שולחן ערוך, יורה דעה ט״ו: שלא לשחוט בהמה עד יום שמיני ללידתה. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

שלא לשחוט בהמה עד יום שמיני ללידתה. ובו ג' סעיפים:
אפרוח כל זמן שלא יצא לאויר העולם אסור ולאחר שיצא לאויר העולם מותר מיד:

בהמה שילדה אם ידוע שכלו לו חדשיו דהיינו ט' חדשים לגסה וה' לדקה מותר מיד ביום שנולד ולא חיישינן שמא נתרסקו (פי' נכתשו ונכתתו) איבריו מחבלי הלידה ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אסור משום ספק נפל עד תחלת ליל שמיני:

אין סומכין על העובד כוכבים בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים (תשובת רשב"א סי' רמ"ג):

אסור. משום שרץ השורץ על הארץ שגם שריצתו בתוך הקליפה מקרי שרץ ועיין לקמן סימן ס"ו ס"ב וסימן פ"ו ס"ח:

מיד. וכתב בש"ך ואפילו לא נפתחו עיניו מיהו יש לאוסרה משום שקץ ואין לאוכלה עד שיגדלו הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים דכל עופות שלא גדלו כנפים אסור:

הלידה. וכתב הש"ך ואפילו איכא ריעותא שאינו הולך ואפילו אינו יכול לעמוד מותר ואפילו לא הפריס:

שמיני. וכתב בט"ז ואז מותר אפילו לא הפריס ואע"ג דגבי קרבן כתיב ומיום השמיני והלאה שאני קרבן דאינו ראוי להקרבה בלילה:

ימים. וכתב בט"ז ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא כמו שכתב רמ"א בסימן ק"י ס"ח משום דאין שייך כאן ספק ספיקא דע"כ יש כאן ספק נפל או לא ואי אפשר לך לומר את"ל נפל ואין זה דומה לספק זינתה פרק קמא דכתובות. וכ' בש"ך ואפילו אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו אינו נאמן כי אם בעדות אשה לבד מכ"ש כאן שהוא להשביח מקחו ועיין לקמן סימן ט"ז סי"א וסימן צ"ח:

ברייתא חולין דף ס"ה וביצה דף ו' וכת"ק הרי"ף והרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א והרשב"א בשם סה"ת

ברייתא שבת דף קל"ו וכרשב"ג

מימרא דרב נחמן חולין דף נ"ח

שם בשבת ברייתא וגמרא
(°) והא דכתיב מיום השמיני והלאה וגו' ההוא לקרבן כתיב דאינו ראוי להקריבו בלילה

הרשב"א בתשובה:

(ליקוט) אפרוח כו'. בחולין ס"ד דתניא כל השרץ כו' דברי ראב"י (עבמה"ב) וע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם לא כצ"ל וכ"ה בכל ספרי הפוסקים (ואף להגי' שלפנינו מ"מ זה מבואר בפ"ק די"ט ד' א'. דלא כהב"י בס"ס פ"ו שהוצרך לדייק מדברי רי"ף ורשב"א): ולאחר כו'. כרבנן ואף שאמרו משנת ראב"י קב ונקי דוקא במתני' אבל בברייתא לא. ת"ה נ"ד א' אבל הרא"ש בפ"ק די"ט פסק כראב"י וכתב דאף בברייתא קי"ל כראב"י כמ"ש ביבמות (ל"ז) ס' א' ועוד כ' בת"ה והר"נ דרב ושמואל ס"ל כוותייהו דרבנן מדפליגי בפ"ק די"ט שם בי"ט ש"מ דבחול לר"ה מותר וסתמא בשלא נתפתחו עיניו מדקאמר ראב"י אף בחול כו' לפי כו' אבל תוס' שם ד"ה אפרוח כ' דאתרמי כו' (ע"כ):

(סעיף ב') דהיינו כו'. בכורות ה' א' ונדה כ"ד א' יש בעוברין כו' ותוספתא פ"ג דחולין וכל פרקין דבהמה המקשה בגסה הוא:

עד תחלת כו'. שבת שם:

(סעיף ג') אין סומכין כו'. שהעובד כוכבים אינו נאמן רק בעדות אשה במסל"ת וכן בדרבנן אבל בדאורייתא לא ועבא"ה סי' תקי"ג ס"ו בהג"ה וע"ל סי' ס"ז סי"א וכ"ש בדבר שהוא להשביח מקחו דאפי' להחמיר ומ"ש תחת ידו אינו נאמן כמ"ש שם:

א) [סעיף א'] אפרוח כל זמן שלא יצא וכו' אסור. משום השרץ השורץ על הארץ. חולין ס"ד ע"א. טור. ומשמע שם דאיסור זה אינו אלא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכ"כ הב"ח אלא שהביא משם הסה"ת סי' ל"ג דאסור מה"ת משום נבלה אלא דאיסור משום שרץ הוא אסמכתא יעו"ש ועיין בפר"ת או' א' מה שהאריך בענין זה יעו"ש. הלכך לענין דינא ודאי מספיקא לא נפקא והוי ספק איסור תורה ונ"מ אם יש ב' קדירות אחת היתר ואחת איסור ונפל אפרוח כזה ולא ידעינן להי נפל הוי ס"ס שמא לא נפל לכאן ושמא מה"ת מותר ואיסורו מדרבנן וכל מידי דרבנן אני אומר לתוך איסור נפל ושרי. שפ"ד או' א' זב"צ או' א' ונראה שצריך להיות ג"כ רוב בתבשיל דמדאו' בטיל ברובא.

ב) שם. אפרוח כל זמן שלא יצא וכו' עיין לקמן סי' ס"ו סעי' ב' וסי' פ"ו סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד.

ג) שם. ולאחר שיצא לאויר העולם מותר מיד. משמע אפי' לא גדלו הנוצות ולא נתפקחו עיניו מותר. אלא שבטור הביא סברת ר' אליעזר בן יעקב דבעינן נתפקחו עיניו וכתב שכ"פ אביו הרא"ש ז"ל אבל בב"י הביא כמה פו' דסברי כת"ק דלא בעינן נתפקחו עיניו וכתב דהכי נקטינן ולכן פסק כן בש"ע. מיהו כתב בהג"א פ"ק דביצה וכגון שנולד עם הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לה קנים דכל עופות שלא גדלו כנפים אסר ר' יואל משום שקץ עכ"ל מא"ז. והב"ד הב"ח וכתב דהכי נקטינן. וכ"ה דעת הש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' פר"ת או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' שמ"ח או' א' מקום שמואל בחי' דינים ליו"ד סי' זה. מש"ז או' א' מחב"ר או' א' ער"ה או' ב' קומץ או' א' זב"ש או' א' ואם שחט בדיעבד קודם שגדלו הנוצות הפר"ת שם מתיר אבל השמ"ח שם כתב דאסורים. וכ"כ הקומץ שה. זב"צ או' ב'.

ד) והנה ביונים קטנים ראיתי היום שעל שטח גופם נוצותיהן הן כעין קנים קטנים ובכמה מקומות משטח גופן חסר הנוצות ונוהגין לשחטם ולאוכלם. ונראה דהיינו מצד שרוב ככל הגוף בזה וכיון שרוב הגוף מכוסה בנוצות דקנים ורובא דרובא ממנו הוא מכוסה היטב לזה לכ"ע מותר. דע"ק או' א' זב"צ או' ג'.

ה) גם נראה דמ"ש שיש בהם קנים א"צ תנאי זה כ"א על קנים הגדולים כעין דכנפים ודאחורי סוף גופם כידוע משא"כ נוצות קטני הגידול אף שיש בהם בעופות דעלמא קנים קטנים יוצאים גם מלמעלה על שטח גופם כקנים מ"מ אין זה בכלל קנים להא מילתא להצריכם בדוקא וכן משמעות הלשון נוצות הגדולים ואין שום פתחון פה על הנ"ל לכ"ע. דע"ק שם. זב"צ או' ד'.

ו) [סעיף ב'] בהמה שילדה אם ידוע שכלו לו חדשיו וכו' והאידנא אין אנחנו בקיאין בכלו לו חדשיו ואין לסמוך אכילוי חדשים כלל ולעולם צריך שיהיו ז' ימים. כריתי או' ט' שמ"ח או' ד' קומץ או' ב' זב"צ או' ה' וכ"כ באו"ח סי' תצ"ח או' מ"ג בשם כמה פו' יעו"ש.

ז) והנך ז' ימים בעינן מעל"ע דוקא ולא אם נולד סוף יום א' אם הגיע תחלת ליל מו"ש יצא מכלל נפל ומותר לשחטו. מש"ז או' ג' אבל השמ"ח שם כתב דלא בעינן מעל"ע ויום הלידה בכלל ובתחלת ליל ח' מותר לשחטו. וכ"כ הקומץ שם. וכן העלה בתשו' בית שמואל אחרון חי"ד סי' י"א דא"צ מעל"ע וכן העלה בתשו' תשובה מאהבה ח"א סי' קצ"ו וקצ"ז יעו"ש. וכן הסכים בתשו' ר' עקיבא איגר סי' נ"ז. וכ"כ בתשו' חת"ס חי"ד סי' י"ז. והב"ד פ"ת או' ב' וגם המש"ז באו"ח סי' תצ"ח או' ב' חזר בו ממ"ש כאן. וכ"כ היא"פ. וכ"כ השש"א באו"ח סי' תצ"ח או' א' זב"צ או' ו' וכ"כ באו"ח סי' תצ"ז או' מ"ז.

ח) שם. ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אסור וכו' ובדיעבד אם שחטו קודם ח' אסור לאכלו. שמ"ח שם. דג"מ. בית יהודה ח"א חי"ד סי' ל"ח. מחב"ר או' ג' זב"צ או' ז' וכן כתבנו באו"ח שם.

ט) שם. עד תחלת ליל שמיני. דמקצת היום ככולו כדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי ומיהו לקרבן דוקא בעינן יום ח' דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן דאורתא לאו בת הקרבה היא כדכתיב ביום צותו להקריב אבל מכלל נפל נפיק ליה. רש"י שבת קל"ו ע"א. ב"ח. ט"ז סק"ג. באה"ג. שו"ג או' ו'.

י) ואם שהה ז' אעפ"י שחלה כל ז' יצא מחשש נפל אפי' דרבנן. שמ"ח או' ד' קומץ או' ג' מנחת יוסף או' ב' רק עכ"פ בעינן שילך בכל אותן הימים ד"א הילוך יפה. קומץ שם. מנ"י שם.

יא) [סעיף ג'] אין סומכין על העכו"ם וכו' ואפי' העכו"ם מסיח לפי תומו אינו נאמן. ש"ך סק"ד. כנה"ג בהגב"י או' ד' לה"פ או' ה' בל"י או' ד' שמ"ח או' ה' שפ"ד או' ד' קומץ או' ד' ברכ"י או' ב' חכ"א כלל ד' או' ג' זב"ת או' ה' זב"צ או' ח'.

יב) אבל ישראל נאמן לומר שהם בני ח' מחב"ר או' ד' בשם תפארת למשה. פ"ת או' ד' זב"צ או' ט'.

יג) וכתב מהריק"ש שמעתי מפי בקיאין שכל שגדלו שיניה בידוע שעברו עליה ז' ימים שלמים עכ"ל והב"ד הפר"ח או' ה' וכתב וגם אני שמעתי כן. וכ"כ הער"ה או' ה' בשם המאירי דכל שיש לו ז' שינים יש לו ז' ימים דכל יום מתוספת לו שן א' עכ"ד. ועוד שמעתי לבדוק בקרנים שכל שאינם רכים עדיין שיכול לתחוב בהם הצפורן אלא שהם קשים וחדודים בידוע שעברו עליהם ז' ימים שלמים ולמעשה צריך לבדוק בשינים ובקרנים אם גדלו השינים והקרנים קשים וחדודים סמכינן עלייהו להתירם הא לאו הכי אין ראוי להתירם כלל. פר"ח שה. לה"פ או' ה' בל"י או' ה' כריתי או' ט' וכ"כ השמ"ח או' ה' אלא שכתב דזהו בגדיים אבל בעגלים די ביש קרנים יעו"ש ובתב"ש או' י"ח. וכ"כ חכ"א כלל ד' או' ג' דבעגלים די ביש קרנים. והכנה"ג בהגב"י או' ה' כתב ששמע מפי שוחט מומחה ששמע מפי רבו מומחה דלהכיר הולד אם הוא בן ח' ימים או פחות יבדוק בראש הגוייה אם הוא אדום פחות מח' ימים ואם הוא לבן יותר מח' ימים וכתב שבדק ומצא כן. והשו"ג או' ז' כתב דמנהגם לבדוק בטבור כל שנתייבש אעפ"י שלא נפל עברו עליו ז' ימים יעו"ש. והער"ה או' ה' כתב בשם המאירי דכל זמן שתולה טיבורו אינו בן ז' אמנם הפר"ת בסוף הסי' כתב דאין לסמוך על הטבעיים והבקיאים בזה הגם דהויא מלתא דרבנן ולא שרינן לה בנמצא בשינים ולא בקרנים חזקים ולא בראש הגוייה לבן והגם דהוו כולהו סימנים מידי ספיקא לא נפיק ואסור עד ח' ימים יעו"ש. וכ"כ בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ג' שאין לסמוך על שום סי' מהסמינים ונתן טעם כי הטבעיות משתנות לפי הזמן ולפי הארצות ובין אם העגל חלש או בריא יעו"ש וכ"כ באהל יצחק בז"ת שלו או' י"ד והב"ד בעשרון או' ו' יעו"ש. מיהו בתשו' חת"ס חי"ד סי' י"ז כתב להורות להלכה בנידון העגלים או שאר בהמה דקה הנקנים ע"י סי' דיהיב מהריק"ש שהביא הפר"ח והסכים על ידו התב"ש וכתב עוד הגם כי הפר"ת פקפק עליהם מ"מ נהוג עלמא כתלת סבי ועכ"פ בצירוף מסל"ת של עכו"ם שאינו מתכוין להשביח מקחו יש לסמוך אי איכא תרי סימנים ביחד עם מסל"ת יעו"ש. והב"ד פ"ת או' ה' אבל על נפילת טבור אין לסמוך כ"כ התב"ש שם. וכן הסכים בתשו' חת"ס שם סי' ט"ז. והב"ד הפ"ת שם. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ יש לילך בזה כפי מנהג אותו אותו מקום ואם מנהג אותו מקום שאינו מוציא ח' שינים או קרנים עד אחר ח' ימים יש לסמוך ע"ז ואם לאו אין לסמוך עד שישהה אצלו ח' ימים ויש לשאול ע"ז מן היהודים בעלי בקר וצאן של המקום ההוא. ולענין בדיקת השינים היינו התחתונים אבל עליונים לא יש לבהמה טהורה כמ"ש לקמן סי' ע"ט יעו"ש. וה"ד שינים אין להם בלחי העליון אבל מכתשות יש להם בין בלחי העליון בין בלחי התחתון כנודע. ועיין לקמן סי' ט"ז או' כ"ה.

יד) ולענין לסמוך על אומד הדעת יש להקל לעת הצורך מפי שוחט מומחה ובקי בטבע גידול העגלים במקום אשר הוא חונה שם וברור לו שא"א שלא יהיה בן ז' ימים ובלבד שיהיה מוחזק ביראת שמים שלא יקל ראשו באומדנא כל דהו. יא"פ שכ"כ בספרו בית אפרים סי' ג' פ"ת שם.

כ"ז שלא יצא לאויר עולם ויש בו משום שרץ ששורץ בתוך הקליפ' ואסור לשבור הקליפה להוציא האפרוח דהוי כנפל ועיין לקמן סי' ס"ו:

מותר מיד אפי' לא נפתחו עיניו והרבה מחמירין דדוקא נפתחו מיניו והב"ח מחמיר עד שיגדילו נוצה גדולה אשר רגילים העופות בהן ועיין לקמן סי' ס"ו:

שכלו חדשיו דהיינו ששמרו אותה ולא בא עליה זכר מן תחילת ט' חדשים בגסה ובדקה ה' חדשים:

וה' לדקה וכל חודש שלשים יום ואין יולדת למוקטעים ואע"פ שכתבו באה"ע דעכשיו הטבע משתנה בלידה לגבי בהמה אין לנו לחדש דבר מעתה רק כפי מאמר חז"ל והוא בגמ' דבכורות כ' ע"ש. ועיין שם ברש"י דכתב דימי לידה לבהמה רע"א יום ומזה למדנו דק"ל באשה יש שלשה ימי קליטה וא"כ האשה מתעברת לרע"ג יום ובבהמה החליט רש"י להתיר ברא"ע יום דאין שלשה ימי קלוטה גבי בהמה כלל וסגי ברע"א יום מן זמן שבא עלי' זכר ואז כלו חדשיו איקרי:

לא חיישינן שמא נתרסקו אפי' הי' לו קישוי לידה וגם א"י לעמוד ומכ"ש לילך מ"מ אין חוששין דלא מחזקינן ריעות' הרא"ש והר"ן:

שכלו לו חדשיו עיין פלתי שכתבתי לדעת מהרש"ל ורבני שפירא ברוקח דעתם דבכי ה"ג צריך לפרוס ע"ג קרקע:

חדשיו עיין פלתי שהעתקתי גם דברי הרמ"א בד"מ וש"ע א"ח דכל זה לכל ימות השנה אבל ביו"ט אסור לשחוט דלמא נמצא בו אחר שחיטה טרפות ושוחט בחנם בי"ט ועיין פלתי שבררתי דבריו באריכות מתוך סוגיי דגמ' וגם אף ביו"ט אם אין ריעות' שאינו יכול להפריס מותר וא"צ שיראה לעינים שמפריס ע"ג קרקע ע"ש.

אין סומכין כתב הט"ז ולא הוי ס"ס ספק כלו או לא כלו ואת"ל לא כלו דלמא שהה וכו'. ושגגה היה בכתיבתו דזה ודאי ליכא ס"ס דאם מצי אומר ואת"ל לא כלו תו א"י לומר דלמא שהה מה בכך אם לא כלו הרי הוא נפל גמור ולא יועיל שום שהיי'. רק להיפוך ספק שהה או לא שהה ואת"ל לא שהה דלמא כלו לו חדשיו וא"ש וע"ז תי' הט"ז דהכל בגדר שם אונס חד הוא דהספק אם הוא נפל או לא ויפה כתב ובחנם השיג עליו הש"ך בנה"כ. #(ט) בגדיים וטלאים ואנן אין בקיאין בכלו חדשיו ולכן צריך תמיד שהיי'. ונתנו אחרונים סימן בשינים וקרנים:

שמא נתרסקו אבריו מחבלי לידה והיינו כמ"ש הר"ן אפי' נתקשה בעת לידה מ"מ לא חיישינן דאזלינן בתר רובא ורוב ולדות אפי' בקשוי רב מ"מ הולדות בריאים חזקים. כ"נ מדברי הר"ן וצ"ל דאינו זה דהי' הבהמה מתקשה כלל בכלל ריעותא דאל"כ מה מייתי הגמ' סייעת' לר"נ מעגל שנולד ביו"ט דלמא שם לא נתקש' האם וצ"ל דגמ' ס"ל לדבר פשוט אם זולת קישוי לא חיישינן לריסוק אף בנתקש' לא חיישינן. וכן העלה התוס' והרא"ש אפי' אינו יכול לעמוד (ובתו' נאמר א"י להלוך והעיקר כרא"ש דא"י לעמוד) והיינו דחזינן בבירור שא"י לעמוד דאל"כ מה צורך תו' ורא"ש לראי' הא גמ' ערוכה בהפריס ע"ג קרקע כ"ע מודה דכשרה וא"צ למלת' דר"ן. רק דשם חזינן דעמדה ופשיט' דלית חשש רק אי לא חזינן אם עמדה או לא עמדה ה"א זולת ר"ן דעכ"פ בעי בדיק' וקמ"ל תוס' ורא"ש דאף זו לא קמ"ל ר"נ רק קמ"ל בריעות' לפנינו דחזינן דאינו יכול לעמוד או להלוך מ"מ לא חיישינן וע"ש בתוס' ומהרש"א ופשוט:

ואם אין ידוע וכו' #ה) הרא"ש בפ"ק דביצה כתב וז"ל והא דשרי לאוכלו בו ביום היינו בידוע שכלו חדשיו אבל אם לא קים לי' דכלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' כדאיתא בפר"א דמילה. וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק אברים כדאיתא פרק א"ט עכ"ל. וע"כ הטור בא"ח והקשו כולם דהוא נגד הלכה דקי"ל בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים והגמ' ביקש לסייע לר"נ מהך דעגל שנולד הוא ומומו ודחזינן שהפריס ע"ג קרקע אבל לפי דקי"ל כר"נ לית בה משום ר"א אפי' לא הפריס כלל וכמש"ל בשם הרא"ש גופי' אפי' לא עמד' ורבו בו המפרשים ליישבו. #ו) ואתפוש ראשון דעת מהרש"ל ביש"ש חולין דפי' כונת הרא"ש ודאי בקים לי' דכלו לו חדשיו א"צ הפרסת קרקע ר"ל כמ"ש הרא"ש בפא"ט רק מדלא קים לי' בגווי' צריך המתנת ח' ימים וגם הפריס בקרקע ונסייע בכך מרבני שפירא הובא ברוקח. והב"ח והט"ז תמהו על זה דכתב כמבואר בפ' א"ט ושם אין זכר כלל מלא כלו לו חדשיו דבעי הפרים על גבי קרקע וגם מה ענין כלו חדשיו להפריס על גבי קרקע. ונראה לישבו ומבלי לדחות דשריו הנעימי' בשני ידים: ונשוב ונאמר מה טעם בעינן הפריס וצ"ל הואיל ולא כלו חדשיו חלוש ביותר ויש לחוש ביותר לריסוק אברים זה #ז) הוא טעות גמור דאם באמת אינו בן ט' חדשים שלימים הרי הוא נפל גמור ולא יועיל שהי' ח' ימים ויותר רק שהוי ח' ימים עדות הוא דהוא ולד שלם ונגמרו חדשיו וכיון שכן הקושי' במקומו מה נשתנה זה הולד מולד שידוע לנו שהוא בן ט' וכי בידעתו תלוי: ואם נאמר אין ח' ימים לבד מעידים שגמרו חדשיו רק בצירוף מפריס פרסה בקרקע. א"כ כל הטעם דבמינן מפריס להוציא מידי נפל ולדעת כי גמרו חדשיו ואולם הרא"ש לא אמר זה רק לברר דלית ביה ריסוק איברים ואם נימא דודאי אם אין הולך ביום שנולד ליכא ריעותא דחולשת הלידה גרמה אבל זה ששהה ח' ימים ומ"מ אינו הולך אתרע וחוששין לר"א. דא"כ בכל ולדות אף דקים לן דכלו חדשים ואינן הולכין כמה ימים אחר הלידה נחוש לרסוק איברים: לכן #א) נראה לומר דס"ל הא דסי' שהיה ח' ימים לכלו לו חדשיו לאו בכל לדות ואיכא ולדות דלא מלאו חדשים ומ"מ שוהי' ימים רבים כאשר העידו חוקרי הטבע רק רוב ולדות אינו כן ובכל התורה הולכין אחר הרוב ורובם השוהי' ח' ימים ולד מעליא הם והא דבית הרחם אינו חוששין לר"א היינו כמ"ש דרוב ולדות אף שא"י לעמוד מ"מ לית בהו רסוק אבל סמך תרי מעוטי מועט דלא כלו חדשיו ומועט דא"י לעמוד אתרע רובא הרי זה ספק ואסור ולכן בעינן דיפרוס ע"ג קרקע ולית בי' חשש כלל וזה נכון לענ"ד וע"ז כוונו רבני שפירא ברוקח: אמנם עדיין צריך ישוב הרא"ש כתב וכן משמע פ' א"ט ושם אין זכר וראי' כלל וכלל ונראה דכבר כתבנו בסי' הקודם מה שקשה בסוגי' שם דפריך מברייתא עגל שנול' ביו"ט ומשני ביוצא דופן והדר פריך מן ושוים שאם נול' הוא ומומו עמו שזה מהמוכן ומשני דהפריס ע"ג קרקע ולא משני תיכף על ברייתא ראשונה כך וגם דקארי לי' מה קארי' לי' לשני בהפריס או עמד: ונראה דבברייתא דת"כ דרב תניא עגל שנולד ביו"ט מותר ואפרוח אסור שזה מוכן אגב אמו וזה אינו מוכן. ועיין מהרש"א שהעלה לדינא לרב דלא ס"ל דמתיר עצמו בשחיטה אם נולד עגל ח' ימים קודם יו"ט ולא קי' לי' בגווי' דכלו חדשיו אסור ביו"ט דמוקצה היא ולא שייך מוכן אגב אמו ע"ש. והארכתי בשרש הלזה בחבורי להלכ' יו"ט לרמב"ם. ולפ"ז יש להקשות למה קתני בברייתא עגל ואפרוח לתני הכל עגל ובכה"ג עגל שכלו לו חדשיו ונולד ביו"ט מותר דמוכן אגב אמו אבל דלא כלו חדשיו ונול' קודם יו"ט וביו"ט כלו ח' ימים אסור לשחוט דאינו מוכן אגב אמו ויהי' אפרוח נלמו' במכ"ש דאסור דלא שייך בי' אגב אמו כלל. ויש לומר הברייתא ביקש אגב אורחא ללמדנו דאפי' לא הפריס ע"ג קרקע ונולדה ביו"ט מותר בשחיטה ולא חיישינן לר"א וזה נלמו' הואיל דקתני סתמא נול' ביו"ט ולא קתני בי' עמדה וסתם ולד אינו עומ' ביום שנול'. וגם דומיא דסיפא אפרוח שנול' ביו"ט דלא שייך בי' עמידה כלל. וזהו אי קתני אפרוח אבל אי קתני דנול' ולא קי' לי' דכלו וכו' כנ"ל וזהו ודאי איירי בהפריס דזולת זה אסור כמ"ש מהרש"ל הנ"ל וה"א רישא מיירי בכה"ג דהפריס ע"ג קרקע. ולא הוה ידענא דבלי עמידה ג"כ לא חיישינן לריסוק איברים: וזה קושי' הגמ' דפריך מעגל שנול' ביו"ט דכוונה להך ברייתא הנ"ל דת"כ דרב ומוכח כמ"ש דלא מיירי בהפריס כנ"ל ומייתי שפיר סייעתא לרב. ומשני הגמ' ביוצא דופן וא"כ תו לא קשי' ליתני בסיפא בדלא ידעינן דכלו חדשיו וביו"ט כלום ח' ימים כהנ"ל די"ל הא דסמכינן על שהי' ח' ימים לומר ודאי אינו נפל היינו דבלא"ה רוב מסייע רוב בהמות ולדו' מעליא יולדי' ואינה מפילת כפלים וזה זה שהי' ח' ימים גורמים על היתר ועיין תוס' שבת ובכורות ובכמה דוכתי. וזהו בילדה דרוב בהמות אינ' מפילי' נפלים אבל אם חתכו הרחם והוציאו העובר אזדא הרוב דבאמת לא הולידה הבהמה ועל שהיה לחודא לא סמכינן. וא"כ ל"ל לא כלו חדשיו והכל מיושב ולק"מ. #ב) ודברי מהרש"ל מוכרחים. אך עם כל זה משה אמת ותורתו אמת רבינו רמ"א בד"מ כי ממקומו מוכרע שהרא"ש כתב בביצה ולא בחולין אלא מודה הרא"ש בכל ימות השנה מותר אבל ביו"ט לא דאולי ימצא טרפה באברים הפנימי' ויהי' שחיטתו ביו"ט ללא צורך והרגיש בעצמו בקושי' הט"ז ואחרונים דקי"ל עוף הנדרס מותר לשוחטו ביו"ט ופשטינן לי' מן אין מלבנין רעפים. ותו' הרמ"א שם יש לו חזקה וזה הנול' ל"ל חזקה זהו תמצית דבריו ועיין כה"ג: וכבר הקשה המ"א דגם שם ליכא חזקה דאינה #ד) מבוררת וצ"ל מבורר מכח רוב ואף בו יש רוב ולדות מעליא הן. ועיקר קושי' מה מייתי ראי' מן א"ט דשם ליכא ראי' כלל והלואי שלא יהי' לסתור. ונראה דהתוס' העלו שם בחולין דאף ר"נ לא מיירי רק ביש ריעות' דא"י לעמו' ולהלוך אבל בליכא ריעותא לכ"ע לא חיישינן לר"א דאזלינן בתר רוב ולדות. וצווחין בבי מדרשא א"כ מה פשיט הגמ' מהנך תרי ברייתא שנול' ביו"ט דלמא שם איירי דליכא ריעותא ומה צורך הגמ' להשיב דהפריס בקיצור ה"ל לדחות דליכא ריעותא. ונראה דודאי לפי מ"ש רמ"א דאף דבחול אין כאן חשש דאין חוששין לר"א ביו"ט דיש חשש לשוחטו ע"ש. וא"כ כשאנו דנין על בהמה מחמת ריסוק אברים לא על זה דנין אי מותר או אסור רק אי מותר לשוחטו ביו"ט או אסור. וא"כ ה"ל דבר שיש לו מתירין כי יכול להמתין עד ימי חול והשחיטה בלי פקפוק וכבר כתבתי לעיל סי' א' בשם הר"ן בדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא כי עד שאתה סומך על הרוב המתן עד שיבא המתיר וא"צ ודאי רוב בהמות כשרות ואין בו ריסוק רק עד שאתה תשחוט ביו"ט ותסמוך על הרוב המתן עד למחר וא"צ רוב לשחיטה: והן הן #ג) דברי הגמ' בסייעת' לר"נ דבית רחם אין בו חשש ריסוק כלל ולכך אף דאתרע וא"י להלוך ולעמוד מ"מ אין כאן ריעות' דל"ל דיש חשש רק בעמדה לא חיישינן דאזלינן בתר רובא א"כ בשחיטה ביו"ט הא לא אזלינן בתר רובא כהנ"ל דה"ל דשיל"מ ואיך שוחטין אותו ביו"ט אף דראוי לעמוד א"ו דליכא האן חשש כלל לריסוק. ודחי' הגמ' לעולם בלא יכול להלוך חוששין ובראוי להלוך מותר מכח רוב ולדות כמ"ש התו' וזה באמת השחיטה ביו"ט אסור דאין הולכין אחר רוב רק מיירי דודאי הפריס לפנינו ולא בראוי להפריס ובודאי הפריס תו ליכא כאן חשש וא"צ לרובא ומותר השחיטה ביו"ט וא"ש: וא"כ אף דקיי"ל כר"נ מ"מ למדנו מדבריו דאם יש בו ריעותא דאינו יכול לעמוד מכשירין מטעם רוב וא"כ ביו"ט השחיטה אסור כנ"ל אבל אם ראי' לעמוד בזה לשיטת ר"נ א"צ לרוב ומותר ביו"ט וא"כ צ"ל הא דכתב הרא"ש והטור שהפריס אין הכוונה שהפריס בבירור רק חזי להפריס לאפוקי שא"י לעמוד. אך לכאורה אין זה בגדר דשיל"מ דהא חמץ בפסח דעת פוסקים דלא הוה דשיל"מ דחוזר לאיסורו לשנה הבאה ולא שייך תו תאכלנו בהיתר וא"כ אף זו ד"מ ביום ראשון דפסח כשיגיע ז' דפסח יהיה ג"כ אסור לשחוט מטעם הנ"ל וא"כ חזר לאיסורו. אך זה אינו דכיון דאסיק בעמד תו ליכא חשש א"כ ה"ה בשהה מע"ל דכלל הוא עמדה ושהה מעת לעת חד דינא אית להו. וא"כ כיון דנולדה ביו"ט ראשון טרם הגיע יו"ט שני כבר עברו כמה מעת לעת ותו ליכא חשש איסור ושייך ביה דשיל"מ משא"כ בנדרת דעמדה לא מועיל ושהי' מעת לעת אינו מועיל עד שתלך או תשהה יב"ח וא"כ עדיין יכול להיות שתחזור איסורו אם לא הלכה והגיע יו"ט שני. וא"כ תו לא מיקרי דשיל"מ כיון דיש באפשרות לחזור לאיסורו וכיון דל"ל דבר שיש לו מתירין סמכינן ארובא ומותר לשחוט וק"ל: ובזה שכבתבתי דכוונת הרא"ש והוא דמפריס פי' דליכא ריעותא מיושב קושי' פר"ח בא"ח דהקשה להרא"ש מה מייתי סייעת' לר"ן מהך עגל שנולד ביו"ט הא מ"מ בעינן הפריס לשחוט בי"ט ואי איירי בהפריס בל"ה ליכא סייעתא דכפי מ"ש ניחא דידע דליכא ריעות' רק לולי דברי ר"ן לא היה מועיל מטעם דשיל"מ כנ"ל. מיהו בלא"ה תרצתי על קושי' הפר"ח כיש לדייק בגמ' שהפריס ופירש"י שפשטה רגלה לעמוד וכמו שאמרו פשטה ידה לעמוד וכו' ויש להבין מה ביקש רש"י מזה עד שהביא ראיה עלי' ולא פי' כפשוטה דבאמת הפריסה. ונראה דודאי לא נעלם מן ס"ד דאיירי בעמדה רק זה אינו במציאות ברגע אחת כשהולד נול' יעמו' ע"ג קרקע וא"כ למ"ד מוקצה לחצי שבת רגע זו קודם עמידה הי' מוקצה דאולי לא תעמוד ויהי' אסור בשחיטה מחשש ר"א. וכעין זו אמרו גבי בכור שנולד הוא ומומו דברגע טרם שראו המום אתקצאי ומשני דיתבו ב"ד שם ע"ש וא"כ כאן ל"ל עמדה דמה מהני ועכצ"ל דלית בי' משום ר"א ואין כאן חשש כלל (וזהו תניא דמסייע לך היינו ר"ן דס"ל ביו"ט מוקצה בריש ביצה דלמאן דפסיק כר"ש ליתא לכל זה) ומשני הגמ' שהפריס #ה) פירש"י לאו הפריס ממש דזה ג"כ אינו במציאות שיהי' תיכף בעת לידה רק פשט' רגלים וזהו יתכן במציאות תיכף בעת לידה וליכא מוקצה לחצי שבת ודו"ק. וא"כ אף קושי' פר"ח מיושב דאמת אף בדברי ר"נ צ"ל שהפריסה רק זה רק לכתחילה להתיר שחיטה כנ"ל וליכא ביה חשש מוקצה לחצי שבת: כדקיי"ל גבי טבל דלא קרוי מוקצה הואיל אם עבר ותקנו מתוקן ודו"ק: ובאמת אלו נאמר דמ"ש התוס' מילתא דר"נ בלי הלכה ולא כתבו כהרא"ש בלי עמדה וי"ל דתוס' ס"ל באמת אי עמדה צריכה בדיקה וכן דעת הגאון מהר"ג בתשובה שלו הובא בספר חות יאיר. דאיך אמרינן הפריס וכו' הוי כעמדה והא קיי"ל עמדה צריך בדיקה וזהו איבעי בביצה בעוף הנדרס #ו) ולק"מ דכבר הקשינו למה לא תי' על הך ברייתא עגל שנולד ביו"ט וכו'. ולפי הנ"ל ניחא דזה ודאי אינו שכיח שתיכף ילך רק יוכל לעמוד ואי ישנה שעמד' תיקש' קושי' הגאון מהר"ג הנ"ל ותפשוט וכו' אבל בברייתא שני' דבלא"ה מוקמינן שם בביצה בדעבד ולכתחילה אסור לשחוט שפיר משני שהפריס' והוי כעמד' וא"כ איך מותר לשחוט לכתחילה דבאמת אסור רק אי שחט לית בי' משום ריסוק אברי'. ובזה גם קוש' הפר"ח מיושב דלולי קושי' מר"נ לא קשה מדעת הרא"ש דמוד' הרא"ש דאי עמד' א"צ בדיק' כיון דלא חיישינן לר"א וא"כ ידע הגמ' דמיירי בעמד' ולא קשה ותפשוט דהא אין צריך בדיק' כלל ולק"מ ודו"ק:

אין סומכין וכו' הש"ך העתיק דברי רשב"א בתשוב' דכתב דאין נכרי נאמן רק בעדות אשה ש"מ אף מסל"ת אינו נאמן בזה דהא באשה ג"כ אין נאמן רק במסל"ת. ויפה דייק אלא הוא גופי' קשי' הא הך רק איסור דרבנן דמן התורה אפי' לא שהה כלל מותר דאזלינן בתר רוב ורוב ולדות נולדים בשלמו חדשיו ולד מעלי' הוא ולכך פסקינן מן התורה א"צ חליצה ועי' תוס' בכורות דף כ' ע"א חלב פוטר דנתנו טעם למה החמירו בדרבנן דבעי שיהוי ח' ימים ולא אזלינן בתר רוב: ולכאורה מדברי תוס' מוכח דלא ס"ל כר"ן דבשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דאל"כ אין כאן קושיא למה לא אזלינן בתר רובא רוב ולדות מעליא דהא יכול להמתין ח' ימים ומותרת והוי דבר דבר שיל"מ #ז) אבל באמת זה טעות דהר"ן אמר היכי דכבר קבעו חכמים לאיסורא כמו ביצה שנולדה ביו"ט דאסור ואנו באי' למידן על הך ביצה דניזול בתר רוב דלא נולדה ביו"ט ע"ז אמרינן דהוי דשיל"מ אבל כאן אנו דנין דלא היה לחכמים לתקן כלל איסור ושהיה כי אם לסמוך ארוב בזו לא שייך דינו של הר"ן ובית רחם אין בו משום ריסוק אברים ונתן התו' הטעם דאזלינן בתר רוב. ואף אנו נימא המתין עד מע"ל אלא דמחמת הרוב לא גזרו חז"ל מתחילה על כך ואף הנ"ל דכותי' ודו"ק כי נכון הוא. ובחידושי #ח) אמרתי ישוב על קו' תו' דהא אמרי' בגמ' דלולי דאזלינן בתר רוב א"א לאכול בשרא דלמא במקום נקב קשחיט רק אזלינן בתר רובא. וא"כ בלא שהה הרי חד מיעוט דלמא במקום נקב קשחיט ועוד מיעוט דלמא נפל הוא וסמוך תרי מיעוט' ואיתרע וכעין סברא זו כתב הר"ן גבי לוקחין ביצים דלמא עוף טמא הוא דסמוך תרי מיעוטא ואף זה כיוצא בו ודו"ק. עכ"פ לדעת כולם הוא רק איסור דרבנן ואולם מתוך דברים רבים ברשב"א ניכר שדעתו אפי' באיסור דרבנן אין נכרי נאמן במסל"ת ולכך מתמיר פה אבל לפי דקיי"ל בכמה דוכתי כש"ע ורמ"א דבדרבנן מסל"ת נאמן אף בזו נאמן וצ"ע:

שמא נתרסקו. עט"ז מה שהשיג על מהרש"ל ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן י"א שהצדיק דברי מהרש"ל בטוב טעם ועיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת באמצע תשובה ד':

תחלת ליל שמיני. עיין פמ"ג שכתב דבעינן שיעברו ז' ימים מעל"ע ואם נולד סוף יום א' אם הגיע תחלת ליל מוצאי שבת עדיין לא יצא מכלל נפל עד סוף יום המחרת ע"ש וכן משמע מלשון הט"ז סק"ב דנקיט בלשונו מעל"ע אמנם בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' ז' בתשובה מבן המחבר האריך בזה והביא הרבה ראיות דלא בעי מעל"ע וכתב שכן דעת התב"ש בסימן י"ד וסיים דאפ"ה אם יבא מעשה לידי קשה עלי להקל מאחר שמפורש בבעלי הוראה המפורסמים לאיסור ומ"מ המיקל לא הפסיד הואיל ובלא"ה הוא רק איסורא דרבנן (עיין בזה בדגמ"ר ובתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' י"ט ובספרו שו"ת שיבת ציון סי' כ"ד אם זה ברור דהנך ז' ימים הוא רק מדרבנן) ע"ש. שוב ראיתי בספרי פמ"ג החדשות נדפס בשם גדול אחד שכתב על דברי הפמ"ג הנ"ל דדברי שגיאה הם [עתה ראיתי שהרב ז"ל בעצמו חזר בו בספרו פמ"ג לא"ח סי' תצ"ח במשבצות סק"ב ע"ש גם בספרו תיבת גמא פ' ראה] גם בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סי' י"א העלה דא"צ מעל"ע ע"ש וכן העלה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קצ"ו וקצ"ז ע"ש וכן הסכים בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' קנ"ז ע"ש [ובתשובת חתנו הגאון חתם סופר סי' י"ז] ובדיעבד אם שחטו תוך שמונה עיין בדגול מרבבה מה דינו. ועיין בס"ק שאח"ז:

אין סומכין. עבה"ט סק"ה בשם ט"ז מ"ש ולא אמרינן דהוי ס"ס כו' ועיין בספר נקה"כ שכתב דאין התחלה לקושיא זו דאיך תאמר ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' מה בכך כו' ועיין בשער המלך הלכות יו"ט דין כ' מה שהקשה על הנה"כ בזה ועיין בתשו' בגדי כהונה חי"ד סימן א' שתירץ קושיתו וע"ש ועיין עוד בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' ו' ועיין בספר לבושי שרד בחידושי דינים אות ב' שנשאל ע"ד עיר אחת שהיו רגילים לשחוט עגלים הניקחים מעובדי כוכבים וא"י אם הם בני ח' ימים ועשו כך מפני חסרון ידיעתם ואח"כ בא חכם והודיעם שהוא אסור מה משפט הכלים שבישלו בהם עד עכשיו והורה שאותם הכלים שהיו בני יומן בעת שהודיעם החכם את האיסור אסורים לעולם אפילו אם מה שנתבשל בהם היה מעגל גדול קצת אשר למראית עין הוא בן ח'. אבל הכלים שלא היו אז ב"י מותרים (זולת כלים שהם בני הגעלה יגעילם) אפילו אם מה שנתבשל היה מעגל קטן אשר למראית עין לא היה בן ח' ע"ש:

על עובד כוכבים. עי' בספר תפארת למשה שכתב אבל ישראל נאמן לומר שהם בני ח' ימים אף דבדבר דאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן כדלקמן סי' קכ"ז סעיף ג' בהג"ה הכא שאני כו' ע"ש:

ח' ימים. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' י"ג שאין לסמוך על שום סימן מהסימנים ונתן טעם כי הטבעיות משתנות לפי הזמן ולפי הארצות ובין אם העגל חלש או בריא ע"ש וכתב עוד דאף שכתב התב"ש דגדלות לא הוי סימן היינו גדלות מעט שיש מקום לטעות אבל אומד הדעת שהוא בירור גמור אפשר להקל ולכן יש להקל לעת הצורך במי שהוא מומחה ובקי בטבע גידול העגלים של מדינה זו וברור לו דלא שכיח כלל שיהא בן ו' ימים גדול כ"כ ובלבד שיהא השוחט ירא שמים שלא יקל ראשו באומד כל דהו ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סי' ט"ז וי"ז כתב שם נדון העגלים או שאר בהמה דקה הניקחים ע"י סימנים דיהיב מהריק"ש. והביאום הפר"ח והסכים ע"י התב"ש. הגם כי בעל פרי תואר פקפק עליהם מ"מ נהוג עלמא כתלתא סבי ועכ"פ בצירוף מסל"ת של עובד כוכבים שאינו מתכוין להשביח מקחו יש לסמוך אי איכא תרי סימנים ביחד ואף דלכאורה למ"ש דגמ"ר דמש"ס ביצה ד' ז' מבואר דהוה ספיקא דאורייתא (עיין בט"א שם) וא"כ הא הני סימנים ודאי לאו דאורייתא נינהו ואיך נסמוך עלייהו זה אינו דהלא הדגמ"ר כתב טעמו בצדו משום דמיעוט נפלים הוה מיעוט המצוי כו' וא"כ נהי דהני סימנים ל"ד מ"מ ידעינן דרוב בני ז' ימים לית להו סימנים כי הני ועכ"פ מאותו מיעוט המצוי נפלים רוב דידהו לית להו הני סימנים ומדאשכחו הני סימנים וכבר ידענו שאינו ממיעוט המצוי נפלים כו' וע"כ יאכלו ענוים וישבעו ובפרט שיזהר להשגיח על הסימנים כמו שהזהיר בס' שמ"ח ונפילת טבור לא הוי סימן כלל וכלל ע"ש] וע' בתשובת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ בטור הראשון סימן ב' ובתשובת רדב"ז חלק ב' סימן תשכ"ו ובתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' אות ד' וסימן ס"ז וס"ח:

(סימן ט"ו ט"ז סק"א) והדרי' לכללא דיחיד ורבים וכו'. הא דפסיקא לי' בדעת הרי"ף דהך כללא דמשנת ראב"י קב ונקי הוא אפילו במקום שרבים חולקים עליו. נ"ל דהא הרי"ף בפ' שבועות הדיינים דקאמר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו ורבנן פליגי עליה וכ' הרי"ף דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי הרי דהך כללא אתמר אפילו היכא שרבים ח"ע ע"ש ובר"ן דכתב הגאונים דפסקו התם כרבנן ס"ל הך כללא לית' במקום שרבים חלוקים עליו ע"ש:

(שם ט"ז סק"ב) וא"כ אמאי נאסור כו' ז' פעמים מעל"ע מלשון זה משמע דבעי' ז' פעמים מעת לעת ול"א דמקצת יום הלידה ככולו וכ"כ בפמ"ג אבל בתב"ש כתב להקל בפשיטות ולענ"ד העיקר כהתב"ש דהא רשב"ג אסמכי' על קרא דשבעת ימים יהיה עם אמו והתם לא בעי ז' מעל"ע כדמוכח בתוס' ערכין (דף י"ח ע"ב) ד"ה משנתו. דהוכיחו דמנין שנים בקרבן מנינן משעת הלידה ולא מעת ההרצאה. מדאמרי' דשעות פוסלות בקדשים דאם בין שחיטה לזריקה נעשה בן שנה פסול. ואם איתא דמשעת הרצאה מנינן לא תמצא דין זה עיי"ש הרי דפשיטא להו דלהרצאה לא בעי ז' ימים מעל"ע דאל"כ שוב משכחת דכלתה השנה משעת הרצאה בין שחיטה לזריקה כנלע"ד בעזה"י:

(ט"ז סק"ד) קשה הא הוי ס"ס. בנקה"כ תירץ דאיך תאמר ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' הא מ"מ לא כלו ונפל הוא. ובשער המלך פ"א מהל' י"ט סתר זה. דהא הפר"ח העלה בדעת הרשב"א דלא בעי' ס"ס מתהפך וא"כ עדיין הוי ס"ס ספק שהה ח' ימים ואת"ל דלא שהה שמא כלו חדשיו עיי"ש. ולענ"ד אינו דלדעת הש"ך דבודאי לא כלו לא מהני ח' ימים וא"כ ל"ש כאן ס"ס דהכל אחד הוא דאנו אומרים שמא שהה ח' ימים ומוכח דכלו חדשיו ואת"ל דלא שהה ח' ימים דלמא בלא הוכחה כלו חדשיו וא"כ הכל הספק רק אי כלו חדשיו ופשוט וע' בתשב"ץ (בחלק ד' ח"א סי' ב') דכתב לקושטא דמלתא להתיר בסתם ולד מטעם ס"ס וההיא דהרשב"א דאין סומכי' על העובד כוכבים במסל"ת מיירי בקטנים יותר דנדמה יותר דלא שהה ח' ימים עיי"ש. אח"ז רב בא לידי ספר באר היטב יו"ד מהגאבד"ק בערלין זצ"ל וראיתי שהביא לדברי התשב"ץ אלו וסיים נקטי' מיהת מינה דעכ"פ יש לסמוך שפיר אסימנים שהביא הכנה"ג וכן מה שהביא הפר"ח בשם מהריק"ש עכ"ל: נשאלתי מחכם א' וז"ל ב' עדים המכחישים זא"ז בעדותן על עגל שנשחט אם היה בן ה' ימים אם לא דאפשר דאין ע"א נאמן להעיד שהוא בן ח' להוציאו מחזקת נפל ויש לצדד דנאמן דכל שבידו נאמן אפי' באתחזק איסורא וה"נ הי' בידו להמתין ח' ימים וגם י"ל דלא הוי חזקת איסור כיון דההיתר ממילא קאתי ודומה למ"ש תוספות גיטין (דף ב' ע"ב) ד"ה ע"א נאמן עכ"ל: תשובה הנה כל דבריו בזה שלא בהשגחה דאם נניח דהוי חזקת נפל תו לא מקרי בידו דאם הוא נפל לא יתקיים ח' ימים גם לא דמי לדברי תוס' גיטין דהתם עיקר סברת תוס' דמה שאומרת עכשיו שספרה ז' נקיים לא הוי נגד החזקה דמה שידענו מקודם דראתה דם קודם הז' ימים אותה ראיה אינה מזקת ואינה גורמת לאסרה עתה אחר עבור ז' ימים דמשום אותה ראיה לחוד ממילא מותרת עכשיו כיון שעברו ז' ימים אלא דבאת לאסרה דשמא ראתה ג"כ אח"כ וע"ז לא נתחזקה שתראה עוד מש"ה לגבי הראיה האחרת לא מקרי חזקת איסור משא"כ הכא דחזקת נפל גורם להיות קיים באיסורו לעולם הוי חזקת איסור גמור ובאמת בעיקר דינא פירכא דלא הוי כלל חזקת נפל דמיד שנוצר הוי ספק אם הוא בן קיימא או לא והעד שמעיד שהוא בן ח' הוי כמעיד שנתברר דמעולם לא היה נפל ומעולם היתה מותרת א"כ לא בא העד להוציא מחזקתו רק לברר שלא היה מעולם חזקת איסור ופשוט: אולם מה שיש לעי' די"ל דהוי חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ואינו בן ח' ימים וע' בב"מ (דף ק') בתוס' ד"ה ה"מ סומכוס וכו' והארכתי במק"א בביאור דבריהם בעזה"י דמשמע דהוי חזקה אלא דלא אלים כ"כ נגד חזקת מר"ק גם י"ל כיון דאם הוא נפל אין שחיטתו מטהרתו והוי כמתה מאלי' וא"כ אחר השחיטה יש לולד זה חזקת איסור שאינו זבוח כמו כל ספק בשחיטה ואף אם בא העד המתיר קודם שחיטה בעוד שהולד בחיים דגם לפי דבריו עדיין אינו זבוח ואינו מוציאו מחזקתו ועדותו רק דיש תקנה לזה בשחיטה וזה אינו נגד החזקה דכל בהמות כן הוא דיש להם תקנה בשחיטה מכל מקום נ"ל במה שמעיד שתהיה מותרת אחר השחיטה ואז כשנבוא להתיר לאכול ע"י עדות העד הזה מוציאים אותה מחזקת איסור אינו זבוח בזה ג"כ אין ע"א נאמן וראיה לזה מסוגי' דריש גיטין דפרכי' ולבעי תרי וכו' הוי אתחזק איסורא אף דהתם השליח מעיד קודם הגירושין שגט זה כשר לגרש בו דנכתב לשמה ובזה עתה אינו מוציאה מחזקתה דהא גם כפי עדותו עתה היא אשת איש אלא שמעיד דאפשר לגרשה בגט זה וזה אינו נגד החזקה דהא פשיטא דיכול לגרשה בגט כשר ואעפ"כ מקרי חזקת איסור במה דנדון אחר הנתינה דמגורשת ע"י גט זה עפ"י עדות העד וא"כ ק"ו הדברים דהתם בשעה שמעיד בודאי ביד הבעל לגרש אותה בגט כשר ולהוציאה מחזקתה מכ"ש בנ"ד דאין בידו לסלק החזקה דשמא הוא נפל ולא יתקיים ח' ימים. וקצת יש להסתייע דנ"ד מקרי חזקת איסור ממה דפסקי' דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן להעיד שהם בני ח' והטעם מבואר בתשו' הרשב"א (סי' רמ"ג) דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה לבד וקשה לכאורה הא מה"ת אזלי' בתר רוב דרוב ולדות בני קיימא ורבנן הוא דאצרכוהו ח' ימים כמ"ש תוס' יבמות (דף קי"ט) ומה"ט פסקי' באה"ע (סי' קנ"ו) דבמת הולד תוך ל' אם אשת כהן אינה חולצת וע"כ משום דמדאורייתא ל"ח לנפל דאזלי' בתר רוב וכל בדרבנן עובד כוכבים מסל"ת נאמן כמו בתרומה דרבנן כדאיתא בב"ק (דף קי"ט) ואין לחלק דבתרומת גוף האיסור דרבנן אבל הכא דיסוד דאיסור נפל הוא דאורייתא אף דמה"ת אזלי' בתר רובא מכל מקום כיון דחז"ל החמירו וחששו לנפל הוי כמו דאורייתא ולא מהני מסל"ת דז"א להמעיין במג"א (סי' תקי"ג) דכתב בשם רש"ל בביצים שהובאו למכור בי"ט אחר שבת דעובד כוכבים מסל"ת נאמן שנולדו קודם י"ט כיון דמה"ת אזלי' בתר רובא רק מדרבנן אסור משום דבר שיל"מ הוי בכלל איסור דרבנן ומסל"ת נאמן הרי אף דהתם הכנה הוא איסור דאורייתא מכל מקום כיון דמה"ת אזלי' בתר רוב והחשש הוא דרבנן מסל"ת נאמן א"כ ה"נ כן אע"כ דהכא מקרי אתחזק איסורא דאף בדרבנן אין מסל"ת נאמן כדקיי"ל ביו"ד (ססי' קל"ז): אמנם נלע"ד להקל דחזקת מעוברת לאו חזקה מעליא היא כיון דאין אנו יכולים לומר השתא דילדה ולא להגביל זמן מתי ילדה לא הוי חזקה לדעת הרשב"א בטוי"ד (סי' פ"א) גבי גבינות ואף דלא קיי"ל כהרשב"א מכל מקום לדעת הט"ז לקמן (סי' שצ"ז סק"ב) שכתב דבמת לפנינו אתרע חזקת חי אף דבכל החזקות אמרי' השתא הוא דאתרע שאני חזקת חי דעומד לכך ובודאי ימות עיי"ש ה"נ בחזקת מעוברת דבודאי יסתלק והרי ילדה בפנינו ויש לי להביא ראיה להט"ז מדברי תוס' יבמות (דף ס"ז ע"א) ד"ה רישא פסולי כהונה עיי"ש ודבריהם סתומים בתירוצם שם דמה מהני דעכשיו הוא בן ט' לפנינו הא בכל החזקות אף דאתרע לפנינו אמרי' השתא הוא דאתרע ולהט"ז ניחא דחזקת קטן עומד להסתלק בזה ל"א אוקמי אחזקה היכי דאסתלק בפנינו גם נלע"ד הא דנקטו תוס' בב"מ חזקת מעוברת דוקא התם דהלידה הוא עיקר הפעולה ואנו דנין ע"ז אם בשעת משיכת הפרה היתה עדיין מעוברת או שכבר ילדה בזה אמרי' כיון דרגע קודם משיכת הפרה בודאי היתה מעוברת מוקמי' אחזקה דגם בשעת משיכה היתה מעוברת ומה דאנו רואי' דילדה השתא הוא דילדה משא"כ הכא דהספק אם הולד הזה בן ח' אין חזקת מעוברת מכריע להסתעף מזה דאינו בן ח' והוא חילוק דק ונכון בעזה"י והראיה לזה בההיא דיבמות הנ"ל בספק קטן או גדול לא נקטו חזקת מעוברת לדון בזה שהוא קטן וגם לא שייך לומר בנ"ד דהולד היה בחזקת שאינו בן ח' אמרי' דגם עתה אינו בן ח' דהא פשיטא דבכל רגע ורגע נעשה יותר גדול בשנים משלפניו ודוקא מקטן לגדול שייך חזקה דברגע א' יוצא מקטנות לגדלות ונשתנה שייך לומר דאוקמי בחזקת קטן משא"כ הכא דיום ח' אינו משתנה ענין הבהמה לא במהותה ולא בשמה. והח' ימים לגלויי דמעולם לא היה נפל אבל לא שיהיה ענין שינוי והתחדשות בהגיעו לח' ימים פשיטא דליכא חזקה וגם בחזקת קטנות האריך בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' מ"א) דלא הוי חזקה כיון דיום יום הולך וגדל והאריך בכוונת תוס' יבמות הנ"ל עכ"פ הכא לענין ח' ימים דלאו ענין קטנות וגדלות הוא בודאי ל"ש לומר חזקה דאינו בן ח': והעיקר מה שיש לדון בנ"ד דהוי חזקת שאינו זבוח מכל מקום נלע"ד כיון דד"ת אזלי' בתד רוב ולדות אף דרבנן אסרו די שעשאו לספק אבל מכל מקום כבר נסתלק החזקה ע"י הרוב והוי רק ספיקא בעלמא וכעין סמוך מיעוטא לחזקה ומה דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן צ"ל באמת כיון דשרש איסור דאוריית' לא מהני מסל"ת ודלא כהרש"ל גבי ביצים הנ"ל והכי מוכח מדברי הגהת ש"ע יו"ד (סי' שט"ז) שכתב ודוקא בפרות שאין דרך שחולבות בלא ולד אבל בעזים שדרך שחולבות בלא ולד לא סמכי' על כך ויסודו מפסקי מהרא"י (סי' ק"ל) ומבואר שם דדוקא בפרות משום דלאו אורחייהו כל עיקר לחלוב בלא ולד בזה מצרפי' הקולא דמסל"ת היכא דאין לחוש דלהשביח מקחו אומר כן אבל בעזים שדרך שחולבות בלא ולד לא סמכי' אמסל"ת דאינו נאמן אלא בעדות אשה בלבד עיי"ש והנה באמת יש לעיין הא הך כללא דאין מסל"ת נאמן זהו דוקא בדאוריית' או בדרבנן באתחזק איסורא אבל בדרבנן ולא אתחזק נאמן ע' ש"ך (סי' צ"ח סק"ב) ואלו הכא בעזים חולבות דמדאוריית' פטור מבכורה דרוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדות ומדרבנן הוא דהחמירו לומר בזה סמוך מיעוטא לחזקה ונעשה פלגא ופלגא וכיון דרק מדרבנן הוי פלגא ופלגא וליכא חזקת איסור אמאי אין מסל"ת נאמן וצ"ל כיון דאיסור בכורה הוי דאורייתא אף דהחשש הוא רק דרבנן מכל מקום לא מהני מסל"ת והמהרא"י לשיטתי' אזיל דפסק בתה"ד (סי' ע"ט) בקונה מעובד כוכבים ביצים בי"ט אחר שבת דלא מהני עובד כוכבים מסל"ת כיון דהכנה ד"ת אין מסל"ת נאמן עיי"ש אף דמ"מ מה"ת הוי רוב דנולדו כבר אלא דמדרבנן אסור דהוי יל"מ מכל מקום אין מסל"ת נאמן כיון דעיקרו דאוריית' וכיון דהרמ"א פסק כהך דתה"ד בעזים חולבות ממילא מוכח דקיי"ל דבעיקרו דאוריית' והחשש דרבנן אין מסל"ת נאמן דלא כרש"ל והתמי' מתקיימת על המג"א דאזיל בשטת רש"ל ומשמע מדברי המג"א דמה דפסק שם הרמ"א דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן על הביצים היינו דס"ל כהמרדכי דליכא רוב להתיר דהביצים מיד שנולדים אוכלים אותם ומזה הוציא המג"א דבמדינותינו דשכיחי הרבה ביצים ודאי הרוב שמביאים מהנולדים כבד מסל"ת נאמן (והמג"א שם רמז ע' ביו"ד ססי' ט"ו נראה דכוונתו לקושייתנו הנ"ל דאם נימא דבעיקרו דאורייתא והחשש דרבנן מסל"ת נאמן אמאי אינו נאמן במסל"ת שהם בני ח' ימים) וזהו תמוה דא"כ אמאי בעזים חולבות אין מסל"ת נאמן הדרי' לקמייתא דהכא לא מקרי חזקת איסור. וע"א נאמן גם אף אם מקרי חזקת איסור הא הך מלתא גופ' דאין ע"א נאמן במקום חזקה הוא איבעיא דלא איפשטא ביבמות והכא דהוי דרבנן הוי ספיקא דרבנן ואף דהט"ז (ססי' ט"ו ) קרי לה לספק בני יומן דהוי דבר שיל"מ כבד תמה הש"ך לנכון דאין המתיר עתיד לבא בודאי ומלבד זה הא בממנ"פ אם יבא ההיתר דישהה ח' ימים ממילא גם עכשיו מותר וגם אפי' לדעת הט"ז דהוי דבר שיל"מ מכל מקום דוקא בספק במעשה אזלי' לחומרא אבל לא בספיקא דדינא כמ"ש הפר"ח (סי' תצ"ח סק"ג) ובתשו' שאגת אריה (סימן צ') ואני הבאתי ג"כ ראיה לזה מדברי הר"ן נדרים (דף מ"ו ע"ב) שכתב דבמדיר פירות אלו על חבירו וכן בנודר על עצמו פירות בלא אלו והחליפן הוא דמותר דהוי ספק דרבנן ולכאורה נהי דבמדיר על חבירו לא מקרי דבר שיל"מ דאין ביד המודר להתיר לו אבל בנודר על עצמו הא הוי דבר שיל"מ אע"כ דבספקא דדינא אזלי' לקולא וא"כ הכא דהוי ספיקא דדינא אם ע"א נאמן באתחזק איסורא אזלי' לקולא מכל הלין טעמי נראה דע"א נאמן דהם בני ח' ימים וע' תשו' הרא"ש (כלל נ"ב סי' ה') שכתב בתרי ותרי שמכחישים זא"ז בולד אשה אם היה חי ל' יום דאזלי' בתר רוב נולדי' הרי דלא חש לחזקת איסור דמסייע להעדים אחרים גם לדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' יבום) דע"א נאמן להעיד דכלו חדשיו וכן פסק המחבר (סימן קנ"ו ס"ה) ומשמע דה"ה במעיד דחי ל' יום וכולה חדא מלתא היא א"כ נראה דזהו ממש כמו נ"ד ואף דהרא"ש בתשו' ס"ל דא"נ וכמ"ש בהגהת ש"ע שם י"ל דשאני התם משום דאין דבר שבערוה פחות מב' ואף דגם מהפוסקים המתירים אין ראיה כ"כ לנ"ד די"ל דהתם חזקה דדייקא ומנסבה מסייע לה. מכ"מ י"ל כיון דחכמים החמירו יש לומר בבהמה רק משום גזירה דאטו אדם כמ"ש תוס' יבמות וכיון דבאדם גופא ע"א נאמן ה"נ בבהמה ומה דתליא בהכחשת עדים אם באו בב"א הוי עדות מוכחשת וכמאן דליתנהו דמי ואם בא ע"א המתיר תחלה הוא כב' ואין דבריו של א' במקום ב' וכדאית' להדי' בש"ע לקמן (סי' ל"ט) לענין סרכות הריאה אף די"ל דהתם מסייע לו רוב בהמות כשירות ה"נ מסייע לו רוב ולדות בני קיימא ואף דלדעת הריטב"א הובא בש"ך (סימן קכ"ז) דס"ל דבאיסורי' ע"א נאמן ול"צ לחיות כב' ל"א דהוי כב' מכ"מ הא בש"ע (בסי' ל"ט הנ"ל) פסק בפשיטות דגם באיסורי' הוי כב' ועכ"פ מידי ספיקא דרבוואת' לא נפקא אם הוי כב' וממילא בדרבנן אזלי' לקולא ומצד דבר שיל"מ אין לחוש כמש"ל כנלע"ד בעזה"י:

אסור. משום שרץ השורץ על הארץ (טור) שגם שריצתו בתוך קליפתו מיקרי שריצה וע"ל סי' ס"ו ס"ב וסי' פ"ו ס"ח:

מותר מיד. אפי' לא נתפתחו עיניו ב"י בשם רוב הפוסקים מיהו כתבו הג"א מא"ז דמשום דבר שקץ אין לאכלו עד שיגדלו הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים דכל עופות שלא גדלו כנפים אסר ר' יואל משום שקץ עכ"ל וכ"כ האו"ה כלל נ"ה דין י"א וכ"כ האחרונים:

ולא חיישינן כו'. ואפי' איכא ריעותא שאינו הולך תוס' וכ"כ הרא"ש וטור סי' נ"ח ור' ירוחם נט"ו אות ט"ז דאפילו אינו יכול לעמוד מותר וכב"י דאפילו היא מקשה לילד וכ"כ בשלטי הגבורים בשם הפוסקים וע"ל סימן נ"ח ובא"ח סי' תצ"ח ס"ה ובמ"ש שם:

אין סומכין כו'. לפי שאין עובד כוכבים נאמן אלא בעדות אשה לבד וכ"ש כאן שהוא אומר להשביח מקחו כ"כ הרשב"א בתשובה סי' רמ"ג ולפ"ז אפילו העובד כוכבים מסיח לפי תומו אינו נאמן דהא בעדות אשה קי"ל דאינו נאמן אלא במסיח לפי תומו וכמו שנתבאר בא"ע סי' י"ז וע"ל סי' ט"ז סעיף י"א וסי' צ"ח ס"ק ב' מזה:

לאויר העולם. בפ"ק דביצה (דף ו') פליגי ר"א בן יעקב ורבנן דראב"י ס"ל כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם ורבנן ס"ל כל זמן שלא יצא לאויר העולם ופסק רי"ף כרבנן וכתב הר"ן אע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי מ"מ כיון דקים ליה רבי יוחנן כרבנן ורב כראב"י וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י. וק"ל מאי אולמיה דהאי כללא מהאי כללא דמשנת ראב"י קב ונקי. ונראה דלבטל זה מפני זה והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכ"פ הרא"ש פרק א"ט וכ"כ כאן טור וש"ע. ותימא על הרא"ש שפוסק בפ"ק דביצה כראב"י וסותר דבריו בפא"ט וכתבתי דבר זה לפי שראיתי בהג"ה אשיר"י פ"ק דביצה וז"ל וכגון שנולד עם הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים אבל עופות שלא גדלו כנפים אסר רבינו יואל משום שקץ מא"ז עכ"ל ומו"ח ז"ל הביא הג"ה זאת להלכה ותמהני דרבינו יואל שאסר משום שקץ כמאן ס"ל ונ"ל דס"ל כראב"י ושיעור דנפתחו עיניהם ושיעור דגדלות כנפים שיעור אחד הוא וא"כ למאי דפסק הש"ע כרבנן לא קי"ל ג"כ כהך הג"ה אשיר"י:

ולא חיישינן שמא נתרסקו כו'. בגמרא אר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים פרש"י שאין חוששין שמא נדחקו ונתרסקו איבריו ואין צריך להשהותו מעת לעת ובעי לאתויי סייעתא מברייתא דעגל שנולד בי"ט שמותר לשוחטו ודחי ליה דלמא התם שאני דמיירי שהפריס ע"ג קרקע פרש"י ננער לעמוד ותחב פרסותיו לעמוד דאמרי' לקמן גבי נפולה עמדה מנפילתה א"צ מעת לעת ממילא לפי האמת א"צ שיפריס ומזה תמהו רבינו ירוחם ומהר"י בן חביב ומהרי"ל בליקוטים הביא בשמו והב"י בא"ח סימן תצ"ח על מ"ש הרא"ש בפ"ק דביצה וז"ל והא דשרי לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו אבל אם לא קים ליה דכלו לו חדשיו אסור עד ליל שמיני כדאיתא פ' ר"א דמילה וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא פא"ט עכ"ל וכ"פ שם הטור והוא נגד ההלכה דהא באמת אין צריך להפריס ותירץ ב"י שם בשם מהר"י בן חביב דלענין י"ט החמיר הרא"ש טפי וכ"כ רמ"א שם שיש חשש שמא ימצא ריעותא באיברים פנימיים ונמצא שחט שלא לצורך ולא דק בזה שתלמוד ערוך פרק ד' דביצה (דף ל"ד) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחוט בי"ט בהמה שנדרסה בכותל וצריכה בדיקה שמא נתרסקו איבריה מי מחזקינן ריעותא דילמא משתכח טריפה ושחט שלא לצורך פרש"י בשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמרינן ובדקינן מיהו סמכינן ארובא שאינן טריפות הכא בי"ט מאי א"ל תנן אין מלבנין את הרעפים בי"ט מפני שצריך לבודקן וחיישינן דילמא פקעי אלמא חיישינן ומחזקינן ריעותא א"ל אנן מפני שצריך לחסמן משנינן לה פי' לא משום פקיעה אלא דודאי משוה לה כלי בהיסק זה והנה הדברים ק"ו דמה התם דבחול אסור בלא בדיקה ואין לך רוב להיתר דדוקא גבי שאר בהמות יש רוב להיתר כדפירש"י משא"כ בנדרסת ואפ"ה שחטינן בי"ט עגל זה שבחול אין צריך בדיקה ואין בו חשש כלל ורובן ככולן הויין להיתר ולמה נחמיר בי"ט טפי וא"ל דשאני התם בנדרסה דהיה לו חזקה טובה כשנולדה משא"כ כאן זה אינו דאם כן מאי פשיט ר' זירא מבדיקת הרעפים דהא שם לא היתה חזקה טובה אי פקעי אי לא. ותו דכאן בעגל אין צריך לשום חזקה כלל כי אין כאן ספק והוה כשאר בהמות שהרוב כשירות כדפרש"י ועדיף מהם שהרי א"צ בדיקה כלל. כ"ז נראה פשוט אלא שראיתי למו"ח ז"ל בא"ח סי' תצ"ד שתיקן את דברי רמ"א כאן וכתב של"ד לנדרסה בכותל שמותר לשוחטה בי"ט כמ"ש הטור דהתם יש חזקה טובה משנולדה ואזלינן בתר רוב בהמות שהם כשירות ובלי ספק שלא עיין אז בגמרא בזה מטעם שזכרתי ואדרבה מוכח שכאן בנדרסה אין רוב להיתר דא"כ מאי שנא משאר בהמות וכפרש"י להדיא ואין שום מקום לחומרא כזו. ושמעתי מי שרוצה לתרץ דההיא שצריך להפריס היינו משום חשש שמא נפלה מבית הרחם לארץ ורב נחמן מיירי שראינו שנולדה ושבוש הוא דאין נפילה אוסרת אלא בנפלה מעשרה טפחים כמ"ש סי' נ"ח סעיף א' ואע"ג דקי"ל שם דבאם הפילו אחרים אפילו בפחות מי' חוששין לו היינו שאחרים זרקוהו בכח משא"כ כאן בלידה. ומלבד זה מה נפילה שייך בלידה דהא הבהמה כורעת לילד. וראיתי לרש"ל בפא"ט סי' ס"ג וז"ל ומה אעשה שלא הבינו כולם את דברי הרא"ש וקראו בדבריו ולא עיינו ושגו וטעו כי מ"ש הרא"ש וצריך שיפריס כו' קאי אמה שכתב דאי לא כלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' וגם צריך שיפריס כו' דלא אמר רב נחמן דלא חיישינן לריסוק איברים אפילו אית ביה ריעותא אלא בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו חיישינן וכמ"ש הרוקח בשם רבני שפירא ואפי' שהייה מעת לעת לא מהני ליה כ"ז שיש פה ריעותא שלא עמד עכ"ל ואני אומר כבודו הגדול במקומו מונח וכאן לא דק כלל חדא דהא כתב הרא"ש כדאיתא בפ' א"ט ושם לא הוזכר מידי מן כלו לו חדשיו והיאך יביא ראייה לדייק בלא כלו חדשיו דלא מהני מע"ל אלא הפריס כו' ותו דעירבב ב' דברים להדדי שאין להם ענין זה לזה דהא דבעינן שיהיה כלו חדשיו היינו שיצא מחשש ספק נפל כדאיתא בהדיא פרק ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) בכל ההלכה דכל שלא שהה ח' ימים הוה ספק נפל ואמרינן שם כל שכלו חדשיו יצא מספק נפל אבל אין ענין לומר כיון שלא כלו חדשיו נאמר שיש בו משום ריסוק איברים זה דבר שא"א לאומרו כיון דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים למה יהיה בו משום ריסוק איברים בלא כלו חדשיו וכי יש שינוי בין לידת ולד שכלו חדשיו ובין לא כלו חדשיו ומי הוא הנביא שיגיד לנו חילוק בזה אלא ודאי כל שלא כלו חדשיו ויצא מכלל ספק נפל בהמתנת ז' ימים ודאי אין צריך שיפריס כו' וכן מבואר בר"ן פ' א"ט דאין ריסוק בבית הרחם אפילו בלא כלו רק החשש משום נפל. וראייה ברורה מהא דאיתא בפרק רבי אליעזר דמילה רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע אקלעו לבי בריה דרב אידי עביד להו עגלא תילתא ביום השביעי אמרו ליה אי היית ממתין עד לאורתא הוה אכלינן מיניה כו' הרי שלא הקפידו אלא על שלא המתין עד יום הח' ואלו המתין היו אוכלים אע"ג שלא ראו שהפריס ולא שאלו כלל אחר זה אלא ודאי שהוא דבר שאין צורך בו דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ומה שהביא הרב ראייה מספר רוקח תמהתי על פה קדוש מה חשב בזה דשם סי' תס"ח מביא הרוקח וז"ל וכן ראיתי שאסר אבא מורי עגל שנשחט בתוך ח' ימים ואמר ודאי אם היינו יודעים בברור שכלו לו חדשיו היה מותר כו' אבל עתה שלא נודע אסור וכן הורו כל רבני שפירא עכ"ל הרי שלא אסר אלא תוך ח' ימים אבל לא זכר כלום שאחר הח' ימים צריך הפריסה על גבי קרקע שום רמז או רמיזה. ובר מכל דין תמוה על דעת הרב בזה דהא בכל מקום שיש חשש ריסוק איברים מהני שהייה מעת לעת עכ"פ כמו עמדה כמבואר בסימן נ"ח ובהדיא אמרו בגמרא עמדה אין צריך מעת לעת ש"מ דמעת לעת הוי עדיף להוציא ספק ריסוק איברים ובשום דוכתא בעולם לא מצינו שלא יועיל שהייה מעת לעת אלא דווקא עמדה זה לא עלה על דעת אדם ולא יעלה על לב לעולם וכן מבואר כאן דאחר ז' ימים אין שום דבר צורך עוד וא"כ אמאי נאסר בלא כלו חדשיו אחר ששהתה ז' פעמים מעת לעת ודוקא עמדה יעשה ההיתר ובודאי אגב ריהטיה כתב הרב כן ובאמת לא שגו הגדולים כלל בקושיא זאת והאמת כמ"ש רבינו ירוחם שיש ט"ס בדברי הרא"ש במה שהצריך הפריס כו' והטור נמשך אחריו בדרך העברה והעתקה בעלמא והאמת כמ"ש כאן שאם כלו חדשיו אין צריך שיפריס וכן אם לא כלו והמתין ז' ימים אין צורך כלל להפריס כנ"ל ברור להלכה ולמעשה והרב רש"ל לא יצא ידי חובת כל עיונו בזה:

עד תחלת ליל שמיני. ואע"ג דגבי קרבן כתיב מיום השמיני והלאה שאני קרבן דאין ראוי להקריב בלילה דכל קרבן הוא ביום דוקא.

אין סומכין על העובד כוכבים כו'. ) קשה הא הוה ספק ספיקא ספק שמא כלו לו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים י"ל דס"ל כי"א בסי' ק"י סעיף ח' דדבר שיש לו מתירין לא מהני ביה ספק ספיקא אך קשה על רמ"א שכתב שם דלצורך יש להקל וכ"כ בת"ח סוף ע"ד בשם הר"ן להקל בס"ס ביש לו מתירין והיה לו להתיר גם כאן אפי' בלא נאמנות הכותי וי"ל דאין שייך כאן ס"ס דע"כ יש כאן ספק נפל או לא וא"א לך לומר אם תימצי לומר נפל ואין זה דומה לספק זינתה דפ"ק דכתובות בתוספות:

(סימן ט"ו סעיף ב') ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אסור משום ספק נפל עד תחלת ליל שמיני. בס' ברכי יוסף כ' גדי שנשחט ונחלקו ב"א אם היה בן ח' מותר מכח ס"ס. ול"ד לנידון דהרשב"א גבי עובד כוכבים מסל"ת. ונראה דהיינו משום שכתב הט"ז דהתם הוי דשיל"מ והיינו כשעדיין לא נשחט משא"כ כשנשחט לא הוי דשיל"מ ומהני ס"ס. וא"כ ה"ה בספק אי היה בן ט' יש להתיר מה"ט. ובס' ת"צ מתיר מטעם אחר. אך לפמ"ש בשע"ה דל"מ ס"ס היכא דחשו חכמים למיעוט א"כ ל"מ אף שנשחט:

(סעיף ג') אין סומכין על עובד כוכבים בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהן בני ח' ימים. ואפי' מסל"ת אינו נאמן באיסור דאורייתא ש"ך וכתב הפמ"ג דמשמע לכאורה מדבריו דכל שא"י אי כלו לו חדשיו הוי סד"א דאי דרבנן מהימן עובד כוכבים מסל"ת כמ"ש בסי' צ"ח וקל"ז. אלא דא"א לומר כן כדמוכח בש"ע סי' קנ"ו וקס"ו וכ"ה בס' ב"א. ולא ראו שכבר הרגיש בזה הכרו"פ דהא מוכח שם דרוב ולדות אינן נפלין רק מדרבנן חיישי' למיעוט והיכא דאיכא רוב סמכינן אעובד כוכבים מסל"ת כדאיתא בא"ח סי' תקי"ג. גבי עובד כוכבים המוכר ביצים ביו"ט א'. וכ"ה בשו"ת תפארת צבי ומ"ש הפמ"ג דאפשר דהאי איתחזק מקרי דעד עתה הית' מעוברת וכ"כ בס' תפארת צבי. אך זה ודאי אינו דא"כ בא"ח שם גבי ביצים שמוכרים ביו"ט נמי נימא הכי ובהדיא כתב הר"ן דביצה לא איתחזיק איסורא ש"מ דלא מהני חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה והיינו משום דאמרי' העמד הולד בחזקת היתר שהיה לו במעי אמו. וכה"ג כתבו תוס' רפ"ג דבכורות. אבל א"ש עפ"י מ"ש בשו"ת נו"ב מ"ת חלק אה"ע סי' י"ט כתב דגבי נפל דבהמה הוי איתחזיק איסורא משום שהיתה בחזקת שאינה זבוחה וסמכינן מיעוט נפלים לחזקה דאינה זבוחה. דאי הוי נפל לא מהני לי' שחיטה דבמיעוט המצוי לכ"ע אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ולפ"ז א"ש דלא סמכינן הכא אעובד כוכבים מסיח לפ"ת דהא הוי איתחזיק איסורא. וזה דלא כמ"ש בס' תפארת למשה בפשיטות דהכא לא הוי איתחזק איסורא דהא גם ביום א' שרי אי ידוע שכלו חדשיו וכשחי עד יום ח' איגלאי מלתא למפרע שלא היה נפל מעולם והוי קודם ח' כחתיכה ספק חלב עכ"ד. ולפ"ד הנו"ב ז"א כנ"ל:
ועפ"ז י"ל ג"כ מה שהקשה בס' בינת אדם על דברי הפוסקים שכתבו דס' נפל הוי סד"א. דכיון דאיכא חזקה המסייע למיעוט נפלים בבהמה והוא מיעוט המצוי י"ל דמה"ת חיישי' לי'. וכן מד' הפמ"ג כאן מוכח דאי הוי כאן חזקה לאיסור הוי אסור מה"ת. ובזה נדחו דברי הטורי אבן בר"ה (דף ז) ובארתי בחבורי להרמב"ם הל' בכורות:
ובזה מיושב נמי מה דהיה קשה לדידי דאפילו בלא מסל"ת להני רובא דעלמא דאפילו בדשיל"מ ודבר חשוב מהני לומר כל דפריש כמ"ש ס"ס ט"ז. וכ"ה במ"ל פ"ז דמעילה דכי לא מהני רוב בדשיל"מ הוא בתערובות אבל אי יש לומר שהוא מן רוב של היתר דעלמא אף בדשיל"מ אמרי' אי לא איתחזק איסורא. וכ"כ הר"ן פ"ק דביצה אהא דאמרי' התם כי לא בדק אימא מאתמול הואי דאע"ג שהוא דשיל"מ אזלי' בתר רובא כיון דלא איתחזק אי' וזה דלא כמ"ש הצל"ח שם לדעת הרמב"ם שהשמיט ההיא סוגיא שסובר דלא אמרינן כל דפריש בדשיל"מ כלל (מיהו בתוספות נדה (דף מ"ד) כתבו דמעוטי נפלים הוי מיעוט המצוי. ולפמ"ש המשנה למלך פ"ג מהל' א"מ הוא מטעם גזה"כ דליתסר שום ס' נפל). ולפמ"ש הנו"ב אתי שפיר דאיתחזק איסורא דאינה זבוחה. ועפ"ז א"ש הא דלא מהני כאן ס"ס להרשב"א כיון דיש חזקה לאיסור. אבל לא א"ש למאן דמתיר ס"ס אף במקום וחזקת איסור:
[ועיין בס' שעה"מ הל' יו"ט שהקשה על תי' הט"ז כאן דהרשב"א ס"ל דס"ס אסור בדשיל"מ. דהרי הרשב"א דהוא מארי' דהאי דינא ס"ל דס"ס מותר בדשיל"מ. וי"ל ע"פ מ"ש הגה שם לחלק בין דשיל"מ בדאורייתא או בדרבנן כמ"ש המ"א סי' תקי"ג. והה"מ בהל' יו"ט. ומיהו משמע שם דהרמב"ם מתיר אף בדאורייתא. אבל כתב השעה"מ בהל' מ"א דדוקא בס' א' בגופו וס' א' בתערובות דלא איתחזק איסורא אבל בס"ס בתערובות דאיתחזק איסורא גרע כמ"ש הרא"ש ואוסר הרמב"ם:
עוד כתב שם דהא דמהני רוב בס"ס ט"ז הוא משום דהוי רובא דאיתא קמן (ובס' החיים כ"כ מדנפשי'). ותוס' דדמאי שהביא המ"ל בהל' מעילה הוי נמי ס"ס שמא מפירות ח"ל ושמא מפירות שנה שניה וממעות שנמצאו ומתיבה שנשתמשו כו'. אין ראיה דאזלינן בתר רובא. שהרי הרמב"ם כתב דאפי' מחצה למחצה חולין. וע"כ ה"ט דלא שכיח דאדם נזהר במעות מע"ש. ומה שהקשה שם ממ"ש הטי"ד דאזלינן בתר רובא גבי חדש. י"ל דהוי דרבנן. וכן מהא דמע"ש י"ל דבזה"ז איירי דרבנן. וא"ר דאזלינן בתר רובא דליתא קמן בדאורייתא כדליתא קמן]:
וראיתי לבעל משכנות יעקב בחלק אה"ע סי' מ' שכתב דרשב"ג דאמר כל שלא שהה ל"י באדם וח' בבהמה הוי נפל הוי ס' מה"ת ולא כמ"ש תוס' והרא"ש דא"א מדרבנן ומה"ת אזלינן בתר רוב ולדות בני קיימא. וה"ר מפ"ק דר"ה גבי בכור ב"מ דמונין לו שנה משנולד ומקשה מי קחזי. ומשמע מדאורייתא ל"ח לאכילה דאל"כ מאי מקשה דאטו משום איסורא דרבנן שרינן לי' לשהותו יותר משנתו דהוי אי' דאורייתא. וז"א ראי' רק לדעת הרמב"ם דשנה של בכור הוא מה"ת בבע"מ ומיושב בזה קושיית הטורי אבן. אבל לדעת החולקים וס"ל דא"א מדרבנן ויש ראי' לזה מירושלמי דר"ה פ"א דאי' התם אמר ר"א שנה של בכור בע"מ אינה מחוורת א"כ אין מהך דר"ה ראי' כלל. ועוד דבלא"ה י"ל דלשהותו הוי שוא"ת והכי מוכח בתוספתא שלהי מכות וברמב"ם הל' מעה"ק. וא"כ יש כח ביד חכמים להעמיד דבריהם ולעקור ד"ת בשוא"ת. ומיושב גם בזה לקושיית הט"א שם. וכן א"ש בזה מה שהקשה במשכנ"י לפ"ד התוספות והרא"ש דמאי מקשה בשבת מימהל היכי מהלינן לי' דאי אינו אלא חששא דרבנן שמא נפל האיך מקשה בפשיטות שנדחה מצות מילה בזמנה מחששא זו. ולפמ"ש לק"מ דה"נ כיון דאינו אלא שוא"ת יש כח בחכמים לדחות ד"ת מחמת גזירתם ואיסור שבות שאסרו מאיזה טעם אי' מחמת ספק. כדאיתא ביבמות פ' הא"ר ושפיר דמשום דס"ד דיש בזה אי' חבורה מחשש דרבנן שמא נפל דמי לשוא"ת ומה שהקשה דכיון דקרא דרשב"ג א"א אסמכתא וא"כ מנ"ל למילף מזה קולא בודאי כששהה ל' באדם וח' בבהמה יצא מידי נפל. לדידי' לק"מ דכיון דאינו אלא מדרבנן ומה"ת בלא"ה אזלינן בתר רוב והם אמרו להחמיר והם סמכו מכאן להתיר:

עד תחלת ליל שמיני. עבה"ט וכתב בנ"ב מ"ת סי' ז' לענין עגל שנולד ביום א' שעה קודם הלילה מוכח בכמה דוכתי דתנן ז' ימים א"צ מעל"ע וכדעת התב"ש בזה ואם כן מותר לשחטו במוצאי שבת אך לכתחלה אין לעשות מעשה שהרי דעת הפ"מ דבעינן מעל"ע דוקא ויש להחמיר לכתחלה ומ"מ מי שמורה להקל לא הפסיד וגם כיון דהנך ז' ימים הם מדרבנן דמדאורייתא רוב ולדות אינם נפלים ע"ש וכן בס' בית שמואל אחרון כ' סימן י"א והסכים לזה שא"צ מעל"ע ומבואר מדבריו שכן המנהג ועיין בספרי ב"א על טריפות בקונטרס התשו' שהארכתי בענין זה והבאתי שם דברי הרמב"ם שנראה מדבריו שהוא דאורייתא אלא שהוא ספק נפל ואין לוקים על הספק אבל ספיקא דאורייתא מיהא איכא והארכתי בדברי הש"ס והפוסקי' שם לענין אם לסמוך על דברי מסל"ת שהם בני ח' ימים ע"ש וע"ש בשו"ת בגדי כהונה מ"ש ליישב דברי הש"ך דלא כלו חדשיו לא מהני ח' ימים שזה נגד התוספות בשבת ע"ש:
כתב בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' נ"ו בעגלים שאינם בן ח' ימים שנוהגים היתר לשוחטם תוך ח' ימים לקחת הקבה שלהם להעמיד גבינות והמוכר אינו רוצה להמתין עד שיהיה העגל בן ח' ימים אלא מוכרו מיד כשנולד ואם לא יקנוהו היהודים יקנוהו הנכרים וכתב שאם אפשר לפייס שימתין יש לעשות כן ואם אינו רוצה אז יש לשחוט אותה עם כשרות ודאות ואם לאו לא יברך על השחיטה שלא יבואו להתיר הבשר לאכילה אלא ינחור אותם ועי' בסימן קי"ט ע"ש. וכתב בתפארת צבי סימן ס"ז בעגלים שיש ספק אם הם בני ח' ואם יש לסמוך על היתר קרניים ושיניים כו' ושם בסימן ס"ח כ' ג"כ בזה ע"ש ועיין בספרי שו"ת ב"א סימן ג' שכתבתי דכשנתברר שבמקומות האלו אין הסימנים מובהקים ושכיח שימצא קרניי' ושינים אף קודם ח' ימים המיקל בזה עתיד ליתן את הדין ע"ש. ולענין לסמוך על אומד הדעת יש להקל לעת הצורך מפי שוחט מומחה ובקי בטבע גידול העגלים במקום אשר הוא חונה שם וברור לו שא"א שלא יהיה בן ז' ימים ובלבד שיהיה מוחזק ביראת שמים שלא יקל ראשו באומדנא כל דהו ע"ש:

ואומר שהם בני ח' ימים. עבה"ט ועי' בספרי שו"ת ב"א בקונטרס התשובה סימן ג' ושם הבאתי דברי הש"ך בנה"כ שכתב שאין ס"ס דאת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים דמה בכך שיש לו ח' ימים הא לא כלו ונפל הוא כו' ובשטר המלך הלכות יום טוב הקשה ע"ז מדברי התוס' בשבת ד"ה מימהל ע"ש ועי' בספרי ועיין בשו"ת בגדי כהונה חלק יורה דעה סימן א' בענין זה: