שולחן ערוך, יורה דעה נ״ה: דיני טריפות ברגל ובפרקיו. ובו י"ג סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני טריפות ברגל ובפרקיו. ובו י"ג סעיפים:
שלשה פרקים יש ברגל. התחתון והוא מה שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא מחובר לגוף ונקרא קולית. בפרק התחתון בכל מקום שיחתך בה כשרה. עצם המחובר לגוף הנקרא קולית בכל מקום שיחתך טריפה. בעצם האמצעי אם נחתך שלא במקום צומת הגידים כשרה ואם נחתך במקום צומת הגידים טריפה ולא נאסרה מפני שהיא חתוכת הרגל במקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים לפיכך אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים כשרה. ויש אוסרים בנחתך עצם האמצעי בכל מקום אפי' שלא במקום צומת הגידים ולדעתם אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אע"פ שבדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים טריפה. וכן אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש לשוק בסוף הערקום בין הערקום ובין השוק טריפה לדעת זה (ב"י בשם מהר"י ן' חביב) ואם נחתך בתוך הפרק במקום שמחובר עצם הקולית עם השוק טריפה: הגה ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא האחרונה (הרא"ש וטור ורבינו ירוחם) ואין לשנות לכן בכל מקום שנחתך מן הערקום ולמעלה טריפה אע"פ שצומת הגידין קיימין:

עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאיעכול (פי' שנרקבו) ניביה והם היתרות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו אבל נפסקו שלא מחמת עיכול כשרה: הגה וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן ורובן קיים כשר מדינא (רשב"א בתשובות ובחידושיו) אך י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה לכן יש לאסור כל שמוטת ירך שמא איעכול ניביה וכן אם נשבר סמוך לגוף אע"פ שחזר ונקשר היטב טריפה שמא איעכול ניביה ומשערין ד' אצבעות בגסה וב' בדקה ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו (הכל באו"ה כלל נ' והגהות סמ"ק דף צ"ב ע"ב והגהת ש"ד סי' פ"ו) וטוב להחמיר במקום שאין הפסד מרובה. אם לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשר (מרדכי):

ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה אפילו אם איעכול ניביה. (וי"א דוקא כשעור ובשר חופין את רובו) (תשובת הרא"ש כלל כ' סימן י'):

אם יש לה ג' רגלים טריפה דכל יתר כנטול דמי וכאלו חסר רגל א' הוא והוא שיהי' זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה: הגה ודוקא שזה היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים אבל בלאו הכי אינו מקרי יתרת ולא הוי רק דלדול וכשר (ב"י בשם מרדכי בשם ראב"ן ובשערים סימן פ"ט ואו"ה שם) ואם נבראת חסר רגל א' טריפה (גמרא פא"ט דף נ"ח ובבכורות דף מ' ורמב"ם פ"ח מה"ש ולא כב"י והכל תפסו עליו בזה):

כל מקום שאם יחתך שם הרגל היא טריפה אפילו לא נחתך אלא נשבר ויצא לחוץ אם אין עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו טריפ' ואם עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו כשרה ואם נפל קצת מהעצם אם יש בעור ובשר לחפות השבר אף אם לא נפל העצם כשרה אבל אם אין בו כדי לחפותו אלו לא נפל אע"פ שיש בו כדי לחפותו עתה טריפה ואם נשבר עצם במקום שאינו נטרף אם נחתך אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן וצריך לחתוך גם מעט מהמותר כשחותך האבר האסור: הגה וצריך לחתכו קודם שימלחנו עם הבהמה או העוף (מרדכי וסמ"ק) ויש מחמירין ואוסרין אף אם עור ובשר חופין את רובו אם השבירה יצאה פעם אחת מחיים דרך נקב קטן (לפי פי' רש"י וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק) ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה בעצם במקום שאם נחתך טריפה ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים הם בדין חיפוי בשר ואין רבים בקיאין ואין לשנות אם לא במקום הפסד מרובה לפי ראות עיני המורה שיש להקל להורות כהלכה (ד"ע) ודוקא אם לא חזר ונקשר אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר וכמו שיתבאר:

נשבר עצם הקולית וניטל ממנו קורט מראשו העליון המחובר בשדרה ונתעכלו מיעוט ניביו אם עור ובשר חופין את רובו כשרה:

הא דמכשרינן בעור ובשר חופין את רובו דוקא כשרוב החיפוי מן הבשר ואז המעוט של עור מצטרף עמו אבל אם החצי מן העור וחצי מן הבשר לא והני מילי בבהמה אבל בעוף כיון שעורו רך מצטרף עם הבשר ובמחצה בשר ומחצה עור כשר:

יש מי שכתב שיש מקום שעור לבדו מציל אפי' בבהמה והוא במקום הסמוך ממש לארכוב' לפי שאין שם לעולם בשר אלא עור לבד דבוק עם העצם ובשאר מקומות שדרך להיות שם בשר אם לא היה שם בשר אלא עור בלבד והיו רירין בין העור והעצם י"א שמציל:

גידין שסופן להקשות אינם מצילין. (וכל הגידין מקרי סופן להקשות) (ב"י):

לא היה הבשר החופה את רובו במקום אחד אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן סביבות העצם או שהוא במקום אחד אלא שהוא מרודד או נקלף מעל העצם או שניטל שלישיתו התחתון או ניקב או נסדק אינם מצילין וכן אם נתמסמס בשר החופה ונעשה כעין בשר שהרופא גורדו אינו מציל: הגה ואנן אין בקיאין בבשר שהרופא גורדו ולכן כל מקום שנשתנה מראית הבשר אינו מציל (הגהות מיימוני):

נקדר הבשר בסכין מעל השבר כעין טבעת בעיגול ורוב היקיפו מכוסה כשרה והוא שיהא הבשר דבוק בעצם סביב הקדירה:

נשבר העצם במקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר ואין ידוע אם יצא רובו אם לאו כשרה והוא שחזר למקומו הראשון ונתחבר שבר עם שבר יחדיו ידובקו: הגה ואפילו אם הוא עדיין עב במקום השבר וניכר עדיין שנשברה כשר (א"ו הארוך) אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא שני שברי העצם שוכבים זה על זה זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה טריפה: הגה וכל זה מיירי שלא במקום צומת הגידין אבל במקום צומת הגידין עיין לקמן סימן נ"ו:

נמצא שבור ואינו יודע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ואם אין יכולים לעמוד עליו אם יש במה לתלות כמו שדרסה או שרצצה וכיוצא בו תולין להקל ואם לאו אסורה מספק:

הערקום. ואם נחתך בהערקום עצמו מסקנת הש"ך לאסור ואפי' לא יצא לחוץ וגם נתרפא שבר א"ש יחדיו ידובקו משום חשש צומת הגידין (ואפילו למטה מטשי"ך בין טשי"ך ובין ארכובה תחתונה טריפה דטשי"ך שייך למעלה לשוק (בה"י) ופר"ח כ' אם נחתך בערקום דהיינו בטשי"ך גופיה בבהמה טריפה מצד שבירת העצם אם אין עור ובשר חופין את רובו אבל לא מחמת צומת הגידין כי לשם אין מקום לצוה"ג ואין לחוש לפסיקתן אבל אם נחתך בין טשי"ך ובין פרק התחתון יש להכשיר ובעוף אם נחתך בין פרק התחתון לפרק אמצעי יש להטריף בפשיטות ולא שאני לן בין עור ובשר חופין את רובו או לא דבכל גווני יש להטריף מפני חשש צוה"ג עכ"ל) והט"ז כ' דארכובה שנזכר כאן יש שני פרושים א' הוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ופי' הב' הוא הגלי"ד שבין העצמות א"כ לפי זה בטשי"ך עצמה כשרה דדוקא במקום הגלי"ד שם יש צומת הגידין משא"כ בטשי"ך ע"ש:

דאיעכול. והב"ח אוסר מדינא שמוטת ירך אפי' בבהמה ולא איפסק ולא איעכל ניביה אפ"ה טריפה והש"ך השיג עליו ופסק דלא מיטרף אלא דוקא בדאיעכל ניבי' (ואם לא שף מדוכתא רק העצם שהבוקא דאטמא מונח בתוכו דהיינו אסית' נשבר חצי דהיינו מצד א' הוא החצי עצם והחציה שניה נשבר ולא נמצא רק בשר לבד ולא היה עצם טריפה (בי"ע סי' צ"ד). כ' דמש"א דף קמ"ד הכל הוא בכלל שף מדוכתיה ל"ש דשף כפשטיה ואינו עומד באסיתא רק מצד או עומד באסיתא אלא שנתחבר ויש חלל בין בוכנא ואסיתא נקרא שף מדוכתא. והובא ג"כ בכ"ג דף קפ"ג):

שמא. כ' הש"ך בשם מהרש"ל דיש להתיר כל זמן שלא נפסקו ניבי' ומדברי רמ"א לא נראה כן וכן דעת הב"ח דאפילו לא נפסק טריפה. (ופר"ח כ' כרש"ל דאי לא אפסוק ודאי לא אעכול ניבי' ועי' כ"ג דף קפ"ב) כתוב בהגהת סמ"ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו ידוע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכל ניביה ובלבד שידוע שלא היתה שמוטה בשעה שהובא לשחוט וכתב הש"ך דמשמע מזה בשעה מועטת אפילו איפסק ניביה נמי כשרה אבל אי לא ידע השוחט בודאי שלא היה שמוט בשעה שהובאה לשחוט טריפה ולא אמרינן דהוי ס"ס ספק קודם שחיטה או לאו ואת"ל קודם שחיטה שמא לא איעכל ניביה זה אינו דספק זה הוי מחמת חסרון ידיעה ואפלו בס"ס לא הוי ספק דלא כתשובת מ"ב דכתב דבס"ס לא איכפת לן בחסרון ידיעה (וע"ל סי' נ"ג ס"ד בהג"ה):

היטב. ר"ל נשבר דלא יצא לחוץ דאלת"ה בלא'ה טריפה כדלקמן ס"ס. כ' הש"ך אפילו שא"ש יחדיו ידובקו (כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם שמא איעכול ניביה):

מרובה. וכתב הש"ך ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה (ואם אינו ידוע אם נפסקו או לא אין להתיר מכח ס"ס דהוי ספק הבא מחמת חסרון ידיעה ואף בה"מ יש להחמיר. פר"ח):

ובשר. והש"ך כתב דהג"ה זו צ"ע דלא נמצא חילוק זה בפוסקים רק בנשבר אבל בנשמט אין חילוק כלל ומ"מ כשר (ובה"י פסק כי"א אלו):

כנטול. הט"ז האריך מאד בדין זה והקשה הא קיי"ל כרש"י דכל יתר וכו' פירושו כאלו ניטל הכל לכן גבי ב' כבדים אסור ובטחולין מותר גם לסברא זו יש להתיר בכבד אם היתרת הוא למטה ממקום מרה וחיותא ובשני טחולין יש לאסור אם דבוקין בסומכיה ויש רוצים לחלק בין כבד לרגל הואיל שברגל יש הרבה איברים ולא משמע כן בכל הפוסקים ומסקנתו לענין הלכה כיון דהאחרונים פסקו דלמטה מצ"ה כשר יתרת הרגל וכן הוקבע בש"ע אין לזוז מזה וממילא גם בכבד כשר כשהיתרת עומדת שלא במקום מרה ומקום חיותא (ופר"ח כ' דיתרת רגל מארכובה ולמטה יש להטריף אף בהפ"מ. מיהו אם הרגל אין מגיע לארץ ואינו הולך עליו אע"פ שיש לו צורת רגל אינו אלא דלדולי בשר וכשירה וכן אם נמצא מחובר ברגל אצבע א' יתר והיה בו עצם וציפורן או עלתה שם יבלת ובה עצם וכן כל כיוצא בזה יש להכשיר ע"ש). אכן אם נמצא יתרת הכבד תלוי ועומד ואינו דבוק לגמרי לזאת כיון דלדעת רש"י טריפה ולא נמצא מן האחרונים שהורו בה להיתר לכך טריפה ובטחול אם היתרת דבוק בסומכיה ודאי מורינן לאיסור וכמ"ש רמ"א בסי' מ"ג אלא שמקיל בהפסד מרובה ואין נראה להקל ויש להחמיר אפילו בהפסד מרובה:

כשירה. כתב הש"ך אפי' האבר עצמו ג"כ מותר וכן נוהגין ובפירושו של רוב עבי' ורוב הקיפה האריכו האחרונים בפירושיהם ולפי שנוהגין להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזו בסי' זה עכ"ל:

מדרבנן. ופי' הש"ך משום אבר מן החי ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן אבל שאר פוסקים סוברים גבי נשתברו אגפיה דהואיל דליכא אלא מצות פרישה לישראל מותר לעובד כוכבים לכתחילה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול:

כשחותך. ופי' הש"ך דהיינו מקום החתך במקום שמחובר עתה מכח שא"א לצמצם ולפ"ז לדידן דאף בעור ובשר חופין את רובו האבר המדולדל אסור דאין אנו בקיאין איזה מקרי חפוי בשר אף מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א"צ לחתוך כלום (כ' בה"י משמע מדברי הפוסקים שאין להחמיר יותר רק מעט מן השבירה. אבל עכשיו נהגו כל מורי הוראה לחתוך כל האבר של השבירה עד הפרק עכ"ל):

שימלחנו. כתב הט"ז דיש להתיר אם נמלחו בדיעבד אפילו בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אף בבישול מותר בדיעבד וכן במקום הפסד או לכבוד שבת יש להתיר בכל גווני אפילו בבישול ובצליה והש"ך כתב אי איכא ספק אם יצא לחוץ יש להתיר במליחה ובצליה ובבישול אפילו ליכא ששים ובוודאי יצא לחוץ צריך ששים מיהו היכא דליכא ס' בחתיכה נגדו לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה באיסור דבוק כדלקמן סימן ע"ב וע"ג גבי לב וכבד כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' נגד כל התבשיל ודוקא היכא שיש בתבשיל ס' רק שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' אין להחמיר דכיון דרבנן חשבו להאי אבר כאלו נחתך אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי:

ונקשר. והש"ך מתיר אם חזר ונקשר אפילו לא נקשר שא"ש יחדיו ידובקו כשעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל מותר אפילו בלא הפסד מרובה ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו ולא לאחרים וכן במקום שאינו עושה טריפה דאסור רק מדרבנן אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפי' לא נתחבר שא"ש וכו'. (ולזה כוון הר"ב במ"ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כתב ונקשר שא"ש י"י ומ"ש המחבר לקמן סעיף י"ב דאסור בנשבר עד שיתקשר שא"ש י"י ע"ש והוא דעת מהרי"ק היינו דוקא שיש ריעותא בבשר אבל לא כשעור ובשר יפה ואין ניכר שום ריעותא) וכן הסכימו גדולי הוראה עכ"ל (וכ"כ הב"ח בת' סי' קל"ט ופר"ח ועיין כ"ג):

עור. וכתב הרשב"א אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף (טור בשם רשב"א) ודוקא ביצא לחוץ אבל אם העור שלם ומקיף אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל יש להכשיר אע"פ שאין רוב בשר קיים אפילו בבהמה (פר"ח):

כשרה. כתב הש"ך ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו וגם באבר המדולדל אם חזר ונקשר כ"ש דכשר:

שוכבים. כתב הט"ז אם היתה השבירה כקולמס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיה בתחלה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשירה דליכא איסור אלא כששוכבים זע"ז ונ"ל אם נשבר העצם במקום שאין עושה אותו טריפה כדלעיל ס"ה בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע"פ שלא חזר למקומו עכ"ל:

לעמוד. פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר (כ' או"ה הא דתלינן להקל דוקא בעוף אבל ברגלי הבהמה שגסות הן אין תולין אבל בת"ח כלל פ"ז ול"ח אות כ"ח ודמש"א ד' ר"ג והב"ח חולקים וסוברים דאף בבהמה תלינן בריסוק איברים. ודע גם בעוף יש ג' פרקים קולית וירך ועצם הג' שיש לו קשקשים שהוא נגד הארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה):

מספק. כ' הש"ך ול"ד לסי' ל"ו ס"ה דתלינן בזאב דהתם יש רגלים לדבר אי נמי כאן הוא ספק מחמת חסרון ידיעה ולא מיקרי ספק:

ל' הטור ממימרא דאמוראי אמתני' דבהמ' שנחתכו רגליה וכו' שם דף מ"ו:

שם במשנ' וכדמפרש רב יהודה אמר רב וכו' שם:

כלישנא בתרא דמתני רב פפא משמיה דרב וכו' טור בשם הרי"ף והרמב"ם בפ"ח מה"ש וריב"א ורמב"ן:

דאע"פ דכשנחתכה למעלה מצומת הגידין כשירה אין מדמין בטריפות זו לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה:

שם בשם רש"י ואביו הרא"ש בשם ספר התרומה ושכן מנהג אשכנז וצרפת וכן הסכים הרשב"א וה"ר יונה ושאר פוסקים וכלישנא קמא דרב יהודה אמר רב:

הרא"ש שם ובשם רש"י:

מסקנת הגמרא שם דף נ"ד
(°) פירוש ראש הקולית התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק"א. רש"י:

טור בשם אביו הרא"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"י מה"ש:

טור בשם הרשב"א (ור"ן) שיש מתירין בזה ושכן דעתו נוטה וכתב הטעם בת"ה דמימרא דרב יהודה אמר רב דשמוטת ירך טריפה דף ג"ז היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואין לנו להוסיף בטריפות:

נתבאר במה שציינתי בסימן מ"א:

משנ' שם דף ע"ו וכדמפרשה רב שם:

כתרתי לישני דכי אתא רב דימי וכו' לחומר' כרב פפא שם:

מההוא עובדא דאתא קמיה דרבא בריה דרב יוסף וכו' וכפירוש הרא"ש שם וכ"כ הרשב"א בת"ה והרמב"ם בפ"ח מה"ש:

מהא דרב שם דף ע"ו:

שם בגמרא ופי' הרשב"א וש"פ גזירה משום אבר מן החי וכתבו דנ"מ דאם יש ספיקא אזלינן לקולא:

הג"א מא"ז וחידושי הרשב"א (ור"ן פא"ט גבי נשתברו אגפי העוף ורבי' ירוחם) מהא דרבינא חולין דף צ"ט:

הרשב"א בתשו' שאלה סי' רכ"ו:

כלישנא בתרא דר' יוחנן שם:

שם בגמ'.

טור בשם הרשב"א:

שם בשם י"א וכ"כ התוס' בשם ר"ת ור"ח דגרסינן דמשכי ריריה שם דף ע"ו:

מסקנת הגמ' שם:

בעיות שם ולא נפשטו ולחומרא
(°) פי' שהנקב בלא חסרון:

לשון הטור מהא דנתמסמסה הריאה דף מ"ה:

בעיא שם ונפשטא:

טור בשם הגאונים וכ"כ ש"פ בשם ר"ת ובשם סה"ת וסמ"ג וסמ"ק:

מהרי"ק בשורש ל"ח דקדק מל' הפוסקי':

טור וכ"כ המרדכי בשם מה"ת וש"פ:

שם וכ"כ הרשב"א בת"ה ושאר פוסקים.
(°) ואין להתיר מטעם נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אלא היכא דאיכ' למתלי בדבר אחר כדלעיל בסימן ל"ו סעיף ח' וכמו שציינתי שם:

שלשה כו'. לשון רש"י במתני' ומבואר שם בגמ':

בפרק התחתון כו'. כר"פ שהוא לישנא בתרא. רי"ף ורמב"ם וערש"י שם בפי' המימרא דרב פפא ופסקו כלישנא בתרא כשיטתם בכ"מ ועוד דלישנא קמא נשאר בקושיא:

(ליקוט) ואם נחתך במקום כו'. דלא כהרמב"ן שמכשיר לחתוך למעלה ויחזור להכשרו דהא אמרינן ברפ"ד מה טריפה כיון שנטרפה כו' ודוקא ניקב הריאה וסביך בבישרא שחוזר מעצמו ועוד כל הנך עובדי דאיחתוך בצ"ה למה לא חתכיניהו למעלה ע"ש בת"ה מ"ח ב' וכן חלק עליו הרא"ש שם (ע"כ):

לפיכך כו'. מתני' וגמ' שם.

ויש אוסרים כו'. כלישנא קמא לחומרא והביא הר' יונה ראיה ממ"ש שם הנהו גידין רכין כו' ובקולית אין שם גידין כלל אלא בעצם האמצעי וא"א לומר להתיר האבר דא"כ היאך אמר ר"ל ואיסורא דאורייתא הא אין בהן אלא מצות פרוש בלבד כמ"ש ע"ד א' וז"ש ולדעתם כו' וכמ"ש רב שם:

וכן אם כו'. שהרא"ש הקשה דיוקים דמתני אהדדי ותי' דחדא דוקא ואזלינן להומרא דארכובה עצמו אסור וסובר דהארכובה הוא הערקום ועוד פי' דארכובה הוא עצם התחתון וממנו ולמעלה אסור ונ"מ דאפי' בין הערקום ועצם התחתון אסור לפ"ז משא"כ לדרך הראשון והנה נקטו כולם דרך הראשון ומ"מ בערקום עצמו אסור דלא כמהרי"ח וש"ע וכ"כ האחרונים וע' פר"ח וש"ך:

ואם כו'. זה פשוט במתני' מן הארכובה ולמעלה כו':

בין בעוף והוא כו'. עתוס' נ"ז א' ד"ה שמוטת ירך כו':
(ליקוט) בין בעוף כו'. מסקנא שם נ"ז ב' והוא כו'. רש"י ותוס' שם א' ד"ה שמוטת כו' דלא כמ"ש במרדכי סי' תתקנ"ד בשם הר' אלחנן דשם מיירי בלא איעכול ניבי ע"ש (ע"כ):

וכן אם כו'. דע"י רוב הנשאר הדרא בריא כמ"ש בצומת הגידין:

אם לא נשמט כו'. כמ"ש האי בוקא כו' והוא כו':

ראש עצם כו'. דלא כי"מ שמוטת ירך הוא כה"ג חדא דדומיא דשמוטת יד ושם במקום חיבורו בגוף מדאמר בעוף תיבדק ועוד דא"כ הל"ל גבי שב שמעתא וה"ל תמניא אלא ודאי אין איסור בכה"ג:

וי"א כו'. כמו כל שבירה שהוא למעלה מארכובה ועש"ך שהשיג ע"ז וכמ"ש הרשב"א סימן פ"ט דאף בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה אין חילוק בין עור ובשר חופין רובו או לא דאין חילוק אלא בשבור ע"ש:

אם כו'. נ"ח ב':
(ליקוט) אם כו'. עבת"ה וט"ז ופר"ח ג' שיטות בארוכה (ע"כ):

והוא כו'. טור אף לשיטת רש"י דא"א יתר כנטול אלא כשיעור היתר וצורתו:

ודוקא כו'. עראב"ן שמפרש יתר כנטול שאני אומר על כ"א שהוא היתר משא"כ כה"ג דאין לה תואר רגל או שאינה במקום רגל אינו מקרי כו':
(ליקוט) ודוקא כו'. ממ"ש (מ"ז ב') בריאה אפילו כטרפשא דאסא טריפה ומאי אפילו אלא דבעלמא אין יתרת פוסל בכה"ג לכן אשמעינן בריאה כיון שהוא צורת הריאה והריאה נפסלת במשהו כו'. מרדכי סי' תתר"ו ע"ש. ונראה שם שסובר דטרפא דאסא ל"ד דאפילו בכ"ש טריפה. אבל לפי מ"ש תוס' וש"פ דדוקא טרפא דאסא צ"ל כפירש"י יתר כנטול גם הראשון ולכן דוקא טרפא דאסא שזהו שיעור אונא משא"כ לפי' שניטל ממקומו וחסר שם דאפילו בכ"ש היה מיטריף וי"ל (ע"כ):

ואם נפל כו' אבל כו'. כמש"ש מכדי כו' מ"ל כו' ולא עדיף מאיתיה:

וצריך כו'. שלא יתן טעם:

ויש מחמירין. כפירש"י שם:

נשבר כו'. ר"ל דנתעכלו מיעוט ניביו לא כלום כמ"ש בפ"ב [משמע הלא"ה אע"ג דלא נשמט מריפה דלא כמ"ש בס"ב] וכן ניטל הקורט כמ"ש בס"ה.

יש מי כו'. כר' יוחנן וכלישנא קמא דסוגיא דגמ' שם כוותיה ת"ש דאמר עולא אר"י כו' וכפי' רש"י שם:

ובשאר כו'. כפי' תוספות שם:

וכל כו'. כן דייק מהרמב"ם:

(ליקוט) או נקלף כו'. כפירש"י דעל הבשר קאי ור"ח פי' דעל העצם קאי. ת"ח נ' א' (ע"כ):

וכן אם כו'. בעיא שם.

אסורה מספק. עמש"ל בסי' נ' ס"א בהג"ה אבל מצאתי בסמ"ק שכתב בשם בה"ג כמ"ש תוס' בקושיא שם דכל ספק לחומרא רק במקום שיש רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה וכ"כ הר"ן בשם בה"ג בספ"ד וכ"כ הג"מ בפי"א מהל' שחיטה וכ"כ המרדכי וש"פ וכן משמע בגמ' דפריך שם נ"א א' ודלמא חוט השדרה כו' ומשני שנרונא שכיח דוקא משום דשכיח וכן מ"ש (מ"ט א') אינקיב היכא דמשמשא ידא דטבחא כו' הלא"ה לא וכן אין מקיפין מדקה לגסה ומחוליא לבר חוליא (נ' א') ואין מקיפין בבועי (מ"ו ב') ומ"ש תוס' בפ' ד' אחין היינו לס"ד דגמ' כמ"ש הש"ך בסי' נ' אבל כל ס"ק טריפה עד דהתירא יותר שכיח כמו שנרונא וכן מ"ש תוס' שם מספק כלבא ספק שונרא כמ"ש הרשב"א דשונרא לא שכיח דדריס וכ"כ הר"ן בפ"ק בשם הר' יונה דכל ספק לחומרא והוכיח מספק דרוסה כמ"ש תוס' בקושיא ומההיא דשנרונא כמ"ש לעיל וכ"כ הפוסקים:

א) [סעיף א'] שלשה פרקים יש ברגל התחתון והוא מה שחותכין עם הפרסות וכו' והגם דיש עוד פרקים בארכובה הנמכרת עם הראש חושב אותם לפרק א' משום דדינם שוה.

ב) שם. ג' פרקים יש ברגל התחתון וכו' אבל נשתברו הידים של בהמה נתבאר לעיל סי' נ"ג סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

ג) שם. ונקראת !ארכובה הנמכרת עם הראש. ובעוף עצם הג' שיש בו קשקשים הוא כנגד ארכובה שנמכרת עם הראש בבהמה. גליון מהרש"א אשר בש"ע. ור"ל שבכל מקום שישבר או שיחתך שם כשרה כדין פרק תחתון של בהמה שכתב בש"ע אלא שצריך לזרוק העצם ההוא שנשבר כמ"ש לקמן סעי' ה' יעו"ש. ועיין לעיל סי' ל"ב או' ס"ב.

ד) שם. ולמעלה ממנו פרק ב' והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו וכו' הנה בצורת העצמות האלו נבוכים המה הרבה בעלי הוראה ואין בקיאין בהם אם יבואו לפניהם אחר הבישול האם הוא עצם השוק או הקולית. גם לא ידעו ראשיהם אם הוא מחובר לארכובה והוא הרגל בעוף אשר מקום צה"ג בתוכו או סופן מקום חיבור אל הקולית. גם בעצם הקולית לא ידעי ראשן וסופן ומקום הניבים. אשר עי"ז מקילין הרבה שלא כדת ופעמים מחמירין שלא כדין ואיכא נ"מ גדול בדין כידוע ולכן הטרחתי ליתן בהם סימנים. דע תחלת הרגל הנקרא בבהמה ארכובה סמוך לו בעוף מחוברת עם העצם השוק כבוכנא באסיתא ואותו עצם השוק הוא ארוך הרבה מעצם הקולית וראש עצם זה במקום שמחובר לארכובה עשוי כמו מרזב שקוע באמצע בהבדל א' ושם מתחילין צה"ג והולכין למעלה ולמעלה בצד השני שראשו עשוי כמין כפתור עב ובו כמו חטוטרות ואינו שקוע ודבוק בעצם הקולית. ועצם הקולית במקום שהוא מחובר אל השוק עשוי ג"כ כמין מרזב שקוע באמצע כמו עצם השוק הנז' רק קצר הרבה מהשוק ולמעלה סמוך לגוף ג"כ עשוי כמין כפתור אלא שהוא קטן מכפתור השוק ובראשו יש לו כשלושה חטוטרות קטנים ומחובר להגוף בניבים כבוכנא באסיתא. ועתה המורה הירא יראה בעיניו וישכיל בדעתו להיות רגיל בו ובלבבו יבין. בי"צ ח"א בתה"ב או' א' ביא"ב או' א' ועוד יש סי' אחר שהשוק אינו שוה בעביו אלא שראשו המחובר אל הארכובה שהם צה"ג הוא דק וראשו הב' המחובר אל הקולית הוא עב אבל עצם הקולית אין בו הפרש כ"כ בעביו וכמעט הוא כולו שוה בעביו. זב"צ או' א'.

ה) שם. בפרק התחתון בכל מקום שיחתך כשרה. מעשה בכבש א' שנברא חסר ברגליו האחרונים כל הפרק התחתון הנמכר עם הראש רק חתיכה קטנה היה במקום הפרק הנז' מחובר לשוק וקבוע בו פרסות והיה הכבש הולך כבעל רגלים גמורות יש להכשיר. חנוך בית יהודה ססי' ג"ן. גליון מהרש"א אשר בש"ע. תו"ז סי' פ"ג או' נ"ב. זב"צ או' ט"ל.

ו) שם. בפרק התחתון בכל מקום שיחתך כשרה. מפני שיכולה לחיות. וה"מ שנחתך בידי אדם אבל אם באה לפנינו חתוכה ולא נעשה בידי אדם אין לאוכלה כ"א ע"י צלי דחיישינן שמא ע"י נשיכת נחש נחתך ויש בו סכנת ארס הנחש וע"י הצלייה תיבדק כמ"ש לקמן סי' ס' ב"י. לבוש. זב"ת או' ב' ועיין לקמן סי' ס' סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

ז) שם. ויש אוסרים בנחתך עצם האמצעי בכל מקום וכו' ולדעתם אם נשבר העצם במקום צה"ג וכו' הגה. ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא האחרונה וכו' וכן יש להחמיר ומיהו כשיש ספק אחר או בהפסד הרבה מאד יש לסמוך על פסק סתם הש"ע. כנה"ג בהגב"י או' מ"ז וכ"כ בספרו שו"ח בע"ח סי' ע"ט אלא ששם לא כתב הפסד הרבה רק הפ"מ סתם. שו"ג או' ה' וכן הסכים המחבר סוף או' ד' ענ"ה סי' ל"ז או' א' תו"ז שם או' ו' זב"צ או' ב'.

ח) שם. וכן אם נחתך בתוך הפרק וכו' בסוף הערקום. והערקום הוא עצם קטן שמחבר השוק לארכובה הנמכרת עם הראש ועצם זה הוא שמשחקין בו התינוקות כמ"ש לקמן סי' נ"ו סעי' ג'.

ט) שם. וכן אם נחתך בתוך הפרק וכו' בין הערקום ובין השוק טרפה לדיעה זה. ור"ל שאם נחתך בין אותו עצם קטן שמשחקים בו התינוקות לבין השוק טריפה לדיעה זו. אבל אם נחתך באותו עצם קטן עצמו. דעת רש"ל פ' בהמה המקשה להכשיר דדינו כארכובה הנמכרת עם הראש וכ"ה דעת הט"ז סק"א. מיהו הש"ך סק"א מביא פלוגתא בזה די"א דדינו כלמעלה מארכובה ומסיק לאסור יעו"ש והב"ד הכריתי או' ב' וכתב דבמקום הפ"מ יש לסמוך על דברי המתירין. וכ"כ המחב"ר או' ח' ענ"ה שם או' ב' מק"ע או' ב' זב"צ או' ג'.

י) ואם נחתך בין הערקום לעצם התחתון יש להכשיר אף בלא הפ"מ. פר"ח סוף או' א' לה"פ או' ג' בל"י או' א' שה"מ סוף או' ד' מחב"ר או' ט' ענ"ה שם. מק"מ שם. זב"צ או' ד'.

יא) ואם נשבר או נחתך בין הערקום לעצם האמצעי טרפה אם אין עור ובשר חופין את רובו ויצא לחוץ. ואם לא יצא לחוץ יש להתיר ע"י בדיקה מאדם בקי בצה"ג אם הם קיימים. מחב"ר או' יו"ד ואו' י"א. ענ"ה שם. זב"צ או' ה' ואו' ו'.

יב) ובעוף אם נחתך בין הפרקים דהיינו בין פרק תחתון לפרק האמצעי יש להטריף בפשיטות ולא שאני לן בין עור ובשר חופין את רובו או לא אלא בכל גוונא יש להטריף מפני חשש פסיקת צה"ג. !פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שה"מ שם. שפ"ד או' א' זר"א או' רנ"ו. וכתב דאף אם חזר ונקשר יפה יש להטריף מחשש צה"ג. מחב"ר או' י"ב. ענ"ה שם. מק"מ שם. זב"צ או' ז'.

יג) בהמה שנשברה בערקום וטרפוהו ועוף שנשבר בין הפרקים וטרפוהו וחחיכה מן הבהמה וחתיכה מהעוף הללו נפלו לתבשיל אם אין ס' נגד שניהם טרפה. אשל אברהם דף ק"ב ע"ב. מחב"ר או' י"ג. זב"צ או' ח'.

יד) שם. ואם נחתך בתוך הפרק במקום שמחובר עצם הקולית וכו' זה מוסכם אף לסברא קמייתא משום דבין הפרקים דינו כלמעלה ממנו. פר"ח או' ב' פר"ת או' ג' שה"מ או' ה' מש"ז או' א' זב"ת או' ח' ענ"ה שם או' ג' מק"מ או' א' זב"צ או' ט'.

טו) קולית שבראשו שנוי שהוא רחב יותר מהשני שבעוף ההוא אך לא נשבר אף קצת ממנו ולא שף והניבין כראוי אין להחמיר ברידוד בו קצת מקטנותו שלא ע"י שבר. דע"ק או' א' זב"צ או' יו"ד.

טז) עצם תפוח שהיה נראה שם שבר וע"י הבחנה היטב נגרר כעין עצם תפוח משם ונשאר העצם שלם כהוייתו. דע"ק שם הניח בצ"ע. אבל הרב זב"צ או' י"א כתב דמנהגם להכשיר דהרבה פעמים נמצא העצם נפוח וגררו אותו ונמצא העצם שלם והכשירו טבחי מתא עכ"ל. והיינו דלאחר שחיטה אחר הפשטת העור ואם הוא עוף אחר הסרת הנוצות מסירין הבשר מעל מקום הנפוח וגוררין העצם היטב ואם נמצא העצם שלם מכשירין.

טוב) [סעיף ב'] עצם הקולית שניתק ממקומו וכו' והיינו ראש הקולית התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק"א. רש"י חולין נ"ד ע"ב.

חי) שם. והוא דאיעכול ניביה והם היתדות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו וכו' זהו פי' הרמב"ם פ"י מה"ש ה"ג וכ"מ מדברי הרשב"א סי' רכ"ו. אבל רש"י פירש בחולין דף נ"ד ע"ב ואי איעכול ניביה טרפה היינו גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד עכ"ל וכן פי' הר"ן על סוגיא דהתם. וכן פי' האו"ה ורי"ו והמרדכי. אכן דעת הש"ע שלא הביא רק דברי הרמב"ם וכן הלבוש שכתב כדברי הש"ע וכן הרמ"א שלא הגיה בדברי הש"ע משמע דס"ל כדברי הרמב"ם. אבל הפר"ח או' ג' כתב דיש להחמיר כשני הפירושים דהיינו דבעינן שהיתדות שבעצם הכף שיוצאות על עצם הזכר ואוחזות אותו שיהיו קיימים וגם הגיד שבחור האסיתא שמחובר בראש הבוכנא שיהיה קיים. וכ"כ הפר"ת או' ה' דאזלינן כחומרת ב' הפירושים. וכ"כ הלה"פ או' ו' שפ"ד או' ח' שה"מ או' ז' זר"א או' רנ"ז. זב"ת או' י"א. לב"ש סי' א' סעי' א' או' ט"ו. בי"צ ח"ב או' ז' זב"ש או' ו' ענ"ה סי' ל"ח או' א' תו"ז סי' כ"ח או' ה' מק"מ או' יו"ד. זב"צ או' י"ב וכתב ולפ"ז אם איעכול ניב דרש"י ולא איעכול ניבים דהרמב"ם טרפה וכן אם איעכול ניבים דהרמב"ם ולא איעכול ניב דרש"י ג"כ טרפה.

חי) ואם בדק היתדות וראה שלא נפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק הגיד הקטן הנז' כשר בהפ"מ. אבל אם בדק אותו הגיד הדק ונאבד ולא בדק היתדות טרפה. לב"ש שם או' י"ז ואו' י"ח. בי"צ שם או' ח'.

יט) וסדר הבדיקה כך הוא כשרואין שיש רעותא בבוקא דאטמא מחיים בבהמה או בעוף אחר השחיטה והפשטת העור בבהמה ובעוף אחר הסרת הנוצות חותכין את העור שעל הבשר שלמטה הרואה את הקרקע שבין הבוכנא לאסיתא ואח"כ חותכין את הבשר שבין בוכנא לאסיתא מעט ומסירין הבוכנא מאסיתא וחותכין בבשר שבין בוכנא לאסיתא מעט מעט ורואין את היתדות אם הם שלמים וחזקים ואח"כ רואין בחור שבאסיתא אם ניב דרש"י קיים ואח"כ מכשירין. ועיין לקמן או' כ"ה.

ך) שם. הגה. וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן וכו' דע"י רוב הנשאר הדרא בריח כמ"ש בצומת הגידין. ביאור הגר"א או' ט'.

כא) שם הגה. וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן ורובן קיים כשר מדינא וכן מנהג עירנו כשבודקין הניב הקטן כסברת רש"י אם נתעכל רוב רחבו או רוב ארכו ואפי' מחצה על מחצה מטריפין ואם נשאר רוב רחבו ורוב ארכו שלא נתעכל מכשירין. וכן לסברת הרמב"ם הדין כן דאלו היתדות הם ג' אחד שבא מעצם הכף ונאחז באמצע ראש עצם הקולית מלמעלה והב' נאחז מימין העצם הנז' והג' נאחז' משמאל העצם הנז' בין בעוף בין בבהמה. וא"כ לפ"ז אם נפסק גיד א' מאלו הג' ונשאר שנים כשרה וכן אם נפסקו אלו הג' גידים ברחבם ונשאר רוב הרוחב של כל א' שלא נפסק ג"כ כשרה. וא"ת מהיכן נדע ארכו ורחבו של גיד הקטן או רחבן של אלו הג' גידין המנהג שפותחין רגל השנית הבריאה שלא נשמטה ומשערין עליה ומשם נודע אורך ורוחב גיד הקטן וגם רוחב הג' יתדות. זב"צ או' י"ג.

כב) ומספקא לי לדעת הש"ע והרמב"ם כשכנגד המקום שימוט הניבים שלמים ילמטה משם מעוכלים מהו ולכאורה עד ד' אצבעות בגסה וב' בדקה בעינן שלא יהיו מעוכל ולמטה מזה כבר פסק כחן ולא אכפת לן בעיכול דשם. ואולי עד חצי עצם נמשך עדיין כחן כמ"ש לקמן סי' נ"ו לענין צה"ג וצ"ע. מק"מ או' יו"ד. ומשמע דמה שהניח בצ"ע הוא אם נשער עד ד' אצבעות בגסה וכו' או להחמיר עד חצי העצם אבל עד חצי פשיטא דשרי. וכ"כ זב"צ או' י"ד.

כג) שם בהגה. אך י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה וכו' וכתב רש"ל באו"ה שלו (על שערי דורא) ססי' פ"ו דמ"מ בעינן שנפסקו ניביה הא לא"ה לא מטרפינן ומדברי הרב בהגה לא נראה כן וכ"כ הב"ח דלמאי דאין אנו בקיאין אפי' לא נפסק טרפה. ומשמע מדברי רש"ל שם דכל שנעכל ודאי איפסק וכן משמעות הפו' ש"ך סק"ג. אמנם הפר"ח או' ו' כתב דהעיקר כדברי רש"ל דאי לא איפסוק ודאי לא איעכול וכן מוכח בחי' הרשב"א ודלא כדמשמע מדברי הגה דיש להחמיר אפי' ברואה שלא נפסקו וכ"כ הב"ח דלא נהירא עכ"ל. וכן הכריתי או' ו' כרש"ל וכתב ודלא כהב"ח. לה"פ או' ח' זר"ק או' רנ"ח. שה"מ או' יו"ד. זב"ת או' ט"ו. ענ"ה סי' ל"ח או' ג' וחכ"א כלל כ"ד או' י"ז כתב דאין להכשיר רק בהפ"מ וכ"כ בבינת אדם שם או' ל' וכתב שם בבינת אדם דבנפסק אין שייך בקיאות ואף אנחנו בקיאין בזה ואם הוא אינו בקי דעת שוטים הוא זה יעו"ש.

כד) ואם אינו יודע אם נפסקו או לא אין להתיר משום ס"ס דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה ואף בהפ"מ יש להחמיר. פר"ח או' ט' לה"פ או' י"א. בל"י או' ה' שה"מ או' י"ג. חכ"א בבינת אדם שם. זב"צ סוף או' ט"ו.

כה) שם בהגה. י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה לכן יש לאסור וכו' ליכא למיחש לסברא זו דבקיאינן ובקיאינן ומה גם דלא הוי אלא משום ספק דאפשר דדברי רש"י עיקר דהגיד הקטן הוא הנקרא ניביה וא"כ לא מחמרינן להטריף משום דלא בקיאינן אבל אם כפי האמת לא ידע למיבדק לא הוי ספק וטרפה. פר"ת או' ז' וכ"כ זב"צ שם דאנן בקיאינן בבדיקת הגיד הקטן כסברת רש"י ז"ל ומעשים בכל יום שאפי' נפסק הגיד הקטן אנן בדקינן ליה וכי חזינן ליה דלא נתעכל מכשרינן אכן לבדוק היתדות כס' הרמב"ם אם נתעכלו זה ודאי דלא בקיאינן דפרוק הבשר שע"ג העצם צריך אומנות גדול להפשיט העצם מן הבשר כדי שיתגלה מקום החיבור מבלי שיגע באלו היתדות המקשרות אותם א"א לצמצם וע"כ אם בדקנו באלו היתדות וראינו שנפסקו מטריפין. אבל אם בדקנו באלו היתדות וראינו אותם שלא נפסקו אנו מכשירין דבזה יכול הבודק לראות אם נפסקו דא"צ לבקיאות כמו אם נתעכלו דבכאן בראיה תליא מילתא אם נפסקו או אם הם קיימים ובזה בקיאינן וע"כ אם ראינו שלא נפסקו כשרה יעו"ש. ועיין לעיל או' י"ט.

כו) שם בהגה. י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה וכו' אמנם אם מצאה שמוטה לאחר שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת לא איעכול ניביה ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט. ב"י בשם המרדכי. ש"ך סק"ד וכתב דלהאי טעמא דבשעה מועטת כזו לא איעכול ניביה דאפי' איפסק ניביה כשרה. כנה"ג בהגב"י או' כ"ז פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' ז' חכ"א כלל כ"ד או' י"ח. זב"ת או' י"ט. ענ"ה סי' ל"ח או' ט'.

כז) אמנם אי איכא ספיקא אם היתה שמוטה קודם שחיטה או לא טרפה ולא מכשרינן מכח ס"ס. ש"ך שם. כנה"ג שם או' כ"ח. הל"פ בסעי' ב' חכ"א שם. אך בסי' נ"ג ס"ק ט"ו כתב הש"ך דיש לסמוך על ס"ס כי האי (ר"ל על ספק שהוא מחסרון ידיעה) בהפ"מ יעו"ש וא"כ נראה דכאן לא מיירי בהפ"מ. זר"א או' רנ"ט. וכ"כ השפ"ד או' ד' דבהפ"מ עבדינן ספק דחסרון ידיעה. וכ"כ ביא"ב בשפ"ז או' ז' וכ"כ לעיל סי' נ"ג או' נ"ב. מיהו דעת הפר"ח שם להכשיר בספק שמוט ומשמע אף בלא הפ"מ. והב"ד הלה"פ שם. זר"א שם ענ"ה שם.

כח) שם בהגה. וכן אם נשבר סמוך לגוף אעפ"י שחזר ונקשר היטב טרפה וכו' פי' בנשבר ולא יצא לחוץ דאלת"ה בלא"ה טרפה וכדלקמן בסעי' ה' פר"ח או' ז' וכ"כ הט"ז סק"ג. לה"פ או' ט' זב"ת או' ט"ז. ביא"ב בשפ"ז או' ח'.

כט) שם בהגה. וכן אם נשבר סמוך לגוף אעפ"י שחזר ונקשר היטב טרפה וכו' משמע אפי' שאשי"י כיון דאין הטרפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם דשמא איעכול ניביה. ש"ך סק"ה. כנה"ג בהגב"י או' כ"ה. פר"ח או' ח' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ד' שה"מ או' י"ב. שפ"ד או' ה' זב"ת או' י"ז. ביא"ב בשפ"ז או' ט' והיינו בהפסד מועט אבל בהפ"מ יש להכשיר כמ"ש אח"כ בהגה ובדברינו לקמן או' ל"ב.

ל) אם הביאו לפני המורה עצם הקולית בפני עצמו אחר שנתבשל ונתמסמס הבשר והגידין רק הוא לבדו עומד בעינו והוא שבור סמוך לגוף יש להקל מכח כמה ספיקות. בתי כהונה ח"א סי' י"א. מחב"ר או' ט"ו. זב"צ או' י"ט וכתב דלדידן דבדקינן העוף מחיים כשרה בודאי כיון דבדקנו העוף מחיים וראינו שלא נשמט יעו"ש.

לא) שם בהגה. ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ובעוף הגדול כגון אווז סגי ברוחב אצבע ובתרנגול ותרנגולת סגי בשני שלישי אצבע בבנוני ובקטנה לפי קטנה. דגמ"ר. פ"ת או' ח'.

לב) שם בהגה. וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ. ואם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפ"מ אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפ"מ. ש"ך סק"ו. כנה"ג שם. פר"ח או' ט' פר"ת או' ח' לה"פ או' י"א. בל"י או' ה' שפ"ד או' ו' זב"ת או' י"ח. ביא"ב בשפ"ז או' י"א.

לג) שם בהגה. וטוב להחמיר שמקום שאין הפ"מ. יש להסתפק איך כונת הרמ"א בזה אם כונתו להקל בהפ"מ ע"י בדיקה בניביה ועיקר הקולא בהפ"מ הוא שנסמוך על בדיקתנו או דלמא התיר בהפ"מ בלי שום בדיקה כלל וסומכין בהפ"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כנשמט כלל ועיין בתשו' נוב"י חי"ד סי' ך' דמבואר שם דכונת רמ"א להקל בהפ"מ אף בלי בדיקה כלל. פ"ת או' ט'.

לד) שם בהגה. ואם לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשרה. כ"כ ב"י בשם המרדכי וכתב עליו דפשוט הוא. וכ"כ הרדב"ז חלק ה' ש"א רי"ח כנה"ג בהגב"י או' כ"ו. וכ"כ התב"ש בבכ"ש על מס' חולין דף נ"ד וכתב לדחות דברי הפר"ח שאוסר יעו"ש. וכ"כ הבל"י או' ו' כריתי או' ז' שפ"ד או' ו' בית יהודה ח"א בסופו במנהגי ארגיל דף קי"ד ע"ב סעי' ג' וכתב דאף אם נתעכל הבשר שמכאן ומכאן כשרה. מחב"ר או' ט"ז. פ"ת או' י"א. חכ"א כלל כ"ד או' י"ט. לב"ש סי' א' סעי' א' או' י"א. בי"צ ח"ב או' ד' זב"ש או' ט' ענ"ה סי' ל"ח או' ו' תו"ז סי' כ"ח או' ט"ז. זב"צ או' כ"ב.

לה) ואם היתה שמוטה מתחלת ברייתה הפר"ח או' יו"ד כתב דכשרה אבל הפר"ת או' ט' חלק עליו וכתב דטרפה. והלב"ש שם או' י"ב כתב ה"ז ספק טרפה. וכ"כ הבי"צ שם. וכ"כ זב"צ או' כ"ג דהגם דיש מתירין אנו אין בקיאין ואסרינן כל שמוטה.

לו) בהמה צולעת על ירכה וניכר בחייה שהבוקא מתנדנדת תוך האסיתא דהו"ל שמוטה ומחזקינן לה לספק טריפה עד שתיבדק בהפ"מ כדינו אם אח"כ חזרה ונתרפאה ושוב אינה צולעת ורואין שהבוכנא תוך האסיתא מחוברת והולכת כדרך כל הבהמות כשרה וא"צ בדיקה כלל אם נשחטה. לב"ש שם או' ך' בי"צ שם או' ט' כנפי יונה בסי' זה. זב"צ או' כ"ה.

לז) ואם בדקה אחר שחיטה ומצא הניבים נתעכל יש להסתפק אם יש להכשיר בזה. לב"ש שם או' כ"ב. בי"צ שם. זב"צ או' כ"ו.

לח) מי שקנה בהמה והיתה הולכת ביושר ולא ניכר בה רעותא כלל לא בחייה ולא לאח"ש אלא שאח"כ באו שני עדים ואמרו שהיו רוצים לקנות בהמה זו וא"ל המוכר שהיא צולעת קצת לפי שהירך נפל מהאסיתא בהמה זו מותרת דכיון שהיא לפנינו בריאה וחזינן דלא אפסוק ולא איעכול לא מטרפינן כיון שראינו דהדרא לבריאותה וא"צ לבדיקה דידן דאלו אפסוק ואיעכול ניביה לא הדרא בריא וכשרה. שבו"י ח"ב סי' נ"ט. פ"ת או' ד' תו"ז סי' כ"ח או' י"ז. זב"צ או' כ"ה.

טל) בהמה שנתקלה ברגליה האחרונים ונעשית חגרת ברגלה א' צריכה בדיקה באותה רגל והגם דק"ל לעיל סי' ל"ב סעי' ז' בהמה שגוררת רגליה אין חוששין שמא נפסק החוט וכו' ה"ד שלא נודע שנפלה אבל נודע שנפלה חוששין וכיון דאיכא רעותא לפנינו שהיא חגרת ונתקלה איכא רגלים לדבר דע"י שנתקלה נעשית שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו. שבו"י שם. פ"ת שם. זב"צ או' כ"ח. ועיין לעיל סי' ל"ב או' נ"ו.

מ) בהמה הצולעת ברגלה ואין ניכר מבחוץ שום רעותא ברגל ולא במקום הבוכנא וגם לא נודע לנו שום סיבה מצלעיתה זהו דין הש"ס ולעיל סי' ל"ב דתולין גרירת רגלה בשגרותא וא"צ לבדוק בפנים אודות א' מטרפיות הרגל אבל כשנודע הסיבה כגון שהוכתה במקום הבוכנא או נתקלה ברגלה ועי"ז התחילה לצלוע אז צריך לבדוק אח"ש אודות א' מטרפיות השייכים להתהוות ע"י סיבה זו וממילא צריך לבדוק אי לא שף הקולית באופן המטריף. מק"מ או' ג' זב"צ או' כ"ז.

מא) בהמה שיריכה א' גבוהה מחברתה והיא אינה צולעת כלל והולכת הילוך ישר. עיין חת"ס סי' נ"ז שכתב דלפי ציור השאלה היינו פיסול המנוי במומי הבכור במס' בכורות שאחת מירכותיה גבוהה ואין כאן מקום ספק לטריפות כלל ואפי' בדיקה א"צ יעו"ש. פ"ת או' ד'.

מב) אם נשברה האסיתא דהיינו העצם שבו מונח הבוקא דאטמא מצד א' ולא נשאר רק בשר אפי' לא שף מדוכתיה טרפה ודאי ולא ספק טרפה. בית יעקב סי צ"ד. שה"מ או' ז' עיקרי הד"ט סי' ו' או' י"ד. זב"ש או' ח' לב"ש בפתיחה או' נ"ו אלא שכתב דאינו אלא ספק טרפה והכל לפי ראות המורה. תו"ז סי' כ"ח או' כ"ב וכתב שכן עשו מעשה להטריף. זב"צ או' כ"ט.

מג) מכה עמוקה בראש הבוכנא ואין הבוכנא שמוט או גבהות בראש הבוכנא ואין רעותא אחרת כשר. דע"ק או' ד' מק"מ או' ו' זב"צ או' ל'.

מד) פרה חולבת והיא צולעת בא' מרגליה ובדקו באותה רגל ואמרו שאין מרגישין שום שבר רק שיש מקום נפוח מבחוץ בעצם הקולית הסמוך לגוף ובודאי בא מחמת הכאה וגם האשה שמכרה הפרה אמרה שהבהמות הכו אותה ואחר זה התחילה להיות צולעת אם חלבה מותר. עיין בתשו' גבעת שאול סי' ו' שכתב שאין להתיר משום דאמרינן שגרונא נקטה כדלעיל סי' ל"ב כיון שנודע שהוא ע"י הכאה ולא משום שגרונא א"כ יש לחוש שניתק עצם הקולית ממקומו ע"י הכאה א"נ דילמא נשבר העצם ונקשר יחד דטרפה בסמוך לגוף אפי' הוא שאשי"י אלא דמ"מ יש להתיר משום ס"ס ספק אם נשמט הירך ואת"ל נשמט דילמא לא איעכול ניביה וס"ס המתהפכת היא וכן בהך חששא דילמא נשבר העצם נמי הוי ס"ס שמא לא נשבר ואת"ל נשבר שמא לא יצא לחוץ ובזה לא בעינן שיתהפך וכיון שיש הפ"מ יש להתיר יעו"ש. פ"ת או' ב'.

מה) [סעיף ג'] ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה וכו' והיינו ראש עצם הקולית התחתון המחובר לשוק דאילו ראש העליון של הקולית המחובר לגוף אי איעכול ניביה טרפה כמ"ש לעיל בסעי' ב' ועיין לעיל או' ט'.

מו) שם. ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה אפי' אם איעכול ניביה. הגה. וי"א דוקא כשעור ובשר חופין את רובו. דין זה הוא מחלוקת הרשב"א והרא"ש דלהרשב"א שמוט אינו כשבור וא"צ עור ובשר חופין את רובו כמ"ש בתשו' הרשב"א סי' פ"ט ולהרא"ש שמוט דינו כשבור וצריך עוחא"ר ומרן בש"ע פסק כרשב"א ומור"ם בהגה פסק כהרא"ש והגם שהש"ך סק"ז כתב שלא נמצא כן בהרא"ש מ"מ כתבו האחרונים נמצא בתשו' הרא"ש כלל ך' או' ט"ז. דברי חמודות פ' המקשה או' מ' כנה"ג בהגב"י או' מ"ה. פר"ח או' י"א. שה"מ או' ט"ו. ולענין הלכה כתב שם הפר"ח דעיקר כדברי הרשב"א וכ"כ שה"מ שם. אבל הפר"ת או' יו"ד כתב דעיקר כדברי הרא"ש. וכ"כ ביה"ל או' ג' לה"פ או' י"ד. בל"י או' ז' כריתי או' ח' לב"ש סי' א' סעי' ז' או' א' בי"צ חלק ט' או' א' תו"ז סי' כ"ח או' י"ט. והגם שכתב מור"ם ז"ל לקמן סעי' ה' גבי שבורת עצם דאין אנו בקיאין בחפוי בשר ויש להטריף אף בעוחא"ר ה"ד בנשבר אבל בנשמט דיש סברת הרשב"א שמכשיר לגמרי לא חיישינן לזה. ביה"ל שם. זר"א או' רס"א. לב"ש שם בביאור. בי"צ שם בביאור לב"ש או' א'.

מז) ואין חילוק אם נשמט הקולית מן הערקום שבינו לבין השוק או אם נשמט בין הערקום לשוק שהכל מקרי נשמט ראש עצם הקולית מהשוק. לב"ש שם. בי"צ שם. זב"צ או' ל"ב. ועיין לעיל או' ח'.

מח) [סעיף ד'] אם יש לה ג' רגלים טרפה וכו' אבל אם יש לה ג' ידים כשרה כמ"ש לעיל סי' נ"ג סעי' א' יעו"ש.

מט) שם. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. וכן אם היה זה היתר בערקום טרפה. ש"ך סק"ח. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' ח' כריתי או' ט' שפ"ד או' ח' שה"מ או' ט' זב"צ או' ל"ג. וזהו לפי סברת הש"ך שכתבנו לעיל או' ט' דמטריף אם נחתך בערקום אבל לפי דעת האחרונים שכתבנו שם שמכשירין בהפ"מ נראה דה"ה לכאן. וכ"כ הזר"א או' רס"ב.

נ) שם. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. משמע אבל אם הוא מראש עצם התחתון ולמטה כשרה. וכ"כ בתו"ח כלל פ"ז או' ד' רש"ל פ"ג דחולין סי' ק"ו. וכ"כ הזר"א שם דלא כהפר"ח או' י"ב שאוסר. וכ"כ ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו וזב"צ או' ל"ד כי כן עיקר ודלא כפר"ח שאוסר.

נא) שם הגה. ודוקא שזה היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים אבל בלא"ה אינו מקרי יתרת ולא הוי רק דלדול וכשר. פי' דאם הרגל אינו מגיע לארץ ואינו הולך עליו הגם דיש לו צורת רגל אינו אלא תלתול וכשרה. כ"כ ב"י בשם המרדכי וראב"ן. וכ"כ בתו"ח שם. רש"ל שם. וכ"כ הלבוש. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' ח' כריתי או' יו"ד. שה"מ סוף או' ט"ז. זב"ת או' כ"ג. ביא"ב בשפ"ז שם. מכתם לדוד חי"ד סי' ב' ובסי' ג' ודחה דברי אהל יוסף שחולק יעו"ש והב"ד המחב"ר בקו"א סי' מ"א או' ב' זב"צ או' ל"ה.

בנ) וכן אם נמצא מחובר ברגל אצבע א' יתר והיה בו עצם וצפורן או עלתה שם יבלת ובה עצם וכן כיוצא בזה יש להכשיר. ב"י בשם המרדכי. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שה"מ שם. מנ"י על התו"ח שם או' ח' ביא"ב שם. זב"צ שם.

גנ) וכן אם יש לה יתרת כעין רגל שלישי ממש לצד הזנב ולא דבוק כלל לאחד מרגליה יש להכשיר. ב"י בשם המרדכי. לבוש וכתב ואפי' מגיע לארץ כשרה. מש"ז או' ד' וכתב ואף לרש"י כשרה ודלא כפר"ח. וכ"כ הזר"א או' רס"ד דהיתר זה הוא לכ"ע דלא כפר"ח. וכ"כ ביא"ב שם. זב"צ או' ל"ו.

דנ) שם בהגה. ואם נבראת חסרה רגל א' טרפה. וכן אם נבראת חסר רגל התחתון דהיינו הארכובה הנמכרת עם הראש עם הערקום טרפה משום חסרת הערקום ודלא כלבוש שמכשיר. מנ"י על התו"ח כלל פ"ז או' ט' זב"צ או' ל"ח.

הנ) מעשה בא לידי עוף א' שנמצא שינוי בעצם הקולית שלו שנמצא שם ב' עצמות א' מעובה ובתוכו מוח ככל עצם קולית וא' דק בלא מוח וערבי אהדדי מלמעלה ומלמטה והעב היה עקום קצת באופן שהיה בדמות קשת וכל שני ירכיו שוין בשניהם נמצא העצם כך בלי שום שינוי כלל לא בדמות ולא באיכות באופן שנראה להדיא שהיה כן מתחלת ברייתו והכשרתי. מזמור לדוד על סעי' זה יעו"ש. זב"ש או' ז' זב"צ או' מ'.

ונ) [סעיף ה'] כל מקום שאם יחתך שם וכו' אם אין עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקפו טרפה. וכך בודקין אותו ימתח האבר כמו שהיה ויקרב זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו. ב"י בשם הרוקח. ט"ז סק"ה. כנה"ג בהגב"י או' ס"ה בשם כמה פו' זב"ת סוף או' כ"ז. זב"צ או' מ"ג.

זנ) שם. אלא נשבר ויוצא לחוץ אם אין עור ובשר חופין רוב וכו' ולא שאני לן בין יצא ונתגלה לחוץ ובין יצא לחוץ ממש אלא בכל גוונא אם רוב בשר קיים וחופה את רוב העצם כשרה. פר"ח סוף או' י"ד. שה"מ או' ך' זב"ת או' כ"ו.

חנ) שם. ואם עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו כשרה. ואפי' האבר עצמו וכ"ה בש"ס וכל הפו' דלא כש"ד. ש"ך סק"י. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' י"ח. בל"י או' ט' שה"מ או' כ"א. זב"ת או' כ"ח. והיינו מדינא אבל נוהגין להשליך אף אם יש ספק אם יצא לחוץ וגדולה מזו אפי' אין רעותא בעור ובשר נוהגין להשליך רק כשחזר ונקשר ושוכבין זע"ז שרי. שפ"ד או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז או' י"ח. ועיין לקמן או' ס"ג.

טנ) שם. ואם נשבר עצם במקום שאינו נטרף וכו' והאבר אסור מדרבנן. גזרה משום אבר מן החי. ב"י בשם הרשב"א. לבוש. ט"ז סק"ה. פר"ח א' ט"ז. זב"ת או' כ"ט. ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא. ב"י. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח שם. לה"פ או' י"ט. והיינו מצד הדין אבל מצד המנהג להחמיר גם בספק. דג"מ.

ס) ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן. סמ"ק סי' רי"א. רש"ל פ' המקשה סי' י"ז. ב"ח. אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפא"ט גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס שרי לעכו"ם אפי' לכתחלה ואין בו משום לפני עור וכו' ש"ך שם. פר"ח שם וכתב וכן עיקר. והגם דלדעת הרמב"ם אסור מה"ת ואסור ליתנו לבני נח מ"מ אנן ק"ל כפסק הש"ע ודעמיה. ומ"מ נכון שלא ליתן לב"נ מאחר דהפסד מועט ומשום גזירה אטו יתן לו אמ"ה. שפ"ד או' י"א. פ"ת סוף או' י"ד. לב"ש סי' יו"ד סעי' א' או' ב' בי"צ סי' ס"ב ח"ב או' א' זב"צ או' מ"ו.

סא) שם. וצריך לחתוך גם מעט מהמותר כשחותך האבר האסור. מכל הפו' משמע שאין להחמיר יותר רק מעט מן השבירה אבל עכשיו נהגו כל מורה הוראה לחתוך כל אבר של השבירה עד הפרק. ביה"ל או' ה' והשפ"ד או' י"ב כתב בדבר מועט יש להשליך כל האבר אבל כשהוא דבר חשוב אין להשליך כל האבר. וכ"כ לב"ש שם או' א' בי"צ שם. ביא"ב בשפ"ז או' ך' ועיין עוד לעיל סי' נ"ג או' י"א.

סב) ומיהו אם נתבשל זה האבר עם שאר בשר אפי' בידעינן שיצא לחוץ א"צ ס' אלא כנגד האבר שממקום השבירה ולמטה כמ"ש לעיל סי' נ"ג או' י"ב.

סג) וכל זה בדלא נקשר כלום אבל אם נקשר שאשי"י א"צ אפי' לכתחלה להשליך את האבר ואפי' אין עובחא"ר. ואם נקשר שעשי"י דינו כאלו לא נקשר כלל. אכן היכא דאין שום נקב ורעותא בעור ובשר אז מהני נקשר אפי' שעשי"י דא"צ להשליך האבר כלל אפי' לכתחלה. לב"ש סי' יו"ד סעי' ג' בי"צ סי' ס"ב חלק ב' סעי' ג'.

סד) החלב שנחלב מאותה הבהמה שהאבר אסור מותר וכן הביצה שנולדה מעוף שהגף שבור רחוק אגודל מן הגוף מותרת כמ"ש לעיל סי' נ"ג או' ע"ב יעו"ש.

סה) שם הגה. וצריך לחתכו קודם שימלחנו וכו' ואם לא חתכו ונתבשל או נצלה עם אותו האבר השבור צריך ס' כנגד אותו האבר מן השבירה ולמטה וה"ד בידעינן ודאי דיצא לחוץ אבל בספק אם יצא לחוץ בין אם נקשר יפה או לא אזלינן לקולא ומותר התבשיל גם בדליכא ששים. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ג ומ"ש הט"ז סק"ז להקל כבר תמה עליו הש"ך בנה"כ יעו"ש. וכ"פ הפר"ח כדברי הב"ח והש"ך והשיג על דברי הט"ז יעו"ש. וכ"פ מנ"י על התו"ח כלל פ"ז או' ג' זר"א או' רס"ז. חכ"א כלל כ"ז או' ו' זב"ת או' ל"א. לב"ש סי' יו"ד סעי' ב' או' א' בי"צ סי' ס"ב ח"ב סעי' ב' זב"ש או' י"ג. ענ"ה סי' ל"ז סוף או' יו"ד. זב"צ או' מ"ז. ולאו דוקא התבשיל אפי' האבר מותר. דג"מ. אבל הלב"ש שם כתב דאותו האבר ישליך אח"כ. וכ"כ הבי"צ שם.

סו) שם בהגה. ויש מחמירין ואוסרין אף אם עור ובשר וכו' קאי אנשברה במקום שנחתך טרפה. ט"ז סק"ח. זב"ת או' ל"ב. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ב.

סז) שם בהגה. ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה וכו' ואף אם עור ובשר מקיפין אותו וכו' והפר"ח או' ך' כתב שכל זה הוא איבוד ממונם של ישראל ואין להשגיח בחומרות כאלו יעו"ש והב"ד הלה"פ או' כ"ב וביא"ב בשפ"ז שם. וכ"כ בשו"ת מטה יוסף ח"ב סי' ח"י דמנהג זה לא נתפשט אלא באשכנז אבל במקומם לא נתפשט יעו"ש והב"ד המחב"ר או' ך' אמנם בתשו' שמש צדקה חי"ד סי' כ"ו כתב דמנהגם כמור"ם ז"ל ואפי' אם העור שלם טרפה יעו"ש וכ"כ הזכ"ל חו"ד ה"ט על סי' זה דעכשיו במקומות אלה אומרים השוחטים דהמנהג כמור"ם ז"ל ולהטריף אף אם העור שלם מכל צדדיו. וכ"כ זב"צ או' מ"א דמנהגם כרמ"א. נמצא דגם במקומות הספרדים יש נוהגים להחמיר כדברי מור"ם הנז' ומיהו עיין בתשו' דבר שמואל סי' רס"ט שכתב דגם באשכנז היכא דליכא מנהג קבוע בזה אין אין להורות הוראה להחמיר ולאסור נגד מה שהתירו כל הפו' יעו"ש והב"ד הזכ"ל שם.

סח) וכתב שם הזכ"ל אמנם מה שאומרים השוחטים שנוהגים ג"כ להטריף אפי' בהפ"מ זה לא ניתן ליאמר מאחר שגם מור"ם המחמיר מכולם בהפ"מ מודה או כשחזר ונקשר אפי' שאינו שאשי"י ואפי' שלא במקום הפ"מ יעו"ש. וכ"כ זב"צ שם דאנן בדידן נמי בהפ"מ ועוחא"ר יש להכשיר בשופי ואין משגיחין במנהג.

סט) והא דמכשרינן בהפ"מ אם עוחא"ר היינו לומר אף שיש לקותא מעט בבשר דהיינו שהעור שלם לגמרי ולא יש בו נקב כלל אבל הבשר מבפנים יש בו נקב או לקותא ויש בו רוב בשר חופה רוב עביו ורוב הקיפו כשרה. זב"צ או' מ"ב וכתב והגם דהלב"ש כתב בפתיחה ובפנים סי' א' סעי' ו' דבהפ"מ בעינן עור ובשר שלמים לגמרי בלי שום נקב וכ"כ השפ"ד או' י"ד אנן לא ק"ל הכי יעו"ש. ועיין לקמן או' ע"א.

ע) ודע דכ"ז שכתבנו דמהני אם העור שלם או שחזר ונקשר יפה הוא דוקא בקולית או בשוק שלא במקום צה"ג אבל במקום צה"ג דהחשש הוא משום צה"ג דינו מבואר לקמן בסי' נ"ו יעו"ש. זכ"ל שם.

עא) שם בהגה. ואין לשנות אם לא במקום הפ"מ וכו' שיש להקל להורות כהלכה. ר"ל כדברי הש"ע דאם עוחא"ר כשרה. וכ"כ חכ"א כלל כ"ד סוף או' ג' זב"צ או' מ"ב. וכתב שם חכ"א דאעפ"י שיש שם נקב קטן יש להכשיר בהפ"מ וכן הסכים זב"צ או' מ"ב דלא כהשפ"ד ולב"ש כמ"ש לעיל או' ס"ט יעו"ש.

עב) שם בהגה. אם לא במקום הפ"מ לפי ראות עיני המורה וכו' ר"ל לפי ראות עיני המורה אם יש שעת הדחק או לכבוד שבת וכדומה ג"ה יש להקל להורות כהלכה.

עג) שם בכגה. אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר. משום דהחשש הוא שמא יצא מחיים דרך נקב קטן ולכן אם חזר ונתקשר מכשירין דידוע דמעולם לא יצא לחוץ. ד"מ או' יו"ד.

עד) שם בהגה. אבל חזר ונקשר נוהגין להכשיר. ואפי' לא נקשר שאשי"י אם העור ובשר שלם ואין ניכר רעותא כלל כשר ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו אבל לא לאחרים. ש"ך ס"ק י"ד. לה"פ או' כ"ד. הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ט"ז. שפ"ד או' י"ד. חכ"א שם או' ד'.

עה) [סעיף ו'] נשבר עצם הקולית וניטל ממנו קורט מראשו וכו' ונתעכלו מיעוט ניביו אם עוחא"ר כשרה. משמע הא נתעכלו רוב ניביו טרפה. והא שכתבנו לעיל או' ל"ד דאם לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשרה שאני הכא דכיון שניטל הקורט דהיינו בוכנא הו"ל כנשמט מאחר שהוא סמוך לגוף ממש ומשו"ה אי רובן נעכלו טרפה. מש"ז או' ו' לב"ש סי' א' סעי' א' או' י"ג. בי"צ ח"ב או' ה' זב"צ או' ן'.

עו) שם. ונתעכלו מיעוט ניביו אם עוחא"ר כשרה. והיינו מדינא אבל לפי חומרת ההגה לעיל בסעי' ה' דנתפשט המנהג להטריף כל שבירה וכו' גם בזה יש להחמיר. זר"א או' רע"א. זב"צ או' נ"א. ומיהו לפי מ"ש שם בהגה דבהפ"מ יש להקל להורות כהלכה ה"ה לכאן. וכ"כ זב"צ שם.

עז) מעשה שהיה בעצם הקולית דנשבר ראש עצם הבוכנא דוקא ונשארה מחוברת באסיתא והניבים קיימים בין הגיד הקטן לס' רש"י בין היתדות לס' הרמב"ם אכן ראש העצם של הקולית שבראש השבר נעשה ראשו חלק הרבה מרוב החיכוך שנתחכך בראש הבוכנא יש להכשיר בהפ"מ. זב"צ או' נ"ב.

עח) [סעיף ז'] הא דמכשרינן בוחא"ר דוקא כשרוב החפוי מן הבשר וכו' אבל בעוף כיון שעורו רך מצטרף עם הבשר ובמחצה בשר ובמחצה עור כשר. אבל עור לבדו אינו מציל אפי' בעוף. טור בשם הרשב"א. ב"י. ב"ח. ש"ך ס"ק ט"ז. ואפי' רוב עור ומיעוט בשר אינו מציל. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ה. שה"מ או' ל' זב"ת או' מ"א. זב"צ או' נ"ג.

עט) ודוקא ביצא לחוץ אבל אם העור שלם ומקיף אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל יש להכשיר אעפ"י שאין רוב בשר קיים ואף בבהמה. וכ"ה דעת רש"י והרא"ש וריב"ש סי' רצ"ו והרמב"ם בפי' המשניות דלא כהרשב"א. פר"ח שם. לה"פ שם. שה"מ שם. זב"ת שם.

פ) ודע דגם דין דסעי' זה לדברי ההגה בסעי' ה' יש להחמיר ואין להקל כ"א בהפ"מ. זר"א או' רע"ב. זב"צ שם.

פא) [סעיף ח'] יש מי שכתב וכו' גידין שסופן להקשות וכו' גם באלו הדינים לדברי ההגה בסעי' ה' יש להחמיר ואין להקל כ"א בהפ"מ. זר"א או' רע"ג ואו' רע"ד. זב"צ או' נ"ד.

פב) [סעיף יא'] נקדר הבשר בסכין וכו' דין זה לא שייך אצלנו לפי מה שיש לנו חומרת ההגה בסעי' ה' ואין מכשירין אפי' בהפ"מ כ"א העור שלם כמ"ש לעיל או' ס"ט וא"כ זה שנקדר הבשר הו"ל נקב בעור ואין מכשירין. וכ"כ זב"צ או' נ"ה.

פג) [סעיף יב'] נשבר העצם וכו' וחזר ונקשר וכו' כשרה. ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו. תו"ח כלל פ"ז דין ט' ש"ך סק"ך. כנה"ג הגב"י או' ק"ח. והפר"ח או' ל"א כתב כיון דנקשר לא אכפת לן אם עוחא"ר או לא אבל הפר"ת או' כ"ז הסכים לדברי התו"ח. שפ"ד או' ך' שה"מ או' ט"ל אלא שכתב דבהפ"מ המיקל לא הפסיד. לב"ש סי' א' סעי' ו' או' ט"ז. בי"צ חלק ח' או' ג' ענ"ה סי' ל"ז או' ט"ו. תו"ז סי' פ"ג או' כ"ו. זב"צ או' נ"ו.

פד) והגם דבעינן עוחא"ר מ"מ אם היה העצם שאשי"י ונאבד העצם ולא ידענו אם עוחא"ר יש להכשיר דכיון דנקשר שאשי"י היא ראיה דהיה עוחא"ר דבלא"ה לא היה נקשר. מק"מ או' מ"ז. זב"צ או' נ"ז.

פה) ואף אם יש נקב בעור ובבשר רק שיהיה עוחא"ר כשרה כיון שחזר ונקשר שאשי"י. לב"ש שם. בי"צ שם. זב"צ או' נ"ח.

פו) והא דמכשרינן ע"י קשירה דוקא אם נקשר בחוזק עצם אל עצמו אבל קשירה כל דהו שיכול להתפרק בידים לא מהני. לב"ש שם סעי' ד' או' י"ז. בי"צ חלק ה' סוף או' ז' זב"צ או' נ"ט.

פז) שם. והוא שחזר למקומו הראשון ונתחבר שעשי"י. וכדי לידע זה אם הוא שאשי"י או לאו מנהג הקדמונים בארץ הצבי לחתוך ראשי עצם הקולית ומכניס קיסם דרך מוח העצם אם עובר מעבר לעבר אז הוא שעשי"י אבל אם יוצא הקיסם לצד שבר העצם לא קרינן ביה שעשי"י ומורה שיצא לחוץ ויש להטריף. מחב"ר או' כ"ד. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ק"ז. שה"מ סוף או' מ' זר"א או' רפ"א. שו"ג או' ל"ו. זכ"ל ה"ט על סי' זה. לב"ש סי' י"ב סעי' ב' סוף או' ו' בי"צ סי' נ"ד ח"ג או' ז' זב"ש או' כ"א. ענ"ה שם. תו"ז שם או' כ"ח. זב"צ או' ס'.

חפ) וכתב שם השו"ג דנקט עצם הקולית לפי שבירושת"ו נוהגין כס' ראשונה שהביא הש"ע בסעי' א' דדוקא עצם הקולית שנחתך טרפה אבל לא עצם השוק אבל לדידן שאנו נוהגין כס' הרא"ש והיא סברת יש אוסרים שהביא שם בש"ע) גם בשוק דינא הכי וכך המנהג עכ"ד. וכ"כ התו"ז שם. ועיין לעיל או' ז'.

טפ) ואפי' אם היה השבר כקולמוס ונתחברו השברים ואפי' שיש בהם עוקצים והעוקצים אינם מכוונים שבריהם אפ"ה כיון שעוברת המחט מקרי שאשי"י. כנה"ג בהגב"י או' קי"א. שה"מ או' מ"א. זר"א שם. לב"ש סי' א' סעי' ו' או' ט"ז. בי"צ חלק ח' או' ג' תו"ז סי' פ"ג או' ל"ב וכתב וכן המנהג. זב"צ או' ס"א.

צ) אם העבירו המחט בתוך עצם הנז' ולא עבר ואח"כ בחנו הדבר ע"י שהטילו מים מצד א' ונפלו מצד האחר של העצם דהוברר הדבר דהמוח היה עובר בהיותה בחיים דהמוח כמו מים ומה שהוא נקרש הוא לאח"ש כידוע אפ"ה אין להכשיר ע"י מים וטרפה. ומיהו אם נתערב הבשר בבהמות אחרות יש להכשיר. תו"ז שם או' ל"ד ואו' ל"ה ובספרו נד"ל ח"א סי' ס"ה וסי' ס"ו. זב"צ או' ס"ב. ועיין לקמן או' צ"ג.

צא) מעשה שהיה בעצם הקולית שנשבר ונקשר היטב שאשי"י אבל הקשירה היתה מעט באלכסון ובעקמימות דכשנתחברו ראשי השברים זע"ז נתחברו מעט באלכסון ומכח זה בדקו !בקיסס כדי להעבירו דרך ישר ולא עבר ואח"כ הביאו קיסם או נוצה רך ועקמו אותו כמו עקמימות העצם והעבירו אותו בתוך העצם ועבר מצד זה לצד השני והכשירו משום דכיון שעבר !הקיסס או המחט דרך שם כן עובר המוח דרך עקמימות וכשרה. זב"צ או' ס"ג.

צב) שם. אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא שני שברי העצם שוכבים זה על זה וכו' טרפה. מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה אבל אם הבשר לא נשתנה כלל ממראיתו לא מבחוץ ולא מבפנים אעפ"י שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשר דודאי נתרפא יפה. הרדב"ז בתשובות החדשות סוף סי' שצ"ג. והב"ד פ"ת או' י"ז. וכ"ה דעת הפר"ח או' ל"ב. תשו' ח"צ סי' נ"ח. מטה יוסף ח"ב סי' י"ח. אמנם הכנה"ג בהגב"י סוף או' ק"ז כתב על דברי הרדב"ז הנז' דאין נוהגין כן אלא כל שלא חזר ונקשר יפה שאשי"י אעפ"י שאין שנוי בבשר טרפה וכתב שכ"כ במשאת בנימין סי' מ' וכ"ה סברת מהר"י זיין בשו"ת מטה יוסף שם סי' י"ז. תו"ז סי' פ"ג או' ל' זב"צ או' ס"ד וכתב שכן מנהג בגדאד יע"א דכיון דלא עבר המחט בעצם הנז' מטריפין אותו בהפסד מועט הגם דאין שנוי בעור ובשר.

צג) וכל זה שאסרנו בשני שברי העצם שוכבים זע"ז ולא נקשר יפה ה"ד בהפסד מועט אבל בהפ"מ כיון שנקשר יפה אעפ"י שאין שאשי"י כיון שוחא"ר והעור שלם לגמרי מכל צד ולא יש בו נקב כלל יש להכשיר. זב"צ או' ס"ה ועי"ש טעמו.

צד) ודע דהא שכתבנו דבהפ"מ הגם שאינו שאשי"י כיון שנקשר יפה ועוחא"ר והעור שלם דיש להכשיר לאו דוקא כגון שנשחטה הבהמה והעוף ואם מוכרם עכשיו יפסיד הרבה אלא ה"ה בעודם חיים אם קנה אותם בחזקת שלמים ואח"כ נמצאו שבורים ואם ימכור אותם לעכו"ם יהיה הפ"מ יכול לשוחטם לכתחלה ולאוכלם דכיון דיש הפ"מ מה לי אם הם חיים או שחוטים דסוף סוף יש הפסד בזה ומותר. זב"צ או' ס"ו.

צה) ואפי' אם יש לקותא בעור או מסמוס דק שאין בו נקב יש להכשיר. לב"ש סי' א' סעי' ו' או' י"ג. בי"צ חלק ח' או' א' זב"צ או' ס"ז וכתב דהגם דהלב"ש שם הכשיר לאחרים אף באין הפ"מ אנן אין מכשירין אלא דוקא בהפ"מ בין לעצמו בין לאחרים. מיהו אם יש בעור צלקת אין להכשיר דמן הצלקת מורה שהיה נקב בעור ונתרפא. זב"צ שם.

צו) מעשה שהיה בעצם הקולית של בהמה שבר ונקשר היטב אבל אין שאשי"י וראו שהיה הבשר חופה רוב עביו ורוב הקיפו ושאלו על העור כדי לראות אם הוא שלם בלא נקב ואמרו הקצבים שהעור נתערב עם כמה עורות ולא ידעינן והיה בדבר הפ"מ והכשירו. זב"צ או' ס"ח.

צז) וה"ה נמי בעוף שאם אחר הבשול הביאו העצם לפנינו והיה בו חפוי בשר כדינו אבל העור לא נוכל לידע אם יש בו נקב כיון דהעור של העוף דרך הוא להתמסמס אחר הבשול יש להכשיר נמי בהפ"מ. זב"צ שם.

צח) ואם הביאו העצם לפני המורה אחר הבישול ערום בלי לבוש מנהגינו לבדוק ע"י מחט ואם עבר בו המחט מכשירין בלי פקפוק ואם לא עבר מטריפין. ומיהו דלפי מה שנוהגים למשמש באיברי העוף מחיים ולבדוק אם יש בו שברים כי אנו בקיאים א"כ דין זה לא שייך אלא בבהמה אבל בעוף אם מצאו אח"כ בתבשיל שבר בקולית יש להכשיר יען דודאי השבר הנז' לא הרגיש בו השוחט בשעת שחיטה כשבדק באיברים שלו מרוב רבוי ועובי הבשר שעליו וכיון שכן הוא ודאי הגמור שהיה בו חפוי בשר כדינו והעור לא היה נקוב דאל"כ לא היה משתמיט מיניה לשוטט והיה מרגיש בו ולא שייך בזה כל מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה דהא רמיא עליה לשוחט לחפש ולבדוק באיברים וא"כ בודאי דהוה ביה חפוי בשר כדינו ויש להכשיר העוף ההוא. אמנם אם זה העוף לא נבדק אצל השוחט ושחט אותו בלי בדיקה הנז' שכמה פעמים מתרמי כשיהיה הרבה עופות לשחוט יתנו לשוחט בלי בדיקה ע"י טעות ושגיאה וזה בעל העוף שהביא אותו לשחוט יודע אם נבדק או לא נבדק וא"כ אם אומר בעל העוף שזה העוף לא נבדק אז מטריפין אותו ואין הפרש בינו לבהמה. זב"צ או' ס"ט.

צט) מעשה בעצם הקולית שנשבר ונקשר וכשבאו לחתוך שני ראשי העצם נחתך ע"י ההכאה חתיכת עצם מצד העצם ונפתח שם יותר למטה !והעשירו המחט ולא יצא דרך ישר המחט כ"א באותו צד שהיה החתך למטה ובאו לבית הספק דאפשר דאם היתה נשארת זאת החתיכה במקומה אפשר שהיה שום קשר שם ולא היה עובר המחט שם והכשיר הבהמה מטעם ס"ס. תו"ז סי' פ"ג או' ל"ג ובספרו נד"ל חי"ד סי' ס"ו. זב"צ או' ע'.

ק) בכל השברים שאמרנו לעיל שדינם הוא להכשירם בוחא"ר אם העצם הנז' לא נשבר לגמרי אלא נקלף קצת ממנו לארכו או לרחבו והשבר הנז' או הקליפה הנז' לא הגיע החסרון לחלל העצם שהמוח שם אלא שמקום המוח עדיין הוא סתום והעצם מקיפו מכל צד יש להכשיר אפי' אין !עוחא"ר. זב"צ או' ע"א.

קא) בענין העצמות קולית וצה"ג וגף דע כי איסורם מחמת ספק הקולית שמא יצא לחוץ אם הוא מורכב. וצה"ג שמא נפסקו הגידים. וגף שמא נקבה הריאה ולכן היינו נוהגין לגבי כלים שאם לא נודע מהאיסור עד שעבר עליהם מעל"ע אז הכלים מותרים והטעם שכיון שהכלים פגומים אינם אסורים אלא מדרבנן ובנ"ד שהאיסור הוא ספיקא דרבנן הוי לקולא. מהר"ש עמאר ז"ל בפסקי דינים כ"י וסיים דאפי' דלכתחלה מותר להשהותם מעל"ע ולהשתמש בהם. והב"ד הברכ"י או' ג' מיהו בתשו' באר עשק סי' ס"ח כתב דכלי נחושת דאפשר בהגעלה יש להגעיל אותם אבל כלי חרס דלא אפשר בהגעלה יש להכשיר אחר שהייה מעל"ע יעו"ש וכן הסכים הנוב"י מה"ת חי"ד סי' כ"ג והב"ד פ"ת סיף או' ט"ז. ומ"ש זב"צ סוף או' ס"ט נראה שלא ראה דברי באר עשק והנוב"י הנז'.

קב) [סעיף יג'] נמצא שבור ואינו יודע אם נעשה מחיים וכו' פי' ויצא רוב העצם לחוץ דהיינו שאין !עוחא"ר. פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' ל"ג. בל"י או' ט"ז. שה"מ או' מ"ב. זב"ת או' נ"ז. וזהו לדעת הש"ע לעיל סעי' ה' אבל לדידן דאית לן חומרת ההגה לשם סעי' ה' אף אם עוחא"ר ויש ספק אם מחיים או לאח"ש עכ"ז יש להטריף ולא נכשיר מכח ס"ס ומ"מ אם עור ובשר שלם ואין בהם לא נקב ולא שום רעותא דמדינא הו"ל להתיר הגם דלדידן נהגינן להטריף מ"מ הכא דיש ג"כ אידך ספיקא דשמא לאח"ש נשבר יש להכשיר גם לדידן. וכ"ש אם יודע בודאי שבשעה שהוליך העוף לשחוט לא היה שבור ואח"ש מצאו שבור והעור והבשר בלי שום רעותא בכה"ג ודאי יש להתיר בשופי. זר"א או' רפ"ד. זב"צ או' ע"ב.

קג) שם. ואם אין יכולין לעמוד עליו וכו' פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר. ט"ז ס"ק י"ב. פר"ח או' ל"ד. לה"פ או' ל"ד. זב"ת או' נ"ט. ביא"ב בשפ"ז או' ל"ג.

קד) שם. ואם יש במה לתלות כגין שדרסה או שרצצה וכו' תולין להקל. בין בעוף בין בבהמה. תו"ח כלל פ"ז או' י"א וכתב ודלא כאו"ה שכתב דלא תלינן בבהמה. ב"ח סוף הסי' כנה"ג בהגה"ט או' ל"א בשם כמה פו' פר"ח או' ל"ה. בל"י או' י"ח. שפ"ד או' כ"א. שה"מ או' מ"ד. זב"ת או' נ"ט. זב"ש או' ה"ג. ענ"ה סי' ל"ז או' י"ח. זב"צ או' ע"ג.

קה) וה"ד אם לא הושחר פי המכה אבל אם הושחר פי המכה אפי' במקום שיש לתלות כגון שדרסה או רצצה טרפה דלא כאו"ה. או"ח שם. ב"ח שם. כנה"ג בהגב"י או' קט"ז. בל"י או' י"ז. שה"מ או' ע"ג. זב"צ או' ע"ד.

קו) שם. ואם לאו אסורה מספק. והכא אסור אפי' למ"ד דכל ספק טרפות דאתיליד לאחר שחיטה תלינן לקולא דכיון שהספק מחמת חסרון ידיעה או דכיון דאין במה לתלות א"כ עינינו רואות דלא נעשה לאח"ש ומסתבר יותר לאיסור מלהיתר וכל כה"ג לכ"ע אסור. ש"ך ס"ק כ"א.

כסברא אחרונה ועיין פלתי שעשיתי סמוכים וראי' לדיעה זו שהיא דעת רש"י ע"ש

ומן ערקום ובתוך ערקום דעת מהרש"ל וט"ז להתיר ודעת הש"ך לאסור הן מתמת שביר' עצם והן מחמת פסוק' צ"ה וא"כ אפי' נקשר שאש"י טריפה ועיין פלתי שפלפלתי בזה והעלתי במקום ה"מ יש לסמוך אט"ז:

ערקום ובעוף דלית לי' עצם קטן הנק' ארכובה דעת הפר"ח לאסור ואפילו נקשר היטב עיין פלתי מ"ש מזה

והוא דעיכול ניבי' והב"ח מחמיר והש"ך חולק עיין פלתי מ"ש בישוב דברי תוס' שממנו נסתעף פלוגת' דב"ח וש"ך:

יש לאסור וכו' ואם נשמט סמוך לשחיטה כשר לכן אם נשמטו יש תכף לשוחטו דודאי בזמן מועט לא איעכל ניבי' מיהו י"ל דלמא קודם שחיטה איעכל ניב' ואח"כ נשמט: מיהו מהגהת מהרי"ף לא משמע כן ומשמע דשמוטה היא קודם פסיקת ניבי' ודוק.

שמא איעכל ניבי' אבל אם לא נפסקו כלל ודאי כשר רש"ל וש"ך דלא כב"ח.

ואיעכל ניבי' והפר"ח מחמיר ואין בכל דבריו הכרע להורות נגד הגהת רמ"א בלי ראיה:

ויש אומרים דוקא הש"ך כתב דלא נמצא כן בדברי הרא"ש והפר"ח יגע ומצא. עיין פלתי שהארכתי בזה לראיה ברורה לדברי הרא"ש

מראש עצם וה"ה בערקום ש"ך:

תואר רגל ומגיע לארץ עד שהוא כרגל ממש

מקרי יותרת עיין פלתי טעם לדברי טור מה שתמהו האחרונים עליו:

נבראת חסר רגל אם נבראה חסר צ"ה אי כשר להרמב"ם או לא וכן אם נבראת בשני עצמות ועצם אמצעי עיין בפלתי מ"ש מזה.

רוב עוביו וכו' עיין ט"ז שהאריך בזה:

אסור מדרבנן עיין פלתי שכתבתי דעת הרמב"ם לאסור מהתורה וע"ש שפלפלתי באריכות בכל דעות ולהצילם מכל קו'

מהמות' דעת מחברים בזה א"צ רק הואיל לרמב"ם הוא ד"ת החמירו במקו' חתך

אם לא חזר ונקשר וכשחז' ונקשר אע"פ שלא הי' שבר מ"ש יחדיו ידבקו הואיל העור והבשר שלם כשר ש"ך ונכון הוא

מראית הבשר ואעפ"י שלדידן אינו מועיל חיפוי עור ובשר כלל מ"מ מועיל לענין זה שא"צ יחדיו ידבקו ש"ך

כשרה אפי' אין בשר חופין רובא כיון שנקשר

למקומו ראשון אפי' אינו כ"כ במקומו ראשון כל שאינו עוק' בולט ומשוך לצד מקומו ראשון קרינן לי' אחרונים:

בין הערקום להשוק טריפה ואם נחתך בערקום גופי' דהיינו עצם קטן שקורין טשיך בין פרק ראשון לשני עיין ש"ך ופר"ח דהעלו לאסור בשם המחברי' וביחוד הרא"ש והט"ז מן מכשירין ויש לעיין ודאי הרא"ש וכל סייעתו דפסקו כהך לישנא ודאי י"ל כמ"ש דארכובה עצמה ג"כ טרפה אבל לפי שיש לנו מחלוקת בין פוסקים ודעת רי"ף ורמב"ם להכשיר כל עצם אמצעי זולת צ"ה וא"כ מהכ"ת לעשות פלוגתא רחוקה ולטרוף אפי' ארכובה גופי' ובש"ד משמע ארכובה מחמת עצם כשר רק מחמת צ"ה בנחתך טריפה וא"כ מיוש' דיוקי' שדייק הרא"ש במשנ' כו' דודאי המשנ' לא ר"ל דארכוב' טרפה דמחמת שבירת עצם כשר ולא לומר כשר דמחמת צ"ה טרפה ולכך סתם ולא היתר ודוק. וא"כ יש לסמוך אט"ז: ויש #א) לדקדק הא דפריך בגמ' דף ע"ו ע"א דפריך הגמ' למ"ד עצם אמצעי טרפה מאי וכן שניטל צ"ה והקשה התוס' בד"ה אלא דלמא ס"ל דצ"ה מתחילין ביוצאין מעצם ולמעלה מארכובה לא מטריף בצ"ה ותי' התוס' דר"י סבר מעולי ערקומא ועדיין ק' אם בתוך ערקום נשבר טרפה וצ"ה אינו מתחילין רק מלמעלה מערקום א"כ מצינו נשבר וטרפ' וצ"ה עדיין לא התחילו דזהו ס"ל לרוב פוסקים דצ"ה אין מתחילין בתוך הערקום. ודוחק לומר דרא"ש דייק דיוקי' במשנה אהדדי דקתני מן ארכובה ולמטה ומן ארכובה למעלה והעלה כיון דספק להחמיר וי"ל התנא למה נקט דיוקי' דסתרו אהדדי צ"ל דגם התנא גופי' מספקא לי' בארכובה אם לפסול או להכשיר לכך כתב לי' בלשון ספק וא"כ שפיר פריך דתפשוט דאל"כ מה וכן וכו' אך זהו דוחק ויותר #ב) נראה מלת למעל' קשי' לי' כיון דתנא נחתך רגלים מן ארכובה היינו עצם קטן הנ"ל ולמעל' היינו למעל' ממנו בעצם אמצעי ממש אם כן תו ל"ל וכן שניטל צומת הגידין דהא כבר במילת למעלה תנא ליה בעצם אמצעי. ולכך הקשו התוס' מה בכך בעצם אמצעי הא איכא דוכתא בעצם אמצעי גופא ואין בו צו"ה (ולכך ניחא דלא קשי' לתוס' ממילת למעלה דלפמ"ש א"ש ארכובה היינו עצם קטן הנ"ל ולמעל' ראש ותחילת עצם אמצעי) ולכך תי' התוס' דר"י סבר דתיכף בתחילת עצם אמצעי מתחילין וא"כ לא יתכן מילת למעל' וא"ש והנה בעוף דל"ל ארכובה דהיינו עצם קטן הנ"ל דעת פר"ח לאסור והנה נראה שיש מיני עופות שיש להם עצם כנ"ל כמ"ש רש"י בהנהו אנקורי דנשברו בארכובה או למעל' ולא יצא לחוץ וקשה מה דוחקא דשבירה היה למעלה מארכובה ולא יצא לחוץ דא"כ צריך בדיקה אי יצא לחוץ ולא נאמר בגמ' רק נאמר דרבא בדקהו על כך ויותר נראה לומר דהי' בארכובה וא"צ בדיק' כלל וקש' לרש"י א"ו דס"ל דגם בזה בשבירה בעינן לא יצא לחוץ וא"ק מ"מ מהכ"ת לומר דהי' בארכובה נראה דקשי' לי' לרש"י מה קמ"ל בהך עובדא ולכך פירש"י דהיא בארכובה ואין צ"ה פוסל בו ומ"מ הצריך בדיקה הואיל וקרוב לצ"ה ודינא רבה קמ"ל. ונראה דזהו פי' במשנה ואלו כשרות בעוף נשתברה רגלי' ויש להבין מאי אריא בעוף הא במקום דכשר בעוף גם בבהמ' כשרה אלא קמ"ל דלהך מ"ד כנגדו בגמל ניכר איירי דנשברה במקום צ"ה ולמ"ד ארכובה נמכרת בראש איירי בארכובה גופי' ובשניהם צריך בדיק' לצ"ה וה"מ בבהמ' דיש לה רק ג' גידין שפיר מהני למיבדק אבל בעוף שצריך בדיקת י"ו גידין ה"א לא מצי למיבדק קמ"ל דמ"מ כשר בבדיק' וק"ל:

ונהגו וכו' כסברא אחרונ' ומהרש"ל ביש"ש דחק להעמיד דברי רש"י דליכא פלוגתא כלל ודבריו דחוקים אבל באמת לא ידעתי מהכ"ת מבלי לפסוק כאוקימתא ראשונה בגמ' בארכובה הנמכרת בראש ואי משום דקשי' לי' בגמ' והא נחתכו קתני ושתיק ולא תי' כלום י"ל דודאי מה קו' והא נחתכו ופירש"י ול"ל תנא ארכוב' עם צ"ה והדר תנא צ"ה בלי ארכובה דא"כ ניתני ניטל צ"ה וכ"ש נחתכו. וקשה מה ירוויח בזה אלו יתני ניטל צ"ה לבד מ"מ יצטרך למתני נחתכ' להורות דאי חתוך בעצם למעלה מצ"ה דטרפ' דזה לא שמענו מניטל צ"ה וא"כ מ"ש דתנא תיכף נחתכו או קתני לי' על עצם מלמעלה סוף כל סוף לא מרווח מידי וצ"ל דבניטל צ"ה לבד מוכח דבניטל למעל' טרפה כקו' הגמ' מי איכא מידי דמדלי וחיי ולמט' טרפ' וא"כ השתא למסקנ' דאסקינן דאין זו קו' דאין אומרין בטריפות זו דומ' לזו אין האן קו' נחתכו קתני דאף דקתני ניטל' אצטרך למתני נחתכ' וזה מכוין ברש"י דבא"ד דכ' רש"י כי מתתאי פסק כתב רש"י דהלכת' כלישנא קמא וכו' היינו דתלי' זה בזה ודו"ק: וגם המהרש"א נראה דסבירא ליה זו דהקשה להך תי' דה"ל לומר למעלה מצ"ה והקשה המהרש"א אם כן ניתני נטלה וכו'. ותירץ להוציא מלב הס"ד דאין אומרים וכו' וקשה מנלן דהוא ס"ד דלמא הך מ"ד סבירא ליה באמת כמסקנא דלפי מה שכתבנו ל"ל דכבר אסיק הך סברא אין אומרים וכו' דאי אסיק בלא"ה לא קשה מידי ודברי רש"י ברורים להלכה ולדינא:

והוא דעכול ניבי' הרב הש"ך בס"ק ב' הביא דברי תוספת בכורות דף מ' במשנה הטחול שנשמטה יריכו כתבו התוספת פי' בקונטרס וכגון דלא איעכל ניבי' דאי איעכל ניבי' טריפה נמי הוה וכו' וקשה לפירושו (גי' ישינה) דטריף התם אפי' לא עיכול ניבי' ולא איפסוק אלא נראה לפ' דנשמטה כן מתחלת ברייתא וכו' עכ"ל ונתקשה בו הרב הב"ח ומכח זה דעתו דתוספת מחמיר כראב"ד והלח"מ נתקשה דהא הלכתא עד דאיעכל ניבי'. וכתב הש"ך וגריר אחר מהרש"א דקו' הוא לר"מ דס"ל סתם בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה. ותמה על הגאונים ההמה שנעלם ממנם זה ואני לא הבנתי זה דלפ"ז אין כאן טענה לתוספת על רש"י דגם רש"י ס"ל כסברת התוספת דיש לפרש נשמטה מתחלת ברייתו ולכך ל"ק לר' מתנא כלל. אמנם השתא דלא קי"ל כר"מ ובעינן איעכל ניבי' א"צ לפרש נשמט דוקא מתחלת ברייתו רק בפשוט כיון דלא איעכל ניבי' וקאמר רש"י פי' שלו למסקנא ובפרט לפי מש"ל לרשב"א דיש אומרים דקאי על נשמטה ביד דקרוי במשנה ג"כ רגל כמבואר שם ואף ירך איקרי כמש"ל א"כ י"ל ר"מ מוקי ליה ביד ועכ"פ אין כאן קושיא מתוספת על רש"י ומה שנראה לי הוא דודאי הא פסוקה דבעינן ואיעכל הטעם דאל"כ הדרי ברי' ושב על מקומו ואפי' דאיפסק הדר ברי' ולכך בעינן איעכל אבל אם ידוע דלא הדרי ברי' בכל גווני טריפה ועיין ר"ן בפ' א"ט. וא"כ ק' כאן בנשמטה ירך באיזה אופן איירי אי איירי דלא בריא א"כ טריף אפי' לא פסיק ולא עיכול דהא לא הדרי בריא והיינו דר' מתנא ואי איירי דיכול להיות דהדרי וברי' א"כ אף זה אין מום קבוע רק מום עובר כיון דהדר ברי' ושב למקומו ראשון ולמה פוסל במשנ'. ושפיר הקשו דהא ר"מ מטריף בכל גוונא רק דנחלקו עליו והטעם כמ"ש הר"ן דהדרי בריא וכאן א"א לומר כן דא"כ מום עובר יחשב. ושפיר הקשו לכ"ע לא לר"מ לבד ולכך תי' בנשמט מתחלת ברייתו ולא הדרי ברי' ומ"מ כשר והוא מום קבוע: והנה התוספות ע"כ צריך לומר כרמב"ם דיש הבדל בין ניטל לנברא חסר ולכך אף דשף מדוכתי' טריפה מ"מ נברא שף מדוכתי' כשר משא"כ לרשב"א דס"ל דאין שינוי בדינא וחד הוא ניטל או נברא מה בכך אי שף מדוכתי' שף א"כ קושית התוספת הנ"ל במקומו דל"ל דנבראת שמוט דמכל מקום טריפה וצ"ל דרשב"א מפרש דשם ירך במשנה איירי הכל מיד כדתנן בעל ג' רגלים ופירשו יד וכך זה נשמטה לענין מומין הוי מום ולטריפה כשר מיהו לדידן דבעינן איעכל ניבי' לא נ"מ בין רמב"ם לרשב"א דכיון דלא שייך דנבראת עיכול ניבי' כשר ודוחק לומר דאז לא שייך הדר בריא ואין צריך עיכול דמכל מקום כשיגדל יפעל הטבע ולקשרן כי קשירת הגידים ואברים נעשים אחר כך כשיגדלו ובהכי ניחא הא דפריך הגמרא בחולין דף נ"ז דברי רב אהדדי דסבירא ליה שמוטת ירך כשירה ומטריף בניטל צומת הגידין דלמא רב כוונתו בשמוטת ירך בנשמטה ירכה השנוי במשנה מחמת תולדה ומכשיר ודוחק לומר דאם כן מה קמ"ל רב היינו משנה דלפי מה שכתב ניחא דהא בעינן עיכול ניבי' ואם כן תו אין לחלק ועיין שם בתוספת ד"ה שמוטת כו' דהכל מיירי בעיכול ניבי':

וי"א דוקא כשעור ובשר וכו' כן כתב הד"מ בשם תשובת הרא"ש והש"ך השיג עליו דלא נמצא כן בדברי הרא"ש וכבר כתב הפר"ח דלא עיין שפיר בכלל כ' סימן י"ז שם מקומו דוק ותשכח הנה #ג) כפי מה שכתב הר"ן סוף בהמה המקשה בשם ר"י ראיה לדינו של רש"י לאסו' עצם אמצעי דגמרא פלפל גידין שסופן להקשות מצטרפין לבשר החופה רובו והנך גידין ליתנהו כלל מעצם השלישי רק בעצם אמצעי וקשה מה קו' דלמא איירי בנשמט עצם השלישי מן עצם אמצעי וצריך רוב ובשר חופין את רובו משני אברים מעצם השלישי ואמצעי וקשאיל אי בעצם אמצעי גידין מצטרפין אלא ש"מ דלא ס"ל לרבינו יונה דין זה מיהו בלא"ה לא הבנתי קו' ר"י דאטו הי' הוא בקי בכל עופות טהורין אשר רבו עד שאמרו לעופות טהורין אין מספר שאין למין א' גידין בעצם השלישי: והנה הרשב"א כתב בתשו' סימן פ"ט דלא מצינו בבוקא דאטמא דשף מדוכתי' הבדל בין עור ובשר חופין או לא ובאמת אין ראי' דעור ובשר פעולתו שני עצמות הנפרדים לחברן ולקשרן כאחד אבל בוקא דאטמא מחובר לגוף כיון שניתק וכי יועיל עור ובשר לחברו לגוף דעצם מן בוקא דאטמא טפל לכל גוף ואין כח בעור ובשר לחבר. וגם פשוט וגם שם עיקר הקיום תלוי בגידין אי הם קיימין בלא"ה הדרי בריא אין צריך עור ובשר ודאי לאו קיימין הם יתדות הבנין ואם הם נהרסים מה יועיל עור ובשר ויש #ד) לרא"ש ראיה ברורה מגמרא דף נ"ז דר' ירמי' בדק בצ"ה בעוף אמר ליה למה לך כולי האי הא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה ופירש רש"י והרי הכל ניטל ומכ"ש אם ניטל צ"ה לבדן וכו' ושמוטת ירך פירושו כמו שהעלה רוב מפורשים ורשב"א פירש בוקא דאטמא ואיעכל ניבי' וכמ"ש התוספת ד"ה שמוטה אבל עצם השלישי שנשמט מן עצם אמצעי לכ"ע כשר (לאפוקי מדעת הסוברים כן) וכמו שכתב בזה הסעיף בש"ע וקשה בממ"נ אם סבירא ליה כשנשמט אינו כאילו ניטל מה שתחתיו אם כן לא מקשה מן נשמט הירך דמכל מקום לא הוה כניטל צ"ה שתחתיו. ועל כרחך סבירא ליה דנשמט למעלה כל מה שתחתיו הוה כניטל צ"ה אם כן מה אריא דרב מכשיר שמוטת ירך לא יהיה כאידך מימרא דרב מטריף מכל מקום הא שמוטת עצם אמצעי מעצם השלישי מחובר לגוף ודאי כשר ואין בו מחלוקת ואם נשמט עצם ההוא הרי כל צומת הגידין שבסופו ניטלים ואינם: ומה ענין זה להך שמוטת ירך דפירש בוקא דאטמא וקושיא גדולה היא לכאורה אלא ודאי בשמוטה כזה צריך עור ובשר חופין רובו ואם כן הדר בריא ולא הוה כניטל צ"ה אבל משמוטת ירך דהוא בוקא דאטמא דסבירא ליה לרב אפילו איעכל ניבי' אינו מטריף ומכל שכן דלא בעי עור ובשר חופין רובו שפיר פריך דהוי כניטל ודברי הרא"ש מוכרחים: והנה יש לדקדק להך מ"ד דהרי"ף וסייעתו פסקו כוותי' בנחתך צ"ה טריפה ואם נחתך למעלה כשירה ואל תתמה וכו' ואם כן מה זה דחדית לן להקשות משמוטת ירך דכשירה מכ"ש צ"ה נימא לנפשי' למעלה מצ"ה כשרה ובתוך צ"ה טריפה וצ"ע לכאורה. אמנם י"ל דודאי ידע לחלק דהא כה"ג משני לעיל הגמרא בחד תי' על טחול נחתך טריפה וניטל כולו כשר (ובזה אפש' לומר יש לפוסקים ראיה גבי טחול דקיימינן כהך תי' ונחתך הוי כניטל דאל"כ מה קשיא בזה עד דהוצרך לשמעתתא דרב) רק ס"ל כמ"ש התוספת והפוסקים בניקב טריפה ש"מ דחיותא אין בו א"כ אף ניטל טריפה וא"כ אף בזה כיון דחזינן בניטל צ"ה דטריפה ש"מ חיותא אית ביה ברגל ואיך יוכשר בניטל כולו הא אית ביה חיותא זהו כונת קו' שלו. משא"כ בהך דנחתך למעל' מנ"ה ל"ק דבאמ' חיותא אית בי' ולכך בנחתך כל עצם טרפה וכיון דעכ"פ אית בי' חיותא באיזה מקום שיהי' תו אין לתמוה אם ניטל צ"ה דטריפ' ודוק וצ"ע: אך י"ל דקצת משמע היפוך די"ל בס"ד דלא שני' לי' בין חתוכ' לשמוט' פשיטא דהוא ס"ל נשמט עצם המחובר לגוף מן עצם האמצעי טרפ' דהיינו נחתך ולכך לא קשי' לי' די"ל באמת טרפה ואיה מקומו בגמ' דכשר' אבל השתא דחדית לן דשאני בין שמוט' לחתוכ' אמרינן באמת כשר דמהכ"ת להטריף נחתך נשבר תנן שמוט' לא תנן ומדחזינן דמטריף בשמוט' ירך ש"מ בשאר שמוטת פרקי' דכשר דאל"כ לאשמועי' בשא' שמוט' בין פרקי' ויהי' שמוטת עצם מגוף במכ"ש ואדרבה יש ראי' דהא אסיקנן אמוראי טובא דס"ל דרב ס"ל שמוטת ירך בעוף טרפ' וק' איה עדותו של רבי ירמי' דקאמר בפי' אמר רב שמוט' כשרה חתוכ' פסולה וכי ישקר ח"ו ר' ירמיה בעדותו אלא דרב לא אמרה על שמוט' כהך דבוק' דאטמי וכו' רק שמיט' בין פרק ג' לפרק ב' וילפי' עכ"פ מדבריו דשאני לן בין שמוטה לחתוכ' וא"כ ה"ה שמוטת בוקא דאטמא ודוק. אבל עכ"פ מכשי' בשמיט' שאר פרקים: אלא דקשי' לי אם הבדל יש בין שמוט' לחתוכה בעצם ולכך בשמוטה א"צ עור ובשר חופין והטעם דחתוכה אין הדר ברי' משא"כ שמוטה מה צריך רב לומר אל תתמה שהרי חותכה מכאן וחי' ומכאן ומתה הלא בלא"ה שמוט' הדר ברי' משא"כ בחתוכ'. ונראה דבזה הדיוק רש"י ותו' מחולקי' ע"ש בתו' ד"ה דלא שאני דפירש"י שמוטה אפי' ניטלה כולה כשר משא"כ חתוכה טרופה אפי' צ"ה ל"ל הטעם דהדר ברי' דהרי ניטל כולו וצ"ל מקומות גרם שהרי חותכ' מכאן וכו' אבל התוספת דלא הסכים לפירושו דאם ניטל היינו דר"א ניטל הירך וחלל שלו רק פי' שמוטה נשמט בעלמא ושפיר י"ל תי' הנ"ל ורש"י ס"ל כיון דנשמט היינו נטולה גמור' ולפ"ז אף בין הפרקי' היינו ניטל לגמרי ופשיטא דטריפ' ולכן פשיטא דיש להחמיר כדברי רמ"א וח"ו להקל בדברים כאלה: ונראה דאף הרא"ש לא אמרה אלא בשנפסק הניבי' המקושרים אבל ביש ניבי' המקושרים בעצמות אפשר מודה דא"צ בשר לחפות העצמות הנשמטים וא"כ אין כאן סתירה לתשובת הרשב"א סימן פ"ט דלא מיצריך לעור ובשר לחפות דשם מיירי דעדיין הניבי' קיימין כנראה מדבריו להדיא שם. וא"כ גם דברי רמ"א לקמן בסי' ס"ב דפסק כרשב"א אינו סותרים למ"ש כאן ואין צריך לדברי הפר"ח לחלק בין איסור תורה לשל דבריהם רק שם מיירי לא איפסק ניבי' וכאן מיירי דנפסק #א) והנה לא הבנתי הרשב"א והר"ן הביאו דעת מפורשים רבים דמפרשי בשמוטת ירך היינו ראש עצם השלישי מחוב' לעצם השני דא"כ ר"י אמר רב דאמר שמוטת ירך טריפ' היינו ע"כ ס"ל דנחתך עצם הב' טריפה דאל"כ מה נ"מ אם נשמט עצם השלישי מהשני לא יהי' דחתך לעצם השני לגמרי ועכצ"ל דטריפה ולכך בנשמט הימנו ג"כ מטריף וא"כ קשה איך. בשילהי פרק בהמה המקשה קאמרינן לאידך לישנא דאמר ר"י אמר רב דעצם אמצעי בכ"מ שיחתך וישב' כשר א"כ תו לא נ"מ אם נשמט מעצם ג' לא יהי' אלא דנחתך וא"כ קשה דברי אר"י א"ר אהדדי וכמו כן תמיה לי על הראב"ד דבדין נשבר עצם לא השיג ארמב"ם דפסק נשב' ונחתך עצם אמצעי כשר משמע דס"ל כוותי' ואלו אח"כ בדין בוקא דאטמא וכו' פסק דבוקא דאטמא היינו עצם השלישי שנשמ' ממקום חיבור עצם הג' עם הב' טריפה דקשה כמ"ש לא יהי' אלא נחתך עצם השני לגמרי וצ"ע לכאור' אם לא שנאמר כי יש חיבור בין פרקים נקרא גלי"ד כמ"ש הט"ז בשם הגהת או"ה סעיף קטן א'. ובזו גלי"ד בין עצם השני לשלישי לכ"ע טריפה ובזה אף שמוט טרפ' ולהראב"ד קרוי בוקא דאטמא וצ"ע:

מראש עצם התחתון למעלה כל האחרונים האריכו בזה בדברי הטו' דמשמע מדבריו בארכובה הנמכרת עם הראש ושם יתרת רגל דכשר דהא לפי שיטת רש"י דס"ל כוותי' הטו' בשני טחולים דא"צ להיות מחוברים בסומכי' ומ"מ טריפה ה"ה בזה. ולי נראה לפי טעם שכתבו דלכך יתר כנטול דמי דמה שבטבע להשפיע לאבר אחד עכשיו נחלק לשנים ואלו ואלו לא יתקיים. וא"כ בנחתך אחד הלא הנשא' כשר כי אין צורך הטבע להשפיע רק לאחד וא"כ ביתרת ברגל הלא יכול לחתוך אותו היותרת בשלמא בגוף ובפנים מי יבקע הכרס ומי יודע אנה תלה היותרת וצריך לשרש עד שרשה דאל"כ הרי חוזר וגדל וכ"כ ברגל אם הוא יתרת אינו מועיל חתוך עד שישרש שרשה והרי פוגע ברגל אבל כשיתרת דבוק בלמטה מארכובה הרי יכול לחתוך כל ארכובה התחתתונ' עם היתרת ותו א"א להיות גדל כי נחתך השרש וא"כ כשר ואין זה בגד' טריפה שחוזר לכשרותו כי הואיל דיכול לעשות כן לא נטרפ' מעולם ולענ"ד זה ברור בכוונת הטו' ונכון הוא לדינא ודו"ק:

ואם נבראת חסר רגל טרפה ודאי אם נבראת בלי רגל כלל טרפה כמבוא' בגמ' ואם נבראת ברגל שיש בו רק עצם העליון שהוא קוליא ולא עצם האמצעי שהוא שוק לדעת הרי"ף והרמב"ם בדיעה קמייתא לעיל דאם נחתך כשר מכ"ש בנברא חס' אבל לדעת רש"י ודיעה שני' בש"ע דאם ניטל השוק ונחתך טריפה בזו י"ל דנבראת חסר ג"כ טריפה או י"ל דנברא חסר אינו בכלל נחתך והא דאמרינן בגמ' חס' רגל איירי דגם עצם השלישי אין לו. ובאין לרגל ההוא שיש לבהמ' צומת הגידין זו י"ל לרמב"ם ודאי כשר כי ניטל צ"ה שנינו אבל נחסר' לא שנינו ומה ענין צ"ה לחס' הרגל וא"כ תליא במחלוקת הרמב"ם ורשב"א ולזה אפשר נתכוון רבינו ב"י דכתב חסרה הרגל תלי' במחלוקת הרמב"ם ורשב"א כי לא נעלם הימנו דברי הגמרא ורמב"ם רק נתכוין לחסר השוק לדיעה בתרייתא וצ"ה לכ"ע ולכך כאשר כתב דתלוי במחלוקת רמב"ם ורשב"א הביא ת"ה דמחלק בין עצם לעצם וק"ל. מיהו משמע דנבראת בלי צ"ה ג"כ לרמב"ם טריפה דאל"כ מה פריך הגמ' והא נחתכה תנן ולפי' רש"י והא ל"ל תנא ארכובה עם צ"ה והדר תני צ"ה דא"כ ליתני צ"ה כ"ש נחתכה וק' מה קו' א"כ. לא הוה ידעינן כלל דיש טריפות בנחתך בארכובה וכ"ת מה נ"מ הא איכא נ"מ בנברא' חסר צ"ה דמחמת צ"ה כשר ואם נחתכה בארכובה טריפה מחמת חתך ארכובה ואלו לא קתני במשנה מנא ידעינן דחתך מטריף ומחמת צ"ה הא נברא כך ועכצ"ל דנברא חסר ג"כ טריפה והכל בכלל חסר רגל ודו"ק:

והאבר אסור מדרבנן ודעת הרמב"ם דאסור מהתורה עיין פ"ו מהל' מ"א ומ"מ הלכה י"ח דמפרש הא דאמרינן אין בו אלא מצות פי' שאין בו לאו אבל איסור תורה יש בו כמו חצי שיעור ועיין במ"מ שטרח להביא ראיה לדברי רמב"ם. #ב) ונראה גם זו לראיה דקשי' לי' לרמב"ם קושי' רבינו יונה בר"ן במה דשאל גידין אי מצטרפי לעור ובשר חופין רובא הא להך דיעה דס"ל לרמב"ם ג"כ דאין שבירה פוסל רק בעצם עליון ושמה ליכא גידין כלל וצ"ל דקאי כשנשבר עצם אמצע ולענין להתיר אותו אבר וקשה איך אמרינן שם ר"פ ור"ל ואיסורא דאוריית' הא אינו אלא מצות פירוש ועכצ"ל דמהתורה אסור ודבריו מוכרחים. והנה הרב הלח"מ טען הנך רבוות' דסברי דאינו אלא מדרבנן ובהוציא עובר ידו דאינו ניתר בשחיטת אמו פסקו מהתורה אסור איך אמרינן שם חולין דף ע"ג הרב' מצלת על שאינו גופה מעל גופה וכו' והא חזינן להיפך שמצינו אבר מדולדל שמותר מהתורה באכילה ולא אבר עובר ולא מצאתי בו טענה דאנן אמרינן אבר מדולדל הוא עדיין קשו' בבהמה שייכ' לבהמה ואין כאן נדנוד איסור אמ"ה דבר תורה וא"כ איך שייך הצלה א"צ הצלה היא כשאר אברים ומה הצלה שייך בזה רק חז"ל דאסרו משום גזירה ואנו דנין אם תטמא מדרבנן ע"ז קאמר הגמ' שם מצלת הרבה ובזה באמת אינו מצלת וכו' ולק"מ ולמוכרו לנכרי ודאי אי אמרינן דהוא מצות פי' פשיטה דלא שייך למכור לנכרי כדעת רשב"א והר"ן ואי דס"ל לסמ"ק דחז"ל דאסרו משום דלא אתי למיחלף באמ"ה אף במוכרה לנכרי אתי למיחלף מ"מ אין לנו ראיה לאסרו ואפשר דדייק לי' לסמ"ק לישנא אבר מוטל באשפה וכן בתוספתא משליכו ולא אמרו סתם אסור ש"מ דאין לו תקנה אלא אשפה דאסור לגוי ומילתא אגב אורחיה קמ"ל. אבל לדעת הרמב"ם דס"ל כהנ"ל דאסור מהתורה בזה יש לספק אם גם לב"נ אסור או לא דהא ילפי' מן פסוק בשר בשדה טריפה ומה ענין ב"נ לאיסור טריפה אלא שגם בשר מן החי קי"ל כר"י דילפינן מן בשר בשדה טריפה ומ"מ פסק הרמב"ם דאסור לב"נ וכבר הניח הכ"מ בצ"ע וא"כ צ"ע אבל בעוף ודאי יש להקל דהא הרמב"ם פסק דאין ב"נ נהרג על אמ"ה מעוף ועמש"ל בסימן ס"ב באריכות א"ה:

קודם שימלחנה הש"ך העתיק הגהת ש"ד נסתפק אם נתבשל או נצלה ביחד ותמה הב"ח מה ספק יש בזה משארי איסור דרבנן ונ"ל דס"ל כרמב"ם דאצל איסור מדרבנן סגי בנ"ט זיתים כמו כחל נסתפק אם הוא איסור דרבנן או דאורייתא כרמב"ם ודו"ק:

הערקום. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן כ"ז שדעתו ג"כ (כדעת הט"ז) דאם נחתך הטשי"ך עצמו כשירה ע"ש עוד:

שניתק ממקומו. עי' בתשובת גבעת שאול סי' ו' שנשאל בפרה חולבת והיא צולעת באחת מרגליה ובדקוה באותה רגל אם לא ירגישו איזה שבר ואמרו שאין מרגישים שום שבר רק שיש מקום נפוח מבחוץ בעצם הקולית הסמוך לגוף ובודאי בא מחמת הכאה וגם האשה שמכרה הפרה אמרה שהבהמות הכו אותה ואחר זה התחילה להיות צולעת אם חלבה מותר. וכ' שאין להתיר משום דאמרינן שגרונא נקטה כדלעיל סימן ל"ב כיון שנודע שהוא ע"י הכאה ולא משום שגרונא א"כ יש לחוש שניתק עצם הקולית ממקומו על ידי הכאה אי נמי דילמא נשבר העצם ונקשר יחד דטריפה בסמוך לגוף אפילו הוא שאשי"י אלא דמ"מ יש להתיר משום ס"ס ספק אם נשמט הירך ואם ת"ל נשמט דילמא לא איעכול ניביה וס"ס המתהפכת היא וכן בהך חששא דלמא נשאר העצם נמי הוי ס"ס שמא לא נשבר ואם ת"ל נשבר שמא לא יצא לחוץ ובזה לא בעינן שיתהפך וכיון שיש הפסד מרובה יש להתיר ע"ש:

דשף מדוכתיה. עבה"ט ס"ק ב' ומ"ש בשם דמש"א עיין בזה בספר לבושי שרד בפתיחה לדיני טריפות העצמות אות ט"ז. ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן נ"ט ובתשובת חות יאיר סימן קמ"ח:

לכן יש לאסור כל שמוטת ירך. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן נ"ט באחד שקנה בהמה והיתה הולכת ביושר ולא ניכר בה ריעותא כלל לא בחייה ולא לאחר שחיטה אך אח"כ באו שני יהודים ואמרו שהם ראו שהבהמה היתה צולעת קצת ואמר להם המוכר שהירך נפל מהקערה אם היא מותרת והשיב דאף דודאי כל שבידו נאמן לאסור היינו במידי דודאי קים ליה ובקי בזה שהוא דבר הנראה לעינים מה שאין כן באברים הפנימים שאין הכל יודעין מה שבפנים דמה שאמר המוכר כן הוא רק על דרך האומד מכח שראה שצולע אומר דשף מדוכתיה ואולי באמת לא שף רק שגרונא נקטה דהא מדינא דש"ס אינו נאסר אלא דוקא דאיעכול ניביה ואף לדעת מקצת פוסקים בעינן עכ"פ איפסק ניביה ואף למאן דמחמיר היינו היכא שהבהמה היא שמוטת ירך לפנינו אבל כשהובא לפנינו שלא נשמט כלל לא אמרינן דא"א בקיאין ואף אם היו שני עדים מעידים שנשמט פ"א הירך מדוכתיה כיון שהוא לפנינו בריא וחזינן דלא איפסק ולא איעכול ודאי לא מטרפינן דכיון שראינו דהדרא לבריאותה אין צורך לבקיאות דידן דאילו איפסוק או איעכול לא הוי הדר בריא מכ"ש שאין כאן עדות ברורה רק עפ"י האומד וכ"ש שהבהמה היתה מהלכת ביושר גם אחר הפשטת עורה לא ניכר ריעותא לכן הבהמה כשירה אכן אם נודע לבעל הבהמה זה הריעותא ושמע מהמורה שצריך בדיקה ועבר ולא בדקו ראוי לקונסו ע"ש ועיין בתשובת חו"י סימן קמ"ח הורה בנדון כזה לאיסור וכעת אינו לפני. וכתב עוד בשבות יעקב שם בהמה שנתקלה ברגליה האחרונים ונעשה חגרת ברגלה אחת שצריך בדיקה באותה רגל דאף דמבואר לעיל סימן ל"ב ס"ז בהמה שגוררת רגליה אין חוששין כו' הא תברה בצדה דוקא שלא נודע שנפלה אף ע"ג דהתם לענין פסיקת חוט השדרה קאי ובעינן נפלה ממש שיש לחוש לפסיקת החוט משא"כ בזו שנתקלה לחוד ואינה גוררת רק רגל אחת שנתקלה בו אין לחוש לפסיקת החוט מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהיא חגרת ונתקלה איכא רגלים לדבר דרגל שנתקלה נעשה שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן נ"ז בענין בהמה שיריכה אחת גבוהה מחברתה והיא אינה צולעת כלל והולכת הילוך ישר. וכ' לפי ציור השאלה היינו פסול המנוי במומי הבכור במסכת בכורות שאחת מירכותיה גבוהה ואין כאן מקום ספק לטריפות כלל ואפילו בדיקה אינו צריך עיין שם]:

שמא איעכול. עבה"ט ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סימן י"ז שנשאל שם אם לסמוך על רש"ל ופר"ח בלא איפסק ניביה לסמוך על בקיאות שלנו שלא נתעכלו. והשיב לדעתי דבהפסד מרובה גם הרמ"א מודה בזה ע"ש. ואיני יודע מה חידש בזה הלא הרמ"א כתב כן בפירוש בסוף דבריו:

נשבר סמוך לגוף כו'. עיין בשו"ת בתי כהונה סי' י"א שהאריך מאד בזה והעלה דהאו"ה והרמ"א ז"ל מיירו בדלא ידע אי שף אי לא כגון שנמצאת ביד קטן ואין מגיד אם היתה שמוטה או תחובה כמשפט ע"ז כתבו דחיישינן שמא מחמת השבירה איפסוק ניביה ואיעכול ואי עיכול קרוב הדבר דשף והוי ספק הקרוב לודאי אבל אם נשבר סמוך לגוף וחזינן דלא שף לא מיבעיא לסברת רבוותא דאית להו דאפילו בבוקא אי איעכול ניביה ולא שף דלית לן בה אלא אפילו לסברת מורי הרב ז"ל (הוא הפר"ח הובא לקמן ס"ק י"א ובבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל סק"ז) שס"ל דדינו כשמוט אפ"ה בנשבר שלא נולדה הריעותא בבוקא יש להקל אף בודאי איפסוק וכ"ש בספק ומיהו אי חזינן דשף ואיכא לספוקי שמא לאחר שחיטה כגון שבשעה שהובאה לשחוט לא היתה שמוטה (כאותה שהביא הבה"ט סק"ג) וגם מצינו שבר סמוך לגוף כיון דאיכא תרתי לריעותא אפילו אי לא איפסוק לא בבוקא ולא במקום השבר אפ"ה יש לאסור ע"ש:

שחזר ונקשר. עיין בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן כ' על דבר עוף שנשבר בעצם הקולית סמוך לגוף וחזר ונקשר ונמלח עם עוד שני עופות יחד כי לא הרגישו בשבר עד אחר המליחה והדחה וכתב דכיון דנשבר הרגל וחזר ונקשר עיקר חשש לחוש לאיעכול ניביה הוא חומרא בעלמא ובמקום הפסד מרובה הרמ"א מתירו ואפילו שלא במקום הפסד עכ"פ לדעת המתיר בסימן נ"ו סעיף יו"ד בנקשר גם כאן מותר ואף אם הוא אסור איסורו מספק לכן אם נמלח עם מינו ויש רוב נגדו יש להתיר מה שנמלח עמו בקליפה אפילו הוא שמן ואם נתבשל אח"כ בלא קליפה בדיעבד אינו אסור וטוב לקלפו אחר הבישול אם נקל לקלפו ע"ש באורך. ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן י' שהורה ג"כ כיוצא בזה הלכה למעשה והסכים עמו הרב הגדול מהר"י באסאן ז"ל ועוד כמה גדולים ע"ש ובסימן נ"ה:

הגדול לפי גדלו. עיין בדגמ"ר דבעוף הגדול כגון אווז סגי ברוחב אצבע ובתרנגול ותרנגולת סגי בשני שלישי אצבע בבינוני ובקטנה לפי קטנה ע"ש:

שאין הפ"מ. יש להסתפק איך כוונת הרמ"א בזה אם כוונתו להקל בהפסד מרובה ע"י בדיקה בניביה ועיקר הקולא בהפ"מ הוא שנסמוך על בדיקתנו או דילמא התיר בהפ"מ בלי שום בדיקה כלל וסומכין בהפ"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כנשמט כלל ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ' מבואר שם שדעתו דכוונת רמ"א להקל בהפסד מרובה אף בלי בדיקה כלל ועיין בספר לבושי שרד בפתיחה לדיני טה"ע שהאריך בזה:

הפסד מרובה. עבה"ט ומ"ש בשם פר"ח עיין בשו"ת בתי כהונה סי' י"א שהעלה בספק איפסוק אפילו שהיה האופן בשלא היה בידינו לבדקו עד שלא תפול בו טענת חסרון ידיעה כפי משפטי התנאים בזה אפ"ה יש לאסור אפילו בהפסד מרובה. ולענין נשבר סמוך לגוף העלה דאי לא איפסוק ואפילו בספק אם נפסק אפי' בהפסד מועט יש להכשיר ואי ודאי איפסק אפילו בהפ"מ יש להחמיר ע"ש:

כשר. עיין פרי חדש שחולק ע"ז ומטריף ועיין תב"ש שהשיג על הפר"ח וכן ראיתי בספר עמודי כסף כ"י שחולק ג"כ על הפר"ח וכתב שעשה מעשה להכשיר כדברי ש"ע בצירוף עוד סניף להתיר וכן דעת הפרי מגדים בשפ"ד ס"ק ו' ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ז' מ"ש בזה:

יתר כנטול דמי. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן י"ח מ"ש בזה]:

והאבר אסור מדרבנן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' נ"ג שכתב דמותר לגמוע חלבה ולא דמי לדלעיל סי' י"ד ס"ה דהכא אם נאסור חלבה הוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי דהא מה"ט אסרינן אבר המדולדל דהוי כחותך וא"כ איך נאסור החלב בשביל אבר זה וכן בתרנגולת הביצה מותרת ע"ש וכן הסכים בספר באר יעקב להתיר החלב והוסיף עוד טעמים לשבח בזה ע"ש וע' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן י"א בעוף שהיה בגפו חיתוך הנראה שנעשה על ידי קשירה חזקה שקשרו אגפיו בחבל והיה גם העצם מחותך קצת בצדו הא' והתיר האבר כולו ע"ש ופשוט הוא:

אסור מדרבנן. עש"ך אי שרי להושיטו לב"נ ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' י"ד שהעלה דרשאי להושיטו לב"נ מכמה טעמים (אמנם מטעם הראשון שכתב שם לא שרי רק אחר השחיטה ולא מחיים) ומכ"ש בעוף דיש לצדד להקל אפילו למוכרו מחיים משום דהרמב"ם פוסק דאין ב"נ מצווה על אמ"ה דעוף ואף להחולקים באבר המדולדל כ"ע מודו ע"ש ועיין פמ"ג שכתב דנכון שלא ליתן לב"נ מאחר דהפסד מועט הוא ומשום גזירה אטו אמ"ה גמור ע"ש:

להטריף כל שבירה. עיין בזה בתשובת באר עשק סימן ס"ח ובתשובת ח"צ סי' נ"ח ובתשובת מטה יוסף ח"ב סימן י"ז ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' כ"ו:

חזר ונקשר. עבה"ט בשם ש"ך. ומדברי הט"ז לקמן ס"ק י"א מבואר דלא ס"ל הכי ודוקא במקום שאין עושה טריפה די אם נקשר אף שלא חזר למקומו ולא במקום שעושה טריפה ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ט שהורה בנמצא בעצם האמצעי למעלה מצ"ה שבר ונקשר אך לא נדבק שבר אל שבר וכתב דאף דהט"ז מחמיר בזה מ"מ יש להקל בזה כהש"ך כיון דדעת הרי"ף והרמב"ם שפסק המחבר כוותייהו לעיל ס"א דבעצם אמצעי למעלה מצומות הגידין אין לאסור מחמת חתיכות רגל אלא שאנו מחמירים כדעת רש"י ותוספות מ"מ היכא דנקשר אף שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו יש להקל אמנם בעצם הקולית כה"ג אין להקל אף שהח"צ ז"ל בסי' נ"ח מקיל אין דבריו מוכרחים אם לא בהפ"מ וסעודת מצוה יש להקל ע"ש. ועיין עוד שם בסימן ק"כ שהחכם השואל רצה להכשיר אף אם לא נקשר כלל אלא שראו מיד שנעשה השבר שהעור היה שלם מכל צד משום דהאגור ורמ"א איירי דלא הביאו תיכף לפני המורה ויש לחוש שמא יצא פעם אח' לחוץ ואח"כ עלה קרום אבל בנ"ד שראו תיכף השבירה והיה עור שלם שלא יצא מודים דכשר אפילו בלא הפסד. והוא ז"ל האריך להשיג עליו. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן כ"ג שכתב בעצם הקולית בעוף שנמצא שבור והשבר נתחבר אך לא שא"ש י"י יש להתיר הכלים שאינן ב"י ואף שהוא ספק שמא לא היה הבשר שלם ויפה מ"מ ספק דרבנן הוא לענין הכלים אך כלים שאפשר בהגעלה יגעילם דמיקרי דבר שיל"מ כי הוצאות הגעלה דבר מועט הוא ע"ש:

אבל אם לא חזר. עיין בתשובות רדב"ז החדשות סוף סימן שצ"ג שכתב מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה אבל אם הבשר לא נשתנה כלל ממראיתו לא מבחוץ ולא מבפנים אע"פ שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשר דודאי נתרפא יפה דאלת"ה הרי הוא מכחיש את המוחש כו' ואם תאמר לגמרי אסרה מהרי"ק ז"ל לא צייתינן ליה לאבד ממונם של ישראל בכדי ע"ש ועיין בס"ק הקודם:

(סי' נ"ה סעיף ב') והם היתרות שבעצם. וברש"י גיד קטן שראשו מחובר לשדרה ובפמ"ג אות ה' ד"ה ודע עמד בזה וכתב להחמיר כשתי הפירושים עי"ש:

(ש"ך סק"ד) ואינו יודע אם לאחר שחיטה. משמע דבידוע דקודם שחיטה לא סמכינן על הך סברא דבשעה מועטת לא איעכול ניביה אלא כיון דהוי ס"ס אלא דלא מתירין משום הס"ס לחוד כמ"ש הש"ך אח"כ בזה מצרפי' הסברא דבשעה מועטת ליכא עיכול ניביה וצריכין לבדוק הניביה דמה דאפשר לברר מבררי' ואם נאבד בלא בדיקה י"ל דמותר:

(בא"ד) אלא נראה לומר ובהפ"מ י"ל דמותר (כדלעיל סימן נ"ג בש"ך סקי"א):

(ש"ך סק"ה) משמע אפי' שא"ש יחדיו. ובלא נקשר כלל וליכא ריעותא בעור ובשר י"ל דאף בהפ"מ אסור כיון דמצד שבירת הרגל עצמו לא שריה אלא בהפ"מ כדלקמן ס"ה בהגה והכא דמצד איעכול ניביה דבעי' ג"כ הפ"מ י"ל דתרי קולי לא מקילים בהפ"מ ע' לקמן (סימן ע' ס"ו בהגה) ובט"ז (סס"י צ"א) ולא מקילין הכא בהפ"מ אלא בנקשר וצ"ע לדינא אח"כ מצאתי כן בפמ"ג:

(ש"ך סק"ו) יש להקל בהפ"מ. היינו רק בבדק הניביה אלא דא"א בקיאים בבדיקה בזה מקילין בהפ"מ אבל בלא בדק כ"כ אף בהפ"מ אסור דהא לעיל (סי' נ"ג ס"ג) מחמירים כדעת הפוסקים דנשבר כנשמט אף בהפ"מ אלא דלפ"ז יהא מוכח דמקילים אף בלא נקשר אף דבלא"ה אסור באין הפ"מ בליכא ריעותא בעור ובשר והוי תרי קולות בהפ"מ ודלא כמש"ל לזה י"ל יותר דהש"ך מיירי בנקשר היטב דמצד שבירת רגל ליכא ומקילי' בהפ"מ אף לא בדק כלל וכדמסיק הש"ך לעיל (סי' נ"ג סק"ז) ודו"ק:

(ס"ה בהג"ה) מ"מ המנהג להטריף. דגזרי' דלפעמים יהיה נקב בעור ובשר דאזי אסור לרש"י אף בעור ובשר חופים את רובו דשמא יצא השבירה פעם א' דרך נקב ובצירוף דאף לאינך פוסקים מ"מ כיון דעכ"פ בעי' עו"ב חופים אמרינן דא"א בקיאים מש"ה אסרינן בניקב העור ובשר ואף בלא ניקב מטעם גזירה ובהפ"מ מקילים היינו בלא ניקב העו"ב אבל בניקב עו"ב אסרינן אף בהפ"מ. כך מסקנת האחרונים. ואני מספק עוד דאפשר לא היקל בהפ"מ בלא ניקב עו"ב. היינו דלא גזרו אטו ניקב כיון דבניקב גופיה אסרינן רק מטעם א"א בקיאים בחיפוי. אבל היכא דליכא באמת חיפוי דהיינו בנקלף וכדומה. י"ל דאף בהפ"מ אסור או דבהפ"מ לא אמרינן כלל הגזירה אטו ניקב וצ"ע לדינא:

(ש"ך סק"כ) כשירה ודוקא כשעור. אין זה דרך ביאור על המחבר דהא המחבר ס"ל ס"ה דעו"ב חופים כשר אף בלא נקשר אע"כ דהמחבר מיירי באין עו"ב חופים. ומכח דנקשר ונתרפא אמרינן דאז בשעת שבירה היה עו"ב חופים ולא היה טריפה מש"ה נתקשר ואח"כ נעשה אין עו"ב חופי' אלא דהת"ח כ"כ לעצמו דס"ל כרש"י דעו"ב חופים לחוד לא מהני דחיישינן שמא יצא משבר פעם א' דרך נקב ובזה נקשר מורה דלא יצא אבל באין עו"ב חופים לא מהני נקשר:

(ש"ך סקכ"א) דהכא הספק הוא מחמת חסרון ידיעה. וצ"ע אם להקל בהפ"מ מטעם ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא יצא לחוץ ואף דהוי חסרון ידיעה בהפ"מ מקילין בכה"ג כמ"ש הרמ"א (סי' ק"י) ע' בש"ך לעיל (סימן נ"ג סקט"ו ובסימן נ"ה סק"ד) בשם הרמ"ע דהוי ס"ס אינו מתהפך. ומ"מ אם הוא מהקוליות ולמטה. לכאורה יש לדון להקל כיון דיש לצרף לדעת הריא"ף וסייעתו דאין איסור אלא בקיליות וא"כ אף אם בודאי היה עור ובשר או בנחתך י"ל דהוי ס"ס ספק לאחר שחיטה וספק כשיטת הריא"ף ועכ"פ בספק אם יצא לחוץ ובפרט בעו"ב שלם נ"ל דיש להקל אף בלא הפ"מ:

בין הערקום כו'. אבל בערקום כשרה כמ"ש ב"י וד"מ ע"ש מהר"י ן' חביב שביאר כן דברי הטור ולמד כן מדברי רבינו ירוחם וזהו דעת הר"ב בהג"ה אבל באמת מוכח מדברי הרא"ש פרק בהמה המקשה שבנחתך בתוך הערקום טריפה וכן משמעות ל' הטור וכ"כ בס' לחם חמודות דף קפ"ה ע"א וכ"כ הב"ח וכן משמע ברבינו ירוחם שכ' בנתיב ט"ו אות י"ח ואם נחתך הרגל בארכובה התחתונה ממש בין הפרקי' התוס' אסרוה וצומת הגידי' כתבתי שיעורן ממעל לערקום והוא עצם קטן המחבר הפרקים כו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' ט"ז וז"ל דע לך בני כי עצם התחתון שבבהמה המחובר לפרסות הרגל אינו קרוי ארכובה אלא עצמות קטנים יש בין עצם התחתון לאמצעי והם נקראים ארכובה ובארכובה זו עצמה טרפה לרבי יודא כלמעלה מהארכובה עכ"ל וכ"כ עוד שם כמה פעמים ולפ"ז אפי' הצומות הגידים קיימים טרפה דהא טרפה מטעם דהוי כנחתך למעלה מהארכובה וכ' הב"ח והכי נקטינן אבל מהרש"ל פרק בהמה המקשה השיג על הרא"ש ודעתו דבנחתך בערקו' דינו כלמטה מהארכובה ודבריו אינם נראין גם מה שהביא שם ראיה לדבריו מהמרדכי לא נהירא כלל דהא הם דברי ראבי"ה במרדכי דס"ל התם להדיא כשיטת הרמב"ם וסייעתו דבשוק כשר כל שלא נחתכו צומות הגידים ולא קאמר התם אלא דבערקום אין שם צומות הגידים ולכן אם נחתך שם כשר וכן פסק האו"ה כלל נ' דין ב' כהרא"ש מיהו בש"ד סי' פ"ו כתב דבערקום גופיה טריפה מטעם דחיישינן לפסיקת אחד מהגידים ואפילו לא יצאו לחוץ ולפ"ז אפי' נתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו טרפה כיון דטעמא הוא משום חשש צומת הגידים כדלקמן סימן נ"ו ס"ק י"ב. ועיין מה שכתבתי מזה בסי' נ"ו ס"ק ד':

והוא דאיעכול כו'. והב"ח כתב דלענין מעשה ראוי להחמיר בשמוטת ירך אפילו בבהמה ולא איפסק ולא איעכל נמי טרפה מדינא וכסברת התוס' בבכורות והראב"ד בהשגות ודלא כשלחן ערוך עכ"ל ואגב חורפיה לא עיין שפיר דאיתא התם במשנה (דף מ' ע"א) גבי בכור נשמטה ירכו הוי מום וכתבו התוספות פירש"י וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי כדאמ' בפא"ט האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה וה"מ דאיעכול ניביה וקשיא לפירושו דטריף התם אפי' לא איעכול ניביה ולא איפסק אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחלת ברייתה עכ"ל ור"ל דטריף התם רב מתנא אפילו בלא איעכול ובלא נפסק א"כ לרב מתנא תיקשי מתני' אבל למסקנא כשר עד דאיתעכול איתעכולי וכמ"ש התוס' פא"ט דף נ"ז גם המעדני מלך בבכורות דף רס"ב ע"ב הניח דברי התוס' בתימה ולא ירדתי לסוף דעתו וכן הגיה מהר"ש אידל"ש וקשיא לפירושו דאיכא מאן דטריף כו' והוא פשוט א"כ אדרבה מוכח מדברי התוס' אלו איפכא וכ"פ התוס' בפא"ט דלא מיטרף אלא באיעכול:

אך י"א דא"א בקיאין בו'. וכתב מהרש"ל בא"ו שלו ס"ס פ"ו דמ"מ בעינן שנפסקו ניביה הא לאו הכי לא מטרפינן ומדברי הר"ב לא נראה כן וכ"כ הב"ח דלמאי דא"א בקיאין אפי' לא נפסק טרפה ומשמע מדברי מהרש"ל שם דכל שנעכל ודאי איפסק וכן משמעות הפוסקים:

דא"א בקיאין כו'. וכתב הר"ף בהגהת סמ"ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו יודע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכיל ניבי' ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט עכ"ל וכ"כ המרדכי פא"ט והגהת מיימוני פ"י ומביאם ב"י וד"מ ות"ח כלל פ"ז דין ו' ומשמע דלטעמא דבשעה מועטת כזו לא איעכול ניביה דאפי' איפסק ניביה כשרה וכ"כ באגודה פא"ט סימן נ"ו. ומשמע מדבריהם שכתבו ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט כו' דאי איכא ספיקא אם היתה שמוטה קודם לכן או לא טרפה וקשה דהא הוי ס"ס ספק לאחר שחיטה נשמט ואת"ל קודם שחיטה דילמא לא איעכול ניביה מיהו בהגהות שבסוף ס' או"ה כלל נ' דין ה' מתיר בכה"ג מטעם ס"ס אבל משמעות הפוסקים דנעיל לא משמט הכי ובתשובת מנחם עזריה סימן צ"ז שאלה מעש' בעוף א' שנשבר העצם מהארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופים את רובו ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה אם יש להתירו מכח ספק ספיקא ספק לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ קודם שחיטה תשובה כבר ידעת שאין מתירין שום איסור מכח ס"ס אלא בזמן שב' הספיקות מתהפכים וכאן א"א להפכן א"כ אין זה אלא ספק א' כו' עכ"ל. וכ"כ האגור בשם התוס' דכל ס"ס שאינו יכול להפכו לא מקרי ס"ס א"כ בכאן י"ל דאינו מתהפך דליכא למימר ספק נתעכל או לא נתעכל ואת"ל נתעכל שמא לאחר שחיטה דאם נתעכל ודאי קודם שחיטה דבשעה מועטת כזו לא נתעכל וא"כ כיון דנתעכל קודם שחיטה שף נמי קודם שחיטה ועוד דלאחר שחיטה לא שייך כלל לפלוגי בין נתעכל או לא אבל צ"ע דבדוכתי טובי מוכח דאע"פ שאינו מתהפך קרי ס"ס ואע"ג דבדיני ס"ס בדין ט"ו חלקתי בזה ע"ש מ"מ הכא כיון דנתעכל בלא נשמט אינו טרפה א"כ שפיר י"ל ואת"ל נתעכל שמא נשמט לאחר שחיטה אלא נראה לומר דאע"ג דאיכא ס"ס כיון דהספק הוא מחמת חסרון ידיעה לא הוי ס"ס כדלקמן סי' צ"ח ס"ק ט' וסי' ק"צ ס"ק נ"ד דלא כתשובת משאת בנימין סי' נ' שכתב דלענין ס"ס לא איכפת לן במה שהוא חסרון ידיעה ע"ש:

אע"פ שחזר ונקשר היטב. משמע אפי' שבר אל שבר יחדיו ידובקו כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם דשמא איעכול ניבי' וכן משמע בת"ח כלל פ"ז סוף דין ו':

וטוב להחמיר כו'. ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה ודו"ק:

וי"א דוקא כו'. כ"כ בד"מ ובת"ח כלל פ"ז דין ז' בשם תשובת הרא"ש כלל כ' סי' י' וצ"ע דלשון תשובת הרא"ש שם כך הוא ואם נשבר הירך בין פרק שני לפרק ג' אם עור ובשר חופים את רובו כשר אין בו טריפות אלא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניבי' עכ"ל ומיירי דוקא בנשבר אבל בנשמט נראה דאין חילוק וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' פ"ט דאין חילוק בעור ובשר חופים את רובו אלא בנשבר אבל בנשמט אין חילוק כו' ומבואר שם מדבריו דאפי' בנשמט עצם הקולית ממקום חבורו בגוף אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו וכ"ש הכא ובת"ח שם דין ו' כ' בשם תשובת הרשב"א סי' קס"ז דבנשמט הקולית ממקום חבורו בגוף אינו כשר אלא דוקא כשעור ובשר חופים את רובו וכמו שיתבאר לקמן לענין שבירת העצם עכ"ל וצ"ע דלא נמצא כן בתשובת הרשב"א רק בתשובת הרשב"א סימן רכ"ו איתא גבי עצם הקולית שנשבר וניטל ממנו קורט מראשו דבעינן עור ובשר חופים את רובו וכתבו המחבר בסעיף ו' אבל בנשמט אין חילוק וכמ"ש בתשובה סימן פ"ט וצ"ע (וע"ל סי' ס"ב בהג"ה ובמ"ש שם):

מראש עצם התחתון כו'. וכן בערקום טרפה למה שכתבתי בס"ק א' וע"ל סי' מ"א ס"ק ט"ו וס"ס מ"ג וסי' נ' וסי' נ"ד ונ"ה:

רוב עביו ורוב הקיפו. ע' בדברי האחרונים שהאריכו בפירושיהם בזה ולפי שנוהגים להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזה בסימן זה:

כשרה. משמע אפילו האבר עצמו וכן הוא בש"ס וכל הפוסקים וגם כל האחרונים השיגו על הש"ד וכ"כ בד"מ בשם או"ה דכן נוהגין והוא בכלל נ' דין נ':

אסור מדרבנן. משום אבר מן החי) ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן סמ"ק סי' רי"א דף צ"ג ע"א ומביאו מהרש"ל פ' המקשה סי' י"ז והב"ח בסתם אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפ' א"טע גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס שרי לעובד כוכבים אפילו לכתחלה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול:

כשחותך האבר כו'. ר"ל מקום החתך במקום שהוא מחובר עתה מכח שא"א לצמצם וכן הוא בדברי הפוסקים מקום החתך אסור אבל ודאי שלא במקום החתך א"צ לחתוך גם מעט למעלה ממקום השבירה כי מה ענין למעלה מן השבירה לזה ומהרש"ל והב"ח הבינו דהפוסקים אסרו למעלה ממקום החתך אפילו העצם והבשר נפרד מן האבר המדולדל ולכן השיגו עליהם והדבר ברור כדפי' ולפ"ז לדידן דאף בעור ובשר חופים את רוב האבר המדולדל אסור דא"א בקיאין איזה מקרי חפוי בשר וכמ"ש בת"ח כלל פ"ז סוף דין א' מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א"צ לחתוך כלום:

וצריך לחתכו כו'. והיכא דאיכא ספק אי יצא לחוץ אע"ג דנהגינן לחתוך האבר ולהשליכו אפ"ה אם נמלח או נצלה או נתבשל עם אותו אבר אין לאסור אפילו ליכא ס' וכדכתבו הפוסקים דהיכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא כ"כ הב"ח ודבריו נכונים הם ולפ"ז כ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו) דמות' התבשיל ודלא כתשו' משאת בנימין סי' מ' וכן אפי' היכא דיצא בודאי לחוץ דצריך ששים בתבשיל או בצלי ומליחה נגדו אין להחמיר בו היכא דאין ששי' בחתיכה נגדו לומר חתיכה נעשית נבילה באיסורדבוק (כדאמרינן לקמן סי' ע"ב גבי לב וסי' ע"ג גבי כבד וכן בכמה דוכתי) כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' נגד כל התבשיל כיון דהתבשיל נעשה מתחל' נבלה דדוקא היכא דיש בתבשיל ס' אלא שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' הוא דאין להחמיר כיון דבלא"ה הרבה פוסקי' סוברי' דאף באיסו' דבוק כל הקדרה מצטרף כדלקמן סי' ע"ב סעיף ג' ועוד דבשלמא בדבוק י"ל כיון דרבנן אחשבוהו להאי אבר המדולדל כאילו נחתך דהא משום הכי אסרוהו כאבר מן החי דמן התורה מותר כל שמחובר מעט א"כ אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי:

להטריף כל שבירה כו'. דין זה הוא חומרא גדולה ולא נזכר בשום פוסק וגם כל האחרונים ומהרא"י ואו"ה לא כתבו כן רק האגור כתב שנוהגין כן והב"י חולק עליו גם מהרש"ל באו"ש סי' פ"ו כ' שלא נהגינן כהאגור בזה וגם לטעם האגור שכתב משום דלהרמב"ם יש לחוש שמא בכל אורך עצם האמצעי הוא צומת הגידין מבואר דאם נשבר שלא במקום צומת הגידין כשר אפילו לדידן ולכן נ"ל דאע"פ דעתה נתפשט המנהג להטריף בכל ענין וכמ"ש הר"ב מ"מ בנקשר אפי' בלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו יש להכשיר כשהעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל דהא בלא"ה ממשמעות הפוסקים משמע דכשנקשר מותר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן הב"ח מתיר בהפסד מרובה א"כ הכא אפילו בלא הפסד מרובה יש להתיר ואולי לזה כיון הר"ב במ"ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כ' ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו. ובזה א"ש דלכאורה קשה לאיזה צורך כתב הר"ב כלל האי ודוקא אם לא כו' הלא מבואר הוא לקמן ומה ענינו לכאן אלא דאשמועינן דכאן יש להכשיר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וע"ל ס"ק י"ז. וגם מהרי"ק גופיה דאסר לקמן עד שיתקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו היינו דוקא כשיש ריעותא בבשר כדמשמע מלשונו שכתב וקרם עליו עור ובשר הובא בב"י ות"ח שם דין ט' אבל לא כשהעור והבשר יפה ואין ניכר ריעותא ודלא כתשובת משאת בנימין שם דמחמיר אפילו במקום שאין עושה טרפה ואין ניכר ריעותא כלל בבשר ולא נתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו אבל לאחרים אין להחמיר כלל וכן במקום שאינו עושה טרפה דאסור רק מדרבנן משום מצות פרישה אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפילו לא נתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן הסכימו גדולי ההוראה:

ואף אם עור ובשר מקיף אותו מכל צדדיו. דאז אין לחוש שמא יצא העצם לחוץ דהא אין להחזיק ריעותא דילמא היה נקב וא"כ כשר אף לפרש"י וא"כ למה נהגו להטריף ואפשר דנהגו להחמיר כדי שלא יבא להכשיר כשהשבירה קצתה מגולה א"נ שא"א בקיאין בבשר החופה ולכן נהגו להטריף בכל ענין עכ"ל ד"מ:

ובמחצה בשר כו'. אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף. טור בשם הרשב"א:

ואנן אין בקיאין כו'. לכאורה קשה לאיזה צורך כתב הרב את זה דהא כתב לעיל סעיף ה' דאנן נוהגין להטריף כל שבירה בעצם אפילו עור ובשר מקיפים אותה מכל צדדיו וצ"ל דמשום הפסד מרובה נקט לה ולפי מה שכתבתי בס"ק י"ד דהיכא דחזר ונקשר כשר אפי' לדידן כל שאין ריעותא כלל בבשר אתי שפיר דאשמועינן הכא כל שנשתנה מראית הבשר הוי ריעותא ואינו מציל בכל ענין ודו"ק:

ולכן כו'. ע"ל סימן מ"ג סעיף ב' בהג"ה וסי' מ"ח סעיף ה' וס"ס נ' בהג"ה:

במקום שעושה אותה טרפה. וכ"ש באבר המדולדל דאם חזר ונקשר כשר ודלא כאו"ה כלל נ' דאוסר אבר המדולדל אף בנקשר כ"כ בד"מ סי' ס"ב וכן משמע בתשובת משאת בנימין סי' מ':

כשרה. ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו ת"ח שם דין ט' וכ"כ שם בשם או"ה:

אסורה מספק. ול"ד לסי' ל"ו סעיף ה' דתלינן בזאב דהתם איכא רגלים לדבר משא"כ הכא כ"כ מקצת פוסקים ומקצת פוסקים כתבו לחלק דהכא הספק הוא מחמת חסרון ידיעה וז"ל מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ו כתב הסה"ת דהיכא דנשבר העצם או נשמט במקום שהוא נטרף ולא ידע אי מחיים אי לאחר מיתה זמנין סגיאין מצינן לברורי כגון אם הושחר המכה אז ודאי מחיים נעשה וכל היכא דלא מצינן לברורי אסרינן מספק ולא אמרינן נשחטה הותרה כמו בזאב דהכא הספק תלוי בחסרון חכמה ואם היה בקי היה יכול להבחין וזו כיון דיש ריעותא אסרינן מספק וכל כה"ג עכ"ל. ומשמע דהכא אסור אפי' למ"ד דכל ספק טרפות דאתיליד לאחר שחיטה תלינן לקולא וכמ"ש בסי' נ' ס"ק ג' כיון שהספק מחמת חסרון ידיעה או דכיון דאין במה לתלות א"כ עינינו רואות דלא נעשה לאחר שחיטה ומסתבר יותר לאיסור מלהיתר וכל כה"ג לכ"ע אסור כמ"ש בסימן נ' ס"ק נ' ע"ש:

בסוף הערקום בין הערקום ובין השוק כו'. דבר זה מדברי הרא"ש פרק בהמה המקשה מביאו ב"י וז"ל והיכא דנחתך הרגל בארכובה בין הפרקים ראיתי מפרשים שהתירו ולי נראה לאסור משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לסיפא דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה הא בארכובה עצמה כשרה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פרש"י בפא"ט גבי צנא דאנקורי שנשברו רגליהם בארכובה או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ אלמא בתוך הארכובה ולמעלה מארכובה דין א' להם ועוד מדאמר ובאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוא נקרא ארכובה ולמטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת הארכובה ולמטה ולמעלה מארכובה היינו מסוף ארכובה ולמעלה והשתא ל"ק מידי דיוקים אהדדי עכ"ל וראיתי ב' פירושים על ארכובה סתם שנזכר כאן הא' מה שפי' באו"ה שכתב כלל נ' וז"ל ולמעלה ממנו עצם קטן שעומד בבין הפרקים המחבר את עצם התחתון לעצם האמצעי והוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ברגליה שלפניה והוא הנחתך בפרסות כשמפשיטין הבהמות ופסק רש"י כרב דמפרש ארכובה דמתניתין והוא אותו עצם קטן וכתב וה"ה נמי אם נחתך אותה ארכובה עצמה טרפה וכ"פ הרא"ש כו' עכ"ל הרי שמפרש הך ארכובה שדן עליה הרא"ש הוא העצם קטן שמשחקין בו התינוקות שקורין טשי"ך וכ"ה בתשובת הרא"ש כלל עשרים סימן י"ו ולפ"ז הוה האיסור להרא"ש גם אם נחתך בטשי"ך עצמה או אפילו למטה ממנה בין המקום שמסיים הטשי"ך ובין התחלת העצם שלמטה הנמכרת עם הראש דאל"כ הרי עדיין הדיוקים קשיין אהדדי ושוב ראיתי פי' שני בהגהות או"ה בסוף הספר שכתב וז"ל אך מהרי"ש אמר שהארכובה הוא הגלי"ד שבין העצמות והיינו בין בבהמה בין בעוף ע"כ לשונו לפ"ז אין שם סתם ארכובה חל על העצם הקטן שקורין טשי"ך שהרי כלל גם העוף בזה ובעוף אין בו טשי"ך ולא שום עצם מפסיק בין עצמו התחתון לאמצעי אלא ע"כ על המקום המפסיק בין עצמות שקורין בל"א גלי"ד ע"ז אמר דאם נחתך שם בין הפרקים דטרפה נמצא לפ"ז בטשי"ך עצמו וכ"ש למטה ממנו כשרה אלא על הגלי"ד דהיינו מקום המפסיק בין הטשי"ך לעצם האמצעי דן לאסור אבל הטשי"ך עצמה היא שייכה לעצם התחתון וממנה התחלת עצם תחתון ואע"פ שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש אין זה ראייה דשמא בימיהם לא היה כך וכמ"ש רש"ל סי' י"א ואכתוב דבריו בסמוך נמצא דאין איסור בין הפרקים שכ' הרא"ש אלא ממש בין עצם האמצעי לטשי"ך וכמו שאכתוב בסמוך בשם ש"ד גם מדברי הטור משמע כן שכתב למעלה ממנו מיד טרפה דמשמע תיכף שמסיים עצם התחתון ואי ס"ד דהטשי"ך שייכה למעלה א"כ קאי האי למעלה ממנו מיד על הטשי"ך וטריפה שם ולמה אמר אח"כ ואפילו בתוך הפרק שבינו ושוק טריפה היה לו לומר רבותא טפי דאפילו בטשי"ך טרפה ואם נתכוון הטור לקרות הטשי"ך בלשון פרק קשה דהיה לו לכתוב רבותא עכ"פ דטרפה אם נחתך בין הטשי"ך לעצם התחתון אלא דאפשר שבין הכל קרי ליה בתוך הפרק כו' ובמרדכי משמע שקרי לארכובה טשי"ך ואפי' הכי מתיר כנגד הטשי"ך שכתב יש עצם קטן המחברם ונקרא קופי"ץ התחתון ובל' המשנה בבכורות ערקום והיינו ארכובה כו' ובין האמצעי לשלישי בחבורם יש ג"כ ערקום כו' וארכובה התחתון דינו כלמטה ממנו שאין חשש כנגדו לפסוקת הגידין כו' עכ"ל הרי שתופס פירוש ראשון שזכרנו על ארכובה ואפ"ה מתיר בטשי"ך עצמה מטעם שאין שם חשש פסיקת צומת הגידין וס"ל דיוקא דסיפא עיקר מן הארכובה ולמעלה דוקא טריפה ובש"ד סי' פ"ז כתב והארכובה עצמה שיש לחוש שמא נפסקו אחד מן הגידין כי שמה הם צומת הגידין עכ"ל ונראה שמפרש ארכובה כפי' השני דלעיל דאי כפירוש הא' שהוא הטשי"ך הא אין שם צומת הגידין נמצא בטשי"ך עצמה אין איסור. ומו"ח ז"ל הבין שש"ד קורא להטשי"ך ארכובה ואפי' הכי אוסר שם מחמת צומת הגידין ואע"פ שאין שם איסור צומת הגידין כמ"ש סי' נ"ז מ"מ אוסר לפי שאין אנו בקיאין להבחין שפיר ולי נראה כמו שכתבתי דהא הש"ד כתב בהדיא כי שמה יש צומת הגידין אלא פשוט דהוא מפרש כפי' השני שזכרתי. ורש"ל פי' דברי הרא"ש על הטשי"ך עצמה לחומרא כפי' הא' אלא שחלק עליו מסברא דנפשיה ואמר דלא מסתבר לומר שיטריף שם בנחתך בארכוכה עצמה שהרי אפי' צומת הגידין שבארכובה עצמה אין נטרפים אם נחתכין ולמה נטריף יותר בנחתך העצם הלא דינו כלמטה מהארכובה עצמה הנמכרת עם הראש ואף שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש אין ראייה שבימיהם שמא היה נמכר עם הראש והאריך בדבר והביא דעת המרדכי דלעיל וסוף דבריו דאין נחתך ולא יתר רגל העומד שם בארכובה פוסל כלל וכך נראה הלכה למעשה להקל שהרי בלאו הכי לרי"ף וכל סיעתו וליתר הגדולים מפרשים כעולא דפשיטא דכשר באותה ארכובה עצמה עכ"ל גם ב"י בשם מהר"י חביב כתב בשם רבינו ירוחם שאין איסור בארכובה עצמה רק בינה לשוק וכמ"ש כאן בש"ע גם בד"מ מביאו:

והוא דאיעכול ניביה. בטור כתב או איעכול וכתב ב"י בשם ריב"ש שהוא ט"ס ולענ"ד דאין כאן ט"ס אלא הטור גורס כגי' הרי"ף והגאונים שמביא ב"י דגרסי בגמרא והני מילי דאיעכול כו' ולפ"ז קאמר תלמודא דאפילו בלא נפסקו לגמרי אלא קיימים עדיין רק שהם נתעכלו טרפה וממילא כ"ש נפסקו לגמרי אפי' בלא עיכול:

וכן אם נשבר סמור לגוף אף על פי כו'. בנשבר ולא יצא לחוץ מחלק בקולית אבל אם יצא לחוץ טרפה בכל העצם הקולית כמו בנחתך דלענין נחתך או נשבר ויצא לחוץ לכולי עלמא טרפה בכל הקוליא וכן כ' בהדיא באו"ה כלל נ':

מראש עצם התחתון כו'. כדי לברר דין זה גם בנמצא ב' כבדים נעתיק דברי הראשונים בפי' כל יתר כנטול דמי דמקורו מהכא דאמרינן בגמ' נמצא רגל אחת יתירה טרפה מ"ט אמר רב הונא כל יתר כנטול דמי וז"ל ת"ה הארוך דף ל"ט פרש"י כל יתר אחת כחסר אחת והוה כבעלת רגל אחת וטרפה דהוה כשמוטת ירך בבהמה ולפי פירושו אם נמצאו לה שני טחולין ואפי' דבוקין בעביין כשרה שהרי אתה רואה אותה כאלו נטלו שניה' וניטל הטחול כשרה ואם נמצאו לה ב' כבדין ואפי' דבוקין שלא במקום מרה ושלא במקו' חיותא טרפה שהרי רואין אותם כנטולין וניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כזית טריפ' אבל הרמב"ן ז"ל כ' דכניטל אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו ניטל ממקומו (נ"ל צ"ל הוא ומקומו וכן הוא באשיר"י להרמב"ן) וכל שאלו ניטל ממקומו ע"י אדם טריפה יתר נמי טריפה וכל שאלו ניטל ע"י אדם כשירה ה"נ כשירה ולפיכך ב' טחולין הדבוקין בסומכייהו טרפה שהרי רואין אותן כאלו ניטלו וניקבו במקום חבורן וב' כבדין הדבוקין בכזית שבמקום מרה וכזית שבמקום חיותא טרפה הא לאו הכי כשרה וכן אם היא יתרת רגל למטה מצומת הגידין כשרה אלו דברי הרב ז"ל ול"נ שלא אמרו יתר כנטול עם מי שמחובר לו קאמר אלא כנטול הוא לבד ממקומו וכל יתר שאלו אתה נוטלו לבדו ממקומו טרפה אף זה טרפה הא לאו הכי כשרה ולפיכך ב' טחולין לעולם כשרה שאפי' דבוקין בעביין ואתה נוטל הא' עדיין נשאר הב' שלם ולומר שעדיין יש במה שנשאר יתר מעובי דינר זהב וכן ב' כבדין באיזה מקום שיהיו מחוברים שאין חסרון פוסל בו כל זמן שנשאר בו כזית במקום מרה ובמקום חיותא כשרה אבל בגובתה כו' וכן בב' מרות הדבוקות זו בזו דהוה כניקבה מ"ה טרפה. אבל לא נראה כן למעשה נגד רבותי עכ"ל. משמע מדבריו של רש"י פוסל יתרת בכבד אפי' אם היא דבוקה בכבד למטה מכזית דמרה ומקום חיותא וכן ביתרת דרגל למטה ממקום צומת הגידין דהא כ' לדעת הרמב"ן בסוף דאי דבוק היתרת של כבד שלא במקום מרה או חיותא כשר וכן אם היתרת למטה מצומת הגידין כשרה משמע לרש"י אינו כן בהנך תרתי וכן נראה מל' הרא"ש שכתב לרש"י סתם שני כבדים טריפה ואח"כ כתב דברי רמב"ן וסיים בו ואם היתה למטה מצומת הגידין כשרה ופרש"י עיקר עכ"ל משמע דלרש"י אפי' למטה מצ"ה טרפה וכן משמע בר"ן שהביא דבריהם וכן משמעות דברי הטור סימן מ"א שכתב ואם נמצאו ב' כבדים טריפה וכן מסקנתו שם דמשמע בכל מקום שנמצא והיינו כדעת רש"י שלזה הסכים הרא"ש ומ"ה כתב בסי' מ"ג דב' טחולין כשר בכל גווני והיינו כרש"י וע"פ זה יתבאר מ"ש הטור כאן והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעל' בכ"מ שהוא מחובר בין במקום צ"ה או למטה מהן עכ"ל דקשה כיון דס"ל כרש"י יש להטריף ביתר אפי' למטה מצ"ה וכמו שסיים באמת כאן או למטה מהן והיינו אפי' בארכובה הנמכרת עם הראש כמו בכבד בכל מקום ע"כ נ"ל עיקר דמ"ש הטור מראש עצם התחתון ר"ל ממקום שמתחיל עצם התחתון סמוך לעצם שבו הפרסות ולמעלה עד הגוף בכל מקום שימצא בו יתרת טרפה וכמ"ש בכבד. ואל תתמה על לשון מראש עצם לפ"ז שהרי כתב ב"י לעיל סי' זה בשם מהר"י חביב בלשון כזה וז"ל ואפי' בתוך הפרק שבינו לשוק בסוף הערקום כו' קרי לחלק של צד הגוף סוף ממילא של צד הפרסות קרוי ראש כנלע"ד ברור אלא שהב"י הוקשה לו פי' דברי רבינו הטור במ"ש או למטה מהן דס"ל בארכובה התחתונה פשיטא דכשר ביתרת ומחמת זה לא רצה לפרש דברי הטור כפי מה שכתבתי דגם על הארכובה התחתונה יהיה בכלל ופי' בו פירושים אחרים דר"ל עד סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש וקשה לי דלמה כתב סתם או למטה מהן ותו דלמה לא כתב הטור גם בסי' מ"א דב' כבדים אינם אוסרים אם הם למטה ממקום מרה וחיותא ע"כ ודאי מה שדחה ב"י הוא באמת נכון ולפי ענ"ד הוא מוכרח כן לדעת רש"י דס"ל כל יתר אוסר בכ"מ אפי' במקום שאין שם טריפות. ושוב ראיתי לרש"ל שכתב בפא"ט סי' י"ח ג' פירושים דלעיל על יתר כנטול דהיינו של רש"י ורמב"ן [והרשב"א] דלרש"י טריפה ביתר כבד בכל ענין ובטחול כשר בכל ענין ולרמב"ן יש חילוק בכבד וכן בטחול ולהרשב"א כשר בכל ענין זולת במקום שנקב פוסל בו וסיים בלשון זה למעשה יש לחוש לכל הפירושים ולאסור ב' כבדים בכל ענין כפירוש רש"י וגם לאסור ב' טחולין אם נדבקו בסומכייהו כפי' הרמב"ן וכן לאסור ברגל יתר בכל ענין אם לא שיוצא למטה מהארכובה דכשירה בכל ענין וכן אם ב' הכבדין מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותא ג"כ פשיטא דכשירה לכ"ע עכ"ל ודבריו תמוהין דא"כ רש"י ורמב"ן לא פליגי בב' כבדים דהא גם לרש"י כשר כשמתחיל היתר למטה ממקום מרה וחיותא וכל המפרשים כתבו דלרש"י יש חומרא בב' כבדים וקולא לרמב"ן וצ"ל דהחומרא תהיה באם שניהם תלוים ואינם נוגעים זה בזה דלרש"י טריפה ולרמב"ן כשרה כיון שאין איסור אם ינטל אותו המקום שהיא תלויה שם ודבר זה לא הזכיר לא ת"ה ולא הרא"ש ולא הר"ן ולא הטור ותו דאדרבה איך תאמר דלרש"י טריפה באינם דבוקים כלל ה"ה נמי אם הם דבוקי' למטה ממקום מרה וחיותא דחד טעמא יש בהו על כן נראה עיקר לענ"ד כמו שכתבתי לדעת רש"י והסכימו בו הרא"ש והטור לאסור בכבד וברגל בכל מקום שיש יתר אלא שבודאי להלכה אין לפסוק כן כיון שכל האחרונים שמביא ב"י סבירא להו דיתר רגל אינו אוסר אם הוא עומד למטה מהארכובה אם כן סבירא להו להלכה כרמב"ן ועל כן גם בכבד אין איסור אלא כשהיתרת עומד במקום מרה או חיותא ובטחול במקום סומכיה. וא"כ היה ראוי לנו לפסוק בכבד יתירה תלוי' ואינה דבוקה בחברתה לקולא אלא דמסתפינא להקל ואיך שיהיה לא ידענא ליישב אם נפסוק בכבד לאסור היתרת בכל גווני וברגל דוקא למעלה מצ"ה שזה סותר את זה ודלא כמאן עבדינן דגם רש"ל השוה אותם דגם בכבד פסק להיתר למטה ממקום מרה וחיותא אלא דכתב דגם לרש"י הוה כן וכבר נתברר שאינו כן לרש"י. ובפרישה ראיתי שעש' חילוק בין כבד לרגל דבכבד היתר פוסל אפי' אינו עומד אלא למטה ממקום מרה וחיותא וברגל פוסל דוקא בעומד למעלה מארכובה התחתונה כיון שיש הרבה איברים לא אמרי' כנטול הכל אם עומד למטה והוא תמוה דזה דלא כמאן דלרש"י תרווייהון שווין הן לרש"ל לקולא כמו לרמב"ן בתרווייהו ולדידי לחומרא בתרוייהו ושום פוסק לא חילק בינייהו ותו דהא לרש"י טרפה באם יש כבד יתירה תלויה ואינה דבוקה לגמרי להכבד האחרת וכמ"ש רבינו ירוחם בהדיא וכאן אין שייך לומר שהאיסור הוא מחמת שבמקום שהיא דבוקה הוה כאילו ניטל אותו אבר וא"כ למה נאמר ברגל שאין היתר עושה איסור רק האבר שדבוק בו אלא ודאי בדותא היא מילתא דא. ולענין הלכה נראה דכיון דהאחרוני' פסקו דלמטה מצומת הגידין כשר היתר רגל וכן הוקבע בש"ע אין לזוז מזה וממילא גם בכבד כשר כשהיתרת עומדת שלא במקום מרה וחיות' כיון דרש"ל פסק כן בהדיא והוא צודק עכ"פ לדעת הרמב"ן ורשב"א כדי הוא לסמוך עליו אכן אם נמצא יתר כבד תלוי ועומד ואינו דבוק לגמרי לזאת כיון דלרש"י טרפה ולא נמצא מן האחרונים מי שמורה בה להיתר אדרבה לפי הכלל שנתנו ברגל דכל שהוא עומד במקו' רגל ויש לו צורת רגל אסור ממילא בכבד נמי כן הוא כל שהוא תלוי ועומד במקום שכבד האחרת תלויה טריפה כנ"ל עיקר אע"ג דלרמב"ן זהו כשר מורינן בה לאיסור כדעת רש"י בזה ובטחול ודאי מורינן לאיסור כרמב"ן דהיינו אם יש יתרת דבוק בסומכי' וכמ"ש רמ"א בסימן מ"ג בשם י"א אלא שהיקל בהפסד מרוב' לסמוך על רש"י בזה ואין נרא' להקל נגד הרמב"ן ורשב"א כיון שכאן פוסק כרמב"ן ביתר רגל להקל שלא במקום צ"ה אלא גם בהפסד מרובה יש לפסוק כרמב"ן לאיסור וכן ראיתי בהג"ה ש"ד סימן ע"ט שכתב מעשה שנמצא בטחול כמו יד על הטחול והטריף מהר"ר אליעזר מברי"ן ובד"מ הביא זה בשם מהר"י מולין וע"כ הי' זה על סומכיה והיה בו צורת טחול ולכך חשבו ליתר וכ"פ בד"מ והיינו כרמב"ן:

עור ובשר חופין את רובו. כ' הרוקח כך בודקין אותו ימתח אבר כמו שהיה ויקרב זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו עכ"ל:

והאבר אסור מדרבנן. בגמ' פרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) אמרינן אין בו אלא מצות פרוש בלבד פרש"י פרוש בעלמא מדרבנן וכתב ב"י בשם רשב"א שגזרו בזה משום אבר מן החי ועיין מה שכתבתי בסעיף ב':

קודם שימלחנו. בהג"ה ש"ד סי' פ"ו כתוב גף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לו אם נתבשל או נצלה עם אותו אבר מה הוא דינו עכ"ל משמע דבמליחה פשיטא שאין כאן איסור שהרי כל בישול נמלח תחלה ונראה מה שהקילו בזה במליחה ומספקא בנתבשל אע"ג דשאר איסורים דרבנן צריך ששים לבטלה כדאיתא בגמרא פרק גיד הנשה אל תזלזל בשיעורא דרבנן מכל מקום זה האיסור קיל משאר איסורין דרבנן מדנתנו לו שם פרוש בעלמא ולא אמרו סתמא דאסור מדרבנן דוגמא לדבר מצינו בסימן ס"ד בטור שכתב שמנקרי הבשר א"צ להם שני סכינים שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה אלא גורר אותו בסכין כו' אעפ"י שבשמנונית הגיד א"א שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הם והחמירו בו ולא בסכין ע"כ הרי מדאמרו בגמרא על שומן הגיד ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ולא אמרו סתם אסור מדרבנן ע"כ הקילו בו ה"נ בהאי מילתא ודבר פשוט שדוקא כשיש בו אסור ודאי דהיינו שיצא לחוץ מספקא לי' דהא על האבר אסור קאי דהיינו ביוצא לחוץ אבל אי הוא גופיה מספקא ליה אם יצא לחוץ פשיטא דאזלינן לקולא אפילו בנתבשל עמו. ומו"ח ז"ל הוקשה לו למה ניזיל לקולא כאן יותר משאר איסור דרבנן ע"כ כתב דהספק של הג"ה ש"ד הוא דוקא בספק אם יצא לחוץ אבל בודאי יצא אסור וצריך ס' לבטלו אפילו במליחה ובזה נתן לו הקולא שאין אומרים בו חתיכה עצמה נעשית נבלה והכל מצטרף לבטל האבר האסור והנלע"ד כתבתי דפשוט דבמליחה מותר דיעבד אפי' בודאי יצא לחוץובספק יצא לחוץ אפי' בבישול ואפי' בודאי יצא לחוץ בבישול נסתפק בהג"ה ש"ד וספיקא כי האי ודאי לקולא ושוב ראיתי בספר או"ה כלל נ' סי' י' בשם א"ו של הגאונים האי ספיקא אם נתבשל או נצלה אם נאסר הבשר או לא וכתב מאחר שנסתפקו בו הגאונים יש להחמיר בו בבישול ובמליחה כו' ודבריו תמוהין הא קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. ושוב מצאתי תשו' למהר"ר בנימין שנדפסה מחדש כתוב בה סימן מ' וז"ל יש להחמיר ולהשליך הגף קודם המליחה והבישול אבל בדיעבד אם נמלח' התרנגולת או נתבשלה עם הגף השבור ואין שום ריעותא בעור ובשר אין לאסור התרנגולת בשביל נתינת טעם הגף הנשבר כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה מאחר דלא מצינו בדברי קמאי בהדיא בזה להקל אך לעת הצורך כגון לכבוד השבת או בהפסד מרובה וכה"ג אין להחמיר עכ"ל ופשוט שלא ראה הג"ה ש"ד הנ"ל ולא דברי או"ה הנ"ל ומ"מ נלע"ד כמו שכתבתי להקל במליחה בכל גווני ובבישול ובצליי' במקום הפסד או לכבוד שבת כיון דספיקא דרבנן הוא:

ויש מחמירין כו'. קאי אנשברה במקום שנחתך טריפה אך מ"ש רמ"א להחמיר אפי' באין נקב כי אין אנו בקיאין בחיפוי בשר קשה דהא לכ"ע א"צ כאן חיפוי בשר אלא כיון שהעור שלם בידוע שלא יצא העצם לחוץ וכמ"ש ב"י בשם ריב"ש בהדיא. וא"ל שפסק כדברי האגור שמביא ב"י שמחמיר אפילו בלא יצא לחוץ ואפילו רחוק גודל דהא רמ"א מקיל אפי' בצומת הגידין עצמן ברחוק גודל כמ"ש בסימן נ"ו והמחמיר ביותר הוא דעת רשב"א בשם רבינו יונה כמ"ש ב"י בשמו דאפילו בלא יצא לחוץ בעינן רוב בשר קיים אבל א"צ חיפוי כלל וצ"ע:

אם השבירה יצאה כו'. כדי להבין הדברים שנאמרו בדברי הטור וכאן נביא ל' הגמרא ופירושיה. ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר וכמה רובו א"ר יוחנן רוב עביה ואמרי לה רוב היקיפה א"ר פפא הילכך בעינן רוב עוביה ורוב היקיפה ופרש"י רוב עוביה שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה רוב היקפה עובי של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצ' ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפי' כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיי' והרי כל חלל העצם נכסה אפ"ה טרפה הלכך בעינן רוב עביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ע"כ הרי שפי' רוב עביו על החלל שלא יהא רוב מגולה ורוב היקיפו לא פי' על החלל כי היא היא ע"כ פי' דהיקיפו קאי על הבשר שעל העצם שיהיה הוא קיים מלבד יציאת חלל דרך הנקב והני תרי לישני פליגי אהיא קאי ויצא העצם לחוץ דללישנא קמא קאי שלא יצא רוב חלל השבירה לחוץ וללישנא בתרא קאי דוקא אהיקף העצם שסביב השבירה שאותו חלק לא יהיה מגולה ולא על ראש השבירה וכתבו התוס' רוב עביו ורוב היקיפו זמנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד ובקונט' פירש בענין אחר עכ"ל פי' שהם מפרשים גם רוב היקיפו על החלל ומתרצים מהיכא דקשה לרש"י הא היא היא ע"כ כתבו דיש חילוק ביניהם בענין העצם שאינו עגול כו' וחזינן לרבים גדולים חקרי לב מפרשים כ"א כפי אשר נשאו לבו ואני בעניי אענה חלקי בפי' דברים אלו בסייעתא דשמיא דהענין הוא לא כמו שרבים מבינים דעצם שאינו עגול הוא כעין דבר משולש כזה אלא אינו כן והוא ע"פ מה שמצאתי להרא"ה בס' בדק הבי' על תה"ה דף מ"ט ע"ב וז"ל ורוב עביו ורוב חללו לא נצרכה אלא לעצמות שהן עבין מצד אחד יותר מצד אחר כעין מה שאמרו בגרגרת רוב עבייה ורוב חללה וכן פירש ר' יצחק עכ"ל למדנו מזה שלשיטת התוספות שהם של ר"י יתפרש לשון היקיפו ג"כ על החלל והענין הוא כמו בגרגרת אע"פ שמצד חוץ היא עגולה מ"מ בפנים אינה עגולה כיון שעובי הטבעות אינם שוים דמצד א' הם עבים ומצד א' הם דקים כמבואר בב"י סי' ל"ד מזה מיירי גם כאן אלא שאין העצמות שוים בזה דלפעמים חלק העובי הוא הרבה וחלק הדק הוא מעט ולפעמים להיפך וצריך שהבשר שעל השבר יכסה שני הרוב הללו והוא בענין זה כשחלק העב הוא הרבה וחלק הדק הוא מעט כזה כשיהיה לך בשר שיכסה רוב החלל דהיינו מלבד עובי העצם לא יהיה די באותו בשר לכסות רוב העצם כי רב הוא וכן להיפך אם הדק הוא הרוב כזה אזי צריך בשר יותר לחיפוי החלל מה שצריך לחיפוי העובי ועפ"ז יתפרשו דברי הרא"ש שמביא ב"י ולשון הטור אלא שכל אחד מסביר הענין בפנים שונים דז"ל הרא"ש הלכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עביו או ברוב היקיפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחד וכשהוא מיצר הרבה אז הוה רוב היקיפו טפי מרוב עביו ואז משערינן ברוב היקיפו וכשהוא מיצר מעט אז הוה רוב עביו טפי מרוב היקיפו ואז משערינן ברוב עביו עכ"ל ביאור דבריו במ"ש וכשהוא מיצר הרבה ר"ל שהחלק הדק הוא הרבה והוא הציור השני שזכרתי בזה צריך שיהיה לך בשר שתחפה את רוב החלל שהוא טפי מרוב עביו דרוב עביו הוא בכלל זה ומ"ש וכשהוא מיצר מעט ר"ל בציור הראשון שזכרתי דרוב העובי של עצם הוא טפי מרוב חלל שבתוכו אז צריך לך בשר שתחפה את רוב העובי של עצם ורוב החלל בכלל וע"ז א"ר פפא בעינן רוב עביו ורוב הקיפו ולא אמר בעינן תרווייהו כדרכו של רב פפא במקומות אחרים שרגיל לומר בעינן תרוייהו והכא לא שייך כן דא"א בענין אחר להמציא שני רוב אלא לפעמים כך ולפעמים להיפך לפיכך נתן כלל ששני הרוב יהיו מכוסים תמיד ודברי הטור ג"כ מפורשים כן אלא שנתן פנים אחרים לזה ונבין הענין מציור אחד שתצייר בזה דהא עכ"פ יש חלק אחד שהעצם הוא עב וחלק אחד שהעצם הוא דק והנה אם תרצה לכסות רק החלק שבעיגול זה במקום שהוא עב באותו חלק עצמו יש מעט חלל כי העובי שבאותו חלק הוא יותר מהחלל שבתוכו כזה נמצא שצריך אתה בשר יותר לכסות רוב עביו שבו מרוב היקיפו שהוא החלל שבו דהיינו עד הקו שבאמצע ובחלק ל' התחתון שהוא מהקו ולמטה תצטרך בשר יותר לכסות חלק החלל שבו ממה שתצטרך לכסות העובי שבו כי מעט הוא ובזה תבין ל' הטור שכ' יש עצם שאינו עגול אלא רחב מצד אחד ומיצר מצד השני ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב אז רוב עביו יותר מרוב היקיפו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב היקיפו יותר מרוב עביו הלכך בעינן לעולם תרוייהו עכ"ל מ"ש ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב פירושו שאם תרצה לכסות צד הרחב במקום שהעצם הוא רחב ואתה רוצה לכסות החצי של עיגול דהיינו חלק הרחב אז רוב עביו שבו טפי מרוב היקף דהיינו החלל שבו וכן למטה בחלק השני הוא להיפך וכיון שאתה מוצא לפעמים כך ולפעמים כך ע"כ נקוט כללא בידך דלעולם צריכים שניהם להיות מכוסים ולא תבא לידי איסור כנ"ל נכון וברור ולפי שיטה זאת לא איכפת לן אם יצא העצם דרך הנקב או לא כמו שכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם רק על רבוי בשר החופה קפדינן אלא דלרש"י דלעיל קפדינן שלא יצא לחוץ דרך הנקב ברוב העצם שזהו החילוק שבין רוב עביו להיקיפו ופסק רמ"א שיש להחמיר כרש"י וקשה לו לפירוש הרא"ש שלא איכפת לן ביציאת העצם למה נקט התנא נשבר העצם ויצא לחוץ לא היה לו לומר אלא נשבר העצם לחוד ונראה דאף לפירוש הרא"ש שתלוי בחיפוי בשר מ"מ הטריפו' הוא מחמת יציאת העצם דכשאין חיפוי מבשר אז ודאי יצא העצם לחוץ ואין לו רפואה כיון שאין לו חיפוי בשר על רובו ומ"ש הרא"ש שאין הדבר תלוי ביציאת העצם ר"ל ביציאת העצ' לחוד דבזה מעלה ארוכה והשתא ניחא מ"ש הטור לקמן בסמוך כיון שנקשר בידוע שלא יצא רובו דנתקשו רבים בזה הא לא איכפת לן ביציאת רובו ולפי מ"ש ניחא דקמ"ל דלא חיישי' שמא יצא רובו ולא היה אז חיפוי בשר כראוי:

מרודד. גרע ממתלקט הואיל והוא דק ונקלף גרע טפי ממרודד שהוא עכ"פ דבוק בעצם. וניטל שליש גרע מנקלף ששם לא ניטל כלום וניקב או נסדק גרע טפי כיון שהעור שמגין עליו ניקב במפולש או נסדק במפולש לאורך:

והוא שחזר למקומו הראשון. מהרי"ק דקדק זה מדכתבו הפוסקים וחזר ונקשר משמע שחזר למקומו הראשון ומדברי מהרא"י בת"ה סי' קס"ד משמע שלא חילק בזה וכמ"ש מו"ח ז"ל אלא שכתב שנוהגים להחמיר כחילוק זה והוא התיר בהפסד מרובה אפילו לא חזר למקומו הראשון. נ"ל שאם היתה השבירה כקולמוס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיו בתחילה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשרה דמהרי"ק לא אתי לאפוקי אלא במ"ש בסיפא אם הם שוכבים זה על זה אבל לא בנדון שזכרנו שהם דבוקים כראוי רק שלא נתכוונו ממש כי הבו דלא להוסיף עליה דחומרא דמהרי"ק כנ"ל ומ"מ נ"ל באם נשבר העצם ובמקום שאין עושה אותו טריפה כדלעיל סעיף ה' בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע"פ שלא חזר למקומו ושפיר נסמוך על מהרא"י:

ואם אין יכולין כו'. פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר:

(סימן נ"ה סעיף א') שלשה פרקים יש רגל כו'. ויש אוסרים בנחתך עצם האמצעי כו' אפילו שלא במקום צוה"ג. וכן אם נחתך בין הערקום ובין השוק טריפה. ופסק הט"ז אם נחתך דוקא בין הטשי"ך ובין השוק טריפה אבל בנחתך הטשי"ך עצמו כו' כשירה. דטשי"ך עצמו שייך לארכוב' התחתונ'. ועיין באה"ט דיש אחרונים שסוברים דהטשי"ך שייך לשוק ואם נחתך בו טריפה. ולפענ"ד עיקר כהט"ז. והכי מוכח בש"ס ותוס' דפ' המקשה (דף ע"ו) גבי הא דפריך עולא לרב יהודה דאמר דהא דקתני מתניתין שם דנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה איירי בארכובה התחתונה ולמעלה מיד פסולה דהיינו בכל עצם האמצעי. ופריך דא"כ מאי קתני וכן שניטל צומת הגידין דהא כשנחתך עצם האמצעי לגמרי הרי ממילא נחתכו הגידין. ומשני תנא רכובה בלא צה"ג כגון שבר העצם והגידין קיימין. ופריך והא נחתכו קתני. אישתיק. ותמהו התוס' דמאי קושיא דילמא סובר כמ"ד צה"ג הוי דאגרמא ולבר דהיינו כשיוצא מן העצם אבל למעלה מן הארכובה לא מיטריף משום צה"ג. ותירצו דרב יהודה קאמר בסמוך היכא דפרעי טבחי כו' דהיינו עילוי ערקומא שהוא עדיין יותר עכ"ל ואי איתא דלרב יהודה הערקום בכלל מן הארכובה ולמעלה דקתני מתניתין א"כ אמאי אישתיק. הל"ל לעולא דלק"מ דמתניתין קתני מן הארכובה ולמעלה מיד טריפה דהיינו בכל הערקום שאין שם טריפות עדיין בצוה"ג רק למעלה מן הערקום מתחיל טריפות של צוה"ג. וכמו שהקשו התוס' ודו"ק אלא מוכרת לומר דאפילו לרב יהודה אין הערקום עצמו בכלל למעלה מן הארכובא רק מסוף עצם האמצעי מתחיל טריפות מחמת חתוכת עצם. ושם מתחיל נמי טריפות דצוה"ג ומש"ה מקשה שפיר מאי וכן שניטל צוה"ג ואישתיק. גם מוכרח מסוגיא הנ"ל דנחתך בין הערקום והשוק דטריפה ודלא כהרא"ש שנסתפק בזה. דאי איתא דביניהם אין שייך טריפות מחמת העצם א"כ אמאי אישתיק הל"ל דאיצטריך שפיר למתני וכן שניטל צוה"ג דהיינו אפילו במקום שאין נטרפה בנחתך נטרפה מחמת צוה"ג. אלא ש"מ דשיעור חתוכת עצם ושיעור צוה"ג מתחיל בשוה. ועיין מ"ש בס' הארוך:

(סעיף ג' בהג"ה) וי"א דוקא כשעור ובשר חופין את רובו. עיין במ"י כלל פ' דמבואר מדבריו דאם העור מבחוץ שלם לא בעינן עור ובשר חופין בשמוטה לכ"ע וכ"ה הלכה למעשה. ועוד שלא הי' נפסק ניבי'. ועיין כרו"פ. וגדולה מזו כתב המ"ל פ"ה דמאכלות אסורות הלכה ח' בשם תשובת הרשב"א דבנשמט לא בעינן חפוי כלל ולעולם שרי. אך מה שהעתיק המ"ל דברי הרשב"א על דברי הרמב"ם שם כאלו הם שפה אחת ודברים אחדים זה אינו. כמו שהקשה הש"ך לקמן סימן ס"ב ס"ק י"ג על הג"ה שם שהעתיק דברי הרשב"א להלכה דהרשב"א לטעמי' אזיל דמתיר ביצים שנתלשו. אבל הרמב"ם פסק שם הלכה ז' שמט אבר כו' אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מ"ה:

(סעיף י') לא היה הבשר החופה את רובו במקום א' כו'. או נקלף מעל העצם או שניטל שלישיתו התחתון אינם מצילין. זהו בעי' דלא איפשטא בפ' המקשה (דף ע"ז) ונלענ"ד דמוכח להדיא בש"ס שם וכל הפוסקים דהיינו שניקלף וניטל שליש התחתון ברובו אבל אם לא נקלף או ניטל רק מיעוט בבהמה או חציה בעוף וחציה מחובר מעלה ארוכה. שהרי בש"ס שם בעי' למיפשט מהא דאמר עולא אמר ר"י עור הרי הוא כבשר דעור לבדו מציל. וכיון שאין כאן רק עור כשר כ"ש כשיש בשר אלא שניקלף או ניטל שליש ודחה דילמא דקנה משכא דידי'. פרש"י דעולא איירי במקום שאין בשר כגון סמוך לארכובא והעור מדובק יפה בעצם ומחזיקו. והתוס' פי' שיש רירין בין העור והעצם. וכ"כ הט"ז סעיף ח' דכה"ג עור לבדו מציל. ובס"ז כ' דמיעוט עור מצטרף בבהמה ובעוף אפי' מחצה עור כשר. והיינו אפילו במקום בשר וניטול כל הבשר מחמת העור אפ"ה כיון שיש מחצה שהבשר לא ניקלף ולא ניטול כשר. וכ"מ בסעיף שאח"ז שכתב נקדר הבשר כו' בעיגול ורוב היקפו מכוסה כשירה והוא שיהא הבשר דבוק בעצם סביב הקדירה. והשתא תימא דהא בלא"ה א"א להתיר אם אין הבשר דבוק אלא ניקלף. אלא ש"מ דבלא ניקדר אף אם נקלף עד מחצה כשר בעוף. מיהו הרמב"ם אף שפ' דעור לבד מציל אפ"ה פ' בעי' דניטל שליש התחתון דאסור. ועי' בלח"מ שהרגיש בזה וכתב שלא התיר הרמב"ם בחפוי עור לבד אלא היכא שאין עומד באויר. אבל דברי הש"ע יש לדייק כמ"ש:

בין בעוף והוא דאיעכל. עי' בה"ט וכתב בשבו"י ח"ב סימן נ"ט בבהמה שהלכה ביושר ולא ניכר ריעותא מחיי' ולא לאחר שחיטה ואחר כן באו ב' אנשים ואמרו שהם רצו ליקח בהמה זו שמכירי' אותה בט"ע רק המוכר אמר להם שצולעת קצת לפי שהירך נפל מהקערה שקורין שיסל אף אם המוכר היה ישראל שאמר כן אינו רק בדדמי שאומר כן מחמת האומד שראה שצולע קצת היה סובר דשף מדוכתיה ובאמת יוכל להיות דלא שף כלל רק אולי נחלש ע"י חולי ברגלי' ושגרונא נקטיה וכיון שאין כאן שמוטה לפנינו אף אם היו ב' עדים מעידים שפעם נשמט הירך כיון דהדר בריא לפנינו ודאי שלא נפסק ולא איעכל ניביה מכ"ש שאינו רק לפי האומד וקאמר בדדמי וכה"ג אמרינן בכתובות דף ט' דאם י"ל מקו' הוא דלא קים לי' אין נאמן לאוסרה וכ"ש שהבהמה היתה מהלכת ביושר וגם אחר הפשיטה לא נראית ריעותא אכן אם נודע לבעל הבהמה מריעותא זו ושמע מהמורה שצריך בדיקה ועבר ולא בדקם מהראוי לקנסו וע"ש בבהמה שנתקלה ברגליה ונעשי' חיגרת ברגלה אחת צריך בדיקה ברגל שחיגרת בו וכמ"ש בסימן ל"ד לענין פסוקת החוט שנודע שנפלה חיישינן והנה אעפ"י שאין חשש זה כיון שלא נפלה רק נתקלה מ"מ רגלים לדבר שנעשית שמוטת ירך ונפסק ניביה ונטרפה הבהמה וכתב במאמר מרדכי חלב מבהמות שהבוקא דאטמא שף מדוכתיה שקורין (שנארביין) וכו'.

לכן יש לאסור כל שמוטת ירך שמא. עי' בה"ט וכתב בשו"ת פ"י סי' ב' בשמוטת רגל מן העוף וידוע שלא נעשה קודם רק או בשעת שחיטה או אחר כן יש להכשיר בבדק ולא איפסיק ניביה ואפי' נפסק הרוב כיון דלא נתעכל בשעה מועטת שרי ע"ש ובסי' י"ג מ"ש בזה:

דכל יתר כנטול. עבה"ט ועי' בשו"ת מוהר"י הלוי סי' ך"ב אווזא שמצא תחוב בגבה כמו חתיכה לפרק התחתון של הרגל:

והאבר אסור מדרבנן. עי' בה"ט וכתב בשו"ת פ"י כת"י סימן י"ח באבר המדולדל שנתבשל עם העוף או עם אבר הבהמה נראה דאוסר תערובתו מדרבנן כדמוכח בסמ"ג דס"ל דאסור מדרבנן ונ"מ לענין ספיקא משמע לענין תערובת אין חילוק בינו לשאר איסורין דרבנן. ומ"ש שכמה גדולים לאחר בישול לא ציוו רק לחתוך האבר. היינו דבאמת לא יארע לאסור כ"א פעם אחת ביובל וכת' בשבו"י סי' נג בהמה שנשבר ידה בענין שהאבר אסור והבהמה מותרת מותר לגמוע חלבה דלא דמי לאיבעי' דש"ס ע"ש:

אבל אם חזר ונקשר. עיין בה"ט וכתב בנ"ב סימן ך' בעוף שנשבר עצם הקולית סמוך לגוף וחזר ונקשר כקולמס ונמלח עוד עם שני עופות כי לא הרגישו בשבר עד אחר מליחה והדחה כיון דנשבר וחזר ונקשר דהחשש מחמת איעכל ניביה והרמ"א מתיר בהפ"מ ולמאן דמתיר בסי' נ"ו סעיף י' אף בלא הפ"מ מותר ואף למאן דאוסר אינו רק ספק שמא איעכל. ולכן אם נמלח עם מינו ויש רוב נגדו יש להתיר מה שנמלח עמו בקליפה לכ"ע אפילו הוא שמן ואם נתבשל אחר כך בלא קליפה מותר בדיעבד וטוב לקולפן אחר הבישול אם נקל לקלפו ועיין בספרי בקונטרס התשובות סי' י"ד מה שהעליתי בזה. ועי' בשו"ת ב"ח סימן קל"ט עצם הקולית בעוף שנשבר וחזר ונקשר יפה אלא שהשברים מונחים זה על זה ולא היה ריעותא רק כשאכל הבשר מעל העצם נתגלה השבר ונמלחו ביחד בשר ועופות הרבה המחמיר לעצמו קדוש יאמר לו ולאחרים אין להחמיר כלל וכ"ש בהפ"מ או לצורך שבת ויו"ט והמחמיר אל יחמיר אלא לאותה קדירה שנתבשל בה העוף אבל שאר בשר שנמצא אע"פ שאין ס' נגד העוף אין להחמיר דמדינא גם העוף שרי רק הואיל ונפיק מפומיה דמהרי"ק הבו דלא לוסיף עלה להחמיר במליחה שהוא גם כן חומרא ע"ש וע"ש סי' כ"ג בעצם הקולית בעוף שנמצא שבור והשבר נתחבר חיבור יפה אך לא שאש"י והתרנגולת כבר נאכלה הכלים שאינם ב"י מותרים דאף שספק אם נשתנה מראית הבשר הו"ל ספיקא דרבנן ומ"מ יש להגעיל כלי מתכות דהוה ליה כדשיל"מ דהוצאות הגעלה דבר מועט הוא כמ"ש הש"ך סי' ק"ב וכ"ח מותר וכ"כ בבה"ט בשם באר עשק ע"ש וכתב בפמ"א ח"ב סי' ק"ט בעוף שנשבר עצם השוק למעלה מצומת הגידין והבשר והעור היה שלם ולא הכירו בהיותו חי ולאחר שבשלו ואכל קצת ממנו מצאו אותו השבר באלכסון ולא היה נדבק שא"ש י"י יש להכשיר משום ס"ס שמא לא יצא לחוץ ואת"ל יצא לחוץ ולא היה עור ובשר חופין את רובו שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם דבעצם האמצעי למעלה מצ"ה אין לאסור ובנקשר אף שאין שא"ש י"י אלא שוכבים זא"ז יש לצרף דעה זו להתיר אף באין ה"מ כדעת הש"ך והפ"ח ועיין בח"צ ופר"ח להקל אף בקולית סמוך לגוף ולא נקשר שאשי"י אם אין ריעותא בעור ובשר אבל אין דבריו מוכרחים ופוק חזי מאי עמא דבר ודי לנו להקל אף בעצם אמצעי שלא במקום צ"ה ופעם אחד היינו מסובים בסעודת מילה ונמצא שבר בקולית במקום שעושה טריפה ולא היה שא"ש י"י וחקרנו שלא היה ריעות' בעור ובשר והתרנו התבשיל מפני הפ"מ וסעודת מצוה ע"ש וע"ש סי' ק"ך בתרנגול שנשבר עצם השוק למעלה מחצי עצם ותיכף שלחוהו להמורה בעודו חי והרגיש שיש בו שני עוקצים והעור היה שלם ושחטוה ובדק ומצא ג"כ שהעור שלם מכל צד וכתב דלפי המנהג להטריף בלא חזר ונקשר מטעם דגזרי' שמא יבא להכשיר אם השבירה יצא מחיים ע"ש שכתב שאין טעם האיסור דשמא יצא פ"א דהא לא מחזקינן ריעותא אלא הטעם דשמא יבא להכשיר כו' ולפע"ד תמוה להפסיד ממון של ישראל בשביל גזירה שיבא המורה להכשיר ביצא מחיים ואין לדמות לגזירות חכמים דזמנין דגזרו בכה"ג אלא הטעם כפשוטו דדלמא מיתרמי שיצא כו' ואף דלא מחזקינן ריעותא מחמירים בזה דקצת שכיח דכשנשבר בכח בשעת מעשה יצא לחוץ קצתו וא"כ בנ"ד שתיכף אחר השביר' בדק מיד ומצא העור שלם לא שייך האי טעמא וגם הטעם השני שמא נקלף הבשר אין להחמיר בזה כל כך כשלא היה שהות אחר השבר זמן מה רק תיכף לשבירה שחיטה וקצרתי ונראה להקל אף בהפסד קצת בכה"ג וגם לטעם השני שאין בקיאים אנו בחיפוי בשר גם בזה שרא' מיד שייכי הנך טעמי כו' ולכן גם בזה אין לסתור המנהג ואין להקל רק בהפ"מ או לעני בדבר חשוב דהוי כהפ"מ ע"ש וכ"כ בשמש צדקה סי' ך"ו בעצם הקולית שנשבר וחזר ונקשר וע"ש סי' נ"ה סי' נ' בדין זה שחזר ונקשר אך לא שאשי"י ונמלח עמו הרבה עופות ועי' בשו"ת מטה יוסף סי' ט"ז י"ז י"ח י"ט באורך בענין זה:

(סימן נ"ה בש"ע סעיף א') וכן אם נחתך בתוך הפרק כו' בין הערקום ובין השוק טריפה. דין זה ע"פ הרא"ש. ועי' ט"ז סק"א שהביא ב' פירושים של הרא"ש וע' בב"י שהביא מהר"ן חביב שהוציא מדברי הטור דבנחתך בערקום גופא כשרה וכפי' השני שבט"ז אבל אין דבריו מוכרחים ואדרבה בטור משמע איפכא וכמש"כ הש"ך בסק"א דבנחתך הערקום טרפה אך קשה לפ"ז קושית התוס' בחולין דף ע"ו ד"ה אלא דהקשו שם דלמא סובר כמ"ד דצומת הגידין הוי דאגרמא ולבר וי"ל דפריך ליה עולא מכלל דהוה פשיטא ליה דצ"ה הוי דאגרמא ולגו אבל לשיטת הרא"ש דבעצם הערקום נמי נחתך טרפה א"כ הקושיא של התוס' במ"ע דכתב די"ל דמן הארכובה ולמעלה דתנן במתני' קאי על עצם הערקום ושם ליכ' צומת הגידין ואצטריך לאשמועי' דבנחתך בעצם השוק נמי טרפה משום צומת הגידין אך אם נאמר דהרא"ש ס"ל כרש"י דף נ' שמפרש גבי האי צנא דאינקורא שנשברה רגלי' בארכובה או למטה מארכובה ואין העצם יוצא לחוץ אם כן ס"ל לרש"י דגם בעצם הערקום איכא חשש צומת הגידין א"כ פריך הש"ס שפיר דגם בעצם הערקום איכא חשש צ"ה ועוי"ל דקושית הש"ם הוא כך דאף דבעצם הערקום ליכא חשש צומת גידין מ"מ פריך שפיר מהא דקתני במתני' מן הארכובה ולמעלה דמשמע דאתי לאשמועינן דגם למעלה איכא טריפות דנחתכו ולמעלה בודאי איכא ודאי צומת הגידין א"כ תיבת למעלה דקתני ל"ל דת"ל דטריפה משום חשש צומת הגידין:

(סעיף ב' בהגה"ה) אך י"א דאין אנו בקיאין כו'. לכך יש לאסור כו' אע"פ שחזר וקשר היטב לכאורה דבר זה אין לו שחר דהפו"ס דין זה סוברים דעיכול ניבי אפילו לא נשמט נמי טריפה א"כ אין בשבירה זו שום טריפות כלל רק טריפו' תליא בעיכול ניבי א"כ אפילו חזר ונקשר נמי טריפה משא"כ לפמ"ש הרמ"א דעיכול ניבי בלא נשבר או בלא נשמט כשר א"כ תליא הטריפות בשבירת עצם א"כ כשחזר ונקשר יפה אמאי יהיה טריפה:

(ש"ע ס"ג) וי"א דווקא כשעור ובשר חופין את רובו. ועי' ש"ך סק"ז שכתב בתשובת הרא"ש לא כתב רק נשבר ע"ש ומדברי הר"ן מוכח היפך דברי הרמ"א שכתב הר"ן הא דמחלקינן בין איפסיק ניבי לעיכול ניבי דאי נפסק ניבי היינו משום בלא איפסיק סדרא ברי' משא"כ בנשמט כל הירך מעיקרו היינו שניטל כולו אפילו לא נתעכל ניבי טריפה דודאי לא הדר ברי' וא"א כמ"ש הרמ"א דצ"ל עור ובשר חופין את רובו ל"ל טעמא משום דלא הדרה בריא ת"ל משום שאין עור ובשר חופין את רובו אע"כ צ"ל דבנשמט אפילו אין עור ובשר חופין את רובו כשר דלא אתמר רק בנשבר ולא בנשמט:

(שם סעיף ד') אם יש לה ג' רגלים כו'. עי' ט"ז שהאריך בזה הענין ומה שמשיג על הפרישה בהא דרוצה לחלק בין כבד לרגל דהרגל צ"ל דוקא עומד למעלה מן הארכובה י"ל דוודאי הדין עמו אם עומד למטה מן הארכובה רגל שאין בו רק עצם אחד וודאי כשרה דמשום האי עצם המותר לא אמרינן שיהיה ניטל כל הג' עצמות אבל אם יש לה תואר רגל דהיינו שיש לה ג' עצמות או שנים דשייך בהו טריפות אפילו עומד למטה מן ארכובה נמי טריפה דאמרי' כל היתר כניטל דמיא כל עצמות של רגל אפי' למעלה והוי לדידן טריפ' דקיי"ל כרש"י: