א
דין שבר או מכה בבהמה ובעוף. ובו ה' סעיפים:
נשמטו ידי הבהמה מעיקרם או שנשתברו או נחתכו לגמרי או שיש לה ג' ידים כשרה אבל העצם (הנשבר) עצמו (עם מעט למעלה מן השבירה) אסור כשנשבר אם אין עור ובשר חופין את רובו: הגה ויש מטריפין גם הבהמה אם נשמט (ש"ד והג"מ וע"פ) או נשבר סמוך לגוף (הג"א פ' המקשה) ורואין שנצרר הדם מעבר לצלעות שרואין שעברה המכה תוך הגוף (כן משמע מאיסור והיתר הארוך כלל נ' דין ו') והכי נהוג אבל אין לחוש לזה כל זמן שאין רואין שנצרר הדם ואין צריך בדיקה (נלמד מעוף דסעיף ב'):
ב
וכן בעוף אם נחתכו או נשברו אגפיו כשרה אפילו נשברו סמוך לחיבורו לגוף והוא ששבר העצם החיצון לא יהא בו עוקץ שאם היה בו עוקץ תבדק הריאה: הגה ויש אוסרין אם נשבר סמוך לגוף ואומרים דדינו כשמוט (הגהות מיי') והמנהג הפשוט שנהגו לשער כרוחב אגודל אפי' בצמצום כשר (אגור ואגודה וכ"כ בש"ג שכן נוהגין) אם לא שרואה שנצרר הדם מעבר לצלעות אבל אין חוששין לזה ומכשירין מסתמא (מהרי"ק שורש ל"ח ות"ה סימן ק"צ) ואין חלוק אם עוקץ בשבירה או לא מאחר שרחוק מן הגוף אבל אם אין רוחב אגודל בין מקום השבירה לגוף אז היא טריפה בכל ענין ולא מהני בדיקת הריאה דאין אנו בקיאין בבדיקה (ש"ד וארוך כלל נ' ד"ז ומהרי"ל ואגור) בכל מקום דאיכא ריעותא והכי נהוג:
ג
נשמטו אגפיו אפילו אחד מהם מעיקרו חוששין שמא ניקבה הריאה וצריך לנפחה לבדקה אם היא שלימה כשרה ואם לאו טריפה:
ד
נמצא הגף שבור ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אחר כך טרפה: הגה ויש מכשירין מכח ס"ס ספק שמא נשבר אחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה (איסור והיתר הארוך) ויש לסמוך ע"ז להכשיר בנשבר דהא יש מכשירין בלא"ה (ד"ע) אבל כשנמצא שמוט ולא ידעינן אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה יש להחמיר ולאסור ועיין לקמן סוף סימן ק"י:
ה
עוף שהיה לו מכה עמוקה תחת הכנף כנגד הריאה ושמו נוצה על המכה ונפחו דרך הגרגרת בקש דק ולא יצא הרוח ימלא מקום המכה מים וינפח בקש דרך הגרגרת אם יבצבצו המים טרפה:
באר היטב יורה דעה
נ״ג
א
כשרה. דבהמה מתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה כמו בעוף (מרדכי) והב"ח מחמיר בנשבר או נשמט או נחתך אף בבהמה מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ' הט"ז יש שרוצים להטריף בנמצא גף יתר בעוף כמו בנשמט הגף וכבר השיג הב"ח דהא דאסרינן שמוטת היד הוא מטעם שמא ניקבה הריאה וזה אין שייך כאן בחסר או יתר הגף דהא לא ניקבה הריאה ע"כ בודאי אין שום טריפות ביתר גף לד"ה:
ב
כשנשבר. וכשנשמט ע"ל סי' ס"ב סעיף ג' בהג"ה (ואנו נוהגין שחותכין כל אותו אבר השבור. בה"י):
ג
שנצרר. וכ' בש"ך שמצא בתשב"ץ דיש להחמיר אפי' לא נצרר הדם מעבר לצלעות והוא דאיעכול ניביה (ורש"ל מחמיר בנשבר כדברי ש"ד ובנשמט מיקל והב"ח מחמיר אף בנשמט) והחלב של אותו בהמה וה"ה ביצה בת' ש"י שאלה נ"ג מתיר ועיין בתשובת מבי"ט שאלה יו"ד. ופר"ח כ' וטוב לחוש לדבריהם בבהמת עובד כוכבים אבל בלא"ה יש להורות כפסק הש"ע ואפי' נצרר הדם בצלעות אין כאן בית מיחוש. והלבוש מחמיר בנשבר צלע א' בעוף כנגד הריאה כמו בנשבר הגף והט"ז מכשיר בנשבר צלע אחד ומחלק בין צלע לגף דבגף כיון שהעוף מנדנד אותו הנה והנה אפשר ע"י כך נכנס לפנים לריאה משא"כ בצלע שהוא מונח במקום א' אפי' בדיקה לא צריך ובה"י מטריף בעוף אם נשבר צלע ויש בה עוקץ אף שחזר ונקשר בשברים אף שלא כנגד הריאה. אבל אם היה ספק אם היה עוקץ כשר מטעם ס"ס אבל בבהמה אין להטריף אם נשברה צלע אחד אף אם יש בה עוקץ ע"ש סי' נ"ד בש"ך ס"ק ג'. תרנגולת שנשתברה אגפיה רחוק אגודל מן הגוף באופן שאינו אסור רק אותו אבר עצמו ואח"כ ילדה ביצה יש להתיר הביצה בי"ע סי' יו"ד:
ד
לגוף. כ' הש"ך והוא שיהא מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל"כ ה"ל נשמט:
ה
נשבר. וכתב הש"ך אפי' נתרפא יפה שבר על שבר יש לאסור דלא כב"ח ומהרש"ל מיהו אפשר לצדד להקל הואיל ובלא"ה הרבה פוסקים מכשירין בנשבר ולענין נשבר רחוק מהגוף שאבר עצמו אסור אם נתבשל כך ע"ל סי' נ"ה ס"ה בהגה"ה. (ושם נתבאר בס"ק י"ג דאין לאסור אפילו ליכא ס' דהיכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נתקשר שא"ש י"י דמותר התבשיל וה"ה בספק יוצא בסי' נ"ה סעיף ה' מותר בלא ס' וכן אפי' היכא דיצא לחוץ בודאי דצריך ס' בתבשיל או בצלי או במליחה נגדו אין להחמיר כל היכי דאין ס' בחתיכה נגדו לומר חתיכה נ"נ באיסור דבוק כדאמרי' לקמן סי' ע"ב גבי לב וגבי כבד סי' ע"ג כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד. ודוקא היכא שיש ס' בתבשיל אלא שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' הוא דאין להחמיר כיון דבלא"ה הרבה פוסקים סוברים אף באיסור דבוק כל הקדרה מצטרף אבל כשאין בתבשיל ס' אסור באיסור יוצא בודאי לחוץ עכ"ל ש"ך שם. וט"ז פסק שם ס"ק ז' להקל במליחה בכל גווני בין בספק איסור יוצא ובין בודאי יוצא. ובתבשיל ובצלי להקל במקום ה"מ או לכבוד אורחים או שבת כיון דספיקא דרבנן הי' ופר"ח פסק שם כש"ך בספק יוצא א"צ ס' ובודאי יוצא צריך ס' ולא מחמירי' באיסור דבוק וחולק על ט"ז שמיקל בוודאי יוצא אם נתבשל במקום הפסד אפילו אין ס' ע"ש:
ו
אגודל. כ' הש"ך בשם הרמב"ם (פ"י מהלכות ס"ת) דרוחב גודל היא אצבע הבינוני והוא שיעלה שבע שעורות בינוניות בדוחק ובאורך שעורו ב' שערות בריוח. ומשערין בגודל מלבד מה שתקוע בגוף כבוכנא באסיתא (ובת' נ"ש סימן ס"ג מכריע כשמודדין מן הבוכנא יש למדוד באצבע שוחק מרווח ואם מודדין ממקום חיבורו לגוף מבחוץ יש למדוד באצבע מצומצם ע"ש ומנהג שלנו אם יש רוחב אגודל אפי' בצמצום ממקום השבר לגוף כשרה ודוקא עד הגוף ולא עד ראש הפרק הנתחב בגוף):
ז
חוששין. כ' הב"ח מ"מ יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות כשהשבר קרוב ואינו אלא רוחב אגודל ותע"ב אבל ביותר מרוחב אגודל כ"ע מודו דא"צ לעיין בצלעות (ועט"ז הכריע דביש עוקץ יש לעיין והש"ך העתיק הב"ח שפסק דיש לעיין בצלעות כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל ולא הבנתי דאם הוא פחות מרוחב אגודל בלא"ה טריפה לפי פסק רמ"א):
ח
הגוף. כ' הפרישה ואם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע"ג דהשבר יותר מאגודל מגוף טריפה והש"ך כ' על זה דקשה מה בכך שהעוקץ נכנס בתוך אגודל סוף סוף מקום השבירה הוא רחוק אגודל מגוף וצ"ל דה"ק הפרישה אע"ג דעיקר השבר הוא יותר מאגודל דהיינו מאמצעות השבר יש רחוק אגודל מ"מ כיון שהעוקץ נכנס בתוך אגודל טריפה וכן משמע בעט"ז. וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפילו אין מעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה ם כיון שהשבירה נעשית רחוק אגודל כשירה (ובת' מטה יוסף סימן ה' ו' האריך מאד לפרש דברי הש"ך הללו בג' אופנים ע"ש והעלה לענין דינא הכי נקטינן ם אם נשבר סמוך לגוף פחות מכשיעור אגודל טריפה בכל ענין אף שאין בו עוקץ ואף שנתרפא יפה שא"ש י"י הרי זה טריפה ואם השבר רחוק מן הגוף ואין בו עוקץ אף שהשבר הוא באלכסון כקולמס ויש קצת מן השבר בתוך אגודל כשירה ואם יש בו עגול אם הוא באלכסון ויש מן השבר בעצם החיצון בתוך אגודל טריפה ואם השבר הוא בשוה אף שנכנס עצם החיצון בתוך אגודל יש להכשיר עכ"ל ע"ש ובתשובת נ"ש שאלה ס"א שהאריך ג"כ בזה. אם נשבר הגף סמוך לחיבורו בגוף לפנינו ישבר הגף לגמרי כי היכי דלא לינקב הריאה ובהכי כשירה לכ"ע אבל בשמוטה ליכא תקנתא וטריפה זולת בשהיית י"ב חדש או בלידה כמ"ש סימן נ"ז פר"ח. כ' ב"ח הני אווזות שמוליכין להשוחט דמעקמין אגפיהם להשים אותם תחת רגלי האווז וקושרים הרגלים דמצוי הוא שישבר הגף עי"כ מחיים דתולין בו לאסור דמחיים נעשה והוא הדין בתרנגולת שהשוחטים מעקמים אגפיהם בשעה שאוחז לשחוט מצוי הוא שבשעת התחלת שחיטה כשהי' מפרכס נשבר אגפיו תלינן לאסור דמחיים נעשה ע"כ וכ' פר"ח עליו דין זה אינו מחוור דמידי ס"ס לא נפקא אם בתחלת או בגמר שחיטה נשבר ואת"ל בתחלת שחיטה שמא לא ניקבה הריאה וכ"כ האו"ה ומכ"ש אם ידוע לשוחט בוודאי שהעוף שהובא לפניו היה שלם רק בשעת שחיטה נשבר מכח הפירכוס וכ' בש"י הטעם כיון דכנפים המה מקושרי' או שהוא ביד השוחט בודאי לא מינקב דהא עיקר הטעם ע"י דמנדנד כנפה ניקב הריאה וזה לא שייך הכא. בהמה או עוף שנשבר אבר מהאברים במקום שעושה אותה טריפה דקיי"ל הוא ואבר אסורים או שנשבר האבר במקום שאין עושה אותה טריפה דקיי"ל אבר אסור אי שרי למכור לעובד כוכבים הבהמה או עוף מחיים או לאחר שחיטה עם האבר המדולדל שבה דקיי"ל שעובד כוכבים מוזהר על אמ"ה פסק בא"ש סי' י"ד להתיר בפרט בעוף ע"ש. ועי' הר"מ בוטין ה'. וט"ז קי"ז. וח"י קמ"ב וקע"ח. ובי"ע כ"ד ומ"ב. ונ"ש מ"ט וצ"צ ק' ק"ה. ובשי למורא י"ז):
ט
לבדקה. כ' הש"ך וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין בבדיקה:
י
שבור. פי' הש"ך לדעת המחבר דמיירי שיש עוקץ בשבירה ואין הריאה בפנינו לבודקה. ובזה אין דברי המחבר סותרים זא"ז וק"ל:
יא
להכשיר. כ' הש"ך דזה מיירי בדלית ביה עוקץ דא"ל הכי ליכא מאן דמכשיר. גם אם יש ריעותא בצלעות או בריאה פשיטא דלא סמכינן אס"ס ואפי' בדיקה לא מהני דאין בקיאין וכ' ב"ח דכל מה דמכשירין בס"ס היינו היכא דהאיסור והיתר שוין אבל היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא:
יב
להחמיר. והטעם איתא בש"ך דאין זה ס"ס גמורה דספק שמא לא ניקבה הריאה הוא מחמת חסרון ידיעה שאין אנו בקיאין וע"כ החמיר רמ"א בנשמט (ורש"ל כת' דגם בנשבר יש להחמיר בספק אימתי נעשה דלא הוי ספק גמור). ומה שפסק בסי' ק"י ס"ט דמותר בין בנשבר בין בנשמט מכח ס"ס שם מיירי בהפסד מרובה וכאן שלא בהפ"מ והט"ז תירץ דשם פוסק מצד הדין וכאן מצד החומרא לכך דקדק בלשונו יש להחמיר. וכ' בח"ח כלל פ"ז דאם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשירין (ותולין בו כגון שדרסה על הגף או פרכס ונלחץ על הקיר וכיוצא בו) כמו שיתבאר לקמן סי' נ"ה לענין רגל:
יג
וינפח. כ' בת"ח וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין בבדיקה לכן יש להטריף בכ"מ שיש לחוש לנקיבת הריאה אבל הט"ז פסק כיון דהאי חששא בריאה אינו אלא חומרא ע"כ נסמוך על בדיקה זו וכן נראה מדברי העט"ז (ופר"ח ות"ח ובה"י פסקו דלא בקיאינן בבדיקה וטריפה):
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
כאוקימתא דרב הונא בדף נ"ח למשנה דבכורות דף מ':
ב
עיין לקמן בסי' נ"ה בסעיף ה' במה שציינתי שם:
ג
משנה שם ד' נ"ו:
ד
טור וכ"כ הרשב"א ור"ן ורבינו ירוחם וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"ח מה"ש:
ה
בתשובה שכ' הרשב"א להרא"ש כלל כ':
ו
כשמואל וכרבי יוחנן שם דף נ"ו:
ז
ב"י בשם מהרי"ק בשורש ל"ה:
ח
שבלי הלקט:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
נשמטו כו'. שם נ"ז א':
ב
או כו' או כו'. ע' תוס' שם ד"ה שמוטת כו'. וכן נשתברו ואין עור ובשר חופין דדין נחתכו להם כמ"ש ע"ו ב':
ג
או שיש כו'. שם נ"ח ב':
ד
אבל העצם כו'. שם ע"ו א' ב':
ה
עם מעט כו'. שם צ"ט א' וע' רש"י שם ד"ה אלא כו':
ו
ויש מטריפין כו'. דהא דאמרינן דוקא בעוף תיבדק הריאה היינו בסתמא דליכא ריעותא.
