א
השוכר את הפועל להשקות השדה והשוכר מלמד וחלה בנו ובו ד סעיפים:
השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק או אפי' שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום אע"פ שגם בע"ה יודע דרך הנהר אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר ובע"הב יודע נותן לו שכרו כפועל בטל: הגה וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינו יודעין הוי פסידא דפועל אבל אם בע"ה יודע והפועל אינו יודע הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב) ואם הוי מכת מדינה ע' לעיל סי' שכ"א מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות א"צ לשלם לו רק מה שדר בו דבע"ה הוי כפועל והוי ליה להתנות (מרדכי פ' האומנין) מיהו יש חולקין (ב"י בס"ס שי"ב בשם תשובת רשב"א אלף וכ"ח ובשם תוס' פ' חזקת ות"ה סי' שכ"ט וכן משמע תשובת רשב"א שהביא הב"י סי' של"ה) לכן אם קבל השכר כולו א"צ להחזיר כלום כן נראה לי אם ברחו מחמת שינוי אויר הוי כשאר אונס והוי פסידא דפועל או המלמד (תשובת מהרי"ל סי' מ"א ומהר"ם פאדווה סי' פ"ו):
ב
שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינו צריך אינו נותן לו כלום וכן אם בא בחצי היום אינו נותן לו מחצי היום ואילך כלום אבל אם בא הנהר נותן להם כל שכרן מן השמים נסתייעו: הגה שכר פועלים לחפור שדהו ובא מטר בלילה בענין שאין יכולין לחפור אם לא ראו הפועלים הקרקע פסידא דבע"ה הוא דהו"ל להודיעם שלא יבאו י"א דאם ביקר בע"ה המלאכה מבערב וראה שצריכים פועלים פטור בכל ענין (הכל בטור ס"א) וע' לעיל סי' של"ג סעיף א' וב'. י"א הא דאמרי' דאם אירע אונס הוי פסידא דפועלים היינו ששכרם למלאכה ידועה אבל אם שכרן סתם יכול לומר תן לי מלאכה אחרת כזו (ת"ה סי' שכ"ט):
ג
בד"א בפועל אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה זו ד' פעמים ביום יטול חצי הפירות וכל האריסין שהם משקין שני פעמים אינם נוטלים אלא רביע הפירות ובא המטר ולא הוצרך לדלות ולהשקות נוטל חצי הפירו' כמו שפסק עמו שהאריס כשותף ואינו כפועל:
ד
מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי (והוא הדין אם מת הנער) (מרדכי ריש פרק האומנין) ואפי' אם רגיל והמלמד מהעיר ומכיר בו פסידא דמלמד אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו כגון שאינו מן העיר פסידא דבעל הבית ונותן לו כל שכרו משלם: הגה דכל לומדי תורה יותר נוח להן ללמוד מלילך בטל (טור ס"ו) ועיין לקמן סי' של"ה קצת דיני מלמד ביורה דעה סי' רמ"ה ובי"ד סי' רמ"ח סעיף ה' מדין אשה שהשכירה מלמד לבנה אם בעלה יוכל למחות וע' לעיל סי' פ"א סעיף א' וסעיף ז' מי שאמר לחבירו ללמוד עם בן חבירו אם חייב לשלם וע' לעיל סוף סי' רל"ז אם יש משום השגת גבול אצל מלמד ועיין לעיל סי' של"ג דינין הרבה מדין מלמד:
באר היטב חשן משפט
של״ד
א
אונס. עיין בתשובת רמ"א סי' י"ט ובתשובת רשד"ם סי' רצ"ה ותט"ו ובמבי"ט ח"א סימן ר"ה:
ב
חולקין. וכת' הש"ך דלענין דינא נ"ל כדעה הראשונה דהא עיקר ראיית הי"ח הוא מכח דשכירות ליומא ממכר הוא והתוס' בב"מ דף נ"ו ע"ב ופ"ק דע"ג דף ט"ו ע"א כתבו דלא אמרי' שכירות ליומא כו' אלא באונאה דרבי קרא ולא בשאר דוכתי וכ"כ בת"ה סי' שי"ח ובתשו' מהרש"ל סי' מ"ג ע"ש ועוד נ"ל דאפילו אי אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא א"צ היורשים לשלם די"ל דכל יומא ויומא ממכר הוא ועוד דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא בענין שה"ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר וה"נ כיון דטעמא הוא דבע"ה הוי כמו פועל וה"ל להתנות בטל השכירות מיהו אם כבר קבל השכירות א"צ להחזיר מטעם דכיון דנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו אפילו יארע אונס וכמ"ש התוס' בב"מ דף ע"ט ריש ע"ב והפוסקים ובת"ה סי' שכ"ט אלא דנ"מ שצריך להחזיר לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה עכ"ל:
ג
שינוי. לשון תשובת מהרי"ל שם ואם נפשך לומר שלא יחשב אונס כיון שלא היה בורח מעצמו אם לא שיבריחו אביו נראה דהא ליתא כו' ע"ש ובתשו' מהר"מ פדואה סי' (כ"ו) [פ"ו] משמע דדוקא כשהמיעוט ברחו אבל אם הדבר חזק ב"מ שכולם ברחו הוי מכת מדינה וכמ"ש בהג"א פ' האומנין מא"ז דאם הביטול מחמת גזירת המושל בעיר וא"א למלמדים ללמוד ה"ל מכת מדינה ונותן לו כל שכרו (ע"ל ר"ס שכ"א בהג"ה) ומשמע עוד שם דאף שהרוב ברחו לא הוי מכת מדינה ואין דבריו נ"ל בזה דהא אמרינן בש"ס פרק המקבל דהיכא דאשתדוף רובא דבאגי הוי מכת מדינה והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ הטור בר"ס שכ"ב אלא נראה דנקט המושל דהוי מלתא פסיקא משא"כ בחולי שהיו צריכין לראות אם הרוב חולים אבל אה"נ אם ידוע שהרוב חולים או שהרוב ברחו מהעיר הוי מכת מדינה כן נלפע"ד עיין בפסק מהר"מ מטיקטין במרדכי בתחלת נזיקין במי שהשכיר בית לחבירו ונכנס בו ואח"כ נתהוה שינוי אויר ודבר ב"מ והוכרחו לברוח ופסק דצריך השוכר לשלם לו ודבריו צ"ע לדינא וע"ש עיין בתשו' מהר"מ דפוס פראג סי' תל"ד ובתשו' ראנ"ח סי' נ"ג. ש"ך:
ד
הנהר. הא דלא מפליג הכא בין ידעו הפועלים כו' כמ"ש בס"א עיין מ"ש התוס' פרק האומנין דף ע"ז ע"א ד"ה עביד דפסיק ע"ש:
ה
וראה. פירוש אפילו לא הראה השדה לפועלים בשעת ששכרן מ"מ כיון דבע"ה ראה שדהו שהיא ראויה לחפור תו לא מיקרי גרם היזק דמה היה לו לעשות משא"כ כשלא ראה שדהו קודם לכן דה"ל לעלות על דעתו שמא אינה ראויה לחפור מחמת ליחות הקרקע ואיך שכר פועלים לחפרה ונראה מדעתו שחשב לשלם להם עכ"פ. סמ"ע:
ו
ידועה. מפרש"י נראה עוד דצריך לשוכרן לשדה ידוע דאם לא כן יכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת שראויה לחפור דמי יימר דאשדה זו שכרתני ובר"ס של"ה כת' הט"ו דגם לבעל הבית יש רשות לשנותו לפועל למלאכה אחרת כזו אם כלה מלאכתו ע"ש. שם:
ז
כשותף. הטעם מבואר דבפועל צריך בע"ה לתת לו שכירותו אף אם לא יעשה השדה פירות כלל מה"נ משלם לו כפי מלאכתו משא"כ אריס דאם אין השדה עושה פירות אינו נוטל כלום מש"ה כשעושה פירות נוטל כפי מה שהתנה עמו אפילו לא השקה כלל דמזלו גרם ומן השמים נסתייע. שם:
ח
דמלמד. עמ"ש בשם הסמ"ע. בסי' של"ג ס"ק כ' וגם כאן הדין כן ע"ש וע"ל סי' של"ו ס"א בהג"ה ועיין בתשו' רמ"א סי' נ':
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
של״ד
א
א) ל' הרמב"ם בפרק ט' מהלכו' שכירות דין ו' מימרא דרבא בפרק ו' דבבא מציעא דף ע"ז ע"א האי מאן דאגר אגורי לדוולא וכו'
ב
ב) ל' הטור ס"ב וכפי פירושו שם בגמ' עביד דפסיק אי בני מתא וכו' וכן כתב ה"ה שעיקר הפי' אם הפועלים בני אותם העיר יודעי' מנהג הנהר וכי' ולא כמו שפי' הרמב"ם שם
ג
ג) כן כ' הרא"ש היכא דתרווייהו איבעו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים דהמע"ה וידו על התחתונה דאבעי לי' לאתנויי
ד
ד) בשם הראב"ד וביאר שם כיון ששכר שמעון הבית הרי היא כמכר גמו' ונתחייב בדמים בין ידור בין לא ידור וכו' ואע"ג דקיי"ל דישנא לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ אין השוכר רשאי לצאת משם
ה
ה) שם ס"ג ושם מימרא דרבא האי מאן דאגר אגורי לדוולא ואתא מטרא וכו'
ו
ו) שם במימרא דרבא
ז
ז) מסקנת הגמ' הא דלא סיירא לארעא וכו' ומימר' דרבא סוף דף עז וכפרש"י שם שלא הוליך הפועלים שם
ח
ח) רמב"ם בפ"ט מה"ש ד"ד ומבואר במ"ש בסימן דלעיל סעיף א' ס"ק ג':
ט
ט) שם ברמב"ם דין ו' וכ' ה"ה מעשה שבפ' מי שאחזו (גיטין דף עד ע"ב) נלמד מדין האריס ומבואר בהלכות:
י
י) פסק כרבה שם וכדמפרש טעמא שם משום הרוחה והא לא איצטריכ' לי'
יא
כ) שם וכן כתבו התוספת שם לתרץ מה שאמרו בפ"י דבבא מציעא ריש דף עז דאגר אגורי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים וכתב ה"ה דקבלן דינו כפועל וכן עיקר
יב
ל) טור ס"ה בשם ה"ר יואל הלוי מההיא דרבא האי מאן דאגיר אגורי לדוולא ופסק נהרא וכו' שם הביאו הרא"ש בפסקיו:
יג
מ) וביאר שם בשם הר"י הלוי שהבטלה גורם להם שכחה
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
של״ד
א
השוכר כו' וכן בכל כו'. הרא"ש בפי' הגמ' שם:
ב
ואם הוי כו'. עמש"ש:
(ליקוט) ואם כו'. עהג"א ד"ה וגם ואם הביטול כו' (ע"כ):
ג
מי כו'. דבע"ה כו'. ר"ל דהוא לוקח השכירות ולכן דינו כפועל דה"ל להמנות וכ' שם ול"ד לספינה ע"ט א' דאמרינן אלא בספינה סתם ויין זה כו' וכמ"ש תוס' שם בד"ה אלא כו' ותי' ריב"ן כו' ומ"מ מה שדר בו חייב כמש"ש בחמור דא"ל אילו בעית כו'. שם:
ד
מיהו כו'. דשכירות ממכר הוא כמ"ש בפ"ד נ"ו ב' ואמרינן דאין המשכיר יכול להוציאו כמש"ל ר"ס שי"ב:
ה
לכן כו'. בד"מ כ' ובתה"ד פ' כמהר"מ אלא שמ' שם דאם הקדים השכר א"צ להחזיר לו וז"ש לכן כו' אבל במרדכי שם איתא להדיא כן שכ' אם לא נתנה כל השכירות היורשין פטורין כו' וכן נראה לפי מ"ש הרא"ש דטעמא דהוי פסידא דפועלים משום המע"ה אלא דהרב סובר דטעמא משום דה"ל להתנות וכמ"ש במרדכי שם וכמ"ש למעלה וה"ל להתנות ולכן לא חילק ברישא בדין דפועל באם נתן או לא וא"כ אפי' נתן יחזיר וז"ש לכן כו' ר"ל הואיל הוא פלוגתא דרבוותא וא"ל דהרב נתכוון למ"ש בתשובה שם דאם נתנה כל השכירות יש כח ביד היורשין להושיב בתוכה דכוותה כמ"ש האי מאן כו' ושלים עבידתא בפלגא דיומא ואם לא יחזיר ליורשיו כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא היתה דרה בו כמ"ש בפועל בטל דבזה ודאי ל"פ הרשב"א וכמש"ל בסי' שי"ו. אבל בתה"ד שם ס"ל דמדינא כ"ה וכן י"ל כוונת מהר"מ וכמ"ש בספינה שם ע"ט ומתוס' שם ד"ה אי אתה כו' וי"ל כיון שנתן כו':
ו
שכרו כו'. כגי' הספרים בליליא וכתי' השני של תוס' שם ד"ה ואתא כו':
ז
וכן אם כו'. טור וכ"כ הג"א ונלמד מס"א וכ"כ הטור בהדיא אחר דין הנ"ל דס"א לפיכך אם שכרו להשקות כו':
ח
(ליקוט) י"ל הא דאמרינן כו'. ערא"ש שם ס"ג א"נ כיון שלא הראם כו' ורש"י ע"ז א' ד"ה לא סיירה כו' (ע"כ):
ט
ונותן לו כל כו'. ר"ל כמש"ש אמאי וליתיב כו' כי קאמר כו' וכמ"ש בר"ס של"ה:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
של״ד
א
פסידא דפועל ואין הבע"ה נותן לו כלום פי' אפי' כפועל בטל אינו נותן לו והטעם כתב הטור (וגם מור"ם כתבו אחר זה מיד) דרך כלל ז"ל לעולם לא יתחייב ב"ה אא"כ הוא היה יודע והפועל לא היה יודע דה"ל להב"ה לגלות לו ולהתנות אבל אם שניהן יודעין או שניהן אינן יודעין הפועל מפסיד שהמע"ה וידו על התחתונה ע"כ ל' הטור.
ב
ואם היה מכת מדינה. ע"ל סי' שכ"א ומדציין מור"ם המראה מקום על סימן שכ"א ולא גם על סי' שכ"ב ששם מקור דיני מכת מדינה נראה דלא בא כאן אלא לרמז על שכתב שם בסי' שכ"א ס"א דבמכת מדינה לפעמים יד הפועל על העליונה וכמ"ש שם בשם מהר"ם דפסק כן במלמד ועמ"ש שם עליו דלענ"ד אין דעת מהר"מ במרדכי כן ע"ש שהארכתי:
ג
דב"ה הוי כפועל כו' פי' כמו דבפועל אמרי' המע"ה ה"נ הב"ה הבא להוציא מבאי כחו דהמת והחולקין ס"ל שאני שכירות בתים דה"ל כמכר לו הבית כל אותו שנה וכ"כ שם בת' הרשב"א הטעם בהדיא:
ד
לכן אם קבל השכר כו' כן משמע בת"ה סי' שכ"ט (והביאו הד"מ) שכתב זה אדין אחר והביא ראיה מדין ספינה זה ליין זה שמבוארין דיניו לעיל סימן שי"א ומשום דאינו דומה ממש כ' מור"ם דין זה בל' "כן "נראה "לי:
ה
והוי פסידא דפועל או מלמד עיין מ"ש בס"ס זה:
ו
אינו נותן לו כלום ג"ז מטעם הנ"ל דרוב השדות שבעולם אם ירד הגשם א"צ להשקותן נמצא דב"ה ופועל שוים בידיעתו ואמרינן ביה המע"ה אפי' אי לא הראה הב"ה השדה להפועל קודם לכן משא"כ במניעת המטר חפירת שדהו שכ' מור"ם דינו אחר זה דאין רוב השדות נמנעות מלחפור מחמת המטר שירד עליהן והבע"ה היודע דרך שדהו ה"ל להתנות וכ"כ בתוס':
ז
אבל אם בא הנהר נותן כו' הא דלא מפליג גם בזה בין דרכו לבא לאין דרכו לבא או אם הפועלים מבני העיר או לא כמו שמחלק בס"ה בשכרו להשקות השדה מן הנהר ופסק הנהר משום דסתם נהר עשוי לבא דלכך עושין החריצין להוליך המים בכל השדה והב"ה הוא היודע דרך שדהו וחריציו משא"כ הפועלים דאע"פ שהן מההוא מתא אינן יודעין אם עשה ב"ה חריציו לשדהו שיביא דרך שם אבל אם פוסק הנהר או לא זה יודעין כל בני העיר כ"כ התוס' פ' האומנין (בבא מציעא דף ע"ז) בד"ה עביד דפסק כו':
ח
דה"ל להודיעם עמ"ש לפני זה:
ט
דאם ביקר הב"ה כו' פי' אפי' לא הראה השדה להפועלים בשעת שכירתו אותן מ"מ כיון דהב"ה ראה שדהו ומצאו שהיה ראוי לחפור תו לא מקרי גרם היזק לפועלים דמה היה לו לעשות משא"כ כשלא ראה הוא שדהו קודם לכן דה"ל להעלות על דעתו שמא אינה ראוי' לחפור אותו מחמת ליחותא דהקרקע ואיך שכר פועלים לחפרו דנראה מדעתו שדעתו לשלם להם עכ"פ:
י
למלאכה ידוע כו' ☜מפירש"י (שם ריש דף ע"ז) נ' עוד דצריך לשוכרן לשד' ידוע דאל"כ יכול הפועל לומר לב"ה תן לי שדה אחר שראוי לחופרו דמי יימר דאשדה זו שכרתני ע"ש ובר"ס של"ה כ' הט"ו דכמו שהרשות ביד הפועל לומר תן לי מלאכה אחרת כזו כן יש רשות ביד בע"ה לשנותו למלאכה אחרת כזו אם כלה לו זה המלאכה ע"ש:
יא
כשותף ואינו כפועל הטעם מבואר דבפועל צריך הב"ה לתת לו שכירתו אף אם לא יעשה השדה פירות כלל מה"נ משלמין כפי מלאכתו משא"כ אריס דאם אין השדה עושה פירות אינו נותן לו הב"ה שום דבר מ"ה כשעושה פירות מקבל פירותיו כפי מה שהתנה עמו אפי' לא השקהו כלל דמזלו גרם ומן השמים נסתייע:
יב
פסידא דמלמד כבר כתבתי בסי' של"ג ובר"ס זה דנ' אם חוזר ומקבל אחר שהבריא סתם ולא א"ל לנכות לו בשכרו דצריך ליתן לו שכירתו משלם דומיא דפועל ע"ש:
יג
פסידא דבע"ה. ע' פרטי דין זה בר"ס שאחר זה בהגהת מור"ם ז"ל:
יד
וע"ל סימן פ"א כו' מי שאומר לחבירו כו' ע"ש שלא כ' שם מדין זה מידי בפי' אלא מכללא נלמד מדכ' שם בס"א דדוקא אם הבטיח לחתנו שילמד כו' הוא דפטור וכן בס"ז דוקא אם התנה עם אחר בפני אבי הבן הוא דפטור הא לאו הכי חייב זה השוכר לשלם לו למלמד ואינו יכול לומר משטה הייתי בך וע' מ"ש מור"ם עוד מדינים אלו בסי' של"ו ס"א בהג"ה:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
של״ד
א
ואם היה מכת מדינה עסמ"ע ס"ק כ' ובאמת הדין הוא לכאורה תמוה מאוד מה"ת יהיה עדיף מ"מ מאלו איתרמי האונס בבעה"ב דהוי פסידא דפועל דהא ה"נ הבעה"ב לא פשע מידי דהוי כאלו שניהם א"י מהאונס ואדרבא מצינו שמכת מדינה הוא מגרע כח הפועל דהא בחכירות אף שבשאר אונס אינו מנכה לו ובמכת מדינה מנכה לו וכן בשכירות בית למאן דס"ל בנשרף הבית דחייב לשלם כל השכירות מ"מ במכת מדינה פטור ובמלמד בסי' שכ"א וכן הכא משמע מדברי הרב דמכת מדינה מאלם כח הפועל שחייב לשלם לו אפילו בדבר שלא היה לבעה"ב לידע יותר מפועל לכ"נ דאין דעת הרב כאן דמכת מדינה משלם כל שכרו וכדעת המרדכי שהביא הרב בהג"ה בסי' שכ"א דא"כ ה"ל לכתוב בפשיטות ואם היה מכת מדינה חייב לשלם כל שכרו שכאן מבואר עיקר דיני אונסי הפועל וגם לקמן בסמוך כתב בעצמו דאם כרחו מחמת שינוי האויר הוי פסידא דפועל אף דשינוי האויר הוא מכת מדינה כמ"ש הש"ך שם רק כוונת הרב דבפועל כגון בפסק הנהר ויש לו טירחא יתירה או שנתמעט הטירחא בדין חזרה קאי ואף אם הפועל רוצה לעבוד שיוסיפו או שימעטו לו משכירותו כפי שנתרצה או שנתמעט הטירחא והבע"ה אינו רוצה או שהוא להיפך שהבעה"ב רוצה והפועל אינו רוצה אין אחד יכול לכוף לחבירו ובדין חזרה קאי משא"כ מכת מדינה בדין ניכוי קאי כמ"ש הרב בהג"ה בסי' שכ"א וכל אחד יכול לכוף את חבירו שיגמור העבוד' ובדין ניכוי ועיין בסמ"ע שם אבל לענין לשלם לו כל השכירות ודאי דאף הרב סובר שפטור כמ"ש כאן דלא הביא הרב בסי' שכ"א דברי המרדכי במלמד רק להוכיח דעתו דמכת מדינה שייך גם על להבא שלא כמר"מ פאדווה דס"ל דמ"מ לא שייך רק בלעבר ולא להבא אבל אינו פוסק כוותיה כדמוכח כאן גבי מלמד באירע דבר שנפטר בע"ה וטעמו של המרדכי דחייב במלמד בגזרת המושל נראה דס"ל כיון דמלמד אסור ליטול שכר לימוד רק שכר שימור כמבואר בנדרים וגזירת המושל אינו אונס על השימור רק על הלימוד ולכך הבעה"ב כיון שלא נעשה האונס על הדבר ששכרו אף שהשכירות של אלו הדברים היה רק בשביל כוונת הלימוד מ"מ נקרא עשה שליח שליחותו כיון דבגוף הדבר ששכרו לא נאנס ודמי לשכרו להכיא כרוב ודורמוסקין לחולה ומצאו שמת דנקרא עשה שליחותו אף שצורך הבאת כרוב היה בשביל ריפוי החולה ונאנס בענין ריפוי החולה מ"מ בגוף הדבר ששכרו עשה שליחותו וה"נ כן הוא כיון שלא נאנס בגוף הדבר ששכרו לעשות דהיינו השימור חייב לשלם מה שאין כן במת או חלה הנער או שברח מחמת דבר שנאנס מחמת גוף הדבר ששכרו שאין לו לשמור פסק שפיר שפטור ובזה א"ש דברי המרדכי דבגזירת המושל חייב משום שהיא מ"מ דאלו לא היה מ"מ רק שהיה האונס מה שלא יכול ללמוד עם הנער בהמלמד ולא בהנער כגון שנשתתק המלמד ודאי דהיה פטור מליתן השכר וכיון שגזירת המושל הוא מכת מדינה לא חשיב אונס מחמת המלמד ולכך חייב:
ב
מיהו יש חולקין. עש"ך סעיף קטן ב' דלהי"ח אפי' כפ"ב אינו מנכה לו מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא וע"ז מסיק הרמ"א דאם קיבל השכר כולו דא"צ להחזיר אפי' כפ"ב וסיים וכו' והא דפסק לעיל בסי' שי"ב בנפל הבית דאינו חייב לשלם ול"א שכירות ליומא ממכר הוא הטעם פשוט דשם הריעותא בהבית והוי כמום במקח ובדין חזרה קאי כמ"ש מהרמ"פ הביאו הסמ"ע סי' שכ"א משא"כ כאן שהריעותא הוא בשוכר הבית מה לו לבעה"ב בכך:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
של״ד
א
מיהו יש חולקין. עש"ך עד גם מ"ש הב"י שדעת התוספות פח"ה דף נ"א ע"ב כהרשב"א סתר הב"ח שם. וע' בת' פרח מט"א ח"א סי' צד שהביא בשם מהר"ש הלוי שהקשה על הב"ח בזה. ועיין בספר דברי משפט שכ' ליישב קושייתו ודברי הב"ח נכונים ע"ש:
ב
בחצי היום אינו נותן לו כו'. ע' בס' שער משפט שהביא בשם תשובת ראש יוסף למוהר"י אשקפה ז"ל בראובן שנתן לשמעון עשרים ר"ט עבור שיחקן לו בגדים שלו עשרים חתיכות להוציא מהם הכתמים וכאשר עשה שמעון חצי המלאכה חזר ראובן ואמר לשמעון אין לי בגדים ליתן לך עוד ורוצה שיחזיר לו עשרה ר"ט שנשאר בידו ופסק שם שאם אין לו בגדים ליתן לו שלא יפסיד המעות שנתן לו כו' והוא ז"ל השיג עליו וכ' דפשוט דאם לא היה ראובן נותן לשמעון המעות מקודם היה הדין שיכול לחזור בו כיון שא"צ להבגדים דדמו לדינא דר"פ האומנין ובש"ע כאן דאם אתא מיטרא בפלגא דיומא א"צ ליתן לי מותר השכירות אבל כיון שנתן ראובן לשמעון המעות קודם דמי לההיא דסי' שי"א ס"ד דאם א"ל ספינה זו אני משכיר לך והשוכר אמר יין זה וטבעה בחצי הדרך דאם נתן לו השכר א"צ להחזיר לו וכ"כ הרמ"א ס"א לענין אם שכר בית ומת דאם קבל השכר כולו א"צ להחזיר לו ויליף לה מהתם כמ"ש הסמ"ע וה"נ כיון שראובן נתן כבר המעות אף שאין לו בגדים מפסיד כיון ששמעון מוכן לקיים תנאו וראובן אין לו בגדי' וזה פשוט וברור ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
של״ד
א
[שו"ע] דרך הנהר פסידא דפועל. נ"ב אם חזר בעה"ב ואח"כ אירע אונס צריך לשלם דכבר נתחייב להם תשו' רמ"א סי' נ':
ב
[הגה] מיהו יש חולקים. נ"ב וכן הוא בתשו' הגאונים סי' רצ ועיין בס' מחנה אפרים הל' שכירות:
ג
[הגה] וה"ה. נ"ב זהו דלא כדעת הרשב"א בתשו' שהביא סי' של"ה ס"ק ז':
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
של״ד:א׳
א
וכן בכל אונס שאירע כו' עיין בתשובת רמ"א סי' י"ט ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ה ותט"ו ובמבי"ט ח"א סי' ר"ה:
של״ד:ב׳
א
מיהו יש חולקין כו' בד"מ הביא תשו' מהר"מ שבמרדכי פרק האומנין ותשו' הרשב"א סי' אלף ק"ח בשם הראב"ד החולקות וכ' אח"כ ובת"ה סי' שכ"ט פסק כדברי מהר"מ אלא שמשמע שם שאם הקדים לו השכר אין צריך להחזיר לו וע"ש עכ"ל ד"מ ולא ירדתי לס"ד שהרי גם מהר"מ ס"ל התם להדיא דאם כבר קיבל השכירות כולו א"צ להחזיר רק שצריך להחזיר לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה וכדברים האלו כתב ג"כ בת"ה שם דא"צ להחזיר לו מן השכר רק כפועל בטל מחזיר לו ע"ש מיהו כאן בהג"ה י"ל דא"צ להחזיר אפי' כפועל בטל כיון דהרשב"א חולק והמע"ה אבל בד"מ וכן בסמ"ע סק"ד משמע להדיא שפסק כן מכח דברי ת"ה והוא תמוה ואם בא לו' דאין צריך להחזיר מה שקבל מהשכירות כפי הזמן שאינו רוצה לדור עוד אבל כפועל בטל מחזיר לא הי' צריך לפסוק כן מכח היש חולקין דהא מהר"מ גופיה פסק להדיא שם דא"צ להחזיר אם כבר קבל השכירות ע"ש וצ"ע. ולענין דינא נ"ל עיקר כמהר"מ ואע"ג שבב"י ס"ס שי"ב פסק כהרשב"א ולא כמהר"מ כבר סתר הב"ח שם דבריו והוא דעיקר ראיית הרשב"א הוא מכח דשכירות ליומא ממכר הוא והתוס' פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו ע"ב) ופ"ק דע"ז דף ט"ו ע"א כתבו דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא אלא באונא' דרבי קרא ולא בשאר דוכתי וכ"ה בת"ה סימן שי"ח ומהרש"ל בתשו' סי' מ"ג דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר רק גבי אונאה ולא בשאר מילי ע"ש (גם מ"ש הב"י שדעת התוס' פרק חז"ה דף כ"א ע"ב כהרשב"א סתר הב"ח שם) ועוד נ"ל דאפי' אי אמרי' שכירות ליומא ממכר הוא אין היורשים צריכין לשלם די"ל דלכל יומא ויומא ממכר הוא עוד י"ל דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא בענין שה"ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר וה"נ כיון דטעמא הוא דב"ה הוי כמו פועל וה"ל להתנות בטל השכירות מיהו אם כבר קבל השכירות א"צ להחזיר מטעם דכיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיה שלו אפי' יארע אונס וכמ"ש התוס' פ' האומנין דף ע"ט ריש ע"ב והפוסקים ות"ה סי' שכ"ט אלא דנ"מ שצריך להחזי' לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה ודוק:
של״ד:ג׳
א
מחמת שינוי כו' בתשובת מהרי"ל שם ואם נפשך לו' שלא יחשב אונס כיון שלא הי' בורח מעצמו אם לא שיברחו אביו נרא' דהא ליתא כו' ע"ש ובתשובת מהר"מ פדאוה סי' כ"ו משמע דדוקא כשהמועט ברחו אבל אם הדבר חזק ב"מ שכולם ברחו הוי מכת מדינה וכמ"ש בהגהות אשר"י (פ' האומנין מא"ז) דאם הביטול מחמת גזירות המושל בעיר וא"א למלמדים ללמוד ה"ל מכת מדינה ונותן לו כל שכרו ומשמע עוד שם דאף שהרוב ברחו לא הוי מכת מדינה שכ' שם וז"ל למה הניח ההג"ה ענין חולי הנער אשר נתעסקה בו ובאה לדבר בגזירה המושל שהוא מכת מדינה הי' לה לומר אם החולי מכת מדינה שרבים הם החלו כמו בדבר או שאר חלאים המתרגשים בהשתנות העתים א"ו אין כוונת ההג"ה על הרוב רק על הכלל כולה שכל המלמדים בטילים ובחולי לא ימצאו דבר זה כו' עכ"ל ואין דבריו נ"ל בזה לפע"ד דהא אמרינן בש"ס פ' המקבל דהיכא דאשתדוף רובא דבאגי הוי מכת מדינה והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ הטור לעיל ריש סי' שכ"ב אלא נראה דנקט ש"ס המושל דהוי מילתא פסיקא משא"כ בחולי שהיו צריכין לראות אם הרוב חולים אבל אה"נ אם ידוע שהרוב חולים או שהרוב ברחו מהעיר הוי מכת מדינה כן נלפע"ד (עיין בפסקי מהר"מ מטיקטין במרדכי דפוס קראקא בתחלת נזיקין במי שהשכיר בית לחבירו ונכנס בו ואחר כך נתהוה שינוי אויר ודבר ב"מ והוכרחו לברוח ופסק דצריך השוכר לשלם לו ודבריו צ"ע לדינא ועיין מ"ש בתשו' מהר"מ ד"פ סי' תל"ד עיין בתשובת ראב"ח):
של״ד:ד׳
א
שכרו להשקות עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' נ"ג:
של״ד:ה׳
א
דינין הרבה מדיני מלמד כו' עיין בתשו' רמ"א סי' נ':
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
של״ד
א
(ס"א) ופסק הנהר כו' צ"ל דלאו נהרא רבה קאמר דאם לא כן הוה מכת מדינה וכל ההפסד על ב"ה וכמו שהוכחתי מדברי המרדכי בסי' שכ"א בענין גזירות המושל שלא ללמוד כו' ע"ש וכן משמע ממ"ש כאן רמ"א ואם היה מכת מדינה כו' וסמ"ע חולק כמ"ש בס"ק ב' וכבר הוכחתי בסימן שכ"ח דליתי' לדבריו כמו שהבאתי מהגהת אשר"י ואלו ראה אותה לא היה כ"כ:
ב
(הוי כשאר אונס) וה"ה באחד שהיה משכיר בית לחבירו ונתהוי שנוי אויר ב"מ שצריכין הכל לברוח נראה פשוט שההפסד של ב"ה חדא דזה הוא מכת מדינ' דא"א לדור בבתים שבעיר וא"ל דהא בבית גופא ליתא שום מכה דהא הגזירו' המושל שלא ללמוד במרדכי פ' האומנין פסק דלא הוי מכת מדינה כיון דרוב העיר לא ברחו מ"מ משמע במקום שצריכין הרוב לברוח ודאי הוה מכת מדינ' ועוד דעכ"פ הוה שום אונס על מכת דבר ח"ו וכיון דהבע"ה ושוכר שניהם לא ידעו הוי ההפסד על המוציא שהוא הבע"ה שהוא המשכיר כ"ז נ"ל פשוט אלא שראיתי פסק א' נדפס בספר האלפסי דפוס קראקא בזה דהשוכר צריך לשלם כל השכירות וטעות הוא ומביא שם ראייה מתשובת מיימון סי' קכ"ט והמעיין שם יראה שאין שום ראייה משם הנלע"ד כתבתי.
ג
(ס"ד פסידא דמלמד) עיין מ"ש בסי' של"ד ק"ד [ס"ה] אם חוזר ומקבלו סתם אחר שהבריא מה דינו:
ד
(דכל לומדי תורה כו') בת' רשב"א אלף ק"צ כתב בדין זה וז"ל ולענין פרעון תלוי בראיית ב"ה שאם רואין שמלמד זה הוא טורחו בלימודו הנאה לו בישיבתו בטל נותן לו שכרו משלם ואם לאו נותן לו שכרו כפועל בטל מאותה מלאכ' דבטיל מיני' עכ"ל:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
של״ד
א
סעיף א' בהג"ה לכך אם קבל השכר כולו א"צ להחזיר כלים נ"ב עיין בש"ך ועיין במהדורא ג' שלי על חו"מ סי' ל"ד שם בארתי דהיינו דוקא אם כבר דר בו עכ"פ שעה אחת אבל אם עדיין לא דר בו כלום ודאי צריך להחזיר רק מ"מ מכח ספיקא דדינא א"צ להחזיר אבל לא מתורת ודאי כי בזה מודה הש"ך ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5