שולחן ערוך, יורה דעה י׳: יתר דיני סכין. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

יתר דיני סכין. ובו ג' סעיפים:
סכין של משמשי עבודת כוכבים חדש או ישן שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים מותר לשחוט בו בהמה בריאה מפני שהוא מקלקל. ואסור לשחוט בו מסוכנת מפני שהוא מתקן. סכין של עובד כוכבים שהשחיזו ברחיים שלו (ע"ל ס"ס קכ"א) . או אם היה יפה שאין בו פגימות ונעצו בקרקע קשה עשר פעמים ואח"כ שחט בו מותר ואם שחט בו בלא שום הכשר מדיח בית השחיטה ואם קלף הרי זה משובח ועל כן יש לקלפו (רוב הפוסקים): הגה ובמקום הדחק שאין לו סכין אחרת מותר לשחוט בו כה"ג לכתחלה אבל לא ישחוט על מנת לקלוף אח"כ (טור בשם הרא"ש ור' ירוחם):

ב

סכין ששחט בו כשרה אע"פ שהוא מלוכלך בדם מותר לשחוט בו פעם אחרת אבל אסור לחתוך בו רותח ומותר לחתוך בו צונן על ידי הדחה שידיחנו תחלה: הגה ואם רוצה להגעילו לאכול בו רותח סגי ליה בהגעלה ע"י עירוי אע"פ שאינו ככלי ראשון (או"ה כלל נ"ח בשם מהר"ם):

ג

סכין ששחט בו טריפה אסור לשחוט בו עד שידיחנו בצונן או יקנחנו בדבר קשה. ונוהגין עתה לקנחו יפה בשיער הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה ושפיר דמי ואם שחט בו בלא הדחה ידיח בית השחיטה ואם רגיל לשחוט בו טריפות תדיר צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה:

א

חדש. פי' שלא נשתמש בחמין אבל מ"מ כבר נשתמש בה בשום דבר לעבודת כוכבים כגון שחתך בה בקעת דמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שישתמשו בהם כדלקמן ריש סימן קל"ט:

ב

עבודת כוכבים. פי' שהכשירו כדלקמן סי' קכ"א:

ג

מקלקל. והטעם מפני שבחייה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה מיהו השוחט בשבת וביו"כ לא אמרינן דהוי מקלקל אלא גבי עבודת כוכבים אמרינן כן וכתב בט"ז בסימן רכ"א סעיף י"ב דה"ה המודר הנאה מחבירו שאסור לשחוט לו בהמה דהא מעשה בכל יום שאנו שוכרים שוחט ולא אמרינן שהוא מקלקל:

ד

מתקן. וכתב בש"ך ואם עבר ושחט בה עיין לקמן בסימן קמ"ב דשם משמע שכל הבהמה אסורה אבל מהרש"ל וכל האחרונים חלקו על המחבר ופסקו דסגי בהשלכת הנאה לים המלח היינו כדי שכר סכין לשחוט בו. והרא"ש מתיר בדיעבד דבהנאה מועטת כזה שרי בדיעבד וכ' רש"ל דיש לפסוק כרשב"א:

ה

שלו. וכתב בש"ך מדכתב סתם משמע אפילו בסתם סכין שאינו ב"י אוסר לפי שתשמישו תדיר לכך אוסר אם לא השחיזו ברחים דמסתמא שמנונית טוח על פניו מיהו אם הסכין בן יומא אע"פ שיראה לעין שהוא נקי ושחט בה אם לא הושחז ברחים ולא נעצה צריך קליפה משום שכל זמן שלא נעצה בקרקע קשה יש כח בבית השחיטה להפליט מה שבקליפת הסכין:

ו

פעמים. וכתב בש"ך דמשמע מכאן אפילו הוא ב"י מהני נעיצה ופי' דוקא י' פעמים בקרקע קשה ולא כמו שנוהגין העולם לנעוץ ולהניח כך בקרקע רק העיקר הוא לנעוץ ולחזור ולנעוץ עד י"פ זא"ז בה"י. מיהו מדברי המרדכי משמע דלא מהני נעיצה בסכין ב"י ויש להחמיר בב"י דבעי' קליפה ומדברי הרמב"ם משמע אפילו לאינו ב"י לא מהני נעיצה וכן אם יש בה פגימות פי' גומות ג"כ לא מהני נעיצה כדלקמן סי' קכ"א:

ז

מותר. וכ' בש"ך דמשמע דוקא בדיעבד מותר ודוקא בנעיצה אבל השחזה מותר לכתחלה כדלקמן סי' קכ"א ואפי' לדעת הרמ"א דאוסר שם בהשחזה להשתמש בה חמין מ"מ בבית השחיטה מודה דמהני:

ח

לקלפו. כ' בש"ך והיינו מדינא מיהו מ"ש הב"ח דאפילו בדיעבד התבשיל אסור כדין כל דבר שנתבשל בלא קליפה ע"ל סימן צ"א ולדעת הב"י דסגי בהדחה צריך שפשוף גדול בידים היטב:

ט

לכתחלה. ופי' הט"ז אם שיפה במשחזת או נעצה בקרקע וכל זה בסכין שאינו ב"י אבל בב"י לא יעשה כן לכתחילה:

י

אח"כ. וכ' בש"ך בשם הב"ח דאפי' בסכין שאינו ב"י והוא נקי אסור לכתחלה ודלא כמהרש"ל:

יא

אחרת. וכתב הש"ך דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה משום דטרידי הסימנים לפלוט דם ולא בלעי:

יב

רותח. וכתב בש"ך אפילו אם לא שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח לכתחלה אם לא בהגעלה וסגי בהגעלה ע"י ערוי ובדיעבד אם חתך בו דבר רותח בלא הגעלה רק אחר הדחה או דבר חריף סגי בקליפה והטעם משום דסכין בלע דבר מועט מבית השחיטה וע"כ סגי בהגעלה ע"י ערוי אפילו לכתחלה ובדיעבד ע"י קליפה:

יג

תחלה. וכתב בש"ך אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה ודוקא ע"י הדחה אבל לא מהני ע"י קנוח כמו שכתב אח"כ בסעיף ג' משום דבסעיף ג' איירי מבית השחיטה ואיכא שם טעם אחר דטרידי הסימנים לפלוט דם משא"כ הכא עכ"ל. ואם חתך צונן בלא הדחה מדיח אחר כך אותו צונן:

יד

דמי. והטעם איתא בש"ך משום דשמנונית הטריפה נדבק בדופני הסכין ונבלע בבית השחיטה דאע"ג דטרידי למפלט דם מכ"מ בולע שמנונית והא דסגי הכא בהדחה ולא לעיל בסכין של עובדי כוכבי' משום דהתם הסכין כבר אסור והבשר רך לבלוע אבל הכא קשה הוא הסכין לבלוע דאינו בולע אלא ע"י רתיחה ממש וכאן אינו אלא חום בית השחיטה ואין כאן אלא שמנונית שעל הסכין ולכך סגי בהדחה ובט"ז כתב תירוץ אחר דשאני סכין של עובדי כוכבי' דנשתמש בו תדיר ונדבק בו הרבה מאד על כן לא תסור ממנו בהדחה בעלמא וכתב עוד בש"ך בשם הב"ח דמשום איסור אבר מן החי יש להזהיר השוחטים לקנח אפילו בעופות בין שחיטה לשחיטה (אף דלא שכיח בהו טריפות) ולא מהני קנוח בנוצות העופות אלא בדבר קשה כגון בגד או הדחה בצונן ע"ש סיום דבריו שמיישב המנהג מה שאין מקנחין בנוצות העופות. והש"ך חולק ע"ז וסבירא ליה דלא בעי הדחה בין שחיטה לשחיטה עיין שם:

טו

השחיטה. והש"ך והט"ז חולקים על זה וסבירי דצריך קליפה ואין להקשות לדעת המחבר דפסק דסגי בהדחה הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה משום דם וצריך לומר משום דם בשפשוף בעלמא סגי אבל השתא משום שמנונית של איסור צריך שפשוף גדול בידים היטב כדי שיסור שומן הסכין שנדבק בו:

טז

קשה. ופי' הש"ך כגון ששחט הרבה בהמות ונמצא כמה בהמות מהם טריפות בבדיקה דשוב לא ישחוט אלא ינעץ בקרקע קשה ושוחט אחר כך לכתחלה ד"מ ועיין פר"ח שמיישב מנהג השוחטים שנוהגים היתר בלא נעיצת סכיניהם. וכתב הב"ח דהבהמות הכשירות שנמצא מהם הוכשרו בקנוח שעשה בנתיים ומה דמהני בכאן נעיצה לשחוט אחר כך לכתחלה ואע"ג דבסכין ש"כ לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע ע"י רתיחה ממש מה שאין כן הכא. ואם עבר ושחט בלא נעיצה כתב בט"ז שצריך לקלוף בית השחיטה ונראה דבג' שחיטות טריפות בצירוף מקרי רגיל בו לשחוט טריפות דבג' זימנין הוה חזקה כמו שכתב בסימן ק' סעיף ד' אבל לכתחלה דיו בקנוח בשיער יפה אלא שמהרש"ל כ' שעתה לא נהגו לקנח יפה כראוי אלא דרך עראי וצריך המורה להזהירם על זה:

א

מימרא דרב נחמן ורבא ובגמרא שם דף ח'
(°) פירוש ששימש בה בחתיכת עצים לעבודת כוכבים וכדלקמן ריש סי' קל"ט וקמ"ב

ב

לשון הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מאא"ס וכ"כ הטור כאן בשם הרשב"א

ג

מימרא שם דף ט' וכרבה בר בר חנה הרי"ף והרמב"ם שם פ"י

ד

שם ברמב"ם

ה

תוספות והרא"ש דאגב דטרידי הסימנים לפלוט דם לא בלעי דם

ו

מימרא דשמואל שם דף קי"א

ז

שם וכלישנא קמא

ח

כפי' התוס' והרא"ש שם

ט

מסקנת הגמרא שם דף ח'

י

טור כיון דסכין גופיה סגי ליה בהדחה ב"י

יא

תוספות והרא"ש מהא דרב עוקבא בר חמא בסוף מסכת עבודת כוכבים:

א

חדש או כו'. שם:

ב

שאין בו כו'. כמ"ש שם ותיפוק כו' ול"ד שליבגה דה"ה שאר הכשר וכמ"ש למטה שהשחיזה כו' וסמך כאן על מ"ש למטה:

ג

שהשחיזה כו' או כו'. סוף ע"ז הסכין שפה כו' ונועצה כו' ובסכין כו' וכפי' הרא"ש שם דאו או קתני ואע"ג דאמרו שם דוקא לאכול בה צונן הא מסקינן כאן דבה"ש צונן וערש"י כאן ד"ה בצונן וד"ה והלכתא כו' וליכא משום דוחקא דסכינא דומיא דלחתוך בה צונן:

ד

ואם שחט כו' ואם כו'. כרבב"ח משום דדבריו נאמרו באחרונה כשיטתם לפסוק (עברמב"ם בפירושו לפ"ב דסוטה) אלא משום דרב גדול ממנו נטה דעת הרמב"ם אחריו קצת. אבל רש"י וכל הפוסקים פסקו לגמרי כרב וכ"פ בד"מ וז"ש בהג"ה וע"כ כו' ור"ל מדינא:

ה

ובמקום כו'. קאי אמ"ש בש"ע שהשחיזה כו' מותר. בדיעבד דוקא משום די"א דבה"ש רותח ולא מהני נעיצה ולדעת י"א אף השחזה וכמש"ל בסי' קכ"א ס"ז בהג"ה:

ו

אבל לא כו'. כוון דקליפה אסור מדינא לדעת ההג"ה וכמש"ל סי' ב' ס"א וע"ל סי' ס"ט סט"ז בהג"ה ואם נשתמש כו' ואם כו':

ז

(סעיף ב') סכין כו'. כמ"ש שם דהתירא נמי כו' ועתוס' שם ד"ה סכין. אע"פ דמלוכלך כו':

ח

שידיחנו תחלה. עתוס' שם ד"ה והלכתא. פי' הסכין כו':

ט

ואם כו'. עתוס' דשבת מ"ב ב' ד"ה אבל. ונראה דעירוי לא כו' וכלי שתשמישו כו'. וכן כ"ד שאינו בולע אלא כדי קליפה וה"ה כאן אף לרב וכ"ש לענין בליעת הסכין מהבשר כמ"ש רש"י שם ד"ה והלכתא כו':

י

(סעיף ג') ידיח בה"ש. ערש"י ד"ה בצונן כו' ואמרינן שם ק"ז ב' וכי נוגע כו' נהי כו':

א

א) [סעיף א'] סכין של משמשי עכו"ם חדש. מימרא דרב נחמן ורבא פ"ק דחולין דף ח' ומפרש שם דחדשה היינו שלא השתמשו בה איסור שמנונית אבל מ"מ השתמשו בה לע"ז כגון בחתיכת עצים דאילו בחדשה שלא חתכו בה מעולם לא מיתסרא משום ע"ז עד שיעשה בה שימוש לע"ז כדאיתא בע"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ב) ולקמן רסי' קל"ט. ב"ח. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' כריתי או' א' והיינו כגון שחתכו בה עצים לצורך קרבן דע"ז. ביה"ל או' א' שמ"ח או' ב' ומיהו מ"ש שם ביה"ל דה"ה אם חתך עצים לעשות ע"ז הפר"ח בקו"א חלק עליו וכ"כ השמ"ח שם אלא א"כ בחתיכה זו נעשה העץ ע"ז יעו"ש.

א

ב) שם. או ישן שאין בו משום געולי עכו"ם. כלומר שהכשירו בענין שאין בו משום גיעולי עכו"ם כדלקמן סי' קכ"א. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' כריתי או' ב'.

א

ג) שם. מותר לשחוט בו בהמה בריאה וכו' משמע אפי' לכתחלה ולקמן סי' קמ"ב סעי' ב' שכתב סכין של עכו"ם ששחט בה ה"ז מותר וכו' דמשמע לכתחלה אסור מיירי שלא הוכשר מגיעולי עכו"ם וכן מבואר מהגהת הרב שם. ש"ך סק"ג. לה"פ או' ג' זב"ת או' ד' אמנם הפר"ת או' ב' חלק על דברי הש"ך הנז' וכתב דלכתחלה אסור כבסי' קמ"ב ומ"ש בהגה הוא דעת עצמו אבל לדעת הש"ע אסור לכתחלה אעפ"י שהוכשר מעיגולי עכו"ם יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' ד'.

א

ד) שם. מפני שהוא מקלקל. דבע"ז בעינן הנאה גמורה דכתיב ולא ידבק בידך וכו' וזה אינו הנאה גמורה דיצא שכרו בהפסדו. כריתי או' ד'.

א

ה) שם. מפני שהוא מקלקל. ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובין מלאחר שחיטה שבחייה היא עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה. רש"י חולין ח' ע"א. לבוש. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ג' שמ"ח או' א' זב"ת או' ה' והיינו לגבי אחרים שאין נצרכים לבשר כ"כ בחייה היו דמיה יותר מרובים. ועיין לקמן או' י"ב.

א

ו) וכתב דמשק אליעזר דלאו דוקא בהמה דעומדת לג' דברים אלו אלא אפי' חיה דלאו הויא אלא לב' דברים ולא לחרישה וכן אפי' עוף דלא חזיא אלא לאכילה ולא לגדל ולדות דאפשר להושיב עוף אבצים אחרים. כנה"ג בהגה"ט או' ה' בל"י או' ג' שמ"ח שם. זב"ת שם. וכן תרנגול זכר משום דחזי לתרנגולת להולידה בצים הראויים לגדל. ואם הוא עקר וכן תרנגולת דלא חזיא למידי מ"מ חזו לפטם ואפי' מפוטמים ביותר חזו לפטם עוד ועוד זה אין לו שיעור. א"נ דקודם שחיטה חזו לזמן ארוך ועתים רחוקים ושכיחי דזבני להו לעת הצורך. פר"ר. או' ג' זב"ת שם.

א

ז) שם. מפני שהוא מקלקל. פי' ואפי' לא היתה לו סכין אלא זו של עכו"ם והוא צריך לבשר אעפ"י כן כיון דלפי האמת קלקול הוא זה שרי. פר"ת שם. והשמ"ח או' ג' כתב דוקא כשהיה אפשר לו ליקח סכין אחרת יעו"ש.

א

ח) שם. ואסור לשחוט בו מסוכנת וכו' ואם שחט בה בה כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח והוא מותרת וכמה היא הנאה כדי שכר סכין לשחוט בה. והרא"ש כתב שא"צ דבהנאה מועטת כזו שרי בדיעבד. טור. ולענין הלכה פסק היש"ש פ"ק דחולין סי' י"א כדברי הרשב"א וכ"ה דעת הב"ח והט"ז סק"ג והש"ך סק"ה. וכ"ה דעת השמ"ח שם. אלא שכתב שם הש"ך דהש"ע לא איירי כאן אלא לענין אזהרת איסור לשחוט בה לכתחלה אבל לענין איסור נסמך אמ"ש בסי' קמ"ב ששם עיקר דינים אלו וז"ל שם סכין של עכו"ם ששחט בה וכו' בהמה מסוכנת הרי זה אסורה ור"ל כל הבהמה אסורה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' ד' וכן הסכים הפר"ת דכל הבהמה אסורה. זב"ת או' ו'.

א

ט) וכל היכא דשרי ע"י הולכת הנאה לאיבוד שרי נמי למכרה לעכו"ם חוץ מכדי הנאת איסור שבו. שמ"ח או' ג'.

א

י) שם. ואסור לשחוט בו מסוכנת וכו' עיין בתשו' פני אריה סי' ס"ה באמצע התשו' שכתב דלאו דוקא לשחוט אלא אף לנחור הבהמה מסוכנת בסכין כזה כדי למכור הבשר לעכו"ם נמי אסור יעו"ש. ועי"ש בסי' ס"ו שכתב אבל מותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם בסכין של עכו"ם יעו"ש. פ"ת או' א'.

א

יא) ואם סכין של עכו"ם צריכה טבילה קודם שחיטה עיין לקמן סי' ק"ך סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

א

יב) שם. מפני שהוא מתקן. ונראה דה"ה כיוצא בזה כגון שהוא נגחן או שטיפולו מרובה משכרו וגידולו או דאייקר בישרא טפי מדמי רדיא בכל כה"ג ששוה אחר שחיטה טפי מבחייו מתקן הוא ואסור. שמ"ח או' א' דר"ת או' ט'.

א

יג) שם. סכין של עכו"ם וכו' מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם סכין וס"ל כהרשב"א דאע"ג דק"ל לקמן סי' קכ"ב סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן שאני סכין דמתוך שתשמישו תדיר מסתמא שמנוניתו טוח על פניו ואוסר אפי' אינו בן יומו. ש"ך סק"ו, פר"ח או' ה' שו"ג או' ב'.

א

יד) מיהו אם הסכין בן יומו אפי' נראה לעין שהוא נקי מכל שומן ושחט בה צריך קליפה. ש"ך שם. אבל הפר"ח שם כתב דאם הסכין מקונח יפה אעפ"י שהוא ב"י ק"ל כהרשב"א שאין כח בחום בית השחיטה אלא להבליע אבל לא להפליט מה שבלוע בסכין ודלא כהש"ך יעו"ש וכ"כ השו"ג או' ב' זב"ת או' י"ב. ונראה כיון דאיכא פלוגתא בזה אם כבר שחט בה בלא הכשר די בהדחת בית השחיטה וא"צ קליפה.

א

טו) שם. שהשחיזו בריחים וכו' ואפשר דאפי' לדעת הרב בהגה לקמן סי' קכ"א סעי' ז' דהשחזה אינו מועיל לחמין לכתחלה מ"מ כאן בשחיטה יש להקל כיון דבלא"ה יש פו' דאפי' בנעיצה שרי לכתחלה וכן יש פו' דביה"ש צינן. ש"ך סק"ח. כריתי או' ה' שפ"ד או' ח'.

א

טז) שם. שהשחיזו בריחים וכו' של נפחים על פני כולה כמ"ש לקמן סי' קכ"א סעי' ז' והיינו עד שיסיר כל קליפת הסכין מב' צדדיו. שמ"ח או' ד'.

א

טוב) שם. שאין בו פגימות. כלומר גומות דאם יש בו גומות לא מהני נעיצה כדלקמן סי' קכ"א סעי' ז' ש"ך סק"ז. פר"ח או' ו' לה"פ או' ז' בל"י או' ה' כריתי או' ו' שמ"ח שם. שפ"ד או' ז' זב"ת או' ז' וצריך ליבון במקום הגומות כמ"ש באו"ח סי' תנ"א. ומ"מ נראה דהגומות שבקתא אין מזיק מלזה כלום כיון דלפי שעה משתמש לשחיטה ואינו מגיע להקתא. שמ"ח שם.

א

חי) שם. ונעצו בקרקע קשה. ז"ל תה"ב הארוך אפי' היא בת יומא די לה בכך לפי שאין חום בית השחיטה המועט מפליט בלעו של סכין עכ"ל אבל במרדכי מבואר דלא מהנני עיצה בקרקע אלא באינה בת יומה ויש להחמיר כדבריו אם ידוע שהוא בן יומו דצריך הגעלה. ט"ז סק"ד. לה"פ או' ו' בל"י או' ד' מש"ז או' ד' ובעל נשר היכא דאפשר יקלוף אפי' באינו ב"י ונעץ. שמ"ח סוף או' ז'.

א

יט) שם. עשר פעמים. ודוקא בנעיצה עשרה פעמים מהני ולא בציר מהכי וכמ"ש בב"י לקמן ססי' קכ"א. ביה"ל או' ב' פר"ח סוף או' ז' לה"פ או' ח' בל"י או' ו' קומץ כלל ד' או' ג' וגם בעינן בקרקע קשה ולא רכה וכן שלא תהיה קשה יותר מדאי וגם בעינן שינעוץ אותה במקומות מחולפים ולא במקום א' וכל נעיצה ונעיצה תהיה בקרקע קשה. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. תב"ש או' ט"ז. קומץ שם. זב"צ או' ב' ועיין לקמן סי' קכ"א סעיף ז' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ך) ודין זה דנעיצה מבואר שצריך האדם בעצמו לנעוץ בקרקע קשה עשרה פעמים ולחזור ולנעוץ תיכף ומיד ולא כמו שנוהגין העולם לנעוץ בקרקע ולהניח כך בקרקע דזה אינו מעלה ומוריד רק העיקר הוא לנעוץ ולחזור ולנעוץ עד עשרה פעמים. ביה"ל או' ב' שמ"ח או' ז' עשרון כלל ד' או' ט'.

א

כא) שם. ואח"כ שחט בו מותר. משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא ישחוט וה"ד בנעיצה אבל השחזה מהני אפי' לכתחלה. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ז' לה"פ או' ט' בל"י או' ז' ועיין לעיל או' ט"ו.

א

כב) ואם שחט בה בלא שום הכשר. דהיינו אפי' בלא הדחה וקנוח. זב"ת או' יו"ד.

א

כג) שם. מדיח בית השחיטה. קשה הא בלא"ה כל בשר צריך הדחה קודם מליחה. תירץ הר"ן דכאן מיירי אפי' לצלי. עוד תירץ בשם ר' יונה דמשום דם סגי בשפשוף במים וכאן משום איסור שמנונית צריך שפשוף גדול בידיה היטב. ט"ז סק"ה. ש"ך סק"ך. פר"ח או' ך' וכ"כ הלה"פ או' יו"ד דכאן צריך שפשוף גדול בידים היטב. וכ"כ הבל"י או' ח' כריתי או' ח' ואם אינו ב"י ואין שומן טח נראה אפי' הדחה א"צ רק שפשוף מעט. כריתי שם. ועיין לעיל או' י"ח.

א

כד) שם. ואם קלף ה"ז משובח. הגה. וע"כ יש לקלפו. פי' וחיוב גמור הוא דלא כמשמעות הש"ע דאינו אלא הידור מצוה וכ"פ רש"ל דיש להחמיר בשל תורה. ט"ז סק"ו. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגב"י או' ד' וכתב וכ"נ דעת כל האחרונים. פר"ח או' ח' פר"ת או' ז' לה"פ או' י"א. בל"י או' ט' כריתי או' ט' שמ"ח או' ה' שפ"ד או' ט' זב"ת או' י"ב. ער"ה או' ו' וכתב וכן הסכימו כל האחרונים. זב"צ או' ג' ואם נתבשל בלא קליפה עיין לקמן סי' צ"א סעי' ד' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

כה) שם בהגה. מותר לשחוט בו כה"ג לכתחלה. פי' אם שיפה במשחזת או נעצה בקרקע קשה. ט"ז סק"ז. ש"ך סק"י. לה"פ או' י"ב. בל"י או' יו"ד. שמ"ח או' ז' והיינו בסתם סכין אבל בידוע שהוא בן יומו לא יעשה כן לכתחלה. ט"ז שם. לה"פ שם. שמ"ח שם.

א

כו) שם בהגה. אבל לא ישחוט ע"מ לקלוף אח"כ. דשמא ישכח ולא יקלוף. טור בשם הרא"ש. לבוש. ואפי' בסכין שאינו ב"י והוא נקי אסור לכתחלה לשחוט ע"מ לקלוף אח"כ. ב"ח. ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגב"י או' ט' פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"א. זב"ת או' י"ד. מיהו מהרש"ל כתב להתיר בסתם סכין לשחוט לכחחלה ע"מ לקלוף. והב"ד הש"ך שם. וכ"ה דעת הכריתי או' י"א והתב"ש או' י"ז. ואפשר דיש לסמוך עליהם בשעת הדחק.

א

כז) שם בהגה. אבל לא ישחוט ע"מ לקלוף אח"כ. אבל במקום שא"צ קליפה כ"א לזהירות ולחומרא מותר לשחוט ע"מ לקלוף וקולף דהא אפי' ישכח ולא יקלוף לאו איסורא קאכיל דיעבד. שמ"ח או' ח'.

א

כח) הדחת הסכין אינו מועיל כלום אפי' דיעבד דמתוך דוחקא דסכינא באיסור שחתך בו נדבק בו השמנונית ואינו יוצא כ"א בנעיצה. שמ"ח או' ט' ועיין לעיל או' י"ח.

א

כט) הגוים החותכין !הקניקנות שבבית השחיטה בסכיניהם תיכף אחר השחיטה א"צ למחות בידם דסמכו בהא אדברי המתירים מאחר שקשה להזהר מזה ועכ"פ צריך להדיח ולשפשף שם היטב בידים. שמ"ח או' יו"ד.

א

ל) [סעיף ב'] סכין ששחט בו כשרה אעפ"י שהוא מלוכלך בדם וכו' משמע להדיא דמותר לשחוט כשהוא מלוכלך אפי' בלא הדחה כלל. ט"ז סק"י. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ד. כריתי או' י"ג. שמ"ח או' י"ד. שפ"ד או' י"ב. זב"ת או' ט"ו. זב"צ או' ה'.

א

לא) שם. אעפ"י שהוא מלוכלך בדם וכו' והטעם כתבו התו' והרא"ש בפ"ק דחולין משום דבלא"ה יש דם הרבה בבית השחיטה ולא בלע ליה משום דטרידי סימנים לפלוט דם. ב"י. ט"ז סק"ט. ש"ך שם. א"נ אפי' את"ל שהם בולעים כשם שיפלוט דמו ע"י מליחה כך יפלוט דם הבא להם ממקום אחר. הרשב"א בחי' זב"ת או' ט"ו. י

א

לב) שם. מותר לשחוט בו וכו' וראוי שיזהיר כל אדם לבני ביתו שידיחו היטב ביה"ש אפי' לצלי הדחה מעליא שידעו באומד הדעת שסר כל הדבוק עליו בין דם בין שמנונית וכ"ש בעוף דלא נהגו השוחטים לקנח הסכין בין שחיטה לשחיטה. שמ"ח או' י"ד.

א

לג) והשוחט כשרה ולא קנח הסכין ושחט אח"כ ולא יצא דם יש לחוש לדם שעל הסכין שנבלע בביה"ש כיון דלא טריד להוציא דם ולכתחלה יקלוף הביה"ש היכא דאפשר. שמ"ח או' ט"ו. ומשמע אבל בדיעבד אין לחוש.

א

לד) שם. אבל אסור לחתוך בו רותח. משמע אפי' שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח ע"י הדחה. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"ב. שמ"ח או' ט"ז. שפ"ד או' י"ג. זב"ת או' ט"ז. זב"צ או' ו'.

א

לה) ואם בדיעבד חתך בו רותח בלא הגעלה יסיר ממנו כדי קליפה. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"ג. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי או' ט"ו.

א

לו) ואם לא הגעילו בין הדיחו בצונן או קינחו או נעצו עשרה פעמים ובין לא עשה בו שום הכשר וחתך בו רותח צריך לקלוף מקום החתך ובדליכא הפסד גדול יש להצריך נטילת מקום וכ"ש בדלא קינח הסכין תיכף אחר השחיטה ולא הדיח. שמ"ח או' ט"ז. ושיעור קליפה ונטילת מקום כבר כתבנו אותם באו"ח סי' תמ"ז או' ט"ז וחו' טו"ב וית' עוד לקמן בסי' צ"ו יעו"ש.

א

לז) ואם תחב הסכין לתוך רוטב רותח בלא הגעלה נ"ל דצריך ששים נגד קליפת הסכין ונגד הטוח עליו עוד נ"ל פשוט דלא יחתוך בלא הגעלה ע"מ לקלוף או יטול מקומו. ופשוט דאם הסכין אינו ב"י והודח וחתך בו רותח א"צ כלום בדיעבד. גם מותר לחתוך בכה"ג לכתחלה ע"מ שיקלוף. ואם אינו יודע אם הוא ב"י או לא יש לדונו כב"י מספיקא. שמ"ח אי' י"ז. ומיהו מ"ש גם מותר לחתוך וכו' ע"מ שיקלוף עיין מנה"ז כלל ד' בעשרון או' כ"ו שכתב דלכתחלה צריך הגעלה וכ"כ מנחת יוסף סוף או' יו"ד יעו"ש.

א

לח) שם. ומותר לחתוך בה צונן וכו' משמע אפי' שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ד. לה"פ או' י"ז. כריתי או' י"ז. שמ"ח או' י"ח. זב"ת או' י"ז. זב"צ או' ח' ועיין לקמן סי' י"ח סעי' י"ד בהגה.

א

טל) ואפי' אם רוצה לחתוך בם דברים חריפים כגון צנון וכיוצא בו סגי בהדחה. פר"ח או' ט"ו. כריתי או' ט"ז. שמ"ח או' י"ט. זב"ת שם. זב"צ או' ט'.

א

מ) אבל אקנוח בבגד קשה או בשער בהמה לא יסמוך דאין מקנח כמו הדחה. ש"ך ס"ק ט"ז. שמ"ח או' י"ח. ומ"מ היכא דלא שכיח ליה להדיחו בקל יכול לקנח היטב בבגד קשה או בשער בהמה תיכף אחר שחיטה שעדיין לא נתייבש הדם אסכין ואוכל בו צונן אבל נתייבש בעי הדחה או נעיצה. שמ"ח שם. זב"צ או' יו"ד.

א

מא) ואם חתך צונן בלא הדחת סכין תחלה מדיח אח"כ אותו הצונן. ט"ז ס"ק י"א. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' י"ג. שמ"ח או' י"ט. אבל אם חתך דברים חריפים בעי קליפה. שמ"ח שם. זב"צ או י"א.

א

מב) שם הגה. ואם רוצה להגעילו וכו' פי' אחר שיקנח מה שעל פניו סגי ליה בהגעלה מעירוי כ"ר ואפי' לכתחלה אלא דבעי' יד סולדת בו והגם דביה"ש לאו חם כ"כ הא איכא נמי דוחקא דסכינא. פר"ת או' ט' אמנם הפר"ח או' י"ז חלק על דברי מור"ם הנז' וכתב דאין להקל לכתחלה בהגעלה ע"י עירוי אלא דוקא בדיעבד. וכ"כ הלה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ד. זב"ת או' י"ט.

א

מג) שם בהגה. סגי ליה בהגעלה וכו' וה"ה בהשחזה כמ"ש לעיל או' ט"ו יעו"ש. אבל נעיצה לא מהני כמ"ש לעיל או' ל"ו יעו"ש.

א

מד) [סעיף ג'] סכין ששחט בו טרפה וכו' בזה אין שייך לומר איידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי כמ"ש בסעי' ב' דכאן בלע שמנונית ולא מבטיל ליה טרידא דפליטת דם. ט"ז ס"ק י"ד. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ או' ך'.

א

מה) שם. עד שידיחנו וכו' והא דמהני הדחת סכין משום דאין ביה"ש כרותח כ"כ לענין שתפליט מה שבלוע בסכין אלא שעיקר האיסור משום מה שנדבק שמנונית איסור על פני הסכין והוא נבלע בסימנים ע"כ מהני הדחה מה שעל פני הסכין. ט"ז שם.

א

מו) שם. עד שידיחנו וכו' ואם בא לחתוך רותח אחר שחיטת טרפה או לחתוך מאכל חלב רותח אפי' אחר שחיטת כשרה דיש איסור משום שמנונית ולא שריק מסכין כמו דם לא יגעילנו ע"י עירוי רק בעי הגעלה כדינא ואי לא עביד קולף הרותח. שמ"ח או' י"ט. מיהו דעת השפ"ד בססי' זה דדי בהגעלה. ע"י עירוי יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ב שכתבנו דדעת הפר"ח ועוד פו' דגם בשחט בה כשירה ורוצה לחתוך בה רותח אין להקל לכתחלה בהגעלה ע"י עירוי כ"א בהגעלה כדינא יעו"ש.

א

מז) שם. או יקנחנו בדבר קשה. ונוהגין עתה לקנחו יפה בשער בהמה וכו' ודוקא בשער בהמה או בדבר קשה אבל אם נתנבל עוף לא מהני הקינוח בנוצת העוף לפי שהם רכים. ב"ח. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ד. שמ"ח או' י"ב. מנה"ז כלל ד' בקומץ או' ה' שפ"ד או' ח"י. מחב"ר או' ה' זב"צ או' י"ד.

א

מח) וטוב להיות אצלו סמרטוט מזומן לקנח בו תמיד וגם שיוכל עי"כ לבדוק הסכין בין כל שחיטה ושחיטה. קומץ שם.

א

מט) ויש להזהיר לשוחטים שיקנחו הסכין אחר שחיטת העוף בבגד בלוי בין שחיטת עוף לעוף דאע"ג דלא חיישינן משום איסור אמ"ה מ"מ מאחר שרוב העופות הנשחטות נמצאות טריפות שבר יד או שבר רגל ושאר טרפות ושכיח בהם טרפות משו"ה צריך לקנח בין שחיטת עוף לעוף. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ד. פר"ת או' יו"ד. מחב"ר או' ו' ער"ה או' י"א. וכתב בס' זב"צ או' י"ד דזהו דוקא למנהג שלהם שאין בודקים העופות קודם שחיטה אבל במדינתו עיר בגדאד יע"א וכל אגפיה וכל התלוים עמה יש להם בקיאות הרבה בבדיקת העופות וכל השוחטים מומחים בזה וכשהעוף עודנו בחיים בודקים אותו במישוש הידים שמא יש בו שבר בב' האגפים או בקולית או בצומת הגידים וגם רואים במשמוש הידים שמא נפסקה בוקא דאטמא וכשיבא אחד ללמוד השחיטה מלמדים אותו בדיקת העופות ואם לא למד אין נותנין לו כתב קבלה לא משכחת לה טרפות בעוף אחר שחיטה וע"כ אין מנהגם לקנח הסכין בין שחיטת עוף לעוף יעו"ש. ומ"מ נראה דעוף שיש בו ספק טרפות ורוצים לשחוט אותו ואח"כ לפתוח אותו ולראות אם רוצה לשחוט קודם ראייה יש לקנח הסכין ואח"כ ישחוט דשמא ימצא טריפה. וכן אם נתנבל העוף בשחיטה צריך לקנח הסכין ואח"כ ישחוט.

א

נ) שם. או יקנחנו בדבר קשה וכו' תיכף אחר השחיטה בעודו לח קינוח יפה שישער באומד דעתו שנתקנח היטב וסר חלאתו ממנו וחייב המורה להזהירם שיקנחו בהשערות היטב כנז' לא דרך עראי. שמ"ח או' י"א. קומץ שם. זב"צ או' ט"ו.

א

נא) שם. ואם שחט בו בלא הדחה ידיח בית השחיטה. עיין לעיל או' כ"ג. והדחה זו לאו דוקא במים אלא ה"ה בשאר משקים. ער"ה או' י"ג.

א

בנ) שם. ידיח בית השחיטה. והט"ז ס"ק ט"ז כתב דיש להחמיר ובעי קליפה. וכ"כ הש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"ב. שמ"ח או' י"ב. קומץ שם או' ו' זב"ת או' כ"ג. והיינו שצריך לקלוף ביה"ש של כל הבהמות ששחט אחר הטריפה בלא הדחת הסכין. פר"ח או' י"ח.

א

גנ) שם. ואם רגיל לשחוט וכו' ובג' שחיטות טריפות בצירוף שלא קינח ביניהם מקרי רגיל לשחוט בו טריפות דבג' זימני הוי חזקה. ט"ז ס"ק י"ז. פר"ת או' י"ב. שמ"ח או' י"ג. קומץ שם או' ז' זב"ת או' כ"ד. זב"צ או' ט"ז.

א

דנ) שם. צריך נעיצה וכו' ושוחט אח"כ לכתחלה ואע"ג דבסכין של עכו"ם לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע טובא ע"י רתיחה ממש משא"כ הכא. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ג. זב"ת או' כ"ה. חכ"א כלל ג' או' ט'.

א

הנ) שם. צריך נעיצה וכו' ואין מועיל הדחה או קילוח הואיל ונדבק שמנונית הרבה על הסכין. שמ"ח שם. קומץ שם.

א

ונ) שם. צריך נעיצה וכו' ואם עבר ושחט בלא נעיצה צריך לקלוף בית השחיטה. ב"ח. ט"ז ס"ק י"ז. ואעפ"י שהדיח או קינח אחר כולם רק שלא הדיח או קינח בינתיים יקלוף ביה"ש. שמ"ח שם. קומץ שם.

א

זנ) ואם לא היה ג' טריפות רצופים רק שחט כשירות ביניהם ולא קינח בין השחיטות לכתחלה ינעוץ כדינא ובדיעבד אי לא נעץ רק הדיח או קינח אחר כל הטריפות ידיח ביה"ש בשפשוף היטב. שמ"ח שם. קומץ שם. וזהו דוקא למה ששחט אח"כ אבל אותן הכשרות שבין הטריפות צריך קליפת ביה"ש. קומץ שם.

א

חנ) אבל אם שוחט כשירות בינתיים ובכל פעם ופעם לאחר ששחט מקנח הסכין יפה בשער הבהמה אעפ"י ששחט ג"כ הרבה טריפות א"צ לא נעיצה ולא הדחה כיון שאין האיסור של טריפה נדבק בסכין. ב"ח. ועפ"ז נהגו השוחטים שמימיהם לא נעצו סכיניהם. פר"ח או' כ"א לה"פ או' כ"ג. בל"י או' ט"ז. מחב"ר או' ז' זב"ת או' כ"ד. חכ"א כלל ג' או' ט' זב"צ או' י"ז.

א

חדש ודאי אינו נאסר מה שהוזמן לע"ז רק חדש היינו דלא בלע משמנונית ובישול תקרובת ע"ז רק בקע עצים לע"ז אמנם אם חתך עץ לעשות הימנו אשרה לכנענים מותר פר"ח בק"א:

ב

שאין בו געולי עכו"ם שהכשירו באופן דאין אוסר הפליטה:

ג

בהמה וה"ה עוף דגם זה הוא מקלקל. אף שאינו עומד למלאכה והראיה דהתוספת הקשו מהך דמקלקל על דאמרי' בפסחים שוחט בשבת לע"ז דמקרי מתקן אף דשם איירי בעוף כהנ"ל בסי' ד'. ובכה"ג הביא דעת דמשק אליעזר מפקפק בעוף ויש קצת לפקפק על ראיה שכתבתי דבשלמ' בעלמא שע"י שחיטה נותר באכילה א"כ י"ל בעו' חשוב תיקן ומה קלקול יש כאן הא לא עומד' רק לאכילה משא"כ בהמה דעומד' לשאר דברים משא"כ התם בנשחט חטאת עוף דאסורה באכילה א"כ שוה דינה לבהמה ואם אצל בהמה לא מהני תקון אבר מן החי אף בעוף לא מהני שוחט אבל מ"מ לא הי' לתוס' והפוסקים שהכשירו ראיה זו לסתו' סתומי וק"ל:

ד

מקלקל דבע"ז בעינן הנאה גמורה דכתיב לא ידבק בידך וכו'. וזה אינו הנאה גמורה דיצא שכרו בהפסדו אבל לענין מקלקל בחבור' דקיי"ל בשבת פטור צריך קלקול גמור ולא חסרון הנאה:

ה

שהשחיז לרמב"ם מהני השחזה כמו הגעלה וע' לקמן סי' קכ"ב ואפי' לרמ"א דחולק לקמן כאן גבי שחיטה דבלא"ה רבו מתירין י"ל דמודה רמ"א דהשחזה מהני כמו הגעלה ש"ך:

ו

יפה והיינו דידוע שהוא בן יומו כי סתם סכין אינו בן יומו או שמנונית טח על גבי סכין ואז אפי' אינו בן יומו כי מה שטח ע"ג הסכין אינו נפגם:

ז

פגימות ר"ל גומות וא"כ שמנונית בעין שם ואין הנעיצה מועיל בזה כלל. ש"ך ומכאן יש ללמוד דמותר לשחוט בסכין שיש למעלה מן חדודו רשומו' וגומות ולא כדע' ב"ה להטריף:

ח

מדיח היינו שפשוף גמור ולא סגי בהדחה בשביל דם שצריך בכל חתיכות בשר ואם אינו ב"י ואין שומן טח עיין פלתי דנרא' אפי' הדחה א"צ רק שפשוף מעט:

ט

ע"כ יש לקלפו כי רוב פוסקים פסקו הלכה כן כרב דאמר קולף וע' פלתי שנתתי טעם למה פסק הרי"ף מדיח דלא כרב:

י

מותר לכתחיל' היינו עכ"פ ע"י נעיצה עיין פלתי מ"ש דאפשר לומר לפי דעת הרבה מחברים דאפי' שלא בעת הדחק ע"י נעיצה מותר ומכ"ש בעת הדחק:

יא

לא ישחט כו' ובאינו ב"י המהרש"ל מתיר והש"ך פקפק להחמיר לכתחיל' כדעת הב"ח וע' פלתי ס"ק ב' דהופחתי דעת הרא"ש כמהרש"ל וכן נכון:

יב

לשחוט וכו' אפי' שהוא מלוכלך בדם דלגבי דם אמרי' ודאי איידי דטרידי סימנים להפליט לא בלעי. כ"כ אחרונים ופשוט:

יג

בו וכו' וא"צ הדחה וע' ט"ז דהביא בשם הב"ח והגהת אגודה דיש להדיח משום בליעת אבר מהחי והט"ז והפר"ח מקילין וע' פלתי שכתבתי ליישב תמיהת וראיית הב"ח:

יד

אסור לחתוך בו רותח ואם הגעיל ע"י עירוי שרי לכתחלה כ"כ או"ה ונכון דחו' ב"ש ודוחק דסכינ' אינם יותר מן עירוי:

טו

רותח ואם חתך דעת הש"ך דבדיעבד מותר וסמכינן אמ"ד בה"ש צונן ע"ש שהאריך וא"כ מותר לכתחילה ע"ד לקלוף. ועיין פלתי שכתבתי שהעיקר כפר"ח דבעי קליפה עכ"פ ובזה סגי כנראה מדברי רשב"א וע' פלתי שטרחתי עד מאוד ליישב הרא"ש ותו' באנפי טובא זיל קרי ביה:

טז

ומותר לחתוך בו צונן אפי' דברים חריפים כגון צנון וכיוצא פר"ח בשם רשב"א:

יז

בו צונן אפי' שחט הרבה פעמים הואיל והוא משום דם ודם משרק שריק:

יח

ע"י הדחה ומדברי הרא"ש דכתב לא בעי הדחה רק בליתא דפרס נלמוד למ"ד בעי הדחה לא מהני בליתא דפרסא ומהרש"ל חולק ושלח ידו להגיה ברא"ש והש"ך דעתו כמ"ש. ולכן לא הזכיר הטור פה דסגי בבליתא דפרסא כמו בסעיף שאח"כ וטעמו דמחמירין פה ובסכין טרפה מקילין נתן הש"ך הטעם דיש ג"כ טעם איידי דסימנים לא בלעי משא"כ בחותך צונן ותי' זה דחוק דלגבי קנוח שהוא בעין ע"ג סימנים לא שייך איידי דטרוד. רק י"ל הטעם דדם של שחיטת הכשרה ה"ל כמים ומדיח השמנונית מדם טריפה ואין כח בו להתדבק בבית השחיטה ולכך סגי בקנוח. ועיין פלתי דיש עוד טעם לחלק:

יט

שידיחנו תחילה הט"ז כתב זה ללא צורך דאפי' שחט טריפה ושחט מותר בהדחה. ולפי מש"ל ל"ק דשם דם הכשרה ה"ל הדחה כנ"ל:

כ

עד שידיחנה וכו' ואע"פ בסכין של נכרים קיי"ל כרב דאמר קולף מתרץ רש"י דיש הבדל להבליע בבשר שהוא רך שכחו יפה משא"כ להפליט מסכין שקשה אין כחו יפה כ"כ וע' מ"ש בפלתי דברים אלו באריכות ובכמה טעמים:

כא

בין כל שחיטה וכו' דאולי יזדמן דבהמה טרפה וכתב הב"ח ה"מ בבהמה דטרפות מצוי קצת אבל בעוף לא שכיחי טריפות ואין לחוש ומ"ש הב"ח דעדיין יש חשש מחמת אמ"ה כבר חלקו אחרונים וע' פלתי מ"ש בזה בישוב דברי הגמ' ע"ש:

כב

ידיח בית שחיטה כ"כ הטור והאחרוני' בכלל השיגו דהא הי' עליו בעין מן שמנונית הסכין ובלע ובעי קליפה כמו סכין של נכרים וע' פלתי שהמלצתי בעד הטור:

כג

טריפות תדיר ולא קנח היטב בין שחיט' לשחיט' ב"ח:

א

שהוא מקלקל הקשה התוספת הא אמרי' בפסחים שוחט לע"ז בשב' חשו תקון דמוציאו מידי אבר מהחי ולא הבנתי הקו' בשלמא בשבת בעינן מקלקל וזה אינו מקלקל דמה שמקלקל בשחיט' מתקנו דמתירו מידי אבר מהחי אבל בזה באמת לא קרוי מקלקל אבל מ"מ גם נהנה לא מיקרי דיצא שכרו בהפסדו ולא נהנה מן ע"ז ומה בכך שאינו מקלקל כיון דלא נהנה ואולי יש לכוון זה בדברי התוספת ע"ש:

ב

ואסור לשחוט מסוכנת הנה אם שח' הביא הטור בשם הרא"ש דהנאה מועטת כזה שרי דיעבד וראי' הרא"ש מדפריך ותיפוק ליה משום שמנוני' דאיסור' והא אתא לאשמועי' דנאסר כל הבשר ואי משום שמנונית לא נאסר אלא מקום החתך וגם אי פריך לי' אהיתרא דמותר לשחוט בה כו' קשה מה פריך הא איצטריך לאשמועין דהבשר מותר וכח דהיתרא עדיף לאשמועי' דאע"ג דאסור תחלה משום שמנונית מ"מ אם שחט שלא נאסר בדעבד וכו': #ב) וע"ז תמה מהרש"א וכ' לא ידענא מה קאמר דמ"מ פריך שפיר דלא המ"ל מותר לשחוט ולחתוך דהא לכתחילה מיהו אסור לשחוט משום שמנוני' אפי' על סמך שיקליפו דילמא משתלי ולא קליף כמ"ש הרא"ש גופי'. ואני לא זכיתי להבין לדברי מהרש"א וצריך פי' לדבריהם הא דלא הקשו בקצרה לא יהיה מותר לשחוט על סמך שיקלוף מ"מ לקושי' הרא"ש אין תי' שלו דאין אסור בדיעבד וקמ"ל דמקלקל לכתחילה מותר מספק דמה מקשה ותיפוק ליה משום שמנונית דאסור הא משום שמנונית ידיען דמותר לכתחיל' לשחוט על סמך קליפ' אבל ה"א משום הנאת ע"ז אסור קמ"ל דמקלקל וא"כ ה"ל להקשות על הרא"ש ממ"נ וצ"ל בשלמא אי מותר דקתני עיקר הכוונ' דבהמ' מותרת ולא נאסרה כמו במסוכנת שפיר י"ל דלא קשה משום שמנונית דשם אין איסור רק כ"ק ולישנא דמותר מ"מ שפיר דאף משום שמנונית מותר לכתחיל' לשחוט על סמך שיקלוף ואי קשה איך קתני סתם מותר משמע אפי' בלי קליפה ז"א דכוונה הוא להתיר בהמה ובזה אי צריך לשחוט על סמך שיקלפנו או לא לא איירי אבל אי בדעבד בלא"ה מותר וא"כ כל הכוונה דאמרינן מותר היינו להורות דיכול לשחוט לכתחילה בלי עיכוב שפיר קשה הא איכא שמנונית ועכ"פ ה"ל לומ' דצריך לשחוט ע"ד שיקלוף דהא כל כוונתו בשריותא דלכתחיל' ואיך לא קתני לי' ודוק. כי לזה נתכווין וא"כ י"ל בדברי הרא"ש כי כתב הרא"ש להדיא הא דאמרי' שוחט בסכין של נכרים קולף היינו בידוע שהוא ב"י דאל"כ סתם כלים של נכרים אינו ב"י וה"ל נטל"פ ושרי. ולפ"ז י"ל מה פריך הגמ' ותיפוק ליה משום שמנונית והוצרך לדחוק בשינוי דחוקי בחטב בו עצים או ליבנה לימא דמיירי בסתם סכין דהוא אינו ב"י וה"ל נטל"פ ואפי' נאמר דסתם סכין שמנונית טח ע"ג נימא בשקנחה ומה צורך ליבנה ומכ"ש דהרא"ש לא ס"ל הך דשומן טח על פני'. ועכצ"ל דקושי' הגמ' לכתחיל' פריך דנטל"פ לכתחילה אסור ולכתחיל' אסור לשחוט מחמת שמנוני'. #א) וא"כ טענת הרא"ש נכון דמ"מ קמ"ל משום הנאת תשמישי ע"ז דבשביל זה שמנוני' מותר לכתחילה לשחוט על סמך שישליך אח"כ כדי קליפה הבלוע מן שמנוני' ולא שייך דלמא אשתלי ולא קליף מה בכך הא אין אסורי דאורייתא ואי אכל בלי קליפה לא קעביד איסור של תורה דנטל"פ מותר. ומותר לסמוך על כך ושפיר הקשה. משא"כ לקמן דאיירי בסכין ב"י שפיר אוסר לשחוט על סמך קליפה אח"כ דלמא אשתלי ועביד איסור תורה וא"ש: ובאמת יש להבין ברא"ש מה ראה ראש דבריו לומר דהך קושיא ותיפוק לי' משום שמנוני' קאי על הך דאסור לשחוט במסוכנת ולא פי' תיכף כמ"ש רש"י באמת דהקושיא קאי על דשרי לי' במקלקל וע' מהרש"א. ואפשר דס"ל להרא"ש הא דקולף לרב בסכין של עכו"ם יש לומר כמ"ש הסמ"ג דטעמו דרב נטל"פ אסור. ולפ"ז יש להקשות מה פריך הגמר' ותיפוק ליה משום שמנונית דלמא עד כאן קאמר רב קולף היינו דרב ס"ל נטל"פ אסור והחמירו כב"ש אבל לדידן דקיי"ל נטל"פ מותר רק לכתחילה אסור כולי האי לא מחמירן בחום בית שחיטה ואי דאמר בע"ז דלרב דמספקא איך סבר רב אי נטל"פ מותר אי אסור דלמא מה דמספקא ליה ולרבא לרב נחמן פשיטא לי' בדרב דנטל"פ אסור וכן צ"ל ברש"י פסחים דף למ"ד ולכך אין ראי' מהך דקולף ולכך פי' הרא"ש דקושית הגמרא ותיפוק קאי על הך דמסוכנ' אסור וזהו קאמר רבא ורבא קאמר ומסתפק ברב איך ס"ל בנטל"פ וע"ש: ומזה נראה דרמב"ם הפוסק דלא כהרא"ש משום דאיהו ס"ל כמש"ל בהלכות בשר בחלב דלכך נטל"פ מותר משום דהוי שלא כדרך הנאתן ובע"ז אפי' שלא כדרך הנאתן אפשר דאסור כמ"ש תוספת פסחים דף כ"ו ד"ה שאני היכל ובע"ז דף מ"ג ד"ה אמרו לו. וא"כ אף נטל"פ אסור ושפיר פריך הגמרא ותיפוק ליה וכו' ואזדא ראי' הרא"ש ודברי הרמב"ם נכונים:

ג

מתקן ודעת הש"ך דאף הרא"ש מודה דעכ"פ כדי הנאת סכין צריך ליתן והפר"ח השיגו דהא דעת הרא"ש גבי אפה הפת כולו אסור ואין מובן בדבריו כי הרא"ש מחלק בין הנאת הפת להנאת סכין וס"ל להש"ך דהחילוק הוא דלא בעינן רק הנאת שכר הסכין לשחוט וא"כ מה ראי' יש מהפת. איברא הא קשיא א"כ עדיין קשה מה פריך הגמ' ותיפוק וכו' הא זה סגי בקליפה ולזה צריך הנאת שכר סכין ובמסוכנת ששכר סכין יוקר צריך ליתן הרבה אלא ש"מ דלא קנסו חכמים בזה. ואי לאו דמסתפינא דלחייכי עלי בבי מדרשא הוי אמינא הך דלאכול בשחיטה הוא מצוה וזבחת דלא לנחור כבמדבר רק נצטוו על מצות שחיטה וכך מברכינן וא"כ מצות לאו להנות נתנו כשם שמצות לולב וכדומה מותר באשרה: ובזה יש ליישב דברי הרי"ף דהשמיט כל המימרא בסכין של ע"ז ותמהו למה: #ב) ולפמ"ש ניחא דס"ל הך אתיא קודם חזרת רבא בפ"ג דר"ה וס"ל מצות להנות ניתנו אבל לפי דקיימ"ל לאו להנות ניתנו ליתא לכל דברים:

ד

מדיח בית שחיטה זהו דעת הרמב"ם הפוסק כרי"ף דפוסק דלא כרב דאמר קולף וכבר תמהו למה פסק כרבה במקום רב. ואי דקיי"ל בסכין ששחט טריפה בצונן הא כתבו תי' רבי' ובאמת תי' שלהם מוכרחים דאי חד דינא אית לסכין של עכו"ם לשוחט הטרפה א"כ למה העמיד רב ורבה מחלוקת שלהם בסכין של עכו"ם ור"א ורבינא בסכין ששחט טרפה ולא העמידו דבריהם באופן א' ועוד וכי ר"א ורבינא פליגי בפלוגתא דרב ורבה מה קמפלגי לימה הלכה כרב או כרבה ודוחק לומר דתרווייהו אליבא דרבה פליגי דס"ל מדיח ס"ל לרב אחי מ"מ התם דעבד דכבר שחט אבל כאן לכתחילה לשחוט בו בהמה אחריתי ס"ל לרב אחי בחמין דזה דוחק וגם הא דהקשה הגמ' כל בהמה אי' בו אבר מהחי לר' אחי ולא פריך לרב מדס"ל קולף: א"כ כל בהמה הא בלעו' אבר מהחי ויצטרך הסכין הגעלה. אלא ש"מ דיש מקום לתי' שכתבו ונ"ל לחלק בין הך דקולף להך סכין של טרפה וא"כ הקושי' על הרי"ף במקומו למה פסק כרב: הנה מדברי סמ"ג ל"ת ל"ז נראה הטעם דה"ל נטל"פ ורב לטעמי' דאוסר בכה"ג נטל"פ. ואין זה מספיק ברמב"ם דרמב"ם כתב ואם קלף הרי זה משובח וכי יאמר כן בדיני נטל"פ שהמחמיר משובח ודוחק לומר דאיירי בשמנונית טח על גבו ורמב"ם לשיטתו דס"ל דגם הטח ע"ג נעשה נטל"פ כמבואר שם בהמ"א פרק ט"ז. ומ"מ דעתו דטוב לקלוף דהא יש כאן שמנונית בעין וכל זה דוחק: אבל בהרי"ף יש לכאורה לומר כן דלכך פסק דלא כרב דס"ל רב לטעמיה דס"ל נטל"פ אסור. אך קשה מנ"ל לגמרא לומר דרב ורבה ב"ח מחולקים אי בה"ש צונן או חם נימא בהך פליגי אי נטל"פ בכה"ג אסור או מותר בשלמא לרש"י בפסחים דף למ"ד לטעמיה ד"ה דכתב רש"י דרב"ח ס"ל נטל"פ אסור וע"ש בתוס' ד"ה אמר רב וכו' למה לא מוקמינין פלוגתא דרב ורבא בזה: די"ל דא"כ רבה דס"ל דנטל"פ לכ"ע בעי הדחה כהנ"ל לוקמי פלוגתא דרב ורבה בב"ח בהכי אי נטל"פ מותר או אסור א"ו דגמ' קים קשי' לוקמא פלוגתא בהכי. ואדרבה אפשר ראיה רש"י דפסק כרב הוא מהך דקשיא ליה לי' דהלכה כרב וא"כ קשיא הלכת' אהלכתא דקי"ל נטל"פ מותר ולכך אוקי הגמ' פלוגתא בגוונא אחריתי ואיירי בבן יומא כמ"ש התוס'. אבל ברי"ף קשה ודוחק לומר דס"ל דאם פליגי בנטל"פ לפלגי בעלמא א"ו אף רבה ס"ל נטל"פ אסור וס"ל מ"מ מדיח ובאמת י"ל לפי דקי"ל נטל"פ מותר הדח' נמי לא בעי רק הרי"ף החמיר וצ"ע: אך באמת לא ידעתי מה התמיה הלא הרשב"א צווח איך יהי' בה"ש רותח יותר מחום כלי שני דאינו מבשל ומכח זה הכריח לומר דכלי שני מבליע ומפליט עכ"פ. אבל הש"ע לקמן סימן ס"ח וסי' ק"ה לא ס"ל כן והקושי' במקומו והפר"ח בסי' ס"ח כתב באמת דקשי' למ"ד דלכך קולף משום בה"ש חמין אבל למ"ד דוחק' דסכי' לק"מ ובאמת גם זה דוחק דיהי' דוחקא דסכיני' יותר מבליע מחום כלי שני. ואף אם נאמר כב"ש מה נאמר במ"ש רוב המחברים עיין לקמן סימנים הנ"ל בכלי מתכות אפילו כלי ראשון אינו מבשל (ולדעת ר"ת ורא"ש מבשל ומבליע הכל אחד) עד שהאור מהלך תחתיו. וכי יהי' חום בה"ש יותר מחום כלי ראשון ואין האור מהלך תחתיו #ג) ולכן ס"ל לרי"ף דהכל נשני' להנך מ"ד ירושלמי פ' כירה ומעשרת דכלי שני או עירוי מבשל אף בכלי נחושת ושוה לשאר דברים אבל לפי דאסיקנא שם דבכלי מתכות אפי' כלי ראשון אין מועיל להבליע איך יפעל חום בה"ש להפליט מסכין שחיטה הבלוע ולהצריך קליפה. ולכך פסק להלכה דלא כרב וא"צ רק הדחה. ואפשר דיש לחלק חום כלי שני החום בא לו ממקום אחר במקרה וכ"ז שיעמוד מתקרר ולכך אין לו כח להבליע אבל חום בה"ש יש לו חום בעצמותו כי הדמים מרותחים ויש להם כח להבליע. מ"מ הא דאף כלי ראשון אינו מבשל עד שהאור מהלך תחתיו קשי' דכי לא יהי' כחו יפה כמו בה"ש או דוחק' דסכינ' ובחדושי אמרתי דמוכח דאין בה"ש חום כ"כ דאל"ה קשה איך שחטינן הפסח הא סכין השחיטה מחמם הבה"ש ואח"כ מטוה הסכין לקליפת בה"ש והוי טוי מחמת ד"א ועיין פסחים שמעת' נטף מרוטבו וכו' דהקשו תוס' כן אצל שפוד ועכצ"ל דאינו חום רק לרב דס"ל עלאי גבר א"כ אין הסכין נתחמם כלל ולא מטוי לפסח כנראה שם בשיט' הנ"ל ושפיר י"ל דחום בה"ש אלים. ולכך ס"ל לרב קולף א"כ לדידן דקי"ל תתאי גבר ליתא דמוכח דאין בה"ש חם. ולכך פסק מדיח ודוק: ובאמת נכון הוא וברור דאף דמצריך קליפה ס"ל רק לחומרא שהחמירו רבנן וא"כ אין כאן ראי' לבה"ש דבגזרת רבנן אין כאן קושי' ודמיון. וא"כ עכ"פ גזירה דרבנן ובמקום ספק הולכין להקל ואין מקום להחמיר:

ה

במקום הדחק וכו' ואם נעצה בקרקע או שהדיח הסכין כ"כ באופן שאין בו שמנונית בעין והסכין ב"י. דעת הרשב"א דא"צ כלום כי אין חום בה"ש מפליט מסכין הקשה שום דבר (והוא קצת כמ"ש דבכלי מתכות בעינן אור תחתיו) וכ"כ הב"ח לדעת רשב"א וכ"כ הפר"ח ודלא כש"ך בדעת הרשב"א והמעיין בת"ה ימצא להדיא כן והאריכות בזה ללא צורך. אמנם המרדכי בריש פ"ק דחולין דעתו דוקא באינו ב"י סגי בנעיצה אבל בבן יומו לא מהני נעיצה וצריך הגעלה: והנה בתוס' חולין ד"ח ד"ה שלבנה דכתבו הא דבעי בסכין של ע"ז שלבנה ולא סגי בנעיצה. כדי ליישב אפי' יהי' בית שחיטה רותח ע"כ ואלו ס"ל לתוספת כמרדכי דשורת הדין לדידן דקי"ל כרב בעי קליפה ולא מהני נעיצה ה"ל לתוס' לומר בקצרה דגמ' אתיא לפי מסקנא דבעי הגעלה ולא מהני נעיצ' ומה נ"מ אי בה"ש רותח או צונן סוף סוף לדינא לא מהני נעיצה וכי יאמר הגמ' נגד הלכה: #ד) אלא ברור התוס' ס"ל לפי דקי"ל הלכתא כרבינא בצונן משום דבה"ש צונן כמ"ש רש"י להדיא א"צ רק נעיצה דאין בה"ש מבליע או מפליט הבליעה בסכין וא"כ אף בהך סכין של ע"ז סגי בנעיצ' ולכך כתבו התו' דבעי ליישב אף למאן דס"ל בה"ש רותח והיינו ר' אחי דס"ל בחמין ומיושב ג"כ אליבהו ולדידהו לא מהני נעיצה. וא"כ מוכח דהתו' לא ס"ל כמרדכי רק לפי דקי"ל כרבינא סגי בנעיצ' וכדעת רשב"א: והנה רש"י כתב בד"ה והלכתא אפי' בצונן גבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא להיתרא דלא מיתסר בבליעה זו וקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה אבל גבי סכין איסורא של נכרים בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין והבשר רך לבלוע עכ"ל. וכן כתב הרא"ש ע"ש וכזה לפי פשוטן של דברים הוא דרב אוסר מפני שהבשר רך ובולע שמנוני' דאיסורא אבל במילת' דרבינא שהסכין יבלע מטרפה ע"י חום בה"ש וכ"כ בשחיטה שני' בה"ש יפלוט מסכין שהוא דבר קשה לא אמרינן. וכן כתב רשב"א ואם כן בסכין של נכרים שנעצה או קנחה יפה דלית בי' חשש משמנונית שע"ג רק מן בלוע בסכין חום בה"ש אין לו כח להפליט ולהבליע. ונעיצה מהני ואין צריך הגעלה. והן הן דברי רחב"א דגריר בתר רש"י: איברא בדברי הרא"ש יש לתמוה דרש"י הנ"ל ס"ל כרשב"א דסכין של נכרים איירי בשמנונ' טחה על גבה ולכך צריך קליפה דבה"ש מבליע בבשר שמנוני' דאיסורא: #ה) אבל הרא"ש דכתב סכין של נכרים איירי דידוע בן יומא דאל"כ הוי נטל"פ וש"מ דלא ס"ל שמנונית ע"ג דאל"כ אפי' אין ב"י נמי וא"כ הא אין בה"ש מבליע ומפליט בקשה וכאן הא הסכין קשה ודוחק לחלק בין בליעה לפליטה דכלל הוא כבולעו כך פולטו ול"ל דס"ל לרא"ש דאף דטח שמנוני' ע"ג מכל מקום באם סכין אינו ב"י אף שמנונית נפגם כדעת הרמב"ם וסייעתו. דהא הטור סימן קכ"ח כתב בלי מחלוקת כלל דבעין אין נפגם ואלו אביו ז"ל חולק איך סתם נגד דעתו וברור זה הוא לדעת הרא"ש דאין חוששין דשומן טח ע"פ כנראה מדבריו וא"כ הקושי' במקומו: ובאמת יש לנו לדייק היטב ברש"י דאם כוונת רש"י רק לחלק בין הך דרב לרבינא כנראה מרשב"א דשם דבר רך וברבינא סכין קשה מה זה שהזכיר רש"י בלשונו תמיד איסור' והיתר' וקאמר גבי סכין של היתר הוא הלכת' להיתר' וכו' אבל גבי סכין איסור' של נכרים דלעיל לא פסק מפני שהסכין והבשר רך לבלוע מה ביקש רש"י בזה דזה היתר או איסור הלא הכל תלוי ברך וקשה ואם היתרא ג"כ רך קולף. ונראה דודאי זולת חילוק בין רך לקשה י"ל חילוק מרווח בין דרב לדרבינא. והוא זה ודאי על ידי חום בה"ש מבליע או מפליט בסכין דבר מועט כי אין תומו או דוחקא דסכינא גדול. ולכך בסכין שהוא בעצמותו היתר רק שחט בו בהמה טריפה ובלעה ע"י חום בה"ש דבר מועט ואח"כ כששוחט בסכין בהמה אחרת חום ב"ש מפליט מזה שני' דבר מועט א"כ הוי מעוטא דמעוטא ולא חיישינן אבל בסכין של נכרים בסכין אסורא ובליעה מרובה א"כ אף דחום בית שחיטה מפליט רק מועט עכ"פ איכא מעוטא וצריך קליפה. ולכך גם בסכין ששחט בחתך בו רותח אסור ובעי קליפה דמה בכך דבלע סכין רק דבר מועט מ"מ הך מועט ונפלט להדיא לרותח ואוסר ותי' זה תמצא סברת האלה כמעט בחדושי הרשב"א והרז"ה. ולזה אפשר נתכוון רש"י דמה דדייק לחלק בין איסור להיתר דוק בי' ותראה כדברי רק לכאורה קשה א"כ לאיזה צורך מחלק רש"י בין רך לקשה. ולכן נראה דודאי סתמא נאמר בגמ' סכין של נכרים איירי בבן יומא כמ"ש תו' ורא"ש או איירי באינו ב"י רק שאינו מקונח וטח עליו שמנונית. ובכל גוונא איירי רב ולהך גוונא דאיירי באינו ב"י ואנו דנין בשביל טיחת שמנונית בזה ליכא לחלק בין איסור להיתר דטיחה בעצמו דבר מועט כמ"ש כל פוסקים וא"כ אם תום בה"ש אינו מפליט ומבליע רק דבר מועט הרי זה מעוט' דמעוט' ועדיין קשה לישתרי ולכך נ"ל לחלק בין קשה לרך ואצל רך בה"ש מבליע טובי ולכך בסכין של נכרים טריפה: וזהו בהך גוונא אבל בגוונא אחריני דלא איירי מלתא דרב דטח ע"פ רק בסכין בן יומא וא"כ בזה ליכא לחלק בין רך לקשה דהא צריך לחום בה"ש להפליט מן בלעו של סכין לרב. וצ"ל בזה תי' השני דאף דהוא קשה ומבליע הבית שחיטה רק מועט מה בכך אסור הסכין מקדם ובולעו מרובה משא"כ בסכין טריפה דבלעו רק דבר מועט א"כ חום בה"ש אינו מפליט מקשה ג"כ רק דבר מועט והוי מעוטא דמעוטא וכולי האי לא מחמירינן וא"ש #א) ומדוקדק היטב בלשון רש"י וא"ש דכתב הרא"ש בסכין ששחט אסור לחתוך בו רותח בלי הגעלה אף דפסק דאין חום בית השחיטה שולט בסכין שהוא קשה דדבר מועט מבליע בסכין למאן דאמר בית השחיטה רותח אף לרבינא וכיון דיש בו בלוע קצת הרותח שחותך אחר כך בולע לגמרי ואוסר. (ומה שכ' לקמן דלמאן דאמר צונן וכו' אכתוב בס"ק שאחר זה): וא"כ נתברר לנו מתוך זה דבסכין ב"י אף שנקי מטיחת שומן מ"מ חום בה"ש מפליט דבר מועט לתוך הבהמה הנשחט' אף שהסכין קשה וצריך קליפה ולא סגי בנעיצה והוא דעת המרדכי הנ"ל ומ"מ נראה דיש להקל כיון דבלא"ה דעת הרי"ף ורמב"ם לפסוק דלא כרב ורשב"א ותו' מכשירין בנעיצה עליהם יש לסמוך:

ו

מותר לשחוט וכו' הב"ח הביא בשם הגהת אגודה להצריך הדחה משום אבר מן החי דהא הגמרא הקשה למ"ד ברותחין מ"ט טריפה כשרה נמי דבלעי אבר מהחי ולא הקשה למ"ד בצונן כשרה נמי תבעי הדחה דבלעי אבר מהחי אלא ש"מ דקושטא דדינא דבעי הדחה והפר"ח כתב דכבר עמד בקושיא זו הרשב"א: #ב) ולי נראה בפשוט כי ודאי ידע הגמרא אף בס"ד דמכי שחט רובא תו ליכא אמ"ה רק סבר דמקדם נמי חם ומבליע ולכך למ"ד בצונן ומועיל הדחה להעביר שמנונית הנדבק ולכך בלית' דפרסא מועיל א"כ כשמתחיל לשחוט ונדבק השמנונית דאמ"ה כשמגיע לשחוט הרובח ואז תו ליכא אמ"ה א"כ ע"י שחיטה ברו' ודוחקא דסכינא נתקנ' שמנונית דאמ"ה הדבוק ע"י שחיטת הסמנים דאין בהם אבמ"ה וקילוח דם שוטפו. ואין כאן קושיא אבל למ"ד חמין דיש בו בליעה גמורה שפיר פריך דאין מועיל רק הגעלה ברותחין וזה לא משוי' לי' שחיטת הרוב והבליע' מאמ"ה עדיין בסכין ולא יצא ע"י שחיטה אח"כ ולק"מ ודוק:

ז

לחתוך בו רותח ואם חתך לא ביאר הטור מה דינו אם אסור לגמרי או קליפה או כשר בהדח' הדבר רותח שנחתך בסכין כזו. ולברר הענין נעתיק דברי הרא"ש בפ' כל הבשר דף ק"ב ע"ב אר"נ אמר שמואל סכין ששחט בו אסור לחתוך בו רותח. צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה ופרש"י אסור לחתוך איידי דבית השחיטה רותח בולע סכין מהדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו ע"כ וכתב הרא"ש בפ' כ"ה אסור לחתוך בו רותח ומ"ד לעיל בה"ש רותח הוא בעי הגעלה ולמ"ד צונן הוא סגי בהדחה ואלו בפ"ק דחולין שמעת' הנ"ל לאחר שכתב הלכת' כרבינא בצונן ומחלק בין סכין של נכרים לסכין ששחט טריפה כתב וז"ל והא דפליגי רבינא היינו לשחוט בהו אבל לחתוך בו רותח אפילו שחט כשרה אמרינן בפ' כ"ה סכין ששחט בו אסור לחתוך בו רותח אפי' הדיחה דאפילו לחתוך צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה ואסכין קאי וכו' עכ"ל: ויש כאן סתירה ג' דכאן אף על גב דפסק כרבינא בצונן פסק דלחתוך רותח בעי הגעלה והוכיח אותו כמ"ש התו' כיון דבצונן בעי הדחה ואסכין קאי ש"מ דרותח בעי הגעלה ובפ' כ"ה כתב למ"ד בה"ש צונן והיינו רבינא סגי אף בחתיכת רותח בהדחה קיי"ל להלכתא כרבינא וא"כ הדברים סותרים וגם ראיי' הרא"ש להיכן אזל דאי בהדחה מה יש הבדל בין לחתוך רותח לחתך צונן: ויותר יש לתמוה על #ד) הרמזים דפסקו בחתך רותח צריך הגעלה ולפי הנחת הרא"ש לרבינא דס"ל כוותי' סגי בהדחה: והנה הרב הש"ך ביקש לומר דלמ"ד בה"ש צונן בעי הדחה היינו אם כבר שחט וחתך בו דהוי בדיעבד אבל לכתחילה לחתוך בו מודה רבינא דבעי הגעלה והא דסגי בצונן לשוחט טרפה זם ה"ל בדעבד להגעיל הסכין בין שוחט טרפה לשוחט כשרה: זהו שרש דבריו. וכבר דחה אותו הרב פר"ח כי לא מצינו סברא זו במחברים ואין לשון הרא"ש סובלו כלל: #ה) ולפ"ד הי"ל לומר בקצרה דמודה רבינא לרב דאמר קולף דלא ה"ל לשחוט בסכין של נכרים משא"כ בשוחט טרפה מה יעשה וכי יגעיל בין שחיטה לשחיטה ולכך הקילו. וכ"כ מה שדייקו התו' דלמה סגי בהדחה ולא בעי נעיצה ולא תי' דכאן הוי בדעבד דמי' וינעוץ הסכין בקרקע קשה יו"ד פעמים תמיד: ומה שנ"ל בזו הוא כי בדברי תו' ג"כ יש להבין כפי מ"ש מהרש"א שם בד"ה סכין טריפה וכו' דכתבו התוס' לשחוט אחר ששחט כשרה לכ"ע אף לרב אחי כשר אבל לחתוך בו רותח אסור וכתב מהרש"א יראה דאפי' המ"ד דס"ל הכא בצונן ס"ל לחתוך בו רותח בעי הגעלה והיינו דס"ל דבה"ש חם רק איידי דטרידי סימנים לפלוט לא בלעי וזה לא שייך ברותח. ועמד מהרש"א בעצמו דהא התו' תי' דלכך לא בעינן נעיצה משום דבה"ש צונן ומכל מקום לקמן בעי רותח ע"ש. ונראה דבלא"ה יש לדייק בתו' דמה בקשו בזה דאף דלרב אחי בשוחט כשרה מותר מכל מקום לחתוך בו רותח אסור מה נ"מ לתוס' ברב אחי הא לי' הלכתא כוותיה ודי דכתבו התו' כן לרבינא וכו' דמכל מקום לחתוך רותח אסור מטעם שכתב מהרש"א וכהוכח' התו' על ידי הגעלה דאל"כ מה הבדל יש בין צונן לחמין וע"כ לחתוך בו רותח בעי הגעלה אבל גם בדברי הרא"ש הנ"ל בפ' כ"ה דכתב למ"ד בה"ש חמין בחמין מה ביקש מזה הא להלכתא קיימ"ל כרבינא וגם איך ס"ד למ"ד בצונן בהדחה הא מוכח מהך דצונן מדיח דליתא אבל הרא"ש סובר הא דקאמר הגמרא צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה מי הם המחולקים ומה טיבם למימרא דשמואל הא שמואל לא דיבר רק מרותח אבל ס"ל להרא"ש הוא דשמואל אמר סתם אסור לחתוך רותח ואם חתך מה דינו לא ביאר שמואל לא הכניס עצמו בפלוגתא וסמך על מחלוקת הנ"ל ר"א ורבינא כמ"ש הרא"ש דלזה בחמין ולזה בצונן וע"ז קאמר הגמרא בצונן אמרי ליה דהיינו ר"א דס"ל בית השחיטה רותח וא"כ בחותך רותח בעי הגעלה וא"כ בחותך צונן בעי הדחה דנחית חד דרג' ואמרי ליה היינו רבינא דס"ל בית השחיטה צונן א"כ אף בחתך רותח לא בעי רק הדחה א"כ ממילא בחתך צונן לא בעי הדחה כלל וא"ש: #ו) וא"כ שפיר כתב הרא"ש דלמאן דאמר צונן סגי בהדחה ול"ק הא צונן בעי הדחה דז"א לרבינא לא בעי צונן הדחה והן הן החולקים בגמרא. וזה ברור. ומכוון אל מרכז האמת: גם כוונת התו' סובבים על זה דלא ביקשו לדייק דלרבינא בשוחט כשרה מצי למשחט אחריו ומ"מ ברותח אסור לחתוך דזה אינו דלרבינא באמת אין צריך הגעלה אף לחתוך בו רותח אמנם על רב אחי דייקי דמודה דמותר לשחוט אם שחט כשרה ומכל מקום אסור לחתוך רותח דהא אליבא מוכח מן הך אמרי לי' דצונן בעי הדחה ש"מ רותח בעי הגעלה שפיר דייקי ומחלקי דטרידי סימנים וכו' וגם קושיא התו' בדבור שאח"ז דדייקי דצונן בעי הדחה ש"מ רותח בעי הגעלה וע"כ בית השחיטה רותח מ"מ סגי בצונן בהדחה ולא בעי נעיצה על נכון דמ"ד דבעי הדחה הוא דס"ל ברותח בעי הגעלה וא"כ ע"כ בה"ש חם וא"ש ודברי התו' נכונים וברורים: הנה עדיין חל ליישב קושי' מהרש"ל דבפ' כ"ה כתב למ"ד צונן סגי בהדחה והוא כתב בפ"ק דלקמן בחותך רותח בעי הגעלה ודייק לה מדצונן בעי הדחה ולפמ"ש הא בהא תליא ומכ"ש דפסק ברמזים דבעי הגעלה: ונראה דיש להבין כפי מ"ש מהרש"א בתו' דאף דקיי"ל צונן מכל מקום ס"ל בית השחיטה חמין דהוא נגד דברי רש"י דפי' בצונן דס"ל בית השחיטה צונן. ואין דרך תו' לחלוק על רש"י ולא יזכרו אותו שהוא דלא כפי' רש"י. ואמת כי רש"י גופי כתב בצונן דבית השחיטה צונן ובפ' כ"ה כתב רש"י אסור לחתוך בו רותח דבית השחיטה רותח: #ז) ולכאורה יש סתירה ול"ל דבאמת ס"ל לרש"י דשמואל חולק על רבינא ולית הלכת' כוותי' כמ"ש מקצת מחברים דמי מכריח רש"י לדחות מימרא דשמואל דלמא כוונת שמואל באמת דאם רוצה לחתוך רותח דבעי הדחה ואי דאמרי אח"כ צונן בעי הדחה הא לרש"י זהו על האוכלו דבעי הדחה וכמ"ש תוס' ורא"ש להדיא דאי כפירש דקאי על אוכל אין כאן ראי': אבל ברש"י יש לומר דרך פשוט דודאי יותר מסתבר לומר כיון דבעי רק צונן דבית השחיטה צונן וטעמא דרב דאגב דוחקא דסכינא אך זהו יתכן לרבינא דמצריך לקמן דף י"ז בדיקה אתלת רוחא משום צדדין דלא אמרינן בית שחיטה מרווח רווח. ושפיר איכא דוחקא דסכיני אבל שמואל דס"ל ליבן סכין ושחט דכשר דבה"ש מרווח רווח עיין רא"ש ורשב"ם וא"כ ל"ל דוחקא דסכיני וצ"ל דבה"ש חם והדמים רותחים וא"כ מה בכך דלא נגע סכין בכותלי בה"ש הדם רותח והוי כמו רוטב #ח) ולכך אליבא דשמואל שפיר קאמר רש"י דבה"ש רותח. ואיו זה מספיק בתו' ורא"ש דלא פסקו הך דליבן סכין והך אסור לחתוך בו רותח פסקו להלכה לכן נראה ברור דקשיא להו מה שהקשו כולם רשב"א ויתר מחברים ועיין לת"ח דל"ל הלכתא בצונן הא כללא הוא ר' אחי ורבינא הלכה כרבינא. אלא ודאי מסתברא רבינא דאמר אף בצונן ס"ל בה"ש בצונן ולכך לא אמר רבינא דבליתא דפרסי ג"כ מועיל דפשיטא דלא בלעי רק בצונן. ואלו הוכיח הגמ' על הכנל דהלכה כרבינא ה"א בכולו דבה"ש צונן וזה אינו דבאמת קיי"ל רותח רק איידי דטרידי כמ"ש מהרש"א. ולכך קאמר והלכתא בצונן ולא כטעמא דרבינא רק לדינא סגי בצונן אבל לא מטעמא דרבינא. ולכך קאמר הגמרא אי איכא בלית' דפרסי דה"א הואיל ובליעתו בחמין לא מועיל. ודברי מהרש"א דפי' בתו' דבה"ש חמין נכון והיינו לפי דפסקינן הלכתא כרבינא ולא מטעמי' ולכך הא דכתב הרא"ש בפ' כ"ה אסור לחתוך וכו' דתלי במחלוקת מ"ד אי בה"ש רותח או צונן היינו ר"א ורבינא ולכך לא כתב דתלי' למ"ד בחמין ולמ"ד בצונן רק כמ"ד הנ"ל: #ט) אבל אנן דקיי"ל הלכתא בצונן מ"מ ס"ל בה"ש חמין. וא"כ בחתך רותך בעי הגעלה וכ"כ ברמזים להדיא. וכן בפ"ק כתב להלכתא כשמואל דבחתך רותח בעי הגעלה דלמסקנא ולפי הלכה בה"ש חמין ודוק: ובאמת כי קשה לומר כן בתו' ממה שכתבתי לעיל דתוס' כתבו לכך משני ליבנה ליישב למ"ד בה"ש אם ולא כתבו דכך הלכה משמע דס"ל למסקנ' לא קאי בה"ש תם אבל יש ליישב בקל דתו' לא רצו בדיבור הזה לנחית במחלוקות הפירושים ותפסו דרך קצרה דלר' אחי ודאי א"ש. וכן ל"ל במהרש"א בלא"ה דמפרש דתוס' ס"ל בה"ש חם. ולכן האמת יורה דרכו דרך זה מרווח לכל ואין בו פקפוק והדין כמ"ש דלא כש"ך דאם חתך דעכ"פ צריך קליפה:

ח

עד שידיחנה בצונן הא דפסקינן לעיל בסכין של נכרים כרב דאמר קולף ובעי קליפה עמש"ל מ"ש רש"י ומ"ש בביאור דברי רא"ש ומה הבדל יש בין חתך בו רותח. ובאמת לענ"ד בתו' י"ל בפשוט ולק"מ דודאי הך דבית השחיטה רותח או דיחקא דסכיני בולע ומפליט הוא הכל סברא ואין מוחלט אם פולט וכמה פליטה אם רב או מעט או שבטלה במעוטא. וא"כ כלל לנו במין בשאינו מינו דאסורה מדאורייתא ונשפך עד שאין יכולין לעמוד על השיעור וברור טריפה ספקא דאורייתא לחומרא ובמין במינו כשרה דספקא דרבנן להקל. וא"כ בשחט בסכין טרפה אף אם בלע הכשרה שמנונית דטרפה הלא הוא מין במינו ואנן מסופקין אם בלע או לא כמ"ש פשיטא דכשר דה"ל ספיקא דרבנן אבל בסכין של נכרים דאם יבלע ה"ל מין בשאינו מינו ספקא לחומרא והדין עם רב דקולף ולק"מ. ולכן בסכין ששחט בו ודם עליו ושחט רותח הוי מין בשאינו מינו דם בשאר דברים אף רבינא מודה דבעי הגעלה ולק"מ. ובהכי י"ל דפירש התו' בסכין של נכרים דידוע שהוא בן יומא ולא פי' כתי' הרא"ש בפ"ב דע"ז דנטל"פ לכתחילה אסור וכאן עיקר הדינין משום לכתחילה (ואפשר לפרש דברי הרא"ש דאף דנקט לשון דעבד היינו לרב דס"ל נטל"פ אסור אבל הגמרא דמביא פלוגתא אף דקיי"ל נטל"פ מותר הוא משום לכתחילה). דא"כ הרי זו אסור דרבנן ולא הוי הדין קולף וא"ש הכל. #א) ובהכי ניחא הא דס"ל לרא"ש דלא מהני בליתא דפרס' בחותך צונן בסכין ששחט בו ובשוחט טריפה קיי"ל דמהני וע' ש"ך וכרתי ס"ק ח"י ע"ש ולפמ"ש דבשוחט טריפה ה"ל מין במינו ובחותך צונן ה"ל מין בשא"מ החמירו. ורש"י דלא תי' כן דרש"י אזל לשיטתו דס"ל איפכא מין במינו לא בטיל ד"ת ומין בשא"מ דרבנן דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אבל לפי דלא קיי"ל כן הדבר נכון וברור: ואפשר לומר דמ"מ קשיא מהך דשחט ביה דאסור לחתוך בו רותח ואי דה"ל מין בשא"מ ודאוריי' הא כל חשש דרותח. ובלע דם ה"ל דם שבשלו או צלאו מהתורה מותר וא"כ דינו שוה למין במינו. ואמת בחדושי אמרתי כי י"ל הא דקתני אסור לחתוך בו רותח ואם חתך סגי בהדחה והא דקתני צונן בעי הדחה י"ל צונן חמיר מרותח ואם ד"מ חתך תפוח ודם בעין מהסכין נדחק בו הרי זה אוכל איסור תורה אבל אם נדבק בדבר רותח הרי ברותח ההוא שהוא רותח כלי ראשון נתבשל ודם שבשלו דרבנן והרי כאן ספיקא דרבנן. ולענ"ד תי' זה מספיק ומרווח עד למאוד. #ב) ובזה גם מה שטענו ממש כל אחרונים על הטור דפסק דאם לא הדיח בשוחט טריפה דידיח בה"ש אח"כ דהא לא גרע מסכין של נכרים דקיי"ל קולף. דלפמ"ש ניחא אם שמנונו' טריפה נדבק בסכין ומשם לבהמ' כשרה ספק הוא ומין במינו הוא וה"ל כנטל"פ וכשרה משא"כ בסכין של נכרים מין בשא"מ וספק דאוריי' לחומרא:

ט

ואם רגיל זהו תי' התו' דלמה בעי בע"ז נעיצה וכאן אין צריך ותי' דכאן הוא רק באקראי. ולכך פסק דאם רגיל דצריך נעיצה. אבל ר"ת מחלק באופן אחר דכאן הוי בלוע בצונן ובע"ז בלוע בחמין וטענו התו' מהא דאמר שמואל סכין ששחט בו אסור לחתוך בו רותח וש"מ דס"ל בה"ש רותח ומ"מ בצונן אמרי לי' בעי הדחה ותי' דם שאני דמשרק שריק #ג) והנה המחבר פסק כתי' התו' ולא כר"ת ולכך מחלק בין רגיל לאקראי בעלמא וא"כ ש"מ דלא ס"ל סברת ר"ת לחלק בין דם דמשרק שריק לשאר דברים וא"כ קשה לעיל סעיף ב' בסכין ששחט בו לא מחלק אם שחט באקראי או רגיל לשחוט ומעולם לא מצריך נעיצה והיינו משום דדם משרק שריק ואינו מתדבק והיינו תי' דר"ת מה דלא ס"ל לתו' דאל"כ לא הוה מקשי' על ר"ת וא"כ קשה אהדדי. והש"ך בס"ק ט"ו נתן הטעם דדם משרק שריק ולא הרגיש דזה אליבא דר"ת נאמרה אבל התוס' לא ס"ל. ודוחק לומר דזה ידע דדם משריק שריק פועל שאינו נדבק הרבה ואפי' שחט פעמים רבות מ"מ ה"ל כמו שוחט באקראי אבל לענין שלא יהיה צריך נעיצה כלל ויהי' כתשמישו ע"י צונן לא ס"ל לתו' לחלק וזה דוחק: ויותר נראה דודאי הא דנעיצה בקרקע פועל ב' בחינות אם שעי"כ כל מה שדבוק בתכלית הדביקות בסכין מעביר שאפי' קליפה החצונה קלופה דקנפלוט בנעיצה עיין ש"ך ס"ק ו'. והנה אם באנו לדין על הנדבק על פני סכין ודאי יש לחלק בין דם. לשארי דברים כי דם נפרך ושריק ואין דבוק כלל וכ"כ הרא"ה דף ט"ז שם. אבל אם אמרינן שמ"מ נבלע לתוך קליפה דקה החיצונה כזו קשה לומר שדם נפרך וכו' וכן להיפוך אם הוא להעביר הקליפה יש הבדל בין בלוע בחמין לבלוע בצונן כמובן והוא דעת ר"ת אבל אם הוא הנדבק בחוץ ע"פ סכין מה נ"מ בין חמין לצונן וא"כ א"ש ודאי התו' דלא מחלקי בין חמין לצונן והיינו דס"ל ודאי נעיצה להעביר הטוח ע"פ סכין ודאי דס"ל לחלק בין דם לשארי דברים ולק"מ אבל לר"ת דמחלק בין בלוע בחם לבלוע בצונן וע"כ דס"ל דקליפה דקה החיצונה בולע ובזה לא ס"ל לתו' לחלק בין דם דלא שייך לדעתם משרק שריק ולכך טענו עליו מסכין ששחט דם ור"ת תי' מ"מ אמרינן הך סברא ודייק ודם צונן לא בלעי כ"כ הרי דדייק לא בלע וא"כ דברי הש"ך נכונים דלכ"ע אמרינן זה הסברא דם משרק שריק ודוק:

א

לשחוט בו מסוכנת. עיין בתשובת פני אריה סי' ס"ה באמצע התשובה שכתב דלאו דוקא לשחוט אלא אף לנחור הבהמה מסוכנת בסכין כזה כדי למכור הבשר לעובד כוכבים נמי אסור ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קי"ז סק"ה בשמו. ועי' שם בסי' ס"ו שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם דסכין של עובד כוכבים ועיין מ"ש מזה לקמן סימן רכ"א סק"ד:

ב

ברחים שלו. עבה"ט דבסכין לא מהני אינו בן יומו ועי' בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סוף סימן מ"ז שכתב דזה אינו אלא במקום שאין דרכם לנקות הסכינים היטב אבל אנו שדרכנו לנקות היטב ודאי דשרי ע"ש. ועי' בשו"ת חוט השני סי' נ"ה שכתב לענין אם חתך בפסח בסכין של חמץ אף שאומר שהיה מקונח אינו נאמן דאמרינן מלתא דלא רמיא כו' ועיין מ"ש לקמן סי' צ"ד ס"ק א' בשם נו"ב:

ג

הרי זה משובח. עיין ט"ז וש"ך שהקשו הא מדינא צריך קליפה. וע' בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סימן ח':

א

(סי' י' ס"א) ואסור לשחוט בו מסוכנת. ולענין דיעבד ע' ש"ך וקשה לי נימא כיון דאסור להנות הוי בכלל לא תעבד ואי עביד לא מהני והוי כלא נשחטה בשלמא בהמת חבירו לעבודת כוכבים דס"ל לרוב פוסקים למ"ד אא"א דש"ש דמותר אפילו באכילה בזה ליכא קושיא דנימא דא"ע לא מהני דהא העבירה לא תליא דוקא בשחיטה דאף אם נוחר לעבודת כוכבים איסור עביד וא"כ ל"ש לומר א"ע לא מהני דמ"מ הרי נחור לפניך ואיסור דעבד עבד וא"א לתקנו ע"י דלא מהני ומה"ט נ"ל דלא קשה מה שהקשה המהרי"ט בתשוב' במתניתין דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה דנימא דא"ע לא מהני דהתם ג"כ אין העבירה משום השחיטה אלא משום נטילת נשמה והוי תיקון להוציא מידי אמ"ה ובזה לא שייך לא מהני דהרי מתה לפניך ואזדא איסור אמ"ה אבל הכא בשוחט מסוכנת בסכין עבודת כוכבים דהעבירה הוא מה שנהנה מעבודת כוכבים שלא תמות הבהמה ואם נדון דהשחיטה לא מהני והוי כמתה מאליה וכנחירה בעלמא לא נהנה כלום מסכין וביותר למ"ש הטורי אבן בר"ה (דף כ"ה) גבי תקע בשופר של עולה דאפילו למ"ד א"ע מהני היינו בעלמא דאף אם יהיה הדין דלא מהני מ"מ עשה עבירה דעבר אמימרא דרחמנא אבל בתוקע בשופר של עולה דההנאה הוא קיום מצוה ואם אינו יוצא לא נהנה ולא עבר אמימרא דרחמנא בזה לכ"ע לא מהני עיי"ש וא"כ הכא בשוחט מסוכנת נימא ג"כ דלא מהני ולא עבר כלום וצ"ע: מ"ש בפליתי לדון בשחיטה כיון דהשחיטה הוא ענין מצוה דלא לאכול בשר תמותה הוא בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו במחכ"ת הא מבואר בעירובין דף ל"א ע"א דלערב באיסור הנאה תליא באם אין מערבין אלא לדבר מצוה הוא בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם מערבין לדבר רשות אלא דאסור לילך בלא העירוב וא"כ להצילו מהאיסור ואעפ"כ מקרי נהנה וה"נ שחיטה כיון דשוחטים לדבר רשות:

ב

(ש"ך ס"ו) יש כח בחום ביה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין. הוא תמוה דא"כ בשוחט בסכין טריפה אמאי מהני הדחה הא לרשב"א הסכין בלע אלא דאינו מפליט בחום ביה"ש והא מ"מ בלע מה שבקליפת הסכין וסבור הייתי לומר עפמ"ש הרשב"א במ"ה דף ע"ג דפלוגתייהו בסכין ששחט בה כשירה דאמרי לה דבעי הדחה ואמרי לה דלא בעי הדחה אלא קנוח היינו דזהו ודאי דקנוח יפה מועיל להעביר הבעין מהסכין ומש"ה איכא מ"ד דמהני דדוחקא בצונן אינו מפליט כלל ומאן דבעי הדחה ס"ל דמשום דוחקא מפליט אף בצונן והדחת הסכין להפליט בלע מהסכין שלא יפליט אח"כ בחתיכת הצונן עיי"ש והא דבסכין ש"נ אף לצונן בעי נעיצה היינו כיון דנסרך הבלע בחמין אין הדחה מפליטו ופולט אח"כ בחתיכת צונן ע"י דוחקא וא"כ לכאורה נכונים דברי הש"ך והיינו דביה"ש צונן לענין שאינו מפליט מהסכין מ"מ לא גרע מצונן דעלמא דע"י דוחקא דסכין מפליט מעט מהסכין וכיון דפלט ממילא הסימנים בולעים אותו המעט כדי קליפה כיון דלענין לבלוע אמרינן דע"י רתיחת ביה"ש קצת בולע מהבעין כדי קליפה וא"כ מה לי שבולע הבעין ממש או שבולע מה שנפלט מהסכין ומש"ה בסכין ש"נ דאין הדחה מפלטת כלל מהסכין עד שאח"כ בחתיכת צונן ע"י דוחקא מפליט מאד מש"ה בשחט בלא נעיצה בעי קליפה אבל בסכין טריפה דנבלע בסכין שלא ע"י חמין וההדחה מועיל לפלוט קצת מהסכין עד שאח"כ אינו מפליט הסכין עוד בחתיכת צונן. ה"נ אינו מפליט בשחיטה דכצונן דמי לענין להפליט מסכין ובזה מיושב ג"כ דברי הש"ך סקט"ז דמסיק דדוקא הכא מהני קנוח לענין לשחוט בו אבל לא בעלמא ולכאורה סותר לדברי עצמו (בסי' צ"א סק"ג) שכתב דקנוח הוי כמו הדחה ולפי הנ"ל ניחא דבעלמא היינו היכא דאיכא ג"כ דוחקא כמו בשחיטה לא מהני קנוח רק בשחיטה מטעם איידי דטרידי ובסי' צ"א דמיירי בלא דוחקא מהני קנוח וכחילוקו דהרשב"א הנ"ל: אמנם עדיין אינו מספיק דסוף סוף אמאי מהני בסכין טריפה קינוח הא קינוח לא מהני רק להעביר הבעין וכששוחט אח"כ ע"י דוחקא מפליט מה שבקליפת הסכין ומוכרח לומר דביה"ש איידי דטריד לא בלע אותו המעט א"כ בסכין ש"נ אמאי בלא נעיצה בעי קליפה הא לא בלעו הסימנים המעט שבקליפת הסכין וא"כ אם בסכין ש"נ לא מהני הדחה בסכין טריפה לא תהני קינוח ובהכרח לומר ולחלק דטרידי לא מהני רק בסכין טריפה דהבלוע שבקליפת סכין דלא בלעה ע"י חום בזה מהני איידי דטרידי אבל בסכין ש"נ יש הרבה בלע בקליפת הסכין לא מהני איידי דטרידי ועדיין צ"ע:

ג

(בא"ד) מיהו במרדכי פ"ק דחולין משמע דאפילו נעיצה ל"מ. והא דבסכין טריפה מהני הדחה צ"ל או כמ"ש רש"י דסכין קשה לבלוע וא"כ י"ל דמפליט ע"י חום ביה"ש או דבבלע הרבה דהיינו בסכין של עבודת כוכבים מפליט ע"י חום ביה"ש אבל בסכין ששחט טריפה דבלע ע"י ביה"ש הוי בלוע' מועטת ואינו מפליט בחום ביח"ש ומ"ש התב"ש שכן דעת תוס' ממ"ש בד"ה כגון שליבנה וכו' והא דלא משני כשנעצה משום דרוצה לתרץ אפילו למ"ד ביה"ש רותח הרי דס"ל דמפליט בלוע של סכין ולפענ"ד אין הכרח די"ל דבאמת לטעמא דביה"ש רותח אין חילוק בין להפליט ובין להבליע אכל לטעמא דדוחקא יש חילוק דמבליע אבל אינו מפליט או דסכין אינו בולע ואינו מפליט ע"י דוחקא רק הסימנים דרכים בולעין מבעין. וכעין שכתב רש"י דלטעמא דדוחקא יש חילוק דסכין קשה לבלוע אבל לטעמא דביה"ש רותח גם הסכין בולע ה"נ י"ל לענין חילוקו דהרשב"א דבולע ואינו מפליט היינו לטעמא דדוחקא אבל לטעמא דביה"ש רותח אין חילוק והכי משמע מלשון הרשב"א ולפ"ז לל"ק דטעמא דביה"ש רותח ע"כ הא דפסקי' הלכת' בצונן היינו מטעם דאיידי דטרידי סימנים וכו' וממילא גם בסכין של עובד כוכבי' הלכתא כרבב"ח דמדיח אלא דמ"מ קיי"ל לחומרא דקולף דשמא כאידך לישנא דדוחקא דבזה יש לקיים ההלכתא כרב ולחלק בין סכין ש"נ לסכין טריפה משום דבולע ואינו מפליט וא"כ לדינא י"ל גם להתוס' דמהני נעיצה כיון דאינו מפליט ומדוקדק בזה לישנא דתוס' הנ"ל במ"ש אפי' למ"ד ביה"ש רותח ואמאי לא נקטו סתם למ"ד קולף אלא ודאי כנ"ל דלאידך לישנא דטעמא דרב משום דוחקא גם לרב מהני נעיצה אלא דבא לתרץ אפי' לל"ק משום ביה"ש רותח דמפליט ולא מהני נעיצה א"כ אדרבה יש להסתייע מדעת תוס' דלדינא מהני נעיצה וכן מבואר מדברי תוס' ד"ה והלכתא וכו' אלמא קסבר ביה"ש רותח ואפ"ה לחתוך בו צונן לא בעי נעיצה וכו' ומהיכן למדו זה דשמואל סבר ביה"ש רותח דלמא ס"ל דבלע משום דוחק' וא"כ יש להלק דבבלע ברותח בעי נעיצה ובבלע ע"י דוחקא לא בעי נעיצה ואם לא ניחא להו לחלק בזה וס"ל דכל שבלע אין חילוק בין בלע בחמין בין בלע בצונן א"כ למאי הוצרכו לאריכות זו אלמא קסבר ביה"ש רותח הו"ל לומר בקיצור אלמא דבלע אלא ודאי כנ"ל דס"ל כרש"י דטעמא דמ"ד בצונן דס"ל ביה"ש צונן ולא בלע הסכין ושמואל מדאסר לחתוך בו רותח ע"כ דס"ל ביה"ש רותח וכמ"ש רש"י שם להדיא וא"כ י"ל דכיון דמשום דוחקא לא בלע ה"ה דלא פלט. מש"ה הוצרכו לומר שינוי דליבנה באור משום דרוצה לתרץ אף למ"ד ביה"ש רותח דאלו לטעמא דביה"ש צונן כמו דאינו בולע ה"נ אינו מפליט ומהני נעיצה וכנ"ל:

ד

(ש"ך סקי"א) ומהרש"ל שם התיר. לכאורה נראה ראיה לזה מדברי תוס' בסוגיין ד"ה השוחט וכו' וצריך להעמיד ביודעים בה שהיא ב"י וכו'. ולענ"ד לכאורה דבריהם תמוהים כיון דלפי דבריהם ס"ל למתני' דדבש שרי כיון דבעין פוגם אבל שמן דפוגם רק מחמת דאב"י אסור א"כ ממילא לא קשה מידי די"ל דשפיר מספקינן בעכבר' בשיכרא דדלמא סבר רב דנותן טעם לפגם היכי דבעין פוגם שרי ושאני הכא בסכין ש"נ דפגם מחמת שאב"י בזה ס"ל דנטל"פ אסור והוא לכאורה תמיה רבתא ולזה היה נראה דכוונתם כך דודאי בדין דאורייתא אין לחלק בין פוגם לפוגם [ואף דתוס' בעבודת כוכבים ס"ז ע"ב ד"ה ואידך ס"ל לחלק בדאורייתא. מ"מ י"ל דתוס' בחולין ס"ל דבדאורייתא אין לחלק] אלא דמתני' ס"ל דמדרבנן גזרו אף דיעבד אטו ב"י ולזה שפיר הקשו דלפשוט בעכברא בשיכרא דרב ס"ל דגם פוגם אסור דאל"כ דפוגם בעין שריא ממילא מדאורייתא גם בפוגם ע"י שאב"י שריא ואמאי אמר רב השוחט בסכין ש"נ דמשמע דוקא דיעבד הא גם לכתחלה לשתרי על סמך שיקלוף כיון דאפילו אי משתלי שרי מדאורייתא וכיון דמוכח דס"ל לתוס' דאפי' היכא דדיעבד כל דשריא מדאורייתא לא חיישי' למשתלי א"כ מכ"ש לדידן דבאב"י דיעבד שריא לגמרי דלא חיישי' לדלמא משתלי ומוכח כמהרש"ל. אולם עדיין לא נחה דעתי בישוב הנ"ל דהא דיעבד עכ"פ מדינא צריך הדחה דלגבי הבעין כל שלא נבלע אף דפגום אסור מדאורייתא דהא ראוי לגר אלא דאינו אוסר תערובתו וא"כ יש לומר לכתחלה אסור דדלמא משתלי מלהדיח ואף די"ל דאם ביה"ש רותח הבעין נימס ונבלע מכל מקום עכ"פ לטעמא דדוחקא י"ל דנשאר ג"כ בעין מה שלא נבלע וא"כ דלמא הך ספיקא בעכבר' בשיכרי היינו דמספק בב' לשונות דהכא דדלמא סבר דבעין פוגם מותר. ומדרבנן אסור בפוגם ע"י אב"י ומה דאסור לכתחלה לשחוט היינו דדלמא כלישנא ב' דמשום דוחקא הוא וחיישי' דשמא משתלי מלהדיה ועדיין צ"ע:

ה

(ט"ז סק"י) ותו דא"כ וכו'. דבתחלת השחיטה בולע הנה אף לפי הוכחת הט"ז כיון דבתחלת השחיטה לא חיים והחשש שישאר בעין ל"ש באמ"ה דנשטף בדם עדיין יקשה מסוגייא למה דס"ד דבתחלת שחיטה ופריך דהתירא נמי ליפרוך יותר דאיך משכחת לה שחיטה נימא דבתחלה בולע סכין אמ"ה ואח"כ בולע בית השחיטה מהסכין ונלע"ד ליישב דברי רש"י בסוגיא ד"ה משום דקבלע שמנונית טריפה אבל מבליעת דם לא חייש שהסכין קשה ואין דם נבלע בו וכבר תמה הרשב"א דא"כ שמואל דס"ל סכין ששחט בו כשירה אסור לחתוך בו רותח דלא כמאן דאפי' למ"ד בחמין ס"ל דלא בלע חמין גם יש לדקדק על רש"י דנקט זה על המקשן ולתרץ על מה שלא הקשה דהיתירא נמי משום דבלע דם דזה אינו קושי' כ"כ די"ל דחדא מינייהו נקט אמ"ה וה"ה לדם ואמאי לא ביאר רש"י זה על המסקנא דמשני אימת בלע לכי חיימא וההיא שעתא היתרא הוא הא דאינו נאסר משום דם וכמ"ש תוס' אלא דס"ל לרש"י בפירכת הש"ס דפריך דהיתירא נמי ולא פריך יותר דהיכי משכחת לה שחיטה הא בתחלה בלע אמ"ה ולבסוף בלע הבהמה מהסכין וכנ"ל אע"כ דהמקשן היה ס"ל דמ"ד בחמין מודה דביה"ש אינו פועל דאיידי דטרוד לפלוט לא בלע והא דבחמין מיירי באמת לאכול רותח ולזה היה קשה לרש"י דא"כ בלא"ה נאסר משום דם והוצרך לתרץ דלפי אותו ס"ד דמיירי לאכול בו רותח היינו מוכרחים לומר דסכין קשה ואינו בולע דם אבל למסקנא יש לומר דמיירי לשחוט בו אבל לאכול בו רותח באמת גם בשחט כשירה אסור משום דם ושפיר סבר שמואל כמ"ד בחמין ודו"ק:

א

חדש. אלא שחתך בה בקעת לעבודת כוכבים ש"ס משום דמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שישתמשו בהם כדלקמן ר"ס קל"ט:

א

או ישן שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים. כלומר שהכשירו בענין שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים כדלקמן סימן קכ"א:

א

מותר לשחוט בו בהמה בריאה. משמע אפילו לכתחלה ולקמן סימן קמ"ב ס"ב שכתב סכין של עבודת כוכבים ששחט בה ה"ז מותר כו' דמשמע לכתחלה אסור מיירי שלא הוכשר מגיעולי עבודת כוכבים וכן מבואר מהגהת הר"ב שם. ואם סכין של עובד כוכבים צריך טבילה קודם שחיטה ע"ל סימן ק"ך ס"ה:

א

מפני שהוא מקלקל. ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובים מלאחר שחיטה שהיתה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה רש"י וע"ל סימן קמ"ב:

א

ואסור לשחוט בו מסוכנת. ז"ל הטור ואם שחט בה כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח והיא מותרת וכמה היא כדי שכר סכין לשחוט בה וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאין צריך דבהנאה מועטת כזו שרי בדיעבד עכ"ל והמחבר לא איירי כאן אלא לענין אזהרת איסור לשחוט בה לכתחלה אבל לענין איסור הבהמה נסמך אמ"ש בסי' קמ"ב ששם עיקרי דינים אלו וז"ל סכין של עבודת כוכבים ששחט בה כו' בהמה מסוכנת ה"ז אסורה ע"כ והוא לשון הרמב"ם ור"ל שכל הבהמה אסורה וכמ"ש שם בס"ק ו' ותימה על הב"ח שכ' משמע ממ"ש בש"ע בסתם ולא כתב שיוליך הנאה לים המלח דפסק כהרא"ש כו' וגם על העט"ז קשה שכאן כתב והיינו דוקא לכתחלה אבל אם שחט בה אין לאוסרה בשביל הנאה מועטת כזו ע"כ ובסימן קמ"ב כתב ואם שחט בה יוליך הנאה לים המלח ואפשר דהכא ר"ל שלא לאסור כל הבהמה ודוחק אכן נלפע"ד דכל פלפולו של הרא"ש וראיותיו אינו אלא לאסור כל הבהמה דומיא דאפה את הפת בתנור דכל הפת אסורה לדעתו היכא שלא נתערב ולא מהני הולכת הנאה לים המלח וכדלקמן סימן קמ"ב אבל מודה הרא"ש להרשב"א דהכא יוליך הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח וכן מוכח ברבינו ירוחם להדיא ע"ש אבל הטור וב"י ומהרש"ל שם סימן י"ג ושאר אחרונים הבינו דהרא"ש לא מצריך אפילו הולכת הנאה לים המלח וצ"ע ומ"מ הר"ן ומהרש"ל והב"ח פסקו כהרשב"א והיינו דלא כהמחבר לקמן סימן קמ"ב ע"ש:

א

סכין של עובד כוכבים כו'. מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם סכין וס"ל כהרשב"א דאע"ג דקי"ל לקמן סימן קכ"ב סתם כלים של עובד כוכבים אינן ב"י שאני סכין דמתוך שתשמישו תדיר מסתמא שמנוניתו טוח על פניו ואוסר אפי' אינו בן יומו וכ"כ בסימן צ"ד ס"ק כ"ח שזהו דעת המחבר והר"ב שם וכן הוא הסכמת הפוסקים וכן נראה להדיא מדברי רש"י פ"ק דחולין דף ח' ע"ב ד"ה צונן ומדברי הכל בו והפוסקים גבי צנון שחתכו בסכין של בשר ומהרש"ל שם סימן י"ב נוטה לדעת הרא"ש ודעמיה. מיהו אם הסכין ב"י אפילו נראה לעין שהוא נקי מכל שומן ושחט בה צריך קליפה וכדמשמע דעת התוספות והרא"ש והסמ"ג סוף לאוין קל"ז וסמ"ק והגהת מיימוני פי"ז מהמ"א ואפשר שגם הרשב"א מודה לזה וטעמא דכיון שהוא ב"י בולע ביה"ש מה שבקליפת הסכין ואע"ג דאין כח בחום ביה"ש להפליט בלעו של סכין כמ"ש הרשב"א (ומביאו הטור) וסייעתו דלהכי מהני נעיצה י"פ בקרקע קשה אפילו הוא ב"י כמבואר בתה"א דף ט"ו ט"ז מ"מ אם לא נעצה יש כח בחום ביה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין אלא שאם נעצה והלכה לה אותה הקליפה הדקה אין כח בחום ביה"ש להפליט הבלוע לפנים מאותה קליפה וכן הוכיח בפרישה ס"ו ע"ש והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו ופסק דלהרשב"א אם הוא נקי אפילו הוא ב"י מותר ולא עמדתי על סוף דעתו ודו"ק. מיהו במרדכי פ"ק דחולין משמע דאפילו נעיצה לא מהני בסכין ב"י ובעי קליפה ומדברי הרמב"ם פי"ז מהמ"א נראה דלא מהני נעיצה כלל בסכין של עובד כוכבים לשחיטה עיין שם:

א

שאין בו פגימות. כלומר גומות דאם יש בו גומות לא מהני נעיצה כדלקמן ס"ס קכ"א וכן הרמב"ם שם כינה לגומות פגימות ומביאו ב"י שם וע"ש מדיני השחזה ונעיצה:

א

ואח"כ שחט בו מותר. משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא ישחוט והיינו דוקא בנעיצה וכדמשמע להדיא מדברי הרמב"ם שם אבל השחזה משמע מדבריו שם דמהני אפילו לכתחלה וכ"פ המחבר בס"ס קכ"א ואפשר דאפילו לדעת הרב שם דהשחזה אינו מועיל לחמין לכתחלה מ"מ כאן בשחיטה יש להקל כיון דבלאו הכי יש פוסקים דאפילו בנעיצה שרי לכתחלה וכן יש פוסקים דביה"ש צונן:

א

וע"כ יש לקלפו. כלומר מדינא וכן כתב בד"מ וכ"פ מהרש"ל שם והב"ח ותפסו על המחבר שפסק כהרמב"ם במקום שהפוסקים רובם וכמעט כולם הסכימו דבעי קליפה בטעמים נכונים מיהו מ"ש הב"ח דאפילו בדיעבד התבשיל אסור כדין כל דבר שנתבשל בלא קליפה ע"ל סי' ס"ט ס"ק ס' [צ"ל ס"ד] וסי' צ"א ס"ק ז' [צ"ל ס"ק ח']:

א

מותר לשחוט בו כה"ג כו'. כלומר ע"י נעיצה וכן מבואר בד"מ ובב"ח ועט"ז ובס' ל"ח סוף דף קל"ו כתב שצריך לסרס הג"ה זו ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו (וחשב דר"ל שתהא מהופכת דסיפא אבל לא ישחוט כו' צ"ל קודם הרישא דובמקום כו' עכ"ד):

א

אבל לא ישחוט ע"מ כו'. פסק הב"ח ממשמעות הפוסקים דאפילו בסכין שאינו ב"י והוא נקי בודאי אסור לכתחלה ומהרש"ל שם התיר בסתם סכין לשחוט לכתחלה ע"מ לקלוף שאפילו אם לא יקלוף אח"כ ליכא איסורא ודמי למאי דקי"ל בסימן א' דמותר ליתן לו לכתחלה לשחוט ע"מ שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה משום דאפילו לא יבדוק שרי בדיעבד ע"כ והיינו לפי שטתו דס"ל סתם סכין נקי ואף לשטתו י"ל דלא דמי לסימן א' דהכא כיון דאינו ב"י אסור מדרבנן משום גזירה אטו ב"י כדלקמן סימן קכ"ב א"כ בכל גווני אסור לכתחלה כי היכי דלא אתי למישרי ב"י:

א

אע"פ שהוא מלוכלך בדם מותר כו'. משמע להדיא דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה כלל ועוד דהא בסכין ששחט בו טרפה הוא דכתבו הט"ו בס"ג דוקא דבעי הדחה והטעם כתבו הפוסקים משום דבלאו הכי יש דם הרבה ביבה"ש ולא בלע משום דטרידי סימנים לאפוקי דם וע"ל ס"ק י"ח:

א

אבל אסור כו'. משמע אפילו שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח ע"י הדחה וכן דעת הפוסקים וכן פסק בד"מ ומהרש"ל שם:

א

אסור לחתוך בו רותח. ובדיעבד אם חתך בו רותח בלא הגעלה לא פירש הט"ו מה דינו ונראה דאע"ג דס"ל וכן לסמ"ג ורבינו ירוחם ושאר פוסקים דצריך הגעלה היינו לכתחלה אבל אם חתך בו רותח בדיעבד אחר ההדחה היטב מותר דהא הביאו לשון רש"י בסתם דביה"ש צונן ואין הסכין בולע שהוא קשה לבלוע וכן מוכח ליישב דעת הטור ורמזי' עם מ"ש הרא"ש פ"ק דחולין ופרק כ"ה ע"ש שכתב דלמ"ד בית השחיטה צונן סגי בהדחה ודוק (ואף על גב דבשחט את הטריפה סגי בהדחה זה הוי כדיעבד להגעיל את הסכין בין כל בהמה טרפה) וכ"כ הרמב"ם ספ"ו דאסור לאכול בו רותח אלא בהגעלה ואם חתך בו רותח מותר עכ"ל וכתב הרב המגיד דס"ל ביה"ש צונן ע"ש ואף להרשב"א דכתב דאסור לחתוך בו רותח משום שבלע וחוזר ופולט מ"מ נראה דסגי בקליפה דנהי דבלע מ"מ לא בלע יותר מכדי קליפה דהא אפילו בסכין של עובד כוכבים ששמנוניתו טוח על פניו ושחט בה סגי בקליפה אף להרשב"א אלמא דחום ביה"ש אינו בולע יותר מכ"ק א"כ גם הסכין בלע דבר מועט מביה"ש ואינו אוסר יותר מכדי קליפה וכן מחלק מהרש"ל פ' כ"ה סימן נ"ט בהדיא ופסק כן וכן מבואר באו"ה כלל נ"ח דין י"ד שכתב סכין ששחט בה ורצה לחתוך בו דבר אחר חם צריך הגעלה לכתחלה דביה"ש מירתח רתח כו' ומיהו אם חתך בו בדיעבד מותר בקליפה אפילו הוא חם עכ"ל ונראה דמה"ט מכשיר האו"ה והר"ב הגעלה ע"י עירוי אע"ג דקי"ל לקמן סימן ס"ח וק"ה דעירוי אינו מפליט אלא כ"ק אלא כדפי' דהסכין לא בלע רק דבר מועט וכ"פ מהרי"ל בדיני דם דסגי בקליפה אם חתך בו רותח או דבר חריף:

א

ומותר לחתוך כו'. משמע אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה וכ"כ בעט"ז וכן משמע מדברי הפוסקים וכן הוא בהגהות מיימוני ספ"ו בשם ראבי"ה בהדיא וכן משמע בד"מ ולא דמי לרגיל לשחוט בו טרפות דבסעיף ג' דהכא שאני דאיסורו משום דם ומישרק שריק ואינו נבלע כ"כ בסכין וכמ"ש הפוסקים:

א

ע"י הדחה. נראה מדלא כתבו הט"ו נמי הכא או יקנחנו בדבר קשה כדבסמוך סעיף ג' אלמא ס"ל דדוקא התם הוא דמהני קנוח כיון דאיכא נמי טעמא דטרידי סימנים לפלוט דם משא"כ הכא וכן מוכח בהדיא בהרא"ש פ"ק דחולין וז"ל ואפילו לחתוך בו צונן אמרינן בפ' כ"ה אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי ואסכין קאי עכ"ל אלמא דלמאי דקי"ל כאמרי לה בעי הדחה לא מהני בליתא דפרסי ומהרש"ל פכ"ה סי' נ"ט כתב שט"ס הוא באשר"י ובמקום אלא צ"ל ולא דבש"ס משמע להדיא דבליתא דפרסי דינו כהדחה עכ"ל וקשה לשבש כל הספרים וע"ק דא"כ ל"ל להרא"ש למימר דלא בעי בליתא דפרסי ועוד דהא קי"ל כמ"ד בעי הדחה ול"ל להרא"ש לפרש דברי המ"ד לא בעי הדחה ועוד דמה ענין זה לכאן ה"ל לכתבו לקמן בפ' כ"ה דשם עיקר דוכתא דהאי מילתא אלא ודאי משום דהרא"ש קאמר הכא דאסכין קאי ולא כמ"ש רש"י דקאי אצונן הנחתך בא הרא"ש לומר דהיאך אפשר דאסכין קאי א"כ מ"ט דמ"ד לא בעי הדחה והא איכא דם שחיטה בעין על פניו ולכך קאמר דלא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי והא דלא קאמר סתמא דלא בעי הדחה אלא קנוח משום דס"ל דכל קנוח שאינו כמו בליתא דפרסי לאו קנוח הוא כלל וכ"כ הרשב"א במ"ה דף ע"ג ע"ב על דברי הרא"ה בב"ה וז"ל אנה מצא ההשוואה הפשוטה הזו שעשו הקנוח יפה כהדחה ואי משום דאמרינן בסכין ששחט בה טרפה ידיחנו בצונן ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך אדרבה דוק מיניה איפכא דאי קנוח והדחה שוין ל"ל למימר הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא לומר דא"צ הדחה אלא אפילו בקנוח סגי ואיך לא נתן לב במה שאמרו בסכין ששחט בה ורוצה לאכול בה צונן דבעי הדחה ולא אמרו בעי קנוח אלמא שמעינן דבעי הדחה ולא סגי בקנוח ומ"ד לא בעי הדחה לאו למימרא דלא בעי כלום דלהכשירה בלא כלום אי אפשר דהא איכא טיפת דם שחיטה עליו עכ"ל וכן נראה לע"ד מדאמרינן גבי שחיטה ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך ולא אישתמיט בכולה ש"ס למימר כן בדוכתי אחריתי דאידכר הדחה אלמא דוקא בשחיטה אמרינן הכא דסגי בקנוח ומטעמא דפרישית אבל לא בעלמא וזהו ג"כ דעת הרא"ש:

א

עד שידיחנו בצונן. הטעם דשמנונית הטרפה נדבק בדופני הסכין ונבלע בביה"ש דאע"ג דטרידי סימנים לפלוט דם מ"מ בולע שמנונית כ"כ הפוסקים וכן מחלקינן לקמן סימן ע' ודוקא הכא סגי בהדחה ולא לעיל בסכין ש"כ משום דהתם הסכין כבר אסור והבשר רך לבלוע אבל הכא קשה הוא הסכין לבלוע אלא על ידי רתיחה ולא על ידי חום ביה"ש ואין כאן אלא שמנונית שעל הסכין ולכך סגי בהדחה רש"י ופוסקים ולהרשב"א דס"ל דהסכין בולע קצת על ידי חום ביה"ש ואגב דוחקא דסכינא סובר דמ"מ אינו נפלט בחום ביה"ש ודוחקא דסכינא אלא ברותח ממש כדכתב בחדושיו ובת"ה:

א

בין כל שחיטה ושחיטה. משום דחיישינן שמא תמצא טרפה וכתב הב"ח ודווקא בבהמה אבל בעופות דלא שכיחי טרפות אין המנהג לקנח אמנם משום איסור אבר מן החי יש להזהיר השוחטים לקנח אפילו בעופות ולא מהני קנוח בנוצות העופות אלא צריך דוקא דבר קשה כגון חתיכת בגד בלוי או הדחה בצונן בין כל שחיטה ושחיטה עכ"ד והביא ראיה מדקפריך בש"ס למ"ד בחמין דהיתירא נמי בלע אמ"ה ויש לדחות ראייתו וכ"פ הגהות אשר"י ממהרי"ח ומהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ב דלא בעי הדחה כלל אפילו בצונן בסכין ששחט בה כשרה וכ"פ הרז"ה והרשב"א בחדושיו דף י' ע"ג ובתה"ה והמרדכי והאגודה וכן משמע להדיא באשר"י ור"י וכן הוא דעת הט"ו וכמ"ש בס"ק י"ב וכ"פ הסמ"ג סוף לאוין קל"ז והגהמי"י ספ"ו מהמ"א והאו"ה כלל נ"ח דין ט"ו:

א

ואם שחט בו בלא הדחה כו'. כ"כ ג"כ הטור ותפסו עליו מהרש"ל שם והב"ח דנהי דלכתחלה סגי לסכין בהדחה משום דקשה הוא לבלוע אלא על ידי רתיחה או משום דלא פליט מ"מ היכא דלא הדיחו בלע ביה"ש משמנונית שהוא עליו בעין וצריך קליפה דלא גרע מסכין ש"כ וכדמשמע מפירש"י וכך מבואר בסה"ת סימן ע' וכ"כ הרשב"א וכן ראב"ן סימן ר"י וכן משמע להדיא בר"ן פכ"ה דשחט בה טרפה דמי לסכין ש"כ בזה:

א

ידיח ביה"ש. אין להקשות הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה משום דם וכדלקמן ריש סימן ס"ט ואפילו לצלי קי"ל דבעי הדחה וכמ"ש הר"ב סימן ע"ז כבר תירצו הרשב"א והר"ן פ"ק דחולין בשם רבינו יונה דאי משום דם בשפשוף בעלמא הוי סגי עד שיצאו המים בלא מראה דם אבל השתא משום שמנונית של איסור בעינן שפשוף גדול בידים היטב כדי שיסיר ממנו שומן הסכין שנדבק בו באומד הדעת עכ"ל (כ"כ שם למ"ד בש"ס גבי סכין ש"כ מדיח אבל אנן קי"ל קולף) וכ"כ הכל בו (ובזה א"ש דל"ת הא דכתב הט"ו אסור לשחוט בו עד שידיחנו בצונן ולא נימא דישחוט בו בלא הדחה דהא ידיחנו אח"כ מסתמא כיון דדרכו בהדחה כדלקמן ר"ס צ"א אלא ודאי הכא בעינן דוקא הדחה היטב דלא סגי בסתם הדחה וכן י"ל לקמן סימן ס"ד ס"ז דהתם נמי כתבו הרשב"א והרב המגיד דצריך שפשוף גדול בידים היטב כו' ע"ש) ולחנם דחק עצמו הדרישה ס"י בזה ואישתמיטתיה דברי פוסקים אלו:

א

ואם רגיל לשחוט. פי' רש"ל כגון ששחט הרבה בהמות ונמצאו כמה בהמות מהן טרפות בבדיקה דשוב לא ישחוט אלא ינעוץ כו' וכתב הב"ח דהבהמות הכשרות שנמצאו מהן הוכשרו בקנוח שעשה בנתיים וע"ש:

א

צריך נעיצה וכו'. פי' ושוחט אח"כ לכתחלה וכ"כ בד"מ ובדרישה ואף על גב דבסכין ש"כ לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע טובא ע"י רתיחה ממש משא"כ הכא וחילוק זה משמע ברש"י והוזכר בתוספות ושאר פוסקים:

א

חדש. פי' שלא נשתמש בחמין אבל מכל מקום כבר נשתמש בו בשום דבר עבודת כוכבים ואין כאן איסור מה שבלע אלא מצד משמשי עבודת כוכבים.

ב

שהוא מקלקל כו'. שבחייה עומדת לגדל ולדות ולחרישה ומה שקשה ע"ז מאיסור שבת כתבתיו בסימן רכ"א סעיף י"ב וע"ש מה שכתבתי שיש לתמוה על פסק רמ"א שם:

ג

ואסור לשחוט בו מסוכנת. ואם עשה כן בדיעבד כתב הטור בשם רשב"א שיוליך הנאה לים המלח והיינו כדי שכר סכין לשחוט בו והרא"ש מתיר בדיעבד כיון דכבר גדלה הבהמה ואינה חסירה רק להכשירה לאכילה ע"י השחיטה אף על פי שנהנה הרבה בשחיטה ע"י איסורי הנאה לא אסרו חכמים הנאתה בדיעבד וכתב רש"ל דיש לפסוק כהרשב"א:

ד

בקרקע קשה. ז"ל ת"ה הארוך אפילו היא בת יומה די לה בכך לפי שאין חום בית השחיטה המועט מפליט בלעו של סכין עכ"ל עיין מה שאכתוב בסמוך בזה אבל במרדכי מבואר דלא מהני נעיצה בקרקע אלא באינה בת יומה ויש להחמיר כדבריו אם ידוע שהוא בן יומו דצריך הגעלה:

ה

מדיח בית השחיטה. קשה הא בלאו הכי כל בשר צריך הדחה קודם מליחה. תירץ הר"ן דכאן מיירי אפילו לצלי עוד תירץ בשם רבינו יונה דמשום דם סגי בשפשוף במים וכאן משום איסור שמנונית צריך שפשוף גדול בידים היטב:

ו

וע"כ יש לקלפו. פירוש וחיוב גמור הוא דלא כמשמעות הש"ע דאינו אלא הידור מצוה וכ"פ רש"ל דיש להחמיר בשל תורה. והקשו ראשונים מאי שנא הכא דאסרינן בסכין של כותים הא קי"ל דסתם כלי כותים אינן בני יומן ומאי שנא מקורט של חלתית בפרק אין מעמידין וכן דברים חריפים בסימן צ"ו דאסור בסכין של כותים דחורפיה מחליא ליה ומשוי ליה לשבח משמע הא לאו חורפיה היה מותר ותירצו הרא"ש והתוספות דהכא מיירי בידוע שהסכין בן יומו והרשב"א כתב בשם רבינו יונה דהכא אסור משום טיחת איסור שהוא בעין על הסכין וכל מה שהוא בעין אינו נפגם אפילו בכמה ימים ובקורט של חלתית אין חשש איסור בעין ששם מיירי בלוקח מחנוני וסתם חנוני יש לו כלים נקיים ואין שם אלא חשש איסור בלוע ובזה מהני אם הוא אינו בן יומו ובפרישה הקשה על הרא"ש דמקיל כאן בשומן שעל הסכין מההיא דסי' צ"ו בצנון שחתכו בסכין כו' ותירץ דהכא מיירי בסתם כלי של כותים כשם שאמרינן ביה סתמא אינו ב"י ה"נ אמרינן ביה סתמו מקונח יפה אבל התם מיירי בכלי ישראל כשם שאמרינן ביה סתמא הוה ב"י ה"נ סתמו אינו מקונח ולא דק דבסימן קכ"ב סעיף ד' פסק להדיא דגם בכלי ישראל אמרינן סתמן אינן ב"י. וצריך לבאר בטור שהביא מחלוקת הרא"ש ורשב"א במאי פליגי ולמה לא חש הרא"ש ג"כ לאיסור בעין של הסכין ולמה נתלי לקולא בספק איסור דאורייתא וא"ל דס"ל אפי' באיסור בעין הוה טעם לפגם דבזה הכל מודים כדמוכח בכמה דוכתי דמאי שנא מחתיכת איסור ומצאתי בספר משמרת הבית שכתב וז"ל והתירוץ הזה שהטעם משום שמנונית בעין על הסכין אני מגמגם בו קצת דדבר הניכר לעין דטיחת שמנונית מועטת שעל דופני הסכין אפילו לשעתה נפגמה קצת וכ"ש כשאינו בן יומו ואין מביאין ראיה מחתיכה של בשר ושל שומן המרובה ועומדת בפני עצמה לטיחה בלבד ועוד שע"י הברזל מקבלת טעם ונפגמה והנסיון מעיד ע"ז עכ"ל ונראה שכן ס"ל גם להתוספות והרא"ש בזה ע"כ הצריכו תירוץ אחר וצריך להבין דעת הרשב"א והרא"ש בזה דהרשב"א ס"ל דבית השחיטה מיקרי רותח לחד צד דהיינו שיכול לקבל הסכין מבית השחיטה שמנונית ודם וכל דבר אלא שאינו רותח גמור לענין שיפליט הבלוע בסכין לבית השחיטה דקבלה לסכין הוא דבר קל יותר מהפליטה ממנה מ"ה אם שחט בסכין של כותים אין חשש שיפליט לתוך הסימנים הבלוע בסכין שאין כח לבית השחיטה להרתיח כ"כ אלא שיש חשש ממה שיש בעין על הסכין מן האיסור שחתך כבר בזה מהני נעיצה בקרקע וע"כ קראו רשב"א רותח קצת. ובדרישה ופרישה הבין מלשון רותח קצת שע"כ מבליע הסכין בבית השחיטה קצת ומתוך כך נכנס לפלפולים ולא היה לפניו ספר תהה"א שכתב בהדיא כמו שזכרתי שאינו מבליע כלל מסכין לסימנים ומ"ש הטור בסימן ק"ה דלהרשב"א חום בית השחיטה מפליט פירושו חד צד שזכרנו דהיינו מאיסור לסכין אבל לא מסכין לסימנים ובפרישה לא הרגיש בחילוק זה. ונראה ברור דגם הרא"ש שחולק על רשב"א ומוקי לה בבן יומו גם הוא ס"ל דאין בית השחיטה בולע מבלוע בסכין אלא דבולע ממה שהוא בעין על הסכין כל שהוא ב"י כמ"ש ומ"ה מועיל שיפה ונעיצה לסכין כדאיתא בהדיא בע"א שהביאו התוספות בפ"ק דחולין (דף ח') דא"ת שמבליע הבלוע מה יועיל נעיצה למה שבלוע אלא ע"כ כדפרישית דתרווייהו ס"ל דעיקר החשש משום מה שהוא בעין על הסכין אלא דלהרא"ש גם בזה צריך שיהיה בן יומו ולרשב"א א"צ בזה בן יומו כנ"ל ברור אחר העיון ובזה מתורץ מה שמקשין אמאי הביא הטור סתם דעת רשב"א דמהני שיפה ונעיצה כיון דלהרא"ש לא מהני ולפי מ"ש ניחא:

ז

מותר לשחוט בו כה"ג כו'. פירוש אם שיפה במשחזת או נעצה בקרקע קשה ונראה דרמ"א לא מיירי כאן אלא בסתם סכין אבל בידוע שהוא בן יומו לא יעשה כן לכתחלה אלא כמ"ש בסמוך בשם המרדכי וכן מסיק מו"ח ז"ל:

ח

ע"מ לקלוף. עיין מ"ש ע"ז בסימן צ"א סעיף ד':

ט

מלוכלך בדם. ביאר בתה"א דבית השחיטה כרותח לענין זה דבולע אגב דוחקא דסכינא אפילו אין מלוכלך בדם ודלא כרש"י וראייתו מהא דסכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח והטעם שמ"מ בית השחיטה רותח קצת ומבליע דם בסכין אלא דאפ"ה מותר לשחוט בו משום דאיידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי כדאיתא בגמרא:

י

מותר לשחוט בו פעם אחרת. משמע בלי שום הדחה או קינוח וכן מסיק רש"ל וק"ל ממה דאיתא בחולין (דף ח') דאיכא מ"ד בסכין של טריפה דצריך הגעלה בחמין ופריך עליה מאי שנא טריפה דבלע איסורא כי שחט היתירא נמי בלע איסור אבר מן החי וליבעי הגעלה לסכין אפילו בשחט כשירה ומשני אימת קא בלע סכין לכי חיימא ואימת חיימא בגמר שחיטה ההיא שעתא אין שם אבר מן החי ש"מ שאין ההיתר אלא משום שאין הבלוע אלא בסוף אבל אם אין איסור משום בלוע אלא ממה שהוא בעין על הסכין ודאי אוסר אף קודם גמר השחיטה דהא א"צ חימום לזה דהא אף למ"ד בית השחיטה צונן יש איסור ממה שהוא בעין על הסכין וא"כ בשוחט בהמה כשירה יהיה אסור לשחוט אחריו כיון שיש בעין על הסכין מאיסור אבר מן החי ונראה דדוקא אם החשש משום טעם הבלוע בסכין שיחזור ויבלע בסימנים פרכינן דיש ג"כ בכשירה טעם איסור בלוע מן אבר מן החי משא"כ אם אין חשש אלא שנשאר בעין עליו זה לא שייך באבר מן החי שהרי אין שם ממשות מן אבר מן החי ואפילו לחלוחית אלא נבלל בדם וכיון שהדם אינו מבליע שהסימנים טרודים לפלוט דם שלהם ע"כ אין איסור גם משום אבר מן החי אלא דבשמנונית של הבהמה טריפה חששו שהוא נדבק (בענין) [בסכין] שהוא דבר הנדבק ונסרך אפילו בגמר שחיטה בזה ודאי חששו והצריכו הכשר לסכין זה כנ"ל וראיתי להג"ה באגודה פ"ק דחולין דגם בשוחט כשירה צריך קינוח לסכין משום אבר מן החי ולהכי לא פריך למ"ד בסכין טריפה בצונן הא יש איסור אבר מן החי כמו דפריך למ"ד בחמין ע"כ ומו"ח ז"ל הביאו וחיזק דבריו לומר דאף לפי המסקנא דלא בלע אלא בגמר שחיטה היינו שאינו בולע הרבה כ"כ שיצטרך הגעלה אבל בצונן מיהו בעי דבולע קצת קודם גמר שחיטה ומ"ה פסק אפי' בשוחט עוף צריך קינוח בדבר קשה ולי נראה כמו שכתבתי דא"כ היה צריך נעיצה בקרקע כמו בבולע טריפות תדיר ולא מצינו נעיצה אלא בסכין של טריפה תדיר ותו דא"כ היאך אמרה תורה לשחוט שום שחיטה נימא דבתחלת השחיטה בולע קצת מאיסור אבר מן החי וחוזר ואוסר בגמר השחיטה אלא ברור דדבר זה אין לו שחר ולית מאן דחש ביה כלל:

יא

לחתוך בו צונן. לא היה צריך לכתוב דין זה שהרי אפילו שחט טריפה מהני הדחה אפילו לשחוט בו כמ"ש סעיף ג' אלא דנקט כאן דין צונן איידי דנקט דין רותח ופשוט הוא דאם חתך צונן בלא הדחת סכין תחלה שמדיח אחר כך אותו הצונן:

יב

סגי ליה בו'. לפי שאין בית השחיטה כרותח גמור כמ"ש הטור בשם רשב"א:

יג

אע"פ שאינו ככלי בו'. בכ"ף ולא בבי"ת:

יד

ששחט בו טריפה. בזה אין שייך לומר איידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי כמ"ש בסעיף ב' דכאן בלע שמנונית ולא מבטיל ליה טרידא דפליטת דם והא דמהני הדחת סכין משום דאין ביה"ש כרותח כ"כ לענין שתפליט מה שבלוע בסכין אלא שעיקר האיסור משום מה שנדבק שמנונית איסור על פני הסכין והוא נבלע בסימנים ע"כ מהני הדחה מה שעל פני הסכין כך הוא דעת רשב"א בתה"ה דחום בית השחיטה מועיל שהסכין בולע אבל לענין שיפליט הבלוע לתוך ד"א לא מהני וע"כ קרא רשב"א לרותח זה רותח קצת ולא רותח גמור:

טו

עד שידיחנו בצונן. ל"ד לסכין של כותים דסעיף א' דלא סגי בהדחת צונן דסכין דשאני סכין ש"כ דנשתמש בו תדיר ונדבק בו הרבה מאד ע"כ לא תסור ממנו בהדחה בעלמא:

טז

ידיח בית השחיטה. כתב ב"י ע"ז שהוא פשוט דכי היכי דמועיל לסכין גופיה הדחה ה"נ סגי בהדחת בית השחיטה עכ"ל וכתב רש"ל על דברי הטור בזה וז"ל ותימה בעיני מנין לו זה ונראה מכח סברא שיצריך קליפה וכ"כ בסה"ת וכ"ש הוא דהא אפילו סכין ש"כ שמקונח יפה אלא שאיסור בלוע בו אמרינן דבלע ע"י שחיטה כ"ש שמנונית שנדבק בו ואינו מקונח דבעי קליפה עכ"ל וסברתו נראה טובה דפשוט שלא מהני הדחה למה שנבלע אלא למה שהוא על פניו וכיון שנתבאר בסכין ש"כ דהבית השחיטה צריך קליפה אלמא שחום ביה"ש גורס שמבליע בה הסכין הכי נמי מבליע בו ומה יועיל הדחת הבשר כיון שיש איסור בעין על הסכין משמנונית טריפה דאל"כ לא היה הסכין צריך הדחה אלא ודאי דבלע ומבליע אח"כ ע"י חום בית השחיטה וכ"כ בהדיא בתה"ה וז"ל וכיון שכן אף על גב דקיי"ל בסכין טריפה כמ"ד בצונן קי"ל כרב בסכין ש"כ דקולף לפי שהאיסור נדבק בעין על פני הסכין ונבלע בבשר עם חום בית השחיטה וה"ה לסכין ששחט בה טריפה אם שחט בה קודם שידיח יקלוף כרב כו'. ונראה ליישב דעת הטור דס"ל כיון דכבר יש מחלוקת בסכין של כותים אם הבשר צריך קליפה או הדחה ונהי דיש לפסוק שם לחומרא דקולף מ"מ כאן דקיל איסוריה מסכין ש"כ יש לסמוך אמ"ד דהדחה סגי אפילו בסכין ש"כ ומכל מקום לענין הלכה יש לפסוק להחמיר דבעינן גם כאן קליפה כמ"ש רש"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל ויש תימה רבה על הבית יוסף שכתב שפשוט כדעת הטור והרי יש מחלוקת רבה ועצומה נגדו:

יז

רגיל לשחוט בו טריפות כו'. דזה הוי כמו סכין ש"כ וא"כ אם עבר ושחט בלא נעיצה פשיטא שצריך כאן לקלוף בית השחיטה אפילו לדעת הטור שזכרתי קודם לזה וכתב רש"ל ולא אוכל להבין דעתו מי הוא שרגיל לשחוט טריפות בסכין כי איך ידע מקודם שתטרף וגם אינו בנמצא שמיחד אדם סכין לשחיטת טריפה אלא נראה דאיירי ששחט בהמות הרבה ונמצאו כמה בהמות מהן טריפה בבדיקה דשוב לא ישחוט בו אלא ינעוץ י"פ בקרקע קשה ואף א"ת שהטור לא כוון לזה מ"מ יש להורות כן וכן יעשה בכל פעם בעת הבציר בין בית לבית עכ"ל ונראה לע"ד בזה דודאי דלכתחלה אין לחוש לזה כששוחטין בהמות הרבה שיהיו בהמות הרבה טריפות בזה אחר זה בלי הפסק שחיטות כשירות בנתיים וכל שיש כשירות בנתיים לא מיקרי רגיל באיסור ולא דמי לסכין ש"כ אלא באם ברי לשוחט ששחט בהמות בזה אחר זה ונטרפו שמה ששחט אחריהם בלא נעיצת קרקע קשה צריך לקלוף בית השחיטה של אותה בהמה ונראה דבג' שחיטות טריפות בצירוף מקרי רגיל לשחוט בו טריפות דבג' זימני הוה חזקה כמו שהבאתי לקמן בסי' ק' סעיף ד' לענין שלשה תולעים אבל לכתחלה די בקנוח בשיער יפה כמ"ש כאן אלא שמהרש"ל כתב שעתה לא נהגו לקנח יפה כראוי אלא דרך עראי וצריך המורה להזהירם על זה:

א

(סימן י' בש"ך ס"ק ד) שבחייה עומדת לג' דברים לאכילה ולגדל וולדות ולחרישה עכ"ל. ובס' כרו"פ ר"ל דבעוף שאין בו אלו הג' דברים שהרי אינו עומד למלאכה א"כ אינו מקלקל ועיי"ש. ואישתמיטתי' ולשאר אחרונים הא דאית' להדיא בש"ס דסנהדרין פ' ד' מיתות (דף נ"ט ע"ב) דעוף ראוי למלאכה דהיינו לדישה. והא ודאי דחרישה דנקטי רש"י והש"ך הוא לאו דוקא שהרי בכל בהמה איירי דהיינו שנחתכו רגליה מהארכובא ולמטה שאינה ראויה רק לדישה והיא כשירה. וכמ"ש רש"י פ"ק דחולין (דף ז' ע"ב) ע"ש ודו"ק. ועי' בהג"א פ' הזהב דטלה אינה ראויה למלאכה וצ"ע:

ב

(ש"ך ס"ק ה') השחזה מהני אף לכתחלה. ור"ל אף שלא בשעת הדחק דאלו בשעת הדחק אפילו נעיצה שרי לכתחלה כמ"ש הג"ה. אך הט"ז נראה דלא ס"ל הכי שהרי כתב על מ"ש הג"ה ובשעת הדחק מותר לשחוט בה כה"ג לכתחלה. פי' אם משיפה במשחזת או נעיצה בקרקע קשה. אלמא דבלא דחק אף השחזה לא מהני לכתחלה. ותימא על בעל בית לחם יהודה שהעתיק תחלה דברי הש"ך ואח"כ דברי הט"ז כאלו בחדא מחתא מחתינהו וליתא וצריך עיון:

ג

(בהג"ה סעי' א') וע"כ יש לקלפו. הטעם דבית השחיטה רותח. ועוד אגב דוחקא דסכין בלע ומוכח להדיא בש"ס ותוס' ואשר"י ושארי פוסקים בפ"ק דחולין (דף ח) דלא אמרינן בית השחוטה רותח ובלע אלא בסוף השחיטה דחיימא.
[אמר המעתיק נפתלי בהגאון המחבר ז"ל מכאן עד סוף הענין נמחק ולא נשארו רק התיבות האלה בעוף שהכשרו בסימן אחד רק שחט שיעור הכשר שחיטתו. ועיין מה שרמז לזה בסמוך לקמן]:

ד

(שם) לא ישחוט ע"מ לקלוף אח"כ. טור בשם הרא"ש. ודעת מהרש"ל דהיינו דוקא בסכין בן יומו אבל באינו ב"י והוא נקי שרי לכתחלה לשחוט ע"מ לקלוף. ובס' כרו"פ האריך להוכיח שכן הוא דעת הרא"ש. ואישתמיטתי' שכן מבואר להדיא באשר"י פרק אין מעמידין סי' ל"ה וז"ל והא דאמרי' פ"ק דחולין על השוחט בסכין של עובד כוכבים רב אמר קולף מיירי בידוע שהוא בן יומו. א"נ בשוחט לכתחלה ע"מ לקלוף דדוקא בדיעבד התירו נטל"פ עכ"ל. ויש ללמוד מדברי האשר"י אלו והגהות אשר"י פ"ק דחולין ומביאו בד"מ סי' זה. דאם בישל במזיד בקדירה שאינה בן יומו דאסור אם אין ס' נגד האיסור ולא אמרינן נותן טעם לפגם שרי אלא א"כ עשה בשוגג ולא כשעשה במזיד. וכן הדין גבי סכין של עובדי כוכבים דאם שחט בו במזיד אפילו אב"י והוא נקי צריך קליפה. כמ"ש הג"א פ"ק דחולין והאשר"י פ' אין מעמידין. וכן משמע מד' א"ח הביאו הב"י בסי' צ"ט גבי ביטול איסור דדין בישול בקדירה ה"ל מבטל איסור לכתחלה דאסור אפי' בדרבנן. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז סי' תרי"ז. ומיהו כ' דלדעת התוס' בקדירה של חרס כיון שא"ל תקנה הוי כדיעבד ולא נהגו כן. ושוב ראיתי בפמ"ג סי' צ"ט שכתב מסברא דנפשי' לאסור במבשל במזיד. ותמה על תשובת ב"ז שהתיר התבשיל באשה שפשעה ובשלה לאחר מע"ל:

ה

(סעי' ב') סכין ששחט בה כשירה אעפ"י שהיא מלוכלכת בדם מותר לשחוט בה פ"א. בלי הדחה וקינוח דע"י דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי דם. ועוד דדמא משרק שריק. כ"כ התוספות ואשר"י והג"א פ"ק דחולין ומביאם הב"י. וצ"ע הא הך דם שעל הסכין הוא דם בעין ובדם בעין לא אמרינן אגב דטריד למיפלט לא בלע ולא משרק שריק כמ"ש התוספות והאשר"י פ' כל הבשר (דף קיב) וכמ"ש הג"ה ס"ס ע'. וצ"ל דשאני הכא דהפליטה הוא ג"כ מדם בעין כזה וכיון דטרוד הרבה ליפלוט דם בעין לא בלע דם בעין כזה. ובזה מיושב מ"ש הג"ה סי' ס"ט ס"ך. וכמ"ש שם בס"ד ע"ש:

ו

(ש"ע) ומותר לחתוך בה צונן ע"י הדחה שידיחנו תחלה. אבל קינוח לא מהני כדמוכח להדיא בתוס' פ"ק דחולין (דף ח) ד"ה והילכתא והאשר"י שם וכ"ד הש"ך. וצ"ע בר"ן פכ"ה דמשמע שם כדעת רש"ל דקינוח היפה הרי הוא כהדחה. וכדברי הרמב"ם פ"ו מהל' מ"א. והה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמהני קינוח וצ"ע:

ז

(סעיף ג') סכין ששחט בה טריפה אסור לשחוט בה עד שידיחנה בצונן או יקנחנה בדבר קשה. תיכף ששחט הבהמה או העוף וא"צ להדיחה עכ"ל הרי"ף בפ"ק דחולין. וכ"כ המרדכי דלא מהני קינוח אלא מיד קודם שנתקשה ומבואר מדברי הרי"ף שגם בעופות צריך קינוח ואם לא קנחו ושחט בה כשירה דבבהמ' צריך קליפה כמ"ש הש"ך. ובעוף כבר כתבתי בזה לעיל בסמוך בס"ד ע"ש. ודלא כהב"ח שכתב דבעופות א"צ קינוח וליתא:
וכתב בהגהות מיימנות פט"ז פי"ז מהל' מ"א וז"ל אומר ריצב"א שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בה שמנונית במים צוננין להעביר השמנונית תחלה כולה עד שיהיו הצוננין זבין מראש הסכין לזנבו ומזנבו לראשו ולא יעכבנו השמנונית מספה"ת עכ"ל. והובא בת"ח כלל ס"א. וצריך ליזהר בזה:

א

מפני שהוא מתקן. עי' בה"ט. וכתב בשאילת יעב"ץ סי' קנ"ח במ"ש בלחם הפנים בשקנה סכין מתליין שדן בו ד"נ ונתן לתקנו לסכין של שחיטה שהוא נטהר ע"י טבילה וכתב מרורות ע"ז כי מאי איכפת לן בטומאה וטהרה ובשר שנטמא במת עצמו נמי שרי אפילו לכהני דידן למיכל מיניה רק על החרב עצמו נחלקו ר"ת ור"ח כהן בפ"ז דנזיר כו' אבל יש לחוש לפי שהוא איסורי הנאה שכן בהרוגי ב"ד שנו חכמים סייף שנהרג בו נקבר עמו ובייחוד אם דן בו ישראל אע"ג דשלא כדין הרגו יש לחוש לדונו כסכין של ע"א דאסור לשחוט בו מסוכנת ע"ש וכבר תמהו בזה בבל"י ובכו"פ ובמחבר הביא דברי יעב"ץ והביא ד' הרמב"ם בפ' ט"ו דסנהדרין וכ' דאם לא נהרגו בו רק נכרים ואינו טעון קבורה ורשאי לעשותו סכין וקרוב לומר דאף אם נהרג בו ישראל שרי דהעובדי כוכבים לא נצטוו בזה ועיין ביד אלי' סי' ל"ה בל' הרמב"ם פ"ט דמלכים בדין ב"נ הבא על הבהמה ע"ש: