שולחן ערוך, יורה דעה י״ז: דין השוחט בהמה המסוכנת למות. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין השוחט בהמה המסוכנת למות. ובו ג' סעיפים:
השוחט את הבריאה ולא פרכסה (פי' שלא נתנענעה) הרי זו מותרת אבל המסוכנת והוא כל שמעמידים אותה (בגערה או במקל) (כל בו בשם הראב"ד) ואינה עומדת אעפ"י שהיא אוכלת מאכל בריאות שחטה ולא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה. ואם פרכסה הרי זו מותרת. וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה (ולמשוך עד אחר השחיטה) (תא"ו נט"ו ח"ג לדעת רש"י) אבל בתחלתה אינו מועיל. כיצד הוא הפרכוס בבהמה דקה ובחיה גסה ודקה בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירה או שכפפה רגלה בלבד הרי זה פרכוס ומותר אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה הרי זו אסורה שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד ובבהמה גסה אחד היד ואחד הרגל בין שפשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה הרי זה פירכוס ומותרת ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל הרי זו נבלה ובעוף אפילו לא רפרף (פי' מענין כהרף עין) אלא בעינו ולא כשכש (פירוש נענע) אלא בזנבו הרי זה פירכוס :

השוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פרכסה הרי זו ספק נבלה ואסורה:

גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות ואע"פ שפרכסה בסוף השחיטה. ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח:

עומדת. וכתב בש"ך אבל אם מעמידין אותה ביד לא מהני דקים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם שחיטה:

השחיטה. וכ' בש"ך דמהרש"ל פוסק דאע"פ שלא פירכסה לאחר שחיטה רק בגמר שחיטה סגי והש"ך חולק עליו:

ומותר. וכתב הב"י אבל בכפפה ידה לבד היא טריפה. אבל מהרש"ל והש"ך מתירים בכפפה ידה:

בעינו. וכתב בש"ך שיש גירסאות שגורסין בגפו במקום בעינו. וכתב מהרש"ל דהכי קי"ל ולא סגי בשרפרף בעינו אלא דוקא בגפו ופר"ח חולק:

פירכוס. וכל הפוסקים אחרונים פסקו דגם בבהמה אם כשכש בזנבו הרי זה פירכוס:

ואסורה. וכתב בש"ך ולא מהני כשמצא למחר כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם:

משובח. וכן בהמה שהורה בה חכם והתירה. וה"מ מילתא דתלי בסברא. אבל מילתא דגמרא טוב לאכול עיין לקמן בסי' קט"ז וכתב בש"ך ודוקא בבהמות עובד כוכבים יש להחמיר משום מדת חסידות. אבל בבהמות ישראל אפילו מדת חסידות ליכא משום הפסד ממון. אלא חומרא לגדולי החכמים. ובא"ז כתב דבבהמת עובד כוכבים לא מתכשרה עד דקיימה ברגליה מאליה ואזלא ד"א בדקה. ובגסה מלא קומתה וכן פסקו מהרש"ל והב"ח:

כרב יהודה אמר רב חולין דף ל"ז

לשון רמב"ם פ"ד מה"ש ממשנה שם וכחכמים

שם בגמרא דף ל"ח וכרבה הרי"ף וש"פ

ברייתא שם

מימרא דרבי זירא אמר רב עבודת כוכבים דף טז

שם בברייתא עד סוף הסעיף ואמר רב שם דהלכתא הכי
(°) וכתב הב"י שהרא"ש בפסקיו וכ"כ הטור וה"ה בפ"ד מה"ש בשם הרמב"ן והרשב"א פסקו כסתם משנה דכשכש בזנבה מהני נמי בבהמה וחיה בין דקה בין גסה ושאין דעת הרמב"ם כן וכתב הרב טורי זהב שנראה דהסומך על כל הני לא הפסיד ושכ"כ מהרש"ל שם בספרו וחמיו הרב מהר"י בב"ח

שם במשנה וכחכמים

רמב"ם שם מהא דאמר יחזקאל נבילה וטריפה וכו' שם בגמרא:

בגערה כו'. דמדקאמר שמעמידים כו' ש"מ שתהא ג"כ יכולה לעמוד מרביצתה ועמידתה ביד מעשה עץ בעלמא עביד:

ה"ז נבילה. שם ל"ח א' בידוע שנשמתה כו':

ולמשוך כו'. ערש"י שם ד"ה בסוף שחיטה וד"ה זה פירש כו':

אלא בעינו. כ"ה גירסת הרי"ף ורמב"ם שם והשמיטו כשכש זנבה דבהמה דתני במתני' ושאר דברים הנאמרים בגמ' והלך בדרך הרמב"ם ומפרש מ"ש שם הלכתא כו' כהך ברייתא לבד:

(סעיף ג') ודבר זה כו'. שם ל"ז ב'.

א) [סעיף א'] השוחט את הבריאה וכו' אבל המסוכנת והוא כל שמעמידים אותה בגערה או במקל וכו' אבל אם מעמידים אותה ביד לא מהני. ד"מ או' א' ב"ח ט"ז סק"א. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגה"ט או' ג' פר"ח או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' שמ"ח או' א' מש"ז ושפ"ד או' א' ביאור הגר"א או' א' חכ"א כלל ד' או' ח' קומץ או' א' זב"ש או' א' זבחי רצון בתמימים או' ד' זב"צ או' א' וכתב ודלא כהפר"ת והכריתי או' א' שהכשירו גם אם מעמידים אותה ביד דכיון דרוב האחרונים החמירו אנו אין לנו אלא דברי הרבים.