ז
אפילו כו'. דהא אף בבהמה כשרה וס"ד שם דאף במקום שטרפה בבהמה כשר בעוף וע' תוס' שם ד"ה ל"ל כו' ואין חומר בעוף אלא מפני הריאה:
ח
והוא כו'. דאז דינה כנשמטה בס"ג.
ט
ולא מהני כו'. קאי ג"כ אס"ג:
י
נמצא כו'. עט"ז וש"ך אבל דברי ההג"ה שכתב ויש לסמוך כו'. אינו מיושב לפ"ז ומקור דין זה הוא כדברי הג"ה בס"ב בנשבר סמוך לגוף וא"א בקיאין בבדיקה ולכך מטריף דאין זה ס"ס דחסרון ידיעה לא מקרי ס"ס וכ' בהג"ה דמ"מ בנשבר כשר דהא יש כו' משא"כ בשמוט שהוא מדינא דגמ'.
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג:א׳
א
א) [סעיף א'] נשמטו ידי הבהמה מעיקרם וכו' והם רגלים הראשונים. לבוש. זב"ת או' א' דהיינו הרגלים שלפנים לצד הראש. לב"ש בטרפות העצמות סי' ז' או' א' אבל אם נחתכו רגלים האחרונים שהם אצל הזנב עיין דינם לקמן סי' נ"ה סעי' א'.
נ״ג:ב׳
א
ב) שם. נשמעו ידי הבהמה מעיקרם וכו' פי' דלאו דוקא בנשמט פרק ראשון ושני בלבד הוא דכשרה אלא אף בנשמט הכתף דהוא פרק שלישי הסמוך לגוף כשרה. שו"ג או' א' והטעם כתב ב"י בשם המרדכי שמתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה. והביאו הש"ך סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' א'.
נ״ג:ג׳
א
ג) שם. או שיש ג' ידים כשרה. אבל אם יש לה ג' רגלים טרפה כמ"ש לקמן סי' נ"ה סעי' ד' יעו"ש.
נ״ג:ד׳
א
ד) שם. או שיש לה ג' ידים כשרה. וה"ה יתרת גף בעוף כשרה. ב"ח בקו"א דלא כפרישה. ט"ז סק"א. כנה"ג בהגה"ט או' א' פר"ח או' ח' לה"פ שם. בל"י או' א' כריתי או' ג' זר"א או' ר"מ. מחב"ר או' ה' ברכ"י בשיו"ב או' א' בשם הרד"ק. חכ"א כלל כ"ג או' ח' זב"ש או' י"ד. זב"צ או' ב'.
נ״ג:ה׳
א
ה) וכן אם חסרה גף א' בעוף מתחלת ברייתה כשרה. ב"ח שם. כנה"ג שם או' ב' בל"י שם. כריתי שם. שו"ת חינוך ב"י סי' ג"ן. מש"ז או' א' שו"ג מחו' או' א' מחב"ר או' ו' ברכ"י בשיו"ב שם. לב"ש בטרפות העצמות סי' ז' או' ח' שבסעי' ב' חכ"א שם. ענ"ה סי' ל"ה או' כ"ט. זב"ש או' ט"ו. תו"ז סי' ט"ל או' טו"ב. בי"צ ח"ב או' ג' זב"צ או' ג'.
נ״ג:ו׳
א
ו) וה"ה אם חסר ב' גפיו כשרה. לב"ש שם. בי"צ שם. זב"צ או' ד'.
נ״ג:ז׳
א
ז) עוף שבא לפנינו חסר גף ואין אנו יכולים להכיר אם מתחלת ברייתו כך או שנחסר אח"כ טרפה. כנה"ג שם. מחב"ר שם. לב"ש שם או' ט' בי"צ שם. זב"צ או' ה'.
נ״ג:ח׳
א
ח) ואם הבוכנא קיים והשאר נחסר ממנו ואין מכירים אם מתחלת ברייתו או אח"כ כשר. לב"ש שם. בי"צ שם. ענ"ה שם או' ל' זב"צ או' ו'.
נ״ג:ט׳
א
ט) מעשה בתרננולת א' שהיה לה בצד א' גף שלא היה בו רק פרק הסמוך לגוף והפרק שהוא רגיל להיות מחובר אל הפרק הזה נחסר כולו ובצד הב' היה ג"כ רק פרק א' הסמוך לגוף לבד ונחסר פרק הב' אך גם הפרק ההוא המחובר לגוף נחסר האורך שרגיל להיות והיה רק חצי האורך הרגיל בו כשרה. חנוך ב"י שם. תו"ז שם או' ט"ז. זב"צ או' ז'.
נ״ג:י׳
א
י) שם. אבל העצם עצמו. הגה. עם מעט למעלה מן השבירה וכו' וכ"כ בש"ע לקמן סי' נ"ה סוף סעי' ה' ועי"ש ובדברינו לשם בס"ד.
נ״ג:י״א
א
יא) שם. הגה. עם מעט למעלה מן השבירה וכו' ועכשיו נהגו כל מורה הוראה לחתוך כל האבר של השבירה ולהשליך. ביה"ל לקמן סי' נ"ה או' ה' הל"פ בסי' זה סעי' ב' בל"י או' ב' והשפ"ד או' ב' כתב ולא ראיתי נוהגין כן אלא רק מעט למעלה וכ"כ בסולת למנחה שבסוף תו"ח כלל פ"ו דין א' שמנהגם לחתוך מה שמדולדל ומעט יותר יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ז' וכתב ונהרא נהרא ופשטיה. והרב זב"צ או' ח' כתב דמנהג בגדאד יע"א כדברי ביה"ל לחתוך כל האבר השבור ולהשליכו. ועיין עוד מזה לקמן סי' נ"ה סעי' ה' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.
נ״ג:י״ב
א
יב) ומיהו אם נתבשל זה האבר עם שאר בשר אפי' בידעינן שיצא לחוץ א"צ ס' אלא כנגד האבר שממקום השבירה ולמטה ולא כנגד מה שלמעלה ממקום השבירה. זר"א או' רס"ח. זב"צ או' ט'.
נ״ג:י״ג
א
יג) שם. אבל העצם עצמו אסור וכו' ובנשברו הצלעות שאין הבהמה טרפה כבסי' נ"ד גם העצם הנשבר כשר. פ"ת או' א' בשם מהר"ר דניאל ז"ל.
נ״ג:י״ד
א
יד) שם הגה. ויש מטריפין גם הבהמה אם נשמט וכו' ורואין שנצרר הדם מעבר לצלעות וכו' דאז יש חשש לנקיבת הריאה. ט"ז סק"ב. ובש"ד ססי' פ"ו מטריף בבהמה שמוטת או שבורת יד בגוף מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ"כ הב"ח שמצא כן כתוב בסמ"ק כ"י ולפ"ז אפי' לא נצרר הדם מעבר לצלעות טרפה. ש"ך סק"ד. והפר"ח או' ד' כתב דטוב לחוש לדבריהם בבהמת גוי אבל בלא"ה יש להורות כפסק הש"ע ואפי' בנצרר בצלעות אין כאן בית מיחוש. וכ"כ הזר"א או' רל"א ושה"מ או' ה' והמחב"ר או' ב' ואו' ד' ומיהו עיין מחב"ר או' ח' מה שהאריך בזה וסיים דאם נשברה יד הבהמה סמוך לגוף ורואין שנצרר הדם רבו הפו' להטריף לדעת הש"ד וסיעתו משום איעכול ניביה ולדעת הג"א וסיעתו משום הריאה ונראה שיש להחמיר ולהטריף בנשמטה או נשברה יד הבהמה סמוך לגוף ורואין שנצרר הדם כיון דאיכא שני כתות פו' להטריף בזה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכ"ל. והתו"ז סי' ט"ל או' ט"ו כתב אעפ"י שהאריכו רבני אשכנז להחמיר בדינים אלו אנן בדינן בכל גלילותינו לא נהגנו לחוש לזה כלל וכל שמוטת יד או שבורה מכשרינן בפשוט אפי' נצרר הדם בצלעות אפי' מבפנים מאחר דסמא בידן לבדוק בריאה אם היא שלימה ויפה דליכא שום אודם ולא סרכא תלויה כנגדה כשרה ואם האדימה הריאה נגד מכה או נגע שבדופן או יש סרכא תלויה מטרפינן כמ"ש בדיני הריאה עכ"ל וכ"כ זב"צ או' א' דבמדינתם לא שמע כלל דהטריפו בנשמט או נשבר יד הבהמה ואפי' נצרר הדם ואפי' בבהמת גוי משום דהוא כשל ישראל מפני מס הגביל"ה דהוי הפ"מ יעי"ש. ומיהו מ"ש התו"ז דנוהגים להכשיר מפני שבודקיה הריאה זהו מועיל לחוששין לנקיבת הריאה אבל לחוששין לאיעכול ניביה מה מועיל בדיקת הריאה. וגם מ"ש זב"צ דנוהגין להכשיר אפי' בבהמת גוי מפני מס הגאביל"ה דהוי הפ"מ לא ידענא דהא אם לא יכשירו זאת הבהמה הגוי יביא אחרת או גוי אחר יביא להשלים בשר הנצרך לאותו יום כדי להשתכר ומה הפסד יש במס הגאביל"ה. נמצא בדבר זה רבו הדעות ומנהג בני אשכנז להחמיר כדברי מור"ם ז"ל ובספרד יש כך ויש כך ונהרא נהרא ופשטיה.
נ״ג:ט״ו
א
טו) [סעיף ב'] וכן בעוף או נחתכו או נשברו אגפיו כשרה אפי' נשברו סמיך לחיבורו לגוף. והוא שיהיה מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיום דאם לא כן הו"ל נשמט. ב"י. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' שפ"ד או' ה' שה"מ או' ו' מחב"ר או' יו"ד. זב"ת או' ז' חכ"א כלל כ"ג או' א' ענ"ה סי' ל"ה או' ג' זב"צ או' יו"ד.
נ״ג:ט״ז
א
טז) וביאור בוכנא באסיתא ר"ל דכשם שיש ברגל בפרק ג' הסמוך לגוף בוקא דאטמא שהוא עצם א' כזכרות שנכנס בתוך נקבות כך יש ביד בפרק הג' הסמוך לגוף זכרות דנכנס בתוך נקבות סמוך לחיבורו בגוף והוא הנקרא בוכנא באסיתא דאסיתא היא כמכתשת והעצם הנכנס בתוכה שהוא הכתף נקרא בוכנא כמ"ש בב"י סוף סי' נ"ד וזהו צריך שיהא קיים דאל"כ הו"ל נשמט וא"כ הא דכתב הכא אפי' נשבר סמוך לחיבורו בגוף ר"ל שנשבר קודם שהתחיל ליכנס זכרות העצם הזה תוך נקבות העצם המחובר בגוף עצמו. שו"ג או' ח' ועיין לקמן או' מ"א.
נ״ג:י״ז
א
טוב) שם. אפי' נשברו סמוך לחיבורו בגוף. ואפי' נצרר דם בצלעות. ב"י. פר"ח שם. מיהו הרב שה"מ שם כתב בשם כמה פו' לאסור אם נצרר דם בצלעות דיש לחוש לנקיבת הריאה אלא שסיים דבהפ"מ המיקל לא הפסיד יעו"ש.
נ״ג:י״ח
א
חי) שם הגה. ויש אוסרים וכו' והמנהג הפשוט שנהגו לשער כרוחב אגודל וכו' ובזה נהגו בארץ הצבי ובמצרים ובאזמיר כמור"ם ז"ל. מחב"ר או' י"ג. וכ"כ הענ"ה שם או' ב' שכן המנהג אפי' בערי ספרד. וכ"כ התו"ז סי' ט"ל או' ב' דבנשבר עצם הגף המחובר לגוף אפי' חזר ונקשר המנהג בארץ צבי ומצרים ואיזמיר כפסק מור"ם לבדוק ולמדוד אם יש כשיעור רוחב גודל ממקים השבר עד מקום חיבורו בגוף כשר ואם לאו טרפה אפי' אין בשבר שום עוקץ והכי נקטינן עכ"ל. וכ"כ זב"צ או' י"א וכתב וכן מנהג בגדאד יע"א ואין לשנות.
נ״ג:י״ט
א
יט) שם בהגה. לשער כרוחב אגודל וכו' וגודל האמור בכל שעורי תורה הוא אצבע הבנוני והוא רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן באורך שתי שעורות בריוח. הרמב"ם בפ"י מה' ס"ת. כנה"ג בהגב"י או' י"א. פר"ח או' ז' לה"פ או' ח' בל"י או' ה' שפ"ד או' ז' זר"א או' רל"ט. מחב"ר או' י"ד. שה"מ או' ח' חכ"א שם. תו"ז שם או' ט' והיינו ברחבו של גודל באמצעיתו. מחב"ר שם בשם מהר"ם. זב"צ או' י"ב. ועיין לעיל סי' מ"ו או' נ"ד.
נ״ג:כ׳
א
ך) שם בהגה. אפי' בצמצום כשר. ועיין מחב"ר או' ט"ו שהביא דעת הסוברים שצריך שיהיה כל שהוא יתר מאגודל אבל אם הוא רחב אגודל יש להטריף אלא שסיים דלענין הלכה נהגו במקומנו דדוקא בפחות מאגודל סמוך לגוף מטריפין אבל אם יש כרוחב אגודל אפי' בצמצום יש להתיר וכדברי מור"ם. וכ"כ הענ"ה שם או' ב' זב"צ או' י"ג וכתב וכ"ה מנהג בגדאד יע"א.
נ״ג:כ״א
א
כא) ומשעדינן באגודל מלבד מה שהוא תקוע בגוף כבוכנא באסיתא שאינו מצטרף. ש"ך סוף סק"ט. כנה"ג בהגב"י או' כ"ה. פר"ח או' ז' הל"פ סעי' ב' לה"פ או' ח' בל"י או' ה' כריתי או' ו' שה"מ או' ח' מחב"ר או' ט"ז. זב"ש או' ד' ענ"ה שם. תו"ז סי' ט"ל או' ד' וכתב ודלא כהשו"ג שהתיר עם הבוכנא. זב"צ או' י"ד.
נ״ג:כ״ב
א
כב) מעשה שבשלו עוף א' עם עופות אחרים ובעת האוכל מצאו שבר בגף סמוך לגוף שחזר ונקשר עם עוקץ ולא היה רחוק רוחב גודל כ"א בהצטרף מה שתקוע בגוף הבוכנא באסיתא והתיר התערובות שנתבשלו עמו ולאסור העוף עצמו הואיל ונפק מפומיה דהש"ך. זר"א חי"ד סי' י"ד והביאה בקיצור ה"ט או' רל"ד. זכ"ל ח"ג או' ק"ה. זב"ש או' כ"ב. ענ"ה סי' ל"ה או' י"ג. זב"צ או' ט"ו. וכתב שם הזר"א באו' רל"ד ואף בעוף עצמו הדבר פשוט להקל אם הוא בהפ"מ. ועיין עוד לקמן או' כ"ט.
נ״ג:כ״ג
א
כג) גף שנשבר בשוה בלא עיקום ובסוף השבר יש בו עוקץ קטן דק שנכנס בתוך הגודל ואם נמדוד ממקום השבר נמצא רחוק גודל מן הגוף ואם נמדוד מראש העוקץ הקטן הדק היוצא לחוץ הוא בציר משיעור גודל יש להכשיר. ש"ך שם. הל"פ שם. לה"פ או' י"א. בל"י או' ז' מחב"ר סוף או' י"ז. זב"ש או' כ"ו. אמנם אם העוקץ ארוך עד שנתחב לתוך האסיתא יש להטריף. דע"ק או' ח' מק"מ או' י"ג. זב"צ או' ט"ז.
נ״ג:כ״ד
א
כד) וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפי' אין מעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כיון שהשבירה נעשית רחוק אגודל כשרה. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י סוף או' כ"ד. הל"פ שם. שפ"ד או' ט' מחב"ר שם. חכ"א כלל כ"ג או' א' לב"ש בטה"ע סי' ז' או' י"ד שבסעי' ג' בי"צ ח"ג או' ז' ודין זה הוא אפי' אם שבר עצם החיצון יש בו עוקץ שרי. לב"ש שם. בי"צ שם.
נ״ג:כ״ה
א
כה) אך אם נשבר הגף באלכסון אף שאין בו עוקץ צריך שיהיה שיעור אגודל מתחלת השבר לצד הגוף אבל אם לא יש רוחב גודל מתחלת השבר אלא מאמצע השבר יש להטריף ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ת או' ז' הל"פ שם. בל"י או' ה' שפ"ד שם. מחב"ר שם. שה"מ או' ט' חכ"א שם. לב"ש שם או' י"ג. זב"ש או' ד' ענ"ה שם או' ט' בי"צ שם. זב"צ או' י"ז.
נ״ג:כ״ו
א
כו) עוף קטן שאין בכל העצם שיעור אגודל משערין בחצי העצם לגוף טרפה וביותר כשרה. כנה"ג בהגב"י או' י"ג בשם יאיר נתיב. שפ"ד או' ז' מחב"ר או' י"ח. זב"ש או' ו' ענ"ה שם או' י"ד. ומשמע לי דה"ה באין בכל הפרק רחב ב' גודלין די בחצי עצם וצ"ע. מק"מ סוף או' י"ב. זב"צ או' י"ט. ונראה דבהפ"מ ואין שם עוקץ דיש להכשיר כיון דלדעת הש"ע אם אין בו עוקץ כשר אפי' באין שם רוחב גודל.
נ״ג:כ״ז
א
כז) והיכא דנשבר סמוך חיבורו לגוף בתוך אגודל וחזר ונקשר שאשי"י עיין ש"כ סק"ו מה שהביא פלוגתא בזה ומסיים ומ"מ אפשר לצדד ולהקל הואיל ובלא"ה רוב הפו' מכשירין בנשבר יעו"ש וגם המחב"ר או' י"ג האריך בזה והב"ד הש"ך הנז' ומסיים לענין הלכה דבע"ש וכיוצא יש להקל כשאין עוקץ ומקום חיבורו כבוכנא באסיתא קיים ואין ניכר רעותא בצלעות. וגם צריך שלא נשתנה מראית הבשר שעל השבר. אבל א"צ לחפש אחר רעותא בצלעות. לב"ש בטה"ע סי' ז' או' ו' שבסעי' ג' בי"צ ח"ג או' ג' וכן בהפ"מ יש להכשיר. זר"א או' רל"ג. חכ"א כלל כ"ג או' ב' לב"ש שם. בי"צ שם. ומיהו כשנמצא זאת אחר בישול ורואין שהבוכנא קיים ושלא היה בו עוקץ מותר בהפ"מ ולא חיישינן שמא היה רעותא מעבר לצלעות או שמא נשתנה מראה הבשר תחלה דכל שרואין שנקשר יפה שאשי"י ובחוזק לא מחזקינן רעותא. לב"ש שם. בי"צ שם. ענ"ה שם או' ה' אך אם שוכבים זה על זה ואינו רחוק מן הגוף שיעור רוחב אגודל טריפה. ש"ך שם. מחב"ר שם. לב"ש שם. בי"צ שם. ענ"ה שם. זב"צ או' ך' ועיין לעיל או' כ"ד.
נ״ג:כ״ח
א
כח) עצם גף נשבר שהביאוהו למורה ולא הספיק לשער אם היה אגודל עד שנפל מידו ונאבד זה היה מעשה והתיר המש"ז בסיף הסי' מטעם ס"ס שמא היה אגודל ושמא הלכה דנשבר כשר כדברי הש"ע יעו"ש והגם שהרב הוסיף בה דברים שהיה בנדונו שאשי"י וגם לכבוד שבת לדעתי יש להתיר ובהא דס"ס סגי. מחב"ר או' י"ט. וכ"כ כנה"ג בתשו' בע"ח סי' ע"ג להתיר בנידון זה והב"ד הברכ"י בשיו"ב או' ג' וכ"כ הלב"ת שם או' ה' אלא שכתב והוא שידע ודאי שהבוכנא קיים ואין עוקץ ואם לאו אסור. וכ"כ הבי"צ ח"ג סוף או' ב' מיהו משאר דברי הפו' הנז' משמע דאף באינו יודע שהבוכנא קיים ואין עוקץ יש להכשיר מכח ס"ס. ועיין באו' שאח"ז.
נ״ג:כ״ט
א
כט) גף של עוף שנשבר וחזר ונקשר שמצאו בתוך הסעודה ולא ידעי אם היה בו עוקץ ואם קרוב או רחוק מהגוף ולא הספיקו להראותו עד שנאבד הגף והיה שם הפ"מ והכשרתי מכח ס"ס ספק היה שם עוקץ או לאו ואת"ל היה עוקץ שמא לא ניקבה הריאה. מזמור לדוד סוף סי' זה. וכ"כ עיקרי הד"ט סי' ו' או' י"ב בשם מכתם לדוד סי' ל"ה. ועיין לעיל או' כ"ב.
נ״ג:ל׳
א
ל) אם נשבר הגף סמוך לחיבורו לגוף לפנינו ישבר הגף לגמרי כי היכי דלא לינקב הריאה ובהכי כשרה לכ"ע. פר"ח או' ז' לה"פ או' י"ב. בל"י סוף או' ח' מש"ז או' ט' וכתב וליכא למיחש לצער בע"ח אם יחתוך לגמרי דכל דמתקן לאכילה ליכא צער ב"ח דהותר לשחוט ואין צער גדול כמו מריטת הנוצות. זר"א או' רל"ו. שה"מ או' יו"ד. זב"ת או' י"ז. לב"ש שם או' ח' וכתב דדין זה הוא אפי' ביש עוקץ אכן צריך שיהיה הבוכנא קיים וגם צריך שלא יהיה נראה רעותא מעבר לצלעות אך א"צ לבדוק אחר רעותא בצלעית. וכ"כ הבי"צ ח"ג או' ד' אכן המחב"ר או' ך' כתב על דברי הפר"ח הנז' דתקנה הנז' שכתב הפר"ח מהני למ"ד דשבירת הגף משום דחיישינן שמא אחר שנשבר תכף או לאחר זמן העצם יכנס וינקוב הריאה אבל לסברת הגמי"י והלבוש ודעמייהו דס"ל דחיישינן דמכח השבירה תנתק הריאה בשעת השבירה ותנקב כי היכי דחיישינן בשמוטה א"כ מה יועיל זה אם ישבר הגף לגמרי הא יש לחוש דבעת השבירה מתנתקת הריאה ומתנקבת אלא שכתב וכבר כתבנו לעיל או' י"ג דהש"ך צדד להקל הואיל ובלא"ה רוב הפו' מכשירים בנשבר וכו' יעו"ש ור"ל דהיכי דשם באו' י"ג לא התיר אלא בע"ש וכיוצא וכמ"ש לעיל או' כ"ז גם הכא אין להתיר כ"א בע"ש וכיוצא. וכ"כ זב"צ או' כ"ב.
נ״ג:ל״א
א
לא) שם בהגה. אם לא שרואה שנצרר הדם מעבר לצלעות וכו' ואע"ג דהרב תורת יקותיאל העלה להקל בנצרר הדם כשהוא רחוק מ"מ לבני אשכנז דרבוותא בתראי התה"ד ומהרש"ל והבאים אחריהם מור"ם והלבוש והאחרונים כולם החמירו בנצרר הדם ומסתמא הכי נהוג שנות דור ודור כוותיהן אין להקל עתה בנצרר הדם אף שהשבר רחוק אגודל דכבר כמה דורות קבלו עליהם להחמיר כשרואה שנצרר הדם אך לדידן בני א"י וגלילות טורקיא"ה דקבלנו עלינו הוראת מרן יש להקל כשהשבר רחוק אגודל ורואה שנצרר הדם. מחב"ר או' כ"ו. זב"ש או' ח' ענ"ה סי' ל"ה או' ו' זב"צ או' כ"ג.
נ״ג:ל״ב
א
לב) שם בהגה. ואין חלוק אם עוקץ בשבירה או לא מאחר שרחוק מן הגוף. וראיתי גדולי בעלי הוראה נוהגין כמור"ם ז"ל דאפי' יש עוקץ אין חוששין לראות בצלעות. בל"י או' ו' מחב"ר או' כ"ב. זב"צ או' כ"ד.
נ״ג:ל״ג
א
לג) גף עוף שנשבר באלכסון והעוקץ המחובר לגוף היה כאגודל אבל מאמצע השבר וכ"ש מעוקץ עצם החוצין לא היה כשיעור אגודל אך שעוקץ החיצין היה לצד הראש ולא לצד הגיף הכשיר השבו"י ח"ב סי' ס"ז הלכה למעשה והבל"י או' ח' כתב שאין להקל יעי"ש וכן נראה להחמיר לבני אשכנז ופולין אבל לדידן יש להקל כמ"ש בסמוך. מחב"ר או' כ"ז. ומ"ש כמ"ש בסמוך ר"ל או' כ"ו שהבאני לעיל או' ל"א.
נ״ג:ל״ד
א
לד) ואמר ח"ר נסים הלוי ז"ל דאם ראש העוקץ החיצון פונה אלא הצדדין ולא יש רוחב אגודל ג"כ אסור דאף מן הצדדין יכיל לפגיע בריאה ולא הכשיר השבו"י אלא דוקא שהעוקץ החיצון הוא שוכב ע"ג העצם לצד הראש דשם א"א לפגיע בריאה ודבריו ברורים. ונראה דלסברת קצת רבוותא (שכתבנו לעיל או' ל') דס"ל דחיישינן דבעת השבירה מתנתקת הריאה א"כ ליכא הפרש ואפי' אם עוקץ החיצון היה לצד חוץ לצד הראש ג"כ יש לחוש דמכח השבירה מתנתקת הריאה ותינקב וע"כ אין להכשיר בנידון זה אלא דוקא בהפ"מ וכיוצא כמ"ש לעיל או' כ"ז בדין דחזר ונקשר שאשי"י יעו"ש. זב"צ או' כ"ו. ור"ל אף לנוהגין להכשיר כדברי השבו"י אין להכשיר אלא דוקא בהפ"מ וכיוצא.
נ״ג:ל״ה
א
לה) והיכא דליכא שבר לפנינו רק עצם הגף עב ונפוח כשר לכ"ע. דע"ק סוף או' ד' מק"מ סוף או' ח' זב"צ או' כ"ז.
נ״ג:ל״ו
א
לו) אם נשבר רק מקצת עובי העצם אין חשש כל שהבוכנא במקומה בשלימות. דע"ק שם. מק"מ או' ט' וכן אם נשבר רק צד א' חצי רחבו נחלק לב' אין חשש כ"כ שיגיע העוקץ אל הריאה אף בפחות מעט מגודל ומ"מ צ"ל אומדנא ברורה שא"א להגיע קצת עצם להריאה. דע"ק סוף או' ח'.
נ״ג:ל״ז
א
לז) גף שבור לג' חתיכות ואמצעית תוך גודל אולי קיל ואם רק ביקוע תוך גודל קיל יותר. דע"ק סוף או' ד' מק"מ שם.
נ״ג:ל״ח
א
לח) עוף שהיה בגפו כעין חתוך הנראה שנעשה ע"י קשירה חזקה בחבל ועברה המכה את הבשר ונכנסה תוך קצת העצם בצדו הא' לצד הגוף שמזה ניכר שבאה המכה מהחבל שכן דרך לקשור ב' אגפים יחדיו כשמביאין לשוק למכור ולכן מצד הפונה לחוץ היה שלם בעור ובשר ועצם מפני שאין החבל נוגע שם והתיר לא העוף בלבד שהיתה המכה רחוקה מהגוף ברוחב גודל בריוח ובלי עוקץ כלל אלא אף הגף התיר מהמכה ולחוץ ושאין כאן מצות פרוש כיון שלא היה האבר חתוך לגמרי רק היה פגום קצת. שאלת יעב"ץ ח"א סי' י"א. עיקרי הד"ט סי' ו' או' ז' ונראה דלפי מ"ש לעיל אף באין רוחב גודל סמוך לגוף יש להכשיר כיון דליכא שבר ולא עוקץ כ"א מכה בעלמא. וכ"כ זב"צ או' כ"ט.
נ״ג:ל״ט
א
טל) [סעיף ג'] נשמטו אגפיו אפי' א' מהם מעיקרו חוששין שמא נקבה הריאה וכו' לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומטת גפה מתנתקת הריאה עם הגף. רש"י חולין נ"ז ע"א. וכ"כ הר"ן. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ה. ש"ך סק"י.
נ״ג:מ׳
א
מ) שם. וצריך לנפחה לבדקה וכו' ולדידן שאין אנחנו בקיאין בבדיקה טריפה. ט"ז סק"ו. ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגב"י או' ו' לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"א. כריתי או' יו"ד. זר"א או' ר"מ. שפ"ד או' י"ד. שה"מ או' י"ב. חכ"א כלל כ"ג או' ג' ענ"ה סי' ל"ה או' א' בי"צ ח"ב או' א' זב"צ או' ל'.
נ״ג:מ״א
א
מא) הגף הוא זכרות שנכנס תוך נקבות כבוכנא !באסיתא כמ"ש לעיל או' ט"ז. ונקבות זה דעצם הם ב' עצמות מחוברים זה לזה בראשם האחד ובראשם הב' פתוחים והה כמספרים פתוחים ובראשם שהם מחוברים בין שניהם יש כגומה והוא נקבות לזכרות הגף ואלו שתי העצמות א' מהם הוא עגול וא' רחב ודק כסכין וקורין אישפאדיק"ה. שו"ג או' ח' ויש מפרשים דלא מקרי שמוטת הגף אלא אותו עצם א' המחובר עם הגוף ונוגע לריאה בראשו כמ"ש הרא"ה בבד"ה והגהת מהרי"ח שהביא הש"ך סי' ל"ב סק"ט וכתב הפר"ח או' ח' דיש לסמוך ע"ז בהפ"מ והסכימו עמו הרב חגורת שמואל או' י"א והלה"פ או' י"ג והבל"י או' יו"ד אבל לי נראה להחמיר אף בהפ"מ כיון דרוב גדולי הפו' אשר בית ישראל נשען עליהם סברי דשמוטת הגף הוא פרק ג' המחובר לגוף וכשנשמט פרק ג' נקטינן כרוב הפו' המפורסמים אף בהפ"מ. מחב"ר או' ל' וכ"כ הזר"א שם. זב"ש או' י"ב. ענ"ה שם או' ט"ז. זב"צ או' ל"א.
נ״ג:מ״ב
א
מב) ואם נשמטו העצמות הנז' שקורין איספאדיק"ה יש לאסור כדעת המפרשים הנז' מחב"ר או' ל"א. ענ"ה שם. זב"צ או' ל"ב. אבל אם נשברו העצמות הנז' שקורין איספאדיק"ה כשרים לכ"ע. כנה"ג בהגה"ט או' ו' בל"י סוף או' יו"ד. שו"ג שם. שה"מ או' י"א. מחב"ר או' ל"ב. חכ"א שם או' ג' ענ"ה שם. זב"צ או' ל"ג.
נ״ג:מ״ג
א
מג) והא דאמרינן דאם נשברו העצמות הנז' כשרה ה"ד בנשברו שלא במקום חיבורם אבל נשברו במקום חיבורם בידוע שנשבר הגף וטרפה דבהנטל הנקבות ישמט הזכרות ממקומו. שו"ג שם. זב"צ או' ל"ד.
נ״ג:מ״ד
א
מד) ואפי' אם הבוכנא אינה מתנדנדת תוך האסיתא ודבוקה בה כדרכה רק שיש שבר בבוכנא שאין הבוכנא קיים כולו דינו כנשמט. לב"ש סי' ז' או' ד' שבסעי' ב' בי"צ ח"ב או' א' זב"צ או' ל"ה.
נ״ג:מ״ה
א
מה) יש אומרים דהא דק"ל דשמוטה טרפה היינו אם אין הניבים קיימים אבל אם הניבים קיימים והם היתדות האוחזות הגף דלא אעכול יש להתיר בדיעבד. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. וכ"כ הכריתי או' ט' אמנם המחב"ר או' ל"ג חולק וכתב דכיון דנשמט הגף אף אם הניבים קיימים ולא אעכול יש להטריף אפי' בהפ"מ. וכ"כ הענ"ה שם או' י"ז. זב"צ או' ל"ו.
נ״ג:מ״ו
א
מו) גף העוף שנזוז ממקומו דהיינו שלא נשמט לגמרי שיצאה הבוכנא מחורו לגמרי אל החוץ אלא שנזוז מעט ממקומו כתב הלב"ש שם או' א' שהיא טרפה וכ"כ הבי"צ שם. אמנם הדע"ק או' יו"ד כתב דאם הגידין המחברים הגף לגוף רובם שלמים יש להקל באין רעותא ניכר יותר. והסכים לדבריו מק"מ או' י"ז. וכ"כ זב"צ או' ל"ז על דברי הלב"ש הנז' דלא ק"ל הכי אלא מכשירין והיינו משום דאם נזוז ממקומו הוי ספק שמוטה ויש להכשירה משום ס"ס ויש בה ג' או' ד' ספיקות דספק אם היא שמוטה אם לאו ואת"ל דהוי שמוטה שמא הלכה כמ"ד דאם הניבים קיימים כשרה ואת"ל דגם אם הניבים קיימים טרפה שמא הל' כמ"ד דשמוטה לא שייך אלא בעצמות שקורין איספאדיק"ה ואת"ל דשמוטה הוי בעצם המחובר לגוף שמא לא ניקבה הריאה וא"כ פשוט הוא דיש להכשיר בשופי עכ"ד.
נ״ג:מ״ז
א
מז) ואפי' לא ראינו שנצרר הדם בצלעות ולא שום רעותא מטרפינן בשמוטה. לב"ש שם בי"צ שם. זב"צ או' ל"ח.
נ״ג:מ״ח
א
מח) ואפי' אם תכף אתר שנשמט חתך את הגף לגמרי אפ"ה טרפה. לב"ש שם או' ג' בי"צ שם. זב"צ או' ט"ל.
נ״ג:מ״ט
א
מט) גף העוף שנשמט אע"ג דשוב חזר ונתרפא שרואין שנתדבק הבוכנא אל תוך האסיתא כדרך כל העופות אפ"ה טרפה. לב"ש שם או' ה' בי"צ שם או' ב' זב"צ או' מ'.
נ״ג:נ׳
א
נ) עוף שנשמט גפה אסור למוכרה לגוי דשמא תתרפא ואינו ניכר וימכרנו לישראל וכתבנו בסמוך דאפי' נתרפא טרפה. לב"ש שם או' ז' בי"צ שם. זב"צ או' מ"א.
נ״ג:נ״א
א
נא) אמנם אם נשבר או נעקר הגף לגמרי ונחתך מהעוף באופן דליכא למיחש דשמא יתרפא !פשיטא דמותר למוכרו לגוי שהרי הוא טרפות הניכר. אם לבינה הנד"מ בסניפי השלחן או' י"ד. זב"צ שם. ומיהו מ"ש שם אם לבינה דאם היא נקיבה אסור למוכרה לגוי מחשש שמא תטיל ביצים וימכרם לישראל כתב עליו זב"צ שם דאין המנהג כן דהיא חומרא יתירה.
נ״ג:נ״ב
א
בנ) [סעיף ד'] נמצא הגף שבור ואינו יודע אם קודם שחיטה וכו' טרפה. ומיירי בענין דאם היה ידוע שנעשה מחיים היה טרפה כגון שיש עוקץ בשבירה וכדלעיל סעי' ב' ב"ח. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' ט' לה"פ או' ט"ז. בל"י או' י"ב. שה"מ או' י"ג. מחב"ר או' ל"ה. ואע"ג דאיכא ס"ס טרפה לדעת המחבר משום דספק מחיים מינכר ע"י בקי וספק הבא מחמת חסרון חכמה לא מקרי ספק. פר"ח שם. שה"מ שם. וכ"כ הב"ח דבחסרון ידיעה לא עבדינן ס"ס אלא שכתב דבהפ"מ עבדינן. וכ"כ הש"ך ס"ק ט"ו. שפ"ד או' ט"ו. חכ"א כלל כ"ג או' ד' וית' עוד מזה לקמן בססי' ק"י בדיני ס"ס בס"ד.
נ״ג:נ״ג
א
גנ) שם הגה. ויש מכשירין מכח ס"ס וכו' ואם נראה שום רעותא בצלעות או בריאה מילתא דפשיטה הוא דלא סמכינן אס"ס ואפי' בדיקה לא מהני דהא אנן לא בקיאינן בבדיקות הריאה וכ"כ בתו"ח כלל פ"ז. תשו' מ"ב ססי' ן' ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח סוף או' יו"ד. לה"פ או' י"ז. שה"מ סוף או' ט"ו. שפ"ד או' י"ג. זר"א או' רמ"ב. מחב"ר או' מ"ג וכתב ואף אם אין בו עוקץ ויש ספק אי מחיים. חכ"א כלל כ"ג סוף או' ד' ענ"ה סי' ל"ה או' י"ט. זב"צ או' מ"ח.
נ״ג:נ״ד
א
דנ) שם הגה. ויש מכשירין מכח ס"ס ספק שמא נשבר אחר שחיטה וכו' ויש לסמוך ע"ז להכשיר בנשבר וכו' ולדינא רבו הדעות ולכן יראה למנקט מילתא מציעתא דבנשבר סמוך ממש לגוף ואין בו עוקץ יש להתיר אי מספקא לן אם נעשה מחיים או לאחר מיתה דבזה לדעת מרן ומור"ם שרי כלומר דלדעת מרן אף אם נעשה מחיים ולמור"ם השתא דמספקא לן שרי מכח ס"ס וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' כ"א. מחב"ר או' ל"ח. זב"ש או' י"ט.
נ״ג:נ״ה
א
הנ) ואם הושחר פי המכה או נצרר הדם אז יש לאסור דנראה דנעשה מחיים. תו"ח כלל פ"ו או' י"ד. מחב"ר או' ט"ל וכתב ואף אם אין בו עוקץ. זב"ש שם. ענ"ה שם. זב"צ או' מ"ז.
נ״ג:נ״ו
א
ונ) ואם נשבר סמוך לגוף ויש בו עוקץ יש לאסור אף בספק אי מחיים ובהא מודו מרן ומור"ם. מחב"ר או' מ' וכ"כ הב"ח דבהא יש לאסור אע"ג דאיכא ס"ס אלא שכתב דבהפ"מ יש להכשיר. וכ"כ השפ"ד או' י"ב. שה"מ או' י"ד. חכ"א כלל כ"ג או' ד' ועיין לעיל או' נ"ב.
נ״ג:נ״ז
א
זנ) אם ראינו שנשמט או נשבר הגף אחר שחיטה ואח"כ נמצא נקב בריאה יש להסתפק אי תלינן שהנקב נעשה אחר שחיטה ע"י השבירה או השמוטה כי היכי דתלינן בזאב ובידא דטבחא או דילמא דאין דרך להנקב הריאה מכח שבורה ושמוטה דאחר שחיחה ונראה דבשמוטה יש לתלות לקולא דנזכר בש"ס ולא בשבורה וצ"ע. תפארת למשה בנימוקיו דף י"ב סוף ע"א. מחב"ר או' ל"ד. פ"ת או' ד' ענ"ה סי' ל"ה או' כ"ב אלא שכתב דיש להחמיר גם בנשמט וכ"נ עיקר. וכ"כ זב"צ או' נ"א.
נ״ג:נ״ח
א
חנ) שתי תרנגולות אחר שחיטה ומריטה ומליחה תלאום באונקליות של ברזל בכנפיהם וכשבאו לבשלם מצאו כנפיהם שמוטות מצד שנתלו באונקליות ולא היה לא מכה ולא קורט דם כשרות דקרוב הדבד שנשמטו אחר שחיטה כשתלאום ודלא כמי שרצה להחמיר. שו"ת מים רבים ח"ד סי' א' ב' מחב"ר או' מ"ה. ענ"ה שם או' ך' זב"צ או' ן'.
נ״ג:נ״ט
א
טנ) שם בהגה. דהא יש מכשירין בלא"ה. ר"ל בנשבר סמוך לגוף ואין עוקץ דאי ביש עוקץ ליכא מאן דמכשיר. ש"ך ס"ק י"ב. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ג. שה"מ סוף או' י"ד. זב"ת או' ט"ז. ועיין לעיל או' נ"ו.
נ״ג:ס׳
א
ס) שם בהגה. אבל כשנמצא שמוט ולא ידעינן וכו' יש להחמיר ולאסור. ואם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשרינן. תו"ח כלל פ"ז או' י"ד. ט"ז סק"ט בשם רש"ל. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח סוף או' יו"ד. הל"פ סעי' ג' לה"פ או' י"ט. בל"י שם. שפ"ד או' ט"ז. שה"מ או' ט"ו. זר"א אי' רמ"ב. מחב"ר או' מ"ד. חכ"א כלל כ"ג או' ד' ענ"ה שם. וכגון שדרסו על הגף או פרכס ונלחץ אל הקיר וכיוצא בו ואיכא אומדנא דאפשר שנשברה גפו מחמת כך תולין להקל. ט"ז שם בשם רש"ל. הל"פ שם. לה"פ שם. בל"י שם. מחב"ר שם. ענ"ה שם. זב"צ או' מ"ט. ומיהו דוקא דרסה או בכותל הא זרק לארץ בכח לא דאין הזריקה מצוי הוא להשבר מחמת זה ולא תלינן. שפ"ד שם. מחב"ר שם. ענ"ה שם.
נ״ג:ס״א
א
סא) שם בהגה. אבל בנמצא שמוט ולא ידעינן אי קודם שחיטה וכו' יש להחמיר ולאסור. ובהפ"מ יש להכשיר. ב"ח. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח שם. לה"פ או' י"ז. בל"י שם. שפ"ד או' י"ב. שה"מ או' י"ד. חכ"א שם. אמנם המחב"ר או' מ"א כתב דיש להחמיר אף בהפ"מ. ענ"ה שם או' י"ט. זב"צ או' מ"ד.
נ״ג:ס״ב
א
סב) שם בהגה. אבל בנמצא שמוט ולא ידעינן וכו' יש להחמיר ולאסור. וביש עוקץ דינו כנשמט. ב"ח. ש"ך סוף ס"ק י"ב. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שה"מ או' י"ד. מחב"ד או' ל"ה ועיין לעיל או' נ"ו.
נ״ג:ס״ג
א
סג) וה"ה אם נשברה הבוכנא ואפי' שאין בה עוקץ ולא ידעינן אם מחיים או לאח"ש טרפה דהוי כנשמט. שפ"ד שם. לב"ש סי' ט' או' ב' שבסעי' ג' בי"צ ח"ב סוף או' א' זב"צ או' מ"ה.
נ״ג:ס״ד
א
סד) כל מה שאמרנו להתיר מטעם ס"ס אין זה אלא היכא דליכא מידי למיתלא ביה לא להיתר ולא לאיסור אבל היכא דאיכא למיתלא ביה לאיסור ולא להיתר אסרינן ליה. ב"א. ש"ך ס"ק י"ד. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ג. ולפ"ז בהני אווזות שמוליכין לשוחט דמעקמין אגפיהם על גבם להשים אותם מתחת רגלי האווז וקושרים הרגלים דמצוי הוא שנשבר הגף עי"כ מחיים תולין בו לאיסור דמחיים נעשה. ב"ח בסוף הסי' ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' כ"ב. פר"ח או' ז' מחב"ר או' מ"ו. חכ"א שם או' ה' ענ"ה שם או' כ"א. זב"צ או' נ"ב.
נ״ג:ס״ה
א
סה) וכן בתרנגולים שהשוחטים מעמקים האגפיים בשעה שאוחזו לשוחטו מצוי הוא שבשעת התחלת השחיטה כשהוא מפרכס נשבר גפו ותלינן לאיסור דמחיים נעשה. ב"ח שם. אמנם הפר"ח שם חולק וכתב להכשיר וכתב שכ"כ האו"ה ומייתי לה הט"ז סק"ט וכן עיקר. וכ"כ המש"ז או' ט' זב"צ או' נ"ג. אכן אם נשמט מחמת עיקום האגפים בשעת שחיטה יש לאסור. ט"ז שם. מש"ז שם. זב"צ שם.
נ״ג:ס״ו
א
סו) ואם נודע בודאי שמחמת עיקום האגפים והפרכוס נשבר הגף קודם שחיטה יש להחמיר. מחב"ר סוף או' מ"ז. זב"ש או' כ"א. זב"צ או' נ"ד וכתב דבדין זה יש להכשיר בהפ"מ.
נ״ג:ס״ז
א
סז) אם יראה השוחט האווז או העוף כנפיו מדולדלים הוכחה היא שנשבר מחיים ואם נמצא שבור אחר שחיטה הדלדול מוכיח שמחיים נשבר ואין כאן ס"ס. זב"ש שם. זב"צ או' נ"ה.
נ״ג:ס״ח
א
סח) שבירת הגף סמוך לחבורו לגוף לא מפני שהיית י"ב חודש או לידה. פר"ח לקמן סי' נ"ז או' ן' לה"פ שם או' כ"ג. בל"י שם או' כ"ז. כריתי שם או' ט"ז. שה"מ שם או' ס' מש"ז בסי' זה או' ט' זר"א או' שי"ו. מחב"ר בסי' זה או' מ"ח. פ"ת סי' נ"ז או' כ"ד. לב"ש סי' ז' או' יו"ד שבסעי' ג' בי"צ ח"א בביאור לב"ש או' ט"ו. זב"ת סי' נ"ז או' נ"ח. חכ"א כלל י"ד או' ל"א, תו"ז סי' ט"ל אי' י"ב. ואו' י"ג. זב"צ או' נ"ו. ועיין לקמן סי' נ"ז או' קי"ד.
נ״ג:ס״ט
א
סט) ומיהו בשמוטת גף בעוף מהני לידה או שהיית י"ב חודש שאין חששא לנקיבת הריאה אלא בשעת השמטה. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי שם. שה"מ שם. מש"ז שם. זר"א שם. מחב"ר שם. פ"ת שם. לב"ש שם או' ו' שבסעי' ב' בי"צ שם ובח"ב או' ב' זב"ת שם. חכ"א שם. תו"ז שם או' י"ד. זב"צ או' נ"ט.
נ״ג:ע׳
א
ע) וכן בשבירת הגף שאין בה עוקץ ונקשר מהני לידה או שהיית י"ב חודש. בני חיי סי' נ"ז הגב"י סוף או' א' מחב"ר שם. לב"ש במה"ת או' מ"ג. ענ"ה סי' ל"ה סוף או' י"א. והא דמהני שהיית יב"ח ולידה היינו אחר שנקשר. לב"ש שם. זב"צ או' נ"ז.
נ״ג:ע״א
א
עא) גף העוף שנשבר סמוך לגוף וחתך האבר ממנה ואחר החתיכה חי יב"ח או הטיל ביצים אחר כ"א יום שרי. לב"ש סי' ז' בביאור או' יו"ד. בי"צ ח"א בביאור לב"ש או' ט"ו. זב"צ או' נ"ח.
נ״ג:ע״ב
א
עב) גף העוף שנשבר רחוק מן הגוף רוחב גודל דמותר וק"ל דהאבר אסור והטילה ביצים יש להתיר הביצים. תשו' בית יעקב סי' יו"ד. וכרכ שבו"י ח"א סי' ג"ן להתיר חלב שחלבו מבהמה שנשברה ידה ואינו אסור אלא האבר וכן מתיר הביצה שנולדה מגוף שבור הגף רחוק מהגוף. מחב"ר או' ן' וכ"כ באר יעקב בסי' נ"ה דף מ"ה ע"ג. פ"ת שם או' י"ג. ענ"ה סי' ל"ה או' כ"ג. לב"ש בפתיחה או' נ"ז. זב"צ או' ס'.
נ״ג:ע״ג
א
עג) [סעיף ה'] עוף שהיה לו מכה וכו' ימלא מקום המכה מים וינפח בקש וכו' וכתב בתו"ח סוף כלל פ"ז על דין זה וכבר נת' לעיל דאין אנו בקיאין בבדיקה וכל מקום שיש לחוש לנקיבת הריאה יש להטריף כנ"ל והכי נהוג עכ"ל וכ"כ בד"מ או' ג' אמנם הט"ז סק"י כתב כיון דאין כאן טרפות ברור אלא חששא נוכל לסמוך על בדיקה זו שהיא להחמיר. וכ"כ הפר"ח או' י"א. פר"ת או' ט' לה"פ או' ך' בל"י או' י"ד. שפ"ד או' י"ז. זר"א או' רמ"ג. שו"ג סוף או' י"ז. מחב"ר או' נ"א אלא שסיים דצריך המורה לבדוק בדיקה מעליא יפה יפה. זב"ת או' י"ח זב"ש או' כ"ג. ענ"ה שם או' כ"ד. דע"ק או' ט"ו. מק"מ או' כ"א. זב"צ או' ס"א.
נ״ג:ע״ד
א
עד) ואם נאבדה הריאה ולא בדק יש להטריף. פר"ת שם. זב"ת שם. זב"ש שם. ענ"ה שם. מק"מ שם. זב"צ או' ס"ב.
נ״ג:ע״ה
א
עה) שם. ימלא מקום המכה מים וינפח וכו' והיינו בשניקב העור שתחת המכה והבשר שתחת העור נרקב אז צריך בדיקה זו דכיון שעברה המכה עד הבשר שמא ניקב הריאה וע"י שנופח דרך הגרגרת דהיינו הקנה הרוח הולך לתוך הריאה ואם היא נקובה המים מבצבצים ולכך צריך להוציא כל הבשר הנרקב קודם בדיקה דאם לא יגרור כל הבשר שנרקב מחמת המכה לא יבצבץ אבל אם הבשר שתחת המכה בריא אולם א"צ בדיקה דודאי לא עברה המכה עד הריאה וכשרה בלא בדיקה. שו"ג או' י"ח. זב"ש שם. וכיוצא בזה כתב הדע"ק שם דמכה עמוקה וניכר שהעור שלם ע"ג מקום הריאה יש להכשיר ואין לחוש לשמא נתרפא. והב"ד מק"מ שם. זב"צ או' ס"ג.
נ״ג:ע״ו
א
עו) ומ"מ כשהרבה דם יוצא מבפנים בהסרת הכנף ומבחוץ תחת הכנף מראה עור ובשר משונה ע"י צרירות הדם אין להקל אף שהלכה הלוך יפה. דע"ק שם.
נ״ג:ע״ז
א
עז) מכה בחוץ בדופן נגד ריאה בעוף אף שלא תחת הכנף ויש נקב בדופן אף אם נגלד כל שניכר שם נקב מפולש בדופן נגד הריאה אין להקל. אך בלא נקב בדופן החשש רק תחת הכנף. ששם פתוח לריאה וזולת מקום הכנף אין חשש. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' ס"ה.
נ״ג:ע״ח
א
עח) היה עור העליון תחת הגף מלא רוח ובולט לחוץ ככיס וכשפתחו יצא הרוח ולא היה שום רושם חולי בזה ג"כ צריך לעשות בדיקה במים כמ"ש בש"ע. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' ס"ד.
נ״ג:ע״ט
א
עט) ואם המכה אינה עמוקה כשרה בלא בדיקה. אם לבינה סעי' ה' או' ג'.
נ״ג:פ׳
א
פ) אווזות שהגוים דוקרים במחט תחת כנפם להצבות שיראו שמנים אותם שנודע שנעשה בם כן אסורים וכשאינו ידוע שנעשה בם כן אין לחוש. חת"ס סי' קכ"ב. פ"ת או' ז' מק"מ שם. זב"צ או' ס"ו.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
נשמטו ידי בהמה בבהמה דהכתף עב לא בקל יקרה נזק בריאה כמו בעוף ולכך כשר מרדכי:
ב
מעיקרם והש"ך הביא בשם ש"ד בשמוטת יד בבהמה טריפה שמא איעכול ניביה וכן העיד הב"ח שראם כן בסמ"ק כ"י: ועיין פלתי שישבתי דבריהם שלא יהיה נגד הגמ' ומאין יצא דין זה ולכן ת"ח יחמיר לעצמו ויקיל לאחרים:
ג
ג' ידים דכל יתר כניטל וניטל יד כשר וכן הדין בעוף:
ד
לצלעות ויש לחוש לנקיב' הריאה
ה
ויש אוסרים ואם נרפא שבר אל שבר יחדיו ידבקו דעת מהרי"ק להתיר והש"ך טען עליו ועיין בפלתי שכתבתי שאין כ"כ התימא ע"ש:
ו
כרוחב אגודל חוץ מה שבתוך אסיתא ש"ך
ז
בין מקום השבירה ואם השבירה באלכסון יש למדוד אצבע מן אמצע השבירה וסתם אצבע הוא באדם בינוני ואין להחמיר בשעורים הללו הואיל בלא"ה חומרא ואין לו כמעט שרש בגמ':
ח
אז היא טריפה בכל ענין ואם לא עיין קודם בישול ואחר זה הרגיש בשבירה וא"א להבחין השיעור אם עוד צד להתיר יש להקל כי כמ"ש אין כאן חומרא מדיני גמ':
ט
נשמטו אגפיו עיין פלתי שהבאתי ראיה מתוס' דצריך להיוה עכ"פ פסיקת ניבי' ולכן לעת צורך יש לצדד להקל:
י
וצריך לנפחה ואנן בני אשכנזים מחמירין מבלי לסמוך אבדיקה כיון דצריך בדיקה מדינא
יא
הגף שבור היינו באופן אם היה בחיים היא טריפה
יב
ויש מכשירין היינו שלא הרכיב הבהמה זה על זה כנהוג קודם שחיטה אבל אם הרכיב בכח תלינן במידי דשכיח ואמרי' קודם שחיטה. וכן להיפוך אם רואה שבירה ולא נצרר הדם כלל ברור דהיה לאחר שחיטה דקודם שחיטה אם נשבר לא ימלט שיהיה סביב וסמוך לשבירה רושם וצרירת דם:
יג
ויש לסמוך עי' לקמן ס"ס ק"י ומ"ש שם בזה
יד
אבל כשנמצא שמוט ה"ה שביר' בעוף כ"כ אחרוני' ויש לשמוע להם להחמיר:
טו
ושמו נוצה ואין אנו בקיאין בזה בזה"ז אף כי הפר"ח מקיל אין שומעין לו בזה להקל:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
נשמטו ידי בהמה וכו' ועיין ש"ך ס"ק ה' בשם ש"ד דמטריף בשמוטת יד בבהמה שמא איעכול ניבי' וכן העיד הב"ח שראה כן בכ"י ע"ש וכתבו דהוא נגד הש"ס דבגמ' מבואר דשמוטת יד בבהמה כשרה ובאמת לכאורה תמוה. ונראה דהם ס"ל דלא כת"ח דפירשו דשמוטת ירך פי' איעכול ניבי' דהא סתם קתני שמוטת ירך ועיין ר"ן ורשב"א ויש להם הוכח' דהא שמוטת ירך יד בבהמה ובעוף בהדדי קתני ואלו סי' של שמוטה דאיעכול ניבי' מה זה לשמוטת בעוף דטריפות יד מינקב לריאה ומה נ"מ אי איפסיק או איעכול ניבי' ועכצ"ל דבאמת שמוטה טריפה בלי איעכול ניבי' וא"כ קשיא ר"י אדר"י דס"ל לעיל בוקא דאטמא דשף מדוכתי' כשר (ולגי' הרי"ף אפי' באיעכול ניבי' כשר עיין חדושי רשב"א) ובשמעתן ס"ל לר"י שמוטת ירך טריפה וכל סוגי' דשמעת' דטריפה ורבא לפי גי' דידן פליג וס"ל דכשר בבוקא דאטמא קשה איך יפלוג אכל הני שמעת' וגם ל"ל כמ"ש התוס' דשמוטת ירך היינו באיעכול ניבי' א"כ ר"ה דאמר שמוטת ירך בעוף כשרה ה"ה בהמה כמ"ש התוס' מלוי וקשה הא ר"ה אמר דנ"ח ע"ב חסר ויתי' ברגל טריפה דכל יתר כנטול דמי וגם איך אמרינן דר"י מכשיר בבוקא דאטמא דשף וכו' הא ס"ל הלכה כסתם משנה שנחתכה רגלים וכו' וא"כ סתרי המשנה אהדדי דר"י מרבה דבוקא דאטמא דכשר מן יתורא דמשנה זה הכלל ולחלק בין חתיכה לשף מדוכתי' עדיין לא אסיק אדעתי' כי אם לבסוף גבי שמוטת ירך וכו' דקשיא רב אדרב ואלו לר"י לא קשי' לי' מידי לכן ס"ל להגאון ר"י ש"ד וסייעתו בוקא דאטמא היינו ענין משותף ליד ורגל ראשו של אטמא שהוא תחוב בתוך החור כבוכנא באסיתא הוא נקרא בוקא דאטמא והוא לר' מתנא בכ"מ טריפה והיינו באיעכול ניבי' דיש כאן ריעותא דרקבון אבל ר' מתנא דהוא אמר דרך כלל בין איד בין ארגל והוא לא ס"ל רק ברגל אבל ביד מכשיר ואפסק' הלכתא באיעכול ניביה בכ"מ דאף בוק' דשף מדוכתי' הן ביד והן ברגל טריפה וזו שכתב בשמוטת יד בגף טריפה דשמא איעכול ניבי' כי אנן לא בקיאין בהו להבחין בין נפסק לאיעכול וא"ש ויש להחמיר בבהמות שאינן של ישראל ולחוש לדעת המחמירין: והנה #א) התוס' כתבו להדיא דף נ"ז בד"ה שמוטת וכו' דכולה שמוטה דשמעתין באיעכול ניבי' איירי בבהמה ובעוף וכו' והשתא ניחא במה דנקט בכולא שמעת' שמוטה ולא נקט דשף מדוכתי' כדר"מ. משום דר"מ איירי בלי איעכול ניבי' אבל הכא איירי באיעכול ניבי' שייך לשון שמוטה וכן סיימו התוס' דכולה שמעתה איירי באיעכול ניבי' ויש להבין שמוטת גף בעוף דטריפה שמא ניקבה ריאה ושמואל אמר וכן תבדוק מה צורך בזה איעכול ניבי' וצריך לומר דלא מחזקינן ריעותא בריאה רק כדחזינן דנרקבו ניבי' א"כ כאן לקותא דאין עיכול ורקבון רק מחמת לקותא חיישינן דשלטה ע"י שמוטת הגף ג"כ לקותא בריאה ורקבון משא"כ כשלא נרקב ואין כאן לקותא לא חיישינן לריאה וכן צ"ל בתוס' וכן מוכח באגודה פא"ט דכתב נשמט סמוך לשחיטה וא"י אי קודם או לאחר שחיטה מותרת דבעי עיכול ובזמן מועט א"א וכן הדין בעוף לפירוש התוס' הרי דס"ל כי דעת התוס' כל שמוטה אפילו בעוף פירושו אעיכול ניבי' וקשה מה יאמר בשמוטת גף וע"כ דגם בזה אי לית ריעותא כשר. והן הן דעת התשב"ן שהביא הש"ך דכתב שמוטת גף בעוף במקום חבורו בגף טריפה והוא דאיעכול ניבי' עכ"ל וכתב הש"ך שהוא טעות דמוכח דמה ענין לגף דחשש נקיבת הריאה איעכול ניבי' ומכח זה שלח ידו להגיה ואינו כי הדברים בתוס' כמ"ש וח"ו להגיה בזה אפילו אות אחת ובהפסד מרובה יש לסמוך אי הניבי' קיימין ולא פסוקי כלל וכן הוא דעת בה"ע כמו שכתב הטור בנשמט גף עוף דודאי איעכול ניבי' והיינו כמ"ש דלא חיישינן לנקיבת הריאה אם לא דאיעכול ניבי':
ב
ויש אוסרין הב"ח כתב בשם מהרי"ק דאם חזר ונקשר יפה יש להתיר ותמה הש"ך הא כאן החשש טריפות דניקבה הריאה וא"כ מה יועיל דשבר אל שבר נדבקו. #ב) ולא ידעתי מה החרי אף הזה הא לקמן בסי' נ"ו הביא הטור מרבוות' דס"ל בנשבר במקום צ"ה ונקשר יפה דכשר וג"כ קשה מה יועיל דנקשר השבר לחשש פסיקת צ"ה וצ"ל הואיל וע"י קרה טריפות לא היה נקשר יפה אלו מטריף בהא ובלא"ה אמרו טריפות לא משבח ולא הדר בריא והוא כמו בנשבר העצם מקום דנעשה טריהה דמתירין במקום שנקשר יפה וה"ה בזה ואולי לזה נתכווין מהרש"ל ביש"ש פרק בהמה המקשה דיליף ליה מהך דצומת הגידין להכשיר אף במקום חשש נקיבת הריאה וא"כ אף בזה י"ל אלו ע"י שבירה קרה טריפות בריאה לא היה חוזר ונקשר וא"כ נשבר במקום דבלא"ה אינו טריפות מדברי הגמ' מהכ"ת להתמיר ויאמר לא הש"ך מה הבדל יש אם השבירה גורם פסיקת הגידין או שגורם נקב בריאה למה בזה נסמוך על קישור שבר אל שבר ולמה לא בזה ואי דלקמן בעצם מחלוק' רבוותא כאן דהא מה דלא נזכר בגמ' י"ל על מקילין זהו מה שנ"ל להסיר קושיא הש"ך אבל מ"מ ח"ו לסמוך ע"ז להלכה למעשה להקל מה שהעיד הש"ך כי גדולי הדור הסכימו עמו. ומה שהקשה המרדכי דלמה לא קתני יתר עוף בנשמט הגף י"ל דודאי הא דלא מהני בדיקה בריאה הוא דלמא בגף קרה סדק קטן בריאה ובקל סותמו ליח' וכדומה אף זה אי נקב שאין בו חסרון פוסל בריאה אך זהו פלוגתא דרבנן ור"ש כמבואר בגמ' דף מ"ז ע"ב וא"כ ל"ק דלחשוב לוי דכבר כתבו התוס' דף נ"ה ע"ב ד"ה איבעי' וכו' דבפלוגתא לא מיירי לוי ולר"ש דבעינן חסרון מהני בדיקה ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
העצם הנשבר. כתב בכתבי הרב מהר"ר דניאל זצ"ל בנשברו הצלעות שאין הבהמה טרפה כבסימן נ"ד גם העצם הנשבר כשר:
ב
שנצרר הדם. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סי' קצ"ב שדעתו גם כן להטריף בנשבר צלע בעוף סמוך לשדרה במקום שהריאה רובצת אבל בבהמה יש להכשיר ע"ש:
ג
מאחר שרחוק מן הגוף. עבה"ט ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סוף סימן ס"ז שבא לפניו גף העוף שנשבר באלכסון והעוקץ המחובר לגוף היה כאצבע גודל אבל מן האמצעית השבר וכ"ש מן העוקץ עצם החיצונה לא היה כשיעור אצבע גודל אך שהעוקץ החיצונה היתה לצד חוץ לצד הראש ולא לצד הגוף מקום ששוכבת הריאה ואילו היו מודדין מן הגוף במקום הריאה עד עוקץ השבר שלצד הראש היה רחוק מהשיעור והכשיר ע"ש:
ד
נמצא הגף שבור כו'. עיין בספר תפארת למשה שכתב דצ"ע אם ראינו שנשבר או נשמט הגף לאחר שחיטה ואח"כ נמצא נקב בריאה אי תלינן שהנקב נעשה אחר שחיטה ע"י השבירה או השמוטה כי היכי דתלינן בזאב ובמשמוש יד טבחא או שמא ע"י השבירה ושמוטה דלאחר שחיטה אין דרך לנקב את הריאה ונראה דבשמוטה יש לתלות לקולא דנזכר בש"ס ולא בשבירה וצ"ע עכ"ד ע"ש:
ה
להכשיר. עבה"ט ומ"ש דוקא היכא דהאיסור וההיתר שוין ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קי"ח מ"ש בזה:
ו
יש להחמיר. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב קמא חלק יו"ד סימן נ"ה בד"ה ומעתה יצא לנו שדעתו גם בנשמט יש להתיר מכח ס"ס אפילו בלא הפסד מרובה ובחנם החמיר רמ"א בזה שלא בהפ"מ ע"ש:
ז
וינפח בקש. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן קכ"ב שנשאל ע"ד האווזות הפטומות שמדרך המוכרים לתחוב במחט כמה פעמים תחת הכנף כדי להצבות מקומו שיראה עבה מחמת שומן אם יש לחוש לכל האווזים משום ניקבה הריאה והשיב דהאווזא הניכרת שנעשה בה כן צריכה בדיקה בלי ספק וק"ו מנשבר הגף סמוך לגוף ואפילו החולקים שם יודו הכא ואפילו יאמר הישמעאל המוכר ברי לי שלא נגעתי דבריו לא מעלין ולא מורידין לענין זה וגם מי יוכל לומר ברי לי ואולי פעם אחת נדחה ידו לפנים מהצלעות. ע"כ כל אווזות שראינו או אנו מכירים בסימנים שנתחב לה מחט אסורה בלא בדיקה וכיון שאין אנו בקיאין בבדיקה תיאסר. וזה גרע מיש לה מכה עמוקה תחת הכנף דסמכינן אבדיקה אם לא תבצבץ דהתם המכה עדיין בפנינו כו' (מזה נראה שדעתו דהעיקר כהט"ז) משא"כ הנעשה ע"י קוץ ומחט גרע טפי וחוששין שמא הבריא הריאה. אמנם למיחש מסתמא להכי לא נראה כלל כיון דהרוב אינם עושים והעושים רובם אינם נוגעים בריאה ובצלעות כלל ואווזא זו עומדת בחזקת היתר מכח רובא. ואפילו לילך בתוך ביתם או מקום שעומדים ביומא דשוקא דהו"ל קבוע וידעינן בודאי שיש ביניהם מי שעושה כן מ"מ מותר ליקח בסתם אם אינו יודע בודאי שזאת האווזא נתחבה ולא שייך קבוע לבטל הרוב אלא היכא דצריכים רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות משא"כ רוב בהמות כשירות זה הרוב לא מתבטל ע"י קבוע. (עיין במג"א סימן ל"ב ס"ק ס"ו) וגם כי יש כאן ס"ס אע"פ שהוא גרוע שאינו מתהפך ושם אונס חד מ"מ היכא דאיכא צדדים להתיר מצטרפים אפילו ס"ס גרוע כו' ומ"מ אם הוא מיעוטא דשכיח שם כל בעל נפש יחוש ויבדוק על כ"פ כמו במכה תחת הכנף ויכול לסמוך על בקיאותו בענין זה אבל בלא בדיקה לא יאכל היכא דשכיחא ע"ש]:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
(סימן נ"ג ש"ך סק"ד) או שבורת יד. מה"ט טריפת דשבורה תוך ד' אצבעות בגסה וב' בדקה כדלקמן (סי' נ"ה ס"ב) דלא כפמ"ג בש"ד אות ד':
ב
(בא"ד) והב"ח מחמיר אף בנשמט ומבואר שם דיד חמיר מרגל. דברגל איעכול ניבי' בלא שמוטת ירך כשר. וביד טריפה דליכא מידי דמגין:
ג
(ש"ך סק"ו) ומ"מ אפשר לצדד ולהקל. בפמ"ג (שפתי דעת לקמן סי' נ"ו סק"ב) כתב דאין המנהג להקל:
ד
(שם סק"ח) בפחות מרוחב אגודל. צ"ל רוחב אגודל בצמצום:
ה
(ט"ז סק"ט) הרי שכיח וכשר הב"ח חולק וכתב להטריף:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג:א׳
א
נשמטו כו'. וכתב המרדכי דבבהמה מתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה ומדברי רש"י והר"ן שהבאתי בס"ק י' נראה חילוק אחר ועיין בת"ח כלל ע"ז סוף דין י"ב מ"ש לחלק שם ללא צורך ודו"ק:
נ״ג:ב׳
א
למעלה כו'. וכ"כ הרשב"א בחידושיו והר"ן ורבינו ירוחם נט"ו אות כ"א והוא פשוט ממה שנתבאר לקמן סי' נ"ה סעיף ה' וי"ג ע"ש:
נ״ג:ג׳
א
אסור כשנשבר. וכשנשמט ע"ל סי' ס"ב ס"ג:
נ״ג:ד׳
א
ורואין כו'. ובש"ד ס"ס פ"ו מטריף בבהמה שמוטת או שבורת יד בגוף מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ"כ הב"ח שמצא כן כתוב בסמ"ק כתיבת יד ולפ"ז אפילו לא נצרר הדם מעבר לצלעות טרפה וכן מצאתי בתשב"ץ סי' שנ"ז וז"ל שמוטת גף בעוף במקום חבורו בכתף טרפה והוא דאיעכול ניביה עכ"ל וע"כ ט"ס הוא וצ"ל שמוטת יד בבהמה במקום חבורו כו' דהא בעוף פשיטא דטרפה אפי' לא איעכל ניביה כדאיתא להדיא בש"ס וכל הפוסקים דשמוטת גף בעוף טרפה מטעם דשמא ניקבה הריאה ומכ"ש לפי מ"ש הב"ח דלא שייך כתף בעוף ומהרש"ל באו"ש ובספרו פא"ט סימן צ"ט כתב דבנשבר יש להחמיר כדברי הש"ד דאינו נגד הש"ס דאפשר דנשבר ונחתך גרע מנשמט אבל בנשמט אין להחמיר והב"ח מחמיר אף בנשמט (וכ"כ הב"י וד"מ ות"ח כלל פ"ז דין י"ד בשם הגה"מ):
נ״ג:ה׳
א
אפילו נשברו סמוך לחבורו בגוף. והוא שיהיה מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל"כ ה"ל נשמט. ב"י:
נ״ג:ו׳
א
ויש אוסרים כו'. כתב הב"ח וז"ל וכתב מהרי"ק שורש ל"ח דאם נתרפא יפה שבר אל שבר יחדיו ידובקו כשר אפי' סמוך לחבורו בגוף אלא דאם שוכבים זה על זה אינו כשר אא"כ רחוק מן הגוף כשיעור רוחב אגודל עכ"ל וליתא כן במהרי"ק אלא מהרי"ק מיירי התם היכא דהאיסור הוא משום אבר שיצא לחוץ כגון במקום) שעושה טרפה או בגף העוף ושאר אברים לענין אותו אבר עצמו דאסור משום שמא יצא לחוץ משום אבר המדולדל ובנקשר כשר כדלקמן סי' נ"ה סעיף ה' וי"ב משום דאם היה יוצא לחוץ לא היה נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן משמע להדי' בתשובת משאת בנימין סי' מ' דמהרי"ק מיירי בכה"ג אבל בנשבר הגף סמוך לגוף דמטרפינן מטעם דחיישינן לנקיבת הריאה א"כ מה בכך שנתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו ודמי לדלקמן ס"ס נ"ו ס"ק י"ב בנשבר במקום צומת הגידין דאפילו חזר ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו טרפה ע"ש וכן הצעתי דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ולפני כמה גדולי הוראה ונשאו ונתנו בדבר והסכימו לדברי אכן מהרש"ל פרק בהמה המקשה סוף סי' ט"ז כתב וז"ל ובשבירת הגף סמוך לגוף דאנו נוהגין להטריף משום חשש נקיבות הריאה כל היכא שנתרפא ונדבקו השברים ואין ניכר ריעותא בצלעות כשרה דא"א שבתוך אותו הזמן שנקשרו ונתרפאו שלא יהיה נרגש מזה שינוי בצלעות כי בקל לשם ניכר עכ"ל ואין אלו אלא דברי נביאות להקל ואולי גם הוא הבין כן מדברי מהרי"ק כמו שהביא שם תחלת דברי מהרי"ק ומ"מ אפשר לצדד ולהקל הואיל ובלא"ה רוב הפוסקים מכשירין בנשבר ולענין נשבר רחוק מן הגוף שהאבר עצמו אסור אם נתבשל כך ע"ל סי' נ"ה ס"ק י"ג:
נ״ג:ז׳
א
אגודל כו'. ע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם שיעור אגודל כמה הוא:
נ״ג:ח׳
א
אבל אין חוששין לזה כו'. ז"ל ד"מ ולא ראיתי חוששין לעיין אם נצרר הדם כו' משמע שכן המנהג וכתב הב"ח מ"מ יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל ותע"ב:
נ״ג:ט׳
א
מאחר שרחוק מן הגוף. ז"ל הת"ח שם סוף דין י"ג ועוד נראה דאין חילוק בין אם יש עוקץ לשבירת עצם הנשבר בין אין לו עוקץ ואף על גב דבתשובת אשיר"י כתב דאם יש עוקץ לשבירה צריך לבדוק הריאה שמא נכנס לפנים ונקבה היינו דוקא אם הוא סמוך לגוף אבל רחוק מן הגוף ליכא למיחש ומאחר שהמנהג להטריף ברוחב אצבע בכל ענין וברחוק מזה נהגו להכשיר שזה מקרי רחוק אין לחוש אחר כך לנקיבת הריאה כן נ"ל עכ"ל ובפרישה כתוב ופשוט הוא דאם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע"ג דהשבר יותר מאגודל מגוף טרפה וק"ל עכ"ל ומדברי הת"ח הנ"ל לא משמע כן וגם קשה מה בכך שהעוקץ נכנס בתוך אגודל סוף סוף מקום השבירה הוא רחוק מאגודל מגוף ונראה דה"ק הפרישה אע"ג דעיקר השבר הוא יותר מאגודל דהיינו אמצעית השבר כגון שנשבר באלכסון כשהתחיל למדוד ממקום עיקר השבר דהיינו מאמצעית השבר יש רחוק אגודל מ"מ כיון דהעוקץ נכנס בתוך אגודל טרפה וכן משמע בעט"ז דבכה"ג צריך שיהא אגודל ממקום שהתחיל השבר לצד הגוף וגם בלא"ה האי דינא דנשבר הגף חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפילו אין מהעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה כיון שהשבירה נעשה רחוק אגודל כשרה ונראה דמשערינן באגודל מלבד מה שהוא תקוע בגוף כבוכנא באסיתא שאינה מצטרף וכן משמע לשון הרב ושאר אחרונים:
נ״ג:י׳
א
שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומטת גפה מנתקת הריאה עם הגוף. רש"י והר"ן:
נ״ג:י״א
א
וצריך לנפחה כו'. וכבר נתבאר דא"א בקיאים בבדיקה:
נ״ג:י״ב
א
נמצא הגף שבור כו'. מיירי בענין דאם היה ידוע שנעשה מחיים היה טרפה כגון שיש עוקץ בשבירה כדלעיל סעיף ב' וכן כתב הב"ח וליכא להקשות דמכל מקום תבדק הריאה לפנינו כדלעיל סעיף ב' יש לומר דמיירי שאין הריאה לפנינו וזה פשוט ודלא כספר ת"ח דף קל"ו ע"ד שכ' שדברי המחבר סותרים זה את זה והיש מכשירים מכשרי אפילו בכה"ג וכן הוא באו"ה ומביאו בד"מ דאפילו בנשמט כשר מטעם ס"ס ומ"ש הרב דיש לסמוך להכשיר בנשבר דהא יש מכשירין בלאו הכי ר"ל בנשבר סמוך לגוף ואין עוקץ דאי ביש עוקץ ליכא מאן דמכשיר ואדרבה הרא"ש בתשובה והרשב"א אסרי להדיא וכמו שכתב המחבר בסעיף ב' וכ"מ בד"מ שכתב דהא הרבה גאונים מכשירין בנשבר בודאי קודם השחיטה וכך פסק ב"י הלכתא כמ"ש לעיל עכ"ל וביש עוקץ פסק בב"י דטרפה ומביאו בד"מ לעיל וכ"כ הב"ח דביש עוקץ דינו כנשמט:
נ״ג:י״ג
א
מכח ס"ס כו'. ואם נראה שום ריעותא בצלעות או בריאה מילתא דפשיטא היא דלא סמכינן אס"ס ואפילו בדיקה לא מהני דהא תנן לא בקיאינן בבדיקות הריאה וכ"כ בת"ח כלל פ"ז עכ"ל תשובת מ"ב ס"ס נ':
נ״ג:י״ד
א
ס"ס כו'. כתב הב"ח כל מאי דמכשירין מטעם ס"ס היינו היכא דהאיסור וההיתר שוים אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא וכה"ג כ' הר"ן פ"ק דחולין ע"ש ה"ר יונה ולפ"ז בהני אווזות שמלעיטין כו' עד תלינן לחומרא כדפי' עכ"ל ועיין בסי' נ' ס"ק ג':
נ״ג:ט״ו
א
אבל כשנמצא שמוט כו'. ובתשובת מ"ב סי' מ"א וסי' נ' האריך מאד ואמר דאף מהרי"ק אינו אוסר כלל היכא דאיכא ס"ס משמע אפילו בנשמט ואף כי דבריו נכונים בזה מ"מ בעיקר הדין האריך שלא לצורך דהדבר פשוט דדעת הרב דאין זה קרוי ס"ס כיון שהספק השני הוא מחמת חסרון ידיעה כדכתב בד"מ (וע"ל סי' נ"ה ס"ק ד' וסי' צ"ח ס"ק ט' ובעט"ז כתב שהוא קרוב לודאי יותר שניקבה ואין כאן אלא ספק אחד ע"ש) ואישתמיטתיה למ"ב דברי ד"מ ואף שצידד לשם לומ' דמ"מ הוי ס"ס ומסיק דבהפסד מרובה יש להקל אף בנשמט ע"ש מ"מ פשוט הוא דגם הרב ס"ל דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לחשבו שפיר ס"ס כדכתב בד"מ ס"ס נ"ז דס"ס כי האי חשיב ס"ס דאפילו בדיקה א"צ וא"כ חסרון ידיעה אינו מזיק וכ"כ לקמן סי' ק"י סס"ט בהגה דיש להכשיר בנשמט מטעם ס"ס והיינו דכ' הר"ב כאן וע"ל ס"ס ק"י ובס"ס ק"י כ' וע"ל סי' נ"ג וכאן ר"נ דלמעשה יש להחמיר לאסור בנשמט אבל בהפסד מרובה וכה"ג יש להתיר וכ"כ הב"ח מיהו שלא במקום הפסד מרובה אין להקל כלל דהא מהרש"ל באו"ש סי' מ"ה אוסר בנשבר הגף ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה ומכ"ש דכאן הב' ספיקות הם מחמת חסרון ידיעה דגם הספק הראשון שמא קודם השחיטה הוא ג"כ חסרון ידיעה דאם היה חכם ובקי היה יכול להבחין כדכ' מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ז ויתבאר לקמן ס"ס נ"ה וכ"כ הב"ח:
נ״ג:ט״ז
א
יש להחמיר. ואם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשירין כמו שנתבאר לענין רגל שנשבר לקמן ס"ס נ"ה ת"ח כלל פ"ז דין י"ד:
נ״ג:י״ז
א
עוף שהיה לו כו'. וכ' בת"ח סוף כלל פ"ז על זה וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין וכל מקום שיש לחוש לנקיבת הריאה יש להטריפו כן נ"ל והכי נהוג עכ"ל וכ"פ בסימנים שם ולפ"ז צ"ל הא דלא הגיה כאן כלום היינו דסמך אמ"ש למעלה אבל העט"ז העתיק דברי המחבר בסתם נראה דס"ל דכיון דאין כאן ריעותא דנשבר או נשמט אין להחמיר כ"כ לומ' דא"א בקיאין:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
שיש לה ג' ידים. בפרישה כתב דלהרשב"א דס"ל כל יתר כנטול דמי כאלו ניטל עכשיו דמי יש להטריף בנמצא גף יתר בעוף כמו בנשמט הגף וכבר השיגו מו"ח ז"ל דהא דאסרינן שמוטת היד הוא מטעם שמא ניקבה הריאה כמ"ש בסמוך וזה אין שייך כאן בחסר הגף או יתר הגף דהוא נחסר דהא לא ניקבה הריאה ע"כ בודאי אין שום טרפו' ביתר גף לד"ה:
ב
מעבר לצלעות. דאז יש חשש לניקבה הריאה ובלבוש הקשה מאי שנא מנשתברו מיעוט צלעותיה דכשרה ולא חיישינן לנקיבת הריאה ונראה לתרץ דבצלעות לא מחזקינן ריעותא לומר שנכנס השבר למקום אחר משא"כ כאן שאנו רואין שנכנס חוץ לגבולו שהוא מעבר לצלעות ע"כ חוששין שמא נכנס גם לריאה ובב"י בשם ת"ה כתב להכשיר בגף העוף שנשבר ואין חוששין לנקיבת הריאה מטעם שבצלעות אין חוששין וגם ע"ז פסק בלבוש כיון דאנו מחמירין בגף בסמוך לגוף יש להחמיר גם בנשברה צלע אחד בעוף כנגד הריאה ולא נהירא להוסיף על הטרפות בפרט מה שמנו בפירוש להיתר וא"ל דלדין התלמוד מצריך בדיקה ואנן אין בקיאין בבדיקה זה אינו דא"כ היה לו לבעל התלמוד לומר תיבדק הריאה כמו דאמר שמואל בנשמטה הגף וכ"ש לרב דאמר טרפה ולא מהני בדיקה דה"ה נמי בזה אלא פשוט דכשר בלא בדיק' א"כ למה נגרע אנחנו ויש לחלק בין נשבר גף לצלע דבגף כיון שהעוף מנדנד אותו הנה והנה אפשר שע"י כך נכנס לפנים משא"כ בצלע שהוא מונח במקום א' ולא מחזקינן בו ריעותא ועמ"ש בסי' נ"ד בשם הר"ן בסעיף א':
ג
אבל אין חוששין לזה. הטעם שיש מכשירין אפילו בנצרר הדם מעבר לצלעות ורש"ל הביא דברי מהרא"י שכתב שיש לעיין בצלעות אם לא נצרר הדם ונ"ל להלכה שאם יש עוקץ בשבר העצם החיצון אז ראוי וחיוב לעיין בצלעות אע"פ שכ' רמ"א בסמוך שלדידן אין חילוק בין עוקץ או לא נראה דזהו לענין שלא להטריף בשביל העוקץ לחוד אבל מ"מ מהני האי עוקץ לצורך חיוב עיון מעבר לצלעות כיון שיש ריעותא גדולה לפנינו כנ"ל נכון להלכה:
ד
מאחר שרחוק מן הגוף. פירוש לצד הגוף מן התחלת השבירה צ"ל רחוק כגון שנשבר באלכסון:
ה
שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין הצלעות וכששומט גפה מתנתקת הריאה עם הגף כן כתב רש"י:
ו
וצריך לנפחה כו'. פשוט דלדידן שא"א בקיאים בבדיקה טרפה וכן כתוב בש"ד דלא בקיאין השתא בבדיקת הריאה של עוף וכתב עלה רש"ל שיפה כתב כיון שדבוקה בצלעות אין כולה לפנינו ע"כ אין מועיל לדידן בדיקה והא דלא כתב רמ"א כאן כלום שסמך על מ"ש בסי' ל"ט ס"ד שאפילו בבהמה א"א בקיאין בבדיקה כ"ש בעוף וגם בסמוך כ' לענין עוף בסעיף ב' דא"א בקיאין בבדיקה:
ז
נמצא הגף שבור כו'. תימה דהא בסעיף ב' כתב בנשבר דכשר ובמהרי"ק כתוב דין זה ושם לק"מ דאיהו ס"ל טרפה בנשבר סמוך לגוף אבל להש"ע קשה וצ"ל דכאן מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי שאי אפשר לבדוק הריאה ומ"ה טריפ' ולא הוצרך כאן להזכיר הבדיקה היכא שאפשר דכבר כתבו לעיל וכאן לא בא אלא להשמיענו שיש כאן טריפות וממילא ידענו שצריך בדיקה כדלעיל:
ח
שמא לא ניקבה הריאה. אין זה ס"ס גמור דהך ספק שמא לא ניקבה הוא תלוי בחסרון בקיאות שלנו בבדיקה כ"כ המרדכי ואגודה בשם ה"ג ורש"ל מביאו וגם מהרי"ק סי' ל"ה לא חשיב האי מלתא לס"ס וע"כ החמיר רמ"א כאן בנשמט כיון שהוא מפורש בתלמוד לאיסור בלא בדיקה לא סמכינן אהאי ס"ס ובסימן ק"י כתב רמ"א חד דינא בנשבר ובנשמט דבתרווייהו מותר מטעם ס"ס וצ"ל דלקמן כתב מצד הנראה לו לפי הדין וכאן כתב מצד החומר' שכן משמע לשונו כאן שכתב יש להחמיר ולאסור וכן פי' מו"ח ז"ל דברי רמ"א ורש"ל פסק דגם בנשבר יש להחמיר בספק אימתי נעשה:
ט
יש להחמיר ולאסור. כ' רש"ל דאם יש לו איזה דבר לתלות בו שנעשה אחר השחיטה תלינן בו ומביא ראיה מדברי הר"ן פ"ק דחולין שסיים בדבריו וז"ל הלכה כל היכא שיש לתלות בו להיתר כגון שדרסו על הגף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאפשר שנשמטה גפו מחמת כך תלינן לקולא עכ"ל וסיים רש"ל ל"ד דרסו או נלחץ לקיר אלא זו וכיוצא בזו עכ"ל. כ' ד"מ בשם או"ה אפי' נשבר סמוך לגוף אם יודע בודאי שהעוף הובא לפניו שלם לשחוט ומרגיש השוחט באצבעותיו שבשעת שחיט' נשבר גפו מחמת הפרכוס הרי שכיח וכשר דאין לחוש בזו לנקיבת הריאה כו' עכ"ל ודבר פשוט שאין זה מועיל כשנשמט הגף מעיקרו דבזה ודאי חיישינן שמא באותה רגע שנשמט ניתקה הריאה עמה וניקבה כדלעיל סעיף ג':
י
עוף שהיה לו מכה כו'. לכאורה נראה כיון דא"א בקיאין בבדיק' אין לסמוך על סעיף זה אלא דאיפכא מסתברא דהא אין כאן טרפות ברור דאמאי נחזיק ריעותא בריאה דהא אין רואין שם סי' חולי כלל ובהדיא אמרינן בכמה דוכתי דכל שלא שלט בו החולי אין חוששין בו ותו דהא בבהמה לא חיישינן לריאה משום מכה בדופן נגדה כל שאינה סרוכה לה כדמשמע סי' ל"ט אלא ע"כ דהאי חששא בריאה אינה אלא חומרא ע"כ נסמוך על בדיקה זו שהיא להחמיר:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
(סימן נ"ג סעיף א' ש"ע) נשמטו וכו. עיין בשו"ת טור האבן סי' מ"א דמסיק דמהני לידה ושהייה י"ב חודש לשמוטה מעת שאירע כיון דליכא לפנינו אח"כ דבר שיוגרע ול"ד לגף שנשבר שכ' הפר"ח דלא מהני דיש דבר לפנינו שאפשר שניקב הבשר את הריאה אחר השבירה וגם ה"ר דלא כהפר"ח:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
וכן בעוף כו'. ועי' בחב"י סי" נ"ג תרנגולת שלא היה לה בשני אגפיה רק פרק אחד סמוך לגף וגם אותו הפרק לא הי' בגף אחד רק חצי האורך הראוי להיות והכשיר וגם אירע תרנגולת שלא היה לה רק גף אחד וגף השני היה חסר מתחלת ברייתו והכשיר ועוד כתב שהראו לו כבש שנברא חסר ברגליו הפרק התחתון רק במקום הפרק היה חתיכה קטנה במקום הפרק ר"ל מחובר לעצם האמצעי וקבוע בו פרסות והיה הולך עליו כעל רגלים גמורים והכשיר:
ב
מאחרי שרחוק מן הגוף. עי' בה"ט בשם הב"ח ועי' בתשו' הב"ח סי' קמ"ח בגף העוף כו' עיין בלה"ק וע"ש דהאי דמחמיר בעין עוקץ היינו בדליכא הפ"מ. ועי' שם שכתב שיש להחמיר מחמת עוד טעם דאיכא למיתלי באיסור טפי לפי שמעקמין האגפיים של אווז ומניחין אותם על גבה וקרוב הדבר שמחיים נעשה וכו' ומכ"מ נראה דלא ברירא ליה כולי האי ואפילו לפום הך טעמא אפשר להקל באין עוקץ בהפ"מ כיון דיש מכשירין בכהאי גוונא אף בנשבר מחיים וכמ"ש אחר כן ע"ש:
ג
או לאחר שחיטה יש להחמי'. עי' בה"ט וכ' במים רבים סי' א' וסימן ב' שני תרנגולים שאחר שחיטה תלאום באונקלאות של ברזל ונמצא כנפיהם שמוטות. וע' בשו"ת משאת משה סימן א' האריך בדין שמוטת הגף ובדיני ס"ס:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
נ״ג
א
(סימן נ"ג סעיף א' בהגה"ה) ויש מטריפין גם הבהמה אם נשמט כו'. עי' ש"ך סק"ד מה שרוצה להגיה בדברי התשב"ץ ולעייל בהמה במקום עוף וכן יד במקום גף שהוא דחוק מאד ואמ"ו אמר דאין זה הכרח ושפיר מיירי בגף העוף והא דמצריך דווקא עיכול ניבי היינו משום דשבירת הגף דטריפה אינו אלא משום שמא נקבה הריאה הוא משום דבשעה שנשמט ע"י הכאות שמוטה נקבה הריאה שהוא סמוך לו וכ"ז היכא שנשמט בכח והיינו אם נפסק הניבי דאז נשמט בכח משא"כ אם עדיין מעורה בגידין דלא נשמט בכח ליכא למיחש לנקיבת הריאה כלל וכשרה אבל אם נשמט יד הבהמה כשר בכל ענין ואין לנו להוציא מדברי התשב"ץ מידי וכן מורין דברי תוס' פרק א"ט דף נ"ז ע"א בד"ה למה לי למימר כו' דמפרש דכל הסוגיא מיירי בעיכול ניבי והיינו אפילו בגוף העוף והא דנקיט התשב"ץ לשון עיכול ניביה הא אפילו נפסק הניבים נמי טריפה נמשך אחר לשון תוס' דנקיט לשון עיכול אבל באמת לאו דוקא:
ב
(סעיף ד') נמצא הגף שבור כו' טריפה. יש להקשות אמאי לא אוקמי אחזקה דמעיקרא ובודאי אחר שחיטה נעשית י"ל כיון דהספק הוא אם נעשית קודם שחיטה או אחר שחיטה א"כ מאי חזית לאוקמי אחזקת דהשתא הוא שנשבר לוקמי בחזקת השתא דנשחטה ונשבר מקודם ולא הוי חזקה או י"ל דס"ל להמחבר כשיטת הרשב"א היכא דאיכא ריעותא לא אוקמי אחזקה רק על הרמ"א קשה דס"ל היכי (דאית' ריעותא) דליכא ריעותא מחיים תלינן לקולא אמאי לא מוקמינן אחזקה דמעיקרא דאחר שחיטה נעשית ומכח קושיא זו היה רוצה אמ"ו לומר דכל היכא דריעותא שבא ע"י מעשה כמו הכא שנשבר הגף וא"י אם קודם שחיטה או אחריו לא מוקמינן אחזקה וכן יש עוד קצת ראי' מפ"ק דחולין השוחט בסכין ונמצא פגומה אמר רב הונא שחיטתו פסולה אימר בעוף נפגם ולפום ריהטא קשה ה"ל לאוקמי סכין אחזק' ולומר דהשתא הוא דנפגם אע"כ צ"ל כיון שבא ע"י מעשה לא מוקמי אחזקה ועפ"ז יש לתרץ דברי המ"א ושאר פוסקים בהלכות פסח סימן תס"ז ס"ק ט"ז שהאריכו להחזיק איסור ממקו' למקום מזמן לזמן אשר לכאור' הוא נגד תוס' נדה דף ד' ע"א ד"ה לכל הטמאות כשעת מציאתן כו' משמע דווקא בקדשים החמירו להחזיק מזמן לזמן משא"כ בחולין אמרינן השתא הוא דאתרע ולא מחזקי' מזמן לזמן אבל לפמ"ש ניחא דכל הסוגיא דהתם מיירי בריעותא שבא מעצמו ולא ע"י מעשה דאז לענין קדשים החמירו מזמן לזמן אבל לא חולין משא"כ אם הריעותא בא על ידי מעשה דלא שייך לאוקמי אחזקה גם בחולין מחזיקין מזמן לזמן והתם שנמצאת כו' שהוא בא על ידי מעשה מחזקינן מזמן לזמן:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5