א
האומר לחבירו קרע כסותי או של חבירי או רודף או נרדף ששיברו כלים ובו ד סעיפים:
האומר לחבירו קרע את כסותי שבר את כדי ע"מ שאתה פטור ה"ז פטור (וי"א אפי' לא ע"מ לפטור בפי' אלא שא"ל דברים שמשמעו כך כגון שא"ל שבור כדי וא"ל המזיק ע"מ לפטו' וא"ל הניזק לא יש לנו לומר דבתמיה קאמר לו ופטור) (טור ס"ב בשם הרא"ש) ואם לא אמר לו ע"מ שאתה פטור ה"ז חייב אע"פ שהרשהו להשחית בד"א כשבאו הכלים לידו תחל' בתורת שמיר' כגון שהיו שאולים או מופקדים אצלו אבל אם לא באו לידו בתורת שמיר' כיון שאמר לו קח כלי זה ושברו בגד זה וקרעו ועשה כן ה"ז פטור אע"פ שלא אמר לו ע"מ שאתה פטור (וע"ל עוד סי' שפ"ב מדינין אלו האומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך י"א דחייב וי"א דפטור) (ר"ן פ"ק דקידושין ב' הדעות):
ב
האומר לחבירו שבר כליו של פלוני ע"מ שאתה פטור ושברו ה"ז חייב ואע"פ שהעושה הוא חייב לשלם הרי זה האומר לו שותפו בעון ורשע הוא שהרי הכשיל עור וחזק ידי עוברי עבירה:
ג
רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו או אחר אחת מהעריות לאונסה ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי הוא מתחייב בנפשו שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ולכן פטור מהתשלומין ואם הנרדף שבר כלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חמור מגופו ואם היו של אדם אחר חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב (וע"ל סי' שנ"ט ס"ד) ואחד שרדף אחר הרודף להציל את הנרדף ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור כדי שלא יבואו מלימנע מלהציל את הנרדף:
ד
ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד א' מהם והקל מהמשא והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם: הגה וי"א דוקא שטענו יותר מדאי דהוי המשוי כרודף אבל אם אינה טעונה יותר מדאי ובא נחשול לטבען חייבין לשלם ומחשבין לפי המשוי ולא לפי הממון (רמב"ם פי"ב דגזילה והמ"מ סוף הלכות חובל) ואע"פ שלא הטיל רק משוי של א' כולן משלמין (טור) הכניס חמור בספינה וקופץ בספינה ובקש לטבעו ובא א' והשליך החמור לנהר אם דרך להכניס חמורים בספינה אז המשליכו חייב לשלם ואם לאו פטור דאז החמור מקרי רודף וכל כיוצא בזה וכן נ"ל עיקר (מרדכי פרק הגוזל בתרא ותשובת מיימוני דספר נזיקין סי' כ'):
באר היטב חשן משפט
ש״פ
א
פטור. ולא אמרינן שדרך שחוק א"ל כן ויתחייב כמו אם א"ל קטע את ידי כו' והפטר דחייב כמ"ש לקמן סי' תכ"א סי"ב דשאני חבלה דגופו מחבלה דממונו. סמ"ע:
ב
להשחית. דא"ל דדעתו היה שיקרענו וישלמנו. שם:
ג
שמירה. ע"ל ס"ס ש"א ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סימן ש"ו ובתשו' רשד"ם סי' נ' ושמ"ה ותל"ה ובש"ג פרק המפקיד דף ע"ט סוף ע"א:
ד
עור. קראו עור אע"פ שידע שהוא של חבירו מ"מ מדא"ל ע"מ לפטור סבר שבאמת כן יהיה שיפטור. סמ"ע:
ה
מהעריות. ל' טור בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחר זכר לרבעו כו' ור"ל אע"פ דבח"כ אין על הרודף חיוב מיתת ב"ד מ"מ פטור על שבירת הכלים כיון דקלב"מ שמתחייב בנפשו בידי שמים עכ"ל הסמ"ע וכל זה תמוה דסוגיין דעלמא לאפוקי מדר"נ בן הקנה ולא אמרי' קלב"מ אלא בחייבי מיתות ב"ד כדאי' בכתובות דף ל' ובשבועות דף ל"ג וכמה דוכתי וכ"פ כל הפוסקים בהרבה מקומות ועוד דאפי' ר"נ מודה הכא דבעידנא דרדף חייב בתשלומין כדאיתא בכתובות שם דמעידנא דאגבייה קנייה כו' ע"ל סי' ש"נ ולקמן סי' שפ"ה אלא הדבר פשוט דהכא ה"ט דמתחייב הריגה דהרשות להנרדפים להרגו ולהציל עצמן בנפשו וכן מוכח להדיא בש"ס ב"ק דף קי"ז ובסנהדרין דף ע"ד כן פרש"י שם להדיא במ"ש שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ולדבריו קשה ל"ל רודף וזה ברור וכ"כ הגאון אמ"ו בגליון סמ"ע שלו. ש"ך:
ו
וי"א. עיין בסמ"ע שהאריך בחילוקי דינים בזה וכתב דמיירי כשא' או שנים מבני הספינ' שהטעינו בספינה באחרונה הן הן שהכבידו בטעינתן כו' היינו כששכרו לספן באחרונה אבל אם שכרוהו בשו' ביחד לא הפסיד זה האחרון כן נ"ל וכל הישובים בסמ"ע דחוקים ויפה כוון הנ"י שמהרמב"ם משמע דבכל ענין פטור ולכך השיג הראב"ד וכ"כ רש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב ע"ש. שם:
ז
אבל. אין ל' זה מדוקדק דלדין זה כ"ע מודים ועיין בתשובת רשד"ם סי' שמ"ד ושפ"ט. שם:
ח
להכניס. דהיינו שאין דרכן לקפוץ ש"ך:
ט
לשלם. וכ"פ מהרש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב ע"ש וכן עיקר ודלא כע"ש שכ' וי"ח. שם:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ש״פ
א
א) ל' רמב"ם מפ"ה מה' חובל ומזיק וכ' ה' המגיד משנה (בפ"ח דבבא קמא דף צ"ב ע"א) ואקשינן עלה שם וכו' ר' יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תניא נמי הכי וכו' ופי' כשאמר הן בתמי' הוא כלאו וכשיאמר לאו בתמיה הרי הוא כהן וכו' ולא הביא הרב המחבר בתמיה לפי שהוא פשוט ע"כ וכן פירש"י שם והאי דנקט חיוביה לגבי מכה ופצוע ופטור לגבי ממונא אורחא דמלתא נקיט דמחיל אינש אממוניה טפי מגופיה
ב
ב) וכן כתבו התוס' שם דף צג ע"א וז"ל שם מסתמא בתמיה קאמר כיון שמתחלה א"ל קרע את כסותי וכו'
ג
ג) שם די"ב מברייתא ואוקימתא דרבא שם
ד
ד) שם די"ג ושם במשנה דף צב ע"א
ה
ה) ל' הטור ס"ד וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' חובל ומזיק דין י"ב י"ג וי"ד מימרא דרבה פרק הגוזל בתרא דף י"ז ע"ב ובפ"ח דסנה' דף ע"ד ע"א
ו
פי' שהרי ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף
ז
ו) ל' הרמב"ם שם דט"ו ופי' ה"ה שם דבריו כמ"ש הרמ"א בשי"א דאיירי שטענוהו הא' יותר מדאי אז המשוי הוי כרודף והיינו עובדא דחמרא שם ונלפע"ד שפירש' כפי' רש"י שהיו כבר האנשים בה בספינה וזה הכניס אח"כ החמור ובהכבדת החמור בעי הספינה לאטבועי דהוי רודף שהכביד אותם וכן כ' הנ"י שם ובגירסת שהעתיק ה"ה אבל לגי' הספרים וגיר' הרי"ף דגרסי דקדים חמרא לחבר' וכו' צריך לפ' שהיה החמור משונה שהיה מרקד ומקרטע ודחפו א' מהם שלא תטבע הספינה ופטרו רבא משום דהוי רודף ומ"ש המרדכי והביאו הרמ"ה שאם דרך להכניס החמורים וכו' המשליכו חיי' ע"כ הוא תמוה נלע"ד הלא גם האדם אם ישנה באיזה מעשה ויכניס הספינה כלה בסכנה ניתן להצילו בנפשו וכבר תמה גם הב"י בזה ע"ש ומ"ש הרמ"א פי' ה"ה בשי"א משום דיש להראב"ד והנ"י פי' אחר בדברי הרמב"ם וכפי פי' ה"ה הדין אמת ויש להרב סמ"ע עוד פי' אחר בדברי הרמב"ם ע"ש כי אכמ"ל
ח
ז) מבואר לעיל סי' רע"ב בסי' יז
ט
ח) לא הוא לבדו אלא כל הנמצאי' בספינ' שהרי בהשלכ' החמור ניצולו כולם וכ"כ הב"ח ועיין במ"ש בסמוך לעיל
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ש״פ
א
וי"א כו'. כפי' תוס' ד"ה ור"י כו'. ופ' כר"י דת"כ וכ"פ הרי"ף ורא"ש. ורמב"ם וש"ע פ' כרבא כמ"ש ברמב"ם להדיא שאין אדם מוחל כו' וכ' המ"מ דס"ל דר"י ל"פ על רבא דר"י קאמר בהכני דמוחל אדם כמ"ש רש"י ד"ה רבא אמר כו' ומפ' כפירש"י דהחילוק בין ל' בתמיה בין ל' ניחותא ולכן השמיטו דמילתא דפשיטא הוא וכ"כ כ"ז הרשב"א בשם הראב"ד וצ"ע:
ב
האומר לחבירו זרוק כו'. קדושין ח' ב' תנם ע"ג סלע כו'. וכ' הרשב"א וא"ת אמאי אינה מקודשת מדין ערב כמש"ש ז' א' וי"מ דהתם דאמרה ואתקדש אני לך והכא בדל"ק ואתקדש וכ"כ הרא"ש בשם מקצת גדולים אלא שלשיטתו דוקא אם התחילה היא מעיקרא וכמש"ש בתוס' והר"ן בשם הרמב"ן כ' דבסלע אפי' אמרה ואתקדש לאו כלום הוא דלאו מידי עבד אפומה אבל בכלב שם באמרה ואתקדש היא מקודשת כיון שהוציא ממון ע"פ וכן בדיני ממונות בא"ל זרוק מנה לים ואתחייב כו' וא"ת הא קי"ל כשמואל בב"מ צ"ט א' כמ"ש תוס' שם ד"ה אמר כו' י"ל דהתם משום דל"ק בהדיא ואתחייב אני לך א"נ י"ל דהתם משום שבידו להחזירה משא"כ בכה"ג וההיא תנהו לכלב דקא' שם בדלא א"ל ואתקדש לך וכ"כ הרשב"א בשם י"מ והקשה הרשב"א עליהם דא"כ שהטעם משום דלא לשם קדושין קאמרה הא דאמרינן שם כלב רץ אחריה מהו בההוא כו' הכי הל"ל כיון דמציל לה לשם קידושין קא אמרה או לא ולישנא דבההוא הנאה כו' מ' דהטעם דלאו מידי שקלה וכאן איכא הנאת הצלה דשויא פרוטה אלא דבכ"ז אפי' אמרה ואתקדש לך לאו כלום הוא דוקא באמרה תנם לאבא לאביך לפלוני שם בדל"ק ואתקדש לך דאינה מקודשת אלא ביש לה הנאה כגון כלב שלה וכיוצא דאז הוי כאלו קבלה היא או שאמרה ליתן לבן דעת ואמרה ואתקדש לך מדין ערב אבל כשהמקבל אינו בר זכיה אין כאן דין ערבות וכן זרוק לים ואתקדש או אתחייב לאו כלום הוא וגרסי' בירושלמי בפ"ב הלכה א' התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכהו לים או לנהר אינה מקודשת תנהו לעני מקודשת בכ"מ לא נכנס תחת ידה כלום הכא איתמר מקודשת והכא איתמר אינה מקודשת א"ר אבהו רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה טובה לעני אלמא דהטעם משום דלא נכנס תחת ידה כלום ואפי' אמרה ואתקדש לך וז"ש לעני מקודשת ובגמ' דידן אמרינן אינה מקודשת משום דל"ק ואתקדש לך ושם בדקאמרה כנ"ל וז"ש רוצה כו' ר"ל מדין ערב ועוד בירושלמי שם תן מנה לחרש ואתקדש אני לך אינה מקודשת שאינו בר זכיה וכ"כ הר"ן בשמו וכ"כ הרא"ש אלא שכ' שיש להחמיר לענין קדושין ועבא"ע ס"ס למ"ד:
(ליקוט) האומר כו'. עמש"ש והכלל כי אף באמר תן לפלוני תוס' ורא"ש מחלקין בין התחיל הבעל או האשה ורשב"א וש"פ מחלקין בין אומרת ואתקדש לך או לא אבל כאן אף בהתחיל ואמר זרוק כו' ואתחייב וכן ואתקדש לך פליגי והרא"ש נסתפק שם בין בסלע בין בכלב והרשב"א פוטר בשניהם והרמב"ן מחלק בין כלב לסלע וה"ה בים (ע"כ):
(ליקוט) וי"א כו'. עמש"ש בשם הירוש' כדברי הרשב"א אבל הריטב"א שם בשם הרמב"ן כ' דגמ' דידן פליג על הירושלמי ירוש' שם קא' הטעם דמתקדשת ר' זעירא הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני ור' אילא אמר העני זוכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו אבל בגמ' דידן אמרו הטעם מדין ערב (ע"כ):
ג
ה"ז האומר כו'. קדושין מ"ג א':
ד
(ליקוט) א' מהעריות כו'. אפי' ח"כ. טור וכ"ה בברייתא שם ובגמ' (ע"כ):
ה
שכיון שרדף כו'. עבה"ג פי' כו' רש"י שם ושם וז"ש א' מהעריות אף בח"כ וכמ"ש הטור להדיא והטעם משום דניתן להצילו בנפשו על כולם כמש"ש בסנה' ועתוס' דב"ק ך"ב ב' בגדי כו' ותי' הריב"ם כו':
ו
ספינה כו'. ב"ק שם. והראב"ד השיגו דהא אמרי' שם קטז ב' עמד עליה נחשול כו' והמ"מ תי' דוקא נחשול שאין הספינה טעונה יותר מדאי משא"כ כה"ג דהמשא הוי כרודף וז"ש וי"א כו' אבל הנ"י הקשה ע"ז דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרש שהשליך המשא האחרון לים ע"ש וכ"ש לגי' שלנו דאקדים כו' קמי דסליקו כו' אבל המרדכי פי' כגון שהיתה בתחלה סכנה להכניס חמור בספינה אבל אי רגילי להכניס אע"ג שאח"כ קופץ ומדלג אם השליכו חייב דמציל בממון חבירו כמ"ש בסי' שכט ס"ד וכמו בעמד נחשול וז"ש הכניס חמור בספינה כו' דלא כב"י שהשיג על המרדכי וכ"נ שפי' הראב"ד כן שכ' על הרמב"ם של"ד הא לעובדא דחמרא:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ש״פ
א
הרי זה פטור ולא אמרינן שדרך שחוק א"ל כן ויחייב כמו מי שאומר לחבירו קטע את ידי סמא את עיני והפטר דחייב וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס תכ"א ע"ש קמ"ל דלא דשאני חבלה דגופו מחבלה דממונו:
ב
יש לנו לו' דבתמי' קאמר לי' דכיון דא"ל מתחלה קרע כסותי מפרשינן הלא דא"ל אח"כ דבתמיה קאמר לי:
ג
אע"פ שהרשהו להשחית דא"ל דדעתו היה שיקרענו וישלמו:
ד
אבל אם לא באו לידו בתורת שמירה כו' דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כתיב ודרשי' כשנותנו בידו לשמור הוא דמחייב בפשיעתו ולא כשנתנו בידו לאבדו ולקרעו וכ"כ הטור לעיל בסי' ש"א ע"ש:
ה
כליו של פלוני ע"מ שאתה פטור כו' חייב בזה כ"ע מודים דאפי' אם א"ל בפי' ע"מ שאתה פטור אפ"ה חייב כיון שיודע המשבר שהוא של חבירו ואע"ג דלגבי הדדי נאמרו בגמ' צ"ל דס"ל להי"א הנ"ל דכל אחד איירי בכל ענין בריש' בא"ל לשבר את שלו בכל ענין פטור אפי' א"ל לא ובסיפא בא"ל לשבר את חבירו בכל ענין חייב ועפ"ר:
ו
שהרי הכשיל עור קראו עוד אע"פ שידע שהוא של חבירו מ"מ מדא"ל ע"מ לפטור וסבר שבאמת כן יהיה שיהיה פטור וק"ל:
ז
או אחר אחת מהעריות לאונסה. ל' הטור בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחר זכר לרבעו כו' ור"ל אע"פ דבחיוב כריתות אין על הרודף חיוב מיתות ב"ד מ"מ פטור על שבירות הכלים כיון דקלב"מ שמת חייב בנפשו בידי שמים ועפ"ר:
ח
שלא יהא ממונו חמור מגופו. פי' שהנרדף שהרג לרודף פטור כמו שאמרו שאם קדם זמרי והרג לפנחס היה פטור:
ט
וי"א דוקא שטעונין יותר מדאי עד"ר שם כתבתי ל' המ"מ והב"י שפירשו כן לדברי הרמב"ם כדי שלא יסתרו דבריו הללו מ"ש כאן בספינה שחשבה להשבר כו' אמ"ש בס"פ י"ב דגזילה שמחשבין בכזה לפי המשוי והיא ברייתא בפ' הגוזל בתרא וגם ליישב ולסלק השגת הראב"ד מהרמב"ם אמ"ש כאן וכתבו דמ"ש כאן מיירי כשאחד או שנים מבני הספינה שהטעינו בספינ' באחרונ' הן הן שהכביד בטעינתן להספינ' עד שחשבה להשבר ולטובעה בים ומ"ה אם קידם א' מהראשונים מבני הספינה והשליך לים ממשא זה שהטעינו האחרונים פטור וההיא דפי"ב דגזיל' מיירי באם אינ' טעונה יותר מדאי וחשב' להשבר ולטובע' בים מכח גלי ים ובא א' והקל הספינה כדי שילך בקלות ויתרחק מהגל אף שהשליך סחורה של זה שהטעין באחרונה לא אמרי' שלו לבדו יהי' ההיזק דהרי לא פשע האחרון בטעינה להספינה יותר מדאי ומזלא דכולם גרם לבא עליהם גל מ"ה מחשבין אותו ההפסד על כל בני הספינה וכל א' כפי משאו וכמ"ש ג"כ הטור והמחבר לעיל בס"ס רע"ב ע"ש וגם המשליך לתוך הים מצוה עשה להציל עי"ז בני הספינה וכל אשר בתוכו ואינו חייב יותר מאחר ונראה דגם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם מודה בזה אלא שהוא לא פיר' דברי הרמב"ם כן ומ"ה השיג עליו וכמ"ש בפריש' ע"ש ולפ"ז לא ה"ל למור"ם לכתוב זה בשם י"א כיון דליכא מאן דפליג בגוף הדין ובפריש' כתבתי עוד ישוב לדברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד דההשג' מעיקרא ליתא והוא דהרמב"ם כאן לא איירי כאן בפ' זה דסוף החובל אלא בדיני פטור וחיוב נזק מה שהזיק המזיק ובא לאשמועינן דאם בא א' והקל ממשוי הספינה אינו חייב הוא לשלם לבדו הנזק כדין המזיק וזהו פטור דקאמר ומטעם דהמשוי היא רודפת ומצוה עשה ולא איירי כאן למי יהיה ההיזק של המשא הנשלכת בים ויש בו חלוקים דאם ידוע שהבעל המשא זו שהושלך בים הוא שהטעין באחרונ' ההיזק שלו לבדו ואם אין ידוע מחשבין היזק המשא הנשלכת על כולן לכל א' כפי משאו והיינו ברייתא דהגוזל בתרא וכתבו הרמב"ם בסוף הל' חובל וזהו שדייק וכתב שם והקילו ל' רבים ששם לא מיירי בדין יחיד שעשה כן מנפשו ובאם יהיה חייב לשלם אלא כתב הדין שמחשבין לפי המשוי ולא לפי הממון ודוק:
י
וכן נ"ל עיקר. כ"כ לאפוקי מהב"י שהשיג אדברי המרדכי הללו ועד"ר שהבאתי לשונו:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ש״פ
א
[הגה] חייב לשלם. נ"ב עיין תשו' רמ"א סי' קיג אות ג:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ש״פ:א׳
א
האומר לחבירו קרע כסותי כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ו ובתשו' רשד"ם סי' נ' ושמ"ה ותל"ה ועיין בש"ג פרק המפקיד דף ע"ט סוף ע"א:
ש״פ:ב׳
א
או אחר א' מהעריות כו'. ל' הטור בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחר זכר לרבעו כו' ור"ל ואע"ג דבחיוב כריתות אין על הרודף חיוב מיתת ב"ד מ"מ פטור על שבירת כלים דקלב"מ שמתחייב בנפשו בידי שמ ם עכ"ל סמ"ע וכל זה תמוה דסוגיי' דעלמא לאפוקי מדר' נחוני' בן הקנה ולא אמרי' קלב"מ אלא בחייבי מיתות ב"ד כדאית' בכתובות ד' ל' ובשבועות דף ל"ג ובכמה דוכתי וכ"פ כל הפוסקים בהרבה מקומות ועוד דאפי' ר' נחוניא מודה הכא דמעידנא דרדף חייב בתשלומין כדאיתא בכתובות שם מעידנא דאגבי' קני' כדלעיל סי' ש"ן ולקמן סי' שפ"ה אלא הדבר פשוט דהכ' ה"ט דמתחייב הריג' שהרשות להנרדפים להרגו להציל עצמן בנפשו וכן מוכח להדיא בש"ס פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ז) ובסנהדרין דף ע"ד ע"א וכן פירש"י שם להדיא וזה שכ' שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ולדבריו קשה ל"ל רודף וזה ברור וכ"כ הגאון אמ"ו בגליון סמ"ע שלו:
ש״פ:ג׳
א
ומצוה רבה עשה כו' עיין בתשו' רשד"ם סי' שד"מ ושפ"ט:
ש״פ:ד׳
א
וי"א דוקא שטוענין כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד כשאחד או שנים מבני הספינה שהטעינו בספינה באחרונה הן הן שהכבידו בטעינתן כו' היינו כששכרו לספן באחרונה אבל אם שכרוהו בשוה ביחד לא הפסיד זה האחרון כן נ"ל וכל הישובים שם בסמ"ע דחוקים ויפה כוון הנ"י שמהרמב"ם משמע דבכל ענין פטור ולכך השיגו ראב"ד וכ"כ רש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב ע"ש:
ש״פ:ה׳
א
אבל אם אינה טעונה כו'. אין לשון זה מדוקדק דלדין זה כ"ע מודים:
ש״פ:ו׳
א
להכניס חמורים כו' דהיינו שאין דרכן לקפוץ:
ש״פ:ז׳
א
חייב. וכ"פ מהרש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב וע"ש וכן עיקר ודלא כהעיר שושן שכתב וי"ח:
ש״פ:ח׳
א
דאז החמור כו' אין ל' זה מדוקדק אלא בעל החמור מקרי רודף:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ש״פ
א
(ס"ב) ה"ז חייב נ"ל אפילו א"ל בפירוש ואני אשלם בעדך אפ"ה פטור זה שמקבל עליו לשלם שאין שליח לדבר עבירה וכן ראיתי טעם זה בדברי רש"ל:
ב
(ס"ד) וי"א דוקא אין לשון זה מכוין דדברים אלו הם של המ"מ שפי' כן לדברי הרמב"ם שכתב מ"ש המחבר דהמשוי הוא הרודף וקיצר רמ"א כאן דהיה לו לכתוב דמיירי שידוע שאותו הכניס המשוי שלו באחרונה נמצא שהוא הרודף שכן הוא כוונת המ"מ וכן העתיק רש"ל בזה דאל"כ לא נודע מי יקרא רודף בזה זהו לפי דעת הרב המגיד אבל תמה אני למה לא נפרש דברי הרמב"ם כפשטן דודאי הרמב"ם ג"כ ס"ל דכולהו חייבים לשלם זה ההיזק וכההו' דנחשול שטבע' בים אלא דכאן קמ"ל הרמב"ם דלא נחייב את המשליך אלא אנו אומרים שמצוה עשה דכל המשוי של הספינה יש עליה שם רודף ומה שהשליך משל א' הוי כמשליך קצת מכל אחד ובין כולם השלימו לפי המשוי כנ"ל:
ג
(אבל) אם אינה דאז אין על אחד מהם שם רודף והגל שבא עליהם הוא מזל דכולהו:
ד
(המשליכו חייב לשלם) ואע"ג דאונס נפשות הוא מ"מ אסור להציל עצמו בממון חבירו כיון דאין בעל החמור רודף הוא במה שהכניס החמור כיון שדרך הוא כן אלא דמזלייהו גרם שנשתנה בקפיצה ולאו דוקא קאמר רמ"א שהמשליכו חייב לבד אלא מחשבין לפי הנפשות דהא מצילם הוא ובזה מתורץ קושית הב"י:
ה
(דאז החמור מיקרי רודף) תמוה הוא זה דאם יקרא לחמור רודף ברישא נמי אלא דהחילוק הוא ברישא לא קרוי בעל החמור רודף וקפיצת החמור אונס משא"כ בסיפא קרוי בעל החמור רודף דאיבעיא ליה לאסוקי אדעתיה שיקפוץ החמור כיון שאין דרך להכניס החמור לשם ודאי הוא מטעם זה.
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5