שולחן ערוך, חושן משפט ר״צ: דין אפוטרופוס מי ימנו וכיצד יתנהג וכל משפטיו. ובו כ"ח סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

דין אפוטרופוס מי ימנו וכיצד יתנהג וכל משפטיו. ובו כ"ח סעיפים:
מי שמת והניח יורשים קטנים או שאשתו מעוברת או שהניח קטנים וגדולים צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו ואם לא מינהו ב"ד חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו שב"ד הוא אביהם של יתומים: הגה ואם הבית דין בעצמו רוצים להתעסק בצרכי היתומים הרשות בידן (רשב"א סי' תתקע"ד) מיהו אם צריכים לחלוק או לטעון עם אחרים מחמת היתומים י"א דצריכין להעמיד אפוטרופוס שלא יהיו נראין כעורכי הדיינים וע' לקמן סעיף ח' (ר"ן פ"ב דקידושין) והא דב"ד אביהם של יתומים היינו יתומים קטנים (ר"ן ר"פ שור שנגח ד' וה') וב"ד היינו הממונה בעירו או גדולי הדור אבל אין כח ביד שלשה בעלמא שיעשו עצמן ב"ד על היתומים (הרא"ש כלל פ"ה סי' כ"ו) ואם צוה המוריש שינתן חלק הקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו וכן אם מינה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו: הגה אחד שאמר לש"מ רצונך שאהיה שליט בנכסיך ואמר הן ה"ז ל' אפוטרופוס (ריב"ש סי' ע' וב"י בשם רשב"א) מי שהיה לו אפוטרופוס על נכסיו ומת אין מניחין אותו אפוטרופוס על היתומיםאלא ב"ד מעמידין הראוי דלא מקרי מינהו אבי יתומים אלא כשמינהו סמוך למיתתו (הרא"ש ריש כלל ס"ב) ואין מניחין לאדם שאינו ראוי להיות אפוטרופוס אע"פ שמוחזק בנכסים עד שיביא ראיה שמינהו אבי יתומים (מרדכי ר"פ הניזקין):

ב

אבל אין ב"ד ממנים אפוטרופס לא אשה לא עבד ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העבירות אלא בודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם ומעמידים אותו על הקטנים בין שיהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות כמו שנתבאר בסי' רפ"ה (ויכולין ב"ד למנות קרוב שלהן לאפוטרופוס אם ראוי לכך) (ב"י בשם הרשב"א):

ג

כשימנו אותו צריכין ב"ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל דבר שמוסרים בידו דהא על טענת ברי משבעינן ליה לכך צריך שידעו מה שמקבל ומה שמחזיר וכותבים ב' שטרות אות באות אחת לאפוטרופוס ואחת ביד ב"ד בשביל היתומים:

ד

רשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתם כדי שיהיו דבריו נשמעים והוא שיהי' ליתומים הנאה מנכסיהם בהיות דבריו נשמעים:

ה

ב"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יותר מדבר שהיה אמוד בו יש להם לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל ומסלקין אותו ומעמידים אחר אבל אם מינהו אבי יתומים אין מסלקין אותו שמא מציאה מצא אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי היתומים מסלקין אותו ומשביעים אותו הואיל והוא מפסיד: הגה ויש חולקין דאף כשמינהו ב"ד אין מסלקין אותו אא"כ באו עדים שהוא מפסיד (טור בשם הרא"ש) אפוטרופוס שמלוה מעות יתומים לאחרים שלא היו לו להלות ב"ד מוציאין מיד הלוה ומחזירין ליתומים דמאחר דיכולין לסלק האפוטרופוס כל שכן הלוה שבא מחמתו (תשובת מיימוני סוף ספר משפטים):

ו

והוא הדין לאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף במצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפרוץ בנדרים ובאבק גזל ב"ד חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמצוא להם אפוטרופוס כשר וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין שכל ב"ד וב"ד הוא אביהם של יתומים:

ז

כשמעמידים בית דין אפוטרופוס ליתומי' מוסרים לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלים שלא נמכרו והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושוכר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להם כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יותר מדאי:

ח

מעות של יתומים שהניח להם אביהם אינם צריכים אפוטרופוס: הגה וי"א דגם במעות מעמידים אפוטרופוס שיותר ישתדל הוא בהן מבית דין (טור שם) אלא כיצד עושים בהם בודקין מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות ויהיו עידית ויהיה איש נאמן ושומע דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי נותנים אותם לו בבית דין קרוב לשכר ורחוק מהפסד (וע' בזה בי"ד סי' ק"ס) ואם אין לו קרקע ונתן להם משכון זהב משובר שאין בו סימן נותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד ויפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים או שליש השכר או חציו אפי' רביע השכר ליתומים אם ראו שזה תקנה להם עושים לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד הרי אלו מוציאים למזונות מעט [מעט] עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותו ביד אפוטרופוס שיעמידו להם: הגה וי"א כמו שהאפטרופס יכול ליתנם לאחרים כך יכול לקבל המעות לעצמו ובלבד שיעשה בב"ד משום לזות שפתים (טור בשם ראב"ד וכ"כ נ"י בשמו בפ' מי שמת ובשם הריטב"א):

ט

כל המטלטלין של יתומים שמים אותם ומוכרים אותם בב"ד: הגה ודוקא שלא נתמנה עליהן אפוטרופוס אבל אפוטרופוס עושה בלא ב"ד כל מה שנראה בעיניו טובת היתומים (טור) ומי שהיה בידו מעות היתומים והלוה אותן על משכונות של עכו"ם ואח"כ בא אפוטרופוס של יתומים ואמר להוליכן למקום שדרין היתומים כי יוכל למכרן שם ביוקר והמלוה אומר שמתיירא מעלילות מן העכו"ם ורוצה ליתן בהם מה ששוין במקומו הדין עם היתומים (מרדכי פרק אלמנה ניזונית) ואם היה השוק קרוב למדינה מוליכים אותם לשוק ומוכרים אותם ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים מי שהיה בידו יין או שכר של יתומים אם יניחנו כאן עד שימכור שמא יחמיץ ואם יוליכנו לשוק שמא יארעו אונס בדרך ה"ז עושה בו כדרך שהיא עושה בשלו וכן כל כיוצא בזה:

י

אין שולחים מטלטלים או סחורה של יתומים בדרך ים ולא בדרך שיש בה ספק אונס אלא שכר שיש בו חשש שמא יחמיץ כמו שנתבאר וכן כל כיוצא בזה:

יא

יש לאפוטרופוס למכור בהמה ועבדים שדות וכרמים להאכיל ליתומים ומוכרים בהמה קודם לעבדים ועבדים קודם לבתים והכל לפי ראות האפוטרופוס שהוא תועלת היתומים (טור) אבל אין מוכרין ומניחים המעות ואין מוכרים שדות ליקח עבדים ולא עבדים ליקח שדות שמא לא יצליח (ויש מתירין למכור עבדים ולקנות שדות) (טור בשם הרא"ש והרמ"ה) אבל מוכרים שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות שהשוורים הם עיקר כל נכסי שדות ואינו רשאי למכור אפי' שדה רעה ורחוקה כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרובה שמא לא יצליח זה שקנה אין אפוטרופס יכול להקנות מעות יתומים במעמד שלשה אבל אם אחר מקנה ליתומים במעמד אפוטרופוס קנו (ת"ה סי' שמ"ו):

יב

היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב בדין אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה הדין קיים: הגה והאפוטרופוס נאמן אם ידוע שהמעות של יתומים שהרי אינו נוגע בדבר ולכן יוכל להעיד (מרדכי פרק איזהו נשך) כדלעיל סי' נ"ז סעיף ח' אע"ג דאין ב"ד טוענין ליתומים מילתא דלא שכיחא אע"ג דאבוהון הוי מני למטען מ"מ אם טען אפוטרופוס טענתיה טענה (הרא"ש ריש כ' פ"ו וב"י בשם הרשב"ץ) והא דאמרינן טוענים ליורש ה"מ בשמא אבל אם הוא טוען ברי אין דנין אלא על פי טענותיו ולכן אין טוענין ליה עד ששומעין טענותיו תחלה (ב"י בשם הרשב"א ורבינו ירוחם נ"א ח"ב):

יג

אין האפוטרופסין רשאים להוציא עבדים לחירות אפי' לוקח מהעבד דמים שיצא לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ולוקחים מהם הדמים ע"מ שיוציאוהו לחירות ואותם האחרים הם שמשחררים אותם (וכל זה לא מיירי אלא בלא רשות ב"ד אבל אם נטלו רשות מב"ד מותר לעשות כל מה שירצה) (טור בשם הר"ן ור"ן פ' הניזקין):

יד

האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן שאין מאכילין את היתומים דבר האסור אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנים אלא ימכרו אותם טבל:

טו

האפוטרופסין עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה כללו של דבר כל מצות עשה שיש לה קצבה בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים עושים להם אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן אבל אין פוסקים עליהם צדקה אפי' לפדיון שבוים מפני שמצות אלו אין להם קצבה מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשובינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והם אמודים לכך שפיר דמי ומי שנשתטה או נתחרש ב"ד פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי (ועיין לעיל סימן קס"ג סעיף ד'):

טז

כשיגדילו היתומים נותן להם ממון מורישן ואינו צריך לעשות להם חשבונות מה שהכניס והוציא אלא אומר להם זה הנשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום בד"א בשמינוהו ב"ד אבל אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים וכן שאר המורישין אין נשבע על טענת ספק: הגה וי"א דהואיל ואינו נשבע צריך ליתן חשבון במינהו אבי יתומים (מרדכי פ' הניזקין בשם העיטור) והכי יש לנהוג (מהר"ם פאדוואה סי' ל"ח) ומחרימין חרם סתם על מי שלקח משל יתומים (ב"י בשם הרשב"א) ראובן שאומר שיש לו בידו מעות של שמעון ואומר שציוהו לתת לבניו אם רוצה לתת לכל בניו בשוה אינן יכולין להשביעו דהו"ל כאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אבל אם רוצה ליתן לקצתן ולא לכולן א"כ לפי דבריו אינו אפוטרופוס עליהן ויכולין להשביעו שלא עכב כלום לעצמו ואם הם קטנים ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ומשביעין אותו (מרדכי פרק הניזקין) אבל נשבע על טענת ודאי וכן אם אבד שום דבר מנכסי היתומים נשבע שבוע' השומרים ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח אפי' מינהו אבי היתומים נשבע אפי' על טענת ספק:

יז

אע"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שנתבאר צריך לחשוב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנא' סולו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים (אפוטרופוס שנתמנה ע"פ ערכאות של עכו"ם צריך ליתן חשבון כי הכי הוא בדיניהם) (ריב"ש סי' שכ"ד):

יח

אין ב"ד יכולים למנות אפוטרופוס להאמינו בלא שבועה אא"כ אינם מוצאים אדם הגון שירצה להיות אפוטרופוס אם לא יאמינוהו בלא שבועה:

יט

כשמשביעין אפוטרופוס שבועת המשנה צריך שיטענוהו ב"ד או היתומים אפי' בטענת שמא שתי כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה אבל אם לא היתה טענה או כפירה והודאה כשיעור זה אם טוענין אותו טענת ודאי נשבע היסת ומגלגל עליו שלא עיכב בידו משלו כלום:

כ

אפוטרופוס בין מנוהו ב"ד בין מנוהו אבי יתומים פטור מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה (אפוטרופוס שטען בב"ד מה שלא היה לו לטעון ועי"ז בא לזה שכנגד היתומים השבועה ואילו טען כהוגן היה מגיע ליתומים השבועה לא מקרי פשיעה דמי יימר דמשתבע ולא מקרי פשיעה אלא אם נוטל זה בלא שבועה ואלו טען כהוגן היו נוטלים היתומים בלא שבועה (מרדכי פ' המפקיד ותשובת רשב"א סי' אלף ק"ו):

כא

אפוטרופוס של יתומים שקנה להם שור ולא היו לו שינים ונתנו הרועה עם השוורים ולא ידע שלא היה אוכל ומת אינה פשיעה לאפוטרופוס ופטור וממי משתלמים היתומים נתבאר בסי' רל"ב סעיף י"ח:

כב

דין אפוטרופוס שלוה לצורך היתומים נתבאר בסי' ק"י:

כג

אפוטרופוס בין מינהו אבי היתומים בין מינוהו ב"ד עד שלא החזיק בנכסי היתומים (ולא נתעסק עדיין בצרכיהם) (ריב"ש סי' תפ"ט) יכול לחזור בו משהחזיק בנכסי היתומים (או התחיל להתעסק בצרכיהם) אינו יכול לחזור בו (ודווקא אם נשאר בעיר אבל אם הולך מן העיר מביא הנכסים לב"ד והם ממנין אחר) (ב"י בשם הרשב"ץ):

כד

יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית הם מעצמם ונשתדל בשלהם יש לו דין אפוטרופוס לכל דבר ואפי' סמכו אצל אשה וי"א שאין משביעין אותו וי"א שמשביעים אותו: הגה וקטן שסמוך אצל אמו וראו ב"ד להחמיר עליה שתתן חשבון או שאר חיזוקים מותר דליכא למיחש דמימנע ולא עבדא דודאי אמו דעתה קרובה אצל בנה ולא תמנע משום זה (ריב"ש סי' תצ"ה):

כה

יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי (ועבי"ד סי' רנ"ג ס"ה) וה"ה אחד שאמר שהלוה ליתומים (ת"ה סי' שמ"ח) אבל אם פרנסם בתורת גמילות חסדים פטורים (ס' התרומות שער ס"ה ור"י ני"ח ח"א):

כו

קטן שהגדיל אפי' היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד והולך בדרך רעה אין ב"ד מונעי' ממנו ממונו ואין מעמידים לו אפוטרופוס אא"כ צוה מורישו שלא יתנו אלא אם יהיה כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן מרובה ואע"פ כן מוכיחים אותו ומלמדין אותו ללכת בדרך ישרה ואורחו' צדיקי': הגה מי שמינה אפוטרופוס לבניו הגדולים יכולים לומר אין אנו צריכין אפוטרופוס אלא א"כ יש בו משום מצוה לקיים דברי המת (ר' ירוחם נכ"ו ח"א) (וע"ל סי' רנ"ב):

כז

השוטה והחרש דינם כקטני' ומעמידים להם אפוטרופוס:

כח

אפוטרופוס שמת והוציא בנו פנקס אביו שכתוב בו שהוציא בפרנסת היתומים מנה אין מוציאין מהיתומים בכך דשמא נתפרע ולא נמחק (אבל בעודו חי נאמן על מה שאומר שהלוה להן ונוטל בשבועה) (רמב"ן סי' נ'):

א

יורשים. עיין בתשו' מהרי"ט סי' כ"ז וקכ"ז ועיין מדיני אפטרופוס בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"ל קל"א וקל"ב ובתשו' רמ"א סי' כ"ז:

ב

שליט. עיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' י"ב ובתשו' רשד"ם סי' של"ט ותמ"ג:

ג

היתומים. די"ל דאינו נאמן כ"כ אלא דידע ביה אביהן דבחייו לא הי' יכול להעיז נגדו לעשות לו עיוות. סמ"ע:

ד

שמוחזק. פירוש שיש בידו נכסי אביהן המת ומוחזק בהן. שם:

ה

אשה. עיין בתשו' ן' לב ס"ב סי' כ"ח:

ו

ברי. אע"ג דכאן איירי דהב"ד מינוהו לאפוטרופוס והב"ד משביעין אפילו בטענת שמא כמ"ש בסי"ו צ"ל דמ"ה נקט טענת ברי דמשביעין עליה עכ"פ אפילו אין טוען עליו ב' כסף ופרוטה משא"כ בטענת שמא דבעינן כפירת ב' כסף והודאת פרוטה וכמ"ש בסי"ט עכ"ל הסמ"ע עיין בתשו' רשד"מ סי' מ"ט ותמ"ה ובס' באר שבע דף פ"א ע"ד:

ז

היתומים. לאפוקי מפסיד נכסי עצמו ומבזבז דאין מסלקין אותו די"ל דנזהר בשל יתומים דבעי בר נש מיתן כמה ומתקרי מהימן כדאיתא בירושלמי כן הוא לשון הרשב"א. סמ"ע (אפוטרופוס שאינו נותן מעות יתומים לריוח אלא מניחם אחת אחת לאוכלם מסלקינן ליה מהר"מ מינץ סי' כ"ד וכת' בכנה"ג כ"י ופשיטא דאם עושה כן לתועלת היתומים שאינו מוצא במה להשתכר בהם וגם לא שכיח גברא שיטלו בריוח ואי שכיח לאו גברא מהימנא הוא לא מסלקינן ליה ע"כ ד"ר סי' ק"כ הרשד"ם סי' תל"ב. בני חיי):

ח

טובה. עי' בתשו' רשד"ם סי' ש"ג ושע"ז:

ט

נמכרו. כי יש מטלטלין שאינן נמכרין מפני שבח בית אביהן או שלא יכולין למכור ועל מטלטלין אלו כת' שיהיו ביד האפוטרופסים. סמ"ע:

י

ישתדל. פירוש ישתדל לבקש אדם נאמן שראוי ליתנם לו אלא שאפוטרופוס זה יתנו להנאמן בב"ד כי יש כח להב"ד להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים להתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד כן הוא לשון רש"י וטור ע"ש ועיין בתשו' ן' לב ח"א סי' ס':

יא

מהפסד. פירוש דאם יהי' להמקבל הפסד לא יפסידו היתומים בקרנם כלום ואם יהי' שכר בהעסק אזי יטלו ממנו ריוח שליש או מחצה ובכה"ג אינו רבית דאורייתא אלא מדרבנן אסרו אותו עד שיקבל עליו הנותן פלגא בהפסד ויתן לו עוד שכר טירחא וביתומים לא אסרו זה וכל רבית דרבנן וכ"כ הטור ע"ש. סמ"ע:

יב

לעצמו. ואע"ג דבר"ס ע"ב כת' הט"ו במלוה על מרא וקרדום דדוקא לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו וכדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן (עמ"ש שם ס"ק ג' ובסי' רס"ז ס"ק י"ט) וכ"פ בסי' רצ"ב בשומר פקדון שאני יתומים דהב"ד הוא אביהן וכשמודיעים להם ה"ל כאלו הבעל בעצמו נתן לידו בתורת עיסקא משא"כ במשכון ופקדון הנ"ל דלא איירי מיתומים אלא בגדולים ואין הב"ד נזקקין לעניניהן ולא שייך בהו שיעשוהו בב"ד. שם:

יג

ודוקא. עיין בתשו' רשד"ם סי' מ"ו פ"א רט"ו ש"ג שמ"ט תל"ד ותנ"ג ובספר באר שבע דף ק"ו ע"ב:

יד

להוליכן. שם כתב שהמעשה הי' שכבר עברו ג' שנים להלואתן. סמ"ע:

טו

היתומים. שם במרדכי כת' ז"ל ואף כי אמרו בהקדש דאין מעלין מרגליות לכרך משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו שאני הקדש דנלמד זה מקרא אבל ביתומים חוששין לתקנתן ומוכרין אותו ביותר ועוד דהכא פשע זה שהלוה מעותיהן לאלמים ולא נפדה הרי קנוי להן המשכון עכ"ל. שם:

טז

למדינה. פירוש למקום זה שמטלטלים של יתומים מונחים שם. שם:

יז

ויצטרפו. כת' הסמ"ע דזה קאי על כל מ"ש בסעיף זה וקאמר דימכר' המטלטלין במעות ואותן מעות יצטרפו עם שאר מעות היתומים ויתנם ביד נאמן לעסוק בהן לריוח ודלא כע"ש שמפרש בענין אחר כו' ע"ש:

יח

בשלו. נרא' דוק' כאן דאיכא חשש הפסד משני הצדדים מש"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כת' הטור בסי"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע"פ ב"ד אם לא שהוא אפוטרופוס עכ"ל הסמ"ע ולי נרא' דהרא"ש חולק אהרמב"ם וס"ל דגם כאן שהוא הפסד מב' צדדים צריך רשות ב"ד וטעמו שגם רבינא נטל רשות מרב אשי וטעם הרמב"ם כיון דרב אשי התירו ש"מ דשפיר עבד ותו א"צ לשום אדם ליטול רשות וכן מצאתי להדי' בתשו' רשד"ם סי' מ"ו ע"ש ודו"ק. ש"ך:

יט

יש. עיין בתשו' ן' לב ח"א כלל י"ח סי' ק"ד וח"ד דף ע"ד וע"ה ובתשו' רשד"ם סי' ס"ח ותל"ד:

כ

לעבדים. דבהמ' מצויה לקנות טפי מעבד. סמ"ע:

כא

לבתים. דאחריות דבתים עדיף דעבד יש לחוש למיתה. שם:

כב

ומניחים. דשמא יגנבו המעות א"נ משום שבח בית אביהן שהוא נוי וכבוד להן כ"כ רש"י ומ"ש שמא יגנבו ר"ל קודם שיתנום ביד נאמן לעסוק בהן דאילו אח"כ המקבל חייב בגניב' ואבידה דלא עדיף מש"ש. שם:

כג

יצליח. או שמא יצא עליהן ערעור ויטרפו אותן מהן. שם:

כד

שלשה. שם בת"ה מבואר טעמו דכיון דקנין מעמד שלשתן לית ביה טעם מספיק למה יועיל בו הקנין מש"ה אמרו הבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוק' אדם בממון עצמו ולא שאפוטרופוס יפקיע עי"ז ממון יתומים ואע"פ שהאפטרופוס נתנו לזה לטובת היתומים כיון דסתם הפקעה רעה הוא לא חלקו ואוקמוה אדינא משא"כ כשאחרים מקנין ליתומים דזכות יתומים הוא בזה משום הכי מהני בהו זכיה ע"י אפטרופוס שלהן דידו כידן. שם:

כה

תביעה. עיין בתו' וריטב"א פרק האיש מקדש ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ה:

כו

נאמן. ז"ל המרדכי אם הלוה מעות לאחר והלוה אומר פרעתי והאפטרופוס אומר שלא פרעו אם הלוה מודה שהמעות של יתומים נאמן האפטרופוס בלא שבועה אבל אם אינו מאמינו שהוא של יתומים ישבע דנהי דאין נשבעין על טענת שמא מ"מ נשבע על שלא פרע עכ"ל ונ"ל פשוט דזה איירי שהי' אפוטרופוס במשכון או בשום ד"א של הלוה וכן נרא' מלשון המרדכי דמדמה לשליש ע"ש ודו"ק. ולפ"ז כשאין לו משכון צריך הלוה לישבע ש"ד להכחישו וכמ"ש בסי' קכ"ג גבי מורשה ע"ש בב"י ועיין בס' א"א סל"ז בזה וע"ל סי' ק"ח ס"ו. ש"ך:

כז

ידוע. כ"ה לשון המרדכי אם הלוה מודה כו' ור"ל דמוד' שהלוהו מעות יתומים נמצא שהלוה עצמו עשאו שליש דאל"ה אפי' ידוע שהמעות של יתומים מאן לימא לן שהאמין הלוה את האפטרופוס וכמ"ש בסי' נ"ו בשם מהר"מ דהיכא דאינו מודה שעשאו שליש אינו נאמן ולפ"ז ל' הרמ"א שכת' אם ידוע שהמעות של יתומים הוא מגומגם ואולי כונתו כמ"ש וצ"ע ועיין בס' א"א דף ע"ז ע"ג. שם:

כח

טענה. וזהו א' מן הטעמים דמוקמינן אפטרופוס דבזה עדיף כח היחומים משום דרגיל לטעון כל טענות שמא דאפשר דאילו הי' אביהן חי הי' טוען שכך הי' ובלבד שלא יכוין לטעון טענה שיודע בודאי שלא כך הי' הענין. סמ"ע:

כט

ע"פ טענותיו. ע"ל סי' ע"ב סל"ד מוכח דאף שהיורשים טוענין דבר מחשבין טענתן כטוען זכותו מספק אם לא שאומרים בהדיא ברי לנו שהי' כך. שם:

ל

דמים. שנתנו לו אחרים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהן ואפי' א"ת שכסף גומר השחרור מ"מ יש לגזור שקצת בני אדם לא ידעו שקיבלו מעות ויסברו שמשחררין בלא כסף. שם:

לא

מוכרים. פי' לצורך היתומים כגון להאכיל או לקנות בדמיהן בתים כו' כמ"ש בסי"א. שם:

לב

לחירות. פי' אע"פ שאין אותן אחרים קונין אותן אלא כדי לשחררן וה"א דקבלת הדמים מהן ה"ל כאילו קבלוהו לשחררן קמ"ל דז"א כיון דהן אינן משחררין אותן אלא האחרים מש"ה הוי שחרורן שחרור. שם:

לג

להניח. עיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' ע"ז ובתשו' מהרי"ט סי' קכ"ז ובתשו' מהר"י מינץ סי' א' ובחשובות ן' לב ס"א ריש כלל י"ג סי' ע"ט ופ' ובס"ב סי' כ"ז ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קכ"ב:

לד

שבוים. לרבותא נקט פ"ש משום דאין מצוה גדולה כזו דכולהו איתנהו ביה כמ"ש הט"ו בי"ד סי' רנ"ב ע"ש. סמ"ע:

לה

טוב. עיין בתשו' מהרי"ט סי' קכ"ז בדין יתום שחלה והקדיש האפטרופוס סך מסוים מנכסי היתום לצדק' ולעניי א"י ואח"כ מת היתום ובאו היורשים לערער על האפוטרופוס ולבטל מעש' הצדקה אשר עשה ע"ש הרבה חלוקי דינים בזה:

לו

חשבונות. עיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' ג' ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שמ"ז:

לז

ב"ד. דליכא למיחש שימנע מלהיות אפוטרופוס כשישביעוהו כיון דיש לו הנא' גדולה מזה שיצא עליו קול שהוא מהימן לב"ד משא"כ כשמינהו אבי יתומים כן הוא בש"ס. סמ"ע:

לח

דהואיל. עיין בספר באר שבע דף ק"ה ע"ד ובתשובות ן' לב ס"א כלל י"ח סי' ק"ד ובתשו' מהר"מ פדואה סי' ל"ח:

לט

לקצתן. ובמרדכי איתא ליתן לאחר כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ג דמגו דהחזרתי לאפטרופוס לא אמרי'. ש"ך:

מ

ודאי. ז"ל הטור בשם הרי"ף דגדלי יתמי וטענו עליה בטענת ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע ע"כ והמחבר סתם כדי לכלול דה"ה אם טענו הב"ד טענת ודאי דאם הם ב' נאמנין נגדו אבל אם הוא אחד הוי כעד ונשבע נגדו. סמ"ע:

מא

ופרוט'. כדין שבועת התורה וע"ל ר"ס פ"ח וצ"ג שם נתבארו דינים הללו וע"ש סס"א דכת' המחבר ז"ל ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק (וקאי גם על אפטרופוס) עד שיחשדם המשביע אותן בב' מעין כסף צ"ל דכונתו הוא שהחשד והכפירה יהיה ב' מעין כסף זולת ההודאה שתהיה לפחות פרוטה וכמ"ש הט"ו כאן עכ"ל הסמ"ע ובב"י בסי' צ"ג גם בכ"מ פ"ט מהל' שלוחין לא משמע כן וא"כ צ"ע ועמ"ש בסי' צ"ג ס"ק ג'. ש"ך:

מב

ומגלגל. פי' אם יש עליו טענת ודאי שתופס משלהן והוא כופר ומכח זה יש עליו שבועת היסת שתקנו בכופר הכל בטענת ברי אז מגלגל עליו גם שבועת אפטרופסים אפי' בפחות מטענת ב' כסף ופרוטה. סמ"ע:

מג

בפשיעה. כת' הסמ"ע דהטור מסיק בשם הרא"ש ז"ל דמ"מ לא משבעינן ליה בלא טענ' והש"ך האריך להשיג בראיות הרבה על כל מ"ש המחבר בסעיף זה ע"ש שהניחו בצ"ע לדינא:

מד

שור. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה דף קכ"ה ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ב וח"ב סי' קכ"ח:

מה

העיר. דומה לזה כ' הט"ו בסי' רצ"ג ס"ג בשומר שרוצה ליסע ממקומו ז"ל שאין אוסרין לנפקד במדינ' משום פקדון של זה עכ"ל וה"נ דוגמתו באפטרופוס. סמ"ע:

מו

קטנים. ע' בתשובת רש"ך ס"ב סי' ע"ז ובתשובת ר"י לבית לוי ס"ג דף י"ד ובתשובת ן' לב ס"ד דף ע"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"ל ומבי"ט ח"א סי' ל' וברשד"ם סי' מ"ו ורס"ג:

מז

שסמכו. ע"ל סי' קכ"ח בב"י ועבעה"ת שער ס"ה ח"ב ובספר ג"ת שם ודו"ק וע' בא"ע סי' ע' ובמהרשד"ם סי' שי"ב ושמ"ה ובתשו' ר"מ אלשיך סי' ע'. ש"ך:

מח

זמן. ואם העמיד אפוטרופוס לבן אחד שהיה לו והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו ונפטר הבן ראשון אותו אפוטרופוס משתדל גם לאותו בן שנולד דדעת האב קרובה אצל בנו והוא ידע שהיא מעוברת ר"ן ד"מ כ"ג וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' של"ה:

מט

בכך. ע' בש"ך שהביא תשובת מהרשד"ם סי' קע"ב שכת' דאם היו הנכסים ביד בן האפוטרופוס נאמן להחזיק מה שבידו כפי מה שכתו' בפנקס כו' והוא השיג עליו דלא מהני תפיסה בזה ע"ש:

א

א) ל' הטור וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' נחלות דין ה' וכתב ה"ה זה מבואר בהרבה מקומות שאם מינה אבי יתומים אפוטרופוס אין לאחר מעשיו כלום ואם לאו חייבים למנותו ועיקר דבר זה בגיטין פרק הנזקין (גיטין דף נ"ב ע"ב)

ב

ב) כתב ה"ה דכשאין הגדולים רוצים לעמוד עם השתוף עם הקטנים או באינם משביחים הנכסים אבל אם הגדולים משביחין הנכסים ורוצי' לעמוד בשתוף יעמדו כן שגם דעת רבינו בזה כדעת הראב"ד שם

ג

שם ד"ו וכ' ה"ה זהו שאמרו הפעוטו' מקחן מקח וכו' (ומבוא' בסי' רל"ה סעיף א') כשאין להם אפוטרופוס אלמא שאין ב"ד מעמידין להם אפוטרופיס בכל גוונא וכו' וק"ו הוא מדין הסמוך אם יכול למנות אותן אפטרופוס וכ"ש שיכול להניחן ביד בניו הקטנים

ד

ג) בריית' בגיטין שם

ה

ד) שם ברמב"ם ושם בברייתא:

ו

ה) ברייתא פסחים דף מ"ט ע"ב ו' דברים נאמרו בעם הארץ וכתב ה"ה ומשמע בהלכות שלא אמרו אלא בע"ה שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ וזהו דעת רבינו ויש חולקין ואף על גב דאיתיה בדרך ארץ ובמצות אין בור ירא חטא ומורה התיר' לנפשיה דאגר טירחי' קא שקיל וזה דעת רש"י ז"ל

ז

ו) מימרא דרב אשי בפ"ה דב"מ דף ע' ע"א

ח

ז) מימרא דאביי האי מאן דאוקי אפוטרופ' ליתמי לוקי כי האי דידע להפוכי ובו' כתובו' פי"ב דף ק"ט ע"א

ט

ח) מימרא דרב הונא פ"ג דב"מ דף ל"ט ע"א וכמ"ש לעיל בסי' רפ"ה ס"ח

י

פי' של ב"ד

יא

ט) טור ס"ה וכ"כ ה"ה בפי"א מה"נ ד"ד שכ"כ הרשב"א בשם העיטור דדוקא באחרונה אין מחשבין עמהם אבל לכתחלה צריכין ב"ד לחשב עמהן וכ"כ הב"י בשם הר"ן

יב

י) טור בשם הראב"ד וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א והוא נקרא שטר שמוש' ונוסח' בעיטור בהל' אפוטרופוס:

יג

כ) שם ס"ז מעובדא דעמרם צבעא אפוטרופוס וכו' שם בגיטין דנ"ב ע"ב וכ' הסמ"ע שנ"ל דמ"מ אם רוצים למחות בו הרשות בידן דומיא דגדול האחין לעיל סי' רפ"ז ס"ב דאותו דין דגדול האחין נלמד מדין זה

יד

ל) ל' הרמב"ם שם בפ"י מה"נ ד"ז מעובדא הנזכר

טו

מ) כתב ה"ה פלוגתא דר' הונא ודבי ר' שיל' וסובר רבינו דמחלוקת אינו אלא באפוטרופוס שמינהו אביו יתומים אבל מינהו ב"ד לכ"ע מסלקינין ליה דב"ד צריכי' לברור אדם נאמן ויודע לשמור הנכסים וכו'

טז

נ) וכתב ה"ה אבל כשמינוהו ב"ד אין תולי' במציאה שאינה מצויה וכו' זה דעת רבינו וכ"כ הרמב"ן וכתב שדברים נכונים הם וכן עיקר ע"כ וכ"י הב"י בשם הנ"י שכ' דבמינוהו ב"ד מכיון דחזינן אמתלאות דמפסיד מסלקינן לאלתר וכן דעת מורי הרא"ה בשם הרמב"ן שאין לצאת מיד ב"ד או שליחם דבר שאינו מתוקן

יז

ס) כ"כ בשם הגאונים ומבואר בהלכות

יח

ע) וכתב מהרי"ק שורש נ"ג ואם אינם יכולים ☜להוציא הרי פשע האפוטרופוס אע"פ שאיש נכבד הגון הוא וכו' והאריך שם ע"ש

יט

פ) שם ברמב"ם וכ' ה"ה

כ

פי' כיון דאשתני לגריעותא וריעותא אחר מיתת האב הרי הוא כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן לי' וכו' אבל ודאי אם היה כך בחיי האב ומנהו אין ב"ד מסלקין אותו שהרי רצה בכך בהרמב"ם כתיב ובדברי חשד (ואפשר שט"ס הוא נתחלף ד' לכף פשיט'):

כא

צ) שם בפ' י"א דין ד' וכ' הרב המגיד זה פשוט ומתבאר בפ' הנזקין (גיטין דף נ"ב ע"א וע"ב) ובהרבה מקומות

כב

ק) שם דין א' ומבואר בפ' ה' דבבא מציעא דף ע' ע"א

כג

ר) מימרא דרב אשי שם

כד

ש) שם במימרא דרבה לרב יוסף

כה

ת) כדא"ל רבה לרב יוסף שם

כו

פי' דאם יש בו סי' חיישינן שמא הפקידו המפקיד אצלו בפני עדים כמ"ש התוס' שם.

כז

א) כתב הרב המגיד זה פשוט

כח

גם זה מבואר שם בב"מ ונלמד משם

כט

ב) בתורת עסק

ל

כן הוא ברמב"ם וטור

לא

ג) ע"ש שכ' שיצא לו להראב"ד במה שפירש עובדא דרב ספרא בפ' ט' דב"ב דף קמ"ד ע"א שהיה אפטרופוס וכ' שהפי' ההו' אינו מחוור וע"מ למדנו ממנו הדין הזה וכן כתב הריטב"א ע"כ ובגליון שלחן ערוך של אבא מורי ז"ל ראיתי בתו' שדברי הג"ה זו נראה כסותרין למ"ש בסי' רצ"ב סי"ט על המוכר פקדון ע"פ ב"ד הרי זה מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו ושנרא' לו שדברי הטור שכתב דחוששין ללזות שפתים הוא עיקר והאריך בזה ולענ"ד אין קושיא משם דשאני התם דחיישינן שלא יחשדוהו שלקחן בזול אבל בכאן זוזי נינהו ומקבל אותם למחצית שכר כפי שיראו הדיינים שהוא תקנה ליתומים כמ"ש המחבר ב"י

לב

ד) שם דין ד' מימרא דרב יהודה אמר שמואל פי"א דכתובות דף ק' ע"ב בהלכות

לג

לשון ה"ה שם בפי"א דה' נחלות ד"ג מעובדא דרבינא (שם) דהוה בידיה שכרא דרבינא יתמא וכו' נשבקי' דלמא מתקיף אמר ליה זיל דלא עדיף מדידך ע"כ הרי לא התירו להוליכו במקום שיש ספק שמא יארע לו אונס אלא בדבר שיש לחוש שאם יניחו אותו כאן יפסד קודם שימכר וכתבו הרמב"ם שם בדין ג':

לד

ה) לשון הרמב"ם שם דין ו' בריית' פרק ה' דגיטין דף נ"ב ע"א:

לה

ו) שם בברי'

לו

ז) שם בברייתא:

לז

ח) כתב הרב המגיד פסק רבינו כרשב"ג שאמרו כן בברייתא שם

לח

ט) עובד' שם בההוא אפוטרופוס דהוה בשביבותיה דר' יהושע בן לוי:

לט

י) שם בבריית' דלעיל

מ

כ) לשון הטור סי"ח וכ"כ הרמב"ם שם ד"ז שם בברייתא וכדמפרש לה בגמ' שם וכ' הרב המגיד בפירוש דברי רבינו הרמב"ם וז"ל שאי אפשר שנא' שיהיו רשאין ליזקק לדין ואם זכו זכו ואם נתחייבו לא עשו כלום שאם כן לקתה מדת הדין בכך שיהיה תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח ולפיכך אמרו שאינם רשאים להזקק כלל עם תובע ובודאי כיון שאינן רשאין לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום

מא

ל) ל' הרמב"ם שם דין ח' ושם בבריית' הנזכרת ונחלק רבי שם וכו' ורבינו פסק כת"ק שכ"כ הרשב"א דלית הלכתא כרבי מחבירו וכו' והכא כדי שלא יזלזלו בנכסי יתומי' וכו' אי שרית להו זמנין דלא ידקדקו עמו בדמים וכו':

מב

מ) שם דין ט' ושם בבריית'

מג

נ) כ' ה"ה בשם רש"י להניח הפירות עד שיגדלו וכו' ויש טעם לדבריו לפי שכשיגדלו היתומים תהיה טובת הנאה שלהם

מד

ס) שם ד"י שם בברייתא וכתב ה"ה וכל דיני' אלו בין אפוטרופוס שמינוהו האב בין שמינוהו בית דין וכתבן הרמב"ם והרשב"א ז"ל שכל אלו הדברים שאין האפוטרופסין רשאים לעשות וכו' ☜אם נטלו רשות מב"ד רשאין וכן מפורש בתוספתא:

מה

ע) לשון הטור סכ"א בפ"ק דב"ב דף ח' עובדא דרב' ביתמי

מו

פ) שם ברמב"ם די"א וכתבו ה"ה מימרא פ"ד דכתובות (דף מ"ח ע"א) בנשתטה והשו' רבינו דין נתחרש לנשתטה

מז

צ) שם דין ה'

מח

ק) פסק כרשב"ג בברייתא דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו וכ"כ בהלכות בשם גאון ה"ה וע' בב"ש בסעיף ה'

מט

ר) משנה פ"ה דגיטין ריש דף נ"ב

נ

ש) פסק כאבא שאול שם במשנה דהכי איפסקא הלכתא שם בגמ' ע"ב וכדמפרש טעמא שם בגמ'

נא

ת) טור סכ"ז בשם הרי"ף וכן כת' הרב המגיד שם בדין דלעיל וזהו שכ' רבינו אינו נשבע על טענת ספק:

נב

א) שם סכ"ה בשם הרמ"ה וכ' הבית יוסף דכיון שיש לו חלק בריוח אע"ג דרמיא שבועה עליה לא אתי לאמנועי

נג

ב) כ"כ הרמב"ם שם בסוף הפרק וכתב ה"ה אלו דברי רבינו ראוים אליו:

נד

ג) טור סי"ג בשם הראב"ד

נה

ד) שם בשם אביו הרא"ש:

נו

ה) שם סכ"ה בשם הראב"ד:

נז

ו) שם סכ"ה בשם ר' יצחק ושלזה הסכים הרא"ש כן כתבו התוס' בפ"ד דבבא קמא דף ל"ט סע"א וכן כתב הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ ה"ה בפ' י"א מהלכות נחלות דין ה' שזה דעת רבינו האי ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל וכתב הטור בשם הרא"ש ☜דאין לחייבו שבועה שלא פשע כל מה לא ידעינן אי נאבד ליתומים דבר

נח

ז) טור ס"ל ושכן איתא בתוס' וכ"כ ה"ה בפ' י"א מהל' נחלות ד"ה בשם הרמב"ן והרשב"א ושכן מפורש בתוס' דב"ב

נט

ח) שם סל"א משנה פ"ה דגיטין דנ"ב ע"א וה"ה שם תמה שלא נזכר דין זה בדברי רבינו הרמב"ם

ס

ט) עובדא שם דהנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא וכו':

סא

י) שם בשם הראב"ד וכתב הרא"ש שכתב הרמב"ן דנקטי' כדברי הראב"ד וק"ו הדבר השתא באפטרופס שמינהו אבי היתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה לא הוה עביד אמרת לא ישבע משום דלמא מימנע כ"ש כשסמכו מאליהן דאתי לאמנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה וכן כתב ה"ה שם די"א שכן כתב הרמב"ן והרשב"א וכ"כ המפרשים ז"ל

סב

כ) שם בשם הרא"ש וביאר שם דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשוך היתומים אליו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע וכו' וסיים שם ואם אדם הגון הוא ועושה לש"ש בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנעו בשביל השבועה וכתב הב"ח בשם הרמ"ה דוקא שהקטן בן ט' ואם הוא חריף אפילו מבן שש ואילך מהני סמיכתו דהא יש לו רשות למכור במטלטלין אבל פחות מזה לא מהני סמיכתו מן הסתם וכ' הסמ"ע בשם המרדכי בפ' הכותב ☜אלמנה שנשאת והכניסה לו ממון של בעלה הראשון וגם זנה אצלה את בנה שהיה לה מבעלה הראשון ומתה האלמנה וטען היתום שלא נשבעת על הכתובה ופסק דאם אין בממון יותר ממה שהוציא על היתום במזונות הרי זה פטור

סג

ל) ב"י בשם תשו' הרשב"א

סד

מ) וביאר שם שצריך לברר שהוציאו הוצאות לצורך ולא לבזבז ושכן כתב הרא"ש ☜שאם לוה הקטן מאחרים כדי לבזבז אינו חייב לפרוע כשיגדיל:

סה

נ) ל' הרמב"ם סוף פ' י' מה' נחלות

סו

ס) כ' ה"ה מבואר בהמפקיד (דף ל"ט ע"א) ובמקומות אחרי' אפוטרופס לדקנני לא מוקמינן וע' בריב"ש סי' כ' ותס"ח

סז

ע) ואם בתוך זה הזמן שיעבד היתום נכסיו לאחר ☜אינו כלום אפי' לאחר הזמן ב"י מחס"ג הביאו הסמ"ע בשם ד"מ

סח

פ) ל' המחבר

סט

פי' שנתן הממון ביד שליש או ביד האפוטרופס

ע

צ) שם בפ' כ"ט מה' מכירה מימרא דמר עוקבא פ' ד' דכתובות דף מ"ח ע"א

עא

ק) מתבאר פ' י"ד דיבמות דף קי"ג ע"א ה"ה

עב

ר) טור סל"ז בשם תשובת הרא"ש בסוף כלל ק"ג:

א

או שאשתו מעוברת. יבמות סט ב' עבדינן להו תקנתא כו':

ב

קטנים וגדולים. קדושין מב א' וכמש"ל ר"ס רפ"ט:

ג

צריך כו' ואם לא כו'. מתני' דגטין נב א':

ד

שב"ד כו'. רפ"ד דב"ק:

ה

ואם הב"ד כו'. דהא טענינן ליתמי וערא"ש פי"ג דכתובות סי"ב וז"ש שם פי"א ב"ד שמכרו בלא הכרזה כו' אבל בהכרזה מותר. והר"ן פ"ב דקדושין כ' מדקאמר ובוררין כו' בל' רבים מ' דקאי אב"ד והא דמעמידין אפוטרופוס שיהפך בזכותם שאין ראוי לב"ד לעשות משום עורכי הדיינים וז"ש מיהו כו':

ו

והא דב"ד כו'. כמ"ש בפ"ג דב"מ אפוטרופוס לדיקנני כו' שאין ב"ד צריכין לטרוח בשבילם וכמ"ש בסי' רפ"ה ס"ב:

ז

וב"ד היינו כו'. כמ"ש בב"ק שם ר"ג וב"ד כו':

ח

אחד כו'. כמ"ש ויוסף הוא השלים כו' וכמ"ש אתה תהיה על ביתי כו':

ט

מי כו' דלא כו' דאז מינה לצרכן ומאמין אותו וז"ש במתני' או שמינה להן כו':

י

ואין מניחין כו'. עסט"ז בהג"ה וי"א דהואיל כו'. וכ"ש שאין מניחין אותו בתחלה בלא ראיה שם. ועס"ג:

יא

בין שיהיה כו'. עסי' רפ"ה ס"ה וס"ז בהג"ה:

יב

ויכולין כו'. דכאן לא שייך טעמא דירושלמי שהביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ד דסנה' ע"ש:

יג

כשימנו כו'. ממ"ש וא"צ כו' באחרונה. דוקא:

יד

ב"ד כו'. דע"כ במינהו אביהם מיירי דאל"כ האיך קאמר רב שילא דלא מסלקינן ליה הא ע"כ צ"ל לברר נאמן כמ"ש ב"מ ע"א וברירתם בטעות היתה וחוזר כמ"ש בקדושין מב ובכתובות ק' ל"ק הא דטעו כו' ולא מ' כן ברי"ף שכ' אמרי רבוואתא כו' והא דאיפסיקא כו':

טו

וי"ח כו'. דס"ל דבכ"ע מיירי מדקא' סתמא:

טז

וי"א כו'. מפ' הגמ' שם ע"י אפוטרופוס:

יז

לא מצאו כו'. שם:

יח

י"א כו'. עבה"ג וכ' הראב"ד דאם לא היה אפוטרופוס ברשות ב"ד לא היה נוטל בשבח יתומים אף אם השביח משלו ע"ש:

יט

ודוקא כו'. כמ"ש בס"ז:

כ

ומי שהיו כו'. כמש"ל ואם היה השוק כו' וה"ה כאן. שם:

כא

מי שהיה כו'. גמ' שם:

כב

ומוכרין בהמה קודם כו'. כמ"ש בברייתא הקודם קודם וכמש"ש בסוגיא דמוכרין עבדים ליקח שדות לת"ק:

כג

ויש מתירין כו'. דאין ה' כרשב"ג בברייתא לכ"ע ואפשר דגי' הרמב"ם גם בדין זה דברי רבי רשבג"א כו':

כד

אין אפוטרופוס כו'. כנ"ל:

כה

אבל כו'. ברפ"ד דב"ק:

כו

והאפוטרופוס כו'. עמש"ש:

כז

(ליקוט) ולכן יוכל להעיד. כמ"ש ברפ"ב דקדושין שליח נעשה עד אם אינו נוגע בדבר ע"ש ובפ"ג דב"ב אריס מעיד בזמן דליכא פירי כו' (ע"כ):

כח

אע"ג כו'. עתוס' בכתובות פ"ה ב' ובב"ב ע"ב:

כט

מ"מ כו'. כמ"ש בכתובות קט ב' אי הוה אביהן כו' ולכן לא טעין אביי בעצמו דהא טוענין ליתומין משום דמילתא דלא שכיחא הוא. שם:

ל

והא כו'. כתובות פח א' ל"ש אלא שאמרו כו':

לא

וכ"ז כו'. תוספתא פ"ח דב"ב:

לב

(ליקוט) וא"צ לעשות כו'. עבה"ג ס"ק ק' וכ"כ הרא"ש שם ג"כ אבל רש"י בסנה' ך"ג ב' סד"ה אפי' תימא כ' ומשום דהלכה כו' וכ"כ הרמב"ם בב"ב קע ב' בד"ה א"ל. ואע"פ כו' וכ"כ הרא"ש בפ"ג דמ"ק סי' עט ועמ"ש בא"ה סי' יז סל"ז בהג"ה בארוכה ובא"ח סי' תל"ט ס"ב (ע"כ):

לג

וי"א דהואיל כו'. שמפרש פלוגתא דרבי ורשב"ג בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דרבי כרבנן דמינהו ב"ד א"צ לישבע ורשב"ג כאבא שאול ואנן קי"ל כאבא שאול כדלקמן:

לד

מחרימין כו'. כתקנת הגאונים:

לה

ראובן כו' ויכולין כו'. כיון שהיה הממון בידו כמו אפוטרופוס סתם ובן בית דפ' כל הנשבעין:

לו

אבל כו' וכן כו'. דוקא משבועת אפוטרופסין פטרוהו ועתוס' בכתובות פ"ד ב' ד"ה מיגו ואע"ג דהאי בקרא כמו אפוכורופוס הוא ויש לדחות:

לז

ואם יש כו'. כמ"ש שם בין לרבנן בין לאבא שאול במקום דאית ליה הנאה משבעינן ליה:

לח

אע"פ כו'. דביתומים צריך לדקדק יותר כמ"ש בפ"ב דב"מ דלאו בני מחילה נינהו:

לט

אא"כ כו'. כמש"ש מ"ט כו' לא אתי לאמנועי כו' אתי לאמנועי משא"כ כשרואין דממנעי:

מ

כשמשביעין כו'. שבועות מח ב' דכשיטת רש"י ורשב"א אבל הרי"ם ורמב"ם פי' שא"צ הודאה וכמש"ל ר"ס לג וכ"כ הטור כאן בשם הרמ"ה ודברי בד"ה תמוהין:

מא

אפוטרופוס בין כו' וחייב כו'. תוס' בגטין שם ובב"ק לט א' מגמ' דב"מ מ"ב ב' ובשם ירושלמי אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין אלמא אף במקום שפטור משבועה חייב בפשיעה וע"ש. דפטור מגניבה ואבידה כמ"ש בגטין שם אייתת קבא כו':

מב

אפוטרופוס שוטען כו'. כמ"ש בשבועות ל"ב א' משביע ע"א פטור מ"ט דבר הגורם כו' ושם ב' מי יימר דמשתבעת:

מג

אפוטרופוס בין כו'. תוספתא פ"ח דב"ב אפוטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומין א"י לחזור בהן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע כו' ומדלא מחלק ברישא ש"מ בכ"ע:

מד

או התחיל כו'. דעדיף יותר מהחזיק וכמ"ש ר"פ האומנין לענין חזייית פועלים:

מה

ודוקא כו'. כמ"ש בסי' רצג ס"ג:

מו

דעתה קרובה. בפ"ט דב"ב:

מז

יתומים כו'. ע"ל ס"ס רמ"ו בהג"ה:

מח

וה"ה כו'. ע"ל סי' צו ס"ג:

מט

אבל אם כו'. כמ"ש בב"ב קמד ב' במתני' אבל השולח כו':

נ

אא"כ כו'. כמ"ש ספ"ו דכתובות האומר תנו שקל כו':

נא

מי שמינה כו' אלא כו'. כנ"ל בש"ע:

נב

השוטה והחרש כו'. עבה"ג ובב"ק לט א"ב שור של חש"ו כו' ע"ש:

נג

אפוטרופוס כו'. כמש"ל סי' סט ס"ה:

נד

אבל כו'. ע"ל סי' צ"א ס"ג בהגה וה"ה כו':

א

סעיף א (למנות להם אפוטרופוס) אב שמינה אפטרופוס ואמר שיהי' בידו למנות אפוטרופוס גם אם אמר על איש מיוחד וגם אם לא מת האב מקודם י"ל דשייך בכך מילי לא מימסרי לשליח. גם אם הי' אפוטרופוס שמינה אב יכול למנות אחר במקומו מכל מקום מה שמצד שסמכו אצלו אינו יכול למנות אחר וכ"ש לגבי אחר מותו: ב' אפוטרופסים ממונים ע"י אב ומחלוקות ביניהם אם יתרצו לברור מכריע מרוצה להם טוב. ואם לאו ימנו ב"ד שלישי מכריע אז או גם לקבע וכ"ש במינום ב"ד:

ב

סעי' כד (קטנים שסמכו אצל בעה"ב) ביתומים שסמכו אצל בעה"ב לא פירש היטב הגדר וגבול בזה ולא ראיתי גם בקדמוני' הגבול מפורש היטב. אך נראה פשוט שלפי מה דקיימא לן כהרא"ש ע"ה שגם בקרקעות יכול למכור בב"י הביא סוברים כהרמ"ה ע"ה אך בש"ע סתם ומשמע כהרא"ש ע"ה. א"כ צריך הסמיכה שתהי' באופן שלא הי' להם להיתומים משתדל אחר בהצטרכותם ההכרחי במזונותיהם וכדומה בהכרחיות ורק הבעה"ב שסמכו אצלו על ידו הוא כל השתדלות ההכרחי שלהם בכהאי גוונא דוקא יש לו דין אפטרופוס ולא ע"י שסמכו אצלו להשתדלות שאינו הכרחי להם. או לענין שימכור את שלהם. ונראה דאפי' לגבי מטלטלין אין במכירה כלום שהרי אין שליחות לקטן וגם לדעת הרמ"ה ע"ה שסבירא ליה דלא מהני לקרקעות אין הטעם מה דמהני במטלטלין משום הסכמת הקטן שהרי אין שליחות לקטן רק בטעם משום תיקון העולם כיון שהשתדלות הכרחי של הקטן על ידו קבעו לו חז"ל כח אפטרופסות מה שאין כן כשאין הסמיכה על הכרחיות ועל כל זה סבירא לי' להרמ"ה ע"ה כיון שהסמיכה נגמרה על ידי בחירת הקטן כי כבר הי' אפשר לבחור במשתדל אחר שהי' נמצא ע"י עזר מבדה"צ לזה בעינין בן ט' ובמטלטלין דוקא. אך לכ"ע נראה שצריך שיהי' על ידו כל השתדלות הכרחיותם לנכון: מאי דקיימא לן יתומים שסמכו אצל בעה"כ הוא כאפוטרופוס. אם שלחו ב"ד לבעה"ב שלא ימכור משל היתומים גם שהיתומים הם סמוכים אצל בעה"ב מן אז והלאה. ועוסק בטובתם כיון שמנעוהו הב"ד מלמכור משלהם אין מכירתו כלום וגם אם הרשוהו למכור קצת מטלטלים כל מטלטלים שאינם בכלל מה שהרשוהו עליהם מכירתו בטילה בהם ע"י שמנעוהו מלמכור כמה מטלטלים בפירוש כי ע"י זה נפקע ממנו סגנון אפוטרופסות ומה שהרשוהו למכור אינו הכרע לשיהי' ע"י זה סגנון של אפוטרופסות עליו רק שלחוהו בפירוש וצלע"ע. אם סמכו בשכר אולי לא שייך בכך אפוטרופסות וצלעע"כ היטב:

ג

סעי' כה (וזן אותם משלו) אלמנה שפרנסה בנותי' הקטנות אם הן פעוטות שייך שלותה להן לגבות מהעזבון מדר' נתן ז"ל. ואם קטנות ביותר אולי אינה יכולה לומר שהלוותה גם שהוא כהשבת אבידה וזכי' שייך גם לקטן וגם לעובר מכל מקום י"ל שהי' לה ליתן על פי בדה"צ או ע"י אפוטרופוס ואינה יכולה לגבות שלא בפני היורש כמו כל חובות גם שבשטר מכ"ש בכך שגם שהבת תנאי כתובתה מה שלוותה הבת אינו בשטר:

א

ב"ד חייבין להעמיד להם אפוטרופוס. כתו' בתשו' מוהרי"ן לב ח"ג סי' י"ז על אשה שציותה שתהי' דירתה פלונית מטיביליץ כו' ובזמן כו' מת אחד מאותן השנים ונסתפק שם אי דמיא הך מלתא להך פלוגתא דר' יונתן ור' יאשי' דאי' בכמה דוכתי דאי משמע שניהם כאחד דוקא או אי משמע כל אחד בפני עצמו וע"ש וזה הספק נסתפק שם בסי' ס"ח בדין גט במי שאמר אם אבא ואתראה בפני האשה ובפני עדים אי תרתי בעינן או סגי בחד מינייהו וע"ש. ובתשו' מוהר"א ששון סי' נ"ב כ' עלה וז"ל כשראיתי דברי הרב הנז' באלו העניינים הוקשה אצלי שהרי כפי מה שנרא' מתוך התשובה הנז' הנה בין האשה המצווה ובין האיש המגרש כולם אמרו בלשון לע"ז שהאשה המצווה אמרה שו איר מנור פ' אי שו פרימו וכו' וכן המגרש נרא' שג"כ אמר בלשון לע"ז אי מי פארי שייר כו' אי דלא נטי עדים כו' באופן שכולם אמר אי כו' וכיון שכן נרא' לי דודאי בכה"ג שאמר אי בלשון לע"ז הוא לשון המחבר השנים הנז' ואין ביניהם שום פירוד לומר דנרא' לי מאי דפליגי ר' יונתן ור' יאשי' היינו היכ' דכתוב בלשונינו הקדוש וי"ו שהוי"ו הנז' פעם תהי' כוונתו חיבור ופעם פירוד כאומר או כו' אמנם בלשון לע"ז תיבת אי לעולם הי' מחברת ומדבקת העניינים הנז' וא"כ אין שום מקום וראי' מפלוגת' דר' יונתן ור' יאשי' לאומר בלשון לעז אי וזה נ"ל חילוק ברור אלא שלא ראיתי לרב הגדול הנז' שכ' כלל מזה החילוק רק חלק חילוק אחר אשר הוא עולה ג"כ בלב כל מעיין והיא דשמא יש חילוק בין לשון תורה ללשון בני אדם וכו' והוא החילוק בזה שחילק הרב הנז' מלשון תורה ללשון בני אדם הנה הוא אף בהנח' שיהי' הכל בלשון הקודש אבל החילוק אשר אני מחלק הוא מכח הלע"ז שבלשון לעז תיבת אי משמעותה חיבור ודיבוק ואין ה"נ שאם בלשון הקודש הית' כתובה תיב' כמו תיבת אי הכתוב' בלשון לע"ז דלא הוי פליגי ר' יונתן ור' יאשי' עכ"ל והנה מ"ש מוהרא"ש דלא פליגי ר' יונתן ור' יאשי' אלא היכ' דכת' וי"ו דפעם חיבור ופעם פירוד כו' לענ"ד אין לחלק בכך והוא מוכח מסוגיא דר"פ השואל ע"ש תני' ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו שלם ישלם אלא מה ת"ל בעליו אין עמו לומר לך הי' עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומיתה ותניא אידך ממשמע שנא' בעליו אין עמו שלם ישלם כו' אביי סבר לה כר' יאשי' ומתרץ לקראי כר' יאשי' רבא ס"ל כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן אביי ס"ל כר' יאשי' כו' בעליו אין עמו שלם ישלם טעמ' דליתי' בתרווייהו הא איתי' בחד' וליתי' בחדא פטור והא כתי' בעליו עמו לא ישלם טעמ' דאי' בתרווייהו הא אי' בחדא וליתי' בחדא חייב ע"ש רבא ס"ל כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן דתני' אם בעליו עמו לא ישלם משמע דאי' בתרוייהו ומשמע דאי' בחדא וכו' וע"ש פי' רש"י טעמ' דאי בתרווייהו שלא הי' עמו לא בשעת שאלה ולא בשעת שבורה ומתה וכו' ע"ש, ומבואר מזה דכיון דפליגי ר' יונתן ור' יאשי' באביו ואמו קלל פליגי נמי בהא דבעליו עמו אי קאי אתרוייהו או אחדא ואי נימא טעמא דר' יונתן משום דוי"ו מורה פירוד והוא וי"ו המחלקת א"כ אינו ענין כלל להך דבעליו עמו אי קאי אתרוייהו או לא כיון דהתם לא כתי' וי"ו המחלקת אלא ודאי משמע להדיא דאין לחלק בכך וזה ראי' ברורה אלא דמצד אחר יש להסתפק בממנה שני אפוטרופסים לפמ"ש בשטה מקובצת שם פ' השואל ז"ל כ' הריטב"א וקבלנו מרבינו בשם הר"ר פנחס הלוי אחיו שלא אמר ר' יונתן אלא בדבר שיש בו מניע' כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא בו אבל באומר שיעשה לפ' או שיתן ודאי שיעש' לשניהם משמע ולא מיפטר בחד מינייהו עכ"ל וא"כ זה שממנה שני אפוטרופסים ה"ל כמו מעשה לא מניעה ומוד' ר' יונתן דמשמע שניהם כאחד דוקא אלא דגם לשטה זו לא ירדנו לעומק דבריו כי מדברי הסוגי' דמדמה לה אין בעליו עמו שלם ישלם וכן בעליו עמו לא ישלם להך פלוגת' דר' יונתן ור' יאשי' אשר אין להם טובא לדבר שיש בו מניעה וצ"ע ובעיקר הדין בממנה שני אפטרופסין כבר כת' הרשב"א בתשו' דאם נסתלק א' מהם דאין צריכין למנות אחר וע"ש דלא בא עלי' מצד פלוגתא דר' יונתן ור' יאשי' אלא מצד המנהג והובא בב"י סי' רנ"ט בי"ד ע"ש וכ"כ הרמ"א שם סי' רנ"ט:

א

מ"מ אם טען אפוטרופוס טענתו טענה עמ"ש בסי' ק"ח סק"ה דכ"ש אם היתומים גדולים וטוענין מלתא דלא שכיח' דטענתן טענה דלא גריעי מאפוטרופוס וע"ש דקשי' לן מהא דאמרינן פרק הגוזל בתרא הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הניח לפניהם גדולים חייבים קטנים פטורין ואם אמרו גדולים אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך פטורין ופריך משום דאמרי אין אנו יודעין פטורין וכת' שם הרא"ש משום דהוי מלת' דלא שכיח' לומר שאביהן חזרו ולקחו ממנו ומלת' דלא שכיח' לא טענינן ליתמי וכ"כ בעל המאור שם פרק הגוזל בתרא וכיון דכת' הרא"ש דוקא ב"ד אין טוענין מלתא דלא שכיחי אבל אפוטרופס מצי טעין וא"כ מכ"ש יתומים גופי' וע"ש מ"ש בזה. ונרא' כיון דאינו יודע אם החזרתי חייב ואפי' היכא דלא ה"ל למידע וכמ"ש בסי' ע"ה ס"ק ט"ז והא דיורשין פטורין במלוה ע"פ באמרם שמא פרע לך אבינו היינו משום דכיון דהב"ד טוענין עבורו ה"ל כמו טענת ברי ומה"ט במחויב שבועה ואיל"מ אפילו לא ה"ל למידע לדעת הרמב"ם ויורשין פטורי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא היינו משום דטענינן ליתמי ה"ל כמו טענת ברי וע"ש וא"כ במלתא דלא שכיחא כי האי דאין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך ה"ל מלת' דלא שכיחא כמ"ש בעל המאור והרא"ש ואין הב"ד טוענין טענה דלא שכיח ואם באים היתומים בטענת עצמן שמא חזר ולקח אבינו ה"ל אינו יודע אם פרעתיך דחייב אפי' לא ה"ל למידע:

א

ב"ד פוסקין עליו צדקה אם הי' ראוי. בפ' נערה דף מ"ח אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינ' לרב אשי מ"ש מהא דתני' מי שהלך למד"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין וכו' ולא דבר אחר א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא מדעת מאי ולא דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא לי' דתנוויל וע"ש בר"ן שהק' על הרמב"ם במה שפסק דפוסקין צדקה בנשתטה דהא דבר אחר היינו תכשיט וא"כ צדקה מנא לי' ע"ש ובכסף משנה סוף הל' נחלות כת' ליישב וז"ל ואפשר שטעם רבינו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממונו וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות צדקה ממנו וכשהלך למד"ה אין פוסקין צדקה מפני שהוא עוש' צדקה בכ"מ שהוא וה"ט דאיפלגי רב חסר' ורב יוסף בפי' ד"א דגבי מי שהלך למד"ה ולא איפלגי בד"א דגבי מי שנשתטה עכ"ל ומדברי כסף משנה שכ' דממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה נראה דס"ל דשייך בצדקה דין שעבוד כמו בשאר חובות אבל דעת הר"ן דבצדקה לית ביה משום שעבוד נכסי ע"ש פ' נערה כת' בשם הרשב"א דגבי צדקה לא נחתינן לנכסי' מהא דאמרינן גבי הלך לדעת דאין הב"ד נותנין צדקה מנכסיו ואי הוי נחתינן לנכסיה אפי' שלא בפניו נמי עכ"ל ומבואר דס"ל דליכא שעבוד גבי צדקה אלא דהר"ן שם הקשה על הרשב"א וז"ל ותמה אני היאך כ' דאפי' בדאי' לא נחתינן לנכסי' דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין וכו' ודבר אחר ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם אי' דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסי' כ"ש שלא בפניו לפיכך נראה דודאי בשביל צדקה יורדין לנכסיו בפניו וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' מתנות עניים מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסי' דאמרינן לעיל גבי מי שהלך למ"ה אבל לא ד"א עכ"ל. ואיכא למידק ממ"נ אם צדקה הוא בתורת חוב שייך בי' שעבוד נכסי א"כ שלא בפניו נמי ואם אינו אלא למצוה בפניו אמאי יורדין לנכסיו ועמ"ש בזה בסי' נ"ט סק"א דאפי' היכא דליכא שעבוד נכסי כיון דמצוה הוא וכופין אותו בשוטים לקיים המצוה גם זה הוא כפייתו להוריד לנכסיו וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ס"פ בתרא דב"ב דאפי' למ"ד שעבוד' לאו דאורייתא ופריעת בע"ח מצוה נמי נחתינן לנכסיה מדין כפי' ומקיימין מצות עשה שלו בע"כ ע"ש ומש"ה שלא בפניו דליתי' בדין כפי' כיון דליתי' קמן לית לן למיחת לנכסיו היכא דלא אשתעבד נכסי ע"ש. וז"ל הרמב"ם פ"ז ממתנות עניים ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכות מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי ליתן עכ"ל ומשמע דוקא בפניו אבל שלא בפניו לא והוא מה"ט שכתבנו דליכא תורת כפי' שלא בפניו. וכ"כ בש"ע י"ד סי' רמ"ח כלשון הרמב"ם ויורדין לנכסיו בפניו ומשמע הא שלא בפניו לא ובש"ך שם ז"ל בפניו בב"ח נרא' שהבין דר"ל אפי' בפניו ואין ממתינין עד שיתן הוא בעצמו אלא כיון שלא רצה ליתן שוב אין שומעין לו ויורדין לנכסיו אף בפניו ול"נ דר"ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן לי' אם אפשר דלא גרע מחוב וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ו וכן לעיל סי' רמ"ה בהג"ה עכ"ל. ותמהני על הב"ח וש"ך דהא מבואר להדיא בפ' נערה דמי שהלך למד"ה אין ב"ד יורדין לנכסיו לדבר אחר דהיינו צדקה וכמ"ש הר"ן ואין ממתינין עד דמודע לי' אלא אין נותנין כלל מנכסיו צדקה שלא בפניו והטעם כמ"ש דאין תורת כפי' שלא בפניו או כמ"ש בכסף משנה משום דנותן נדקה במקום שהוא וזה בלי ספק כוונת הרמב"ם וש"ע דוקא בפניו אבל שלא בפניו אין יורדין כלל לנכסיו:

ב

אמנם מדברי הגהת מיימוני נראה מבואר דאפילו שלא בפניו יורדין לנכסיו לקיים מצות עשה שלו וע"ש שכת' בפ"א מהל' ת"ת וז"ל כת' מוהר"ם ז"ל דכייפינן לי' ללמדם או להשכיר להם מלמדים דמ"ש האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשה דכייפינן לקיים עשה דסוכה וכן למ"ד פריעת בע"ח מצוה אמר בפרק הכותב דכופין אותו לפרוע וכשם שחייב למול את בנו ולפדותו דכופין אותו לקיים וכיון דהא מלתא חובה ה"ל כשאר בע"ח ועבדינן בהא מלתא כמ"ש רבינו אלפס וכו' ואי לא אפשר לשדורי לי' לאודועי עבדינן כרב נחמן עד כאן לשונו ולדברי מוהר"ם צריך לומר הא דבהלך למד"ה אין ב"ד יורדין לנכסיו כלל דסבירא ליה כשטת הר"ן פ' נערה דהא דאמרו בהלך למד"ה דאין יורדין לנכסיו לצדקה היינו בדלא אמיד וע"ש ומה"ט נמי נראה דפסק הרמ"א בסי' רמ"ה כדברי מוהר"ם משום דדעת הרמ"א באה"ע סי' ע"א כדעת הר"ן דוקא בדלא אמיד שאין הדבר עליו חוב גמור אבל היכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדק' אפי' בהלך למד"ה וע"ש בר"ן וכיון דהרמ"א ס"ל כדעת הר"ן שם באה"ע סע"א מש"ה פסק בת"ת כדעת מוהר"ם דאפי' שלא בפניו נמי יורדין לנכסיו לקיים מ"ע שלו אבל דעת הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות אישות דאפי' באמיד אין יורדין לנכסיו בהלך למד"ה וכן דעת הש"ע באה"ע שם א"כ ודאי מ"ש הרמב"ם וש"ע ב"ד יורדין לנכסיו בפניו היינו דוקא בפניו ושלא בפניו אין יורדין כלל לנכסיו וזה ברור. מיהו נראה דלפמ"ש בכסף משנה בטעמא דהלך למד"ה אין ב"ד יורדין לנכסיו משום דעושין צדקה בכל מקום שהוא וא"כ בפניו נמי טעמא דמשום דכל שלא בפניו עושה צדקה במקום שהוא וא"כ יכול להיות דמודה נמי הב"י להך דינא דמוהר"ם בתלמוד תורה דב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו להשכיר מלמד בתר דמודע ליה ומשום דהתם לא שייך הך טעמא דגבי צדקה דעושה במקום שהוא ובת"ת מחויב ללמד את בניו והבנים כאן ובעיקר דברי הכסף משנה שכת' דממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה ונרא' מיניה דס"ל שעבוד נכסיו בצדקה כמו בשאר חוב לענ"ד כן הדברים נכונים דכיון דקי"ל שעבודא דאורי' במלוה ומכ"ש במלוה הכתובה בתורה א"כ לא גרע מצות צדקה ממצות פדיון הבן דשעבוד' דאו' כמו שמבואר בפ' יש בכור וכן גבי עולת יולדת דמביאין יורשין עולתה למ"ד שעבוד' דאו' פ"ק דקידושין וכן נראה מהא דכת' הרמב"ם בנשתטה דב"ד יורדין לנכסיו לצדקה ואם אין בו משום שעבוד נכסי אלא מצוה הוא דרמי' עליה א"כ היכי מעשין את השוטה למצות כיון דפטור הוא מסוכה ומלולב אמאי יתחייב יותר בצדקה אלא נראה מזה דשעבוד נכסי אית ביה דממונו משועבד כמו בשאר חובות. ובזה ניחא לענ"ד פסק הב"י הובא בשאלות ותשובות רמ"א בנודר ומת דמחויבין היורשין לקיים נדרו וע"ש שהשיג הרמ"א בתשובה שם סי' מ"ח. אמנם נראה ליישב דברי הב"י דכיון דמצות צדקה יש בו משום שעבוד נכסיו א"כ ה"ה בנודר כיון דכתי' בפיך זו צדקה אית ביה נמי שעבוד ולא גרע משאר חוב דאפי' מלוה ע"פ דעת הרמב"ם וכמה פוסקים דשעבוד' דאורי' וכיון דשעבוד' רמי אנכסי כמו בפדיון הבן ובעולת יולדת דתורה צוה ליתנו נשתעבדו נכסים ה"ה בנדר דכתיב בפיך ודריש מינה פ"ק דר"ה זו צדקה שעבוד' אנכסי ומחוייבין היורשין לשלם מנכסי אביהן. ורמ"א שם האריך בראיות דנודר ומת אין היורשין נריכין לקיים נדרו ומ"ש ראיה מתשובת הריב"ש סי' שכ"ה ושל"ה דנשבע לקיים קנין בדשלבל"ע אע"ג דמחויב לקיים שבועתו אם מת אין היורשין צריכין לקיים וה"ה בנ"ד דאינו אלא משום נדר וע"ש: אמנם לפמ"ש דנודר נשתעבדו נכסי כיון דהתורה צוה אותו בכך דכתי' בפיך זו צדקה א"כ שבועה שאני דשבועה אינו אלא משום בל יחל דברו ואינו מדבר במצות שבממון אלא להרע או להיטיב שאוכל ושלא אוכל וא"כ ודאי לא שייך ביה אלא איסור בל יחל ונכסוהי לא אשתעבד לקיים השבועה ומש"ה יורשין פטורי אבל בפיך זו צדקה דבמצוה שבממון הכתו' מדבר ה"ל כמו שארי מצות שבממון שבתורה דנכסוהי אשתעבד: עוד שם ברמ"א ראיה מדברי המרדכי פ' מי שמת באלמנה א' שציותה בואו בחדרי אחר מותי וקחו כך וכך לצדקה ופסק מוהר"ם דמכח מתנת שכ"מ לא קנה הקדש דהא חזר' קודם מותה וכו' ואין לומר תתחייב לתת ממונא כך וכך לצדקה מטעם נדר דאין בל' זה לשון נדר וכו' ועוד נרא' לרבינו מאיר דאפי' אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצי למיהדר ולא דמי לאומר סלע זו לכשיבא לידי אתננו לצדקה דהוי נדר כו' דהתם כשבא חי הלכך בהאי שעתא אמרי' ליה קיים נדרך אבל בשכ"מ בשע' דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות ע"ש והתם היינו טעמא דכיון דהנידר היה בפי' לאחר מותו א"כ בחייו לא חל נדרו ולא נשתעבדו נכסים. וראיתי שם בתשובת רמ"א בהג"ה וז"ל וכן משמע בתוס' פ"ק דערכין (דף ז) ע"ב דנודר ומעריך אין היורשין צריכין לקיימו דה"ל מלוה ע"פ ואינה נגבית מן היורשין וכן הוא בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כ' ע"א) והיא משנה שלימה הנודר ומת אין היורשין חייבין לשלם עכ"ל הגה"ה והיא הג"ה תמוה דאדרב' מפורש תנן בפרק האומר משקלי האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשין כו' דמיו של פ' עלי ומת הנודר יתנו היורשין. ובגמ' אמרו עלה ש"מ מלוה ע"פ גוב' מן היורשין ודחי לה כשעמד בדין וממילא לדידן דקי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשין אפי' לא עמד בדין וכמ"ש הראב"ד פ"א מערכין ועש"ך ח"מ סי' ל"ט וגם מדברי תוס' (דף ד) לאו ראיה כלל ומבואר מדבריהם דלדידן דקי"ל כר' יוסי בגוסס ויוצא ליהרג ונודר ומעריך הזקן חייבין היורשין לשלם וזה פשוט שם אלא דלדעת הרמ"א שעבוד נכסי אינו אלא בערכין או בדמי עלי ולדעת הב"י נראה דס"ל דאפי' נודר לצדקה נמי נשתעבדו נכסי כמו כן. והא דהקשה הב"י בסי' רי"ב על דברי הרמב"ם שכת' בשכ"מ שאמר פירות דקל זה לעניים ומת דצריכין היורשין לקיים והקשה כיון דאינו אלא משום נדר וכיון שמת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וע"ש והא לפמ"ש דנודר לעניים אית ביה שעבוד נכסים משום דהתם כיון דפירות דקל ה"ל דשלבל"ע ואין הנדר אלא על קרקפת' דגברי שכשיבואו פירות דקל לעולם מחויב לקיים נדרו אבל מהשתא לית ביה שעבוד נכסי כיון דה"ל דשלבל"ע ולא חייל אלא לכשיבואו יהיה מחויב לעמוד בנדרו וליתנו לעניים וכיון דמית ודאי פקע נדר אבל בנודר בדבר שבא לעולם דנדרו מהשת' חייל איכ' למימר דאית ביה נמי שעבוד נכסי ומוהרי"ט חלק ח"מ סי' ג' האריך בזה להוכיח דנורר ומת אין יורשין מחויבים בנדרו ומייתי שם ראי' מריבית דרחמנ' חייביה להחזיר כדכתי' וחי אחיך עמך ואם מת אין היורשין מחוייבין להחזיר וכן בגזל הגר דמחויב לקיים מצות השבה לכהנים ותנן בהגוזל קמא הי' מעלה את הכסף ואת האשם לירושלים ומת הכסף ינתן ליורשים וע"ש. ולפמ"ש דבנודר הטעם משום שעבוד נכסי א"כ תו לאו ראי' מריבית דיורשין פטירי דהתם גלי קרא דלית בהו משום שעבוד וכמ"ש הריב"ש סי' ש"ה דאין הב"ד יורדין לנכסיו בריבית קצוצה אלא מכין אותו עד שיחזיר ומשום דשעבוד נכסים ליכא בריבית תדע רהא הניח להם אביהם מעות של ריבית אין חייבין להחזיר ואלו בגזל מחויב לאהדורי כל שהגזיל' קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא ודאי ליכא הכא אלא עשה דוחי אחיך עמך ע"ש בשם הרשב"א וכיון דהא דבנים אין מחוייבין להחזיר נפקא לן מקרא בפ' איזהו נשך ע"ש דכתי' וחי אחיך עמך לדידיה אזהר רחמנ' לברי' לא אזהר וא"כ בזה גלי קרא דאין בו משום שעבוד נכסי כיון דלברי' לא אזהר וכמ"ש הרשב"א והריב"ש דמה"ט מיניה נמי אין גובין מנכסיו אלא מכין אותו. אבל בנודר לצדקה דלא גלי ה"ל כמו שארי מלוה הכתוב' בתור' וא"כ יורשין נמי מחוייבין להחזיר ובמשנ' למלך פ"ד ממלוה כת' וז"ל ודע שבעל החינוך כת' שיש אומרים דבריבית קצוצ' ב"ד יורדין לנכסיו ומוציאין ממנו כגזילות וחבלות ולסברא זו הא דאם מת דהבנים פטורין אפי' הניח אחריות נכסים גזירת הכתוב הוא עכ"ל. ולי נרא' דודאי דברי הרשב"א נכונים במה שהוכיח דליכא שעבוד בריבית מדגלי קרא דהבנים פטורין וכמ"ש הריב"א בשמו אלא הא דס"ל לי"א דב"ד יורדין לנכסיו היינו מדין כפיה וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ס"פ בתרא דב"ב דאפי' למ"ד פריעת בע"ח מצוה שעבוד' לאו דאוריי' ב"ד יורדין לנכסיו ומקיימין מצות עשה שלו בע"כ וכמ"ש בסי' ל"ט ע"ש ומ"ש מוהרי"ט ראי' מהא דתנן הכסף ינתן ליורשין כו' התם הטעם משום דכסף ואשם לכפרה ואין כפרה למתים ואפילו למ"ד שעבוד' דאוריית' דמביאין יורשין עולתה ולא חטאתה שהיא לכפרה ואפי' הכסף שכבר נתן אי לאו דמכפר מחצה מהדר ליורשין וכדאי' שם ר"פ הגוזל. ובשו"ת מוהר"ם אייזן שטאט ח"ב סי' קל"ד שם כת' דנודר ומת אין היורשין מחוייבין לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א סי' רנ"ב ומשום דלא אמרו אמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט אלא גבי הקדש אבל בעניים אינו אלא משום נדר וע"ש שכת' וז"ל ותדע דהא הטור בי"ד סי' רנ"ח כת' אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנדר לצדקה אי אפשר לחזור בו וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט כו' שנשאל עליו ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו ואם מסר חובו במעמ"ש לגבאי' כו' א"א לחזור בו וכת' הב"ח דג"כ לא יוכל לשאל עליו דה"ל כאלו כבר יצא מת"י וכ"כ הש"ך ואי ס"ד דבצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ממש איך כת' הטור שנשאל לחכם ומתירו אע"כ דקונ' מטעם נדר עכ"ל וא"ז ראי' כלל דהא בהקדש ודאי קונ' ממש כמסיר' ואפילו בקדשי מזבח נמי מהני שאלה אלא ודאי אתי דיבור ומבטל דיבור אלא דוקא היכא שקנ' הקדש במשיכ' או במעמ"ש דאז לא אתי דיבור ומבטל מעשה ומשום דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט כל שנעש' בקנין המועיל וכמבואר בש"ך בסי' רנ"ה בשם תשובת מוהר"ב אשכנזי. עוד כת' שם הגאון מוהר"מ א"ש הא דאמרי' שור זה עולה בית זה הקדש שאפי' בסוף העולם קונה ונרא' דאם מת שמחויבים היורשין להבי' קרבנות אלו משום דהתם דחל עליהם הקדש קדושת הגוף איך יעלו בהקדש ע"ש וא"ז טעמו דהא אפילו באומר הרי עלי מנה לבדק הבית נמי מחויבין היורשין לשלם המנה אשר נתחייב כמו באומר דמיו של פ' עלי אלא דלגבוה אמירתו כמסיר' להדיוט וקונ' הקדש מה שהקדיש או מה שהתחייב עצמו כאלו עשה בקנין המועיל להדיוט ומש"ה כיון שקנ' ההקדש את הדבר שהקדיש או החוב שהתחייב עצמו באומר עלי מנה לבדק הבית מחויבין היורשין לשלם ושעבוד נכסים אית ביה אלא בנודר לעניים הוא דס"ל להרמ"א כיון דנודר לעניים אינו עושה קנין דלא אמרו אמיר' לגבוה כמסיר' אלא בהקדש ולא לעניים ואינו אלא משום נדר וא"כ אינו אלא אקרקפתא דגבר' ולא על היורשין וכל זה פשוט:

ג

אמנם לענ"ד נרא' דאפי' נימ' בנודר לעניים לית ביה משום שעבוד נכסים וכדברי הרמ"א בתשו' סי' מ"ח וכמו שנרא' מרברי הפוסקים מכל מקום נרא' דהיינו דוק' בנודר דאינו עושה קנין ואינו אלא משום נדר להכי אין בו אלא משום בל יחל וכמו בנשבע דאין על היורשין לקיים שבועתו אבל בצדק' נרא' לענ"ד כדברי כסף משנה כיון דכתיב' בתור' מצות צדקה הרי הוא כמו מצות הענקה דיש בו משום שעבוד נכסי וממונו משועבד ליתן לעניים והא דאין יורדין לנכסיו כשהלך למד"ה היינו כמ"ש שם בכ"מ משום דעושה צדקה בכל עת במקום שהוא. ובזה נרא' לענ"ד ליישב קושיות תו' בהא דאמרינן פ"ק דב"ב אכפי' ר' אמי לצדקה דהא אמרו כל מצות עשה שמתן שכרה בצדו אין ב"ד כופין עליה וע"ש וכבר נתקשו בו כל הראשונים. ולפמ"ש דבצדקה אית ביה שעבוד נכסי ליתן ממונו לצדקה וא"כ ממון עניים גבי' הוא כאלו חייב להם חוב ממש א"כ זה שאנו כופין אותו היינו להחזיר לעניי עולם מה שחייב להם ובזה ודאי אפי' מתן שכרה בצדו נמי מוטל על הב"ד להחזיר מה שחייב כיון דנכסוהי נשתעבדו ודוקא מצות עשה שאין בו משום שעבוד נכסי הוא דאמרי' כיון דמתן שכרה בצדו אין ב"ד כופין וזה נכון היטיב ועמ"ש בסי' כ"ו סקכ"א:

א

דמי יימר דמשתבע ולא מיקרי פשיעה ז"ל המרדכי פ' המפקיד נשאל לרבינו מאיר על ראובן שטען על אפוטרופוס שלו שפשע שטען בב"ד מה שלא ציוה לטעון אמת שאפוטרופוס חייב בפשיעה כו' מיהו מה שאתם קורין פשיעה אם טוען ראובן אם היית טוען כדברי הוי משתבענא ושקילנ' או משתבענ' ולא משלמנ' והשתא לפי דבריך נשבע שכנגדו או שקיל בלא שבועה כל כה"ג לאו פשיעה ואפי' דינא דגרמי לא הוי אלא גורם לממון וכדאי' פ' שבועת העדות מי יימר דמשתבענא או מי יימר דמשתבע הוא ולא קי"ל כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון ולא מיקרי פשיעה אלא א"כ שכדברי ראובן הי' פטור בלא שבוע' וכרברי האפוטרופוס נוטל היאך בלא שבועה עכ"ל. וקשיא לי טובא דודאי הך חלוקה דאם הי' טוען כדברי ראובן הוה שקיל בשבועה ועכשיו נפטר הנתבע בלא שבועה דזה לא מקרי מזיק ממון דבזה הוא דאמרו כה"ג דלאו ממון הוא שם שבועות דף ל"ב גבי הכל מודים בע"א כשכנגדו חשוד על השבוע' מי יימר דמשתבע ולא הוי העד כופר בכפירת ממון דמי יימר דמשתבע התובע אבל היכא דלפי דברי ראובן הוי נשבע ונפטר והשתא לפי טענת האפוטרופוס שקיל אידך בלא שבוע' בזה לא אמרו מי יימר דנשבע הנתבע דהא תנן בפ' שבועת העדות כפר אחד והודה א' הכופר חייב ואע"ג דהי' צריך הנתבע לישבע נגד העד וכל שבועת העדות אינו אלא במטלטלין ולא אמרינן דהכופר אינו כופר כפירות ממון דמי יימר דנשבע הנתבע אלא ודאי כל שאין לו על הנתבע אלא שבועה ולפי דברי העד יטול ממון ה"ל כופר כפירת ממון ולא אשכחן בגמ' מי יימר דמשתבע הוא והמשביע ע"א שפטור היינו משום מי יימר דלא נשבע ע"ש פ' שבועת העדות אבל לא אמרו מי יימר דמשתבע הוא אלא לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון וחייב לדידיה משביע ע"א משום מי יימר דמשתבע הוא ופרש"י שם דרוב בני אדם אין נשבעין לשקר ע"ש דף ל"ב ע"א והיינו משום דידוע לעד שבשקר נשבע וא"כ אינו אלא לרבי שמעון אבל לדידן דלא קי"ל כר' שמעון המשביע ע"א פטור ע"ש ולא אמרינן מי יימר דמשתבע הוא. וא"כ אדרב' מוכח דכל כה"ג דלא הי' על הנתבע אלא שבועה והשתא שקיל אידך בלא שבועה ה"ל ממון ממש מדחייב הכופר אע"ג דכבר נתחייב הנתבע שבועה ע"פ ע"א ומי יימר דמשתבע ונרא' דרבינו מאיר ס"ל מסברא דכי היכא דאמרינן מי יימר דמשתבע התובע ולא כפר ליה לתובע כפירת ממון ומשום דכל זמן שלא נשבע התובע אומר לו מי יימר דמשתבעית ה"נ בזה שראובן טוען אלו הוי טוען כדבריו הי' נשבע ונפטר והשתא לפי דבריו משלם ושקיל אידך בלא שבועה אומר לו נמי מי יימר דמשתבעת וא"כ לא הזקתיך כלום. אמנם אם הי' טוען כדברי ראובן הי' ראובן נוטל בלא שבועה ועכשיו כפי דבריו נשבע שכנגדו ונפטר דזה ה"ל ממש כהאי דכפר א' והודה א' כיון דהשבועה ביד שכנגדו לא מצי אמר מי יימר דנשבע שכנגדו דהא בכפר א' נמי כבר הי' חיוב שבועה על שכנגדו וה"ל כופר כפירת ממון ממש דהפסיד ממון ממש במה שכבש עדותו דהא אם הי' מעיד הי' נוטל ממון ועכשיו אין לו אלא שבועה ואם כן ה"ה גבי אפוטרופוס כה"ג מיקרי מזיק ממון ממש ודו"ק ואכתי צ"ע:

א

התחיל להתעסק בצרכיהם אינו יכול לחזור בו והוא בתוספת' וע' טור וצריך להבין מ"ש מפועל דיכול לחזור בחצי יום ועיין מ"ש בסי' רצ"ג סק"ב בשם הריטב"א דאפילו שומר לזמן יכול לחזור תוך הזמן מהאי טעמא דפועל. ונרא' משום דטעמא דפועל חוזר היינו משום דכתי' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וכיון דאפוטרופוס מצוה קא עביד הוה ליה עבד ה' והרב המגיד פרק י"א מנחלות במה שאמרו בגמרא מינהו אבי יתומים אי רמי שבועה עליה אתי לאמנועי וז"ל ומכאן נרא' ללמוד שאין ב"ד יכולין לכוף שום אדם להיות אפוטרופוס על יתומים ואינו חייב לקבל האפוטרופסות בע"כ ודבר ברור הוא שאין זה מצוה שהבית דין יכופו עליו עכ"ל הרי דס"ד שיכופו עליה בתחל' אלא שאין זה מצוה שהב"ד יכופו עליה אבל אם כבר התחיל בה כופין אותו שלא לחזור דכיון דמצוה הוא ולא שייך ביה עבדים לעבדים וכמ"ש:

א

או שהניח קטנים וגדולים כו'. ב"ד חייבין להעמיד כו' איירי דוקא כשאין הגדולים אנשים שיכולין להשביח הנכסים בטוב או שאינם רוצים הגדולים להתעסק בשלהם אלא שיחלקו דאל"כ טוב לקטנים שיעסקו האחין הגדולים ויהיה השבח לאמצע וכ"כ המ"מ על דברי הרמב"ם ועפ"ר:

ב

ואם צוה המוריש כו'. הטעם דיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה ומה"ט נמי שומעין לו כשעושי' להקטן אפטרופוס וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה:

ג

אין מניחין אותו אפטרופוס כו'. די"ל דאינו נאמן כ"כ אלא דידע ביה אביהן שבחייו לא היה יכול להעז נגדו לעשות לו עיוות:

ד

אע"פ שמוחזק בנכסים. פי' שיש בידו נכסי אביהן המת ומוחזק בהן:

ה

לא אשה. מפני שאין מדרכן לצאת ולבא לטרוח לא עבד דסתם עבד אינו נאמן ולא קטן שאינו בר דעת:

ו

שהוא בחזקת חשוד. דאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ומורה התירא לנפשו דאגר טרחא קשקיל כן הוא ל' רש"י והרי"ף והרמב"ם מוקי לא בע"ה שאינו לא במשנה ולא בדרך ארץ ואפשר שכן הוא כוונת המחבר במ"ש ולא ע"ה שהוא בחזקת חשוד כו' דר"ל בתנאי דיהא חשוד והיינו כשאינו במצות ולא בדרך ארץ ובזה נתיישב למה נותן טעם לע"ה טפי מאינך וגם נתיישב הא דמשני ל' הטור שכתב שהן חשודין והרמב"ם כתב שהוא חשוד ועפ"ר:

ז

כמו שנתבאר בסי' רפ"ה. ע"ש בטור ובדברי המחבר ס"ח ושם נתבאר הטעם גם נתבאר שם הטעם דיש חילוק בין קרקעות למעות והטור מסיים בזה וכ' ואם מינה האב הרשות בידו ע"כ ועפ"ר שם כתבתי דיש נוסחאות גורסין בידן ור"ל אם היו נאמנין בעיני אביהן בחייו הרשות ביד ב"ד להמנותם לאפטרופסים אחרי מותו וכן כתב ב"י שהדין דין אמת אף אם אין גורסין כן.

ח

למנות קרוב שלהן. נראה דר"ל דב"ד יכולי' למנות קרוב של עצמן דאלו קרוב של קטן כבר כתבו המחבר וז"ל הרשב"א והביאו ב"י ס"ג וד"מ שלא נפסל קרוב אלא לדון קרובו לזכותו או לחייבו אבל כשאין לו זכות ולא חובה לאפטרופסים למה יפסל ב"ד קרוב וע"ל סי' רפ"ה:

ט

דהא על טענת ברי משביעין ליה. אע"ג דכאן איירי דהב"ד הימנוהו לאפטרופוס והב"ד משביעין אפי' בטענת שמא וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"ו צ"ל דמ"ה נקט טענת ברי דמשביעי' עליה עכ"פ אפי' אין טוען עליה שתי כסף ופרוטה משא"כ בטענת שמא דבעינן כפירת שתי כסף וההודא' פרוטה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סעיף י"ט ועפ"ר:

י

רשאי האפטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי כו' ☜נראה דמ"מ אם רוצים למחות בו הרשות בידן. דומי' דגדול אחים דכ' הטור והמחבר לעיל סי' רפ"ו ס"ב דאותו דין דגדול אחים נלמד מדין זה וכמ"ש שם וכתבתי זה לאפוקי ממה ששמעתי אומרים דכיון דב"ד רואין שטובתן הוא בכך אין ביד הקטנים למחות כו':

יא

שמא מציאה מצא. ודוקא כשמינהו האב דאין ב"ד עושין בידים אבל מינהו הב"ד צריכין ליזהר שלא יבא תקלה על ידן:

יב

שהוא מפסיד נכסי יתומים. דקדק וכתב נכסי יתומים לאפוקי מפסיד נכסי עצמו ומבזבז דאין מסלקין אותו די"ל דנזהרין בשל היתומי' דבעי בר נש מיתן כמה ומתקרי מהימן כדאיתא בירושלמי כן הוא לשון הרשב"א:

יג

אפטרופוס שהלוה והוציא כו'. עד מוציאין מיד הלוה ☜ ואם אינן יכולין להוציא הרי פשע האפטרופוס אע"פ שאיש נכבד והגון הוא כ"כ מהרי"ק שורש כ"ג ד"מ ב"ז הביאו ע"ש שהאריך:

יד

בדרכי חשך. ס"א "חשק וברמב"ם כתב ובדרכי "חשד ואפשר שט"ס הוא שנתחלף ך' פשוט' לד':

טו

והמטלטלין שלא נמכרו. בסמוך נתבאר בטור סי"ז ודברי המחבר סי' י"א דכשמורידין אפטרופוס לנכסי יתומים מוכרין מטלטליהן כדי להאכיל היתומים אבל לא להניח המעות ומ"ה קאמר דמה שא"צ למכור. והיה ביד האפטרופוס מיהו י"ל דשם דוקא אבהמה ועבדים וקרקעות קאמר דדינא הכי ומשום דגם בהמה דינה כעבד ושדה משא"כ בשאר מטלטלין די"ל דמוכרין את כולן לכתחלה כדי להרויח במעות למחצית שכר מיהו יש מטלטלים שאינן נמכרין משום שבח בית אביהן או שלא יכולין למכור ואאותן מטלטלין שלא נמכרו כתב הרמב"ם והמחבר שיהי' ביד האפטרופסים וזה נראה עיקר דהרי דברי המחבר הללו מדברי הרמב"ם דפי"א דנחלות הן והרמב"ם כתב שם לפני זה בדין ב' ז"ל כל המטלטלין של היתומים שמין אותן ומוכרן אותן בב"ד ויצטרפו המעות עם המעות של יתומים כו' וכתבו המחבר ג"כ בסמוך ס"ט (וכמ"ש פירושו שם) ול' זה דיצטרפו עם מעות של יתומים ודאי מוכח דנמכרין המטלטלין להרויח במעותיה' דומיא דשאר מעות יתומים וק"ל:

טז

שיותר ישתדל הוא בהן מב"ד. פירוש ישתדל לבקש אדם נאמן שראוי ליתנם לו אלא שאותו אפטרופוס יתנו להנאמן בב"ד כי יש להב"ד כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים להתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד כן הוא ל' רש"י וטור ע"ש:

יז

קרוב לשכר ורחוק להפסד. פי' דאם יהיה להמקבל הפסד לא יפסידו היתומים בקרנם כלום ואם יהי' שכר בהעסק אזי יטלו ממנו ריוח שליש או מחצה ובכה"ג אינו ריבית דאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסור עד שיקבל עליו הנותן פלגא בהפסד ויתן לו עוד שכר טירחא וביתומים לא אסרו זה וכל ריבית דרבנן וכ"כ הטור ע"ש:

יח

שאין בו סי'. הרמב"ם סיים בזה ז"ל ולמה לא יקחו משכון של כלים שהוא של זהב שמא של אחרים הוא ויתנוהו סי' ויטלוהו לאחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד עכ"ל ומקור דין זה הוא מהגמרא ור"ל בחיי המקבל אינו יכול ליטלו מהיתומים שמקבל יטעון ברי לקחתיהן מזה ואע"פ שאינו אמיד שמא מציאה מצא או יש מתרושש כו' משא"כ לאחר מותו דאין ב"ד טוענין עבור יתומים טענה דאינה שכיח ועפ"ר שם כתבתי בשם התוס' דס"ל דאפי' באמוד אביהן אם מת ואחד בא ומביא עדים שהפקיד ביד אביהן כלים מוציאין אותם מיד היתומים ואין טוענין עבורן שמא לקחן כמו שהי' נאמן אביהן לומר לקוחין הן בידי במיגו דהחזרתיו לך וכמ"ש הטור בסי' רצ"ז ועפ"ר:

יט

ויפסקו בשכר או שליש או חציו. נראה דכל הני איפסקו שכר קאי דהיינו יפסקו שכר להמקבל ליתן לו שליש הריוח ויהי' ליתומים ב' שלישי' או חציו ולהיתומים ג"כ חציו או אפי' רביעית הריוח ליתומים ולהמקבל ג' רביעית בהריוח והשתא יהי' שלשתן כסדר ועפ"ר:

כ

כך יכול לקבל המעות לעצמו. פי' יתעסק בהן לשליש או למחצה ריוח כנ"ל ואע"ג דלעיל ר"ס ע"ב כ' הטור והמחבר דהמלוה על מרא וקרדום דדוקא לאחרים יכול להשכירם המפקיד לטובת הנפקד כיון ששכרו מרובה דאין נפחת ממנו אלא מעט אבל לא לעצמו ומשום חשד' וכדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן וכן פסקו לקמן ס"ס רצ"ז [רצ"ב] בשומר פקדון ע"ש כתבתי בפרישה דשאני יתומים דהב"ד הוא אביהם וכשמודיעים להם ה"ל כאלו הבעל בעצמו נתן לידו בתורת עיסקא משא"כ במשכון הנ"ל ובפקדון דלקמן דלא איירי מיתומי' אלא בגדולים ואין הב"ד נזקקין לעניניהן אין שייך בהו שיעשהו בב"ד ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

כא

ואמר להוליכן כו' שם כ' שהמעשה הי' שכבר עברו ג' שנים להלוואתן:

כב

ורוצה ליתן בהם מה ששוין במקומו פי' במקומו לא היו שווין כ"כ ביותר ורוצה זה שהלוה על המשכנות לסלק היתומי' במעו' שלו ולהניח בידו המשכונות עד שיבואו בעליהם ויפדן:

כג

הדין עם היתומי' שם במרדכי כ' ז"ל ואף כי אמרו בהקדש דאין מעלין מרגליות לכרך משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו שאני הקדש דנלמד זה מקרא אבל ביתומים חוששין לתקנתן ומוכרין אותו ביותר ועוד דהכא פשע זה שהלוה מעותיהן לאלמים ולא נפדה הרי קנוי להן המשכון עכ"ל:

כד

ואם הי' השוק קרוב למדינה פי' קרוב למקום זה שהמטלטלין של היתומים שם והרמב"ם והמחבר ל' גמרא תפסו דמחלק בין אם השוק קרוב או רחוק שיש סכנה בהליכתן שמה ובטור זה ליתא ע"ש:

כה

ויצטרפו דמיהן עם המעות של היתומים זה קאי אכל מה שכתב בסעיף זה וקאמר דימכרו המטלטלין במעות ואותן מעות יצטרפו עם שאר מעות של יתומים ויתנם ביד נאמן לעסוק בהן לריוח ופי' זה נ"ל פשוט ולא כע"ש דנראה דמפרשו בענין אחר דכ' ז"ל אם הי' מקום השוק קרוב למדינה מוליכין מטלטלין דיתמי שם עם שאר המטלטלין וסחורות שהם של הבעלי בתים ויצטרפו דמיהן עם המעות של יתומים דסגי אם יעשו בשל יתומים כמו בשלהם כיון שמקום השוק הוא קרוב אבל למקום רחוק אע"פ שאין הולכין בשלהם ואין חוששין לסכנה לא יעשו כן בשל יתומים עכ"ל נראה מדבריו דפי' מ"ש הרמב"ם והמחבר ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים ר"ל דמיהם של הבעלי בתים ומתחלה הוסיף דין מדעתו דמוליכין לשוק מטלטלין דיתמי עם המטלטלין של בעלי בתים ואח"כ כתב עליו ל' הרמב"ם והמחבר דהיינו לאחר שימכרו סחורות במעות שיצטרפו דמיהם של בעלי בתים עם המעות של יתומים וכתב נתינת טעם לשניהן דסגי אם יעשו בשל יתומים בהולכה ובהובא' כמו בשלהן כיון שמקום השוק קרוב הוא כן נראה כוונתו ודבריו תמוהין בעיני דא"כ למה כ' הרמב"ם הצירוף בחזרתן עם המעות ולא כ' דינו מה יעשה בהליכתן דה"ל להרמב"ם לכתוב דיצטרפו סחורתן עם מטלטלין של יתומים ועוד דהל"ל איפכא ויצטרפו מעות יתומים עם מעותיהן ועוד אם אין בעלי בתים בעיר דיש להן למכור וכי בשביל זה ימנע האפוטרופוס להוליכן מטלטלין דיתומים לשוק שהוא במקום קרוב למוכרו:

כו

ואם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס כו' נראה דוקא כאן דאיכא חשש הפסד משני הצדדים מ"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כ"א חשש צד אחד בזה כתב הטור בסעיף י"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה על פי ב"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ודוק:

כז

בהמה קונה לעבדים. דבהמה מצויה לקנות טפי מעבד:

כח

ועבדים קודם לבתים. דאחריות דבתים עדיף דעבד יש לחוש למיתה:

כט

אין מוכרין ומניחין. דשמא יגנבו המעות א"נ משום שבח בית אביהן שהוא נוי וכבוד להן רש"י ועפ"ר שם כתבתי דמ"ש רש"י שמא יגנבו נראה דרצה לו' קודם שיתנום ביד נאמן לעסוק בהן דאלו אחר כך המקבל חייב בגניבה ואבידה דלא עדיף משומר שכר:

ל

ולא עבדים ליקח שדות שמא לא יצליחו או שמא יצאו עליהן ערעור ויטרפו אותו מהן:

לא

שהשוורים הם עיקר כו'. ל' הגמרא דרבי יוסי קרא לשורו שדה:

לב

להקנות מעות יתומים במעמד ג' כו'. שם בת"ה מבואר טעמו כיון דקנין במעמד שלשתן ליכא טעם מספיק למה יועיל בו הקנין מ"ה אמרו הבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא אדם בממון עצמו ולא שאפוטרופוס יפקיע ע"י זה ממון של היתומים ואע"פ שהאפוטרופוס נתנו לזה לטובת היתומים כיון דסתם הפקיעה רעה היא לא חלקו ואוקמוה אדינא משא"כ כשאחרים מקנין ליתומים דזכות יתומים הוא בזה מ"ה מהני בהו זכייה ע"י אפוטרופוס שלהן דידו כידן:

לג

וזכה הדין קיים. אבל לכתחלה אין לו לירד לדון אדעתא דהכי דאם יזכה יהיה קיים ואם יתחייב יחזור בדין דא"כ לקתה מדת הדין דהתובע ומ"ה אמרו חז"ל דשורת הדין הוא דאין התובע רשאי לתבוע היתומים עד שיגדילו ואם על כל זה רצה התובע ותבען וזה ירד וזכה הדין עמו ואם יתחייב יחזיר דהא שלא כדין תבעו וק"ל:

לד

והאפטרופוס נאמן אם ידוע כו'. ז"ל המרדכי אם הלוה מעות לאחר אם הלוה אומר פרעתי והאפטרופוס אמר שלא פרעו אם הלוה מודה שהמעות של יתומים נאמן אפטרופוס בלא שבוע' אבל אם אינו מאמינו שהוא של יתומים ישבע דנהי דאין נשבעין על טענת שמא מ"מ נשבע על שלא פרע עכ"ל וזהו שדקדק מור"ם וכתב אם ידוע שהמעות של יתומים דאל"כ אינו נאמן דשמא שלו הוא:

לה

כדלעיל סימן ל"ז. גם בסי' זה כתבו הטור בשם הרא"ש בסל"ה ע"ש גם לעיל בסי' קכ"ג סי"א וי"ב דומה לזה ע"ש ובפרישה:

לו

אם טען אפטרופוס טענתיה טענה. וזהו א' מן הטעמים דמוקמי' אפטרופוס משום דבזה עדיף כחד יתומי' דאפוטרופוס רגיל לטעון כל טענת שמא דאפשר דאלו היה אביהן חי היה טוענו שכך היה ובלבד שלא יכוין לטעון טענה שיודע בודאי שלא כך היה הענין וע"ל סי' קכ"ד מ"ש מזה:

לז

טוענין. פי' הב"ד חייבים לטעון עבור יורש כל מאי דהוה מצי אבוהון למטען טענה דשכיחא ה"מ כשאין יורש מכחישו והיינו שאין היורש טוען ברי נגד אותו זכות דמצי הב"ד לטעון עבורו וע"ל בסי' ע"ב בטור סכ"ח ובדברי המחבר סל"ד שם מוכח דאף דהיורשי' טוענין דבר מחשבין טענתן כטוען זכותו מספק אם לא שאומרי' בהדיא ברי לנו שהיה כך:

לח

רשאין להוציא כו'. משום דאין גופם דעבדי' קנוי לאפטרופוס:

לט

אפי' לקח מהעבד דמים. פי' דמים שנותנין לו אחרים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהן ואפי' א"ת שכסף גומר השחרור מ"מ יש לגזור שקצת בני אדם לא ידעו שקיבלו מעות ויסברו שמשחררין בלא כסף:

מ

אבל מוכרין אותם לאחרים. פי' לצורך היתומי' כגון להאכילן או לקנות בדמיהן בתים וכו' וכנ"ל:

מא

ע"מ שיוציאוהו לחירות. פי' אע"פ שאין אותם אחרים קונין אותן אלא כדי לשחררן וה"א קבלת דמים מהן ה"ל כאלו קבלוה לשחררן קמ"ל דזהו אינו אלא כיון דהן אינן משחררין אותו אלא אותן האחרים מ"ה שחרורן הוה שיחרור ועמ"ש בפרישה עוד מזה:

מב

כדי להניח אלא ימכרם אותם טבל. כן הוא לשון הרמב"ם סוף הלכות נחלות מדסיים באלא ימכרם טבל ש"מ דמ"ש שלא יעשרו כדי להניח אפי' כדי למוכרן מתוקנים אסור וה"ק כדי להניח להיותן מוכנין למכור בתיקונן אלא ימכרו אותן בטבלן והלוקחין יתרמו בעצמן אבל לשון הברייתא אינו כן אלא ז"ל תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח ופרש"י להניחו לאוצר אלא כשיגדלו יעשרו הן עצמן וכתב המ"מ הטעם דאז היה טובת הנאה שלהן ☜ ובע"ש ערבב הרברים ופי' "כדי להניח לאוצר כפירש"י וסיי' בל' רמב"ם "אלא "ימכרם "בטבלן ועוד כתב הטעם מלבו אהא שלא יעשר כדי להניח ז"ל שמה שיחסרו יחסר גם מן המעשר עכ"ל נראה דר"ל ע"ד שכתב הטור והמחבר בסי' רצ"ב מסעיף י' והלאה דפירות רגילין להתחסר גם מאכילת עכברים וכשיעשרו האפטרופוסים יחסרו העכברים הכל מהחולין שישארו משא"כ כשלא יעשרו שלא יחסר החולין כ"כ כי אכילת העכברים יהיה ג"כ מהמעשר וזה הטעם לא נזכר לא ברש"י ולא בהמ"מ הנ"ל וע"ש ברמב"ם עוד בהשגת הראב"ד ובישוב דהמ"מ ודוק:

מג

אבל אין פוסקין עליהן צדקה כו' ז"ל המ"מ סוף הלכות נחלות וכל הני דינים הן בין באפטרופסין שמינהו אביהן בין שמינהו הב"ד וה"מ כשלא נטלו רשות מב"ד אבל אם לטלו רשות מב"ד רשאין וכן מפורש בתוספתא עכ"ל:

מד

אפי' לפדיון שבוים נקט פדיון שבוי' לרבותא משום דאין מצוה גדולה כפדיון שבוי' (דכולהו איתנהו בה) כמ"ש הטור והמחבר בי"ד סי' רי"ב ע"ש:

מה

ומי שנשתטה או נתחרש כו' הר"ן תמה ע"ז בפ' נערה והכ"מ כתוב ישוב לזה בסוף הל' נחלות ע"ש:

מו

בד"א כשמינהו ב"ד כו'. דכשמינהו ב"ד ליכא למיחש שימנע מלהיות אפוטרופוס כשישבעוהו כיון דיש לו הנאה גדולה באפטרופסוס זה דיצא עליו קול שהוא מהימן לב"ד משא"כ כשמינהו אבי יתומים ועפ"ר:

מז

אבל נשבע על טענת ודאי. ז"ל הטור בשם הרי"ף דגדלי יתומים וטענו עליה בטענ' ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע עכ"ל והמחבר סתם וכתב דנשבע על טענת ודאי לכלול בו דה"ה אם טענו הב"ד בטענת ודאי והוא כפר בהו דאם הם שני' נאמנין נגדו אבל אם הוא אחד נשבע כנגד האחד שהוא כעד נגדו והא דכתב הרי"ף דגדלי יתמי כתבתי טעמו בפרישה דעד דלא גדלי ושנים מב"ד טוענין עליו טענת ברי לא שייך לומר דמשביעין אפוטרופוס על טענת ברי דהא הן נאמנים נגדם אפי' להוציא מידו וכמ"ש ועמ"ש שם עוד מזה:

מח

וכן אם אבד שום דבר. פי' שטוען שאבדו:

מט

נשבע שבועת שומרים. דכל שבועות שומרי' על ספק באה שהשומר טוען שאבדו או נגנב מידו והמפקיד אינו יודע אם כדבריו כן הוא או עדיין בידו הוא וחייבו התור' לכל אדם לישבע מספקו:

נ

חלק בריוח כו'. דהא ודאי לא מימנע דהא יש לו הנאת ריוח מזה:

נא

שהוא רוכב ערבות בפרישה כתבתי דנרא' דנקט כאן תואר דהש"י ב"ה דהוא רוכב ערבות כדי לאיים עליו ברוממו' השם יתברך ובהשגחתו על היתומים והוא ע"ד שפירש"י על מ"ש בפרשת וזאת הברכה רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים ז"ל אפי' חלש למעל' וגבור למטה אימת החלש על הגבור ק"ו שהש"י שהוא גבור למעלה והחלש למטה ומ"ה מייתי הטור והרמב"ם והמחבר גם רישא דקרא דסולו לרוכב בערבות כו' ולא סגי ליה בהבאת סיפא דקרא שנאמר בו אבי יתומים כו' גם נראה דמה שסיים המחבר וכתב אבי יתומים להגיה שם תיבת כו' ורומז למ"ש אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות אלקים במעון קדשו:

נב

שתי כסף ופרוטה. כדין שבועת התורה וע"ל ר"ס פ"ח וצ"ג שם נתבארו דינים הללו וע"ש ס"ס א' דכ' המחבר ז"ל ואין כל א' מאלו נשבע בטענת ספק (וקאי שם גם אאפוטרופס) עד שיחשדם המשביע אותן בב' מעין כסף צ"ל דכוונתו הוא שהחשד והכפירה יהי' שתי מעין כסף זולת ההודאה שצריכים שתהי' לפחות פרוטה וכמ"ש הט"ו כאן ודו"ק:

נג

אם טוען אותו טענת ודאי כו'. פי' אם יש לו עליו טענת ודאי שתופס משלו והוא כופר והרי יש מכח זה על האפטרופוס שבועת היסת שתקנו על כופר הכל בטענת ברי ואז מגלגל עליו ג"כ שבועת האפטרופסים זו שהוא פחות מטענת ב' כסף ופרוטה:

נד

וחייב בפשיעה בטור מסיק וכתב עוד בשם הרא"ש ז"ל מסתברא אף על פי שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע בה כל כמה דלא ידעינן בה אם נאבד ליתומים דבר דנהי דמשביעין ליה שלא עיכב משלהן כלום לגניבה ואבידה לא חיישינן לא משביעינין ליה בלא טענה עכ"ל ומדכתב כל כמה דלא ידעינן אם נאבד כו' מוכח דס"ל דאם טוענים האפטרופוסים דנאבד או נגנב משביעינן ליה שלא פשע בגניבתו והוא פשוט דהרי כבר נתבאר דאפוטרופוס צריך לישבע שבועת שומרים היכא דטען דאיתנס מידו מידי והיינו גניבה וכל שבועת שומרים צריך לישבע נמי שלא פשע בגניבתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רצ"ד ע"ש:

נה

אבל אם הולך מן העיר כו' ודומה לזה כתב הטור והמחבר בשם רמב"ם בסי' רצ"ג בשומר שרוצה ליסע ממקומו ז"ל שאין אוסרין לנפקד במדינה משום פקדון של זה עכ"ל. וה"נ דוגמתו באפטרופוס:

נו

שאין משביעין אותו. כ"כ הראב"ד וכ' דהוא ק"ו מאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דה"ל הנאה מיניה לא עבד אמרת לא ישבע משום דלמא מימנע כ"ש כשסמכו מאליהן והרא"ש כ' עליו דל"נ דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשך אליו היתומים ויכל' ממונם מאחר שלא ישבע לבסוף ולא שייך למימר ביה דאתי למנוע דמי ביקש מידו זאת ואי אדם הגון הוא ועושה לש"ש בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבוע' עכ"ל:

נז

וקטן שסמך אצל אמו וע' במרדכי פ' הניזקין בדין ☜ אלמנה שנשאת לאיש אחר והכניסה לו ממון של בעל הראשון וגם זנה אצלה את בנה שהיה לה מבעלה הראשון ומתה האלמנה וטען היתום שלא נשבעה אמו על כתובתה ופסק דאם אין בממון יותר ממה שהוציא על היתום במזונות ה"ז פטור ע"ש שהאריך. (הגה ובהרשד"ם סי' ע' ועוד שם בפ' המפקיד דאין פוחתין מכתובתה מה שנתמעטו הנכסים קודם שנשבע' ע"ש שהאריך וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל פ"ד סי' ה' דאם פרעה לעכו"ם מנכסי בעל אין פוחתין לה מכתובתה ד"מ סל"א הביאם עכ"ה) .

נח

או שלא יתנו לו עד זמן מרובה כו'. ☜ ואם בתוך זה הזמן שיעבד היתום נכסיו לאחר אינו כלום אפי' לאחר הזמן ב"י סי"ג ד"מ י' ע"ש שהאריך. (הגה ואם העמיד אפוטרופוס לבן אחד שהיה לו והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו והבן הראשון נפטר אותו אפוטרופוס משתדל גם לאותו בן שנולד דדעת אביו קרובה אצל בנו והוא ידע שהיא מעוברת ר"ן ד"מ כ"ג):

נט

אא"כ. יש בו משום מצוה לקיים כו'. והינו כשהוציא המעות מידו ע"ש וה"נ דוקא כגון שנתן הממון בחייו לידו דאפוטרופוס או ליד שליש אחר:

א

דהא על טענת ברי עיין סמ"ע ס"ק ט' שכתב דהיינו לענין שתי כסף ופרוטה והוא דחוק ועוד דכיון שיהיה ברי על פי כתב מב"ד מוציאין ממנו ואם לא יהיה ברי על פי הכתב א"כ מה תועלת יהיה בהכתב שיקחו מהבית דין לכן נראה דהנה הטורי זהב בסי' צ"ג כתב דלא משביעין ליה עד שיהיה חשוב בעיניו מאיזה הוכחה שיש לו ע"ש ולפי זה אתי שפיר דאף שאפוטרופוס שמינהו ב"ד משביעין אותו כשטוענין אותו הב"ד בשתי כסף היינו על כרחך שיש להן הוכחה לחשוד אותו כמ"ש הט"ז שם ולזה אם יהי' כתב בחשבון כמה קיבל וכמה החזיר אז יהיה אומדנא לב"ד או להיתומים לחשוד אותו ולהשביעו משא"כ כשלא יהיה ידוע כלל כמה בא לידו מעות לא יהיה שום אומדנא לחושדו וזהו מה שאמר דעל טענת ברי משביעין ליה כוונתו ברי על האומדנ' שיש במה לחשדו:

ב

אפוטרופוס שמלוה מעות יתומים עסמ"ע ס"ק י"ג שכתב בשם מהרי"ק שאם א"י להוציא הרי פשע האפוטרופוס אע"פ שאיש נכבד והגון הוא וכו' קיצר בדברי מהרי"ק דשם מבואר שהי' ידוע שחב לאחרים יותר מנכסים ובזה ודאי פשע דאין מלוין רק על אחריות נכסים כמבואר בסעיף ח' אבל כשלא היה ידוע מחוב של אחריות בשעת הלוואתו נראה דפטור ואין לומר בזה כיון דכל שטר קלא אית לי' הוי כידע ופשע כדמוכח מדברי מהרי"ק שכתב שהי' ידוע משמע דבאופן זה לא הוי פושע:

ג

ורוצה ליתן בהן מה ששוין במקומו עסמ"ע ס"ק כ"ג ודוקא שאינו רוצה ליתן כו' מה שמגיע להיורשים קרן ורבית רק שרוצה ליתן שווין שבמקומם שהוא פחות מזה שמגיע להן אבל אם רוצה ליתן כל מה שמגיע להן ודאי דיכול דמה בכך שפשע כיון שרוצה לסלק כל המגיע הרי מתקן הזיקן ואם אין המשכון שוה נגד כל ריבית שמגיע להן עד עכשיו אף שפשעו במה שהלוה לאלמים מ"מ כיון ששווין הקרן פטורין מהריבי' דלא הוי רק כמבטל כיסו דפטור:

ד

ואפוטרופוס נאמן נראה דמיירי באפי' אם לא הי' אומר האפוטרופוס שמגיע על המשכון לא היו היתומים יכולין לתבוע לאפוטרופוס מחמת שא"י כלל המעות מה שהוצי' עליהם ומה שהרויח במעותיהם ומגו דיכול לומר שפרע והוציא על היתומי' כי אמר נמי שלא פרע נאמן דלאו נוגע הוא ודמי להא דקידושין ד' מ"ג גבי שליח נעשה עד דמהימן לומר פרענו למלוה במיגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה אבל בלא"ה נוגע גמור הוא שי"ל שרוצה להחזיק הממון שפרע להלוה לעצמו ופוטר עצמו מהיתומים במה שיעשה חשבון שמגיע מהלוה כך וכך וגם ע"כ מיירי שאפי' אם לא היה אומר שלא פרע הלוה לא הי' מקום הוכחה להיתומים לחשוד אותו בשתי כסף דאז הי' פטור משבוע' נגד היתומים דלשבועת אפוטרופוס בעינן הוכחה על החשד כמ"ש בס"ק א' אבל היכא דאם לא היה אומר שהלוה לא פרע הי' מקום להיתומים לחשוד אותו ולהשביעו וכשאומר שלא פרע ליכא מקום לחשוד אותו להשביעו ג"כ הוי נוגע שאומר שלא פרע בכדי לפטור עצמו משבועה נגד היתומים ועש"ך ס"ק ט"ז שכ' דבעינן דוקא שאמר לו בשעת הלוואה שמלוה לו מעות יתומים דאז הוי כדשלב"ל וכו' והטעם נראה דנהי דלא הוי כנוגע מ"מ מי עדיף מעד דעלמא דג"כ לא הוי כנוגע ומ"מ אין נאמן להוציא ממון ואף דיש משכון בידו מ"מ הא א"נ על המשכון רק במגו דלקוח או החזרתי והיתומים אין טוענין ברי שיהי' נאמנים במגו והאפוטרופוס אין לו מגו דלקוח והחזרתי דאלו טען כן הי' צריך לישבע וכיון שהמשכון אינו ת"י המלוים שהן היתומים דמי להא דסי' ע"ב סעיף י"ח בהג"ה דא"נ כשאין החפץ ת"י ולכך בעינן שהודיע לו ונאמן מטעם שליש דנאמן כשאינו נוגע אפי' שהמקבל אינו יודע כשאינו כופר בשלישית כמבואר בסי' נ"ו בש"ך ס"ק ה' ע"ש והנה באגודת אזוב שהביא הש"ך כתב דדוקא אפוטרופוס שאין מעות היתומים ת"י רק שנעשה אפוטרופוס לטעון נאמן להעיד אבל מלשון המרדכי שכתב הדין במשכון וטוען שפרע להאפוטרופוס ע"ש מוכח דאפי' כשהמעות ת"י האפוטרופוס נאמן ומוכח כמו שכתבתי ומה שמביא ראי' מהמרדכי בפ' זה בורר שכתב כדבריו שם מיירי כשמעיד בדבר שאם הי' ת"י ולא היה הדבר כפי עדותו הי' מתחייב לשלם מטעם פשיעה כדמוכח ממ"ש שם ע"ש ועש"ך ס"ק כ"ב דמגו דהחזרתי לאפוטרופוס לא אמרינן ועיין במהר"ם שכתב טעמים הרבה ואחד מהן הוא כיון דהב"ד אינן מבררין רק למוחזק בכשר מגו גרוע הוא ולפ"ז במינהו אבי יתומים לא שייך טעם זה ולכך לענין דינא צריך לעיין במהרי"ט שם:

ה

מילתא דלא שכיח וע' בתשובת הרא"ש דדוקא במידי דשכיח ולא שכיח טענת אפוטרופוס טענה אבל במידי דלא שכיח לגמרי אף אפוטרופוס א"י לטעון:

ו

להוציא עבדים לחירות עסמ"ע ס"ק ל"ח משום דאין גופן דעבדים קנוי לאפוטרופוס וכו' והא דיכולין למוכרן הוא משום דקנוי להן לדמיהן היינו למוכרן וכמו בהקדיש עבדי' שאין הגזברין מוציאין לחרות רק מוכרין לאחרים מטעם הנ"ל כמבואר בגיטין דל"ח ע"ש:

ז

אם נטל רשות מב"ד ע' בב"י שהביא בשם רשב"א דכשיש ריוח להיתומים יכול האפוטרופוס למכור אפי' קרקעות כגון שמכר קרקע לפרוע להבע"ח שנתפשר עמו בפחות ע"ש:

ח

פוסקין עליהן צדקה עקצה"ח דהוכיח שיש שיעבוד נכסים בצדקה ולפענ"ד דליכא שיעבוד נכסים רק במקום שדין ב"ד לכופו על הצדקה כגון לפדות קרובו או ליתן לקופה ולתמחוי של העיר שבא החיובים עליו שלא מכח דיבור פיו אבל צדקה שבא עליו מכח דיבור פיו הוי כנדר וליכא שיעבוד נכסי:

ט

ראובן שאומר שיש בידו מעות של שמעון ואמר שציוהו וכו' לא יכולתי להבין דעת הרב בזה דממ"נ במאי מיירי אי מיירי במודה מעצמו שיש בידו מעות יתומים ודאי דנאמן בלא שבועה דמי גרע מראה אביו שהטמין מעות ואמר של פלוני הוא דנאמן כשבידו ליטלם כמבואר בסי' רנ"ו סעיף ח' ואמאי יהי' יכולין להשביע בטענת ברי ואי טוענין שיודעין שיש בידו ממון אביהם וא"י כמה מ"מ היאך יתחייב שבועה נגד טענת שמא הא לא טענינן ליתמי להוציא וגם מה ענין אפוטרופס שייך לזה כיון שעל ידי טענה ותביעה בא לכן נלפענ"ד דמיירי שהודה בפני עדים שיש בידו מעות יתומים כך וכך ואביהם מינה אותו לאפטרופוס לעסוק בצרכיהם ולהוציא על הצטרכותם עד שיגדלו וכן עשה דאז א"י להשביעו כיון דבשעה שהודה שיש לו ממון אביהם הי' כמשיב אבידה שהוא אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שא"צ לישבע אבל אם אמר אחר שהודה כשתבעוהו ואמר להם שמהמעות שהודה לפני העדים לא ציווה ליתן על צרכיהם רק לקצתן ולכך האחרים שלא נעשה אפוטרופוס נגדם יכולין להשביעו אם לא נשאר תחת ידו דנהי שהיה נאמן על זה מחמת שאמר בשעה שהוד' שאביהן ציווה ליתן לקצתם מזונות עד שיגדלו מ"מ שמא נשאר ת"י וזה המותר שייך גם להם אבל אם אמר בשעה שהוד' בפני עדים שלא ציווה ליתן המעות רק לקצתן ולהנשארי' לא יתן אף פ"א א"י להשביעו כמו בסי' רנ"ו סעיף ח' בראה אביו שהטמין כנ"ל:

י

וחייב בפשיע' עש"ך ס"ק כ"ה דהוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף ועמש"ל בסי' ע"ב בזה:

יא

אפוטרופוס שטען בב"ד מה שלא הי' לו ליטעון ע' קצה"ח שתמה בחלוקה דאם הי' טוען כדברי ראובן הי' נוטל בלא שבועה ולפי טענת אפוטרופס שכנגדו נשבע ונפטר שפסק דלא הוי מזיק ממון משום דמי יימר דמשתבע הנתבע וע"ז תמה דא"כ בשבועות פ' שבועות העדות בכפר אחד והוד' אחד אמאי חייב קרבן שבועה הא לא הוי כפירות ממון דהא הנתבע חייב שבועה נגד העד שמוד' ומי יימר דמישתבע ע"ש ולפענ"ד נראה דלא דמי דשאני התם דרחמנ' חייביה קרבן כשיש כפירת ממון ומש"ה כיון דעד א' אף שהעיד לא הוי רק גורם לממון משום דמי יימר דלא משתבע וגורם לממון לאו כממון דמי ואלו העיד גם העד השני הי' ממון גמור ומש"ה כי כפר כפירתו ממון גמור הוא דע"י העדאת עד הראשון לא הי' רק גורם לממון דלאו כממון הוא וע"י העדאת העד הנ"ל הי' ממון גמור וכי כפר כופר בממון מש"ה חייב משא"כ הכא באפוטרופוס דלא הוי מזיק רק מטעם דינא דגרמי דהא אפי' עדים שהעידו שקר לא חשיב רק דינא דגרמי כמבואר בסי' ל"ח ודינא דגרמי הוא מדרבנן והנה הא דאמרינן דע"א לא הוי רק גורם לממון משום דמי יימר דמשתבע ע"כ היינו כיון שהוא ספק ממון לא חשיב רק גורם לממון וכיון דכשיש עד אחד אכתי ספק ממון איכא ובדיני דגרמי לא חייב עד שיהי' ברי היזיקא וכל שמזיק ועדיין נשאר בו ספק ממון הוי לא ברי היזיקא ופטור א"כ ה"נ באפוטרופוס שלפי טענתו עדיין נשאר ספק ממון משום דמי יימר דמשתבע פטור דהא לא הוי ברי הזיקא:

יב

יכול לחזור בו ומטעם נדר לא מתחייב דבטרחא בגופו לא שייך נדר אפי' בעני כמבואר בש"ך סי' רמג ע"ש:

יג

או שלא יתנו לו עד אחר זמן מרובה ע"ש סמ"ע ס"ק נ"ח עד ואם בתוך זה הזמן שיעבר היתום נכסיו לאחר אינו כלום אפי' לאחר הזמן וכו' הרבה הוא תימה לפענ"ד דהא בלשון אל תתנו אינו יכול להפקיע ירושתו דהוי מתנה עמ"ש בתורה דכמו דאם אומר אל תתנו לו ירושה כלל אינו כלום דהוי מתנה עמש"ב ה"נ אם אומר אל תתנו לו ירושה תיכף הוי מתנה עמש"ב דהתורה אמרה שיהיה יורש תיכף כשימות האב ובהדי' אמרו בכתובות ס"פ מציאת האשה (כתובות ד' ע') גבי אל תתנו לו אלא שקל בכל שבת ה"מ ר' מאיר הוא דאמר מצוה לקיים דברי המת היו נותנין לו מיד ולא היו משגיחין על צוואתו שציוה שלא יתנו לו לזמן מרובה (ומכאן סתירה ג"כ למ"ש הש"ך סי' רפ"א סק"ו דבפשוט מהני כשאמר לא יטול כיון דהוא לשון מתנה דהא מכאן מוכח דאפי' באמר אל תתנו דהוא לשון מתנה לא מהני רק מצוה לקיים ד"ה) כיון דלא הוי רק משום מצוה לקיים ד"ה בעינן דוקא שהושלש מתחלה לכך כמבואר בסי' רנ"ב ורנ"ג וגם אפי' הושלש מתחלה לכך מ"מ אם מכר מכירתו מכירה כמבואר בסי' רנ"ב א"כ אמאי לא יהי' ממש בשיעבוד הא שיעבוד כמכר ועדיף מיני' ועוד כיון דאחר הזמן הנכסים שלו הן מה"ת לא יגבה מהן המלוה שלו כיון שהיורש לוה ממנו ואם כוונתו לענין אם היורש מכרם אחר זמן וכיון דלא הוי ממש בשיעבוד א"י לטרוף מהלוקח מ"מ קשה דה"ל לפרושי ועוד דאם כתב דאקנה מה"ת לא יגבה מהם ועוד דאפי' מתנה הוי דהא מ"מ הנכסים שלו הם אף קודם הזמן וגם עיקר הדין שיהי' מועילין בלשון אל תתנו תמו' טובא וכמש"ל וצ"ע ועוד דהא יורשים גדולים יכולין למחות באפוטרופוס שמינהו אבי היתומים כמבואר באה"ע סי' קז ע"ש בב"ש וע' בסי' רל"ה בסמ"ע ס"ק כ' ועמ"ש שם:

יד

אין מוציאין מהיתומים עש"ך ס"ק ל' עד דאפי' הוא חי פשיטא וכו' וע"ל סי' צ"א סעיף ה' והנה שם מבואר דיכול לישבע על פנקסו וכשהי' אביו חי וטען ברי נאמן בשבועה כמוציא הוצאה ברשות דהרי הב"ד נתן לו רשות להוציא למזונת' וכמבואר בתשו' רמב"ן סי' ג' אם לא שכוונת הש"ך שהאפוטרופוס החזיר להם החפצים דאז הוי כהודה האפוטרופוס ועמש"ל בסי' צ"א בביאורים סק"א בדין מוציא הוצאת ברשות שמת ואם מטלטלין של היתומים ת"י אפוטרופוס כיון שמצא כתוב בפנקס דהוי כא"ל אבא משו"ה כשלא ראה בידן דהוי אביהם נאמן במגו דמי למשכון דטוענין ליתומים כשאביהם היה נאמן במגו אבל כשראה וידוע שהוא של אבי היתומים הרי הוא כבא להוציא מהיתומים ואין מוציאין מהיורשים אף דמצא כתוב בפנקס דמי לא"ל אבא מ"מ כיון שאביהם א"נ רק בשבועה ועדיין לא נשבע אינו יכול להוציא מידם:

א

אפטרופס שמלוה מעות יתומים. עסמ"ע סקי"ג שכתב בשם מהרי"ק שאם א"י להוציא הרי פשע האפטרופס אע"פ שאיש נכבד והגון הוא כו' (והובא ג"כ בבאר הגולה) . וע' בספר נה"מ שכתב עליו שקיצר בדברי מהרי"ק דשם מבואר שהיה ידוע שחב לאחרים יותר מנכסים ובזה פשע בודאי דאין מלוין רק על אחריות נכסים כמבואר בסעיף ח' אבל כשלא היה ידוע מחוב של אחריות בשעת הלואה נראה דפטור ואין לומר בזה כיון דכל שטר קלא אית ליה הוי כידע ופשע כדמוכח מדברי מהרי"ק שכתב שהיה ידוע משמע דבאופן זה לא הוי פושע עכ"ד. ונראה דדוקא בהאי גוונא דמהרי"ק שהיה איש נכבד והגון ואם כן מסתמא היה שומע דברי תורה ולא קיבל עליו נידוי שלאיש כזה יכולים להלוות ממון יתומים בלא משכון כמבואר בסעיף ח' לכך הוצרך לומר שהיה ידוע שחב לאחרים יותר מנכסים אבל אם לא היה איש נכבד והגון אף שא"י שחב לאחרים הוי פשיעה וכ"כ בתשובת נ"ב תניינא סי' ל"ד ע"ש. וע' עוד בנו"ב שם שנשאל על דין כזה באפטרופס שמינוהו ב"ד ואמרו לו שיעשה במעות שמסרו לו כטוב בעיניו לטובת היתומים ואח"כ אירע שהלוה ממעות היתומים על שט"ח בלא משכון כי היה בטוח בעיניו וכבר נתן הלוה רווחים כמה זמנים והניח לו הקרן עוד על זמן ויהי היום הלך האיש למרחוק ולא חזר אם מחוייב האפטרופס לשלם להיתומים. והשיב הנה זה פשוט דאם הב"ד שמינוהו אמרו לו בפירוש שיעשה כטוב בעיניו אז מה שעשה ברשות ב"ד עשה ודף שע"פ הדין אין להלוות זוזי דיתמי אפילו על משכון כ"א על דהבא פריכא כמבואר בסעיף ח' מ"מ אין להאפטרופס חיוב בזה כיון שהב"ד הרשוהו ואולי יראו הב"ד כי בזמנינו אם נחמיר בזוזי דיתמי כל כך בודאי לא יזדמן כלל כזה ויכלה זוזי דיתמי אחת לאחת במזונות ועכ"פ את אפטרופס אין לחייב כלל אבל אם הב"ד לא אמרו לו בפירוש ודאי שלא היה לו להלות בלא משכון בטוח ומחויב לשלם מביתו ובכה"ג מיירי עובדא דמהרי"ק כו' ואמנם אם אנו רוצים לחייבו מצד שלא עשה כהוגן די שנחייבנו כאילו המעות מונח כי אולי אם לא הלוה לאיש הזה לא היה מזדמן אחר דפרט שיהא ראוי למיהב ליה זוזי דיתמי וא"כ עכ"פ הריוח שכבר נתן הלוה יצורף לחשבון ומה שחסר להקרן ישלם האפטרופס עכ"ד. וע"ש עוד דמבואר מדבריו אם אירע מעשה כזה באפטרופס שמינהו אבי יתומים יש לדון מאחר שדעת הרמב"ן דאפילו מפשיעה פטור והש"ך בסס"ק כ"ה מסיק שצ"ע לדינא א"כ א"א להוציא ממון והגם די"ל דזה גרע מפשיעה ונקרא מזיק בידים כיון שנתן מידו ליד מי שאינן ראוי ליתן לו ע"פ דין מ"מ נראה שזה תלוי בפלוגתא שבר"ס ש"א בהגה בשומר שמסר לשומר אם זה גרע מפשיעה או לא ע"ש. וכ' עוד ומה שתובע האפטרופס שכר טרחא נראה פשוט כיון שלא התנה מתחלה אין לו שכר ובפרט שהוא לו לחשיבות שמינוהו ב"ד וגם מצוה קעביד מסתמא נתרצה בלא שכר ע"ש:

ב

ולכן יוכל להעיד ע' בתומים ובנה"מ לעיל סי' ק"ח ס"ו ועמ"ש שם סק"ו ע"ש:

ג

טענתי' טענה עבה"ט עד ובלבד שלא יכוין לטעון טענה שיודע בודאי כו' ועבב"י ל' הרא"ש כלל פ"ז בזה וע' בתשובת אא"ז פמ"א ח"ג סי' י' והובא לעיל סי' ק"י ס"ה סק"ד:

ד

כל מה שירצה. משמע דאף להוציא עבדים לחירות וע' בת' חמדת שלמה ח"א ה"ע סי' ז' שכתב דהיינו היכא דליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כגון לדבר מצוה (כמבואר בי"ד סי' רס"ז סעיף ע"ט) אבל בלא"ה אסור אפי' לתקנת יתומים ודלא כמ"ש בתשו' שבו"י ח"א סי' צ"ה ע"ש:

ה

קטנים שסמכו. עי' באר הגולה אות ך' מ"ש וכ' הב"ח בשם הרמ"ה דוקא שהקטן בן ט' ואם הוא חריף אפילו מבן שש כו' אבל פחות מזה לא מהני סמיכתו מן הסתם עכ"ל. ומל' זה משמע שהב"ח הסכים כן להלכה אך המעיין בפנים יראה שדברי הרמ"ה הנ"ל הביאם הטור בשמו שכ' דדוקא שהקטן בן ט' אבל פחות מבן ט' ואפילו מבן ט' אין לו רשות לעה"ב זה למכור אלא מטלטלי כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאין חילוק אלא הרי הוא כאפטרופס ממש ואפי' בקטן ממש עכ"ל וכ' ע"ז הב"ח לפרש דברי הרמ"ה דמיירי בסתם קטן ולכן אם הוא בן ט' ויום א' דבא לכלל עשר דהשתא מסתמא הוא חריף וא"צ לבדקו אם הוא חריף וסמיכתו אצל בע"ה הוי סמיכה אבל פחות מבן ט' לא מהני סמיכתו מן הסתם אך אם הוא חריף אפילו מבן שש ואילך מהני סמיכתו דהא יש לו רשות למכור במטלטלי ע"ל סי' רל"ה ס"א עכ"ד אמנם לא נמצא בדבריו שום הכרעה לדינא ומסתמא כ' הש"ע שב' יתומים קטנים שסמכו כו' משמע כדעת הרא"ש דאפילו בקטן ממש. וע' בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בסופו בתשו' הנוספות שם סי' ג' בראובן ושני בניו שמעון ולוי היו שותפין ומת לוי והניח יתומים קטנים ונשאר ממון להיתומים קטנים בשותפות הנ"ל והם נעשו עליהם כאפטרופסים מעצמם בלי מינוי ב"ד והיו מתעסקים והולכים לטובת השותפות ובהמשך הזמן נתקלקל חוב אחד כו' והשיב וז"ל בענין עיקר אפטרופסת הזקן ובנו נראה שאין לפקפק אף שלא נתמנו לא מפי אבי היתומים ולא מפי ב"ד דלא גרועי מיתומים שסמכו אצל בעה"ב דמשנה שלימה היא דהוו כאפטרופס לא מבעיא לדעת הרא"ש הביאו הטור דס"ל דאפי' ביתומים קטנים ממש אלא אפי' לדעת הר"ש (צ"ל הרמ"ה) שחילק בין פעוטות ללא הגיעו לעונת הפעוטות וע"ז החזיק הריב"ש סי' תצ"ה (הביאו הב"י) נלע"ד דע"כ ל"פ אלא ביתומים קטנים שסמכו אצל מי שאינו ראוי למנותו אפטרופס כי הא סבתא דפ' הניזקין שהרי אין ממנין נשים אבל בשסמכי אצל מישראוי למנות אפטרופס כנ"ד כ"ע מודו דדין אפטרופס יש לו דמטעם קרוב אין למנוע שהרי הכל במעות ומטלטלין שדין הקרוב והרחוק בהם בשוה (כדלעיל ס"ב) ולא עוד אלא דבנ"ד אין למנות אפטרופסים אחרים לכתחלה אף אם היה שם ב"ד מצוי בעיר כמ"ש הראב"ד פ"י מהלכות נחלות כו' (הובא בסמ"ע לעיל סק"א וגם בבאר הגולה שם) ואין לחלק דהתם הגדולים ג"כ יורשי המת אבל בכאן האח הגדול אינויורש אחיו המת דמ"ש כיון שתועלת הוא בשיתף זה כמו זה שהרי ירויחו וישביחו לאמצע אדרבה הא דידן עדיפא שהרי בפי' נתרצה אבי היתומים בשיתוף הלז וניחא ליה בצוותא דידהו בחייו ואף כי אחרי מותו וזה ברור עכ"ל ע"ש עוד בענין אם יש כח בידם לפשר עם הבעל חוב הנ"ל והבאתיו לעיל סי' י"ב ס"ג ס"ק ז':

ו

וי"א שמשביעים אותו. ודעת מהרש"ק בס' תפארת שמואל על הרא"ש פ' הניזקין כדעה הראשונה ע"ש:

ז

יתומים שסמכו עמ"ש לעיל ס"ס רמ"ו ס"ק ג':

ח

עד זמן מרובה. עסמ"ע והובא בבאה"ג שכ' ואם בתוך זה הזמן שעבד היתום כו' וע' בדגמ"ר שכ' דלכאורה זה סותר למ"ש לעיל סי' רל"ה ס"ב בהגה בשם הר"ן אבל המעיין בב"י כאן מבואר שבצוואה היה מפורש להדיא שתוך הזמן לא יוכל היורש לעשות שום דבר וא"כ אפשר לומר דלא סתרי אהדדי ע"ש ועי' בנה"מ ג"כ מזה:

ט

אבל בעודו חי נאמן כו'. עש"ך סק"ל עד תדע דאי מיירי שהם ביד היתומים א"כ אפי' היה חי פשיטא שלא היה נאמן להוציא מן היתומים ע"פ פנקסו כו' וע' בנה"מ ובס' שער משפט מה שכתבו בזה עייש"ה:

א

[שו"ע] צריך מורישם למנות. נ"ב אם צוה בפני א' או בפני קרוב ובשעת מיתתו אמר בפני עדים עשו כל מה שיעיד פלוני שצויתי אותו נאמן אותו האיש בכל מה שיעיד תשובת תשב"ץ ח"ג סי' קכ"ה:

ב

[ש"ך אות א] עיין תשו' מור"ם. נ"ב ובתשובת לחם רב סימן רי"ב:

ג

[סמ"ע אות ז] אין גורסין כן. נ"ב ומוהר"ם לובלין בתשו' סי' י"ב הוכיח דהרא"ש חולק על זה דלא כהב"י:

ד

[שו"ע] צריכים ב"ד לחשוב. נ"ב עיין תשו' תורת חסד סי' רל"ט:

ה

[שו"ע] שהוא מפסיד נכסי יתומים. נ"ב דעת הריטב"א בשו"ת דאין מקבלין העדים ע"ז אלא בפני האפוטרופס אבל דעת שו"ת הרמב"ן סי' קי"ח דמקבלין שלא בפניו. ב"י:

ו

[שו"ע] ואין מוכרים שדות. נ"ב דוקא כה"ג שהיא ספק תועלת ליתומים אבל היכי דאיכא ברור תועלת ליתומים מוכרים בלא רשות ב"ד ומכש"כ היכי דיש הפסד בקרקע אם לא ימכרוהו ומ"מ טוב יותר לאפוטרופס להתייעץ עם ב"ד שבעיר שו"ת מהר"י בי רב סי' ח' ועיין בספר הזכות שנדפס בסופו תשו' מוהר"י אבוהב בענין זה:

ז

[הגה] (הנה) אם טען אפטרופס. נ"ב עיין שו"ת תורת חיים למוהרח"ש ח"א סי' ל"ב. ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ב וחב"י סי' קכ"ד:

ח

[ש"ך אות טז] וצ"ע. נ"ב ועיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ' וסי' צ"א:

ט

[שו"ע] וכן אם אבד. נ"ב אבל דעת תוס' בב"ק דאף בידעי' שנאבד לא משבעי' לי' ודעת תוס' והרא"ש שווים דבמינוהו ב"ד לא ישבע שלא פשע אלא בידוע שנאבד:

י

[שו"ע] טענת ודאי. נ"ב עיין ט"ז לעיל סי' צ"ג ס"ד ועיין מה שכתבתי בגליון לעיל סי' פ"ז ס' י"א בהגה:

יא

[ש"ך אות כה] עיין תשו'. נ"ב עיין רש"ך ח"א סי' ס"ד דהיכי דעשה מעשה בידים מה שלא התירו חכמים לעשותו. כגון לשלח נכסי יתומים דרך אני' בלב ים. מקרי מזיק בידים. ולכ"ע חייב. עיי"ש והפר"ח בספר מים חיים בתשובותיו סי' י"ג כתב עלה דאין זה מוכרח שיהיה בכלל מזיק ממש:

יב

[שו"ע] אינה פשיעה. נ"ב מתוך דברי נ"י יש ללמוד דדוקא היכי דהמוכר היה כאן בתחלה. ואם היה הבקרא מודיעו הי' אפשר להחזיר על המוכר. בזה לא הוי פשיעה דיאמר האפטרופס סמכתי על הבקרא שיודיעני ואחזור על המוכר אבל היכי דא"א לחזור על המוכר הוי פשיעה במה שלא עיין בו מיד. וכן נראה דעת הרבה ראשונים הובאו בשיטה מקובצת דלעולם לא הוי פשיעה. דא"צ לחוש לזה רק ש"ש חייב עליו ונפרעים היתומים מהבקרא שהוא ש"ש דמי בשר בזול. כיון דבלא"ה היו צריכים לשוחטו. זולת אם הי' אפשר להחזיר על המוכר. ואח"כ הלך המוכר למדה"י בזה צריך הבקרא לשלם להיתומים כל הדמים שנתנו והיכי דאשתכח' היתומים למרא דתורא ושקל זוזי מיניה אין המרא דתורא יכול לחזור על הבקרא דמסתמא ידע בשורו. זולת בספסירא חוזר ונפרע מהבקרא ונשבע תחלה שלא ידע מזה וכך עולה מסוגיין ודוק:

יג

[שו"ע] יתומים. נ"ב עיין כנה"ג לעיל סי' קכ"ח בב"י אות כ"א דהקשה דהמחבר סותר דבריו לפסקא דיו"ד סי' רנ"ג ס"ה. ולענ"ד נראה דסמכו עליו עדיף. דהוי כאפטרופס שזן את היתומים. וכ"כ להדיא בשו"ת תה"ד סס"י שמ"ח ובשו"ת הר"ם אלשיך סי' ע' כתב ג"כ דדברי הרשב"א בסמכו הם רק לשיטתו ולא לשיטת הרי"ף דפוטר בזן להיתומים. ולענ"ד אינו מוכרח ועיין בהה"מ פי"ב מה"א בשם הרשב"א במה שהביא ראיה מיתומים שמכרו לפרנס אשת חבירו בסתם משמע דאין חילוק. ודו"ק:

א

מי שמת והניח יורשים כו'. ע' בתשו' מהרי"ט סי' כ"ו וקכ"ז ועיין מדיני אפוטרופוס בתשו' ר"מ אלשיך סימן ק"ל קל"א קל"ב:

א

אחד שאמר כו' ע' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' י"ב ובתשו' רשד"ם סי' של"ט ותמ"ג:

א

לא אשה ולא עבד כו'. ע' בתשו' ן' לב ס"ב סי' כ"ח וס"ד דף ע"ז:

א

כשימנו. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' מ"ט ותמ"ה:

א

רשאי האפוטרופוס (הג"ה נראה דמ"מ אם רוצים למחות בו הרשות בידן עכ"ל סמ"ע):

א

אפוטרופוס שהלוה כו'. עד מוציאין מיד הלוה (הג"ה ואם אינם יכולין להוצי' הרי פשע האפוטרופוס אף על פי שאיש נכבד והגון הוא כן כתב מהרי"ק שורש כ"ג ד"מ כ"ז הביאו ע"ש שהאריך עכ"ל סמ"ע):

א

וה"ה לאפוטרופוס כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' ש"ג ושע"ז:

א

מעות של יתומים כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"א סי' ס' דף פ"ג פ"ד:

א

ודוקא שלא נתמנה. ע' בתשו' רשד"ם סי' מ"ו ופ"א ורט"ו וש"ג ושמ"ט ותל"ד ותנ"ג ועיין בס' באר שבע דף ק"ו ע"ב:

א

דאם יוליכנו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ו ולי נראה דהרא"ש חולק אהרמב"ם וס"ל דגם בכאן שהוא הפסד משני צדדים צריך רשות ביד וטעמו שגם רבינא נטל רשות מרב אשי וטעם הרמב"ם כיון דרב אשי התירו ש"מ דשפיר עבד ותו א"צ לשום אדם ליטול רשות וכן מצאתי להדיא בתשו' רשד"ם סי' מ"ו ע"ש ודוק:

א

שמא יחמיץ כו'. דאל"ה אסור לו להכניס בספק סכנה אף שהוא עושה ג"כ בשלו הרב המגיד:

א

יש לאפוטרופוס כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"א כלל י"ח סימן ק"ד וס"ד דף ע"ד וע"ה ובתשובת רשד"ם סימן תל"ד וס"ח:

א

היה לאדם תביעה כו'. עיין בתשובת ר"ל ן' חביב סימן צ"ה:

א

הדין קיים כו' ע' בתו' וריטב"א פרק האיש מקדש:

א

והאפוטרופוס נאמן ז"ל המרדכי אם הלוה מעות לאחר אם הלוה או' פרעתי והאפוטרופוס אומר שלא פרעו אם הלוה מודה שהמעות של יתומים נאמן האפוטרופוס בלא שבועה וכו' עכ"ל נ"ל פשוט שזה איירי שהי' אפוטרופוס במשכון או בשום ד"א של הלוה וכן נראה מל' המרדכי דמדמה לשליש ע"ש ודוק ולפ"ז כשאין לו משכון צריך הלוה ש"ד להכחישו וכמו מורש' בסי' קכ"ג ע"ש ב"י וק"ל ועיין בספר א"א סל"ז בזה וע"ל סי' ק"ח ס"ו ודוק:

א

אם ידוע כו'. ל' המרדכי אם הלו' מודה שמעות של יתומים הלוהו וכו' ומשמע לי דר"ל שהאפוטרופס הלוהו מעות יתומים נמצא שהלוה עצמו עשאו שליש הא לאו הכי אפי' ידוע שהוא מעות של יתומים מאן לימא לן שהאמין לו הלוה את האפוטרופוס וכמ"ש לעיל סימן נ"ה [נ"ו] בשם מהר"ם דהיכא דאינו מודה שעשהו שליש אינו נאמן ולפ"ז לשון הרב שכת' אם ידוע שהמעו' של יתומים הוא מגומגם ואולי כונתו כמ"ש וצ"ע ועיין בספר א"א דף ע"ז ע"ג:

א

האפוטרופסין כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ע"ז ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ז:

א

כדי להניח פירו' ע' בתשו' מהר"י מינ"ץ סי' א' ועיין בתשובת ן' לב ס"א ריש כלל י"ג בסי' ע"ז ובסי' ס"ח וס"ב סי' כ"ז ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קכ"ב:

א

האפוטרופסין כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סי' קכ"ז:

א

כשיגדלו היתומים נו' ע' בתשובת ר"י לבית לוי ס"ג דף י"ד ע' בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' שמ"ז:

א

וי"א דהואיל ואינו נשבע כו'. ע' בס' באר שבע דף ק"ה ע"ד וע' בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז סי' צ"ה ודף מ"ו וע' בתשו' מהר"מ פדואה סי' ל"ח:

א

רוצה ליתן לקצתן. ובמרדכי איתא ליתן לאחר כו' ע' בתשובות מהרי"ט סי' ל"ג דמגו דהחזרתי לאפוטרופוס לא אמרינן:

א

שתי כסף כו'. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ב עד צ"ל דכוונתו הוא שהחשד והכפירה יהי' שתי מעין כסף כו' ובב"י לעיל סי' צ"ג לא משמע כן וגם בכ"מ פ"ט מה' שלוחין לא משמע כן וא"כ צ"ע ועמש"ל סי' צ"ג על הסמ"ע ס"ק ז':

א

פטור מגנבה ואבדה כו' תמיה לי על המחבר שפסק שפטור מגנבה ואבד' דנהי דהרא"ש והטור הסכי' כן היינו משום דאזלי לטעמיהו לעיל סי' ע"ב וסי' רס"ז דלא ס"ל כרב יוסף אבל המחבר שפסק שם כרב יוסף א"כ כאן מצו' קעביד והוי ש"ש ונהי דהרשב"א ורב האי הסכימו להרא"ש בזה דכל אפוטרופוס חייב בפשיעה היינו לאפוקי דעת הרמב"ן דמינהו אבי יתומים אינו חייב אפי' בפשיע' אבל מ"מ ודאי דלדידהו שפסקו כרב יוסף ש"ש נמי הוי וחייב בגנבה ואבדה וכ"כ הרשב"א בחדושיו פרק הניזקין להדיא וז"ל ואפוטרופס הרי הוא כנושא שכר משום דמצוה קעביד ומשתכר הוא בפרוט' דרב יוסף דהא קי"ל כותיה כו' ואי קשיא אי משוית ליה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף היכא א"ל ר' אבהו לרב תחליפא אייתית קבא וכיילת ליה אין ודאי כיילינן ליה פרוט' דרב יוסף איכא למימ' דאי משום פרוטה דרב יוסף קאמר אפי' מינהו אבי יתומים נמי כו' ורבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח דאפוטרופס שפשע נתחייב באותה פשיעה והביא ראיה מהא דאמרי' בפ' המפקיד כו' דאלמא משום דאית ליה בקרא ועליה דידיה רמיא ההוא נטירתא הוא דמיפטר אפטרופס האלאו הכי איהו משלם דכשומר שכר הוא והרמב"ן נ"ר כתב דההוא דינא לא קאי במסקנא כו' וליתא דהא דלא קאי ההוא דינא לא מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם עכ"ל וכ"כ הר"ן פ' הניזקין וז"ל וכתב הרמב"ן דאף לענין תשלומין כן דאם פשע ומניהו אבי יתומים פטור דילמא מימנע ור"ת ז"ל סובר דכל אפטרופס שפשע חייב אף ע"פ שמינהו אבי יתומים והכי מוכח בפ' המפקיד כו' אלמא הא לאו הכי חייב וטעמא משום דה"ל נושא שכר משום פרוטה דרב יוסף עכ"ל וכ"כ הרב המגיד והטור בשם הרמב"ן דבמינהו ב"ד חייב בגנבה ואבדה והיינו ע"כ משום פרוטה דרב יוסף וכמ"ש הרשב"א בחדושיו שם להדיא בשמו. וא"כ במינהו ב"ד פשיט' דהוי ש"ש לרב יוסף ודלא כהמחבר. אלא אפי' במינהו אבי יתומים נמי לרוב הפוסקים דמשוו ליה למינהו ב"ד לענין תשלומין א"כ לרב יוסף הוי ש"ש וכמו שהבאתי דברי הרשב"א והר"ן דכתבו להדיא כן וע"כ דברי המחבר בין במינהו ב"ד בין במינהו אבי יתומים צל"ע. (ונלפע"ד דהוי ספיקא דדינא ואי תפסי יתמי לא מפקינן מינייהו):

א

וחייב בפשיעה כו'. ובתשו' מהר"י לבית לויסוף סי' ג' מסיק בשם מהרשד"ם סי' שי"ד דאין להוציא ממון נגד סברת הרמב"ן וה"ר חיים ור' ירוחם וע"ש (ובתשוב' ן' לב ס"ד דף י"ח כתב דלא מצי מוחזק לומר קים לי כרמב"ן ור"ח דיחידי נינהו ע"ש) ולפע"ד לא עיינו יפה בר' ירוחם דז"ל ר"י בנתיב כ"ו ח"א אפוטרופס שפשע חייב לשלם בין מינהו ב"ד בין מינוהו אבי יתומי' ולא מימנע להיות אפוטרופס בשביל זה אלא בשביל שבועה כמו שכתוב בירוש' כי נשמט אדם מן השבועה ולא מן התשלומים כך דקדקו התוס' בש"ס מציעא פרק המפקיד על ההוא אפטרופוס דזבן תורא ליתמי וכתבו דהתם מימנע ולא ירצה להיות אפטרופוס והכא לא מימנע וכ"כ רב האי והרמב"ן כתב ואם מינהו ב"ד חייבים בגנבה ואבדה וכ"ש בפשיעה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה קמה ומציעאה וכן נראה דעת רב האי גאון וראשון נראה עיקר דאינו חייב אלא בפשיעה ופטור מגנבה ואבדה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה עכ"ל אינהו עיינו בסוף דבריו אבל לפע"ד סוף דבריו הם ט"ס והוא אך למותר (גם בלאו הכי נראה לעיין שדבריו מוטעי' באמצעית דבריו) שהרי כ' וראשון נראה עיקר ובראשונה כ' להדיא דבין מינהו ב"ד בין מינהו אבי יתומין חייב בפשיעה ועוד דא"כ לא די דלא אתי ר' ירוחם כדעת הרא"ש רבו אלא דלא אתי כדעת שום פוסק דהמעיין בתוס' ופוסקים יראה דאין שום פוסק דסובר דמינהו ב"ד חייב בפשיעה ומינהו אבי יתומים פטור לגמרי אלא ודאי כמ"ש וא"כ דעת רבי ירוחם ממש כדעת הרא"ש והט"ו כנלפע"ד באמת. ומ"מ צל"ע דהא דדחה הרשב"א בחדושיו דעת הרמב"ן היינו משום דכ' שם וז"ל והרמב"ן נ"ר כ' דההיא דינא לא קאי במסקנא כו' ור' יצחק בעל התו' מן המחייבים כדעת הגאון רבינו האי כו' ונראין דבריהן דההיא אפטרופא דבפרק המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי האי לאו מה"ט הוא וכדאיתא התם עכ"ל וגם בר"ן משמע כן והבאתי דבריו לעיל. ולפע"ד אין מפ' המפקיד קושיא די"ל דהתם אפוטרופוס שמינהו ב"ד הוה. וגם על הרמב"ן גופא קשיא לי אמאי דחיק דלא קאי במסקנא ה"ל לשנויי דהתם מינהו ב"ד ואפשר משמע להו להפוסקים דכיון דבש"ס קאמר סתמא משמע דאין חילוק ומ"מ לפע"ד אין זו ראיה ברור' לדחו' דברי הרמב"ן וה"ר חיים דפטרי במינהו אבי יתומי' אפי' מפשיעה וגם בב"י כ' שמצא תשובו' הרשב"א להפך שכ' אנו אין לנו אלא כדברי האחרוני' שפטרוהו אפי' מן הפשיעה וצל"ע לדינא עיין בתשובת רא"ן ששון ס"ס נ"ב ובתשוב' ר"ש כהן סי' ק"ח ובספ' ב' סי' י"ב:

א

אפטרופוס כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה דף קכ"ה ע"ג ובמבי"ט ח"ב סי' קכ"ח ח"א סי' קי"ב:

א

יתומים קטנים. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ע"ז ובתשו' ר"י לבית לוי ס"ג דף י"ד ובתשו' ן' לב ס"ד דף ע"ז ובתשובות ר"מ אלשיך סי' ק"ל ובמבי"ט ח"א סי' ל' וברשד"ם סי' מ"ו ורס"ג:

א

יתומים שסמכו ע"ל סי' קכ"ח בב"י ובבעה"ת שער ס"ה ח"ב ובס' ג"ת שם ודוק ועיין בא"ע סי' ע' ובהרשד"ם סי' שי"ב ושמ"ה ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ע':

א

קטן שהגדיל עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' של"ה:

א

אין מוציאין מהיתומים כו' בתשו' מהרשד"ם סי' קע"ב כתב וז"ל משמע מלשונו בהדיא דדוק' להוצי' מן היתומי' אינו נאמן אחי שהם מוחזקי' בנכסיה' ובן האפוטרופוס בא להוציא אבל אם היו הנכסים ביד בן האפוטרופוס היה נאמן להחזיק מה שבידו כפי מה שכתוב בפנקס אע"פ שבן האפוטרופוס לא יוכל לישבע שלא נפרע אביו מזה החוב כו' עכ"ל ואין דבריו נלפע"ד לפי מה שכתבתי לעיל סי' ע"ה ס"ק ס"ד דלא מהני תפיסה באמר לי אבא וה"ה במצאתי בפנקסו של אבא דה"ל כאמר לי אבא וכמ"ש שם ס"ק ס"ו והא דנקט כאן אין מוציאין ר"ל דנכסי' בחזקת יתמי קיימי ואע"פ שהם תחת יד בן אפטרופוס אין מוציאין מן היתומי' נכסים שהן בחזקתן תדע דאי מיירי שהם ביד היתומי' א"כ אפילו היה חי פשיטא שלא היה נאמן להוציא מן היתומי' על פי פנקסו ודוק (ע"ל סי' צ' [צ"א] ס"ה):

א

(ס"ב קרוב שלהן) מדברי ב"י בשם רשב"א בזה משמע באם יש צורך ליתן שכר לאפטרופס בשביל טרחתו אין לב"ד למנות קרוב שלהן:

ב

(סי"ב אם ידוע) במרדכי והב"י הביאו בי"ד סי' ק"ס דאם טוען אינו מאמין שהמעות של יתומים ופרעתי יותר נהי שא"צ לישבע שזה של יתומים דטענת שמא היא מ"מ ישבע האפטרופס שלא פרע אלא כמה שהוא אומר:

ג

(סט"ו אבל אין פוסקים כו') הסמ"ע סקכ"ח הביא כאן ל' המ"מ כו' משמע דאף בפסיקת צדקה במקום דליכא חשיבות דיתמי מהני נטילת רשות מב"ד וק"ל דהא איתא בפ"ק דב"ב דף ח' רבא רמי צדקה איתמי והקשו עליו מההיא דאין פוסקין כו' והשיב דעביד לאחשובינהו והא רבא ב"ד הוי ואפ"ה אי לא משום חשיבות לא היה רשאי לעשות ע"כ נלע"ד דבזה אין חילוק בין ב"ד לאפטרופס וכ"מ ל' הברייתא אין פוסקין דמשמע גם הב"ד: (אם) מינה האב ב' אפטרופסים ומת א' מהם ע' בי"ד סרנ"ח ס"ה מ"ש שם:

א

מחבר סעיף י"ט ודאי נשבע נ"ב עיין טו"ז לעיל סי' צ"ג סעיף ד':

ב

מחבר סעיף י"ט ודאי נשבע נ"ב עיין טו"ז לעיל סי' צ"ג סעיף ד':

ג

שם ש"ך סקכ"ה שפרע נמחק ונ"ב שפשע:

ד

שם באו"ד וגם על רמב"ן נ"ב המעיין בחי' רמב"ן יראה דהוה קשי' לי' אי האי דפ' המפקיד באבי יתומה אפי' בפשיעה פטור וע"כ מניהו ב"ד א"כ אדאמר לשלם בקרא דשו"ש הויא הו"ל לשלם האפטרופוס דשו"ש הוא דע"ז תי' ב' תירוצים חדא דאפטרופיס לא הי' שו"ש על השור כאן דיש לו למסרו לרועה ועוד דלא קאי במסקנא הכי ע"ש ורשב"א ס"ל דזה תי' דחוק וע"כ איירי באבי יתומים מחיים וחייב בפשיעה כרב האי:

א

סעיף ט בהג"ה הדין עם היתומים נ"ב עי' בסמ"ע מ"ש בשם המרדכי דכל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו לא נאמר רק בהקדש ולא בשאר דברים וקשה טובא מדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין והובא בב"ש סי' ל"א באהע"ז גבי שמא ש"פ במדי דשם מוכח להיפך דבכל דבר הדין כן וגם דברי הרא"ש גופו סתרי אהדדי דבב"ק פ"א גבי שמין לבע"ח והובא בש"ע חו"מ סי' ק"א סעי' טית נתן שם טעם אחר שלא תנעול דלת בפני לוים ולא נתן טעם דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מוכח דס"ל כדעת המרדכי ובקידושין משמע להיפך ואפשר דוקא בקידושין ס"ל דילפינן מהקדש דקידושין דין הקדש יש להם דאסר לה אכ"ע כהקדש ועדיין צ"ע בזה: