א
היורד לשדה חבירו או לתוך חורבתו ונטעו או בנאו ובו ט' סעיפים:
היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעל השדה ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה: הגה סתם כרם עשוי ליטע (ריב"ש סי' תתקט"ו) העושה טובה לחבירו שלא ברשות ע' לעיל סי' רס"ד וכן הלומד עם בן חבירו בלא דעת האב ע"ל סי' של"ה ס"א:
ב
אמר ליה בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו אבל אם אמר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו מפני שמכחיש הארץ:
ג
היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה ואח"כ בא בעל השדה והשלים הבנין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר שמין וידו על העליונה: הגה מיהו אם א"ל תחלה עקור אילנך ולך יכול בעל האילן לעשות אע"פ שחוזר בעל השדה אח"כ (נ"י פ' השואל):
ד
היורד לשדה חבירו ברשות אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתירה על ההוצאה נוטל השבח (ואם בעל השדה הוא עצמו אריס חזר להיות דינו כאילו עשוי ליטע רק ששמין כמה רוצה ליתן שלא יצטרך לטרוח בעצמו) (נ"י פ' האשה שנפנו):
ה
בעל בנכסי מלוג אשתו קטנה והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה (וע"ל ס"ס קע"ח וס"ס ת"ד):
ו
היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה ואם אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו (שם ד"ה) א"ל בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו: הגה ודווקא אם החורבה אינה עשוי' לבנות אבל אם עשויה לבנות או במקום שסתם חורבה עומדת לבנות דינו כמו חצירות שיתבאר בסמוך (ב"י בשם תלמידי רשב"א והרמב"ם פ"ו דגזילה ומרדכי פ' השואל):
ז
(רמב"ם פ"י דגזילה טור הביאו ס"ט) החצרות הרי הם ראוי' לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות ולפיכך הבונה בחצר חבירו ה"ז כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בנין זה לבנותו והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום : הגה (הראב"ד ומרדכי) ולא יוכל הבונה לומר בנייני אני נוטל השכירה הבונה לאחרים וקיבל שכר מנכין לו מהוצאותיו אע"ג דלא עביד למיגר (רשב"א ונ"י פ' השואל) ואם דר בה הבונה אם חסר לבעל הקרקע דבר מועט צריך ליתן לו כל מה שנהנה כמו שנתבאר לעיל סי' שס"ג (מישרים נל"א ח"ב) ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מןהעיר ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה וסיידו וכיידו כל מה שהיה לצורך שלא יפול צריך ראובן להחזיר לשמעון אבל א"צ ליתן לו מה שסיידו וכיידו כי יוכל לומר איני צריך לזה וכשיתן ראובן מה שחייב ליתן לשמעון יצא מן הבית (טור ס"ח בשם הרא"ש):
ח
כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם אמר יבואו הדיינים (ל' הטור הבנאים) ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשעורים שומעין לו ונוטל בלא שבועה וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונ' אינו צריך שבועה:
ט
כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואמר נתתי והיורד אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ונוטל שהרי אומרים לבעל השדה עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן היאך נתת אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה תן לו ואמר נתתי אע"פ שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן וישבע היסת שנתן ויפטר שהקרקע בחזקת בעליה:
באר היטב חשן משפט
שע״ה
א
ליתן. היינו כשאר שתלי העיר כ"כ רש"י והרא"ש והביאו הנ"י וכת' שתלמידי רש"י לא ס"ל הכי מאחר שירד שלא ברשות וגם עומד להסתלק ע"ש כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' רנ"ד:
ב
כרם. פירוש לאפוקי שדה שעומד ג"כ לזרוע וחצר עומד לבנות. סמ"ע:
ג
עקור. עיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"ו דף קכ"ט:
ד
שומעין. הרא"ש והרמ"ה ס"ל דאפילו עשויה ליטע שומעין לו כשאומר כן וכת' הכ"מ שכן דעת הרמב"ם ודלא כמ"ש הה"מ דהרמב"ם מיירי דוקא באין עשויה ליטע. סמ"ע:
ה
שמכחיש. רש"י פירש שכבר הכחישו הנטיעות הארץ ביניקתן וכיון שהפסידו ממון לבעל הקרקע מש"ה אפינו בח"ל אין שומעין לו ע"כ ונראה שכן דעת הרמב"ם והמחבר אע"פ שכתבו לשון שמכחיש הארץ. שם:
ו
העליונה. והרא"ש והטור חולקין ע"ז. ש"ך:
ז
מיהו. הג"ה זו שייך אחר ס"ב וכן משמע בסמ"ע. שם:
ח
ההוצאה. והא דכת' הרמ"א בס"ס קע"ח בהג"ה בשותף דהוי כיורד ברשות ואפילו הכי אם ההוצאה יתירה כו' אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כבר כתבתי שם בשם הנ"י דשותף לא הוי כיורד ברשות אלא לענין אם השבח יתר על ההוצאה דנוטל בשבח כאריס או שתלן אבל אינו כיורד ברשות לגמרי לענין אם הוצאה יתירה כו' ע"ש. סמ"ע:
ט
קטנה. דבה עשו תקנה כמבואר בא"ע סי' ס"ח ס"י ע"ש ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו:
י
שומעין. דבבנין ע"ג קרקע לא שייך כחשא דארעא כמו גבי אילנות בס"ב. סמ"ע:
יא
ודוקא. עיין בתשובת רשד"ם סי' רכ"ז ורמ"א וסי' ש"ל:
יב
לבנות. וטור בשם רא"ש כת' דמסתבר לומר היכא דלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו אז אין שומעין לו דתואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין. סמ"ע:
יג
נוטל. הטעם כיון דאין בע"ה יכול לומר טול עציך ואבניך כיון דעשויה לבנות כן הוא א"י לו' שיטלן דכיון שבנאו במקום הראוי לבנות ודאי אדעתא דהכי בנאו שיקום כאן. שם:
יד
שסיידו. בטור כתב אפילו היה מסוייד ומכוייד ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנה כמו שהיה קודם לכן אפילו הכא אין צריך להחזיר לו כיון שהיה יכול לקיים זולת הסיוד וכיוד וכיוצא בו ע"ש. שם:
טו
הדיינים. והטור הביא לשון הרמב"ם שכתוב בו יבואו הבנאים. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' רל"א:
טז
עדיין. ע"ל סי' קנ"ז עי"א וע"ל סי' ע"ט סי"ג שחילקו שם בין אמר ליה צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ע"ש. סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
שע״ה
א
א) מימרא דרב ושמואל היורד לתוך שדה וכו' וכדאמר רב פפא ולא פליגי וכו' בפ"ח דב"מ ד' קא ע"א
ב
פי' אם השבח יתירה על ההוצאה נוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו הוצאה שיעור שבח
ג
ב) כ"כ הטור בשם הרא"ש כ"כ שם בפסקיו שיכול לו' לדידי ניחא לי טפי בשדה לבן ושכן כ' הרמ"ה ולא עוד אלא דמחייבי' לבעל אילנות למיגר אגירי לאפקועינהו מארעא דהאיך וכתב הב"י כיון שפשטו דברי הרמב"ם בפ"י מה"ג (ד"ח וט') כך הם ואין הוכחה בדברי ההלכות הכי נקטינן ונלע"ד ראיה לזה מההוא עובדא לקמיה דרב שם
ד
ג) מסקנת הגמרא שם ריש ע"ב כלישנא בתרא
ה
ד) ל' הרמב"ם דין ח' ומפורש שם ע"א בעובדא דרב
ו
ה) שם ד"ז וכתב ה"ה זה מתבאר בפ' חזקת (סוף בבא בתרא דף מב) דאמר (רב נחמן כו') שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשד' שאינה העשוי' ליטע כשדה העשוי' ליטע נראה שכר דינו
ז
ו) שם ד"ז
ח
ז) כ"כ ה"ה שם בסוף הפ' וכ"כ הכ"מ שם בשם הרשב"א שצריך להגיה כאן בעל בנכסי אשתו קטנה וכן הוא במימרא דר' יעקב בפ"ח דכתובות (דף פ' ע"א)
ט
ח) שם ד' ט' מימרא פלוגתא דאמוראי וברייתא שם בב"מ דף קא ע"ח
י
ט) כ' ה"ה פי' דה"ל כשדה שאינה עשויה ליטע וכן כ' בהלכות
יא
י) מסקנת הגמרא שם ע"ב וכ' ה' המגיד בשם הרשב"א שאם אמר בעל החורבה מתחל' הריני נותן דמיה' דנוח לו במה שעשה קנתה לו חצירו כדאיתא בחידושיו וכ"כ הב"י בשם הנ"י בשם הרשב"א ושכ"נ דעת הראב"ד
יב
כ) שם ד"ו בשם הגאונים
יג
כ' הב"י בשם הר"י בן הרא"ש ☜שנשאל על ראובן שהלך למרחוק ונפל הבית ונעשית פרצה בין מגרש היהודים והעכו"ם ואמרו הקהל ינ"ו לסופר בנה בית זה לעצמך ולא נתנזק מאותה פרצה וכן עשה ומת ראובן והלך א' שם וקנה הבית מחורגתו כי אשתו כבר מתה ובנים לא היו לו ובא זה בכח שטרו ונכנס בבית והשוכר טוען שיביא ראיה שהבית של אותה המוכרת והשיב מדין הגמ' וכו' ויותר נכון שיסתלק מי שודאי ירד שלא ברשות בעלי וישימו לו בדין היורד לחורבת חבירו שלא ברשות וישאר ביד מי שקנאו ממי שאפש' שירשתו מאמה ונסמוך קצת אחזקה דאין העדים חותמין אם לא שנעשי' כהלכתה ע"כ
יד
ל) מדרבי יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו שם בפ"ג דף נ"ה ע"ב
טו
פי' בעל הקרקע
טז
מ) ולענין שכירות מה שכבר דר בה כ' הב"י בשם נ"י אמתני' דהמוכר זיתיו לעצי' בפ"ח ד' ק' ע"ב שדקדק הרשב"א אם מעיקרא לא הי' קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר ואי מעיקרא הוי קיימא לאגרא אפי' לשכר מועט צריך להעלות לו שכר בדמים של עכשיו והביא ראיה מפ' כיצד הרגל (דף כ' ע"ב ומבואר בסי' שס"ג)
יז
נ) שם די"ו כתב ה"ה זה נלמד מההיא דאמר בפ"ח דכתובות (משנה דף ע"ט ע"ב) הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות
יח
פירוש כשהיתה ידוע שההוצאה היתה יתירה על השבח ושדינו לטול ההוצאה אחר שנשבע בנק"ח יכול לומר תנו לי בלא שבועה הפחות דהיינו השבח כפי שישומו אותו וכן פירש הסמ"ע
יט
ס) שם דין י"א וכתב ה"ה דין זה נראה פשוט שכל המחויב לתת בכיוצא בזה ויודע כמה הוא חייב נאמן לומ' נתתי וכשאינו יודע אינו נאמן וכדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא ממשנה וכו' בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן ואמר טעמא (שם דף ה' ע"ב) מי יימר דמחייבי לי רבנן ומכאן הוציא הרב דין זה לפי דעתו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
שע״ה
א
סתם כו'. כן פי' עשויה ליטע שראויה לאילנות יותר מלזרעים ואין נק' שאינה ראויה ליטע אלא שדה לבן ועס"ז. ריב"ש שם.
ב
א"ל כו'. וכ"כ הרמב"ן במלחמות והרא"ש ונ"י וש"פ ממש"ש זיל שום ליה וידו עה"ת א"ל לא בעינא ר"ל יטול נטיעותיו ושתיק רב עד לבסוף ועוד ממ"ש גלית אדעתיך ואם איתא הא בע"כ שם ליה וצריך למנטר דלא כרז"ה אלא שהרמב"ן ורשב"א ונ"י וש"פ ס"ל דוקא בשאינה עשויה ליטע וכ"כ הרא"ש בשם רוב מפרשים אבל הוא ז"ל חלק עליהם וכ' מדקאמר זיל שום ליה והדר קאמר זיל שום כו' ש"מ דמעיקרא ידו על העליונה קאמר ועוד כ' דאי בשדה שא"א ליטע אפילו דגדר ומנטר א"א ידו על העליונה ע"ש אבל בנ"י פי' דרב לא ידע אם היתה עשויה ליטע או לא לה"ק בסתמא שום ליה וכשאמר לא בעינא אמר שמא אינה עשויה ליטע וה"ק לא בעינא דאינה ע"ל וא"ל זיל כו' וכשא"ל לא בעינא שתק שמא א"ל לא בעינא יטול נטיעותיו כנ"ל:
ג
אבל כו'. כלישנא בתרא שם:
ד
(ליקוט) היורד כו'. והרא"ש והטור חולקין ע"ז כמ"ש בס"ב שם (ע"כ):
ה
(ליקוט) וידו על העליונה. עס"ד (ע"כ):
ו
מיהו כו'. דהוי כא"ל השבע וטול שא"י לחזור בו. שם ועסי' כ"ב ס"ג שכ' דוקא בנשבע וע"ש בהג"ה:
ז
היורד כו'. עבה"ג ועסי' קע"ח ס"ג.
(ליקוט) היורד כו' שאם כו' ושם ס"ו היורד לתוך כו'. תוספתא פ"י דב"ק היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה היורד ברשות שמין לו וידו על העליונה כיצד ידו על העליונה אם השבח יתר על הוצאה נותן לו את השבח ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה (ע"כ):
ח
וידוי כו'. כמש"ש גלית אדעתך כו'. וכ"ש ברשות ממש:
ט
שאם כו'. כיון שירד ברשות אבל בס"ג אף דידו על העליונה אין נוטל יותר על השבח כיון דירד שלא ברשות:
י
ואם השבח כו'. ר"ל כדין אריסי העיר כמ"ש בסי' קע"ח שם:
(ליקוט) ואם השבח כו'. ר"ל שנוטל כשאר שתלי העיר וכמ"ש שם בעובדא דרב וידו על העליונה וע"כ כה"ג כמש"ש אומדין כו' וכמ"ש בס"א וס"ז (ע"כ):
יא
ואם בעל כו'. ממ"ש בכתובות שם חזינן אי בעל כו' וה"ה כאן וער"ן שם:
יב
בעל כו'. כתובות שם וכ' הרי"ף במוציא על נכסי אמר ברשות וכ"כ רש"י שם:
יג
קטנה. דאלו גדולה אין לו אלא הוצאה שיעור שבח כמש"ש:
יד
והשותף כו'. ב"ב מ"ב ב':
טו
היורד לתוך כו' ודוקא כו' החצרות כו' למד משדה שחילוק בין עשויה ליטע או לא וע' בירושלמי ספ"ג דב"ב א"ר נסא וחרבות לא ניתנו להבנות וכ"כ בנ"י דדין בית כדין שדה אלא שס"ל דסתם חורבה עשויה להבנות אבל הרשב"א חולק ע"ז כמ"ש בס"ז בהג"ה:
טז
א"ל בעל כו'. רי"ף שם:
(ליקוט) א"ל בעל הקרקע כו'. ב"ק כ"א ההוא גברא כו' ופי הרשב"א משום שכירות הקרקע ואע"ג דיתמי חייבים ליתן לו יציאותיו מ"מ א"א לגבות מהן עד שיגדלו ואף כשיגדלו שמא יאמרו לו טול עציך ואבניך וכ' שם ואפי' בחורבה שעשויה להבנות ועס"ב ואף שהרשב"א חזר והקשה על פי' אינו מוכרח ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) א"ל בעל הקרקע כו'. כמו בשדה בס"ב ועמ"ש בס"ז (ע"כ):
יז
ולא יוכל כו'. תלמידי רשב"א בשמו דמש"ש שומעין לו משום דחורבה אינה עשויה להבנות אבל בעשויה הרי זיכה לו מיד וא"י לחזור שחצירו קנתה לו ודלא כנ"י. ואם יוכל בעל החצר לומר תלוי בפלוגתא הנ"ל שכ' בס"ב:
יח
השכירה כו'. עבה"ג ועסי' שסג ס"ה בהג"ה:
יט
ראובן כו' אבל כו'. כנ"ל החילוק בין עשויה לכך או לא:
כ
בנק"ח. כדין שבועת המשנה:
כא
ואם כו' וכן כו'. דס"ד שם שאם כו' אלא משום אתי לאערומי:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
שע״ה
א
(רמ"א סי' ט') והזיקו זה את זה כו' דרך שמחה. נ"ב יעוין או"ח סי' תרצ"ה במג"א ס"ק וא"ו. מדברי מהרי"א בפסקיו נראה דאין חילוק בין היזק ממון או בגוף. וכן מבואר משמו בשו"ת ב"ח סימן ס"ב. והב"ח שם מחלק בין היזק קטן בגוף או בממון לבין היזק גדול בגוף או כממון:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
שע״ה
א
סעי' א' (וידו על התחתונה) פועל שעשה ועבר על תנאי הגבלת הזמן דוקא ואי אפשר להחזיר לו התיקון מעל מטלטל יקר י"ל דהו"ל כיורד שלא ברשות ומגיע לו רק הוצאה שיעור שבח. ואם אי אפשר לומר דהו"ל שלא ברשות בהיות ידוע כי גם אחר שהעביר הזמן ועבר על התנאי מ"מ לא הי' אפשר בלא פעולתו והי' כמשיב אבידה מגרעון ממה שקצב ומשלם כשווי פעולתו על פי בקיאים. וביורד שלא ברשות יש חילוק בקרקע העומדת ליטע. ומ"מ גם אם לא הי' אחר יכול לעשות התיקון כהשבת אבידה רק הוא מ"מ שייך לגרע ע"י בקיאים וכמו במעבורת ובדבש ויין:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
שע״ה:א׳
א
ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן. ומשמע מזה דהטעם הדבר משום דעדיין לא שמו ואינו יודע כמה ומשום הכי לא פרע. אמנם דין זה נלמד מפ"ק דב"ב גבי כותל חצר למעלה מארבע אמות בחזקת שלא נתן עד שיבי' ראיה שנתן ואמרו משום טעמא דמי יימר דמחייבי לי רבנן ומשמע דעיקר החיוב לא ידוע ליה. ובסימן קנ"ז כתב הרמ"א דאם קבע לו בנין קבוע נאמן לומר שפרע ועיין שם דבזה משפטו גלוי עיין שם ואף על גב דלא שמו עדיין כמה חייב ומשמע דעיקר תלוי בגוף החוב שיהיה משפטו נודע וגלוי וכל שיורד שלא מדעתו אין משפטו נודע ועיין מה שכתב בסימן פ"ט סק"ד:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
שע״ה
א
אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה והיינו כשאר שתלי העיר כ"כ רש"י והרא"ש והביאו הב"י וכתב שתלמידי רש"י לא ס"ל הכי מאחר שירד שלא ברשות וגם עומד להסתלק ע"ש ועפר"ד:
ב
וידו על התחתונה פי' שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אינו נותן לו בהוצאתו אלא שיעור השבח:
ג
סתם כרם עשוי ליטע פי' לאפוקי שדה שעומד ג"כ לזרוע וחצר עומד לבנות:
ד
שומעין לו הרא"ש והרמ"ה ס"ל דאפי' עשויה ליטע שומעין לו כשאומר כן וכתב הנ"י שכן דעת המחבר והרמב"ם ודלא כמ"ש המ"מ דהרמב"ם מיירי דוקא באין עשויה ליטע ועד"ר:
ה
מפני שמכחיש הארץ רש"י פי' שכבר הכחישו הנטיעות הארץ ביניקתן וכיון שהפסידו ממון לבעל הקרקע מ"ה אפי' בח"ל אין שומעין לו עכ"ל ונראה שכן דעת הרמב"ם והמחבר אע"פ שכתבו ל' שמכחיש הארץ ולא כע"ש שכתב ז"ל מפני שמכחיש הקרקע בעקירת האילנות:
ו
מיהו אם א"ל תחלה עקור אילנך כו' נראה דהג"ה זו שייכא לסעיף זה שכ' כאן שאין שומעין לו לבעל האילן בבא ליקח נטיעותיו אזה כתב דבכה"ג אם א"ל בעל השדה מתחלה עקור כו' שומעין אח"כ לבעל האילן:
ז
שמין לו וידו על העליונה דע דלדעת רש"י ורא"ש בכ"מ שידו על העליונה אם השבח יותר על ההוצאה נוטל בשבח כשאר שתלי העיר ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל כל ההוצאה אע"פ דלא נהנה כלום מ"מ הואיל וגילה דעתו דניחא ליה אמרינן אילו לא נטעה היה הוא בעצמו נטעה והוציא עליה הוצאה כזו ובעיקר הדין ס"ל להרא"ש דדוקא בשדה העשויה ליטע הדין כן והרמ"ה ורוב המפרשים ס"ל דאפי' באינה עשויה ליטע הואיל וגילה דעתו דניחא ליה בהנטיעה ידו על העליונה ובב"י כ' דהיינו דוקא כשאמר תחלה איני חפץ בהנטיעות ואח"כ גילה דעתו דניחא ליה בהן הוא דידו על העליונה אפי' בשדה שאינו עשויה ליטע והמחבר סתם הדברים כאן ועפ"ר שם כתבתי דמדברי הטור מוכח דלא ס"ל האי סברא:
ח
שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתירה על ההוצאה נוטל השבח כו' (ולאפוקי הנוסח בס"י דכ' בהיפך שאם ההוצאה יתירה על השבח נוטל השבח ואם השבח יתר על ההוצאה) נוטל ההוצאה ור"ל שנוטל בשבח כשאר שתלי העיר וכנ"ל בפי' ידו על העליונה וכן הוא במיימוני פ"י דגזיל' בדפוס כ"מ וכן מצאתי במיימוני של קלף ישן נושן וכן הוגה ונדפס בש"ע בדפוס חדש הנדפסי' בקראקא וא"ת הא כתב מור"ם לעיל בסוף סי' קע"ח בהג"ה בשותף דה"ל כיורד ברשות ואפ"ה אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא ההוצאה שיעור שבח הא כתבתי שם דהנ"י בשם רמב"ם ורא"ה כתב דשותף אף דה"ל כיורד ברשות לענין אם השבח הוא יתר על ההוצא' דנוטל בהשבח כאריס או כשתל כמבואר שם מ"מ אם הוצאה יתירה על השבח בזה אינו דומה ליורד ברשות דנוטל כל ההוצאה והשותף אינו נוטל הוצאה אלא שיעור שבח ומ"ה קאמר כיורד ברשות ולא יורד ברשות לגמרי אבל הט"ו שאיירי כאן ביורד ברשות דינו שנוטל כל ההוצאה כנ"ל וכמ"ש שם ודוק:
ט
אשתו קטנה דבקטנה עשו תקנה וכמבואר בא"ע ס"ס פ"ח בטור ובדברי המחבר ע"ש בפרישה:
י
והשותף בשדה כו' ע"ל סימן קע"ח בדברי הטור והמחבר:
יא
כיורד ברשות כו' בסעיף שלפני זה כתבתי בשם נ"י ורנב"ר ורא"ה דלא הוה דינם כיורד ברשות לגמרי לענין אם ההוצאה יתירה על השבח וכן הדין ג"כ במוציא הוצאות על נכסי אשתו כמ"ש בת"ה בהדיא וכתבתי ל' לעיל בס"ס קע"ח אהג"ה דברי מור"ם ז"ל ע"ש. (הג"ה כתב הר"י בן הרא"ש על ששאל על ראובן שהיה לו בית שנפרץ והלך למרחוק ואמרו הקהל לסופר בנה בית לעצמך שלא יארע לנו נזק מבית ראובן וכן עשה ואח"כ בא אחר וקנה בית ראובן מבת אשתו ופסק דאע"פ שלא נודע בבירור שהבית היא של בת אשתו של ראובן מ"מ זה מיקרי יורד שלא ברשות ומוציאין מידו ונותנין למי שקנה מחורגתו של ראובן עכ"ל ד"מ ס"ס ה' ו' עכ"ה):
יב
שומעין לו דבבנין ע"ג קרקע לא שייך כחשא דארע' כמו דשייך באילנות כמבואר לפני זה בס"ב:
יג
ודוקא אם החורבה כו' אבל אם עשויה לבנות כו' והטור בשם הרא"ש כתב ז"ל ומסתבר לומר כן (דאין שומעין לו) היכא דלא הי' משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין הא לאו הכי שומעין לו:
יד
ולא יוכל הבונה לומר בניני אני נוטל הטעם דאף דאין כאן טעם כחשא דארעא מ"מ כיון דאין הב"ה יכול לומר טול עציך ואבניך כיון דעשוי' לבנות כן הוא אינו יכול לומר שיטלם כיון שבנאו במקום הראוי לבנות ודאי אדעתא דהכי בנאו שיקום כאן:
טו
כמו שנתבאר לעיל סי' שס"ג ע"ש ס"ז דכתב דאם השחיר את כותלי בית חדש דמגלגלין עליו את הכל גם מ"ש מור"ם לפני זה דאם השכירה הבונה כו' מנכין לו כו' כעין זה כתב הטור בסי' שס"ג ומור"ם שם בס"ה:
טז
אבל א"צ ליתן לו מה שסיידו כו' בטור כתב אפי' הי' מסוייד ומכוייד ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנה כמו שהיה קודם לכן אפ"ה א"צ להחזיר לו כיון שיכול להיות קיים זולת הסיוד והכיוד וכיוצא בו ע"ש:
יז
בין שהיתה ידו על העליונה כו' פי' גם כשיהיה ידו על העליונה צריך לישבע על ההוצאה ל"מ כשהוצאה יתרה על השבח דאז נותנין ההוצאה וכנ"ל דצריך שישבע ויטול אלא אפי' אם השבח יתר על ההוצאה דאז נוטל חלק גם בשבח היתר על ההוצאה מ"מ כיון שגם כפי ההוצאה צריך ליתנו לו צריך לישבע כמה הוציא או שיאמדו אותו הבנאים וכדמסיק:
יח
ואם אמר יבואו "הדיינים כו' כן הוא לשון הרמב"ם שם "הדיינים אבל הטור הביא ל' הרמב"ם שכתוב בו יבואו "הבנאים:
יט
וכן זה שנוטל השבח בלבד נראה דר"ל דאם היתה ידו על העליונה וההוצאה יתירה על השבח דהדין ליתן לו ההוצאה כמ"ש אם אומר איני רוצה ליקח היציא' יתירה על השבח בשבועה אלא אקח השבח המועט בלא שבועה ישומו לי שומעין לו ומיירי שהוא ניכר לעינים דעכ"פ יציאה היתה יתירה על השבח אלא שאין ידוע כמה ואמר ישומו לי כו' וז"ש נוטל השבח בלבד ר"ל שהוא הפחות וקמ"ל בכל זה דל"מ למימר ליה השבע וטול כדינך או לא תטול כלום וק"ל:
כ
שהרי אמרי' לבעל שדה עדיין לא שמו כו' דין זה נלמד כאן מהא דאיתא בפ"ק דב"ב בבונה כותל בחצר המפסקת בין אדם לחבירו גבוה מד' אמות כו' וכתבו הט"ו לעיל ס"ס קנ"ז ע"ש ועפ"ר:
כא
ואמרו לבעל השדה תן לו ע"ל סי' כ"ב וע"ש חילוק בין א"ל צא תן לו או חייב אתה ליתן לו:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
שע״ה
א
אומדין כמה אדם. ואפי' ההוצאה הרבה נוטל ההוצאה רק שיכול לומר עקור אילנך כמבואר בב"מ:
ב
אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך נראה דדוקא בכה"ג שיכול ליקח האילנות כמה שנתן ולכך יכול לומר לו איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה ליהנות מזה אבל כשא"י ליקח הדבר ההוא כגון שצבע לו בגד וא"א להעביר הצבע מחויב לשלם לו:
ג
עצי ואבני אני נוטל עסמ"ע ס"ק י"ג עד היכא דלא משתמש בחורבתו וכו' משא"כ אם היה משתמש דינו כמו בשדה דיכול לומר בזריעה אני חפץ ה"נ י"ל בשימוש זה אני רוצה וכן בעינן שיש לו משלו וראוי לבנות דאל"ה אין כופין אותו לשלם ואפי' לישב בו עד שישלם יציאותיו אין כופין אותו דיכול לומר אין רצוני שתשב בקרקע שלי ואם מניחו והוא אינו סותרו ומשכירו או שדר בו כבר נתבאר דהוי כגילוי דעת דניחא ליה וחייב לשלם ואם הוא בהנך גווני דאין שומעין לו היה נראה לכאורה דיורדין לנכסיו ומשלמין לו ואף דבבית ועלי' בב"מ פ' הבית ועליה קאמר הלשון דישב בו עד שיתן לו יציאותיו דמשמע דליכא כפי' אחרת רק לישב בו עד שיתן לו יציאותיו ש"ה דאמר לו לבנות והוא לא רצה משא"כ כאן דאמרינן לדעתו דודאי ניחא ליה רק תואנה הוא מבקש דאלת"ה קשה דהא ודאי דצריך לשלם דמי שיווי השכירות שהיה דר בו דהוי זה נהנה וזה חסר כיון שהיה כבר חורבא ואיכא שחרוריתא דאשיתא ואמאי לא השמיענו הפוסקים דין מחודש כזה שישב עד שיעלו השכירות כפי מעותיו וגם אינו מן הסברא שהרי הוציא מעותיו כאחת ויקבל פרוטרוט אמנם הרא"ש כתב בשם הראב"ד בב"מ דף ק"א בדין זה לשון דישב בו עד שיתן לו יציאותיו:
ד
וכן זה שנוטל השבח בלבד עסמ"ע ס"ק י"ט שכ' דמיירי שהוא ניכר לעינים דע"כ היציאה היתה יתירה על השבח וכו' והוא תמוה בעיני דא"כ אמאי נקט המחבר והיתה ידו על העליונה הא בכה"ג אפילו היתה ידו עה"ת א"צ שבועה דהא הוצאה שיעור שבח נוטל לעולם אפי' בידו עה"ת ועוד דלדבריו דמיירי דניכר לעינים שההוצאה היה יתירה על השבח וא"כ אמאי צ"ל שיטול השבח לבד שהוא פחות שבשיעורים של ההוצאה הא אפילו ההוצאה גופה יכול ליטול כהפחות שבשיעורים ולפע"ד נראה דהפי' הוא כך דהנה שתל ואריס נוטל מקודם ההוצאה ובהשבח היתר על ההוצאה נוטל מחצה ולזה אם אמר היורד לא אטול ההוצאה כלל וישומו רק השבח כאילו לא היה הוצאה כלל ואטול מחצה א"צ לישבע) (ולכך הוכרח לומר שהיתה ידו על העליונה דבידו עה"ת אין לו רק ההוצאה שיעור שבח וע"כ צריך לישבע על ההוצאה:
ה
היורד נאמן המחבר תפס הטעם שאומרים לו עדיין לא שמו לך והקצה"ח כתב דעיקר הטעם כיון שאין משפטן ידוע לכל כמבואר בסי' קנ"ז דבדין קבוע חייב ע"ש ולפעד"נ דכיון דקיימין כל ששמין לו ומשמע דאפי' היורד ברשות הדין כך ובירד ברשות ודאי דמשפטו נודע דחייב לשלם לו ועכצ"ל דכל כמה דלא שמו לו ג"כ אין משפטו נודע וכמו שאין משפטו נודע כמה היה חייב לו אמנם נראה בפועלים שבנו אפי' שלא ברשות וכגון שידוע שהיה מחזר אחר פועלים ושכירת פועלים יש להם שער כמה נוטלים ליום נאמן לומר נתתי וכן שער העצים והלבינים ידועים הן ויכול ליתנו ע"פ חשבין ולכך נאמן בסי' ?קנ"ז והכא מיירי בשדה שאין הזריעה והשבח ידוע לעולם בלא שומת בקיאים ולכך אינו נאמן:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
שע״ה
א
[הגה] מנכין לו מהוצאותיו. נ"ב עיין לעיל סימן שס"ג ובתשו' בני אהרן סי' ג':
ב
[הגה] כל מה שנהנה. נ"ב לא כל השכירות צריך לשלם לו כיון דהשכירות היא שכר הבנין והקרקע היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא דלא יפרע מה דהי' בעל הקרקע נהנה תחלה לבד שהיא דבר מועט אבל יפרע לו מה שהקרקע שוה מפני הבנין שעליו שחלק השכירות המגיע על הקרקע אחר הבנין היא יותר ממה שהקרקע לבדו הי' שוה ת' הראנ"ח ח"ב סי' ג':
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
שע״ה:א׳
א
היורד לתוך שדה חבירו כו' עיין בתשוב' מהרא"ן ששון סימן רכ"ד:
שע״ה:ב׳
א
א"ל בעה"ב עקור אילנך כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ק"ל דף קכ"ט:
שע״ה:ג׳
א
וידו על העליונה כו' והרא"ש והטור חולקין ע"ז:
שע״ה:ד׳
א
מיהו אם א"ל תחלה עקור אילנך כו' הג"ה זו שייך אחר סעיף ב' וכן משמע בסמ"ע:
שע״ה:ה׳
א
בעל בנכסי כו' עיין בתשו' רמ"א סימן פ"ו דף קע"ה:
שע״ה:ו׳
א
ודוקא אם החורבה כו' עיין בתשו' רשד"ם סימן רכ"ז ורמ"א וסי' ש"ל:
שע״ה:ז׳
א
כל מי ששמין לו כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' רל"א:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
שע״ה
א
(ס"ח) וכן זה שנוטל השבח דברי הסמ"ע דחוקים בזה ונ"ל דהדברים כפשוטן דכשיש שבח ידו על העליונה אין מחשבין הוצאה כל עיקר אלא מחשבין כמה שוה הקרקע עכשיו טפי אחר השבח באיזו שיעור נוטל מה שמגיע לו ובזה כ' בסיפא דאין צריך שבועה וברישא לא מיירי אלא בהוצאה יתירה כו' דאז ישבע כמה הוציא ויטול ובסי' ק"ב (ק"ג) ס"ט כתבתי יותר מזה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5