ב) ואם העמידה בידים אע"ג דהלכה אח"כ ד"א הילוך יפה לא יצאתה מחזקת מסוכנת דנקל טפי ללכת מלקום בעצמה. תב"ש או' י"ג. זב"ר שם. מנחת יוסף או' א' אמנם הרב זב"צ או' ב' כתב להוכיח דלא כהתב"ש וכתב דאם לא עמדה בגערה או במקל והעמידוה בידים ואח"כ הלכה ד"א הילוך יפה דלא הוי מסוכנת וכתב דכן עשו מעשה להכשיר יעו"ש.

ג) ואם מעמידים אותה בגערה או במקל ועומדת אפי' אינה אוכלת כלל הרי זה בחזקת בריאה ומותרת אפי' לא פרכסה כלל. שמ"ח או' ה' קומץ או' ז' זב"ר בתמידים או' ב' זב"צ או' ג'

ד) ואם אינה יכולה לעמוד ע"י מאכל הגורם כן והיה מעשה בבהמה דקה ע"י שאכלה מלח מסברא חמיר כמו ע"י חולי כיון דלפי שעה מחמת חולי וכאב אין בה כח ללמוד. דע"ק או' א' זב"צ או' ד'.

ה) עופות שמביאים אותם מן הדרך וקושרים כנפיהם ורגליהם ולפעמים מחמת הקור הם אינם הולכים ברגליהם ומהם מתים מחמת הקור הרי אלו בחזקת מסוכנים וצריכים פרכוס. אך בדיעבד אף אם נודע שע"י שהוליכוה בקור וקשורה נצטמקו איבריה ולא תעמוד מאליה זמן מה ושחטוה אז ולא ראה שום פרכוס כיון שלא ראה בה שום רעותא אין לחוש בזה. אך בקשורה באופן דאתחזק מיתה עי"ז הרי זה מסוכנת גמורה אף אם לא היה שום רעותא אחר שחיטה בדם קרוש כל שלא נראה בה שום פרכוס וע"י פרכוס הכל שרי. דע"ק שם. ור"ל דאם יש מהם מתים אז אסורים בלא פרכוס אבל אם אין מתים רק שלא תעמוד על רגליה זמן מה בדיעבד כשרה בלא פרכוס.

ו) שם. והוא כל שמעמידים אותה בגערה או במקל וכו' והעמידה צ"ל אחר שכיבה ממש לארץ בכל אבריה משא"כ כשרק כרעה על רגליה ועמדה מזה ע"י גערה או מקל או אף מעצמה כיון שלא היה עמידתה אחר שכיבה לארץ לגמרי אין זה גדר עמידה המוציאה מכלל מסוכנת דע"ק או' ג'.

ז) ואם הוחזקה מקודם למסוכנת ע"י ששכבה לגמרי ולא יכלה לעמוד מאליה והעמידוה בידים ואח"כ שכבה עוד לארץ ועמדה מאליה מסתבר ודאי דמועיל עמידה השנייה להוציאה מחזקת מסוכנת הקודם. וזהו דוקא כשעמידה השנייה היה אחר שכיבתה לארץ לגמרי משא"כ אם היה אחר כריעה לבד. דע"ק שם. זב"צ או' ו'.

ח) מסוכנת שעמדה מאליה ושהו אח"כ כמה שעות עד שנשחטה ולא הבחינו אח"כ אם אפשר כבד עליה אח"כ החולי עד שלא היתה עומדת מאליה יש חשש וצריכה פרכוס. אך כשידוע מנהג חולי זה שבשעה כמשך הזה אינו עשוי להכביד כ"כ עד שלא יוכל הבע"ח לעמוד מאליו יש לסמוך על האומדנא. דע"ק שם.

ט) שם. הרי זו נבלה וכו' דכל שלא פרכסה בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם שחיטה. חולין ל"ח ע"א. ב"ח. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב'.

י) שם. הרי זו נבלה ולוקין עליה. ונ"מ דיכול לשחוט אחריה אמה או בנה ביום א' ב"ח. כריתי או' ג' תו"ז סי' ע"ג או' ב' אבל אם אסורה משום ספק להחמיר לא הותר לשחוט אחריה האסורין משום או"ב. תו"ז שם. וכ"כ לעיל סי' ט"ז או' נ"ז יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' כ"ט.

יא) שם. ואם פרכסה ה"ז מותרת. והשוחט את המסוכנת צריך שידע קודם שחיטה שהיא מסוכנת כדי שיתן אל לבו סימני המסוכנת להתירה אבל אם לא ידע שהיא מסוכנת אעפ"י שיאמר אח"כ שראה כל הסימנים הצריכים למסוכנת אינו נאמן. כנה"ג בהגה"ט או' ה' בל"י או' ב' שפ"ד או' ג' שו"ג או' ב' במחו' קומץ או' ו' זב"ת או' ה' זב"ש או' ג' והתו"ז סי' ע"ג או' ו' כתב דבספרו נדיב לב חי"ד סי' א' פקפק על דברי כנה"ג הנז' והעלה בנודע אליו תכף אחר שחיטה דהיא מסוכנת יש להאמינו ובהודע אליו אחר זמן מה לא מהימן יעו"ש. אמנם הרב זב"צ או' י"ג כתב דעיין בס' נדיב לב ולא ראה בו כדי שביעה לדחות דברי הכנה"ג וע"כ כתב דיש להחמיר כדברי הכנה"ג והאחרונים שהביאו דבריו בלי פקפוק יעו"ש.

יב) שם. וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה (הגה) ולמשוך עד אחר השחיטה. ורש"ל ביש"ש פ' השוחט סי' י"ח. כתב דאעפ"י שלא עשתה הפרכוס אחר שחיטה רק עם גמר השחיטה כשר יעו"ש. וכ"ה דעת הפר"ח או' ג' אבל הש"ך או' ג' כתב להשיג על דברי רש"ל הנז' ומסכיה לדברי מור"ם הנז' דבעינן פרכוס אחר שחיטה. וכ"ה דעת הב"ח. כריתי או' ד' שמ"ח או' א' שפ"ד או' ג' ברכ"י או' א' חכ"א כלל ד' או' ח' זב"ר בתמידים או' ח' מזמור דוד. זב"ת שם. זב"צ או' ח' יד אליהו או' ד'.

יג) שם הגה. ולמשוך עד אחר השחיטה. דהיינו אחר שחיטת רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה כדי שיבורר שגמר שחיטתה היה קודם מיתתה. שמ"ח שם. זב"ת שם. קומץ או ב' וכ"ש אם הפרכוס היה אחר שחיטה. או"ה כלל נ"ו. שמ"ח שם. חכ"א שם. פ"ת או' א' זב"ר שם. קומץ שם. זב"צ או' ט'.

יד) ואם אח"ש לא פרכסה מיד רק לאחר ששהתה כמו רביע שעה התחיל לפרכס יש להחמיר ולאסור דהו"ל כיצא באיסור כיון ששהתה כ"כ בלי פרכוס. זב"ש בדין מסוכנת או' ג' קומץ או' ג' ובעשרון או' ז' בשם הדר"ח. זב"צ או' יו"ד וכתב ודלא כהר' בינת אדם בשער או"ה סי' ח' ובסוף שער או"ה והביאו הפ"ת או' א' שהתיר בזה.

טו) ואם פרכסה אח"ש לערך ד' או ה' מינוט או קצת יותר מועיל. קומץ ועשרון שם וכתב שם בעשרון שכן עשה מעשה והכשיר. זב"צ או' י"א.

טז) ואם חתך כל המפרקת עם רוב בשר אעפ"י שמעורה עדיין ואח"כ פרכסה לא מהני וטרפה. חכ"א כלל ד' או' ח' פ"ת שם. זב"צ או' י"ב.

טוב) השוחט שבא לשחוט את המסוכנת אין להכניס עצמו בספק ברכה וישחוט אחרת עמה. מש"ז או' ב' זב"צ או' י"ד. ור"ל שיברך על האחרת ויכוין לפטור גם את זה ואי ליכא אחרת יברך תיכף אחר !השחיטה אחר שתפרכס וכמ"ש לקמן סי' "ט סעי' א' בהגה יעו"ש ובדברינו לשם.

חי) מסוכנת שנשחטה והשוחט לא השגיח עליה ובא עד א' ואמר אני ראיתיה שפרכסה נאמן ואפי' אשה נאמנת ומותר לאכלה. שו"ת חת"ס חי"ד סי' ך' פ"ת או' ב' זב"צ או' ט"ו.

יט) שם. בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אעפ"י שלא החזירה וכו' כל היכא דשרינן הכא ע"י פשיטה או כפיפה לא שהיתה כפופה וכפפה קצת יותר או פשטה קצת או פשוטה שפשטה יותר או כפפה קצת רק בעינן שתהא פשוטה כדרכה וכפפה להיות כמין ד' זה מקרי פשוטה וכפפתו או אפכא מקרי כפופה ופשטתו והוי פירכוס להתיר. שמ"ח או' ב' זבחי רצון בתמימים או' י"א. קומץ או' ד' ובעשרון או' ח' זב"צ או' ט"ז. מנ"י או' ג'.

ך) שם. או שכפפה רגלה בלבד וכו' ואם כפפה ידה בלבד כתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דאסור וכ"כ הלבוש אבל הרשב"א בתוה"ק בית ב' שער ג' והר"ן וכלבו בשם הר"ז וטור ורי"ו פסקו דאפי' כפפה ידה בלבד מותרת. וכ"פ רש"ל ביש"ש פ' השוחט סי' י"ט. וכ"פ הב"ח. פר"ח או' ד' לה"פ או' ד' בל"י או' ג' חכ"א כלל ד' או' ט' אמנם דעת הפר"ת או' ד' לאסור וכ"פ השמ"ח או' ב' זב"ר בתמימים או' י"א. זב"ש או' ד' זב"צ או' י"ז אלא שכתב שם בזב"צ דבבהמת ישראל והפ"מ ושעת הדחק יש לסמוך על המתירין וכן אם כבר הורה המורה להיתר לא מהדרינן עובדא יעו"ש.

כא) שם. ובעוף אפי' לא רפרף וכו' ומסוכנת דעוף כל שרואין שהוא חולה ואינו הולך כשאר בריאים צריך פרכוס. שמ"ח או' ו' קומץ או' ח' זב"צ או' י"ח. מנ"י או' ז'.

כב) לפעמים ! לפעמים שמביאים עופות מן הדרך ורגליהם קשורות וכשנושאים אותו ראשו כפוף כמו חולה ועי"ז הם כמתות הו"ל כמסוכנת ואם שחטה תכף ולא פרכסה אסורה וגם אם לא השגיח אם פרכסה אם לאו אין להקל וע"כ יש ליזהר בזה. דע"ק או' ה' זב"צ או' י"ט.

כג) שם. ובעוף אפי' לא רפרף אלא בעינו וכו' וזהו גירסת הרי"ף והרמב"ם בגמ' (חולין ל"ח ע"ב) וכ"כ הרשב"א בתוה"ק בית שני שער ג' ורי"ו והטור והב"ד ב"י וע"כ פסק כן בש"ע. וכ"פ הלבוש. פר"ח או' ה' פר"ת או' ה' תו"ז סי' ע"ג או' ט' אבל בנוסחא דידן בגמ' כתוב גפו במקום בעינו. וכ"פ רש"ל ביש"ש פ' השוחט סי' י"ט. וכ"כ הב"ח כיון דאיכא נוסחאות אזלינן לחומרא ולא מכשרינן ברפרף בעינו אלא דוקא ברפרף בגפו. וכ"נ דעת הט"ז סק"ג והש"ך סק"ה. וכ"כ הכריתי או' ז' דכיון דאיכא נוסחאות יש להחמיר. וכ"כ השמ"ח או' ו' מש"ז או' ג' זבחי רצון בתמימים או' י"ג. קומץ או' ח'. ומשמע מדברי הפו' הנז' דכ"ש דאם רפרף בגפו דעדיף יותר מעינו ודלא כהזב"ת או' ט' שכתב דעינו יותר עדיף מגפו דהוא נגד כל דברי הפו' הנז' ומ"מ נראה דבהפ"מ ושעת הדחק יש להקל ברפרף בעינו לבד. וכ"כ הרב פרי מפרי דף כ"ד ע"א.

כד) ורפרוף בעין אפי' בעין א' מהני. תו"ז שם. זב"צ או' כ"ב.

כה) שם. ולא כשכש אלא בזנבו הר"ז פרכוס. והטעם שלא החמירו בו כמו בבהמה דקה מפני שאין כח חיותו גדול לפיכך במעט חולי אפס כחו ואם תקף חליו עד שקרוב למות לא היה לו כח אפי' לרפרף בעינו או לכשכש בזנבו. כלבו. זב"ת או' ט'.

כו) שם. ולא כשכש אלא בזנבו וכו' ומשמע אבל כשכוש זנב בבהמה לא הוי פרכוס וכמ"ש ב"י ע"ש הרמב"ם מיהו הרא"ש פ' השוחט פסק דכשכוש זנב מהני בין בבהמה דקה בין בגסה וכ"פ הטור וכ"כ המ"מ בפ"ד מהמ"א בשם הרמב"ן והרשב"א. וכ"פ היש"ש פ' השוחט סי' י"ט. וכ"פ הב"ח. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ו' לה"פ או' ז' בל"י או' ו' זב"ת או' ט' חכ"א כלל ד' או' יו"ד. קומץ או' ה' והשמ"ח או' ג' כתב דלצורך גדול או הפסד גדול יש לסמוך אמתירים בזה ודוקא בכשכוש מעליא ולא שתרפרף בזנבה קצת. וכ"כ זבחי רצון בתמידים או' י"ד. מנ"י או' ד' אבל דעת הפר"ת או' ו' להחמיר כדברי ב"י דלא מהני כשכוש זנב בבהמה. וכ"כ השו"ג או' יו"ד. וכ"כ בס' נחפה בכסף בקו' פרי מפרי דף כ"ד ע"ב. וכ"פ התו"ז סי' ע"ג או' יו"ד. זב"צ או' כ"ג. וכתב שם הרב נחפה בכסף דאפי' בהפ"מ אין להקל. ומיהו כתב בזב"צ או' כ"ד דאם כפפה ידה לבד דאיכא פלוגתא בזה כמ"ש לעיל או' ך' וגם כשכשה בזנבה יש להתיר.

כז) ואכתי איכא תרי סימנין בגמ' (חולין ל"ח ע"א) שאם הטילה רעי ומתרזת כשרה ואם שוחתת פסולה. ובצועקת וקולה חזק כשרה ואם קולה חליש ונמוך פסולה. וכתב הטור דהרא"ש לא הביא זה בפסקיו וגם הרמב"ם לא כתבה. וטעמייהו כתב ב"י משום דס"ל דלית הלכתא כהנך. והיש"ש פ' השוחט סי' י"ט השיג ע"ז ומסיק דהני תרי סימני הלכה הם וכן הסכים הב"ח. פר"ח או' ו' פר"ת או' ו' לה"פ או' ז' בל"י או' ו' כריתי או' ח' זב"ת או' ט' חכ"א כלל ד' או' יו"ד. אבל השמ"ח או' ג' כתב דשאר פרכוסום כגון כשכשה בזנבה או בגופה או צועקת ומתרזת ומזונקת בגרונה וכדומה לא מהני ועי"ש בתב"ש או' ו' מ"ש להשיב על דברי היש"ש והפר"ח יעו"ש. וכ"פ הקומץ או' ה' שו"ג סוף או' יו"ד. פרי מפרי דף כ"ד ע"ב. תו"ז סי' ע"ג או' י"א. זב"צ או' כ"ה. מנחת יוסף או' ד' ואפי' בהפ"מ אין להקל. פרי מפרי שם.

כח) וכן כפפה ראשה ופשטה וגם נענועים הרבה וכפיפות ופשיטות בראש לא מהני כלל גם בעוף. דע"ק או' ד' זב"צ או' כ"ו.

כט) מסוכנת שלא פרכסה ה"ז נבילה דאו' ולוקין עליה ומותר לשחוט אחריה אמה או ולדה אותו יום כמ"ש לעיל או' יו"ד. ודוקא בדלא פרכסה כלל או דקה וחיה שפשטה ידה ולא החזירה אבל פרכסה קצת ונענעה באיזה אבר או צעקה או הטילה ריעי או זינקה בכח וכדומה אע"ג דכל אלו אין מתירין אותה מ"מ אין לשחוט אחריהם ואפי' עשתה פרכוסים אלו בתחלת השחיטה דמ"מ לא נבילה ברורה היא שמ"ח או' ד' קימץ או' ה' מנ"י או' ה'.

ל) וכל ספק שיש להסתפק בפרכוס ה"ז ספק נבילה ואסורה. שמ"ח סוף או' ז' קומץ או' ט' זב"צ או' כ"ז. מנ"י או' ט' יד אליהו או' יו"ד. ולכן אין לשום אדם לאכיל אפי' ע"י פרכוס אלא בנשחטה ע"י שוחט למדן ויר"ש שיודע כל דיני פרכוס על בוריין ולא יסמוך להקל בספק איסור דאו' קומץ שם. וגם בעל המסוכנת צריך להודיע לשוחט כדי שישים לבו לדיני פרכוס כי אפשר שהוא טרוד ולא ידע שהיא מסוכנת כדי לשית לבו לזה. ועיין לעיל או' י"א.

לא) [סעיף ב'] השוחט את המסוכנת בלילה וכו' או ביום במקום אפל. לה"פ או' ח' בל"י או' ז' שמ"ח או' ז' זב"ר בתמימים או' ט"ז. זב"ת או' יו"ד. זב"צ או' כ"ח. מנ"י או' ט'.

לב) שם. השוחט את המסוכנת בלילה וכו' בנר יחידי. ביה"ל. לה"פ שם. בל"י שם. אבל הזב"ת שם כתב בלילה שאין עמו נר כלל וצ"ע על דברי ביה"ל. וכ"כ זב"ר שם דלאור נר א' שפיר יכול לראות אם פרכסה כדינא וכשר בדיעבד וכתב דכ"ה דעת השמ"ח יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' כ"ט דאם שחט בנר יחידי וראה הפרכוס פשוט הוא דמותר בדיעבד ודלא כביה"ל יעו"ש.

לג) יש להסתפק בסומא ששחט מסוכנת בינו לבין עצמו ואומר שהוא הרגיש בפרכוס כדינו אם מכשירינן לה. כנה"ג בהגה"ט או' ב' שפ"ד או' ג' והרב ימין משה בססי' זה פשוט ליה לאסור כיון שכיון שאינו רואה אינו יכול לכוין דאפשר שיטעה בסימני הפרכוס יעו"ש. תו"ז סי' ע"ג או' י"ב. זב"צ או' ל'. דר"ת או' ל"ז.

לד) שם. ה"ז ספק נבילה ואסורה. ולא מהני כשמצא למחר כותלי ביה"ש מלוכלכים בדם. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ז' לה"פ או' ט' בל"י או' ח' כריתי או' יו"ד. זב"ת או' י"א. זב"ר בתמימים או' י"א יד אליהו או' ט'.

לה) שם. ה"ז ספק נבילה ואסורה. ואפי' הסכים ומצא כותלי החדר שנשחטה שם מלוכלכים בדם שנראה שזנקה בכח למרחוק ואפי' נודע שנעשה זה בסוף שחיטה כגון שלא היה צוארה נגד מקום זה כ"א בסוף שחיטה מ"מ לא מהני דאין פרכוס כ"א מ"ש חז"ל. שמ"ח או' ז' זב"ר שם. מנ"י או' ט'.

לו) [סעיף ג'] גדולי חכמים לא היו אוכלים מבהמה וכו' והוא מבואר בגמ' (חולין ל"ז ע"ב) דהא דאמר יחזקאל נבילה וטריפה לא אכלתי היינו שלא אכל מבשר כוס כוס פי' כוס כוס שאומרים שחוט שחוט שלא תמות לפי שמסוכנת היא. ב"י. לבוש. שו"ג או' י"ד. והטעם כתב שם השו"ג ממדת החסידות שמא לא פירכסה יפה יפה. וכ"כ השמ"ח או' ח' מחב"ר או' ב'.

לז) שם. אלא כל הרוצה להחמיר וכו' ובבהמת עכו"ם דליכא הפסד ממון משום מדת חסידות אסור אבל בבהמת ישראל משום הפסד ממון אפי' מדת חסידות ליכא אלא חומרא לגדולי החכמים. ש"ך סק"ח. כנה"ג בהגב"י או' ט"ז. פר"ח או' ח' שו"ג במחו' או' ג' ובא"ז כתב שראבי"ה כתב ע"ש הגאונים דבהמת עכו"ם לא מיתכשרא עד דקיימא בכרעא מאליה ואזלא ד"א בדקה ומלא קימתה בגסה. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. זב"ר או' ד' וגם זה אינו מעיקר הדין. פר"ח שם. ור"ל אלא ממדת חסידות. ובעירנו דאיכא גאבילה ושכר השוחט חשיב כבהמת ישראל ומכשרינן בפרכוס. תו"ז סי' ע"ג או' ד' זב"צ או' ל"א.

לח) והאידנא דנפישי התולין להקל ומקלו יגיד לו ראוי לכל בעל נפש ליזהר אפי' ממסוכנת ישראל אעפ"י שאינו נוהג בשאר פרישות וחסידות ואין כאן משום יוהרא כלל. שמ"ח או' ח' מחב"ר או' ג' עשרון או' י"ד. זב"ר שם. זב"צ או' ל"ג. יד אליהו או' יו"ד. דר"ת או' מ"ד.

טל) ואיתא בקידושין דף כ"א סוף ע"ב דהיתר אכילת בשר מסוכנת הוא דומה ממש להיתר אשת יפת תואר שלא דברה בהן התורה אלא כנגד יצה"ר ומוטב וכו' פי' דאם לא יתירו לו לשחוט המסוכנת לא יעמיד עצמו ויאכל אף אחר שתמות כמו דאמרינן ביפ"ת. עשרון שם. דר"ת שם. מ)

טל) חולה שהיא קרובה למסוכנת אין בזה אפי' מדת חסידות ומוכח הכי מהש"ס. תב"ש או' י"ד. מחב"ר או' ל"ד זב"צ או' ל"ד. ובס' ערוגת הבושם סוף או' א' כתב ומ"מ אי ידעינן שהיא חולה יש להחמיר בזה"ז כי הרופאים אומרים כולם בפה א' שיש סכנה לאכול מבהמה שהיא חולה וק"ל דחמירא סכנתא מאיסורא יעו"ש. דר"ת או' מ"ה. ועיין עוד באו' שאח"ז. מא)

טל) וכל הנאמר במסוכנת אינו רק אם אין בה שום חשש סכנה לאוכל מבשרה ע"כ בזמנינו זה אין לשחוט בהמה כזאת אם לא ע"פ רופא מומחה הממונה ע"ז ע"פ הממשלה יר"ה ולהשומע ינעם. קומץ או' ט' זב"צ או' ל"ב. מנ"י או' י"א. מב)

טל) ובהמה מסוכנת מותר לנוחרה כדי למכור הבשר לעכו"ם אם א"א לו בשחיטה. שו"ת פני אריה סי' ס"ה. מנ"י שם בליקוטי יוסף או' נ"ג. דר"ת או' מ"ג.

או בגערה ואם העמיד ביד לית לן ביה:

הרי זה נבילה ודאי דקים ליה לחכמים דמסוכנת שהיא בתכלית החולשא כשהתחיל לשחוט קצת סימנים אין בה כח לסבול עוד ויוצא נפשה והרי היא נבילה טרם גמר שחיטת סימני'.

ולוקין ומותר לשחוט האם או הבן אחריה דודאי נבילה היא.

ולמשיך עד אחר שחיטה ופר"ח דעתו דסגי בגמר שחיטה וכבר כתבתי בפלתי שהרבה להרים ראש נגד רבינו ירוחם דמחמיר וצריך דוקא אחר שחיטה כמעט רגע ע"ש:

בין שפשטה ידה וזו הפכה ידה ש"ך:

הרי זה פרכת ומותר ורבי' נזהרים בבהמת נכרי:

בעינו חלופי גי' יש בגמרא ואיכא גירס' גופו ויש להחמיר:

הרי פרכוס ואם קולה חזק והטילה רעי ומתרזת למרחוק וכדומה עיין בגמ' ופוסקים דמהני ג"כ ולהיות בלתי מצוי קצרו

בלילה דעת ב"י בנר אחד וזהו אינו דא"כ יכול לראות הניזוק אימת היה אם אמצע שחיטה או סוף שחיטה: רק איירי בשוחט באפילה ואמת מתחילה פסול הא בדיעבד כשר כדלעיל:

אם פרכסה אפילו כתלי בה"ש מלא דם שמא אמצע שחיטה זינקה:

הרי זה ספק נבילה והטור מכשר במצא כתלים מלא דם ועיין פלתי שכתבתו מאין למד הטור דינו ע"ש:

ולמשוך עד אחר שחיטה כ"כ רי"ו לדעת רש"י וקצת אחרוני' פקפקו כי לא נמצא כן ברש"י והרב הש"ך הראה כמה מקומות ברש"י דמשמע דבעי חיותא לאחר שחיטה והפ"ח השיג וכ' דכוונת רש"י בסוף שחיטה דהיינו בגמר רוב סימני'. ובמחילה מכבודו רוח יתירה הי' בו בזה כי אלו אין משמע ברש"י כלל ורי"ו כתב בשם רש"י היה לנו לטרוח ליישב דברי רש"י שיעלה במכוון לדברי רי"ו ומכ"ש שברש"י משמע כרי"ו להדיא בכמה דוכתי וכי לנו לדחוק שיהי' סתירה נגד רי"ו אין זה דרך הישר והעיקר כי באמת בעינן שיהי' בסוף שחיטה חי בהחלט וא"כ אם פרכס בסוף שחיטה א"א לצמצם דאולי כלה פרכוס מעט קודם יציאת נפשה בשחיטת רוב סימנים ולכך בעינן פרכס לאחר שחיטה כדי שיהיה ברור בסוף שחיטה הוה חי וזה נכון ומה התמי' הלא אף כי בשחיטת הבהמה הלא עדיין הי' חי ולולי דהתורה עשהו כמת הרי זה מטמא טומאת אוכלין וא"כ הרי יש בו חיותא ולכן עיקר כש"ך:

בלילה הטור פסק כר"א דאם מצא כותלי בה"ש דם כשר ותמה הב"י למה פסק נגד ת"ק #ב) ונראה דס"ל דטעמא דחיישינן באמצע שחיטה בא הדם ולא לסוף. וא"כ ע"כ צ"ל רוב מסוכנת אינו בחזקת חיים ואינו מפרכסים בעת שחיטה דאל"כ למה לא נוקמי ארוב ונימא ודאי זינקה מתחילה ועד סוף בשלמא באין דם זהו ראיה אלו היה בה חיות היתה מזנק אף כי זה דוחק דהא בראי' אינו מזנקי': מ"מ הוי ריעותא אבל לומר ולאסור אפילו בנמצא כתלי בית השחיטה מלאים דם מספק דלמא הוה באמצע שחיטה. א"כ אתה מחזיק מסוכנת לאיסור א"כ איך מותר לשוחטו ביו"ט דמבואר במשנה דמותר לשוחטה וכי עדיף ממלבנין הרעפים ועוף נדרס מספקא לן אי מותר לשוחטו יו"ט או לא וזהו יותר גרע דהא הוא בחזקת נבלה כ"כ דלא איתברר בפרכס וכשבאין לשוחטו לא נודע אם מפרכס או לא ושחט ביו"ט שלא כדת והוא לענ"ד קושיא גדולה ומזה הוכיח הטור דסוגיא דהתם הלכתא כהך דספיקא דמסוכנת להקל ולהעמידו בחזקת היתר: וא"כ שוחטין אותה דודאי יזנק ויפרכס כראוי ולכך פסק כוותי' ולענ"ד ראוי' הדברים לאומרן.

ולמשוך עד אחה"ש. עי' בשמ"ח שכתב ופשוט דכ"ש אם כל הפירכוס היה אחר השחיטה דשפיר דמי ע"ש ועי' בס' בינת אדם שער או"ה סי' ח' ובסוף השער שכ' דאפילו אם גם אחר השחיטה לא פרכסה מיד רק לאחר ששהה כמו רביעית שעה התחיל לפרכס אין כאן בית מיחוש לומר דהוי כזנב הלטאה דלא כס' זבח שמואל שכתב לאסור בזה אך אם חתכו כל המפרקת ורוב בשר עמו ולא פרכסה בשעת שחיטה רק לאחר שחתך כל המפרקת פרכסה לא מהני דזה ודאי הוי כזנב הלטאה. ורב אחד חולק ע"ז ודעתו גם בזה להכשיר והוא ז"ל חזר וכתב להעמיד דבריו ע"ש:

הרי זו ספק נבילה. [עיין בת' ח"ס סי' כ' שכ' הא דלא אמרינן אוקמא אחזקת חי כו' היינו משום דאיכא חזקה מתנגדת חזקת איסור שאינו זבוח ומזה נלמוד דבמסוכנת שנשחטה נאמן עליו עד אחד ואפילו אשה לומר שפרכסה שאין כאן חזקת איסור ע"ש]:

(סימן י"ז סעיף ח') כיצד הוא הפירכוס. בש"ס איתא עוד גועה ועבי' קלא הטילה ריעי ומתרזת למרחוק או כשכוש באזנה הוי פירכוס. וכתבו בטור וכן העלה הפר"ח דכן עיקר להלכה:

בגערה או במקל. אבל כשמעמידים אותה בידיה אין מוציאין אותה מחזקת מסוכנת. שם:

ה"ז נבלה. דכל שלא פרכסה בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם שחיטה. ש"ס:

ולמשוך עד אחר שחיטה. וכן פי' הב"ח ומהרש"ל פ' השוחט סי' י"ח כתב דמפי' רש"י שלנו לא נשמע כן הלכך נראה עיקר דאע"פ שלא עשתה הפרכוס אחר שחיטה רק עם גמר השחיטה כשר עכ"ל וכ"כ הב"ח דמפירוש רש"י שלנו לא משמע כן ולא עמדתי על סוף דעתם דהרי כך נראה מבואר מפירש"י להדיא בכולי סוגיא דפ' השוחט (חולין דף ל"ח ע"א) ע"ש בד"ה כל היכי ובד"ה א"ל רבא וד"ה שאני אומר וד"ה בסוף שחיטה ממשו בע"ב ד"ה זה פירוש למיתה ודו"ק וכן משמע בש"ס ע"ש:

או שכפפה רגלה כו'. כתב ב"י משמע דכשכפפה ידה בלבד אסורה וכ"כ בעט"ז בהדיא אבל הרשב"א והר"ן וכל בו בשם הר"ז וטור ור' ירוחם פסקו דאפילו כפפה ידה בלבד מותרת ומהרש"ל שם כתב שכן דעת הרי"ף והרא"ש ופסק כן וכ"כ הב"ח:

אפילו לא רפרף אלא בעינו. דע שיש חלופי גרסאות בש"ס וי"ג גפו במקום עינו ויש מהפוסקים דס"ל דרפרף בעינו לא מהני וכ"פ מהרש"ל והב"ח:

ולא כשכש אלא בזנבו. וכן כשכוש זנב בבהמה מהני כדאיתא במשנה וכ"פ הרא"ש וטור ור"י ושאר פוסקים ומהרש"ל והב"ח והעט"ז ומה שתמה בסי' ל"ח סעיף ל"ז דף קמ"ח ע"ב על הר"ב שלא הגיה כן אינו תימ' דס"ל כמ"ש הרב המגיד פ"ד מהמ"א בשס הרמב"ן והרשב"א דלרבותא נקט עוף דה"א גבי דידיה כשכוש זנב דבר קל קמ"ל וכ"ש בבהמה וכ"כ הר"ן ונראה מדברי הרב המגיד שם שגם דעת הרמב"ם שהוא כל' המחבר הוא כן ע"ש:

השוחט את המסוכנת כו'. ולא מהני כשמצא למחר כותלי ביה"ש מלוכלכים בדם ואע"פ שכתב הטור דמהני בכה"ג כבר תמה עליו בזה וגם בב"י תמה עליו וזה דעתו כאן:

אלא כל הרוצה להחמיר כו'. ובבהמת עובד כוכבים דליכא הפסד ממון משום מדת חסידות אסור אבל בבהמת ישראל משום הפסד ממון אפילו מדת חסידות ליכא אלא חומרא לגדולי החכמים כן נ"ל מדברי הרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א דלא כנראה מהעט"ז וכתב בא"ז שראבי"ה כתב ע"ש הגאונים דבהמת עובד כוכבים לא מיתכשרה עד דקיימא בכרעא מאליה ואזלא ד' אמות בדקה ומלא קומתה בגסה וכ"כ ראב"ן סי' רכ"ב ומהרש"ל והב"ח בשם הא"ז:

בגערה או במקל. פירוש אבל אם מעמידים אותה ביד לא מהני:

הרי זו נבילה. דקים להו לרבנן דזו נטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה:

אלא בעינו. בספר הטור כתוב בגפו וכתב רש"ל דהכי קי"ל להחמיר דלא סגי בעינו אלא בגפו:

אלא בזנבו. בב"י הביא שהרא"ש והר"ן ורמב"ן ורשב"א והרב המגיד ס"ל דגם בבהמה מהני כשכוש בזנב כסתם מתניתין והא דנקטיה רבא גבי עוף הוא לרבותא דכשכוש בזנב דבר קל הוא וה"א דלא סגי קמ"ל וכ"כ הטור רק שהוכיח ב"י מדעת רמב"ם דלא מהני כשכוש זנב רק בעוף ונראה דהסומך על כל הני לא הפסיד בפרט שהרמב"ם לא זכר בפירוש לאיסור ושוב מצאתי כן לרש"ל פ' השוחט סימן י"ט וכן מסיק מו"ח ז"ל:

(סימן י"ז סעיף א') שחטה ולא פרכסה כלל כו'. וכתב הבאר הגולה לשון רמב"ם בפ"ד מה"ש. צ"ל מהל' מ"א:

(סי' י"ז) הג"ה טור וכן אם היתה פשוטה והחזירתו אצלו הוי סימן. כן פסקו הרשב"א והר"ן ומהרי"ו ועיין ביש"ש פרק השוחט סימן י"ט ובב"ח דכן עיקר דלא כהרמב"ם והסמ"ג שמשמע מדבריהם דדוקא בענין דכפייה ופשטה והדר כפפתו והרי"ף והרא"ש נמי סבירא להו כהטור וסייעתו עיין שם ובהגהות שחיטות מהרי"ו שנדפסו בהענווא כתב וז"ל השוחט בהמה מסוכנת צריכה שתכוף רגלה וידה ותחזור ותפשוט או להיפוך כדי שנראה שעדיין יש בה חיות שלא יאמרו נבילה היתה קודם שחיטה וכל זה בבהמה דקה אבל בבהמה גסה די לה בכפיפת יד או ברגל לחוד עכ"ל. ותמהני בראש במה שכתב צריכה שתכוף ידה ורגלה לא ידעתי למה לי שניהם מיהו הא איכא למימר דאו או קאמר ו' מחלקת היא אבל מה שהשוה יד ורגל שצריכה שתחזור ותפשוט או להיפך הא ודאי ליתא דברגל ליכא מאן דפליג ואפילו פשטה לחוד מהני וכל שכן כפפה לחוד וזהו מבואר בגמרא בהדיא וביד נמי ודאי לרוב הפוסקים כפפה לחוד מהני ומה שכתב שלא יאמרו נבלה היתה כו' תמהני למה אסרה מפני מראית עין כדי שלא יאמרו הבריות נבילה היא הא נבילה וודאי היא כמו שכתב הרמב"ם וכדמשמע בגמרא דקאמר כל שאינו עושה כן בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם לכן ומה שכתב אבל בבהמה גסה די לה בכפיפת יד או רגל הוא ג"כ תמוה דהא בבהמה גסה אפילו בפשיטת יד או רגל לחוד מהני לכולי עלמא כמבואר בגמרא בהדיא ואין מי שחולק בזה ואפשר שלכך כתב שלא יאמרו נבילה היתה כלומר דודאי נבילה היא אבל מן הדין היה מותר בכל הנך גווני דאמרן והוא החמיר יותר משום מראית עין כדי שלא יאמרו כו' עכ"ה: