שולחן ערוך, חושן משפט ש״ט: השוכר את הבהמה לילך למקום ידוע והוליכה למקום אחד ובו ה' סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

השוכר את הבהמה לילך למקום ידוע והוליכה למקום אחד ובו ה' סעיפים:
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור אע"פ שעבר על דעת הבעלים ואם הוחמה חייב:

ב

שכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר אם הוחלקה חייב שהחלקות יותר בהר מבבקעה ואם הוחמה פטור שבבקעה חמימות יותר מבהר מפני הרוח שמנשבת בראש ההרים ואם הוחמה מחמת המעלה חייב וכן כל כיוצא בזה: הגה שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ונתייגעה ומתה חייב וכן אם שכרה להוליכה למקום אחד והוליכ' למקום אחר ואויר הדרך משונה מבמקום אחר חייב וכן כל כיוצא בזה (טור):

ג

השכיר בהמתו לילך בה למקום פלוני ולהחזירה למחר והלך השוכר עליה למקום ההוא והחזירה בו ביום ונתרעם המשכיר לזקני העיר על אשר הוליכה והביאה ביום א' ואמרו למשכיר לקבלה ולהשתדל ברפואתה וכן עשה ומתה לסוף ח' ימים חייב השוכר כיון שפשע בה: הגה השוכר את החמור ונעשה פסח בדרך ולא חש לכך והניח עליו משוי ונתקלקלה הוי פשיעה דלא ה"ל להניח עליו משוי אבל אם היה נחוץ לדרכו ולא היה אפשר לשכור חמור אחר לא הוי פשיעה ופטור (הרא"ש כלל צ"ב סי' ג'):

ד

השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן והוא הכלי שחורש בו הרי השוכר פטור ודין בעל הפרה עם האומנין שחרשו וכן אם לא שינה על דעת הבעלים ונשבר הקנקן דין בעל הפרה עם האומנים שכרה לחרוש בבקעה וחרשה בהר ונשבר הקנקן השוכר חייב ודינו של שוכר עם האומנים: הגה וי"א דאם האומנים הם שכורין מן המשכיר הרי הם פטורים מן השוכר הואיל ושינה והמשכיר צריך ליתן להן שכרן (טור בשם הרא"ש) ומיהו דין האומנין ששברו בעת חרישה שמשלמים מי משלם זה האוחז את הכלי בעת החרישה ואם היתה השדה מעלות מעלות שניהם חייבים בדמי הקנקן המנהיג אותה במלמד והאוחז את הכלי:

ה

שכרה לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור בתבואה ודש בקטניות חייב שהקטנית מחלקת:

א

החמור. עיין בש"ך שהביא בשם המרדכי פרק א"נ דין אחד משכירות בהמה הנוגע לענין חבית ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ד:

ב

המעלה. והיינו שראינו שמיד בשעה שעלתה הוחמה משא"כ אם לאחר זמן עלייתה ראינו שהוחמה ומתה פטור. סמ"ע:

ג

משונה. ודוקא שידוע שהוא משונה וכ"כ הרא"ש. שם:

ד

ח' ימים. ל"ד אלא שהמעשה כך היה ועיין בטור ואם שכר לח' ימים לילך לדרך רחוק וחזר בב' ימים ולא הלך ע"ל סי' של"ה ס"א בהג"ה. שם (ועמ"ש בסי' ש"ח ס"ק ג' ע"ש):

ה

משוי. שם בתשובה איתא דאפילו לא הניח עליו משא כל שהיה יכול להניח החמור באיזה מקום משומר ולא הניחו ונתקלקל החמור טפי בהליכתו בדרך חייב ובהניח משא עליו חייב אף שלא היה לו מקום משומר להניחו דמ"מ לא היה לו להניח המשא עליו ע"ש. שם:

ו

פטור. שהרי שינה לטובה שבהר קשה לחרוש טפי מבבקעה שהסלעים מצויים שם. שם:

ז

האומנין. שהיה להן ליזהר במלאכתן שלא ישבר המחרישה. שם:

ח

שכרן. פירוש אף אם אין ביד המשכיר להוציא דבר מהשוכר מפני שהוא עני או אלם אין לו לתפוס שכירת האומנין לומר להן למה שמעו לו לחרוש בהר שיאמרו לו אף ששמעו מהשוכר ששכר ממך הפרה לחרוש בבקעה מ"מ מדלא התנית עמנו שלא לשמוע לו לחרוש בהר אמרנו שדעתך שנעשה בצווי השוכר עלינו ואין אתה מקפיד עמו. שם:

ט

האוחז. שהוא העמיקו יותר מדאי בארץ. שם:

י

מעלות. פירוש שמעלה אבנים וטרשים. שם:

א

א) ל' הרמב"ם ריש פ"ד מהל' שכירות משנה שם דף ע"ח ע"א והוא בסוף המשנה וכ' ה"ה וריש' דקאמ' השוכ' את החמו' וכו' ואפי' בזו י' מילין וכו' ומתה חייב ולא קא מפליג בין הוחמ' להוחלק' אוקמה רבי יוחנן לרישא כרבי מאיר דאמר כל המעבי' על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וחייב באונסין ולא קי"ל כוותיה וכו' אפשר שר' יוחנן חולק על האוקימתו' האחרות שם ולומר דלרבנן כ"ז שאין פשיעתו ניכרת פטור דאי לא לא הוי מוקי לה דלא כהלכתא:

ב

ב) שם ושם במשנה

ג

כן הוא בטור:

ד

ג) טור ס"ג בשם תשובת הרא"ש בכלל צ"ב סי"ב:

ה

ד) וביאר שם אע"פ שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנה שיחזירה למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כל כך כח לילך ולחזור ביום אחד וזה ששינה פשע:

ו

ה) וביאר שם שישבע שלא פשע בה במאכל והאכילה כדרך שהיה רגיל להאכילה ואם רכב עליה לא להשקותה אלא לצרכו הוי פשיעה מאחר שהיתה בחזקת חולה:

ז

ו) שם ברמב"ם ד"א משנה ריש דף פ'

ח

ז) כ' ה"ה מפורש בגמ [שם] היכא דלא שני מאן משלם וכו' ובודאי לבעל הפרה משלמין שהכלי שלו

ט

ח) שם ושם במשנה

י

ט) כ' ה"ה שהרי מבואר בגמ' דכל זמן שהשוכר לא שינה מדעת בעל הפרה האומנין משלמין לבעל הפרה אע"פ ששכרה לחרוש בהר וממילא ג"כ שאע"פ ששינה השוכר דינו עם האומנין והם משלמים ופירש כשהאומנין שכירים וכן פירש"י ז"ל

יא

י) שם דין ב' כרב ששת בריה דרב אידי שם דאיפסק' הלכתא כוותיה

יב

כ) מסקנת הגמר' שם

יג

ל) שם דין ג' שם במשנה:

א

(ליקוט) אע"פ כו'. דלא קי"ל כר"מ דקי"ל כרבא שם ל"ו ב' דא"ל את מהימנת כי' ולא כאביי משום אין רצוני כו' וכמ"שש א"ל לדידכו כו' וכ' רי"ף ורא"ש שם וש"מ דלא ס"ל כר"מ כו' (ע"כ):

ב

שינה כו' ערא"ש שפ' ככל האוקימתות דס"ל דל"פ דר' יוחנן מיירי בסתמא שאין האויר משונה ועתוס' שם ד"ה כגון כו' וכ' הרא"ש וה"ה נמי הר. והר בקעה ובקעה אם היה האויר משונה וקשה שם בו ביום וז"ש וכן אם כו' וכן כל כו' היינו אוקימת' דרבה שם וכגון שידוע שבמקום שהוליכה מצויים נחשים יותר מבמקום שה"ל להוליכה והא דנקט הר ובקעה לפי שאינן שוין לענין נחשים כדפרישית גבי אויר:

ג

השכיר כו'. וכמו מחמת איבצנא דס"ב ועבה"ג וביאר שם אע"פ כו' וכ' שם כי הרבה בהמות חורשות בהרים ואעפ"כ כי התנה עמו בבקעה חייב כי היה מכיר כח בהמתו וה"ה כאן וזהו כדעת הרמב"ם דסי' ש"ח ס"ה:

ד

וי"א כו'. די"ל כיון שאנחנו שכורין ממשכיר ואמר בבקעה שמירת הקנקן שלא ישבר בבקעה קבלנו ולא בהר לכן אמרו והיכא דלא שני כו' וז"ש רש"י במתני' ד"ה השוכר כו' ונעריו כו' משום דק' ליה למה איבעיא לגמ' דוקא בדלא שני וכמ"ש תוס' והרא"ש כנ"ל ועתוס' שם ד"ה היכא כו' ונראה שהרמב"ם מפרש מה שלא איבעיא להו בשינה משום דפשטא דמתני' ה"א שהוא עצמו חורש לכך אמרי והיכא דלא כו' דקאמרת פטור ע"כ שאין חורש בעצמו:

א

השוכר את החמור. ז"ל ש"ך כת' במרדכי פ' א"נ ז"ל מצאתי ראובן טען את שמעון השכרתיך פרה בששה פשיטים לשבת ואם תמות נתחייבת לי זקוק ועשית בה מלאכה ששה שבועות ומתה והשיב שnעון הזקוק אתן לך כדי שווי' אבל שכירות לא אתן לך לפי שהוא ריבית דין זה פשוט מהא דתניא וכו' מורי אמר דלא דמי דהתם לא משמע אלא דאין בו משום ריבית אבל מצי למימר לא קצצתי לl שכירות אלא בחזרת הסוס אבל בפריעתו לא אתן לך עכ"ל ולפענ"ד אף ראב"ן לא נחלק עליו דמיירי כשהתנה בהדיא שאף אם תמות אשלם לך הפרה ואשלם לך השכירות עכ"ל הש"ך ובש"מ פרק האומנין במתני' דהשוכר את החמור להוליכה בהר ז"ל והא דתניא ואם מתה חייב פירש"י חייב באונסין ופטור משכרה כיון דשינה בטלה קציצתו ושכירתו וה"ל כתוקף בספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה דאמרינן פרק הגוזל רצה נוטל שכרה רצה פחתה נוטל אי קיימא לאגרא ה"נ ל"ש בין שמתה בין שהוזקה ויש מרבותי שאומרים דלא דמי לתוקף שמשתמש שלא מדעת כולן אבל זה שירד לשכירות ובתורת שכירות נשתמש בה קודם שנאנסה ואין חיוב על שעת משיכה אלא על שעת האונס חייב הוא בשכרו ואגרא ופגרא אגרא על שעת תשמיש ופגרא על שעת אונסין ומ"מ אינו נותן שכר כפי מה שקצץ אלא כפי מה שנהנה שכבר בטל הקציצה ולזה דעתי נוטה הריטב"א עכ"ל. ואפשר דגם דעת מורי שבמרדכי לא אמר אלא דבטלה גוף הקציצה של השבח ומטעמא שאמר אבל בפריעתו לא אתן לך אבל מה שנהנה צריך לשלם כיון דאלו עד הכא בעי למיזל לאו אגרא בעי שלומי וכמ"ש כיוצא בסי' ש"י בש"ע ס"ב. ומסתבר דעת נוטה של הריטב"א:

א

ומתה לסוף ח' ימים. עמ"ש בסי' ש"ח סק"א:

א

שניהם חייבים ופרש"י משום דה"ל ספק מי שברה וה"ל ממון המוטל בספק ומשלמין בין שניהן ובתוס' הקשו דהא אנן לא ס"ל כסומכוס ופי' משום דשניהם פשעו דה"ל להזהיר זה את זה כיון דבקל הוא נשבר ע' פ' האומנין דף פ' ועמ"ש בסי' שפ"ג סק"א ובסי' שפ"ח ס"ק י"ד:

א

אם הוחלק' פטור כו'. ואם הוחמה חייב בסעיף שאחר זה כ' המחבר טעמו ודע שהמחבר העתיק ל' הרמב"ם פ"ד דשכירות וע"ש דכתב המ"מ אדבריו והביאו ג"כ ב"י מדלא כ' הרמב"ם לרישא דמתני' דבפ' האומנין (דף פ"ח ע"א) דקתני השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה או איפכ' חייב ומוקי לה שם הגמ' דמיירי דלא מתה מחמת הוחלק' או הוחמה אלא מחמת שינוי אויר שהיה באותו היום או מחמת שנתיגע או שהכישה נחש ש"מ דלא ס"ל כאותן אוקימתות אלא כאוקימתא רביעית דאיתא שם בגמ' דאוקמ' לרישא דמתני' כר"מ כו' ולית הילכתא כותיה ע"ש ומדבריו יש ללמוד דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן דאם שינה והוחלק' בבקעה או הוחמה בהר דפטור דכ"ש אם מתה כדרכה דפטור ולא עוד אלא אם מתה מחמת אויר או שהכישה נחש ס"ל דפטור דהמע"ה דאמרינן גם אם לא שינ' היתה מתה מחמת זה והא דכתב הוחלק' בבקעה פטור ולא כ' רבותא ל' המשנה נקט ובמשנה קתני הכי אגב דקתני דאם שינה והוחלקה בהר חייב קתני נמי הוחלקה בבקע' פטור וכן כתבו התוספת שם ומור"ם ז"ל שכ' בהג"ה בסמוך הני אוקימתו' דנתיגעה ומתה או שמתה מחמת אויר העתיק ל' הטור והוא הסכמת הפוסקים זולת הרמב"ם ולא כ' בל' פלוגתא אדברי המחבר מטעם שכל שאין רישא דהמשנה לפנינו להקשות מינה למה השמיט' הרמב"ם והמחבר י"ל דגם הרמב"ם והמחבר ס"ל דינא הכי גם י"ל דמור"ם ז"ל ס"ל טעם אחר למה השמיט הרמב"ם ולא כדעת המ"מ וב"י הנ"ל ע"ש ובדרישה ודוק:

ב

ואם הוחמה מחמת המעלה כו'. והיינו שראינו שמיד בשעה שעלתה הוחמ' מה שא"כ כשלאח' זמן עליית' ראינו הוחמה ומת' דפטור:

ג

ונתיגע' ומתה חייב ל' הטור אם שינ' והוליכה בהר שמא מטורח עלייה נתיגע' ואפי' לא מתה מיד עד שבאת' למישור אנו תולין אותה בטורח העלייה ואלו הוליכ' בבקע' לא הית' מתיגעת ואם שינה והוליכ' בבקע' שמא אם הוליכה בהר היה האויר שולט ולא הית' מתיגעת עכ"ל:

ד

ואויר הדרך משונ'. ודוקא שהוא ידוע שהוא משונ' וכ"כ הרא"ש דאל"כ היה פטור אפי' לאביי דאמר בעלמא אוירא דבקעה קטל' ה"מ היכא דפשט מעיקרא שהיה לו להחזיק' ברפת בקר ופשע בה ויצא' לאגם שהית' תחילת' בפשיע' מגניב' ואבד' וסופו באונס הבא מחמת פשיע' די"ל אוירא דאגמא קטל' משא"כ זה שיצא עמה לאגם אלא ששינ' מהר לבקע' או איפכ' דלא מחשב פשיע' שהמוליכ' מדקדק בהליכת' שלא תחלק בהר ושלא תתחמם בבקעה כ"כ התוספת שם (דף ע"ח ריש ע"ב) ע"ש והנ"י בשם הרמב"ם כתב טעם אחר לפטרו ע"ש ובדריש':

ה

ומת' לסוף ח' ימים. ל"ד אלא שהמעש' כך היה ועיין בטור:

ו

חייב השוכר. ז"ל התשוב' הביא' הטור ואע"פ שכמה בהמות הולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנ' שיחזירנ' למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כח כ"כ לילך ולחזור ביום א' וזה ששינ' פשע והמשכיר לא היה צריך לקבל' ולא היה עליו אלא ש"ח וכיון שמת' לסוף ח' ימים הוכח' גדול' שמת' מחמת זה ומ"מ המשכיר שמת' ברשותו צריך לישבע כדין ש"ח שלא פשע בה במאכל ובמשת' ולא רכב עלי' בתוך שמנ' ימים כלל לצורכו כי אם להשקו' מהנהר דאין זה פשיע' כו' ע"ש עוד ואם שכר לח' ימים לילך לדרך רחוק וחזר בב' ימים ולא הלך ע"ל בסי' של"ה ס"א בהג"ה:

ז

והניח עליו משא כו'. שם בת' (והביא' ג"כ בד"מ) איתא דאפי' לא הניח עליה משא כל שהי' יכול להניח החמור באיז' מקום משומר ולא הניח ונתקלקל החמו' טפי בהליכתו בדרך חייב ובהניח עלי' משא חייב אף שלא היה לו מקום משומר להניח החמור מ"מ לא היה לו להניח המשא עליו ע"ש:

ח

לחרוש בהר וחרש כו'. ז"ל רש"י פ' האומנים (בבא מציעא ריש דף פ') כל כלי המחריש' לבעל הבקר ונעריו הולכין עם בהמתו אחד אוחז בדרבן לכוון הפרה לתלמיה ואחד הולך אחר המחריש' ומכביד היתד בקרק' שבו הברזל הנקרא קולטי"ר בלע"ז והיא קנקן הנזכר במשנה עכ"ל:

ט

השוכר פטור. שהרי שינ' לטוב' שבהר קשה לחרוש טפי מבבקע' שהתלמים מצוים שם:

י

עם האומנים. הם נערים הנ"ל שהם בעלי אומנות דמחריש' ובסמוך כתב דינא בזה מי מהן משלם:

יא

ודינו של שוכר עם האומנין. שהיה להן ליזהר במלאכתן כשאר אומנין החורשין בהר שלא ישבר המחריש' וכאשר כתב אחר זה:

יב

פטורין מן השוכר. דא"ל אתה ששנית גרמת היזק ואנו לא נשכרנו להמשכיר אלא להחריש' בבקע':

יג

והמשכיר צריך ליתן להם שכרם. פי' אף אם אין ביד המשכיר להוציא דבר מהשוכר מפני שהוא עני או אלם אין לו לתפוס שכירת הנערים לו' להן למה שמעו לו לחרוש בהר שיאמרו לו אף ששמענו מהשוכר ששכר ממך הפרה לחרוש בבקע' מ"מ מדלא התנית עמנו שלא לשמוע לי לחרוש בהר אמרנו שדעתך שנעש' בצווי השוכר עלינו ואין אתה מקפיד עמו.

יד

האוחז את הכלי שהיא העמיקה יותר מדאי בארץ:

טו

מעלות פי' שמעלה אבני' וטרשים:

טז

שניהן חייבים. מפני שדבר זה בקלות נשבר והי' לבעל הדרבן ג"כ ליזהר מאד בהליכות הבהמה דכשהבהמה מעוות התלם מעט נשבר הקנקן ואמרי' דנשבר' מכח שניהן ולא כע"ש דכת' ספק הוא מכח מי נשבר' מ"ה משלמין בין שניהן דהתוספת דחו פי' זה וכתבו דאי משום הא לא היו חייבין דלא קי"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין עיין שם:

יז

והוחלק' פטור דטפי היתה מוחלקת אם דשה בקטנית וכדמסיק:

א

השוכר את החמור עש"ך עד בפריעתו לא אתן לך וכו' ונראה דזה דוקא בדמיון שכ' המרדכי ששם הפרה בזקוק כמו שהוא שוה בשעת שכירות שאז אף אם תפחת מחמת מלאכה אם תוזל מ"מ מחוייב לשלם זקוק ובגוונא דנקט הש"ס בב"מ גבי השם פרה לחבירו ופסק דמ"מ מותר משום ריבית דס"ל כדעת המחבר בי"ד סי' קע"ו ומש"ה פסק שפיר דכשמתה ומשלם הקרן כפי מה ששוה בשעת משיכה דא"צ לשלם השכר דכיון דמשלם כפי מה ששוה בשעת המשיכ' ע"כ צ"ל דהוי כמכיר' מאותו שעה מש"ה א"צ לשלם השכירו' משא"כ בשוכר סתם דאז אם תוזל או תפחת מחמת מלאכה אפי' עד החצי שייך להמשכיר ואינו חייב לשלם רק כפי מה ששוה בשעת מיתה א"כ מה"ת לא ישלם השכירו' כיון שהיתה עומדת ברשו' המשכיר לפחות שמחמת מלאכה וכן מבואר בש"ס פרק האומנין במשנה דלהוליכ' בהר והוליכ' בבקעה שכ' דחייב באונסין ופטור משכרה דכיון ששינה נתבטל הקציצה וכו' וסיים שם דכיון שירד לשכירות חייב עכ"פ לשלם כפי מה שנהנה (פי' כפחות שבשכירים) מוכח בהדיא דבסתם שוכר חייב לשלם הקרן כשעת גניבה וגם משלם שכרה ובגוונא שכ' המרדכי אפילו מה שנהנה לא משלם כיון שקיצץ לו דמי שיוויי' של פרה של שעת שכירות כמכירה דמיא למפרע רק בהוליכה בהר והוליכה בבקעה דפחת של כחש מחמת מלאכה שמחויב להיות בין בהר בין בבקעה הוא של משכיר רק המיתה שיש לתלות שנעשה מחמת השינוי חייב ומשלם כשעת מיתה והכחש של משכיר הוא וכל שוכר הוי כמוכר הכחש שמחמת מלאכה בעד פיסוק השכירות וכששינה הוי כנתבטל הפיסוק ומשלם מה שנהנה ובקצה"ח עשה מחלוקת בין המרדכי להריטב"א ולפענ"ד דלית כאן מחלוקת כן נראה לי ברור לדינא:

ב

לסוף ח' ימים עסמ"ע ס"ק ה' שכ' דלאו דוקא אלא שהמעשה כך היה וכו' () כוונתו דה"ה אם היה יותר מח' ימים ויש הוכחה שמחמת השינוי מת דבהדיא כתבו הרא"ש והטור דבעינן הוכחה והא דפטור בליכא הוכחה ולא אמרי' כיון דאי אפשר לידע אם מחמת הפשיעה מתה או לא הוי מתוך שא"י לישבע משלם כיון דלא הו"ל למידע ל"א מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולכך כתב הרא"ש דביותר מח' ימים על המשכיר להראות לעדים אם מתנוונת והולכת והוא מטעם כיון דברשות המשכיר הוא ולא הוי ליה לשוכר למידע מש"ה לא אמרינן גביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

ג

אם היה נחוץ לדרכו ולא היה אפשר לשכור חמור אחר ועיין בתשובת הרא"ש ובד"מ שהעתיקו שלא היה לו נאמן להניחו שם וכן הוא בסמ"ע ס"ק ג' דאם היה לו מקום להניחה שם ולא הניחה חייב ולכאורה קשה כיון דמיירי בנחוץ לדרכו ולא היה אפשר לשכור חמור מה"ת לא יהי' יכול להוליך המשוי על חמור זו דהא אפילו למכור הבהמה יכול כדי לשכור אחרת כמבואר בסימן ש"י ומה"ת לא יהי' יכול להוליך גם כן על בהמה זו כשאין לו לשכור אחרת וכדעת השואל בהרא"ש והרא"ש לא סתר דבריו ומסתבר כך דכיון שהוא נחוץ לדרכו וא"א לשכור אחר מה בכך שיש אדם נאמן להניח החמור מכל מקום היאך יביא המשא שלו למקום שהוא נחוץ וגם לשון הרא"ש תמוה כי ז"ל הרא"ש שהדבר ידוע שהטוען משוי על חמור פסח שהוא מקולקל והיה לו להניחו בכפר ולשכור אחר להוליך משאו עליו אמנם אם ראובן היה נחוץ לדרכו ולא היה בכפר אדם שיהי' רשאי להאמין לו החמור לא נתחייב ראובן להניח עסקו וישאר אצל החמור והצמר והוצרך להוליכו עמו אמנם אם מצא ראובן לשכור חמור אחר וכו' שקשה שכיון שמיירי ברישא שלא היה יכול לשכור חמור א"כ מה מועל מה שיש נאמן דהא כל שא"א לשכור חמור אחר לא נתחייב ראובן להניח עסקו ואי ס"ד דא"י לקלקל חמור חבירו בשביל הנחת עסקו ומחוייב להניח עסקו כדי שלא יתקלקל החמור א"כ אפילו ליכא נאמן ע"כ נשאר כאן כיון שאסור לו להניח המשוי על החמור לקלקל בשביל עסקו לכן נ"ל בכוונת הרא"ש () שבתחלה כתב הרא"ש שיש עליו שני חיובים לשכור חמור אחר על המשוי ולהניח חמור זה בכפר ושלא להוליכו עמו אפילו ריקן וע"ז כ' הרא"ש דאם ראובן הי' נחוץ לדרכו וליכא נאמן בכפר א"צ ראובן לישאר כאן ויכול להוליכו עמו ומ"ש הרא"ש אמנם אם מצא ראובן לשכור חמור אחר כו' כוונתו שחייב הראשון שכתב שמחויב לשכור אחר אפילו ליכא נאמן דהיינו כשיש חמור אחר לשכור אסור לו עכ"פ להניח משוי על חמור זה ולהוליך זה ריקן ומה שסיים הרא"ש שם אבל אם לא מצא אדם שיאמין לו החמור וגם לא מצא לשכור חמור אחר פטור אין הכוונה שבעינן שניהם רק הכוונה במ"ש שאם לא מצא נאמן היינו כששכר חמור אחר להוליכו עמו אז פטור כדליכא נאמן ומה שסיים וגם לא מצא לשכור וכו' וקאי אפי' יש נאמן רק שלא מצא לשכור פטור כללא דמלתא כשלא מצא לשכור חמור אחר פטור בכל גוונא אפי' לכתחלה יש לו רשות להניח משוי עליו וכשמוצא חמור אחר אז אם יש נאמן מחוייב להניחו ואם הוליכו עמו חייב ובדליכא נאמן יכול להוליכו עמו ריקן:

ד

בעל הפרה עם האומנין מיירי שהמשכיר שכר האומנין () ואם שכרם השוכר אז אם שכר למי שדרכו להפקיד תליא בפלוגתא המבואר בסי' רצ"א אי חייב הראשון כשפשע השני וא"ל לשלם ואם שכר למי שאין רגיל חייב ומזה נלמד אם שכר אצל בעל עגלה עגלה עם סוסים ועם עבדו של המשכיר או עם פועל שלו דפטור כשפשע הפועל או העבד דלא גרע ממסר למי שרגיל להפקיד והא שכתבו התוספות בפ' השואל ד' צ"ט דאם שאל הכלי עם העבד לא הוי בבעלים וחייב הוא מטעם דשם השני אינו שואל והוי בגרועי גרעיה דעכ"פ נשאר הראשון בחיוב שלו כיון שלא העמיד אחר בחריקאי ואפילו במסר' לברזילי' בב"ק פ' הכונס (בבא קמא ד' נ"ה) חייב הראשון כשנגנב אצל הברזילי:

ה

הרי הם פטורין מן השוכר ולפי זה ה"ה אם הבעל הבית בעצמו שכרם ופי' בשעת שכירות בבקעה ואחר כך ציווה אותן לחרוש בהר ונשבר פטורין שיכולין לומר על שמירת הר ש"ח אנחנו שהשכירות אתה חייב לנו על שמירת בקע' אבל אם פשעו נגד שמירת הר חייבים:

ו

והמשכיר צריך ליתן להן שכרן נראה דהאומנין חייבין לישבע ששמרו כמו שוכרים בשמירת בקעה עכ"פ ולא פשעו נגד שמירת הר דמבואר הוא שהפועל צריך לישבע ליטול שכרו דנגד תשלומי שכר הבעל הבית הוי כאינו יודע אם נתחייבתי:

א

השוכר את החמור. ואם השכיר את החמור והתנה עמו שאם ימות שיתחייב לשלם לו ואח"כ מתה פטור מלשלם לו השכירות ויכול לו' לא קצבתי לך השכירות אלא בחזרת הסוס ולא בפריעתו ☜ וע"ב דדוקא כשהתנה עמו לשלם אפי' כשויו שבשעת השכירות אפי' אם תמות מחמת מלאכה אבל סתם שוכר שהפחת שמחמת מלאכה הוא על המשכיר חייב לשלם גם השכירות כיון שאין משלם הפחת שמחמת מלאכ' ובהוליכה בהר והוליכה בבקעה ששינה משלם השכירות כפחת שבפועלי':

ב

ואם הוחמה חייב. דוקא כשאמר המשכיר להוליכה בהר אבל כשאמר השוכר שיוליכה בהר תליא במחלוקת כמבואר בסי' ש"ח ס"ק א' ע"ש:

ג

ואויר הדרך משונה. ודוקא כשידע שהוא משונה אבל בלא"ה פטור:

ד

לסוף ח' ימים. לאו דוקא אלא אפי' יותר כל שיש הוכחה שמחמת זה מתה חייב (סמ"ע) וע"ב:

ה

חייב השוכר. מ"מ המשכיר שהבהמה בידו מחוייב לישבע שלא פשע בה ושלא רכב עליה לצרכו רק להשהותה:

ו

ונעשה פסח. וע' כלל דין זה בביאורים:

ז

השוכר פטור. ששינה לטובה:

ח

בעל הפרה עם האומנים מיירי שהמשכיר שכר האומנין ואם שכרם השוכר ע"ב:

ט

פטורים מן השוכר. דאמר לו אתה ששנית גרמת היזק וע"ב:

י

והמשכיר צריך ליתן. שיאמרו לו מדלא התנית עמנו שלא לחרוש בהר אמרנו שדעתך שנעסוק מה שהשוכר ציוה עלינו ☜ וע"ב דהאומנין חייבין לישבע:

א

השוכר את החמור. עש"ך עד ולפע"ד הדין עם מורו שאף ראב"ן לא נחלק עליו דמיירי כשהתנה בהדיא כו' ועיין בנה"מ שכ' ג' חלוקים בדין זה. ועיין בנ"צ הארכתי בביאור דבריו וגם בדברי תשובת בית אפרים סי' מ"ה בעובדא כיוצא בה עש"ה:

ב

שניהם חייבים. עסמ"ע עד ולא כע"ש דכתב ספק הוא כו' דהתוס' דחו פי' זה וכתבו דאי משום הא לא היו חייבין כו' ועיין בחידושי רע"ק איגר זצ"ל למסכת ב"מ דף פ' שכתב ע"ד תוספת אלו יש להקשות הא כיון דשניהם קבלו לחרוש הוויין כמו ערב זה לזה כמבואר בח"מ סימן ע"ו וא"כ גובה מכל א' החצי ממ"נ או שהוא פושע או שהוא מחוייב מדין ערב וי"ל דהכא דומה למה דאיתא בבכורות דף מ"ח (בש"ע לעיל סימן מ"ט ס"י) בב' יוב"ש שקנה א' שדה מחבירו ויצא שט"ח על א' מהן דא"י לגבות מזה שקנה בממ"נ כו' וה"נ כן אף שהוא ערב בעד חבירו מ"מ הא חבירו גופיה ח"י לגבות דמצי לדחות שמא לא פשע ממילא א"י לגבות מהערב ואף למה שהעלה התומים בס"ס מ"ט דשני יוב"ש והא' ערב בעד חבירו דמצי לגבות ממנו בממ"נ או שהוא הלוה או שהוא ערב כיון שאם היא טוען שהוא לא לוה הוא מודה שחבירו לוה וא"כ הוי כמו ערב דעלמא שהלוה אומר להד"מ והערב מודה דצריך לשלם כמבואר בסימן קכ"ט בהגה (עמ"ש שם ס"ח סק"ו) ושאני בההיא דלקח שדה כיון דמצי מדחי ליה הוי רק מע"פ כו' מ"מ נלע"ד דשאני התם דהערב מודה שחבירו חייב ואילו טען חבירו לו האמת הי' מחייב בב"ד לשלם ממילא החיוב מוטל על הלוה רק כשכופר מש"ה צריך הערב לשלם משא"כ הכא דהספק באמת אם הפשיעה בפרשא אי במאן דתפס במנא ומדינא פטור כל א' לשלם דספק ממונא וא"כ גם הערב אינו מודה דחבירו חייב דהערב בעצמו טוען שחבירו פטור מצד ספיקא מש"ה א"י לגבות מא' ממ"נ דשפיר יכול לומר שמא לא פשעתי ואעפ"כ איני חייב מדין ערב דהא חבירו ג"כ מדינא פטור מספיקא וא"כ גם הערב פטור כנלע"ד נכון לדינא עכ"ד. ועיין עוד בקצה"ח לקמן סימן שפ"ו סק"א ובסימן שפ"ח סק"י:

א

[שו"ע] ואם הוחמה חייב. נ"ב עיין בנ"י דאף ש"ח חייב ועיין בתוס' בסוף דבריהם ובמהרש"א שם. ואי הי' שמירה בבעלים נראה לכאורה דחייב דהוי שינה מדעת בעלים וכאלו התנה באם ישנה ויארע דבר שנוכל לתלות שלא הי' נארע אם לא הי' משנה יהי' כאלו נטלה שלא ברשות ונאנס. ועיין בנ"י. וגם אם החיוב דהוחמה והוחלקה רק מדין פשיעה מ"מ יש לדון לחייב גם בשמירה בבעליו כיון דפשע בידים הוי כמזיק בידים וכעין שכתב הכ"מ פ"א מהל' שכירות:

א

השוכר את החמור כו'. כ' המרדכי פרק א"נ וז"ל מצאתי ראובן טען את שמעון השכרתיך פרה בששה פשיטים לשבת ואם תמות אצלך נתחייבת לי זקוק ועשית בה מלאכה ו' שבועות ומתה והשיב שמעון הזקוק אתן לך כדין שוייו אבל שכירות לא אתן לך לפי שהוא רבית דין זה פסוק מהא דתניא השם פרה מחברו כו' הילכך חייב ראובן לשלם גם שכר גם קרן ומורי אמר דלא דמי דהתם לא משמע אלא דאין בו משום ריבית דהתנה עמו בהדיא אבל מצי למימר לא קצבתי לך שכירות אלא בחזרת הסוס אבל בפריעתו לא אתן לך עכ"ל ומביאו בית יוסף בטו' יורה דעה סי' קע"ז וכן הוא בתשובת מהר"מ בר ברוך סי' תשפ"ט דפוס פראג ע"ש ודברי הראשוני' ככתבם וכלשונם הן דברי ראב"ן בספרו ריש ד' צ"ז ולא ידעתי מה חולק מורו עליו דהא י"ל גם כוונת ראב"ן אינו אלא דאין בו משום רבית ולכך כ' דין זה בפרק א"נ ולא בפ' האומנין ויותר קשה על דברי קצור מרדכי של מה"ר יוסף איטלינג שלא הזכיר רק דברי ראב"ן דחייב לשלם השכר והקרן ולפע"ד הדין עם מורו שאף ראב"ן לא נחלק עליו דמיירי כשהתנ' בהדיא שאף אם תמות ואשלם לך הפרה אשלם לך השכירות ודוק (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ד"ש:

א

חייב השוכר כו'. עיין לעיל סי' ש"ח ס"א בהג"ה:

א

(ס"א אע"פ שעבר כו') גם רבינו כ"כ והיינו הטעם דפליגי בפ' האומנין ר"מ ורבנן מעביר על דעת ב"ה וס"ל לר"מ דגזלן הוי ורשב"ג מיקיל ור"ח בר אבא מוקי מתני' דחייב באם משנ' להוליך במה שאמר ב"ה כר"מ וס"ל להפוסקים דאין הלכה כר"מ מ"ה כל שאין היזק מחמת השינוי אין חייב מחמת שעבר על דעת ב"ה וצ"ע על רבינו שכתב בא"ח סי' תרצ"ד לענין מגבת פורים שאין העני רשאי לשנות ממה שנתן לו ב"ה והיינו כר"מ ובפ' האומנין מבואר דהני דמיין להדדי וצ"ע: