שולחן ערוך, יורה דעה נ׳: דינים כלליים בנקיבת האברים. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דינים כלליים בנקיבת האברים. ובו ג' סעיפים:
כל אלו הנקבים אם יש במה לתלות כמו בטבח או בזאב שנטלן תולין בהם ואם אין דבר לתלות בו וספק אם ניקב מחיים אם לאו נוקבין נקב אצלו ומדמין זה לזה ואפילו אין דומים אם משמשו בידים בנקב הספק ימשמשו גם בנקב שעושין לדמותו בו אם דומים לאחר משמוש כשרה ואין מדמין אלא בכרס ובדקין אבל לא בלב וטחול וקורקבן: הגה ועיין לעיל סימן ל"ו כיצד נוהגין כל מקום שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אע"פ שהוא טריפות שיש לו בדיקה אם לא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק הרי הוא כספק טריפה ואוסרין אותה ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאתה מחזקתה מחיים:

כל אבר שאמרנו שאם ניקב במשהו טריפה כך אם ניטל כולו טריפה בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טריפה שכל היתר כנטול חשוב (חוץ מטחול שניטל כשר וניקב בסומכיה טריפה) (טור) וכל שאמרנו בו אם נברא חסר טריפה כ"ש אם ניטל ביד וכל שאמרנו בו אם ניטל טריפה הוא הדין לנברא חסר ויש מכשירין בזה (ובהפסד מרובה יש לסמוך אמכשירין) (ד"ע):

כל אבר שנקיבתו או חסרונו או נטילתו פוסל אם נתמסמס פסול: הגה ואנן שאין אנו בקיאין כל שנשתנה מראית הבשר לריעותא הוי כניקב שם (הגהות מיימוני ומרדכי):

בלב. כ' הט"ז דבטור איתא בכבד ולב. ותמה ב"י הא אין נקב פוסל בכבד ותירץ דמיירי בקנה הכבד ורש"ל פי' דמיירי בכבד שכנגד המרה דהיינו שניקבה המרה ומקום הכבד שכנגדה ניקב גם כן אז אסור כדלעיל סימן מ"ה:

נוהגין. שם סעיף ה' נתבאר דאין אנו בקיאין בהקפה:

נשחטה. כתב הש"ך דמהר"ם מלובלין בתשובותיו חולק בדין זה והביא ראיה מתוס' פ' ד' אחין. והוא יישב דברי הרמ"א ולענין הלכה פסק הש"ך וגם הט"ז בס"ס מ"ח דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינים כגון שבא זאב ונטל בני מעיים לפנינו והחזירן נקובים אבל היכא דליכא למיתלי לא להיתר ולא לאיסור כגון בספיקא דצומת הגידין או איעכל ניבי' וכה"ג תלינן לחומרא ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא דוקא שיש רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה והיכא דהיתר שכיח טפי תלינן בו אפי' מחיים (ועיין פר"ח סי' כ"ט ס"ק א') וראיה משגרונא דס"ס ל"ב. וכמה פוסקים ס"ל דבהפסד מרובה יש להקל כל היכא דאיכא למיתלי להיתר ולאיסור מטעם נשחטה הותרה אם לא בספק מחמת חסרון חכמה וע"ל ס"ס נ"ה:

ניקב. כ' הש"ך ואע"ג דלעיל סי' מ"ה יש מחמירין בניקב האם וכשר בניטל. בפלוגתא לא קמיירי:

לנברא. (ה"ה) אם נברא נקוב. אווזא שהיה העור שלם על פני כולה מבחוץ והיה נראה גומא עמוקה ברוחב ב' אצבעות באמצע הבטן על פני ארכה והיה ניכר שהיה שם חסרון בפנים תחת העור והפשיטו העור ונמצא שאותו עצם האמצעי הבולט באמצע כמו קרש דק שהבשר משני צדדיו היה נסדק ולחלק על פני כל ארכו ובאמצעו ממש. ובאותו הפסק שהיה ביניהם היה נראה מבחוץ הלב והכבד כאשר הם שוכבים בחלל הגוף והיה נראה שנעשה כך מתולדתו בס' צ"צ סימן ע"ו צידד להכשיר אך מפני שהוא דבר חדש שלא נראה כמוהו בעיני המון הטריפה ע"ש. ועיין בפר"ח ס"ק ב' מה שהשיג עליו. עיין לקמן סימן נ"ד בש"ך ס"ק ט':

נתמסמס. ע"ל סימן מ"ג ס"ב בהג"ה וסי' מ"ח ס"ה:

שנשתנה. כתב מהרש"ל דוקא נשתנה הבשר ממראיתו אבל כשאין רואין שינוי בבשר אין לחוש אפי' נקרע הבשר לומר שמא נתמסמס והוי כניטל דלא מחזקינן ריעותא עכ"ל:

מסקנת הגמ' כרב אדא בר נתן חולין דף מ"ט:

כדפשט רב הונא שם בדף ט':

מימר' דרב שימי בר חייא שם דף נ':

כרב משרשיא בריה דרבא:

טור בשם רבי יונה ושלזה הסכים אביו הרא"ש וכן כתב הרשב"א בשם התוס' וכן פסק רבינו ירוחם:

ל' הרמב"ם בפ"ו מה"ש וכ"כ התו' והרא"ש והר"ן אמשנ' דריש פ"ג דחולין
(°) לעיל בסי' מ"ג:

טור בשם הרשב"א:

הרמב"ם בפ"ח מה"ש ודייק זה מדמנו החסירה והנטולה בשתים כשמנו ח' טרפיות שנאמרו למשה מסיני ש"מ שאין דינם שוה (ת"ה סי' קע"ז ואו"ה כלל נ' דין ג' דהכי קיי"ל ומביאם ד"מ וע"ל סי' נ"ד ס"ק ח' ט'):

הרשב"א בת"ה והג"א בשם ר"ת וש"פ:

או בזאב. שם וע' בה"ג:

אבל לא כו'. שהן אינן בכלל בני מעים בלשון גמ' ממש"ש נ"א ב' אמר אמימר כו' א"ל מר זוטרא כו' ומוסיף אף נגד הדפנות כגון לב וטחול כו' וכיוצא דלאמימר א"צ אלא נגד כרס ודקין:

ע"ל כו'. ר"ל דא"א בקיאין.

כ"מ שאין כו'. עש"ך. ופר"ח השיגו והסכים לדעת מהר"ם מלובלין וע"ל סי' ל"ט סט"ז וסי"ז וכן שם ס"ה. והעולה דלא אסרינן אלא בדבר דשכיח כמ"ש תוס' שם ובזה ניחא מ"ש נ"א דבכל נקובי דעלמא טרפינן אף בלא ק"ד אע"ג דיש לתלות אחר שחיטה (וע"ל ס"ס נ"ה וס"ס נ"ו):
(ליקוט) כ"מ כו'. וכ"פ בסה"ת סוף ה' טרפות ובת"ה (ע"כ):

כל אבר כו'. כמש"ל סי' מ' ס"ה:
(ליקוט) כל כו'. במכ"ש ולא דמי לטחול דשם אמרינן (נ"ה ב') ולית הלכתא כו' אלא דוקא בסומכיה ולא אשתייר כו'. תוס' ורא"ש רפ"ג. וראבי"ה חולק עהג"א שם (ע"כ):
(ליקוט) כל אבר כו'. ממש"ש נ"ח ב' ההיא חיותא כו' אע"ג דלא תנן בהו אלא ניקב וז"ש ניטל הטחול כשר דוקא בטחול (ע"כ):
(ליקוט) כל אבר כו'. במכ"ש ואע"ג דבטחול כו' שאני שם שאין נקובתו כשאר נקובות דמפלגינן בין קולשיה לסומכיה ואם נשתייר כו'. הרא"ש. והוכיח הר"ן מדקתני ניטל הטחול ואם איתא מאי שנא טחול דנקט וכן ברפ"ד חותך כו' אלא דוקא טחול וכנ"ל. וראבי"ה חולק ע' מרדכי והג"א שם (ע"כ):

וכן אם כו'. כמ"ש נ"ח ב':

חוץ כו'. נ"ה א':

וכל כו'. שם:

וכל כו' ה"ה כו'. ממ"ש כזית במקום מרה וע"כ צ"ל משום מרה הוא וא"כ ה"ה לנברא הסך ומתני' מני לה בנטולה הכבד שניטלה וכן עולא:

ויש כו'. עבה"ג:

כל כו'. נ"ג ב' רואין כו':

א) [סעיף א'] כל אלו הנקבים אם יש במה לתלות כמו בטבח או בזאב שנטלן תולין בהם. ועיין לעיל סי' ל"ו סעי' ה' בדיני ידי טבח וזאב ובדברינו לשם בס"ד.

ב) שם. ואם אין דבר לתלות בו וספק אם ניקב מחיים אם לאו נוקבין נקב אצלו ומדמין וכו' הגה ועיין לעיל סי' ל"ו כיצד נוהגין. ור"ל דשם כתב בהגה סוף סעי' ה' דבזה"ז אין אנו בקיאין ואין לסמוך אהקפה כלל להכשיר עכ"ל ועיין בדברינו לשה או' קי"ד ואו' קט"ו שכתבנו שכ"ה דעת כל האחרונים דאין לסמוך האידנא על הקפה כלל יעו"ש.

ג) ובענין מעשה שהיה דכשפתחו הטרפש של בהמה קפץ עליהם קילוח גדול של מים עכורים שהביא הפר"ח או' א' ושאר האחרונים כבר כתבנו זה לעיל סי' ט"ל או' שצ"ד קחנו משם.

ד) שם בהגה. ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הרעותא לאחר שחיטה דלא יצאתה מחזקתה מחיים. הנה בדבר זה איכא פלוגתא דרבינו יונה וסיעתיה ס"ל כדברי מור"ם בהגה דלא אזלינן בתר חזקת היתר אי איכא רעותא מחיים ומהר"ם מלובלין בתשו' סי' ס"ו חולק על דברי הרב בהגה וכתב דאדרבא התו' שם דחו חילוק זה ומסקנת התו' דאפי' היכא דנעשה הרעותא מחיים יש להעמיד הבהמה בחזקת היתר יעו"ש. והב"ד הש"ך סק"ג ועי"ש בש"ך מה שהאריך בזה ומסיק דיש להחמיר כדברי מור"ם בהגה יעו"ש. וכן האריך בזה הפר"ח סי' כ"ט או' א' והתב"ש סי' כ"ט או' א' וסיים שם התב"ש וז"ל ולכן אין לשום מורה להקל בשום ספק בעולם כ"א המפורש בפו' דאין שוקל לשקול במאזני צדק אם הספיקות שקולים גם איזה נקרא רעותא ברורה ואיזה לא ובקל יכולים לטעוח באלה ואין להורות בזה כ"א לצורך גדול ובעיון היטב עם החברים המקשיבים וע"פ שיטת המחמירים דדאו' הוא עכ"ל והב"ד הבי"צ בסי' זה בעמ"ז או' י"ד וכתב דבדינים אלו מאחר שגדולי הפו' מחולקים ויש יסוד גדול בזה להקל ולהחמיר לכן אין להקל בפשיטות כ"א ע"י מורה הוראה גדול וצ"ע רב עכ"ל וכ"כ זב"צ סוף או' ג' ודאי שאין לנו להורות בזה מדעתנו אלא דוקא הכתוב בדברי הפו'.

ה) [סעיף ב'] כל אבר שאמרנו וכו' בין שנברא חסר. וה"ה אם נברא נקוב. פר"ח או' ב' ובסי' מ"ג או' ב' לה"פ או' ג' שה"מ או' ו' זב"ת או' ח' וכתב שם הפר"ח בסי' מ"ג ודלא כהט"ז שם סק"ב שהכשיר וגם הש"ך שם בנה"כ השיג על דברי הט"ז הנז' וסיים שמעשה בא לפניו בדין זה ונשא ונתן בדבר עם בית דינו והטריפוהו יעו"ש.

ו) שם הגה. חוץ מטחול שניטל וכו' עיין לעיל סי' מ"ג ובדברינו לשם בס"ד.

ז) שם. וכל שאמרנו בו אם ניטל טרפה ה"ה לנברא חסר. ויש מכשירין בזה. הגה ובהפ"מ יש לסמוך אמכשירין. והפר"ח או' ד' כתב דנקטינן להחמיר אף בהפ"מ וכ"כ הלה"פ או' ה' בנ"י או' ד' תב"ש או' ג' זב"ת או' יו"ד. ענ"ה סי' ל"א או' ו' זב"צ או' ה' זולת במקומות שנהגו כמור"ם ז"ל ופשטה ההוראה להקל אי נהוג נהוג ויש להם על מה שיסמוכו. מחב"ר שם. ענ"ה שם.

ח) ומ"ש שם הפר"ח בענין תרנגולת שיש בעצם גולגלתה חטוטרת וכו' כבר כתבנו זה לעיל סי' ל' או' ל"ו יעו"ש.

ט) אווזא שהיה העור שלה שלם מבחוץ ע"פ כולה והיה נראה גומא עמוקה כרוחב ב' אצבעות באמצע הבטן ע"פ ארכה והיה ניכר שיש שם חסרון מבפנים תחת העור והפשיטו העור ונמצא שאותו עצם האמצעי הבולט באמצע כמו קרש דק שהבשר מב' צדדיו היה נסדק ונחלק ע"פ כל ארכו באמצעו ממש ובאותו הפסק שהיה ביניהם היה נראה מבחוץ הלב והכבד כאשר הם שוכבים בחלל הגוף והיה נראה שנעשה כך מתולדתו יש להכשיר. צ"צ או' ע"ו. והב"ד הפר"ח או' ב' וכתב דה"ד אם העור שלם מבחוץ דיש להכשיר מכח ס"ס אבל אם העור ניקב מבחוץ סתמא דמלתא נעשה ע"י קוץ וטרפה. לה"פ או' ג' שה"מ או' ו' מש"ז סי' מ"ט או' ג' זב"ת או' ח' זב"צ או' ו' ועיין לעיל סי' מ"ט או' ל"ו.

י) [סעיף ג'] כל אבר וכו' אם נתמסמס פסול. עיין לעיל סי' מ"ג סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

יא) שם הגה. ואנן שאין אנו בקיאין כל שנשתנה מראית הבשר לרעותא הוי כניקב שם. ודוקא נשתנה בשר ממראיתו אבל כשאין רואין שינוי בבשר אין לחוש אפי' נקרע הבשר לומר שמא נתמסמס והוה כניטל אלא לא מחזקינן רעותא ט"ז סק"ד בשם רש"ל כנה"ג בהגב"י או' יו"ד. לה"פ או' ז' בל"י או' ה' מש"ז או' ד' זב"ת או' י"א. ענ"ה סי' ל"א או' ז' בי"צ בעמ"ז או' כ"ו. זב"צ או' ח'.

יב) ואם לא יש רעותא בבשר כלל אלא דוקא שינוי מראה לחוד יש להכשיר. נוב"י חי"ד סי' י"ג. מחב"ר או' י"ב. פ"ת או' ד' כריתי או' ז' בי"צ בעמ"ז שם. זב"צ או' ט' וכ"כ לעיל סי' מ"ג או' י"ד יעו"ש.

יג) גם צריך להיות השינוי מעל"ע דאל"כ לא דהוי כנתמסמס קצת ואין מטריף והתורה חסה על ממון ישראל. כריתי שם. בי"צ בעמ"ז שם. זב"צ או' יו"ד. ועיין לעיל סי' מ"ג או' ט"ו.

יד) אם שינה איזה אבר מהפנימיים את צורתו מכמו שרגילים להיות כגון הטחול שדרכה להיות ארוכה ונמצאת עגולה או מרובעת וכיוצא בו מן התמונות וכן שאר כל האיברים כשר כיון שאין בהם שום רעותא. חכ"א כלל י"ד או' ל"ב. זב"צ או' י"א.

ומדמין זה לזה ואנן אין בקיאים בבדיקה ואפשר להחמיר י"ל כן וצ"ע:

ולא אמרינן נשחטה עיין פלתי שהארכתי בזה והעלתי אם ריעותא מחיים אסורה עכ"פ מדרבנן ולא סמכינן אחזקתה כלל. ע"ש באריכות

אלא בדבר כו' הש"ך ואחרונים אין דעתם מסכמת בזה רק אם יותר שכיח ורגלים לדבר שנעשה אחר שחיטה אבל ספק שקול ספקא דאורייתא לחומרא ואסרינן אותו ועיין פלתי שהסכמתי עם רמ"א מבלי לנטות מדבריו ימין ושמאל ואדרבא בספק שקול אמרינן להקל רק הכא שרגלים לדבר שנעשה מחיים. ובררתי שגם הרמב"ם סובר כן ואין לנו אלא דברי רמ"א

בין שנברא חסר או נברא נקוב ועיין לעיל גבי טחול שדעת הצ"צ לחלק בין נקב שיש בו חלל ובין נקב ע"ג דבר שטחו דלא שייך בו נברא בנקב ועיין מש"ל בזה

מטחול וה"ה האם שניטל כשר וניקב יש דעות להחמי' ולהטריף ש"ך:

יש לסמוך אמכשירין והפר"ח כתב דאין להקל כלל. ועיין פלתי שדחיתי כל טענותיו והבאתי ראי' לרמב"ם ושגם תוס' ס"ל כרמב"ם וע"ש

כל שנשתנה צריך להיות שינוי גמור וניכר קצת רקבון אבל בשינוי מראה במקצת ודאי אין לחוש גם צריך להיות השינוי מעבר לעבר דאל"כ לא דהוי הנתמסמס קצת מ"מ אין מטריף ופשוט התורה חסה על ממון ישראל. וח"ו להחמי' במקום דליכא פקפוק:

כל מקום שאין יכולים לתלות שנעשה אחר שחיטה וכו' הרי זה ספק טרפה ולא אמרינן נשחטה וכו' ועיין ש"ך ס"ק ג' שהאריך בזה וכן הפר"ח ריש סי' כ"ט האריך בזה ענין #ד) ולבר' כל זה בקצרה נאמר כי אמרו בגמ' יבמות פ"ג וכולן שהיה בהם ספק קדושין קרוב לו קרוב לה וכן ספק גרושין חולצות ולא מתייבמת וכה"ג למה לא קתני גבי גירושין קרוב לו וכו' ומשני רבה משום דסיפא אשה זו בחזקת היתר לשוק קיימי ומספק מחמת גרושין אתה בא לאוסרה אוקימינין אחזקתא ומותר ולא אמרי' להחמיר להצריכה חליצה אם אתה אומר חולצת מתייבת משא"כ בקדושין אשה זו בחזקת היתר ליבם קיימת ומחמת ספק קדושין אנו באנו לאוסרה אנן מחמירין לחלוץ ול"ל אם אתה אומר חולצת מתייבמת מה בכך תייבם הא מדינא מותרת ליבם ע"כ והקשו תוס' בד"ה אשה זו וכו' בספק דרוסה למה חיישינן הא יש לבהמה חזקת היתר ואי דנולד ריעותא מחיים הא אף כאן ריעותא מחיים ומ"מ אזלינן בתוך חזקה ותי' דדרוסה שכיח וכן בישב קוץ בושט ע"ש וכ"כ התוס' חולין דף מ"ג ע"ב ד"ה קסבר והנה הד"מ כתב בסי' ל"א מעשה שהיה בקראקא במוח שהיה בו מים ולא נודע אם היה מוח מקיף למים או לא ואסרו חכמי קראק' הואיל ריעות' מחיים לא אמרינן נשחט' הותר' וכמ"ש התוס' ביבמות #ה) ותמה הר"מ מלובלין דמייתי חובא לנפשי' דבתו' נזכ' בפי' דמהך דיבמו' ספק קרוב לו ספק קרוב לה מוכח דסמכנן אחזק' אף דנולדה ריעותא מחיים #ו) מיהו כתב הש"ך די"ל דלא פליגי בגוף סברא רק הם סברו להחמיר מצריכין חליצה ולא אמרינן אם אתה אומ' חולצ' תהיה מיבם אבל לא פליגי אעיקרא דדינא דלא הוי חזקה והרב פרי חדש הוכיח דאל"כ מאי פריך התוס' מספ' דרוסה דלמא הך בתר מסקנא נשנית דלא הוי חזקה הואיל ריעות' מחיים. #ז) ונראה דלק"מ ודברי רמ"א מוכרחים דהא בגמ' אמרו שם אמר אביי יגיד עליו רעו תנא בקידושין וה"ה לגירושין וקשה איך סתם המשנה ותני' בקידושין וסמיך למילף לגירושין הא אין הנושאים שוים בקידושין שפיר י"ל דהחמירו לחלוץ ואי דיש לחוש דתייבם בכך שורה הדין דמותר' לייבם משא"כ בגירושין איך נחמי' לחלוץ אולי תייבם ופוג' באיסור של תורה ואף דבאמת לא חיישינן לכך דאם תחלוץ תייבם מ"מ הא סברא יש ואיך סמך המשנה על כך לומר הך בבא בקדושין דנלמוד הימנו לגירושין הא דתיהם שונות ובזה אם מתייבמת לאו איסורא קעבדי ובזה פוגע בערוה וע"כ צ"ל למסקנא ליכא חזקה הוא ואיתרע מחיים וא"כ גירושין וקדושין שווים שפיר יש ללמוד זה מזה. וזהו נכון וישר. ומה שטען הפר"ח א"כ מאי פריך התוס' מן הך ספק דרוסה לק"מ דהא מבואר שם בחולין אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים נ"מ לספק דרוסה וכתב רשב"א בחידושיו בשם רש"י הא דנקט ספק דרוסה דאגב קמ"ל דחוששין לספק דרוסה וש"מ דרבה ס"ל דחוששין לספק דרוסה ואולם לרבה הוכיחו התוס' בהוכחה גמורה דס"ל דאפי' בריעותא מחיים אזלינן בתר חזקה ושפיר הקשה התוס' מרבה לרבא. #א) ובענין זה תרצתי מה דמשני תוס' דרוסה שכיח וא"כ ס"ל לתוס' דחזקה חזקת הגוף דאינו טריפה מסייע ליה לומר דלא דריס לא מהני הואיל ולא שכיח א"כ בכתובות היא אומרת מ"ע אני ס"ל לר"ג דנאמן דאית לה חזקת הגוף ומוציאין ממון אף דמ"ע לא שכיח כמבואר ברא"ש וירושלמי ועיין דיני מיגו להר"ש הובא בש"ך ח"מ סי' פ"ב דמ"ע לא שכיח ומ"מ הואיל אית לה חזקת הגוף נאמנת ול"ל התם הוי ברי ושמא דבדף ל"ה מוכח שם מגמ' ותוס' דאף בשמא ושמא טענינין מ"ע אף דלא שכיח. וכן כתובות דף ע"ז פריך הגמ' מודה ר"מ במומין הראוי לבא בית אביה שעל האב להביא ראי' ופריך הגמ' ואמאי ממון לי בידך הוא וקשה מאי קושי' דלמא הפי' מומין הראוי דלא שכיחי דיהי' נולדים בזמן קצר שהיא בבית בעלה וא"כ היינו חזקת הגוף כיון דלא שכיח להיות אח"כ בבית בעלה ועכצ"ל דאף דלא שכיח כיון דחזקה מסייע אזלינן בתרה ולכאורה צ"ע: אבל באמת נפי הנ"ל לק"מ דתוס' לא אמרו בהחלט הך תי' דלא שכיח ושכיח דבאמת כיון דאיכא ריעות' מחיים אזלה החזקה רק התוס' כתבו זאת לרבה דלרבה צ"ל דלכך חוששין לספק דרוסה הואיל ושכיח ולדידי' ל"ק מהך דמ"ע אני די"ל דס"ל כאידך שנויי שם דאין הטעם משום חזקם רק מכח מיגו ולק"מ: והן הן דברי הרמ"א מכוונים להנ"ל והרשב"א ג"כ הסכים כמ"ש הש"ך וגבי חרותה בידי אדם וכו' כ' באר היטב דכל ריעותא מחיים לא שייך העמיד על חזקתו וצ"ל אליב' דלמסקנא לא קאי הך ביבמות ואין להקשות א"כ דתוס' ס"ל דבריעותא דחיים לא אזלינן בתר חזקה א"כ הא דטרח התוס' בחולין דף י"א ד"ה אתיא לאסור גבינות שנמצא בהמה טרפה ולא אמרינן העמד על חזקת כשרות והשתא דנטרפה דאין לה חזקה מבוררת ע"ש ולא כתבו בפשטות בהוגלד פי מכה וכדומה כגון סרכה דודאי מטרפי בהו דהי' ריעותא מחיים תו ליכא חזקה וביותר יקשה על רמ"א סמ"ק ואו"ה דס"ל בריעותא מחיים לא אמרי' דאזלי' בתר חזקה למה לקמן סי' פ"א פסקו בגבינות אפי' בהוגלד המכה דקודם שלשה ימים גבינות מותרות דאזלינן בתר חזקה והא אי' ריעותא מחיים וי"ל הא לא קשיא בספק יבום או ספק דרוסה ואתה אומר העמד על חזקתה ולא נגרשה ולא נדרסה היא ריעותא דקרה לה מחיים מנגדתו ומחליש כח החזקה ואתרע כח חזקה משא"כ בחזקת הגוף לומר העמד על חזקתה חזקת הגוף דהשתא אתרע אין מחזיק הריעותא בחיים ואין מנגדתם דע"ז אנו דנין אם נולד ריעותא היום או אתמול ואמרינן דנולדה היום ואתמול לא הי' ריעותא כלל וצדקו שניהם. #ב) ומה שיש ליישב עוד לדברי רמ"א כי בלא"ה בימי חורפי דקדקתי בדברי התוס' דנ"ל ד"ה אתיא דכתבו ויש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה דאם עשה גבינות מהרבה בהמות ואח"כ נשחטה אחת ונמצאת טריפה שכולם אסורת ואין לומר העמד פרה על חזקתה וכו' עכ"ל ויש להבין מה ביקש התוס' מזה דעשו מהרבה בהמות ונמצאה אחת טרפה בקצור הל"ל דאם עשו גבינות מחלב בהמה ונמצאת טרפה וכה"ג כתבו התוס' ריש מס' נדה ע"ש ולכן נראה דודאי אפילו לדעת מהר"מ מלובלין וסייעתו דקיי"ל כרבה דהיכי דאתיליד ריעותא מחיים מ"מ אזלינן בתר חזקה מדרבנן ודאי אסור ולא מוקמינן בתר חזקה להקל דהא אביי ורבא ס"ל דחולצת הן בקידושין והן בגירושין והיינו דס"ל להחמיר כמ"ש הב"י וע"כ הא דסברי להחמיר לא דוקא מטעם איסור יבום וחליצה גרידא דמ"ש בזו דכל טיבו של חליצה הוא רק לאו ומה אולמא הך לאו משארי לאוין בתורה א"כ כי היכי דס"ל להחמיר בלאו חליצה ולא לסמוך אחזקה כה"ג ה"ה בכל איסורי לאווין יש להחמיר בכה"ג ומבלי לסמוך אחזקה וזה פשוט ונכון וכמו שאמרו בתרי ותרי ספיקא דרבנן. דרבנן החמירו מבלי לסמוך אחזקה וה"ה בזה וא"כ מדרבנן ודאי אין סומכין אחזקה וא"ק א"כ מה הקשו התוס' מספק דרוסה לוקמי אחזקתה אף דנולד ריעותא מחיים דלמא מדרבנן אסירי י"ל בדף נ"ג ע"ב דילפינן דשמואל אוסר ספק דרוסה הוא מהני ספק דרוסה דאתא לקמי' דשמואל ושדנהו בנהר ופריך הגמ' לשהנהי יב"ח ומשני אתיא לידי תקלה והקשו הא הוי ס"ס ספק טריפה ספק כשר ואת"ל טריפה דלמא לא יבא לידי תקלה ותי' דספק ראשון מהתורה אסור וא"כ מוכח דמן התורה אסור ושפיר הקשו ותי' דשכיחי וא"כ נראה ברור לכ"ע בריעותא מחיים לא אזלינן בתר חזקה מדרבנן ואסור וצדקו לדינא דברי רמ"א וזה נכון וא"כ י"ל דגם תוס' ריש חולין ס"ל כך וא"כ בפשוט בפרה שנשחטה אי להתיר חלבה שנתחלבה מקדם מכח חזקה ידע התוס' דזה ל"ח דאתיליד ריעותא מחיים ועכ"פ מדרבנן אסור ולכך כתבו התוס' דנחלבו בהמות הרבה וא' מהן טריפה וא"כ מן התורה מותרת דברובה בטל מין במינו רק מדרבנן אסור לח בלח בס' במין במינו וא"כ תרתי דרבנן לא אסרינן ויש מקום להתיר ולכך בא התוס' בטענה אחרת ואסור דליכא חזקה מבוררת וכו' ודו"ק. ואם כי הדברים נוחים בפשט התוס' ולישנא מ"מ בזה הדרני בי והאמת כמ"ש דלומר אוקי חזקה והשתא דנטרפה אין הך הואיל ונולד ריעותא מחיים מבטל דהא ע"ז אנו דנין אם הריעותא נולד עכשיו ואי מימים ימימה אבל מ"ש לחלק בין תורה לדרבנן יש בו פנים מהלכה ויפה כתב רמ"א. דכן מוכח מפרק ד' אחין דעכ"פ מדרבנן אסורה דהא חזינן דמחמירין לגבי חליצה מבלי לילך אחר חזקה וא"כ בכל דוכת' בכה"ג אסרינן מדרבנן ולא ידעתי מה הרעש הלזה להתיר במקום דאיכא ריעותא מחיים דעכ"פ מדרבנן אסור ואין כאן ממש שני פוסקים המתירים והרי זה ברור לאסור אבל אם לא אתילד ריעותא מבוא' בדע' התוס' להתיר רק במקום דשכיח עדיין לא ברירי לי בדעת התוס' אם ג"כ טריפה או לא אמרו התוס' רק בדרוסה ודכוותי' דריעותא מחיים כי כבר כתבתי לעיל מראי' דמ"ע דאף דלא שכיח וכן משארסתני נאנסתי דיש קול לאונס ורובא דרצון כמ"ש התוס' והרא"ש ומ"מ דחה החזקה והתוס' בכתובת דף ל"ו ד"ה החרשת העלו להדיא לא מטעם ברי רק מטעם חזקה וע"כ ס"ל דאין לחלק בין שכיח ללא שכיח דמתחלה עלה בדעת התוס' לחלוק על רש"י דנטעון לחרשית ושוטית נאנסתי להוציא ממון בשביל חזקת הגוף דאתרע ולבסוף הודו והביאו ראי' ממחט שנמצא בבה"כ דאיו המוכר צריך להפסיד ומוציא מעות מיד טבח הלוקח ולא יכול לומר ברשותך נטרף דהעמידו על חזקתו וקשה מה ראייה שם שכיח דמ"ש קודם מכירה או לאחר מכירה אבל אונס ומ"ע לא שכיח אלא ש"מ כנ"ל דאף דלא שכיח אלים החזקה והא דתי' בדרוס' משום דשכיח מלבד מ"ש לעיל אף גם י"ל כיון דאיכא תרתי נולד ריעותא מחיים ושכיח מטריפינן אבל במקום דלא נולד ריעותא מחיים חזקה אלים ודחי אף דטריפות שכיח. מ"מ נראה להחמיר במקום דשכיח אבל במקום דטריכות וכשרות כי הדדי נינהו כבר כתבתי ברור מדברי התוס' דאזלינן לקולא וסמכינן אחזקת כשרות וכן כ' רמ"א להדי' בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא אמרינן נשחטה הותרה: אבל הש"ך ופר"ח הביא דברי רשב"א ור"ן בשם רבינו יונה דפסקו כל ספק בשחיטה לאו דוקא ה"ה בכל דבר שאין רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה תלנין להחמיר וכו' שכ"כ הסמ"ק ואו"ה וצ"ל הא דאמרינן קודם שחיטה הרי הוא בחזקת איסור ולאחר שחיטה בחזקת היתר היא לענין להצריך בדיקה דבשחיטה צריך לבדוק אח"כ בסימני' ובסכין משא"כ בשאר מיני טריפות דיש לה חזקת היתר (ולא קשה הא זה לאו מתורת חזקה רק מתורת רוב כדאמרינן דניליף משחיטה עצמה דאזלינן בתר רוב י"ל דספק ד"מ אם שחט כדי צרכו או סכין שאין פגום וה"ל בידי אדם לא אזלינן בתר רובא וצ"ע. #ג) ואני בער ולא אדע בהמות היתר דבהמה שנעשה גבינות מחלבה ונמצאת טרפה אנו באים לדון על החלב וגבינות דעת הרשב"א והר"ן דאם יש מקום לומר שנעשה הטרפה סמוך לשחיטה ממש אנו מתירין הגבינות ומכ"ש אם יש מקום לומר שלא נעשה רק אחר השחיטה כדעת רשב"א במשמרת הבית דצריך להיות ספק אולי נעשה לאחר שחיטה ואז הגבינות מותרת ועיין לקמן סי' ס"א בט"ז דחולק וכמ"ש לקמן דהנכון אתו ולכ"ע אם יש ספק אם הטרפות נעשה לאחר שחיטה מתירין הגבינות ובהמה אתה אוסר ומשוי' לי' ספק של תורה. #ד) ואפשר לדעת משמרת הבית בחלב איכא ס"ס דלמא אינו טרפה כלל דלאחר שחי' קרה ואת"ל דקודם שחיטה דלמא לאחר שנחלבה אבל בבהמה ליכא רק חד ספק דזהו דוחק דכל לתא של תורת הבית הוא שם בדף פ"ז משום חזקה ודעת ר"ש דחזקה מכח רוב ולא מטעם ס"ס וזה תשובה למ"ש במשמרת הבית די"ל לאחר שחיטה דא"כ דל חזקה מהכא הא איכא ס"ס (ואף שאינו מתהפך ל"ל בה כמ"ש לקמן סי' ק"י ע"ש) וגם כפי שנראה מחידושי רשב"א הפי' סמוך לשחיטה ולא אחר שחיטה וביותר יקשה על הסמ"ק ואו"ה דהעתיק רמ"א לקמן בסי' פ"א דבריהם בהוגלד פי מכה דודאי תוך ג' ימים נטרפה אבל מקודם לג' ימים החלב מותרת הרי דיש כאן רק ספק אי קודם ג' ימים או לאח"כ והבהמה ודאי טריפה והחלב מכשירין ואוקמא אחזקתה חזקת כשרות ואם הספק בבהמה אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה לטרוף משום ספק תורה דבר זה רחוק מהשכל והרשב"א גופי' גבי חרותה תלה הספק לאיסור משום דאתיליד ריעותא מחיים והרי אע"פ שכ' כנ"ל בשם ר' יונה גבי נשחטה הותרה דבהמה בחזקת איסור עומד כ' להדיא דאם נולד ספק טריפות כל שנוכל לתלות לאחר שחיטה מוקמינן לי' בחזקת היתר דסתם בהמות אינן טריפות עכ"ל וצ"ע ולכן ברור דהן לא אמרו אלא בדבר שרחוק במציאות שיהי' נעשה לאחר שחיטה כגון נשבר הגף קודם שחיטה שכיח דהעוף פורח וכדומה אבל לאחר שחיטה מונח במקומו מי ישברו ולכך לא תלינן ובאמת כ' רשב"א אם אפשר לתלות שדרסו עלי' באמת כשר וכן כולם אבל אם הוא ספק שקול ואין כאן ריעותא מחיים לכ"ע מותר כדעת הרמ"א בש"ע ואין בזה לזוז מהוראתו הן להחמיר והן להקל. #ה) אלא שצריך אני להתלמד כיון דתוס' אוסרים הגבינות משום דלא הוי חזקה מבוררת ולא ס"ל כרש"י דהוי חזקה מכח רובא מה קשי' לי' מספק דרוסה הא לית כאן חזקה מבוררת ואפשר דתוס' לא כיוונו לחזקה חזרת כשרות דאין מבוררת אולי יש שום טריפות בבהמה אבל התוס' כיוונו לחזקת הגוף דנימא אוקי אחזקה דלא נדרסה וא"כ זהו לגבי ספק דרוסה מבוררת דכי נדרסה בעת לידה רבוצה תחת אמה אבל זהו דחוק דא"כ גבי ספק בשחיטה דאמרינן אוקי בחזקת איסור נימא אוקי בחזקת הגוף דכי נולדה שמוטה או עקורה וכדומה וכ"כ בגבינות בסרכה בריאה שמטריף בהו או מחט בבה"כ מעבר לעבר והוגלד המכה נימא אוקי אחזקה כי לא נולדה במחט ומכה בהוגלד וק"ד מבטן וע"כ צ"ל דמה בכך מ"מ יכול להיות דבלי זה הי' נקובה מבטן וא"כ כ"כ בדרוסה נימא דהטעם דטריפות דארס מנקב לבני מעיים ואולי נקובה היה מרחם ואם נמצא טריפה בכוליא שהקטינה יוכשר החלב מכח חזקה מבוררת דאלו נולדה מבטן כשרה אף שהקטינה והרי כאן חזקה מבוררת אלא כיון דאין כאן ברור בכל טריפות מה נ"מ טריפות אחר או באבר זה מ"מ אין ברור שכשרה היא וא"כ אף בדרוסה כן. ולכן נראה דודאי התוס' דהטריפו לגבינות דלית להו חזקה אף דקיי"ל דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות כשרות כמ"ש מהר"ש וצ"ל כמ"ש מהרש"ל ביש"ש רוב בהמות אין להם ריעותא. ובזה א"ש הא דאמרינן נשחטה הותרה ובא זאב ונטל בני מעים והחזירם נקובים דתלינן בזאב משום חזקה הא לא הוי חזקה מבוררת דאולי ניקב מחיים אך לפי הנ"ל ניחא דהא רוב בהמות אינן נקובות וכאן ליכא ריעותא ואמרינן דלא ניקב כלל וחזקה דקאמר הגמ' לאו דוקא רק עיקר הטעם משום רוב ולפ"ז גם בס' דרוסה י"ל דניזיל בתר חזקה ורוב ולא נראה כלל כמ"ש התוס' נשחטה הותרה והיינו משום רוב וה"ה בזה ולכך יפה תי' התוס' דדרוסה שכיח ומה יועיל הרוב הא רוב חיות דורסין ושכיחי הדרוסה ובזה מיושב מש"ל דגבי חזקה אמרינן אפילו בדבר שכיח דהא כאן עיקר הדבר מכח רוב ובא זה וביטל זה אך עם כל זה אין לבי נח בזה כי לשון התוס' מורה הכל על חזק' ולא על רוב ומי שדעתו רחבה ישים לבו ליישב דברי תו' על בורי' ויקב' שכר מנותן התורה. ואפשר שעיקר קו' התו' מן רוב רק דלא תאמר הואיל וריעות' פה לא אזלי' בתר רוב דרוב לא אית בהו הך ריעות' כהך עובד' דהי' מים בראש ורוב בהמות ל"ל מים בראש וע"ז הביא התוס' מחזקה כמו דלא מזיק הך ריעותא דמחיים לחזקה כן לא יזיק לרוב ואם כי הלשון משמע על חזקה איהו דחוק ומוקי אנפשי'. #ו) והרב המהרש"א פי' כן בדברי התו' דהתו' הקשה על ריב"א דס"ל לענין נקב יש לוושט בדיקה מה פריך ור"מ איך אכל בשרא דלמא בדיק והקש' מהרש"א דלמא מחשש דרוסה הי' לו למנוע מאכילת בשר דלית לי' בדיקה ולכאורה דבריו צ"ע דהא התוס' פירשו דלכך חוששין לספק דרוסה דשכיחי וזהו בבהמה דחזינן איהו שתיק וכו' וכדומה אבל בהמות דעלמ' וכי יהי' שכיח שיהיו נדרסים א"כ לא הנחת בהמה לרועי צאן וא"כ אזלינן בתר חזקה ולפי מ"ש ניחא דכל קושיות התוס' היא משום רוב והקושי' לר"מ דלא אזל בתר רוב. וכן הרמב"ם דכתב הואיל שדרוסה מפורש בתורה כל ספק שיסתפק בו הרי זה אסור וליישב קושי' הב"י איה ספק דשרי בשאר #א) אסור' י"ל כמ"ש הט"ז בריש סי' כ"ט דכוון הרמב"ם לקושי' התוס' דלמה נימא דספ' דרוס' אסור ולא אוקמינן אחזקה ולכך ס"ל לרמב"ם הטעם דמפורש מהתור' והא דפריך הגמ' על עולא בישב קוץ בוושט מן דרוס' אף דזה מפורש וזה אינו מפורש ל"ק דהא אירע דנקב בושט הוא נבילה ומפורש בכלל נבלה ואין ענין לכללת דטריפות ובז' #ב) מיושב קושית הרא"ש מן מחט בבה"כ דשה לא נתפרש בתורה כהנ"ל בסי' ל"ג ויש עוד להסביר דמה בכך דמפורש בתור' או בא בהלמ"מ למה יהי' בזה הבדל לאסור ספיקו אבל לענין דעיקר הטעם דחוששין לספק דרוסה דשכיח רק מאן מעיד דשכיח רק התורה העידה דבחרה בזה טריפות לפרשה יותר משאר ח"י טריפות והיינו משום דמצוי ושכיח וא"כ כיון דתורה העידה דשכיח פשיטא דיש לאסור ספקו ודוק וא"כ לפי דברי רמב"ם פשיטא דמותר אם הם שוה בשוה כדעתו בכל טריפות ודו"ק:

ובהפסד מרובה יש לסמוך אמכשירין הנה הרב בב"ח סי' נ"ד תמה דלעיל בסי' מ"ג סתם המחבר ורמ"א לא הגיה דבשני כבדים טריפה והיינו כרשב"א דהא לרמב"ם כשר ואיך הביא מחבר כאן דעת הרמב"ם ג"כ ורמ"א כתב דיש לסמוך עליו בה"מ. #ג) והנה אמת כי ברמב"ם גופי' בפ"ו מהל' שחיטה דין כ' דכתב ניטל הטחול או נמצאו שני טחולים כשר ולא כתב שני כבדי' משמע דס"ל כבה"ג דטריפה #ד) מיהו מזו אין ראי' דס"ל נקבו סמפונות שבתוך כבד דטריפה וא"כ ה"ה חסר ובנחסר הכבד ודאי דנפסדו סמפונות ולכך טריפה ואין עליו טענה מדין של בה"ג אבל לדידן דקי"ל דלא כוותי' ואין נקב פוסל בסמפונות ומ"מ מטריף בשני כבדים משמע דלא כרמב"ם מיהו כפי מ"ש ברי' סי' מ"ג י"ל דבלא"ה הר"ן מכריע דלא כרמב"ם מדקתני כל יתר כנטול דמי ולא קתני כחסר דמי אילו יש הבדל בין ניטל לחסר ע"ש ולדבריו צ"ל אף לרשב"א יקש' למה קתני כנטול ולא כחסר וצ"ל דלישנא בעלמא נקט כיון דלית נ"מ לדינא וזהו לא הוטב בעיני רמב"ם לכך ס"ל אדרבה יש הבדל בין נברא חסר לניטל אמנם חז"ל הי' להם במסורת כי ביתרת כ"כ גובר חולשא בבהמה כאלו ניטל האבר אשר החולשא חזק יותר מנברא חסר כן ביתרת האבר החולש' גובר עד שא"א להתקיים ויהי' שניהם כלים והולכים ויהי' נטלים ע"י חולשא #ה) וזהו שדייק במתק דבריהם כל יתר לא כנברא חסר דמי כי אם כניטל דמי כי ע"י יתרת סוף האבר ההוא להיות כלה והולך ולהיות נחסר וא"ש דוקא כניטל דמי וא"כ הך דב' כבדי' דטריפה לכ"ע אך הרב בת"ה כפי מ"ש לקמן בסי' נ"ד משמע דלא ס"ל כן ועיין מש"ל בה כי לענ"ד ברור כמ"ש #ו) והנה לכאורה יש ראי' לרשב"א החולק ארמב"ם מגמ' דנדה דף כ"ד ע"א גוף אטום אינו מטמא לידה ואיזהו גוף אטום רבי אומר כדי שיטול מן החי וימות ר' זכאי אומר עד ארכובה ר' ינאי אומר עד לנקביו ר"י אומר משום ר' יוסי בר יהושע עד מקום טבורו וקאמר הגמרא בין ר"ז לר"י איכא בנייהו טריפה חיה מ"ס טריפה חי ומ"ס אינה חיה ופירש"י דנחתכה מן ארכובה למעלה טריפה וס"ל טריפה אינה חיה ור' ינאי פליג וס"ל טריפה חיה ובין ר"י לר' יוחנן א"ב הא דר"א ניטל ירך וחלל שלה ופירש"י ר' יוחנן לית לי' דר"א וכו' ע"ש ולכאורה קשה הא תנן נתתך רגלים מן ארכובה ולמעלה וכו' אבל חסר לא תנן רק נחתך דהיינו ניטל וא"כ בנברא חסר לדעת הרמב"ם כשירה והא שם בגוף אטום הא נברא חסר וא"כ כשירה לדעת הרמב"ם ובגמ' משמע לכ"ע טריפה רק החולק ס"ל טריפה חיה וזהו לכאורה ראי' לדברי רשב"א אבל באמת בלא"ה י"ל דהרמב"ם מודה בחסר הרגל דטריפה. אמנם בתר עיון ראיתי כי ממש זה אחד מהראיות שהיה לרמב"ם בדין זה דרמב"ם פסק בהלכות איסורי ביאה פ"י הלכ' י"א דגוף אטו' דאינו טמאה לידה היינו עד טבורו כר"י בן יהושע #ז) וכבר תמהו עליו דר"י בן יהושע ס"ל דניטל ירך וחלל אינו נבלה וגם טריפה חיה אבל לפי דפסק דניטל ירך וחלל שלה נבילה א"כ ה"ל לפסוק עד לנקבי' והדבר צ"ע לכאורה בשלמא הך דהא דפסק דטריפ' אינו חיה ל"ק די"ל דס"ל כמ"ש חדושי רשב"א בשם רמב"ן הואיל וחי יב"ת ולד הוי וצ"ל הא דאמרינן טריפה אינו חיה שם בנדה היינו כר"מ שם בחולין דאינו חי יותר מחודש אבל הך קשיא #ח) ולכן נראה דקשיא ליה לרמב"ם א"כ דפליגי תנאי בהך דר"א דאמר ניטל ירך וכו' מה פריך הגמרא בחולין דף ל"ב ע"ב ולחשב נמי דר"א נטלה ירך וחלל שלה נבלה וקשה לוקמי מתניתין כר"י בן והושע דפליג אר"א וסתם משנה כר"י בן יהושע דהוא תנא וכה"ג משני הגמרא בפ' א"ט כתנאי טובא ע"ש לכן ס"ל לרמב"ם דלא נחלקו בגוף הטריפות רק בהך סברא אי נברא חסר וניטול חד דינא אי אית בנייהו ולכך ר"י דאמר עד לנקביו ס"ל דכמו דניטול טריפה או נבילה כן בנברא חסר אבל ר"י בן יהושע ס"ל אמת דהיא נבילה רק ה"מ בניטל אבל בנברא חסר טריפה ולא נביל' והני כולם נבראים חסר ואין כאן נבילות ולכך בעינן עד טבורו ולכך לא מצי הגמרא בחולין הנ"ל לאוקמי הך מתניתין דאלו טריפות ר"י בן ר' יהושע היא דפליג אר"א דבגוף הדין בניטול לא פליג רק פליג אנברא חסר כמו גוף אטום והרמב"ם דמחליט זאת הסברא בין נברא חסר בין ניטל ולכך פסק כר"י בן יהושע וחד מסתייע לחברי' והדברי' ברורים ודוק. וכן מוכח מתוספת דף נ"ז ד"ה דלמא וכו' דכתבו וזה תימא דאפי' נבילה נמי מיקרי אם ניטלה ירך וחלל שלה ניכר כדאמר ר"א וליכא מאן דפליג וכן כתבו בדבור שלפניו למה וכו' דלא משתמט למנקט בחד דוכתא שמוטת ירך בבהמה כשירה #ט) האיכא ר"י בן יהושע דלית לי' וע"כ כשר לגמרי ס"ל דאי טריפה הא ר' ינאי ס"ל טריפה אינו חיה וכי נימא ר' ינאי ור"י בן יהושע בתרתי פליגי בטריפה אי חי' ובדר"א ניטל הירך וכו' ואין זה סוגית הש"ס בשלמא מהך דתמורה דף י"א ע"ב דאמרינן ר' לית לי' דר"א דאמר ניטל וכו' ל"ק לתוס' דשם י"ל ל"ל דר"א דאמר נבילה אבל טריפה מיהו איכא אבל כאן מוכח דס"ל כשירה לגמרי ק' #י) וע"כ צ"ל דתוספת ס"ל כרמב"ם דדוחק לומר דפליגי בגוף הדין דלא מצינו וכו' רק אם נחסר בכלל אבל ניטלה ודאי טריפה והדברי' הם כהווייתן כי תו' ורמב"ם מסכימים כאחד ומי ימרה פיהם ולכן הואיל יש לרמב"ם יתד יפה כ' הרמ"א דיש לסמוך בה"מ וכן דעת תה"ד והאו"ה ובפרט במקום שיש בלא"ה סניף להתי' ואף הפר"ח המחמיר ברור:

מקום שאין. עי' בש"ך ועיין בתשובת בית יעקב סי' פ"ד ובתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ח' ובתשו' תולדות יצחק סי' י"ח [ועיין בתשובת חמדת שלמה ס"ב מ"ש בזה באורך]:

[לנברא חסר. עי' בה"ט מ"ש אווזא שהיה העור שלם כו' עד אך מפני שהוא דבר חדש שלא נראה כמוהו בעיני המון הטריפה. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ג סימן ס"ב שגם לפניו בא שאלה כדומה לזה והכשיר ג"כ וכתב דהצ"צ הטריף לפי שהיה מלתא חדתא וקצתן היו מהנדזין בדבר אבל לדינא נ"ל שהיא כשירה ואם ימצא עוד כזה ויבא לידי אכשירנו וכ"ש בנידון זה שנראה (יותר) שנחסר הקרש מתחלת הבריאה ובפרט שאמר לי בעל האווז שבכל האווזות לא היה שומן כזאת ואילו היתה טרפה היתה מתנוונה ע"ש]:

מכשירין בזה. עיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ה' באמצע התשובה שנסתפק לדעת הרמב"ם (שהוא היש מכשירין זה) מה בשבורין דהיינו אבר שטריפתו בכלל שבורה אם נברא כך אם הוא טריפה ע"ש באורך:

שנשתנה מראית. בב"י בשם המרדכי מסיים והכל לפי העלין. וכתב בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן י"ג דר"ל שצריך שיהיה ג"כ לקותא בבשר אבל בשינוי מראה לחוד לא מטרפינן אמנם אם היה ליקוי בבשר אף שלא שלט מעבר לעבר רק המראה לחוד שלט מעל"ע טריפה וכן נראה לו להורות. גם נ"ל בכ"מ שימצא שינוי מראה צריך לבדוק ולעיין אם אין לקותא בבשר. וע"ש עוד הבאתיו לעיל סימן מ"ג ס"ק ה':

ועיין לעיל סי' ל"ו. סעיף ה' נתבאר דאין אנו בקיאין בהקפה וע"ש:

כל מקום כו'. מילתא באפה נפשה היא וק"ל ועיין בעט"ז שערבב הדברים:

כל מקום כו'. ז"ל דרכי משה בס"ס ל"א מעשה בא לידינו פה ק"ק קראקא בראש בהמה שהיה בו מים וקודם שידעו הריעותא חתכו הגולגולת לשנים ומקצת המוח מן הגלגולת ולא היה נודע אם המוח הקיפו או לא ואסרנוה ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה ולא דמי דהואיל ויש כאן ריעותא ברור מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמע בתוס' פ' ד' אחין (יבמות דף ל"א) עכ"ל. וע"פ הדברים האלה הם דבריו בהג"ה כאן ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' ס"ו חלק על דברי הרב ואמר דאדרבה התוס' שם דחו חילוק זה ומסקנת התוס' דאפילו היכא דנעשה הריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזקת היתר כדאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק והא דחוששין לספק דרוסה וכן לעיל סי' ל"ג בישב לה קוץ בושט דחוששין שמא הבריא היינו משום דשכיח. ומ"ש הרשב"א בתשובה סי' ר"ג ותש"ס דכשנמצא מחט תחוב ולא הספיק לבדקו אי ניקב משני צדדו' דטרפה היינו נמי משו' דשכיח וכן הא דנוהגים לאסור מים במוח הוא נמי משום דשכיח ע"ש שהאריך בביאור הדברים האלה ובישוב דברי הרשב"א וכתב והוכרחתי לפרש כן דברי הרשב"א כדי שלא יקש' לדבריו קושית התוס' דלעיל מפ' ד' אחין ע"כ דבריו בקצרה ובאמת המעיין בתוס' שם יראה לעינים כמ"ש מהר"מ אבל נ"ל דדעת הרב הוא דהתוס' כתבו כן לרבה דאמר בש"ס התם אשה זו בחזקת היתר עומדת כו' אבל אביי הא אקשי לרבה התם מהך דנפל עליו הבית כו' אמאי נימא אשה זו בחזקת היתר כו' ומסקו אביי ורבא דלא מוקמינן אשה זו בחזקתה א"כ התוס' דמדמי דין זה לנשחטה הותרה מוכח דכי היכא דלא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר הכי נמי לא אמרינן נשחטה הותרה היכא דאתיליד ריעותא מחיים ואף על גב דאפשר לומר דלמסקנא נמי אמרינן אשה זו בחזקת היתר עומדת אלא דלחומרא אמרינן דבעי חליצה וכדכתב הב"י לשם וגם בדברי התוס' דוחק קצת לומר דלא כתבו כן למסקנא מ"מ כיון דאינו מוכרח ויש פנים לכאן ולכאן וגם) פשטא דש"ס משמע התם דאביי אעיקרא דדינא פליג א"כ מנ"ל ללמוד היתר דילמא למסקנא קיימא דלא מוקמינן אשה זו בחזקתה כך נ"ל לדעת הרב וזה שכ' וכן משמע בתוס' פ' ד' אחין ר"ל שכתבו שם מעיקרא החילוק הזה ואף שדחו שם אח"כ החלוק ההוא היינו לרבה אבל לאביי ורבא דקי"ל כוותייהו יכול להיות החילוק ההוא אמת וקיים. ולענין דינא צ"ע דמה שדחק מהר"מ בדברי הרשב"א ודאי ליתא ואישתמיטתיה (וגם להרב) דברי הרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין שכ' וז"ל והיכא דנשמט גף העוף כו' (וספק קודם שחיטה אזלינן לחומרא) עד תלינן בזאב כ"כ רבינו ז"ל עכ"ל הרשב"א וכ"כ הר"ן שם כל דברים אלו וכ' שכך פי' הרב ר' יונה ז"ל והא דקאמר הרשב"א דהך כל ספק בשחיטה פסול דה"ה לכל שאר טריפות היינו ודאי דמסתמא כל ספק דאורייתא לחומרא אלא דבמלת כל איתרבאי ספק בשחיטה דמוקמינן אחזקת איסור אפי' היכא דלא שכיח ודו"ק. וכן מוכח דעת הסמ"ק ס"ס ר"מ דף צ"ג ע"ב שכ' וכל ספק טריפה שבא לפני חכם ולא נתברר כגון נשבר העצם ויצא לחוץ או ספק סירכא או כל שאר ספיקות שלא ידע אם הם קודם שחיטה או לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולא ידע אי איעכול ניביה או לא בכולן פסק בה"ג לאיסור ולא אמרינן נשחטה הותרה כדאמרינן גבי בא זאב ונטל בני מעיים דהתם יש קצת רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה אבל היכא דליכא רגלים לדבר כלל לא תלינן עכ"ל וכ"כ האו"ה כלל נ' דין ה' וז"ל אם מסופק אי איעכול ניביה או שנמצא לאחר שחיטה ספק בצומת הגידים וכל כה"ג כתבו בה"ג וסמ"ק שיש להחמיר בספיקתו ולא נאמר נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינים כגון זאב שנטל בני מעיים לפנינו והחזירם נקובים עכ"ל או"ה אלמא דכל היכא דליכא למיתלי לא להיתר ולא לאיסור כמו בספיקא דאיעכול ניביה וצומת הגידים וכה"ג תלינן לחומרא ולא אוכל לירד לסוף דעת מהר"מ מלובלין בתשובה שם שכ' דמדברי הסמ"ק ואו"ה משמע דלא תלינן לחומרא אלא היכא דשכיח איסורא כסברת התוס' לעיל והא ודאי ליתא אכן מדברי סה"ת וסמ"ג עשין ס"ג דף קמ"ג ע"ב ושאר פוסקים שכתבו גבי נשבר העצם ולא ידע אי מחיים או לאחר מיתה או שמוטת ירך ולא נודע אי נתעכלו ניביו דיש לאסור דל"ד לזאב דהתם יש רגלים לדבר משא"כ הכא דהספקות תלוי בחסרון חכמה וכ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ז מבואר דכל היכא דאיכא למתלי להיתר ולאיסור תלינן לקולא מטעם דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע כו' וכדעת התוס' פ' ד' אחין וכדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בהפסד מרובה וכה"ג אבל שלא במקום הפסד מרובה יש לפסוק כהר"ר יונה והרשב"א והר"ן דלעיל דהיכא דהאיסור והיתר תרווייהו שוים תלינן לחומרא אפי' היכא דלא אתיליד ריעותא אלא לאחר שחיטה בשגם שי"ל דמ"ש הפוסקים דשאני הספק דחסרון חכמה רצה לומר מטעמא דליכא למיתלי בהיתר טפי מאיסור וכן מבואר בתשו' משאת בנימין סי' נ' דף פ"ז ע"ב וכן באו"ה שם מיהו פשט דברי הפוסקים לא משמע הכי וכן בדברי מהרא"י שם משמע להדי' דעיקר החילוק הוא משום דהוי חסרון חכמה ע"ש ודו"ק וכן אפי' היכא דאתיליד ריעות' מחיים יש לתלות לקולא בהפסד מרובה היכא דלא שכיח האיסור טפי מההיתר וכדעת מהר"מ בתשו' דהכי משמע פשט דברי התוס' פא"ט (דף מ"ג ע"א) ד"ה קסבר כו' וכן כתוב בפסקי תוס' שם וז"ל נולד ספק מחיים ועדיין היא בחזקת איסור אפ"ה נשחטה הותרה עכ"ל ומ"מ יש להחמיר בזה כדברי הרב בהג"ה וע"ל ססנ"א וסי' נ"ג סקי"ג והיכא דההיתר שכיח טפי תלינן אפי' מחיים לקולא כדמוכח מההוא דשגרונא והכי מוכח מדברי הפוסקים לקמן סי' נ"ב סקי"ד:

חוץ מטחול. ואע"ג דלעיל סי' מ"ה יש מחמירין בניקב האם דכשר בניטל בפלוגתא לא קמיירי:

ויש מכשירים כו'. ע"ל סי' נ"ד ס"ג ובמ"ש שם:

אם נתמסמס כו'. ע"ל סי' מ"ג ס"ב בהג"ה וסי' מ"ח ס"ה:

אבל לא בלב. בטור כתוב בכבד ולב ותמה ב"י הא אין נקב פוסל בכבד ותירץ דמיירי בקנה כבד ורש"ל פירש דמיירי בכבד שכנגד המרה דהיינו שניקבה המרה ומקום הכבד שכנגדה הוא ג"כ ניקב אז אסור כדלעיל סי' מ"ב:

בין שניטל בחולי כו' בין שנברא חסר. בניקב לא הוצרך לכתוב כן דכל שנברא בנקב אין עליו שם נקב אלא חסרון והוא נכלל בניטל כמ"ש בסי' מ"ג בתחלתו ע"ש:

ויש מכשירין. הוא הרמב"ם דס"ל דאם תאמר דגם נברא חסר טרפה במקום שאמרו ניטל טרפה ה"ל נטולה וחסורה אחת הם ולמה מנו אותם לשתי' ודעה הראשונ' שהוא הרשב"א ס"ל דודאי שוין הם ונכתבו שניהם שלא ליתן מקום לשום אדם לטעות בזה ולחלק:

כל שנשתנה כו'. כ' רש"ל דוקא נשתנה בשר ממראיתו אבל כשאין רואין שינוי בבשר אין לחוש אפי' נקרע הבשר לומר שמא נתמסמס והוה כניטל אלא לא מחזקינן ריעותא עכ"ל:

(סימן נ' סעיף א' בהג"ה) כ"מ שא"י לתלות שנעשה לאחר שחיטה אע"פ שיש לו בדיקה אם לא בדקוהו או שא"י לבדוק הרי הוא כספק טריפה ואוסרין אותה. וכתב בשו"ת טור האבן סימן מ"א דאף הג"ה לא החמיר רק אם כבר נשחטה ונאבד האבר שא"א לבדוק אבל כשעדיין לא נשחטה מודה דאזלינן לקולא ומש"ה מתיר לשחוט ביו"ט עוף שנולד בו ריעותא. ומש"ה מתיר החלב מבהמה שצולעת ולא נודע אם איעכל ניביה. ובפרט בטריפות זה שבודאי לא נולדה עמו ויש לה חזקה דגופה גם התב"ש מיקל. ועוד ה"ר דאין מחזקינן מאיסור לאיסור בספק דמציאות מיבמות (דף קי"ט) דל"מ חזקה דאשת איש לחזקה דאיסור יבמה לשוק. וע"כ רק גבי זריקת גט מחמירין מטעם שכתבו התוספות בכתובות (דף כ"ב) שיש גט לפנינו משא"כ בס' שקול דטריפות אף שנולד ריעותא מחיים שהיתה בחזקת שאינה זבוחה הוי איסור אחר. וכ"ש דיש רוב כשרות ואין רוב אחר נגדו להוציאה ממנו. ואף בס' אם ניקב הושט דמ"מ נשחטה לפנינו. רק בס' שהה או דרס מחזקינן מחיים שהוא מחד איסור שא"ז וגם יש בו מאי' אבר מ"ה כבני מעיי' כשלא נשחטה כראוי דכמאן דמנחי בדיקולא הוו משנשחטה סימן א' ולא שרו אא"כ נשחטה שחיטה המתרת לישראל. ובסי' י"ז הסכים לדעת הצ"צ גבי מחט הנמצאת דתלינן דעתה נפלה וה"ה בנמצא שבור אם לא ניכר שנעשה מחיים אוקמי' אחזקה קמייתא והשתא הוא דאיתרע ודלא כהת"ש:
ועיין בס' לבושי שרד שכ' בפשיטות לאסור בנאבדה הבוקא בלא בדיקה וראיתו מדכתב המרדכי לאסור בלא נבדקה. ואין ראיה דהמרדכי לשיטתו דס"ל כהפוסקים שמביא הש"ך דלא אמרינן נשחטה הותרה היכא דליכא למיתלי להיתר וכמ"ש בתב"ש סי' כ"ט. אבל למאי דמסיק הש"ך להתיר בהפס"מ ה"נ שרי:

(סעיף ב') ור"ל שאמרנו בו אם נברא חסר טריפה כ"ש אם ניטל ביד. וכל שאמרנו בו אם ניטל טריפה ה"ה לנברא חסר ויש מכשירין. הוא הרמב"ם. ונלענ"ד דאיירי בטריפות שמחמת עצמן נטרפה כגון ניטלה הכבד או גלודה דהוי בכלל נטולה כמ"ש רש"י ריש א"ט (דף מ"ג) ומביאו הש"ך סימן כ"ט. אבל בטריפה שאינה מחמת עצמן כגון ניטל לחי העליון שטריפה להרמב"ם כמ"ש סימן ל"ג ס"ב מטעם קרירת הריאה. וא"כ אין לחלק בזה בין ניטל ביד או נברא חסר דאם נברא הלחי חסר ה"ל חסירת הריאה דתנן במתניתין דא"ט או שחסרה כנ"ל ברור. ובזה מסולק השגת הרשב"א בתה"א (דף מ"ג) על הרמב"ם. ועמ"ש בס"ד סימן מ"א. ומ"ש התב"ש על הרמב"ם בס"ס כ"ט מגמ' דנדה (דף כ"ד) והניח בצ"ע גם הרב בכרו"פ הרגיש בזה ויישבו ע"ש. אכן מ"ש שיש ראי' להרמב"ם מהגמ' הנ"ל אד"מ שיש לחלק בין אדם לבהמה כמ"ש בחידושי לנדה ובחבורי להרמב"ם הל' איסורי ביאה. ועפ"ז יש לדחות ג"כ מ"ש ראיה מדברי התוס' דפא"ט (דף נ"ז) דס"ל כהרמב"ם:

כל אלו הנקבים. עי' פר"ח ות"ש במ"ש בשם פני משה בנמצא מים בחלל הגוף וע' בנו"ב מ"ת סי' כ"ה בנמצא מים בחלל הגוף צריך בדיקה באברים הפנימים כו' לכן יש להחמיר אף בהפ"מ ובשו"ת ב"ח סימן קנ"ז בתרנגולת שבטנה צבה כו' והועתק בלה"ק ועיין בשבו"י ח"ב סי' ס"ה שהביא דברי הב"ח וכתב וז"ל במים שנמצא בחלל הגוף בתרנגולת בשו"ת הב"ח סי' קנ"ז פסק להכשיר כשלא נראה ריעותא ויש לתלות בחולי כדרך כל הנפוחים שיש להם מים בין עור לבשר והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים ועי' בספרי ב"א סי' ל"ט ועי' בפר"ח לענין בהמה כה"ג מסיק שאין להתיר רק בהפ"מ מלבד ששמעתי מחכמי הרופאים שיש סכנה מאוכלין כזה שיש לחוש שיבא ג"כ לידי חולי שקורין (וואסיר זוכט) וכה"ג שמעתי מן התרנגולים שרגליהם נפוחים אפילו בעצם התחתון שיש לחוש שיבא לידי חולי פודגרא ר"ל והאוכלים באים לידי חולי זה והדבר מצוי בתרנגולים לכן שומר נפשו ירחק מהם:

(סימן נ' בהגה"ה סעיף א') כל מקום שאין יכולין וכו'. כתב הש"ך ס"ק ג' מעשה בא לידינו פה קראקא וכו' קודם שנבא לבאר דבריו נקדים דברי הרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין ד' ד"ה וליתי וכו' והיכא דנשמטה גף העוף וכו' כתב רבינו ז"ל דמסתברא דספק דאורייתא היא ולחומרא וכדתניא וכו' וה"ה בכל שאר טריפות וכדאמרינן לקמן דף נ"א דההיא אימרתא דהוי משגרי כרעא בתרייתא א"ר יימא האי שגרונא נקטיה מתקיף לה רבינא ודלמא חוט השדרה איפסק א"ל שגרונא שכיח ש"מ כל היכא דאתיליד ריעותא אי לא דשכיחי הוא לחומרא תלינן רק היכ' דאיכא למתלי כגון הא דתלינן בזאב תלינן לקולא עכ"ל הרשב"א בחידושיו בשם רבו והמעיין בד"ת פרק א"ט דף מ"ג ד"ה קסבר עולא כו' וכן ביבמות דף ל' ע"ב ד"ה דהא אשה זו כו' יראה דס"ל לא מבעיא ליה היכא דאיכא למימר אחר שחיטה נעשה דתלינן לקולא אלא אפילו אם הספק הוא מחיים כמו הא דישב לו קוץ בושט דודאי מחיים היה נתחב לתוכו אלא דספיקא הוא אם ניקב לחוץ אי לא תלינן נמי לקולא ע"ש. והנה לשיטת תוס' קשה דאמת מהא דשגרונא שכיח וכן מההיא דשחט הוושט כו' ולפום רהיטא יש לדחות ההיא דשגרונא דרוצה לתרץ קושטא דמלתא שגרונא שכיח וה"ה אם לא הי' שכיח נמי הי' תלינן לקולא ועי"ל דאי דלא שכיח היה צריך עכ"פ בדיקה דכל היכא דאיכא למבדקיה לא סמכינן אחזקה משא"כ אם שגרונא שכיח א"צ בדיקה וכן ההיא דשחט הוושט צ"ל לשיטת תוס' כיון דספק הוא בשחיטה חמור טפי ולא אוקי אחזקה וכנראה שכך מפרש הט"ז ס"ס מ"ח שיטת תוס' אליבא דהרמ"א אלא שהט"ז בעצמו מוסיף ואמר שם דהיכא דצריך בדיקה אם אינה יכולה לבדוק או שנאבד טריפה וע"ש רק לשון הרמ"א כאן אינו סובל פירוש זה שכ' אע"פ שהוא טריפות שיש לו בדיקה משמע לא מבעיא טריפות שא"א בבדיקה דלא אוקי אחזקה ולפ"ד הט"ז דוקא טריפות שיש לו בדיקה הוא דלא אוקי אחזקה אבל טריפות שא"ל בדיקה שפיר אוקמי אחזקה ומה שרוצה הש"ך לומר דהתוס' כתב לרבה כן כו' תמוה דהא מד' התוס' מוכח דהאי סברא דאוקי אחזקה קאי למסקנא גם כן דאל"כ מאי מק' תו' מר"ה דאמר נשחטה הותרה כו' דלמא רב הונא כאביי ס"ל וכי גברא אגברא קרמית גם בתוס' פרק א"ט דף מ"ג משמע להדיא דהא דמקשה התם דנימא דאוקמי אחזקה דמעיקרא היינו משום דסברי הכי לכך נראה לאדמ"ו דהנה י"ל בתוס' יבמות שם דמתרצים בהא דדרוסה שכיח דא"כ ק' דהו"ל לרב הונא למינקט ס' טריפות שנולד מחיים ולא שכיח כמו מצא מים בראש וא"י אם המוח מיקפו דג"כ אמרינן דנשחטה הותרה וגם מש"כ וכן הא דקאמרינן ישב לו קוץ בוושט כו' תמוה דאמאי לא הזכירו תוס' זה בקושייתם ובתירוצם למה נקטו מאי דלא הקשו מיניה מעיקרא ויש לתרץ דהנה תוס' עם רבינו שמשון מחולקי' בגבינה שנעשו ואח"כ מצאו בהמה טריפה דהתוס' ס"ל דהגבינות אסורות ולא אמרינן אוקי אחזקה והשתא דנטרפו משום דהוי חזקה שאינה מבוררת דהא מיום שנולדה איכא למימר השתא הוא דנטרפה ור"ש סבירא ליה דגבינות מותרת דאמרי' שעה א' קודם שחיטה נטרפו דאוקי אחזקה והוי חזקה מבוררת מחמת הרוב ועיין תוס' חולין י"א ד"ה אתיא מפרה אדומה כו' ופלוגתייהו בהא דתוס' ס"ל כיון דהשתא איכא ריעותא א"כ בהמה לא מן הרוב הוא א"כ איתרע לה רובא גם למפרע ולא הוי חזקה מחמת רוב ור"ש ס"ל השתא דאיתרעי ליה רובא אבל למפרע ליכא ריעותא ואמרינן מסתמא היה מן הרוב א"כ לשיטת תוס' קשה הא דאר"ה נשחטה הותרה ותלינן בזאב משום דאוקי אחזקה הא הוי חזקה שאינה מבוררת וצ"ל כיון דאיכא למתלי בזאב א"כ ליכא כאן ריעותא כלל ולא אתרע ליה רובא והוי חזקה מחמת הרוב ואין להקשות א"כ ממ"נ אמאי נקיט ר"ה מטעם חזקה שהוא מחמת רוב הל"ל מטעם רוב י"ל משום דבא לאשמועינן היכא שנולד ספיקא שיש בו רוב לאיסורא נגד הרוב דהתירא קמ"ל ר"ה דאפ"ה כשרה מטעם חזקה אם כן לפום ריהטא לא מקשי התוס' מידי אמאי לא אמר ר"ה גם ספק דרוסה וכן הא דמקשים בחולין לאוקמי ספק דרוסה אחזקתו מחיים הא ליכא כאן חזקה מבוררת וצ"ל דס"ל בשלמא שאר טריפות איכא ריעותא ולא הוי חזקה מחמת רוב רק לענין דרוסה זה ודאי לא היה בשעה שנולד דהא כ"ז שלא ראה ארי שנכנס אף שהאדים הבשר כנגד הבני מעיים אפ"ה כשרה א"כ הוי שפיר חזקה מבוררת מתחלה ומקשי תוספות שפיר אספק דרוסה לפ"ז שפיר קשה להו אמאי לא נקיט ר"ה שאר ס' טריפות שנולד ספק מחיים דהא לענין שאר טריפות ליכא כאן חזקה מבוררת. רק זה ק' להו אמאי לא נקט ספק דרוסה דהוי חזקה מבוררת ותירץ דדרוסה שכיח והא דכתבו וכן הא דישב לו קוץ כו' לא דתוס' רוצה לתרץ הא דלא נקיט ר"ה במילתיה הא דישב הקוץ דעל זה לא יקשה להו מתחלה מידי דשאני התם דלא היה בחזקת מבוררת רק דזה קשה להו דלפי מאי דרוצים לתרץ דדרוסה שכיח א"כ מאי מקשה הגמרא ריש פרק א"ט ומ"ש מספק דרוסה הא דרוסה שכיח ועל זה כתבו דמ"מ פריך שפיר דגם ישב לו קוץ בוושט שכיח לינקב ועפ"ז כ' הרמ"א כאן ההג"ה דכל שנולד ספק מחיים ליכא לאוקמי אחזקה דהוי חזקה שאינה מבוררת לפי זה צדקו דברי הד"מ שכתב וכן משמע בתוס' פרק ד' אחין משום דקשי ליה מאי דמתרצי' תוס' בהא דדרוסה שכיח מ"מ קשה אמאי לא נקיט שאר ספק טריפות שנולד מחיים מה דלא שכיח וצ"ל דהוי חזקה שאינה מבוררת וכמו שכתבתי ודו"ק אך קשה דודאי תוס' ס"ל כך משום דלשיטתם אזלו דס"ל דכל שאר ספק טריפות הוי חזקה שאינה מבוררת אבל לפמ"ש הרמ"א לקמן סי' פ"א ס"ב בהוגלד פי המכה אין לאסו' החלב שנחלב ממנה קודם ג' ימים וא"כ ע"כ דס"ל כשיטת ר"ש דהוי חזקה מכח רוב וע"ש בש"ך סק"ד וא"כ דברי רמ"א סותרים זא"ז וי"ל דנידון זה דגבינה גם לשיטת החולקים על ר"ש מותר דכל טעמא דהתוס' הוא דהיכא דאיכא ריעות' איתרע להחזקה והכא כיון דהספק תלוי בזמן אמרינן השתא דאיתרע ועל קודם לכן ליכא ריעותא כלל משא"כ הכא במים במוח והספק הוא אם מוח מקיפו והוי לן לאוקמי אחזקה דהיה המוח מקיפו אמרינן שפיר כיון דאיכא ריעותא איתרע ליה חזקה כיון דהשתא עכ"פ איכא ריעותא א"כ כיון דהכא הרשב"א והתוס' אוסרין אע"ג דלא אסרין מטעם חדא לא רצה הרמ"א להקל נגדם ועי"ל דהנה קשה לשיטת התוספות דאוקמי אחזקה דמעיקרא קשה הא דמשני שגרונא שכיח וכמו שהביא הרשב"א ראייתו וע"כ צ"ל אחד משני טעמים או משום דהוי חזקה שאינה מבוררת ולשיטת הר"ש דהוי חזקה מבוררת באמת צ"ל כשיטת הרשב"א אם כן הכא ממ"נ אסור אבל לקמן ס"ל שיטת הר"ש עיקר וכיון דעל קודם לכן ליכא ריעותא הגבינות מותר ומש"ל הא דנקיט שגרונא שכיח היינו דא"צ אפילו בדיקה זה לא נראה לרמ"א לכך פסק כאן לאיסור ואף במקום דא"א בבדיקה אף בכל זאת קשיא לן סוגית דישב לו קוץ בוושט דפסק הרא"ש בשם הראב"ן כעולא ומביא ראייתו ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות וע"ש א"כ ע"כ לא ס"ל כשיטת הרשב"א אלא ס"ל אפי' היכא דאיכא ריעותא אוקמינן אחזקה א"כ קשה לשיטתו הא דשגרונא שכיח וגם מהא דשחט הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"ל דהוי חזקה שאינה מבוררת וכמש"ל לשיטת תוס' דהא הרא"ש ס"ל כשיטת הר"ש דהוי חזקה מחמת רוב ע"כ צ"ל הא דנקיט שגרונא שכיח היינו ד"צ אפילו בדיקה והא דשחט הוושט כו' היינו משום דנפסק בשחיטה חמור טפי משאר ספק טריפות א"כ ה"ה נקיב הוושט הוי ספק בשחיט' דהא אם ניקוב הוושט אין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה וכמש"ל סי' ל"ג ס"ג לפ"ז קשה מאי ראיה מייתי ממחט שנמצא כו' הא ניקב וושט חמיר טפי דהוי ספק בשחיטה וצ"ל דראייתו כך כיון דהמחט שנמצא אין צריך אפילו בדיקה מצד אחד א"כ ע"כ צ"ל דניקב מצד אחד אין נכנס כלל בגדר הספק כלל אם כן ה"ה הכא דכשרה אף דהוי ספק בשחיטה דאין נכנס בגדר הספק ולפ"ז מוכח דלא כהב"ח שהבאתי לעיל בסי' מ"ח ס"ז דמפרש דלכתחלה צריך בדיקה עכ"פ וע"ש דאיתא דא"כ הוי ספק בשחיטה ודוק היטב: