א
דיני טריפות בכליות. ובו י' סעיפים:
ניטלו הכליות כשרה לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בג' כליות כשרה וכן אם ניקבה הכוליא או נחתכה אפילו עד מקום חריץ כשרה:
ב
לקתה הכוליא והוא שיעשה בשרה כבשר המת שהבאיש אחר ימים שאם תאחוז במקצתו יתמסמס ויפול והגיע חולי זה עד הלובן שבתוך הכוליא הרי זה טריפה. (מכת חרב דינו כלקתה הכוליא) (הגהות אשיר"י ומרדכי ועיין ס"ק ו') וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אף על פי שאינה סרוחה או שנמצא בה מים עכורים או סרוחים הרי זה טריפה והוא שיגיעו עד הלובן אבל אם נמצאו בה מים זכים כשרה אפילו הגיעו ללובן שבה (ואפילו נמצאו המים זכים בשלחופית קטנה בכוליא כשר) (מרדכי פא"ט והג"א וכל בו ואו"ה כלל צ"ג) ואם נמצא בה דם דינה כמים ואם נמצאת מליאה מים שמראיהם רע אבל לא היו עבים ועכורים אלא מראיהם כרכומי כמראה הדבש כשרה ויש מי שאוסר (והכי נהוג):
ג
אם לא היה הלקות אלא בלובן אף ע"פ שכל שאר הכוליא בריאה טריפה:
ד
נמצאו בכוליא אבנים כשרה:
ה
כוליא שהקטינה טריפה וכמה תקטן ותטרף בבהמה דקה עד כפול ופול בכלל טריפה ובגסה עד כענבה בינונית וענבה בכלל טריפה ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם היתה קטנה בתולדתה כשרה והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא אי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי היא ואם אינו כווץ אלא שעשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה:
ו
יש מי שכתב שכשאמרו ניטלו הכליות כשרה היינו כשניטלו ביד או כשנבראת כך אבל אם ניטלה על ידי חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדוק אם הכיס שלהם מלא חלב ניכר שזה תחלת ברייתה וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה:
ז
אם היו ג' כוליות או יותר והקטינו היתרות ונשארו שתים כהלכתן שלא הקטינו כשירה:
ח
יש מי שכתב דלובן בכוליא לקותא היא וכל שינוי מראה פוסל בה:
ט
כוליא שהאדימה כולה או מקצתה כשרה:
י
אין טריפות בכוליא של עוף:
באר היטב יורה דעה
מ״ד
א
עד. וכ' הש"ך דעד ועד בכלל (וה"ה נחסרה כשירה אפילו אם החריץ עצמה ניקב או נחתך או נחסר כשירה דדוקא בלקתה אמרינן אם הגיע למקום החריץ דטרפה דכאיב לה יותר אבל לא בנחתך או בניקב ב"ח ע"ש) וכתב באו"ה דדוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס דטריפה והב"ח כתב דמשמעות הפוסקים דכתבו סתמא כשירה משמע דאין חילוק ולמעשה צריך להתיישב בדבר ושלא במקום הלובן אפי' בנתמסמס כשר וצ"ל מ"ש כאן שנעשה ע"י מחט והלא נמצא מחט בחלל הגוף טריפה וע"כ מיירי שנעשה בפנינו וראינו שלא ניקבו אברים הפנימים:
ב
הלובן. כתב הש"ך דמוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן ע"ש. ואפילו התחיל המסמסה מבפנים טריפה מאחר דעיקר לקותה אינו אלא במקום חריץ א"כ כשיגיע המכה ללובן הוי חסרון מבחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא רש"ל:
ג
חרב. כתב הט"ז דמכת חרב פירושו שנבקע לשנים והש"ך חולק עליו וכתב דמכת חרב שאני מבנחתך דמכת חרב הוא בכח והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר:
ד
שיגיעו. פי' הש"ך דהיינו על הלובן. ובמים זכים אפילו מצד הלובן כשר מיהו היינו דוקא לדעת המחבר אבל הרבה פוסקים ס"ל דאם לקתה אפי' בכוליא א' במים עכורים או נעשה בשרה כבשר המת אפילו לא הגיעו עד מקים הלובן טריפה ומשמע אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טריפה (מדאמר בגמ' לקתה בכוליא טריפה והוא דמטיא לקותא עד מקום חריץ משמע דוקא בלקותא אבל לא במוגלא ומים עכורים ועי' בט"ז ופר"ח חולק ופסק כש"ע דצריך שיגיע המוגלא ללובן שבה. מעשה בבהמה שנמצאת ריעותא בכוליא שהיתה סרוחה ולא הספיק לבודקה אם הגיע למקום החריץ או לא עד שאכלה הכלב והטריפוה הרב מהר"י והרשד"ם ומהרש"ך וש"י. עיין כנה"ג דף קס"א היו הרבה אנשים בבית המטבחיים קצתם אמרו שראו הכוליא ולא ראו הסירחון וקצתם אמרו שהם ראו הסירחון אין כאן הכחשה וטריפה. העידו ב' שראו הכוליא ולא היה בו מוגלא וב' אומרים שהיה בו מוגלא אבל לא ידעו אם היה מגיע עד החריץ ה"ל הכחשה וה"ל תרי ותרי והבהמה בחזקת היתר עומדת. ראו בכוליא מים והריחו ריח סרוחים אין לתלות ולומר דשמא הסירחון בא ממקום אחר והמים שבכוליא צלולים הם כנה"ג בשם מהרי"א ע"ש דף קס"א) וכ"פ מהרש"ל וב"ח וכ' הט"ז שכן ראוי להורות למעשה וכ' הש"ך אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ ודלא כב"ח דאוסר גם בזה ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסי' זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים. וכ' מהרש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מלאה מוגלא טריפה יש לחלק אם לא היתה הבועא מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ משום הכי אמר מלאה אבל היכא שהיתה הבועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טריפה אפי' לא הגיע לחריץ עכ"ל:
ה
אבנים. וכתבו הט"ז והש"ך אפי' אם נמצאו במקום חריץ כשרה (כי משם יורדין לגיד הערוה) (ת"ח):
ו
כענבה. כתב הט"ז ואין להקשות הא אין ענבה גדולה כפול כבר תירץ הרש"ל דמיירי בפירות של ז' מינים שנשתבחה בהן א"י שהיו משולים בגדילתן לפי הטבע כמו שמצינו בשיעור זית שהוא חצי ביצת תרנגולת אע"פ שאין עתה נמצא כך. וכ' הש"ך בשם כל בו אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקות כלל אז ניכר שכך היה תחלת ברייתה וכשירה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה עכ"ל (כוליא שהיתה קטנה ולא הספיק לשערה אם היתה יותר מכפול או מכענבה עד שנאבדה הבהמה מותרת מטעם ס"ס ספק שהיה יותר מכפול וספק שמא מתחלת ברייתה היתה קטנה ולא ע"י חולי. מיהו אם הכוליא האחרת היתה סרוחה או שום ריעותא אע"ג שלא נטרפה בזה טריפה דאין כאן אלא ספק א' שמא היתה גדולה מכפול. אבל ספק שמא מתחלת ברייתה היתה כך קטנה זה אין לומר כיון דראינו הכוליא האחרת סרוחה מחמת חולי אנן סהדי שגם זה הכוליא קטנה קטנותא מחמת חולי כנה"ג דף קס"ט):
ז
וטריפה. ומהרש"ל חולק ע"ז ופוסק שאף ע"י חולי תחזור להיתר הראשון (דהרי מצינו בריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשירה אע"ג דקודם הסביכה טריפה) אבל הט"ז וש"ך פוסקים כהמחבר (אם כוליא א' גדולה מאד ומאד פסק בש"י בצירוף גדולי הוראה להתיר שמתחלת ברייתה היתה כך והיינו רביתייהו):
ח
שתים. כ' הש"ך בשם ב"ח הל' משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אלא נמצאת במקום אחר אבל אי עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא טריפה דמאן יימר דהיתירה לקוי דלמא שאינה יתירה לקוי וה"ל לקתה בכוליא א' וטריפה (ונמשך אחריו צ"צ סי' צ"ח) (והט"ז כתב לא ידעתי מי הכניסו לכך להוסיף בטריפות ע"י חילוק זה דודאי על כל א' יש שם יתירה וכל שנשארו ב' כהלכתן אמרינן שהם הכליות ופשוט הוא עכ"ל ומהרש"ל כ' דאם יש ג' כליות וכולם עומדים בדרא חדא ויש לקותא או שאר חסרון בא' מהם כשירה אבל אם השלישית אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא בא' מאותן הב' העומדות בשורה טריפה וצ"ע לדינא והש"ך הניח דבר זה בצ"ע. ופר"ח כ' אף אם נמצא כוליא יתירה כל שיש לקותא בכוליא א' מהן טריפה ע"ש):
ט
דלובן. כ' מהרש"ל אע"ג דאינו פוסל אלא עד שיגיע ללובן שבכוליא ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י"ל כיון דא"א למיקם עלה טריפה דספק דאורייתא הוא עכ"ל:
י
מראה. כ' רש"ל כיון דשינוי מראה אינו מן התלמוד בכוליא ע"כ אין לאסור אלא כשמגיע עד הלובן וט"ז חולק עליו וס"ל דשינוי מראה אף שאינו מגיע עד הלובן טריפה דסופו לקלקל הכל ואיתא בטור אם היא ירוקה כשירה ונחלקו הפוסקים אם הוא מה שקורין בל"א בלו"א או גע"ל וכ' הש"ך דבסי' קפ"ח קיי"ל דמראה גע"ל אינו נוטה לאדמימות אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וכן לעיל סי' ל"ח בריאה אלמא דיש חילוק בין אדום לגע"ל וכ"כ הט"ז דאין להתיר במראה גע"ל ובמראה גרי"ן יש להתיר ע"ש (כ' פר"ח בלובן שבכוליא יש עליו קרום דק מלמעלה ולפעמים נמצא אותו קרום שחור נוט' לדיותא ותחת אותו קרום מוציאין הלובן לבן כשאר הכליות כשירה ע"ש. בת"ח כתב דמראה גע"ל כשר דנוטה לאדמימות וגרי"ן ובלו"א טריפה ע"כ. וט"ז וש"ך חלקו עליו ופסקו דמראה גע"ל טריפה ומראה בל"א כשרה ופר"ח מטריף בכל גווני ע"ש):
יא
עוף. וכתב (ב"י בשם או"ח) שהר"ש התיר אפי' היא נפוחה ושחורה כדיו (לפי שכליות של עוף הם סגורים בעצם ואין מגיעין שם הבני מעיים ודוקא בעוף אבל בבהמה וחיה אין חילוק בין דקה ובין גסה ודינם שוים. דמש"א דף קמ"ו):
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
משנה חולין דף נ"ד:
ב
הרי"ף והרא"ש שם מבריית' ואת שתי הכליות וכו' בכורות דף ל"ט.
ג
ל' הרמב"ם בספ"ח מהלכות שחיטה וכגי' הרי"ף רבו וכ"כ הרשב"א והרא"ש וש"פ:
ד
טור וכ"כ הרשב"א בת"ה:
ה
הג"א בשם בה"ג ואו"ה כלל נ"ג וכל בו:
ו
ב"י מדברי הג"א:
ז
תשובת הרשב"א:
ח
ב"י ממשמעות הגמרא וכדין הוריקה הכבד בכזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה:
ט
הרוקח וא"ח בשם מעשה וכו':
י
מסקנת הגמ' שם דף נ"ה:
יא
הרא"ש שם והרשב"א בת"ה וש"פ וכן משמע מדברי רש"י:
יב
לשון הר"ן שם:
יג
כל בו לפי דעת הראב"ד:
יד
הגהות אשר"י:
טו
טור בשם בעה"ע:
טז
הרוקח:
יז
טור בשם הרשב"א ובשם גדולי המורים והוא הרמב"ם בפ"י מהלכות שחיטה דין י' ואגור בשם מהרי"ל.
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
וכן אם כו'. כמ"ש שם נ"ה ב' דנקב כשר בכוליא וע"כ בהגיע למקום חריץ דאל"כ אפילו לקותא כשירה כמש"ש:
(ליקוט) וכן אם ניקבה כו'. עמש"ש וכ"ש לגי' הרי"ף וש"פ יש פסול כו' משמע מקום דלקותא פוסל וכ"כ רש"י מ"ג א' ר"ה למעוטי כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ וכ' ממ"ש דהוה מחו בכוליא כו' ולא דקדק אם הגיע לחריץ ועהג"א סל"ו סד"ה ועכשיו כו' (ע"כ):
ב
והוא שיעשה כו'. כגי' הרי"ף יש כשר כו' מוגלא פסול בכוליא כו' לקותא פסול בזה כו' וע"כ לאו היינו מוגלא:
ג
עד הלובן. ר"ל בתוך הלובן נ"כ:
ד
מכת חרב כו'. כמש"ש מ"ג א' יפלח כליותי מי קא חיי דלא כפי' תוס' שם ובשערים מפרש לקותא מכת חרב:
ה
וכן אם נמצאת כו'. זהו מוגלא דשם ושם מ"ח א':
ו
או שנמצא כו'. שם לא אמרן כו'. והן ד' חילוקים לקותא פסול בשניהם מים זכים כשרים בשניהם נקב ומוגלא מה שפסול בזה כשר בזה:
ז
אבל אם כו' ואפי'. גמ' שם וע"כ בהגיע קאמר דאל"כ הכל כשרה כנ"ל:
ח
ואם כו'. כ"ז בהגיע למקום חריץ ונחלקו אם דינם כמוגלא או עכירי או דינם כמים זכים:
ט
ואם נמצאת כו'. כן למד ב"י מדם. אבל ד"מ כ' דדם שאני כמ"ש או"ה שאין זו לקותא שכולה דם ולכן עיקר כסברא האחרונה הוא הרשב"א. שם:
י
אם לא כו'. כן למד ב"י מדברי הרשב"א בסי' נ"ב ס"א או אם הוריק כו' וכ"כ בסי' מ"א ס"ג בהג"ה ואם יבשו כו'. וראיה לדבריהם ממ"ש מ"ו א' א"ל דלדול זה כו' אי כו' משמע דוקא שנשתיירו אלו הב' זיתים:
יא
נמצאו כו'. עש"ך:
יב
ופול בכלל כו' וענבה כו'. כמש"ש א' כל שיעורי כו':
יג
ודוקא כו'. וז"ש שהקטינה:
יד
ואיך כו'. ערפ"ד מה טרפה כיון כו':
טו
יש כו'. שכ"ז בכלל מ"ש לקתה כו':
טז
(ליקוט) אין כו'. כמש"ל סי' מ"ג ס"ו בטחול ועוד דאין לובן בעוף ואין טרפות בכוליא אלא בלובן. ת"ה נ' ב' וע"ש שמפקפק בזה (ע"כ):
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד:א׳
א
א) [סעיף א'] ניטלו הכליות כשרה. וה"ה אם ניטלה אחת כשרה. כנה"ג בהגה"ט או' א' פר"ת או' א' שה"מ או' א' זב"ת או' א' ענ"ה סי' כ"ג או' א' זב"צ או' א' והיינו אם ניטלו ביד או שנבראת כך אבל אם ניטלו ע"י חילי עיין לקמן סעי' ו'.
מ״ד:ב׳
א
ב) שם. לפיכך אם נבראת בכוליא אחת וכו' וה"ה אם נבראת בלא כליות כלל כשרה. חגורת שמואל. וכ"כ הרשב"ץ ביבין שמועה דף י"ג דיש בריות נעדרי הכליות ולפיכך ניטלו הכליות כשרה. מחב"ר או' ג' ענ"ה שם. זב"צ או' ב'.
מ״ד:ג׳
א
ג) שם. או בג' כליות כשרה. דאמרינן כל יתר כנטול דמי ותניא נמי הכי ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא א' ולא בעלת ג' ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ב"י בשם הרי"ף והרא"ש. וכ"כ המרדכי פא"ט. לבוש. מש"ז או' א' זב"ת או' ב'.
מ״ד:ד׳
א
ד) שם. או בג' כליות כשרה. וה"ה בד' וה' ויותר. מחב"ר או' ד' בשם כמה פו' ענ"ה שם. זב"צ או' ג' וכ"מ לקמן סעי' ז'.
מ״ד:ה׳
א
ה) ואף אם הג' כליות דבוקות לחריץ כשרה לכ"ע אף לדעת הרמב"ן ז"ל. ב"ח. פר"ח או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' מחב"ר או' ה' זב"ת שם. ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז או' ב' זב"צ או' ד'.
מ״ד:ו׳
א
ו) והגם אם הם דבוקות ע"י חולי במקום חריץ ואפשר לידע שדבוקים מחמת חולי יש להכשיר אף בלא הפ"מ. מחב"ר או' ו' ענ"ה שם או' ג' זב"צ או' ה'
מ״ד:ז׳
א
ז) ואם הם דבוקים הג' כליות זל"ז עד שאם ינטל מקום הדיבוק לא ישאר כשיעור כוליא שהיא עד כפול בדקה וכענבה בגסה (כמ"ש לקמן סעי' ה') יש להטריף בלא הפ"מ. מש"ז או' א' מחב"ר או' ז' ענ"ה שם או' ב' ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ בעמ"ז או' א' זב"צ או' ו'.
מ״ד:ח׳
א
ח) שם. וכן אם ניקבה הכוליא או נחתכה אפי' עד מקום חריץ כשרה. ומקום חריץ היינו מקום שהגידין מעורין שם והוא אמצעית הכוליא. רש"י חולין נ"ה ע"ב. ובדברי הרשב"א בתה"ב מפורש יותר שכתב ומקום חריץ הוא לובן שתחת המתניים שנכנס בתוך הכוליא. ב"י לבוש.
מ״ד:ט׳
א
ט) שם. אפי' עד מקום חריץ כשרה. עד ועד בכלל דהיינו אפי' אם הגיע ללובן גופיה כשר בניקב או נחתך. ב"ח. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ג' לה"פ או' ה' מש"ז או' ג' ובשפ"ד או' ד' שה"מ או' ה' זב"ת או' ה' תו"ז סי' ס"ו או' ד' ביא"ב בשפ"ז או' ה'.
מ״ד:י׳
א
י) אם נחתכה וליכא חסרון אף עד מקום חריץ כשרה. מחב"ר או' ט' זב"צ או' ז'.
מ״ד:י״א
א
יא) אם נבקעה לשנים אף דליכא חסרון טרפה. מחב"ר או' יו"ד. והוא שהגיע למקום חריץ. תב"ש או' ה' ענ"ה שם או' ט'.
מ״ד:י״ב
א
יב) אם חתך וחסר שלא במקום חריץ כשרה. מחב"ר או' י"א. זב"צ או' ט'.
מ״ד:י״ג
א
יג) ואם חתך וחסר במקום שהוא כנגד חריץ ולא הגיע עד כחריץ כשרה ואם הגיע עד החריץ יש להחמיר ולהטריף לחוש לדברי הגאין בה"ג ורוקח ורש"ל. מחב"ר או' י"ב. מיהו הער"ה או' ב' חולק וכתב דאפי' הגיע עד החריץ כשרה. ובאין הפסד גדול יש להחמיר. שמן הרוקח סי' ל"ה. פ"ת או' א' זב"צ או' י"א.
מ״ד:י״ד
א
יד) שם. וכן אם ניקבה הכוליא וכו' עד מקום חריץ כשרה. מסתמא שלא ניקבו ע"י חולי. או"ה כלל נ"ג או' ב' וכתב עליו הב"ח אבל משמעות שאר פו' שכתבו סתם דבניקב או חסר כשרה משמע אפי' ע"י חולי ולמעשה צריך להתיישב בדבר עכ"ל והב"ד הש"ך סק"ב. ולפי מ"ש בהגה לקמן ססי' ן' דאין אנו בקיאין במסמסה יש להחמיר. פר"ח או' ב' לה"פ או' ג' כריתי או' ב' וכ"כ כנה"ג בהגה"ט סיף או' ב' דאין להקל נגד האו"ה. בל"י או' ב' ועיין במחב"ר או' י"ג מה שהאריך בזה ומסיק באו' י"ד דניקב מחמת חולי אף שלא יש חסרון אם הגיע עד הלובן והבשר אינו בריא יש להחמיר אף בהפ"מ. ענ"ה שם או' ה' זב"צ או' י"ב.
מ״ד:ט״ו
א
טו) ואם הגיע הנקב עד הלובן ולא יש חסרון והבשר בריא וטוב ולא יש כ"א הנקב יש להכשיר בהפ"מ. מחב"ר או' ט"ו. ענ"ה שם. זב"צ או' י"ג.
מ״ד:ט״ז
א
טז) ואם לא הגיע הנקב עד הלובן ולא יש חסרון והבשר יש בו רעותא והרעותא אינה בלובן יש להכשיר. מחב"ר או' ט"ז. ענ"ה שם. זב"צ או' י"ד.
מ״ד:י״ז
א
טוב) וכל זה שנודע שהנקב מחמת חולי אך אם אינו יכול להתברר שהוא מחמת חולי ולא יש שום רעותא בבשר אם לא יש חסרון אף אם הגיע עד הלובן יש להכשיר. מחב"ר או' טו"ב. זב"צ או' ט"ו. משמע הא אם יש רעותא בבשר או אם יש חסרון יש להחמיר ונראה דיש להקל גם בזה דכיון דבכל צד איכא פלוגתא דרבוותא הו"ל ס"ס. ענ"ה שם או' ו'.
מ״ד:י״ח
א
חי) נמצאת מחט בכליות ומגיע עד הלובן והמחט הוא ניכר שהוא מעץ א' שלוקח הרועה ומעט ברזל ע"ג והוא כמחט ונמצא ראש המחט העב מחוץ לעור הבהמה וראש הדק לפנים והיה תערובת גדול בבהמות ובכליות כשרה ולא חיישינן שמא ניקב א' מאיברים הפנימיים משום שניכר שמחט זה נכנס מעור הבשר לכליות ע"י הכאות הרועה וניכר שראשה עב מבחוץ. הרב מהר"ש הלוי בתשו' כ"י סי' ס' מחב"ר או' ח"י. ענ"ה שם או' ז' זב"צ או' ט"ז.
מ״ד:י״ט
א
יט) [סעיף ב'] לקתה הכוליא וכו' לקותא היינו שמחמת חולי לקה הבשר ונתמסמס עד שנעשה כבשר שהרופא גירדו ומעמידו על בשר חי ואעפ"י שאם ניטלו הכליות כשרה גמירי דע"י המסמסה טרפה. ב"י בשם הרא"ש והרשב"א והר"ן ומ"ש כאן בש"ע הוא לשון הטור והרמב"ם פ"ח מה"ש הלכה כ"ו. ולדידן לא נפקא לן מידי בשינוי הלשון משום דאין אנו בקיאין וכמ"ש לקמן או' כ"א.
מ״ד:כ׳
א
ך) שם. לקתה הכוליא וכו' כי יותר מזיק לה כאב הלקותה מכאב החתך והנקב. ב"י בשם הרא"ש והר"ן. ט"ז סק"ד. ועיין לעיל סי' מ"ג או' ג'.
מ״ד:כ״א
א
כא) שם. שאם תאחוז במקצתו יתמסמס וכו' ולדידן דלא בקאינן בהמסה כל שנשתנה מראית הבשר מחמת לקותא דהמסה טרפה כמ"ש לקמן בהגה ססי' ן' וכ"כ הפר"ת או' ג' ענ"ה סי' כ"ג או' י"א. זב"צ או' י"ז.
מ״ד:כ״ב
א
כב) שם. שאם תאחוז במקצתו יתמסמס וכו' ואעפ"י שלא התחילה ההמסה מבחוץ אלא מבפנים טרפה מאחר דעיקר ליקותא אינו אלא במקום חריץ וא"כ כשהגיע המכה בלובן הכוליא דהיינו החריץ אין זה חסרון בפנים אלא בחוץ שהרי לובן שתחת המתניים הוא הנכנס בתוך הכוליא ויוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא ולא נקרא מכה שבפנים. רש"ל פא"ט סי' פ"ו. ט"ז סק"ד. לה"פ או' ה' הל"פ בסעי' ב' בל"י או' ד' זב"צ או' י"ח.
מ״ד:כ״ג
א
כג) שם. והגיע חולי זה עד הלובן שבתוך הכוליא ה"ז טרפה. האי עד הוא לאו דוקא דבעינן שיכנס חולי זה תוך הלובן שבכוליא אבל אם לא נלקה הלובן כשרה ודלא כמשמע מדברי הלבוש דעד הלובן לחודיה טרפה. ש"ך סק"ה. כנה"ג בהגב"י סוף או' כ"ד. פר"ח או' ד' לה"פ או' ו' הל"פ שם. שפ"ד או' ה' שה"מ או' ה' ביאור הגר"א או' ג' זב"ת או' ח' ענ"ה שם או' י"ב. זב"ש או' ב' זב"צ או' י"ט.
מ״ד:כ״ד
א
כד) שם. והגיע חולי זה עד הלובן שבתוך הכוליא וכו' וה"ה יבש ונפרך בצפורן פוסל בחריץ לדעת או"ה דלעיל או' י"ד וכ"ה דעת רוב הפו' דכל חולי הוי רעותא. מק"מ או' ד' ואם משרטט ונשאר כך הו"ל כנפרך בצפורן כמ"ש לעיל סי' מ"ג או' כ"ב. וכ"כ זב"צ או' ך'.
מ״ד:כ״ה
א
כה) שם הגה. מכת חרב דינו כלקותא. הרבה פירושים נאמרו בזה. י"א דהיינו שנבקעה לשנים דוקא וטרפה. ב"ח. ט"ז סק"ה. פר"ח או' ה' וי"א דמכת הרב היינו בכח כדרך שמכין בחרב והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר. ש"ך סק"ז. תב"ש או' ד' וכתב דהיינו אם נחתך במכה בכח עד מקום החריץ הוי לקותא. וי"א דמכת חרב היינו שהכה בחרב ועשה בה פצעים פצעים דמוליד חום וארס וטרפה. כריתי או' ז' ופליתי או' ה' והסכים לדבריו המחב"ר או' י"ט וכתב דהיינו שהגיעו הפצעים עד הלובן. וכתב זב"צ או' כ"א דיש להחמיר כג' הפירושים והיינו כל שהגיע ללובן שבתוך החריץ יש להטריף ואם לא הגיע יש להכשיר.
מ״ד:כ״ו
א
כו) שם. וכן אם נמצאת בכוליא ליחה וכו' או שנמצא בה מים בה עכורים וכו' טרפה והוא שיגיעו עד הלובן. י"א דבמוגלא ובמים עכורים או סרוחים יש להטריף אפי' לא הגיעו עד הלובן כמ"ש בט"ז סק"ו ובש"ך סק"ח. וכן הסכימו קצת מאחרונים. אבל הפר"ח או' ו' הסכים לדברי הש"ע דאין להטריף כ"א בהגיעו עד הלובן. וכן הסכים הכריתי או' ח' ופליתי או' ו' פנים מאירות ח"ב סי' כ"ו וסי' ק"ך. תורת יקותיאל. משכנות יעקב סי' י"ט. מחב"ר או' כ"ב. תו"ז סי' ס"ו או' ט' זב"צ או' כ"ד.
מ״ד:כ״ז
א
כז) ואם הגיע ללובן קצת אפי' בלא רוב הלובן טרפה. כריתי או' ה' ופליתי או' ד' מש"ז או' ז' פ"ת או' ו' זב"ת או' כ"ה. מיהו מ"ש שם הכריתי דאם אין לקותא רק בלובן צ"ל ברוב הלובן המש"ז שם חלק עליו בזה וכתב דגם בזה אם לקה קצת יש להטריף יעו"ש. וכ"כ אכ"א כלל י"ח או י"ח. תולדות יצחק סי' יו"ד. פ"ת שם. זב"צ או' ל"ה. ועיין לקמן או' מ"א.
מ״ד:כ״ח
א
כח) אם נמצאת רעותא בכוליא ולא הספיקו לבודקה אם הגיע למקום חריץ או לא ונאבדה טרפה. מהר"י אדרבי בתשו' סי' ש"י. מהרשד"ם חי"ד סי' ל"ח. מהרש"ך ח"א סי' ע"ז. שארית יהודה דף ס"ב וכתבו דלא מהני ס"ס מאיזה טעמים וגם איכא ס"ס להחמיר והב"ד כנה"ג בהגב"י או' ט"ו. וכ"כ פר"ח סוף או' ז' תב"ש סוף או' ב' בל"י או' ו' כו"פ שם. שה"מ או' י"א. שפ"ד או' ח' ער"ה או' ה' חכ"א שם או' י"ט. זב"ת סוף או' י"ד. ענ"ה שם או' י"ד. פ"ת או' ב' תו"ז שם או' י"ב. זב"צ או' ט"ל.
מ״ד:כ״ט
א
כט) ומה שהתיר שם הרשד"ם הכלים שנתבשל בהם בשר זה אחר מעת לעת כתב עליו השפ"ד שם דאנן לא ק"ל כן דספק איסור תורה שנעשה אח"כ דרבנן אין להקל יעו"ש והב"ד פ"ת שם. בי"צ בתה"ב או' ח' שבאו' ב' וכן הער"ה בסי' מ"א או' ו' הביא פלוגתא בזה ומסיק לאסור יעו"ש. זב"צ או' מ"ד.
מ״ד:ל׳
א
ל) היו אנשים הרבה בבית המטבחיים וקצתם העידו שראו מים סרוחים בכוליא וקצתם ראו הכוליא ולא ראו הסרחין אין כאן הכחשה וטרפה שאין לא ראינו ראיה. מהרשד"ם שם סי' ט"ל. כנה"ג שם או' ט"ז. שה"מ שם. ענ"ה שם או' ט"ו. זב"צ או' מ'.
מ״ד:ל״א
א
לא) העידו שנים שראו הכוליא ולא היה בה מוגלא וב' אומרים שהיה בה מיגלא אבל לא ידעו אם היה מגיע עד חריץ הו"ל הכחשה והו"ל תרי ותרי והבהמה בחזקת התר עומדת. הרשד"ם שם. כנה"ג שם או' י"ז. בל"י או' ו' שפ"ד או' ח' ענ"ה שם או' ט"ז. בי"צ בתה"ב או' ד' שבאו' ב' זב"צ או' מ"א.
מ״ד:ל״ב
א
לב) ומיהו אם כולם אומרים שהיה מוגלא אלא ששנים אומרים הגיע ללובן וב' אומרים שלא הגיע הוי ודאי טרפה דאיכא ס"ס לאיסורא. שפ"ד שם. ענ"ה שם או' י"ט. בי"צ בתה"ב שם. זב"צ או' מ"ב.
מ״ד:ל״ג
א
לג) ראו בכוליא מים והריחו ריח סרוחים אין לתלות ולומר דשמא הסרחון הנרגש לא היה כ"א ממקום אחר והמים שבכוליא צלולים היו ולא עכורים וסרוחים דהיכא דאיכא רגלים לדבר תלינן להחמיר. מהר"י אדרבי סי' ש"י. כנה"ג שם או' ח"י. ענ"ה שם או' י"ז. זב"צ או' מ"ג.
מ״ד:ל״ד
א
לד) שם. אבל אם נמצאו בה מים זכים כשרה אפי' הגיעו ללובן שבה. ומיהו הט"ז סק"ח וסק"י כתב דאפי' במים זכים בעינן עכ"פ שישתייר מקצת הלובן קיים יעו"ש אלא שהמש"ז או' ח' הקשה עליו וכתב הרב זב"צ או' כ"ו דבהפ"מ יש להקל ור"ל אפי' לא נשאר קצת.
מ״ד:ל״ה
א
לה) שם. אבל אם נמצאו בה מים זכים וכו' אפי' הם מלוחים. חת"ס סי' מ"ז. דע"ק או' ד' מק"מ או' י"א. פ"ת או' ד' זב"צ או' כ"ז. ואפי' אינם צלולים לגמרי מותר. דע"ק או' ה' מק"מ שם. זב"צ או' כ"ח.
מ״ד:ל״ו
א
לו) וכל שלא בדק אם היו זכים טרפה. ומ"מ כל שלפום ריהטא זכים אף שלא הבחין נגד האור אי צילי ביותר והובחן שאין סרוחין כשר. דע"ק או' ד' מק"מ שם. זב"צ או' כ"ט ואו' ל'.
מ״ד:ל״ז
א
לז) שם. ואם נמצא בה דם דינם כמים. ודעת רש"ל פא"ט סי' פ"ז לאסור בנמצא בה דם. והכריתי או' ט' כתב דדוקא אם נשאר כשיעור כוליא שלם והנשאר נימוק והיה לדם או שרק מראהו כדם ואין בעצמותו דם יש להכשיר. אבל דעת הב"ח להתיר כדברי הש"ע. וכ"ה דעת הט"ז סק"ט. שה"מ או' ט' זב"ת או' י"ג. וכ"פ חכ"א כלל י"ח או' י"ז. בי"צ או' ז' ומיהו משמע מדברי הש"ע דאפי' אם הגיע הדם ללובן שלה דהיינו דגם הלובן נהפך לדם כשרה כמו במים זכים אבל התב"ש או' ז' חולק וכתב דאם גם הלובן נהפך לדם אין להקל. וכ"כ שה"מ שם. זב"ת שם. חכ"א שם. בי"צ שם. ומיהו לדעת הט"ז שכתבנו לעיל או' ל"ד גם לדעת הש"ע בעינן שישאר קצת מן הלובן קיים כמו במים זכים אבל אם נהפך כל הלובן שבתוך החריץ לדם יש להטריף וכ"כ המש"ז או' ט' ולכן בכה"ג דאיכא מטריפין בנהפך לדם יש להחמיר כדברי התב"ש ובעינן שיהיה כל הלובן שבתוך החריץ קיים וכדברי האחרונים הנז' שכתבו להחמיר.
מ״ד:ל״ח
א
לח) שם. ואם נמצאת מלאה מים וכו' אלא מראיהם כרכומי כמראה הדבש כשרה ויש מי שאוסר. הגה. והכי נהוג. מ"ש בש"ע ויש מי שאוסר הוא מדברי הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רנ"ח כמ"ש בב"י וכתב בד"מ או' א' דיש להחמיר כדברי הרשב"א. וכ"פ בספרו תו"ח כלל פ"ט או' ה' וכתב והכי נהוג ולכן כתב ג"כ בהגה והכי נהוג. והב"ד הש"ך סק"ט. וכן הסכים כנה"ג בהגב"י או' ח' להחמיר כדברי הרשב"א וכתב שכ"פ הרשד"ם חי"ד סי' ל"ח ומהר"י אדרבי סי' ש"י והלבוש ול"ח סי' רל"ט ודמש"א דף קמ"ו ע"א יעו"ש. וכן הסכים שה"מ או' יו"ד. מחב"ר או' כ"א. ענ"ה שם או' כ"א. תו"ז סי' ס"ו או' י"ד. זב"צ או' ל"ב.
מ״ד:ל״ט
א
טל) ואפי' לסברת הרשב"א דאוסר בכרכומי לא הוי אלא ספק טרפה. מק"מ או' ט"ו. זב"צ או' ל"ג. ואם לא הגיעו ללובן סמכינן על המתירין משום דהו"ל ס"ס. פר"ת או' ז' ענ"ה שם.
מ״ד:מ׳
א
מ) [סעיף ג'] אם לא היה הלקות אלא בלובן אעפ"י שכל שאר הכוליא בריאה טריפה. כן הוא עיקר כפסק הש"ע ודלא כהראב"ד דמיקל אם לא לקתה הכוליא. פר"ח או' ז' פר"ת או' ח' לה"פ או' י"א. תב"ש או' ח' שה"מ או' י"א. זר"א או' קמ"ו. זב"ת או' י"ד. חכ"א כלל י"ח או' י"ח. ענ"ה סי' כ"ג או' כ"ב. תו"ז שם או' י"ז. זב"צ או' ל"ד. ואינה טריפה אלא מספק וכל דאיכא ספיקא אחרינא שרי. פר"ת שם. זב"ת שם. ענ"ה שם.
מ״ד:מ״א
א
מא) והגם אם כל הכוליא בריאה ולא שלט הלקות אלא במקצת הלובן טרפה כמ"ש לעיל או' כ"ז יעו"ש.
מ״ד:מ״ב
א
מב) [סעיף ד'] נמצאו בכוליא אבנים כשרה. כי משם יורדת לגיד הערוה. ב"י בשם הרוקח. ט"ז ס"ק י"א. ש"ך ס"ק י"א.
מ״ד:מ״ג
א
מג) שם. נמצאו בכוליא אבנים כשרה. ואפי' נמצאו האבנים במקום חריץ כשרה משום דהיינו רביתייהו. תו"ח כלל פ"ט או' ו' ט"ז שם. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' כ"ה. פר"ח או' ח' בל"י או' יו"ד. כריתי או' יו"ד. זר"א או' קמ"ז. שה"מ או' י"ב. זב"ת או' ט"ו. זב"ש או' י"ג. תו"ז שם או' י"ח. זב"צ או' ל"ו. מיהו החכ"א שם או' ך' כתב דיש להכשיר בהפ"מ.
מ״ד:מ״ד
א
מד) והגם שאפי' נמצאו האבנים במקום חריץ כשרה מ"מ גוף חוט הלבן שבחריץ צ"ל בריא ושלם. רש"ל פא"ט סי' פ"ז.
מ״ד:מ״ה
א
מה) ואם נתקטנה הכוליא ע"י אבנים אלו לפחות מכשיעור שית' לקמן סעי' ה' המנ"י שם על התו"ח או' י"ט הניח בצ"ע והבל"י שם כתב דיש להכשיר. אבל התב"ש סוף או' ט' כתב דודאי טרפה. מש"ז או' י"א. ענ"ה שם או' כ"ד. זב"צ או' נ"ה. והא דאמרינן אם נתקטנה ע"י אבנים טרפה היינו אם יש סי' שאינו מתולדתה כגון דכויץ אבל אם היא קטנה מתולדתה כגון דלא כויץ ולא יש בה סי' מג' סימנים שנכתוב לקמן או' נ"ג כשרה. זב"צ או' נ"ו.
מ״ד:מ״ו
א
מו) וכתב שם התב"ש דשני מיני אבנים הם הא' ידוע אצל רוב בני אדם שבא עם שתיה שאינו נקי מאבנים וצרורות וזהו אפי' אם נמצאו במקום חריץ כשרה אבל אם באו מחמת מכה ומוגלא אין להתיר כ"א לא הגיעו למקום חריץ יעו"ש אבל השה"מ שם חולק וכתב דבכל גוונא יש להכשיר וכתב דהכי נקטינן. וכ"כ זב"צ סוף או' ל"ו.
מ״ד:מ״ז
א
מז) לפעמים נמצא שכליות של שוורים עצם בתוכו ונראה דיש להכשיר כדין עצם הנמצא בלב (כמ"ש לעיל סי' מ' או' י"ג) וה"ה בכליות וכן אירע פה אזמיר שנמצא בכוליא של בהמה עצם א' כצורת אדם ראש ורגלים וידים והכשירו רבני הדור מה"ט. תו"ז סי' ס"ו או' י"ט. זב"צ או' ל"ז.
מ״ד:מ״ח
א
מח) מעשה בכוליא גדולה כשיעור ד' כליות בתוך כיסה וכשהוציאו אותה מכיסה נמצאת כולה קשה כאבן וענבים כצורת ביצים ומראיתה כמראית דם עם מים וקצת מוגלא בתוכה והלובן לא נמצא והעליתי בתשו' (בס' נד"ל) סי' ז"ן להטריף דהקשיות מורה על הלקות דלו יהיה ספק אי הוי לקותא ספיקא דאו' לחומרא תו"ז שם או' ך'. זב"צ או' ל"ח.
מ״ד:מ״ט
א
מט) [סעיף ה'] כוליא שהקטינה טרפה וכו' בבהמה דקה עד כפול ופול בכלל טרפה ובגסה עד כענבה בינונית וענבה בכלל טרפה. ובה"ג כתב דכפול וכענבה כשרה וכ"כ ראב"ן סי' רנ"ז וכ"פ הא"ז. ש"ך ס"ק י"ב. אבל רש"ל סי' פ"ח פסק כדברי הש"ע דכפול וכענבה טרפה וביותר מכפול וכענבה כשרה. וכ"כ בהגהות שערי דורא סי' פ"ח וכתב ודלא כבה"ג. וכן הסכים הפר"ח או' יו"ד כדברי הש"ע. לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"א. שה"מ סוף או' י"ג. שו"ג או' י"ד. חכ"א כלל י"ח או' כ"א. תו"ז שם או' כ"ב. בי"צ או' ב' והוי ספק ואי איתרמי גם ספיקא אחרינא הו"ל ס"ס וכשרה. פר"ת או' ט' ענ"ה שם או' ל"ב. זב"צ או' מ"ו. והש"ך בספרו הארוך כתב דבהפ"מ יכול להכשיר כפול וכענבה. וכן הסכים הער"ה או' ו' ענ"ה שם או' מ"ו.
מ״ד:נ׳
א
נ) ושיעור הפול כתב בשש"א או' ד' להוכיח מש"ס ופו' שהוא י"ח עדשות שהם ע"ב שערות כשהן עומדין בגופו של אדם כמו גריס דנגעים המוזכר בפ"ו דנגעים ושיעור ענבה בענבה הגדולה משערין להחמיר יעו"ש. וכ"כ בספרו ענ"ה סי' כ"ג או' כ"ח. וכ"כ שה"מ או' י"ד מפני החומרא יש לשער בענבה היותר גדולה שבזמנינו. וכ"כ התו"ז שם או' כ"ב. זב"צ או' מ"ח.
מ״ד:נ״א
א
נא) שם. בבהמה דקה עד כפול וכו' פי' כשכוליא שבצד א' הקטינה צריך בה שיור טפי מפול וכששני הכליות של ב' הצדדים הקטינו צריך בכל א' בפ"ע שיור הנז' דע"ק או' יו"ד. מק"מ או' י"ט.
מ״ד:נ״ב
א
בנ) מסתברא דצריך שיור פול וענבה כברייתן ואם משוך או מרודד ומתלקט הוי ספק אך אם בקעים שדרך להיות בכוליא ומפסיק חלב בתוכן ומשלימין מצד זה לצד ב' דהבקע לשיעור מהני רק מה שאינו כסגנון בשר כליות במישוש ומראה אינו משלים. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' מ"ט.
מ״ד:נ״ג
א
גנ) שם. והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא אי חזינן שהקרום שלה כווץ וכו' ועוד סי' אחר בודקים את מקומה אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקוב כלל אז ניכר שכך היתה תחלת ברייתה וכשרה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה. ש"ך ס"ק י"ד בשם הכלבו. פר"ח או' י"ב. ועוד אם יש קצת לקותא או רכותא איכא למיחש שמא הקטינה וספקא דאו' לחומרא. כנה"ג בהגב"י או' כ"ח בשם רש"ל. וכל שנמצא בה א' מג' אלו כויץ או חלל או ריקבון ורעותא טרפה ובלא נמצא שם אחד משלש אלו מאחר דהכוליא ממלא הכיס ודאי מתולדה הוא וכשרה. קומץ כלל ה' או' ט"ו. זב"צ או' ן'.
מ״ד:נ״ד
א
דנ) כוליא שלא הספיקו לבודקה ובאו עדים והעידו שראוה בפי הכלב מוכחא מילתא דהיתה גדולה יותר מכעניבה שאם היתה היה מבליעה הכלב ברגע א' ולא היתה !נראית בפי הכלב וע"כ יש להכשיר. מהרשד"ם חי"ד סי' ט"ל. כנה"ג בהגב"י או' כ"ז. ענ"ה שם או' ל' זב"צ או' נ"א.
מ״ד:נ״ה
א
הנ) כוליא שהיתה קטנה ולא הספיק לשערה אם היתה יותר מכפול או מכענבה עד שנאבדה הבהמה מותרת מטעם ס"ס ספק אם היתה יותר מכפול ומעניבה ואת"ל שלא היתה גדולה מפול ומענבה שמא מתחלת ברייתה היתה קטנה ולא ע"י חולי והוי ס"ס המתהפך. כנה"ג שם או' כ"ח. בל"י או' י"א. שפ"ד סוף או' ח' שו"ג מחו' או' ב' ברכ"י בשיו"ב או' ב' חכ"א כלל י"ח או' כ"א. זב"ת או' י"ח. זב"ש או' ט"ו. ענ"ה שם או' ל"א. תו"ז שם או' כ"ו. בי"צ בעמ"ז או' ג' זב"צ או' נ"ב.
מ״ד:נ״ו
א
ונ) מיהו אם הכוליא האחרת שלא נאבדה היתה סרוחה או שום רעותא שלא הגיעו למקום חריץ שמחמת אותה כוליא הבהמה כשרה הכא טרפה דאין כאן אלא ספק א' ספק אם היתה גדולה כפול וכענבה או לא וכיון דאתחזק רעותא שהיא קטנה וגם האחרת סרוחה אזלינן לחומרא אבל ס' דשמא מתחלת ברייתה היתה כך אין לספק דכיון דראינו הכוליא האחרת סרוחה מחמת חולי אנן סהדי שאף האחרת קטנותה מחמת חולי. כנה"ג שם. בל"י שם. זב"ת שם. זב"ש שם. ענ"ה שם. תו"ז שם או' כ"ז וכתב ודלא כהשו"ג שפקפק בזה. זב"צ או' נ"ג.
מ״ד:נ״ז
א
זנ) בהמה א' שנמצא בה כוליא א' גדולה מאד וכוליא שנית נתקטנה מאד וא"א לעמוד על הבירור אם ע"י חולי או מתולדתה הבהמה כשרה דאמרינן מדהגדילה שנית שלא ע"י חולי כי ודאי נעשית כך מתחלת ברייתה כך השנית מתחלת ברייתה נתקטנה. שבו"י ח"ב סי' ס"ב וכתב שכך הסכימו עמו גדולי הוראה להכשיר. בל"י או' י"ב. פ"ת או' ז' יא"פ על סעי' ו' יד דוד בהגה"ט או' ו' מק"מ סוף או' כ"ב. זב"צ או' נ"ד.
מ״ד:נ״ח
א
חנ) כוליא שהיא מעט יותר מכפול דכשרה אם נמצא בה מוגלא שלא הגיעה לחריץ דכשרה מ"מ אם תסיר המוגלא הנז' ותהיה קטנה מכפול יש להטריף. זב"צ או' נ"ז.
מ״ד:נ״ט
א
טנ) [סעיף ו'] יש מי שכתב וכו' היינו כשניטלו ביד או כשנבראת כך וכו' אבל אם ניטלה ע"י חולי וכו' זהו דעת הכלבו ומהרש"ל פא"ט סי' פ"ח השיג עליו ודעתו להתיר גם אם ניטל ע"י חולי אבל דעת האחרונים להטריף כדברי הכלבו ופסק הש"ע. ט"ז ס"ק י"ג. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח סוף או' י"ג. לה"פ או' ט"ו. בל"י שם. תב"ש או' י"א. שה"מ או' י"ז. שו"ג סוף או' ך' ענ"ה שם או' ל"ד. בי"צ או' ג' קומץ כלל ה' או' ט"ז. זב"צ או' נ"ח.
מ״ד:ס׳
א
ס) שם. צריך לבדוק אם הכיס וכו' ואם לא הספיקו לבדוק את הכיס שלהם עד שנאבד טרפה מספק. תולדות יצחק סי' י"ג. פ"ת או' ט'.
מ״ד:ס״א
א
סא) [סעיף ז'] אם היו ג' כליות או יותר והקטינו היתרות וכו' כתב הב"ח דהלשון משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אבל אם עומדות זו אצל זו ולקתה חדא אז היא טרפה דמאן לימא לן דהיתירה לקויה דלמא שאינה יתירה לקויה והוה לקתה כוליא א' וטרפה עכ"ל ורש"ל פא"ט סי' פ"ט כתב דאם יש ג' כליות וכולם עומדות בדרא חדא ויש לקותה או שאר חסרון באחד מהם כשרה אבל אם הג' אינה עומדת בדרא והלקותה או החסרון הוא בא' מאותן השתים העומדות בדרא טרפה עכ"ל והפר"ח או' י"ד כתב דבכל גוונא יש להטריף בין שעומדת היתירה בחד דרא או עומדת במקום אחר ואפי' ד' או ה' ויותר כל שלקתה א' מהם טרפה. וכ"כ הכריתי או' י"ג. תב"ש או' י"ב. שפ"ד או' ט"ז. שה"מ או' י"ח. מחב"ר או' כ"ה. זב"ת או' כ"א. חכ"א כלל י"ח או' כ"ב. ענ"ה שם או' ל"ה. תו"ז סי' ס"ו או' כ"ח. זב"צ או' נ"ט.
מ״ד:ס״ב
א
סב) ומ"מ אם היתירה קיימא במקום אחר והקטינה היא טרפה מן הספק ונ"מ אם מספקא לן אם היא מברייתה וכשרה או מחמת חולי וטרפה דיש להכשיר דהו"ל ס"ס. פר"ת או' י"א. זב"ת שם. ענ"ה שם. תו"ז שם. זב"צ או' ס'.
מ״ד:ס״ג
א
סג) ולאו דוקא יתירה שהקטינה דה"ה בכל שאר !לקותות יש להטריף. תב"ש שם. חכ"א שם. ור"ל דלאו דוקא בהקטינה היתירה יש להטריף אלא ה"ה בשאר לקותא הנז"ל כגון נתמסמסה או יש בה עכורים וסרוחים וכו' בכל גוונא יש להטריף. וכ"כ זב"צ או' ס"א.
מ״ד:ס״ד
א
סד) והא דמטריפין בכוליא יתירה שהקטינה או שלקתה ה"ד אם היא בצורת כוליא אבל אם אין לה צורת כוליא חשבינן לה כחתיכת בשר בעלמא וכשרה. תב"ש שם. זב"צ או' ס"ב.
מ״ד:ס״ה
א
סה) [סעיף ח'] יש מי שכתב דלובן בכוליא לקותא הוא. ואע"ג דאינו פוסל עד שיגיע ללובן שבכוליא שהוא מקום חריץ ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י"ל כיון דא"א למיקם עלה טרפה דספק דאו' הוא. רש"ל פא"ט ססי' פ"ז. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ז. פר"ח או' ט"ו. פר"ת או' י"ג. בל"י או' י"ד. תב"ש או' י"ג וכתב ודלא כהט"ז. שו"ג מחו' או' ג' מחב"ר או' כ"ח. זב"ת או' כ"ב. ענ"ה שם או' ל"ז. תו"ז שם או' ל"א. זב"צ או' ס"ג. ומיהו לפעמים אפשר להכיר גם בלובן והוי ודאי טרפה. שפ"ד או' י"ז. זב"צ או' ס"ד.
מ״ד:ס״ו
א
סו) ונראה דהגם דמין לובן הלקות משונה הוא ממין לובן הכוליא אעפ"י כן טרפה כי מן הסתם ישתנה גוון הליבון כשיהיה במין לובן אחר. והגם דחזינן דכל הלובן של הכוליא אין בו שינוי מקצתו לקצתו במין הלובן עכ"ז איכא למיחש דכולה לובן דכוליא זו לקוי וליכא לאכוחי ממין לובן כוליא אחרת כי לא כל לובן הכליות שוות הם. פר"ת שם. זב"צ או' ס"ה.
מ״ד:ס״ז
א
סז) שינוי בלובן אי מפסיק אודם בינו ללובן החריץ לא שייך מ"ש האחרונים שאין היכר בלובן וכשרה. דע"ק או' י"ג. זב"צ או' ס"ו.
מ״ד:ס״ח
א
סח) שם. וכל שינוי מראה פוסל בה. והטור כתב דירוקה כשרה וכן הסכימו כל האחרונים ופי' דה"ד ירוקה ככרתי אבל ירוק הנקרא גע"ל טרפה ובס' תו"ח ואפי רברבי כתבו אפכא ודעת הב"י להטריף כל מין ירוק ולפיכך יש לחוש בדבר ולהטריף בכל גוונא. פר"ח או' ט"ז. תב"ש או' י"ג. שה"מ או' ך' שו"ג או' כ"א. ער"ה או' ט' ענ"ה שם או' ל"ו. תו"ז שם או' ל"ב. זב"צ או' ס"ז.
מ״ד:ס״ט
א
סט) ומעשה בכוליות שהיו שחורות כעורב והרתיחו אותם במים רותחים וחזרו למראיתן והכשרנום כדלקמן סי' נ"ב סעי. ב' הא דשינוי פוסל באברים וכו' אם שלקן וחזרו למראיתם כשרה עכ"ל וה"ה נמי בשאר מראות הפוסלות בכליות אם שלקן וחזרו למראיתן כשרה. ואמרו לנו הקצבים דהא דנמצאו הכליות שחורות היינו משום היות הבהמה עיף ויגע. שו"ג או' כ"א וכ"כ בספרו שו"ת אהל יוסף יו"ד סי' י"ד וכתב שכן מנהג שאלוניק"י. מחב"ר או' כ"ז. ענ"ה שם או' מ"א. זב"ש או' י"ט. יא"פ. תו"ז שם או' ל"ג. זב"צ או' ע"ב.
מ״ד:ע׳
א
ע) בלובן הכוליא יש עליו קרום דק מלמעלה דבוק בלובן שבתוך הכוליא ולפעמים נמצא אותו קרום שחור נוטה לדיותא ותחת אותו קרום מוצאים הלובן לבן כשאר הכליות יש להכשיר משום דהקרום לא נקרא חריץ אלא דוקא הלובן. פר"ח או' י"ז וכתב שכן נהגו בירושת"ו. פר"ת או' י"ג. בל"י או' י"ד. שה"מ או' ך' זר"א או' קנ"ג. זב"ת או' כ"ג. זב"ש או' י"ז. ענ"ה שם או' מ' חכ"א שם או' כ"ה. תו"ז שם או' ל"ד. בי"צ בתה"ב סוף או' ג' זב"צ או' ס"ח.
מ״ד:ע״א
א
עא) ודוקא אם נמצאת כל הכוליא בריאה ושלימה בלא שינוי מראה אז פשיטא דכשרה דלא אשכחן שום טרפות באותו קרום שלמעלה מן הלובן אבל אם נמצאת הכולוא בשינוי מראה כמראה לקות הקרום הנז' יש להטריף דחיישינן שמא נגע בלובן ולא מינכר. פר"ת שם. זב"ת שם. זב"ש שם. ענ"ה שם. זב"צ או' ס"ט.
מ״ד:ע״ב
א
עב) אם נמצאת לקותא בכוליא ומגעת בלובן המכוסה בקצוות הכוליא כשרה דלא מקרי לובן אלא שבאמצע הכוליא אבל המכוסה לא מקרי לובן. משחא דרבותא בנימוקי מהר"ר חיים אלפאסי ז"ל. זב"ש או' כ"א. זב"צ או' ע'.
מ״ד:ע״ג
א
עג) מעשה שהיה בבהמה א' שנמצאת כוליא א' מצד א' גדולה עד מאד וצד השני לא היה כוליא כלל רק במקומה היה כיס מלא מים ועפרורית ולא היה שום בשר של כוליא ולא לובן כלל ועוד אותו הכיס היה קשה ודומה לכיס של מי רגלים והתירו רבני הדור. זב"ש או' כ"ד. זב"צ או' ע"א וכתב ופשוט הוא.
מ״ד:ע״ד
א
עד) ואם אמר הישראל שראה בהרת שחורה בכוליא ולקחה הגוי יש להכשיר מס"ס ספק אם לא הגיע השחרות ללובן ואת"ל הגיע דלמא אם היו שולקין אותה במים רותחין היתה חוזרת לברייתה והוא ס"ס המתהפך. שו"ת אהל יוסף יו"ד סי' י"ד. מחב"ר או' כ"ט. זב"ש או' כ"א. ענ"ה שם או' מ"ב. וא"פ. תו"ז שם או' ל"ה. זב"צ או' ע"ג. ועיין לעיל או' ס"ט.
מ״ד:ע״ה
א
עה) כוליא שנמצא בה שלפוחית של מים ומראה השלפוחית שחורה מאד והיא גדולה וחתכוה ונמצא בה מים זכים שהגיעו עד הלובן ועשו בה רושם כי לובן זה משונה מראיתו מלובן אשר באותה כוליא עצמה במקום אחר אותה הבהמה טרפה. פרי האדמה ח"ד דף ך' ע"ד. והא דטרפה דוקא משום דנשתנה הלובן אבל אם לא נשתנה הלובן אף דהשלפוחית גדולה ומראיה שחורה אין לאסור משום זה וכשרה. זב"צ או' ע"ד וכתב ודלא כדמשמע מדברי הרב הנז' יעו"ש.
מ״ד:ע״ו
א
עו) שם. וכל שינוי מראה פוסל בה. ואע"ג דכל האברים חוץ מריאה אין שינוי מראה פוסל שאני כוליא כיון דלקותא פוסל בה ושינוי מראה הוי לקותא כדאיתא בש"ס חולון מ"ז ע"ב. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' י"ז. זב"ת או' כ"ג.
מ״ד:ע״ז
א
עז) [סעיף ט'] כוליא שהאדימה וכו' כשרה. ודוקא האדים בשר דזיל בתר טעמא משום דהכוליא נוטה לאדמומות אבל האדים הלובן שבכוליא אין לך שינוי מראה גדול מזה וטרפה. תב"ש או' י"ד. שה"מ או' כ"א. זב"ת או' כ"ד. ענ"ה שם או' ט"ל. זב"ש או' כ"ו. תו"ז שם או' ל"א. בי"צ או' יו"ד. ואין לאסור אלא דוקא אם נהפך כל הלובן לדם אבל אם נשאר מקצתו כשרה כמ"ש המש"ז או' יו"ד. וכ"כ זב"צ או' ע"ה. ועיין לעיל או' ל"ז.
מ״ד:ע״ח
א
עח) כוליא שנמצאת בה מכה ונפסק הבשר והאדים הלובן שבתוכה אעפ"י שלא אסרו חכמים אלא לקותא והאי מכה היא כיון שהאדים הלובן יש לחוש שמא מחמת המכה נעשית לקותא ולפיכך האדים הלובן שבתוכה וא"נ ספיקא היא הא ק"ל ספיקא דאיסורא היכא דאתיליד רעותא לחומרא והכא הא אתילידא. מהר"י הלוי ן' מיגש בתשו' סי' ל"ה. מחב"ר או' כ"ו. יא"פ. זב"ש או' ך' ענ"ה שם או' מ"ג. זב"צ או' ע"ו.
מ״ד:ע״ט
א
עט) [סעיף יוד'] אין טרפות בכוליא של עוף. והטעם לפי שכוליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בבני מיעים ואין שום טרפות נוהג בהם ולכן אין להחמיר בו יותר מאילו ניטל ונחתך. מהר"י מולין. ומטעם זה התיר הר' שמואל תרנגולת שלקתה כוליא שלה שהיתה נפוחה כביצת תרנגולת ושחורה כדיותא. ב"י בשם או"ה. ט"ז ס"ק ט"ז. והפר"ח או' י"ח כתב משום דליכא טרפות בכוליא אלא כשמגיע למקום חריץ דהיינו הלובן וכוליא שבעוף ליכא לובן בתוכה ולפיכך אין טעם להטריף בכאן עכ"ל וכתב שכ"כ הרשב"א בתה"ב דף ן' וכ"כ ביאור הגר"א או' ט"ז בשם תה"ב הנז'.
מ״ד:פ׳
א
פ) שם. אין טרפות בכוליא של עוף. אבל חיה בין דקה בין גסה דינה כבהמה. כנה"ג בהגב"י או' מ"ג. מק"מ או' ל'.
מ״ד:פ״א
א
פא) שם. אין טרפות בכוליא של עוף. ואם היה מכה בכוליא דעוף והיה העצם מעוכל בפילוש אצל הכליות שהיה שם נקב קטן בפילוש יש להחמיר שלא בהפ"מ. דע"ק או' י"ד. מק"מ שם. זב"צ או' ע"ח.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
נחתכה עיין פלתי שפי' שנחתכה בעובי ולא מעבר לעבר רק קצת מעובי נחתכה
ב
אפי' דעת הטור דבנחסרה אפי' הגיע חסרון עד חריץ כשרה ורש"ל השיג וט"ז מחזק דברי הטור ועי' פלתי שהבאתי לדברי שניהם סעד וראיה לכן יש להחמיר וכן אם ניקב ע"י חולי ג"כ דעת הרא"ה להחמיר ולדידן דאין בקיאין בהמססה פשיטא דטרפ'
ג
עד מקום וכו' וחסרון מבפנים דעת מהרש"ל להכשיר רק כמעט לא שייך דהא צריך להיות הלקותא עד מקום תריץ ושם מגולה ולא הבנתי דיכול להיות בשר הכוליא וגם חלב שבחוץ למעלה יפים ותוכם רע מלא מוגלא ולקותא ועי' פלתי דכתבתי ראיה דשמי' חסרון בכוליא:
ד
מקום חריץ ואם הלובן עצמו ניקב כשר אחרונים
ה
חריץ הוא הלובן כי שם חלב ועד ועד בכלל כן דעת אחרונים. ועי' פלתי דכתבתי די"ל אם הגיע ללובן קצת אפי' לא ברוב הלובן טריפה משא"כ אם אין רק לקותא בלובן צ"ל ברוב הלובן. גם אם ראינו לקותא ולא הספיק לבדוק הלובן עד שנאבד טריפה אבל אם אין לקותא רק בלובן צריך לידע על בוריה ואם לא כשרה:
ו
עד הלובן הוא חריץ העובר באמצע הכוליא ועלי' חלב ולמטה הימנו גידין ומעורה בהם:
ז
מכת חרב רש"ל פי' שנבקעה לשנים והש"ך השיג דאין זה מכוין בש"ע וכ"כ בפלתי וכתבתי דאם נבקעה לשנים אפי' בלי חרב טריפה. ועיין מ"ש על זה והש"ך כתב פי' שלא חתך בנחת רק בכח וזהו דוחק ועיין פלתי שכתבתי לא שנחתך רק נעשה בכוליא פצעי' ע"י חרב וזהו סכנה וכתיב ביותר כדקיי"ל גבי חילול שבת ע"ש:
ח
עד לובן דעת ש"ך בשם הרבה מחברים בנתמסמסה לא בעי נקותא עד חריץ ועיין פלתי שהבאתי ראיה לדברי הש"ע:
ט
דם מהרש"ל מחמיר ועיין פלתי שכתבתי כשיעור כוליא הוא שלם רק הנשאר נימוק והיה לדם. או שרק מראהו כדם ואינו בעצמותו דם:
י
אבנים אפילו במקום חריץ דסדר כך פר"ח:
יא
ואיך תחזור לכשרתה ועיין פלתי שכתבתי שכן בניטל הטחול ע"י חולי ג"כ י"ל מתחיל' נתמסמס בסומכי' טריפה ואח"כ ע"י חולי ניטל כולו ואיך תחזור לכשרתה:
יב
תחזור ומהרש"ל חולק ועיין פלתי מ"ש על זה באריכות:
יג
אם היה ג' כוליות ואם הם עומדים במקום אחד פוסל באחד מהן אולי הוא כוליא נכונ' דאינה יותרא ועי' פלתי בסי' מ"ג דהוכחתי להחמיר בכל כוליות:
יד
דלובן בכוליא ואפי' אינו ניכר בלובן מספק מטריפים כהנ"ל בנאבדה הלובן ודעת פר"ת להטריף כל שינוי מראה:
טו
ג' כליות עיין פלתי שהארכתי אם יש במציאות להיות נברא רק בכוליא א' וכתבתי שהוא מחלוקת רמב"ם ותוס':
טז
בכוליא של עוף דכל טריפות בעינן לחריץ וזהו לא שייך בעוף ועיין פלתי דלא קשה מכוליא שהקטינה דצריך להיות דגם התריץ הקטין לפי ערך אבל אם באורכו נשאר רק ברחבו הקטין ואין כאן לקותא למקום תריץ באמת י"ל כשר וצ"ע עיין פלתי מ"ש בישוב האגור:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
או נחתכה וכו' ואע"ג דדעת הרבה מחברים וגם מהרש"ל בנחלקה לשנים טריפה ודייקי ליה מדברי איוב יפלח כליותי והיינו בקיע לשנים כמו פולח ובוקע עץ וקשה א"כ בנחתכה עד מקום חריץ היינו לשנים דכי בעינן שיהיה שוי' לא' א' גדול מחבירו. ונ"ל דרך משל הכוליא עב טפח ורחבה טפח ואם נחתכה דרך עוביו עד שהבקיעה עובר לגמרי והרי הן ב' חלקים טריפה אבל לא עבה כל עובי החתך רק ברוחב נחתך החתיכה אחת אבל בעובי שלימה ולא נבקעה כשרה ופשו' וכן מורי' הדברים באו"ה:
ב
נחתכה הט"ז בס"ק ב' הביא הטור דכתיב נחסרה אפי' הגיע חסרון עד חריץ מ"מ כשר ורש"ל חולק דמ"ש נתמסמסה ומ"ש נחסרה והט"ז דוחה דגבי מסמס יגדל כאב משא"כ חסר ולענ"ד דברי הטור מוכרחים דאם נאסרה טריפה א"כ ה"ה לקותא ע"י מסמס דכל שנתמסמס היינו חסרון א"כ הא דאמרי' בריש פ' אלו טריפות שמונה מיני טריפות מנה עולא ולא מנה לקותא לאפוקי לקותא דרכיש בכוליא וקשה הא מנה סוג חסורה וא"כ היא בכלל חסרה הכוליא דטריפה ומכ"ש לקותא במסמס דהיינו חסרון שהרופא גוררו וכוליא יחשב ורש"י מנה נחתכה רגליה וצומת הגידין בכלל חסרה ומכ"ש חסורה דכולי' ומה לאפוקי יש כאן א"ו דחסורה כשרה רק לקותא וא"כ א"א לכלול אותו בסוג חסרה דהא חסורה כשרה ובפרט אם נאמר רכיש סתם אמר לקתה בכוליא טריפה ובני מערבא הוא דאמרו עד שיגיע למקום חריץ אבל רכיש סתם אמר (ועיין מש"ל סי' כ"ט ע"ש) אפי' לא הגיע למקום חריץ וקשה ממשנה חותך מן טחול וכליות ואין לך חסרון מה שחותך ממנו חתיכה ומניחו בגוף ועכצ"ל דנחתך מותר ולקתה איירי בנתמסמס ואסור והרי דברי הטור והט"ז מבוארים ומוכרחים. מיהו #א) י"ל לאידך גיסא לדברי מהרש"ל דלכאורה קשה דריש פ' אלו טריפות משמע דהלכה כעולא דמנה ח' מיני טריפות לאפוקי הך דרכיש וכאן קיי"ל הלכה כריב"ש ועיין מש"ל סי' כ"ט לרמב"ם א"ו דלרכיש דלא ת"ל עד מקום חריץ א"כ אתא לאפוקי דל"ל דהיא בכלל חסורה דהא חסורה כשר ומוכח ממשנה דבהמה המקשה. אבל לפי דקיי"ל דבעינן מקום חריץ א"כ לק"מ מהך משנה חותך מן טחול וכליות ושפיר י"ל דהוא בכלל חסרה ול"ק הלכתא אהלכתא ויש למהרש"ל סעד מזה:
ג
שיעשה #ב) בשרה הט"ז הביא בס"ק ד' בשם מהרש"ל דחסר מבפני' בכולי' כשר רק ק"ל הואיל מגיע לחריץ לא שייך חסרון מבפנים ע"ש ולא הבנתי הא אמרינן כשר בריאה פסוק בכולי' והיינו מוגלא לפירש"י טינרי וח"ו דיהי' מוגלא עובר קרום אין לך לקותא יותר מזה וצ"ל דמוגלא רק תחת קרום מוגל' וממנו מהות הטינרא והא חסרון מבפני' וקשה ובכה"ג אף בכוליא כשר. ואין הבדל בין ריאה לכוליא א"ו בשלמא במקום דקתני ניקב כמו בריאה וכמ"ש בטחול בזה חסרון מבפנים לא שמיה חסרון אבל במקום דקתני סתם לקותא סוף כל סוף איכא לקותא וטרפה וברור:
ד
עד הלובן דעת הש"ך ורוב אחרונים לקותא צריך להיות בלובן גופי' #ג) ויש להבין לפי מ"ש המחבר סעיף ג' דלקותא בלובן לבד טרפה א"כ כל לקותא בכוליא דאתמר ל"ל רק ה"ל להודיע דאי יש לקותא בלובן דממ"נ אי לקה הלובן לבד מטריף וא"צ לכל הכוליא ואי לא נלקה הלובן אפי' לקותא בכל הכוליא כשר. ואין לומר דקושיא זו קשה ג"כ לכבד בנטילת כזית במקום מרה וכן בגלודה בניטל סלע ע"פ רוחב שדרה וכו' דמשם יליף הב"י הך דינא דלובן. זה אינו בכבד לא נשנה כלל רק במשנה נזכר ולא נישתייר כלום דס"ל לא בעינן כלל כזית ואידך דס"ל בעינן כזית קתני ניטל כבד ונשתייר כזית כשר ואיך ה"ל למיתני ולק"מ. ובגלודה שפיר יש לכאורה קשה דלמה קתני גלודה דהיינו נפשט כל העור ולא קתני רק נפשט העור ממקום שדרה טריפה דבממ"נ אי איתא שם באמת כשר ואי ליתא מטרפא בהו. אך ז"א דהא כתב רשב"א בנפשט כל העור ושייר רק שדרה בעי' כל שדר' יהי' מכוסה בעור בלי אז מקום פנוי אבל בנפשט רק מן שדרה צריך להיות כל שדרה ערום אבל חצי מכוסה וחצי מופשט כשר משא"כ בגלודה צריך להיות כולה מכוסה ואם לאו טריפה וא"כ לק"מ דהא יש הבדל אבל כאן בלובן קשיא ודוחק לומר רכיש לא ס"ל דבעי לקותא בלובן ושפיר קאמר לקת' בכוליא ובני מערבא החולקי' ס"ל דבעי מקום חריץ באמת חולקים וס"ל הא דנקט עולא לקתה בכוליא בכדי נסבה דהכל תלוי בתריץ וזה דוחק ויותר נראה דבלקתה הכוליא אם נתפשט הלקותא במקצת מקום לובן טרפה דכל כוליא מצטרף והוי רובא לקוי משא"כ בלקותא לובן לבד בעינן רוב מהלובן דמעוט בטל לגבי רוב ואחרי רבים להטות וצ"ע. או לחלק בלקתה בכוליא ונאבדה ולא ידעינן אי פשיט לקותא במקום לובן טריפה כמבואר תשובת מהרשד"ם סי' ל"ה ודברי ריב"ם ע"ש אבל אם אין לקותא רק בלובן צריך בור דהי' שם לקותא ומספיקא לא מטרפינן ואוקי בחזקת כשרות וצ"ע:
ה
מכת חרב וכו' תמהו הא רמ"א מתיר בנחתך הב"ח והט"ז תי' באיירי בנבקעה לשנים וכבר דחה הש"ך ויפה כתב כי נבקעה לשנים מאן דמטריף מטריף אפי' בלי חרב אפי' ע"י חולה וסיבה דהא למדו מן איוב יפלח כליותי ולא הי' השטן דוקרו בחרב. והש"ך פי' בכח גם זה דחה הפ"ח והדין עמו כי מי ישער וישקול אם נעשה בכח או לאו ולאו כל כוחות שוים כי יה' נמסר הדבר לכל אחד. אבל הענין פשוט ודאי אם נחתך דבר אפי' בחרב אינו מכאיב כ"כ ומילה יוכיח שמולי' וחתכין הערלה בסכין ומתרפא בקל אבל אם עושה פצעים בבשר דרך הכאה בחרב דהוא מוליד חום וארס בגו' והוא סכנה וזהו מכת חרב ועי' ע"ז דכ"ח תוס' ד"ה מכה שע"ג יד דכתבו התוס' היינו חולה שלא ע"י מכת חרב אבל מכת חרב אמרי' דבכ"מ מחללין שבת כדאמרי' כדעתא וכו' ומפרשים מכת חרב כ"כ פצע מכת חרב ע"ש ובפוסקים ומרדכי ותמצא וזהו שנתכוון לו רמ"א. והנה יש להתלמד למהרש"נ וסייעת דס"ל נבקעה לשנים טריפה ויליף מן יפלח כליותי דאיוב. #ד) וקשה עולא דלא ס"ל הך דרכיש מימרא דר"י דאהדר ריב"י לרבנן מן יפלח כליותי איך מתוקמא הא לדידיה כשר ומכ"ש לפי מה שלתב תוס' בדף נ"ד חזי' ר' יוחנן לית ליה דרכיש ור"י גופיה בעל מימרא זו דאהרו חברי' לר"י מן הך יפלח וכו' ויש ליישב ע"ש:
ו
עד הלובן הש"ך בסק"ח ויתר אחרונים הביאו הדעת הרבה פוסקים במכת חרב הוא דבעינן עד מקום חריץ אבל במוגלא בלקותא כל דהוא מיטרף. #ה) ולא הבנתי דלפי הנראה מגמ' בני מערבא הוא דחששו עד חריץ אבל רכיש ס"ל אפי' לא הגיע לחריץ ואי ס"ד דמיירי במכת חרב הך משנה חותך מן טחול וכליות איך מתוקמא ול"ל כתירוץ ראשון בגמ' דבאמת טריפה ואיידי דסיפא דמלבד דזה דוחק אף גם א"כ למה הקשה הגמ' לר"ע ולא לרכיש א"ו רכיש דאמר לקתה י"ל רק במוגלא ומוכח דגם זה בעינן עד חריץ וכן הנכון:
ז
נמצא דם דינה כמים ומהרש"ל החמיר רק אחרונים כתבו בשם או"ה הטעם דכוליא בעצמותה דם ואו'. דשיטתו דס"ל בלקותא לא בעינן מקום לובן א"כ שפיר כתב בנמצא דם לא הוי לקותא דכך תולדתו אבל לפי מה דקיי"ל דבעי לקותא במקום חריץ א"כ צ"ל דגם מקום לובן נתהפך לדם ובזה לא שייך כולו דם הלא הוא חלב כנודע בנקור לכ"ע ולכך צ"ע. גם נ"ל הא דמכשירין היינו בנשאר כשיעור כוליא רק מחמת לקותא בזה אמרינן דטבע הכוליא כך אבל בלית כשיעור כוליא כפול וכענבה קיים מי יועיל דם הא לית ביה שיעורא ואי דנימא דיתהפך לבשר א"כ בכבד נמי והא אמרינן בשני זתים דנתהפכו לדם דטריפה והשתא כבד כולו דם לא אמרינן דיחזור ויתהפך לבשר כבד איך נימא כן בכוליא. וביותר קשה על רמ"א שם דלעיל בכבד ס"ל דהוי לקותא אף דלא נמוחו שני זתים אמרינן סופן נימוק דהוי לקותא וכאן בכוליא לא ס"ל ללקותא כלל. ולא שייך אין אומרים בטריפות זה דומה לזה כיון דלא נזכר זה בגמ' ופוסקים קדמונים עד שנאמר שאין ללמוד זה מזה. ולי נראה לא שהוא דם בהחלט רק המים מראיהם כמראה דם וזהו דמכשיר דלית כאן לקותא כי עצמות הכוליא דם ואם יתערב במים איזה טיפות דם תיכף יהיה למים מראה דם בהחלט עד שישפט כל רואה שהוא כולו דם בהחלט. ולכך אין כאן לקותא ובזה מיושבים כל הקושיות אבל דם הוי לקותא כמו בכבד ויש להחמיר:
ח
ואיך תחזיר להכשר' ומהרש"ל צעק מה בכך ועיין מ"ש אחרונים וביחוד הט"ז ואני הבאתי ראי' כפי מ"ש המהרש"ל דטריפה יכולה להתעבר אבל א"י להוליד וא"כ הא דדחק הגמ' גבי ולד טריפ' דר"א אומר לא יקריב ור"י אומר יקרב וקאמ' הגמ' למ"ד טריפ' אינו מוליד במה קמפלגי דל"ל בזה וזה גורס דהא טריפ' אינו מוליד ומוקי הגמ' בעיברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו. #א) וק' לן קמא בהאי גוונא דהקטינ' הכוליא והיא טריפ' ונתעבר' דטרפ' מתעבר וטרם שהגיע ימי' ללדת נתרפא כי ניטול הכוליא והרי היא כשירה ובכח' להוליד ועכ"פ בשעת שנתעברה היה בהמ' טריפה ופליגי ר"א ור"י אי זו"ז גורם מותר או אסור וא"צ לאוקמי בפלוגתא אחרינ'. #(ב מיהו זהו יש לדחות דמ"ש מהרש"ל דיכולה להתעבר ולא להוליד היינו שאין בכח טריפה להיות מעוברת מולד זרע קיימא רק מולד נפל ולכך אם תלד ולד קיימא אות היא שאינה טרפה אבל להוליד לבד מודה רש"ל דהא בנתעברה ואח"כ נטרפה אמרינן בגמרא דמוליד וא"כ ליתא להנ"ל כיון דאז היה טריפה לא היה בכחה להתעבר ולד קיימא שילדה אח"כ מה בכך שחזרה לכשרותה סוף כל סוף אז בשעת שנתעברה הי' טריפה וא"ש: אמנם #ג) התוס' לא ס"ל כסברת הרש"ל דבחולין דף י"א דילפינין דאזלינן בתר רובא מעדים זוממין דדילמא הך דאסהידו בי' טרפה הוי והקשה התוס' ד"ה ודלמא וכו' וא"ת יחבשו אותו י"ב חודש ואם יחי' לאו טרפה וקשה מה קושיא כיון דלא אזלינן בתר רוב וחיישינן לכל חששות אולי בשעת העדות הקטין הכוליא של הרוצח וטרפה הוא ועדים פטורים ומה שתי אח"כ הוא דנתמעט והלך עד שניטל הכוליא וחזר לכשרתן וחי' יתי' אפי' מאה שנים ובין כך העדים בשעת עדותן פטורים ולכאורה כ"כ יש לדקדק בהא דהקשו תוס' במה דפריך הגמ' דזבחים ע"א דלמא נח טריפה היה בעת מבול דהא חי כמה שנים די"ל דחזר לכשרתן כנ"ל רק זה אין כ"כ ראי' דתוס' כתבו בע"א דטריפות דלא היה צריך להיות גלוי וא"כ כמעט אינו במציאות דינו של מהרש"ל אבל מהנ"ל קשה ודוק: והנה לדינא של ש"ע אף בטחול דניטל אפי' בחולי כשר היינו חולי שהקטינה דטחול לא מיטרף בהקטין ואין שיעור לגדלתה אבל אם ניטל בחולי שנימוקה טרפה דהא מתחלה נימוק בסומכי' והיינו נרקב בשר שהרופא גוררו ומיטרף ואיך תחזור לכשרתה בניטל ולכן באמת טריפה והש"ע סמך עצמו אכוליא ודוק:
ט
ברייתה וכשרה וכו' כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' שחיטה הלכה כ"ה דנבראת בכוליא אחת כשרה #ד) ואני תמה דהא בבכורות דף ל"ט תניא בברייתא ואת שתי כליות לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כליות פי' לפסול למזבח ותניא אידך יסירנה לרבות בעל כוליא אחת פי' שכשרה ופריך הגמר' אהדדו ואסקינא דפליגי איברי' באח' פירש"י אין בריה נברא בכוליא אחת והך בהמ' שאין בה רק אתת מיחסר דחסר ומר סבר יש בריא' בא' ומ"ס אין ברי' באחת והא ודאי חסר הוא ולכך פסול ומאן דמכשי' סבר יש ברי' באחת ונבראת באחת וליכא חסרון וכשר. ור"י אמר דכ"ע אין ברי' באחת רק כאן שחסר קודם שחיטה וכו' עכ"פ נשמע לפום הך ברייתא שתי כליות ולא בעל כוליא אחת או שלשה דלית ברי' באחת והרמב"ם בפ"ב מהל' איסורי מזבח העתיק הך ברייתא וכן הרי"ף הביא אותו וא"כ ע"כ דס"ל לית ברי' באחת ואיך כתב בספרו בהל' שחיטה דנבראת בכוליא אחת כשר הא ליתא במציאות וצ"ע לכאורה: ומה שי"ל #ה) הוא דרמב"ם ופוסקים מפרשי איפכא מפירש רש"י דהך ברייתא ואת שתי כליות סבירא ליה יש ברי' באתת. ולכך התורה דפרטה שתי כליות ודאי דממעט אחת ושלשה ושתים דוקא איירי אפי' נבראת חסר דהא דומי' דשלשה הוא כמבואר שם בגמ' דבעינן אתת דומי' דשלש וא"כ תו איך אפשר לומר כתניא אידך דיסירנה מרבה בעל כוליא אחת הא באותו פסוק אתמעט מן שתי כליות ול"ל דפסו' מרבה בחסרון אח"כ הא כ"ש הוא השתא בנבראת דלא שייך חסרון כלל פסול מכ"ש כשנטלה ופשוט וע"כ יסירנה לדרשא אחרינא אבל אידך ברייתא ס"ל דאין ברי' באחת וא"כ ל"ל שתי כליות למעט אתת דהא ליתא במציאות ועל חסרה ל"ל דהא דומיא דשלשה בעינן ועיין שם רש"י ד"ה מר דפסיל וכו' מ"ש רש"י בשם מורי ז"ל ורש"י דחק בתי' ולדידן א"צ. וע"כ דשתי כליות לא למעוטי חד קאתי רק בעל שלש ואף דאין במשמעות הלשון מכל מקום אידחק ומוקי אנפשי' וא"כ שפיר דרשינן יסירנה לרבות בעל כוליא אחת אפילו חסרה דאין חסרון מבפנים וא"ש לפ"ז כיון הך דקיי"ל בריית' ב' כליות וכו' כמ"ש הרמב"ם אף הך דיש ברי' באחת קי"ל: והנה הפר"ח סוף סי' מ"א הקשה להך דאמרי כל יתר כנטול דמי הוא רק במקום דביקות א"כ למה בעל ג' כליות פסול לגבוה דהא לית כאן חסרון עד שיחול עליו שם בלתי תמימות #ו) ולק"מ דרשב"א וסייעתו כמ"ד שם טע' דפסול משום תמים אבל במסקנא דדרשינן שתי כליות וכו' להוציא הנברא בלי כוליא לא שייך הטעם משום חסר דסוגיא דשמעתא שם דנברא בלי כוליא לא מיקרי חסר רק מגזרת הכתוב וה"ה לבעל שלש מגזרת הכתוב ולא מטעם חסר ונכון: ובזה יובנו #ז) דברי התוס' חולין דף י"א דילפינן דאזלינן בתר רובא מן פרה אדומה דלמא טרפה היא וחטאת קרי' רחמנא והק' הפוס' בד"ה אתיא כיון דפרה בת שתי שנים וטרפה אינו חי יותר מי"ב חודש וא"כ יש לה חזקה וצ"ל דס"ל דל"ל דסוגי' אתי' למ"ד טריפה חי כמ"ש התו' שם בד"ה ודלמא וכו' דא"כ תקשה למ"ד טרפה אינו חי מא"ל מנ"ל דאזלינן בתר רובא וקשה מאי קושי' הא חיישינן למועט א"כ דלמא הך פרה יש לה רק כוליא אחת או שלוש וא"כ פסול למזבח ואף לפרה פסול דחטאת קריו רחמנא וטריפה אינה ותוכל להחיות והא דנקט הגמ' בלישנא טרפה היינו דס"ל טרפה חי אבל באמת הדין מוכח לכ"ע. וצ"ל התוס' מפרש כפירש"י לעיל ולא כמ"ש לרמב"ם וא"כ לפי דפסקי' כברייתא דשתי כליות ליכא במציאות שיהי' בהמה חסירה בבריאה הכולי' וליכא כאן חשש רק דלמא חסרה אח"כ בחולי כדומה וע"ז שפיר אזלינן בתר חזקה דהא נולדה ודאי בשתי כליות. ולפמ"ש דלא אתמעט מן תמימה רק מגזרת הכתוב ובתוס' ד"ה חטאת וכו' כתבו דלאו מוחלט דטרפה פסול משום דתטאת קרי' דלא קאי רק הואיל וכתיב תמימה ובשלש כליות שייך ולק"מ ודו"ק: ובזה יובן דתוס' דייקי מפרה דלמא לא אזלינן בתר רובא רק בפרה הי' חזקה ודחו דיש חזקה כנגדו העמד טמא וכתבו מיהו לקמן דאמרי' יליף מרוצת קשה וכו' וזהו תליא אם אמרינן אדם טרפה יב"ח אין כאן ראיה עיין לעיל סי' למ"ד ולא הוכיחו בפשוט למ"ד דיליף דאזלינן ב"ר מן עגלה ערופה קשה לרבנן דס"ל במס' פרה עגלה בת שתים מנלן דאזלינן בתר רובא דלמא חי י"ב חודש ואזלינן בתר חזקה #ח) ולפמ"ש ניחא דעגלה ערופה כפרה כתיב בי' בקדשים ואם כן שפיר יש לומר דלמא הוא בעל שלש כליות וכו' ופוסל בקדשים:
י
אין טריפות בכוליא של עוף הטעם היותר נכון ופשוט דלא אי' בי' תריץ וכל טריפות תלוי בחריץ וזה סתירה למחברים דס"ל במוגלא וכדומה לא בעינן חריץ וא"כ אף בעו' יפסול וא"ל מכולי' שהקטינ' דג"כ לא שיי' תריץ וא"כ יפסול בעוף ועיי' כה"ג זה אינו דשיעור כולי' בדקה כפול א"כ אף שיעור חריץ בדקה אורך פול דהוא הולך על פני משך הכולי' ואם הקטינה אף התריץ תקטון משיעור הראוי לו ולכך טריפה וזה לא שייך בעוף דלית בי' תריץ. והאגור נתן טעם דהם סוגרים וליכא חשש דיזיק לבני מעיים והיינו כמ"ש דהאגור סובר כדעת האומרים דבמוגלא בעינן חריץ. ומה שטענו עליו מנלן זה דטריפת דכליות מחמת היזק לבני מעיים #ט) נ"ל דס"ל כמ"ש בסי' שלפני זה בפי' בדברי רש"י בריש פ' בהמה המקשה דלכך נאמר במשנה טחול וכליות דלאו מטרוף בהו הכוונה דאין תלוי בו חיות כלל להכשיר ולהטריף וטחול דטריף בסומכא הטעם דיזיק לכרס וס"ל לאגור כליות מא"ל ולכך ס"ל דגם פה הטעם משום בני מעיים וא"ש ודוק. ואי קשה איך ס"ד ריש פ' א"ט למנות לקתה כולי' למנין טריפות הא טריפות מחמת בני מעיים כמ"ש התוס' דלכך קא מנה חסרון דגלגלת. עיין לעיל סי' כ"ט מ"ש שם:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
או נחתכה. עבה"ט דה"ה נחסרה ועיין בט"ז שכ' דהרש"ל חולק על הטור ומחמיר בנחסר והט"ז דחה סברת מהרש"ל ופוסק כהטור להקל וכ"ד הפר"ח. ועיין בתשו' שמן רוקח סי' ל"ה שהביא ראיה לדעת מהרש"ל וסיים דבאין הפסד גדול יש להחמיר ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ד מ"ש בזה. ומ"ש הבה"ט עוד דוקא ע"י מחט כו' עיין בתשובת תוי"צ שם שהביא בשם ספר באר אברהם שהעלה להקל גם בנקב שע"י חולי והוא ז"ל השיג עליו והאריך לחזק דברי האו"ה שחלילה להקל בזה. וכתב דדוקא אם הגיע למקום חריץ אבל אל"כ יש להקל בזה ע"ש. ונראה דר"ל דאף אם הנקב פתוח לחוץ יש להקל בזה אבל אם אין הנקב רק מבפנים בזה גם במוגלא כשר אם לא הגיע ללובן כדעת רש"ל הביאו הבה"ט לקמן סק"ד וכתבתי שם שכן עיקר משום דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון אמרינן גם לענין כוליא:
ב
הלובן. עבה"ט וכתב בספר בני חייא כוליא שראו בה לקותא ולא הספיק הבודק לבדקה אם הגיע הלקותא לחריץ פסק בתשובת מהרשד"ם חיו"ד סי' ל"ח ומהרש"ך ח"א סי' ע"ז דהבהמה טרפה. אמנם הכלים שנתבשל בהם זה הבשר יש להכשיר. ע"ש הטעם. עיין פמ"ג שדעתו לאסור גם הכלים אחר מעל"ע ע"ש. ועיין בשו"ת תולדות יצחק סי' י"א בענין זה:
ג
שיגיעו. עבה"ט מ"ש דרוב הפוסקים חולקים זולת הפר"ח. ועי' בכו"פ שגם דעתו נוטה להקל גם בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ה מביא בשם אא"ז בעל פנים מאירות שהוכיח כדעת הש"ע דע"כ לקותא ומוגלא חדא מלתא היא וא"כ אף במוגלא כשר בלא הגיע לחריץ אך הוא ז"ל חלק עליו והעלה דבמוגלא פשיטא דטריפה אף בלא הגיע ללובן אמנם בעכורין וסרוחין מי שדעתו רחבה לחלוק על כל האחרונים יכול לסמוך על הרי"ף והרמב"ם וכו' אמנם לאיש כמוני מוטל לבל לזוז מפסקי האחרונים לאסור אף בעכורין וסרוחין שלא הגיע לחריץ ע"ש ועיין בתשובת תולדות יצחק סי' ט' הביא בשם ספר באר אברהם שסתר דברי כנ"י והוכיח כדעת בעל פמ"א ואף במוגלא כשר בלא הגיע לחריץ אמנם הוא ז"ל האריך לחלוק עליו והעלה כדעת הכנ"י שאין לזוז מדברי האחרונים לאסור אף בהפ"מ במוגלא ומים עכורים אף שלא הגיע לחריץ והאריך לבאר שגם דעת הרמ"א ז"ל כן ומ"ש מכת חרב דינו כלקותא היינו משום דס"ל דבלקותא דמסמוס בעינן דמטי למקום חריץ דמה שאמרו דבעינן דמטי לקותא למ"ח היינו בלקותא דמסמוס אבל במוגלא ומים עכורים גם הוא ז"ל מודה דאף שלא הגיע למ"ח טריפה ומש"ה לא כ"כ הג"ה זו בסוף ע"ש [ושם בריש סי' י"ד כתב דיש לסמוך עליו בזה להתיר בנתמסמס שלא במקום הלובן]. וכתב עוד דהעיקר כדעת רש"ל דכל זה אם הבועה הוא מבחוץ אבל אם הבועה הוא מבפנים ולא הגיע ללובן יש להקל בזה אפי' בלא הפ"מ דלא כהתב"ש שחולק עליו ע"ש [ועי' בתשובת משכנות יעקב סימן י"ט שהאריך בדין הנ"ל לנמצא מוגלא או מים עכורים ולא הגיע ללובן וכתב יען כי הוא חומרא גדולה והפסד ממון גדול כאשר ראיתי שהרבה בהמות מאד נטרפים מזה ומצוי כמו סירכות הריאה ולכן שמתי לבי לדקדק בזה ולבאר שורש מדברי כל הראשונים ומהש"ס אם יש להחמיר בזה כי התורה חסה על ממונן של ישראל. ואחר העיון נ"ל שאין להחמיר בזה כלל והמיקל לא הפסיד. ובסוף כתב שגם בספר תורת יקותיאל האריך ג"כ להעמיד פסק הש"ע והביא קצת ראיות לפסוק כן לדינא ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט העידו ב' שראו הכוליא ולא היה בו מוגלא וב' אומרים כו' עפמ"ג שהביא זה בשם הרשד"ם סי' ל"ח ומסיים בה ומיהו אם כולם אומרים שהיה מוגלא אלא שב' אומרים הגיע ללובן וב' אומרים שלא הגיע הוי ודאי טריפה דאיכא ס"ס לאסורא כו' ע"ש. והנה זהו דבר פשוט ולע"ד עדיפא הו"ל למימר אפילו אם ב' אומרים שלא היה בו מוגלא כלל אלא שב' אומרים שהיה והגיע ללובן נמי טריפה מדרבנן דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן היא ומדרבנן אסור באיסור דאורייתא ועיין בתשו' חתם סופר פי' ב']:
ד
מים זכים. [עיין בתשובת חתם סופר סי' מ"ז דאפילו אם הם מלוחים אין לאסור ע"ש]:
ה
והכי נהוג. עיין בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ב שכתב דבזה שהיה כמראה הדבש דוקא אם בודאי הגיע למקום חריץ יש לאסור אבל אם היה ספק אם הגיע למקום חריץ יש להתיר ע"ש:
ו
אלא בלובן. עיין בכו"פ שכתב דאף אם לקתה הכוליא והגיע למקום לובן ובלובן משהו טריפה מ"מ אם אין הלקותא רק בלובן צריך להיות ברוב הלובן. גם אם ראינו לקותא ולא הספיקו לבדוק הלובן עד שנאבד טרפה (כמש"ל בשם רשד"ם ורש"ך) אבל אם אין לקותא רק בלובן צריך בירור דהיה שם לקותא דמטריף בה. אבל מספיקא לא מטרפינן ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן יו"ד שכתב שאין דבריו מוכרחים והעלה לדינא דאין חילוק בזה ואפילו בלקתה רק הלובן משהו טריפה אך מה שכתב הכו"פ דמספיקא לא מטרפינן דינו אמת והוסיף בה טעם לשבח ע"ש:
ז
והיכי ידעינן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ב שנשאל בדבר שנמצא בבהמה כוליא אחת גדולה מאד וכוליא שניה נתקטנה מאד ולא היו יכולין לעמוד על הבירור אם נעשה כן מתחלת ברייתה או לא והשיב להכשיר מדהגדיל שניה שלא ע"י חולי כי ודאי נעשית כך מתחלת ברייתה אמרינן דהשניה ג"כ מתחלת ברייתה נתקטנה והסכימו עמו גדולי הוראה בזה ע"ש:
ח
ואיך תחזור להכשירה. עיין בה"ט סק"ז ועיין בשו"ת יריעות האהל סימן כ"ה שהאריך להביא ראיה לדעת מהרש"ל להכשיר בזה ומ"מ מסיק שהוא מתיירא להכריע ובפרט להקל אך במקום הפסד מרובה וכדומה יש לסמוך ולהתיר ע"ש. ועיין בשאילת יעב"ץ חלק ב' סימן ק"ז שדעתו לאסור בזה אף בהפסד מרובה ע"ש [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ' מ"ש בזה ומסיק דהמקיל לא הפסיד ויש לו סמך בדברי רש"י בכורות דף ל"ט ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן פ"א ס"ב מדין החלב מבהמה כזו ע"ש]:
ט
צריך לבדוק. עיין בשו"ת תולדות יצחק סימן י"ג שכתב דאם לא הספיקו לבדוק את הכיס שלהם עד שנאבד טריפה מספק ע"ש. ולדברי תשובת יריעות האהל שהבאתי לפני זה נראה דיש להקל בזה עיין בראש ספר פמ"ג ליו"ד בכללי הוראות או"ה אות וי"ו:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
(סימן מ"ד ט"ז סק"ח) מים זכים מכשירים. האי ק"ו פריכא הוא דמוגלא יוכיח דכשר בריאה ופסול בכולי':
ב
(ש"ך סקי"ו) דלמא הכולי' שאינה יתירה. ומכל מקום אם נמצא בה מוגלא ולא הגיע למקום חריץ. יש לומר דהוי ספק ספיקא. ספק שמא היא היותרת. ספק דמוגלא ג"כ אינו טריפה בלא הגיע למקום חריץ:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד:א׳
א
ניטלו כו'. ע"ל ס"ק ט"ו:
מ״ד:ב׳
א
וכן אם ניקבה. כתב האו"ה דדוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס וכתב הב"ח מיהו משמעות הפוסקים דכתבו סתמא דבניקבו או חיסרו כשירה משמע דאין חילוק ולמעשה צריך להתיישב בדבר עכ"ל ושלא במקום הלובן אפי' בנתמסמס כשר:
מ״ד:ג׳
א
או נחתכה. ע"ל ס"ק ז':
מ״ד:ד׳
א
עד מקום חריץ. ועד בכלל כשרה הכי מוכח בש"ס ופוסקים וכן כתב הב"ח:
מ״ד:ה׳
א
עד הלובן. מוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן וכ"כ ב"י וד"מ בשם א"ח להדיא וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ז וא"כ צ"ל דמ"ש הטור והמחבר עד הלובן הוא לאו דוקא וכ"פ הב"ח דלאו דוקא הוא וכן מקצת נוסחי הטור ובפרישה ובב"י הועתק על הלובן ודלא כמשמע בעט"ז דעד הלובן לחודיה טרפה:
מ״ד:ו׳
א
הלובן. שנכנס תוך הכליות תחת המתנים ששם מעורים בגידים באמצעית הכוליא והוא במקום החריץ. רש"י:
מ״ד:ז׳
א
מכת חרב. פי' הב"ח דהיינו דוקא שנבקעה לשנים ולא נהירא כמ"ש בספרי וכן מבואר להדיא בדברי מהרש"ל פא"ט סי' פ"ו דמכת חרב היינו אפי' לא נבקעה לשנים וכן משמע מדברי או"ה שהבאתי בס"ק ח' מיהו בדברי מהרש"ל שם מבואר דמכת חרב היינו נחתך ואם כן הט"ו ושאר פוסקים דכתבו בסעיף א' דנחתך כשר לא סבירא להו הכי אכן האו"ה אחר שכתב דבמכת חרב או נבקעה לשנים טרפה כתב אבל אם רק נחתך בהן ולא נחלקו לשנים ואפילו אם הגיע החיתוך למקום החריץ כשרה עד כאן לשונו אלמא דנחתך לאו היינו מכת חרב וזהו דעת הר"ב בהג"ה ונראה דמכת חרב היינו בכח כדרך שמכין בחרב והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר וכן נראה לי להשוות דברי הפוסקים להדדי ובל"ח דף קס"ח ע"ב הניח דברי הר"ב בצ"ע:
מ״ד:ח׳
א
עד הלובן. כבר כתבתי בס"ק ה' דהיינו על הלובן ובמים זכים אפי' על הלובן כשר וכמ"ש אפילו הגיעו ללובן דלא כהעט"ז שכ' דבמים עכורים או סרוחים טרפה כשמגיעים עד הלובן אע"פ שהלובן שלם ובמים זכים כשר עד הלובן דוקא ובלבד שהלובן הוא שלם עכ"ל דליתא אלא עיקר הטרפות תלוי בלובן ולכן כתב המחבר בסעיף ג' (וכן העט"ז גופיה) דאם לא היתה הלקותא אלא בלובן לחוד טרפה וכל זה פשוט. מיהו היינו דוקא לדעת הטור והמחבר והרשב"א וסייעתם אבל באו"ה כלל נ"ג דין ד' כתב וז"ל וכתב ר"ש בן חפני הכהן בשערים שלו לקתה הבהמה אפי' רק בכוליא א' במים עכורים או סרוחים או נעשה בשרה כבשר המת שהבאיש לאחר ימים ואם תאחוז במקצת יתמסמס ויפול טרפה ואפי' לא הגיע למקום חריץ דהיינו עד מקום הלובן עכ"ל וכן כתב גם ראבי"ה הא דצריך בכוליא שתגיע למקום חריץ היינו במכת חרב אבל על ידי מוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טרפה ומסיק וכן אם נבקעת לשנים טרפה מדקאמר (איוב ט״ז:י״ג) יפלח כליותי עכ"ל או"ה (ומשמע דלסברא זו אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טרפה) וכן הביא ב"י סברת הפוסקים אלו ע"ש הגהת אשיר"י וכן הוא במרדכי פא"ט. וכתב ומשמע דמפרשים דמאי דאמרינן בש"ס דבעינן דמטא לקותא למקום חריץ היינו בלקותא דחרב וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ו דבמוגלא אפי' לא הגיע עד הלובן טרפה וכן בת"ח כלל פ"ט דין א' מביא סברת האוסרים לבסוף אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ (ומ"ש הרב בהג"ה דמכת חרב דינה כלקותה היינו דמיטרפה לכ"ע בדהגיע למקום חריץ ודוק) וכ"כ המרדכי והג"א בשם רש"י ג"כ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' מ"ו דלא כהב"ח דאוסר גם במכת חרב אפי' לא הגיע למקום חריץ ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסעיף זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים:
מ״ד:ט׳
א
כשרה. כ"כ הב"י לדעת הגהת אשיר"י דמכשיר בדם וכ' בס' ל"ח סוף דף קס"ח ויש לתמוה על רמ"א שלא הגיה לאסור בדם כמו שהגיה לאסור במראה הדבש עכ"ל ואגב חורפיה לא עיין לא בד"מ ולא בת"ח (והשיב שבספרו תורת האשם תקן זה) שבד"מ כ' על הב"י וז"ל ולא נהירא דטעמא דדם הוא כמ"ש האו"ה שאין זו לקותא הואיל והיא כולה דם אבל בלא"ה לא (ר"ל וכמראה הדבש מים עכורים מקרי וכ"כ בד"מ ובת"ח שם להדיא ולא משום שינוי מראה מטריף דהא מכשיר בת"ח שם דין ו' מראה גע"ל שהוא כרכומי כמ"ש בר"ס ל"ח ודוק) ולכן יש לפסוק כמ"ש הרשב"א עכ"ל וכ"כ בת"ח כלל פ"ט דין ד' ולזה כ' כאן בהג"ה והכי נהוג:
מ״ד:י׳
א
אע"פ שכל שאר כו'. ע"ל סי' מ"א ס"ק ג':
מ״ד:י״א
א
נמצאו בכוליא אבנים כשרה. כי משם יורדים לגיד הערוה עכ"ל רוקח ומשמע דאפי' נמצאו במקום חריץ ומהרש"ל פא"ט סי' פ"ז והב"ח כתבו ע"ש הרוקח להפך ולא ידעתי מנין להם כן ואפשר רצו להשוותו לדברי הא"ח מיהו בת"ח שם דין ו' כתב דאפשר דגם הא"ח מודה בזה אלא דנקט המעשה שהיה כך היה וכן נ"ל מאחר דדרך האבן לגדל בכליות והוא מהלכות הרופאים אין להטריף אפי' במקום חריץ עכ"ל וגם הראיה שהביא מהרש"ל שם מהגהת אשר"י במעשה דשפיר"א אין ראי' דמעשה שהיה כך היה ומ"מ מדברי הא"ח משמע דדוקא נקט מדמסייס דגרסינן במקום חריץ כו' ע"ש ומביאו ב"י:
מ״ד:י״ב
א
ופול בכלל טרפה. ובה"ג כ' דכפול וכענבה כשרה וכ"כ ראב"ן בסי' רנ"ז וז"ל עד כפול שאם הכוליא כפול כשרה ובגסה כענבה בינונית והוא יותר מפול ובמקומן בא"י היו הענבים גדולים וראיתי מעשה במגנצ"א בגסה שהקטינה כענבה והכשירוה עכ"ל וכ"פ הא"ז ומהרש"ל מביאו בא"ו שלו סי' פ"ח:
מ״ד:י״ג
א
כענבה. וכ' בת"ח שם דין ז' וכתב ב"י בשם מהר"י ן' חביב אין ר"ל ענבה ממש אלא הכוליא של בהמה גסה עשויה חתיכות נפרדות קצת זו מזו ואחת מהן נקראת ענבה עכ"ל. וכ"כ בסימנים. ותימה שהרי מסיק מהר"י ן' חביב שהעיקר דהוא ענבה ממש וכן הסכימו לפי' זה מהרש"ל שם סוף סי' פ"ח והב"ח והפרישה וכ"כ ראב"ן שהבאתי בס"ק שלפני זה:
מ״ד:י״ד
א
והיכי ידעינן כו'. ובכל בו והיאך נדע בודקים את מקומן אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקוב כלל אז ניכר שכך היתה תחלת ברייתה וכשרה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה ע"כ:
מ״ד:ט״ו
א
או כשנבראת כך כו'. כן הוא בכל בו ומהרש"ל שם השיג עליו וז"ל ולא נהירא דהא במתני' קתני ניטל כשרה וכל ניטל (דוק' מעשה) [צ"ל משמע ע"י] בני אדם או ע"י חולי הוא (כדלקמן ס"ס נ') אלא ודאי מיירי שניטל ע"י חולי או ע"י אדם ומה שמתמה איך תחזור לכשרותה למה לא תחזור מעצמה מאחר שאינה בידי אדם כמו שמכשירים הריאה דאינקב' וסביך בבשרה אף שקודם הסיבוך היתה טרפה עכ"ל ומביאו הב"ח ואין דבריו נראין דודאי גם הכל בו ס"ל דגם בניטלה כולו כאחד ע"י אדם כשרה וכמ"ש המחבר והדרישה אלא דבא לומר דע"י חולי כשהקטינה לכתחלה איך תחזור להכשרה ול"ד כלל לריאה דאינקבה וסביך בבשרא דהתם עיקר טריפותה משום נקב וכבר נסתם הנקב משא"כ הכא ועוד דהא קי"ל בסי' ל"ט ול"ו דגבי ריאה לא מהני סתימה ודופן סותמתה שאני דהו' סתימה דמעיקרא כמ"ש רש"י והפוסקים וכמ"ש בסי' ל"ו ס"ק ו' משא"כ הכא וכן כתבו האחרונים:
מ״ד:ט״ז
א
אם היו ג' כוליות. כתב הב"ח הלשון משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אלא נמצאת במקום אח' אבל אם עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא אז היא טרפה דמאן לימא לן דהיתירה לקויה דלמא הכוליא שאינה יתירה לקויה וה"ל לקתה בכוליא אחת דטרפה עכ"ל ויש לכאורה ראיה לדבריו ממ"ש ראב"ן שם דכשיש ג' כוליות והקטינה אחת מהן טרפה אבל מהרש"ל שם סי' פ"ט כתב להפך דאם יש שלשה כוליות וכולן עומדות בדרא חדא ויש לקותא או שאר חסרון באחד מהם כשרה אבל אם הג' אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא בא' מאותן השתים העומדות בדרא טרפה עכ"ל וע"ש ולדבריו צ"ל דראב"ן מיירי בכה"ג דהשלישית אינה עומדת בשורה ולקתה אחת מהעומדות בשורה וצ"ע לדינא:
מ״ד:י״ז
א
דלובן בכוליא לקותא היא. וכתב מהרש"ל שם ס"ס פ"ז אע"ג דאינו פוסל עד שיגיע ללובן שבכוליא שהוא מקום חריץ ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י"ל כיון דא"א למיקם עלה טרפה דספק דאורייתא הוא עכ"ל ומביאו הב"ח:
מ״ד:י״ח
א
וכל שינוי כו'. והטור כתב דירוקה כשרה וכ"כ האו"ה סוף כלל כ"ג וכ"פ מהרש"ל שם והב"ח ופירשו דהיינו דוקא ירוק ככרתי (שקורין בלו"א וכדלעיל סי' ל"ח) וכן פי' בפרישה סעיף ד' אבל בת"ח שם סוף דין ו' כ' וז"ל דהיינו דוקא ירוקה שנקרא גע"ל שנוטה ג"כ לאדמומית אבל ירוק ככרתי וכה"ג שקורין בלו"א טרפה עכ"ל וכ"כ בס' אפי רברבי וצ"ע דהא קי"ל ר"ס קפ"ח דמראה ירוק גע"ל אינו נוטה לאדמומית אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וכן לעיל סי' ל"ח בריאה שהאדימה כשרה וירוק גע"ל טרפה אלמא דיש חילוק בין אדום לגע"ל:
מ״ד:י״ט
א
פוסל בה. ואע"ג דכל האברים חוץ מריאה אין שינוי מראה פוסל שאני כוליא כיון דלקותא פוסל בה ושינוי מראה הוי לקותא כדאיתא בש"ס פרק א"ט (דף מ"ז ע"ב) וכמ"ש בסי' ל"ח בס"ק ח':
מ״ד:כ׳
א
אין טרפות כו'. כ' מהרש"ל שם סי' פ"ט דבכוליא יש להקל יותר בעוף (מבטחול) [מבהמה] מטעם שכתב האגור בשם מהרי"ל (ומביאו ב"י) שכליות העוף הם סגורים בעצם ואינם מגיעים שם בני מעיים עכ"ל וכן משמע בדברי הרא"ה בס' ב"ה דף נ' ודברי העט"ז בכאן הם קשים להולמם וכבר השיגו הל"ח דף קס"ח ע"ב ואולי יש ט"ס בדבריו ע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
או בג' כליות כו'. דכל יתר כנטול דמי:
ב
ניקבה או נחתכה. הטעם בב"י בשם הרא"ש דדוקא גבי לקותא דסעיף ב' טרפה דיותר מזיק לה כאב הלקותא בנתמסמסה מכאב ניקב או נחתך ובטור כתוב ניקבה או חסרה אפילו הגיע החסרון כו' וכתב רש"ל ע"ז ולא נהירא שהרי לא מטרפינן נתמסמסה אלא דחשוב כאילו אינו ואם כן כ"ש נחסר דטרפה אם הגיע החסרון עד החריץ ע"כ ואין בהוכחה זאת כדאי אפילו להחמיר נגד דעת הטור דודאי המססה גרע טפי מנחסר דבהמססה יגדל הכאב ויפסיד גם מקום חריץ משא"כ בנחסר:
ג
עד מקום חריץ. פי' חלב לובן שתחת המתנים נכנס לתוך הכוליא שהגידין מעורין שם והיא אמצעית הכוליא ונקראת חריץ. רש"י ור"ן. ואפילו אם הלובן עצמו ניקב או נחתך כשר כנ"ל וראיה מדאמרינן בגמרא ע"ז פסול בריאה כשר בכוליא והיינו נקב ש"מ דבכל הכוליא כשר ותו מדלמד הרא"ש דניקב או נחתך כשר מדאמרי' בגמ' מחו לה בכולייתא לא הוה טרפה ולא דקדקו אם הגיע ללובן ש"מ אפילו אם הגיע ללובן גופיה כשר בניקב או נחתך וכ"פ מו"ח ז"ל:
ד
והוא שיעשה בשרה כו'. כבר כתבתי הטעם בסעיף א' שזה מכאיב ביותר. וכתב רש"ל וז"ל לכאורה נראה דבעינן שיתחיל ההמססה גם מבחוץ דאל"כ לא עדיף מריאה ולא מצינו שיהא עדיף לקותא בכוליא מבריאה ועוד כ"ש הוא מריאה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון אבל אינו כן מאחר דעיקר לקותא אינו אלא במקום חריץ א"כ כשתגיע המכה בלובן הכוליא אין זה חסרון בפנים אלא בחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכוליתא לחוץ וגלוי הוא ע"כ משמע מזה דבטחול אמרינן שפיר דכשר בנלקה מבפנים וכבר כתבתי מזה ס"ס מ"ג:
ה
מכת חרב. לכאורה תמוה הוא דהיינו נחתך ובעל דין זה הוא הג"ה אשיר"י והוא חלק בנחתך ג"כ וס"ל דטרפה דדוקא בניקב כשר וכתב רש"ל עליו ולא נהירא דמנין לנו לחלק בין ניקב לנחתך דודאי כל היכא דכשר בניקב כשר בנחתך כדעת הרא"ש ומ"מ אם נחתכה לשנים או נבקעה פסק ראבי"ה דטריפה ע"כ וא"כ היה לו לרמ"א להביא י"א שאם נחתכה טרפה וצ"ל דרמ"א מפרש האי מכת חרב היינו נבקעת לשנים דוקא וכדעת ראבי"ה שמביא בהג"ה אשיר"י:
ו
והוא שיגיעו עד הלובן. זה דעת הרשב"א וטור ותלוי בחילוק גירסות בגמרא דרש"י גריס כשר בריאה פסול בכוליא דהיינו מוגלא ותו לא והאלפסי גורס פסול בזה ובזה לקותא ולפ"ז הוי לקותא ומוגלא תרי מילי ומ"ה פירשו דלקותא היינו נתמסמס כמו שהעתיק כאן בסעיף זה בתחלתו ואיתא תו בגמרא לקתה הכוליא טרפה והוא דמטי עד הלובן והנה לפרש"י דמוגלא היינו לקותא ממילא בעינן במוגלא עד שיגיע ללובן אבל להרי"ף דלקותא מילתא אחריתא היא וכיון דבלקותא לחוד אמרינן שצריך שיגיע עד הלובן ממילא במוגלא לא נאמר בו דבר זה וע"כ טרפה אפילו בלא הגיע ללובן וכ"פ ב"י בשם שערים דר' שמואל בן חפני וכתב רש"ל שכן משמע מדברי רמב"ם כו' וכן נראה עיקר ולא כהרשב"א וטור שכתבו אף במוגלא ומים עכורים בעינן שתגיע למקום חריץ כי מנין לנו להקל באיסורי תורה בלי ראיי' מן התלמוד עכ"ל וכ"פ מו"ח ז"ל וכן ראוי להורות למעשה. וכתב עוד רש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מליאה מוגלא טרפה אלמא דמליאה בעינן ואינה טרפה עד שיגיע למקום חריץ דיש לחלק דאם לא היתה הבועה מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ ומש"ה אמר מליאה אבל היכא שהיתה הבועה בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טרפה אפי' לא הגיע לחריץ ומביא ראיה על זה מא"ז:
ז
שיגיעו עד הלובן. פירוש וגם בלובן יש מכה זאת וכן ברישא בנתמסמס כמ"ש ב"י בשם א"ח שהסכימו חכמי העיר דכל היכא דלא מטי ללובן גופיה כשרה וכן הביא ב"י בשם א"ח דבמקום חריץ דוקא תהיה הלקותא וכבר כתבתי בשם רש"ל דבמוגלא לא בעינן למקום חריץ:
ח
אפילו הגיעו ללובן כו'. משמע אפילו בלובן עצמו קשה ממ"ש ב"י בשם הג"ה אשיר"י שכוליא של איל נמצא בשפיר"א ולא היה לה בשר כלום אלא היתה מים צלולים רק שבמקום הלובן היתה שלימה והכשיר עכ"ל. משמע דאם הגיעו מים זכים ללובן טרפה וזה אינו דאמאי נחמיר במים זכים טפי מניקב ונחתך דהוכחנו לעיל דכשר אפילו הם בלובן עצמו וכאן במים זכים הצריכו שיהיה כל הלובן בשלימותו והלא ק"ו דמה ניקב או נחתך דפוסל בריאה ואפ"ה כשר בלובן הכוליא מים זכים שכשרים בריאה למה יאסרו בלובן אפילו במקצתו ע"כ נראה דבההוא מעשה דהג"ה אשיר"י לא הכשירו דוקא מטעם דכל הלובן בעינן שלם אלא המעשה היה כך ולאו דוקא אלא אפי' מקצתו כיון שהיו צלולים:
ט
נמצא בה דם כו'. הב"י בשם הג"ה אשיר"י בשם בה"ג כ"כ והוכיח מדלא חשיב דם בהדי עכורים וסרוחים וכתב רש"ל ותימה נידוק לאידך גיסא לחומרא דוקא מים זכים הוא דכשר ולא דם גם לא מסתבר כלל שיהיה דם עדיף מעכורין כי מסתברא דאין לך לקותא גדולה מזה אם מליאה דם או שהיתה בועה בחוץ מלאה דם עכ"ל ובאו"ה כ' טעם לדם שהוא כשר דלא הוה לקותא שכולה דם ע"כ ולפ"ז מתורץ מה שהקשה רש"ל למה לא חשביה בהדי מים זכים דכ"ש הוא דכשר בדם:
י
אלא בלובן. פי' מה שנזכר לעיל שאוסר בכוליא הוא אוסר בלובן לחוד דעיקר חיותו באותו לובן וכבר נתבאר בסמוך דכולו שלם בעינן מן לקותא האוסרת ואפי' במים זכים [בעינן עכ"פ שישתייר מקצתו]:
יא
נמצאו בכוליא אבנים. פי' ומקום הלובן כולו בריא כ"ה בב"י בשם א"ח וכ' הרוקח הטעם שמשם יורדים לגיד הערוה וכתב בת"ח דמזה משמע אפי' נמצאו אבנים במקום החריץ וכן נ"ל עכ"ל:
יב
וענבה בכלל. בב"י בשם מהר"י ן' חביב פי' מה שפי' בזה לפי שהוקשה לו הא אין ענבה גדולה כפול וכתב רש"ל שאין זה תימא לפי שפירות של ז' מינים שנשתבחה בהן א"י היו משונים בגדלתם לפי הטבע שהרי קבלה בידינו מבעלי התוס' שזית הוא שיעור חצי ביצת תרנגולת אע"פ שאין עתה נמצא כך אלא שנשתנו עכ"ל:
יג
ואיך תחזור להכשירה. זה דעת הכל בו ורש"ל חולק ע"ז וכ' דהרי מצינו כן בריאה שניקבה ומהני לה כי סביך בבישרא אע"פ דקודם הסביכה טרפה היתה ודוקא בידי אדם אמרינן גבי צומת הגידין שאין חוזר להכשירו ע"כ ס"ל דאפילו ניטלו ע"י חולי כשרה. ולעד"נ כדברי הכל בו דודאי היכא דמצינו בהדיא האי מילתא דטרפה יכול להחזיר להכשרו מצינו אבל כאן מי יימר לן דהתירו בזה דהרי אמרו ניטלו הכליות כשרה ואפשר לומר שלא נתכוונו בזה. [רק] אם ניטלו בתולדה ומנלן לומר שאפי' ע"י חולי יהיה כן כיון שפעם אחת היתה טרפה ועוד דל"ד כלל לריאה שניקבה וסביך בבישרא דדבר ברור הוא כל שהדר בריא לא מטרפינן ואילו היה לנו ודאית שכל ריאה שנעשה בה נקב תהיה סביך בבשר אח"כ לא היינו מטריפין אלא שכיון שאין זה בבירור אסרינן בניקבה אבל כאן כל שהקטינה מחמת חולי שנרקבה קצת הכוליא למה נטריף הלא סופה לרקוב כולה וממילא הדרא בריא ואין לומר שמא יבוא לה רפואה שלא תוסיף לרקוב עוד א"כ מכ"ש למה נטריף כיון שיהיה רפואה למכתה ודאי תחזור כבראשונה אלא פשוט שע"כ אסרו בהקטינ' שסופה להיות מתנוונה והולכת ותרקב כולה מ"ה טרפה ודבר זה ודאי מסתבר סברא נכונה וכך ראוי לפסוק כדברי הכל בו כן נ"ל:
יד
והקטינו היתירות כו'. כתב מו"ח ז"ל הלשון משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה אחת עם השתים אבל אם עומדות זו אצל זו ולקתה חדא אז היא טרפה דמאן לימא לן דהיתירה לקויה דלמא שאינה יתירה לקויה והוה לקתה כוליא אחת וטרפה ע"כ לשונו . ולא ידענא מי הכניסו להוסיף בטרפות ע"י חילוק זה דודאי על כל אחת יש שם יתירה וכל שנשארו שנים כהלכתן אמרי' שהם הכליות שלה וזה פשוט לפע"ד:
טו
וכל שינוי מראה כו'. בטור כתוב ואם היא ירוקה כשרה וסבר ב"י שהוא למדו מדברי העיטור וע"כ תמה מנין לו זה ונראה פשוט שזה הוא דעת עצמו וס"ל דאין זה כלל שינוי מראה ולא הוה לקותא כלל כדאמרינן גבי ריאה מטעם שלא נפל בו דמו ולא כללו כלל בכל שינוי מראה שהם לקותות וכן עיקר להלכה ובת"ח כתב דמראה גע"ל כשר דנוטה לאדמומית וגרי"ן ובלו"א טרפ' ותמוה מאד למה ישתנה מן הריאה דאמרינן להיפך ובפרט בירוק דהטעם משום דלא נפל דמו וכן עיקר דהטור כתב בהדיא דירוק כשרה ויש בו טעם להיתר למה נטריפנו והיינו ירוק גרי"ן וזה לא נכנס לכלל מראה כלל גם מ"ש דגע"ל נוטה לאדמומית קשה דהא בסי' קפ"ח לענין דם נדה אינו כן ע"כ אין להתיר במראה גע"ל וכתב רש"ל כיון ששינוי מראה בכוליא אין לו ראייה מן התלמוד ע"כ אין לאסור בשינוי מראה אא"כ הגיע עד לובן שלו ולא משמע כן בדברי בעל העיטור שהביא הב"י שלא חילק בין כוליא לריאה אלא בענין המראות שאין מראיהן שוה אבל בזה שבריאה טרפה אע"פ שלא נכנס כלל לתוכה כמו שהוכחנו לעיל סי' ל"ח ה"ה בכולי' כך והטעם דסופו לקלקל הכל כנ"ל:
טז
בכוליא של עוף. הטעם בשם מהר"י מולין לפי שכליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בני מעיים וכתב ב"י בשם א"ח ומטעם זה התיר הר"ש תרנגולת שנפחה כולייתה כביצת תרנגולת ושחורה כדיו עכ"ל:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
(סימן מ"ד בש"ע סעיף ב') ואם נמצא בה דם דינה כמים. כתב בת"ח כלל פ"ט דלאו דוקא דם בכוליא אלא דה"ה מים שיש בהם צבע דם לא מקרו עכורים אלא אי נשתנו מראה המים לצבע אחר. וכן הוריתי כמה פעמים הלכה למעשה:
ב
(שם סעיף ה') כוליא שהקטינה טריפה וכמה תקטן ותטרף בבהמה דקה עד כפול ופול בכלל. הסכמת הש"ך בס' הארוך שלו דבהפסד מרובה ובכה"ג מי שבקי לשער בין כפול בכלל או לא בכלל יוכל להכשיר כפול וכדעת בה"ג והתוס' שכתבו דל"א ש"ח להחמיר אלא במשנה או ברייתא. ומיהו קשה שהרי גם במימרא דאמורא מבעיא לן בפא"ט ולא איפשטא. וכה"ג הקשה המעדני מלך פ"ב דברכות ושם כתבתי ליישב אבל כאן אין ליישב. אך מ"ש בס' א"צ להביא ראיה לאסור מהירושלמי דסוכה גבי הא דתני אתרוג עד כאגוז כאגוז עצמו פסול ז"א דהתם בברייתא היא וקיי"ל דשיעורא להחמיר משא"כ הכא דלאו ברייתא היא:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
או נחתכה אפי' עד מקום חריץ. עבה"ט ובמח"ב האריך והעל' דנקב מ"ח אף בלא חסרון אם הגיע עד הלובן והבשר אינו בריא יש להחמיר אף בהפ"מ ואם הגיע עד הלובן ואין חסרון והבשר בריא וטוב ולא יש כ"א הנקב יש להכשיר בהפ"מ אם לא הגיע הנקב עד הלובן ולא יש חסרון והבשר יש בו ריעותא וגם הריעותא אינו בלובן יש להכשיר וכ"ז שיודע שהנקב מ"ח. אך אם אינו יכול להתברר שהוא מ"ח ואין שום ריעותא בבשר אם אין חסרון אף אם הגיע עד הלובן יש להכשירו ע"ש ועי' מח"ב בשם מהר"ש הלוי בנמצא מחט בכליות ומגיע עד הלובן והמחט ניכר שהוא מעץ א' שלוקח הרועה ומעט ברזל על גבו והוא כעין מחט ונמצא ראש העב מבחוץ לעור הבהמה וראש הדק לפנים והיה תערובות גדול בבהמות ובכליות השיב הלכה רווחת דניקבה הכוליא כשרה. וכ"ת כיון שעבר דרך הוושט כו' הא ליתא דניכר דמחט זה נכנסה מעור הבשר לכליות שכן דרך רועה צאן להכות סמוך לכליות וניכר שראשה עב מבחוץ כו' ע"ש:
ב
והוא שיגיעו. עבה"ט ועי' בפמ"א ח"ב סי' ק"ח שדעתו כהפר"ח וכ"כ שם סי' ק"ך ואא"ז בת"ש חולק על הפר"ח בזה וכ"כ בכנסת יחזקאל סי' ק"ה ע"ש. ועי' בפמ"א שם בענין בועא בכולי' שמראיה כרכומי אף שיש לומר דלדעת הרי"ף והרמב"ם כל שאינם עבים ועכורים בכלל מ"ז הוא מ"מ אין לסמוך להתיר כ"א בלא הגיע למקום חריץ ע"ש ועי' בספרי ב"א על טריפות ס"ק ה' ומ"א שהארכתי בזה:
ג
אלא שנימוחו וטרפה. עבה"ט מ"ש בשם השבו"י וקיצר במובן וע"ש בשבו"י ח"ב סימן ס"ב בהמה שנמצא כוליא א' גדולה מאד ושניה נתקטנה מאד ואין יכולים לעמוד על הבירור אם נעשה כן מתחלת ברייתה וכן אירע בק"ק פראג ודנתי להכשיר דמדהגדיל הראשונה שלא מחמת חולי ודאי מתחלת ברייתה היה כן ולכך נתקטנה גם השניה מתחלת ברייתה והסכימו לזה גדולי הוראה ויצא בהיתר ע"ש ושם כתב בפירוש דברי הש"ך סי' מ"ד ס"ק ט"ו:
ד
וכל שינוי מראה. עבה"ט בשם פר"ח ומח"ב כתב בשם אהל יוסף סי' י"ד כוליא שנשתנ' מראיתה נהגו בשלונקי לשלקיהו אם חזרה למראיתה כשרה כי לפעמים השחרות בכוליא מחמת עייפות ואין זה לקותא וע"ש שדעתו שאין שינוי מראה פוסל אא"כ הגיע עד החריץ כמ"ש רש"ל ודלא כהט"ז. ואם ישראל אמר שראה בהרת שחורה בכוליא ולקחה העובד כוכבים יש להכשיר משום ס"ס ע"ד שכתב הכה"ג בכוליא שהקטינה עיין שם:
ה
כוליא שהאדימה. עי' בתו"מ בשם ת"ש דהאדים הלובן אין לך שינוי מראה גדול מזה וכדבריו מבואר בשו"ת מוהר"י בן מגא"ש סי' ע"ט כיון שהאדים הלובן שמחמת מכה נעשה לקותא כו' ע"ש והביאו מח"ב מתשובת כת"י (שאז לא באו לדפוס עדיין):
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ד
א
(סימן מ"ד סעיף ב') נמצא בה דם דינה כמים. ולשיטת הש"ך צ"ל דאף אם הלובן עצמו נשתנה לדם חוזר לכשרותה ונשתנה לחלב משא"כ לשיטת עט"ז י"ל דמיירי שלקתה עד הלובן ושם הוא אדום ונמצא בה דם ומקשה ספר בעל שבו"י דמ"ש מהא דקאמר לעיל גבי כבד בסי' מ"א שבנימוק הכבד דטריפה ומ"ש הכא גבי כוליא דכשרה ולק"מ דלעיל מיירי שנימוק הכבד דהיינו שנימוק כל הכבד דכזה ודאי אין חוזר לכשרותה משא"כ הכא מיירי שהכוליא שלם מכל צדדיו רק תוך הבשר מבפנים מלאה דם בזה ודאי הדרי בריא:
ב
(ש"ע סעיף ח') יש מי שכתב דלובן בכוליא כו'. ומקשי' לשיטת הש"ך ושאר אחרונים דס"ל דצריך דוקא שיהיה על הלובן האי שינוי מראה על הלובן אמאי פסול בלובן הא ליכא שינוי מרא' כלל ומתרצי' כיון דע"ד הלובן ניכר שיש שם לקותא מסתמא גם הלובן עצמה נלקה וטריפה ולפ"ז יש לתרץ מה שמקשים לעיל בשיטת הש"ך דלא מטרפא עד שיגיע הלקותא על הלובן ואם לקתה הלובן לבד נמי טריפה ול"ל להגמרא לומר והוא דמטי הלקותא למקום חריץ הא בשאר כוליא לית בה רק בלובן לא ה"ל למימר רק אם לקתה בלובן טריפה ולמ"ש לק"מ דמיירי הכא בכל גווני היכא שיהיה הלקותא בכל שנוי מראה דמטרפא ביה והיינו אפילו אם נשתנו הכוליא ללבן אפ"ה טריפה אם כן אי לאו דלקותא גם בבשר הכוליא ליכא מציאות להאי לקותא בלובן כלל לכך נקיט לקותא בכוליא היינו שגם הבשר נלקה ואם הבשר נשתנה למרא' הלבן מסתמא מטי לקותא בלובן וטריפה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5