שולחן ערוך, יורה דעה נ״ו: דיני טרפות בצומת הגידים. ובו י' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני טרפות בצומת הגידים. ובו י' סעיפים:
ניטלו צומת הגידין (פי' מקום שהגידין נקשרין יחד לשון מבעד לצמתך) או שנפסקו טריפה אע"פ שכל העצם קיים:

צומת הגידין הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו ויש מי שאומר שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה: הגה ויש להחמיר כשתי הסברות (ב"י בשם ר"י בן חביב וכ"פ מהר"מ אלשקר תשו' מ"ה) אבל הסברא ראשונה היא עיקר (היא סברת תוס' ורש"י והרא"ש וגדולי צרפת ואשכנז):

התחלתם למעלה מהערקום והוא עצם קטן שמחבר השוק לארכובה הנמכרת עם הראש ועצם זה הוא שמשחקים בו התינוקות שקורין קוגי"ל ולמעלה ממנו מתחברים וצומתים גידים אלו ועולים ומתפשטים בשוק עד שמתרככים וחוזרים כעין בשר:

נפסקו או ניטלו כנגד הערקום כשרה. למעלה מהערקום והוא המקום שהטבחים תולין בו טריפה:

שיעור ארכן ממקום שמתחילין להיות צומתים עד שמתפשטים בבשר בבהמה גסה י"ו אצבעות ויש מי שאומר שהוא שיעור ד' אצבעות ובבהמה דקה לא נתנו חכמים שיעור אלא במראיתן ובמישוש שכל זמן שהם לבנים קשים ועבים יש להם דין צומת הגידין אבל כשהם מתחילים להתרכך או שהם קטנים ודקים אין להם דין צומת הגידים ובמקום שאין לבנים כל כך אלא לבנים קצת ומזהירים כעין זכוכית לא הוי צומת הגידים:

יש גידים אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותם אינם בכלל צומת הגידים:

צומת הגידים בבהמה ג' אחד עב ושנים דקים נחתך העב לבדו מותרת שהרי נשארו שנים נחתכו השנים הדקים מותרת שהרי העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומה אלא מיעוטו נחתך רובו של כל אחד מהם טריפה (לשון הרמב"ם פ"ח מה"ש דין י"ח): הגה הגיד העב הוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה והוא מונח על השנים והם דבוקים בבשר ובעצם (מרדכי בשם ראבי"ה):

בעוף הם בעצם האמצעי כמו בבהמה והם י"ו ואם נפסק רובו של א' מהם טריפה (רמב"ן ור"ן):

סימן מקום שכלים צומות הגידים בעוף כסימנם בבהמה דקה: הגה ומי שבקי לשער יוכל לשער בכל עוף לפי גדלו ולפי קטנו כל זמן שהם קשים הוי צומת הגידים ובמקום שמתרככים לא הוי צומת הגידים (פסקי מהרא"י סי' קמ"א) ומי שאינו בקי לשער ישער ברוחב אצבע בעוף ממקום שמתחילין (שם בשם מהרי"ל) ולעולם אין צומת הגידין למעלה מחצי עצם האמצעי (רוקח סי' ת"ד) ואנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף משום דקשה לבדוק ובקל הוא נטרף ולכן בכל מקום דאיכא מכה במקום צומת הגידין אפילו אינו רק נפוח ונצרר הדם מאחר שהיה צריך בדיקה ואין אנו בקיאין בעוף הוא טריפה (מרדכי פרק בהמה המקשה וא"ו הארוך ואגודה והאחרונים):

נשבר העצם במקום צומת הגידים ונקשר ונתרפא יפה יש מתירין אם לא נשתנה מראית בשר שעל השבר ויש אוסרין עד שיבדוק צומת הגידין. (וכן עיקר ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת העוף טריפה) (רא"ש ומהרא"י בהגהת ש"ד ומ"ש ד"מ ות"ח בשם ב"י אינו נכון כמ"ש בהגהת ד"מ):

שנפסקו. (פי' באמצע החוט) ופסקו הט"ז וש"ך אפי' לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקלפו מן העצם עד למעלה טריפ' ודלא כב"י דמכשיר בכה"ג:

הסברות. כ' הש"ך בשם הב"ח דהמנהג להחמיר כשתי הסברות (וכ"פ מהרש"ל ופר"ח. וכתב בה"י אבל בעוף אליבא דכ"ע שיעור צה"ג הם מבפנים לצד חלל הגוף ולא לצד חוץ וכן נוהגין עכ"ל) ודלא כהט"ז שכתב שנתפשט המנהג בארצות האלו כסברא ראשונה ולא כסברא אחרונה ולא ידעתי מנין לו זה עכ"ל:

כנגד. (אע"פ שצ"ה מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשו כעצם ואין טרפות צה"ג אלא במקום שהם רכים). ואם נשבר העצם במקום הערקום עצמו כ' בש"ד סי' פ"ו דטריפה שיש לחוש שמא נפסק א' מצ"ה וכתב הב"ח אע"ג דצ"ה מתחילין למעלה מהערקום מ"מ אין אנו בקיאין להבחין שלא נפסק חוט א' למעלה ואין להקל לענין מעשה נגד הש"ד עכ"ל (וכ"כ הש"ך ועיין פר"ח):

מיעוטו. כתב הש"ך דיש לפסוק כרש"י דבבהמה נמי טריפה בנפסק רוב א' מהם וראוי להחמיר באיסור דאורייתא ועיין בט"ז שמאריך בלשון הרא"ש וליכא נפקותא לדינא:

אצבע. אגודל ושיעורו נתבאר לעיל סימן נ"ד וכתב רש"ל דלדידן צריך בעוף עכ"פ רוחב ב' אצבעות:

למעלה. כתב הש"ך ושאר פוסקים דע"ז יוכל כל אדם לסמוך ושיעור זה בין בעוף קטן ובין בבהמה גדולה. ואם נשבר העצם מחצי עצם אמצעי ולמעלה אין לחוש לפסיקת הגידין ואם עור ובשר חופין את רובו כשירה. ואם חזר ונקשר אף על פי שאין השברים יחדיו ידובקו יש להקל בעצם זה (פר"ח) ועיין לעיל סימן נ"ה מ"ש בקיצור דינים:

נפוח. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל אבל מ"מ הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ויעיין בו (שאם נראה מתוך הנפוח שיש בו רקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מחוטין אז יש לאסור ולהטריף) גם הב"ח כתב דלא אמר הרב רמ"א אלא נפוח אבל בשינוי מראה לחוד כגון גרי"ן גע"ל בלו"א בל"א דבכה"ג אין שום לקותא ולא נפוח מכשירין לגמרי (מ"מ טוב החמיר ולעיין ע"י שיחתוך הנפוח). וכ"כ העט"ז דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידין ניכרים מפני הדם אבל צרורות דם מועט למה נטריף כשאין רואים שום ריעותא בגידין ומ"מ צריך לזה שאלת וחקירת חכם ירא אפילו בזמנינו עכ"ל:

טריפה. כתב הש"ך ול"ד לדלעיל סימן נ"ה סי"ב דאם נתרפא שא"ש וכו' דכשר דהתם הוא שלא במקום צ"ה והטריפות תלוי ביציאת העצם הלכך כיון שנתרפא כשרה משא"כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת א' מהגידין וכ"ז בעוף אבל בבהמה מהני בדיקה ודוקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דאיכא ריעותא גדולה יש לאסור גם בבהמה:

משנה חולין דף ע"ו:

שם בגמ':

רש"י שם במשנה:

כרב יהודה שם והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא רש"י והרי"ף וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ח מה"ש והתוס' והרא"ש והטור וש"פ:

טור בשם הראב"ד וכ"כ הרשב"א והר"ן בשמו כרבה בר רב הונ' שם דקאי שמואל כוותיה וכן הסכים רבי' ירוחם וכ"פ חכמי פרובינ"ציא ומהר"י בן חביב:

כרב יהודה שם וכפירש"י:

רבינו ירוחם:

שם בגמ' משמיה דשמואל וכפרש"י שם:

שם בגמ' מהא דרב יהודה:

מימרא דאביי שם ד' בטדי:

כפי' הרי"ף והרמב"ם בפ"ח מה"ש והרשב"א והתוספות שהבטדא הוא ארבע אצבעות וכ"כ ר"ח:

לרש"י בפירושו שם דבטדא הוא מלא אצבע:

מימרא דאביי שם:

טור בשם הרי"ף והרא"ש ודלא כמר בר רב אשי שם וכמ"ש התוס' שם בשם ר"ח ור"ת דקיי"ל כוותי' בכל דוכתין בר ממיפך שבועה וחיורי וסי' כולו הפך לבן.

טור מדברי הראב"ד:

שם כמר בר רב אשי דמתני לקולא:

שם בגמרא:

הרשב"א:

טור בשם רבי שמואל מאיברא בשם הרשב"א:

שם בשם י"א ושלזה הסכים אביו הרא"ש:

או שנפסקו. שם ב':

אע"פ כו'. שם א' א"ל רכובה בלא כו'. ובהא לית דפליג:

ויש מי כו'. שכן פי' הראב"ד פלוגתא דרבב"ה ורבה אם מבחוץ או מבפנים וז"ש דאגרמא ולבר ולגיו וכ' דקי"ל כרבה ב"ר הונא דקאי שמואל כוותיה דאמר מקום שהגידים צומתים וזה בפנימיים אבל בחיצונים אין שלשתן מחוברים וכן אמימר אמר חד אלימי כו' ובחיצונים לא תמצא שיהא אחד גדול משנים ואף כשנים ורבא בריה דרבה ב"ר הונא ל"פ עליהם אלא מפרש מקום התחלתן:

ולמעלה ממנו כו'. כמ"ש שם מקום כו' וממקום כו':

שיעור כו'. ע"ל סי' מ"ו ס"ה:

יש גידים כו'. כן פי' הראב"ד מש"ש בליעי הוו כו':

נחתך רובו כו'. כלישנא בתרא דרב וכ' הר"ן דאי איפסיק אלימי וחד מן קטיני לגמרי טריפה אבל אם נשתייר משהו מהן כשירה כיון דלא נפסק רובו של כל אחד:

רובו של כו'. כמו בבהמה דרובו של כל הג' ככולם וה"ה כאן. רמב"ם:

וכן עיקר. דכל ספיקא לחומרא כמש"ל ס"ס נ"ה וכן פסקו כל הפוסקים כל תיקו דטריפה לחומרא וכן כל פלוגתא דאמוראי וכמ"ש שם אר"פ הלכך בעינן רוב כו' וכן שם מ"ו א' אר"פ הלכך בעינן כו' (לכאורה אין ראיה מזה דהא גם במידי דרבנן מצינו כה"ג בשבת כ' א' אר"פ הלכך בעינן כו'. וע"כ הטעם כמ"ש הר"ן בפרק ע"פ על הא דאמרינן שם ק"ח א' השתא דאיתמר כו' ועמ"ש רבינו בא"ח סי' תקל"ח ס"ק ג'):

א) [סעיף א'] ניטלו צומת הגידין או שנפסקו. פי' שנפסקו זה מזה באמצע. ולא זו אף זו קתני לא זו ניטלו שלא נשתייר מהם כלום שהוא פשיטא דאסור אלא אף נפסקו שהם מחוברים שם עדיין אלא שנקרעו אפ"ה אסור. פרישה או' ב' כנה"ג בהגה"ט או' א' מש"ז או' ב' מחב"ר או' א'.

ב) שם. או שנפסקו טרפה. וה"ה לקות מטרפת אם לקו שיעור המטריף בפסיקה. פר"ת או' ב' זב"ת או' ב' זב"ש או' א' ענ"ה סי' ט"ל או' ד' זב"צ או' א'.

ג) שם. או שנפסקו טרפה. ואם לא ניטלו לגמרי ולא נחתכו אלא שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה דעת הב"י להכשיר. וכ"ה דעת הלבוש. פרישה או' א' פר"ת או' א' ער"ה או' א' אבל הב"ח כתב שהיא טרפה דלא כב"י. וכ"כ הט"ז סק"א. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י או' א' פר"ח או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' מש"ז או' א' ובשפ"ד או' א' שה"מ או' א' זר"א או' רפ"ו. מחב"ר או' ב' חכ"א כלל כ"ד או' י"ב. לב"ש סי' ו' סעי' ב' או' ג' בי"צ ח"א או' ג' ענ"ה שם או' ב' וכתב שכ"ה דעת הרשב"ץ בס' י"ש דף יו"ד ע"א. זב"צ או' ב'.

ד) ומיהו זהו דוקא כשנקפל כל שיעור ארכן אבל אם נשתייר מקצת שיעורם עדיין דבוק לעצם כשר. לב"ש שם או' ד' בי"צ שם. ענ"ה שם. זב"צ או' ג'.

ה) ואם נברא חסר צוה"ג כתב הרשב"ץ בס' י"ש דף יו"ד ע"א דלדעת הרמב"ם דחסר אינו כניטל כשרה ולהרשב"א טרפה יעו"ש וכתב המש"ז או' א' דלדידן בהפ"מ כשרה. וכ"כ הלב"ש שם או' י"א. בי"צ ח"ב או' ה' והוא ע"פ מ"ש בהגה לעיל סי' ן' סוף סעי' ב' אבל המחב"ר או' ה' כתב דלפי מה שכתב בסי' ן' סוף או' יו"ד דנקטינן להטריף כהרשב"א והר"ן אף בהפ"מ ה"ה הכא עכ"ל והוא ע"פ פסק סתם הש"ע לשם סעי' ב' ועיין בדברינו לשם או' ז'.

ו) [סעיף ב'] צוה"ג הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ וכו' ויש מי שאומר שהם כלפי פנים וכו' הגה. ויש להחמיר כשתי הסברות. וכ"כ ב"י. תו"ח כלל פ"ז או' יו"ד. רש"ל פ' המקשה סי' י"ד. ב"ח וכתב והכי נהוג. ש"ך סק"ב וכתב ודלא כלבוש. כנה"ג בהגב"י או' ט"ו בשם כמה פו' פר"ח או' ב' פר"ת או' ג' לה"פ או' ד' בל"י או' ב' זר"א או' רפ"ז. שה"מ או' ב' חכ"א שם או' יו"ד. לב"ש סי' ו' סעי' א' או' א' בי"צ ח"א או' א' זב"ש או' ד' ענ"ה שם או' ה' תו"ז סי' פ"ה או' ג' זב"צ או' ה'.

ז) ודע דגם בעוף העיקר צוה"ג מחוץ וצריך להחמיר ככל הפי' ולבדוק מחוץ ובפנים והם יותר מי"ו בתרווייהו. שפ"ד או' ב' מחב"ר או' ה' לב"ש שם או' ט' בי"צ ח"ב או' א' ביא"ב בשפ"ז או' ג' זב"ש או' ה' ענ"ה שם. זב"צ או' ו' ומ"ש ביה"ל דבעוף כ"ע סברי דצוה"ג הם בפנים לצד חלל הגוף ולא לצד חוץ כבר דחה דבריו בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ז והעלה דכל דיש רקבון בעוף במקום צוה"ג הן מצד חלל העוף או בכל צדדי הרגל יש לאסור אפי' בהפ"מ וכבוד שבת יעו"ש. והב"ד המחב"ר שם. פ"ת או' א'.

ח) שם בהגה. אבל הסברא ראשונה היא עיקר. פי' הגם דלענין דינא יש להחמיר כב' הסברות מ"ע היכא דיש עוד צד סברא להקל יש לסמוך על סברא ראשונה דהם דוקא כלפי חוץ ולא מבפנים. מנחת יעקב על התו"ח כלל פ"ז או' כ"ב. שפ"ד שם וכתב דהיינו כשיש ספק בפנימים יש להתיר מטעם ס"ס. מחב"ר או' ו' זב"ת או' ד' לב"ש שם בביאור או' א' ביא"ב בשפ"ז שם. ענ"ה שם או' ה' זב"צ או' ז'.

ט) וכיון שצה"ג הפנימים הם ספק טרפה אם נבראת בהמה חסר צוה"ג הפנימים כשרה. לב"ש שם או' ג' ובביאור שם. זב"צ או' ח' ועיין לעיל או' ה'.

י) וכן אם נקפלו צוה"ג הפנימים דהיינו שנבדלו מהעצם ומהבשר ועומדין באויר ואינם דבוקים כלום כל שעדיין הם למעלה ולמטה מחוברין לגוף, ויונקין ממנו כשר אפי' אם כל שיעור ארכן נקפל רק דבוקים בגוף למעלה מחצי השוק ולמטה מהערקום כשרה. לב"ש שם או' ו' זב"צ או' ט' והיינו ג"כ משום דאיכא פלוגתא בזה כמ"ש לעיל או' ג' ובכה"ג בצוה"ג הפנימים דאין מחמירין אלא מספק יש להכשיר וכמ"ש לעיל או' ח'.

יא) [סעיף ג'] התחלתם למעלה מהערקום וכו' שקורין קוגי"ל. ובל"א טשי"ך. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ג. ד' שמות יש לו ערקום רכובה קוגי"ל טשי"ך. שפ"ד או' ג' ובלשין ערבי קורין אותו כעב. זב"צ או' יו"ד.

יב) [סעיף ד'] נפסקו או ניטלו כנגד הערקום כשרה. ואעפ"י שצה"ג מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשות כעצם ואין טריפות צה"ג אלא במקום שהם רכים ועומדים לעצמן כגידין ולא קשה כעצם. פרישה או' ו' בשם הרשב"א. ט"ז סק"ה. זב"ת או' ז'.

יג) שם. כנגד הערקום כשרה למעלה מהערקום וכו' טרפה. ואם נחתך כנגד הערקום או בין הערקים לפרק האמצעי או לפרק התחתון כבר נת' לעיל סי' נ"ה מאו' ט' עד או' י"ד קחנו משם.

יד) [סעיף ה'] שיעור ארכן וכו' בבהמה גסה י"ו אצבעות ויש מי שאומר שהוא שיעור ד' אצבעות ולענין הלכה בצה"ג דכלפי ענים מקלינן ואין להטריף אלא עד ד' אצבעות משום דהו"ל ס"ס ובצה"ג דכלפי חוץ הגם דאיכא נמי ס"ס כיון דטפי מכרעא מלתא כדעת הראשונים אין לסמוך לדון ס"ס אלא בהפ"מ. פר"ת או' ו' זב"ש או' ח' ענ"ה סי' ט"ל או' ז' תו"ז סי' ע"ה או' ז' ועיין לעיל סי' מ"ו או' נ"ד.

טו) [סעיף ו'] יש גידים אחרים וכו' ואותם אינם בכלל צה"ג. פי' ואם נפסקו כשרה. וגידים אלו הנבלעים הם בפנימים ואם ימצא בחיצונים ג"כ דינא הכי. ב"י. זב"ת או' יו"ד. זב"צ או' י"ג.

טז) [סעיף ז'] צוה"ג בבהמה ג' אחד עב וב' דקים נחתך העב לבדו מותרת וכו' נחתכו השנים הדקים מותרת וכו' זהו דעת הרמב"ם אבל דעת רש"י לאסור אפי' בנפסק רוב של אחד כמ"ש הטור. וכתב הש"ך סק"ו דכמה פו' ס"ל כרש"י וע"כ כתב דיש להחמיר באיסור דאו' יעו"ש. אבל דעת מור"ם ז"ל שלא הגיה על דברי הש"ע משמע שמסכים לדברי הש"ע. וכ"פ הלבוש כדברי הש"ע. וכ"ה דעת הפר"ח או' ה' פר"ת או' ז' שה"מ או' ה' זב"ש או' יו"ד. ענ"ה שם או' ט' תו"ז סי' פ"ה או' י"א. זב"צ או' י"ד. מיהו חכ"א כלל כ"ד או' י"ג כתב דיש להחמיר כדברי הש"ך ואין להקל כדברי הש"ע אלא בהפ"מ.

טוב) שם. נחתכו השנים הדקים מותרת וכו' ואפי' אם נחתכו השנים הדקים וג"כ נחתך מיעוט העב ונשאר דוקא רוב העב כשרה. וכן אם נחתך העב ומיעוטן של שנים הדקין ולא נשאר אלא רוב שנים של הדקין כשרה. אבל אם נחתכו רוב של כל הג' ונשארו מיעוטם טרפה. פר"ח שם. שה"מ או' ו' והגם שהפר"ת מכשיר בזה כתב הענ"ה שם דלדינא נקטינן כמ"ש הפר"ח. וכ"פ התו"ז שם או' י"ב. זב"צ שם.

חי) [סעיף ח'] בעוף הם בעצם האמצעי וכו' ואם נפסק רובו של א' מהם טרפה. ואי הוי מחצה שרי. פר"ת או' ח' זב"ת או' י"ז. זב"ש או' י"א. ומיהו אנן אין בקיאין בזה ודרכנו להטריף בכל רעותא בצוה"ג של עוף והגם דלמראה עינינו אנו רואים מעט מזער מטריפין. זב"צ או' ט"ו.

יט) [סעיף ט'] סימן מקום שכלה צוה"ג וכו' הגה ומי שבקי לשער וכו' ועכשיו ח"ו לומר שהוא בקי. לב"ש בפתיחה לדיני טרפות העצמות או' ל"ה. גליון מהרש"א.

ך) שם בהגה. ומי שאינו בקי לשער ישער ברוחב אצבע אגודל. כ"ה במהרי"ל עי"ש. ש"ך סק"ז. ורש"ל פ' המקשה סי' י"ב כתב שזהו צודק לפי פירש"י שפירש בשור הגדול ד' אצבעות (שהוא דיעה ב' דסעי' ה') אבל לפי מה דק"ל י"ו אצבעות כדעת הרמב"ם (והוא דיעה א' דסעי' ה') לא יספיק אצבע ולכל הפחות בעוף ב' אצבעות. ט"ז סק"ז. לה"פ או' ח' בל"י או' ז' ומ"מ לעת הצורך בע"ש והפ"מ יש להקל באצבע דהוי כעין ס"ס. מש"ז או' ז' ובשפ"ד או' ז' פ"ת או' ג' ענ"ה סי' ט"ל או' י"א. ומיהו דעת הלב"ש בפתיחה או' ל"ה ול"ו ול"ז ובפנים סי' א' סעי' ט' או' ה' דאין להכשיר ברוחב אגודל אלא בעוף הדק כמו תרנגולת אבל ביותר גדול מתרנגולת צריך ב' אצבעות יעו"ש ועיין לקמן או' ל"ח.

כא) שם בהגה. ולעולם אין צוה"ג למעלה מחצי עצם האמצעי. פי' הן בעוף קטן מאד הן בבהמה גדולה דשם אין שייך שיעור. ט"ז שם. מש"ז שם. ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז או' ח'.

כב) שם בהגה. ולעולם אין צוה"ג למעלה מחצי עצם האמצעי. ועל זה יוכל כל אדם לסמוך בין בעוף בין בבהמה. תו"ח כלל פ"ז סוף או' יו"ד. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגב"י או' מ"ט. וכ"כ הפר"ח או' ז' דהיותר נכון לשער מחצי עצם האמצעי ולמעלה בין בעוף בין בבהמה. וכ"כ שה"מ או' ט' זר"א או' רצ"ד. שו"ג או' י"ט. מחב"ר או' י"ב. זב"ת או' י"ט. לב"ש בפתיחה או' ל"ז ובסי' ו' סעי' ב' או' ד' זב"ש או' י"ב. ענ"ה שם. פ"ת שם. תו"ז סי' פ"ה או' ט"ו. זב"צ או' ט"ז וכתב שכן מנהגם בעיר בגדאד יע"א.

כג) שם בהגה. ואנו אין בקיאין בבדיקת צוה"ג של עוף וכו' אבל בבהמה שגידיו גדולים ואינם רק ג' יבדוק למי שבקי בבדיקתן. או"ה כלל ן' או' ג' ד"מ או' ג' תו"ח כלל פ"ז או' יו"ד. ב"ח בסוף הסי' וכתב דאפי' יש רקבון ונימוח כיון שאין רעותא מבוררת יכול לסמוך על הבדיקה בבהמה. ש"ך סק"י. כנה"ג בהגב"י סוף או' ן' פר"ח או' ח' בל"י או' יו"ד. שפ"ד או' יו"ד. שה"מ או' יו"ד. שו"ג או' ך' חכ"א כלל כ"ד או' ט"ו. זב"ת או' כ"ב. לב"ש סי' ו' סעי' ב' או' י"ג ביא"ב בשפ"ז סוף או' יו"ד. בי"צ ח"ג סוף או' ב' ענ"ה סי' ט"ל או' י"ב. תו"ז סי' פ"ה או' ט"ז. זב"צ או' כ"ד.

כד) ואם יש שם חתך במקום צוה"ג זה בא מעשה לידינו והטרפנו. חכ"א שם. זב"צ או' כ"ה.

כה) שם בהגה. ולכן בכל מקום דאיכא מכה במקום צוה"ג אפי' אינו רק נפוח ונצרר הדם מאחר שהיה צריך בדיקה ואין אנו בקיאין בעוף הוא טרפה. אבל הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף שיחתוך הנפוח ויעיין בו אם נראה מתוך הנפוח שיש בו ריקבון ונימוח ויש לחוש לנפסק א' מן הגידין אז יש להטריף. רש"ל בא"ו שלו וביש"ש פ' המקשה ססי' ט"ו. והב"ד הב"ח בסוף הסי' וכתב אבל כשיחתוך הנפוח ולא נראה בו ריקבון ונימוח כשר וא"צ לבדוק הגידין אבל כשנראה בו ריקבון יש להטריף ואין לסמוך על הבדיקה דאין אנו בקיאין עכ"ל וכ"כ הט"ז סק"ח. ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגב"י שם. פר"ח או' ט' מנ"י על התו"ח כלל פ"ז או' ך' לה"פ או' ט' בל"י שם. שה"מ או' י"א. שו"ג שם. זר"א או' רצ"ה. זב"ת או' כ"ג. לב"ש שם. בי"צ שם. ביא"ב בשפ"ז שה. ענ"ה שם. תו"ז שם או' י"ט. זב"צ או' י"ז.

כו) ונראה דה"ה אם רואה קצת רקבון בעובי הבשר וכשמעמיק יותר בעובי הבשר יכלה שם הריקבון קודם הגיעו אל מקום צוה"ג סמוך לעצם באופן שבמקום צוה"ג הבשר בריא כשר וא"צ לבדוק צוה"ג כלל. לב"ש שם. בי"צ שם או' ה' זב"צ או' י"ח.

כז) וכל זה דוקא בנפוח אבל בשנוי מראה בלחוד בכה"ג דאין כאן שום לקותא !ולא נפוח מכשרינן לגמרי וא"צ לחתוך ולראות אם יש ריקבון ונפוח. ב"ח שם. ט"ז שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. מנ"י שם. לה"פ שם. בל"י שם. מש"ז או' ח' ובשפ"ד או' י"א. שה"מ שם. זר"א שם. שו"ג שם. זב"ת שם. לב"ש שם או' י"ב. בי"צ שם או' א' ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז או' יו"ד תו"ז שם או' ך' ומ"מ טוב להחמיר ולעיין ע"י שיחתוך ולראות אם יש רקבון. ב"ח שם. כנה"ג שם. לה"פ שם. בל"י שם. שה"מ שם. לב"ש שם. בי"צ שם. ביא"ב שם. תו"ז שם. זב"צ או' י"ט.

כח) וכן בנצרר הדם דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידין ניכרין מפני הדם אבל צרורות דם מועטת אין להטריף כשאין רואין שום רעותא בגידין. לבוש. ש"ך שם. כנה"ג שם. לה"פ שם. בל"י שם. מנ"י שם. שה"מ שם. לב"ש שם. בי"צ שם. ביא"ב שם. תו"ז שם או' כ"ב. זב"צ או' ך'.

כט) ואם יש בו ניפוח ונאבד השוק קודם שבדקו אם יש בו ריקבון טרפה מספק. זר"א או' רצ"ה. לב"ש סי' ו' סעי' ב' או' ט"ו וכתב בין בבהמה בין בעוף. בי"צ ח"ג או' ז' ומיהו ה"ד כשהיה הרעותא תוך אגודל בעוף דק או תוך ב' גודלין בעוף גם או למטה מחצי עצם בבהמה אבל כל שהיה למעלה מזה השיעור ונאבד כשר. לב"ש שם. בי"צ שם. זב"צ או' כ"א. ומיהו עיין לעיל סעי' ה' די"א בבהמה גסה ד' אצבעות וא"כ בכה"ג שהוא ספק אפשר דיש להתיר מכח ס"ס אם הוא למעלה מד' אצבעות.

ל) והיכא דאיכא נפוח או נצרר דם מעט מבחוץ למעלה ממקום צוה"ג ונמשך אותו הנפוח עד לתוך מקום צוה"ג אלא שבמקום צוה"ג כבר כלה הנפוח ואין שם רק שינוי מראה דינו לכל דבריו כאלו היה הנפוח גם במקום צוה"ג עצמם. לב"ש שם או' י"ח. בי"צ שם או' יו"ד. ור"ל וצריך בדיקה. כמ"ש לעיל או' כ"ה. זב"צ או' כ"ב.

לא) וכן לפעמים נזדמן שע"י הקשירה שקושרין בכח את הרגלים נראה רושם הקשירה ירוק סביב ולפעמים נחתך העור וקצת בשר ע"י הקשירה ושוב אין ניכר רעותא כשר. כריתי או' ו' לב"ש שם או' י"ב. בי"צ שם או' א' זב"ש או' י"ד. וכ"כ מטה יוסף ח"ב סי' ו' דף ל"ז ע"ב בעוף שהיו רגלים שלו במקום צוה"ג מחמת הקשירה ורד"י בלע"ז דיש להכשיר מאחר שלא היה נצרר הדם ולא נפוח יעו"ש מיהו הרב ימין משה בסי' זה כתב דאם הוא נפוח או נשתנה מראיתו מחמת הקשירה שקושרין את העופות יש להחמיר שלא לשחטו עד שיחזור ויבריא וכתב שכן נוהגין בעה"ק ירושת"ו. והב"ד זב"צ או' כ"ג וכתב שכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א אלא שכתב שם זב"צ דאם כבר נשחט יש לסמוך על דברי הכרתי ודעמיה ולהכשיר ואפי' אם נחתך העור וקצת בשר ע"י קשירה הנז' כל שהבשר שעל צוה"ג בריא ושלם כשרה עכ"ד.

לב) שם בהגה. אפי' אינו רק נפוח ונצרר הדם וכו' וה"ה כל מין רעותא וכדמוכח מס' התרומה. הרב ב"ד סי' ח' מחב"ר או' י"ג.

לג) תרנגולת שזרקו לה אבן ונשמט רגלה בין ארכובה לשוק אין לחוש שמא נפסקי הגידין הרב מהר"ח עשאל הב"ד ב"ד שם. שו"ג מחו' או' ב' וכתב שכן עשה מעשה. מחב"ר או' י"ד. ענ"ה שם או' י"ד. תו"ז סי' פ"ה או' כ"ג וכן הכשיר בהדיא הרדב"ז ח"א סי' כ"ז. מיהו הלב"ש בפתיחה או' מ"א ובסי' א' סעי' י"ב או' א' כתב לאסור אפי' בהפ"מ. וכ"כ הבי"צ חלק יו"ד או' א' והב"ד זב"צ או' ל"ד וכתב דלענין דינא יש להכשיר בהפ"מ ומיהו צריך המורה לפתוח מקום צוה"ג ולעיין אם הבשר שלם מכל צד ואז יכשיר בהפ"מ עכ"ד.

לד) בהמת נפוחת רגל צולעה ואמר הגוי שנשברה רגלה. ואחד שחטה ואכלה ולא בדק אם יש שבר או נפסקו צוה"ג ראוי לעונש שחייב נדוי. חו"י סי' קמ"ח. מחב"ר או' ט"ו. זב"ש או' י"ט. תו"ז שם או' כ"ד. זב"צ או' מ'.

לה) מעשה בירך של עוף שהיה נרגש בו במשמוש היד באיזה מקומות קשה כאבן וקלפתי העור וראיתי שהיו צמחים קשים כמו טנרי אדוקים על הבשר והבשר תחתיהם שלם ויפה בלי שום שנוי ולא קורט דם ולא שום לקותא לא בבשר ולא בעור והכשרתי אע"ג שהיה במקום צוה"ג דלא מצינו בועא וטנרי אלא בריאה. מזמור לדוד בסוף סי' זה. זב"ש או' ט"ז. זב"צ או' כ"ז.

לו) ניפוח בגיד יש להחמיר וצריך להיות ודאי רוב הגיד בריא בלי ניפוח. דע"ק סוף או' ב' זב"צ או' כ"ח.

לז) [סעיף יוד'] נשבר העצם במקום צוה"ג ונקשר ונתרפא יפה יש מתירין וכו' בלא בדיקה דכיון דנתרפא יפה מוכח דאין רעותא. והאוסרים כתבו הטעם דכיון דאילו הובא העוף לפנינו (קודם שנתרפא) היה צריך בדיקה א"כ עכשיו נמי אין להתיר בלא בדיקה ולדידן כיון דאין אנו בקיאין בבדיקת העוף טרפה. ול"ד דלעיל סי' נ"ה סעי' י"ב דאם נתרפא שאשי"י דכשר דהתם שלא במקום צוה"ג והטרפות תלוי ביציאת העצם לאויר העולם והלכך כיוך שנתרפא כשרה דאם איתא דיצא לאויר העולם שוב לא חזר להתרפאות משא"כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת א' מהגידין. ש"ך ס"ק י"ב.

לח) שם בהגה. ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת העוף טרפה. והיינו שרואין צוה"ג מחיים וכל שיש שבר בעוף מחצי עצם ולמטה מטריפין משום דלא בקיאינן בבדיקת צוה"ג בעוף. אמנם אם יש רוחב אגודל חוץ מהבוכנא בתרנגולת וב' גודלין חוץ מהבוכנא בעוף הגדול מתרנגולת ויש עוד צד להקל או בהפ"מ יש להכשיר אם עוחא"ר כמבואר בלב"ש בפתיחה או' קל"ה וקל"ו וקל"ז ובפנים סי' א' סעי' ט' או' ה' יעו"ש.

טל) שם בהגה. ואין אנו בקיאין בעוף וכו' אבל בבהמה בקיאינן אפי' בנשבר ומיהו ה"ד כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דיש רעותא גדולה כ"כ יש לאסור גם בבהמה. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' י"א. בל"י או' י"א. זר"א או' רצ"ז. שה"מ או' י"ד. חכ"א כלל כ"ד או' ט"ז. ענ"ה שם או' ט"ו. ומשמע מדברי הש"ך הנז' דכל שנקשר אפי' שאין שאשי"י אלא שעשי"י דהיינו ששוכבין זע"ז יש להכשיר בבהמה ע"י בדיקה. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. שה"מ שם. אבל השפ"ד או' י"ג כתב צ"ע אם להתיר בהמה באין שאשי"י יעו"ש וכ"כ הזר"א שם דאין להתיר אלא בשאשי"י. שו"ג או' כ"ב. מהר"ש בשו"ת תורת חיים ח"ג סי' ט"ו. הלק"ט ח"א סי' רצ"ג. תו"ז סי' פ"ג או' כ"ט. מיהו הלב"ש סי' א' סעי' י"א או' א' כתב דאם העור והבשר שלם אף אם נקשר שעשי"י יש להכשיר ע"י בדיקה אבל מסתמיות דברי הפו' הנז' משמע דאף אם העור והבשר קיים בעינן שאשי"י אך אם הוא ספק שאשי"י או שעשי"י יש להכשיר ע"י בדיקה. מהרח"ש בשו"ת תורת חיים שם. הלק"ט שם. מחב"ר סי' נ"ה או' כ"ב. תו"ז שם.

מ) ואם נשמט השוק מהערקום בבהמה צריך בדיקה בצוה"ג. לב"ש סי' א' סעי' י"ב או' א' וכ"כ לעיל סי' נ"ה או' י"א דאם נשבר או נחתך בין הערקום לפרק האמצעי ולא יצא לחוץ יש להתיר ע"י בדיקה מאדם בקי בצוה"ג יעו"ש וא"כ כ"ש בנשמט.

מא) ואם בעוף נשמט בין הארכובה לשוק עיין לעיל או' ל"ג.

מב) בדיקה זו בצוה"ג שאמרנו היינו צוה"ג החיצונים וגם הפנימים ואיזה מהם שנתקלקל טרפה. לב"ש שם או' ג' ועיין לעיל סעי' ב' ובדברינו לשם מה שיש איזה חילוקים בין החיצונים לפנימים יעו"ש.

מג) נפרך קורט מהעצם באורך יש לחוש לצוה"ג. דע"ק סוף הסי' מק"מ או' י"ח. זב"צ או' ל"ה.

מד) בתרנגול מסורס רגיל להיות ראש השוק במקום צוה"ג בולט בשינוי ואין חשש. דע"ק או' ז' מק"מ שם. זב"צ או' ל"ו.

מה) עוף שנשבר במקום צוה"ג לא מהני שהיית י"ב חודש או כ"א יום להטלת ביצים מיום השבירה דלא לשעת שבירה חיישינן אלא מתוך שהולך על רגלו ודוחק אותו חיישינן בכל שעה שמא נתקלקלה צוה"ג. מיהו אם נקשר היטב שאשי"י ולא נשאר שום עוקץ כלל ואח"כ נשתהא יב"ח או כ"א יום מהני וליכא למיחש. שפ"ד סוף או' י"ג. מכתם לדוד חי"ד סי' ט' מחב"ר בקו"א סי' ז"ן או' ב' ענ"ה שם או' ט"ז. תו"ז סי' פ"ג או' מ"ז. זב"צ או' ל"ז. ועיין לקמן סי' נ"ז או' קט"ז.

מו) מיהו אם השבר הנז' הוא למעלה משיעור אגודל אף שהוא מחצי עצם ולמטה מהני ליה שהיית יב"ח או כ"א יום. זכ"ל ח"ג או' ק"ב. זב"צ או' ל"ח.

מז) אם נשבר מחצי עצם ולמעלה והעצם שלמעלה ירד עד מקום צוה"ג והשברים נקשרים זב"ז יש להטריף דיש לחוש דבעת דחיפתו למטה נפסק א' מן החוטים או רובו של א' מהם אעפ"י שאין בעצם עוקץ. בל"י או' ה' וכ"כ כנה"ג בהגב"י סי' נ"ה או' קי"ג בשם הרדב"ז ח"ב סי' מ"ד. ענ"ה סי' ט"ל או' י"ט. זב"צ או' ט"ל.

מח) וכתב הכנה"ג בהגה"ט או' ט"ז בשם דמ"א דעוף גדול כמו אווז וכן בתרנגול שקורין מנגלש"י הא"ן אם נשבר במקום צוה"ג דיש להתירו בבדיקה והיינו שרואין גיד גיד ומניחין אותו בפ"ע יעו"ש והבל"י או' ח' כתב בשם דמ"א דבמנגלש"י הא"ן אנו בקיאין ולא זכר אווז והב"ד השפ"ד או' יו"ד וכתב דבהפ"מ הסומך על דמ"א לא הפסיד לבדוק באווזא ומ"מ צריך זהירות עכ"ל והב"ד ענ"ה שם או' ח"י. ומשמע דה"ד באווז אבל בתרנגול מנגלש"י הא"ן שקורין אנדי"ק יש להתיר בבדיקה אף באין הפ"מ. ומ"מ נראה דה"ד במקום שנהגו ורגילים לבדוק אבל במקום שלא נהגו יש להחמיר אפי' בהפ"מ.

מט) אם הכו בהמה בגיד הנשה שלה בחץ יש לחוש לפסיקת צוה"ג וצריכין בדיקה. פר"ח או' ח' וכ"כ ד"מ בסוף הסי' בשם הג"א פא"ט. זב"ת או' כ"ב. ענ"ה שם או' י"ג. זב"צ או' מ"א. אבל אם הכו אותה במקל כשרה. ד"מ שם בשה הג"א שם. ענ"ה שם.

נ) אם נרקב העור ובשר שלא במקום צוה"ג או במקום שאין לחוש !לאעכול ניביה אפי' נחסר כל העור והבשר ואפי' עד העצם אם אנו רואים שהעצם שלם מן השבר יש להכשיר בפשיטות אבל אם הריקבון במקום צוה"ג או שיש לחוש לאעכול גיביה הגם שהעצם קיים צדדי החומרא נראים ביותר וטרפה. עיקרי הד"ט סי' ו' או' ו' !זב"צ או' מ"ב.

נא) עצם שנשבר בעוף למעלה מצוה"ג ונקשר ויש ספק שמא בתולדתו נעשה והיה השבר למטה מאצבע וע"י שנתגדל עכשיו השבר למעלה אם רואה שהעליון בריא והתחתון יש בו ריקבון תלינן השבר בצוה"ג וטרפה. שפ"ד בסוף הסי' ענ"ה שם או' ך' מק"מ או' י"ט.

בנ) עיקום בעצם מקטנות העוף אין חשש לצוה"ג. מק"מ סוף או' י"ח. זב"צ או' מ"ג.

שנפסקו ואם נתקפלו מלמטה למעלה דעת הט"ז ואחרונים להטריף כראב"ד והב"י לא ס"ל כן ועי' פלתי שהארכתי בזה אם המקום שנתקפלו הוא עדיין קיים ויכול לחזור למקומו ויהיה מחובר כשרה

כל עצם קיים עיין פלתי שהבאתי דעת הרמב"ן אם נשבר במקום צ"ה והוא חתך למעלה הימנו ע"ש שהארכתי להביא ראיה לדבריו.

כנגד ערקום והרבה אחרונים מחמירין אפי' כנגד ערקום ואיסורא דאורייתא הוא ולהחמיר שומעין

נחתך העב והרבה פוסקים מחמירין בין ניטל רוב בנין או מנין ויש להחמיר

ולעולם אין צ"ה פי' בעוף קטן כמו יונה וכדומה שרוחב אצבע יותר מחצי אבר די בחצי אבר ובתרנגולת שחצי אבר יותר מרוחב אצבע די באצבע ופשוט

רק נפוח אבל צריך שישלוט נפוח במקום צ"ה ויהי' הושט רקבון אבל על הרוב נזדמן שקושרים בכח הרגלים ונראה רושם הקשירה ירוק סביב ואם נחתך העו' וקצת בשר שוב אין ניכר כשר:

נטלו צ"ה האחרונים בכלל וביחוד הט"ז הסכימו עם הראב"ד וכפי מה שפי' הם אם קיימין רק נתקפלו ממקום חיבורן עד למעלה טריפה והט"ז דחק מאין יליף הראב"ד. #א) דינו ונ"ל בפשוט דהגמ' פריך והא נחתכו קתני ופירש"י כמש"ל בשמו דל"ל קמ"ל חתוכת העצם עם צ"ה וקמ"ל נטולת צ"ה לבד דא"כ ליתנו ניטל צ"ה וכ"ש נחתכה וקשה הא איצטריך נחתכה דאם נתקפלו צ"ה ונחתך ארכוב' מנא ידעינן דטרפה כי בצ"ה לא נעשה דבר עד שיטריף מחמתן כי רק נתקפלו וחתך עצם הא לא שמענו במשנה דמטרי' ומהכ"ת להטריף ולכך איצטריך לאשמועינן דחתוכת עצם ג"כ מטריף ולא מקשה הגמ' מידי ועכצ"ל דקפולת צ"ה ג"כ מטריף וא"כ בניטל צ"ה א"צ ואין נ"מ בחתוכת עצם והוא משנה שאין צריכה כי לא אפשר שיחתך שלא יקרה ע"י טרפות לצ"ה או שיהיו נחתכים ג"כ או עכ"פ נתקפלו למעלה והרי הן טריפה וא"ש. וכן נוטים דברי רש"י דכתב ארכובה בלי צומת הגידין דנשבר עצם ולא כתב בפשוט דנחתך וצ"ה נתקפל אלא ש"מ דטריפה. מיהו י"ל ה"מ כשמקום שהיה מחוברין ונתקפלו ג"כ נחתך א"כ א"א לשוב למקומן ולהיות הדר ברי' והרי הוא תלוי באוי' והן טריפה אף דבשביל חתך גופי' בעצם ליכא טריפות כדעת הרי"ף והרמב"ם אבל אי מקום שהיה מחוברים קיים רק צ"ה נתקפלו משם י"ל דכשר כי הלא יכולין לחזור למקומן ולחיות ע"י רפואה וכדומה מתדבקים כמקדם ומכל מ"ש אין ראיה לאסור כי ראי' שהבאתי הוא רק בנחתך ג"כ ארכובה שהיה דבוקין בו וצ"ע כי לא מצינו דינו של ראב"ד בשום מחבר ולפמ"ש ניחא קצת דלדעת הסוברים כרש"י אין נ"מ בדין זה דבלא"ה בנחתך טריפה ובקיפול בעלמא ועצם קיים עד שיכולי' לחזור ולהתדבק באמת כשר. #ב) מיהו יש לכאורה ראי' מרש"י להיפך דרש"י הביא ראיה מהך מחלוקת דשמואל ורב בנשבר עצם אי עצם מותר דהלכתא כלישנא קמא ונוטים הדברי' דס"ל לרש"י דשמואל ס"ל ג"כ כלישנא קמא כי דוחק לומר דרב ושמואל יחלקו בהנך תרי אוקמתא וקשה לשמואל איך יתרץ קו' הגמ' מאי וכן שניטלה צומת הגידין ול"ל ארכובה בלי צ"ה (ודקדוק נחתכה קתני ל"ק להו כ"כ) ופירש"י נשבר העצם וצ"ה קיימין דהא לשמואל ל"ל כך דלשמואל בנשבר בהמה מותרת ועכצ"ל לשמואל דוקא נחתכה וא"כ קשה איך אתה מוצא נחתך בלי צ"ה ועכצ"ל הא דנקט רש"י בלישנא נשברה לאו דוקא ולדוגמא נקטו רש"י די"ל באמת נחתך ומ"מ אין פגם בצ"ה דהמה נתקפלו וא"כ הדבר מבואר דלא כראב"ד. אבל #ג) באמת יש לדחות די"ל לשמואל אידך שינוי דמתי' מן ארכובה צ"ה ולמעלה מן ארכובה וצ"ה ודיוק מן ארכוב' ולמעלה לא דייקי לי' כולי האי בשלמא לרש"י לדידן לא נח להו בהך תי' דאיך נימא למעלה מצ"ה א"כ נשבר במקום צ"ה לא ידענא מה היה לו ואיך יעלים המשנה הדין זה להודיענו נשבר במקום צ"ה מה טיבו ולכך לא ס"ל הך פירושא אבל לשמואל שפיר י"ל כזה ול"ק א"כ במקום צ"ה מה טיבו דלשמואל באמת כשר דס"ל נשבר במקום צ"ה כשר ואין כאן קושי' ודוק. (ובאמת מהר"ם לובלין עמד בזה אם בארכובה ולמעלה פי' למעלה מצ"ה מקום צ"ה מה תהא עלה ע"ש). ונראה דעתו באמת דבמקום צ"ה העצם באותו מקום אינו טריפה מחמת עצמו וצ"ע. #ד) וכי הוא ממש נגד כל הפוסקים. ואין להקשות בנשברה ואין בשר החופה דה"ל כניטל א"כ הא צ"ה תלוי באויר דאותו עצם ה"ל כמאן דליתא ואין להם לצ"ה על מה שיסמוכו והיינו נתקפלו ויש לדחות דלאו לכל מילי ה"ל אותו עצם כמאן דליתא רק לענין חיותא דטריפות דלענין אמ"ה ה"ל כמחובר דקיי"ל אין בו אלא מצות פירוש וא"כ י"ל ה"ה לענין צ"ה ואין ללמוד בטריפות זה מזה. והנה הטור הביא בסי' זה דעת הרמב"ן לדעת הרי"ף דקיי"ל עצם אמצעי בנחתך למעלה מצ"ה דכשר אם נחתך צ"ה וחתך הוא למעלה עצם עם צ"ה והשליכה כשר וכתב הב"י דלא מצינו דעתו בפוסקים ולי נראה דכן דעת התוס' בדף נ"ז ד"ה ל"ל דהקשו ל"ל דאמר מתניתא ידענא בהמה שנחתכה רגליה וכו' ואמרי' וכן בעוף. #ה) והקשו התוס' בלאו זה ה"ל לדקדק ממשנה דקתני בהמה וה"ה לעוף וכן הקשו א"כ אי רק בעוף כשר ולא בבהמה יקשה ללוי דלא מנה וכו' והקשו מהקו' דהא י"ל רב ס"ל כרשב"א דס"ל נחתכה רגלים כשרה וכתנא דבי' ר"י לעיל בס"ד ואין כאן קו'. #ו) ולכך הקשה הואיל דרב אמר וכן בעוף ש"מ דס"ל הכא הלכתא. וגם על לוי ליכא קו' דבפלוגתא לא קמיירי כמ"ש התוס' בדף נ"ו ע"ב ד"ה איבעי וכו' והא רשב"א אף בבהמה מכשיר וצ"ל דס"ל לתוס' דרשב"א לא נחלק על צ"ה רק נחתכה רגלי' שיכול לכוות ולחיות אבל על נטילת צ"ה לא פליג. #ז) וכן מוכח מהא דנידה דף כ"ד בגוף אטום דס"ל לר"ז עד למעלה מארכובה ור"י עד נקביו וקאמר הגמ' דפליגי בטריפה חיה ולא קאמר ר"י כרשב"א ס"ל ונחתכה כשר ואין לחדש פלוגתא אבל לפי הנ"ל ניחא בגוף אטום אף צ"ה חסרים ובזה ל"פ רשב"א. (וא"כ מוכח ממש"ל דלרמב"ם נברא חסר בצ"ה טריפה כמו חסר רגל דהא בזה נברא חסר ודוק וא"ש): אמנם יש להבין דברי התוס' דף מ"ב דהקשו למה לא פריך מן בהמה שנחתכה צ"ה ותי' דהוה בכלל בהמה שנחתכה רגלי' וקשה תינח בקו' אבל בתי' ס"ל כרשב"א יקשה מהך צ"ה דהא בזה לא פליג רשב"א כמ"ש. #ח) וצ"ל דודאי מן צ"ה בלא"ה לא קשה די"ל דלא מנה בתוך ח"י טריפות רק מה שהם טריפות בהחלט אבל זה יכול לחזור לכשרותו אי מחתך לי' למעלה מצ"ה כדעת הרמב"ם רק קו' התוס' להך מ"ד דמארכובה תחתונה למעלה בכ"מ שיחתוך טריפה א"כ א"א לחזור לכשרתו לעולם כשיחתוך למעלה פשיטא דטריפה וא"כ פריך לחשוב צ"ה ומתרץ הגמ' דכיון דרשב"א ס"ל דנחתך כשר א"כ הדר דינו של רמב"ן לדוכתי' דיכול לחתוך מה שלמעלה ממנו וחוזר לכשרתו ולא קחשיב ודוק ודברי רמב"ן מוכרחים בתוס'. ובאמת לפי מה שמחלק מהרש"ל לעיל גבי כוליא שהקטינה לחלק בין נלקח בידי אדם ובין ע"י חולי אפשר גם בזה י"ל כן ונדחה בזה כל טענות של רשב"א ור"ן ולכך ח"ו לסמוך אהרמב"ן בזו אך אפשר לשארי צדדים יש לצרפו מאחר לענ"ד דעת התו' מסכימין לכך ודו"ק. ובאמת #ט) לישנא דגמ' מסייע רמב"ן דהקשה מי איכא מידי דאלו מדלי' פסיק לי' וחיה ואלו מתתא פסיק ליה ומתה וקשה מאי קושי' הא דמתתא פסיק ליה אין טריפות מחמת עצם רק מחמת צ"ה אבל מדלי' טריפות מחמת עצם ועי' רמב"ם פ"ח מהל' שחיטה דין נ"ד ואין העניני' דומין זה לזה. ולכך ס"ל לרמב"ן דקושי' הגמ' כך דטריפות חוזר לכשרתו דמתתאי טריפה ואח"כ יחתוך למעלה וכשרה. והתוס' #י) בע"ז ובזבחים דהקשו על מה דפריך הגמ' בנח דלקח בעלי חיים שאינם טריפות הכתיב אתך בדומה לך ופריך הגמ' דלמא נח גופי' טריפה הוי והקשה תוספות הא חי' אח"כ זמן רב וקשה מה קושיא הא בלא"ה כתבו התוס' דמה דס"ד דטריפה הוי היינו טריפות נכר מבחוץ ואם כן י"ל בשעת לקיחת הב"ח נשברו רגליה בצ"ה או נחתך והיה טריפה כדין כל טריפות ואח"כ חתך נח למעלה הימנו ונתרפא מן טריפות וחיה זמן רב ועל כרחך צריך לומר דלא כרמב"ן ואינו חוזר לכשרתו ודו"ק:

כשתי הסברות. עיין בה"ט מ"ש בשם בית הלל ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ז שהאריך לחלוק עליו וכתב דאיזה תלמיד טועה כתבו בשמו והעלה דכל שיש רקבון בעוף במקום צומות הגידין הן מצד חלל העוף או בכל צדדי הרגל יש לאסור אפילו במקום הפסד מרובה וכבוד שבת ע"ש:

שמחבר השוק. [עיין בתשובת ח"ס ס"ס נ']:

ישער ברוחב אצבע. עש"ך שהעלה לשער תמיד בחצי עצם בין להקל ובין להחמיר ועיין פמ"ג במשבצות שכתב דלעת הצורך בע"ש והפ"מ יש להקל ולשער באצבע ועיין בתשובות ב"ח החדשות סימן י"ז בתשובה מהט"ז שדעתו גם כן כהש"ך שאין לשער רק בחצי עצם וצווח ככרוכיא על מה שאין נוהגין כן ועי' בספר לבושי שרד בפתיחה אות ל"ו שהאריך בזה ומסיק שאין לזוז מדברי הט"ז וש"ך זולת היכא דיש איזה צד היתר עוד ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"א:

