שולחן ערוך, יורה דעה ט״ז: דין אותו ואת בנו. ובו י"ב סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין אותו ואת בנו. ובו י"ב סעיפים:
אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום א' לא שנא האם ואחר כך הבן או הבת לא שנא הבן או הבת ואח"כ האם:

איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי ואם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה. שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג:

עבר ושחט אותו ואת בנו ביום א' מותר לאכלם ויש מי שאוסר (בו ביום לאכול האחרון):

יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. כיצד הרי ששחט ראשון בתחלת ליל ד' לא ישחוט השני עד תחלת ליל ה' ואם שחט הראשון בסוף יום ד' קודם בין השמשות שוחט הב' בתחלת ליל ה' ואם שחט הא' בין השמשות של ליל ה' לא ישחוט השני עד ליל ו' ואם שחט ביום ה' אינו לוקה:

אם הוא כרוך אחריה חזקה שהיא אמו (אבל מן הספק אין חוששין) (טור):

הלוקח בהמה אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום אבל על המוכר להזהיר הלוקח ולהודיעו אם שחט האם או הבן היום או אם מכרה לאחר לשחטה היום ואם הוא באחד מן ד' זמנים שדרך שכל מי שקונה בהמה ששוחטה מיד והם ערב פסח. וערב עצרת. וערב ר"ה. וערב יום טוב האחרון של חג. צריך להודיעו שמכר היום האם או הבת ואם לא הודיעו שוחט ואינו חושש בין קנה מישראל בין קנה מעובד כוכבים ואם נודע לו אח"כ שנשחטה אמה או בתה היום הוי מקח טעות ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד אבל אם מכר האם או הבת ביום שלפניו אין צריך להודיעו. ואם מכר האחד לחתן והשני לכלה אפי' אם מוכר בשני ימים צריך להודיעו שודאי שניהם שוחטין ביום אחד. שנים שלקחו אותו ואת בנו ביום אחד הלוקח תחלה ישחוט ולא השני במה דברים אמורים כשלקחום שניהם מאדם א' שמיד כשמכר לראשון לא היה יכול לשחוט את שנשאר בידו שהלוקח לקח על מנת לשחטו מיד (ולכן גם הלוקח ממנו אסור לשחוט שלא יכול למכור לו רק זכות שבידו) (טור) אבל אם לקחום משנים שניהם שוים וכל מי שישחוט תחלה זריז ונשכר:

אין איסור אותו ואת בנו אלא בבהמה טהורה בלבד שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ונוהג בכלאים הבא ממין כבש וממין עז:

צבי שבא על העז וילדה ושחט העז ובנה לוקה אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה. ואם שחט אינו לוקה. היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה:

אין איסור אותו ואת בנו אלא בשחיטה בלבד שנאמר לא תשחטו. אבל אם ניחר (פי' ענין הנחירה הוא שתוחב הסכין בנחיריו וחותך) את הראשון או נתנבל בידו מותר לשחוט השני לפיכך חרש שוטה וקטן ששחטו את הראשון בינם לבין עצמם מותר לשחוט השני אחריהם לפי שרוב מעשיהם מקולקלים: הגה ואם אחרים רואין ששוחטין כראוי אסור לשחוט אחריהם (טור) כן נראה לי:

מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא ואם יצא העובר חי אחר שחיטת אמו והפריס על גבי קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שחט אינו לוקה:

עובד כוכבים שמכר שתי בהמות ואחר כך אמר מסיח לפי תומו שהן אותו ואת בנו אינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו ומיהו אי מהימן ליה אסור:

בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן ויקח מהם אחד [צ"ל אחד אחד וישחוט. (שארית יהודה)] וישחוט, דכל דפריש מרובא פריש ושנים הנותרים אסור לשחטם היום:

לאכול האחרון. אבל הראשון מותר דהא בשעה ששחטו לא עביד איסורא. וכ' בש"ך והוא משום קנס ודוקא לדידיה אבל לאחרים מותר:

חוששין. היינו לענין איסורא אבל לענין מלקות לא עד דידעינן בודאי שהיא אמו. וכ' מהרש"ל אפילו אם הוא דומה בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף אפילו הכי אין חוששין:

היום. וכתב בש"ך וא"צ לשאול אחר זה דאיכא ספיקא טובא שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים:

היום. פי' הש"ך שיודע בודאי:

חג. וכתב בש"ך אבל לא ערב יו"ט של חג ראשון. שאז העם טרודין בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך:

להודיעו. פי' לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו ד' זמנים:

אחד. וכתב בש"ך דהוי מקח טעות נמי אם לא הודיע. ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך יו"ט הוא קודם יו"ט וכן בחתן וכלה שוחטין יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים וכן פסק הב"ח:

שבידו. וכ' בט"ז ולא אמרינן דיש ללמוד מזה באם שנשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנו לחרישה ומכירה שגם הלוקח לא יכול לשחטה. זה אינו שהרי קי"ל בח"מ סימן ר"ח אם נשבע שלא ימכור והלך ומכר מכירתו הוי מכירה. ולא כמו שכתב רמ"א בי"ד סימן ר"ל. אלא ע"כ הכא מיירי שבא להפקיע זכות אחר שהראשון כבר זכה בו אבל על החפץ לא חל שום דבר אף על גב דשלו יכול לאסור על חבירו אף לכשיוצא מרשותו עיין לקמן סימן רי"ז ס"ח דהאיסור חל על החפץ משא"כ שבועה דחלה על האדם הנשבע:

ונשכר. וכתב בט"ז אם קנו מא' וקדם הב' ושחט דלא זו דלא נקרא זריז ונשכר. אלא דלכתחלה אסור לעשות כן. ואפילו חוטא נקרא שגזל זכות של לוקח ראשון והוא גמ' דחולין דף פ"ד וצ"ע. ועיין בכנה"ג וש"ך:

לוקה. והט"ז והש"ך תמהו על דין זה וכתבו והלא אמרינן בגמרא דמספקינן אי חוששין לזרע אב אם כן למה מלקין אותו בכאן דלמא אין חוששין ולא היתה בנקבה זו זרע אב כלל והוי כולה צבי. וצריך עיון ונפקא מינה אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוה פסול לעדות מן התורה. כדקיימא לן בח"מ סימן ל"ד. וכן לענין קדושי אשה בא"ע סימן מ"ב. ובשו"ת שלי כתבתי על הגליון תירוץ נכון דדוקא גבי דין זה ס"ל להרמב"ם כן משום גזירת הכתוב:

תשחטו. וכתב בש"ך וה"ה אם שחטה ונמצא טריפה דהא לא נתנבלה בשחיטה:

השני. וכתב בש"ך מיהו אם נתנבל באחד מהדברים שאנו מחמירים בו כגון שהייה במעוט בתרא נראה דאסור לשחוט. ואם שחט אינו לוקה סמ"ק ב"ח ש"ך:

מקולקלים. וכ' בט"ז ובגדול שאינו יודע הלכות שחיטה אין בידינו להקל. מאחר שלא נמצא כן בפירוש וכתב בש"ך דלעובד כוכבים מותר לכתחלה למכור באותו יום. אע"פ שיודע שהעובד כוכבים ינחרנו היום אבל חרש שוטה וקטן אסור למסור להם לשחוט בינן לבין עצמן אפילו להשליכו לכלבים כדלעיל סימן א' סעיף ה':

כנ"ל. וכתב בש"ך אפילו אינו מומחה וגם אינו יודע לאמן ידיו כמו שכתבתי בסימן א'. ואף שכתבתי שם לאסור מ"מ יש להחמיר באיסור דאורייתא:

לוקה. הטעם איתא בהש"ך משום דמן התורה א"צ שחיטה רק מדרבנן לכן אין מלקין אותו ועסי' י"ג:

ידו. וכתב בט"ז אבל כל זמן שלא מכרו נאמן משום דלא שייך כאן להשביח מקחו אמר כן. מיהו מדברי כמה פוסקים משמע כל זמן שבידו נאמן אפילו היכא שי"ל להשביח מקחו אמר כן:

אסור. וכתב בש"ך אפילו אינו מסיח לפי תומו. ועיין לקמן סימן קכ"ז ואם בשעת מכירה אמר כן נאמן. ואם נראה שעושה כן להשביח מקחו א"נ. ועיין סימן קכ"ז היכא דבידו נאמן מ"מ:

קביעותן. דכל זמן שהם ביחד בעלי חיים לא בטלי אפילו באלף. כדלקמן סי' ק"י:

היום. משום דהוי מחצה על מחצה:

משנה חולין דף פ"ב ויליף לה מקראי בברייתא שם

פלוגתא דתנאי שם דף עט והעלה הרא"ש דהלכה כחנניה דחוששין לזרע האב וכ"כ הרשב"א בת"ה ושכן דעת הרז"ה ור"ת וכ"פ הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שחיטה דין י"א ובה"ג ושאלתות והרי"ף פסקו דליתא לדחנניה

טור בשם הרמב"ם ומשמעות המשנה

שם בשם בה"ג מטעם שכתב הרא"ש והר"ן ור' ירוחם

משנה שם

לשון הרמב"ם שם סוף הפרק

טור ממשמעות הגמרא שם וכן כתב הרשב"א

ברייתא שם

משנה שם

משנה שם דף פ"ג

הרא"ש שם וכ"כ הרשב"א בחידושיו

הרמב"ן ולזה הסכים הרא"ש והרשב"א והר"ן

שם במשנה דברי רבי יהודה וכפי' רש"י שם

משנה שם דף פ"ב

הרא"ש שם

ברייתא שם ול' רמב"ם שם דין ח'

מימרא דרב חסדא שם ע"ט דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו

לשון הרמב"ם שם בפרק י"ב והביאו הטור וכתב שנראה שמותר לכתחלה וכן תמה עליו הרשב"א בחידושיו ובת"ה וסיים שם אי שם ואפילו צבי אמר רחמנא מילקא נמי לקי אי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנ"ל והא דאמרינן בתיש הבא על הצביה ולאיסורא ע"כ צריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימתא ברישא עכ"ל

וכן הוא גם כן בהרמב"ם שם דין ט' והוא תימה דהא קים לן כרבנן דמספקא להו אי חוששין לזרע האב כמ"ש הרמב"ם שם דין י"א והביאו הב"י לעיל סעיף ב' ועוד כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות כלאים בכיוצא בזה דלוקה וסיים שם הכ"מ דיותר טוב לגרוס אינו לוקה

משנה שם דף פ"א

משנה שם דף פ"ו וכרבי מאיר שם בגמרא

רמב"ם שם בפרק י"ב מה"ש דין י' וכל בו

שם מהתוספתא שם וכחכמים וב"י בשם א"ח

רשב"א בתשובה סימן קי"ח

הרא"ש בפסקיו שם בשם בה"ג:

או הבת. שם בסוגיא בכמה מקומות:

ל"ש כו'. שם פ"ב א' מתני' וגם':

(סעיף ב') ואם נודע כו'. דמן הספק אין חוששין דלהכי נקט שם פ"ג א' אמה מכרתי כו'. הרא"ש ועס"ה:
(ליקוט) ואם נודע ודאי כו'. דוקא כה"ג וז"ש ס"פ אמה מכרתי ול"ק אביה וכן בכולי פרקין משום דלא שכיח שיהא נודע. רא"ש ס"ב (ע"כ):

שהדבר ספק כו'. כמ"ש בסוף כתובות דהלכה כר"י בפרדות ואמרינן בחולין שם ע"ט א' דספוקי מספקא ליה וכן ס"ל לר"א ורבנן שם:

(סעיף ג') עבר כו'. כמ"ש בר"פ שניהם כשרים והשני כשר ושם קט"ו א' אותו ואת בנו ליתסר כו':

ויש כו'. מדקאמר שם פ"ב א' תנא אם קדם כו' משמע דאל"כ עבד תרתי איסורא ולא אכיל בישרא. ומ"ש במתני' כשר היינו מדינא דאורייתא ואף מדרבנן לאחר אותו יום אבל ליומא אסור כמו מעשה שבת וכמ"ש י"ד א' שחיטתו כשרה ואמרו בגמ' ואסורה באכילה ליומא וכן מ"ש שם קמ"ו א' היינו ג"כ מדאורייתא לעולם כמ"ש שם ג"כ על מעשה שבת אלא מעתה כו':

(סעיף ד') כיצד כו'. לשון התוספתא שם:

(סעיף ה') (ליקוט) אם הוא כו'. לאיסורא דבעיא ולא איפשיטא היא בבכורות כ"ד א' וכן היה רשבג"א הנכנס כו' זכרים תלויות כו' איבעיא להו כו' ושם א"ר יוחנן ראה כו' עד יבא כו' וכ"כ הרא"ש שם דלא איפשיטא (ע"כ):

(סעיף ו') על המוכר כו'. טור וס"ל דבכל השנה צריך להזהיר אלא דבד' פרקים אף אם מכר הראשונה סתם צריך להודיעו ועוד שהוא מקח טעות משא"כ בשאר ימות השנה די"ל לא מכרתי לך לשחוט היום:

ואם (לא) כו'. מדקאמר צריך להודיעו על המוכר ולא על הלוקח ויותר יש להזהיר העושה מאותו שמכשילו אלא ודאי אין הקונה צריך לחוש דלא מחזקינן איסורא והוא ס"ס אם יש לה אם והיא קיימת ומכרה והיום מכרה וז"ש בין קנה מעובד כוכבים ואל"כ ה"ל לאסור ליקח מן העובד כוכבים לעולם ואף בכל השנה שמא מכר היום לשחוט ואין עדות לעובד כוכבים:

בד"א כו'. ערש"י שם ד"ה לענין דינא כו':

(סעיף ז') אין איסור כו'. שם ע"ט ב' ובת"כ והביאו הרי"ף והרא"ש שור ולא היה שה ולא עופות:

(סעיף ח') אבל העז כו'. כבר צווחו ביה כל הפוסקים וסוגית הגמ' הוא דבבא שניה אף לכתחלה מותר וסיפא אסור ואינו לוקה ובת עז דרישא עם בנה לוקה:

(סעיף ט') ואם אחרים כו'. מתני' שם:

(סעיף י') אחר כו'. שם ע"ד א' וכחכמים ובתוספתא פ"ד השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו' וחייב משום אותו ואת בנו דר"מ וחכ"א אין אסור משום אותו ואת בנו שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום או"ב:

(סעיף י"א) עובד כוכבים כו'. שאין עדות לעובד כוכבים כמ"ש בפ"ד דיבמות (מ"ז א') לדבריך עובד כוכבים אתה כו' ומ"ש בסוף יבמות דדוקא להשביה מקחו אינו נאמן הלא"ה נאמן שם משום דמקחו בידו ונאמן מיגו דאי בעי קלתיה או לא מזבן ליה וז"ש לאחר שמכרם כו':

ומיחו כו'. כמ"ש בעד אחד בפ"ג דקדושין (ס"ו א') דאף שאינו נאמן אי מהימן לך כו' וה"ה לכל מי שאינו נאמן:

(סעיף י"ב) בהמה כו'. כדעת ר"ת בתוס' שם צ"ה א' ד"ה ה"נ דמחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורים דבשאר איסורים אף לכתחלה מותר וערא"ש שם ועסי' ק"י ס"ו בהג"ה שתי' בע"א ועפר"ח שם:

א) [סעיף א'] אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום א' וכו' בין אדם א' שוחט שניהם בין שנים ששחטו א' האם וא' הבן או הבת או איפכא לעולם לוקה על שחיטת האחרון מדאו' שמ"ח או' א' קומץ או' א'.

