א
דברים האסורים לקנות מהרועים ומשומרי פירות ומבעלי אומנות ובו יב סעיפים:
כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו לפיכך אין לוקחים מהרועים צמר או חלב או גדיים אבל לוקחים מהם חלב וגבינה במדבר אבל לא ביישוב ומותר ליקח מהרועים ד' צאן או ד' גיזות של צמר מעדר קטן או חמשה מעדר גדול שאין חזקתו שהוא גנוב כללו של דבר כל שהרועה מוכרו אם היה ב"ה מרגיש בו מותר ללוקחו ואם לאו אסור:
ב
אין לוקחין עצים או פירות משומרי פירות אלא בזמן שהם יושבים ומוכרים והסלים והפלס בפניהם שהרי הדבר גלוי ויש לו קול והוא שיהיה על פתח הגינה:
ג
וכולם שאמרו הטמן אסור לקחת מהם:
ד
מותר ליקח מהאריס שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים: הגה וי"א דדוקא לאחר שחלקו דסתמא שלו הוא מוכר אבל קודם חלוקה אסור דחיישינן שלא יתן לב"ה נגד מה שנטל (טור סכ"א):
ה
אין לוקחין מהנשים ומהעבדים ומהקטנים אלא דברים שחזקתן שהם שלהם מדעת הבעלים כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון ולוקחין בצים ותרנגולים בכל מקום [ מכל אדם] וכלם שאמרו הטמן אסור: הגה מעשה באשה אחת שהחזיקה בשל יתומים וגזרו שלא ישא אותה שום אדם כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה (פסקי מהרא"י סי' ר"ס ורס"א) (והביאו ג"כ לעיל סי' ט"ו):
ו
לוקחים מהבדדים (וכ' ה"ה פרוש בעלי בית הבד ושוכרין אותו לעשות בו שמן ורש"י פי' בעלי בית הבד שתגרין הן בשמן ולוקחין מן נשיהן במדה שהיא בפרהסיא) זתים במדה ושמן במדה אבל לא זתים מועטים ושמן מועט שחזקתן גניבה וכן כל כיוצא בזה:
ז
מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית (דכל מה שמקפיד עליו ב"ה הוא שלו) (טור ס"ב):
ח
הכובס נוטל ג' חוטין והם שלו יתר מכאן של בעל הבית ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והם שלו:
ט
החייט ששייר מהחוט כדי משיכת מחט ושייר מהבגד מטלית שהוא ג' אצבעות על ג' אצבעות חייב להחזירה לבעלים פחות מכאן שלו:
י
נסורת שהחרש מוציא במעצד שלו בכשיל של ב"ה ואם היה עושה אצל ב"ה אף הנסורת של ב"ה וכן בשאר מלאכות כל שב"ה מקפיד עליו הוא של ב"ה שאינו מקפיד הוא של פועל (טור שם):
יא
בכל הדברים וכיוצא בהם הולכים אחר מנהג המדינה:
יב
כל אומן שמכר דבר מהדברים שאינם שלו בהלכות מדינה כגון מוכין שמכרן הסורק במקום שנהגו שיהיה של בעל הבית אסור ליקח ממנו אבל לוקחים ממנו כר מלא מוכין (דהוי נשתנה ביד הגנב ואע"ג דשינוי החוזר אינו קונה מ"מ בספק גניבה מותר בכי האי גוונא וכל כיוצא בזה) (המגיד פ"ו דגניבה) ואם מכר האומן דברים שהם שלו בהלכות המדינה לוקחים ממנו ואם אמר הטמן אסור:
באר היטב חשן משפט
שנ״ח
א
רוב. ר"ל הן שחזקת אותו דבר עצמו הוא גנוב הן שאין חזקת דבר ההוא גנוב אלא רוב דבר כזה הוא בחזקת גנוב וכמ"ש לקמן סי' שס"ט ס"ג מה שיש לחלק בין דהכא לההיא דהתם ע"ש. סמ"ע:
ב
וגבינה. אבל בגדיים אין חילוק בין מדבר ליישוב. שם:
ג
קטן. שחסרונן ניכר טובא ולא מלא לבו של הרועה למכור כ"כ בלי רשות בעלים משא"כ בפחות מזה שאינו ניכר כ"כ ואף אם יוכר חסרונן יכול להשמט בב' וג' לומר שמתו או נגנבו מה שא"כ בהרבה. שם:
ד
מרגיש. ר"ל דהרועה היה נתפס עליו כגנב אם מכרו שלא מדעת בע"ה. שם:
ה
מהאריס. מדברי התוס' ב"מ דף כ"ב סוף ע"א והג"א והגמרא שם מבואר דאם אדם נותן לאכול לחבירו מדבר שאינו שלו אלא של חבירו אע"פ שיודע שחבירו יתרצה אסור לאוכלו דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא שאינו יודע היכן הוא ובע"כ הוא מתייאש א"כ אמרי' מעיקרא באיסורא אתי לידיה במה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואילו הי' יודע שהוא אצלו לא נתייאש מה שאין כן הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד ע"ז ואע"ג דבש"ס שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומא' ידיע' ממש בעינן ע"ש וע' בספר א"א דף ק"י ובתשוב' מהרי"ט סי' ק"ן. ש"ך:
ו
שחלקו. ל' הטור אינו כן אלא זה לשונו במה דברים אמורים בסתם שתלינן לומר שכבר חלקו ומחלקו מכר אבל אם ידוע לו שלא חלקו אסור כו' ומדברי הרמ"א משמע דמסתמא אסור ולא תלינן לומר שכבר חלקו והוא דעה שלישית לא מצאתיה בשום מקום עכ"ל הסמ"ע. ולי נראה דגם כונת הרמ"א כהטור וכ"כ הב"ח ופסק כן ע"ש. שם:
ז
נשים. ע' בתשובת מהר"א ששון סי' קצ"ח ובתשובת מהרי"ט סי' קצ"ט ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רמ"ב:
ח
בגליל. דשם היה גדל פשתן הרבה והי' בזול ורגילין שלא להקפיד על נשותיהן שיקנו פשתן לעצמן לעשות ממנו כלי פשתן ולמוכרו לצורכן כן משמע מל' ב' שפירש רש"י. סמ"ע:
ט
בע"ה. פי' ואין להכובס אפי' ג' חוטין מהן וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ודומה לזה כ' הטור והמחבר בסי' רי"ח ורכ"ט וש"ל ושאר דוכתי וכמ"ש שם מלתא בטעמא ע"ש. שם:
י
לבן. דהשחור מגנה את הלבן. רש"י. שם:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ח
א
א) ל' הרמב"ם ריש ס"ו מה' גניבה ממשנה פ"י דב"ק דף קי"ח ע"ב
ב
ב) כ' ה"ה נראה שהוא פוסק כרב דאמר עד שיהא רוב משלו ואיכא דגרסי התם אורי רב יהודה לאדא דליא כדברי האומר אפי' מיעט משלו הוא פסק ז"ל כרב דהלכתא כוותי' באיסור וכ"כ ר"מ בשם רבותיו והגאונים ויש תימה קצת בל' הרב כשאומר וכן אם רוב אותו דבר וכו' דלדברי רב עד שיהי' הרוב היתר אסור וסיים שם ולמט' בה"ג יתבאר ע"כ שם פ"ה וע"ל סי' שס"ט
ג
ג) משנ' וברייתא שם כת"ק דרב יהודה
ד
ד) לפי שאין דרך לבעלים לילך שם וליטלם והרוע' נטלן רש"י
ה
ה) שם בברייתא
ו
ו) כדמפרש לה רב חסדא בלישנא בתרא
ז
ז) שם ד"ב ושם בברייתא וכ' פ"ה בגמ' אמרו (שם) שאם היה (סתומות) אפי' שלש מותר שבעל הבית מרגיש בהן והרב סמך לו על הכלל שכ' וכו' והכל לפי מה שהוא ענין לפי המקום
ח
ח) שם ד"ג מבואר שם במשנה וברייתא שם ד' קי"ט ע"א ☜
ט
פי' מאזנים ומשקל
י
ט) שם והם במשנה דף קי"ח ע"ב
יא
י) שם מעובדא דרב שם דף קי"ט ע"א הדין והטעם
יב
כ) מעובדא דמר זוטרא ואמימר דרב אשי בפ"ב דב"מ דף ב"ב ע"א וכמר זוטרא וכתב הב"ח ☜דכל שמביא מביתו תלינן לומר שכבר חלקו וכ"כ התוס' שם
יג
ל) שם ד"ד שם במשנה וברייתא שם
יד
מ) שם בריי' וכ' ה"ה ודע שהרב ז"ל פסק כת"ק דברייתא ולא כאבא שאול ולא כרשב"ג
טו
פי' שם מקום ומקום גידול עגלים הוא ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותם ושלהם הן רש"י וכ' ה"ה וה"ה בכל מקום לפי מה שהוא ענין
טז
נ) כן הוא ברמב"ם וטור
יז
ס) שם במשנה ובבריית'
יח
ע) שם ד"ח ושם בבריית'
יט
פ) שם דף ו' וכתב ה"ה פי' כובס הצמר ומוכין הן פסולת הגיזה ומבואר במשנה ובריית' שם דף קי"ט ע"א
כ
צ) שם משנה כלשונה ופירושה שדרך האורגי' שאורגי' בסוף הבגד ב' ג' חוטין רחוק מן האריגה ועושי' זה כדי להציל הבגד כדי שלא תסתר אריגתו בסוף הבגד ע"י הכביסה הכובס נוטלן שאין בעל הבגד מקפיד עליהם ואם היו שחור וכו' דלמשקל הוה קיימי עכ"ל הרשב"א ז"ל
כא
ק) שם דין ו' וכתב ה"ה זה הוא מהירושלמי כדאיתא בהלכות אבל במשנה שנינו כדי לתפור בו ופירשו בו בגמ' (שם ע"ב) מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט פי' כמלא ב' מחטין שבכך יכול לתפור בו מעט וזה שיעור משיכת מחט בירושלמי ומפני שהל' ההוא מבואר כתבו הרב
כב
ר) שם במשנה
כג
ש) שם במשנה
כד
פי' רש"י דלדייר בלע"ז קטנ' ומחלק בה הנסרים והשפאים שהוא משוה דקי' והכשיל הוא קרדום ומפיל שפאים גסים
כה
ת) שם במשנה פי' שכיר יום
כו
פי' רש"י דק דק היוצא מתחת המקדח או הנגרר במגרה ורישא בקבלן שקבל לבנות הבית בדמים בטור כ' קבלן שקבלו לעשות בביתו:
כז
א) שם וברייתא וגמ' שם ע"ב
כח
ב) שם ד"ט וברייתא שם ס"ב
כט
ג) וביאר שם שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאוסרו וכיון שכן בשינוי כל שהוא מותר כך תירצו המפרשים ז"ל
ל
ד) כתב ה"ה זה למד הרב ממשנה שם דף קי"ט ע"ב ומברייתא דשומרי פירות שם דף קי"ט ע"א ומשמע דכלל' הוא:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ח
א
וכן אם כו'. דברי המ"מ כאן והביאו בה"ג תמוהין דהא בפ"ה מה' גזילה ולקמן בסי' שס"ט ס"ג פ' כשמואל וכן הקשה המ"מ שם וכבר ישבו הכ"מ וכמ"ש בסמ"ע ס"ק ב' ולמד הרמב"ם ממה דאתמר פלוגתייהו אגזלן ולא אכה"ג ש"מ דבהא ל"פ:
(ליקוט) וכן כו'. למד ממש"ש קי"ג ב' הני דדיירי כו' וערשב"א שם (ע"כ):
ב
וי"א כו'. תוס' דב"מ שם ד"ה מר כו':
(ליקוט) וי"א כו'. עתוס' שם דכשמביא מביתו מותר דמסתמא חלקו בזה ועב"ח (ע"כ):
(ליקוט) וי"א כו'. וס' ראשונה פ' כאמימר ור"א ועתוס' דב"מ ך"ב א' ד"ה מ"ז כו' ורב אשי כו' (ע"כ) .
ג
דכל מה כו'. רש"י במתני' וגמ' שם ב':
ד
(ליקוט) כדי משיכת מחט. צ"ע למה הניח דברי הגמ' שהוא מבואר יותר. וגם לפי הירושלמי הוא כפלים כמשיכת מחט וז"ל הירושלמי תני ר"ח מלא מחט דבי ר' ינאי פתרין לה כפלים כמלא מחט תני בר קפרא מלא משיכת המחט דבי ר' ינאי פתרין לה כפלים כמשיכת מחט מה ופליג מה דתני ר"ח מלא מחט דבי ר' ינאי פתרין לה כפלים כמלא מחט מה דתני ב"ק משיכת מחט דבי ר' ינאי פתרין לה כפלים כמשיכת מחט וז"ש הרי"ף ירושלמי תני ב"ק מלא משיכת מחט ר"ל מחט דתנן הוא משיכת מחט אבל בעינן כפלים כמ"ש דבי ר"י וכמ"ש בגמ' ופ' הרי"ף כב"ק דאיתמר באחרונה כשיטתו ומפ' הגמ' ג"כ כדבריו אע"ג דלכאורה בגמ' מ' כדברי ר"ח דקאמר פחות מכאן למאי חזיא כו' אבל דברי הרמב"ם וש"ע א"י להולמו וגם למה הניח דברי הגמ' וצע"ג והטור פ' כגמ' שלנו וכדברי ר' חייא והוא הנכון (ע"כ):
ה
וכן כו' כנ"ל:
ו
(ליקוט) בכל הדברים כו'. עבה"ג ובתוספתא מסיים שם ואין משנין ממנהג המדינה (ע"כ):
ז
ואע"ג כו'. רשב"א בשם הראב"ד:
(ליקוט) ואע"ג דשינוי החוזר כו'. והוא שינוי החוזר כמש"ש צ"ג ב' דאפילו בעשאן בגד (ע"כ):
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
שנ״ח
א
(ש"ך א') ואלו היה יודע שהוא אצלי כו'. נ"ב צ"ע הא לרבא מחזיקנין היאוש שלא מדעת מעת שנאבד קודם שהגיע ליד המוצא ועיקר דינו של הש"ך ז"ל יש לו מקום לפי סברת הר"ן המובא באס"ז שם בסוגיא דאלו מציאות דף כ"ב בד"ה אמימר ורב אשי אכיל כו' הקשה הרמב"ן כו' שמביא שם הרשב"א תי' דדמי למאי דאמרי' בתוס' דפ' בתרא דב"ק הבן שהיה אוכל משל אביו וכל עבד שאוכל משלו רבו קונה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזילה משל בעה"ב שכך נהגו ומשום האי טעמא נמי אמרי' בהגוזל בתרא שהגבאי צדקה מקבלים צדקה מן הנשים בדרך מועט עכ"ל הר"ן:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ח
א
סעי' ג' (וכולם שאמרו להטמין אסור) אודות מה דקיימא לן כולם שאמרו להטמין אסור. ונראה דלא מהני אמתלא לומר שהוא בעל מלאכה ויש מקום לחושדו שנוטל מדושי'. ולזה איננו רוצה שיפורסם כדי שלא יהי' עליו חשד כי כ"ה דרך הבריות למהר דרכי חשדים על כל זה כיון שנקטו חז"ל סתם שאמרו להטמין כו' אין להתיר בזה בשום צד של אמתלא אך כשהוא מגוי שבודאי לא העלים רק משל גוי. יש לדון בדבר שגם שנכרי חייב מיתה על שום א' מז' מצות דבני נח שבכלל גזל ומשפטים הוא כל אופנים של בצע שאינו שלו. והי' שייך בזה לפני עור. אך אין זה רק כבתרי עברי דנהרא. מה שאין כן אם לא יקנה הוא יקנה ישראל אחר או מי מאומות העולם גם שאומר להטמין ידוע שעל כל זה יקנו בזה וידוע שלא דוקא כאן הוא בטוח שלא יהי' בזה פרסום ויש לו גם כן בבתים אחרים מכירים רבים שיהי' סומך את עצמו עליהם שלא יפורסם אם כן ממילא אין בזה משום לפני עור כידוע. אך יש גם כן היתר לפעמים מצד לפני דלפני שאיננו אסור כידוע. וכמו שהרגילות שהאורגין ערלים נשותיהם מביאות לבתי עב"י חיטים. שגם אם אומרות להטמין וגם שאין בזה היתר מצד אמתלא שלא לחשוד וכנ"ל על כל זה מצד שידוע שאי אפשר שיהי' העלמה כל דהו בזה בלי האורג גופי' שהוא ידיע לו היטב כמות החוטין והיא מעלים מצד שאי אפשר לשקול בזה כיון שבשעת [חסת] מטיח בבצק כידוע. ואשתו מוכרת שבזה הו"ל לפני דלפני. כי אין לנו להחזיק חסד ביותר מהגבול שהרי מ"מ אחזוקי אינשי בגנבא לא מחזקינן. ורק במה דאיתחזק על ידי ההטמנה איתחזק ולא יותר. והרי קיימא לן שעל ידי סברת תורא מדושי' קאכיל קבעו חז"ל על כל שותפין דרך חשד וכן דכוותי' ואם כן גם מי שאיתחזק למעלים במה ששייך בו בחינת תורא מדושי' קאכיל. מ"מ אין לחשדו בענינים אחרים והרי בזה מצד האורג לבד הוא ההעלמה בחוטין וכיון דלא איתחזק לפנינו רק בהחוטין אין להחזיק בזה יותר. ובהחוטין הרי זה לפני דלפני כיון שקונים רק מאשת האורג. ויש בזה צדדים גם כן מצד שבהיתירא אתי לידי' דהאורג. ויש בזה גדר ייאוש מדעת גם כן וכמ"ש במק"א בזה. אך אם אחר המכירה אמרה להטמין הוי לי' בהיתירא אתי לידי' דהקונה ישראל ג"כ וצלע"ע בכל זה. והיום אירע כן וזהרתי שגם שלפעמים יש צד זכות על הנוהגים היתר על פי חכמים מכל מקום להזהר מזה הוא הטוב והנכון: שומרי יערות שמוכרים עצים בצינעה. י"ל שאין זה כבחינת כולם שאמרו להטמין כי כבר יש להם הרבה עצים בידם שהם ברשות בפרסום וכן ביד כל בני הכפר או העיר. רק מצד שמוסיפים ליטול יותר על כפי הרשות הניתן לזה אומרים להטמין שלא לבוא לחשבון עמהם שהמכירה מעידה שנטלו יותר מהרשות שהוא רק להצטרכות ביתם. ועל כל זה יכול להיות שמה שמכרו הוא ממה שנטלו תחילה על פי הרשות ומה שהניחו בביתם הוא ממה שנטלו אח"כ יותר מכפי הרשות. וי"ל גם כן דכל דפריש מרובא פריש וידוע שרובא דרובא הוא מה שנטלו ברשות. גם יש ספק ספיקא. ספק יש ייאוש מדעת כי ידוע להשרים שגונבים. אך אם הי' שנוי מעשה פשיטא שכבר קנוי בשנוי מעשה ואין איסור על הקונה להשתמש בהעצים. ובפרט במה שידוע שאם לא יקנה זה ממנו יש הרבה קונים שיקנו ממנו. וזה מלבד מ"ש במק"א בזה עוד צדדי זכות על קצת מעב"י שנעשה להם היתר בזה:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ח:א׳
א
מותר ליקח מן האריס. בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) בתוס' שם דאם אדם נותן לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אלא של אחר אע"פ שהוא יודע שחבירו ודאי יתרצה לכשיודע לו אסור לאוכלו משום דהלכה כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא ניחא ליה דלא ידע וכן כתב בהגהת אשר"י ובמרדכי שם ע"ש. ויש לדקדק מהא דאמרו בפרק נערה דף מ"ח מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למד"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדים לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר א"ל ולא שאני לך בין יוצא מדעת ליוצא שלא מדעת ופירש"י דנשתטה דשלא לדעת יצא מן העולם מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו ע"ש וכיון דאפי' היכא דידוע לנא דבודאי יתרצה ה"ל יאוש שלא מדעת וא"כ היכי זנין בניו ובנותיו נהי דניחא לי' השתא מיהו לא ידע: ואפשר כיון דגבי בניו ובנותיו אפי' ביותר משש מצוה מיהא הוי אע"ג דלא כפינן ליה כמבואר שם דף מ"ח וניחותא דמצוה שאני דאע"ג דהשתא לא ידע מהני וכמ"ש הב"י בי"ד סי' של"ג וע' מ"ש בסי' רס"ב סק"א אלא דהתם נמי אמרו דבר אחר היינו תכשיט ומשום דניחא ליה דלא תינוול ע"ש ומה בכך דניחא ליה השתא מיהא לא ידע:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ח
א
וכן אם רוב אותו דבר "שהוא גנוב כו' בטור כ' או שרוב דבר ההוא גנוב והמחבר העתיק ל' הרמב"ם דר"פ ו' דגזילה ור"ל הן שחזקת אותו דבר עצמו הוא גנוב הן שאין חזקת אותן דבר עצמו הוא גנוב אלא רוב דבר ההוא הוא בחזקת גנוב וכמו שמפרש ואזיל כגון שקונה מהרועה חלב וגיזה ורוב רועים מוכרים אותן הדברים בלי ידיעת בעלי הצאן:
ב
רוב אותו דבר שהוא גנוב עד"ר שם כתבתי לחלק בין הא להא דאיתא בגמ' וכתבו ג"כ הטור והמחבר לקמן בסימן שס"ט דמותר לקנות מהגזלן אפילו מיעוט ממינו הוא משלו ורובו גזול דשאני התם דמ"מ יש בידו משל היתר מיעוט ממינו משא"כ כאן דכשנאמר דזה הרועה הוא מן הרוב המוכרים שלא ברשות בעליהם נמצא שכל דבר ההוא שבידו הוא גזול וק"ל:
ג
חלב וגבינה במדבר ל' הטור מפני שטורח הוא לב"ה להביאו לישוב ומניחו לו עכ"ל ודוקא חלב וגבינה אבל גדיים אין חילוק בין מדבר לישוב:
ד
ד' צאן כו' שחסרונן ניכר טובא בעדר קטן ולא מילא לבו של הרועה למכור כ"כ בלי רשות בעלים משא"כ בפחות מזה שאינו ניכר כ"כ ואף אם יוכר חסרונן יכול להשמט בב' ג' ולו' שמתו או נגנבו משא"כ בהרבה:
ה
כל שהרועה מכרו אם היה ב"ה "מרגיש בו מותר ללוקחו ואם לאו אסור המחבר קיצר בהעתקתו דסוף ל' הרמב"ם ובזה נתן מכשול לפני המעייני' לטעות בביאור ריש דבריו ולפרש דמ"ש כל שהרועה מכרו אם הי' ב"ה מרגיש בו דר"ל אף אם הי' הב"ה מרגיש בו ועומד בצדו היה מוכרו בכה"ג דוקא מותר לקנות ממנו כו' ואין כוונת הרמב"ם לזה כי שם סיים אריש דבריו וכ' ז"ל אם היה הב"ה "מרגיש בו ואם אין הב"ה מרגיש בו "אסור עכ"ל מסוף דבריו הללו נלמד לריש דבריו דמ"ש אם הי' ב"ה מרגיש כו' דר"ל אם אותו דבר שהוא מוכר הוא דבר שירגיש בו ב"ה בחסרונו ויהיה נתפס עליו הרועה כגנב אם לא מכרו מדעתו מותר לקנות ממנו ואם לא מרגיש אסור לקנות ממנו וק"ל:
ו
דדוקא לאחר שחלקו כו' לשון הטור אינו כן אלא ז"ל בד"א בסתם שתלינן לו' שכבר חלקו ומחלקו מכר אבל אם ידוע לו שלא חלקו אסור כו' "ומדברי מור"ם משמע דמסתם אסור ולא תלינן לומר שכבר חלקו והוא דיעה שלישית לא מצאתי' בשום מקום:
ז
כלי פשתן בגליל כו' עפ"ר שם כתבתי דללשון שני דפרש"י ה"ק גליל הי' מקום שגדל וצמח שם פשתן הרבה והי' בזול ודרך אנשים של גליל שלא להקפיד על נשותיהן לקנות לעצמן פשתן ולעשות ממנו בגד פשתן ומוכרן לצורך עצמו וכן שרון הי' מקום גידול לבהמות הרבה והיו הנשים קונין ומוכרין לנפשם ברשות בעליהם וכן נראה שהוא פי' דברי הרמב"ם ושל המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם:
ח
ה"ג שהכובס מוציא בסמך וכ"כ בטור ופי' דרך שטיפתו נופלין מעליו:
ט
ושהסורק מוציא. בא"ח סי' ש"א כתבתי פירושו בפרישה והוא שדרך סורקים כשנעשה הבגד היינו לאחר האריגה הוא לוקח הבגד ומותחו ע"ג יתידות וסורקו בקוצים כדי שלא יהא נרא' חוטי האריגה אלא יכסה אותו הצמר היוצאין מחוטי האריגה והוא נוי של בגד וע"י אותו סריקה נשמט ונשאר ג"כ צמר הרבה בקוצים וכיון שהן הרבה יש קפידא בזה והן של ב"ה:
י
נוטל ג' חוטין כו'. ז"ל הטור דרך אורגי בגדים לארוג בשפת הבגד ג' חוטין והן של כובס עכ"ל ונ"ל שהן הן שקורין בל"א בענד"ר וכנהוג בזמנינו והכביס' היא השריי' ואז מסירין אותן החוטין הנקראי' בענד"ר מ"ה קאמר שנשארו להכובס שבזמנם הי' רגיל הוא להסיר' והוא דבר מועט ואין דרך בע"ה להקפיד עליהן:
יא
יתר מכאן שלב"ה. פי' ואין להכובס אפי' ג' חוטין מהן וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ודומה לזה כ' הטור והמחבר לעיל בסי' רי"ח ורכ"ט וש"ל ולקמן ר"ס שס"ג ובשאר דוכתי וכמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש:
יב
שחור ע"ג לבן דהשחור מגנה את הלבן רש"י:
יג
מהחוט כדי משיכת מחט כו' ז"ל הטור החייט ששייר מהחוט מלא מחט וחוץ למחט כו' וכן אם שייר מהמטלית בשחותכין אותו להשוותו ג' אצבעות הן של ב"ה פחות מכן כו' והמחבר העתיק לשון הרמב"ם שכ"כ בפ"ו דגניבה והמ"מ כ' דהרמב"ם תפס לשון הירושלמי והוא הוא השיעור הנזכר בהגמ' ושהטעם הוא דכל שנשאר מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט ראוי לתפור בו קצת ומקפיד עליו הבע"ה וע"ש בהשגת הראב"ד על דברי הרמב"ם בזה:
יד
במעצד כו'. הוא הנקרא בל"א בריי"ט ה"ק והוא המפיל נסורת דקים וטורח על הב"ה להביאן לביתו ומ"ה הן שלו משא"כ כשעושה בבית בע"ה דאז אין טורח וקפיד ב"ה אפי' אשפאים דקים ובטור כ' עוד ז"ל וכן היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והניגרר במגיר':
טו
בכשיל על ב"ה. פירוש שבו פוסק עץ דבר ניכר וחשוב מעץ אחר גדול ממנו מ"ה הוא של ב"ה ובטור כ' ז"ל וכן הנפסק במגירה כו' והוא מה"ט ג"כ:
טז
כגון מוכין שמוכר הסורק כו'. עמ"ש לפני זה בס"ז:
יז
דהרי נשתנה ביד הגנב. פי' דאין שם מוכין עליו אלא שם כר וזהו שמסיק וכ' ואע"ג דשינוי החוזר כו' ר"ל וזה ג"כ שינוי החוזר הוא שהרי יכול להוציא המוכין מהכר ויהי' שם מוכין עליו כבתחלה ומשני כיון דאין המוכין ודאי גנובים ביד הסורק אלא ספק התירו לקנות ממנו בשינוי כל דהוא כזה והוא מדברי המ"מ ע"ש ועמ"ש בדרי' ע"ז:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
שנ״ח
א
[ש"ך אות ה] כהרב המגיד. נ"ב עיין שער המלך פ"א מה' גרושין:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ח:א׳
א
מותר ליקח מן האריס כו' מדברי התוס' פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) סוף ע"א והגהת אשר"י והגהת מרדכי שם מבואר דאם אדם נותן לאכול לחברו מדבר שאינו שלו אלא של חברו אע"פ שיודע שחברו יתרצה אסור לאכלו דהלכה כאביי דיאוש ש"מ לא הוי יאוש ואע"ג דהשתא ניח' ליה מעיקרא לא הוי ניח' ליה ואי לאו דמסתפינ' הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע"כ הוא מתייאש א"כ אמרי' מעיקרא באיסורא אתי לידי' דבמה יקנה אי ביאוש הא השת' אינו מתייאש ואלו הי' יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצ' א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמ' אינו מקפיד על זה ואע"ג דבש"ס שם מדמה תרומה וטומא' ליאוש שלא מדעת טעמ' אחרינ' איכא התם דלענין תרומה וטומא' ידיעה ממש בעינן ע"ש ודוק ועיין בס' אגודת אזוב דף ק"י ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ן:
שנ״ח:ב׳
א
וי"א דדוק' לאחר שחלקו עיין בסמ"ע ס"ק ו' עד ומדברי מור"ם משמע דמסתם אסור כו' ולי נראה דגם כוונת מור"ם כהטור וכ"כ הב"ח ופסק כן ע"ש:
שנ״ח:ג׳
א
אין לוקחין מהנשים כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קצ"ח:
שנ״ח:ד׳
א
כגון נשים שמכרו כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' קל"ט דף קפ"ה ע"ב ובתשובות מבי"ט ח"ב סי' רמ"ב:
שנ״ח:ה׳
א
ואע"ג דשנוי החוזר כו' עיין בב"ח ס"ס ש"ס דפסק דלא כהרב המגיד וריב"ש ול"נ דאין הכרעתו מוכרחת בזה גם ביש"ש פסק כהרב המגיד:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5