שולחן ערוך, יורה דעה נ״א: דין מחט או קוץ שנמצא בבהמה. ובו ד' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין מחט או קוץ שנמצא בבהמה. ובו ד' סעיפים:
קוץ או מחט שניקב לחלל הבהמה או העוף חיישינן שמא ניקב אחד מהמקומות שנקובתן במשהו וטריפה ולפיכך כל האברים ששנינו בהם שאם ניקב מצד אחד כשר כלב ועובי בית הכוסות וקורקבן אם הנקב מצד חוץ דוקא כשניקב מחמת חולי אבל אם הוא מחמת מחט או קוץ טריפה: הגה ואם הוא ספק אם נעשה ע"י חולי או קוץ ומחט כשר (ב"י בשם אהל מועד) ועיין לעיל סי' מ"ט וכ"ש שיש להכשיר כהאי גוונא בניקב העור והבשר עד החלל: ומיהו אם ניקב בקוץ לפנינו ונשחטה הבהמה ונמצא הקוץ תחוב לפנינו מדופן הבהמה לאחד האברים נראים הדברים שלא ניקב במקום אחר לפיכך אם פגע בלב וכיוצא בו ולא ניקב לבי' חללו כשרה:

הא דמטרפינן [דוקא] בקוץ או מחט שהם דקים (וא"א לבדוק אחר נקב משהו) אבל בקנה וכיוצא בו כשר ע"י בדיקת האברים שנקובתן במשהו:

אם הקוץ או המחט לא ניקבו לחלל אפילו כולו טמון בבשר כגון בירך שהיא עבה כשרה אפילו צד העבה של מחט כלפי פנים:

הלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית (פי' הארוך אס"ה פיטיד"א בלע"ז ובלשון ישמעאל חלתית) וכיוצא בו טריפה ואם הוא דבר שספק אם נוקב טריפה מספק:

טריפה. כ' הט"ז סי' נ"א ולא אמרינן דהוי ס"ס שמא לא בא לאברים הפנימים ואת"ל בא שמא לא ניקב דכאן גרע טפי שהרי ע"כ עשתה נקב ויש לחוש שמא ניקבה אחד מאברים הפנימים:

בניקב. כ' מהרש"ל מיהו בדיקה בעי נגד הנקב. ובסימן מ"ט ס"ד חולק הט"ז על הגה"ה זו ופסק אם הוא ספק אם ניקב מחמת קוץ או חולי תולין להחמיר ע"ש:

כשירה. כ' הד"מ דאפי' לא ראינו תחלה להיכן ניקב אלא כל שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב תלינן דלא ניקב רק נגדו ולא במקום אחר וכשירה. וכ' הש"ך שכן עיקר ומבואר במרדכי דאין חילוק בין קופא לבר לקופא לגו ובין קטינתא לאלימתא:

בירך. והטעם כ' הטור בשם הרא"ש לפי שדרך הבהמה להתחכך בכתלים ודחק ונכנס כל עובי הירך. וכ' על זה הב"ח דוקא בבהמה אמרינן כן אבל בעוף אפי' נמצא בירך שלו טריפה כשצד העב כלפי פנים והט"ז מתיר אפילו בעוף עי"ש (שלפעמים נכנס במקום צר ועי"כ נכנס המחט לבשרו ופר"ח פסק כב"ח וחולק על ט"ז). וכ' עוד הב"ח שמעשה היה כמה פעמים שנמצא באווזות בשומן הסמוך למעים נוצות ארוכות הרבה והכשרתי אותם דאין לנו להוסיף על הטרפות והדעת מכרעת מאחר שנתרבה שומנם לא היה כח בטבע האווז להוציא גידול הנוצות לחוץ וגדלו בפנים ואע"פ שבשארית יוסף נטה לאיסור לסוף נתחרט ולא אמר לא איסור ולא היתר שוב שמעתי שדבר הזה שכיח טובא באשכנז ואין פוצה פה לאסרן (ועיין פר"ח סי' זה ומ"ב סל"ה וצ"צ סי' ס"ח וא"ש סי' י"ג):

חלתית. (אבק השורף אינו נוקב מבי"ט חלק א' סימן תנ"ו ומסתבר לי שאף אם שחטוהו תיכף ומיד אחרי אכלו קורט חלתית טריפה כיון דסופו לינקוב כנקוב דמי פר"ח וע"ש). כתב הש"ך בשם המבי"ט על בהמות שנמצא בבני מעיים בהרות אדומות מצד שאוכלות עשב שקורין בערבי כל"ך דיש להכשיר בבהמת ישראל דל"ד לחלתית:

מימרא דרב נחמן חולין דף נ"ג:

ל' הרשב"א בתשוב':

טור בשם הרשב"א.

הרא"ש שם על פי' רש"י אהא דרב נחמן.

הרא"ש אההוא מחטא דאישתכח בחיתוכ' דכבדא שם דף מ"ח.

מפני שדרך הבהמה להתחכך בכתלי' נקב בצד העבה ודחק ונכנס:

מימרא דשמואל שם דף נ"ח וכדמוקי לה שם בגמ':

הא דמטרפינן כו'. וז"ש שם בספק קניא דמהני בדיקה וע' רש"י ד"ה בקוץ:

אם כו'. דאף בכבד כשדה כה"ג כמ"ש תוס' מ"ח ב' ד"ה אי כו':

אפילו צד כו'. דכה"ג בכבד טרפה ואמרינן שם אלו אשתכח בבישרא כו' ערש"י שם ד"ה הוה טריף כו' ר"ל לס"ד דמטרפת משום כבד עצמו אבל למסקנא ל"ד לבישרא ועבה"ג:

ואם הוא כו'. שלא כדעת הרמב"ם שכתב תבדק דקשה לבדוק בני מעים שנקיבתן במשהו כמ"ש רש"י נ"ג ב' ד"ה בקוץ וכ"כ הראב"ד:

א) [סעיף א'] קוץ או מחט שניקב לחלל הבהמה או העוף וכו' ולא מיבעיא אם נמצא מחט או קוץ בחלל הגוף ואין ניכר שום רעותא בעור ובשר דטרפה דמסתמא בא דרך הושט אלא אפי' ידוע שבא מבחוץ דרך העור והבשר טרפה. תב"ש או' א' מחב"ר או' א' ענ"ה סי' ל"ג או' א' בי"צ בעמ"ז או' א' זב"צ או' א'.

ב) ואפי' למצא תחוב בעור ובשר והחוד שוה בפנים להבשר ואינו בולט לפנים טרפה דחיישינן שנקב וחזר ע"י נענוע הבהמה. תב"ש שם. מחב"ר או' ב' ענ"ה שם. זב"ש או' ג' זב"צ או' ו'.

ג) ומה"ט יש לאסור כל שהנקב מפולש אפי' הקוץ משוך כלפי חוץ. תב"ש שם. מחב"ר או' ג' ענ"ה שם. זב"ש שם. זב"צ או' ז'.

ד) ואם נתחב מחט בפנינו מחוץ לתוך חלל הגוף והנקב חזר ונתרפא היטב הבהמה טרפה דהא חזינא ודאי דהגיע מחט לחלל הגוף וצריך בדיקה. פליתי או' א' ואנן לא בקיאינן וטרפה. זב"צ או' ח'.

ה) אם נתחב קוץ בפנינו ומיד יצא כגון שנכנס קיץ מן האילן תוך דופן הבהמה בחוזק פתאום ומיד הרחיקה הבהמה ונשאר הקוץ על האילן ועתה אחר ששחטו הבהמה נמצא רעותא בלב אבל לא נכנסה לחלל וכנראה שרעותא זו מחמת הקוץ שאנו יודעים שהיה נגד הלב צ"ע בזה. פתח הבית סי' י"א. פ"ת או' ד' וע"כ יש להטריף מספק. זב"צ או' ט'.

ו) שם הגה. ואם הוא ספק אם נעשה ע"י חולי וכו' עיין לעיל סי' מ"ט או' ל"ד.

ז) שם בהגה. וכ"ש שיש להכשיר כה"ג בניקב העור והבשר עד החלל. מיהו הט"ז סוף או' ב' כתב דאין להקל כלל במקום שנראה שאפשר שבא ע"י קוץ. וכ"כ התב"ש סוף או' ג' דהעיקר לדינא כדעת הט"ז לאסור בניקב עד החלל וספק ממה נעשה יעו"ש. וכ"כ שה"מ או' ג' דלא התיר הש"ע לעיל סוף סי' מ"ט בשם אהל מועד אלא דוקא בדליכא הוכחה שניקב ע"י קוץ אבל כשיש נקב מצד חוץ דאיכא הוכחה דע"י קוץ ניקב דשכיח אין להקל יעו"ש. וכ"כ בי"צ או' ג' וכ"כ לעיל סי' מ"ט או' ל"ה יעו"ש.

ח) בהמה שלא נראה בה שום רעותא מבחוץ ולאחר שנפשט העור נמצא נקב בבשר שבין צלע לצלע נגד הריאה ודנו בה שע"י נגיחת בהמה אחרת או בעץ הוכתה בכח עד שנדחה העור והבשר לפנים עד שנקרע הבשר ועכ"ז לא נעשה רושם בעור ולא ניקב יש להכשיר מאחר שהיתה בהמת ישראל ולא נמצא שום רעותא באיברים הפנימיים. שו"ת חב"י סי' ל"ה. פ"ת או' א' זב"צ או' ג'.

ט) בהמה שנגח אותה שור בקרנו נגד הבני מעיים ונראה במקום הנגיחה בליטה מהעור שנתפח ובולט כעין תפוח גדול הרב פת"ב בתשו' סי' יו"ד דעתו להחמיר משום דע"י נגיחה יצא בליטה זו הגדולה והצריך בדיקה באיברים הפנימיים וחיישינן לפו' שכתבו שמא נתרפא. ואין הדבר כן דהגם דע"י חוזק הנגיחה בשרה עליה יכאב וגורם לתפיחה באותו מקום וכי בשביל זה נחזיק רעותא באיברים הפנימיים דהא קמן שהעור שלם ומכ"ש כשנראה מבפנים שבמקום הזה כלפי איברים הפנימיים אין רושם לקותא בצלעות פשיטא שאין לחוש כלל. יא"פ בסי' זה. זב"צ או' ד'.

י) שם. ומיהו אם ניקב בקוץ לפנינו ונשחטה הבהמה וכו' בדין זה יש מחלוקות רבות ולענין דינא כתב התב"ש או' ד' דיש להחמיר ואין להקל כ"א שניקב לפנינו ונשחטה תכף ונמצא תחוב בלב ולא לבית חללו. וכן הסכים המחב"ר או' ו' ענ"ה סי' ל"ג או' ג' בי"צ או' ד' זב"צ או' ה'.

יא) [סעיף ב'] הא דמטרפינן דוקא בקוץ או מחט שהם דקים אבל בקנה וכיוצא בו כשר וכו' מ"ש וכיוצא בו היינו חתיכת עץ או ברזל עב. חכ"א כלל כ"א או' ט' זב"צ או' יו"ד.

יב) ואם היה הקנה מרוצץ ויש בו קסמין דקין חיישינן שמא נקבו הקסמין אבר מהאיברים דנקיבתן במשהו. פר"ת או' ה' זב"ת או' ה' ענ"ה שם או' א' זב"ש או' ה' זב"צ או' י"א.

יג) שם. אבל בקנה וכיוצא בו כשר ע"י בדיקת האיברים וכו' ואין להתיר בניקב ע"י קנה כ"א בידוע שנעשה עתה ואין להקל בשאין ידוע כ"א לצורך גדול ובעיון רב ע"י בודק ירא את ה' מרבים. תב"ש סוף או' ב' מיהו המחב"ר או' ז' כתב דיש להקל בשאין ידוע בבדיקה כהוגן ע"י בודק ירא ה' אף דאינו שעת הדחק וצורך גדול. ענ"ה שם. זב"ש או' ד' זב"צ או' י"ב. והגם שכתב בשארית יוסף סי' כ"ג דאין אנו בקיאין אפי' בבדיקת קנה מ"מ הש"ך בסי' נ"ז או' ל"ג כתב דיש להכשיר אפי' לדידן דדוקא בנקב משהו לא בקיאינן משא"כ בכה"ג. וכ"כ חכ"א כלל כ"ח או' ט' זב"צ שם.

יד) ואם נמצא עגולים של עופרת שקורין שרא"ט דינם כמו קוץ ומחט אך אם הם גדולים כמו קטניות יש להקל בהפ"מ ע"י בדיקת איברים שנקיבתן במשהו. תשו' בית יעקב סי' כ"ה. והב"ד פ"ת או' ה' וכ"כ הזר"א ח"ב בתשו' סי' י"ח או' ו' דעופות של מים שנצודו בקנה שריפה בכדורים קטנים של עופרת אסור לאוכלם כי פעמים נכנס תוך הגוף א' מהכדורים הקטנים ונסתם הנקב באופן שאינו ניכר ושמא ניקב א' מאיברים הפנימיים וכ"ה המנהג עכ"ל. מיהו היא"פ על ראש סי' זה חולק על תשו' בית יעקב הנז' וכתב להחמיר אפי' בגדולים ובתשו' חת"ס סי' נ"ב הביא עובדא בפר שרדפוהו ולא השיגוהו עד שירו בו חצים ושרוי"ט מקנה שריפה והגיעוהו ועודנו חי והביא תשו' בית יעקב הנז' וכתב דלדעתו יש חשש אחר בזה לנחמרו בני מעיים !ניהי משום נקב ליכא ע"י בדיקה מ"מ ע"י רתיחה נחמרו והכא אפי' בבהמה ניחוש לכ"ע וא"כ אסורה עד אחר י"ב חודש אם אירע שנשתהה דלכתחלה אסור משום תקלה יעו"ש. והב"ד פ"ת שם.

טו) [סעיף ג'] אם הקוץ או המחט לא ניקבו לחלל אפי' כולו טמון בבשר כגון בירך שהיא עבה כשרה וכו' ולא אמרינן ודאי מן הדקין בא ונכנס לירך דרך חודו שאילו בא מן החוץ לא היה יכול לנקוב בצד העבה של כל עובי הירך עד סמוך לחלל אלא אנו תולין לומר שבא מן החוץ לפי שדרך הבהמה להתחכך בכתלים ונקב בצד העבה ודחק ונכנס כל עובי הירך. טור וב"י בשם הרא"ש. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ד.

טז) וכתב הב"ח דאין כשר אלא בבהמה שדרכה להתחכך אבל בעוף שאין דרכו להתחכך טרפה. וכ"כ הש"ך שם ובנה"כ השיג על הט"ז שרצה להתיר גם בעוף וכן הפר"ח או' ד' הסכים לדברי הב"ח והשיג על דברי הט"ז. והרב שבו"י ח"ב סי' ס"ז כתב להכריע דבעוף בייתי כגון אווזים ותרנגולים שדרכם להתחכך בארץ דינם כבהמה וכשרה והמחמיר הוא מן המתמיהין אבל העוף אשר תעוף בשמים יש להטריף. והסכים לדבריו המחב"ר או' ט' ענ"ה סי' ל"ג או' ד' זב"ש או' ז' זב"צ או' ט"ו.

טוב) עוף גדול שקורין אנדייאנ"י ג"כ יש להחמיר ודלא כהכריתי ופליתי שהתיר. מחב"ר או' יו"ד. ענ"ה שם. זב"צ או' ט"ז.

חי) ואם המחט קלישתא כשלנו אף בעוף שרי אם טמונה כולה בבשר הירך. מש"ז או' ד' מחב"ר שם. פ"ת או' ז' מק"מ או' יו"ד. ענ"ה שם. זב"ש שם. זב"צ או' י"ז.

יט) שם. אפי' כולו טמון בבשר כגון בירך שהיא עבה כשרה וכו' וה"ה בשדרה. או"ה כלל נ"א או' ך' כנה"ג בהגה"ט או' ו' מחב"ר או' ח' וה"ה בנמצא בעובי בשר הצלעות. שו"ג מחו' או' ב' מחב"ר שם. ענ"ה שם. זב"ש או' ט"ז. תו"ז סי' ע"ב או' ז' זב"צ או' י"ד.

ך) אווזא שנמצא תחוב בבשרה נגד חלל הגוף קנה דק זרת ארכו ומונח קצת בשפוע ואין ניכר שום נקב מבחוץ ומבפנים ונשאר מכל צד עובי ב' אצבעות בשר שלם בלי שום רעותא התיר בפשיטות הרב יד אליהו בשו"ת סי' ס' הוא וחד גברא רבא דעמיה יעו"ש. מחב"ר או' י"א. פ"ת או' ז' ענ"ה שם או' ה' זב"ש או' ח' זב"צ או' י"ח.

כא) נמצא באווזות הפטומות בתוך השומן סמוך לבני מעיים נוצות ארוכות הכשורו הב"ח והרב אמונת שמואל סי' י"ג והפר"ח ושאר האחרונים אמנם הרב פנים מאירות ח"ג סי' י"ד תמה על המכשירים והעלה להטריף דיש לתלות בדבר המצוי שהעופות מנקרים ובולעים הנוצות ויש לחוש שניקבו הבני מעיים יעו"ש. מחב"ר או' י"ב. וכ"כ פ"ת שם בשם כמה פו' לאסור. וכתב המחב"ר שם דכן ראוי להורות. ענ"ה שם או' ו' מיהו אם נמצאו מונחים בחלל המעיים ולא יצאו לחוץ בזה יש להכשיר מידי דהוה אמחט שנמצא בתוך המעיים דכשרה. פנים מאירות שם. פ"ת שם. ועיין לעיל סי' מ"ו סעי' ד' ובדברינו לשם באיזה בני מעיים אם נמצא בו מחט דכשרה וא"כ ה"ה לכאן לנוצות.

כב) ולאו דוקא נוצות אלא ה"ה שבולת שועל או אבנים שנמצאו בחלל הגוף יש לחוש וטרפה. מש"ז סוף או' ד' וה"ה גרעין של תבואה או שאר זרעונים או אבן וכיוצא בו שנמצא בחלל הגוף דטרפה לכ"ע שהרי א"א לומר בזה שנכנס מבחוץ ואפי' בעוף שיש לו זפק לא תלינן שניקב הזפק ויצא דאמרינן כאן נמצא וכאן היה ועוד שדרך הזפק א"א ליכנס לחלל הגוף. חכ"א כלל כ"א או' ב' וכ"כ ענ"ה סי' ל"ב או' ד' דאם נמצא מאכל בתוך חלל הגוף טרפה דכיון דאין לו מקום לצאת נוקב את בני מעיים אבל אם נמצא בין עור ובשר כשרה עכ"ל. זב"צ או' ך'.

כג) אם נמצא תולעת בחלל הגוף נראה להקל אם לא ניקב שום אבר וליכא רעותא כלל והוי ס"ס שמא מבחוץ ולא ניקב כלל ואת"ל מבפנים שמא לאח"ש פריש ועוד י"ל דמניה קא רבו וכ"ש אם נשתהה העוף לאח"ש די"ל דאח"כ נתהוה התולע וא"כ יש להקל. הר' שלמה קלונר במגינים הנד"מ בסוף הספר. מק"מ או' ה' זב"צ או' כ"א.

כד) ובענין הקזה שעושים לבהמות בצוארם ע"י אומן בקי בכך לרפאות הבהמה אין חוששין לנקיבת הסימנים וכשרה. פ"ת סי' כ"ג או' י"ג בשם ברית אברהם. וכן ראיתי בימי חרפי שהגאון מהר"ר נט"ע אב"ד שהתיר כן ומ"מ כל ענינים שוים בזה והוא לפי ראות המורה. מק"מ סוף או' א' זב"צ או' כ"ב. ועיין לעיל סי' כ"ג או' ע"א.

כה) אמנם מה שעושים הרופאים שתוחבין מחט תוך חלל הבהמה על הטחול לרפואה והמה אומרים אשר לא יעשו שום נקב רק מיד כשנוגע על הטחול מכח החרדה מזדעזעת הבהמה בכל איבריה וזה רפואתה עיין בס' פתח הבית סי' י"א שהאריך בזה לצדד להתיר וסיים דאין לסמוך ע"ז מסברא דנפשין אם לא נמצא זאת באיזה פוסק מפורסם בפי' יעו"ש. ועיין בתשו' תפארת צבי חי"ד סי' ס"ט שנשאל על ענין זה באופן אחר בבהמות שיש להס חולי בטחול ותרופתם היא שאומן בקי מנקב במחט מן הדופן עד הטחול וינקוב עור החיצון אי שרי הבהמה דיש בזה ב' חששות א' שמא ניקב א' משאר איברים והשני שמא ניקב בטחול בסומכיה בעומק עד שלא נשאר כדינר זהב וכתב דמשום חשש דניקב בסומכיה יש ס"ס שמא לא ניקב בסומכיה ושמא נשתייר כד"ז וכו' והעלה דאם חותך בהמת ישראל אין להקל ובהמת עכו"ם אי בודקים הטחול כשרה ואחר י"ב חודש לית דינא ולית דיינא שהוא כשר דאינו רק ספק ומיהו לכתחלה אין להשהות דיש לחוש לתקלה יעו"ש. פ"ת או' ו'.

כו) נמצא אצל הדקין כפתור ופתחו אותו וראו בו כמין נייר דק מאד אין לתלות שהוא ריקום ביצה מקולקלת וטרפה. דע"ק סוף או' ג' מק"מ או' ד' זב"צ או' כ"ד.

כז) אם היה קוץ ומחט בדופן הבהמה ולא בדקו אם הגיע לחלל או לאו ועתה אין יכולין לבדקו כגון שנחתך יש להכשיר בהפ"מ משום ס"ס ספק ניקב לחלל או לא ניקב ואת"ל דניקב לחלל שמא לא ניקב א' מאיברים הפנימיים דוגמא דספק דרוסה ספק על או לא על דמותר. יריעות שלמה או א' זב"צ או' כ"ה. ועיין לקמן סי' נ"ז סעי' י"ג.

כח) [סעיף ד'] הלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכיוצא בו טרפה. ואין חילוק בין תוך ג' ימים לאחר שלשה דאפי' תוך ג' ימים טרפה ואין מועיל לה בדיקה. ב"י וב"ח. ואף אם שחטוה תכף ומיד אחר שאכלה הקורט של חלתית טרפה משום דכיון שסופו לינקב כנקוב דמי. פר"ח או' ה' לה"פ או' ח' בל"י או' ו' זר"א או' רי"ג. מחב"ר סוף או' ט"ז. שה"מ או' ט' חכ"א כלל י"ט או' כ"א. זב"ת או' ז' כנפי יונה בסי' זה. ענ"ה סי' ל"ג או' ח' זב"ש או' יו"ד. זב"צ או' כ"ח.

כט) שם. הלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכו' וכ"ש בעוף. או"ה כלל נ"ה או' י"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. בל"י שם. או' י"ג. שה"מ או' ז' ענ"ה שם או' ז' תו"ז סי' מ"ה סוף או' י"ח. זב"צ או' כ"ו.

ל) שם. כגון קורט של חלתית וכו' והיינו אפי' רק קורט א' של חלתית. או"ה שם. מחב"ר או' י"ד. ענ"ה שם. זב"צ או' כ"ז.

לא) שם. כגון קורט של חלתית וכו' אבל אם אכלה עלין של חלתית כשרה. חולין נ"ח ע"ב. טור. ב"י לבוש. פר"ת או' ז' חכ"א כלל י"ט או' כ"א. מנ"י בשרשים או' י"א. וה"ה אם אכלה שרשין של חלתית כשרה. מבי"ט ח"א סי' קנ"ו. פר"ח או' ה' לה"פ אי' ח' בל"י או' ו' זר"א או' רי"ג. זב"ת או' ז' מחב"ר או' ט"ו וכתב ודלא כהתב"ש שרוצה להחמיר גם בשורש. ענ"ה שם או' ז'.

לב) בהמות הלקויות במעיהם שנראה בהם בהרות אדומות ומתות קצתם מצד שאוכלים עשב הנקרא כל"ך המבי"ט שם ובח"ב סי' קצ"ד כתב להכשיר אבל מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל סי' רי"ג כתב להטריף. וכתב שהעיד אליו א' מהשוחטים המובהקים שלקות זה כשממשמשים בו הוא מתמסמס ונמצא המעיים נקוב. וגם כתב שם בראות הקצבים שיש מי שמתיר האכילו מהבהמות הנז' ויד ה' היתה בעם וחלו כמה וכמה מהאוכלים מבהמות ההם מהחולי ההוא בעצמו שהיה לבהמות הנז' כי היה להם שלשול דם ומתו עשרה נפשות והנשארים הגיעו לנקודת המות וכראות המבי"ט כי כן חזר והודה לדבריו והסכימו לאסור. וגם הרדב"ז כתב באותה תשו' אחרי דברי מרן ז"ל וז"ל איכא בהאי מילתא איסורא וסכנתא ויש לחוש אפי' לספק ספיקא ולפיכך אני אומר שכל טבח שמאכיל בהמה כזה לישראל הוא שותפו של עמלק ושלוחו של סמאל עכ"ל. וגם חתם ע"ז שם מהר"ר ישראל בן מאיר ז"ל. והב"ד הברכ"י בשיו"ב או' א' יא"פ בסי' זה. וכ"כ התב"ש או' ה' דיש להטריף ואין להקל כ"א כשהרושם אינו כ"א מצד פנים ולא מעל"ע ודוקא בהפ"מ. וכ"כ השפ"ד או' ה' מחב"ר או' י"ח. זב"ש או' י"א ענ"ה שם או' ט' תו"ז סי' מ"ה או' ח"י. יא"פ שם. זב"צ או' כ"ט ואו' ל'.

לג) שם. כגון קורט של חלתית וכו' ומהו החלתית פירש"י בכמה דוכתי לזר"א והרא"ש הביא בע"ז שהוא הבלזו"ר וכן הביא ר"י שהוא הנקרא בלזו"ר (והפר"ח והפר"ת שם כתבו בלדו"ר) והוא האנ"א קרדינ"א בלשון לטינ"א אבל בס' אוצר חיים הביא שהוא הקאו"י ורחוק להיות כן שאין לו חום כ"כ ולא חריפות ועכ"ז יש לחוש למ"ש בס' אוצר החיים כי היה חכם גדול בדורו ובפרט בחכמה הזאת. כנפי יונה בסי' זה. בי"צ בתה"ב או' ב' שבאו' ג' וכתב ואף שאין מזיק לאדם אפשר מזיק לבהמה ודוקא כשאוכלין אותם בעין אבל ע"י תערובת מים אין לחוש עכ"ל. זב"צ או' ל"ה. ועיין בדברינו לאו"ח סי' פ"ט או' ל"א בענין שתיית הקאו"י לאדם שמזיק אם לא נותן בו מעט צוקאר למתק מרירותו יעו"ש.

לד) כבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילים למות בהם בכמה קהלות גזרו בחרמות ואסרו כל הכבשים עד שפסק המכה. רש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא סי' ל"ז. והב"ד ט"ז סי' קט"ז סק"ו. וכן הסכים שבו"י ח"ב סי' נ"ז. לאסור. בל"י ססי' זה. שפ"ד או' ה' מחב"ר או' י"ט. ענ"ה סי' ל"ג או' יו"ד. זב"ש או' י"ב. בי"צ בתה"ב או' ג' זב"צ או' ל"א.

לה) ואותם כבשים שהכבד שלהם לקוי ונהפך ללובן וכשצולים אותם נפלי תילחי תילחי כה"ג יש לאסור משום טרפות ואף דאין שינוי מראה פוסל מ"מ כה"ג דכשצולין אותם נפלי תילחי תילחי וגם מיתות מהם יש להטריף בודאי. שפ"ד שם. מחב"ר או' ך' ענ"ה שם או' י"א. בי"צ בתה"ב או' ד' זב"צ או' ל"ב וכתב וכן אירע מעשה כזה ואסרו. ועיין לעיל סי' מ"א סוף או' מ"ה.

לו) ראיתי ונתון אל לבי להודיע מ"ש לי זקן א' שוחט מומחה אשר הוא בליוורנו יע"א שקודם ביאת חולי הקוליר"א לעיר הנז' פעם ראשונה היה רואה בקיבת הבהמות בועה א' בפנים סרוחה לאין קץ ולא היה חושש לה לפי שלא היתה במקום האסור וכשהיה חולי הנז' מתו כמה נפשות ולא הרגיש בזה כלל ואחרי עבור זמן גדול היתה הקוליר"א הנז' במקומות הסמוכות לעיר הנז' ובאותו זמן התחיל לראות הבועה הנז' פעם נראית בין טרפי רגל הבהמה במקום הרך ופעם נראית בקיבה וחשב בדעתו שמא החולי הזה נמשך מאכילת הבשר אשר בו החולי הזה וקבל על עצמו להטריף כל הבהמות הנמצא בהם אותה הבועא והיה בודק כל הבהמות באותו זמן מכף רגל ועד ראש ומן השמים בבוא חולי הזה לעיר לא מת אפי' קטן מישראל ואז ידע בודאי כי זהו החולי ומיד הלך והודיע את הרופאים וגזרו אומר גם הם לבדוק כל הבהמות ונסתלק החולי מהם ולא חזר עוד אשר ע"כ הריני מודיע את כל שוחט להיות דבר זה בדעתו שבזמן שישמע איזה חולי ב"מ בעולם לבדוק כל איברי הבהמה גם הוא ולמצוה רבה יחשב לו. זב"ש סי' ס' או' ו' וכן העיד ח"ר נסים הלוי ז"ל שקודם שיהיה חולי הקוליר"א בעיר יתראה בבהמות בועה הנז' בכרס או בקיבה או בבשר החופה את רוב הכרס או בצואר הבהמה אצל הראש גם לפעמים לא נראית בועה ולא מכה אלא יהיה בבני מעיים כעין שלופרו"ק שנקרא בערבי זהלי"ג וכן ימצא בבטן התרנגולת כמו בועה הנז' וכשימצא זה הבועה בבהמות אז יודע שח"ו יהיה חולי הקוליר"א וכן ניסה כמה פעמים וע"כ יש להטריף הבהמה כשימצא בועה הנז' וכמ"ש הרב הנז' זב"צ או' ל"ד. וע"כ ח"ו אם יהיה חולי הנז' ואפשר גם חולי אחר וידע כי אין משגיחין כהוגן בבית המטבחיים ע"ז לא יאכל בשר כ"א תרנגולים ויבדוק אותם מראש ועד סוף וגם את הבני מעיים שלהם וכשימצאם נקיים אז יאכל אותם.

שניקב דוקא ודאי אבל אי ספק ה"ל ס"ס ומותר

וטריפה ואי ניקב נקב מבחוץ ונתרפא עד שאינו ניכר מבחוץ מקום החתיכה עיין פלתי מ"ש בזה

ואם הוא ספק עיין מש"ל סי' מ"ט:

שיש להכשיר בביעות שנמצא בתוך החלל ותוכן מלא נוצות אף שהם ארוכים דעת הרבה מאחרונים להכשיר

תחוב דעת הש"ך דאפי' לא תחוב רק מצינו קוץ תחוב מלב לדופן ולא ניקב הלב כשרה דאלו היה במקום אחר מי היה מכוונו לתחוב בלב ודופן

אפילו צד העבה דבכותל נתחכך בעוף יש מחמירין והכל לפי מה שהוא העו' אם הוא עוף גדול כמו עופות שקורין אינדינאיר יש להם כח כמו אימרא ותרנגול' פשיטא אין להם כח ועיין פלתי

קורט של חלתית עיין לעיל סימן מ' דכתבתי מ"ש מן קורט של חילתית על קושי' דגמ' דזבחים דתיכף מרגישין תום באברים:

או מחט וכו' א"כ אם נתחב מחט בפנינו מחוץ לתוך חלל הגוף והנקב חזר ונתרפא היטב הבהמה טריפה דהא חזינן ודאי דהגיע מחט לחלל הגוף וצריך בדיקה ופשוט ולפ"ז י"ל הא דקאמ' הגמ' בפ' התערובות ודאי טריפה במה אי דידע ניתי ונשקול ואי לא ידע מנא ידע #כ) ויש להקשות דה"ל לשנוי בכה"ג והוא טריפה וא"א למידע וישוב לזה ודכוותי' עיין לקמן בסי' נ"ז ושם נאריך בחקירה זו:

ואם הוא ספק וכו' הרב הט"ז בסי' מ"ט חולק על זה ובאמת ס"ס זה מלבד שכתב הט"ז דלא מתהפך דע"ז יש עוררי' אשר עקרו לקמן בכללי ס"ס דמצאנו הרבה ס"ס שאינן מתהפכי' אלא שאני חושב שכל ב' ספיקות הוא רק הכל חד אם נעשה נקב באברי' פנימי' ומה לי אם היה מחט בקרב הבהמה או לא סוף כל סוף הספק אם נקבו בני מעיי' ויתר אברי' או לא ומה לי אם אני אומר ספק שלא הי' מחט ולא נקבו אברי' ומה לי אם אני אומר הי' מחט ומ"מ לא נקבו בני מעי' אין כאן רק ספק חד נקבו או לא נקבו יהיה מאיזה טעם שיהי' אם להעדר מחט ואם שלא הגיע המחט לשם ולא נקבה עכ"פ ספיקא חדא היא לכן ברור דלא נתכוין האהל מועד לס"ס גמור רק כוונתו דנשחט' הותר' והעמד בהמה בחזקת היתר ואי דריעות' לפניך ט"ז קאמר דליכא ריעותא כיון דאיכא כאן ספיקא טובי ספק לא הי' מחט וספק כשהי' אי נקבה וא"כ לא שייך ריעותא וא"כ אמרי' נשחטה הותר' דהעמד בהמה בחזקת היתר וא"ש ולק"מ מישב קוץ בושט דשם לא שייך נשחטה הותרה וכמ"ש לעיל בסי' ל"ג ע"ש:

אפי' כולו טמון בבשר ובעוף דעת הרבה אחרונים לאסור דלית להו אגב דוחקו בכותל נתחב המחט עם קופיו ויש לדקדק א"כ ה"ל ללוי לאתנויא יתר עליה' העוף דנמצא מחט תחוב בשר בקופיא לגו דטריפה דודאי נקבו א' מן אברים פנימי' ואי דלא קתני הואיל טריפות דנקבת אברי' פנימים קתני מה נ"מ וכי למנינא קאתיא הלא לוי אתיא להודיענו דיש בעוף יותר טריפות מן בהמה ואף זה בכלל ויש ליישב וק"ל מיהו הכל לפי מוף כמ"ש בכרתי וא"כ א"א למתני יתר עוף:

שניקב לחלל. עיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ל"ה בבהמה שלא נראה שום ריעותא מבחוץ ולאחר שנפשט העור נמצא נקב בבשר שבין צלע לצלע נגד הריאה ודנו בה שע"י נגיחת בהמה אחרת או בעץ הוכתה בכח עד שנדחק העור והבשר לפנים עד שנקרע הבשר ועכ"ז לא נעשה רושם בעור ולא ניקב והכשיר מאחר שהיתה בהמת ישראל ע"ש:

חיישינן שמא ניקב. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ט שהכשיר קוץ שנמצא בחלל הגוף ונמלח בשר ממנו עם בשר הרבה והיה בדבר זה הפסד גדול וצורך סעודת מצוה והכשיר שאר הבשר שכבר נתבשל מטעם ס"ס שמא לא ניקב אחד מאברים הפנימים ואם ת"ל ניקב שמא קיי"ל כראבי"ה שאין מליחה אוסרת רק כדי קליפה והכשיר אף בלא קליפה כיון שכבר נתבשל ואי אפשר לקלפו ע"ש ועיין בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ך' באמצע התשובה שהרבה לחלוק עליו וכתב דהאי ספק שמא קיי"ל כראבי"ה לא מיחשב לספק כלל כיון שהרבה פוסקים חולקים עליו. וגם מ"ש השבות יעקב דכשר אף בלא קליפה כיון שכבר נתבשל ליתא ע"ש באורך [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"ג שהאריך לקיים דברי שבות יעקב הנ"ל משום שדעת ראבי"ה לאו דעת יחידאה היא רק כן דעת רוב ראשונים ודעתם עיקר בש"ס ע"כ פשוט שנוכל לסמוך עליהם בהפסד מרובה ושעת הדחק עם צירוף ספק אחר או קולות אחרות וכעובדא דשבות יעקב בלי פקפוק ע"ש ועיין מה שאכתוב לקמן סימן ק"ה ס"ט בד"ה באיסור שמן] ועיין מה שאכתוב בשמו לקמן סימן נ"ה ס"ק ז':

ולפיכך כל האברים. עיין בזה בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תש"ל [ועיין בתשובת חתם סופר סוף סימן ע"ה מ"ש בזה]:

כשירה. עבה"ט ועיין בספר פתח הבית סימן י"א שכתב דצ"ע אם נתחב קוץ בפנינו ומיד יצא כגון שנכנס קוץ מן אילן תוך דופן הבהמה בחוזק פתאום ומיד הרחיקה הבהמה עצמה ונשאר הקוץ על האילן וכדומה למאי נדמה לה אם נאמר כיון דאנו יודעים שהיה נגד הלב ועתה אחר ששחטו הבהמה נמצא ריעותא בלב באופן שלא נכנסה לחלל וכשנראה שריעותא זו מחמת הקוץ א"כ תו לא חיישינן שמא ניקב אחד משאר אברים ונהי דהב"ח וט"ז וש"ך הצריכו שיהא הקוץ תחוב כולו היינו לאפוקי שלא יהא הקוץ תחוב בלב לבד או בדופן לחוד או תוך החלל אבל אם כבר יצא הקוץ כשר או דילמא לא שנא וצ"ע בזה עכ"ד ע"ש עוד:

בקנה וכיוצא בו. עיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ה דאם נמצא עגולים של עופרת שקורין שראט דינם כקוץ או מחט אך אם הם גדולים כמו קטניות יש להקל בהפ"מ ע"י בדיקת אברים שנקובתן במשהו ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן נ"ב בעובדא דהוה פר שאינו מסורם שרדפוהו ולא השיגוהו עד שירו בו חצים ושרויט מקנה שריפה והגיעוהו ועודנו חי אחר י"ב חודש או יש לחוש הואיל וחצים מלובנים הם אולי יכול לחיות י"ב חודש ואפ"ה טריפה והביא מתחלה דברי שב יעקב הנ"ל וכתב עליו דלדעתו יש חשש אחר בזה לנחמרו בני מעים נהי משום נקב ליכא ע"י בדיקה מ"מ ע"י רתיחה נחמרו והכא אפילו בבהמה ניחוש לכ"ע דדוקא בנפלה לאור דאיכא עור וצלעות המגינים ע"ל ר"ס נ"ב אבל בנכנס חץ מלובן אל המעים גם בבהמה איכא למיחש לכ"ע ולפי מ"ש הש"ך שם דא"א בקיאין בבדיקה דדמיא לנפולה א"כ אסורה עד אחר י"ב חודש אם אירע שנשתהה דלכתחלה אסור להשהות משום תקלה. ושוב כתב לפלפל בדין נחתך בסכין מלובן המוזכר שלהי יבמות ובאה"ע סימן י"ז סעיף ל' ומסיק בנידון השאלה בהמה זו שריא לכל הדעות אפילו נזרקו עליה חצים חדים כמחט וקוץ מלובנים דמשום נחמרו בני מעים וכן משום ספק נקב בני מעים ליכא כיון דחי י"ב חודש ואע"ג דהיה סכין מלובן דממ"נ לכל הדיעות אין מועיל ליבון אלא לטרפות דמחמת כאב אבל טריפות דבני מעים דהוא טריפות מחמת עצמו לא יועיל ליבון וכמ"ש הריטב"א וכאשר הוכחנו ומאן יהיב לן מבישרא דהאי תורא ונאכל משופרא דשופרא. ע"ש עוד בסימן נ"ג]:

בדיקת. עיין פרי מגדים במשבצות ס"ק ב' מבואר שם דדוקא אם שחטו מיד אבל אם אשתהי חיישינן שמא הבריא ע"ש וכן דעת התבואת שור ס"ק ב' גם כן שאין להתיר ע"י קנה כ"א בידוע שנעשה עתה ואין להקל בשאין ידוע כ"א לצורך גדול ובעיון רב ע"י בודק ירא את ה' מרבים ע"ש ועיין בתשובת שב יעקב חלק יו"ד סי' כ"ה שהעלה דבמקום הפסד מרובה יש להקל בקנה רחב ע"י בדיקה דיש לומר דווקא בקוץ חיישינן שמא הבריא ע"ש וכן העלה בספר פתח הבית סימן י"א בהפ"מ להקל דבדבר רחב לא חיישינן להבריא גם יש מקום לומר דאם נעשה תוך ג"י לשחיטה יש להקל אף שלא במקום הפסד דתוך ג' אין דרכו כ"כ להתרפאות. ועיין שם עוד על דבר מה שרופאים תוחבים באישטרומענט תוך חלל הבהמה על הטחול לרפואה והמה אומרים אשר לא יעשו שום נקב רק מיד כשנוגע על הטחול מכח החרדה מזדעזעת הבהמה בכל אבריה וזה רפואתה מה דינה של הבהמה והחלב. והאריך בזה לצדד להתיר וסיים דאין לסמוך ע"ז מסברא דנפשין אם לא נמצא זאת באיזה פוסק מפורסם בפי' ע"ש ועיין בתשו' תפארת צבי חלק יו"ד סימן ס"ט שנשאל על ענין זה באופן אחר בבהמות שיש להם חולי בטחול ותרופתה היא שאומן הבקי מנקב במחט מן הדופן עד הטחול וינקוב עור החיצון אם שרי הבהמה דיש בזה שני חששות. א' שמא ניקב א' משאר אברים והשני שמא ניקב בטחול בסומכיה בעומק עד שלא נשאר כדינר זהב. וכתב דמשום חשש שמא ניקב בסומכי' יש ס"ס שמא לא ניקב בסומכי' ושמא נשתייר כד"ז ולא הוי שם אחד דתחלה צריכים אנו לספק שמא לא היה כלל הנקב בסומכיה אולם חשש האחר שמא ניקב א' משאר אברים חשש חזק הוא ולא דמי למ"ש בסוף ס"א אם נמצא הקוץ תחוב בלב אין לחוש כו' דשאני הכא כיון שהנקב ע"י אדם י"ל שפגע במקום אחר וניקב וחזר והטה המחט למקום הטחול ואף דאין לחוש לזה כשמכוין שלא ליגע בשאר אברים (כמש"ל סימן י"ד ס"ק ד' בשמו) מ"מ הכא כיון שהעובד כוכבים הוא המנקב יש לחוש אינו מדקדק בזה והעלה דאם חותך בהמת ישראל אין להקל ובהמת עובד כוכבים (נראה דר"ל שהבהמה היא של אומן הבקי) אי בודקין הטחול כשירה ואחר י"ב חודש לית דינא ולית דיינא שהוא כשר דאינו רק ספק ומיהו לכתחלה אין להשהות דיש לחוש לתקלה ע"ש. ולא הבנתי מה שהצריך בדיקת הטחול אף בדיעבד דהא הוא עצמו כתב בתחלת התשובה דיש ס"ס [ועיין מ"ש לקמן סי' ק"י בדיני ס"ס אות ל"ה] ועיין בתשובת ברית אברהם שהבאתי לעיל סימן כ"ג ס"ק י"ב:

בירך. עבה"ט לענין עוף ועש"ך שפסק להחמיר כהב"ח גם בספר נה"כ כתב על הט"ז לא ידענא איך מלאו לבו לחלוק על הב"ח להקל בלא ראיה ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן ס"ז שפוסק כדברי הט"ז ומ"מ אין להתיר רק בעוף בייתי כמו אווזים ותרנגולים שמתחככים תוך אשפתות ולא בעוף אשר תעוף בשמים ואפשר שע"ז השיגו אחרונים על הט"ז ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו סימן ס' באווז שנמצא טמון בבשרה העב שקורין בייל"ק או בברוש"ט קוץ ארכו זרת מונח בשפוע קצת ולא היה ניכר שום נקב מבפנים ומבחוץ. והכשיר דגם הב"ח והש"ך ופר"ח לא כתבו להחמיר רק באי קופא לגאו אבל בדלית ליה קופא כלל מודים כולם דמותר ע"ש בהשמטות. וכ"כ הפרי מגדים דדוקא במחט אלימתא אבל קלישתא אף בעוף שרי. [גם בתשובת חתם סופר סימן צ"ג מחלק כן דדוקא בקופא לגאו אבל בחודו גם בעוף כשר ועוד מחלק דדוקא בעובי הירך אבל בחלל הגוף גם בעוף וקופא לגאו יש להסתפק כי עינינו רואות שיותר מתפלש בעפר בכריסו מהבהמה ולא אמרו אלא ביריכו ובקופא לגאו ע"ש]. ומ"ש הבה"ט עוד בשם הט"ז באם נמצא באווזות בשומן הסמוך למעיים נוצות כשירה עיין בתשובת אדוני אבי זקני בעל פנים מאירות חלק ג' סי' י"ד שחולק על זה דמסתברא שבלעו הנוצות דזה מצוי שהאווזות מנקרים בנוצות וניקבו בני מעים ויצאו לחלל הגוף ודינם כדין קוץ הנמצא בחלל הגוף אלא אם נמצאו מונחים בחלל המעיים ולא יצאו לחוץ בזה יש להכשיר מידי דהוי אמחט שנמצא בתוך המעיים דכשירה ע"ש ועיין בתשו' חינוך ב"י סי' מ"ד מ"ה מ"ו שהאריך בזה והעלה ג"כ לאסור והביא שם דגם בתשובת מהרד"ך אוסר בזה. ואפילו המקילים בזה היינו דוקא כשהנוצות תכופות עומדות זא"ז ובכל נוצה יש קנה קטן כמו שהוא בנוצות האווזות מבחוץ דיש להעלות על הדעת שהנוצות גדלו בפנים אבל אם הם מקופלים בתוך החלל ודאי יש לאסור וה"ה אם היו אבעבועות שבהם הנוצות מלא מוגלא דנראה שבא מחמת מכה כ"ע מודים דטרפה וכן הסכים עמו גדול אחד ומבואר שם שכן הורו כמה גדולים לאסור ע"ש. גם בשאילת יעב"ץ חלק ב' סימן ק"ו דעתו לאסור ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ס"ה שדעתו נוטה לדעת המקילין ומ"מ לבו מהסס לפי שראה בתשובת חב"י שכתב בשם חכמי אשכנז להטריף ולכן כתב דהמורה טרם יכשיר יש לו לעיין היטב איך הם הנוצות אם יש לו היכר שבאו מבחוץ או נתגדלו בתוך השומן ועל כל פנים יבדוק הושט וכל בני מעים על צד האפשר אם לא יהיה בהם ריעותא שיש לומר שנקבו ונסתם ולא יסמוך על המתירין אם לא בהפסד מרובה עיין שם:

(סימן נ"א סעיף ב') אבל בקנה וכיוצא בו כשר. ע' תשובות דברי ריבות (סי' קנ"ג):

וע"ל סי' מ"ט. סעיף ד' ובמ"ש שם בס"ק ה':

וכ"ש שיש להכשיר כו'. וכתב מהרש"ל פא"ט סי' ע"ז דמ"מ צריך בדיקה נגד הנקב והב"ח השיג עליו מהא דמכשירים בספק אם נעשה ע"י מחט ואין זה השגה דנהי דכשר מ"מ בדיקה בעי כיון דאיכא ריעותא לפנינו וע"ל סי' ק"י ס"ק ס"ה:

ומיהו אם ניקב בקוץ לפנינו כו'. דעת הרב בד"מ דאפילו לא ראינו תחלה להיכן ניקב אלא כל שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב תלינן דלא ניקב רק נגדו ולא במקו' אחר וכשרה להרשב"א כמשמעות לשון הטור שהוא כלשון המחבר ודלא כב"י שכתב להרשב"א בעינן דראינו תחלה דנתחב בלב וכיוצא בו ונשחטה ונמצא תחוב בלב מיהו המרדכי בשם ראבי"ה כתב דאם תקוע מקצתה בדופן ויש היכר בדופן שבאה מבחוץ נמי כשרה ובהא הרשב"א והטור חולקים וס"ל דבעינן דוקא ניקב לפנינו עכ"ד בקוצר והב"ח כתב דהרשב"א והטור נמי מודים להמרדכי בשם ראבי"ה דע"כ נכנסה מיד מדופן ללב ונתקיימה כך דאל"כ תמה על עצמך מי מכוונה לחזור וליכנס בדופן למקום שנכנס בו מתחלה מבחוץ לחלל הגוף עכ"ד וכן דעת מהרש"ל פא"ט סי' ע"ז וכן עיקר דהא בש"ד סי' צ"ד מיקל אפילו בדאיכא ריעותא בדופן לחוד או שתהיה תחובה בדופן עדיין וכ"כ מהרי"ל בסוף דיני איסור חלב נבילה וכ"כ מהרא"י בשעריו וכ"פ באו"ה כלל נ"א דין י"ט ומבואר במרדכי שם דאין חילוק בין קופה לבר לקופה לגו ובין קטינתא לאלימתא:

אפילו צד העבה של מחט כלפי פנים: ולא אמרינן ודאי דרך הדקין באתה ודרך חודה נכנס' בירך שאלו מן החוץ באתה היאך נקבה בקופה כל עובי הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף לפי שדרך הבהמה להתחכך בכתלים ואפי' נכנסה דרך קופה דוחק ועובר בעומק הירך הרא"ש והטור ודקדק הב"ח דדוקא בבהמה אמרינן הכי אבל בעוף שאין דרכו להתחכך טרפה:

קורט של חלתית. עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קצ"ד דף פ"ח ע"ב וח"ב סי' קצ"ו דף ע"ח ע"ג על בהמו' שנמצא בבני מעיים בהרות אדומות מצד שאוכלות עשב שקורין בערבי כל"ך כו' דיש להכשיר בבהמות ישראל דלא דמי לחלתית עיין שם באריכות:

ואם הוא ספק כו'. ספק זה כתב הש"ע בסי' מ"ט ס"ד ושם כתבתי שיש לתמוה תמיה מקיימת על דבר זה וכתבתי הנלע"ד שאין להקל בזה כלל:

העור והבשר עד החלל. פי' אם נעשה ע"י חולי פשיטא שאין לחוש שניקב טפי ממה שאנו רואין ששלט החולי כדאיתא בכמה דוכתין מזה ואי בניקב על ידי קוץ ודאי אסור שחוששין שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים אלא כאן מיירי שספק הוא ממה נעשה אזלינן לקולא ולפי מ"ש בסי' מ"ט סעיף ד' יש להחמיר גם בזה ורש"ל כתב וז"ל ואע"ג דאמרינן ניקב הקוץ עד החלל אין לו בדיקה כלל היינו היכא דיש קוץ או מחט תחוב אבל אם לא אשכחן מידי נראה דאפי' בדיקה לא צריך אלא נגד הנקב ממש ולא ידענא מה מועיל נגד הנקב והיאך אפשר לשער זה איזהו נקרא נגד הנקב ובהדיא כתב או"ה כלל נ"א בשם הרא"ש דאם ניקב הדופן לחלל טרפה ופשוט דע"י קוץ מיירי וגם מו"ח ז"ל חולק על רש"ל וכתב בשם רשב"א בתשובה סי' רע"ז דבכה"ג טרפה כיון שניכר שבא מחמת מחט אפילו אינו תחוב בו וראיתי בהג"ה דאו"ה וז"ל בתשובת מהר"י מולין אם נמצא נקב בעוף אפילו סמוך לריאה כשרה ומ"מ כבש שנמצא בו נקב בחזה נגד הלב מפולש ולא נגע בשום מקום כלל אסור וע"ש בתשובת רשב"א סי' רע"ז עכ"ל ולא נראה לע"ד כלל להקל במקום שנראה שאפשר שבא ע"י קוץ מידי דהוה אההיא דמסמס קועיה דמא בסי' ל"ג ס"ח:

ונמצא הקוץ תחוב לפנינו. זה דעת רש"י והב"י פי' שראינו שלא נתחבה אלא בלב וכשנשחטה נמצא ג"כ בלב כו' ויליף לה מלשון הרשב"א שכתב וז"ל כגון שניקב הקוץ לפנינו בדופני הבהמה ונתחב בלב ובד"מ חלק ע"ז דא"כ פשיטא דכשר דפשיטא שאין לחוש שמא יצאה מן הלב ונקבה במקום אחר וחזרה למקום הראשון אלא אין צריכין שראינו תחלה להיכן ניקב אלא כל שראינו שנכנסה המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה בלב תלינן דלא נקב רק נגדה ולא במקום אחר וכשרה כמשמעות ל' הטור ומה שמצריך שתנקוב לפנינו ולא די בתקועה עדיין בדופן דהרשב"א סובר דיש לחוש שמא ניקבה במקום אחר ואח"כ נתקעה לדופן ולכן בעי שתנקוב לפנינו עכ"ל וכתב עוד ב"י דהרשב"א חולק על מה שכתב המרדכי בשם ראבי"ה דמחט הנמצאת תקועה בלב אם יש היכר מבחוץ בדופן הצלעות בידוע שבא המחט מבחוץ לצד פנים יש לחוש ולעיין אם תקוע מקצתו עדיין לדופן ולא עבר לחלל הלב בנקב מפולש אפילו קופה לבר כשרה ואפילו במחט קלישתא כו' עכ"ל וכתב רש"ל שנ"ל לפסוק כהראבי"ה וגם הרשב"א מודה לו ולא הצריך ניקב בפנינו אלא כדי שנדע בבירור שבא מבחוץ ולא מבפנים:

אפילו צד העבה של מחט כלפי פנים. הטעם בטור בשם הרא"ש לפי שדרך הבהמה להתחכך בכתלים ודחק ונכנס כל עובי הירך וכתב מו"ח ז"ל דהטור כתב כאן דין זה בבהמה דוקא לפי שדרכה בחיכוך אבל בעוף טרפה אפילו נמצא בירך שלו כשהצד העב כלפי פנים ולפעד"נ מדכתב הרא"ש בזה שלא מצינו בגמרא לאיסו' בבשר אפילו בקופה לגאו אלא בכבד דוקא כו' ממילא גם אם נתחבה בבשר ירך עוף ג"כ אין לאסור דהא מצינו גם בעוף שלפעמים נכנס בכותל במקום צר לסבה שרוצים לתפשו או שאר סבות ואפשר שע"י כן נכנס הקוץ או המחט לבשרו מבחוץ אפי' הקופה לגאו וגם רש"ל הביא דין זה בשם הרא"ש ולא הזכיר בהמה שם כלל אלא ודאי שאין חילוק בזה: כתב מו"ח ז"ל מעשה היה כמה פעמים שנמצא באווזות בשומן הסמוך למעיים נוצות ארוכות הרבה והכשרתי אותם דאין לנו להוסיף על הטרפות והדעת מכרעת מתוך שנתרבה שומנם לא היה כח בטבע האווזא להוציא גידול הנוצות לחוץ וגדלו בפנים וכן הכשיר מהר"ר אלעזר אשכנזי ואע"פ שמהר"ר יוסף כ"ץ נטה לאיסור לסוף נתחרט ולא אמר איסור ולא היתר וכך הדבר פשוט דלא חיישינן שמא ניקב ע"י קוץ מבחוץ וע"י כך נכנסו הנוצות לתוכן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כו' שוב שמעתי מהרבה בני אשכנז שדבר זה שכיח טובא במדינת אשכנז ואין פוצה פה לאוסרן עד כאן לשונו:

(סימן נ"א סעיף א' בהג"ה) ואם הוא ספק אם נעשה ע"י חולי או קוץ ומחט כשר. מ"ש הכרו"פ דשני הספיקות הוא רק ספק א' אם נעשה נקב באברים הפנימים ומה לי אם היה מחט בקרב הבהמה או לא דמה לי אם אני אומר ספק שלא היה מחט ולא נקבו איברי' או שהיה מחט ולא נקבה ואין כאן רק חד ספק אם נקבו או לא יהיה מאיזה טעם אם מהעדר המחט או שלא ניקבה עכ"ד. וז"א דודאי הוי ס"ס בכה"ג דהוי כס' ביאה וס' מגע שכתבו התוס' בפסחים (דף יו"ד):

מחמת מחט או קוץ טריפה. עבה"ט. וכתב בשב יעקב סי' כ"ה באווזא שנמצא בה שני עגולים של עופרת שקורין (שרויט) לפנים מעצם החזה בחלל הגוף להטריף שמא בשעה שהיה מורה בכלי משחית אותה אווזא בכח כשם שניקב בעצם יש לחוש גם באברים הפנימים אך אם היה שרוטים גדולים כמו קטניות והיה הפ"מ יש להקל ע"י בדיקה של כל האברים שנקיבתן במשהו ולא חיישי' שנתרפאו ע"ש. ועי' בנו"ב מ"ת סי' כ"ה שהבאתי שכתב על הבדיקה כזו שקשה הוא ויש להחמיר אף בהפ"מ וע"י סי' מ"ח מ"ש משו"ת פ"י סי' י"ב בנקב עגול שנמצא בין הצלעות והגידו שהוא מנגיחת קרן והכשיר ועי' בשו"ת בית יעקב סי' י"ג שהביא בלה"ק דמצריך בדיקת אברים הפנימים ע"ש ובשו"ת צ"צ סי' ט' שכתב להתיר מחמת ס"ס שמא ע"י חולי ושמא לא ניקב באברים הפנימים ועי' בשו"ת פרי תבואה סי' יו"ד כתב בידוע ששור נגח הבהמה בקרנו נגד הבני מעיים ונראה במקום הנגיחה בליטה מהעור שנתפח ובולט כעין תפוח גדול ודעת להחמיר כיון שע"י הנגיחה יצא הבליטה הגדולה ואם אין מכה בבשר תפיחה זו מנין ולכן כתב להחמיר דצריך בדיקה באברים הפנימים וחיישינן להפוסקים דשמא נתרפא ע"ש ודבריו לא נהירין דאטו דע"י חוזק הנגיחה בשרה יכאב עליה וגורם לתפיחה באותו מקום וכי בשביל זה נחזיק ריעותא באברים הפנימים ושאני נקב דהא חזינן דהנגיחה גרם דהנקב אתי והרי זה כנמצא מחט בחלל הגוף משא"כ בזה דאין כאן ריעותא שע"י הנגיחה נעשה נקב דהא קמן שהעור שלם ומכ"ש כשנראה מבפנים שבמקום הזה כנפי אברים הפנימים אין רושם לקותא בצלעות פשיטא שאין לחוש כלל:

כולו טמון בבשר כגון בידך. עבה"ט וכתב בשבו"י ח"ב סימן ס"ז מחט שנמצא בעובי ירך התרנגולת ידוע מחלוקת הפוסקים האחרונים בסי' נ"א ואין להקל בעופות המעופפים. אבל בעופות בייתות כגון אווזים ותרנגולים שדרכן להתחכך בארץ בתוך האשפתות לחמם עצמם אין להחמיר ועי' בסולת למנחה כלל נ"ד ע"ש והסכים לזה מח"ב דלא כבית לחם יהודה ע"ש. וכתב בפמ"א ח"ג סי' י"ד באווזא שהיה מונח במעיה כשלחופית והיה דומה לביצה קרושה וחתכתי השלחופית ומצאתי שהיה כולה מלא נוצות קטנות וגדולות ארוכות וקצרות וכבר דברו בזה הט"ז בסימן נ"א ופר"ח ולה"פ מתירין רק השבו"י מפקפק בדבר ונראה שאין לתלות להקל רק נראה שהאווזות בולעים הנוצות חדים כמו קוץ ונוקבים הבני מעיים ויוצאים לתוך חלל הגוף וע"י הליחה נקרם עליהם עור מלמעלה ומתוך שהרהרתי חפשתי ומצאתי בתוך העור קוץ קטן כחצי זרת ארכו ושמחתי ושוב בא לי שאלה מבני שמצא בתוך בני מעיים של אווזא שקורין (טריפה גידערים) נוצות ארוכות ונוצות קטנות תחתיהם ומרוב גדלם נתקשה ממש כאבן ובראש השני היה מבעט ויוצא כמחט עבה יש להטריף רק אם נמצא בתוך המעיים ולא יצאו לחלל הגוף יש להכשיר כמו במחט שנמצא מונח במעיים אבל בנמצא בחלל הגוף טריפה ע"ש דמשמע דבעובדא דידיה הטריף מחמת הנוצות אע"פ שהשלחופית היה מונח בתוך המעיים ואפשר דאגב שיטפא כ' במעיו ור"ל בחלל ואמנם לדינא נ"ל דאם אירע כה"ג שנמצא שלחופית עם נוצות כמו ביצה קרושה יש להטריף שרגלים לדבר שנתקלקלו המעיים וע"י קרוס מחמת מכה קרם השלחופית על הנוצות ונתדבקו כאחד והכל לפי ראות עיני המורה ועיין בשו"ת חינוך ב"י סימן מ"ד ומ"ה ומ"ו ומ"ז בשם כמה גדולים להטריף בבועות ובתוכם נוצות עם מוגלא אך בשבו"י ח"ב סי' ס"ה כתב בנוצות שנמצאו תוך אווזות פטומות בשומן שלהם דעת גדולי האחרונים להקל ובחב"י סי' מ"ד כתב בשם כמה גדולים להטריף ואף שהמקילין המה רוב מנין ורוב בנין מ"מ צריך המורה טרם יכשיר לעיין היטב איך הם הנוצות אם יש להם היכר שבאו מבחוץ או נתגדל בתוך השומן מחמת רוב שומן ועכ"פ יבדוק הוושט וכל בני המעיים על צד האפשר אם לא יהיה ריעותא שי"ל ניקב ונסתם ולא יסמוך על המתירין רק בהפ"מ ע"ש. ועיין באור נעלם סי' ט"ז בחתיכת לינדן שמאלץ של אווז שנמצא תוך השמן כשיעור אגוז ובתוכו כמין מוגלא ונראין כמין חוטין או שערות מנוצות ובתוכו עצם קטן ובראשו אחד חד וראשו אחד כד ורחב וכפוף קצת ומששתי בעצם הזה וניכר לי קרוב לודאי שהוא עצם שבסוף הצלעות של האווזות ששם הוא מקום החיבור וגידול הלינדין שמאלץ שבכל הצלעות לא נמצא עצם בזה זולת בצלע האחרונה וא"כ י"ל שמן האווז שנמצא העצם נשבר צלע האחרונה במקום גידול אינר שמאלץ ועמד במקומו ונסתבך בשומן ומה שנראה כמין מוגלא אפשר שבשעת שבירה היה מעורה עדיין במעט בשר שבסוף או בין הצלעות ונראה כמוגלא ואין חוששין שמא בלעה עצם ותלינן בהיתירא וגם מצינו שהעצם בא מבחוץ לפנים שהאווזות השמנות יושבות ואפשר שמכח כובד ישיבתה נכנס דרך עור הבטן מבחוץ לפנים ועמד במקומו ולא נקב מהאברים הפנימיים וא"כ יש כאן ס"ס להתיר ע"ש:

כגון קורט של חלתית. עי' בה"ט מ"ש הש"ך בשם המבי"ט ובשו"ת אבקת רוכל כתב רבינו ב"י להשיב על המבי"ט וכתב שהעיד לפניו שזה העשב נקרא ג"כ חלתית דמי מפיס שאוכלת רק העלין כי דרך הוא שאוכלת כל העשב עד העיקר ונמצא אוכלת העיקר שבו העלין ובו כח החלתית וחריפות וגם אפילו עשב אחר הפועל אותה הפעולה טריפה דלאו דוקא דנקט קורט של חלתית אלא לדוגמא. ולכן כתב הרמב"ם וכיוצא בו וגם אפילו ספק ניקב שכ' הרמב"ם תבדק הוא כדעת בה"ג אבל רש"י סובר דאין בדיקה לבני מעיים וכן דעת הרא"ש וראב"ד ואפילו לבה"ג היינו במקרה אבל כשנמצא בכל יום ד' וה' לקויים ולפעמים רוב הנשחטים או כולם מי יסמוך לבודקם וגם כי בזה"ז אין בקיאים וגם שהם לקויים ונוטים לשחרות וזה הוי כנתמסמס ובשר שהרופא גורדו שבמרדכי כתב בשם ר"ת שאין בקיאין ולכן לקותא זו שמבני מעיים הוי כניקב ואח"ז העיד אחד מהשוחטים שלקותא זו כשממשמשין בו הוא מתמסמס ונמצא המעי נקוב ונתבאר ממה שכתבתי שכל שנמצא לקותא במעיים כמו זה הנמצא בבהמות אלו בין שיהיה מחמת אכילת עשב או סבה אחרת הוי נקב וטרפה אח"ז בראות הקצבים שיש מי שמתיר לא נתקבלו דברי והאכילו מבהמות ההם. ויד ה' היתה בעם וחלו כמה מהאוכלים מהחולי ההוא בעצמו שהיה לבהמות כי היה להם שלשול דם ומתו בעו"ה עשרה נפשות והנשארים הגיעו לנקודת המות וכראות החכם כי כן חזר והודה לדברי והסכמנו לאסור בהמה שנמצא לקותא בבני מעיים כל שהוא וכן פשט המנהג הזה כמה שנים וכתבתי זאת למזכרת לדורות נאם יוסף קארו:
ושוב הביא שהרדב"ז כ' ג"כ דאיכא בהאי מלתא איסורא וסכנתא וכל המאכיל מבהמה זו לישראל הוא שותפו של עמלק ושליחו של ס"מ לפי הנסיון וכן חתם ע"ז מהר"ר ישראל במהו' מאיר ע"ש. ועי' בדברי אא"ז בת"ש נראה שכוון ברוח קדשו למ"ש רבינו הב"י ע"ש. והנה בתשובת המבי"ט ח"א סי' קנ"ו מבואר שראה תשובת ב"י בזה שכתב לאסור לפי שאוכלת השורש שהוא העורק כו' וחולק דאפי' אוכלת השורש כשר דקורט הוא שנקב וגם כתב כי נמצא ברובו נקודים אדומים בב"מ אבל אין בו לקותא ומסמס אלא בריא כשאר בני מעיים ואינו כבשר שהרופא גורדו ועל מה שהתרעם הב"י עליו שהתיר במקום שאסר הוא השיב שזה נאמר על אותה הבהמה עצמה אבל מה שהמשיך האיסור על כל הבהמות שיראה במעיהן כך מצד אכילת העשב נ"ל שאין זה בכלל חכם שאסר כו' ע"ש ובדין חכם שאסר עיון בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' ו' אי"ה יבואר בסי' רמ"ג באורך הנה המבי"ט ח"ב ס"ק צ"ד כתב שאע"פ שהוכיח שאין עשב זה חלתית עכ"ז הנהיג החכם מהר"י קארו נר"ו ולימד להבודקים להטריף הבהמות שימצא בהם רושם אדום מאכילת עשב ההוא ומפני השלום שתקתי כל אלו השנים כי היתה החומרא בבהמות ישמעאלים ועתה בשנה זו אירע הרמצאן בחודש שבט שהוא זמן העשב ואין מניחין יהודים שישחטו לישמעאלים והיהודי' קונים בהמות לשחוט והוא הפסד ממון ישראל חזרתי והוספתי לקח על כל מה שכתבתי כי בגמרא לא הזכיר טריפות כ"א בקורט של חלתית שהוא נוטף מן העץ שקורין חלתית כמו הקומם כו' שניקב הבני מעיים והיינו קורט ולא השורש שהוא עורק כמ"ש החכם נר"ו ובהרות וכתמים אלו אין זה נקב ולא שעתיד לנקוב כי נראה בעין שמקום הכתמים הוא חזק ובריא כמו שאר בני מעיים ואינו נימוק מקום הכתם ולא מותלע שיהיו קרוב לנקב כו' ואפי' בחלתית עצמו כתב הרמב"ם ואם היה תוך ג' ימים ע"ש ומספקא לי אם מ"ש הב"י שהוא סכנת נפשות ושהודה לו המבי"ט היה אחר פסק השני או אחר הראשון ושתק מפני השלום ושוב הוסיף אח"כ שנית ידו להתיר ולא חש להא מלתא דכ' הב"י שכמה נפשות נסתכנו וזה תימה דודאי היה לו לחוש לחומרא דחמירא סכנתא מאיסורא וקצת יש לענ"ד עיקר בזה אם יש חשש לנתמסמס או לא וכל שיש ספק שיהיה הרופא גורדו אסור שגם המבי"ט אינו מתיר כ"א כאשר במקו' הרושם מקומו בריא וחזק כשאר ב"מ ובדברי אא"ז בת"ש מבואר שאם אינו רק מצד אחד יש להתיר במקום הפ"מ כיון שאינו מעל"ע ונראה שיש לגרור הרושם ואם נשאר עוד מהעור שהוא שלם ויפה יש להתיר בהפ"מ ועיין במחזיק ברכה שהביא מ"ש אא"ז בת"ש סי' מ' סעיף ה' שכתב דמאן לימא לן שחילתית לא מינקב מיד כי בא אל קרבה ואינו ניכר ע"י בדיקה וכתב ע"ז דאישתמיטתיה מ"ש הרשב"א בתוה"ק הטעם שכל העומד לינקב כנקוב דמי משמע דאינו ניקב מיד ותמהני דהרשב"א בא לומר דאפילו תימא דאינו נוקב מיד מ"מ הארס שבו מחליש ושדי תיכלא בכולא שסופו לנקב וכ"כ בת"ש שם דהחילתית גורם בטבעו שמחליש הב"מ ומעותדין לנקב והו"ל כהאדים הבשר נגד הב"מ דטרפה אפי' שחטה מיד כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תקמ"ו וכ"מ ממה שאסר הב"י הבהמות שאוכלים עשב כו' ואא"ז נקט טעמא קמא לפי משמעות לשון רש"י דהטריפות משום שהקורט עושה נקב ממש לזה שאמר שנוקב מיד ושוב כתב שאף שנאמר שאינו נוקב מיד מ"מ כיון שהתחיל החולי לשלוט כו' וזו לפי דעת הרשב"א ומ"מ שפיר השיג על הפר"ח דאפי' במחט כ"ז שאינו נקוב ממש אינו גורם חולי אפ"ה אמרי' כל העומד לנקב כו' וז"א וראייתו ברורה דכל הני חיווי ברייתא קוצי אכלן כו' וקצרתי ועי' פר"ח דבאכלה קורט אפילו שחטוה מיד טרפה וכן הסכים בבל"י ובמח"ב שם: