א
מי שהטעה חבירו עד שהכניס פירותיו לביתו ובו ס"א
מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק ומדת חסידות הוא שיודיע לב"ד וישכירו במקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה לבעלים אע"פ שלא עשה כהוגן וי"א דצריך להודיעו תחילה ואם נאנסו לאחר שהודיעוהו פטור (הרא"ש וטור):
באר היטב חשן משפט
שי״ט
א
תחלה. עמ"ש הסמ"ע דיש ליישב דברי הרמ"א ולומר דמשמע ליה מדברי המחבר דמיירי שכבר הוציאן ואח"כ מודיע לב"ד וע"ז פליגי הי"א דסבירא להו דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתן וע"ש ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ו וסיים הב"ח בזה ז"ל ומיהו אם אותו שהכניס פירותיו הלך מיד מן העיר דא"א להודיעו פשיטא דחייב מדינא להודיע לב"ד ולאו ממדת חסידות שהרי אם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק יפסדו והוה ליה מזיק בידים עכ"ל:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
שי״ט
א
א) ל' הרמב"ם בפ' ז' מהלכות שכירות דין ז' כתב ה"ה מעובדא דההוא גברא שהטעה את האשה בפ"ח דב"מ (דף ק"א ע"ב):
ב
ב) ומבואר שם בגמ' דבהטעהו ☜אפי' הוא חצר דקיימא לאגרא משום דא"ל לכ"ע ניחא ל' לאגורי לדידך לא ניחא לי לאגורי דדמית עלי כאריא ארב' וכן כתב הרי"ף והרא"ש והטור
ג
ג) הרמב"ם שם
ד
ד) הסמ"ע והב"ח כתבו דגם הרמב"ם מודה שלאחר שהוציא הפירות לשוק צריך להודיע מיד לבעל הפירות ואם לא הודיעו ונאנסו חייב מדיני דגרמי אלא שהרמב"ם דס"ל דמד' חסידות הוא שיודיע לו קודם שיוציא הפירו' לשוק כדי שלא יהא צריך להשליכם לשוק דשמא בין ההשלכ' לשוק ובין ההודעה יגיע איזה אונס בפירו' ויתחייב בדיני שמים ע"ש
ה
ה) באשר"י וטור אין שם תיבת תחלה והוא יותר נכון וכמ"ש הסמ"ע והב"ח ולא פליגי כלל:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
שי״ט
א
מי שהכניס כו'. רמב"ם ולמד מדין הטעהו:
ב
וי"א כו'. ס"ל כמ"ש ב"י דהרא"ש פליג עם הרמב"ם אבל מלשון הטור מ' דל"פ דרמב"ם מיירי בתחלה ועסמ"ע:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
שי״ט:א׳
א
או שהטעהו פ' השואל דף ק"א האי גברא דזבין ארבא דחמרא לא אשכח דוכתי לאתובו א"ל להך אתתא אית לך דוכתי לאגורי א"ל לא אזל קדשה יהבי ליה דוכתי לעיולי אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר אזל איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותבי' בשבילא אמר רב הונא בריה דר"י כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א"ל לכ"ע ניחא לי לאגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כארי' ארבא וכת' הנ"י ז"ל דוקא כה"ג דהך אתתא שלא היה דעתה לאגורי להאי אלא מפני שקידשה הא אלו השכירה לו סתם קודם ואח"כ קידשה לאו כל כמיניה דמיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ודאי ליכא למימר הכי וכ"כ הריטב"א עכ"ל ומזה כת' הרמ"א בסי' שי"ב ס"ט דאם פי' ואמר שמשכי' לו מפני שהוא אוהבו ואח"כ נעשה שונאו יכול להוציאו ע"ש ותמיהא לי טובא כיון דלא התנה בדיני תנאי היכי מהני מפרש מפני שהוא אוהבו דהא כל שאינו כתנאי ב"ג בתנאי כפול המעשה קיים והתנאי בטל וכ"כ מוהרי"ק בשורש קמ"א ז"ל גם מה שטען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהב' השלום והשלום לא היה מתמיד כו' הרי לא נכתב בלשון תנאי והרי שנינו בגיטין פ' השולח המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזי' ואמרי' עלה בגמ' והוא שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך קסב' טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה אי לא לא מצי מקלקל לה ועל זה כתבו תוס' פ' השולח וז"ל דאי אמר הכי מצי מקלקל נראה דאינו אלא לעז בעלמא דהא לא אמר ע"מ אע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת הכי ליכא למימ' הכי מדבעי לה תנאי כפול כו' הרי לך בהדיא דאע"ג דאמר לה משום שם רע ונמצא שאינו שם רע אפ"ה אין הגט בטל וכ"ש הכא דלא אמר ע"מ ועוד בר מן דין ובר מן דין אפי' חשבי' ליה הא לא כפלי' לתנאי' ע"ש וא"כ ה"ה כזה שאו' מפני שהוא אוהבו הא לא כפלי' לתנאיה וה"ל כהאי דמוהרי"ק שכתבו לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד הא דבפ' השואל דהתם בתחלה כאשר שאל ממנה דוכתי לאגורי א"ל לא ולבתר דקדשה יהב' ליה זה הוי גילוי דעת גמור שא"צ בזה דיני תנאי כלל כמ"ש בתוס' ופוסקים דהיכא דאיכא גילוי דעת גמור לא בעינא תנאי כלל אבל בזה שאו' בשעה שמשכירו מפני שהוא אוהבו אין בזה גילוי דעת כלל רק במה שאמר וכיון דלא כפלי' לתנאי ולא אמר כלל בלשון תנאי אין בזה לא משום גילוי דעת ולא משום תנאי ואפשר לומר טעמא דהרמ"א לפמ"ש באשר"י פ"ב דקידושין במוכר שמפ' בשעת מכירה אדעתא למיסק ולא עלה דמהני בקרקע ולא במטלטלין וכ"כ בטור סי' ר"ז וברמ"א שם אמנם נראה לפי טעמא שכ' הרא"ש שם דבקרקע מהני מפ' בשעת מכירה משום דאין אדם מוכר קרקעותיו שהוא מתפרנס בהם ומסתמא לא מכר אלא אדעתא דפירש בשעת מקח אבל גבי מטלטלין כיון שדרך למכרן לא מהני מפ' בשעת מקח אלא דוקא בדיני תנאי וע"ש וא"כ היינו דוקא במוכר קרקעות שהוא מתפרנס ואין דרך למוכרן אבל שכירות קרקעות עבידי בהכי וכבר כ' הרמ"א בסי' שס"ג ס"ו סתם בתים בזמן הזה קיימא לאגרא אע"ג דעדיין לא השכירו מעולם והוא מדברי מרדכי פ' כיצד הרגל ע"ש א"כ שכירות בתים לא גרע ממכירת מטלטלין דאע"ג דמפ' בשעת מקח אדעתא דלילך למקום פ' דלא מהני אלא אם כן התנה בדיני תנאי ומשום דדרך למכור מטלטלין וא"כ שכירות בתים דקיימא לאגרא הרי הוא כמטלטלין ולא מהני מפרש בשעת שכירות ולכן נראה לענ"ד דקשה להוציא השוכר מן הבית תוך זמנו ולשון הטור ז"ל מי שבקש מחבירו להכניסו ולא רצה עד שהטעהו וקבל אותו ע"ש והיינו כמ"ש כיון דלא רצה בתחילה ה"ל גילוי דעת ואינו בדין תנאי אבל מכח אמירה שאמר בשעת מקח מפני שאוהבו לא מהני וכמ"ש ודו"ק:
שי״ט:ב׳
א
יש לבעה"ב למכור והוא דעת הרמב"ם דמשוה הכנסה שלא מדעת להטעהו דאמרו בגמ' דאפי' בחצר דקיימא לאגרא יש לו רשות לאפוקי אבל רבי' ירוחם כת' שיש חולקים וס"ל דהכנסה שלא מדעת אינו דומה להטעהו אלא בחצר דלא קיימא לאגרא אכל קיימא לאגרא לא:
שי״ט:ג׳
א
וי"א דצריך להודיעו עב"י שכת' בדעת הרמב"ם דאין צריך להודיעו כלל אלא ממדת חסידות ובסמ"ע כת' דגם דעת הרמב"ם דצריך להודיעו אלא שדעת הרמב"ם שמוציאו תחלה ואח"כ מודיעו שיקח מן השוק ולדעת הרא"ש דצריך להודיעו קודם שמוציאו מן הבית ע"ש וכ"כ הב"ח דודאי גם הרמב"ם ס"ל דצריך הודעה דאם לא הודיעו והשליכו לשוק ונאנס חייב מדינא דגרמי ומזיק בידים אלא דמדת חסידות שכת' הרמב"ם היינו להודיעו תחלה קודם השלכה דשמא בין השלכה והודעה יגיע איזה אונס ויתחייב בדיני שמים ע"ש ואינו מוכרח די"ל דס"ל להרמב"ם דא"צ הודעה כלל דגם בש"מ כ' דא"צ הודעה כלל ע"ש וז"ל האי מעשה דהאי גברא דזבין ארבא דחמרא אייתי ליה הכא משום דהאי אתתא אפיקתי' לחמר' לאלתר ולא אודיעי' כלל ואע"ג דאמרי' בכרכים צריך להודיע י"ב חדש כו' ושואל כשוכר דמי כו' הכא כיון דשלא כדין עבד וברמאות כאשר עשה כן יעשה לו הראב"ד וכ"כ ריטב"א בחידושיו ע"ש ולישנא דלא אודעי' כלל משמע דס"ל דלא בעי אודעה כלל לא בתחלה ולא בסוף וזה נראה נמי דעת הרמב"ם וכמ"ש הב"י ועיקר הודעה אינו אלא ממדת חסידות:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
שי״ט
א
לבית חבירו שלא מדעתו כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שהשוה הכנסת שלא מדעת בע"ה להטעה את הבע"ה אבל ר' ירוחם כ' שיש חולקין וס"ל דהיינו דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא ומטעם דעביד אינש דינא לנפשיה אבל לא בחצר דקיימא לאגרא ובדריש' כתבתי דמהרא"ש והטו' משמע דס"ל דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא נהי דמצי למיעבד דינא לנפשו ולהוציאו מביתו אבל אינו רשאי למכור מגוף הסחורה לשכור בדמיה פועלים להוציאו וגם אינו רשאי להוציא ולהניחו במקום הפקר שיופסד שם ודוקא היכא שהטעה לב"ה שעשה שלא כהוגן אמרי' שכאשר עשה כן יעשה עמו דבר שלא כהוגן ע"ש:
ב
וי"א דצריך להודיעו כו' מדברי מור"ם ז"ל שכ' דין זה בל' י"א מוכח דס"ל דפליגי בעל סברא זו עם בעל הסברא שהביא המחבר שדעת המחב' והוא דעת רמב"ם ס"ל דאינו אלא מדת חסידות להודיע ואם לא ירצה לעשות חסידו' פטו' אף אם לא הודיע ויפסיד והי"א ס"ל דצריך להודיעו ואז אם יופסד פטור הא אם לא הודיעוהו חייב באונס הפירות וכ"כ הב"י וד"מ בהדיא ואני כתבתי והוכחתי בדרישה דל"פ אלא הרמב"ם למדונו דמדת חסידו' הו' שלא יוציאו הב"ה מביתו להניחו בשוק במקום הפקר אלא מודיע לב"ד והן ישכירו פועלים להניח הפירות במקום מוצנע אבל לבעל הפירו' אין צריך להודיעו אפי' ממדת חסידות דאם יודיעו ודאי יבא ויכנס לתוך בית של זה להוציא הפירות והב"ה לא ניחא ליה בזה שיכנס לביתו כלל ואם לא ירצה לעשות מדת חסידות זו להודיע לב"ד אלא אם ירצה להתנקם ממנו ולהוציאן ולהשליכן בשוק עכ"פ מחויב הב"ה להודיעו לבעל הפירות שיבא ויקח פירותיו מהשוק דהרי מאז לא יכנס לביתו אלא למקום שפירותיו מונחים שם בשוק ואם לא הודיעו זה חייב באונס גם לדעת הרמב"ם וזהו בעיני דעת י"א הוא דעת הרא"ש והטו' שכתבו שצריך להודיעו ור"ל שצריך להודיעו שיבא ויקח פירותיו מהשוק ולא פליגי כלל וזה ברור בעיני (ויש ליישב בדוחק דברי מור"ם ולו' שדעת מור"ם הוא דסתם וכ' וי"א על דברי המחב' שדקדק בדברי הרמב"ם והמחב' בלשונם דכתבו ז"ל וישכירו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה משמע מל' זה דנקט שכירות מקום ודאי מיירי שכבר הוציאו ואח"כ הודיעו להב"ד שישכרו מקום להצניע אותן משום השבת אבידה דאל"כ הל"ל שישכרו פועלים שיוציאו אותם למקום אחר ועל זה פליגי הי"א וס"ל דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתו ומשום הכי דקדק רמ"א בלשונו וכתב תחלה) ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
שי״ט
א
להודיעו תחלה עבה"ט וע' בתשו' חות יאיר סימן קס"ה במעשה שהיה בעת מלחמה שהיי בני כפרים מבריחים חפציהם לכרכים איש אל אחיו ומיודעו או בשכירות לזמן והנה ב"ב אחד מבני כרכים שרבו ההברחות בחדריו עד שכמעט לא היה לעצמו מקום להניח בו דבר ובדק בחבילות לידע מי ומי המניחים לשם ומצא חבילה אחת שחקר ודרש של מי הוא ולא נודע לו והבין שאחד הכניסו בלי ידיעתו ונטל החבילה וזרקה לחצירו ואחר איזה ימים בא בעל החבילה ומצא שגנב הרבה מחבילתו וגם נתקלקלו כמה בגדים ע"י גשמים ותבע לבעה"ב לדין לפני דיין אחד ואמר שע"פ הדין הבעה"ב פטור רק למען השלום יתרצה כה"ג להפקיד הנשאר מהחבילו בביתו על חצי שנה. והוא ז"ל כששמע הדבר הזה שאל להדיין מאין לו זה שע"פ הדין בעה"ב פטור והשיב לו כי הוא גמרא ערוכה בב"מ דף קא ע"ב גבי ההוא גברא דזבין ארבא דחמרא כו' והוכיח להדיין ההוא על פניו שטעה בדמיונו דלא דמי ליה אפי' כעוכלא לדנא ואם היה פוטרו לבעה"ב בדין ה"ל טועה בדבר משנה וחוזר מכמה טעמים כו' והאריך שם בזה. וקצת דבריו צ"ע אמנם לדינא הנכון עמו ואין צורך לאריכות רק מחמת שלא הודיע לב"ד הוי מזיק בידים ומחוייב לשלם אחר שישבע חבירו כמה ניזק ואכמ"ל:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
שי״ט:א׳
א
מי שהכניס פירותיו. עיין בתשו' רשד"ם סי' רצ"ו:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
שי״ט
א
(ס"א שלא מדעתו) זהו הוספת הרמב"ם וכמ"ש כסמ"ע דלא דנ"ל דדברי הרמב"ם הם תלמוד ערוך בפרק המניח בבריי' הממלא חצר חבירו כדי יין משבר ויוצא משבר ונכנס ואף ע"ג דמוקי לה התם במשבר להביא זכיותיו היינו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשי' (אבל למ"ד עביד אינש כו') והכי קיל"ן הוה הבריית' כפשוט' אלא דנראה לע"ד דרמב"ם מיירי כאן שהוא צריך למקום שהפירות מונחים שם דהוי דומיא דממלא חצר חבירו כו' שזכרנו אבל אם א"צ ה"ל זה נהנה וזה לא חסר אלא דמ"מ אם הוא מודיע שאינו מרוצה להיות נשכר לו ודאי גם בזה הדין עמו כן נ"ל לדעת הרמב"ם וגם רבינו אפשר שמודה בזה דהא יש ראיי' ברורה ע"ז כמ"ש וכנלע"ד להלכה דכ"ז שהוא צריך לאותו מקום א"צ להודיעו כלל בזה כההיא דהמניח מ"ה לא הזכיר הרמב"ם כלל הודעה לבעל הפירות וכן בחלוקה הב' שהטעהו א"צ להודיעו כיון שלא עשה כהוגן ומסתברא טעמא דרמב"ם בזה וכן מוכח לענ"ד והסוגיא דהשואל בענין זה שאחד הטעה את החשה ונתנה לו מקום להניח יין שלו ואח"כ גירשה והוציאה היין מביתה לשוק למקום הפקר והוצאת יין לקחה מיין עצמו ואמר רב אסי גמולו ישוב בראשו כאשר עשה כן יעשה לו ולא הוזכר שם הודעה שהודיעתו תחילה ואדרבא מוכח שם שלא היתה הודעה דאלו היתה הודיעתו לא היה רב אסי צריך להביא קרא דגמולו ישוב וגו' דמי יכריח לשום אדם להיות נשכר שלא ברצונו כיון שהוא מודיעו שאינו רוצה להיות נשכר לו אלא וודאי מיירי שלא הודיעתו ולא היתה צריכה לאותו מקום מ"ה הוצרך רב אסי לפוטרו וטעם שעשו שלא כהוגן אבל באין צריך לאותו המקום אין רשות להוציאו עד שיודיענו תחילה כנלע"ד עיקר:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5