ב) ואם שנים שוחטים בפעם א' זה האם וזה הבן או הבת אע"ג דיש לפקפק לענין מלקות אם לוקין מ"מ תרווייהו עברו אדאו' שמ"ח שם. קומץ שם. זב"צ או' א' מנ"י או' א'.

ג) [סעיף ב'] שהדבר ספק אם נוהג בזכרים וכו' דמספקא לן בגמ' (חולין ע"ח ע"ב) אי ק"ל כחנניא דס"ל חוששין לזרע האב וק"ל חוששין לחומרא אבל לא למלקות דאין לוקין על ספק. ט"ז סק"ב. פר"ח או' ב'.

ד) שם. שהדבר ספק אם נוהג בזכרים וכו' ואי מותר לשחוט האב או הבן ביה"ש דהו"ל ס"ס ספק לא חיישינן לזרע האב ואת"ל חיישינן דלמא יום שעבר הוא או יום של אחריו הוא והדבר צ"ע. פליתי או' א' אבל בתשו' זכרון יצחק סי' ק"א השיג עליו דהא ק"ל דבדבר שיש לו מתירין אין להתיר מטעם ס"ס א"כ לענין איסור אותו ואת בנו לא מהני ס"ס להתיר דהא יש לו מתירין לאחר שתחשך יעו"ש. פ"ת או' א' אבל בדיעבד אם כבר שחטם ביה"ש מותרים אף לסברת היש מי שאוסר בסעי' ג' זב"ש או' א' זב"צ או' ב'.

ה) [סעיף ג'] ויש מי שאוסר בו ביום וכו' וכן הסכים הפר"ת או' ג' שמ"ח או' ג' שפ"ד או' ג' שו"ג סוף או' ד' מחב"ר או' ה' קומץ או' ו' זבחי רצון סי' ט"ז או' ג' זב"ש או' ב' זב"צ או' ג'.

ו) ואפי' אם שחט בשוגג אסור. פר"ח או' ג' כריתי או' ג' שמ"ח שם. ברכ"י או' ד' ער"ה או' ד' קומץ שם. זב"ת או' ז' זב"ר שם. זב"צ או' ד' והאי שוגג שמחמירין בו דוקא באומר מותר אבל בשוגג דלא ידע שהוא או"ב לא שייך לקנסו. שנות חיים או' ג' דעת תורה או' ד' דר"ת או' ח' ועיין לקמן או' י"א.

ז) והיינו דוקא לשוחט עצמו אסור אבל לאחרים מותר. ש"ך סק"ג. פר"ח שם. לה"פ או' ד' בל"י או' א' שפ"ד או' ג' זב"ת שם. מקום שמואל בחי' דינים ליו"ד סי' זה. מיהו השמ"ח שם כתב להחמיר אף לאחרים. וכ"כ הער"ה שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י או' ג' אבל הזב"צ או' ה' כתב כיון דלסתם הש"ע דלו ג"כ מותר דיינו שנחמיר לו אבל לאחרים שרי. מיהו בשוחט ומוכר לאחרים יש להחמיר שלא יהנו מעשיו וכמ"ש השמ"ח שם. וכ"כ הקומץ שם. מנ"י שם. ובמקומות החמין שאם יניח אותו למחר יסריח נראה דיש להקל למכור באותו היום.

ח) שם הגה. לאכול האחרון. אבל הראשון עכ"פ מותר דהא בשעה ששחטו לא עביד איסורא כלל והטעם שאחרון אסור כתב הר"ן משום קנס וכמ"ש באו"ח רסי' שי"ח לענין שבת. ש"ך שם. פר"ח שם. זב"ת שם.

ט) ואם שחט אב ובנו ביום א' כתב בתשו' זכרון יצחק סי' ק"א דמותר לאכול בו בו ביום אותו שנשחט אחרון כיון דהדבר ספק אי נוהג בזכרים כדלעיל סעי' ב' א"כ הוי ס"ס שמא אינו נוהג ושמא כדעת האומרים דבעבר ושחט מותר בו ביום לאכלם ואף דבדבר שיל"מ לא מהני ס"ס מ"מ כיון שאין איסורו לכל העולם רק להשוחט עצמו לא דיינינן ביה דשיל"מ כמ"ש מהרש"ל ביבמות פ' הערל סי' ל"ד יעו"ש. אמנם הפ"ת או' ב' כתב על דברי זכרון יצחק הנז' דאנן לא פסקינן כדברי מהרש"ל הנ"ל שהרי ק"ל לקמן סי' ק"ב סעי' ד' בהגה דהנודר מדבר מקרי דשיל"מ והרי גם עתה אינו אסור רק להנודר ואפ"ה מקרי דשיל"מ עכ"ל וכ"כ השפ"ד לקמן סי' ק"ב או' ב' זב"צ או' ו'.

י) ואם שחטו שנים כאחד א' אם וא' הבת אסורים שניהם עד הערב ששניהם עברו. ואם שניהם של אדם א' יש להתיר לו אחד. שמ"ח או' ג'. מנ"י או' ג'.

יא) ודוקא אם יודעים שהם אותו ואת בנו אבל אם שגגו ששכחו שהם או"ב ומכ"ש כשלא ידעו כלל שהם או"ב עד לאחר השחיטה שחיטת שניהם מותר אף בו ביום לעצמם אם דחק להם לבשר. קומץ או' ו' תיו יהושע או' ה' זב"צ או' ח' ועיין לעיל או' ו'.

יב) [סעיף ד'] יום אחד האמור באותו ואת בנו וכו' את זו דרש ר"ש בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באו"ב יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום א' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה. אבל בקדשים הלילה הולך אחר היוה דכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא לילה שלאחריו יום קרבנו עד הבקר. חולין פ"ג ע"א.

יג) שם. לא ישחוט השני עד תחלת ליל ה' אבל בביה"ש שבין ד' לה' אסור לשחוט השני דביה"ש ספק יום או לילה הוא ואם שחט אינו לוקה מספק. שמ"ח או' ד' זבחי רצון סי' ט"ז בתמידין או' י"ז.

יד) ואם שחט הראשון ביה"ש שבין ד' לה' לא ישחוט השני עד תחלת ליל ו' ואם שחט תחלת ליל ה' אינו לוקה. שמ"ח שם. קומץ או' ז' זב"ר שם או' ד'.

טו) ולענין אכילה אי שחט הראשון ביום ד' באיזה זמן שיהיה והשני בביה"ש שבין ד' לה' מותר לאכול השני תחלת ליל ה' דממ"נ אי ביה"ש יום הוה הרי יום ה' יום אחר הוא ואי לילה הוה הא לא קעביד איסורא אבל יש לנדותו ולענשו על שנכנס לספק איסור דאו' שמ"ח שם. קומץ שם. זב"ר שם בתמידים או' י"ט. זב"צ או' יו"ד וכתב דהגם דהשפ"ד או' ד' גמגם בדבר העיקר כהשמ"ח.

טז) שם. ואם שחט הא' ביה"ש של ליל ה' לא ישחוט השני עד ליל ו' אבל בביה"ש של ליל ו' אינו יכול לשחוט דיוכל להיות דביה"ש של ליל ה' הוא לילה וביה"ש של ליל ו' הוא יום ולכן אסור וכ"מ מלשון הש"ע שכתב עד ליל ו' משמע דביה"ש אסור. זב"צ או' ט' ושיעור ביה"ש עיין באו"ח סי' רס"א סעי' א' ובדברינו לשם או' א'.

טוב) שם. ואם שחט ביום ה' אינו לוקה. דהא ביה"ש הוי ספק יום ספק לילה ודלמא הראשון נשחט ביום ד' ואין לוקין על הספק.

חי) [סעיף ה'] אם הוא כרוך אחריה. פי' דבוק תמיד לילך אחריה אמרינן מסתמא שהיא ילדתו והניקתו וע"כ כרוך אחריה. ט"ז סק"ה. לה"פ או' ה' בל"י או' ב' ומכ"ש כשיונק ממנה חזקה שהיא אמו. חכ"א כלל ד' או' ה' זב"צ או' י"א. ועיין לקמן או' כ"א.

יט) ואפי' הכרוך הוא דבר טמא ואסור באכילה מ"מ אסור לשחטן ביום א' וה"ה אם שניהם טהורין אעפ"י שאינו מינו (כגון שהאם עז והבת רחל או אפכא) ג"כ אסור. שמ"ח או' ב' זב"צ או' י"ב.

ך) מיהו באביו לא מהני כרוך אחריו אלא דוקא בידעינן בודאי שזה אביו כגון שהיה בחדר א' עם הפרה אז אסור. שפ"ד או' ה' זב"צ או' י"ג.

כא) שם. חזקה שהיא אמו. פי' לענין איסורא אבל לענין מלקות לא מהני כרוך עד דידעינן בודאי שהיא אמו ואפי' כרוך אחריה ויונק ממנה אסור ואינו לוקה. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ה' לה"פ או' ה' בל"י או' ב' כריתי או' ה' שפ"ד שם. זב"ת או' יו"ד.

כב) ובהיכא דידעינן דילדה ודאי אלא דחיישינן דלמא אחלף בנה בבן אחרת כיון דכרוך אחריה מחזקינן ליה בבנה ולקי. פר"ת או' ו' זב"ת שם.

כג) שם הגה. אבל מן הספק אין חוששין. אפי' לאיסורא ואפי' הוא דומה ממש בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף. יש"ש פ' אותו ואת בנו סי' ח' ש"ך סק"ו. פר"ח או' ו' לה"פ או' ז' בל"י או' ג' שמ"ח או' ב' שפ"ד או' ו' שפ"ד או' ו' שו"ג או' ח' זב"ת או' י"א. קומץ או' ג' זב"צ או' י"ד. מנ"י או' ב'.

כד) ואם בעדרו כמה בהמות עם ולדותיהם וברור לו שאלו הוולדות מאלו הבהמות הן רק שאינו יודע איזה מזו ואיזה מזו הולכין אחר הכרוך אפי' למלקות. שמ"ח שם. קומץ או' ד' ואם כבר גדלו הולדות וגם הולידו שלא יש עוד כריכה אז יש לשחוט הזקנות ביום א' והילדות ביום א' וכמ"ש באו' שאח"ז.

כה) מי שנזדמן לו לשחוט אצל עכו"ם כבשים ועזים רבות שודאי יש בהם כמה או"ב יש לחלקן לב' עדרים הזקנות לבד והילדות לבד ולשחוט מעדר הא' קודם הלילה ועדר הב' עד אחר תחלת הלילה. ומאד צריך לדקדק שלא יתערב לבין הזקנות אף אחת מהילדות משום דקרוב לודאי הוא שאמה נמצאת שם. ואפי' כשקפצה זקינה א' לבין הילדות הנשחטין קודם הלילה ג"כ אין להקל ולשחוט כולם משום ספיקא דהאי זקינה. ואם ע"פ ציווי העכו"ם להשאיר מהעדר איזה סך מהזקנות להחיותן לצורך ולדות אז מותר לשחוט את כל עדר הנשאר ביום א' משום דתולין לומר שאמותיהם של ולדות אלו הן והזקנות המובלים לשחיטה עם הילדות עקרות הנה. קומץ או' ה' וה"ד אם הילדות הם מעט מהזקנות אבל אם הם שוים כיון שלא השאיר זקנות כנגד הילדות הרי מוכרח שיש בהם או"ב ואסור לשחוט אותם ביום א' ושאלתי לרועה צאן וגם ראיתי שיש בלחי התחתון שני שינים גדולים ואצל השינים ההם יש מצד ימין ג' שינים קטנים וכן מצד שמאל וכשיולדת יפול שן אחד מאלו הקטנים וכן בכל לידה ולידה יפול אחד מאלו הקטנים עד גמר ומזה יודעים הבהמה אם זקנה אם ילדה ואם לפעמים תוציא יותר שינים קטנים או פחות יודעים ממקום השן כי ישאר רושם בבשר במקומו וכן בבקר יודעים משינים הקטנים ההם היוצאים מצד זה ומצד זה אם ילדה כמה פעמים ונעשית זקינה. וא"כ ה"ה נמי לענין או"ב אם הבת גדולה ואינה כרוכה אחר אמה ויש לו עדר גדול שאינו יודע או"ב ורוצה לשחוט הרבה ביום א' שיבדוק באופן זה. ועיין לעיל סי' ט"ו או' י"ג.

כו) [סעיף ו'] הלוקח בהמה אינו חושש וכו' וא"צ לשאול אח"ז דאיכא ספיקא טובי שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים. ש"ך סק"ז בשם הר"ן. פר"ח או' ז' לה"פ או' ח' בל"י או' ד' שמ"ח או' ה' זב"ת או' י"ג. ומשמע דוקא משום דאיכא ספיקא טובי אבל אם לא יש כ"א ס"ס לחוד ואפשר לברר בנקל יש לשאול. שפ"ד או' ז' יד אליהו או' יו"ד.

כז) ואם יודע שיש לבהמה זו אם או ולד העומד לשחיטה דהשתא ליכא כ"א ספק אימת נשחטה ראוי לשאול ולחקור עליה אם לא נשחטה היום ואפי' לוקח מעכו"ם תגר ויודע שהיה לגוי אם או ולד לבהמה זו העומד למכרה לשחיטה יש לשואלו אם מכרה לישראל באותן הימים כדי שיוכל לילך להישראל להכיר לאותה בהמה ולשואלו מתי ישחטה כדי שלא יכשל באיסורא. ואם א"א לעמוד על הבירור בין לוקח מישראל ובין מגוי הולך ושוחט ואינו נמנע ומ"מ כשנודע שנמכר היום האם לשחיטה סתם אעפ"י שאינו יודע מתי תשחט יש למנוע מלשחוט הוולד עכ"פ אותו היום ולמחר ישחטנה וא"צ לחשוש שמא גם הלוקח ראשון שוחט היום דא"כ אין לדבר סוף. ואם יודע שנמכר האם בפי' לשחיטה היום או שמסתמא קנאה לשחיטה היום כגון שקנאה חתן או כלה ביום חתונתם או שהוא בא' מד' פרקים שיבואר לקמן אז אסור מדינא לשחוט אותו יום הולד או אפכא אעפ"י שא"א לו לחקור עליה והנזהר אפי' מן הסתם שקונה ושואל על האם ועל הולד בין בשאר ימות השנה בין בד' פרקים נקרא זריז וזהיר במצות. שמ"ח שם. מנחת יוסף או' ה' ואו' ו'.

כח) שם. אבל על המוכר להזהיר הלוקח וכו' אפי' בשאר הימים שלא בד' זמנים. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ח' לה"פ או' ט' בל"י או' ה' כריתי או' ו' שפ"ד או' ח' זב"ת או' י"ד. ביאור הגר"א. זב"צ או' ט"ו.

כט) שם. אבל על המוכר להזהיר הלוקח וכו' ואפי' הוא שור דהיינו שהבן שמוכר עתה הוא זכר ויש פנים לומר דסתם שור לחרישה ואפי' היה בזמן חרישה אעפ"י כן צריך להודיע ששחט אמו. פר"ת או' ח'.

ל) שם. או אם מכרה לאחר לשחטה היום. וכגון שיודע בודאי שאחר ישחטה היום אז צריך להודיעו שלא יכשל על ידו אבל מקח טעות לא הוי אם לא הודיעו דיכול לומר לו שחוט למחר. אבל אם אינו יודע בודאי שאחר ישחטה היום א"צ להודיעו. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ו' כריתי או' ו' שפ"ד או' ט' זב"ת או' ט"ז. זב"צ או' ט"ז.

לא) שם. ואם הוא באחד מן ד' זמנים וכו' אף שאינו יודע שאחר ישחטה דמסתמא בד' זמנים הללו הכל קונים לשחיטה. ש"ך סק"י. שמ"ח או' ז' ובתב"ש או' ך' זב"ר במוספים. ובזמנינו זה דרגילים לאכול בשר בכל יום שבת גם בע"ש הוי כד' זמנים הללו וצריך להודיעו זב"צ או' י"ז.

לב) שם. וערב יו"ט האחרון של חג. שהוא רגל בפ"ע ועיו"ט הראשון העם טרודים בסוכה ולולב דאין להם פנאי להרבות בשחיטה כ"כ. תו' ע"ז דף ה' ע"ב ותו' חולין דף פ"ג ע"א. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק י"א. ובזמנינו זה גם בערב יו"ט הראשון של חג ובערב יו"ט אחרון של פסח נוהגין להרבות בשחיטה כשאר ערב יו"ט וצריך להודיע. וערב יוה"כ היו רגילין בעופות ודגים. תו' שם חולין וע"ז. ט"ז שם. ועיין בדברינו לאו"ח סי' תר"ח או' כ"ט.

לג) שם. א"צ להודיעו. לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו הד' זמנים. ש"ך ס"ק י"ב. לה"פ או' י"ב. שפ"ד או' י"ב. יד אליהו או' ט"ו. ומ"מ כיון דנודע להקונה שנמכר האם או סבת לשחיטת יו"ט לא ישחוט את שלו בערב עד שיחקור. שמ"ח או' ז'.

לד) שם. ואם מכר האחד לחתן וכו' ואפי' אלמון שנשא אלמנה חתן וכלה מיקרו. דמש"א. כנה"ג בהגה"ט או' י"א. ברכ"י או' ו' וכתב והוא פשוט. זב"צ או' י"ח.

לה) שם. צריך להודיעו. והוי מקח טעות נמי אם לא הודיעו. לבוש. ש"ך ס"ק י"ג. שמ"ח או' ח'. זב"ת או' כ"ו. יד אליהו או' ט"ו. ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך יו"ט וכן בחתן וכלה שוחטים יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים. ב"ח. ש"ך שם. אבל הפר"ח או' י"ב כתב דאף בזה"ז צריך להודיע שבידוע ששניהם שוחטים ביום א' ודלא כהב"ח וש"ך עכ"ל וכ"כ הלה"פ או' י"ג. זב"ת שם.

לו) שם. שודאי שניהם שוחטים ביום א' וכן כל כיוצא בזה. ולכן האידנא שדרך הקצבים לקנות כל שבוע בהמות הרבה ושוחטין של שבת ביום ה' ובמקומות גדולות שרוב עם קונים עיקר שחיטתן יום ד' וכן של יו"ט עיקר שחיטתן יום שקודם עיו"ט או קודם דקודם וכן חתן וכלה האידנא אין המנהג ששוחטין שניהם ביום א' והדר הדין בין לענין איסורא בין לענין מקח טעות הכל לפי המקום והנהוג שם. שמ"ח או' ח' מנ"י או' ז'.

לז) המוכר ודאי א"צ לשאול אם קונה לצורך איזה חתן או כלה דאין לחוש לזה רק בידוע אבל הקונה לצורך חתן או כלה אם קונה מבעל הבית בביתו שאין זה אומנתו א"צ להודיע דמילתא דלא שכיחא דצד הכלה יבואו דוקא לאותו אדם וגם ימכור להם או"ב אבל אם מוכר באיטליז דכל הקונים פונים שם ויש לפניו כמה או"ב צריך החתן להודיע דלחתונה קונה וכן צד הכלה. בכ"ש דף קכ"ה ע"ג. מחב"ר או' ו' וכבר כתבנו דהכל לפי המקום והנהוג שם.

לח) שם בהגה. שלא יכול למכור לו רק זכות שבידו. מיהו מי שנשבע שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנה לחרישה ומכרה יכול לשחטה הלוקח. ט"ז סק"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. בל"י או' ט' מש"ז או' ח' זב"צ או' י"ט.

טל) שם. אבל אם לקחום משנים שניהם שוים וכו' וה"ה אם קנו שניהם מן הגוי אפי' ביום א' הרשות ביד כל אחד לשחוט תחלה אם נודע לו שחבירו עדיין לא שחט וימתין השני. שמ"ח או' ט' זב"צ או' ך'.

מ) ואם באו לשחוט כאחד רואין הב"ד אם לא' צריך ולאחד א"צ ידחה הא"צ ובכה"ג אפי' קנו מישראל א' ביום א' כופין על מדת סדום. ואם לשניהם צריכים אם אפשר לפשר ביניהם ע"י ממון שיעלו שכר זה לזה הרי טוב אבל אין לכוף שום א' מהם ע"ז ואם לא יתרצו יטילו גורל. שמ"ח שם. מש"ז או' ט' יד אליהו או' י"ח וכתב ודלא כהט"ז סק"ט.

מא) שם. הרי זה זריז ונשכר. זריז דלא עבד איסורא שהקדים בעצמו שלא יבא לידי איסור ונשכר דקאכיל היום בשר. גמ' חולין פ"ב ע"א ופירש"י שם.

מב) שם. הרי זה זריז ונשכר. ואף לכתחלה יכול כל אחד להקדים על חבירו. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ט"ו.

מג) שם. הרי זה זריז ונשכר. ואף אם קנו מאדם א' ג"כ זריז ונשכר והיינו כשקדם ושחט קודם שעמדו בדין אבל אחר שעמדו בדין אסור להשני להקדים. פר"ח שם. לה"פ שם. שמ"ח או' ט' יבתב"ש או' כ"ו. מש"ז או' ט' וה"ה אם התרה בו הראשון לב' אפי' אם לא עמד בדין אסור להקדים. שמ"ח ותב"ש שם. זב"צ או' כ"א. יד אליהו או' י"ח. וכתב שם התב"ש דאפי' לכתחלה יכול השני לשחוט קודם הראשון אם לא עמדו בדין ולא התרה בו ודלא כהש"ך יעו"ש.

מד) וכל זה בסתם אבל כשיודע שצריך להראשון לשחוט היום או באחד מד' פרקים וכדומה אסור להפקיע זכותו דראשון. שמ"ח שם ותב"ש או' כ"ז. דר"ת או' מ"ב.

מה) [סעיף ז'] אין איסור או"ב אלא בבהמה וכו' כדאיתא בת"כ פ' אמור והביאו הרי"ף פ' או"ב שור ולא חיה שה ולא עופות. ב"י. לבוש. ב"ח. פר"ח או' י"ד. ביאור הגר"א.

מו) שם. שנאמר ושור או שה וכו' וה"ה לשאר בהמה טהורה משום דעזים נמי בכלל שה כדכתיב שה כשבים ושה עזים. פר"ח שם.

מז) שם. ונוהג בכלאים וכו' ומסתברא דנוהג נמי בכל מין היוצא מהבהמה ואפי' מין חיה או מין עוף כל שאמו בהמה טהורה יש בו דין או"ב. פר"ת או' י"ד. דר"ת או' מ"ז.

מח) שם. ונוהג בכלאים הבא ממין כבש וממין עז. וכוי שהוא בריה וספק אם הוא בהמה או חיה אסור לשחוט או"ב ואין לוקין. ב"ח בקו"א. שמ"ח או' י"ב. זב"ר או' ו' דר"ת שם. ועיין לקמן סי' כ"ח סעי' ג'.

מט) שם. הבא ממין כבש וכו' אבל מגסה ודקה א"א שתצא כלאים מביניהם דק"ל בבכורות דף ח' דכל שאין עיבורו שוה אינן יולדין זה מזה וגסה עיבורה ט' חדשים ודקה ה' חדשים אלא שרי"ו כתב י"א דלא פסקינן הכי אלא דגסה ודקה נמי מתעברין ויולדין זה מזה ולדידהו אי אתרמי ודאי דאו"ב נוהג בהו אלא שלא נמצא כן לאחד משאר הפו' תב"ש או' ל'. דר"ת או' מ"ח. ועיין באו' שאח"ז.

נ) [סעיף ח'] צבי שבא על העז וילדה. אעפ"י דמשמע בגמ' דבכורות דבהמה מחיה לא ילדה אפשר רוב וכל מה שדברו חז"ל הכל ברוב אבל מיעוטא דמתעברת ומזה דברו כאן. כריתי או' ט'.

נא) שם. ושחט העז ובנה לוקה. משום דהא פשיטא לן דחוששין לזרע האם ויש כאן מקצת שה ודרשינן בש"ס שה אפי' מקצת שה. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' ט"ו.

בנ) וכתב הטור צבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה חייב והטעם דק"ל כרבנן דפליגי אר"א וס"ל שה אמרה תורה ואפי' מקצת שה משו"ה חייב מלקות שהרי הבת היא מקצת שה מכח אמה דהא בתר האם ודאי אזלינן. ט"ז סק"י.

גנ) שם. אבל העז שבא על הצבייה אסור לשחוט וכו' זהו דעת הרמב"ם דאוסר לכתחלה מדרבנן אבל דעת הרשב"א והרא"ש להתיר אפי' לכתחלה כמ"ש בב"י וכ"פ הטור אלא דהש"ע פסק להחמיר כדברי הרמב"ם. וכ"נ דעת הט"ז ס"ק י"א שכתב טעם לדברי הש"ע. וכ"נ דעת הפר"ח או' ט"ז. וכ"ה דעת הפר"ת או' ט"ז. וכ"פ השמ"ח או' י"ב. זב"ר או' ו'.

דנ) שם. אבל העז שבא על הצבייה אסור לשחוט אותה ואת בנה וכו' אבל צבי הבא על העז וילדה מותר לשחוט הצבי והולד אפי' לכתחלה דלא גזור חז"ל בכה"ג. שמ"ח שם. זב"צ או' כ"ג.

הנ) היתה בת הצביה הזאת נקבה וכו' לוקה. רבים תמהו ע"ז כיון דהמסקנא בגמ' דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אי לא למה לוקה כאן דילמא אין חוששין לזרע האב. ט"ז ס"ק י"ב. וכ"כ להשיג ע"ז הש"ך ס"ק י"ז ושאר האחרונים ודעתם דאינו לוקה ונ"מ לדידן במה שלוקין דאז הוי פסול לעדות מה"ת כדק"ל בחו"מ סי' ל"ד וכן לענין קדושי אשה באה"ע ססי' מ"ב וכמ"ש הש"ך שם.

ונ) [סעיף ט'] אין איסור או"ב אלא בשחיטה בלבד וכו' ובכלל זה אם שחט ונמצאת טריפה לוקין אם ישחוט השני דהא לא נתנבלה בשחיטה והכי איתא בש"ס ופו' ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' י"ח. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ב. שמ"ח או' י"ג. שו"ג או' כ"ה. קומץ או' ח' חכ"א כלל ד' או' ו' זב"ת או' ל"ז. וכן בשוחט את הטרפה אסור לשחוט בנו אחריו. ב"י. ער"ה או' ו' זב"צ או' כ"ז.

זנ) שם. אין איסור או"ב אלא בשחיטה וכו' מיהו אם נתנבל בידו באחד מן הדברים שאנחנו מחמירין בו כגון שהייה במיעוט בתרא וכיוצא בזה בפלוגתא דרבוותא אין לשחוט אחריו האם או הבן. ב"ח. וכ"כ הסמ"ק סי' קס"ז דאם שהה או החליד במיעוט של סימנים או בצירוף שהיות או שנמצא סכין פגומה לאחר ששחט דאסרינן להו מספיקא וכן כל כי הני נראה דאסור לשחוט השני ואם שחט אינו לוקה. ש"ך ס"ק י"ט. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ב. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' י"ט. בל"י או' י"ג. כריתי או' י"ג. שמ"ח או' י"ד. שפ"ד או' י"ט. שו"ג או' כ"ד. חכ"א כלל ד' או' ו' קומץ או' ח' זב"ת או' מ"א. זב"ר בתמידים או' ל"ג. זב"צ או' כ"ד. ועיין עוד לקמן סי' י"ז או' כ"ט.

חנ) ואפי' היה בו פגם קודם שחיטה רק דלא ברור לו שפגע בפגם זה קודם שחיטת רוב שנים אסור לשחוט אחריו. שמ"ח שם. זב"ר שם זב"צ או' כ"ה.

טנ) ומהאי טעמא נ"ל דיש למנוע לשחוט אפי' אחר שחיטה פסולה דהרבה דקדוקים יש המוציאים מידי נבילה דאו' ורובא דרובא לא בקיאין בהו דלא מפרשי שפיר מדברי הפו' משום דלא נ"מ דלאיסורא אסרינן הכל. שמ"ח שם. זב"צ או' כ"ו.

ס) עכו"ם עובד ע"ז ששחט אפי' לא שחט שחיטה זו לע"ז מותר לשחוט אחריו דשחיטתו נבילה דאו' אבל גוי שאינו עע"ז נ"ל דיש לחוש לדעת האומר דשחיטתו אסורה מדרבנן ואין לשחוט אחריו. שמ"ח או' ט"ו. והיינו בשחטו שחיטה הגונה אבל בשחטו בסכין מלאה פגימות או שלא במקום שחיטה בלא"ה היא נבילה ומותר לשחוט אחריו.

סא) ומ"מ נ"ל דיש למנוע לשחוט אחר שום מומר דדלמא הרהר בתשו' כמ"ש באה"ע סי' מ"ב סעי' ה' ודוקא שיש קצת רגלים לדבר. שמ"ח שם. והיינו כגון ששחט ורואין כונתו שלא רצה לאכול נבלה משום איסורא יש לחוש להרהר תשו' תב"ש או' מ' זב"צ או' כ"ח.

סב) תניא בתוספתא והבי' סמ"ג בלאוין קמ"ט השוחט לרפואה לאכילת גוים ולאכילת כלבים אסור משום או"ב ופי' לרפואה כגון שצריך בני מעיה. כנה"ג בהגב"י או' כ"ד. פר"ח או' י"ח וכתב ומלקות נמי איכא. שמ"ח או' י"ג. זב"ת או' ל"ז. זב"ר בתמימים או' ל' זב"צ או' כ"ט. וה"ה אם שוחט בהמת עכו"ם יש איסור דאו"ב משום דהאיסור הוא על השוחט. פ"ת או' ג'.

סג) שם בהגה. שתוחב הסכין בנחיריו וחותך. ולשון נחירה שקורעה לארכה מנחירים ועד החזה. רש"י חולין י"ז ע"א.

סד) שם. לפיכך חש"ו ששחטו וכו' וה"ה כששחט האם מותר למסור הבן לחש"ו לשוחטו בינו לבין עצמו. ב"ח. והיינו דבר המותר למסור להם כגון טרפה הניכרת דלא אתי למיכל מינייהו. שמ"ח או' י"ג. שפ"ד או' ך' זב"צ או' ל' ואצ"ל שמותר למוכרו לגוי אעפ"י שהגוי ינחירנו היום. ב"ח. ש"ך סק"ך. זב"צ שם.

סה) שם. לפיכך חש"ו ששחטו וכו' וקטן הנזכר כאן היינו שאינו יודע ה' שחיטה או שאינו יודע לאמן את ידיו אבל ביודע לאמן ידיו וגם יודע ה"ש אף ששחט בינו לבין עצמו אסור לשחוט אחריו כיון דלדעת כמה פו' מותרת שחיטתן בדיעבד אם שחטו בינן לב"ע. פרי עץ הדעת ססי' זה. דר"ת או' נ"ט. ועיין לעיל סי' א' סעי' ה'.

סו) שם בהגה. ואם אחרים רואין ששוחט' כראוי אסור וכו' וכן אסור לשחוט אחר גדול שאין יודע ה' שחיטה דדלמא אתרמי דשחט שפיר. ט"ז ס"ק י"ג. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ד. שמ"ח או' י"ד. מש"ז או' י"ג. זב"צ או' ל"א. מנ"י או' ח' מיהו אם עבר ושחט אחריו מותר לאפלו בו ביום אפי' לי"א בסעי' ג' ט"ז שם. כנה"ג שם. בל"י או' י"ד. מש"ז שם. זב"צ שם. ועיין לקמן או' ע"א דהשמ"ח מחמיר לאכול הוא בעצמו אותו יום אם שחט במזיד יעו"ש.

סז) שם בהגה. אסור לשחוט אחריהם. ואפי' מלקא נמי לקי ושחיטתו אסורה ביומו. תואר משה פרק מ' או' ד' דר"ת או' ס"ו. ועיין לעיל סי' א' סעי' ה'.

סח) [סעיף יוד'] אין שוחטין אותו ביום אחד וכו' כיון דמפני מראית העין עעון שחיטה כשהפריס ע"ג קרקע. ואין לוקין עליו כיון שמה"ת א"צ שחיטה וניתר בשחיטת אמו כדלעיל סי' י"ג סעי' ב' ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' כ"א. זב"ת או' מ"ג.

סט) שם. ואם שחט אינו לוקה. ואם שחט האם ונמצאת טרפה דאז משתרי בשחיטת עצמו אם שחטו באותו יום עצמו ה"ז לוקה דהא ישנה לשחיטת אמו ולשחיטת עצמו. פר"ת או' י"ט. זב"ת שם.

ע) ואם נמצאת האם טרפה ונודע שזה בן ט' חי אעפ"י שלא הפריס ע"ג קרקע אסור לשחטו אותו יום מדאו' ואם ספק אין לשחטו מספיקא דאו' שמ"ח או' ט"ז. זב"ר בתמידים או' ל"ז.

עא) כל המבואר בסי' זה שאין לשחוט משום חומרא אי עבר ושחט במזיד מותר להאכיל לאחרים בו ביום שלא שחט בשבילם ובשוגג מותר אפי' הוא עצמו. וה"ה שחט אחר גדול שאינו יודע ה' שחיטה. שמ"ח או' י"ז. ועיין לעיל או' ס"ו דיש מתירין בשוחט אחר גדול לאכלו בו ביום אפי' השוחט עצמו ואפי' שחט במזיד יעו"ש וע"כ יש להקל בעת הצורך דהא לסתם הש"ע בסעי' ג' שרי בכל גוונא יעו"ש.

עב) [סעיף יא'] עכו"ם שמכר ב' בהמות ואח"כ אמר וכו' ואפי' מכרן לאדם א' יכול לשוחטן ביום א' והגם דמל"ת כבר העידה עליהם רוה"ק אשר פיהם דבר שוא וכו' פר"ת או' ך'.

עג) שם. אינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרם וכו' אבל קודם שמכרם נאמן לאסור. ט"ז ס"ק ט"ו. ש"ך ס"ק כ"ג. פר"ח או' כ"ב. פר"ת או' כ"א. לה"פ או' ך' בל"י או' ט"ו. כריתי או' ט"ו. שמ"ח או' י"ח. חכ"א כלל ד' או' ז' עשרון או' י"ג. זב"ת או' מ"ד. זב"צ או' ל"ג. ומ"מ אין כאן חיוב מלקות ונ"מ לפסולי עדות דנהי דגוי נאמן לאוסרו הואיל ובידו אבל לחייב מלקות אינו נאמן. כריתי שם.

עד) ואם הגוי אמר לאחרים קודם שמכרם לזה שהם או"ב וכשמכרם לזה לא אמר לו כלום וזה קנה אותם ובאו לידו ואח"כ נתודע לו לזה שקנאם שהגוי אמר כן לאחרים בעת שהיו ביד הגוי אפ"ה אסור. פר"ת שם. זב"צ שם.

עה) ואם אמר כן הגוי בעת שהיו בידו אפי' להשביח מקחו נאמן כיון שהם בידו ואסור לשחטו ביום א' ש"ך שם. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. עשרון שם וכתב ודלא כהט"ז וכמו שהשיגו בנה"כ. זב"צ או' ל"ד.

עו) אם גוי אחר שאינו שלו אומר שהם או"ב אפי' עדיין לא מכרם לישראל אינו נאמן ואפי' ליכא לתלות דלהשביח מקחו אמר כן דאין עדות לגוי במה שאינו שלו. שמ"ח שם. מנחת יוסף או' ט' מיהו אי מהימן ליה אפי' אם הוא גוי אחר שאינן שלו ואפי' אחר המכירה ואינו מסל"ת אסור. קומץ שם. זב"צ או' ל"ז. מנ"י שם.

עז) שם. ומיהו אי מהימן ליה אסור. ואפי' אינו מסל"ת ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' כ"ג. לה"פ או' כ"א בל"י או' ט"ז. שמ"ח שם. שפ"ד או' כ"ד. קומץ או' ט'. זב"ת או' מ"ה. זב"צ או' ל"ו.

עח) [סעיף יב'] נכבשינהו דניידי וכו' דכל זמן שהם ביחד בעלי חיים לא בטלי אפי' באלף וכדלקמן סי' ק"י סעי' ו' ש"ך ס"ק כ"ה.

עט) שם. נכבשינהו דניידי וכו' היינו שמכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש. הרא"ש פ' או"ב בשם בה"ג. והיינו כגון שפרשו וניידי כולם ממקומם שלא נשאר שם קבוע ואחד פירש מהם אותו שפירש שרי דליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע דהרי לא נשאר שם קבוע דהרי פירשו כולן. ד"מ בסי' ק"י או' ד' והביאו בהגה שם סעי' ו' וכ"כ במעדני יו"ט על הרא"ש שם או' ל"ב. וכן הסכים התב"ש או מ"ז וכתב להשיג על דברי הפר"ח מ"ש על זה בסי' ק"י או' כ"ח יעו"ש. אלא שכתב בשמ"ח או' י"ט דיצוה לעכו"ם שיכה ויפזרם ממקום קביעתן ולא יראה ישראל שעת פזורם ויפזר העכו"ם כולם עד שלא ישאר קבועים כלל ואז יכול ליקח מהמפוזרים לשחוט אחד אחד דכיון שלא באו ליד ישראל כ"א במפוזר ולא מהקבוע אמרינן כל דפריש מרובא פריש ושנים אחרונים אסורים לשחטם היום עכ"ל וכ"כ יד אליהו או' ל"ב. דר"ת או' ע"ה. מנחת יוסף או' יו"ד. וכ"כ בעשרון או' י"ד דבמקום דאפשר יעשה זאת ע"י עכו"ם כדעת התב"ש.

פ) שם. נכבשינהו דניידי וכו' ואין לעשות זאת ביו"ט לניידי כדי להכשירן לשחטן ביום א' משום חשש מתקן. נוב"י מה"ת חי"ד סי' ח' דר"ת או' ע"ו.

פא) שם. ויקח מהם אחד אחד וישחוט וכו' כ"ה בטור. וכ"כ הלבוש. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ז בשם שארית יהודה. בל"י או' י"ז. קומץ או' יו"ד. זב"צ או' ל"ח.

פב) שם. ושנים הנותרים אסור לשחטם היום. משום דהוי מחצה על מחצה. לבוש. ש"ך או' כ"ו. לה"פ או' כ"ג. בל"י או' י"ח. קומץ שם. זב"צ או' ט"ל.

פג) שם. אסור לשחטם היום. ואם שחט להתערובת בשוגג שרי אף לדידיה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד היכא דלא עבר אדאו' דמה"ת חד בתרי בטיל. יד אברהם בהגהות הש"ע. דר"ת או' ף' ועיין לעיל או' ע"א.

שהדבר ספק כי כתב אותו ודרשינן לרבות זרע אב וחכמים ס"ל לחלק וחנני' ס"ל לחלק לא צריך קרא ולא הכריעו חכמי משנה בזו עד שר"א וחכמים תרווייהו מספקא לן בזה:

ספק עיין פלתי מ"ש אם יש לשחוט בין השמשות דה"ל ס"ס ובאיזה בה"ש דבר ספק:

לאכול אחרון קנס כמו מבשל בשבת ודעת הש"ך דלא קנסו רק לו לשוחט ולא לאחרים. ועי' פלתי דיש להחמיר אף בשוחט בשוגג ע"ש.

ואם שחט בה"ש תחילה יום ד' אם מותר לשחוט השני בה"ש תחילה יום ה'. ולדעת התוס' בפ"ב דשבת דף ל"ד ע"ב מותר ממ"נ דאם זה בין השמשות יום גם השני יום או שניהם לילה וא"כ בממ"נ ליכא יום א' אבל לדעת רש"י שם וכן הרמב"ם פ"א מה' זבי' יוכל להיות א' יום וא' לילה וא"כ אסור:

כרוך וכו' לחומרא אמרינן כן אבל לית ביה מלקות עד שיתברר שהיא בנה:

על המוכר להזהיר ללוקח בכל השנה מחויב להזהיר כיון שהם ודאי נשחט ואם לא הודיעו ליכא מקח טעות דיכול לטעון שחוט למחר וכדומה ש"ך:

ערב פסח לא יום ראשון של חג משום דטרידין לאכול בסוכה וכו' תוס':

בד"א וכו' הפר"ח האריך אם הלקיחה היה ביום א' האם והבן רק הי' שני ימים קודם יו"ט אי צריך להודיעו או לא ולהיות כי בינינו אין זה שייך כלל לא בקשתי להעתיק דבריו ולפלפל בו. וכ' הפר"ח דאם ידוע ששוחטין ביום א' בזמנינו צריך להודיעו וזה פשוט:

צבי שבא על עז אע"פ דמשמע בגמ' דבכורות דבהמה מחי' לא ילדה אפשר רוב וכל מה שדברו חז"ל הכל ברוב אבל מיעוטא מתעברת ומזה דברו כאן. (ובזה מיושב כמה קושיות:

ובנה לוקה כתב הפר"ח דודאי חוששין לזרע אם שה אפי' מקצת שה ואין צורך בזה כיון דהאם עז מה נ"מ בבנו בנו קרוי אפי' כל דהוא וא"צ לשה אפי' מקצת שה:

ואם שחט אינו לוקה זהו דעת הרמב"ם דאע"ג דשה אמר רחמנא ולא צבי ובנה מ"מ והוא דאין כאן איסור תורה אבל מדרבנן אסור וסייע הרמב"ם מדאמר ר"ח פטור ולא אמר מותר ש"מ פטור אבל אסור. והרשב"א ויתר פוסקים חולקים וס"ל מותר לכתחילה. ונראה דתלי במה שאח"כ דרמב"ם ס"ל דלכך אסרו לצביה ובנה גזרה דלמא ישחטו לבנה ובן בנה והוי מלקות כמ"ש להדי' אבל הם ס"ל דאף דישחוט לבנה ובן בנה אין כאן מלקות ואיך נגזר גזרה דאף דיש לטעות ליכא איסורא ברור ודו"ק:

לוקה הרבה מחברים תמהו ע"ז וע' פלתי שטרחתי מאוד ליישב דברי הרמב"ם דאף דס"ל מספק' לי אין חוששין לזרע אב כמבואר סי' זה ס"ב וא"כ תייש הבא על צבי אי אין חוששין לזרע אב ה"ז צבי גמור מ"מ ס"ל מדבא המסורת שה אפי' מקצת שה לא שה אתיא דאף דחוששין לזרע אב מ"מ מקצת זרע וכח אב מעורב ביה דאל"כ כלאים דאסור בקדשים היכי משכחת ליה וגם אם האם טרפה והזכר כשר הלא הולד כשר דהוי זוז"ג ש"מ דיש בו כח אב והוי מקצת שה ולזה בא מסורת שה אפי' מקצת שה וחייב מלקות. וע"ש מ"ש דלא תקשה על זה מגמרא. ושאר פוסקים לא ס"ל הך סברא כפשטא דגמ' דלית בי' מלקות כלל רק ספק איסור אולי חוששין לזרע אב ושה אפי' מקצ' ונ"מ טובי וחדא אם ספק בשחט אם אם הי' שחיט' או לא רק נחורה וא"כ י"ל בנה מותר מכח ס"ס ספק ראשון דנחירה הוי ואת"ל שחיטה הוי דלמא שני אין בהמה רק חיה וכהנה יתר נ"מ ואם צבי בא על עז וילדה בת אותה בת עם בנה לכ"ע השוחטן חייב מלקות דחוששין לזרע אם ודאי ושה אפי' מקצת שה ופשוט.

או נבילה היינו ודאי אבל ספק נבילה בשחיטה ומכ"ש בחומר שאנו מחמירין כמו שהי' במיעוט בתרא וכדומה פשיטא דאסור לשחוט השני בו ביום ואין לוקה:

ואם שחט אינו לוקה ואם שחטה ונמצא האם טרפה ושחט בנה נראה דאיסור גמור כיון דשחיטת אמו מהני וד' סמנים אכשרי' רחמנא הרי זה שחיטה גמורה ומהכ"ת להקל והוא אסורה דאורייתא.

לאחר שמכרם אבל קודם שמכרם פשיטא דיש לחוש לדבריו מיגו דאי בעי הורגם וכדומה ונראה דמ"מ אין כאן חיוב מלקות ונ"מ לפסול עדות דנהי דגוי נאמן לאוסרו הואיל ובידו אבל לחייב מלקות אינו נאמן:

בהמה וכו' מקורן של דברים אלו עיין לקמן סי' ק"י באריכות:

שזה ספק דמספקא לן אי חוששין לזרע אב ויש לספק אי מותר לשחוט האב בין השמשות וגם זה ספקא כמ"ש בסעיף ד' וא"כ ה"ל ס"ס ספק לא חיישינן לזרע אב ואת"ל חיישינן דלמא יום שעבר או יום שלאחריו הוא. ועי' ר"ן סוכה משמע דבה"ש בפנות היום לאו ספיקא הוא דתלינן דהוא יום והדבר צ"ע ואין כאן מקומו והארכתי בו במ"א:

בו ביום לאכול האחרון. אם בשוגג מותר או אסור לא אתפרש ודעת הרבה מחברים אפי' בשבת לפסוק כר"מ דשוגג שרי וא"כ כאן אפשר כ"ע מודה. מיהו מהראי' שהביא הרא"ש לכה"ג דאמרינן אם קדם הא' ושחטו זריז דקעביד מצוה ונשכר דאכל בשרא ודייק הרא"ש הא העובר לא קאכיל בשרא. מזה משמע דבשוגג ג"כ אסור דאל"כ מה ענין דהראשון אוכל בשר הלא אפי' השני דעבר בשוגג אוכל הואיל ולא הזיד מכ"ש בראשון דלא נעשה דבר. א"ו דאף בשוגג אסור כמו בשבת ויש להחמיר:

היתה בת הצבי' וכו' הרב הש"ך בס"ק טו"ב כתב כמה קושי' שיש בדברי הרמב"ם הזה קושי' אחד דאיך יחייב מלקות הא פסק בהדי' דמספק' בדברי חכמים חוששין לזרע אב או אין חוששין כמבואר לעיל ס"ב ספק אי נוהג בזכרים וכו' וא"כ אי ספיקא היא איך יתכן מלקות והש"ך דוחה כל מה שכתבו בזה הפוסקים והעיקר קושי' דהא גמרא ערוכה דף פ' אמר ר"פ באותו ואת בנו בתייש הבא על צבי' לאיסורא רבנן ס"ל אסור ור"א מתיר וצבי הבא על תייש למלקות. ואיך יכתוב הרמב"ם נגד גמרא ועוד גבי מתנות פסק צבי הבא על תייש חייב חצי מתנות משום דמספקא ליה ותייש הבא על צבי פטור ממתנות דהמע"ה וכאן משוי' לי' לודאי דמחייב מלקות וגם בכסוי דם כתב הרמב"ם סתם הן תייש על צבי והן צבי על תייש מכסה ואין לברך ואין שוחטין ביו"ט וזהו מורה על ספיקא דאי ודאי דמחייב מלקות לברך ולכסה ביו"ט ע"ש שהאריך והניח בצ"ע: ובאמת כל קושי' שלו הם צ"ע וביתור שהם נגד דברי הגמ' ערוכ' דלית בהו מלקות וצ"ע. ולהיות כי הוא דבר שמצו' עלינו לטרוח וליישב דברי רבינו הגדול אשר ח"ו שטעה בדברי הגמ' ודברי עצמו יגעתי ומצאתי בחמלת ה' עלי מעט ישוב לדבריו. והמעיין בצדק וישקול בשכלו דברי לדעת ימצא מרגוע בפשוט. #א) והוא דהא הרמב"ם מפרש הא דאר"ח הכל מודי' בהיא צביי' ובנה תייש דפטור שה אמר רחמנא וכו' ומפרש הוא הואיל וקאמר פטור והא מותר ש"מ דס"ל פטור אבל אסור. וכן פסק פטור אבל אסור ויש לדייק מה קמ"ל ר"ח שפטור ממלקות וקאמר הטעם שה וכו' הלא בנה תייש גופי' אינו קרוי תייש דאם אין חוששין לזרע אב אינו תייש כלל. ואם שחט אותה ואת בנה אפי' מן התייש מ"מ ליכא מלקות דאולי אינו תייש כלל וא"כ מהכ"ת בשחט אותה ואת האם שהיא צביי' גמור' יחייב מלקות מאין יבא חיוב מלקות הן היא והן בתה שניהם אינן בגדר בהמה לחייב מלקות. ומזה סיוע לרמב"ם דבאמת הבת ובתה חייבין במלקות אף דהיא הבת נולד מתייש הבא על הצבי' אבל בשחט אותה ואמה דהיא צבי' פטור כמאמר ר"ח וא"ש: ועוד #ב) יש לרמב"ם הוכחה דס"ל כמ"ש התוס' שם דף ע"ט ד"ה מהו וכו' דהקשו לר"א למה חלבו אסור ותי' התוס' דס"ל לר' יוחנן דלא פליגי ר"א באו"ב רק למלקות אבל לאסור מודה דמספקא לי' אי צבי מקצת צבי ע"ש. לפ"ז בברייתא דקתני סתם ר"א אומר כוי אין אותו ובנו נוהג ע"כ מלקות אינו נוהג אבל איסור' איכא כמ"ש התוס' להדיא דלא פליג רק למלקות דהא מספקא לי' אי אמרי' צבי אפי' מקצת צבי. ולפ"ז רבנן דפליג בכוי סתם בכל כוי פליגי הן בתייש הבא על צבי' והן צבי הבא על תייש דהא ר"א בכל גווני ס"ל דאוסר ולית בי' מלקות אם כן אף רבנן דס"ל נוהג בכל גווני איירי דדוק' לומר ר"א איירי בכל גווני דלר"א לית הבדל בשניהם אסור ואין בו מלקות ורבנן דפליגי בסתם יפלגו רק בחד גווני צבי הבא על תייש ובאידך גוונא יסברו כרבי אליעזר דאין רק איסורא והוא. דוחק גדול בשמעתא וסתימת לשון הברייתא ולכך ס"ל לרמב"ם דבאמת לרבנן בכל גווני מלקות ובכל גווני פליגי. וטעמו של דבר נדחה דס"ל לרמב"ם כמ"ש תוס' גופי ובד"ה מודה וכו' דר' יוחנן ס"ל תייש הבא על צבי ואף למ"ד אין חוששין לזרע האב מ"מ רבי קרא מאו לחייב במתנות ע"ש וצריך להסביר דבריו של ר"י הלא חיה לגמרי היא וכי יתחייב חיה במתנות. וצ"ל דודאי כח אב הבהמה בו והגע עצמך כשר שבא על הטריפה והוליד' בת למ"ד זוז"ג מותר הבת מותר אף דאין חוששין לזרע וכן כלאי' בקדשי' פסול הא אין חוששין לזרע אב ואין כאן צד כלאי' אלא לא חיישינן אבל מ"מ כח וזרע אב פועל בו והרי הוא מקצת שה ולכך חייב' התורה במתנות דמ"מ כח אב שהיא בהמה בו ויפה התורה כחו של כהן ליטול מתנות וס"ל הואיל ויש בו עכ"פ זרע אב יהי' חיישינן או לא חיישינן זרע אב וכחו בו: וס"ל לרמב"ם דבר כזה גבי או"ב דאמרינן שה ואפי' מקצת שה ויש בזה ב' פירושים אי כך משפט לשון הקודש ומקצת שה קרוי שה או כך הי' המסורת וקבלה מיוחדת הל"מ דשה דכתיב אפי' מקצת שה ומוכר' מדנחלק ר"א ונסתפק בו כמש"ל ולא יחלקו ולא יסתפקו בטיב הלשון וחוקת משפט לשון עברי. א"ו דנחלקו במסורת ומכ"ש לפי דעת מחברים האומרים אף דאמרינן שה אפי' מקצת שהצבי אפי' מקצת צבי לא אמרינן ואי טיב הלשון מורה כך מה לי שה מה לי צבי וע"כ דכך הי' המסורת וי"ל בהך היה אבל לא בהך. ולפ"ז דמוחלט דהי' מסורת קשה אנן דמספקא לן אי חוששין לזרע וכו' למ"ד אין חוששין למה המסורת שה ואפי' מקצת שה הא אינו במציאות כלל אי תייש בא על צבי אין כאן שה ואפי' במקצת דאין חוששין וכו' ואי צבי בא על תיישה הרי כולו תייש לא מקצת שה דהא לזרע אב הצבי אין חוששין וצ"ל דגזרת הכתוב הוא לחייב אפי' אביו תייש ואף דאין חוששין לזרע אב מקצת שה עכ"פ אית בי' וחייב' התורה במלקות מקצתו ככולו כמו שחייבה התורה לדעת התוס' במתנות. ובזה נולד ספק אם למדין מהך דאו"ב לשארי דברים כה"ג כגון. כסוי. מתנות או היכי דגלי גלי. וקצת ראי' מדאצטריך כל לרבות החלב כוי ואלו ילפינן א"כ כל החלב כוי חייב מלקות. אלא דאין למדין זה מזה ויש לדחות. מ"מ ספק יש כאן אבל יש כאן קושי'. דבמשנה דבכורים פ"ב חשיב לכמה דרכים שוה כוי לחי' ולכמה דרכים לבהמה ואיסור או"ב לא קחשיב דשוה לבהמה. ובפשוט י"ל דכבר קתני בחלב דאסור כמו בהמה וה"ה לאיסור או"ב דמ"ש הך איסור מהך איסור ולא רצה התנא לפרוט והולך כל האיסורים וזהו אם שוה לחלב אבל לפי דהעלנו ברמב"ם או"ב יש מלקות ובחלב ליכא מלקות וא"כ קשה ליתני דשוה לבהמה דחייב מלקות באו"ב כמו בבהמה וזה לא איתא בחלב דאין בו מלקות ול"ל דסמיך על חלב. וא"כ לכאורה משמע דלא כרמב"ם: אמנם לפי מ"ש הרמב"ם גבי מתנות כהונה דחייב בצבי הבא על תייש חצי מתנות ובכוי שהוא בריה בפ"ע אשר לא הכריעו בו חכמים חייב בכל מתנות וכתב הר"ן דהרמב"ם מפרש הא דאר"י או לרבות מתנות בכוונתו על כוי כה"ג שהוא ברי' בפ"ע ומכרע לן האי מלתא מירושלמי דבכורים על הך בבא דקתני חייב בזרוע ולחיי' וכו' ור"א פוטר שהממע"ה כתב הירושלמי ר"א פוטר דאמר עכשיו נסתפק לו (הוא פטור פי' שאינו ברי' בפ"ע רק מחמת הרכבת צבי בתייש ונולד הספק וכן הוא בריש משנה ר"א אומר עז שעלה ע"ג צבי). ורבנן אמרי ברי' בפ"ע היא ולכך חייב עכ"ל והיינו דברי הרמב"ם דברי' בפ"ע ס"ל רבנן חייב דזהו גזירת הכתוב ופשוט. עכ"פ למדין מהך דמשנה דבכורות לא איירי רבנן מהך כוי צבי על תייש גרידא רק מן כוי ברי' בפ"ע נמי וכן חדית לן שם חולין דף פ' בתר דקאמר ר"פ מילתי' ר' יהוד' אמר כוי ברי' בפ"ע וכו' ע"ש תוס' ד"ה כוי דמפ' ר"י על משנה דאיירי בכוי כה"ג דברים בפ"ע ע"ש. ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל למה לא קתני במשנה דחייב במלקות על או"ב בבהמה דהא גם בכוי דברי' בפ"ע איירי משנה ובכה"ג ליכא מלקות לכ"ע וא"א למתני ומיושב קושי' הנ"ל: ובזה מיושבים דברי הרמב"ם דסוגי' בחולין דף הנ"ל וביחוד ר"פ לא ס"ל כס"ד דאיירי משנה בכוי ברי' בפ"ע: רק הכל מכוי בא מצבי ותייש כדפריך מהך דכוי אין שוחטין ביו"ט וא"כ קשי' לי' אם יש מלקות באו"ב א"כ לחשוב במשנה דשוה לבהמה כנ"ל ועכצ"ל דליכא מלקות וקשה שה אפי' מקצת שה ל"ל המסורת כנ"ל ועכצ"ל דבאמת לא היה מסורת רק הא דאמרו שה אפילו מקצת שה הוא טוב הלשון וא"כ ה"ה במתנות וצבי אפי' מקצת צבי בכסוי דשיי' ולכך אמר ר"פ למילתי' הלכך וכו' אבל לבתר דקאמר ר' יהודא דמשנה כוי אין שוחטין וכו' איירי בברי' בפ"ע וא"כ לק"מ למה לא קתני למלקות כהנ"ל והדרן לסברא דשה ואפי' מקצת שה מסורת וא"כ מוכח דלוקין באו"ב בכל גוונא: ובכסוי ומתנות ספק ולכך כסוי אין מכסין ביו"ט ובחול אין מברכין. וגבי מתנות דמחייב חצי מתנות אף דמספקא י"ל דס"ל לרמב"ם כדעת הרבה מחברים דבס"ס מוציאין מיד מוחזק כדעת התוס' פ"ק דכתובות. והארכתי בזה השרש בספרי כלל התפיסות על ספר תקפו כהן (ומכ"ש במתנות כהונה דבלא"ה ס"ל לרמב"ם תקפו כהן אין מוציאין וא"כ על פלגא יש לכהן ס"ס חדא דלמא אין חוששין לזרע אב והרי כולו שה: ואת"ל חוששין דלמא שה אפי' מקצת שה אמרי' ויש לו חצי ולכך חייב בחצי מתנות. ולגבי כסוי אף דהוה ס"ס מ"מ מהכ"ת למנוע ממצות כסוי #א) וכן צ"ל בתוס' דס"ל בדבור הנ"ל דר"א מספקא לי' אי צבי אפי' מקצת צבי למה לא פוטר ר"א מכסוי דהוה ס"ס כהצ"ל. א"ו למנוע ממצוה לא אמרינן ס"ס. וא"כ כל דברי רמב"ם נכונים דגבי או"ב לוקה ובכסוי יש ספק ובמתני' מוציאין החצי מיד מוחזק וא"ש ודו"ק היטב כי בשמי' סהדי שיגעתי עד מאוד ליישב דברי רמב"ם ולא עלתה בידי כי אם באופן הזה:

שהדבר ספק. עיין כו"פ סק"א שכתב דאחרי דהדבר ספק אם נוהג בזכרים א"כ מותר לשחוט השני בין השמשות משום ס"ס שמא אינו נוהג ושמא יום שלאחריו הוא והניח בצ"ע ע"ש ועיין בתשובת זכרון יצחק סימן ק"א שהשיג עליו דהא קיי"ל דבדבר שיל"מ אין להתיר מטעם ס"ס א"כ לענין איסור או"ב לא מהני ס"ס להתיר דהא יל"מ לאחר שתחשך ע"ש:

ויש מי שאוסר. עיין בתשובת זכרון יצחק סימן ק"א שכתב דאם שחט אב ובנו ביום אחד מותר לאכול בו ביום אותו שנשחט אחרון כיון דהדבר ספק אי נוהג בזכרים כדלעיל ס"ב א"כ הוי ס"ס שמא אינו נוהג ושמא הלכה כדעת האומרים דבעבר ושחט מותר בו ביום לאוכלם ואף דבדבר שיל"מ לא מהני ס"ס מ"מ כיון שאין איסורו לכל העולם רק להשוחט עצמו לא דיינינן ביה דשיל"מ כמ"ש מהרש"ל ביבמות פרק הערל סי' ל"ד ע"ש. ולעד"נ דאנן לא פסקינן כדברי מהרש"ל הנ"ל שהרי קיי"ל לקמן סי' ק"ב ס"ד בהג"ה דהנודר מדבר מקרי דשיל"מ והרי גם עתה אינו אסור רק להנודר ואפ"ה מקרי דשיל"מ. ועיין בזה בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן נ"ג [ועיין פמ"ג לקמן סימן ק"ב בשפ"ד סק"ב]:

[ אלא בשחיטה. גרסינן בתוספתא פ"ה דחולין השוחט לרפואה לאכילת עובד כוכבים ולאכילת כלבים אסור משום או"ב ע"כ והובא ג"כ בפר"ח ס"ק י"ח. ונראה פשוט דה"ה אם שוחט בהמת עובד כוכבים יש איסור דאו"ב משום דהאיסור הוא על השוחט וכתיב לא תשחטו סתמא וכיוצא בזה מצינו גבי לאו דלא תחסום במס' ב"מ דף צ' ישראל הדש בפרתו של עובד כוכבים עובר משום בל תחסום ע"ש וכ' בסמ"ע סי' של"ח ס"ק י"א דאפילו הדישה היא ג"כ של עובד כוכבים כו' ע"ש ומפני שמורה אחד טעה בזו הוצרכתי להזכיר זה]:

ששוחטין כראוי. עיין בנ"צ מה שכתבתי בכוונת הג"ה זו:

אין שוחטין. עיין בת' זכרון יצחק סי' ק"ב שכתב דאם מכר את הבן פקוע שהפריס על גבי קרקע לחתן או לכלה ביום החופה א"צ להודיעו שלא ישחוט ביום ההוא משום דמבואר לעיל סי' י"ג דאם היה בו דבר תמוה א"צ שחיטה וממילא דמותר לשוחטו ביום שנשחט אמו ומבואר בהג"א פרק בהמה המקשה דחופה הוי מלתא דתמיהא ע"ש והניח בצ"ע:

נכבשינהו דניידי. קשה לי דהא או"ב הוא דשיל"מ ולא אמרינן ביה כל דפריש מר"פ כמ"ש המג"א בסי' תקי"ג ס"ק י"ג. ומצאתי בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' ח' בהגה מב"ה שהביא קושיא זו בשם אביו ז"ל בספרו צל"ח ביצה ד' י' והוא נר"ו כתב ליישב עפמ"ש בא"ח סימן ש"כ (וכן הוא לקמן סימן ק"ב ס"ד בהגה) דכל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב בטיל אף ע"פ שהוא דשיל"מ א"כ י"ל דמיירי שנתערב האם קודם שחיטת הבת דלא ניכר האיסור קודם התערובת ומ"ש בש"ע בהמה שנשחטה כו' ונתערב. הכוונה שנתערב כבר קודם השחיטה עכ"ד. אכן ראיתי בתשובת חות יאיר סי' קל"ג שכתב דבכה"ג דנתערבה האם באחרת תחלה ואח"כ שחט בתה מותר אח"כ לשחוט מן התערובות בלא נכבשינהו כי דבר שיש לו מתירין פשיטא לא הוי אלא אפילו חשיבות דב"ח לא מהני אחר דבשעה שנתערב לא היה בו שום איסור והביא דבתוס' תמורה דף ל' (בסוף ד"ה ואידך) נראה דסגי בנ"ד שמפריש בהמה אחת ושוחט כל האחרות דכיון שאיסור לא היה מבורר קודם תערובתו רק לאחר התערובת נולד האיסור סמכינן אברירה. וכ"ש אם שחט תחלה אחד מן התערובת שמותר אח"כ לשחוט הבת. וע"ש בחו"י עוד שפקפק על עיקר דין זה אף שנתערב אחר ששחט הבת ודעתו דחד בתרי בטל ולא צריך כלל לכבשינהו ואף כי הוא בעל חי גם דשיל"מ מ"מ לא החמירו חכמים רק בדבר האסור מחמת עצמו משא"כ בזה דלא אירע שום דבר בבהמה זו רק מחמת שחיטת אמה או בתה היום לא חמירא בחומרת בע"ח ודשיל"מ. ובה"ג לטעמים אזיל דס"ל לאסור האחרון באכילה בו ביום ולכך סמכן הבה"ג לשני הדינים להדדי וכך הביאם הרא"ש (פרק או"ב סימן ה') משא"כ לדעת הרמב"ם דכוותיה אזלא שיטת הש"ס פכ"ה ד' קט"ו דבאכילה שרי א"כ פשוט שאין מקום לומר בזה חשיבות בע"ח ודבר שיל"מ אחר דאין כאן דבר האסור כלל רק דרחמנא אזהר שלא לשוחטה ובאם נתערבה בטילה ברוב ולא נקרא שם איסור על דבר שנתערב כלל ועוד אחר דקיימינן כו' ע"ש ועיין עוד בנו"ב שם מ"ש ליישב דלא תיקשי אמאי הכא באו"ב פסקינן נכבשינהו ובא"ח סי' תצ"ו סי"ב פסק בזימן שנים ומצא שלשה שאסורין ולא כתב נכבשינהו וכ' כמה ישובים ע"ז [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס ש"ז ודו"ק]:

(סימן ט"ז ס"ד) ואם שחט הא' ביה"ש כו' עד ליל ו'. אבל בין השמשות של ליל ו' לא ישחוט דשמא כששחט בביה"ש הא' היה אז בלילה ועכשיו עדיין יום ובאמת היה קשה לי למה דמסקי תוס' בשבת (דף ל"ד ע"ב) דכל ביה"ש שוים אלא דהספק שמא כל ביה"ש כולו יום או כולו לילה או מקצת הראשון מן היום ומקצת הב' מן הלילה א"כ אם שחט בביה"ש של ליל ה' בתחלת ביה"ש יהא מותר לשחוט בביה"ש דיום מחר בסופו ממנ"פ אם תמול היה לילה מכ"ש דעתה שהוא בסוף ביה"ש דהוא לילה ואם עתה יום מכ"ש אתמול שהיה בתחלת ביה"ש היה יום ומצאתי בעזה"י דנתקשה בזה התב"ש ונדחק דבאמת רק מחמת חומרא בעלמא אסרו ובסוגי' דשבת הנ"ל דאמרי' מטילים אותו לחומר ב' ימים למאי הלכת' לטומאה אמאי לא אמר נ"מ בפשוטו לענין או"ב דאם היה הספק רק אם כולו מן היום או כולו מן הלילה אם שחט ביה"ש היה מותר לשחוט בנו בביה"ש של מחרתו בממנ"פ או שניהם מן היום או שניהם מן הלילה אבל מכח דמטילים אותו לחומר ב' ימים דשמא קצתו יום וקצתו לילה אסור לשחוט בנו דשמא כששחט אותו הוי לילה וכששחט בנו הוי יום וכן נ"מ בנדרה ביה"ש דאין הבעל יכול להפר דשמא בשעת הנדר היה יום ובשעת הפרה הוא לילה ואינו ביום שמעו ואף דמיד אחר הנדר יכול להפר כיון דלא היה אפשר לו להפר מקודם הוי כיום שמעו מ"מ אם המתין מעט א"י להפר אח"כ ובאמת בתשובה (סימן מ"ה) כתבתי די"ל דיכול להפר מטעם ס"ס דשמא בשעה שנדרה היה לילה ואת"ל דהי' יום שמא בשעת הפרה יום הוא ואף דנדרים הוי יל"מ וס"ס אסור מכ"מ בהפרת בעל דהוא בע"כ דידה (זהו אין בידו שהיא תתיר אצל חכם ולא מקרי יל"מ) אמנם לפ"ז יקשה הכא לענין או"ב אמאי לא ישחוט עד ליל ו' לדעת המחבר בא"ח (סי' תצ"ו) דס"ס מותר אפי' בדבר שיל"מ וע' ש"ך (סי' ק"י סקנ"ה) א"כ יהא מותר לשחוט בביה"ש של ליל ו' מטעם ס"ס שמא כששחט האם היה יום ואת"ל שהיה לילה שמא גם עתה כששוחט הבן הוא לילה וצ"ע:

(סעיף ו') ואם מכר האחד לחתן המוכר א"צ לשאל להקונה אם קונה לצורך חתן ואם הקונה קונה לצורך חתן צריך להודיע להמוכר. ע' בתב"ש בחידושיו לכריתות (דף ט"ז ע"א) ד"ה מתני' ארע"ק:

(ש"ך ס"ק ט"ו) אפי' מקצת שה. דהא אמרינן בנו כל דהו:

(שם ס"ק י"ז) דנ"מ אפילו לדידן. לענ"ד הכא אין שייך לדינא דה"מ (סי' ל"ד) דהתם אם הלאו בעצמותו אינו חמור כ"כ דאין בו מלקות לא נפסל לעדות מה"ת אבל הכא דהלאו דאו"ב חמור דיש בו מלקות והכא דהוי ספק אם חוששים לזרע אב הוא פסול מספק וכמו באוכל ספק חלב ספק שומן דנראה דפסול מספק דאף דאנן לא מלקי' מספק מ"מ הוי כמו בלא התראה דפסול דהלאו בעצמותו חמור ולענין דלא יהיה פסול ודאי זה פשוט דהא שמא לא עשה איסור כלל:

(סעיף י') מותר לשחוט את המעוברת. אם נמצא האם טריפה דיש תקנה לולד אם כלו חדשיו דמותר לשחטו פשיטא דאסור לשחוט הולד בו ביום משום או"ב ואולם גם אם הולד טריפה נלע"ד דיש לדון דמותר לשחוט הולד דהא דקיי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה היינו משום דמהני שחיטה לטהר מידי נבילה משא"כ בזה דאף אלו מת העובר לא היה מטמא משום נבילה דלענין זה מהני שחיטת האם כדאיתא להדיא בחולין (דף ע"ה ע"ב) וא"כ שחיטת העובר הטריפה לא הועיל כלום וי"ל דבכה"ג לא שמה שחיטה:

(סעיף י"ב) כיצד תקנתו ואם תחלה נתערבה ואח"כ שחט האם של א' מהתערובות. יש לומר דבטל ברוב כיון דאיסור נולד בתערובות אף דבר חשוב ובע"ח בטילי כמו בדבר שיל"מ לקמן (סי' ק"ב) כ"כ בתשו' חו"י (סי' קל"ג) ולכאורה נסתר זה מסוגי' דתמורה (דף ל') ניפוק חדא להדי כלבא ואינך כולהו לשתרי ואמאי לא פריך דלשתרי כולהו דלבטיל המחיר כלב ברוב באינך דהא האיסור נולד בתערובות ואולי יש לומר דלמ"ד יש ברירה הוי כמו אפשר לברר האיסור דהא יכולים ליטול א' ולומר דזהו האיסור מש"ה אין בו דין ביטול ובזה מיושב קושי' תוס' שם דלר"ת היכי פריך כן בפשיטות הא קיי"ל דא"ב ולפי הנ"ל ניחא דפריך בדרך ממנ"פ דלכל הפחות א"צ לאסור רק א' דאם א"ב כולהו לשתרי מדין ביטול ואם יש ברירה ניפוק חד מינייהו ואינך לשתרי ולפ"ז יהא הדין דאף לדעת חו"י הנ"ל מ"מ צריך ליטול חד מהם להשהותו עד למחר דכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה והיינו מטעם דמספקא לן אם הדין דיש ברירה או א"ב כמ"ש הר"ן רפ"ג דגיטין וא"כ הכא דלמא יש ברירה ואפשר לברר האיסור ולא בטל כלל וכנ"ל ואדאתינן לזה י"ל דאף בלאו סברת חו"י הנ"ל וכדמשמע מפסק' דהרמ"א דלא כתב כן רק לענין דבר שיל"מ (בסי' ק"ב) די"ל כיון דמעולם לא נקרא עליו שם איסור ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור אבל לענין דבר חשוב בכל ענין לא בטל מ"מ יש היתר ע"י דנוטל א' מהם דכיון דמדאוריית' הכל שרי מדין ביטול אלא דמדרבנן אסור דבע"ח לא בטילי וסמכי' על ברירה כדקיי"ל בדרבנן י"ב ודוקא בנשחטה האם ואח"כ נתערבה דבזה ל"ש ברירה כמ"ש תוס' בתמורה ככל איסור שנתערב בהיתר אבל בנולד האיסור בתערובות דתלי' בדין ברירה שרי על ידי דנוטל א' מהם. ומיושב בזה ג"כ קושית תוס' תמורה הנ"ל דמש"ה פריך ניפוק חדא היינו לפ"מ דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה וכיון דמדאוריית' בטיל הו"ל דרבנן:

לא שנא האם ואחר כך הבן או הבת לא שנא הבן או הבת ואחר כך האם. ובהנך איכא נמי מלקות אם ידוע שהיא אמו דפשיטא לן דחוששים לזרע האם:

שהדבר ספק כו'. עיין ס"ק י"ז:

לאכול האחרון. אבל הראשון עכ"פ מותר דהא בשעה ששחטו לא עביד איסורא כלל והטעם שהאחרון אסור כתב הר"ן משום קנס (כמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח לענין שבת) ונראה דוקא ליה קנסינן אבל לאחרים מותר וכן משמע דעת הפרישה וכן משמע ל' בה"ג שהביא הרא"ש ששוחט אותו ואת בנו לא יאכל האחרון בו ביום עכ"ל וכן נראה מהראיה שהביא הרא"ש לדין זה מדרב יוסף ע"ש:

אינו לוקה. דשמא בין השמשות הוי יום ד':

אם הוא כרוך אחריה חזקה שהיא אמו. פי' לענין איסורא אבל לענין מלקות לא מהני כרוך עד דידעינן בודאי שהיא אמו וכ"כ מהרש"ל פ' אותו ואת בנו סי' ח' וכן הוא בהדיא בש"ס בבכורות (דף כ"ד ע"א) דאפילו כרוך אחריה ויונק ממנה אסור ואינו לוקה וזה שכתב בסעיף ב' איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי והיינו למלקות וכדמשמע שם וע"ל סימן שי"ו:

אבל מן הספק אין הוששין. אפילו לאיסורא אפילו הוא דומה ממש בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף כ"כ מהרש"ל שם:

אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום. וא"צ לשאול אח"ז דאיכא ספיקא טובי שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים. הר"ן:

אבל על המוכר להזהיר הלוקח. אפילו בשאר ימים שלא בד' זמנים אם שחט כו':

או אם מכרה לאחר לשחטה היום. פירוש שיודע בודאי שאחר ישחטה היום אז צריך להודיעו שלא יכשל על ידו אבל מקח טעות לא הוי אם לא הודיעו דיכול לומר לו שחוט למחר אבל אם אינו יודע בודאי שאחר ישחטה היום א"צ להודיעו אף לענין איסור דשמא גם מי שלקחה לא ישחטה היום כיון שאינו בא' מהד' זמנים:

ואם הוא כו' צריך להודיעו שמכר היום כו'. אף שאינו יודע שאחר ישחטה דמסתמא בד' זמנים הללו הכל קונים לשחיטה ועיין בח"מ סי' קצ"ט סי"ג:

ועי"ט האחרון של חג. שהוא רגל בפני עצמו ועי"ט הראשון העם טרודים בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך. תוספות:

א"צ להודיעו. פירוש לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו הד' זמנים ודו"ק:

צריך להודיעו. והוי מקח טעות נמי אם לא הודיעו ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך י"ט היא קודם י"ט וכן בחתן וכלה שוחטים יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים והכי משמע בת"ה כ"כ הב"ח:

וכל מי שישחוט תחלה כו'. בש"ס מוכח דאף כשלקחו מאדם אחד אם קדם השני ושחט ה"ז זריז ונשכר ולכן נתקשה בב"ח וכתב דמ"ש הט"ו וכל מי שישחוט כו' מילתא באפיה נפשיה היא וקאי אלעיל אלקחו מאדם אחד ולחנם דחק דבש"ס לא קאמר אלא דאם קדם הב' ה"ז זריז ונשכר אבל לכתחלה אין ראוי לעשות כן והט"ו אשמועינן דבלקחו מב' בני אדם כל מי שישחוט ה"ז זריז ונשכר:

ושחט העז ובנה לוקה. משום דהא פשיטא לן דחוששין לזרע האם ויש כאן מקצת שה ודרשינן בש"ס שה אפילו מקצת שה:

אבל העז שבא על הצביה כו'. ומהרש"ל שם סימן ה' פסק כהרשב"א וטור דמותר לשחוט הצביה ובנה אפילו לכתחלה וכדאמרינן בש"ס שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ומ"ש הב"י בשם מהר"י חביב דדעת הרמב"ם דאסור לכתחלה משום מראית העין לא ידעתי מה מראית העין שייך בדבר דמי יודע שבא מן העז ואם נאמר דהרואה יחוש לזה אפילו בבן צביה דעלמא נמי ועוד דלא מצינו בשום מקום מראית העין כזה:

היתה בת הצביה הזאת כו'. הקשו העט"ז והב"ח דהכא ס"ל להרמב"ם והמחבר דודאי חוששין לזרע האב דאל"כ לא היה לוקה מספק ולעיל בסעיף ב' כתבו ואם נודע שזהו ודאי אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג ותירצו דלעיל דוקא מספקא להו אי או"ב נוהג נמי באב משום דדרשינן בנו הכרוך אחריו לאפוקי האב שאין בנו כרוך אחריו אבל הכא פשיטא להו דודאי חוששין לענין זה היכא דהעז בא על הצביה וילדה בת כיון דנקבה זו יש בה מקצת שה חשוב כאלו היה כולו שה ואם נקבה זו ילדה בת או בן ושחט את הנקבה ואת ולדה לוקה ע"כ דבריהם ותימא שא"א לחלק כן כדמוכח להדיא בש"ס ר"פ או"ב (ריש דף ע"ט) גבי הא דקאמר התם ואזדא שמואל לטעמיה דתנן אמר ר"י כו' ע"ש (ועוד מנ"ל לספוקי בהך דרשא ודוק) ועוד תימא דבב"י סימן י"ג כתב דס"ל להרמב"ם דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכ"כ בכ"מ פ' י"ב מה"ש דין י"א שטעם הרמב"ם שכתב שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' הוא משום דס"ל כר' יהודה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא ועוד תימא דבפ' י"ג מהל' שחיטה דין ד' כתב הרמב"ם הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן ואינו מברך וכ"כ המחבר לקמן סי' כ"ח ס"ב ואי ס"ל ודאי חוששין אמאי לא יברך ובפרישה ובב"ח סימן כ"ח נתכוונו לדבר אחד לתרץ את זה משום דדוקא בשה אמרינן שה ואפילו מקצת שה אבל בחיה מספקא לן דילמא בעי חיה גמורה ואינו עולה כלל לפי סוגית הש"ס פ' או"ב (דף ע"ט ע"ב) דמוכח התם להדיא כי היכא דאמרינן שה ואפילו מקצת שה ה"נ אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי ע"ש ועוד תימא שהרי כתב הרמב"ם רפ"ט מהל' בכורים צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה ואפילו מקצת שה תייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות עכ"ל וכ"כ המחבר לקמן סי' ס"א ס"ח אלמא ספוקי מספקא לן ולפיכך מצי היאך למימר זיל אייתי ראייה דחוששין ואתן לך פלגא וכדאמרי' בש"ס ועוד דבפ"ט מהלכות כלאים דין ו' כתב הרמב"ם דהנולדים מן החמור אסורים עם הנולדים מן הסוס וכן כתב המחבר לקמן סי' רצ"ו ס"ט והיינו משום דספוקי מספקא לן דאי ודאי חוששין מותרין וכדאיתא להדיא בש"ס ר"פ או"ב וצ"ע ותימה על מ"ש מהרש"ל פ' או"ב סי' ב' דהלכה כחנניא דאו"ב נוהג באב עם הבן ומיד אח"כ בסי' ג' פסק דגבי או"ב אין חוששין לזרע האב ומותר לשחוט האב עם הבן ביום א' וצ"ע. ודע דנ"מ אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוי פסול לעדות מן התורה כדקי"ל בח"מ סי' ל"ד וכן לענין קדושי אשה בא"ע ס"ס מ"ב ע"ש:

אלא בשחיטה. ובכלל זה אם שחט ונמצאת טרפה לוקין אם ישחוט השני דהא לא נתנבלה בשחיטה והכי איתא בש"ס ופוסקים:

או נתנבל כו'. כתב הב"ח מיהו אם נתנבל בידו בא' מהדברים שאנו מחמירים בו כגון שהייה במיעוט בתרא וכה"ג בפלוגתא דרבוותא אין לשחוט הבן או האם אחריו נ"ל ע"כ וכ"כ הסמ"ק סי' קס"ז דאם שהה או החליד במעוט של סימנים או בצרוף שהיות או שנמצא סכין פגומה לאחר ששחט דאסרי' להו מספיקא וכן כל כי הני נראה דאסור לשחוט השני ואם שחט אינו לוקה ע"כ:

לפיכך חש"ו כו'. כתב הב"ח נראה דה"ה כששוחט האם מותר למסור הבן לחש"ו לשחטו בינו לבין עצמו ואצ"ל שמותר למכרו לעובדי כוכבים אע"פ שהעובד כוכבים ינחרנו היום עכ"ל וצ"ע בחש"ו נהי דמשום אותו ואת בנו ליכא מ"מ הא אסור למסור להם לשחוט בינן לבין עצמן אפילו להשליכו לכלבים כדלעיל סי' א' ס"ה ע"ש:

בינם לבין עצמם כו'. אבל כשאחרים עע"ג אז דעת המחבר דשחיטתו כשרה אפילו אינו מומחה וגם אינו יודע לאמן ידיו וכמ"ש בסימן א' ס"ק כ"ה ואף שכתבתי שם לאסור מ"מ כאן יש להחמיר באיסור דאורייתא ודוק וע"ל סימן כ"ח ס"ק כ"ג:

אין שוחטין. כיון דמפני מראית העין טעון שחיטה כשהפריס ע"ג קרקע ואין לוקין עליו כיון שמן התורה א"צ שחיטה וניתר בשחיטת אמו כדלעיל סי' י"ג ועמ"ש בס"ק ג' ובס"ס י"ד:

אינו נאמן. דאין עובד כוכבים נאמן בשום עדות כדלקמן סי' קכ"ז ס"ק י"ט והעט"ז כתב הטעם משום דלהשביח מקחו אומר כן ולא כוון יפה דהכא לא שייך כלל להשביח מקחו דאי הוי שייך לא היה נאמן אפילו קודם שמכרם אלא להכי נאמן קודם שמכרם במגו דאי בעי לא מזבין להו או מיקלי קלי להו אבל היכא דשייך להשביח מקחו אפילו יש לו מגו אינו נאמן וכמו שנתבאר כל זה בתשובת הרשב"א סי' קי"ח שממנו מקור דין זה מיהו מדברי הרא"ש ומרדכי והגהמ"יי שהבאתי בסי' קכ"ז שם מבואר דהיכא דבידו נאמן אפילו היכא די"ל דלהשביח מקחו אומר כן וע"ש:

אי מהימן ליה אסור. אפילו אינו מסל"ת הכי איתא בתשובת הרשב"א שם ועמ"ש מדינים אלו בסי' קכ"ז ס"ק י"ד:

נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן. דכל זמן שהם ביחד בעלי חיים לא בטלי אפילו באלף וכדלקמן סי' ק"י:

אסור לשחטם היום. דהוי מחצה על מחצה וע"ל סי' ק"י ס"ו נתבאר זה בארוכה בס"ד:

ל"ש האם. בגמרא אמרי' אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין ת"ל לא תשחטו הרי כאן שנים פרש"י הזהיר את שניהם בין שחט האם בין שחט הבת ולא משכחת ב' עושין עבירה אלא בשלשה בהמות הא כיצד בת ואם ובת דאי אם וב' בנים ל"ל קרא פשיטא מה לי אחד מה לי שנים דכי היכי דמחייב האי מיחייב האי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרווייהו אותו ואת בנו נינהו אלא ע"כ באחד שוחט פרה והב' שוחט אמה והג' בתה וקמ"ל דאבנו ואותו נמי חייב דהיינו השני:

ספק אם נוהג בזכרים. דמספקא לן בגמרא אי קי"ל כחנניא דסבירא ליה חוששין לזרע אב וקי"ל חוששין לחומרא אבל לא למלקות דאין לוקין על ספק:

מותר לאכלם כו'. בגמרא אמרי' אף על גב דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל יאכל שאני הכא מדאסרה רחמנא מחוסר זמן לגבוה דהיינו קודם יום שמיני מכלל דבהדיוט שרי כאן במחוסר זמן והי"א הוא בה"ג ס"ל לאוסרה עכ"פ בו ביום משום קנס שעשה עבירה דומה למבשל בשבת בזה ולא מיעטו בגמרא אלא שלא נאסר אותו לעולם מכח כל תועבה:

הולך אחר הלילה. כמו במעשה בראשית לאפוקי בקרבן הלילה הולכת אחר יום שלפניו ובגמרא נותן טעם לזה:

כרוך אחריה. פי' דבוק תמיד לילך אחריה אמרינן מסתמא שהיא ילדתו והניקתו וע"כ כרוך אחריה:

ואם הוא בא' כו'. לפי גירסא זאת הוא בא' מזמנים אלו שצריך המוכר להזהיר אפילו בסתם שלא הודיעו בפי' הלוקח הראשון שרוצה לשוחטה היום. ובטור כתוב אם הוא באחד כו' בלא וי"ו ממילא גם בא' מזמנים אלו א"צ להזהירו אא"כ אמר הלוקח הראשון בפי' שרוצה לשחוט היום והוא תמוה דא"כ ל"ל באחד מזמנים וראיתי נכנסים בדוחקים עבור זה ולי נראה דמ"ש הטור או מכרה לאחר לשוחטה היום פירושו דהיום מכרה לשוחטה דהיינו לאפוקי אם מכרה לחרישה נמצא דמכר לו סתמא לשחוט מ"מ כיון דהמכירה נעשית היום בודאי ישחטנה היום אם הוא באחד מזמנים נמצא דלענין דינא הכל עולה בקנה א"כ נ"ל נכון:

ועי"ט האחרון. משום דחשיב רגל בפני עצמו היה חביב עליהם ומרבין בשמחה ובעי"ט ראשון טרידי במצות סוכה ולולב וערב י"כ היו רגילים בעופות ודגים:

רק זכות שבידו. לכאורה יש ללמוד מזה באם נשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנה לחרישה ומכרה שגם הלוקח אינו יכול לשוחטה שהרי למוכר לא היה זכות לשוחטה ואין יכול למכור רק זכות שבידו ודבר זה אינו כלל דא"כ תקשה לך מהכא על מי שנשבע שלא למכור איזה דבר ועבר ומכרו דאמרינן בח"מ סי' ר"ח דהוה מכירה ולא כמ"ש רמ"א בי"ד סי' ר"ל וכתבתי מזה גם לקמן סי' רכ"ח סעיף ל"ה. אלא נראה דכאן לא אמרו כן שאינו יכול למכור רק זכותו אלא שלא להפקיע זכות אחר במה שזכה כבר אבל אם אין הפקעת זכות לאחר אין חיוב על הלוקח לקיים שבועת המוכר דכל זמן שהיתה בידו חלה השבועה ולא כשבא ליד אחר ואע"ג דאדם אוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף לכשיוצא מרשותו כמ"ש בטור י"ד סי' רי"ז שאני התם דהאיסור חל על החפץ ונשאר עליו לעולם משא"כ בשבועה שהיא חלה על האדם הנשבע כמבואר בהלכות נדרים ע"כ אין עליו החיוב אלא כל זמן שהוא בידו אבל על החפץ לא חל שום דבר כנ"ל:

זריז ונשכר. רש"י פי' זריז דלא עביד איסורא ונשכר שיאכל בשר ונ"ל מדשבחוהו חכמים וקראוהו זריז משמע שיש מעלה באותו שקדם ושחט והיינו שא"א לו לבא לידי איסור משא"כ השני שאפשר שישכח ויעשה איסור וישחוט וע"כ אין לב"ד להכניס עצמם בדבר ולומר שיפילו גורלות מי מהם ישחוט תחלה כי אין להם להפקיע זכות של כל אחד שרוצה להקרא זריז והיינו כל שיש לכל אחד היתר לשחוט משא"כ בקנו מאחד וקדם השני ושחט קודם ללוקח ראשון דלא זו דלא נקרא זריז אלא אפילו חוטא מיקרי שגזל זכותו של לוקח ראשון כנ"ל ברור:

העז ובנה לוקה. דשה ובנו אמר רחמנא משמע בנה אפילו כל דהו שאינו שה וכתב בטור צבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה חייב והטעם דקי"ל כרבנן דפליגי אר"א וס"ל שה אמרה תורה ואפילו מקצת שה מ"ה חייב מלקות שהרי הבת היא מקצת שה מכח אמו דהא בתר האם ודאי אזלינן:

אסור לשחוט אותה ואת בנה. הרשב"א וטור חלקו על זה והתירו אפילו לכתחלה ונ"ל טעם הש"ע ע"פ רמב"ם בזה מדאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש דפטור משמע אבל אסור כדאיתא בכל פטורי דשבת בר מתלת ודומה לזה הביא ב"י בסי' פ"ז במי חלב וז"ל ואפשר דאיסורא דרבנן איכא מדקתני פטור ולא קתני מותר עכ"ל והטעם כאן דלא אתי לאחלופי בתיישה ובנה:

בת הצביה הזאת כו'. ואת בנה לוקה. רבים תמהו ע"ז כיון דהמסקנא בגמרא דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכמו שזכרתי בסעיף ב' למה לוקה כאן דילמא אין חוששין לזרע האב ונמצא לא היה בנקבה בת הצביה זרע האב כלל ולא הוה אפילו מקצת שה ואין להגיה כאן אין לוקה דהרמב"ם מסיים אח"ז וכן כלאים מעז וכבש לוקה ומענין זה יש מקום עיון עוד ברמב"ם שמביא ב"י סי' רצ"ז בהלכות כלאים שהרא"ש תמה על רמב"ם שפסק גם כן שלוקה משום חוששין לזרע אב וטרח ב"י למצוא דרך להגיה בדבריו:

לפיכך חש"ו כו'. נ"ל דה"ה בגדול שאין יודע הלכות שחיטה והא דנקט במתני' חש"ו היינו אפי' ביודעים כמ"ש סי' א' כי דבר ברור הוא דאף גדול שאין יודע הוה רוב מעשיו מקולקלים וא"ל הא אמרינן פ"ק דחולין (דף ט') בגדול שאינו יודע זמנין דשהה ודרס ולא ידע לשון זמנין משמע שספק יש בדבר ואינו ברור האי זמנין קאי על ולא ידע דבתריה דזמנין דלא ידע אבל השהייה או דרסה ברורים המה וכן מוכח מדאמרינן אח"כ ואם אחרים רואין כו' אסור כו' דאין זה חידוש כ"כ דהא בזה מותר בדיעבד השחיטה והיה לו לומר חידוש אפילו בגדול שאינו יודע ששחיטתו אסורה בדיעבד אם שחט לבדו דאפ"ה אסור לשחוט אחריו אלא ודאי מותר' אלא כיון דלא הוזכר בפירוש בפוסקים בזה אין בידי להקל להתיר אותו ואת בנו אחר שחיטת גדול שאינו יודע אלא דמ"מ נ"ל ברור באם עבר ושחט אחריו דאין כאן איסור אכילה אפילו לי"א דבסעיף ג' מודים בזה ועוד נראה פשוט דכשהבהמה שנשחטה תחלה נאסרה מכח איזה ספק טריפות בשחיטה שאין להקל בשביל זה לשחוט בנה אחריה באותו יום ובשאר טריפות פשיטא שאסור לשחוט אחריה דמחלוקת היא בגמרא (דף פ"א) והלכה כרבנן דאסרי דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

אינו לוקה. דהא מן התורה א"צ שחיטה:

לאחר שמכרם כו'. משמע אם אמר כן בשעת מכירה נאמן לאסור וכן משמע ממ"ש הרא"ש בפ' אותו ואת בנו וז"ל ראיתי כתוב בשם רב אחאי דאם תגר עובד כוכבים מוכר בהמות צריך למיחש למילתא דשמא מכר האם היום ולא מסתבר כלל דלא שכיחא ולא מחזקינן איסורא כל כמה דלא הודיע המוכר כו' דאם יש לחוש מספק כו' עכ"ל. משמע אם אודעיה בשעת מכר יש לאסור לשחוט באותו יום הבהמה שקונה ממנו ופשוט הוא דאם יש סברא שעושה כן להשביח מקחו שאין בדבריו כלום כההיא דפ' בתרא דיבמות (דף קכ"ב) עובד כוכבים שמוכר פירות ואמר של ערלה הם אין בדבריו כלום ועי' סי' קכ"ב סעיף ו' עוד מדין עבודת כוכבים בזה:

נכבשינהו דניידי. פי' יכה אותם וטורדן ממקום קבוע ואז נלך אחר הרוב ומה שיש לדקדק בזה כתבתי סימן י' סעיף ו':

(סי' ט"ז סעיף ד) אם שחט הא' בין השמשות של ליל ה' לא ישחוט הב' עד ליל ו'. דשמא ביה"ש הוי לילה ומש"ה אסור לשוחטו כל יום ה'. ונ"ל דהיינו באם ובנה. דכל הסעיף איירי בהכי מדנקט מלקות. ואלו באב ובנו ליכא מלקות כמ"ש ס"ב אבל אם שחט האב בין השמשות של ליל ה' שוחט הבן בו ביום. דה"ל ספק ספיקא שמא בין השמשות הוי יום ואין הלילה הולך אחר היום ושמא אינו נוהג כלל בזכרים דהא מספקא לן אי נוהג או"ב בזכרים אי לאו כמ"ש סעיף ב' וס"ס כזו מהני אפי' בדבר שיש לו מתירין כמ"ש הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ה. וכמ"ש ס"ס י"ד. ושיעור ביה"ש עי' בא"ח סי' רס"ב דהוי כמו רביעית שעה קודם צאת הכוכבים. ועיין מ"ש בחדושי בשבת (דף ל"ד):

(סעיף י') ואם יצא העובר חי אחד שחיטת אמו והפריס על גבי קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שחט אינו לוקה. ופשוט דאם נטרפה האם דלענין העובר לא הוי שחיטה וצריך שחיטה מדאורייתא כמ"ש סי' י"ג ס"ג. ולענין אותו ובנו הוי שחיטת טריפה שחיטה. דקיי"ל כר"מ בש"ס פ' כסוי הדם (דף פ"ו) וכמ"ש הב"י והאחרונים ס"ק ט'. וא"כ אם שחט הולד באותו יום לוקה:

(סעיף י"ב) בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כו' נכבשינהו כו'. עיין סי' ק"י ס"ו בהג"ה. ודקדק כאן לומר וצריך לישחט כו' דאל"כ אסור דה"ל דבר שיש לו מתירין למחר:
והש"ך כתב הטעם הא דלא בטיל ברובא. דבעלי חיים חשיבי ולא בטיל כדלקמן ר"ס ק"י. ולא דק דהא ה"ל דבר שיל"מ. ונ"מ איכא בזה אם עבר ושחטן במזיד דאסור לאותו אדם לבו ביום כמ"ש ס"ג ולא בטיל לדידי' אם נתערב מהתערובות הזאת לתערובות שני דקיי"ל סי' ק"י ס"ח בהג"ה דאסור בדשיל"מ ואלו לא הוי דבר שיל"מ אף דב"ח לא בטלי ולא מהני אם שחטן מזיד דה"ל מבטל איסור לכתחלה כמ"ש סי' ק"י ס"ב וסי' צ"ט וסי' ק"א ס"ו. מ"מ בטיל בס' כשאר איסורין. דמה שמותר לאחריני במבטל איסור כמ"ש סי' צ"ט ס"ה לא ה"ל דבר שיל"מ כיון דלדידי' אסור לעולם כמ"ש ס"ס ק"ב. ואף שכתבתי דאיירי כאן לצורך ובלצורך שרי אפי' בדבר שיל"מ כדמוכח שם בסי' ק"י ס"ח בהג"ה. מ"מ היינו דוקא בתערובות יבש ביבש שיש שם ב' ספיקות שמא של היתר נתערב בתערובות השני. ואת"ל של איסור שמא זה שאוכל אינו איסור. אבל כשנתערב בבישול ודאי דאין כאן ספק הב' ואוסר בנ"ט. ועוד דלדעת ר"י וש"ע שם לא שרי אלא תערובות הג' ע"ש ודו"ק. וי"ל דברי הש"ך דס"ל דאיירי שנתערבה קודם שנשחטה אמה או בתה דלא הי' ניכר האיסור מעולם וכה"ג קיי"ל דלא הוי דשיל"מ בא"ח סי' ש"כ וכמ"ש בספר נו"ב במ"ת חי"ד סי' ח' לדעת המ"א בא"ח סי' תקי"ג דלא אמרי' כל דפריש כו' בדשיל"מ. אך אין זה מוסכם כמ"ש המ"ל הל' מעילה וכמ"ש לעיל סי' ט"ו:
ודע דאם שחט להתערובות בשוגג שרי אף לדידי' דלא קנסינן שוגג אטו מזיד היכא דלא עבר אדאורייתא דמן התורה חד בתרי בטל וכדאיתא להדיא בש"ס דגיטין (דף נד) ומביאו הב"י סי' צ"ט. וכ"פ שם הט"ו סי' ק"א ס"ו וסי' ק"י ס"ב דאם שחטן בשוגג בטיל ולא קנסינן שוגג אטו מזיד אא"כ עבר אדאורייתא כגון שלא ע"י תערובות בסעיף ג' ובא"ח ר"ס שי"ח גבי המבשל בשבת בשוגג דאסור בו ביום עיי"ש:
וראיתי בשו"ת ח"י סי' קל"ג שכתב דלדעת הרמב"ם שאין שום איסור כשעבר ושחט וכ"מ בגמ' דחולין (דף קטו) ל"ש כאן איסור ביטול לא משום חשיבות בע"ח ולא משום דשיל"מ. דל"ש רק בדבר שאסור באכילה או בהנאה משא"כ כאן דא"א איסור שחוטה לכתחלה:

דניידי ממקום קביעותן. עבה"ט ועיין בנ"ב מ"ת שכתב לתרץ מה שהקשה לו מא"ח סימן תצ"ז בסימן שנים כו' דלמה לא פסק דנכבשינהו ע"ש: