שולחן ערוך, יורה דעה נ״ח: דין בהמה נפולה. ובו י"ב סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין בהמה נפולה. ובו י"ב סעיפים:
נפולה אסורה כיצד בהמה שנפלה אם היתה עומדת על רגליה כשנפלה אם יש מכריסה עד המקום שנפלה שם י' טפחים חוששין שמא נתרסקו איבריה ואם היתה שוכבת ונתגלגלה ונפלה צריך שיהיה גובה המקום עשרה טפחים והא דבעינן גובה עשרה טפחים דוקא בנפלה מעצמה (ד"ע בב"י) או הפילוה אחרים וידעה שרוצים להפילה אבל אם הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפי' ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפילו בפחות מעשרה טפחים חוששין לה. (ואין חילוק בזה בין בהמה לעוף דבעוף נמי דינא הכי) (טור ובית יוסף וכן משמעות הפוסקים):

העוף שדרסו אדם ברגליו או טרפו לכותל או שרצצתו בהמה או שנחבט על דבר קשה חוששין לו: הגה וכן אם נפל אבן או דבר קשה על גופו וכן בבהמה אם הוא בדבר שיש לחוש בבהמה (כל בו וא"ו הארוך וטור וב"י ור"ן ורשב"א ור' ירוחם):

נפולה שאמרנו שחוששין לה אם לא עמדה אסור לשחוט אותה עד שתשהה מעת לעת ואם שחטה בתוך זמן זה אפי' בדקוה ומצאו אותה שלימה מכל איבריה טריפה ואם שהתה מעת לעת ואחר כך שחטה צריך לבדקה כנגד כל החלל כולו מקדקד הראש עד הירך אם ימצא בה טריפות מהטריפות שמנו חכמים או שנתרסק אבר מהאיברי' שבפנים ונפסדה צורתו הרי זו טריפה אפי' נתרסק אבר מהאיברי' שאם ניטלו כשרה כגון טחול וכליות הרי זה טריפה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק הרי זה מותרת והסימנים אינם צריכים בדיקה שאין הנפילה ממעכת אותם: הגה ואם הוכתה באבן במקום אחד אינה צריכה בדיקה רק נגד המקום שהוכתה שם ולא בשאר אברים (כל בו וכן משמע מלשון הטור):

אם עמדה תוך מעל"ע די לה בבדיקה. (ודוקא שעמדה מעצמה אבל העמידוה לאו כלום הוא (הר"ן פא"ט):

יש מי שאומר שכל שעמדה והלכה אפילו נמצא שינוי באיבריה אין חוששין לה. (כל שאין השינוי מטריף בשאר בהמה) (ב"י בשם רשב"א):

הלכה כשרה ואינה צריכה בדיקה ואע"פ שלא שהתה מעת לעת במה דברים אמורים כשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה: הגה וי"א דאנן האידנא לא קים לן בבדיקה ואין להתיר רק בהלכה (בה"ג וטור בשם ב"ה וכל האחרונים) והכי נהוג ולא נקרא הלכה רק כשהלכה ד' אמות הלוך יפה כמו שהלכה קודם שנפלה או כשאר בהמה (רשב"א והרמב"ן ור"ן וא"ו הארוך) ואם הלכה ואחר כך אינה יכולה לילך דינה כשאר מסוכנת (מהרי"ק שורש ס"א):

עוף שנחבט על פני המים אם שט מלא קומתו ממטה למעלה לעומת המים אין חוששין לו אבל אם שט ממעלה למטה עם הילוך המים חוששין לו וצריך בדיקה ואם קדם לתבן או קש שמהלכים על גב המים בשוה לו הרי זה שט מחמת עצמו ואין חוששין לו:

דבקו כנפיו בדבק בשעת צידה ונחבט אם שני כנפיו נדבקו בדף שצדין אותו בו חוששין וצריך בדיקה ואם לא נדבק בו אלא אחד מהם אין חוששין שהוא פורח מעט בכנף השני:

זכרים המנגחים זה את זה ונפלו לארץ חוששין להם:

שור שהרביצוהו לשחיטה אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילים אותו אין חוששין לו מפני שנועץ צפרניו ומתחזק עד שמגיע לארץ (לשון רמב"ם שם דין י"ב): הגה ודוקא שלא קשרו כל רגליו כשהפילוהו אבל אם כל רגליו קשורים בשעה שמפילין אותו חוששין לו (מרדכי פא"ט בשם ראבי"ה ומשמעות שערים שער ל"ד ולא כאו"ה):

קפצה מדעתה אפילו ממקום גבוה הרבה אע"פ שאנו רואים שאינה יכולה לילך אין חוששין לה (ר"ן) לא שנא קפצה מחלון שבכותל לא שנא מארובה שבאמצע הגג לפיכך אם הניחה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לה:

גנבים שגנבו בהמה מהדיר אפילו השליכוהו מעבר לגדר שהוא גבוה מאד אין חוששין מפני שהם מכוונים להפילה על מתניה כדי שתוכל לרוץ לפניהם לכן בשעה שמחזירין אותה אם מחמת תשובה מחזירים אותה מותרת מפני שמכוונים להפילה בענין שלא יפסידוה אבל אם לא החזירוה אלא מחמת יראה חוששין לה:

מכריסה. כתב הט"ז דאף אם הבור אינו רק ו' טפחים מ"מ איכא למיחש כיון שמכריסה עד לארץ הוי ד' טפחים. אבל אם השור מונח על ארעא ומתגלגל לבור צריך שיהיה בבור י"ט (פוסקים) וה"ה כשמוליכין על העגלה אל יזרוק מן העגלה בכח מה"ט. והקשה מהרש"ל למה כתב הטור בח"מ סי' ת"י לענין נזיקין שפטור המזיק אא"כ יש י' טפחים בבור ולא חשבינן מכריסה עד ארעא ותירץ דבצירוף י' עם רגליה אין המיתה מצויה כ"כ ואף אם מת חשבינן ליה כאונס לענין תשלומין וזהו הטעם שפטור במיתת השור בפחות מי' אבל לענין טריפות אין חילוק בזה עכ"ל:

בפחות. והקשו הט"ז וש"ך דבסעיף י' כתב המחבר גבי בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים אע"פ שנפל נפילה גדולה והנה הט"ז כתב כמדומה שאיזה טעות נזדקר לפני קולמס הרב בזה אבל הש"ך תירץ דדוקא בבית המטבחים שרי וטעמא דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע וכגון דאית לה מידי למיסרך וכאן מיירי המחבר דלית לה מידי למיסרך א"כ לא שייך נועץ צפרניו ומ"מ לא הוי הנפילה בבת אחת אלא היא מתאמצת עצמה בכל כחה כשרוצים להפילה בכח הלכך בפחות מי' שרי אבל בבת אחת ממש דהיינו שמפילין אותה פתאום או שקשרו רגליה והפילוה חוששין אפילו בפחות מי':

אבן. כתב הש"ך דבאבן אין חילוק בין נפל בפחות מי' על הבהמה או גבוה עשרה דדוקא בנפלה מגבוה לא בנפל עליה אלא הכל הוא לפי האבן אם יש בו כדי להמית ודלא כהב"ח:

טחול. כ' הט"ז דכ"ש הכבד אפילו שלא במקום מרה וחיותא:

ואם הוכתה. כ' הש"ך ואם הוכה עוף נגד הריאה שלו נראה שצריך בדיקה בריאה והלכך לדידן דאין אנו בקיאין טריפה:

עמדה. כ' הש"ך לדידן דאין אנו בקיאין לא מהני עמדה וגם שהתה רק הלכה:

והלכה. כ' הש"ך דבכל הפוסקים משמע דהעיקר תלוי אם הלכה אפי' לא עמדה מעצמה רק שהעמידוה וכ' הט"ז דזה פשוט דשינוי באיברים שאינו מטריף בשאר בהמה אין חוששין לומר שנפלה כל זמן שלא ראינו ותלינן השינוי בדבר אחר ול"ד לדלעיל סי' נ"ב גבי ירוקים שהאדימו שזה אינו מצוי כ"א בנפילה לאור משא"כ כאן והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין עכ"ל:

צולעה. כ' הש"ך ודוקא שנפלה וצולעה אבל צולעה ולא נודע שנפלה אמרינן שגרונא הוא דנקטה ואין צריך בדיקה כדלעיל סוף סימן ל"ב:

שנועץ. (לפי שיודע שיפילוהו) כ' הש"ך ול"ד לזכרים המנגחים זא"ז דהכא כיון שמרגישים שרוצים להפילו נועץ צפרניו משא"כ התם דאדרבה כל אחד רוצה להפיל חבירו:

רגליו. כתב הש"ך משמע אפילו ג' רגלים קשורים אין חוששין וכן עושין בקצת מקומות ומהרש"ל וט"ז כתבו דנכון לעשות לקשור רק ב' הראשונים ולדחוף אותו עד שתפול ע"ש. טבח שנושא כבש על צווארו ומשליכו לארץ חוששין (ואם אחז רגלי הבהמה אף רק ב' אחרונים כשרה כיון שרגלים הראשונים אינם מקושרים ומיד כשהניח הטבח ב' רגלים הראשונים יוכל לנעוץ בקרקע עיין ש"ך ופר"ח) עוד כ' בשם או"ה דדוקא כשעומדת על רגליה ומחליקה ומפילה אבל אם נשא הטבח כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין דהוי גבוה יותר מי' טפחים והנ"מ שלא אחז רגלי הבהמה בידו כשנפלה אבל אחז רגלי הבהמה אפי' לא אחז רק ב' רגלים האחרונים ומכובד הבהמה נחבטה לארץ כשרה ודלא כב"ח שהשיג ע"ז ובט"ז קורא תגר על מקצת מקומות שנוהגין לקשור כל הרגלים והשור נופל על צדו לא על מתניו ונכון שלא יהיו קושרים רק ב' רגלים ולדחוף אותו עד שיפול וכן ראוי לעשות:

מדעתה. והטעם שכל שקפצה מדעתה אמדה נפשה תחלה שלא תתרסק:

יראה. כתב הש"ך משמע ומספיקא נמי אסור דשמא אז מסתמא הפילה על צלעותיה וכן מסיק הרוקח מיהו הטעם שכתב שם דבנפלה פתאום חוששין דאפילו נפלה על מתניה צריכה בדיקה צ"ע דמשמעות הש"ס והפוסקים לא משמע לכאורה הכי עכ"ל:

משנה ד' מ"ב:

מההוא תורא וכו' וטרפה רב נחמן בב"ק ד' נ':

הרשב"א ורבי' ירוחם מאוקימתא דאיגנדר איגנדורי שם:

מעובדא דההוא תורא וכו' ורב יצחק בר רב שמואל וכו' חולין דף נ"א:

הרא"ש והר"ן אהא דרב הונא זכרים המנגחים וכו' דף נ"א:

משנה שם דף נ"ו:

משנה שם דף נ"ו ומימרא דרב יהודה שם דף נ"א:

תוס' שם והרשב"א והר"ן דתרתי בעינן:

מהא דרבי חנינא בן אנטיגנוס וכו' שם דף נ"ו והא דלא מהני בדיקה מיד י"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת בית יוסף:

רמב"ם בפ"ט מה"ש מהא דרב נחמן משמיה דרב דף נ"ד:

טור בשם הרמב"ם מהא דא"ר נחמן בית הרחם וכו' כפי פירושו:

שם וכפי פירושו.

מימרא דרב אשי שם:

מימרא דרב יהודה אמר רב שם דף נ"א:

הרשב"א בתשובה:

כרב יהודה וכו' שם ולקולא הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ט מה"ש וש"פ משום דרבי ינאי ורבי ירמיה בזבחים דף ע"ד סברי כוותיה:

הרשב"א בת"ה ור"ן בשם הרמב"ן מההוא אימרתא דהוה בי רב חביבא שם בגמ':

מימרא דרב יהוד' אמר שמואל שם
(°) לאפוקי במים דקוו וקיימו ושט מלא קומתו כשר שם בגמרא ופי' הב"י אע"פ שקרקע האגם צד א' גבוה מחבירו:

מסקנת הגמ' כלישנא בתרא וכרב אשי שם דף נ"ב:

מימרא דרב הונא שם דף נ"א:

מעובד' דההוא תורא וכו' ורב יצחק בר שמואל וכו':

מעובדא דההוא גדיא דרבינא וכו':

שם בתוס':

מההוא עובדא שם:

מימרא דרב הונא שם ומפרש בגמ' משום דאמדה נפשה אם גבוהה לה יותר מדאי אינה קופצת:

מימרא דרב מנשה שם:

דוקא כו'. מהא דזכרים כו' נפל כו':

או הפילוה כו'. עבה"ג וכמ"ש הר"ן שם בשם הירושלמי אינו דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת ביומוי דר' פנחס חבטין כו'.

או אפילו כו'. ב"י ור"ל כמ"ש בס"י בהג"ה ודוקא שלא כו' וכמ"ש בגמ' צפרניו נועץ כו'. ש"ך.

ואין חילוק כו'. ר"ל דגם בעוף בעינן י"ט ועבד"מ וכמ"ש בב"ק שם אין חבט כו':

או שנחבט כו'. גמ' שם:

(ליקוט) וכן בבהמה כו'. עש"ך וכן תניא בתוספתא גבי בהמה נפלה מן הגג או שדרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה טרפה. ת"ה מ"ו א' (ע"כ):

אפילו בדקוה כו'. כ"ה בגמ' שם נ"א ב' נ"ו ב' ובב"ק שם בעובדא דשם:

כנגד כל כו'. גמ' שם:

מקדקד כו'. רמב"ם ודייק מדבעי סימנין מאי כו' ואם כדברי תוס' שם נ"ד א' ד"ה אילימא הא ל"ק אלא בחלל הגוף:

או שנתרסק כו'. רמב"ם ולכך חשיב נפולה בח' מיני טרפות שהוא טריפה בפ"ע בלא הנך ולכך בעינן מעל"ע שאין הריסוק ניכר מקודם וזה מ"ש בכל הסוגיא ריסוק אברים:

אפילו כו'. עבה"ג:

חוץ מבית הרחם כו'. גמ' שם לפי פירושו והטעם מפני רכותו אינו נרסק וה"ה שאינו מרסק כמש"ש גלימא מתיח כו' עוף ומעופף כו' וז"ש שם תניא דמסייע לך תינוק כו' ת"ש עגל כו' דהלידה הוא כמו דרסה כו' או שריצצתה כו' אלא משום רכותו של בית הרחם. ריב"ש סי' ק"צ.

ודוקא כו'. דעמדה איתמר וזה שהצריכו לומר (ל"ז ב') אצל מסוכנת כל שמעמידין כו' ול"ק כל שאינה עומדת:

יש מי כו'. שיצאה מכלל ריסוק:

הלכה כו'. ואע"ג דר"ל פליג שם אינהו ה"ל רבים ועוד דר' ינאי הוא רביה דר"ל ופ' דלא כר' ירמיה בר אחא ורב חסדא דלגירסת רש"י ותוס' פ' בגמ' והלכתא היכא כו' ובה"ג גורס שם א' ההיא אימרתא דהוה בי ר"ה דנפלה מאיגרא כו' ואשכחו כרב יימר ואפ"ה הלכתא כרבינא כו' אלמא דבעינן הילוך יפה וז"ש בד"א כו' ואף לפי גירסתינו שם משום דלא נפלה וז"ש חוט השדרה לא שכיח אבל בנפלה שכיח ושכיח יותר משנרונא וע"ל ס"ס ל"ב:
(ליקוט) הלכה כר"י משום דר' ינאי ור' ירמיה בזבחים ס"ל כוותיה ואע"ג דר"ל פליג עלייהו חדא דרבים נינהו ועוד דאפי' ר' יוחנן ור"ל הלכה כר"י וכ"ש ר' ינאי דהוא רביה דר"י. ת"ה ובספרים כ' והלכתא כו' ועל אותה גירסא סמכו התוס' לפסוק דוקא עמדה והלכה אבל תוספות הוא מבעלי פסקים ולא נמצא בנוסחאות הישנות ומ"מ פסק הרי"ף ג"כ כדבריהם מההיא אימרתא אע"ג דפסיק הוט השדרה שלה הלכה קצת אלמא דאפשר להלך קצת כ"כ הרמב"ן וז"ש בד"א כשהלכה כו' (ע"כ):

וי"א כו'. כמש"ל סי' נ"ז סי"ח:

רק כשהלכה ד"א. ואע"ג דבגמ' אמרינן עקרה רגלה כו' ואף ר"י דמצריך הלכה מ"מ משמע דא"צ ד"א היינו דמסתמא ראויה להלך יותר אבל היכא דחזינן דא"י להלך יותר אז בעינן ד"א ואף שא"י להלך עוד ה"ה כשאר מסוכנת כמ"ש למטה וראיה ממ"ש שם אר"י א"ר עמדה כו' הלכה א"צ בדיקה והלכתא היכא כו' הלכה אפי' בדיקה לית לה כן הני' בספרים מדוייקים ושינה כאן הלשון ואמר בדיקה ל"ל ור"ל אפי' א"י להלך עוד דה"ה כמו שלא נפלה ורישא דקאמר א"צ בדיקה מיירי שלא הלכה ד"א. מהרי"ק כן פי' דברי הסמ"ק שהצריך ד"א אבל בד"מ בשם או"ה כ' דלעולם בעינן ד"א כמ"ש בהג"ה כאן:

הלוך יפה. כנ"ל בש"ע:

ואם הלכה כו'. כנ"ל וכמש"ל בס"ה:

א) [סעיף א'] נפולה אסורה כיצד בהמה שנפלה וכו' ושחטה מיד טרפה אעפ"י שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו איבריה. ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הם. רש"י חולין מ"ב ע"א. וכ"כ הר"ן.

ב) שם. אם יש מכריסה עד המקום שנפלה עשרה טפחים חיישינן וכו' השור אם נפל לבור עמוק חמשה טפחים ג"כ חוששין יען כי יש מכריסה עד רגליה יותר מד' טפחים. כריתי ופליתי או' ב' זב"צ או' א'.

ג) שם. ואם היתה שוכבת ונתגלגלה ונפלה צריך שיהיה גובה המקום י"ט. ובפחות מעשרה דעת האחרונים אפי' לא עמדה ושהתה מעל"ע והסומך על האחרונים אין לתפוש עליו. אמנם התב"ש לעיל סי' ל"ב סבר דגם בפחות מיו"ד ואיכא רעותא שאינה יכולה לילך חיישינן לפסיקת החיט. כ"כ בשו"ת נוב"י י"ד סי' כ"ב. מחב"ר או' ב' ונראה מדבריו שאם היה המעשה בא לידו היה מטריף כדעת התב"ש אלא שאין לתפוס על מי שהורה כדברי האחרונים. יא"פ. ועיין לעיל סי' ל"ב או' מ"ב.

ד) שם. והא דבעינן גובה י"ט דוקא בנפלה מעצמה וכו' פי' בלא דעתה אבל מדעתה אמודי אמוד נפשה וכדלקמן סעי' י"א. פר"ח או' א' פר"ת או' ב' שה"מ או' ב' זר"א או' ש"ך. זב"ת או' ב' ענ"ה סי' מ"א או' ב' זב"צ או' ד'.

ה) שם. או הפילוה אחרים וידעה שרוצים להפילה וכו' הכא מיירי כגון דלית לה מידי למיסרך משו"ה או איכא י"ט טרפה ומ"מ לא הויא כנפילה בבת אחת דמתאמצת היא בכל כחה כשרוצים להפילה בכח והילכך בפחות מי"ט שרי אבל הפילוה בבת אחת היינו בבת א' ממש כגון שהפילוה פתאום או שקשרו רגליה והפילוה וכה"ג הילכך אפי' בפחות מי"ט חוששין. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י סוף או' ח' פר"ח או' ב' פר"ת או' ד' הל"פ בסעי' א' זר"א או' שכ"א. שה"מ או' ג' חכ"א כלל כ"ו או' ה' זב"ת או' ג' ואו' ו' ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז או' ג' זב"צ או' ה'.

ו) והא דהפילוה אחרים בבת אחת חיישינן אפי' בפחות מי"ט מסתברא דבעינן מיהו ד"ט שיעור מכריסה לארץ וכל פחות מזה מסתברא דלא מתסרא. פר"ת שם. זב"ת או' ז' ענ"ה שם. זב"צ או' ו' וכתב והגם דהמש"ז או' א' גמגם בזה מ"מ הסברא כך היא.

ז) והיכא דנפלה ע"י רוח חזק דינה כהפילוה אחרים. דעת תורה ססי' זה. דר"ת או' י"ב.

ח) שם הגה. ואין חילוק בזה בין בהמה לעוף וכו' ר"ל דגם בעוף אם הפילוה אחרים בבת אתת חיישינן אפי' בפחות מי"ט ואם נפלה מעצמה י"ט כמ"ש לקמן או' י"ב ואו' י"ג יעו"ש.

ט) [סעיף ב'] העוף שדרסו אדם וכו' הגה. וכן אם נפל אבן וכו' ובאבן אין חילוק בין גובה י"ט לפחות מי"ט אלא הכל לפי האבן אם היא גדולה או קטנה. כלבו דלא כהראב"ד. ב"י. ד"מ או' א' וכ"כ רש"ל פא"ט סי' ס"ב. דיפה כתב הכלבו. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ב וכתב ודלא כהב"ח שהסכים להראב"ד. כנה"ג בהגב"י או' ט' וכתב שכ"כ הל"ח או' קע"ד. פר"ח או' ג' פר"ת או' ה' וכתב והכל לפי ראות עיני המורה. הל"פ בסעי' ב' בל"י או' ד' כריתי או' ד' מש"ז או' ב' ובשפ"ד או' ב' זר"א או' שכ"ד. שה"מ או' ד' חכ"א כלל כ"ו או' יו"ד. זב"ת או' ט' ענ"ה שם או' ד' תו"ז סי' ע"ה או' ט' ביא"ב בשפ"ז או' ה' זב"צ או' ח'.

י) כל דבר שמחליק זה מזה ואינן נכבשין ביחד והנופל נשמט והולך אין חבט. חולין נ"ב ע"א. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. ביא"ב שם. ועי"ש עוד בגמ' כמה חילוקים. ועיין לקמן או' מ"ז.

יא) שם בהגה. וכן בבהמה וכו' אכולה מלתא דלעיל קאי. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ג' פר"ח או' ד' זר"א או' שכ"ב. שה"מ או' ה' ענ"ה שם או' ג' ור"ל דבבהמה נמי אם ראויה להתרסק באותה רציצה ודריסה דינה כנפילה ובעינן שיהוי ובדיקה. שפ"ד או' ג' ביא"ב שם. זב"צ או' ט' ועיין לקמן או' י"ד.

יב) וכן הדין בעוף אם הפילוה אחרים בבת א' אפי' פחות מי"ט או נפלה מעצמה י"ט חוששין ואע"ג דהעוף יש לו כנפים ופורחת ומצלת עצמה מן הנפילה אפי' בכנף א' כמ"ש לקמן סעי' ח' מ"מ כשנפלה ונחבטה ע"ג קרקע ולא הלכה חוששין לה משום רסוק איברים. כ"כ הזר"א שם דכל שלא הלכה אין לחלק בין עוף לבהמה. וכ"כ הער"ה או' ב' שו"ג או' ה' תו"ז שם או' ז' והגם שכתב הכנה"ג בהגה"ט או' ד' משם מהר"ש הלוי חי"ד סו' כ"ג דוקא בהפילוה אחרים דעת האחרונים הנז' דאין לחלק בין הפילוה לנפלה מעצמה אלא דכל שלא הלכה חוששין. וכן הסכים זב"צ או' יו"ד.

יג) והכלל העולה בזה דבעוף נמי תליא בהליכה ומ"ש הלה"פ או' ג' בשם פני יצחק דבעוף דינו כבהמה ה"ד בנדבקים שני כנפיו יוכ"כ הבל"י או' ג' כבר דחה דבריהם הזר"א או' שכ"ג וכתב דהוא נגד הטור והב"י והד"מ דמבואר מדבריהם דגם בנפילת העוף חיישינן לריסוק איברים יעו"ש. וגם מ"ש השפ"ד או' ג' דבעוף לא שייך ביה גובה עשרה אפי' שני כנפיו קשורים וכו' כבר כתב עליו בשו"ת השיב משה סי' ל"א דשגה בזה יעו"ש. וכן הרב אם לבינה או' ג' כתב על דברי השפ"ד הנז' דהם הפך דברי הש"ע סעי' ח' יעו"ש. וכן המק"מ או' ה' כתב להשיג עליו מכמה פו' יעו"ש. גם הדע"ק או' ב' כתב לדחות דברי הבל"י והשפ"ד הנז' וכ"כ השו"ג סוף או' ו' וסוף או' ז' דלענין מעשה אין לנו עסק בכל אלו החילוקים אלא הכל תלוי בהלכה או לא הלכה. וכן הסכים התו"ז סי' ע"ה או' ח'. זב"צ או' י"א.

יד) [סעיף ג'] נפולה שאמרנו וכו' צריך לבדקה וכו' ואנן לא בקיאין בבדיקה ואין להתיר אלא בהלכה כמ"ש לקמן סעי' ו' בהגה. יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' י"ב.

טו) ואם נתערבה נפולה זו האסורה מספק באחרות כשרות יש להחמיר. מש"ז סוף או' א' מחב"ר או' ה' ער"ה או' ג' זב"צ או' י"ג. ור"ל יש להחמיר עד שילכו ד"א הילוך יפה.

טז) שם. שנתרסק אבר מאיברים שבפנים ונפסדה צורתו וכו' אבל אם לא ראינו שנפלה אין חוששין אלא תלינן זה בדבר אחר כגון ע"י חולי שאין חוששין משום רסוק איברים והפסד צורה אלא א"כ ידוע שנפלה. ט"ז סק"ג. כנה"ג בהגב"י או' י"ג. פר"ח או' ז' פר"ת או' ח' כריתי או' ו' מש"ז או' ג' זב"צ או' י"ד.

טוב) שם הגה. ואם הוכה עוף נגד ריאה שלו צריך בדיקה בריאה והלכך לדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה טרפה. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ח' לה"פ או' ד' בל"י או' ה' כריתי או' ח' שפ"ד או' ד' זר"א או' שכ"ו. שה"מ או' יו"ד. חכ"א כצל כ"ו או' יו"ד. זב"ת או' ט"ז. ענ"ה שם או' ז' תו"ז שם או' ט"ז. ואף דבאבר א' אנו בקיאין בנקב משהו במקום ידוע וכ"ש קרע גדול מ"מ הא המחבר סתם כהר"מ דצריך בדיקה משום שינוי מראה והפסד צורתו ובזה א"א בקיאין אף באבר א' שפ"ד שם. וגם ההילוך לא מהני כיון שאין הרעותא רק באבר אחד. דג"מ. פר"ח שם. זב"צ או' ט"ו. מיהו החכ"א שם כתב על דברי הפר"ח הנז' דצ"ע וכ"כ הזר"א שם להתיר בהלכה וכתב דכ"מ מדברי הש"ע והגה סעי' ו' דסתמו יעו"ש וכ"כ מק"מ בספרו גידולי הקדש סי' ל' או' א' דגם בעוף מהני הילוך ודלא כהדג"מ.

חי) וכן אם נפלה מן הגג צריכה בדיקה בריאה. ב"ח. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי שם. שה"מ שם. זב"ת שם. ענ"ה שם. וא"כ לדידן דלא בקיאין בבדיקה טרפה. וה"ד בנפלה בלי ידיעתה או שהפילוה אחרים בבת אחת כמ"ש לעיל או' י"ב.

יט) והא דאמרינן דאם הוכתה עוף נגד הריאה כיון שאין אנו בקיאין בבדיקה טרפה ה"ד עוף שהריאה נחבאת בין הצלעות אבל בבהמה צלעותיה מגינות עליה ודינה כשאר איברים, חכ"א שם. מיהו המק"מ או' ט' כתב דאין חילוק בזה ובהמה דינה כעוף אלא שהדע"ק או' ד' כתב נגיחה נגד ריאה דבהמה או עוקץ עץ מגדר קנים וכוותיה אף שהעור שלם אם הבשר שבין הצלעות נקרע יש להחמיר והביאו מק"מ שם ומשמע דוקא נקרע הבשר אבל אם לא נקרע דינו כשאר האיברים כדברי החכ"א ונ"מ לדידן שאין בקיאין בבדיקת האיברים שאם הלכה הבהמה יש להכשיר אף לדעת המחמירין בעוף.

ך) בהמה שהוכתה על ראשה ומתוך ההכאה רבצה במקומה ושחטוה מיד בלא עמדה ובלא הלכה דינה כדין נפלה שחוששין לריסוק איברים ולדידן דלא בקיאינן בבדיקה טריפה. תורת חסד סי' ו' שו"ג או' ט"ו. מיהו החק"ל חי"ד סי' כ"א דף ל"א ע"א כתב לדחות דברי התו"ח הנז' וכתב דכיון דלא הוכתה אלא באבר א' לא חיישינן לריסוק איברים וכשרה. אמנם המק"מ או' ז' הביא פלוגתא בנפילה גבי מוח אם צריך בדיקה וכתב דאפי' להמקילין בנפולה בהכה נגד המוח גרע וכ"כ בספרו גידולי הקדש סי' ל' או' א' והביא עוד שם ראיות לדבר וגם הביא תשו' הרשב"א ח"ג סי' רט"ו שכתב דאם הכו על המוח ביחוד חיישינן לנקיבת הקרום יעו"ש והב"ד זב"צ או' י"ז וכתב דאלו ראה החק"ל תשו' הרשב"א הנז' הוה הדר ביה וע"כ יש להחמיר. ור"ל יש להחמיר ולאסור לפי שאין אנו בקיאין בבדיקה וכמ"ש בגה"ק שם. ועיין לעיל סי' ל"א או' ל"א.

כא) בהמה שהיתה תחת הגשר וגררוה משם יש לחוש שנחבטה בשדרתה בגשר כשהגביהה וע"כ נכון לבדוק החוט. דע"ק או' ד' מק"מ או' ו' זב"צ או' י"ח.

כב) [סעיף ד'] אם עמדה תוך מעל"ע וכו' ואפי' עמדה ושהתה מעל"ע צריכה בדיקה ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה לא מהני עמדה וגם שהתה רק הלכה. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ט' שפ"ד או' ה'.

כג) [סעיף ה'] יש מי שאומר שכל שעמדה והלכה וכו' אין חוששין לה. וכתב הב"ח במסקנא דלא נקרא הלכה אלא כשעמדה מעצמה והלכה אבל העמידוה והלכה לא יצאה מחזקת נפולה אעפ"י שהלכה ד"א הילוך יפה. אבל הש"ך סק"ו כתב עליו דלא נהירא דבהלכה א"צ בדיקה אפי' העמידוה אחרים ועמדה אורחא דמילתא נקט. וכ"כ הפר"ח או' י"א. הל"פ בסעי' ג' לה"פ או' ה' בל"י או' ו' שה"מ או' י"ד. זר"א או' שכ"ז. מש"ז או' ז' חכ"א כלל כ"ו או' א' זב"ת או' י"ט. ענ"ה סי' מ"א או' י"ב. זב"צ או' ך'.

כד) שם. אין חוששין לה. דכל שהלכה בידוע שאין לה רסוק גדול המביא לידי טריפות אלא חוזר לבריאותו. ב"י בשם הרשב"א. ט"ז סק"ז. זב"ת או' ך' ביא"ב בשפ"ז או' י"ב.

כח) שם. אפי' נמצא שינוי באיבריה אין חוששין לה. ומ"מ המחמיר בזה לעצמו תע"ב. ב"י בשם הרשב"א. ט"ז שם. הל"פ בסעי' ד'.

כח) שם הגה. וי"א דאנן האידנא לא קים לן בבדיקה ואין להתיר רק בהלכה וכו' וכ"ה הסכמת האחרונים כמ"ש לעיל או' כ"ב ואו' י"ד וכמה מקומות.

כט) שם בהגה. ולא נקרא הלכה אלא כשהלכה ד"א הילוך יפה כמו שהלכה קודם וכו' שור שהיה כחו חזק בהלוכו יותר מסתם שוורים ונפל ואח"כ הולך רק כדרך שאר שוורים הגם שמדברי רמ"א משמע דדוקא כשהולך כמקדם מ"מ משמעות הפו' דכל שאינו צולע מקרי הילוך יפה ואו"ה יחיד הוא בזה וא"כ בהפ"מ יש לסמוך עכ"פ על בדיקתנו. שו"ת הגר"א ססי' פ"ג. פ"ת או' ז' זב"צ או' כ"ד.

ל) שם בהגה. ולא נקרא הלכה אלא כשהלכה ד"א הילוך יפה וכו' וה"ה בעוף אם הלכה מותרת. מהר"ש הלוי חי"ד סי' כ"ג. כנה"ג בהגה"ט או' י"ג. זב"צ או' כ"ה.

לא) נתן לב לראות שאינה חולה והולכת יפה הגם שלא ידע אז הנפקותא להיתרא עי"ז לא הוי מילתא דלא רמיא. דע"ק או' ה' מק"מ או' י"ב. זב"צ או' כ"ו.

לב) אם נשברו רגליה במקום שכשר ואפשר להבחין הילוך יפה להוציא מדין נפולה כשיניחו תחת רגל השבור אופן המסבב ותלך עי"ז יפה בשאר רגליה אפ"ה חוששין לה. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' כ"ז.

לג) ובתשו' השיב משה סי' ל"א כתב השואל דבצולעת רק על רגל א' השבור ובהשאר מהלכת יפה מהני ובסוף תשובתו הסכים לו אלא שהמק"מ שם הניח דבריו בצ"ע וע"כ כתב שם זב"צ דיש להחמיר.

לד) אם בשעה שנפלה תכף ומיד הלכה בבהלה הילוך במרוצה ונראה מזה שעדיין לא הרגישה בכאב שלה ואחר שנחה מעט הרגישה בכאב שלה ואינה יכולה לילך עוד כמו שרגילות אצלנו לאחר שנשחט התרנגול הולך תכף ומיד אחר השחיטה במרוצה משום שעדיין לא הרגיש בשחיטה וזו נמי הנפולה דכוותה נסתפקו בזה חכמי הישיבה ונשאר הדבר בספק. זב"צ או' כ"ח. ונראה דיש להחמיר משום דדבר זה מצוי ועוד כיון דאח"כ אינה יכולה להלך יפה סופו מוכיח על תחלתו שלא הלכה בתחלה אלא מחמת שעדיין לא הרגישה בכאב.

לה) שם בהגה. ואם הלכה ואח"כ אינה יכולה לילך דינה כשאר מסוכנת. ונת' לעיל סי' י"ז.

לו) [סעיף ז'] עוף שנחבט על פני המים וכו' שנפל על כרחו על פני הנהר ואיכא למיחש לריסוק. רש"י חולין נ"א ע"ב. וכ"כ הר"ן. והיינו שנחבט בכח אדם עד שלא עצר כח בכנפו למנוע החבטה. פר"ת או' ט"ו. זב"ת או' כ"ט ואו' ל'

לז) שם. עוף שנחבט ע"פ המים וכו' וה"ה לגדיים וטלאים. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. שו"ג או' כ"ב. זר"א או' ש"ל. ענ"ה שם או' י"ד. זב"צ או' ל'.

לח) שם. אם שט מלא קומתו ממטה למעלה וכו' צד שממנו בא המים נקרא מעלה וצד שנשפכים שם נקרא מטה. פר"ת או' ט"ז. זב"ת או' ל"א.

טל) שם. אם שט מלא קומתו ממטה למעלה לעומת המים אין חוששין לו. דהרי הוא מתגבר כנגד כח המים המורידים אותו והוא עולה. פר"ת שם. זב"ת או' ל"ב. והרי זה כהילוך וא"צ בדיקה. טור. לבוש.

מ) שם. אבל אם שט מלמעלה למטה עם הילוך המים חוששין לו. דאמרינן המים הוא שמוליכין אותו. פר"ת שם. זב"ת או' ל"ג.

מא) ואם המים עומדים במקומם כגון אגמים כל ששט מלא קומתו אפי' מלמעלה למטה שפיר דמי. ב"י. ש"ך סק"י. פר"ח או' ט"ז והשיג על הב"ח שאוסר. וכ"כ שה"מ או' י"ח להשיג על דברי הב"ח הנז' פר"ת שם. בל"י או' ט' שפ"ד או' יו"ד. זר"א או' ש"ל. זב"ת או' ל"ד. ענ"ה שם. או' י"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו. זב"צ או' ל"א. ודוקא לא משכי אפי' קצת אבל אי משכי אפי' קצת כגון נהרות וימים הגם דמחזו דקיימי ממשכי נינהו וחיישינן. פר"ת שם. זב"ת שם. ענ"ה שם. זב"צ שם. ומי בור ומי מערה יש להתיר בשט מלא קומתו בכל גוונא. שה"מ שם.

מב) הלכך תרנגולת שנפלה לבור כיון ששט ע"פ המים הילך והילך שוחטין אותה מיד וכן עיקר. שו"ג או' כ"ג. תו"ז סי' ע"ה או' כ"ז וכתב וכן המנהג להתיר. וה"ד שנפל מעצמו בלי כונתו או שהפילו אדם כמ"ש לעיל או' ל"ו אבל אם קפץ מעצמו לבור אפי' לא שט כלל לא חיישינן משום דאמיד נפשיה כמ"ש לקמן סעי' י"א. וה"ד אם הבור הוא רחב כדי שיוכל לאמוד נפשיה וגם הבור אינו חשוך אלא שיש בו אור כדי שיוכל לראות התרנגול. זב"צ או' ל"ב.

מג) ואם. נפלה לבית הכסה הגה דהוא מיא דקיימי כיון דלא ברירא מילתא דשט היטב ע"פ הצואה בעינן שילך אחר הוצאתו בחוץ הילוך יפה. תו"ז שם או' כ"ח. זב"צ או' ל"ג.

מד) שם. ואם קדם לתבן או קש וכו' כלומר דאם איתא דהילוך המים הוא דהוליכו העוף ולא מכחו הו"ל לילך העוף והתבן ע"פ המים בשוה אבל כשקדם העוף לתבן מוכחא מילתא דמכחו הוא הולך ולא נתרסקו איבריו. שו"ג או' כ"ה.

מה) שם. ואין חוששין לו. כתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן דבכל מקום שאמרו אין חוששין מותר מיד וא"צ בדיקה וכל מקום שאמרו חוששין דינו כנפולה ממש. ער"ה או' ט' תו"ז שם או' כ"ג.

מו) [סעיף ח'] דבקו כנפיו בדבק וכו' גלוד"א בלע"ז וטחין אותו בדף קטן והעוף שוכן עליו ומידבק בו ופורח עם הדף ונופל לארץ. רש"י חולין נ"ב ע"א. פר"ח או' י"ז. בל"י או' י"א. זב"ת או' ל"ו.

מז) שם. ונחבט. פי' שנחבט על דבר קשה כמ"ש בש"ע סעי' ב' ומהו דבר קשה ומהו דבר רך. דבר רך כגון טלית כפולה או אעפ"י שאינה כפולה ואינה מתוחה יפה וכן רשתות העשויות קשרים קשרים ומרוחקים זמ"ז וכן חבילות של פשתן שבאמצע הם קשורים בב' הצדדין שאין שם קשרים וכן פשתן דדיק ונפיץ ונעורת דקה מן הדקה וכן חריות של דקל לאחר שנעשו רצועות שהן רכות וכן אפר שלא נרקדה בנפה ותבן שאינו עשוי חבילות וכן חול הדק בכל הני לא חיישינן. באבק דרכים חיישינן. חיטי וכל מינייהו חיישינן אבל שערי וכל מינייהו וכן כל מילי קטניות כגון עדשים ואורז ודוחן לא חיישינן לבד מן רוביא דהיינו תלתן ובר מן חפצי וחמצי. זה הכלל כל דבר שמחליק זמ"ז ואין נכבשין יחד והנופל עליהם נשמט והולך אין בו משום ריסוק איברים הא לא"ה יש בו משום ריסוק איברים. פר"ח שם. !בל"י שם.

מח) שם. אם שני כנפיו נדבקו וכו' ואם נדבק כנף א' וכנף הב' לא נדבק כולו אלא חלק ממנו ונשאר קצת ממנו ומעופף בו אפ"ה חיישינן. פר"ת או' י"ז. זב"ת או' ל"ח. ענ"ה סי' מ"א או' ט"ו. זב"צ או' ל"ה.

מט) ושיעור נפילת שנדבקו ב' כנפיו הוא ג"כ דוקא י"ט כמו בבהמה ובדיקתו בהילוך ד"א ביבשה כמו בבהמה. או"ה כלל נ"ו או' ט"ז. כנה"ג בהגב"י או' נ"ג ואו' נ"ד. זב"צ או' ל"ו.

נ) שם. וצריך בדיקה. והיינו לדעת הש"ע דבקיאין בבדיקה אבל לדידן דאין בקיאין אין להתיר רק בהלכה כמ"ש לעיל סעי' ו' בהגה. וכ"כ השו"ג או' כ"ו.

נא) [סעיף ט'] זכרים המנגחים זא"ז וכו' כגון שוורים או תישים או כבשים שיש להם קרנים. רי"ו נתיב ט"ו או' י"ז. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. שה"מ או' ך' תו"ז סי' ע"ה או' ל' זב"צ או' ל"ז.

בנ) שם. ונפלו לארץ חוששין להם. ואעפ"י שכתב בסעי' יו"ד שאם יודע שיפילוהו נועץ צפרניו וכו' שאני הכא שכל א' חושב שהוא ינצח חבירו ויפילו. ט"ז סק"ט. כריתי או' י"ד. ביא"ב בשפ"ז או' י"ח.

גנ) שם. ונפלו לארץ חוששין להם. אפי' בפחות מי"ט. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"ח. פר"ת או' י"ט. הל"פ בסעי' ז' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' י"ב. מש"ז או' ט' שפ"ד או' י"א. שו"ג או' כ"ז. שה"מ שם. זר"א או' של"ב. זב"ת או' ט"ל. זב"ש או' י"א. ענ"ה שם או' ט"ז. תו"ז שם. ביא"ב שם. זב"צ או' ל"ח. ומיהו בעינן ד"ט כשיעור שמכריסה של בהמה למטה. פר"ת שם. זב"ת שם.

דנ) ואפי' לא היו מנגחים אלא א' היה מנגח וא' מתנגח ומיואש מלנגח אפ"ה כיון שבעל כרחו מפילו בבת א' חוששין. פר"ת שם. זב"ת שם. זב"צ או' ט"ל.

הנ) [סעיף יוד'] שור שהרביצוהו לשחיטה אעפ"י שנפל וכו' ולא דמי לזכרים המנגחים זא"ז דהכא כיון שמרגיש שרוצים להפילו נועץ צפרניו משא"כ התם דאדרבא כ"א רוצה להפיל חבירו. ב"י. רש"ל פא"ט סי' ס"ד. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ב. שו"ג או' כ"ט.

ונ) שם. אין חוששין לו מפני שנועץ צפרניו וכו' ואפי' נשמע ג"כ קול יללתו כשנפל ואעפ"י שגבוה י"ט אין חוששין לו. כנה"ג בהגב"י או' מ"א. פר"ח אר' י"ט. פר"ת או' ך' כריתי או' ט"ו. שה"מ או' כ"א. זר"א או' של"ג. זב"ת או' מ' תו"ז שם או' ל"א. זב"צ או' מ'.

זנ) שם. הגה. ודוקא שלא קשרו כל רגליו כשהפילוהו. משמע אפי' שלש רגליו קשורים אין חוששין. וכ"כ הב"ח. ש"ך או' י"ג. פר"ח או' ך' שה"מ או' כ"ב. ורש"ל שם כתב דיש מקומות שקושרים רק ג' רגלים לחוד ולא הרביעי ואף בזה לא יצאו ידי חובתם. והב"ד הט"ז ס"ק י"א וכתב שראה בקהלות אחרות שאין קושרין רק ב' רגלים ודוחפין אותה עד שתפול וכתב וכן ראוי לעשות. לה"פ   או' י"א. בל"י או' י"ג וכתב דיש לקשור שנים הראשונים. וכ"כ המש"ז או' י"א המנהג הנכון שלא לקשור רק ב' ידים שאז יש לה לנעוץ או שלא לקשור החבל בכח וכ"כ הזב"ת סוף חו' מ"א דהמנהג היפה דאין לקשור רק ב' ידים לבד. ובדיעבד אם קשרו ג' רגלים יש להכשיר כיון דיש מתירין אפי' לכתחלה כנז' וכ"כ חכ"א כלל כ"ו או' ו'.

חנ) ואם קשר כל הרגלים והפילו צריך להתיר החבל ולראות אם יעמוד וילך. ב"ח. כנה"ג בהגב"י או' מ"ו. שו"ג מחו' או' ג' וכתב ומשמע דתרתי בעינן דתעמוד ותלך אבל בעמדה לבד לא סגי. תו"ז סי' ע"ה או' ל"ג. זב"צ או' מ"ג.

טנ) ואם נשא הטבח כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין דהוי גבוה יותר מי"ט אבל אם אחז ברגלי הבהמה ומכובד נפלה לארץ לא חשבינן אלא ממקום אחיזה בידיו. ש"ך ס"ק י"ד דלא כב"ח. כנה"ג בהגב"י או' מ"ז. כריתי או' י"ח. שה"מ או' כ"ג וכתב דלא כפר"ח שהסכים להב"ח. חכ"א שם או' ז' והיינו שלא נתכוון להפיל אבל אם נתכוון להפיל אפי' בדליכא י"ט טריפה. כריתי שם.

ס) וכתב זב"צ או' מ"ד דמנהג בגדאד יע"א שאוחזין הכבש בידיו וברגליו אבל לא חובטין אותו לארץ בכח אלא בנחת ואם אירע שחבטו אותו לארץ בכח גוערין בהם אבל לא אוסרין אותו עכ"ל ונראה הטעם שאין אוסרין אותו משום דמסתמא מידו לארץ ליכא י"ט וגם אין כונתו להפילו רק להשכיבו לשחיטה.

סא) שם בהגה. אבל אם כל רגליו קשורים בשעה שמפילין אותו חוששין לו. אפי' בפחות מי"ט כיון שהפילוהו אחרים. ש"ך ס"ק ט"ו. כנה"ג בהגב"י סוף או' מ"ה. פר"ח או' כ"א. שפ"ד או' ט"ו. שה"מ או' כ"ד. בי"צ או' ו' ביא"ב בשפ"ז או' כ"ב. זב"צ או' מ"א. וה"ד בהפילוהו בבת א' אבל אם הפילוהו לאט לאט איץ חוששין. שה"מ שם. זב"נ שם.

סב) [סעיף יא'] קפצה מדעתה וכו' וטעמא משום דכל שהוא לדעתה מסתמא קודם שתרד אמדה נפשה שלא תתרסק מאותו גובה. ב"י. לבוש. ט"ז ס"ק י"ב. פר"ח או' כ"ג.

סג) שם. לא שנא מארובה שבאמצע הגג דלית לה מידי למסרך אפ"ה אין חוששין משום דאמדה נפשה. חולין נ"א ע"א. ש"ך ס"ק י"ז פר"ח או' כ"ב. בל"י או' י"ד. שה"מ או' כ"ו.

סד) שם. לפיכך אם הניחה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לה. ואפי' אינה יכולה לילך ואפי' נמצא שנוי באיבריה. פי"ח או' כ"ג שה"מ או' כ"ז. זב"ת או' מ"ג ענ"ה שם או' י"ט. תו"ז שם אי' ל"ד. והמחמיר בזה בנמצא שנוי באיבריה תע"ב. פר"ת או כ"ב. זב"ת שם. זב"ש או' י"ג. זב"צ או' מ"ו.

סה) והא דאמרינן שאפי' אינה יכולה לילך אין חוששין ה"ד עמדה או ששחטה מיד ולא ידע אם יכולה לעמוד אבל אם ודאי אינה יכולה לעמוד צריכה בדיקה. ער"ה או' יו"ד משם ראב"ן סי' רמ"ט. ענ"ה שם. וא"כ לדידן דלא בקיאינן בבדיקה אסורה. והגם דהמש"ז או' י"ב התיר בלא עמדה היינו משום דלא ראה דברי ראב"ן ואפשר דאלו היה רואה דברי ראב"ן הוה הדר ביה וע"כ יש להחמיר. זב"צ או' מ"ז.

סו) בהמה או עוף שנקשרו רגליה כמו שמוליכין לשחיטה והניח על השלחן וכיוצא בו ומצאה למטה ודאי חוששין וצריך להתירה ולראות אם תלך הילוך יפה ד"א. חכ"א כלל כ"ו סוף או' ח' אכן הרב זב"צ או' מ"ח כתב בשם ח"ר נסים הלוי ז"ל דבעוף אפי' קשור לא חיישינן משום דפורח בכנפיו.

סז) מעשה שהיה בעי"ת בגדאד יע"א שצבי א' קפץ מאליו מן הגג עד החצר ולא היה יכול לילך והגג שקפץ ממנו היה מוקף גדר באופן שכשהצבי הוא עומד בגג אינו יכול לראות החצר ולאמוד נפשו שהגדר חוצץ בפניו והצבי הנז' קפץ קפיצה גדולה מן הגג ועבר את הגדר הנז' ונפל לחצר ומכח הנפילה הנז' אינו יכול להלך ובאו ושאלו בבה"מ ואסרוהו משום דכאן לא שייך לומר אמדה נפשה שהגדר חוצץ. זב"צ או' מ"ט.

סח) ואם א' רץ אחרי צבי וקפץ מלמעלה למטה חוששין לו משום דזה לא מקרי מדעתה אלא בעל כרחה דרצו אחריה. זב"צ או' ן'.

סט) טלאים שמחביצים אותם בשעת הבאתם ע"ג בהמה עד שבשעת שחיטה נמצא בשרם אדום כאלו דם שנצרר אין לחוש לריסוק איברים. הרשב"ץ ח"ג סי' רס"ח. ער"ה או' י"א ענ"ה שם או' כ"ז. זב"ש או' ט"ו. זב"צ או' נ"א.

ע) [סעיף יב'] גנבים שגנבו בהמה מהדיר וכו' אין חוששין וכו' והגם דאיכא למיחש שמא מחמת ביהול לא מכווני להפילה בדיוק או דלמא הגם דאיכווני דלמא אתרמי ואיתהפיך עכ"ז מחזקינן ליה דמקיימי מחשבתייהו דהשבון ומקמינן לה אחזקה דכשרות. פר"ת או' כ"ד זב"ת או' מ"ד.

עא) שם. מפלי שהם מכוונים להפילה על מתניה וכו' ואם נפלה פתאום על מתניה אין חוששין. ש"ך ס"ק י"ח דלא כרוקח. וכ"נ דעת הכנה"ג בהגה"ט או' י"ח. שו"ג מחו' או' א' תו"ז סי' ע"ה או' ד' זב"צ או' נ"ב.

עב) ואם נפלה פתאום וספק אם נפלה על מתניה או על צלעותיה חוששין. כנה"ג בהגה"ט או' י"ח. וכן הסכים הפר"ח או' כ"ד דלא כיש מתירין שהביא הרוקח בסי' שפ"ז. וכן הסכים השו"ג שם לאסור. תו"ז שם או' ה' זב"צ או' נ"ג.

עג) שם. מפני שמכוונים להפילה וכו' משמע הא מספיקא אסור דשמא או מסתמא הפילוה על צלעותיה ש"ך ס"ק י"ח. שה"מ או' כ"ח. וכן מוכח ממ"ש באו' הקודם.

עד) שם. אם מחמת תשו' וכו' מותרת וכו' מחמת יראה חוששין לה. ואם ספק אם החזירה מחמת תשו' או מחמת יראה חוששין לה. פר"ת או' כ"ג. הל"פ בסעי' יו"ד. שה"מ או' כ"ט. זב"ת או' מ"ה. זב"ש או' יו"ד. ענ"ה שם או' ך' זב"צ או' נ"ד. ודוקא דאיכא צדדי יראה אבל בלא"ה תלינן בתשו' פר"ת שם. זב"ת שם. ענ"ה שם. ועיין לעיל או' מ"ה.

אם יש וכו' עיין פלתי שהארכתי בזה בסתירה שיש מן ש"ע י"ד לש"ע ח"מ והעלתי דהך לא ברור רק ספקא הוא: וספק איסורא לחומרא ובממון הממע"ה או מיעוט תורין דלית ביה ריסוק בכה"ג ואין הולכין בממון אחר רוב:

יוד טפחים עיין פלתי שכתבתי בתורא אם נפל לבור עמוק חמשה ג"כ אסור ע"ש

או הפילוה אחרים אע"ג דקיי"ל בהפילה אחרים אמדה נפשה ולית חשש ריסוק תי' הש"ך ופר"ח דכל הטעם דצפורנות נועצת ומחב' מיירי דליכא מידי למסרך בצפורן ומ"מ טרפה בחבט עשרה טפחי' דוקא משום דהא מתאמצת לבל תפול מהר ולכך צריך עשרה. ועיין פלתי שכתבתי ח"ו להקל על סברא זו בלי ראיה ברורה מש"ס: ולכן ברור אם אין מידי למסרך אפי' בפחות מיו"ד טריפה ועיין מ"ש בפלתי.

אם נפל אבן בזה לא שייך י"ט רק לפי כובד וכמות האבן פר"ח:

מע"ל כי אז ניכר הריעותא מה שלא היה תיכף בעת נפילה ולכך א"א לבדוק עד שיעבור מע"ל ואם יהיה ריסוק יהיה ניכר:

ונפסדה צורתה ואם נמצא בבהמה אבר מרוסק אין חוששין עד שנדע שנפלה כ"כ הט"ז ופר"ח דלא כב"ח וכן כתב הרמב"ם בפי' המשנה:

חוץ מבית הרחם שאם נתרסק דע שבית הרח' מחובר מגידין ועורקי' וכהנה אברים והם בטבעם פעמים מתכווצים ופעמים מתרחבים כאשר שכיח בחולי רחם פעמי' צר ופעמים רחב ולכך אף שתפול הבהמה וכדומה לא יהיה בקל נופל נזק ברחם כי כאשר יגיע לה כאב החבט יתרחב ואח"כ יתכוויץ באופן שלא יעמוד ויחול בו הכאב לעשות רושם וא"א לעשות נזק כיון שאברים אינם על מתכונת אחד: ומזה הטעם כאשר תלד והולד במיצר ודוחק הצירים א"א לקרות לולד עי"כ ריסוק כי הלא אברים מתרחבי' בעת רב החבלים והקושי: וא"א לרסוק הילד: וא"כ הא דבית הרחם אין בו ריסוק סובל שני פי' דבשעת נפילה אין הרחם שהיא האם מתרסק: וגם הולד המונח ברחם בשעת קישוי לידה אין מתרסק והכל מחד טעמא כמ"ש כי תלי' בטבע האם ולכך מפרש הרמב"ם בהא דבית רחם אין בו משום ריסוק אברים שני פירושים כמ"ש כי המה ממש הכל חד וחד בחברת' מישך שייכי ואתיא דברי הגמ' שפיר דמביא ראיה מן חד פירושא דאין בלידה ריסוק על אידך פי' דברחם עצמו אין ריסוק הכל כחד איחשב ודו"ק: ודברי רמב"ם ברורים ואין עליו סתירה מדברי גמ': ומחבר הביא בסי' זה פי' הראב"ן לרמב"ם ופי' שני הנ"ל סמך עצמו עמש"ל בסי' ט"ו ע"ש ובפלתי:

במקום א' ואם הוכה כנגד הריאה צריך בדיקת הריאה ולדידן דאין אנו בקיאים בבדיקה טריפה וכן בנפלה מהגג שצריך בדיקה אף הריאה צריך בדיקה ש"ך ופר"ח:

אם עמדה ה"ה ע"י גערה ופחד מקל הוי עמדה מעצמה:

שינוי ואם נמצא שינוי שאף בלי נפולה טריפה אף שהלכה ג"כ טריפה ולא תולין שינוי מחמת נפולה. ומקרה היא ע"כ דעת אחרונים:

הלכה ואם הוכתה באבן נגד אברים פנימים שאלו אברים צריכין בדיקה וכן אם הכה במקל אפלגא דשדרה דקיי"ל לעיל סי' ל"ב דבעי בדיקה לגבי שדרה בזו לא מהני הלכה כלל ר"ן ופר"ח ועיין פלתי מ"ש בזה והנחתי בצ"ע:

והיא צולעת ונודע שהוא מחמת נפולה ואם לא תלינן בשוגרינא דשכיח:

כשהלכה אם עקרה רגליה להלוך מחלוקת בין פוסקים והש"ע גריר אחר רמב"ם ורי"ף הואיל דלא הביאו ש"מ דאין כן הלכתא:

חוששין להם אע"פ שמפיל אותו חבירו מ"מ הוא חשב שינצח אותו ואינו מכין עצמו לנעוץ צפרנים לארץ:

שיש לו קול שנגח בהמה וילולי יליל:

קשורים והט"ז קורא תגר על קהלות שקושרים רגלי בהמה ומפילין לארץ ושוחטין והט"ז כתב דנוהגין שמותחין החבל ואינו נקשר חזק עד שכבר נפלה לארץ. וא"כ טרם נפילתה תוכל לנעוץ צפרנים וצריך שמירה ביותר כי נמסר לאנשים קלי דעת בעו"ה. ועיין פלתי מ"ש בישוב דברי או"ה דאם נשא כבש על כתפו והשליך אותו לארץ טריפה אבל אם אחז בידו רגלי כבש ומשם נשמט לארץ משערין אם ממקום אחיזת יד עד ארץ יו"ד טפחים והיינו שלא נתכוין להפיל אבל אם נתכווין להפיל אפי' בדליכא י"ט טריפה:

שהם מכווני' מסתמא אמרי' כסוגיא הש"ס דעל מתניהם השליכו אבל אם הם לפנינו ואינם יודעים אם נפל על מתניהם או לא דעת הפר"ח לאסור וצ"ע:

אם יש מכריסה זהו גמ' ב"ק בתורא דנפל לאורית' דדלאי ולא היה יו"ד טפחים וטרפה ר"נ משום ריסוק אברים ופריך הגמרא ממשנה מה בור שיש בו להמית כדי עשרה טפחים וש"מ סבר ר"נ חייב משום הבל בבו' ולא משום חבט ואסיק הגמרא דמכריסה מצרף ג"כ והוי יו"ד טפחים ומשנה איירי דהיתה מתגלגלת. וזהו דברי הש"ע פה ועיין ט"ז דכתב דכן משמע בטו' אלא דהקשו בח"מ סי' ת"י לא כתב זה דאם נפל לבור דא"צ לבו' יו"ד טפחים רק במתגלגלת. ולא תי' תי' מרווח. #ב) ויש לומ' שני תי' תי' אחד דודאי הך סברא דהגובה שיש בין כרסה לארץ מצטרף לחבט יו"ד דלא ברירי לן ועיין ברי"ף ומפרשיו רק הוה ספק ומ"מ מחמירין לאיסו' ספק תורה לחומרא ובניזקין שהוא ממון פטור כיון דהוה ספק' והממע"ה רק קשה א"כ מה צורך לגמ' לומ' דהמשנה איירי בנתגלגלה לימא מספקא לן ולכך זולת עמוק הבו' יו"ד פטו' מספק ויש ליישב דשם משנה ריש פרק פרה מוקמינן כסומכוס דס"ל ממון מוטל בספק חולקין בספק הנראה לב"ד והך ספק ס"ל לגמ' אלים כספק הנראה לב"ד דהא אנן ספוקי קמספקי אם גורם מיתה אם לא. וכן צ"ל דהך ספקא אלים וממש קרוב לודאי דאל"כ למה טרפה ר"נ ואמ' אלו שהה מרא דתורא מע"ל הי' מכשיר בבדיקה וקשה הא הוי ס"ס דלמא אין רסוק אברים כלל בכה"ג דליכא באורייתא יו"ד ואת"ל דאיכא דלמא לא נתרסקה ולא נטרפה ועכצ"ל דספק זו אלים ולא דנין ביה ס"ס ועיין לקמן סוף כללי ס"ס. וא"כ יקשה באין בבו' י"ט למה פטו' יחלוקו מבעי כסומכוס ממון מוטל בספק חולקין וצריכין לומר רישא סומכוס וסיפא רבנן וזהו לא ניחא לי' לגמ' כנודע ולכך מוקי לי' דנתגלגלה ואין כאן ספק וא"ש אבל לדינא הדרא לכללא מידי ספקא לא נפקי ולאיסו' מחמירין ובממון הממע"ה: ועוד #ג) י"ל בדרך היות' קרוב כי זהו ודאי דיש חבט הואיל מכרסי' עד ארעא ד' טפחים אינו בכל בהמות ואיכא מיעוט דלית ביה חבט בכה"ג עיין חדושי רשב"א לב"ק דדעתו רובא לית לי' חבט בכה"ג ואף דלא ס"ל לפוסקים כרשב"א די דנאמ' מיעוט' דלית ביה חבט ולגבי אסורים ומכ"ש בטרפות הולכין אחר רוב ורוב אית ביה חבט וטרפה משא"כ בממון קי"ל אין הולכין בממון אחר רוב וכיון דמיעוטי לית בהו חבט אין לחייב בעל הבור אולי מהמיעוט הוא. רק קשה לרב חדא דאמרינן טעמא דרב דס"ל בור שחייב התורה הוא להבלו ולא לחבטו משום דכתיב כי יפול הנופל וקשה הל"ל בקצרה דקשיא ליה לרב דקתני בור וכו' דדוקא בור שיש בו יו"ד טפחים להמית. קשה הא ו' סגי ואי מיעוטי אין להם חבט באופן הזה הא רב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וע"כ מוכח דחבט אין מחייב דקרקע עולם היא והכל תלוי בהבל ולכך צריך בור עמוק יו"ד להבל וגם המשנ' דקתני אחד בור וכו' על הכל קאי אפילו בור ברשותו כמ"ש הרשב"א בפ"ק וקשה הא בזה מודה רב דחייב על החבט וא"כ מ"ש בור הא בו' טפחים סגי ואי דמיעוט אין להם חבט הא רב ס"ל בממון הולכין אחר רוב ולכך איצטרך לשנוי דמיירי בנתגלגלה ואיכא במציאות יו"ד. ובהכי ניחא הנך רבותא דהביא הרי"ף דפסקו הלכה כרב ולכאורה קשה הא ר"נ דמוקי לי' במתגלגלת ע"כ כשמואל אתיא כמ"ש הרי"ף להדיא והלכ' כר"נ בדינא. ולפי הנ"ל לק"מ דאף לרב צ"ל במתגלגלת כהנ"ל ודו"ק:

מן כריסה ולא קתני סתמא דבארץ הבור עמוק ששה משמע לכאורה דלאו ברור דלפעמים הרגלים מבהמה קצרות ואינם ד' וצריך מדידה ור"נ דטרפה באמת מדדה. והרשב"א בב"ק כתב דבאמת סתמא דמילתא מן רגלים עד לארץ יות' מד' טפחים והא דקאמר ד' משום אורייתא דנפלה שמה השור היה עמוק ששה ולא הצריך ר"נ יותר מזה מוכח דסבירא ליה דאין לך בהמה שאינה יותר מד' דאם לא כן מנלן לרשב"א דלמא מעשה שהיה כך היה אלא ודאי דפסיק ליה דהוא יותר מד' ואם כן אף בבו' עמוק חמשה יש להחמי': ובאמת איך יתכן לכאורה דמן הכרס השו' עד קרקע רק ד' טפחים יו"ד אצבעות הא היא הולכת על רגלים שלשה פרקים ופרק אמצע בו צומת הגידין ושיעורן מלא בטדא וכתב הש"ע לעיל י"ו אצבעות שהם ד' טפחים ואם כן מה הרווחה למעלה בצומת הגידין ובעצם תחתון ועצם עליון פשיטא דהוה קרוב לששה טפחים ולכן צריך עיון. אפשר לומ' דהכרס בולט לארץ ועוברת הרגלים עד למטה מצומת הגידין ושוב מצאתי שבב"ה ופר"ח בק"א סימן זו הרגישו בזה מן צומת הגידין ותירץ דחוק ולכן העיק' כרשב"א דד' טפחים לאו דוקא:

או הפילוה אחרים ויודעה הקשה הט"ז וש"ך הא אם יודעת שרוצה להפילה ה"ל בית מטבחים וכשרה ותי' הש"ך דמיירי דלית לה מידי למסרך דכל הטעם צפורנו נועץ ובדלית ליה מידי למסרך לא שייך זה ומ"מ הואיל ואין בבת אחת כי היא מתאמצת בעי חבט עשרה עכ"ל ולא ידעתי איך מלאו לבם להקל כ"כ בדלית מידי למסרך דיצטרך יו"ד טפחים ומנין לנו סברא זו לחלק בין בבת אחת לשני פעמים ולהקל בכל דברי הר"ן לא נזכ' רק לחלק בין נפלה מעצמה להפילה אחרים אבל בין בת אחת לשני פעמים זו לא שמענו בגמ' אמרו על בית מטבחים הטעם צפורנו נועץ אבל לא הבדל בפ"א לשני פעמים אם הנפילה כאחד דאלו לאו כאחד אין כאן חבט יו"ד טפחים ולכן העיקר כט"ז ואין להקל בסברה בדויה באיסו' תורה ובמחב' נר' דרבות' קמ"ל דזה כלל אם יודעת שיפילו אותה נועצת צפרנים וא"כ כשעוסקין להפילה יקרה שנפלה מעצמה ה"א דבין כך הא צפרנים נועצת ותהי' מותרת קמ"ל דמ"מ בחבט יו"ד אסור הואיל דנפלה מעצמה לא שייך בי' צפרניו מוכני'. וזהו כוונת המחבר או שהפילוה אחרים וכו' ובין כך נפלה מעצמה ואמת הוא דחוק בלישנא דמחבר אבל כל דחוקי' נסבול ממה שנתחדש דין בטרפות להתי' האסור ח"ו:

אם עמדה וכו' #ד) הפר"ח הקשה בגמ' דזבחים דף ע"ד ע"ב דמוקי הגמרא טרפה דקתני במשנה שנתערב היינו בנפולה וקאמר הגמ' אינך אמוראי דלא ס"ל בנפלה משום דס"ל עמדה א"צ מע"ל הלכ' א"צ בדיקה וא"כ כיוון דבהמה זו הלכה הרי היא כשר מבלי בדיקה. והקשה הפר"ח הא עיקר התו' דהלכה ולא בעי בדיקה מה נ"מ אי סברי עמדה א"צ בדיקה אי בעי בדיקה הלא אנו דנין בהלכה וצ"ע לכאורה: ומה שנ"ל. #ב) ליישב הוא די"ל עדיין לוקמי בנפולה והיינו בהמת קדשים ולא הוכשר מחמת נפילה לקרבן והיא נתערב באחרים אפילו באלף ול"ל הא הלכה א"צ בדיקה ז"א דודאי טיב בהמה כשנפלה מכת מיתה שאין יכולה להלוך תיכף רק שוהה זמן מועט עד שישוב כחה ורוחה אלי'. וא"כ תיכף נדחי' ואח"כ כשתחזור לילך הא יש דיחוי אצל קדשים ופסולה ואוסרת תערובות רק סתמא דמילתא כיון דחזינן דהלכה דהא תנן ירעה וכו' ודאי תיכף בעת נפילה עמדה וא"צ מע"ל ש"מ דעמדה בחזקת בריאה וא"כ ודאי תלך ולא קרוי דחוי אצל קדשים כיון דודאי תלך ותהי' כשר ודו"ק:

הלכה כשרה וכתב הפר"ח דאם הוכתה במקום א' וצריך בדיקה לא מהני הלכה ומ"מ באותו מקום צריך בדיקה וכן לעיל סי' נ"ב העתיק דברי הר"ן בהכאה במקל בפלגא דשדרה דצריך בדיקה במקום דשלים חוטרא דבזה לא מהני הלכה כלל וקשה הא דמוקמינן בזבחים טריפה דאיירי המשנה היינו דנתערב בנפולה וקאמר הגמ' דאידך תנאי לא ס"ל כר"ל דס"ל הלכה א"צ בדיקה וכאן הוי הלכה כמ"ש דתנן ירעה וכו' ולפי הנ"ל עדיין קשה לפרש נפולה בכה"ג דהוכת' אבן או שלים חוטרא אפלגא דשדרה דבעי בדיקה ולא יתכן בקדשים כמ"ש רש"י הקרב נא לפחתך ומ"מ הלכה לא מהני כמ"ש הר"ן והקושיא במקומו וצ"ע. ואולי י"ל כי בלא"ה צ"ל לר"מ דחייש למעוטי איך אפשר לשחוט בהמה של קדשים דהא צריך לבדוק ריאה דהוא מעוטי דשכיחי והא א"א במקדש לבדוק משום הקרב נא לפחתך וצ"ל לבדוק כל בהמה מכפא דמוחא עד אטמא דזה אין דרך כבוד לגבוה והקרב נא אבל לבדוק רק אבר א' כמו ריאה ל"ל בי' וא"כ בנפל במקום אחד דא"צ בדיקה רק במקום א' אף בקדשים יכול לעשות כן בדיקה ולא שייך בי' הקרב נא וכו':

קשורים הש"ך והב"ח העתיקו או"ה שכתב אם השליך הכבש מן כתפיו לארץ טריפה דמן כתפים לארץ יותר מיו"ד טפחים אבל אם אחז הרגלים בידו ונשמט הגוף ונפל לארץ כשר ותמה הב"ח הא מן כתפי' הוי י' טפחים. ונראי' דברי הש"ך דמיירי מקום אחיזת ידו ברגלי כבש הי' נמוך לארץ דלית בי' י' טפחים וקמ"ל האו"ה אף דגוף וראש הכבש היה על כתפיו והם גבוהים יו"ד טפחים מ"מ כשר דהכל נגרר בתר אחוז' ידו ברגלים ודעת בהמה על כך וא"כ אין לחשוב אלא מן גבוה דאחיזת ידים שהוא בפחות מן י' טפחים ונכון ופר"ח כתב דברי ש"ך מגומגמים ולא הבנתי דבריו אמנם צ"ל מה שכתב או"ה דהשליכו מכתפיו על הארץ צריך לומר לאו דוקא שהפיל לארץ בכוונה רק הכוונה שנכבד עליו הכבש ומעצמו השליך לארץ. דאל"כ מה בעי כאן י' טפחים הא בהפיל אחרים א"צ יו"ד טפחים ועי' לעיל ס"א ודברים המנגדים. ולכן צ"ל שלא היה כוונתו להפיל כמ"ש והוה כנפלה מעצמו ודו"ק:

מכריסה. עבה"ט מ"ש מכריסה עד ארעא ד"ט ועי' בספר דמשק אליעזר אשר בסוף שו"ת השיב ר"א מ"ש בזה:

אפילו בפחות מעשרה. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן ס"ו אודות ההוא תורא דערק לאגמא והשיגוהו רודפיו והביאוהו לעיר קשור בד' רגליו מונח על השליטי"ן והרודפים אומרים כי מתחילה ברדיפתם אותו נפל לארץ וע"י זה השיגוהו ועמד או העמידוהו והמתינו כמו שעה עד שהביאו השליטי"ן מהעיר והובילוהו לבית המטבחים והשוחטים לא נמלכו במורה הוראה ושחטוהו ואסר המורה את הבשר מטעם חשש נפילה א' נפילה ראשונה שנפל מעצמו שמא היה מגבוה י"ט והב' מה שהפילוהו על השליטי"ן קשור בד' רגליו ובהפילוהו אחרים אסור אפילו פחות מיו"ד. והוא ז"ל האריך בזה ומסיק הנה אמת נכון הדבר אם מצאנו בהמה נפולה פשיטא דליכא למיחש כלל שנפלה בדרך שנאסרה אך מה שראינוהו מונח על השליטי"ן ורגליו אסורות וכבולות ודוחק לתלות ולומר שמצאו הנכרים את הבהמה מונח על הארץ וגררוהו כך על השליטי"ן מבלי שהפילוהו אחרים זה קצת אינו מצוי ויותר לתלות במצוי שהם הפילוהו בכח על השליטי"ן וכיון שכל רגליו כבולות ולית ליה מידי למיסרך הוא חששא דאורייתא ובעינן בדיקה (ר"ל אם יכולה להלוך הילוך יפה) וכיון ששחטוהו כן בלא בדיקה יפה הורה לאיסור אך מ"מי יש לדון בזה דבס' פרי תואר כתב בפשיטות דאפילו בהפילוהו אחרים נהי די' טפחים לא בעינן מ"מ ד' טפחים בעינן. ובפמ"ג כתב שלא ידע מנ"ל זה. ולדעתי הוציא כן מאו"ה שהובא בד"מ שכתב דמשום חשש נפילה נוהגים להשליך הבהמה על השראגי"ן כו' וא"כ ה"נ דהפילוהו על השליטי"ן דגבוה קצת מן הארץ הסומך על האו"ה ופ"ת לא הפסיד בשגם די"ל לתלות נמי שלא הפילוהו כלל רק גררוהו כך ממקום שכיבתו על הארץ (ואפילו הפילוהו שמא אז לא היו עדיין רגליו קשורות והפילוהו מדעתו שלא בב"א) אף על גב שסברא רחוקה היא מ"מ מצי לאצטרופי באופן שאין להאשים השוחטים בזה ומ"מ המורה שהחמיר תע"ב ע"ש]:

שחטה צריך לבודקה. [עפמ"ג בענין אם הבדיקה היא מן התורה או מדרבנן ובשם תשובת שאגת אריה סי' ס"ד כתב דהבדיקה דרבנן ע"ש. ועי' בתשובת חתם סופר סי' ס"ו שפלפל בזה ומסיק דבדיקת נפולה דבהמה אפילו שהתה היא מחמת ספק דאורייתא. וע"ש עוד בענין המבואר בא"ח סימן תצ"ח ס"ח עוף שנדרס מותר לשוחטו ביו"ט. היינו דווקא בעוף דחיותו מועט וכיון שכבר שהה מעל"ע קרוב לודאי שלא נתרסקו אבריו וכבר יצא מה"ת מספק ריסוק אבל בבהמה שיש בה חשש ריסוק י"ל דבאמת אין שוחטים בי"ט ובזה מיושב הסתירה מעגל שנולד ביו"ט בס"ה שם עיין שם]:

הוכתה באבן. עבה"ט בשם ש"ך. ומשמע דגם הילוך לא מהני כיון שאין הריעותא רק באבר א' אבל עיין מה שכתבתי לעיל ס"ס ל"ב. דגמ"ר:

העמידוה לאו כלום הוא. כתב בספר חמודי דניאל כ"י אם העמידוה אחרים אחר נפילתה ושכבה ואח"כ עמדה מעצמה לא מהני וגבי נפלה לא מהני ע"י גערה או במקל ע"ש בר"ן ע"כ:

רק בהלכה. עש"ך סק"ה שפסק דאפילו עמדה ושהתה מעל"ע לא מהני ועיין בספר נה"כ בהג"ה של בן המחבר שהביא דברי רבינו ירוחם שפסק להתיר בלא בדיקה והביא ראיות לדבריו ומסיק להקל בהפסד מרובה ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"ב שהאריך ומסיק כדעת הש"ך ולא מיבעיא שלא לאכשורי בלא בדיקה כדעת ר"י הנ"ל אלא אף בבדיקה לא מהני לדידן שאין אנו בקיאין ע"ש:

כמו שהלכה קודם שנפלה. עי' בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר נ"ע סוף סימן פ"ג בשור שהיה כחו חזק בהלוכו יותר מסתם שוורים ונפל ואח"כ הולך רק כדרך שאר שוורים אף דמדברי הרמ"א משמע דדוקא כשהולך כמקדם מכל מקום משמעות הפוסקים דכל שאינו צולע מקרי הילוך יפה ואו"ה יחידאי בזה ואם כן בהפ"מ יש לסמוך על כל פנים על בדיקתנו ע"ש:

(סי' נ"ח ס"ו בהג"ה) כשהלכה ד' אמות. בב"י בשם הרי"ף מבואר דהלכה פחות מד' אמות מהני אלא דאם רואים דא"י להלוך ד"א אז לא מהני אבל בהלכה ד"א אף דאח"כ א"י לילך מהני וכן משמע בלבוש:

(שם) קודם שנפלה. אם לא ראה אותה מקודם:

(שם) או כשאר בהמה. לענ"ד מדברי הראשונים משמע דכל שהלכה הילוך יפה מהני ורק בצלעה לא הוי הילוך יפה והאו"ה יחיד בדבר זה וצ"ע לדינא במקום הפ"מ:

(סעיף ז') ואם קדם לתבן. ע' בגן המלך לבעל נ"ו אות ל"ה:

או הפילוה אחרים בו'. כן כתב ג"כ בב"י וקשה דהא כתב הרשב"א והר"ן אהא דבית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים (דבסעיף י') דאע"פ שגבוה י' טפחים ואע"פ שמפילים אותה בכח ומביאה ב"י גופיה לקמן בסימן זה ד"ה ומ"ש ואם ידעה תחלה כו' בסתם ונראה דדעת המחבר דדוקא בבית המטבחיים שרי וכדיהבי הרשב"א והר"ן טעמא דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע עד שמגיע לארץ אלמא דוקא כששייך לומר שנועץ צפרניו שרי כגון דאית לי' מידי למסרך במקום שמפילים אותו וכן משמע בפרישה סוף סעיף ב' דדוקא באפשר לי' לאחוז בצפרניו ולמיסרך שרי וכאן מיירי המחבר דלית ליה מידי למסרך א"כ לא שייך לומר צפרניו נועץ ומכל מקום לא הוי הנפיל' בבת אחת אלא היא מתאמצת עצמה בכל כחה כשרוצים להפילה בכח והלכך בפחות מי' שרי אבל בבת אחת היינו בבת אחת ממש כגון שמפילין אותה פתאום או שקשרו רגליה והפילוה וכה"ג ודו"ק:

וכן אם נפל בו'. כלומר דבאבן אין חילוק בין נפל על הבהמה בפחות מי' או גבוה י' אלא הכל הוא לפי האבן אם יש בו כדי להמית וכדעת הכל בו שמחלק דדוקא כשהבהמה נופלת י"ל החי נושא א"ע משא"כ באבן וכ"כ בד"מ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' ס"ב ודלא כהב"ח.

וכן בבהמה כו'. אכולה מלתא דלעיל קאי:

במקום אחד כו'. ואם הוכה עוף נגד ריאה שלו נראה שצריך בדיקה בריאה וכ"נ דעת האחרוני') והלכך לדידן דאין אנו בקיאין טרפה:

אם עמדה כו'. ופסקו ב"י וד"מ דאפי' עמדה ושהתה מע"ל צריכה בדיקה וכ"כ האו"ה כלל נ"ו דין ה' בשם הא"ז וסמ"ק וכן משמע בדברי הר"ב בהג"ה סעיף ו' ושאר אחרונים דלדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה לא מהני עמדה וגם שהתה רק הלכה:

שכל שעמדה והלכה. פי' הב"ח סעיף ט' במסקנא דלא נקרא הלכה אלא כשעמדה מעצמה והלכה אבל העמידוה והלכה לא יצאה מחזקת נפולה אע"פ שהלכה ד' אמות הלוך יפה עכ"ל ולא נהירא וכ"כ בספר ל"ח סוף דף קס"ג דבהלכה א"צ בדיקה אפילו העמידוה אחרים והכי מוכח בש"ס דזבחים סוף דף ע"ד ע"ש ודוק אלא העיקר כמ"ש הב"ח מתחלה והל"ח שם דעמדה אורחא דמילתא נקט ומ"ש העט"ז דאפילו בעמדה לחוד אין שינוי מראה באיברים פוסל הוא טעות וכבר השיגו הל"ח שם ע"ש:

אפילו נמצא שינוי כו'. והב"ח חולק ואוסר בזה ואין דבריו נראין וכ"פ מהרש"ל פא"ט ס"ס ס"ה כהמחבר (ובספר אפי רברבי כתב שהמחמיר בזה לעצמו תע"ב) מיהו היינו דוקא כשנמצא שינוי שאינו מטריף בשאר בהמה (הפוסל אפילו) שלא מחמת נפילה כמ"ש הרשב"א בתשובה והר"ב בהג"ה אבל נמצא שינוי הפוסל אפילו שלא מחמת נפילה פשיטא דטרפה ולא ניתן ליכתב מרוב פשיטתו ולכן לא ביאר המחבר זה (דלא כדמשמע קצת מדברי הב"ח הפך זה):

והיא צולעה כו'. ודוקא שנפלה וצולעת אבל צולעת ולא נודע שנפלה אמרינן שגרונא (קרמפ"א) היא דנקטה וא"צ בדיקה כדלעיל ס"ס ל"ב:

דינה בשאר מסוכנת. ונתבאר לעיל בסי' י"ז:

ממעלה למטה. ואיתא בש"ס ואי מיא קיימא הוא לית לן בה ופרש"י והר"ן כגון אגמים אפילו מלמעלה למטה שפיר דמי וכ"כ האו"ה שם דין ט"ז ועי' ב"י וב"ח:

חוששין להם. אפילו בפחות מי' מחמת חבטה שחבטה ונפלה לארץ כ"כ הפוסקים:

מפני שנועץ צפרניו. ול"ד לזכרים המנגחים זה את זה דהכא כיון שמרגיש שרוצים להפילו נועץ צפרניו משא"כ התם דאדרבה כ"א רוצה להפיל חבירו ב"י ומהרש"ל פא"ט סי' ס"ד והב"ח:

כל רגליו כו'. משמע אפילו שלש רגליו קשורים אין חוששין וכ"כ הב"ח וכ"כ מהרש"ל שם שכן עושין קצת מקומות:

כל רגליו קשורים כו'. וכתב האו"ה ודוקא כשעומדת על רגליה ומחליקה ומפילה אבל אם נשא הטבח כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין דהוי גבוה יותר מי"ט וה"מ שלא אחז רגלי הבהמה בידו כשנפלה אבל אחז רגלי הבהמה אפילו לא אחז רק השני רגלים האחרונים ומכובד הבהמה נחבטה לארץ כשרה עכ"ל ומביאו הב"ח והשיג עליו דהלא אף כשאחז רגלי הבהמה בידו עדיין הוי גבוה יותר מי"ט שהרי בפרק המצניע איתא בהדיא דעד כתפו של אדם הוי ג' אמות דהוא י"ח טפחים וכו' ולא אבין דבריו דהרי האו"ה נמי קאמר דגבוה מכתפיו יותר מי"ט אלא טעמו דכשאוחז הרגלים ומכובד נתחבטה לארץ א"כ החי נושא את עצמו ולא חשבי' אלא במקו' אחיזה בידיו ולא מכתפי' דהאי:

חוששין לו. אפילו בפחות מי' כיון שהפילוהו אחרים וכ"כ האו"ה כלל נ"ו דין ו' בשם רא"מ עי' בס"ק א':

אע"פ שאנו רואים כו'. והר"ן כתב כן אהניח למעלה ומצא למטה כו' וכ"ש הכא:

מארובה שבאמצע הגג. דלית לה מידי למסרך אפ"ה אין חוששין. ש"ס:

מפני שמכוונים כו'. משמע הא מספיקא אסור דשמא או מסתמא הפילה על צלעותיה וכן מסיק הרוקח סימן שפ"ז לאסור בכהאי גוונא וכן משמעות הש"ס והפוסקים מיהו הטעם שכ' הרוקח שם דבנפלה פתאום חוששין דאפילו נפלה על מתניה צריכה בדיקה צריך עיון דמשמעות הש"ס והפוסקים לא משמע לכאורה הכי:

אם יש מכריסה כו'. מדנקט כריסה משמע דבבהמה עומדת ונופלת מיירי דאז מודדין הי' טפחים מכריסה דהיינו עד לארץ יש ד' טפחים ואם יש בבור ו' טפחים טרפה וכן איתא בגמרא שמביא ב"י דלא הוצרכו בור עמוק י' טפחים אלא א"כ שהשור מונח ומתגלגל לארץ דאז הבטן של שור והארץ שוים והב"י תמה למה לא כ' הטור כן ובמ"ש ניחא אלא שיש להקשות למה כתב הטור בח"מ סימן ת"י לענין ניזקין שפטור המזיק אא"כ יש עשרה טפתים בבור ולא חשבינן מכריסה עד ארעא כבר תירץ רש"ל פרק הפרה דבצירוף י' עם רגליה אין המיתה מצויה כל כך וכן אם מת חשיב ליה כאונס לענין תשלומין וזהו הטעם שפטור במיתת השור בפחות מי' וכן כתב הרמב"ם להדיא אבל לענין טריפות אין חילוק בזה ומכל מקו' פחות מי' עם הצירוף לא שייך ביה צד מיתה וא"כ כל זמן שלא מתה לא מטרפינן אף שלא עמדה עד כאן לשונו ודבריו נכונים ובפרישה ומו"ח ז"ל כתבו דיש בזה ספק להטור איזה תירוץ עיקר בגמרא ואין צריך לזה כלל ויש כאן תימה גדולה בדברי ב"י וז"ל ודע דהא דבעינן שתפול ממקום גבוה עשרה טפחים היינו דוקא בנפלה מעצמה או שהפילוה אחרים ויודעת שרוצים להפילה אבל אם הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפילו יודעת בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפילו בפחות מעשרה טפחים חוששין לה וכמו שביאר רבינו בסימן זה לקמן עכ"ל הך רישא וסיפא אין להם ביאור דמה שכתב ברישא ביודעת שרוצים להפילה דחוששין בעשרה טפחי' דבר זה אינו שהוא עצמו כ' בשם רשב"א ור"ן אפילו בגבוה עשרה טפחים מותר ובסיפא כ' בהפילוה בבת אחת אפילו בפחות מעשרה טפחים חוששין וב"י כתב לקמן בשם רשב"א ור"ן דאפילו בכח מותר דנועץ ציפרניו כו' ואת"ל דיש חילוק בין בכח לבבת אחת מ"מ אין נכון מ"ש ב"י וכמו שביאר רבינו כו' ובאמת לא זכר מזה כלום. וכמדומה שטעות נזדקרה לפני קולמוס הרב בזה מילתא:

נפל אבן כו'. כתב ב"י בשם כל בו דבזה לא צריך גבוה י' טפחים אלא הכל לפי האבן אם הוא גדול או קטן ולא כהראב"ד בזה וכ"כ רש"ל דיפה כתב הכלבו שלא הזכירו המחברים י' טפחים אלא בנפל מגובה אבל לא בנפל עליו וכ"כ בד"מ דשאני אם השור נופל דחי נושא עצמו וכ"כ באו"ה:

אפי' בדקוה כו'. ב"י בשם הר"ן כתב דמתחלה חיישינן שמא נתרסקו איבריה וזה לא ניכר עדיין ע"כ צריך שתשהה מעל"ע או עמדה ועדיין יש לחוש שמא נקרע או נפסק א' מאיברים ע"כ צריך בדיקה ולרמב"ם הבדיקה היא ג"כ משום ריסוק איברים דהיינו אם נפסד צורתו וכמ"ש כאן בש"ע ונ"ל ברור דאע"ג דהפסד אבר הוא בכלל ריסוק להרמב"ם מ"מ אין חוששין לו כל זמן שלא ראינו שנפלה הבהמה אלא תלינן זה בדבר אחר ואע"ג דבסי' נ"ב ס"ו כתב נמצא שינוי באיברים אלו טריפה אפילו באין ידוע לנו שנפל לאור והיינו לפי גירסת הרי"ף ורמב"ם כמ"ש שם ב"י אינו דומה לכאן דהתם קאי אירוקין שהאדימו או אדומין שהוריקו שזה אינו מצוי כי אם בנפילה לאור משא"כ כאן שבדבר קל כגון חולי קטן נפסד צורת אבר דאלת"ה הא קי"ל בלקתה הכוליא כשר כל שלא הגיע הליקוי עד הלובן ואמאי לא נימא כיון דנלקה ונפסד צורתו ודאי נפלה הבהמה ונתרסקה הכוליא דהא יש טריפות בריסוק הכוליא כמ"ש בסעיף זה אלא פשוט שאין חשש ריסוק איברים מחמת הפסד צורה אא"כ ידוע שנפלה בענין שיש איסור מצד הנפילה וכן מבואר בלשון רשב"א שמביא רמ"א בסעיף ה' כל שאין השינוי מטריף בשאר בהמות כו' ש"מ שהשינוי לחוד אינו אוסר כאן וכ"ש להיש מכשירין שמביא רמ"א בסי' נ"ב שם וכתב שכן עיקר דאין להחמיר כאן והרוצה להחמיר בזה יש בו דעת המתמיהין:

כגון טחול וכליות. פשוט שכ"ש הכבד אפילו שלא במקום מרה וחיותה דאמרינן במכה של ריסוק כאן בנפלה ממקום גבוה י' טפחים שהיזק הנפילה שלט בכולה אלא שלא נגלה רק במקצת אבל גבי נפלה לאור בסי' נ"ב אין איסור אלא אם יש שינוי במקום שעושה טרפה דהתם לא אמרינן כן דאילו שלטה המכה טפי היה נראה כמו במקום זה כיון דחד אבר הוא אבל בב' אברים אסרינן גם שם דהא בהוריקה כבד נגד מעיים אסור וכמ"ש שם סעיף א':

והסימנים אין צריכין בדיקה. בטור כתוב המוח והסימני' כו':

אם עמדה. בטור כתוב אפי' פשטה ידה לעמוד והקשה בדרישה ממה שאמרו גבי מסוכנת בסי' י"ז דלא סגי בפשט' ידה אלא צריך שתכוף ידה ונכנס לתירוצים בשביל זה ואין כאן אפי' ריח קושיא דפשטה ידה אין בו חשש אלא שהוא הוצאת נפש וכל שאינה הוצאת נפש הוי סי' וא"כ אין משם קשיא דהתם מתה באותו פעם משא"כ כאן שחיה אח"כ:

אין חוששין לה. מסיים בב"י וברשב"א בתשובה וז"ל דכל שהלכה בידוע שאין לה ריסוק גדול המביא לידי טריפות אלא חוזר לבריאותו עכ"ל משמע דבהלכה דוקא תליא מילתא וא"כ מה דנקט ברישא עמדה והלכה הוא חד מלתא שעמדה והלכה ואריכות לישנא הוא והיה לו די לומר הלכה לחוד וסיים שם והמחמי' בדין זה תע"ב:

כל שאין השינוי מטריף כו'. קשה מאי קמ"ל בזה וי"ל דה"א דשינוי כשר כאן דתלינן אותו מחמת הנפילה ונפיל' דכאן אינה מזקת כיון שהלכה דומיא דמצינו גבי ריאה במראה טרפה דאין איסור אם יש לתלות במוגלא וכדאיתא בסימן ל"ח ס"ג:

חוששין להם. אף על פי שכתב בסעיף י' שאם יודע שיפילוהו נועץ צפורניו כו' שאני הכא שכל א' חושב שהוא ינצח חברו ויפילו:

מפני שנועץ. לפי שיודע שיפילוהו:

אבל אם כל רגליו וכו'. תמהתי על שבקצת המקומות ראיתי שקושרים כל רגלי השור בשעת שחיטה והשור נופל על צדו לא על מתניו ורש"ל כתב דיש מקומות שקושרים רק ג' רגלים לחוד ולא הרביעי ואף בזה לא יצאו ידי חובתם ע"כ. על כן תמהתי על המנהג שראיתי בקהלות שקושרין כל הרגלים ולית דימחה בהו ונראה שההיתר הוא דעושין בענין שאין החבל מקשר הרגלים אלא בשעה שהשור נופל לארץ ובשעת נפילתו ממש הרגלים נתהדקו זה לזה ונתקשרו ולא אסרו אלא אם קשרן להדדי קודם שיתחיל לנפול כנ"ל ללמד זכות אבל ראיתי בקהלות אחרות שאין קושרין רק ב' רגלים ודוחפין אותה עד שתפול וכן ראוי לעשות:

קפצה מדעתה. הטעם בזה דכל שקופצת מדעת אמדה נפשה תחילה שלא תתרסק ואפילו אנו רואין שאין יכולה לילך אין חשש כ"כ ר"ן:

(סי' נ"ח סעיף ג' בהג"ה) ואם הוכתה באבן במקום א' א"צ בדיקה רק כנגד המקום שהוכתה שם ולא בשאר אברים. כל בו וכן משמע לשון הטור. היינו ממ"ש הטור והוכתה באבן נגד כל גופו אבל לא היה צריך הרב לדקדוק זה דבסי' למ"ד ס"ג מבואר הכי להדיא גבי עוף שהוכה בעץ או באבן על ראשה חיישינן לקרום. ולא הוזכר שם חשש לשאר איברים. וכ"כ סי' ל"ב ס"ו גבי בהמה שהוכה במקל על השדרה דאם יש במקל קשרים חוששין למקום הקשרים. ועמ"ש שם בס"ד דמוכח מן הש"ס ורש"י ור"ן וט"ו וש"פ דחוששין ממש קאמר לריסוק אותו מקום שהוכה בו ובעינן שיהא הולכת כמ"ש סי' זה ואפי' בהלכה חיישינן לנקיבת אותו אבר שהוכה בו אם הוא נטרף בזה וצריך בדיקה דבזה שהולכת לא יצאה מכלל נקיבתו דאפילו אם ניקב אפשר לה להלוך ע"ש:

שהפילוה בבת אחת אפי' בפחות מי"ט. עבה"ט וכתב בנוב"י סימן כ"ב בשור שנפל מעצמו ולא ממקום גבוה כ"א במקום שוה ולא עמד ושהה מעל"ע ושחטוהו מהט"ז סימן נ"ח מבואר דבפחות מיו"ד אפילו לא עמדה כשר ומהש"ך בסי' ל"ב נראה מדבריו דאפי' בדיקת חוט השדרה לא צריך וכן דעת הפר"ח אך ראיתי אחד קדוש מדבר הת"ש בסי' ל"ב הקשה על הש"ך ודעתו שבפחות מיו"ד ואיכא ריעות' שאינה יכולה לילך חיישינן לפסיקת החוט והגאון הזה היה ממש יחיד בדורנו ואמנם מסוגיא דב"ק דף כ"ו. ועכ"פ הסומך על דברי האחרוני' אין לתפוס עליו בכך ע"ש ונראה מדבריו שאם היה המעשה בא לידו היה מטריף כדעת הת"ש אלא שאין לתפוס על מי שהור' כדברי האחרונים וקרוב בעיני שגם המורה להיתר לא היה לפניו ספר הת"ש. וכתבתי זה להוציא מלבם של המצפצפים והמהגים לומר שהת"ש מחמיר ויש שגסים בהוראה ועושים מעשה בסברת כריסם ואף דאית להו זכיה בדרבנן לית להו זכיה בדאורייתא ועתידין ליתן את הדין ותא חזי מה בין חסידי ותקיפי קמאי הגאון בעל נו"ב ז"ל שהיה משיורי כנה"ג בדור שלפנינו ונאמן הוא להעיד בגדלו שהת"ש היה ממש יחיד בדורם ומה יענו אזובי קיר וכבר הערתי בספר קונטרס התשובות ובספרי שו"ת בית אפרים ח"י:

אם עמדה תוך מעל"ע. עבה"ט וכתב במאיר נתיבים סי' נ"ב בהמה שנפלה מן החומה ונחלשה מן הנפילה ולמחרת עמדה מעצמה בלא סיוע ולא עקרה רגליה להלוך כלל ועמדה כמו חצי שעה כבהמה בריאה וחזרה ושכבה עצמה לארץ לא בדרך נפילה אלא בדרך שכיבה ולא עמדה ואחר מעל"ע שחטוה הנה אע"פ שהרי"ו סובר דשהתה מעל"ע א"צ בדיקה ובנה"כ בהג"ה בן המחבר כתב לסייע לדבריו ולכן כ' להקל בהפ"מ ראיותיו הם תמוהים ולכן לא מבעיא שאין להכשיר בלא בדיקה אלא אפילו בבדיקה לא נהירא להכשיר עיין שם:

הלכה והיא צולעה. עבה"ט וכתב בנ"ב מ"ת סימן י"ז בשור שנפל על הארץ וצולע על רגל אחת אין לחוש לפסיקת חוט השדרה ואף בצולעת או גוררת שני רגליה כ' בנ"ב שהסומך על האחרונים אין לתפוס עליו וע"ש שכתב שאם היהודי לא ראה שנפלה אין לחוש לנפילה אף שהעובד כוכבים המוכר אומר לו כן וי"ל שאמר כן להשביח מקחו שסובר אם יאמר שצולע מחמת נפילה עדיף ומכ"ש אם יאמר אחר הנפילה שכבר יצא מת"י לא מהימן וע"ש שכ' דאין לחוש שמא איפסק ניבי' כשלא נשמט ולא נשבר ואם נשמט ולא איפסק ניביה נ"ל דגם הרמ"א מודה בהפ"מ לסמוך על בקיאות שלנו שלא נתעכלו עיין שם:

(סימן נ"ח בש"ע סעיף ג') נתרסק אבר מן האיברים שאם ניטלו כשירה כגון כו'. כ"כ הרמב"ם וראייתו מדא"ר נחמן בית הרחם כו' וכפי פירושו דקאי אבהמה שנפלה אין לחוש לבית הרחם שמא נתרסק ואף דאם ניטל בית הרחם כשרה מ"מ מטעם ריסוק הי' טרפה אי לאו דבבית הרחם לא חיישינן לנתרסק וכ"מ ברמב"ם פ"ט הלכה י"ז ונ"ל להביא ראיה לדבריו מהא דפריך בפ' התערובת דף ע"ד ע"ב האי טריפה ה"ד כו' ר"ל אמר דאיערב בנפולה וקסבר עמדה צריכה מעל"ע הלכה צריכה בדיקה וכ' רש"י כיון דאיתחזק בה ספק טרפות אין מכניסין אותו לעזרה לשחוט משום הקריבהו נא לפחתך והיינו משום דקשי' לי' אמאי ירעו נשחטה אחר הליכה ונבדקה אם נמצא בה ריסוק אברים היינו הוא שנתערב והשאר יקריבו לכך כ' רש"י לכתחלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך. אך לפום ריהטא יש לתרץ באופן אחר דמיירי שכל הזבחים שנתערב בהם ניכר בהם בחייהם איזה ריסוק אברים אלא דכל זמן שלא ראינו שנפלה ריסוק אברים לא מעלה ולא מוריד והשתא דנתערב האי נפולה כולם נכנסו תחת הספק ולבדיקה א"א דהא בכולם ניכר איזה ריסוק וכ"ז הוא אי אמרינן דריסוק אברים הוא בנפולה טריפה אפילו באברים שאם נטלו כשרה איכא לאוקמי בכה"ג המתני' משא"כ אי אמרינן דריסוק אברים ל"ש רק באברים דמטרפו בנקב או בנטול כולה ליכא לאוקמי דגם האחרים נתרסקו דא"כ בלא ספק נטולה טריפה דהוי כמו ניקב וניטל ואע"כ צ"ל דריסוק אברים שייך גם באברים שאם נטל כשרה לפ"ז י"ל דהרמב"ם לא נהירא לי' לפרש משום הקריבהו נא לפחתך כמ"ש רש"י וע"כ צ"ל כמו שכתבנו ומוכח שפי' דבכל אברים שייך ריסוק אברים בנפולה. אף באברים שניטל כשר בהם:

(ש"ע סעיף ד') אם עמדה תוך מעל"ע די לה בדיקה כו'. עיין פ"ח שהביא דעת רבינו ירוחם דאם עמדם ושהתה מעל"ע אינה צ"ב וע"ש בפר"ח מש"כ להביא סמך לדבריו ולאדמ"ו נראה להביא ראיה מהא דקאמר בפ' התערובת אהאי שהבאתי לעיל בסמוך כולהו כר"ל לא קסברי עמדה אינה צריכה מעל"ע הלכה אצ"ב ולכאורה קשה הא אמרי' בפ' א"ט האי אימרתא דהוי שגרן כרעי אבתרייהו אמר רב יימי האי שגרונא נקטי וכ' תוס' דלא בנפולה איירי אבל נפולה טריפ' ול"א דזה מקרי הלכה ויהי' כשר בלי בדיקה אלא צריך הילוך יפה וכ"כ המחבר לקמן ס"ו ולפ"ז ק' אמאי לא מוקי דאיערב בנפולה ומיירי דכולם לא הלכו הילוך יפה ואי לא נתערב האי נפולה הוי אמרי' שגרונא נקיט משא"כ עכשיו איכא בהו חד נפולה ל"א שגרונא נקטי א"כ אף דסברי הלכה אצ"ב מ"מ ה"ל לאוקמי בכה"ג אע"כ צ"ל כשיטת ר' ירוחם דאם עמדה ושהתה מעל"ע אצ"ב א"כ ע"כ ליכא לאוקמי מתני' כהנ"ל דאל"כ ק' אמאי ירעו כיון דשהתה מעל"ע יהיו כשרים דהא אף שאינה הולכת הילוך יפה מ"מ הוי עמדה ושהתה מעל"ע ואצ"ב כלל. לפ"ז מוכח כד' רי"ו שפיר וענ"ל דראייתו מהא דאר"נ ב"ה אין בו משום ר"א ופריך מהא דתנן ושוין שאם נולד הוא ומומו שזה מן המוכן ומשני כגון שהפריס ע"ג קרקע. והנה לכאורה לא מקשה מידי דדלמא מיירי בב' ימים טובים של ר"ה ואיכ' לאוקמי בשהתה מעל"ע וצ"ל דהמקשה פריך אי הוי חיישי' משום ר"א להוי צריך עכ"פ בדיקה ובי"ט א"א לבדוק וכמ"ש רמ"א בא"ח סי' תקי"ג ומשנה כגון שהפריס עג"ק והיינו לעולם דמיירי בב' ימים טובים של ר"ה והפריס על גבי קרקע אם כן הוי שהייה מעל"ע ועמדה ואין צריך בדיקה כלל לפ"ז מוכח כדברי רבינו ירוחם ודו"ק:

[הגה"ה מאת הרב הג' וכו' מו"ה שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא: דברי הגאון ז"ל אלו צ"ע דמהפריס ע"ג קרקע אינו ראי' די"ל דהפריס ע"ג קרקע היינו שהלכה הילוך יפה וא"צ בדיקה כלל ואף דרש"י ז"ל פירש דהיינו ננער לעמוד ותחב פרסותיו לעמוד וכו' וצ"ל דכשר ע"י בדיקה מ"מ לא קשיא לפי פי' דיתרץ הגמ' דמיירי ביו"ט של ר"ה ושהתה מעל"ע דג"כ כשר ע"י בדיקה ולא יצטרך לאוקמי בהפריס ע"ג קרקע די"ל דרש"י לשיטתו אזיל בר"ה י"ח לק"מ דנראה שם דס"ל דבזמן שהיו מקדשין לא עשו בא"י רך יו"ט אחד אפי' ביו"ט של ר"ה משום דסמכו ארוב שנים דאין אלול מעובר וכן משמע באמת בגמ' שם דף י"ט ע"ב בהא דאמרינן והא מקלקלא ר"ה ובחידושי הארכתי בזה בעז"ה וכבר נדפס על שמי איזה סנסן קטן בענין זה בספר דברי נחמיה על חלק או"ח בסוף הספר ע"ש. וא"כ לא משכחת לה דשהתה מעל"ע ביו"ט [ואין להקשות דהיאך משכחת לה דישחטנה ביו"ט דכיון דעמדה צריכה בדיקה ואסור לשוחטה ביו"ט וכדאית' בביצה ד' ל"ד דזה לא קשיא דהא התם הוא איבעיא דלא איפשטא והרמב"ם פ"ב מהל' יו"ט פסק באמת האיבעיא לקולא א"כ י"ל דהש"ס ר"ל דמ"מ אין ראי' מזה לר"נ דבית הרחם אין בו וכו' דדילמא מיירי דהפריס ע"ג קרקע ותפשוט באמת דמותר לשוחטו ביו"ט וגם האיבעיא דהתם ליכא למיפשט דדילמא כדרב נחמן דבית הרחם אין בו וכו' וזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה וכן כתב באמת הצל"ח שם ובר מן דין לפי מש"כ הצל"ח שם דסוגיא דביצה למ"ד דלא אמרינן מתוך אבל אנן דקיי"ל דאמרינן מתוך פשיטא דמותר בוודאי לק"מ וע"ש שכתב דזהו טעמו של הרמב"ם שם דפסק דמותר לשחוט ביו"ט וגם הרי"ף לא הביא בעיא זו משום דכל הסוגיא שם הוא דלא כהלכתא ע"ש] ואמנם לפי דעת התוס' וש"פ דיו"ט של ר"ה עשו לעולם שני ימים טובים אפי' בא"י ואף בזמן הברייתא שהיו מקדשין ע"פ הראיה ויתכן שפיר קושיית הגאון המחבר וע"כ צ"ל כמו שתי' משום דביו"ט אסור לשחוט ולבדוק מ"מ אינו ראיה לד' רבינו ירוחם מהא דמתרץ כגון שהפריס וכו' דאליבייהו י"ל דר"ל כגון שהפריס והלכה הילוך יפה אבל עמדה ושהתה מעל"ע שפיר י"ל דצריכה בדיק' ודלא כרבינו ירוחם. ואגב דאיירי בדיני נפולה ראיתי להביא כאן מה שנסתפקתי מכבר בחיבורי בנין שלמה (ה' יזכני להוציאו מהרה לאור הדפוס) בשיעור נפילה דעוף דניחוש לריסוק אברים היאך היא דאפשר דאף דקיי"ל דשיעור חבטא אין פחות מי' מ"מ אפשר דהיינו דוקא בבהמה אבל בעוף דחיותו מועט אף בפחות מי' איכא שיעור מיתה וראיתי בד' הרמ"א בהג"ה בסי' זה סעיף א' שכ' ואין חילוק בזה בין בהמה לעוף דבעוף נמי דינא הכי ונרשם טור וב"י ומשמע דאף לענין שיעור שוין הם וכן פירש הגר"א ז"ל בביאוריו להדיא אבל תמהני דבטור וב"י ליכא מזה רמז רמיזא רק דהד"מ הוכיח מד' הטור דאין חילוק בין נפילה לטרפה בכותל דבין בהמה ובין עוף מתרסקים בין בדריסה ובין בנפילה ודלא כב"י שכ' דאין דרכו של עוף להתרסק בנפילה אבל בענין שיעורא לא קמיירי ואמנם מצד הסברא נראה דאין חילוק דאף דחיותו מועט מ"מ אין בו חבט כ"כ כבהמה מחמת שהוא קטן ואין בו כובד כ"כ וכעין זה אמרינן בחולין ד' ט"ז בעופא דקליל ע"ש והלכך הכל חד שיעורא הוא. ומיהו עדיין הו"ל להפוסקים לבאר גבי עוף אם נפלה כשהיה עומדת כמה הוי שיעורא דגבי בהמה בו' טפחים הוי שיעור ריסוק אברים משום דמכריסא דתורא עד ארעא ד' טפחים הוא דהויא אמנם בעוף וודאי דבעינן טפי ואפשר דסמכו בזה אגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכפי ערך השיעור דשערו חכמים בתורא ישער כל אחד בעוף לפי גדלו וקטנו דהא בבהמות גופא וודאי דאין שיעור אחד לכל הבהמות. ומיהו לענין חיוב תשלומין דבור דקיי"ל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו והתורה העידה על הבור ואפי' מלא ספוגין של צמר בזה יש למבעי אי גם בעוף בעינן הבלא של י' או אפשר דכיון דחיותי' מועט אפשר גם בפחות מי' נמי איכא שיעור הבלא לעוף ותמהני על הפוסקים שלא בארו זה וצ"ע. ע"כ הג"ה מהרב הג' וכו' מוה"ר שלמה הכהן מ"ץ דפ"ק ווילנא]: