שולחן ערוך, חושן משפט ש״נ – עם 18 מפרשים

א

גנב חלבו של חבירו ואכלו משלם לו דמי חלבו:

א

חלבו. עיין בסמ"ע שהעתיק קצת חידושי דינין שכת' הטור בסי' זה וגם הש"ך האריך הרבה בדין שחיטה שאינה ראויה ובדין טובת הנאה אינה ממון ע"ש:

א

א) ל' הטור סכ"ג וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה"ג ד"ד מימרא דרב חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה בפ"ג דכתובות דף ל' ע"ב:

א

ש"ך א' ועוד דהיכן מצינו לרבא כו'. נ"ב יעו' ב"מ דף יא ע"ב אמר רבא כו' אלא טוה"נ אינה ממון לקנו' ממנו בחליפין:

ב

נה"מ א' בד"ה ועוד נראה דחשוב שינוי לקנות בכך. נ"ב יעוין סי' ש"ס ס"ו לשון הרמ"א בשם הטור ואין נקרא שינוי אא"כ נשתנה שם הגזילה מכח השינוי וכן הוא דעת התוס' ר"פ הגוזל ודע דמדברי הרמ"ה שמובא באס"ז דף צ"ו מבואר דבשינוי מעשה גדול לא צריכין שיהי' עמו שינוי השם:

ג

נה"מ הנ"ל והיזק ניכר אי שינוי. נ"ב אי נקיבת הושט מקרי הזיק ניכר אף לדידן דסברי מעשה שבת מותר ליהוי שינוי דהא אין ביד הבעלי' לגמור השחיטה בשבת ויש שהיי' עד מוצאי שבת:

א

גנב חלבו. עיין ש"ך מ"ש בענין טובת הנאה ממון ובמרדכי פרק שבועת הדיינים ז"ל נראה דטובת הנאה אינה ממון כעולא ורב אסי דפרק ב' דקידושין ואע"ג דרבא בתרא הוא ומוקי מתני' פ"ב דנדרים דטובת הנאה ממון היינו דלא בעי לאוקמה כו' ומיהו רבא גופה איהו סבר דטובת הנאה אינה ממון עכ"ל ובש"ך כת' עלה דהיכן מצינו לרבא כן שסובר דטובת הנאה אינו ממון עכ"ל ונראה דכוון המרדכי להא דאמר רבא פ"ק דמציע' (דף י"א) ע"ש דאמר רבא שפיר עבד דלא קיבלה וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה איני ממון לקנות ע"ג קרקע ועמ"ש בסי' ער"ה סק"א ובסי' רע"ח ס"ק א':

א

גנב חלבו כו' עד דמי חלבו ולא אמרי' דקים לי' בדרב' מיני' כיון דחייב מלקות וכרת אאכילת חלב יפטור ממנו כדין הגונב כיס בשבת וגררו לר"ה דפטור מתשלומי ממון וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס שאחר זה דלא דמי דהכא חיוב ממון בא מיד שהגביה החלב לגונבו וחיוב מלקות וכרת לא חל עליו אלא אח"כ בשע' אכיל' ובב"י כ' דאליב' דכ"ע חייב ג"כ בתשלומי כפל והמחבר לא כתבו כאן דלא איירי בדין כפל ד' וה' שאינן נוהגין בזמן הזה וכמ"ש מור"ם בסי' שמ"ח בהג"ה ס"ד ועמ"ש שם והנ' אעתיק קצת חידושי דינין שכ' הטור סי' זה. הא' אע"ג דקי"ל בעלמ' דאין שליח לדבר עביר' בדין זה אם גנב ואמר לשלוחו צא טבחו או מכרו המשלח חייב והטעם דטביח' דומיא דמכירה והמכירה א"א אם לא ע"י אחר דהיינו הלוקח והגנב חייב ה"נ בטביח' ע"י שליח וכמ"ש הטור בס"ד ע"ש בפריש'. הב' אע"ג דלענין איסור שבת לא קי"ל כר' יוחנן הסנדלר דאמר המבשל בשבת בשוגג לא יאכל הוא אפי' במ"ש אלא אחרים ובמזיד אפי' לאחרים ואפי' למ"ש איסור עולמית אלא כר"מ או כר' יודא דפליגי וכמ"ש בא"ח סי' שי' ח בכאן לענין טביחה ומכיר' קי"ל כר' יוחנן הסנדלר ומחשבינן לי' לשחיט' שאינו ראוי' ופטור מיני' בד' וה' והטעם כתבתי בדרישה סי"ח משום דזה תליא בפלוגתא דרבינא ורב אחא וקי"ל בכל מקום שפליגי הלכה כדברי המיקל מהן ומ"ה אזלינן בזה ובזה לקולא עד"ר שהארכתי בזה. הג' דאע"ג דק"ל בזה כר"י הסנדלר לפטרו מד' וה' בשחיטה שאינה ראויה מ"מ בשחטה ונמצאת טריפה חייב בד' וה' וכמ"ש הטור בסי"ג והטעם כתבתי שם בפרישה משום דיש לחלק בין נמצא טרפ' אחר שחיטה דלא ידע מטריפות בשעת שחיטה והוה אז שחיטה ראוי' לבין שוחט בשבת ובין לנוחר ומעקר או עשאה נבילה דידע מנייהו בשע' שחיטה ע"ש וע' בהגהתי לע"ש שהשגתי עליו במ"ש בסי' זה בג' ד' מקומות:

א

גנב חלבו עש"ך ס"ק א' מה שתמה בדברי הרא"ש והטור ולפי עניות דעתי ליישב דדעת הרא"ש והטור דלר"י הסנדלר דסבירא ליה מעשה שבת אסור אפי' אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ"מ מד' וה' פטור דממ"נ אי ציו' לו לשחוט בשבת מבואר הוא במ"ל פ"ג מהל' גניבה דפטור המשלח כיון שנתערב איסור אחר אמרינן אין שלד"ע ואי עשאו לשחוט סתם והשליח שחט בשבת אין לך שינוי בשליחו' גדול מזה לר"י הסנדלר דס"ל מעשה שבת אסור לשחוט דלשחוט ולהתיר שלחו ולא לאוסר' ואין לך מעביר ע"ד בעה"ב גדול מזה דבמעיל' ג"כ אין המשלח חייב כששינה בשליחות והא דאיצטריך הש"ס לאוקמי כר"ש דס"ל שחיטה שא"ר לאו שמה שחיטה הוא מטעם שהתוס' הקשו דהא בע"ז אמרינן דלצעורי' קמכוין ותי' דמיירי שעשאו שליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"ז ע"ש וטבח בשבת דומיא דע"ז קתני ומיירי ג"כ שעשאו שליח לשחוט כרצונו אפי' בשבת ובכה"ג ודאי דליכא שינוי בשליחות וגם לא נתערב איסור אחר בשליחות וחייב המשלח ומהאי טעמא לא מוקי מתניתין דטבח ביה כבטובח ע"י אחר כיון דמתניתין נמי תני בסיפא דטבח בשבת ולע"ז דפטור ובע"ז אא"ל טעמא דפטור' רק משום שחיטה שא"ר ותנא דמתני' ס"ל דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ועוד נראה דלעולם אינו חייב בטבח בשבת ואפי' עשאו שליח לשחוט כרצונו אפי' בשבת דהא התו' הקשו בד"ה איסורי הנאה דכי שחט לאו דמרי' קא טבח דמכי שחט בי' פורת' קני בשינוי מעשה ותירצו דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך והנה זה שייך בשחיטה כשירה כשמתחיל פורת' יכול להחזיר לבעלים ולומר להם הש"ל שעדיין לא אסרה בשחיטה והבעלים יכולים לגמור השחיטה ותהיה כשירה משא"כ בשחט בשבת שבפורת' קמא חילל שבת ואף כשיגמרהו השחיטה שלא בשבת אסורה ובפורת' קמא נאסרה משום מעשה שבת והתוס' בגיטין ד' נ"ג ד"ה גזלן הוא כתבו דכל היכא דאיכא היזק ואפי' הוא היזק שאינו ניכר למ"ד דשמי' היזק חשיב שינוי לקנות בכך א"כ ה"נ כיון דאסר' בפורת' קמא משום מעשה שבת והיזק ניכר הוא ודאי דחשיב שינוי לקנות בכך ובגמר שחיטה לאו דמר' קא טבח ולכך פטור ואין לומר כיון דשוחט אינו חייב רק משום דתיקן להוציא מידי אבר מן החי א"כ בתחלת שחיטה עדיין מקלקל הוא ואין בו משום מעשה שבת וכ"כ התוס' בחולין ד' ק"ו בד"ה כגון ששחט מ"מ פטור מתרי טעמי חדא דדברי התוס' תמוהין דהא אין לך מקלקל ע"מ לתקן גדול מזה דהא מתחיל בשחיטה ע"מ לגמור ולהתירה לכ"נ כמו בקורע ע"מ לתפור וראי' לזה משבת דף קל"ג במל סמוך לביה"ש של מוצאי שבת שחייב כשלא גמר המילה בשבת אף דמילה ג"כ מקלקל הוא ואינו חייב רק מטעם דהוי תיקון גברא ועוד דהא מ"מ אסרה בפורתא קמא דהא באם שיגמור שחיטתה תיאסר משום מעש' שבת וכשלא יגמור תיאסר משום נביל' וכיון דנאסר' בודאי בפורתא קמא והיזק ניכר הוא הוי שינוי וקנא' ובגמר שחיטה שלו הוא טובח והא דהוצרך לומר בש"ס ס"ל ג"כ כר"ש היינו משום ע"ז ושור הנסקל דבע"ז ע"כ מיירי באומר בגמר הוא עובדה וממילא ליכא שינוי בפורתא קמא ולא קנה ליה עד גמר שחיטה ומה"ת לא יתחייב ד' וה' בטובח ע"י אחר ומש"ה הוצרך לומר ר"ש הוא ומטעם שחיטה שא"ר וכן בשור הנסקל דע"כ מיירי בשומר ומטעם גורם לממון ולא אסרה בפורתא קמא דבלא"ה איסורה הוא וע"כ הא דפטור בטובח ע"י אחר הוא מטעם שחיטה שא"ר וכיון שהוצרך לומר ר"ש הוא ממילא שוב צ"ל גם גבי שבת משום שחיטה שא"ר דבר"פ הגוזל קמא אמר ר"ש בן יהודה דשינוי אינו קונה וע' ברשב"א ובש"מ שם דאפי' בשינוי גמור כגון בטוואו וארגו לית ליה שינוי קונה ולפ"ז אפי' במעשה שבת צ"ל דטעם משום שחיטה שא"ר ולכך פריך שם שפיר דלמ"ד מעשה שבת דרבנן שחיטה ראוי' היא ולפ"ז לדידן דס"ל דשינוי קונה אז לר"י הסנדלר אפי' שחיט' שא"ר שמה שחיטה פטור בטובח ע"י אחר מטעם שינוי בשליחות ומטעם שינוי קונה כמש"ל ולזה אף שבאמת כוונת הרא"ש הוא כמ"ש הש"ך דהש"ס מוקי לבריית' כר"י הסנדלר מ"מ הביאו אף שאין דרכו של הרא"ש להביא מה שאינו נוגע לדינא הביא דברים אלו ולא הביא רק דברי ר"י הסנדלר ולא הביא הא דר"ש דס"ל שחיטה שא"ר לאו שמה שחיטה כוונתו דלדינא במעשה שבת לר"י הסנדלר לחוד פטור משום דהוי שינוי בשליחות או משום דהוי שינוי בפורתא קמא אף אם שחיטה שא"ר שמה שחיטה ולכך העתיקו גם הטור לענין דינא דפטור מד' וה' בשוחט בשבת ע"י אחר ואף דלא קיי"ל כר"י הסנדלר חדא דאף לר"י חשיב שינוי בשליחות כיון דאסרה לדידיה ועוד כיון דאיכא פלוגתא במעשה שבת דלר"י הסנדלר אסור אף דלא קיי"ל כוותיה מכ"מ מיחשב מזיק דחייב לשלם כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ד' ס"ק ה' גבי מנסך ע"ש וכיון דחיזק נקרא שינוי כמ"ש התוס' בגיטין כו' וקני לי' בפורתא קמא ולכך פטור מלשלם ד' וה' ובקצה"ח שכתב דבקנס אף שהודה בפני ב"ד אחד ואח"כ בא לפני ב"ד אחר והביא עדים חייב כיון שבאו עדים קודם שהודה לפני ב"ד השני דחייב ומשמע דאפי' יש עדים שהודה כבר לפני ב"ד א' דאי ליכא עדים מנין ידעינן שהודה ולפענ"ד שאא"ל כן דהא בב"ק דף ע"ה גבי ר"ג אמרינן שם דר"ג חוץ לב"ד הודה משמע דאי הודה בב"ד אף שהביא אח"כ עדים בב"ד אחר שנפטר בהודאה ראשונה וגם מסתבר כך דכיון שכבר נפטר והביא עדים על כך מה"ת חייבוהו בב"ד שני ומה שדימה אותו לבאו עדים בב"ד ראשון ולא גמרו הודאה והודה זה בב"ד שני שהוא פטור לפענ"ד אין זה דמיון כלל דשם כיון דכל זמן דשם קנס על ממון זה וליכא עדים ובא לפני ב"ד שני והודה וליכא עדים לפני ב"ד שני מרשיע את עצמו הוא והיאך הב"ד יכולין לחייבו בדבר שעדיין קנס הוא ע"פ עצמו משא"כ שכבר הודה ונפטר מה"ת יחייבוהו הב"ד הב' מה לי שהודה לפני ב"ד זה או לפני ב"ד זה וכן מבואר בתשובת הרשב"א ח"ג סי' ק"י שהביא בעצמו בסי' זה ע"ש ומה שתמה על הרשב"א שפסק דבהחזיק הגניבה קודם שבא הדבר לפני ב"ד משום דאשר ירשיעון אלקים כתיב והבין בקצה"ח דהטעם הוא משום מודה בקנס וע"ז מקשה דהא אפי' בהקדישו הבעלים ביד גנב פטור מטעם דחזרה קרן לבעלים ופירש"י דכתיב אם המצא תמצא בידו וכאן דכבר בא הגניבה ליד הבעלים ושם לא הודה רק שהבעלים נטלו שלהן בעצמם לפעד"נ דאין כוונת הרשב"א משום דהוי מודה בקנס דהא חוץ לב"ד הודה רק דיליף מקרא אחר דהיינו מאשר ירשיעון אלקים ישלם שנים כתיב דהיינו שיתחייב שנים ע"פ ב"ד:

א

דמי חלבו. עבה"ט עד ובדין טובת הנאה אינה ממין ועיין בפנים בש"ן עד ועוד דהיכן מצינו לרבא דטובת הנאה אינה ממון כו' ובספר דגמ"ר כתב עליו עיין במס' ב"מ דף יא ע"ב מצינו לרבא בהדיא דטובת הנאה אינה ממון (וכ"כ בקצה"ח ע"ש) ועיין ברמב"ם הלכות מעשר שני פי"א הלכה י"א ובמל"מ שם ועיין לעיל סי' ר"ג בש"ך פק"א:

א

[סמ"ע אות א] או עשאה נבילה דידע מינייהו. נ"ב א"י טעם לחילוק זה. והחילוק כפשוטו דשחיטה טריפה שם שחיטה עלה לטהר מידי נבילה מש"ה שמה שחיטה משא"כ בנוחר ומעקר ופשוט:

ב

[ש"ך אות א] על דברי הר"ח וכן הלכה. נ"ב גם בתשובת הרשב"א סימן תקס"ג כתב דקיי"ל ט"ה ממון ועיין תשובת מהרי"ט חיו"ד סי' ה':

א

סעיף א' גנב חלבו של חברו ואכלו וכו'. נ"ב נשאלתי מהרב דק' לעשנוב ז"ל למה דקי"ל דבמעילה וטביח' יש שליח לד"ע אם גם ע"י נכרי הוי שליחות. והשבתי לו שלפענ"ד הדבר פשוט שאין ע"י נכרי בזה שליחות דהרי במעילה גופו כתב הרמב"ם בלבד שלא יתערב עמו איסור אחר בזה מוכח דלא אמרי' במעילה יש שליחות רק מה דגלי קרא. אבל מה דלא גלי לא גלי. א"כ ה"ה אם נתערב עמו עוד פסול אחר דאין בו דין שליחות וכ"ש היא דאם מה דפסול נמי מכח אשלד"ע אף דחד איסורא הוא אמרינן מה דלא גלי לא גלי א"כ ה"ה אם נתערב עמו עוד פסול אחר דאין בו דין שליחות מכ"ש מה דהוי פסולו מכח ד"א לגמרי דאמרי' מה דלא גלי לא גלי והדבר מוכרח גם בש"ס פ"ב דקידושין דהרי מעילה דיש בו שליחות נלמוד שם מתרומ' דהוקש לתרומה ובתרומה גופא אין שליחות לנכרי דהרי אתם גם אתם עיקרו בתרומה נאמר וא"כ במעילה דנלמד מתרומה דלא הוי בעכו"ם וא"כ אם נימא דבשליחות יד הוי נמי ע"י עכו"ם א"כ שוב לא הוי שני כתובים ולמה קאמר שם דאין מלמדין בע"כ דגם טביחה לא הוי בנכרי וז"ב ואמת. כן השבתי להרב הנ"ל ודוק:

א

גנב חלבו כו'. עיין בסמ"ע סק"א עד דלא דמי דהכא חיוב ממון בא מיד שהגביה כו' וכן כתב הע"ש ולא הוצרכו לזה דבש"ס לא אמרינן הכי אלא לרבי נחוניא בן הקנה דס"ל דחייבי כריתות פטור מתשלומין אבל לדידן דלא קי"ל כרבי נחוניא הכא בלא"ה חייב ומ"מ נ"מ מטעם זה אלו התרו בו דקי"ל דאין לוקה ומשלם ואפי' הכי כאן משלם ולוקה דמשעת הגבהה חייב בכפל ומלקי לא לקי עד שעת אכילה וכה"ג אמרינן לעיל סי' של"ח ס"ד ופשוט הוא ומ"ש ע"ש בסמ"ע דקי"ל כר"י הסנדלר כו' מ"מ בשחטה ונמצאת טרפה כו' באמת כן הוא בטור דכ' בתחלה סתם השוחט ונמצאת טרפה חייב ואח"כ כתב בשוחט ע"י אחר בשבת דלדעת הרא"ש פטור משום שחיטה שאינה ראויה כר' יוחנן הסנדלר עכ"ל ואחריו נמשך הע"ש אבל תמוה הוא בעיני דהא אמרי' בש"ס במרובה (דף ע"א ע"א וע"ב) ופ' אלו נערות (כתובות דף ל"ו) דמאן דפטר בטובח ע"י אחר בשבת סבר לה כר' שמעון דאמר השוחט את הטרפה פטור ולא כרבנן דמתני' א"כ אנן דקי"ל כרבנן חייב והא דפסק הרא"ש כר' יוחנן הסנדלר היינו לענין מבשל בשבת דאסור וה"ה דהשוחט בשבת אסורה אבל מ"מ לענין גניבה דלא מיירי רבי יוחנן הסנדלר קי"ל כרבנן דמתני' ובאמת נראה שהטור לא עיין בש"ס ול' הרא"ש אטעייה שכ' הרא"ש וז"ל גנב ומכר בשבת דליכ' חיוב מיתה במכיר' פטור גנב וטבח ביה"כ חייב בש"ס פריך והקי"ל דאינו לוקה ומשלם ומוקי לה בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא אמר קרא וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ואפ"ה בשבת פטור דשחיטה שאינה ראויה היא כר"י הסנדלר עכ"ל והבין הטור דכוונת הרא"ש לו' דמתני' מיירי בטובח ע"י אחר וחייב ביה"כ ופטור בשבת מטעם שחיטה שאינה ראויה וכ"כ הטור בקצור פסקי הרא"ש להדיא וז"ל גנב וטבח ומכר בשבת היכא דליכ' חיוב מית' גנב וטבח ומכר ביה"כ ע"י אחר חייב עכ"ל והא ודאי ליתא מכמה טעמים אלא הרא"ש נקט ל' הש"ס בקצרה וכן דרכו של הרא"ש במס' ב"ק לקצר ל' הש"ס למי שבקי קצת בל' הרא"ש דב"ק ומ"ש בטובח ע"י אחר קאי אברייתא דמייתי בש"ס התם ומ"ש ואפ"ה בשבת פטור ר"ל דאע"ג דבטובח ע"י אחר חייב דיש שלד"ע גבי טביח' מ"מ בשבת פטור לחכמים דברייתא מטעם שחיטה שאינה ראויה כר' יוחנן הסנדלר ולא הוצרך הרא"ש להביא כל זה אלא לאשמועי' דבטביחה יש שלד"ע ולהביא אח"כ שקלא וטרי' אי הלכ' כר"י הסנדלר או לא שוב ראיתי במהרש"ל פ' מרוב' סי' ך' הבין דברי הרא"ש כפשוטו והאריך לתמו' עליו ובחנ' טרח דהדבר פשוט דכוונת הרא"ש כמו שכתבתי וכמו שפי' מהרש"ל שם דברי הרי"ף כן יש לפ' דברי הרא"ש וכה"ג אשכחן טובא בהרא"ש שמקצר ל' הש"ס וראי' לדברי שהרי רי"ו תלמיד הרא"ש שנמשך תמיד אחר דברי הרא"ש כ' בנתיב ל"א ח"ג וז"ל גנב וטבח בשבת פטור ואם טבח ע"י שליח חייב אבל גנב ביה"כ וטבח ע"י אחר או הוא בעצמו בלא התראה חייב דאין כאן מלקות דאם הי' שם מלקות אין לוקה ומשלם ולעולם במיתת ב"ד אפי' הוא שוגג אינו משלם וכן גנב וטבח הוא בעצמו ביה"כ והתרו בו פטור עכ"ל וכן עיקר וכ"פ מהרש"ל:

ב

כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות גניבה וז"ל גנב תרומה מבעלי' הישראלי' שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון עכ"ל והיינו כדאית' בסוגי' דס"פ האיש מקדש דטובת הנאה אינה ממון דהכי סלקא שמעתת' התם וכ"כ הרב המגיד שם וכ"כ עוד הרמב"ם פ"ה מהלכות אישות דטובת הנאה אינה ממון וכתב ה"ה שם דהיינו כיון דהכי סלקא שמעתתא דסוף פרק האיש מקדש וי"ח ודעת רבינו נראה עיקר עכ"ל והי"ח הוא ר"ח והביאוהו הרא"ש והר"ן ס"פ האיש מקדש ומשמע שם ג"כ שמסכימין לזה גם הרא"ש מסיים על דברי ר"ח וכן הלכה וכ"כ הריטב"א שם בשם ר"ח והרמב"ן ומשמע שם שגם הוא מסכים לזה וכן הביא הב"י לעיל סי' ל"ז מחו' י"ד תשובת הריטב"א ופסקו ר"ח והרמב"ן דטובת הנאה ממון כו' וטעם ר"ח והרמב"ן שם משום דרבא דהוא בתרא ס"ל בס"פ בתרא נדרים (דף פ"ה ע"א) דטובת הנאה ממון וכדקתני במתני' התם קונם כהנים ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים אבל הני לא ולפ"ז היה קשה על הרמב"ם שהרי גם הוא פסק בפ"ז מהלכות נדרים דין י"א כמתני' דנדרים אבל אחרי העיון נראה דעת הרמב"ם עיקר חדא דאפי' תימא דרבא ס"ל הכי מ"מ כיון דסתמא דש"ס סלקא בהכי בס"פ האיש מקדש דכ"ע טובת הנאה אינה ממון א"כ נקטינן כסתמא דש"ס דאינהו בתראי טפי מרבא ובע"כ צ"ל דס"ל לש"ס דס"פ האיש מקדש דש"ה בנדרים וכמ"ש לקמן דאל"כ תיקשי על סתמא דש"ס דס"פ האיש מקדש דמתני' דנדרים אתיא דלא כמאן ועוד נראה דגם רבא ס"ל טובת הנאה אינו ממון אלא דלא ניחא ליה לאוקמ' מתני' דנדרים כרב יהושיע דהתם דרישא ר' יוסי בר יהודה וסיפא רבי אלא ס"ל דבמתני' כ"ע מודה מטעם דבנדרים שאני כיון דאפי' ויתור אסור במודר הנאה וכן מחמירים בנדרים בעלמא טובא א"כ אפי' תימא אינה ממון מ"מ הנאה מיה' איתא כמו בויתור וכה"ג וכ"כ הכ"מ פ"ז מה' נדרים בשם רבי מאיר בר שמעון המעילי שהביא ג"כ שמפרק אלו עוברין מוכח דטובת הנאה אינה ממון ע"ש וכ"פ מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' ס"א כהרמב"ם דטובת הנאה אינה ממון ודשאני בהך דנדרים אלא שחילוקו שם אינו ברור כ"כ ע"ש תדע דאל"כ הא בע"כ רבא גופיה מודה דר' ור' יוסי תרוייהו ס"ל דטובת הנאה אינו ממון וכדמשמע בש"ס בנדרים התם א"כ היאך מוקי רבא מתני' דלא כמאן א"י כדפי' וגם הטור י"ד סי' של"א כתב דטובת הנאה אינה ממון וכ"כ הטור ברמזי פסקי הרא"ש ס"פ האיש מקדש וז"ל הילכתא טובת הנאה אינה ממון והמקדש בה אינה מקודשת עכ"ל ואע"פ שיש לתמוה ע"ז דהא הרא"ש כ' שם בשם ר"ח דהוי ממון והי' נראה למחוק תיבת אינה שני פעמים אך כיון שבדקתי בכמה דפוסין ונמצא כן אינה ממון וגם הטור כ' בעצמו בי"ד סי' של"א אינה ממון נראה יותר שזהו אינו מדברי הרא"ש רק שאיזה תלמיד הוסיפו בסוף הפרק אחר דברי הרא"ש או הטור הבין דמ"ש הרא"ש בשם ר"ח ר"ל דאע"ג דקי"ל בעלמא דטובת הנאה אינה ממון קי"ל בנדרים דממון הוא ואע"ג דל' ר"ח לא משמע כן מ"מ אפשר דהטור הבין כן שוב ראיתי במרדכי פרק שבועות הדיינים הביא תשובת מהר"מ ב"ב שכ' דנראה דטובת הנאה אינה ממון כעולא ורב אסי דפ"ב דקידושין ואע"ג דרבא בתרא הוא ומוקי מתני' בפ' בתרא דנדרי' דטובת הנא' ממון היינו דלא בעי לאוקמי כחד תנא משום דקשיא לי' רישא לסיפא ומיהו רבא גופא איהו סבר דטובת הנאה אינה ממון עכ"ל (והוא בתשובת מהר"מ ד"פ סי' רפ"א ולכאורה אין הבנה לדבריו ועוד דהיכן מצינו לרבא דטובת הנאה אינה ממון אבל למאי דפירשתי ניחא דיש קצת ט"ס בדבריו וצ"ל היינו דבעי לאוקמא כחד תנא ור"ל דרבא לא ס"ל כרבי הושעי' דרישא רבי יוסי וסיפא רבי אלא בעי לאוקמי כולא מתני' כחד תנא ומיהו רבא גופא סבר טובת הנאה אינה ממון בעלמא דהא משמע התם דרבא גופא ס"ל דרבי ורבי יוסי תרוייהו ס"ל טובת הנאה אינה ממון אלא דס"ל דבנדרים שאני וכמ"ש וגם בתשו' מהרי"ק סוף שורש קס"א הביא תשובת מהר"מ הנ"ל בקצרה ומביאו מהר"ם פדאוה בתשובת סי' ס"ה (וכן הוא בתשו' מהר"ם פ"ק דמציעא המתחלת אשר שאלת בראובן שיש לו חצי מעשר כו') וכן נראה דעת הרב לעיל סי' ס"ז ס"ט וסי' פ"ז סל"ז וסי' רע"ז ס"ו וכן עיקר ומהר"ם מטיקטין כתב בגליון המרדכי פ' שבועות הדיינים וז"ל האשר"י שלהי פרק האיש מקדש פוסק בשם ר"ח הלכה טובת הנאה ממון וכן בשאלתות פרשת קרח ע"כ (הג"ה ועיין לעיל סי' ר"ד ומ"ש מחז"ל שם):