אם לא נשתנה. עי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"א לענין אם אינו ידוע אי נשתנה או לא כגון שכבר נתבשל ואין אנו יכולים לבדוק מה דינו לפי דעה זו עיין שם שלא העלה בזה דבר ברור:

(סימן נ"ו ש"ך סק"ט) בין בבהמה. ע"ש ע' תשובת הב"ח החדשות סי' י"ז בשו"ת הט"ז שם דס"ל ג"כ כהש"ך דלעולם משערי' עד חצי העצם:

(סעיף ט' בהג"ה) נפוח ונצרר הדם היינו או נצרר:

או שנפסקו. וכן אפילו לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מן העצם עד למעלה טרפה כמו שכתב הראב"ד בהשגות כן פסק הב"ח ודבריו נראין ודלא כב"י דמכשיר בכה"ג ואחריו נמשך העט"ז:

אבל הסברא הראשונה היא עיקר. אבל לענין דינא יש להחמיר כשני הסברות זהו דעת הרב וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל פ"ז דין י' וכתב הב"ח דהכי נהוג וכ"פ מהרש"ל פ' המקשה סי' י"ד דלא כהעט"ז שכתב שנתפשט המנהג בארצות האלו כסברא ראשונה ולא כסברא אחרונה ולא ידעתי מנין לו זה:

שקורין קוגי"ל. ובל"א קורין אותו טשי"ך:

כנגד הערקום כשרה. ובש"ד סי' פ"ו כ' דנשבר העצם במקום הערקום עצמו טריפה שיש לחוש לשמא נפסק אחד מצומת הגידין כי שם הוא צומת הגידין ואפי' לא נשברה העצם ויצא לחוץ טרפה דחיישינן לפסיקת אחד מהגידין עכ"ל וכתב הב"ח בריש סי' נ"ה ואע"ג דבסימן נ"ו יתבאר דהתחלת הגידין הם למעלה מהערקום ואם נפסקו כנגד הערקו' פשרה אפ"ה החמיר הרב משו' דא"א בקיאין להבחין שלא נפסק א' מהגידין למעלה ואין להקל לענין מעשה נגד הש"ד עכ"ל וגם מהרי"ל בהלכות איסור חלב נבילה כתב כדברי ש"ד וכן מוכח ברש"י פא"ט (דף נ"ז ע"א) גבי ההוא צני דאנקורי פירש"י עופות שנשתברו רגליהן בארכובה למטה או למעלה כו' ובדקו בצומת הגידין כו' אלמ' דבארכובה גופי' שהיא הערקום נמי צריך בדיקה בצומת הגידין ואם כן לדידן שא"א בקיאין טרפה והא דכתבו הפוסקי' והט"ו סתמא דכנגד הערקום כשרה אפשר דאינהו מיירי בענין דליכא חששא דצומת הגידין למעלה כגון דנחתך לפנינו רק כנגד הערקום אבל היכא דנשבר הערקום ואיכא חששא דצומת הגידין טרפה דלא כנראה קצת מדברי מהרש"ל פרק המקשה סי' י"א דמכשיר בכה"ג ע"ש:

ויש מי שאומר כו'. ע"ל סי' מ"ו סעיף קטן י"ב:

נחתכו השנים הדקים כו'. מיהו סמ"ג וסמ"ק וסה"ת פסקו כרש"י דבבהמה נמי טרפה בנפסק רוב אחד מהן וראוי להחמיר באיסור דאורייתא שוב נ"ל מדברי מהרי"ק שורש ל"ח שכך תופס עיקר והכי נמי מבואר בהגהת ש"ד סי' פ"ו וכ"כ הב"ח וכ"פ האו"ה כלל נ' סוף דין ב' וכן הוא בהגהת מיימוני:

ישער ברוחב אצבע. אגודל כן הוא במהרי"ל ע"ש:

בעוף. אבל בבהמה שיעורו כדלעיל:

ולעולם אין צומת הגידין כו'. ק"ק כיון דלעולם אין צומת הגידין למעלה מחצי עצם האמצעי א"כ מי שאינו בקי ישער לעולם בחצי עצם ולא ברוחב אצבע וכ"כ בסימני ת"ח כלל פ"ז דין י' בסתמא ושיעור ארכו של צומת הגידין הוא בעצם האמצעי מחציו ולמטה הוי צומת הגידין ומחציו ולמעלה לא הוי צומת הגידין עכ"ל (והוא דעת הרוקח סימן ת"ד והוא חולק אמהרי"ל דשיער ברוחב אצבע) ומשמע בסימני ת"ח שם דאפילו בבהמה אמרינן הכי וכ"כ בת"ח שם דנראה לו דע"ז יוכל כל אדם לסמוך בין בעוף בין בבהמה (וכן משמע ברוקח סימן ת"ד) וכ"כ הב"ח דעל שיעור זה יש לסמוך בין בעוף בין בבהמה ע"ש: י

אנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף. כיון דהן הרבה ט"ז אבל בבהמה שגידיה גדולים ואינם רק ג' יבדוק מי שבקי בבדיקה עכ"ל ד"מ ות"ח שם בשם או"ה וכ"כ הב"ח וכן כתבתי בס"ק י"ג בשם מהרש"ל דלא כהעט"ז שהשמיט תיבת עוף ועשה סעיף בפני עצמו וכתב סתמא דאין אנו בקיאין בבדיקה ואפילו אינו רק נפוח כו' ע"ש שנראה מדבריו דגם בבהמה אמרינן הכי וליתא:

אפילו אינו רק נפוח כו'. וכתב מהרש"ל באו"ש ובספרו פרק המקשה ס"ס ט"ו אכן הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ויעיין בו שאם נר' מתוך הנפוח שיש בו רקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מהחוטין אז יש להטריף עכ"ל וכתב הב"ח אפשר דלא אמר הרב אלא בנפוח אבל בשינוי מראה בלחוד כמו בלו"א או ברוי"ן או גע"ל בכה"ג דאין שום לקותא ולא נפוח מכשירין לגמרי ואין צריך לחתוך ולראות אם יש רקבון ונימוח מ"מ טוב להחמיר ולעיין על ידי שיחתוך כו' עכ"ל וכיוצא בזה כ' העט"ז וז"ל ונ"ל דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידים ניכרים מפני הדם אבל צרורות דם מועט למה נטריף כשאין רואים שום ריעותא בגידים שאם נבא להטריף כל הבאות לפנינו נפוחות וצרורות הדם אפי' מעט היינו צריכי' להטריף רובא ורובא דרובא וזה אין נ"ל אלא צריך שאלת וחקירת חכם ירא אפי' בזמנינו נ"ל עכ"ל דלא כספר מגדול דוד שהשיג עליו בזה בדבר שפתים אך למותר:

יש מתירין. בלא בדיקה דכיון דנתרפא יפה מוכח דאין כאן ריעותא והאוסרים כתבו הטעם דכיון שאילו הובא העוף לפנינו היה צריך בדיקה וא"כ עכשיו נמי אין להתיר בלא בדיקה ולדידן כיון דאין אנו בקיאין בבדיקת העוף טריפה ול"ד לדלעיל סי' נ"ה סעי' י"ב דאם נתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו דכשר דהתם הוא שלא במקום צומת הגידים והטריפות תלוי ביציאת העצם לאויר העולם והלכך כיון שנתרפא כשרה דאם איתא דיצא לאויר העולם שוב לא חזר להתרפאות משא"כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת אחד מהגידים כן חילקו הפוסקים האחרונים:

בבדיקת העוף כו'. משמע אבל בבהמה בקיאינן אפילו בנשבר כיון דאינן אלא ג' והם גדולים וכ"כ בד"מ וכן משמע בת"ח שם ע"ש ובסימנים ואע"ג דבאו"ה כלל נ' דין ג' (ומביאו הב"ח) כתב דדוקא כשאין ריעותא מבוררת לפנינו כגון נפוח ונצרר דם אבל בריעותא דנשבר אף בבהמה א"א בקיאין מ"מ נראה לו להר"ב להקל בבהמה כיון דבלא"ה יש פוסקים מתירין אפילו בלא בדיקה וכ"כ מהרש"ל פרק המקשה סי' ט"ז דבבהמה בקיאינן אפילו בנשבר ונקשר (וע"ל ס"ק י') מיהו נראה דהיינו דוקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דיש ריעותא גדולה כל כך וגם צריך בדיקה לרוב הפוסקים יש לאסור גם בבהמה וכ"נ מדברי מהרש"ל שם:

ניטלו צומת הגידין כו'. דין זה מבואר בהשגת הראב"ד בפ"ח דשחיטה על מ"ש הרמב"ם וכבר ביארנו שהבהמה שנחתכו רגליה וכן העוף במקום צומת הגידין כו' לפיכך אם נחתכו הגידין לבדם כו' כתב הראב"ד ע"ז זאת האומנות לא עלתה לו כהוגן בכאן שיחשב הגידין כנטולה ומה בין חתוכה לפסוקה והוא סבר שניטלו צומת הגידין הוא שנחתכו ולפיכך מונה אותם בנטולין ולא דקדק יפה אלא אם רצה למנותה בנטולין יאמר שאם לא נחתכו אלא שנעקרו מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה טריפ' ולפיכך אמר שניטלו צומת הגידין ולא אמר שנחתכו שמעה עמי בינה זאת עכ"ל. וכ' בכ"מ ע"ז כלומר הוא משיג על מה שהיה לו לכלול נחתכו צומת הגידין בדיני פסוקה ואומר שרבינו סובר שכששנינו ניטל צומת הגידין היינו שנחתך מדאפקוה בלשון ניטל משמע דמטעם נטולה אסרום והשיג עליו שלא דקדק יפה שאם רצה למנותו בנטולין היה לו לומר דניטל היינו שלא נחתכ' אלא שנעקר' מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה טרפה ומשמע לו שאע"פ שנעקר מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה אם עדיין הם יונקי' מהגוף כשירה לכ"ע ולא אמר דטרפה אלא לדברי רבינו שסובר שניטל היינו נחתך מוטב ה"ל לפרש דניטל היינו נעקרה מהארכובה וכו' עכ"ל. ולעד"נ שלא יצא הרב ידי חובת העיון כל צרכו בזה דקשה טובא לפי דבריו היאך היה הראב"ד בעצמו מפרש המשנה שאמרה ניטל צומת הגידין ותו מה זה שכתב הראב"ד ולפיכך אמר שניטל כולה דמשמע שהוא בא להוכיח כן מהמשנה ולא לדברי רמב"ם כמו שהבין הכ"מ ותו דלפי פירושו לא תהיה עיקר קושית הראב"ד רק על סידור דברי הרמב"ם ומה נפקא ליה לדינא בזה והנלע"ד דפירוש ההשגה היא כך דהראב"ד היה קשה לו במה שאמרו במשנה לשון נטולה בצומת הגידין ובגמרא אמרו בה לשון פסוקה שהרי אמרו אי אפסיק אלימא וכו' אלא ע"כ דהך נטולה אית בה תרתי דינים דהיינו דין נטולה של הלכה למשה מסיני ודין פסוקה של הלכה למשה מסיני דדין נטולה היא שאם נטולה כולה או נטולה ממקומה שהיא דבוקה בה טרפה כי ההיא דניטלה הכבד דניטלה ממקום תלייתה ויש בה ג"כ חומרא דפסוק' אם נחתכה ממנו מקצתה כי ההיא דפסוקת חוט השדרה דטריפה וזה מוכח מל' המתניתין עצמה שאמרה בהמה שנחתכו רגליה כו' וכן צ"ה שניטלו כו' הרי מל' וכן משמע דמיירי בנחתכו ג"כ כמו הרישא וא"כ אמאי סיים בניטל וה"ל לומר וכן אם נחתכו צ"ה אלא לגלויי דדין ניטל יש ג"כ בצ"ה ואי משום נטולה כולה הוא דבר פשוט ואין בזה חידוש אלא משום נטולה ממקומה אצטריך מתניתין לאשמועינן ומ"ה אמרו בגמ' דדין פסוקה יש ג"כ בצומת הגידין זהו שיטת הראב"ד ועפ"ז נפרש דברי השגתו שראה להרמב"ם שכתב הך צומת הגידין בין דיני נטולת הכבד והלחי העליון ונקט לה בלשון חתוך בכל הלכותיו וע"ז הקשה לו תחלה דלמה לא כתב צומת הגידין בדיני פסוקה כיון שהוא פי' נטולה דצ"ה היא חתוכה דא"כ היא פסוקה ממש וכתב ע"ז דדוקא על הרמב"ם קשה כן ולא על התלמוד דהיינו כיון שהרמב"ם סבור דפי' נטולה בצומת הגידין היא חתוכה ממש וא"כ אין בה רק דין חתוכה שהיא פסוקה ומ"ה כללו בדין שאר נטולות להך דין חיתוך אבל לא דקדק יפה דאם רצה לכתבו גבי נטולות כלשון המשנה היה לו לפרש עוד דין אחר שעל כן קרא שמו נטולה דהיינו שאם נעקר ממקומו לחוד שהוא טריפה כשאר הנטולות ולפיכך נשמר התנא באמרו ניטלו צ"ה ולא אמר נחתכו כמו ברישא כמו שזכרנו לעיל והיה לו להרמב"ם ג"כ לעשות כן. כלל העולה שלהראב"ד בעצמו פשיטא דטרפה בנקפל ממקומו אפי' לא נעקר בעצמו אלא דהוקשה לו להרמב"ם מאחר שרצה לתקן ולכתוב כלשון המשנה היה לו לבאר כוונת המשנה כמו שזכרנו וע"כ כ' אם רצה למנותו בנטולים כו' ונראה ברור שגם הרמב"ם סבירא ליה כן לדינא דנקפל ממקומו ג"כ טריפה שהרי נתן לו דין ניטל דכבד ולחי העליון ומבואר שם דבניטלו ממקומן טריפה ובחדא מחתא מחתינהו אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ויפה עשה ב"י שלא החליט דעתו להיתר בנקפל ממקומו בשלחן ערוך ובודאי נתחרט ממ"ש בזה בכ"מ ובב"י כנלע"ד ברור:

או שנפסקו פי' באמצע החוט:

שקורין קוגי"ל. ובלשון אשכנז טשי"ך:

ולמעלה ממנו כו'. פי' שלמעלה מהערקום ערום בלא בשר כב' או ג' אצבעות והגידים אדוקים בו וכל זמן שהם צמותין וקשורים הג' יחד קרוי צומת עד מקום שמתפצלין זה מזה ורבינו ירוחם פי' צמותין מלשון חבור:

כנגד הערקום כשרה. ואע"פ שצומת הגידין מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשות כעצם ואין טריפות צ"ה אלא במקום שהם רכים:

נחתך רובו כו'. כדי לברר דין זה נפרש דברי הרא"ש בזה במה שרבים מתקשים בו ואפרש כנלע"ד בעזה"י כ' הרא"ש הרי"ף לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא אלא שא"א דקי"ל כמר בר רב אשי דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין וכן צריך ליישב לישנא בתרא דמר בר רב אשי וה"פ מאי רובו רוב כל א' ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהם כגון אי אפסיק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טרפה וכן אפסיק קטינא ורוב אלימא טרפה ולאפוקי משמואל דאמ' אפילו לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשרה אבל אין לפשוט דרב בעי רוב כל אחד ואחד דא"כ הוה דלא כמר בר רב אשי אם לא שנאמר דרוב כל אחד גריעה מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אחד ואחד עכ"ל וצריך ביאור במ"ש אבל א"ל דרב בעי רוב כל אחד דע"כ היינו שנפסק רוב כל אחד כעין שאמר תחלה בנפסק רוב אחד וא"כ אין שום פי' למ"ש אח"כ וכ"ש רוב כל אחד ואחד. וראיתי רבים מפרשים דהא שכ' הרא"ש דרב בעי רוב כל אחד ואחד היינו שאינו מכשיר כי אם בנשתייר רוב כל אחד וזה פשיטא לא נכון דהא בגמרא אמר ע"ז כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מכדי תלתא הויין הא איכא תילתא דכל חד משמע דקאי אמה שאמר רב רוב כל אחד ואחד. וא"ל דקאי על הדיוק דאם נפסק ג' רובי דטריפה דהל"ל טעמא דיש ג' רובי כדקאמר שם בגמרא ללישנא קמא. וע"ק דאם כן אין חילוק בין לישנא בתרא לקמא דגם לקמא בעינן ג' רוב. וכנלע"ד ברור שהדברים כפשטן דהרא"ש כ' תחילה שצריך לפרש רוב כל אחד על הנטרפין דהיינו שאינו מזכיר כלל מן אותו שאינו מטריף כגון אלימא וקטיני אמרינן שהאלימא נפסק כולו ואין בו חשש כיון שנשתייר קטיני ובא רב לפרש אם נפסק רוב של אותן שני קטיני שהטרפות תלוי בהם אז טרפה אבל לא נתכוין במאמר זה האלימא לומר שגם ממנו רובו אלא אותו אלימא נפסק כולו ואינו מדבר ממנו ועל זה אמר אחר כך אבל אין לפרש כפשוטו דמיירי גם מן האלימא ועל כל השלשה אמר שאם נפסקו רובן דטריפה זה אינו דודאי זהו כשר כיון דנשתיירו ג' שלישים דהיינו מן הגדול שליש ומן תרי קטיני תרי שלישים דזה באמת כשר הוא וילפינן לה מדברי מר בר רב אשי דמכשיר ברוב בנין או מנין וה"נ יש הכשר זה אם לא שתאמר שדוקא בנשתיירו כל התרי קטיני אז לא יזיק מה שנפסק כל האלימא משא"כ כאן דנשתייר המיעוט של תרי קטיני וזה לא מסתבר דהא ודאי יש היתר בנשתייר תרי קטיני אפילו אם נפסק מיעוט שלהם ונשתיירו רובן וא"כ יש לך ד' שלישים שנשתיירו ממילא יש לך להתיר גם כאן דהא נשתיירו ג' שלישים ושליש שנשתייר מן הגדול נחשב כמו ב' שלישים מן הקטיני דהא בכל השיטה נחשב האלימא האחד במקום קטיני השתים וא"כ הרי לך ג"כ ד' שלישים ויש כאן שיעור כמו בנפסק אלימא כולו ונשתיירו רוב מן התרי קטיני ויש לך כאן עוד מעלה שהרי עכ"פ יש מכל הג' חוטין שיור משא"כ בנפסק אלימא כולו ונשתיירו רוב ב' קטיני וע"כ כ' דכ"ש הוא בנפסק רוב כל אחד ונשתיירו ג' שלישים כמו שכתבנו אלא ע"כ כפי' הראשון דאנטרפין קאי וא"ל אמאי לא פסק כלישנא קמא דרוב אחד קאי ג"כ על הנטרפין וה"ק אם נפסק האלימא ורוב אחד מן הקטיני דטרפה ממילא אתיא כמר בר רב אשי זה אינו דודאי גם בזה כשר כיון שעכ"פ נשאר הרוב מתרי קטיני בצירוף דהיינו שליש מן האחד וא' שלם כיון שיש לך ד' שלישים כנ"ל דעת הרא"ש ועפ"ז ג"כ דברי הטור שכ' וא"א הרא"ש ז"ל כ' אפי' לא נשאר רוב של כל א' ואחד מהם כו' פי' שלא נשאר רק המיעוט מהם כשר שאינו אסור אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כ"א מהקטנים משמע אבל אם לא נפסק רק המיעו' מהגדול ורובן של הקטני' כשר שהרי נשתיירו ד' שלישים ומ"ש אח"כ אבל אם נפסק הגדול כו' ולא חשב הך מילת' דנפסקו כל ג' רוב ונשתיירו ג' מיעוטי דזה הוא כ"ש כמו שזכרנו וכן ראיתי לרש"ל בפ' בהמה המקשה שכ' לדעת הרא"ש וטור להכשיר בנשתיירו ג' מיעוטים ובודאי נתכוין למה שזכרנו. אלא שראיתי עוד בדבריו שם שכ' שיש להסתפק ולומר אפי' בלא נפסק רוב כל א' אלא הרוב של העב ורוב א' מן קטיני ואחד מן קטיני שלם דילמא טרפה היא דנימא רובן של אלו הנפסקים ככולן ובדאפסיקו תרי וחד מינייהו העב ליכא מאן דמכשיר ע"כ יש להחמיר גם בזה ע"כ לשונו ולא ירד לאותה הוכחה שזכרנו דא"כ גם לישנא קמא נוקים אותו בנטרפין אלא ודאי בנפסק כל העב ורוב א' מקטיני וא' שלם כשרה כיון שנשארו ד' שלישים וכל מה שזכרנו לעיל שנחשב אלימא לשנים הוה ג"כ הדין כן אם נפסקו התרי קטיני ונשאר האלימא כי האלימא נחשב כפול ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה ב"י וז"ל דמדברי הרא"ש משמע שמפרש הא דאמר שמואל אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל היינו אפי' נפסקו כל צומת הגידין ונשתייר באחד מהם כחוט הסרבל דהיינו כל שהוא כשרה וקשיא לי היכי קאמר תלמודא דמשום דאמר שמואל מכדי תלתא הוי מסייע ליה לרבנאי דלמא שמואל בעי שישתייר מכל אחד וכדקאמר הא איכא תילתא דכל חד וחד ולאו היינו דרבנאי עכ"ל. ולי נראה להקשות עוד כיון דלהרא"ש קאי לישנא בתרא אנטרפין ממילא האלימא נפסק כולו היאך קאמר שמואל מכדי תלתא הוויין ונראה דהכל ניחא דרבנאי קאי ג"כ על הנטרפין שצריך להשתייר משניהם או מאלימא לחוד כחוט הסרבל והאי חוט הסרבל היינו עכ"פ שיעור שליש לא משהו כמו שרצה ב"י בזה וע"כ קאמר שפיר כיון דמתחלה ג' הוויין ונפסק א' כולו ורוב מהב' נשארו בו שני שלישים מהקטנים ודי בזה וזה הוי סיוע לרבנאי דאמר ג"כ שמן הנטרפין צריך להשתייר מכל אחד כחוט הסרבל שהוא שיעור שליש נמצא הכל ניחא בס"ד:

ברוחב אצבע. כ' רש"ל שזהו צודק לפי פרש"י שפירש בשור הגדול ד' אצבעות (שהוא דעה השנייה דסעיף ה') אבל לפי מה דקי"ל י"ו אצבעות כדעת הרמב"ם (והוא דעה הראשונה בסעיף ה') לא יספיק אצבע ולכל הפחות בעוף ב' אצבעות עכ"ל ומ"ש רמ"א ולעולם אין צומת כו' פי' הן בעוף קטן מאד הן בבהמה גדולה דשם אין שייך שיעור:

דאיכא מכה במקום צומת הגידין. ז"ל מסקנת רש"ל אכן הכל לפי הניפוח וצריך המורה קודם שיטריף שיחתוך הניפוח ויעיין בו שאם נראה מתוך הניפוח שיש בו רקבון ונימוח יש לחוש שנפסק א' מן החוטין אז יש להטריף עכ"ל משמע דבלא רקבון אין איסור אפילו שנשתנה מראה הבשר מכמות שהיה:

(סימן נ"ו בש"ע סעיף ב') צומת הגידין הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו ויש מי שאומר שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה. וכתב בהג"ה ונוהגין להחמיר כב' הסברות וכתבו האחרונים בשם בי"ה ס"ק ג' וז"ל אבל בעוף אליבא דכ"ע שיעור צוה"ג הם מבפני' לצד חלל הגוף ולא לצד חוץ וכן נוהגין עכ"ל. ותימא דאישתמיטתיה דברי הרא"ש פ' המקשה ומביאו הב"י סי' זה וכ"כ הטור ברמזים להדיא דכן בעוף הם מצד חוץ כמו בבהמה לפי דעתו ע"ש. האיך כתב באה"ט אליבא דכ"ע כו' ואינו כן. וא"כ גם בעוף צריך לנהוג כשתי הסברות ואפי' לפי מ"ש הבי"ה דנוהגין לצד פנים לחוד אומר אני דמנהג טעות הוא ואינו כלום כמ"ש הב"י סימן ע"ד. והפר"ח סימן ל"ה ועי' תוס' עירובין (דף ק"א ע"ב) ע"ש וכ"מ בפא"נ (ריש ד"ע) דאטו במנהגא תליא. ועיין ש"ס ר"ה (דף ט"ז). שוב ראיתי אחרי כתבי בפמ"ג שכתב נמי הכי בפשיטות דעוף שוה לבהמה. ואחר זמן רב מצאתי שהשיג להב"י בשו"ת מ"צ סימן ל"ז:

(ס"ז) צומת הגידים בבהמה ג' א' עב וב' דקים נחתך העב לבדו מותרת שהרי נשארו ב'. משמע להדיא דאילו נחתכו העב וא' מהקטנים כולו דטריפה. ואף שפסק המחבר דברוב העב ורוב א' מהקטנים כשירה היינו לפי שלא הלכו בגידין אלו אחר הרוב. והכי מוכח להדיא ברשב"א בתה"א (דף מ"ב סוף ע"ב) עיי"ש. וכן מבואר להדיא ברמב"ם בפי' המשניות פ' המקשה. ודלא כהפר"ח שכת' להרמב"ם בנסדק רוב העב ורוב א' מהקטנים טריפה. וליתא ועש"ך ופר"ח שהחמירו בדין זה:

(סעיף י) נשבר העצם במקום צה"ג ונקשר ונתרפא יפה יש מתירין אם לא נשתנה מראית הבשר שעל כו'. ולדידן טריפה. ודוקא עוף אבל בבהמה אנו בקיאין אפילו נשבר ונקשר ודוקא כשנקשר אבל אם עדיין שבור יש לאסור גם בבהמה. ש"ך. ויש לדקדק דאם עדיין שבור בלא חשש צה"ג טריפה משום שבירת עצם אם אין עור ובשר חופין רובו. ולדידן שאין אנו בקיאין בכל ענין טריפה. כמ"ש סימן נ"ה ס"ה בהג"ה. ונ"ל דאיירי כאן שאין ריעותא בעור ובשר מבחוץ שהרי קאי על מ"ש המחבר אם לא נשתנה מראית הבשר שעל השבר. ובזה כשירה אפילו לדידן בהפס"מ כמ"ש הג"ה שם ואלו משום חשש צה"ג אפי' בהפס"מ טריפה. וכה"ג תירץ הש"ך בסימן נ"ה והאחרונים שם ס"ק י"ז ע"ש. והשתא אתי נמי שפיר מ"ש האחרונים כאן דהש"ך ר"ל כל שנקשר אפי' אין שבר אל שבר יחדיו ידובקו כשר בבהמה. וקשה הא בלא"ה טריפה משום שבירת עצם. ולפמ"ש א"ש דאם עור ובשר מבחוץ שלם לא בעינן שבר אל שבר יחדיו ידובקו אלא אפילו שוכבים זה על זה כשר אף בלא הפס"מ לדעת האחרונים שם בסימן נ"ה ס"ק ט"ו. ובשו"ת ח"צ סי' נ"ח. וכתבו האחרונים דאף אם יש ריעותא בעור ובשר ולא נקשר יפה אין גוערין למאן דמיקל בהפס"מ וצורך גדול:
ודע דבצורך גדול הכשיר מהרי"ו אף במקום צה"ג כהיש מתירין. וכ"מ בהגהת ש"ד. ובנ"ב סימן כ' כתב דלהמתיר כאן מתיר ג"כ בנקשר בנשבר סמוך לגוף דלא חיישי' לניבי כשנקשר כמו בצה"ג. וע"ש שהקיל במליחה להתיר בקליפ' כראבי"ה וע"ש סימן כ"א באם יש ספק אם הוא מקום צה"ג ונקשר ואינו שאשי"י ונמצא אחר הבישול שא"י אם היה הבשר שלם ומשמע דאלו משום שבירת עצם ודאי אין להטריף בכה"ג. ובענין שבר הנמצא לאחר אכילה ולא היה שאשי"י באופן שצריך שיהי' העור והבשר שלם ולא נבדק מתחלה כתב בנודע ביהודה מ"ת ח"ד סימן כ"ג דמשמע שיש לאסור אף הכלים שאפשר להגעילם חוץ לאחר מע"ל ואף שהוא ספק דרבנן מחמיר בדשיל"מ וכלי שאפשר להכשירו ה"ל דבר שיל"מ. וכלי חרס שא"א בהגעלה מתיר לאחר מע"ל כמו ס' בדרבנן דס' אי היה הבשר שלם. ולפ"ד צ"ע דהא ה"ל ס' דרבנן ע"י גלגול אם לא שלא נמצא עד אחר מע"ל שנעשה דרבנן. אבל לא ראיתי נוהגין להחמיר בזה דתולין שהיה שלם. ונראה דתליא בדברי הש"ך סימן נ' אי אמרינן נשחטה הותרה בכה"ג:

נפסקו או ניטלו כנגד. עי' בה"ט ועי' בהרדב"ז ח"ב סי' כ"ו בעוף שנשמט הרגל מן הארכובה סמוך לצ"ה וחי יותר מי"ב חודש:

אפילו אינו רק נפוח. עבה"ט ועי' תשובות ב"ח סי' קל"ג והועתק בלה"ק ועיין בשבו"י ח"ב ס"ס ס"ד שאין לסמוך על בדיקת צ"ה רק כמ"ש הפוסקים בנפוח ונצרר הדם יראה אם אין שם רקבון וריעותא בצ"ה אבל לא לסמוך על בדיקת צ"ה ממש ע"ש. ועי' במטה יוסף סוף דף ל"ח ע"ב בעוף שהיה הרגלי' שלו במקום צ"ה במקום קשירתם ווירדי בלעז גרי"ן. והכשיר מו"ח דתלינן בשעת קשירה וכיון שלא היה נצרר הדם ולא היה נפוח כשר דהב"ח מביא בעה"ע דאפילו נשתנה בשר שתחת העור מכשירין כל שכן כשלא היה השינוי בעור והבשר לא ניכר בו שינוי שיש להכשיר:

ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת העוף טריפה. עבה"ט ועי' בנ"ב סימן כ"א בבר אווזא שנשבר עצם אמצעי למעלה מאצבע ונקשר ואינו שאשי"י כי עוקץ חד יוצא וזה נמצא אחר אכילה אף שאינו ידוע אם נשתנה מראית הבשר אם לא יש להתיר משום ס"ס שמא אין שם צ"ה ואת"ל יש שם שמא לא נפסקו דא"ל שזה ספק הרגיל שיהיה נפסק הגיד כיון דנתרפא ונקשר אם שיש לו עוקץ שפיר נקרא נשבר וכמבואר בט"ז סי' ס"ה ס"ק י"א ע"ש. ועיין בחו"י סי' קמ"ד בהמה נפוחה כו' והועתק בלה"ק. וע"ש בחו"י שלענין נאמנות העובד כוכבים י"ל דכה"ג דאיתרע חזקת כשרות נאמן. וגם הט"ז סימן קכ"ב מודה לרש"ל ועי' סי' שי"ג גבי בכור וגם כי בעת אמירתו בשלו דיבר ואומדן דעת הוא שאמת אומר מ"מ לענין הכלים יש להגעיל רק שאין לחוש לתערובות וספיקות אחרות במקום הפ"מ ולא דמיא להא דשיגרונא נקטיה בכאן שראה נפוח במקום שעושה טריפה ואתיליד ריעותא מחיים אסור כמ"ש בש"ך סימן נ' רק דבהפ"מ מיקל ועי' בשו"ת בית יהודה סימן יו"ד עור שנמלח עם כמה תרנגולים ונמצא שבור במקום צ"ה:

(סימן נ"ו בש"ך ס"ק א') וכן אפילו לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מן העצם עד למעלה טרפה כו'. וצ"ל דהיינו שנתקפלו עד למעלה שלא נשאר כלל מחובר באורך העצם דאל"כ אלא דאפי' נקפלו מעט מן העצם ולמעלה נשארו מחוברין נמי טריפה ג"כ א"כ לעולא דס"ל דארכובה היינו שכנגדו בגמל ניכר ואם נשבר העצם האמצעי אפי' יצא לחוץ נמי כשר לדידיה והיכי כשר הא מן השבירה ולמעלה נפסק חיבור הגידין ואם כן בלא"ה טריפ' משום ניטל צומת הגידין אלא ע"כ כיון שעדיין נשארו מחוברים בחלק העצם המחובר לא מיטרפא בהכי: