה דהמתיר בהפ"מ לא הפסיד ע"ש]:

שמא יחזור וימכרנו. עי' בתשובת שבות יעקב ח"א סי' נ"ה שכתב באווז הבר שהוא ספק דרוסה מותר למוכרו לנכרי במקום שנהגו איסור לאכלם ולא חיישינן שמא ימכרנו הנכרי לישראל במקום אחר שנהגו בו היתר דחששא רחוקה כי האי לא חיישינן [והביא ראיה מלקמן ס"ס פ"ו ומסימן קל"ד סעיף י"א] ע"ש:

הידוע וניכר. עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ב שכתב דאין כוונת רמ"א שיהא ניכר לעין בעודו חי אלא אפילו אם אינו ניכר בחיים כגון שבירה ודכוותה דלא מנכר לחוץ עד לאחר הפשט וניתוח מותר למכרה לנכרי ולא חיישינן למה שיוכל לרמות את הישראל שיקנה אותה בחזקת כשרה דלהפסד ממון הלוקח לא חששו להפסיד המוכר דמאי חזית ולא חיישינן אלא היכא דאפשר לבא לתקלה שיאכלנו. וכתב עוד דצ"ע אם הרחקה זו שייכה בכל מקום שהדעת נוטה שלא חששו לכך אלא בעיר שרובה ישראל ומ"מ חלילה להקל בזה מאחר שלא חילקו כן הפוסקים ע"ש:

מותר למוכרו. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז בתשובה כ"י. הנה ת"ל כבר זכינו לאורו והוא בתשובות החדשות סוף סימן שע"ג ושם משמע דדוקא בעדר שנתערב בו ספק דרוסה מהני האי תקנה ולא בודאי דרוסה דאסור להשהותם וזה לא כתב שם אלא אפי' לדעת מחמירים אבל לעיקר הדין דעתו דעדר שנתערב בו ספק דרוסה מותר ע"י נכבשינהו וכמו שאכתוב בשמו לקמן סימן ק"י סעיף קטן ו' עיין שם:

(סימן נ"ז ס"ט) והם מקרקרים אין חוששים. ובזה אם בדרך מקרה ראינו קצת אודם בעור הפנימי של ושט צ"ע לדינא ע' במשבצות זהב (לעיל סימן ל"ג סק"ח):

(ש"ך סקמ"ב) דאפילו לודאי דרוסה מהני. בספר שער המלך בהל' מקוואות הקשה דלוקי בזבחים דנתערב דרוסה דשהתה י"ב חודש בדרוסה שלא שהתה י"ב חודש עיי"ש:

בבהמה גסה. הב"ח כתב כיון דרש"י וסה"ת וסמ"ק וסמ"ג והגהמי"י וחכמי הצרפתים אוסרים בבהמה גסה אין לנו להקל בזה עכ"ל וכ"נ דעת ראב"ן סי' רנ"ב וכ"כ האו"ה ריש כלל נ"ז הלכך נראה דהיכא דאפשר למכרו לעובד כוכבים בלא הפסד (ודאי דמותר למכרו לעובד כוכבים וכמ"ש הב"ח) יש למכרו לעובד כוכבים ואסור לשחטו ועיין בס"ק נ"א:

כגון בעגלים. ומהרש"ל פא"ט סי' ע' ובב"ח אוסרים בעגלים ויש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה כיון דבלא"ה יש פוסקים אסרי בזאב אף בגסה אבל ודאי מותר למכרו כיון דהרבה פוסקים מתירין בעגלים וכמ"ש התרומת הדשן והרב בהג"ה והאחרונים בס"ס זה ודלא כהב"ח דאוסר למכרו לעובד כוכבים ונראה דהיכא דליכ' הפסד מרובה במכירתו לעובד כוכבים אע"פ שצריך לזלזל קצת בדמי המכירה חייב למכרו לעובד כוכבים כמ"ש התרומת הדשן סי' ר"ד והרב בהג"ה לקמן סי' קכ"ו סעיף ב' לענין יין נסך:

בעגלים. יש פוסקים כתבו עגלים הרכים וע"ל סי' ל"ה ס"ק מ"ו וסי' ל"ט ס"ק ל"ח:

דינו כקוץ כו'. שנתבאר בסי' נ"א:

דכל שהיא מזאב כו'. אבל זאב עצמו אינו דורס בגסה כ"כ בד"מ וכ"נ מבואר מדלא סדר הג"ה זו לעיל אזאב ואע"ג דבל' הש"ס והרמב"ם מן הזאב ולמעלה הזאב נמי בכלל מ"מ הר"ב כתב כלשון הא"ז שהביא בת"ה כל שהוא מזאב ולמעלה מבואר דאין הזאב בכלל וכל זה פשוט וכן משמע להדיא בעט"ז דלא כהב"ח שהפך הדברים ע"ש:

מזאב ולמעלה. מבואר בת"ה שם בשם הא"ז דדובים ונמרים הם למעלה מזאב וכ"כ באו"ה ריש כלל נ"ז וכן הוא בחידושי הרשב"א דף נ"ב ריש ע"ב וז"ל ומיהו בשלמעלה מן הזאב כגון הדוב והנמר משמע דלית להו דריסה בשור ובשאר בהמה גסה עכ"ל (והיינו לפי סברתו דס"ל כל שלמעלה מן הזאב דינו כזאב אבל הא"ז וסייעתו ס"ל דדינו כארי) ולא עמדתי על סוף דעת רבינו ירוחם נט"ו סוף אות י"ז שכתב וז"ל דוב ונמר כתבו המפרשים (הוא דעת הרא"ש) דאין להם דריסה כלל ונראה מדברי הרשב"א שיש להם דין חתול ונמייה וכן עיקר עכ"ל דהרי הרשב"א כ' בת"ה (והביאו הטור וב"י) דמה שלמעלה מהזאב דינו כזאב ובחדושיו כתב דדוב ונמר למעלה מן הזאב הם מיהו באשיר"י כתב דנמר למטה מן הזאב הוא ומשמע מדבריו שם דמודה דדוב למעלה מן הזאב הוא וכ"כ ראב"ן סי' רנ"ב דדוב דינו כארי והלכך יש להחמיר בדוב ונמר כהא"ז דדרסי בבהמה גסה מיהו למכרו לעובד כוכבים פשיטא דשרי כדלקמן בס"ס זה אבל בדקה אסור למכרו לעובד כוכבים דלא גרע מזאב וכ"נ דעת מהרש"ל פא"ט סימן ע' דלא כנראה מהעט"ז ס"ס זה:

ויש לחוש לחומרא. כתב בס' ל"ח דף קס"ה ע"ב דמ"ש הרב ויש לחוש לחומרא ר"ל דלפעמים יש יותר חומרא אי חשבינן ליה כנקיבת קוץ כמ"ש הרשב"א בדריסת הנץ עד שתינקב לחללו (דמאן דפוסל משום נקיבת קוץ אין בדיקה לנקב משהו דקוץ אבל למאן דפוסל משום דריסה אם ניקב לחלל והאדים מבפנים טריפה ואם לאו כשרה) ומיהו לדידן לא נ"מ מידי דאין אנו סומכין על הבדיקה כלל (ר"ל אפילו בדרוסה וכדלקמן סעיף י"ח) עכ"ל וקשה דע"כ מאן דפסיל משום דרוסה ס"ל דבדריסת הנץ ליכא משום נקיבת קוץ דאל"כ נהי דמשום דריסה ליכא כשלא האדים מ"מ משום נקיבת קוץ איכא אלא ודאי ס"ל דצפורן נץ אינו דק וחד כמו קוץ או מחט כמ"ש הב"ח ודינו כקנה דיש לו בדיקה וכדלעיל סי' נ"א ס"ב אבל דריסת דוב ונמר וכה"ג נחזי אנן אי צפרנם חד דינו כקוץ ולית ליה בדיקה לכ"ע ואי אין צפרנם חד הא לא דמיא אלא לקנה ודו"ק עוד דכיון דלדידן אין נפקותא בזה היאך אפשר שכוון הרב לזה אבל אם באנו לדייק לשון זה נ"ל דה"פ כיון דיש מחמירים יש לחוש לחומרא שלא לאכלו אבל למכרו לעובד כוכבים מותר א"נ ה"ק יש לחוש לחומרא אבל לא לקולא כגון לענין כסוי הדם דקי"ל לעיל סי' כ"ח סעי' י"ז השוחט את הטרפה פטור מכסוי וכגון לענין מתנות דקי"ל לקמן סי' ס"א השוחט את הטרפה פטור ממתנות ואע"ג דאפי' בספק טרפה פטור ממתנות דמצי אמר לכהן זיל אייתי ראיה דלאו טרפה היא ואתן לך וכמ"ש שם בס"ק ג' מ"מ נ"מ דאי תפס כהן אין מוציאין מידו וע"ש וזה ברור:

חוץ מהנץ. וכ"ש הגס דיש לו דריסה יותר מהנץ כדמוכח בש"ס וכל הפוסקים והוא פשוט ודלא כדרישה ופרישה:

והוא שיקוב כו'. מ"ש הב"ח ע"ז ותמיה לי טובא כו' והניח בצ"ע לק"מ מג' טעמים) גם מ"ש דיש לנו דריסה בגדיים וטלאים אפילו באין מצילין כמו חתול לא נהירא וכבר בארתי כל זה בספרי וכאן אין מקום להאריך:

לבית החלל כו'. ויש פוסקים מטריפין משום שמא ניקב אחד מהאיברים הפנימים דלא גרע מקוץ שניקב לחלל וקצרתי כאן כיון דאנן לא בקיאינן בבדיקת דרוסה א"כ יש להטריף בכל ענין:

שאז מטיל ארס. והארס שורף ונוקב המעיים ושאר מקומות הנפסלים בנקיבת משהו עכ"ל עט"ז ולחנם כ"כ דהא קי"ל בסעיף ט"ז דאפילו באותן איברים שאין נקב משהו פוסל בהן דרוסה פוסל במשהו והיינו מטעס שכתבו הפוסקים דארס שורף בכולו:

הנץ יש לו דריסה. אפי' לא הגיע לחלל אבל הגיע לחלל כבר נתבאר דיש לו דריסה אפילו בגדיים וטלאים וכ"ש בכל העופות וכן בכל הסימן מיירי אפילו לא הגיע לחלל ופשוט הוא:

ודוקא בגדולים אבל בקטנים יש להן דריסה. כצ"ל:

ושאר עופות כו'. דעת המחבר דאפילו באותן שלמטה מהנץ יש להם דריסה בעוף שכמותן דלא כמ"ש העט"ז דאותן שלמטה מהנץ אין להן דריסה כלל וכן אותן שלמעלה מהנץ אין להם דריסה אלא בעוף שכמותן וזו היא דעת הרשב"א שהביא בב"י וכתב בב"י דאותן שלמעלה מהנץ דוקא בעוף הדק יש להן דריסה כנץ והטור סתם הדברי' כהרשב"א עכ"ל (והב"ח השיג על הב"י בזה שלא כדין ע"ש) ואם כן המחבר שסתם הדברים נמי ס"ל דהיינו בעוף הדק דוקא דלא עדיף מנץ () מיהו אותן שלמעלה מהנץ דינן כנץ ממש דדרסי אפי' בעוף הגדול מהם וכן כתב הרשב"א בחידושיו דיש להחמיר כסברא זו וכן דעת הר"ן מיהו היינו דוקא במין עוף הדק דומיא דנץ כמו שכתב הר"ן וכן פסק מהרש"ל ומה שפסק הב"ח בזה לא נהירא לן:

חוץ מן הגס. וכ"ש אותן שלמעלה ממנו וזה פשוט בפוסקים ומבואר בחידושי הרשב"א ובד' הרא"ה בב"ה דף מ"ג ע"ב דנשר דינו כגס:

פלקו"ן. או אסטו"ר כ"כ הפוסקים:

בין אם אין באים כו'. דבכה"ג מסתבר יותר להתיר דאינו דורס בכעס כל כך וכן באותן שאין להם דריסה אין חילוק בין אין מצילין או לא רוב הפוסקים:

וכל שלא הכהו אין חוששין. ומשמע אבל הכהו ודאי חוששין ומיירי כשהוא שותק והם מקרקרים ולכן אפילו לא הכהו היו אסורים התרנגולים אם לא היו בני תרבות אבל ל' הרשב"א שמביא הטור משמע דוקא ברדף והכהו חוששין כיון דההכאה היא מחמת כעסו ומיירי בששניהם שותקים הלכך בהכאה גרידא אין חוששין ואעפ"כ ראוי לחוש להם שלא לאכלן וה"ה בנכנס ביניהם והוא שותק והן מקרקרי' ראוי לחוש להם שלא לאכלן אבל מותר בהני תרתי למכרן לעובד כוכבים כיון דמדינא שרי אבל בהוא והם שותקים ולא ראינו שהכה אותם א"צ לחוש כלל ואע"ג דבדוב שקפץ על השור כתב בת"ה דהיכא דחזינן דהכה אסור אפילו בששניהם שותקים התם שאני דאינו בן תרבות עם בהמות אלא עם אדם אבל חתול בן תרבות הוא עם העופות ובזה התיישב דלא סתרי אהדדי מ"ש כאן בש"ע עם מ"ש בסעיף י"א כו' ע"כ דברי הב"ח ואין דבריו מוכרחים גם בלא"ה ל"ק מידי בש"ע שהרי כאן כתב וכל שלא הכהו אין חוששין משמע אבל בהכאה גרידא חוששין כמו בסעיף י"א והלכך אין להקל בהכאה גרידא ומ"מ צ"ע לדינא למכרו לעובד כוכבים דכיון דבסה"ת ושאר פוסקים ובאו"ה מתירין בחתול באין מצילים אע"ג דלא קי"ל כותייהו) מ"מ אפשר דסמכינן עלייהו למכרן לעובד כוכבים מטעם ס"ס כדלקמן ס"ס זה:

אלא ביד. לאפוקי רגלים אחרונים של חיה אבל בעוף דאין לו אלא שתי רגלים לא שייך לפלוגי ביה ודורס ברגליו ב"י ושאר אחרונים.

כגון שנפל עליו דרך מקרה. או שהיה הדורס ישן והכה הבהמה שלא מדעת סמ"ג וסה"ת:

ה"ז כשר. הטעם שהארס עם נטילת צפרניו הוא זורקו וכתב הר"ן אפילו האדים הבשר כנגד המעיים לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן בעלמא כד לא מספקא לן בדרוסה כלל עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ:

וצפורן תחובה בו כו'. עיין בסעיף י"ד ובמ"ש שם:

למקום צר כו'. וכתב מהרש"ל דבמקום רחב אפילו נמצא אחד מהן דרוסה אין חוששין לאינך ואמרי' לא השיגם ומביאו בהגהת דרישה סעיף ל"א וכ"כ שאר אחרונים:

כגון שנכנס לדיר שלהם. ויש מהאחרוני' שכתבו דלא מקרי מקום רחב אלא בקעה שאינה מוקפת גדר ומחיצה אבל בחצר שמוקף גדר ומחיצה חוששין אבל בעופות דנשמטין מן הדורס אנה ואנה לא חיישינן בחצר רחב אלא בכלוב שהוא להם מקום צר וכ"כ הב"ח מיהו מותר למכרו לעובד כוכבים אף בבהמה בחצר רחב המוקף דכיון דיש מן האחרונים מקילין בזה ה"ל ספיקא דדינא:

ואם חתך כו'. וה"ה הרגה ולא חתך וכן משמעות הפוסקים:

אבל אם פצע כו'. ומשמע דבכה"ג אפילו הוא והם שותקים כולם אסורים כדלקמן סעיף י"ד:

פצע. וה"ה דרס אפילו לא פצע וכן משמע להדיא בת"ה דף מ"ד ע"ב:

אבל אם דרס אחרים כו'. ומשמע כל שנמצאים קצתם נדרסים אפי' לא ידעינן שדרסן אחר שהרג אחד מהן כולם אסורים וכ"פ בסוף תשובת מ"ב ובאו"ה כלל נ"ז כתב דה"ה אם הרג יותר מאחד כולן אסורי' ומביאו ד"מ וב"ח לפסק הלכה וכ"פ בס' תורת חיים ובתשו' משאת בנימן השיג על האו"ה בזה דתלינן לומר קמא קמא דמטא לידי' קטל עד דנח רוגזיה ואין דבריו מוכרחים:

אבל היכא דחזינן כו'. ע"ל ס"ק י"ח:

לא חיישינן לה. טעם סברא זו דלא אמרינן חוששין לספק דרוסה אלא היכא דאיכא ריעותא הא לאו הכי לא דרוב חיות בחזקת שאינן דורסים הן וכן הוא בת"ה והעט"ז כתב הטעם דהוי ס"ס ספק שמא שתקו כולם או צווחו כולם ואת"ל הוא שתק והם צווחו שמא מחמת יראה צווחו ולא דרסן עכ"ל ומעולם לא שמעתי ס"ס כזה דהא בספק הראשון כשאתה אומר שמא צווחו או שתקו כולם מוכרח אתה לומר ג"כ שמא לא דרסן והיינו הספק השני והכל הולך למקום אחד ול"ד למ"ש בחדושי הרשב"א בלא ראינו שנכנס ונמצא צפורן בגבו דכשר מטעס ס"ס ספק נכנס או לא ואת"ל נכנס שמא בכותל נתחכך דכבר פי' הד"מ ומהרש"ל פרק א"ט סי' ע"ד דה"ט דקרוב הדבר טפי שנתחכך בכותל כל שלא ראינו שנכנס וא"כ צריך אני לומר מתחלה שנכנס וה"ל ס"ס משא"כ הכא ודוק:

ויש לחוש לדבר כו'. משמע אבל למכרו לעובד כוכבים מותר וכתב בספר אפי רברבי מיהו בהפסד מרובה נראה להקל:

אבל אם הוא ספק אם הוא נכנס כו'. דאיכא ס"ס שמא לא נכנס כלל ואת"ל נכנס שמא לא דרס ובספק ארי וכלב או קנה אע"פ ששניהם לפנינו תלינן להקל שרוב הבהמות בחזקת שאינן דרוסים ורוב החיות בחזקת שאינם דורסים ונ"מ במה שתולין בכלב או בקנה דא"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע הרשב"א ועוד יש כמה נפקותות בזה וקצרתי כיון דאנן אוסרים בכל ענין גם מלתא דלא שכיחא הוא:

וכבר נתבאר כו'. אם הקנה שלפנינו הוא קנה רחב יש להכשיר אפילו לדידן דדוקא בנקב משהו לא בקיאינן משא"כ בכה"ג כמ"ש הטור והרב בהג"ה לעיל סימן נ"א ס"ב והוא מדברי הרא"ש שכ' כן גבי דינא דהכא ודוק:

או יבשה. ולא אמרינן כיון שהצפורן היא יבשה ודאי היתה תחובה כבר בכותל זמן רב עד שנתיבש ונתחככה שם הבהמה ונתחבה לה בגבה כו' עכ"ל עט"ז ואישתמיטתיה ש"ס ערוכה (דף נ"ג ע"א) דאיתא התם להדיא איפכא דביבשה מסתבר טפי לאיסורא דכיון דיבשה היא עבידי דמשתמט' מיד ארי וכן הוא בחידושי הרשב"א ושאר פוסקים והוא פשוט:

ואפילו ודאי דרוסה כו'. נ"ל שדעת התוס' והרא"ש וסייעתם שנמשך המחבר אחריהם דאם רק ראינוה שדרסה אפי' אין מקום הדריסה ניכר מבחוץ מקרי ודאי דרוסה דלא כהבית חדש שהאריך בזה בדברים שאינם נראין ומצאתי און לי בחדושי מהר"מ מלובלין בסוף דבריו ונראה דמעיקרא הוי ס"ל לתוס' דזה הוי לרש"י ספק דרוסה דאל"כ למה פי' ואין מקום הדריס' ניכר מבחוץ אבל לבסוף דמסקי דלכך פי' כן משום דס"ל דאי ניכר מבחוץ א"צ לבדוק אלא נגד אותו מקום א"כ זה הוי גם לרש"י ודאי דרוס' ובהכי מיירי רב דבדיק מכפא ועד אטמא וכן פירש מ"ו הגאון הגדול מהר"ר העשיל נר"ו דברי התוס' דלא כהב"ח שפי' פי' זר במכפא ועד אטמא וכן משמע בטור במ"ש בשם ריב"ם והרא"ש כדפי' ובהא א"ש מ"ש ב"י דהרא"ה ור"ן סוברים כריב"ם שהרי הרא"ה ור"ן כתבו דאפי' רק ראינוה שדרסה מקרי ודאי דרוסה (דאין לה בדיקה לסברת') מיהו אפי' ניכר מקום הדריס' מבחוץ יש לה בדיקה ומיהו היכא דחוששין כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרים וכה"ג אין להתיר בלא בדיקה וכל היכא דאין חוששין כגון בשניהם שותקים וכה"ג א"צ בדיקה כלל כל זה הוא שיטת המחבר וסייעתו ודוק היטב כי קצרתי משום דאנן אוסרים בכל ענין דא"א בקיאין כדבסמוך סעיף י"ח:

שוחטין את הנדרס כו'. באמת כן נראה דעת התוס' והפוסקים דהבדיקה היא דוקא לאחר שחיטה אבל בספרי כתבתי דדעת רש"י פא"ט (דף נ"א ע"ב) דהבדיקה היא מבחוץ בעודה בחיים גבה וכריסה וצדה וכל שכנגד בני מעיים ואם האדים שם הבשר מבחוץ טרפה שודאי סופו לישרף לפני' עד שינקבו הבני מעיים ואם לא האדים מבחוץ א"צ שוב לבדוק וכשרה דכיון דלא ניכר הארס מבחוץ ודאי לא דריס ועפ"ז ישבתי דברי רש"י דלא קשיא עליו כלל כל הקושיות שהקשו עליו התוס' והרא"ש וסייעתם והבאתי ראיה לזה מהש"ס דזבחים (דף ע"ד ע"ב) גבי זבחים שנתערבו בטרפות ירעו עד שיסתאבו דפריך האי טרפה ה"ד אי ידיע ליה ליתי ולשקליה ואי לא ידע מנא ידע אמר ר' ינאי הב"ע כגון דאיתערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב וקאמר התם נמי כולהו כר' ינאי לא אמרי בין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע האי משוך והאי עגיל ע"כ. ואם איתא מאי דוחקיה לוקמיה בפשיטות כגון דאיתערב ספק דרוסה או ודאי דרוסה שאין מקום הדריסה ניכר מבחוץ כיון דצריך בדיקה לאחר שחיטה דוקא ירעו עד שיסתאבו וכי הוה מוקי' לה הכי ה"מ כולהו למימר הכי ולא המ"ל כולהו כר' ינאי לא אמרי כו' ומכ"ש דקשה מכאן להפוסקים דודאי דרוסה דהיינו שראינוה רק שנדרסה אפי' לא ניכר מקום הדריסה מבחוץ לא מהני בדיקה אפילו לרב דלא חייש לספק דרוסה והיא דעת הרא"ה והר"ן ע"ש א"ו הבדיקה היא מבחוץ ודוק כי קצרתי כיון דלא נ"מ מידי לדידן דאין אנו בקיאין:

עד הקדקד. והרוקח כתב שצריך לבדוק המוח ומביאו ב"י:

שיאדים הבשר כנגד בני מעיים. וה"ה כנגד אחד מהאיברים שנטרפה בהם אם האדים או נתמסמס כנגדו טרפה אפי' כנגד צומת הגידין. טור:

שהרופא גורדו. ע"ל סי' מ"ג ס"ב וסי' מ"ח סעיף ה' וס"ס נ' וסי' נ"ה סעיף י':

הקנה כו'. ואע"ג דקנה נקובתו ברובו כדלעיל סי' ל"ד מ"מ הארס סופו לישרף רובו. ש"ס:

בהמה שנדרסה כו'. אבל עוף הכשרו בקנה לבד ויכול לשחוט הקנה לכתחלה ואחר השחיטה יהפוך הושט ויבדקנו מבפנים כדלעיל סי' ל"ג סעיף ו' ואע"ג דלכתחלה צריך לשחוט שני סימנים אף בעוף כדלעיל ר"ס כ"א הכא כיון שא"א בע"א כדיעבד דמי אבל בהמה שצריכה אף דיעבד ב' סימנים חיישי' שמא במקום ארס קשחיט ולכך לא מהני בדיקה לושט מבפנים ומיהו אם ידוע שדרסה במקום אחר ולא בושט מהני בדיקה אף לבהמה ועי' בב"י:

אלא לשהויי כו'. ומשמע דאפי' לודאי דרוסה מהני שהייה י"ב חודש או כשתלד כיון דאית לה בדיקה ומ"ש הר"ב בהג"ה דלודאי טרפה לא מהני י"ב חדש היינו דוקא ודאי טרפה ממש משא"כ הכא דבבדיקה מתכשרה:

י"ב חודש. וכתב בת"ח כלל ע"ב דין ב' דבשנה מעוברת צריך י"ג חודש וכ"כ בס' אפי רברבי דף ע"ג ע"ב:

או בנקבה כו'. כלומר אין צריך י"ב חודש אלא סגי כשתתעבר כו' אבל פשיטא דגם בנקבה מהני שהיית י"ב חודש:

שתתעבר ותלד. כתב מהרש"ל פא"ט סי' פ' דוקא תלוי בלידה אבל לא בעיבור לחוד דאפשר דתתעבר עיבור שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו והביא ראיות ע"ש:

ושהתה כ"א יום. זהו זמן עבורו של עוף וכל שלא שהתה כ"א יום איכא למיחש שמא נתעברה קודם שנטרפה ואלו הביצים הם מטעינה ראשונה וק"ל ועי' עוד מדינים אלו בסי' פ"ו ס"ט:

דכל שצריכין כו'. אבל היכא דא"צ לשהות רק כ"א יום לא חיישי' לתקלה בזמן מועט כזה כ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ע"ג ומביאו בד"מ ובת"ח כלל ע"ג דין ד' וכן משמע לקמן סי' פ"ו:

וכל מקום שהוא ודאי טרפה כו'. בתשובת הרשב"א כתב כן איתרת דאע"פ שנשתהה בודאי י"ב חדש אסור כיון דודאי טרפה היא ולא מהני שהיית י"ב חדש אלא בספק טרפה וכה"ג דאע"ג דטעם דטרפה הוא משום שאין כמוה חיה מ"מ אם חי י"ב חודש אסור (דלא כהעט"ז שכתב הטעם דס"ל דטרפה יכול לחיות וכבר השיגו הל"ח דף קע"ב ע"ב) דאין להכחיש בשום ענין דברי חז"ל שאמרו שהיא טרפה ומשמע מדברי הרשב"א שם דצ"ל הא דהיא חיה י"ב חדש ע"כ נס הוא אבל עכ"פ טרפה היא אבל מהרש"ל פא"ט סי' פ' כתב דהטעם דטרפה הוא שאין כמוה חיה רובא דרובא אבל מיעוטא דמיעוטא חיה אע"ג דטרפה היא ע"ש ומשמע מדברי מהרש"ל שם דבמקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אי חזינן דחיה י"ב חודש כשרה ודברים נכונים הם ומכל זה מבואר דלאו דוקא יתרת אבר דאע"פ דהשואל הזכיר יתרת אבר מ"מ הרשב"א בכל ודאי טרפה אסר וזה פשוט דלא כהעט"ז דמשמע דמחלק בהכי ע"ש מיהו בתשובת הרשב"א שם כתב דיתרת טרפה מטעם אחר שלא אמרו שהיתרת אינה חיה אלא כך אמרו כהל"מ שהיתרת כנטול דמי וכל שאילו ינטל אינה חיה י"ב חודש אפילו מעתה שלא נטל טרפה כאילו נטל ואע"פ שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו עכ"ל ולפ"ז אפילו בספק יתרת לא מהני שהייה ומ"מ מהרש"ל שם כתב שהתירוץ הראשון שדחה הוא עיקר וכן מוכח לקמן סי' פ"א ס"ק ה' דאף בספק יתרת מהני שהייה י"ב חודש ונראה דגם הרשב"א לא קאמר אלא בודאי יתרת כדי שלא להכחיש דברי חז"ל אבל לא בספק יתרת ודוק ועי' עוד מדינים אלו בסימן פ"א ס"ב:

אין לו בדיקה. אפילו בזמן הש"ס וכן ארס הנץ:

אסור להשהותם י"ב חדש. עיין בס"ק מ"ז:

וכן אפילו כו'. בתרומת הדשן כתב כן אמעשה דדוב שקפץ על השור וצדד כמה טעמים להתיר באכילה ומסיק לאסור באכילה וזה לשונו ונראה דאין להכשיר השור לאכילה בכהאי גוונא כלל אך למכרו לעובד כוכבים נראה דשרי בכהאי גוונא אע"ג דבפרק כל שעה בההיא ארבא דטבעא בחישתא אסר רבא לזבוני לעובד כוכבי' שמא יחזור וימכרנו לישראל הכא לא גזרינן דאיכא תרי שמא חד שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל שימכרנו לישראל שמא קי"ל כאשר"י דפסק דדוב אין לו דריסה בבהמה גסה וכה"ג איתא במרדכי בהדיא בשם א"ז פ' כל שעה על החטים שנשרו במים ולא נתבקעו דפליגי בהו מר עוקבא ושמואל ויש פוסקים כמר עוקבא ויש פוסקים כשמואל וכתב א"ז דשרי למכרו לעובד כוכבי' דשמא לא ימכרם לישראל ואת"ל ימכרם שמא הלכה כשמואל דשרי לגמרי ונראה דטעמא דא"ז דר"ל כיון דאיכא פלוגתא בדבר אי שרי לגמרי אי אסור ואיסור מכירה לעובד כוכבים אפילו איסור הפשוט לכל אינו אלא גזרה דרבנן שמא ימכרם לישראל ובדרבנן הלך אחר המיקל אע"ג דעיקר הפלוגתא בשל תור' היא מ"מ לענין מכיר' לעובד כוכבים הוי הפלוגתא בשל סופרים ואזלינן בתר המיקל ול"ד להא דכתב המרדכי פרק השוחט דהשוחט את העוף וחתך מעט עד שיצא מעט דם והגביה סכינו יזהר שלא יגמור שחיטתו משום דשמא שחט מעט מן הושט וימכור העוף לעובד כוכבים וימיתנו לפניו אבל לא בע"א שמא יחזור העובד כוכבים וימכרנה לישראל והתם נמי תרי שמא נינהו שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו לישראל אכתי שמא לא חתך כבר בושט כלום ולא הוו העוף טרפה מעולם דהנהו תרי שמא גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאיסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת ישראל שאפאה עובד כוכבים שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית בה פלוגתא דאמוראי או דרבותא לעולם אמרי' לענין מכירת העובד כוכבים דמדרבנן הוא הלך אחר המיקל דלא דמיא ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה וק"ל וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס בענין זה עכ"ל (ואישתמיטתיה להגהת דרישה סעיף מ"ח דברי ת"ה אלו ולכן נכנס בדוחק ע"ש) ונ"ל כיון שבעל הת"ה גופיה כתב בסוף דבריו וצ"ע וגם אין ראייתו מוכרחת לפע"ד דאפשר לומר דס"ל להא"ז דהלכה כשמואל אלא דמחמירים כמר עוקבא והיינו דוקא באכילה וגם בכל ספרי המרדכי שבידנו ליתא כלל הא מלתא הלכך אין להקל בזה אלא בדרוסה כיון דבלאו הכי יש בדרוסה כמה צדדין להתיר חדא דיש לה היתר בבדיקה מדינא ועוד דדעת רש"י דכל היכא דאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ כשר לגמרי כמ"ש בס"ק ל"ו וכן בההוא עובדא דת"ה נמי איכא בלאו הכי צדדים להתיר וכמו שכתוב בת"ה דדוב בן תרבות הוא אבל בטרפות אחר בפלוגתא דרבוותא היכא דאין צדדין בלא"ה להתיר אין להתיר למכרו לעובד כוכבים והשתא ניחא הא דהקשה בת"ה מהך דהמרדכי פרק השוחט ולא הקשה ממאי דאיתא בש"ס פא"ט (דף נ"ג ע"ב) וכל הפוסקים דאסור למכור ספק דרוסה לעובד כוכבים אלא ודאי פשיטא ליה היכא דליכא אלא ס"ס כי האי גוונא דלאו ס"ס מעליא הוא ולא שרי אלא כהך עובדא דדוב דאיכא בלא"ה צדדים להתיר והלכך קמקשה מהך דהשוחט את העוף דוקא דמטריפים מכח חומרא דמדינא שרי אלא דמחמרינן בדבר מחששא דנקיבת הושט כדלעיל ס"ס כ"ג והא דמייתי ראיה מחטים שלא נתבקעו התם נמי יש צד היתר כדפי' דסבירא ליה להא"ז דהלכה כשמואל א"נ אפילו ימכרנו לישראל שמא ימכרנו מעט מעט שיאכלנו קודם הפסח וכי נראה דעת הרב בהג"ה ושאר אחרונים שלא כתבו דין זה אלא הכא גבי דרוסה דוקא:

דרוסה. פי' מי שיש לו ארס מכה בצפורניו ומטיל ארס ושורף בו:

אפילו בשור הנדול. פי' שהוא גדול מן הארי דסתמא תנן במתניתין וארי בגסה משמע אפי' בגסה ממנו:

הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה. זה דעת רי"ף ורמב"ם והרא"ש ורשב"א ור"ן וטור ולא כבעלי התוס' דמחמירין בזאב אפילו בגסה ומו"ח ז"ל חש להחמיר כבעלי התוספות ורש"ל סי' ע' פסק לקולא כפסק הש"ע רק שהחמי' בזאב שיש לו דריסה בעגלי' קטנים וכמ"ש ב"י בשם ר' ירוחם וכתב סמך לסברא זאת דגבי דריסת הנץ שאין לו דריסה בעוף הגס כאווזין ותרנגולין ואפ"ה אמרינן שיש לו דריסה בקטנים אפי' הן ממינים הגדולים עכ"ל והסומך על רבים המקילים ראשונים ואחרונים כמסקנת הב"י וש"ע לא הפסיד דזאב אין לו דריסה כלל בגסה:

דינו כקוץ שניקב לחלל. נתבאר דינו סי' נ"א:

אפילו היא גסה כזאב. זה דעת הרשב"א בטור וטעמו דלהכי נקט מתניתין דרוסת זאב למעוטי שאר חיה טמאה דכוותיה דזאב אבל למעלה ממנו הוה דינו כזאב וכן לענין ארי ולא הוי כהרא"ש שאומר שדוב ונמר אין להם דריסה כלל:

ויש מחמירין עוד כו'. זה דעת הא"ז שמביא ב"י בשם ת"ה פי' שמחמירין טפי מהרשב"א שזכרנו לענין שאר חיות טמאות חוץ מזאב וארי וס"ל לאלו מחמירין דאותן שאר חיות טמאות חמירי טפי מזאב דלדידהו יש דריסה אפי' בגסה אבל בזאב עצמו מודים דאין לו דריסה בגסה כמ"ש ב"י בהדיא כן בשמו וא"כ מ"ש כאן מזאב ולמעלה פי' מה שהוא נכלל בלשון התלמוד שאמר מזאב ולמעלה דהיינו שאר חיות טמאות וכיון שיש פלוגתא בזה מותר למוכרו לעובד כוכבים כמ"ש רמ"א סימן זה בסופו:

בצפרנו לבית החלל. בזה חמיר מכלב דאין לו דריסה כלל אבל בנץ יש לו דריסה אלא שאינו שורף אלא דוקא כשהוא מטיל ארס בפנים וכתב ב"י בשם חדושי רשב"א ונ"מ דאילו בקוץ אע"ג דניקב לחלל אית ליה בדיקה אבל בנקיבת נץ כיון שניקב לחלל והאדים הבשר אין לו בדיקה ומיהו למ"ד דקוץ נמי לית ליה בדיקה אפשר לחלק בהפך דאילו בקוץ לית ליה בדיקה כלל דנקב כל שהוא אינו ניכר אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחללו והאדים הבשר מבפנים טרפה ואם לאו כשרה עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל וצריך לפרש לפ"ז דס"ל דצפורן נץ אינו דק וחד כמו קוץ או מחט דאל"כ אמאי כשרה בלא האדים הבשר מבפנים תיפוק ליה דטרפה משום קוץ שניקב לחללו דאינו ניכר בנקב כל שהוא עכ"ל ולעד"נ דא"כ לא היה הרשב"א צריך לעשות שום נפקא מינה כיון דאין לצפורן נץ דמיון לקוץ אלא נ"ל דה"ק הרשב"א דכל שלא האדים הרי הוכחה לפנינו שלא נגע באברים דאי נגע ודאי היה אודם באותו מקום דכל שהוא נוגע הוא מטיל ארס ומאדים וא"כ אין לנו חשש שמא עשה נקב בקוץ נמצא שבכל מקום ששייך דרוסה בנץ שם הוא קיל לענין חשש נקב טפי מקוץ לפי מ"ד דקוץ אין לו בדיקה לנקב:

ושאר עופות הדורסין. פי' אפילו למטה מהנץ כהרשב"א בב"י ולא כהרא"ש דכתב הטור בשמו דלמטה מנץ אין לו דריסה כלל וכ"כ רש"ל כהרשב"א:

שעכשיו נוהגים כו'. זה מיירי בהוא שתוק והם צווחים דאל"כ הא אפילו באותן שיש להם דריסה אין חשש כמ"ש בסעיף ט' וסיפא דסעיף זה דהיינו מ"ש וכל שלא הכהו אין חוששין דמשמע אם הכהו חוששין מיירי אפי' בששניהם שותקין דהרי כתב בסעיף י"א דהיכא דקא חזינן דקפץ עלייהו כדרך הדורסין אסור אפילו בשניהם שותקים אפי' בבן תרבות ה"נ בזה שהכהו בודאי לפנינו כדרך הדורסין ובטור ורשב"א כתוב בלשון זה וכל זה שלא ראינו שרדף אחריהם והכה כו' עכ"ל משמע דאין חשש כי אם בתרתי לריעותא שראינו שרדף וג"כ הכה אבל ראינו א' מהם אין חוששין ובש"ע כאן שלא כתב אלא שלא הכה והוא מדברי הר"ן בב"י משמע שבהכה לחוד חוששין ואם מפרש בעל הש"ע דה"ק רשב"א וטור שצריך שלא ראינו לא רדיפה ולא הכאה אבל בא' מהם חוששין היה לבעל הש"ע לכתוב ג"כ תרוייהו ולהודיע דאם ראינו רדיפה לחוד או הכאה לחוד דחיישינן וגם דוחק לומר דפליגי בזה הרשב"א והר"ן ונראה דכל הכאה היא ע"י רדיפ' קצת דכל מי שמכה לחבירו המוכה רוצה להציל עצמו תחלה כפי מה שיכול והמכה רודפו קצת ודבר פשוט שכל שאינו דרך הכאה אלא שעומדים זה אצל זה ומניח ידו עליו ודאי דרך שחוק בעלמא הוא ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דלא חשיבה הכאה אלא א"כ באה מחמת רוגז כגון שרודף אחריו אלא שכתב בשניהם שותקים דמעשים בכל יום שמכים החתולים בתרנגולים ואין חוששים ותלינן דדרך שחוק הוא ומסיק דמ"מ ראוי לחוש כל שהכה אפילו בלא רדיפה וה"ה בנכנס ללול של תרנגולים והוא שותק והם צווחים ולא ידענו אם הכה בהם כו' עכ"ל ולעד"נ דאין חשש בלא ראינו שהכה אפילו בהוא שותק והם צווחים דמה אכפת לן במה שיש אימה על התרנגולים כיון דהחתולים שלנו בני תרבות הם ודבר זה התירו הרשב"א והר"ן בפירוש מצד הדין ואין להחמיר אלא בראינו שהכה דרך רדיפה ובזה אסור אף בשניהם שותקים וכההיא דסעיף י"א ואף בזה יש היתר למכור לעובד כוכבים דיש כאן תרי שמא חדא שמא לא יחזור וימכרנו לישראל שנית שמא היה דרך שחוק דאע"פ שממה שכתבו הפוסקים משמע שיש חשש בראינו שהכה מ"מ אין כאן איסור ודאי אלא חשש בעלמא והמחמיר להמיתם תחלה ואח"כ למוכרו לעובד כוכבים תע"ב כנ"ל:

אבל דרסה ברגלה. זהו בחיה שיש לה ידים ורגלים אבל בעוף יש לה דריסה ברגל:

שלא הוציא צפרנו כו'. דאין מטיל ארס אא"כ בשעת נטילת הצפורן ממנו:

הומת הדורס. וה"ה אם חתכו היד התחוב בו. ב"י:

וצפורן תחובה לו על גבו. זה מיירי שהיה חיה או עוף הדורסים אבל בלא"ה אמרי' דהצפורן בא לו מעלמא כדאיתא סעיף י"ד:

למקום צר. כתב ב"י דמשמע מדברי סמ"ג וסה"ת שכל מקום שאינו צר ביותר אלא שיכולים לברוח קצת חשיב מקום רחב אבל מדברי רשב"א שמביא הטור משמע דמקום רחב היינו בקעה וכיוצא בה אבל בית וחצר גדולים לא ומיהו יש לדחות ולומר דאורחא דמלתא נקט ולאו דוקא עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב דוקא במקום שהבהמות רועות ומ"ש סמ"ג וסה"ת דבמקום רחב יש להתיר אינו אלא בעופות דנשמטים מן הדורס אנה ואנה בחצר רחב ולא חיישינן להם אלא בכלוב שהוא להם במקום צר וטעם דין זה משום דכל שאפשר לברוח מהדורס ה"ל ספק נכנס ספק לא נכנס דמותר אא"כ שאין להם להמלט בשום צד ולא כב"י עכ"ל וכן נראה עיקר דגם בת"ה הארוך זכר במקום שהם רועות במרחב ולא כמ"ש בספר משאת בנימין להקל בזה:

אם הוא שותק והם שותקים. אמרינן שלמא עבדי בהדדי ובשניהם מקרקרים אמרי' שכל אחד ירא מחבירו:

אבל אם דרס אחרים. נראה דה"ה פצע אחרי' דחד טעמא הוא דחזינן דלא נח רוגזי' מהריגת האח' ע"כ אמרי' דגם אחר ההריגה של אחת חמתו בערה בו מאחר שלא הרג האחרות שפצע אבל אם לא פצע אחרת רק הרג שנים או יותר אמרי' ג"כ דנח רוגזיה אחר כל ההריגו' דהא כ' הר"ן גבי קטע ראשו של אחד מהם כו' וזה לשונו ולא חיישינן שמא בתחלה דרס את אחרי' ואח"כ הרגו לזה דכיון שהם עומדים במקום שיכול לדרוס איזה מהן שירצה אני אומר זה דרס ראשונה והרגו עכ"ל הרי לפניך דלא מחזקינן ריעותא באחרים באם נוכל לומר שהרג את זו תחלה ה"נ נימא כשהרג הרבה דאלו הרג כולם תחלה נח רוגזיה בהריגתם וכן מצאתי בספר משאת בנימין בחדושי דינים שזכר בסוף הספר אלא שכתב שם ודלא כמשמעו' או"ה נראה שרומז על מ"ש בכלל נ"ז מעשה שהכניס חתול ידו ללול של עופות שקורין וואכטלין והוציא קצת מהן ואכל אותם ונשארו קצת מתים תוך הלול וקצת חיים ואסרו הכל עכ"ל. ואי משום הא לא איריא דשם מיירי בלול ונתבאר בסמוך דבכלוב מחמירין בכל גווני:

ועמד עמהם. דכיון שהוא יכול לדרוס כרצונו אמרינן דכי קטע רישא דחד נח רוגזיה משא"כ בכלוב כדמסיק:

אבל היכא דחזינן דקפץ כו'. הטעם בת"ה סימן קע"ח דבזה אמרי' דמכח מורא שתק השור והתם קאי בדוב שקפץ על השור ואותו הדוב היה בן תרבות עם בני אדם שהיו רגילים לשחוק בו כשהיה קשור בשלשלת אבל לא הוזכר שם שהיה בן תרבות עם בהמות וא"כ יש לתמוה על מה שסיים כאן אע"פ שהוא בן תרבות ומ"מ לפי טעמו של דין זה אמר שפיר אפי' שהוא בן תרבות דהא חזינן דעשה מעשה דריסה וא"כ שבקיה להימנותיה ועי' מ"ש בסעיף ה' מזה:

לא חיישינן לה. הטעם דמוקמינן אחזקה דהיתר דרוב (בהמות) [חיות] בחזקת שאינם דורסים והיש אוסרים נ"ל דטעם שלהם דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק ואין כאן ס"ס ע"כ אזלינן לחומרא ולא הקילו בגמ' אלא ספק אם היה שם ארי או לא וכמ"ש בסעי' שאחר זה דיש בהם ס"ס ועמ"ש סי' כ"ט סעיף א':

בין להקל בין להחמיר. בפרישה האריך כאן לפרש מ"ש להקל דתולין במצוי ובחנם טרח דהרשב"א ס"ל דאם יש סברא שוה לתלות בין לאיסור בין להיתר ודאי אזלינן להקל משום דרוב בהמות כשרות הן אלא דאם ההיתר אינו מצוי והאיסור מצוי אזלינן להחמיר והוכחתו מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי ואזיל לבי קני' ונפיק כי ממסמס קועיה דם א"ר אשי לאו אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימור קניא ואם איתא דאפי' אינו מצוי לפנינו לתלות להקל אפ"ה תולין להקל מאי קאמר מי לא אמר רבא ה"נ דאטו רבא בכלבא ושונרי תלי טעמא הא לא אמר אלא משום דתולין להקל מן הסתם ומאי ה"נ דאמר היא היא אלא ודאי ה"ק מי לא אמר רבא בדאיכא כלבא ושונרא דתולין בכלבא דקמן ה"נ תלינן בקנה דקמן וקנה נמי עבידא אווזא להתחכך בו עכ"ל תה"ה והבדק הבית חולק עליו שם וס"ל אפי' בהיתר שאינו מצוי תולין דדריסה מלתא אחריתא היא ואין תולין בה כל היכא שאפשר לתלות בהיתר וזה למד רב אשי מדברי רבא דתלה בכלבא אע"ג דשונרא שכיחא טפי לאגרויי ולהכות מכלבא אפ"ה תלינן בהיתר ה"נ בקנה אע"ג דלא שכיח כשונרא נמצא מ"ש כאן רשב"א בין להקל בין להחמיר תולין במצוי לא בא למעט אם הם שוים דאז פשיטא שתולין להקל אלא דאם אינם שווים קאמר דהולכין אחר המצוי כפי מה שהוא. וכתוב בטור וא"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע וכן אם ניקב אפילו בפנים כשר עכ"ל נראה ביאור דין זה דכ' נ"מ בין חשש דנקב ובין חשש דדריסה דהוא בשני דרכים האחד הוא אליבא מאן דחושש לנקב מ"מ יש חילוק דאלו משום חשש דנקב א"צ לבדוק אלא מקום הנקרע ותו לא ואלו משום חשש דריסה צריך לבדוק נגד כל החלל כדלקמן ואח"כ כ' (דאפי') [דאלו] לריב"א דס"ל בסי' ל"ג דאין חוששין לנקיבה באיברים פנימים א"כ כאן יש נ"מ דאפי' אנו רואים שניקב העור של העוף אפי' לפנים עד אבר שנקיבתו במשהו מ"מ כשר כיון דלא חיישינן לדריסה כאן כיון שאינו מצוי ותולין בהיתר המצוי ע"כ כשר כיון שאינו כאן חשש רק משום נקב באבר הפנימי ובאמת לא חיישי' לזה לריב"א וראיתי בזה מי שכתב וטרח בחנם לפרש הענין בדרך אחר:

חוששין לה כו'. בטור כתב שחוששין שמא הארי דרסו והצפורן נשמטה וישבה לו בגבו עכ"ל ואין זה דומה למ"ש בסעיף ח' שאין דרך להטיל ארס אלא אחר שניטל הצפורן דהתם הצפורן נשאר מחובר ביד אבל כאן שנשמט הצפורן ובשעה שנוטל היד משם מטיל ארס וכ' ב"י משמע דוקא ראו שנכנס ארי אבל לא ראו שנכנס תולין לומר שצפורן זה היה בכותל ונתחככה הבהמה בכותל ונתחבה בגבה וכ"כ הרשב"א דהוא ס"ס ספק נכנס או לא נכנס ארי ואת"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי הוא אלא בכותל נתחכך עכ"ל ואע"ג דאין זה ס"ס גמור דהא גם בצד הראשון שאימור לא נכנס ארי אתה צ"ל שצפורן זה בא מכותל מ"מ סמכינן ארובא כמ"ש לעיל ואמרינן דיש כאן סברא טובה שמכותל בא כיון שיש לנו לומר שלא היה שם ארי כלל וכעין זה כ' בד"מ:

ולא לזה בלבד כו'. זה קאי ג"כ אשניהם שותקין כמבואר בב"י:

אלא לכל השוורים כו'. יש בכאן מקום תמהון גדול על דברי ב"י שכתב וז"ל ולא קאי אנכנס ארי בין השוורים ונמצא צפורן יושבת בגבו של אחד מהם דסמיך ליה דהתם בכל גווני חיישינן לזה שהצפורן בגבו ואפי' במקום שיכולה לברוח ממנו כו' עכ"ל כבודו במקומו מונח וכאן קשה על דבריו דהא אמרינן בגמרא דרב מתיר בצפורן יושבת בגבו דאמרינן בכותל נתחבה ומשם בא לגבו רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה א"כ אין בהך צפורן בגבה ריעותה טפי מחשש ספק דרוסה דהיינו הוא שותק והן מקרקרין דאי ס"ד דיש סברא דגרע טפי היאך אמר רב לטעמיה ואין זה טעמי' דהתם קיל מהכא אלא ע"כ דשוין הם ומ"ה לדידן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי בצפורן בגבו דבא מהארי כמ"ש ב"י בזה דמשום טעם זה קי"ל דלא כרב בצפורן וקש' מ"ט נימא דבספק דרוס' היינו הוא שותק כו' מותר אם הם במקום רחב דאמרי' שברחה כמ"ש בסעיף ט' דדוקא במקום צר חיישי' ובצפורן שבגבו שהוא נלמד מן ספק דרוסה נימא דאותה שהצפורן בגבה יהיה טרפה אפי' במקום רחב ואמאי לא נימא גם בזה כיון שהוא במקום רחב ודאי ברחה והצפורן בא מן הכותל כיון שזה נלמד מן ספק דרוסה היאך יהיה חמור ממנו היאך יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא הא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהא אין סברא בעולם לומר שחמור דין דצפורן מספק דרוסה דא"כ לא יצדק מה שאמרו בגמ' רב לטעמי' כו' ולפי האמת נראה ברור דגם הרשב"א נתכוין לכך ועיקר חידוש שלו דדין צפורן בגבו יש לו החומרא של הוא שותק והן צווחין דהיינו ספק דרוסה ולא תלינן בכותל מטעם כיון דהיתר של רב מטעם קולא דספק דרוסה ממילא לדידן אין לנו קולא והוה דינו ממש כמו ספק דרוסה וכן מרומז בהדיא בת"ה הארוך דף ס"ד שכתב תחילה דין ספק דרוסה שיש בו חילוק בין מקום צר לרחב ואחר כך כתב דין זה דצפורן בגבו וקאמר כיון דחוששין לספק דרוסה חוששין גם לזה פשוט הוא מדתלי זה בזה הוה דינו כמוהו ולא חמיר ממנו. והב"י כתב הוכחה לדבריו מדכתב הרשב"א דין צפורן אחר שכתב דין הוא שותק והם צווחין ואיני מכיר בזה שום רמז הוכחה ובהדיא אמרינן בגמ' דדין דצפורן הוה ליה ספק דרוסה וא"כ אין לנו שום סברא לומר שיהיה חמור משאר ספק דרוסה בשום דבר גם הרי"ף והרא"ש הזכירו בדין צפורן שאסור משום ספק דרוסה ולא נתנו שום חומרא לזה יותר משאר ספק דרוסה ע"כ דברי ב"י כאן מותמהים מאד והעיקר דבמקום רחב אפילו אותו שהצפורן בגבו מותר והצפורן אתא מעלמא דכל שאין חוששין משום ספק דרוסה הוה דינו כדאמר רב דאין חוששין להך צפורן. ומ"כ אם נמצאו ג' נדרסים יש להחמיר ולאסור את כולם אפי' במקום רחב כי כבר הוחזק עדר זה בנדרסין עכ"ל ונ"ל שהוא טעות גמור דהכותב הזה דימ' זה לתבשיל שנמצאו בו תולעי' דאסור כמ"ש בסי' פ"ד סעיף ט' ולא קרב זה אל זה דהת' אמרי' דודאי טבע של ירקות זה לגדל בו תולעים משא"כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה ומה יזיק איסור של אחת לחברתה:

(סימן נ"ז סעיף ב) חוץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים והוא שיקוב בציפרנו לבית החלל שאז מטיל ארס. ונ"מ דאלו בקוץ כשניקב לחלל אין לו בדיקה כמ"ש ר"ס נ"א. אבל בנץ בודקין אותו. ועיין ט"ז. ומוכח בהדיא דנץ שניקב בצפורנו לחלל אית לי' בדיקה אי האדים הארס שלו ואי לא האדים לית לן בה. ותימא שהרי מבואר להדיא ברש"י פא"ט (דף נ"ג) והרשב"א בתה"א (דף מ"ה) והט"ו סימן זה סעיף י"ט דזיהרא דנץ לא מאדים ולא מינכר ולית לי' בדיקה. וא"כ למאי נ"מ כתבו הט"ו דין זה:
ונלע"ד דנ"מ אם ניקב בצפורנו לפנינו ונתחב לא' מהאברים כגון בלב ולא לבית חללו ונשמט הצפורן מרגלו ונשאר כך תחוב ונשחט מיד ונמצא שעדיין תחוב לא' מהאברים. דבענין זה לא חיישינן לנקיבת שאר אברים הפנימים כמ"ש סימן נ"א ס"ב. ואלו מטעם דרוסה טריפה ואין לו בדיקה אפי' להמחבר ואף שהצפורן נשאר תחוב מ"מ בשעה שנוטל רגלו מטיל ארס כמ"ש הט"ז והבאה"ט:

(סעיף ו') אין דריסה כו' כתב הר"ן פא"ט דהיכא דאמר אין חוששין אפי' האדים העור והבשר מותר כי היכא דלא חיישינן כדלא מספקא לן בדרוסה כלל עכ"ל ומביאו הב"י. וכן מוכח להדיא בס' בד"ה לרא"ה(דף מ"ה ע"א) וזו ראיה ברורה למ"ש הט"ז סימן ל"ג. ודלא כהב"ח שנעלם ממנו דברי הר"ן אלו והשיא דעת הר"ן למה שלא עלה על דעתו. דודאי כל היכא שלא נולד לנו חשש דרוסה אפי' האדים הבשר לית לן בה וזה ברור:
ועיין בשו"ת מ"ב סי' פ"ז בענין מקום רחב בדרוסה דמדמה לה לדין צידה בשבת דכל היכא דמטי לה בחד שחיי' הוי מקום צר ואידך הוי מקום רחב וה"נ אי מטי לה הדורס במרוצה אחת בלי טרחא ותחבולה נקרא צר וחוששין לדרוסה והיכא דקשה לתופסו אם לא בתחבולה וטירחא יתירא הוי רחב ובכה"ג א"ח לדרוסה לכ"ע:

(סעיף י') בד"א שאם חתך ראשו של א' מהם אין חוששין לאחרים דוקא כשנכנס כו'. אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף כו' אע"ג דקטעי' לראשי' כו' לא נח רוגזיה בהכי. כ"כ הב"י בשם הר"ן. וכן דעת הרא"ה בס' בדק הבית (דף מ"ה). אכן הרשב"א במשמרת הבית שם נראה שחולק עליו. וכ"נ שהרי אנן קיי"ל שאין חילוק בדרוסה בין יש לו מצילין ובין אין לו מצילין וסתמא אמרינן בש"ס דאי קטע לראשי' דחד מינייהו אמרינן נח רוגזי'. ועוד דלפ"ד סה"ת הביאו הטור אין דריסה אלא בשיש לו מצילין. וא"כ לפ"ז ודאי הש"ס איירי בהכי. וכן נ"ל שהוא דעת האו"ה ומביאו בד"מ שכתב על כלוב מלא עוף שהניח חתול ידו לתוכו והמית מהם רבים דאסור דלא אמרינן נח רוגזיה כשהרג יותר מא' וכמ"ש הש"ך בשם או"ה (אך בשו"ת צ"צ סימן ק"ה חולק וכתב דכל דלא דרס אחרים מותרים בהרג ב' וג'). מוכח להדיא דאלו המית רק א' מהם שפיר אמרינן נח רוגזיה אף שעמד החתול מבחוץ לכלוב והכניס ידו לתוכו. וכיון שכן דעת הרשב"א וסה"ת ואו"ה יש להקל עכ"פ למכרו לעובד כוכבים כמ"ש הג"ה ס"ס זה דהיכא דאיכא פלוגתא בדרוסה שרי למכרו לעובד כוכבים כנלענ"ד:

(סעיף י"ח) לשהויי י"ב חודש. עיין במ"י כלל ע"ג דבהמה דקה ה' חדשים ובגסה ט' אם נשתהה וילדה שרי ספק טריפה:

כגון בעגלים . עיין בה"ט וע' שו"ת ב"ח החדשות סי' י"ט בדין זאב אם יש לו דריסה יש להחמיר לענין אכילה אבל למוכרה לעובד כוכבים שרי משום ס"ס וכמ"ש בתה"ד סי' קע"ח בדוב שקפץ ע"ש ועי' בסי' י"ח תשובת בנו של הב"ח ז"ל שנראה שדעתו נוטה שאין עובד כוכבים נאמן במסל"ת לומר שזאב נכנס לעדר ובפרט שיש אמתלא שהיה רועה הבהמות כו' ע"ש ומ"ש ע"ז בהג"ה ס"ס י"ט לק"מ ע"ש:

כגון שנכנס לדיר שלהם. עבה"ט ותו"מ ועי' במאיר נתיבים סימן ס' שאין להקל לענין חשש דריסה מחמת שדיר הבהמות הוא מוקף גדר רק כמ"ש הדמש"א שיהיה רחב כחצר המשכן דהיינו מאה אמה על חמישים אמה אך אע"פ שבמשכן היה בו בנין מוקף בתוכו מ"מ כאן דלענין הרווחה בעינן שיהיה פנוי לגמרי משא"כ בנידון המעשה שהיו שני חדרים אף שהיו פתוחים זה לזה מ"מ כיון שהיה פתח צר מאד שהיו צריכים לכנס אחד אחד אין לדמות להא דכתובות דף כ"ז דהיה מחבואה אחת כו' כיון שהשואל אומר שהיה דרכה ללון בחדר החיצון שבפנימי היה ריבוי רפש וטיט וגם כיון דאי אפשר ליכנס כ"א אחד אחד אף שנאמר כשהרגישו נסו להמלט לחדר הפנימי והוי ספק לא על כיון שהדרוסה נמצאת בחדר החיצון מ"מ אין זה אלא כאילו אינה מחזקת אלא אחת דהיינו בעיא דר"י התם והתם טעמא דמי יימר דאיטמי וגם י"ל דבשבויה הקילו וכאן לפי דברי השואל אין לתלות הענין כ"א בזאב וביותר שאומר דהעובד כוכבים מהימן ליה ולכן יש לאסור וע"ש שנראה שמ"מ כיון שהמקום רחב יש להתיר למכור לעובד כוכבים כמ"ש הש"ך בזה:

אבל אם דרס אחרים. עי' בה"ט וכ' בשו"ת ב"ח החדשות סי' כ' במעשה שהיה בדיר ג' אווזות בכלוב ועוד הלכו ובאו בדיר שני אווזות וד' בר אווזות ולמחר מצא הד' בר אווזות קטועי ראש על ידי ברדלס שקורין טחור"ש שהוא מצוי טובא בקראקא ופסקתי שהב' שהלכו בדיר עם הבר אווזות אסורים כיון שבודאי על ביניהם אבל הג' שהם בכלוב שרי כיון שנעשו שני כיתות בחדר אחד אע"ג דעל במקום אחד לגבי כת אחרת הוי כספק על והוי ס"ס ע"ש. וכתב עוד שם בסימן כ"א שוב מעשה שהיו תרנגולים בכלוב וגם חוץ לכלוב הלכו תרנגולים בדיר אנה ואנה למחר מצאו ב' תרנגולי' בכלוב מתים ומאותן שהלכו בדיר אחד מת ולא שמעו קול צווחה בלילה ולא שום פצע וחבורה אף לאחר שנמרטו הנוצות מן המתים לא נמצא רמז מכה ולא בתרנגולים שנשארו חיים ופסקתי דשרי הנשארים בכלוב ושחוץ לכלוב דלא מחזקינן ריעותא שנהרגו ע"י ברדלס אלא תלינן שמתו מחמת חולי ואת"ל ע"י ברדלס מ"מ ספק שמא לא נגע כלל בנשארים וא"כ איכא ס"ס ושרי ע"ש: וכתב בשבו"י ח"ב סימן נ"ד דורס שנכנס לדיר וע' בחינוך ב"י בכלוב מלא עופות ובלילה שמע אחת מקרקרת מאד ומצאו אחת מפרכסת ואח"כ מתה:
ועיין שם עוד בסי' נ' אווזים שעמדו בכלוב ואחד הוציא ראשו חוץ לכלוב ומצא חתול עומד על צוואר האווז. וע"ש בסי' נ"ז ברועה שאמר שראה כבש נדרס ויצא דם מחוטמו. ועי' בשו"ת ב"ח סימן קכ"ו וקמ"ח והועתק בלה"ק ובתו"מ ע"ש ועי' בתשובה שם סימן קמ"ז שכתב בודאי אילו היה אחד מבעבע דם היינו חוששים לכולם דאותו שמבעבע דם מראה לנו שהיה ברדלס בכלוב ועומדים כולם בספק מאחר שאין להם מקום המלטה מהכלוב ולהר"ן אפילו הרג אחד מהם חוששים לכולם אבל מאחר שאין אחד מהם מבעבע דם תולין להקל משום ס"ס ע"ש:

ולא לזה בלבד חוששין. עבה"ט ועיין במקום שמואל סי' סד בזאב שנכנס לדיר שיש בו הרבה כבשים ונמצא חמשה נדרסים אזי כל העדר אסור שהוחזקו בנדרסים ודלא כט"ז ונה"כ בסימן נ"ז ואין דבריו מכריעין ומה שהביא ראיה מס"ת פשיטא שאין ראי' דהתם מוחזק הסופר לכתוב בטעות וראיה מתבשיל בפסח שנמצא בו ג' שעורים ע"ש בא"ר ובמק"ח וכמ"ש בספרי שו"ת ב"א חלק אה"ע:

מ"מ מותר למכרו. עבה"ט. וכ' בשבו"י חלק א' סי' נ"ה אווזות הבר במקו' שאין אוכלין ובא עליהם הדורס שאסורים ג"כ משום ספק דרוסה מותר למוכרם בעודם חיים ולא חיישי' שמא ימכור העובד כוכבים לישראל במקום שנהגו היתר באווזות האלו ע"ש:

(סימן נ"ז בש"ע סעיף א') כגון בעגלים כו'. ש"ך בסק"ב ומהרש"ל והב"ח אוסרים בעגלים והביא המהרש"ל סמך לסברא זו מדברי הרמ"א מסעיף ג' דכ' דוקא בגדולים אבל בקטנים יש להם דרוסה ועי' בט"ז סק"ג ויש לומר דלק"מ בשלמא גבי נץ דקתני במתני' דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס א"כ הא דנקט הנץ בעוף ואתי למעוטי שאר עופות טמאים ע"כ מיירי ברברבי מיניה דאי דכוותיה גם לשאר עופות הטמאי' יש דרוסה וע"ז קאמר דרוסת הגס בעוף הגס למעוטי הנץ בעוף הגס היינו גם כן ברברבי מיניה דמסתמא כל הבבא בחד גוונא מיירי א"כ בדכוותיה אפילו בעוף הגס י"ל דיש לנץ דרוסה משא"כ הא דקתני דרוסת הזאב בדקה ע"כ איירי בדכוותיה דהא אתי למעוטי חתול והיינו אפילו בדכוותיה לית להו דרוס' דאין לחתול דרוסה אלא באימרא זוטרת' ואם הא דקתני דרוסת הזאב בדכוותיה א"כ דרוסת ארי בגסה נמי איירי בכה"ג וא"כ אתי למעוטי זאב מגסה ע"כ דאפילו מדכוותיה לא דריס ונסתר הוכחת מהרש"ל:

(סעיף ב') כל העופות שאין להם דריסה כו' והוא שיקוב בצפרנו לבית החלל כו'. זהו דעת הרמב"ם דמפרש הברייתא דרוסת הנץ בבהמה אינו טריפה עד שתנקב לחלל לאו דטריפ' משום נקיבת הקוץ אלא שאם ניקב לחלל שאז מטיל ארס והיינו בלישנא בתרא דפ' אלו טריפות נ"ב ע"ש דמוקי הבריית' ברברבי ובאין מצילין ואפ"ה אם ניקב לחלל אמרי' דמטיל ארס לכך לא מחלק הרמב"ם כלל בין מצילין לשאין מצילין רק זה יש להעיר בדברי הרמב"ם מנ"ל דאף אם ניקב לחלל מ"מ אין דרוסה לנץ באימרי רברבי דהא התוס' מקשים מאי פריך אהא דאמר ר"ח יש דרוסה לחתול בגדיים וטלאים מהא דאין דרוסה לחתול כו' עד שתנקוב לחלל וא"ת דלמא הברייתא מיירי ברברבי וי"ל דומיא דנץ קתני דאף בגדיים וטלאי' אין דרוס' כו' א"כ נוכל לומר דהברייתא איירי אפילו באימרי רברבי א"כ מנ"ל להרמב"ם שאם ניקב לחלל שאין דרוסה לנץ באימרי רברבי וי"ל דהרמב"ם לא נהירא ליה תירוץ הרמ"א דדומיא דהנץ קתני דזהו דוחק וקא קשיא ליה קושית תוס' דדלמא הברייתא מיירי באמרי רברבי אע"כ דזה הי' ידוע להגמ' דאפילו אם ניקב לחלל אין דרוסה לנץ באימרי רברבי א"כ ע"כ הבריית' איירי בגדיים וטלאים ופריך הש"ס שפיר לפי זה מוכח כדברי הרמב"ם דאפי' אם ניקב לחלל אין דרוס' לנץ באמרי רברבי:

(סעיף ט' בהגה"ה) ואפילו הרג אחד מהן כו'. עי' פ"ח שהביא בשם שו"ת צ"צ דאם מצא אחד מושלך על הארץ מת אין לו דין דקטע רישא דחד מינייהו דאמרינן מחמת ארס הדרוס' מת וכולם נכנסו בס' דרוסה ואאמ"ו נ"י דאם מצא שיש קרע בבטנה שנראה שבא מחמת הדורס יש לו דין דקטע רישא כו' ושאר מותרים וע"ש שהביא הפ"ח על שמו דאם הרג אחד מהן ונמצאת על מקצתם שישנה גם בהם הדרוסה כולם אסורים ממ"נ אם אותו שהרג הוא ברישא אם כן חזינן דלא נח רוגז ואיכא למיחש כולם וא"א דלא הרג ברישא אם כן אמרי' דדרס קודם דנח רוגזי' א"כ כולם נכנסים בספק וכולם אסורים ואמ"ו אמר דאין זה מוכרח דהא אי גם אי קטע ברישא דחד מינייהו אמאי לא אמרי' ברישא דדריס דכולי' מקודם דנח רוגזי והדר המית וע"כ משום דאוקמי' אחרינא אחזקה ואמרינן מסתמא המית קודם לכולהו וכבר נח רוגזיה רק אותן שניכר בהם הדרוסה ע"כ צ"ל דדרסן מקוד' ואחרינ' אוקמי' אחזקה ומותרים. [צ"ע דהא בש"ך ס"ק כ"ח מבואר ההיפך וע' בפמ"ג בש"ד אות כ"ח]:

(שם סעיף ט"ו) ואפילו וודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה. עי' ש"ך ס"ק ל"ה שהאריך לפרש דברי תוס' והרא"ש אליבא דרש"י דאם ראינו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר הוי ודאי דרוסה ואם ניכר מבחוץ אז א"צ בדיקה רק במקום הדרוס' לבד ויש להקשות מהא דכתבו התוס' דף כ"ח בד"ה אתא וא"ת למנ"מ אי תלינן בכלבא או בקניא כיון דאפילו קניא בעי בדיקה וי"ל דנ"מ דאי הוי תלינן בשונרא הוי צריך בדיק' נגד כל החלל אע"ג דליכא ריעות' אלא כנגד הסי' משא"כ אי תלינן בקניא א"צ בדיקה כ"א נגד מקום ההכאה ולפמ"ש תוס' הכא דגם דרוסה א"צ בדיקה רק נגד מקום הדרוסה ולא יותר וצ"ל דהא שכתבו התוס' דבספק שונרא צריך לבדוק בחלל בבשר שעל כל החלל ר"ל דצריך לבדוק מבחוץ שמא דרסה עוד במקום אחר אבל אי תלינן בקניא א"צ לבדוק רק נגד מקום שניכר הדרוסה מבחוץ ולפ"ז אמר אמ"ו דאין הכרח לומר דהשת' ס"ל לתוס' דאם ראינו שדרסה הוי דרוסה וודאי רק י"ל דס"ל לתוס' כמו דס"ל מעיקרא דלא הוי רק ספק ולק"מ אהא דא"ר מכפא דמוחא כו' די"ל דזה ודאי הא דאמר רב אין חוששין היינו באיהו קשתיק כו' דאז א"צ בדיקה כלל אבל היכא שראינו דדרסה גם רב מודה שצריך בדיקה בבשר מחוץ על כל החלל כולה דלמא יהיה מקום הדריסה ניכר לפ"ז לק"מ מהא דאמר רב מכפא דמוחא כו' היינו שצריך בדיקה מבחוץ מכפא דמוחא עד אטמא והשת' דזכינו לדין דס"ל לרש"י דאם ראינו שדרסה ג"כ כו' הוי ספק דרוסה כו' הא דמקשה הש"ך ס"ק ל"ו להפוסקים דבדיקה הוא לאחר שחיטה א"כ מאי קאמר בזבחים ע"ה כולה כר"י לא אמרי בין נקובת קוץ לדריסת הזאב מידע ידיע לוקמי בפשיטות דמתערב ספק דרוסה שראינו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ ע"ש דבריו יש לתרץ דהנה כבר כתבו לשיטת ר"ת שכתבו תוס' בפ' כל הזבחים שנתערבו דיש להתיר הבהמה שנושא זאב והרועה מצילו ונתערב בעדר משום דאין דרוסה אלא ביד והוי ס"ס ספק אחד בגופו וספק א' בתערובות הוי ס"ס ולשיטה זו ל"מ הש"ך מידי דהוצרך הש"ס לאוקמי בודאי דרוסה דאי בספק דרוסה ה"ל ס"ס ואמאי ירעו הא כולם מותרין וצ"ל דקושית הש"ך הוא לשיטת ר"י דס"ל ס"ס א' בגופו ואחד בתערובת כו' ומקשה שפיר דלוקמי בספק. אמנם אדמ"ו אמר ליישב דהנה התוס' הקשה ריש פרק כל הזבחים בד"ה בטריפות כו' בשם הר"ר אפרים כיון דלא ידע מה תועלת כאן רעיא דמכליה אי אפשר משום ספק טריפה וליתן לכלבים א"א דאין פודין הקדשים להאכיל לכלבים כו' ומיהו למ"ד דאיערב בדרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה אם האדים כנגד הבני מעיים או סמנים דאפי' ודאי דרוסה יש לה בדיקה ולמ"ד דאיערב בנפולה נפילה יש לה בדיקה אבל למ"ד בולד טריפה קאמר ושמא סבר פודין קדשים לאכול לכלבים ע"ש ולכאורה ל"מ תוס' מידי דהנה תוס' בחולין דף י"א ד"ה אתיא מפרה אדומה כתבו והנה יש ללמוד מכאן הלכה למעשה דאם עשה מכמה בהמות גבינו' ואח"כ נשחטה אחד ונמצאת טריפה שכולם אסורים ע"ש אבל הרא"ש והפוסקים הביאו דעכשיו דאזלינן בתר הרוב הוי חזקה מחמת הרוב וכן מבואר לקמן סי' פ"א ס"ד כזה דעכשיו דאזלינן בתר הרוב דגבינו' שעשה מקודם מותרות דאמרי' השתא הוא דנטרפו וכן הדין לענין ביצים ומקשים ומ"ש מנגע באחד בלילה ולמחר השכים ומת דחכמים מטמאין דכל הטמאות כשעת מציאתן ותי' היינו לקדשים מחזקינן ריעותא מזמן לזמן אבל בחולין אמרי' השתא הוא דאתרע א"כ לפי זה בבהמה שנולדה ואח"כ נשחטה ונמצאת טרפה הוולד אסור לגבי גבוה דבקדשים מחזקינן מזמן לזמן וחיישינן דלמא נטרפה בשעת עבורה משא"כ לאכילה מותר או יפדו אותו ונעשה חולין דהא גבי חולין אמרינן השתא דנטרפו כמו גבי גבינות וא"כ מאי מקשים התוספות ומיהו לשיטת ר"ת דספק א' בגוף וספק אחד בתערובת הוי ס"ס א"כ אי מיירי כה"ג אמאי ירעו הא הוי כשרה ליקרב ע"ג מזבח מטעם ס"ס והא דמחזקינן מזמן לזמן גבי קדשי' היינו רק בספק אחד וכ"כ המ"א בא"ח סי' תס"ז ובפרט להפוסקים דמכשירין לחולין לגמרי פשיטא דגבי קדשים הוי ס"ס לפ"ז קושית התוס' בממ"נ אי איירי בטריפה ודאי וכגון דעיברה ולבסוף נטרפה וראינו אותה שהיא טריפ' בימי עבורה אם כן אין פודין את הקדשים ואי בנמצאת את אמו טריפה אחר שחיטה ה"ל ס"ס לשיטת ר"ת ומותר לגבוה אבל ר"י שפיר י"ל דר' ירמיה איירי בכה"ג וכנ"ל והשתא דזכינו לדין ליישב קושית התוס' יתיישב גם כן קושית הש"ך דהנה התוס' בשמעתין דספק דרוסה כתבו דבהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיקה מפני שהוושט אין לו בדיקה מבחוץ וחיישינן דלמא במקום נקב קשחיט וכל הסוגיא דבודקין נגד בני מעיים מכפא דמוחא עד אטמא איירי ע"כ לשיטת תוס' בעוף וכ"כ מהרש"ל ביש"ש לפי זה הוצרך הש"ס לאוקמי בוודאי דרוסה שמקומה ניכר דאל"כ דאיירי שדרסה ואין מקומה ניכר קושית רבינו אפרים במ"ע מאי מועיל רעי' כיון דאין פודין קדשים כו' ול"ש כאן תירוץ דמהני בדיקה כיון דאין מקומה ניכר א"כ בודאי צריכה בדיקה בסימנים ול"ל בדיקה כלל דלמא במקום נקב קשחיט בשלמא אי מיירי במקומה ניכר מחוץ רק דאין מכירין בין דרוסת הזאב לנקיבת הקוץ א"כ שפיר מהני בדיקה כיון דמקומה ניכר מחוץ א"צ בדיקה רק במקום הניכר כמ"ש תוס' להדיא דודאי דרוסה א"צ בדיקה רק במקום הניכר ומיירי דאין ניכר הרושם לנגד הסימנים וא"צ בדיקה בסימנים כלל משא"כ אי אין מקומה ניכר מבחוץ אז צריך בדיקה ג"כ מחוץ כנגד הסימנים ולא אהני בדיקה אז דלמא במקום נקב קשחיט א"כ הדרא קושית ר"א לדוכתיה כיון דאין פודין כו'. אמנם י"ל דקושית הש"ך לרב ירמיה דאוקי בולד טריפ' ע"כ ס"ל דפודין וכמ"ש תוס' ולשיטתו ס"ל לאוקמי באין מקומה ניכר אך לפמ"ש דלשיטת ר"י לא קאי קושית תוס' דאיכא לאוקמי בוולד טריפה שנמצאת אמו טריפה אחר שחיטה רק כל קושית תוס' הוא לשיטת ר"ת א"כ ממ"נ ל"ק קושייתו דלר"ת וודאי דהוצרך הש"ס לשנוי בוודאי דרוסה שמקומה ניכר דבלא"ה הוי ס"ס וגם לשיטת ר"י צ"ל כן דאל"כ גם להדיוט אסור וקשה מהך דאין פודין הקדשים דלשיטת ר"י גם ר' ירמיה י"ל דס"ל דאין פודין והאי דמוקי בוולד טריפה היינו בספק טריפה שנמצאת אמו טריפה לאחר שחיטה לפ"ז גם ר' ירמיה לא מצי לאוקמי באין מקומה ניכר כיון דס"ל אין פודין כו' והא דכ' תוס' דס"ל פודין כו' היינו לשיטת ר"ת דווקא וכמ"ש ולר"ת בלא"ה ל"ק קו' הש"ך כמ"ש לפ"ז ל"מ הש"ך ממ"נ לר"ת למ"מ דהוי ס"ס ולשיטת ר"י לא מצי לאוקמי כה"ג דקשה קושית רבינו אפרים ואף דהא אתיא ע"כ כמ"ד פודין וכמ"ש תוס' הא כבר כתבתי דתוס' הוכרחו כך לשיטת ר"ת אבל לשיטת ר"י אתיא כמ"ד פודין ודו"ק. וזה כפתור ופרח:

(סעיף י"ח בהגה"ה) וכ"מ שהוא ודאי טריפה וכו'. עש"ך ס"ק מ"ח מה שהביא ע"ש תשובת הרשב"א דהא דאמרינן טריפה אינה חי' לא קאי כלל איתרת אלא אף דטריפה היא אפ"ה יכול לחיות שלא אמרו יתרת אינה יכולה כו' וא"כ ה"ה יתרת יכולם לחיות להוליד לפ"ז הא דאמר בפא"ט דף נ"ח אמר אמימר הני ביעי דספק טריפ' דשיחלא קמא משהינן כו' איתיביה כו' אלא הא דתנן ולד טריפה ר"א לא יקרב ע"ג מזבח ורי"א יקרב במאי קמפלגי בעיברה ולבסוף נטרפה לפי דברי הרשב"א לא מקשה מידי הש"ס דאיכא לאוקמי בנטרפה ולבסוף עיברה וא"ל דטריפה אינה יולדת מ"מ משכחת לה ביתרת שיכולה להוליד ויש לתרץ דהנה בלא"ה קשה מ"ש א"ה אדמיפלגי לגבוה כו' דלשון א"ה אינו מדוקדק כקושית תוס' ד"ה א"ה וי"ל דאיתא בתוספתא במס' טהרות פרק ד' ראוהו חי מבערב ולמחר השכים ומצא מת כל טהרות שנעשה למפרע טהור לא ראוהו חי מבערב ומצא מת כל טהרות שנעשה למפרע טמא והובא ברא"ש בטהרות פ"ה מ"ו פי' בשלמא אי ראוהו חי ה"ל חזקה ואמרי' השתא מת משא"כ בלא ראהו חי אע"פ שבוודאי היה חי מקודם לא הוי כ"כ חזקה אלימתא ולא אמרינן השתא הוא דאתרע וכתבו תוס' שם וכ"ז לענין קדשים אבל לחולין אע"פ שלא ראהו חי אמרינן השתא הוא דאתרע ואוקמי אחזקה ע"ש וא"כ ה"נ בלא ד' אמימר י"ל דמיירי שפיר דלא חזינן אימתי נטרפה רק דמצאוהו טריפה אח"כ דלגבוה אסור ולהדיוט מותר דלהדיוט אוקמא אחזקה אבל לאמימר דאמר טריפה אינה יולדות וזו ילדה א"כ ל"ל דלענין קדשים לא אמרי' השתא הוא דאתרע ומחזקינן איסור למפרע דלמא קודם לידה נטרפה הא חזינן דילדה אם כן ודאי כשעיברה היתה כשרה והוי כמו שראינו חי מבערב א"כ גם לענין קדשים הל"ל השתא דאתרע אע"כ צ"ל דפלוגתייהו לא מיירי בכה"ג ופריך שפיר אדמפלגי לגבוה כו' לפ"ז גם על הרשב"א לק"מ דהמקשן לא אסיק אדעתיה כח דהיתרא עדיף א"כ ע"כ ל"מ פלוגתייהו בהכי דא"כ קשה אדמפלגי לגבוה כו' דהא ביתרת ל"ש לומר השת' דאתרע וליכא חילוק בין קדשים לחולין כלל אע"כ צ"ל דטריפה יולדת ומיירי דמצא לומר אחר שחיטה דהיא טריפה ושפיר איכא לאפלוגי בין קדשים לחולין כמ"ש ופריך שפיר: