א
דין מוכר מחמת אונס ומסר מודע' ובטלה ובו יב סעיפים
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי' תלוהו עד שמכרו ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע שמפני אונסו גמר והקנה אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים: הגה ויש חולקין וסבירא להו דבעינן שראו העדים נתינת המעות אבל הודאתו לחוד לא מהני (טור וראב"ד פ"י דמכירה) וי"א דבעינן דוקא שנתן לו המעות אבל אם נתן לו שטר עליו אינו קונה (ב"י בשם הראב"ד לדעת הרי"ף) ויש חולקין (ב"י לדעת הרי"ף והרא"ש) לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני אונס הרי המכר בטל ואפי' החזיק כמה שני' מוציאים אותה מידו ומחזיר הדמים וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי לא שיסמכו על פיו וכל מודעא שאין כתו' בה אנו העדי' ידענו שפלוני זה אנוס היה אינ' מודעא:
ב
בד"א במכר אבל במתנה או מחילה אין צריכין להכיר אונסו:
ג
פשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה מתנה שכתוב בה אחריות נכסים דינה כמכר (ריב"ש סי' ר"ן):
ד
יש מי שאומר דהא דאמרי' דכשלא מסר מודע' ממכרו ממכר אם הוא בקרקעות אפי' לא נתן לו כל שוויו לפי שאין אונאה לקרקע אבל במטלטלים כיון שיש בו כדי אונאה או כדי בטול מקח אין כאן תורת מקח וה"מ כשאינו כופהו אלא על המכירה אבל בסכום המעות אינו כופהו אבל אם כופהו ליתן לו בפחות משוויו אף בקרקע אין כאן תורת מקח והוי כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה (מיהו לענין זה הוי כמכר דאם מסר מודעא בעינן שידעו העדים באונסו כמו במכר (ריב"ש סי' קכ"ז):
ה
יש מי שאומר שאפי' אמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע על פי עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו (מיהו אם כבר נכתבו המודעא והביא אח"כ ראיה דאנוס היה המכירה בטלה ב"י):
ו
בד"א שצריך שידעו שהוא אנוס במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא קודם אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה שאין הולכים במתנה אלא אחר גלוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה והמחילה מתנה היא:
ז
אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאו עד שמכר או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות: הגה בין אונס הגוף בין אונס ממון מיהו יש חולקין וס"ל דאם הפחידו לאו כלום הוא דעביד אינש דגזים ולא עביד (מהרי"ק שורש קע"ו) בין בידי עכו"ם בין בידי ישראל הרי זה אונס ומעשה באחד ששכר פרדס מחבירו לעשר שנים ולא היה שטר חוב ביד המשכיר ואחר שאכלו השוכר ג' שנים אמר לו אם לא תמכרנו לי אכבוש שטר שכירות ואטעון שהוא לקוח בידי ואמרו חכמים שהוא אונס וכן כל כיוצא בזה לפיכך אם תבעו המשכיר בב"ד וכפר בו וטען שהפרדס שלו ואח"כ מסר המשכיר מודעא ואח"כ מכר לשוכר שכפר בו הרי הממכר בטל שהרי יש לו עדים שהוא אנוס והם העדים שכפר בב"ד והם הם עידי המודעא וכן כל כיוצא בזה:
ח
בד"א באונס שהרי הוא חמסן מפני שכופה את המוכר למכור שלא ברצונו אבל הגוזל והוחזק בגזלן ואח"כ לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעא כמו שיתבאר:
ט
עידי המודעא יש להם לחתום הם עצמם באותו הממכר שנמסר להם המודעא עליו ואין בכך כלום ואפי' אמר להם בפני האנס ברצוני מכרתי בלא אונס הוי המודעא קיימת כשם שאונסו שמכר בלא רצון כך אונסו עד שאמר ברצוני אני מוכר (ע"ל סי' מ"ו אי נאמנים לומר מודעא היה דברינו): הגה שטר מודעא שאין בו זמן ואין העדים כאן ולא ידעינן אי נעשית קודם המכר או אח"כ המודעא כשרה ומבטלת המקח מאחר דידעינן באונסיה מסתמא מסר מודעא קודם לכן (מ"כ במרדכי ישן ודעת עצמו):
י
וכן אם הודה בפניהם שלקח הדמים אחר שמסר מודעא על כך אינו חייב להחזיר כלום שהאנס אנסו עד שיודה והעדים כבר ידעו שהוא אנוס אבל אם מנה הדמים בפניהם חייב להחזיר:
יא
העידו עליו עידי המכר שביטל המודעא הרי המודעא בטלה ואם אמר לעידי המודעא הוו יודעים שכל קנין שאני לוקח לבטל המודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים ואין ברצוני להקנות לזה האנס לעולם הרי המכר בטל ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא: הגה מיהו אם חזר ובטל כל הבטולין שעשה בתחלה י"א דמהני (טור בשם הרא"ש) וכן נוהגין לכתוב בשטרות לבטל כל מודעי דנפיק מגו מודעי עד עולם (ר"ן פ' הכותב) ודוקא במכר אבל במתנה כל זמן דידעי' באונסיה אע"ג דבטל מודעא לא הוי מתנה אבל אי לא ידעי' אונסיה מהני ביטול מודעא אף במתנה (טור בשם הרא"ש וב"י בשם תוס' ור"ן ומהרי"ק שורש קי"ח) וכן אם הודה באיזה דבר שאינו חייב הוי כמתנה לכל דבר (ב"י בשם הרשב"א):
יב
באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח באונס דאתי ליה מאחריני אבל באונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני דוקא שאנסוהו למכור אבל לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור לא הוי אונסא וזביניה זביני (וכל זה מיירי באנסוהו למכור דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות אינו קנין) (ב"י בשם עיטור):
באר היטב חשן משפט
ר״ה
א
שאנסוהו. עיין בתשובת ן' לב ס"א דף ק"נ ובתשובת מהר"א ששון סי' קי"ז ורכ"ד ובתשובת רשד"ם סי' מ"ד ועיין מדינים שבסי' זה בתשובת רש"ך ס"ג סי' כ"ד וסי' ר"ז ובתשובת מהרי"ט סי' ל"א:
ב
ולקח. פירוש אפילו לא אמר בהדיא מתוך האונס שנתרצה למכור לו מרצון נפשו מ"מ כיון דלקח דמי המקח אמרינן דאגב אונסיה וזוזי שקיבל גמר והקנה לו כל שלא מסר מודעא תחלה ובטור כ' דאפי' לא מנה המעות אלא לקחם והשליכם לכיסו דיש גילוי דעת דבע"כ קיבלם אפ"ה הוה זביניה זביני. סמ"ע:
ג
העדים. פירוש אלא שיש עדים שהודה בפניהן שקיבל המעות ועכשיו טוען שמעולם לא קיבל המעו' אלא שהוצרך להודות לו מפני האונס אין שומעין לו דה"ל למסור מודעא והחולקין ס"ל כיון דידעינן באונסי' על המכירה מסתמא אנסיה גם על ההודאה: שם.
ד
שטר. ר"ל שטר מקח לחוד ולא נתן לו מעות כלל לא גמר ומקני וע"ז מסיק די"ח ול"ד לסקריקון דלא יהיב זוזי כלל לעולם משא"כ גזלן דהכא רוצה ליתן והוא רוצה לקבל אמרינן דגמר ומקני בשטר מקח לחוד אף שלא זקף עליו במלוה כלל בשט"ח וכך מבואר בב"י ודלא כמ"ש בסמ"ע כן נ"ל. ש"ך:
ה
מודעא. (כל מודעא עיקרה ג' דברים שידעו העדים שמה ששואל ממנו הוא שלא כדין וששמעו מפיו שהי' מאיים עליו לאנסו ושיש כח בידו לעשות. המבי"ט ח"ג סי' קפ"א. היה תפוש ביד השלטון וכדי להציל עצמו הוצרך למכור נכסיו ומסר מודעא על המכירה אין כאן מודעא דלא נתקנה אלא לגזלן ולאנס אבל לא לזה שגמלו טובה והזמין לו מעות לפדות את עצמו כך השיב הרי"ף בפסקי ריקאנטי סי' תע"ב. מי שבקשו ממנו בעת נשואין שלא יוציא את אשתו ממקומה ומן הדין לא היו יכולים לכופו ונתרצה ומסר מודעא שלא הודה אלא בשביל שלא יפסיד ההוצאה אין כאן מודעא כיון שלא היה כאן אונס. תשו' הרי"ף שם סי' תצ"ד. ביאור פרטי דיני המודעא במכר ובפשרה ומחילה ומתנה עיין באורך בס' דרכי נועם למהר"ם הלוי ז"ל חח"מ בתשובה סי' ט"ז. מוהר"א ששון סי' פ"ו הסכים לדברי מהריב"ל ח"ג סי' נ"ח דאונס ממון הוי אונס אלא דבאונס הגוף לא בעינן שיאמר היום ובאונס ממון צריך שיאמר היום ובלחם רב סי' קע"ז כתב דאונס ממון אפילו שיאמר בלבו היום לא הוי אונס לרובא דרבוותא ואע"ג דבכ"מ דאיכא פלוגתא המוחזק י"ל קים לי שאני הכא דאיכא שבועה דיש להחמיר וע"ש סי' ל"א. כל זה הובא בס' בני חייא להגהת הטור סי' זה וע"ש עוד תשובה אחת באריכות באחד שהיה חייב לעובד כוכבים שכירות מה ונתנו העובד כוכבים בבית הסוהר והוכרח ע"י כך למכור חזקתו להעובד כוכבים ומסר מודעא שמכר באונס אי הוי מכירה או לא וע"ש עוד הרבה פרטי דינים בעניני מודעא באורך:
ו
כמה. ואם בנה בה הלוקח והשביחה עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קי"ז ורכ"ד וצ"ע. ש"ך:
ז
במתנה. עיין בתשובת ד"ר סי' ש"א פסק תמוה בעובד כוכבים שנתן רבית שחייב לו יהודי דלא הי' מתנה באונס ע"ש ודבריו צ"ע עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע"א ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד דף קכ"ט ובתשו' ן' לב ס"ב סי' מ"ו ובתשו' מ"ע ס"ס מ"ב ובתשו' רמ"א סי' כ"ב ונ"ב. שם:
ח
פשרה. ע"ל סי' י"ב סי"א מ"ש שם ובב"ח (סט"ו) [סט"ז] מ"ש בזה. ובתשובת רשד"ם סי' מ"ד נסתפק באם מסר מודעה על המחילה שלא יצטרך האידך להחזיר לו משכון שלו שפרע לו החוב שעליו אי הוה כתלוהו ויהיב או כתלוהו וזבין עיין שם ובסי' ר' ורפ"ה שם וכתב בס' ב"ה באחד שנשבע לתת מתנה לאחד ובשעת המתנה מסר מודעא שמפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר לו' שאין מתנתו כלום עכ"ל ור"ל דבשעת שבועה אמר כי אינני נותן לו ברצון נפשי אלא מה שאתן לו אהיה מוכרח ליתן מחמת השבועה וק"ל נ"ל וצ"ע לדינא. שם:
ט
אחריות. מפני שאין דרך העולם לקבל אחריות במתנה ובודאי מכירה היתה וכמ"ש הט"ו בסי' קע"ה סנ"ד בדין מצרנות וכ"כ בריב"ש והא דכתב הט"ו בר"ס רמ"ב דאפילו אם קיבל עליו אחריות נכסים בשטר אינה מתנה התם מיירי שידוע דגם כתיבת האחריות היה באונס והכא מיירי כשאין ידוע שאנסוהו על כך ועמ"ש [שם] עוד בישוב זה עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז לחלק בזה ע"ש). מתנה שגילה דעתו שהוא אונס ולא נסתלק האונס ואח"כ עשה שט"ח עליו מחמת השטר הראשון. אפילו מודעא א"צ בשטר השני כיון ששטר זה הוא מחמת שטר הראשון שהיה באונס מהר"ל ן' חביב סי' ל"ד ולפי דברי הרדב"ז צריך מודעא ועיין בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ד. בני חיי):
י
כופהו. פי' כשידוע לבד שמכרוהו באונס אז אפי' לא מסר מודעא מכרו בטל כאילו נתן לו מתנה באונס ולא קיבל ממנו דמים כלל אבל אם אין ידוע לב"ד שנאנס מאז צריך למסור מודעא ע"ז כ' הרמ"א בהג"ה דלענין זה הוי כמכר כו' ור"ל דאף במתנה א"צ עידי מודעא לידע באונסו שאני בזה כיון דעכ"פ נתן לו קצת דמים ונהנה י"ל דלמא גמר והקנהו לו כ"כ שם בריב"ש. סמ"ע *):
יא
יצטרף. דבעדי אונס לבד א"י לבטל המקח דאמרינן דלמא אגב אונסיה וזוזי גמר להקנותו ובעינן שיצטרפו עדי מודעא שעשה קודם המכירה שאינו מוכר כי אם מחמת אונס אשר יברר אח"כ בעדים. שם:
יב
דעת. עיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ג ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ש"ו וסי' שי"ד ובתשו' ראנ"ח סי' פ' ובתשו' רמ"א סי' כ"ב וסי' פ"ו:
יג
דגזים. (אפילו למ"ד דאונס דהפחדה לא הוי אונס היכא דגזים בדבר דמורה היתרא כגון בפלוגתא דרבוותא דהמוחזק זוכה מטעם קים לי וזה מגזם אותו שיוליכנו בערכאות ויוציאנו מידו הוי אונס. לחם רב סי' ל"ז. בדין זה דעביד איניש דגזים ולא עביד אין חילוק בין איסור חמור לאיסור קל. מהרי"ק שורש קפ"ז הרשד"ם חלק י"ד סי' ק"ב וחח"מ סי' של"ד וע"ש סי' י"ג. מיהו נראה דהכל לפי ראות עיני הדיין אם המגזם הוא גבר אלים ומוחזק בכך לאנס הבריות ויש כח בידו לעשות כן והוא רגיל בכך לא אמרינן בכיוצא בזה עביד איניש כו' מקור ברוך דף פ"ו. בני חיי):
יד
חוב. פי' שטר מהשוכר שאין השדה בידו אלא בתורת שכירות ולאחר זמן תחזור השדה בידו דזהו מקרי שט"ח שכתוב בו זכותו וחובתו של כנגדו. סמ"ע:
טו
תבעו. כתב הסמ"ע דבא ללמדנו בזה דל"ת היאך תברר זה האונס דהא ודאי העדים לא שמעו ההפחדה ובודאי גמר לקנותו דאל"כ ה"ל לתבעו בעדים ששמעו ממנו שא"ל אם לא תמכור לי אכבוש כו' לכך כתב אם תבעו כו' ור"ל דנודע זה ע"י התביעה כדמסיק כו' ע"ש מה שביאר עוד בזה (ועמ"ש הט"ז בזה ליישב השגת הסמ"ע על הע"ש):
טז
והוחזק. כ"כ המחבר בס"ס קנ"א ג"כ ושם כתב הרמ"א די"א דאם לא מסר מודעא מכירתו מכירה כו' ע"ש וכאן לא כתב כלום גם על הטור יש לתמוה כן דשם כתב פלוגתא דהרמב"ם והרא"ש וכאן לא כתב אלא דברי הרמב"ם כאילו אין חולק עליו ונ"ל לחלק דכאן מיירי דידוע שהשדה בא לידו בתורת גזילה וקנאו אח"כ ממנו דבזה מודה הרא"ש כיון שהוחזק גזלן עליה בעודו בידו אף שאח"כ נתן דמי שוויה לא אמרינן דגמר להקנותו אבל שם מיירי שנתן לו דמי השדה קודם שבא לידו בתורת גזילה ואף דגם שם כתב שהוחזק עליה גזלן היינו שכבר יצא מידו פעם א' בתורת גזילה ומ"מ כיון שלא חזר ובא לידו בגזילה אמרינן דגמר והקנהו לו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב ע"ז דבהרמב"ם לא משמע לחלק כן דהא בהל' מכירה כתב דין זה דבגזלן אין צריך מודעא וסיים כמ"ש בהל' גזילה והיינו הדין שבס"ס קנ"א ש"מ דדא ודא אחת היא ונלע"ד דהטור והרמ"א סמכו עצמן כאן על מ"ש בס"ס קנ"א ואין חילוק בין הכא להתם כנ"ל ברור ונכון עכ"ל):
יז
מסתמא. ה"ט דמוקמינן העדים על חזקתן דלא היו חותמין אם לא ידעו שהיתה קודם המכירה כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ראנ"ח סי' ס"ג ובס' א"א דף צ"ה ע"ב:
יח
בטלה. עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"כ ובשאלות שניות סי' קפ"א (ורכ"ו) [ורכ"ז] ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ה ובהרשד"ם סי' תי"ט ותל"ז ובתשוב' ר"ל ן' חביב סי' נ"ד:
יט
דנפיק. דוקא בהאי לישנא צריך לכתוב אבל לא מהני כשכותב בו שמבטל כל מודעו' עד עולם דאין בכלל זה ביטול מסירת מודעא שמסר תחלה על ביטול המודעה דאח"כ מיהו גם לסברא קמייתא מהני כשכתוב בשטר הקנין שפוסל כל העדים שיעידו שמסר לפניהן מודעא ועי' בד"מ ובא"ע סי' קל"ד. סמ"ע:
כ
זביני. ונ"ל דהיינו דוקא כשמכרו לאחרים אבל לגזלן עצמו לא מהני כשמסר מודעה דע"כ האונס בא מחמתו ועיין בב"י. ש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
א) ל' רמב"ם ריש פרק י' מה' מכירה וכתב ה"ה זה מוסכם בפסק הלכה בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מ"ח ע"ב) גבי תלוהו וזבין והלכתא בכולהו הוה זביניה זביני:
ב
ב) שם בגמרא ע"א:
ג
ג) כתב ה"ה נראה שהוא מפרש ארצי ולא ארצי (שם ריש ע"ב) בעדים ושלא בעדים ואסיקנא דאפי' לא ארצי בעדים קנה והוא שהודה לו ולא אמרינן אגב אונסא קא מודה כל זמן שלא מסר מודעא
ד
ד) מהא דפרקינן ומודה רבא היכא דאניס שם דף מ' ע"ב ומעובדא דטאבי דתלי לפאפי וחתם רבה ב"ב חנה אמודע' ואאשקלתא ואמר רב הונא מאן דחתי' אמודעא שפיר חתם וכו' שם דף מ"ח ע"ב:
ה
ה) שם דין ב':
ו
ו) מימרא דנהרדעי שם דף מ' ריש ע"ב:
ז
ז) פשוט שם בגמ' דגילוי מילתא בעלמ' הוא
ח
שם ברמב"ם וכתב ה"ה ודימה הרב פשר' למכר ומחילה למתנה ועיקר וכ"כ הטור סי"ב
ט
ח) שם ברמב"ם וכמ"ש בשם ה"ה
י
פי' שצריכין להכיר אונסו ועיין בריש סי' רמ"ב:
יא
ט) טור ס"א בשם רבינו יונה:
יב
י) כ"כ הטור שנ"ל לפרש דברי רבינו יונה כן וכתב הב"י וטעמא דמסתבר הוא וכן כתב הנ"י בשם הריטב"א ושכ"נ נוטה דעת הרנב"ר וכתב הב"י שכ"נ דעת הרשב"ם שפירש אהא דאמרינן אלא סברא הוא וכו' הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות ולא מפסיד מידי משמע שלא הי' מפסיד משלו כלום
יג
פי' ואין מסירת המודעא מעלה ומוריד אלא שידעינן באונסיה המקח בטל:
יד
כ) שם ס"ט בשם רבי יונה וטעמו דחיישינן שמא יאמרו חזקה לא חתמו אא"כ ידעו באונסו כדאמרי' בעלמא חזקה אין העדים חותמים וכו':
טו
ל) אפי' לדעת רבינו יונה וכ"כ ה"ה שם דין ב' בשם ר"מ
טז
מ) ל' הרמב"ם שם ד"ג וציינתיו לעיל בס"ג:
יז
נ) שם ד"ד כתב ה"ה מ"ש בתחלה נלמד מאותו מעשה שהביא וכו' וכ"כ הרשב"א ז"ל בשם רבינו חננאל ז"ל
יח
ס) שם דף מ' ע"ב
יט
ע) כן הוא גירסת הרי"ף:
כ
פ) שם וכתב ה"ה זה פשוט ונתכוון רבינו לומר שהמעשה הנזכר בגמ' כך היה שהעדים לא שמעו ההפחדה אלא שראו הכפירה ואח"כ מסר מודעא ומכר והכונה לו בזה שאם שמעו ההפחדה לא הי' כאן אונס שהרי א"א למלוה עוד לכפור שכבר שמע אלו העדים שהודה שהוא ממושכן כך שמעתי בכונת רבי' והוא הנכון
כא
צ) שם דין ה' כתב הרב המגיד הלוקח באונס נקרא חמסן כל זמן שלא נתרצה המוכר אע"פ שנותן דמים כדאיתא סוף הכונס בב"ק (ד' ס"ב ע"א)
כב
ק) כתב הכ"מ שם שנ"ל שפוסק כרב ביבי משמיה דרב נחמן (שם בב"ב דף מ"ז ע"ב) דרב נחמן דיינא הוא והלכתא כוותיה בדיני מפרש רבינו גם לרב ביבי זביניה זביני אא"כ הוחזק גזלן על שדה זו דאע"ג דרב הונא שם לית ליה דרב ביבי רב ביבי אית ליה דרב הונא ולא כפירוש רשב"ם שם:
כג
ר) ל' המחבר וכתב הרב סמ"ע שהיותר נראה שצ"ל כמו שנתבאר שעיקר דין זה נתבאר לעיל בטור ובש"ע בסי' קמ"ט סי"ב ובס"ס קנ"א ועי' מ"ש הרמ"א שם בהג"ה
כד
ש) שם פרקי י' דין ו' שם (דף מ"ח ע"ב) עובדא דטבי דחתם רבה ב"ב חנה אמודעא ואאשקלתי פי' מכירה:
כה
ת) כתב ה"ה זה פשוט ונתבאר שם (דף מ"ז ע"ב) וכדרב כהנא וכו':
כו
א) שם ד"ז וכתב ה"ה כל היכא דמסר מודעא וידעי' באונסי' (דינו) כדין הגזלן דאפי' הודה אינו חייב להחזיר לו כלום (שם בגמ')
כז
ב) שם ד"ח וכתב ה"ה והוא מבואר בערכין (דף כ"א ע"ב דכי בטיל לה מודעא אבטיל' לה אפי' בגט וכ"ש במכר וכ"כ כל המפרשים
כח
ג) כתב ה"ה זו סברא נכונה וכן הסכימו המפרשים ז"ל
כט
ד) כתבו התוס' שם בערכין וה"ה כ' שם סוף פ"י בשם הרשב"א ומסתברא לי ☜דתקנת הבטול הוא דפוסל עידי המודעא ויאמר הריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרת מודעא על מכר זה שהרי שם אותה לגבי נפשיה כעדים פסולין וכענין שאמרו בנאמנות עכ"ל וכ"כ אחרים ע"כ
ל
ה) וכן אם אמר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני כך וכך כשידוע שאינו חייב לו אלא שבא לחייב נפשו בהודאתו זו ה"ל כדין מתנ' כשידעי' באונסי' סמ"ע:
לא
ו) טור ס"ו וכ"כ בעל העיטור שהוא בתלמוד לפי פירושו בכגון מעשה דפרדיס' ולשאר מופרשים אינה כתובה לרוב פשיטות'.
לב
ז) הוא בכלל מה שנזכר בסמוך דהא אין האונס מצד הקונה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
ולקח דמי המקח. ר"ל כמ"ש בהג"ה וי"א דבעינן כו'. ואמר ולקח פרט לשנתן לו בע"כ המעות ולקח דבר הנמכר דאינה מכורה כמ"ש בס"פ הכונס ל"ק הא דאמר רוצה אני כו' ובריש ב"מ ובפ"ד דקדושין ל"צ דנקט מתרוויהו כו' ומחד בע"כ וז"ש ולקח דמי המקח והוי כמ"ש רוצה אני:
(ליקוט) מי שאנסוהו כו'. ולא הזכירו הא דאמרינן ס"פ הכונס דוקא דשאמר רוצה אני דס"ל דסוגיא דשם ס"ל דחמע הוא דאורייתא כמ"ש מה בין גזלן כו' אבל לסוגיא דפ"ג דסנהדרין דחמסן מדרבנן א"כ ל"ק מדר"ה דאמר תלוה וזבין כו' כיון שהוא מדרבנן אין יוצאה בדינין וזביניה זביני אפילו לא אמר רוצה אני וכן הרמב"ם בפ"א מה' גזילה לא הזכיר החמסן רק שעובר משום לא תחמוד אפילו אמר רוצה ומשום זה אינה יוצאה בדיינין וכן אין נפסל לעדות דלא תחמוד לאינשי כו' וכ"כ תוס' שם ד"ה חמסן כו' אלא דמפרשי מה בין כו' גם כן בחמסן שאסור מדרבנן אלא דהסוגיא ק' לפי' מאי פריך מר"ה וע"ל סי' שנ"ט ס"ט הכופה כו' וא"צ לזה דאפילו הפציר בו כו' אסור כמש"ש ס"י אלא דקמ"ל דאין נפסל לעדות מדאורייתא ולא שייך הדין שם וכבר השמיענו הדין בסי' ל"ד סי"ג אבל הרמב"ם השמיטו (ע"כ):
ב
אפילו כו'. שם:
ג
בין כו'. קרקע הוא שם בסוגיא וכן מטלטלין ממ"ש מה בין גזלן לחמסן כו' והאר"ה תלוהו כו' ועיקר גזלן במטלטלין כמ"ש ה"ד גזלן כגון ויגזול את כו' ועוד מדלא קמתרץ דחמסן הוא במטלטלין:
ד
אע"פ כו'. עבה"ג ור"ל שמפ' כפי' הרי"ף בפ' הניזקין לא ארצי זוזי שלא נתן מעות וא"א לומר שלא נתן מעות כלל וקונה בשטר דהא קי"ל כשמואל דאף בשטר לא קנה כמ"ש שם ובב"ב מודה שמואל היכא דיהיב זוזי אלא בכה"ג:
ה
ויש חולקין כו'. כמ"ש שם בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו כו' ואע"ג דרב הונא פליג על רב ביבי בזה ל"פ וכ"ש לשיטת הרמב"ם דרב הונא ל"פ כלל על רב ביבי כמש"ל ס"ח אלא שהרמב"ם לשיטתו שמחלק בין גזלן לכאן שכאן אינו בחזקת גזלן שיודה מפני האונס כמ"ש שם מ"ז א' האי אע"ג דאודי נמי לא מהימן כדר"נ כו' ה"ד גזלן כו' משא"כ כאן דלא הוחזק גזלן ועברמב"ם סוף פ"ט מה' גזילה ולקמן ס"ח:
ו
וי"א דבעינן כו'. כמ"ש מודה שמואל היכי דיהיב זוזי וקי"ל כשמואל בדיני כמ"ש בפ"ד שם:
ז
ויש חולקין. כמ"ש הרי"ף בפ' הנזקין ופי' דלא ארצי זוזי שלא נתן המעות ופי' מ"ש מודה שמואל היכי כו' ר"ל שנחית אדעתא דמעות וא"ל תא שקול זוזי אע"ג שעדיין לא נתן לו משא"כ באשה וסקריקון דליכא דיהיב להו כלל:
ח
ואפילו כו'. כמש"ש גזלו אין לו חזקה ה"ד גזלן כו' וזה ג"כ הוחזק על שדה זו בגזלנות כיון שמסר מודעא לד"ה גזלן הוא:
ט
פשרה כו'. כמש"ל ס"ו:
י
מתנה כו'. כמ"ש בפ' המקבל:
יא
יש מי כו'. מדמדמינן לסקריקון ומשני מודה שמואל כו' ור"ל שבסקריקון אינו נותן כלל הא אי יהיב ליה מה דיהיב לסקריקון מודה שמואל אע"ג דמוזיל ריבעא כמ"ש בגטין שם:
יב
וה"מ כו'. ערשב"ם שם ד"ה מודה שמואל כו' אבל תלוהו ויהיב כו':
יג
מיהו כו'. ערשב"ם מ"ם ב' ד"ה גלוי מילתא כו':
יד
יש מי כו'. כמ"ש ביבמות ק"ו א' ועתוס' שם ד"ה ורבא ונראה לר"י כו' וקי"ל שם כרבא וכן בב"ב קל"ח ב' וצ"ע דהא אמרינן שם ב"ד בתר ב"ד כו' בתר עדים כו' וע"ל סי' רנ"ה ס"א:
טו
מיהו אם כו'. דמודעא אפילו בע"פ מהני כמ"ש שם מ"ט א' ה"מ בע"פ כו' ודוקא אותן העדים עצמן משום כיון שהגיד כו' אבל עדים אחרים אפילו בע"פ ולדידן דקי"ל כמר בר ר"א אפילו אותו עדים עצמן ובפ' בתרא דכתובות ה"ל למימסר כו':
טז
או שהפחידו כו'. כן דייק רב האי גאון בשל"א ממ"ש וכמעשה דפרדיסא וממ"ש אי לאו דאודי הוה מטי ליה ולחמריה לשחוור וז"ש בדבר שאפשר כו' כגון בפרדיסא והגזלן הנ"ל:
יז
בין אונס הגוף. כמ"ש תלוהו כו' וכמו שהקשה שם ממ"ש בגטין וחובטין כו':
יח
בין אונס ממון. כמו הפרדיסא וחמריה לשחוור:
יט
מיהו י"ח כו'. ואמרו דל"ד לפרדיסא דשם לא היה צריך לעשות שום מעשה שכבר הוא הקרקע בידו ועלח"מ והביאו ראיה ממ"ש בס"פ המדיר ל"ק הא במילי שמפחידין אותו לייסרו ואמרינן שם בדברים כו' אלמא אין הפחדה כפיה והשיב עליהם ר"ה גאון דב"ד שאני שהשומע חושב שאין דרכן להכות ב"א ולעשות מה שאין ראוי משא"כ בשאר ב"א:
כ
דעביד כו'. פ"ג דב"ב ופ"ז דשבועות:
כא
בין כו'. ממ"ש בסוף גטין גט המעושה בישראל כו' שלא כדין כו' ובעכו"ם כו'. ור"ל כאן אפילו הפחידו בידי ישראל דדוקא הפחדת ב"ד אינו אונס כנ"ל:
כב
בד"א כו'. ע"ל סי' קכ"א דהרמב"ם ל"ג בגמ' ולרב ביבי דמסיים כו' רב ביבי מימרא כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה ורב ביבי כו' ומחלק בין חמסן לגזלן כמ"ש בספ"ט מה' גזילה שזה האנס אינו רוצה לגזול ולא גזלו עדיין כלום לפיכך אם לא מסר מודעא ממכרו קיים וע"ש בסי' קנ"א בהג"ה:
כג
ואפילו אמר כו'. כמ"ש שם האי אע"ג דהודה כו' ואף לשיטת הרמב"ם שמחלק בינו לגזלן היינו כ"ז שלא מסר מודעא וע"ל ס"י ובה"ג ס"ק א':
כד
שטר כו'. עסמ"ע ס"ק כ"ד וכמ"ש בפ"ב דכתובות היינו דר"ל חזקה כו':
כה
וכן אם כו'. כמ"ש בד"א שאמרו כו' ועבה"ג וז"ש אחר שמסר כו':
כו
ואם אמר כו'. כנ"ל האי אע"ג דאודי כו':
כז
מיהו אם כו'. חולק על ס' הרמב"ם וש"ע וערא"ש פ"ד דגטין ועתוס' דב"ב שם ד"ה אמר רבא דמשום אגב אונסא גמר ומבטל כמו במקח עצמו ע"ש:
כח
ודוקא כו'. דא"צ במתנה למודעא כמ"ש רשב"ם שם ד"ה מודה שמואל כו' אבל תלוהו ויהיב כו' כל דידעינן באונסיה ועתוס' הנ"ל:
כט
אבל אי כו'. דלכך הצריך מודעא שם מ"ם ב' במתנה משום גילוי מילתא:
ל
וכן. כנ"ל ס"ו:
לא
באיזה אונס כו'. כ"פ בע"ה מש"ש מודה רבא היכא דאניס כו' וכי ס"ד דאפי' לא אניס ל"ל למכור אלא בכה"ג וז"ש וכמעשה דפרדיסא וכמ"ש שם שאני אונסא דנפשיה כו':
לב
ודוקא כו'. עמ"ש ב"י בשם בע"ה ועמ"ש בא"ה ר"ס מ"ב דכל הפוסקים חולקין עליו ע"ש:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
סעי' א (וצריכים העדים לידע) המסרב במקח שהקנה באופן מועיל והוסיף לו עי"ז והי' דרך מכר קצת שהוסיף לו איזה מטלטל שאינו שוה כפי המעות שהוסיף לו ומסר מודעא נראה דגם שיש תוקף גדול לקיום משפטי התוה"ק בהחלט בלי שום שנוי או הוצאה דבצע. עכ"ז מצד דעביד אינש דזבין דינא משא"כ כשהוא יהי' מוחזק ה"ז כהכרנו באונסו וצלע"ע ולפשר טוב:
ב
(עש"כ סק"ד) מי שגילה דעתו ואמר אני מוכרח למכור מאומה לנתבע שלי כדי שאהי' מוחזק נגדו ואחר זמן מכר לו סתם נראה שגם שלא אמר כן בדרך ייחוד עדות ולא פירש מה ימכור לו מ"מ גלוי דעתא בזה מלתא הוא. אך כ"ז לפי הה"א שבש"כ ז"ל סי' רה במוכר כדי לגבות חובו משא"כ למסקנתו נראה דלא מהני לבטל המכר וכדקיי"ל שצריך להיות הכרנו באונסו וזה הוא אונסא דאתי לי' מעצמו ואולי מ"מ כיון שהוא מוחזק יכול לומר שהוא אונסא דאתי לי' מהלוה שכופר לי חנם ודחשיד אממונא חשיד אשבועתא. ובעצמו יודע שישבע היטב ועדיף קצת מחשש הברחה דקרקע ששם בש"כ ז"ל כי שם אינו ודאי כ"כ וצלע"ע:
ג
סעי' ב (במתנה) במסירת מודעא אולי יועיל במתנה גם בעד א' כיון שעכ"פ גילה דעתו ועד א' מסייע פוטרו משבועה וחברו אין לו טענת ברי כלל שלא הי' גלוי דעת קודם. וגם דל"ש בזה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהו"ל לא הו"ל למידע וממילא לא שייך בזה לומר עד אחד כל זמן שאין נשבעים נגדו הוא כשנים מכל מקום הרי הוא מסייע אך נראה דלא הי' מועיל שבועתו ועסי' רס"ט וקפ"ג ואולי כל שלא גילה דעתו בפני ב' הרי סתמיות המתנה מכרעת שלא היתה כפי אמירתו בפני העד א' דאם כן הי' לו לגלות דעתו לפני ב'. וכן הוא משמעות הפוסקים ז"ל וצלע"ע: כשאינם מניחים לקבור עד שיחייב את עצמו מה שאינו חייב י"ל דהו"ל כסגנון מתנה שאין צריך מסירת מודעא רק היכר אונס ובכך הו"ל אונס וניכר. ואולי שייך בכך אונס לכל צד המשפחה. ואולי גם לאשתו ולמשפחה שלה גם אם לא הולידה ממנו רק חיוב בממון מה ששייך ליתן כל כך עבור הקרקע והטיפול בכך הו"ל כמכר ובכך גם מסירת מודעא לא יועיל כי חיוב בכך לשלם היטב:
ד
סעיף ג' (פשרה דינה כמכר) מאי דקיימא לן שפשרה כמכירה לגבי מודעא. נראה שאין זה רק כשנתן מעות קצת תיכף מה שאין כן כשנתן רק שטר חוב דלא שייך בזה אגב אונסא וזוזי ועכ"פ כשמוסר המודעא מוחזק הרי יכול לומר קים לי כהדיעה שצ"ל מעות מזומן דוקא ומ"ש הש"ך ז"ל סק"ב דלא כהסמ"ע ז"ל הוא רק דלא נימא דשטר מכר בלי שטר חוב על המעות לכ"ע איננו כמכירה ולזה כתב דלדיעה שאין צריך מזומנים מהני גם שטר מכירה כיון שכפי המדובר יהי' פרעון אח"כ. אך פשיטא שי"א שכל שלא הי' פרעון במזומנים דוקא אז אין זה כמכר ופשוט שכשסילקו מה שלא הי' על זה ספק ביניהם רק פסק דין פשוט שחייב לשלם עכ"פ סך זה תיכף שאין זוזי אלו מצטרפין לומר שהרי זה כפשר על ידי זה. וגם בזמן שאין תוקף על המשפט על פי שוטרים דעם בני ישראל וערכאות מקבלי שוחדא והי' מקום לומר שגם מה שסילק כפי הפסק דין שהי' לשלם תיכף גם בזה שייך אגב אונסא וזוזי על כל זה נראה שאין חילוק בזה וכל שעל פי פסק דין חייב לשלם תיכף הרי זה זוזי דידי' ורק גבי מי שסירב כבר להדיא י"ל באולי שזה בכלל זוזי כמכר וכמו גבי פרדיסא שאין בגדר הכרה באונסו רק כשכבר הי' גלוי דעת ממנו שיטעון כן לא זולת וצל"ע בזה וכשהפסק דין הי' בהרחבת זמן פרעון והוא קדם ופרע אולי שייך בזה אגב זוזי כמכר וצלע"ע בזה וכן כשהי' גלוי דעת שמשמיט את עצמו נראה דהו"ל כהכרנו באונסו וצל"ע: מה שפשרה היא כמכר לגבי מודעא כשהוויתור שהי' בפשר הוא דבר מועט ואי אפשר לו לחול על יותר כשהפשר במטלטלין שאונאה חוזרת בהם אין הפשר כמכר רק כנגד שווי מה שוויתר לו ועל יותר מזה הוא כמתנה כן נראה מסברא: אחד הי' לו נחושת אצל בעל מלאכה אחד והי' לו עמו מקח לעשות לו כלים וסך פלוני מכל משקל ואחר כך הי' עיכוב ערך שנה ובתוך כך עשה הבעל מלאכה שותפות עם אחר וטען שיתבע החצי מהשותף ולא רצה ליתן לו החצי [שלו] רק כשיתן לו כתוב שאין מגיע לו וקודם הכתב מסר מודעא שמוכרח ליתן לו הכתב על ידי שאינו רוצה לשלם לו לולא הסכסוך שהי' ביניהם אודות שכר הפעולה שאמר שעכשיו יתן לו יותר הו"ל מתנה דדי בגלוי דעת לבד גם אם לא הי' שום אונס. אך מצד שהי' כעין התפשרות מצד סך השכר הי' מקום שלא יועיל המודעא רק אם מברר האונס אך הנ"ל הו"ל כבירור אונס גם שב"ד קבוע והי' כח ג"כ לנגשו. מכל מקום כיון דעביד אינש לזבין דינא ולגרע ממון שלפי ידיעתו יוכל לגבות ומ"מ זילותא דבי דינא שוה הרבה וכל שכן במי שהוא רחוק מעירו ועיכובים והשמטות מצערים לו ע"י זה כיון שמודה הפועל שלא רצה ליתן לו החצי רק כשיתן לו פטור הרי זה אונס ידוע וגם אם אין אונס ידוע י"ל דהו"ל כמתנה וכדקיימא לן שוכר עליהן או מטען אם משורת הלכה לא הי' לומר ליתן שכר יותר מהמדובר הראשון ומשמע שמטען היינו גם בלא שום מסירת מודעא וגם שלא נתפרש שמטען ע"י שיעשה קנין או יתן כתב מ"מ הרי לולא מדובר הראשון כל שעושה המלאכה אחר שהבטיח לו הרבה הו"ל קנין וכשידוע בעדים הו"ל ככתב וכ"ה בהנ"ל. אך י"ל שכתב גרע כי גבי מטען מכיון דהמדובר הראשון קיים אין עשיית המלאכה קנין כלל על מדובר השני מה שאין כן כתב שבתוקף קנין לגמרי ובפרט לגבי מחילה כנ"ל דאין צריך קנין וכ"ש אם על פי שורת ההלכה הי' הפועל יכול לומר שנתיקרה המלאכה אחר כך גם שהי' קבלן וידו על התחתונה. וגם שהי' המדובר שיעשה אז תיכף ופשע ועיכב מלעשות עד זמן היוקר מכל מקום אין טענה עליו בכך ואם לא ידע השוכר שיש לו שותף ואמר לא' שראה בביתו שיביא המטלטל לעשות הפעולה והוא הי' השותף אם יודע הפועל שהשוכר לא ידע שהוא שותפו מוטל הכל רק על הפועל ואם ידע שהוא שותף גם שהשותפות נעשה אחר תחילת השכירות שהי' עם בעה"ב לבד ומכיון שאמר להשותף להביא להבית הו"ל כמסר לשניהם ואם השוכר אומר שלא ידע והפועל אמר שסבר שיודע ע"י שהי' מדובר תחילה עמו לבד י"ל שהי' מוטל עליו להודיע או להוודע לו בבירור שהשוכר יודע שהוא שותפו ומ"מ אי אפשר להוציא ממון ע"י זה והו"ל איני יודע אם נתחייבתי ועל החצי אומר הילך. וגם שמכל מקום החיוב עליו מצד ששותפים ערבים זה לזה מ"מ קודם שתובע החצי מכל אחד ואחד אין עליו חיוב רק חצי והו"ל א"י אם נתחייב וצלע"ע. מי שטוען על שטר שהי' אנוס כשנתן השטר כשהי' בעיר אין זה טענה כי הי' לו למסור מודעא וגם אם אומר שהי' לחוץ הרבה מ"מ הי' יכול למסור מודעא אח"כ לפני העדים ביום ההוא כיון דקיימא לן בסעי' ט' שמסתמא אומרים שהמודעא הייתה לפני המתנה וגם שכתב שם הסמ"ע ז"ל טעם משום כתיבת שטר המודעא שמסתמא עשו העדים כהוגן וזה לא שייך בהנ"ל כי אם הי' מוסר לפניהם אח"כ היו חוקרים והי' נודע להם שהוא אחר המתנה ומספק לא היו רוצים לכתוב שטר אך נראה שלא הוצרך הסמ"ע ז"ל לטעם שכתב רק לגבי מה שלפעמים המקבל מתנה מוחזק מה שאין כן בשטר מתנה כנ"ל ממילא יד בעל השטר על התחתונה ויד בעל השוכר על העליונה. וצלע"ע. ולפעמים טענת אונס הייתי נאמן עליו לאורועי שטרא אם יש לו מיגו דפרעתי בכתב יד בלא נאמנות ואחר זמן פרעון לי"ח בסי' ס"ט. אך מכל מקום שייך שהי' לו למסור מודעא ולא שייך לומר סמכתי את עצמי שאטעון אנוס הייתי במיגו דפרעתי שהרי אפשר הי' לבעל השטר שינגוש עליו במשלם זמני' תיכף ולא יוכל לטעון פרעתיך תוך זמן פרעון:
ה
סעיף ט' בהגה (שאין בו זמן) גם ששטר מודעא שאין בו זמן אומרים שמסתמא הי' מקודם י"ל שאין כן רק כשהוא לפנינו וטוען שמסר מקודם מה שאין כן כשהוא אומר שאינו יודע אם הי' קודם או אחר הפשר. אם שכנגדו מוחזק אין טענתו טענה ואולי גם אם הוא מוחזק הו"ל כאיני יודע אם פרעתוך שהפשר ודאי ומסופק אולי נפקע גם שעל ידו מסירת מודעא מקודם אין הפשר חל אולי הו"ל כספק פרעון קודם להלואה. ואולי יש לחלק בין מתנה ולא הי' אונס שי"ל שכיון שנשארו ביניהם בגדר המתנה ולא הו"ל לאסוקי אדעתי' שרק לפנים עושה וביטל המוקדם הו"ל ממש כמ"ש הט"ז ז"ל גבי מטבע שכיון שנשארו ביניהם בחזקת פרעון הו"ל איני יודע אם נתחייבתי וממילא בהנ"ל הו"ל איני יודע אם פרעתי מה שאין כן בהי' אונס הו"ל לאסוקי אדעתי' ובטל למפרע ואולי במכר כיון שקיים גם באונס ולא אסיק מסתמא אדעתי' איני יודע אם פרעתיך הו"ל וצלע"ע. ספק אם המודעא הי' קודם גם שלשון הש"ע בהיכר אונס על ידי זה מכריעים שהי' קודם לפי לשון הסמ"ע ז"ל משמע שבמתנה בלי היכר אונס גם כן כ"ה מצד העדים שמסתמא כפי תועלת המודעא הי' ואם העדים לא ידעו אימת הי' גוף ההקנאה י"ל דלא שייך טעם הסמ"ע הנ"ל ורק בהיכר אונס כלשון הש"ע: מו"מ גם שרואים שהוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד אם מכל מקום יש צד חשש שייכות הפסד גם רחוק הו"ל לגבי מודעא כמכר ולא כמתנה גם אם לא הי' שום ממון בכך:
ו
סעיף י"א (שביטל המודעא) אחד מכר ביתו כדי לשלם מה שהי' חייב למבצר שנגשו עליו לפרוע ולא רצתה אשתו לקבל קנין סודר עד שיתן לה תוס' כתובה על סך ת"ר זהו' פ"ו פי' חוץ שייך לגופה והיא נשאת לו אלמנה ואומרת שהי' לה תוס' כתובה כנ"ל שהכניסה לו בערך זה. וס' אם נאבדה והוא מכחישה והלוקח פעם אמר שיקנה בלי קנין סודר שלה. ופעם אמר שלא יקנה כי אמרה שתתקוטט נגדו תמיד ומסר הבעל מודעא ואחר כך קיבל קנין סודר על כתובה כנ"ל ואח"כ קיבלה היא קנין סודר בתנאי דהכתובה והי' ביטול מודעאות בעת קנין סודר דכתובה ואח"כ בא הבעל לחזור בו נראה שהרי זה ככל מכר בביטול מודעא דלא מהני מודעא והכרת אונס. וגם אם ירצה הקונה עכשיו לקנות בלי קנין סודר שלה כיון שכבר נעשו שני הק"ס כנ"ל אין לבטלם וגם דקיימא לן דמכר היינו דוקא בשוויו. וכאן גם שהוא שעבוד קרקעות מכל מקום השווי ידוע שכתובה הודאית שלה היא רק ק"ס זהו' והוא נתן לה ע"י זה על סך ת"ר זהו' מ"מ כיון שהלוקח לא רצה לקנות בלי רצונה הו"ל גדר קבא מארעא כו' והמעות שקיבל עכשיו מהלוקח הנאתם גדולה מכל טובת הנאה של תוס' הכתובה בספיקות וזמנים רחוקים גם מעות המכירה הי' יותר ?מת' זהו' וכ' ?זהו"ו ?פ" נתן עבור קנין סודר שלה (מה שנוהגים העולם ליתן להאשה עבור הקנין סודר נראה שבזה יש תועלת נגד מודעאת שע"י זה הוא כמכר דלא שייך בזה ערך שווי כי אין אונאה לקרקעות. גם הרי קבא מארעא כו' כנ"ל) גם יש מקום לומר שהוא כההיא דססי' ר"ה אונסא דמנפשי' שנצטרך למעות ויש לחלק דשם מעות המכר שנצטרך להם ע"י זה המכיר' הייתה באונס ויש צד לומר שיוכל להמציא מעות מצד אחר או דהו"ל רק כגרם אונס ואינו אונס ממש משא"כ בזה שהיה אונס ממש על הקנין סודר דהכתיבה גם שלולי מה שנצטרך למעות לא היה בזה צד אונס על כל זה כיון שהי' אונס פשוט נגד רצונו בהכתיבה גופה אולי שייך בזה אונס וצלע"ע: עדים שקיבלו קנין סודר על שטר חצי זכר הנהוג ובראות שאין בזה שטר חליצה כי החתן יתום מאב ואין לו אח לזה הלך ומסר מודעא וקודם כתיבה הודיע להעדים שמסר מודעא (וכנרא' פשוט שבנדון הנ"ל אין צריך ליתן שטר חצי זכר כי גם אם כתבו בתנאים ראשונים שטר חצי זכר נגד שטר חליצ'. הרי זה טעות דמוכח מבלי ידיעה שאי אפשר להיות להחתן אח שהרי תיבת שטר חליצה ודאי טעות הוא וממילא שטר חצי זכר גם כן טעות ולפרש שהכוונה שעל ידי מה שהחתן זה פטור מלהצטרך לשטר חליצה ע"י זה יותן לו שטר חצי זכר זהו נגד עיקר המנהג שמנהג כתיבת שטר חצי זכר נגד שטר חליצה מעיד שבנדון הנ"ל אין צריך ליתן שטר חצי זכר דאם לא כן למה כתבו כלל תיבת נגד תליא לא תניא בלא תניא ומנהג פחיתת שליש מהנדן בשניהם ידוע בעל פה במנהג אלא ודאי שנגד מורה שבנדון הנ"ל שאין שער חליצה אין שטר חצי זכר. גם אם לא כן הי' להם לכתוב נגד פטור מיבום) ומכל מקום אמר שמרוצה עכשיו ליתן שטר חצי זכר פשוט שצ"ל ק"ס מחדש ולכתוב הזמן השני שהרי בזה שהוא כמתנה אין מועיל מה שהנוסח לכתוב בשטר חצי זכר ביטול מודעאות כיון שיש עידי מודעות וגם אם אומר עכשיו שמוחל ורוצה שיהי' בזה כאלו לא מסר מודעא אין מועיל וצריך לכתוב מזמן שני וגם דלא שייך כל כך טעם פיסול מוקדם גבי שטר חצי זכר כיון שאי אפשר לגבות בו ממשעבדי כיון שיש תנאי של דבר שאינו מסוים וחוץ מקרקעות ולא שייך טריפה בחלק לזה על כל זה אפשר שיהי' מזה תקלה לגבי שטר חצי זכר שני שיתן למי שירצה בין זמן ראשון לזמן שני וגם שעידי השטר חצי זכר לא שמעו מהמודעא רק מפי אבי האשה ואינו נאמן עד שיוגבה העדות בב"ד על כל זה כיון שהוא עבידא לגלויי מסתמא תפקיע המודעא להשטר ולזה יכתבו מזמן שני:
ז
סעיף יב בהגה (אנסיהו לקנות) אחד הי' בידו כת"י מכרתי דגן כו' בסך כו' והקונה מחויב לקבל הדגן במקום פ' ואח"כ עשה על הנייר ההוא כתב אחר על דגן ממקום אחר בסך יוקר מהראשון והקונה טוען שהיוקר הי' שלא ברצונו והי' מוכרחני הי' מעותיו ביד המוכר וכעת אין תוקף על משפטי דתוה"ק כידוע והעיד אחד שהי' ברצונו כיון שרצה המוכר להחזיר לו מעותיו. נראה שאין ע"י זה שום ראי' כי יכול לומר להכרח הצטרכותי להדגן הי' טוב לי זה כ' השני מהחזרת המעות ומה שלא מסר מודעא איננו מבטל טענת אונס כי אולי לא ידע או לא עלה בידו שיהי' בסוד ומלבד זה כיון שלא הי' ביניהם לא קנין סודר ולא תקיעת כף ולא חתימת יד הקונה על כתב השני גם שנתן שטר שהי' בידו שיוכתב עליו כ' השני (לפי לשון הכ' יכול להיות שמכר לו ב' מיני דגן רק ששניהם מודים שהשני במקום הראשון) מכל מקום אין על ידי זה הקנאה ולא חיוב ולא מחילה גם שנראה שמחילה הי' שייך בזה. גם שמחילה לא שייך בחפץ מבורר מכל מקום כיון שלא הי' מסוים עדיין איזה דגן גם אם במקום שרשם בכתב לא הי' לו דגן יותר מ"מ הדגן קנה מאדון דשם ויש לו הרבה ועד קבלת הקונה הדגן איננו מסוים. וגם דכ' לשון מכירה ושייך בזה הקנאה מכל מקום אין חפץ מבורר כל כך. אך מכל מקום נראה דלא שייך בזה מחילה אצ"ל אם כל דגן שוה. הרי זה כמבורר אך גם אם אינו שוה על כל פנים שייך בזה קנין הגוף על הדגן ושייך בזה גם כן יש ברירה לומר איגלאי למפרע שזה הדגן הקנה לו מעיקרא ועכ"פ הרי אין כאן גם מחילה ובפרט על ידי טענת אונס. וי"ל שהוא בגדר פטומי מילי גם אם אמר אתן לך ביוקר אך הדגן שהי' במקום שרשום בשטר ראשון הי' טוב אז ונתקלקל קודם כתב השני והי' ביניהם מדובר שיתן דגן טוב דוקא ולשון כ' ראשון אינו מכריע כי י"ל שהמכוון שתובא התבואה לכפר ההווא ושם יקבלנה הקונה. וגם שאין על זה אומדנא כי האומדנא מכרעת שהכוונה רק על דגן שבכפר ההוא על כל זה אין זה אומדנא ברורה כל כך ידועה לכל והי' ביניהם בזה הכחשה שהקונה אמר שבעל פה הי' המדובר שיהי' לו ברירה תבואה שמכפר ההוא או שמכפר אחר שהי' למוכר אז שם תבואה וגם שמכר תיכף המוכר התבואה שבכפר האחר ואח"כ קנה התבואה שבכתב השני מכל מקום הי' שייך בזה אדעתא דלקו בהימנותא שכשמתקלקל הדגן שבכפר שבכתב הראשון. ושבכפר שני מכר יתן ממה שקנה אח"כ. ואם כן הי' צריך קנין סודר על הוספת היוקר. וגם דאזלינן בתר שטר נגד לשון שבעל פה וכמ"ש במק"א דכל מקום כאן שאין לשון השטר מוכרע. יש לילך אחר לשון שבעל פה והמוכר מכחיש ואומר שלא הי' מדובר רק על דגן שבכפר שבכתב הראשון נראה שלפי דברי הקונה אין צריך להעלות בחשבון עבור הדגן רק כפי כתב הראשון:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה:א׳
א
לשני עדים דמי. כת' בנימוקי יוסף פ' חז"ה ז"ל מחאה בפני שנים ואין צריך לצוות להם שיכתבו שטר מחאה זו לעדות שמיח' בתוך שלש דכתיבה זו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דכיון שמיחה בפניהם כמאן דאמר כתבו דמי וכאלו עשאן שלוחין וכתבו האחרונים ז"ל דצריך שיכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה אבל כתבו שמענו מפ' שמיחה כה"ג לאו עדות היא ומפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא ואע"ג דבעלמא בכל שטר בעינן צוואת מקנה דומיא דספר המקנה היינו בדבר שבינו לחבירו אבל במחא' ומודעא אין הדבר תלוי אלא בו עכ"ל והאחרונים רצו בזה לישב קושית תוס' שהקשו פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') דברי המתחיל מחאה בפני שנים דהיכי כתבו מחאה ומודעא שלא מדעת המתחייב דהוי ליה מפי כתבם וע"ש שכתבו דבמחאה מהני משום דבקל הפקיעו' חזקה וגבי מודעה הקילו כדי להציל הנאנס מיד אונסו ע"ש. ומש"ה כתבו האחרונים דכותבין בל' שליחות ותו לא הוי מפי כתבם וכמ"ש בעל המאור בטעמא דמהני שטר חוב ושטר קנין מדעת המתחייב ולא הוי מפי כתבם ומשום דה"נ מפי כתבם והוא נמי שטת רש"י והובא אצלינו בסי' כ"ט סק"ז וכיון דהמחא' ומודעא אין הדבר תלוי אנא בו מש"ה מהני מפי כתבו כל שכתבו בלשון שליחות דה"ל כאלו שמענו מפי המוחה במיח'. והרמ"א שכ' בסי' קמ"ו כדברי האחרונים לכתוב בלשון שליחות וכאן במודעא לא הביא דבריהם. ומדברי הנ"י מבואר דבמודעא ומחאה צריך לכתוב לשון שליחות. ונרא' שהרמ"א ראה דבריהם במחאה ולא במודעא וטעמא משום דהתינח הא דכתבו עדים שמסר מודעא שייך בו ל' שליחות וה"ל מפי כתבו וכאלו הוא עצמו כותב שאינו רוצה במקום המקח אבל הא דכתבו במודעא והכרנו באונסו בזה לשון שליחות נ"מ מידי דהוא עצמו אינו נאמן בכך ובע"כ צ"ל דבמודעא הקילו מטעמא שכתבו תוס' כדי להציל הנאנס א"כ כיון דהקילו להציל הנאנס א"כ תו לא בעי לשון שליחות ובזה ניחא הא דמהני כ' המודעא אפילו אחר הזבינא ואי משום שליחות לא הוי מהני כ' המודעא אלא דוקא קודם המכר וכמ"ש בסי' קמ"ו ס"ק ג' דל"מ מחאה בכתב אלא דוקא תוך שלש דכיון דאינו אלא משום שליחות ומשום דהוי דבר שאינו תלוי אלא בו וה"ל כאלו הוא עומד ומיחה אבל אחר שלש אין רשאין לכתוב שמיחה תוך שלש דכה"ג ה"ל מפי כתבם דלשון שליחות תו ל"מ דאינו נאמן אחר שלש וע"ש. וה"ה הכא במודעה לפי טעמא שכתבו האחרונים לכתוב בלשון שליחות לא הוי כ' המודעא אלא דוקא קודם המכר דאחר המכר ל"מ לשון שליחות כיון דהוא עצמו אינו נאמן אח"כ לו' שלא הי' מרוצ' בזביני ואלו מדברי הפוסקים נראה פשוט דמהני כתיבת המודעא אפי' אחר המכר. ובר"ן פ"ב דכתובות מפרש הא דאמרי מודעה ניתן ליכתוב שיכולין לכתוב אחר המכירה ע"ש וכן פשוט בדברי הפוסקים ובזה אינו נאמן הוא עצמו ודוקא קודם המכר הוא דשייך לשון שליחות דה"ל כאלו הוא כותב שאינו רוצה למכור אבל אחר המכר לא. וע"כ במודעא הטעם כדי להציל הנאנס ולא בעינן כלל לשון שליחות וזה ברור ודוק:
ר״ה:ב׳
א
פשרה דינה כמכר והא דכ' בש"ע סי' י"ב דאם הפחידו יכול לחזור בו ע"ש משום דהכא מיירי בדין מסופק שאינו ידוע להיכן נוטה או בדבר שיש בו הכחש' ועסק שבועה ביניהם וה"ל תורת פשרה אבל התם מיירי שהי' הדין ברור בלי שום ספק ואינו בתורת פשרה כלל ומש"ה ה"ל אונס גמור וע' ב"י מ"ש בשם הרשב"א מחודש ח' ומוהרי"ט ח"ד סי' צ"ח:
ר״ה:ג׳
א
לענין זה הוי כמכר. כ' הריב"ש בסי' קצ"ז וז"ל דאע"ג דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני מ"מ לענין זה דינו כמכיר' דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכי דאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו ע"ש:
ר״ה:ד׳
א
יצטרף עדותכם. נרא' דהיינו לשטת תוס' בהא דמהני שלשה כתי עדות לחזקה ולא הוי חצי דבר כיון שראו כל מה שהיו יכולין לראות כמ"ש תוס' במרוב' (דף ע') אבל לשטת הרי"ף טעמא דחזקה דמהני לשלומי פירי ע"פ כת הראשון א"כ הכא ה"ל חצי דבר כיון דמודעא בלא אונס וכן אונס בלא מודעא לאו כלום:
ר״ה:ה׳
א
במתנה אחר גלוי דעת. בפ' חז"ה (דף מ') אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתב בה אנן ידעינן באונסו דפלניא לאו מודעא ופריך מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא וכת' הרמב"ן בחידושיו ז"ל הא דאקשינן בשמעתין אי גיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא איכא למידק עלה בגיטא ומתנתא למה לי מודעא דאונס והא קי"ל שאם אמר לשלוחו קודם שיגיע הגט לידה גט שנתתי לך בטל הוא בטל והרב ר' שמואל ז"ל כתב ודוקא מודעה שיש בה אונס אבל בלא אונס אמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול כיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה ול"מ ביה ביטול קודם אא"כ בטלו אחר כתיבה זה כתב הרב ז"ל ולדעתי יפה כוון והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב שאם אמר כל הגט שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הוא הרי זה בטל וזו הוא מסירת מודעא על הגט וזה ודאי אפשר דמסתמא נימא אונס הוא אבל אם פירש ואמר שאינו אנוס ומבטל לפי שעתו כשר וכדברי הרב ר' שמואל עוד יש לחלק לו' שאם אמר בטל הוא מבוטל אבל אנוס אני אלמלא שנאמן הוא בכך הרי הגט כשר שהרי לא ביטלו בפיו ואפילו חשבת לי' גילוי דעתא הא קי"ל גילוי דעתא לאו מלתא וכ"ש דלאו לגילוי דעת הוא כלל דכיון דלאו אנוס לבטולי בהדיא אלא רוצה לגרש גירושין גמורין ולקלקל עליה בלעז וכדי לצערה הוא אומר הלכך אין פיסולו של גט אלא בשביל שהוא נאמן באונסו עכ"ל. ומדברי הרשב"א והרא"ש והב"י נראה דאפי' ידוע שאינו אונס נמי מהני המודעא ומשום דלא גרע מביטול וסגי בלי אונס כלל ומפרשי הא דפריך אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא היינו מה דגלוי אדעתיה שאינו רוצה בקיומו של גט ומתנה. אלא דהרשב"ם שם והרמב"ן לא ניחא להו לפרש גילוי מילת' דאמר בש"ס היינו על הביטול ומשמע להו הא דפריך גילוי מלתא היינו על האונס ומש"ה קשיא ליה לרמב"ן הא אפי' בלא אונס ה"ל ביטול ולכן צריך לתרץ הא דבעי נאמנות על האונס: ולענ"ד נראה לישב קושיות הרמב"ן לפמ"ש תוס' להקשות דהיכי מהני מודעא בכתב הא ה"ל מפי כתבם ותירצו דמודעא הקילו כדי להציל הנאנס מיד אונסו ע"ש וא"כ אי לאו אונס הוא אלא שרוצה לבטל הגט או המתנה בזה לא הוי מהני מפי כתבם כיון דליתא גבי' תקנת אונס ולזה פריך גילוי מלתא בעלמא שבודאי נאנס ושפיר מהני מפי כתבם ולפ"ז נרא' היכא דידוע שלא נאנס וליכא עדים שיעידו בעל פה אלא מש"כ מודעה בעדים כל כה"ג פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם דליתיה בזה כדי להציל הנאנס וכמ"ש:
ר״ה:ו׳
א
אחד האונס את חבירו. כ' בתשובת חוות יאיר סי' מ' וז"ל כי מה שרוצה שמעון לחזור בו מצד שראובן מסר מודעא על הפשר נרא' אם הי' המודעא מודעא גמורה הי' בזה הדין עם שמעון כי ענין מסירת מודעא היא דמודיע אונסי' ודלא גמר ומקני לחבריה כמבואר בסי' ר"ה בח"מ וא"כ ודאי חבירו האונסו למכור לו הדבר ההיא מצי לחזור בו מצד הדין דהוי מקח טעות דאלו ידע דחבירו מצי אחר זמן לחזור בו וגם הוא לא גמר ויהיב דמי ולא דמי למה דקי"ל בסי' רכ"ז דאין המאנה יכול לחזור בו אם המתאנה רוצה לקיים המקח משום שלא יהא חוטא נשכר שאני התם שבא לישכר מצד החטא והוא מה שאינהו משא"כ כאן שאין ביטול המקח מצד החטא והוא שאונסו שהרי קי"ל תלוהו וזבין זביניה זביני רק מצד מעשה חבירו והוא מסירת המודעא שבזה ביטל כל ענין המכר עכ"ל והנה מה שמחלק דבאונס ליכא צד חטא לפי שתלוהו וזבין זביניה זביני אין זה נראה דודאי חמסן מיקרי אע"ג דיהיב דמי וחבירו נתרצה אלא דאפ"ה זביניה זביני משום דנתרצה. אלא דבעיקר הדין דבריו נכונים דכל שהמוכר מסר מודעא א"כ לא קנה הלוקח כלום וממילא יכול נמי לוקח לחזור כיון שלקח החפץ שלא מדעת בעלים ומאי דקשיא ליה מהאי דסי' רכ"ז דאין מאנה יכול לחזור התם נמי דוקא כל זמן שלא חזר בו המתאנה אבל אם כבר חזר בו המתאנה גם השני יכול לחזור בו וכמבואר בסי' רכ"ז והכא כיון שהמוכר מסר מודעא הרי חזר במקחו כבר א"כ בטל המקח ואין בו תורת מקח כלל ויכול גם הלוקח לחזור:
ר״ה:ז׳
א
מסתמא מסר מודעא. בסמ"ע כתב מוקי העדים בחזקתן דלא היו חותמים אם לא ידעו שהיתה קודם המכירה והב"ח כ' דכיון דספיקא הוא מוקי ארעא בחזקת בעלים הראשונים והמכירה בטילה ע"ש ולפ"ז בפשרה שדינה כמכר אם התובע הוציא מסירת מודעא כזו אוקי ממונא בחזקת הנתבע והפשרה קיימת:
ר״ה:ח׳
א
אי לא ידעינן אונסו. והוה מדברי הרא"ש ומשום דבמכר תלוהו וזבין זביני' זבינא אא"כ מסר מודעא ומש"ה היכא דבטל המודעא הוי תלוהו וזבין המקח קיים אבל במתנה דתלוהו ויהיב לא הוי מתנה אע"ג שביטל המודעא המתנה בטילה כיון דהי' אונס והיכא דלא ידעינן מאונסו ולא הוי ביטול אלא מחמת המודעא לפיכך כשבטל המודעא המתנה קיימת וע"ש. ולפ"ז נראה דלדעת הרשב"ם והרמב"ן דמפרשי בהא הא דפריך אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא היינו דודאי אנוס הי' בדבר דאי לאו אנוס למה יהיב והובא בסק"ה ע"ש א"כ אפי' לא ידעינן מאונסו אמרינן מסתמא אונס הי' בדבר ואפי' בטל המודעא ה"ל תלוהו ויהיב והמתנה בטילה ועיין בדברי הרשב"ם שכת' שם בסוגיא (דף מ') ז"ל אבל הכא אם ברצון נפשו הוא נותן גט ומתנה בלא אונס למה כותב מודעא בחנם לא יתן גט ולא יצטרך למיכתב אלא ודאי אנוס הי' ומש"ה תיקנו בגיטין דלא למיכתב גיטא עד שיבטל הבעל כל המודעות שמסר וכך הוא מפורש בערכין פ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כ"א) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי' מודעא פשיטא לא צריכא דעשיי' וארצי' מ"ד כיון דארצי' בטולי בטליה קמ"ל עד דאמר בטלתי כו' וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו שיתן אמאי קתני עד שיאמר רוצה אני אלא קמ"ל עד דמפרש דבטליה עכ"ל ולפמ"ש תיקשי כיון דודאי אנוס הוא א"כ היכי מהני הביטול מודעא ונראה דהרשב"ם מיירי מהנך גיטין שכופין אותו להוציא וכדמייתי הך דערכין דמיירי שם מאלו שכופין להוציא וה"ל תלוהו וזבין כיון דמחויב ליתן גט וכדאי' שם פ' חז"ה ומש"ה ביטל המודעא ודוק:
ר״ה:ט׳
א
אנסוהו לקנות מ"ש בסי' ט' ס"ק א':
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
מי שאנסוהו כו' אפי' תלוהו עד שמכרו כו' בפריש' כתבתי והוכחתי מל' הרי"ף והרמב"ם והמחבר שס"ל דאפי' לא ראינו וידענו מאונסא דהמוכר כלל וגם נראה דעת המוכר שאינו מכרו ברצון אמרי' כיון דמכרו וקיבל דמים גמרו והקנהו ומכרו מכר ושמל' הטור והרא"ש לא משמע הכי אלא כל שנראה מהמוכר שאינו מכרו ברצון אף שקיבל דמי המקח אין מכרו מכר אם לא שהמכירה היה באונס דאז אמרי' דאגב אונסא וזוזי גמר והקנה להלוקח ע"ש ועמ"ש עוד מזה בסמוך ס"ז:
ב
ולקח דמי המקח. פי' אפי' לא אמר בהדיא מתוך האונס שנתרצה למכור לו מרצון נפשו מ"מ אמרינן כיון דלקח דמי המקח דאגב אונסו וזוזי שקיבל גמר והקנה לו כל שלא מסר מודעא תחלה. ובטור כ' דאפילו לא מנה המעות אלא לקחם והשליכם לכיסו דיש גילוי דעת דבע"כ קיבלם אפ"ה הוה זביני' זביני.
ג
אפי' תלוהו כו' עד שמכרו כו' נקט אונס גדול וגם עובדא היה כן בגמרא ר"ל וכ"ש אונס הקטן ממנו דאינו יכול לבטל המקח ולומר אנוס הייתי:
ד
אע"פ שלא לקח הדמים כו'. פי' אלא יש עדים שהודה בפניהן שקיבל המעות ועכשיו טוען שמעולם לא נתן המעות אלא שהוצרך להודות לו מפני האונס אין שומעין לו דא"כ ה"ל למסור מודעא והחולקין ס"ל כיון דידעי' דאונסי' על המכירה מסתמא אנסוהו גם על ההודאה:
ה
אבל אם נתן לו שטר כו'. פי' זקף דמי המקח בהלואה עליו ונתן למוכר שטר חוב עליו ורוצה ליתן לו דמי המקח שבשטר אפ"ה אמרי' דבשעת מכירה לאגמר להקנותו לו כל שלא קיבל אז מעות מזומנים:
ו
אם מסר מודעא. מודע' הוא ל' ידיעה שמודיע לעדים הענין איך היה וי"מ מודע' ל' יסורים כמ"ש ויודע בהם אנשי סכות ור"ל מוסר יסוריו לעדים ושמחמתן מוכרח למכור ובמתנ' ובמחילה ובגט אע"פ שא"צ להיות יסורין למודעתו וכדלקמן מ"מ כיון דבמכר ובפשר' היא ע"ש יסורין נשאר שם זה עליהם בכולן ועפ"ר:
ז
וצריכין העדים לידע שהוא מוכר כו' ושהוא אנוס כו' הל' משמע דבעי' שיהא ידוע שגם המכירה לא היתה כ"א מחמת אונס שלא גמר והקנה לו ובפרישה כתבתי דלא בעינן כולי האי אלא סגי כשידוע שבא עליו באונס למכרו לו ושאותו אונס לא סר מהמוכר בשעת המכירה ואפשר דע' המחבר ג"כ כן וכ' תחילה שצריכין לידע שהוא מוכר מפני האונס וחזר ופירש דבריו דהיינו שיהא ידוע שהוא אנוס פי' עדיין אנוס כבתחילה מיהו אף על פי שלא ידעו שלא גמר והקנה גם כן סגי בהכי:
ח
אבל במתנה כו' ז"ל הטור ואפינו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן או מוחל מדעתו אין המתנה או המחילה כלום דדוקא לגבי מכר אמרינן כיון שקיבל המעות גמר ומקני משא"כ במתנה ומחילה עכ"ל וכן כתב המחבר בסמוך ס"ו:
ט
פשרה דינה כמכר דכל פשרה היא באה ע"י טענת התובע שאומר שח"ל כך וכך והנתבע טוען שאינו ח"ל כלום נמצא שהפשרה שנעשית ביניהן שכל א' מוותר מטענותיו זה מוחל קצת וזה נותן קצת ה"ל כמין מכירה שזה נותן לו המקח וזה נותן דמים בעד המקח ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ח ס"א דשם מדמה שטר פשרה לשטר מתנה ולא לשטר מכר דשאני התם דתלוי הפסול בדברים הנעשין ונתקיימין ע"י השטר וכמבואר שם ודוק:
י
מתנה שכתוב בה אחריות נכסים כו'. מפני שאין מדרך העולם שהנותן מתנה מקבל עליו אחריות להמקבל ובודאי מכירה היתה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קע"ה סנ"ד בדין מצרנות וכ"כ בריב"ש ודלא כמ"ש בע"ש הטעם ז"ל כיון שכ' לו אחריות ודאי בחנם לא נתן לו אם לא שגם הוא נהנה ממנו הרבה וה"ל כמכר כו' דז"א דא"כ בסתם מתנה אף דלא כ' בה אחריות נמי נימא הכי וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' רל"ה ע"ש והא דכ' הטור והמחבר לקמן ר"ס רמ"ב דאפילו אם קיבל עליו אחריות נכסי' בשטר אינ' מתנה כו' התם מיירי כשידוע היא דאותה המתנה עם כתיבת אחריות נכסים הכל היתה באונס והכא מיירי כשאין ידוע שאנסוהו על כך עמ"ש שם עוד בישוב זה:
יא
אבל אם כופהו ליתן בפחות כו' עד והוי כמו שאנסוהו כו' פירוש כשידוע לב"ד שמכרוהו באונס אז אף אם לא מסר מודעא מכרו בטל כאלו לא קיבל ממנו דמים כלל אלא נתנו לו במתנה באונס אבל אם אין ידוע לב"ד שנאנס ואז צריך למסור מודע' ע"ז כתב מור"ם בהג"ה דלענין זה הוה כמכר כו' ור"ל דאף במתנה אין צריכין עידי מודע' לידע באונס דשאני בזה כיון דעכ"פ נתן לו קצת דמים ונהנה י"ל דלמא גמר והקנהו לו כ"כ שם בריב"ש:
יב
יצטרף עדותכם לבטל כו'. דבעידי אונס לבד אין יכולין לבטל המקח דאמרינן דילמא אגב אונסיה וזוזי גמר להקנותו וכמ"ש בס"א ובעי' שיצטרף לזה עדות שמסר מודעה לפניהן קודם המכירה שאינו מוכרה כ"א מחמת אונס אשר יברר בעדים אפ"כ:
יג
אין שומעין לו דחיישינן לב"ד טועין שיראו בידו כתיבה זו ולא יחקרו אחר עדים שיעידו אם באונס היה כאשר אמר לברר ופסק מור"ם דדוקא לכתחלה חששו לזה אבל אם כבר נכתבה והוא עומד ומברר בעדים מודעתו מודעה:
יד
בד"א שצריך שידע וכו'. ל' הרמב"ם זה כתוב במיימוני מיד אחר סעיף ראשון והמחבר כתב אחר סעיף ראשון עניינים הדומים לו מדברי הטור ושאר המחברים ואח"כ חזר להעתיק דברי הרמב"ם וזהו גרם לו שחזר וכתב מה שכתב כבר וק"ל:
טו
בין בידי ישראל פירוש ולא אמרי' דאין זה מיקרי אונס כיון דיכול לתבעו בדין ישראל ולא עשה ואח"כ למדונו דאפילו אונס ממון חשוב אונס כההיא דשכר פרדסא כ"כ בטור:
טז
ולא היה שט"ח ביד המשכיר פירוש שטר מהשוכר שאין השדה בידו אלא בתורת שכירות ולאחר זמן תחזור השדה לידו דזהו מיקרי שט"ח שכתב בו זכותו וחובתו של כנגדו:
יז
ואחר שאכלו ג"ש דאז היה יכול לטעון לקוח היא בידו ואכלתיהו שני חזקה ואבדתי שטר קניני:
יח
וכפר בו וטוען שהפרדס שלו אח"כ מסר המשכיר מודעא כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שם בפ"י דמכירה וכ' המ"מ עליו ז"ל נתכוון רבינו לומר שהמעשה הנזכר בגמ' כך היה שהעדים לא שמעו ההפחדה אלא שראו הכפירה ואח"כ מסר מודעא ומכר שאם שמעו ההפחדה לא היה כאן אונס שהרי לא היה אפשר למלוה לכפור שכבר שמעו העדים אלו שהודה שהוא ממושכן בידו (וה"ל לתובעו ע"פ עדים אלו ומדלא תבעו ומכר לו עלינו לו' דגמר והקנה) כך שמעתי בכוונת רבינו ונכון הוא עכ"ל ועפ"ז נראה דהכי הוא הצעת דברי הרמב"ם והמחבר שמתחלה כתבו המעשה ללמד ממנו שאונס כזה אף שאין בו אלא אונס ממון אם נתברר שכן היה הוה אונס לבטל המכר אם מסר מודעה ואח"כ כתב לפיכך אם תבעו ללמדינו היאך נתברר זה האונס דהא ודאי העדים לא שמעו ההפחדה דאם שמעו אינו אונס ובודאי גמר להקנותו דאל"כ ה"ל לתבעו בעדי' ששמעו ממנו שאמר אם לא תמכור לי אכבוש את השטר וכמ"ש המ"מ ע"ז כ' לפיכך אם תבעו כו' ור"ל דנודע זה ע"י התביעה שתבעו המשכיר וכפר ואמר התובע לב"ד הריני מוסר מודעה לפני כ' כי אברר שזה שכופר אינו עושה אלא כדי שאמכרנו לו כי כן א"ל תחלה ותוודעו זה שהרי כשארצה למכור לו יתן לי דמי שוייה כשאתן לו שטר מכירה וכשיהיה כן שיחזור ויבא המשכיר לפני הב"ד ויראה שאצל השוכר שטר המכירה שקנאו ממנו אזי יבורר אמיתתו שא"ל תחלה בינו לבינו אם לא תמכרנו אכבוש שטרי ובכה"ג נודע שהוא אנוס ומהני מודעתו לבטל המכירה אבל בלא מסירת מודעה אף שניכר אונסו מ"מ איכא למימר שמ"מ ע"י המעות נתרצה וגמר והקנה וק"ל ונראה שגם הטור שקיצר ולא כתב אלא ריש דברי הרמב"ם (ולא כתב האי "לפיכך "אם "תבעו כו' שכ' הרמב"ם והמחבר) וסיים וכ' עליו דהוי אונס לבטל המקח כוונתו לא שהיו עדים ששמעו שא"ל אם לא תמכרנו לי אכבוש כו' אלא שנתוודע זה ע"י התביעה וכפירה ובסוף קנה וכמ"ש וזה לעד"נ ברור ובע"ש כתב כל' הטור והוסיף וכ' שהטמין עדים אחורי הגדר כו' וכ"כ כדי ליישב קושיות דהמ"מ הנ"ל ולא הועיל כלום דאכתי איכא למימר דלא ה"ל למכרו לו דאם יכבוש המלוה השטר ויטעון לקוחה היא בידי יביא המשכר עדי' שהטמין לו ויעידו ששמעו ממנו שאמר שיכבוש את שטר השכירות וממילא ידעו הב"ד שכן עשה ויוציאו השדה מידו ועד"ר מ"ש עוד מזה ודו"ק:
יט
שהרי הוא חמסן כו'. ל' הרמב"ן בכמה מקומות לכתוב בל' "שהרי ואינו לנתינת טעם אלא ה"ל כאלו כ' "באונס "שהוא "חמסן וכל חמסן נותן דמי' אלא "מפני "שכופה את המוכר למכור שלא מרצונו:
כ
ומ"ש אבל הגוזל והוחזק בגזלן כו' כ"כ המחבר ג"כ לעיל בס"ס קנ"א ושם כתב עליו מור"ם ז"ל די"א דאם לא מסר מודעא מכירתו מכירה כו' ע"ש וכאן לא כ' מור"ם על דברי המחבר שיש חולקין ע"ז ועד"ר שם כתבתי ישוב לזה וגם על דברי הטור שהקשה עליו ג"כ קושיא זו שבש"ס קנ"א כ' פלוגתת הרמב"ם והרא"ש בזה וכאן לא כ' אלא דברי הרמב"ם וכאלו אין חולק עליו וחלקתי דכאן מיירי שהשדה שהוא ידוע שבאה לידו בתורת גזילה וקנאה אח"כ ממנו דבזה הרא"ש מודה כיון שהוחזק גזלן עליה בהיות' כבר בידו אף שאח"כ נתן לו דמי שוויה לא אמרי' דגמר להקנותו משא"כ לעיל בס"ס קנ"א דשם מיירי שנתן לו דמי השדה קודם שבאה לידו בתורת גזילה ואף שגם שם כתב שהוחזק עליה גזלן היינו שכבר יצאה מידו פעם אחת בתורת גזילה ומ"מ כיון שלא חזר ובאה לידו בתורת גזילה אמרי' דגמר והקנהו לו ועד"ר ששם הוכחתי זה מל' הרמב"ם וטור דבהכי איירי ודוק:
כא
ומ"ש כמו שיתבאר ברמב"ם כתוב כמו שביארנו בהל' גזילה והמחבר שינה וכ' כמו שיתבאר וכ"כ בע"ש משום דבסדר הטור הל' גזילה כתובה לקמן מסי' שנ"ט והלאה משא"כ בהל' הרמב"ם שכתב הל' גזילה לפני הל' מכירה הלזה ע"ש אבל לכאורה יותר נראה דט"ס בדברי המחבר וצ"ל כמו שנתבאר דהא עיקרא דדינא זה כתב הט"ו לעיל בסי' קמ"ט וקנ"א ע"ש:
כב
יש להם לחתום הם בעצמ' כו'. רבותא קמ"ל בזה דאע"ג דאין העדי' נאמני' בדיבורם לומר מודעא הי' דברינו כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' מ"ו סל"ו דלא בא דיבורם ומבטל חתימת' מכל מקום כשהן חתומין בשטר מודעא בא אותו שטר בחתימתן הנכתב קודם שטר הקנין ומבטל שטר הקנין אשר חתימתן עליו הנכתב והנחתם אחריו וכ"ש כשעדים אחרי' מעידי' על המודעא שנמסר לפניהן קודם המכירה דמהני:
כג
מאחר דידעי' באונסי' פי' ע"י שטר מודעא זה ידעי' אונסיה דהרי העדי' מעידין ע"ז בהשטר:
כד
מסתמא "מסר מודעא כצ"ל וה"ט דמוקמינן עדי' על החזקה דלא היו חותמין אם לא ידעו שהיתה קודם המכירה.
כה
וכן אם הודה בפניהן כו' עד אינו חייב כו'. בכאן דמסר מודעא דוקא ס"ל להרמב"ם והמחבר דאין הולכין אחר הודאתו משא"כ בס"א דאיירי דלא מסר מודעא שם כתב אע"ג דלא לקח הדמים בפני עדים ור"ל אלא שהודה אזלי' בתר הודאתו לענין זה שהמקח קיים ועד"ר מ"ש מזה בביאור דברי הטור:
כו
הרי המודעא בטיל' דאמרינן אגב אונסיה וזוזי גמר והקנה וכמ"ש לעיל אלא כשמסר מודעא אמרי' דאינו מקח כיון דגילה דעתו שאינו רוצה להקנותו והרי חזר וביטל המודעא והרי כאלו לא מסר מודעא מעולם ועד"ר שם כתבתי דהרי"ף והרמב"ם ורבינו האי והרמ"ה ס"ל דכל שמסר מודעא תחלה אפי' סתם ג"כ לא מהני הביטול מודעא שאח"כ כשידוע שמבטלה מכח אונסא וכמ"ש הטור בשמם אלא שהרא"ש חולק עליהן ולא כב"י דכ' דמודי' הרי"ף והרמב"ם דמהני ביטול מודעא סתם ע"ש והמחבר כאן אזיל לשיטתיה.
כז
לבטל כל מודעי דנפק מגו מודעי כו' דוקא בהאי לישנא צריך לכתוב אבל לא מהני כשכתב בו שמבטל כל מודעות עד עולם דאין בכלל זה ביטול מסירת מודעא שמסר תחלה על ביטול המודעא דאח"כ ועד"מ מיהו גם לסברא קמייתא מהני כשכתוב בשטר הקנין "שפוסל "כל "עדים שיעידו שמסר לפניהן מודעא ועד"מ ובא"ע סי' קלד:
כח
כל זמן דידעינן באונסיה כו'. כבר נתבאר טעמו דבמתנה גילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה בהמתנה מבטל המתנה וה"ה☜ במודה לו בדבר שאינו חייב בו אף שאמר לפני עדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני כך וכך כשידוע שאינו ח"ל אלא שבא לחייב נפשו בטענתיה בהודאתו זו הו"ל כדין מתנה:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
מי שאנסוהו. עסמ"ע ס"ק א' עד כל שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון אף שקיבל דמי המקח וכו' ולכאורה אין ביאור לדברים אלו ולפרש דבריו נראה דבב"ק דף ס"ב ס"פ הכונס מוקי להא דתלוהו וזבין באומר רוצה אני והב"י בטור ובפרישה כתב דהא דקאמר בש"ס דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא דכיון שקיבל המעות בשתיקה הוי כאומר רוצה אני ע"ש ודבריהם דחוקים מאוד דהא בש"ס שם מקשה אהא דאמרת חמסן דיהיב דמי אי דיהיב דמי חמסן קרית לה הא תלוהו וזבין זביני' זבינא ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ולדבריהם דבסתם הוי כאלו אמר רוצ' אני עד שיאמר בפי' איני רוצה קשה הל' מאד דאמר הא דלא אמר רוצה אני והי' לו לומר הא דאמר איני רוצה ועוד תמה במהרש"ך הובא במהרח"ש בקונטרס המודעא והאונס שדברי הח"מ סותרין זא"ז דבפ"ד מה' אישות כתב דבמכר לא בעינן שיאמר רוצה אני ובפ"א מה' גזילה גבי החומד עבדו כתב דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני ועוד תמה שם דלישני בש"ס בב"ב מ"ח הא דהקשה מסקריקון דמיירי בלא אמר רוצה אני. ועוד תמה שם דמאי מקשה בש"ס בב"ק שם אי דיהיב דמי חמסן קרית לי' הא תלוהו וזבין זביני' זבינא דמה בכך דזביניה זבינא מ"מ עבירה היא בידו וחמסן הוא וע' בלח"מ פ"י מה' מכירה שהקשה ג"כ הקושיות האלו עוד הקשה המהרח"ש דהרמב"ם פ"י דמכירה ה"ה כתב וז"ל בד"א באנס שהוא חמסן וכו' משמע דחמסן צריך למסור מודעא ובב"ק שם מוכח דא"צ למסור מודעא. לכן נלפע"ד להכריע דאם אנסו באונס הגוף או באונס ממון כדי למכור ובהאי הנא' שנפטר מהאונס במכירה זו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה וכיון דאמרי חז"ל דאומדנא דמוכח הוא דגמר ומקני שוב אין צריך לאמירתו דהא אנן סהדי דגמר ומקני דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הווין דברים שבלב ג"כ דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין ד' נ' ואפי' להתיר אשת איש מתירין מכח אומדנא זו דאגב אונסא גמר ומגרש ושפיר כתב הב"י דהא דקאמר בש"מ הא דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא דבתלוהו וזבין הוי מן הסתם כאלו אמר רוצה אני משא"כ בחמסן שלא אנסו בשום אונס רק שחטף החפץ ונתן דמיו שלא נפטר משום אונס במכירה זו ולא שייך לומר אגב אונסי' גמר ומקני דהא לא נפטר משום אונס וליכא אומדנא שנתרצה צריך שיאמר רוצה אני בפי' וכשאומר רוצה אני ודאי דעדיף מתלוהו וזבין דבשעת מכירה אינו עושה שוב שום איסור כיון דהמוכר מעצמו נתרצה בלא שום אונס אח"כ דהא לא הי' לו שום אונס לומר רוצה אני ובודאי ברצון גמור זבין ובזה א"ש דלא יסתרו דברי ה"ה זא"ז דבה' אישות גבי תלוהו וזבין כתב ה"ה דלא בעינן שיאמר רוצה אני ומטעם שכתבתי דהא איכא אומדנא דמוכח שנתרצה ובפ"א מה' גזילה דמיירי בחמסן שלא אנסו באונס אחר כתב ה"ה שפיר דבעינן שיאמר רוצה אני וכמש"ל וא"ש ג"כ מה שכתב הרמב"ם פ"י מה' מכירה דבחמסן בעי מודעא ובב"ק שם מוכח דחמסן לא בעי מודעא דברמב"ם שם מיירי באנסו באונס אחר כמבואר שם דאמרינן מן הסתם דנתרצה דמשום אונסא וזוזי גמר ומקני ואף שאמר רוצה אני מ"מ מהני מודעא דמסר מודעא שאמירת רוצה אני הי' ג"כ מחמת פחד האונס ובב"ק שם מיירי בחמסן שלא אנסו בשום אונס דכשלא אמר רוצה אני אפי' בלא מודעא בטל המקח וכשאמר רוצה אני נראה דלא מהני מודעא דמאן אנסו לומר רוצה אני ונראה להביא ראיה דבתלוהו וזבין לא בעינן שיאמר רוצה אני דמקשה בב"ב שם אהא דאמר התם גזלן שמביא ראיה אין מעמידין שדה בידו מאי קמ"ל תנינא לקח מסקריקין וכו' ופי' רשב"ם כיון דבע"ב מיירי בהודה דאי במנה אפי' בגזלן זביני' זבינא וכו' ואי בעי' רוצה אני קשה דאימא דמיירי במנה ולא אמר רוצה אני ולענין שיהי' המקח בטל ור"ה קמ"ל דלא מהני הודאה לענין שמחזיר המעות מטעם דאי לאו דאודי לי וכו' א"ו לא בעינן רוצה אני ונידון הקושיא שהקש' המהרח"ש דמאי מקשה בש"ס אי דיהיב דמי חמסן קרית לי' הא תלוהו וזבין וכו' דילמא אף דזביני' זבינא מ"מ עובר נראה לתרץ דהוכחתו הוא דודאי לא עבר דאי עבר ממילא זבינ' לאו זבינא דהא אמר רבא בתמורה דף ד' דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דהרמב"ם דפסק דעובר אע"ג דמכירתו מכירה הוא מטעם שכתב ה"ה דבשעת מכירה כבר נתרצה שאמר רוצה אני והעבירה הוא החימוד הקודם אבל בשעת מכירה שוב ליכא עבירה כלל כשאמר רוצה אני משא"כ בס"ד דהש"ס דסבר דתלוהו וזבין זביני' זבינא אפי' לא אמר רוצה אני הוכיח שפיר דליכא שום עבירה ביהיב דמי דאלת"ה אי עביד לא מהני ובגט שכתב הרמב"ם דבעינן רוצה אני אף דבש"ס מדמה גט למכיר' ובמכירה לא בעי' רוצה אני בתלוהו וזבין נראה דבש"ס לא מדמה גט למכירה רק לענין גמר ומגרש אבל מ"מ חלוקין הן דבגט בעינן גם שיהיה ריצוי בלב תדע דבפ"ב מה' גירושין ה"ך כתב וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו' אבל מי שתקפו יצ"ה וכו' ובמכירה לא שייך זה כמ"ש בעצמו ומה יתרץ במכירה א"ו דמכירה לא בעינן שיהיה ריצוי בלב משא"כ בגט. ולפי הנ"ל א"ש דברי הסמ"ע וכוונת הסמ"ע הוא כך דמהרי"ף והמחבר משמע דאפי' לא ראינו שאנסו באונס אחר של אונס הגוף או ממון רק זאת ראינו שאינו מוכר ברצון שהו' חוטף בע"כ החפץ ונותן דמיו דאמרינן ג"כ דכיון שמכרו וקיבל דמיו דודאי נתרצה כיון דקיבל דמיו ונתנו לכיסו ובב"ק דאמרי' דכשלא אמר רוצה אני דהמקח בטל מיירי שלא קיבל המוכר בעצמו הדמים רק שהלוקח הטילו בע"כ לתוך כיסו או תיבתו אבל לדעת הרא"ש והטור כל שלא אנסו באונס אחר שחטף החפץ בע"כ או שקיבל דמיו אין המקח קיים אם לא שידוע שאמר רוצה אני דאז ודאי שהמקח קיים דהא לא היה לו שום אונס שנאמר שמחמת אונס אמר רוצה אני ובודאי נתרצה ומשמע ליה להסמ"ע מלשון הרי"ף והרמב"ם שכתבו מי שאנסוהו עד שמכר ואפי' תלוהו וזבין כו' משמע דברישא מיירי דלא אנסו באונס אחר רק שהמכירה היה באונס כגון שחטף או שהרבה עליו ריעים ולא אמר רוצה אני אבל באמת העיקר דבכה"ג אין המקח קיים עד שיאמר רוצה אני כדמוכח מהש"ס ופוסקים וגם לשון הרי"ף והרמב"ם והמחבר יש לפרש כן דמ"ש ואפי' תלוהו היינו דברישא מיירי אפי' באונס קטן של ממון או הכאה ואח"כ כ' דאפי' תלוהו שהוא אונס נפשות המקח קיים אבל בחטף חפץ לכ"ע צריך שיאמר רוצה אני וכן עיקר:
ב
אף ע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים. עסמ"ע סק"ד דהיינו שיש עדים שהודה וטוען שהוצרך להודות מפני האונס אין שומעין לו וכו' וע' ב"י שפי' דהרמב"ם מפרש ארצי ולא ארצי בעדים ולכאורה הוא תמוה דהא בבבא בתרא שם דף מ"ח אמר רבא הילכתא תלוהו וזבין זביניה זבינא ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי (בעדים רק שהודה) אבל ארצי זוזי לא וכו' והילכת' בכולהו זביניה זבינא ואפי' בשדה זו (והיינו אפי' לא ארצי זוזי בעדים רק שהודה) דהא אשה כשדה זו דמי' ואמר אמימר תלוהו וקידש קידושיו קידושין וכו'. ולפ"ד הרמב"ם הא תמוה דמאי ראיה מייתי מקידושין הא בקידושין איכא נתינת מעות דהודאה לא מהני וכן תמה המהרח"ש וגם קושי' התוס' שם בד"ה ואפי' בשדה זו תמוה מאוד דלענין הודאה איזה סברא יש לחלק בין שדה סתם לשדה זו: ונראה ליישב דבב"י בשם הרי"ף הביא עוד פי' בארצי ולא ארצי דהיינו שלא נתן המעות מיד וא"ל תא שקול זוזך וכו' קנה ג"כ דכיון שנתחייב לו מעות בשעת מכירה דמי לנתן לו מעות מזומן. ונראה דהא בהא תליא דהנה קשה על הנך דסברי דהודאה לגזלן לא מהני מטעם דאי לאו דאודי ליה הוי ממטי ליה ולחמרי' לשחוור כמבואר בש"ס וכי לא מהני שום הודאה נגד גזלן אפי' לחייב עצמו וזה לא שמענו מעולם דמה"ת נאמר כך הא לא אנסו על הודאה וע"כ צ"ל דכל הודאה שהוא נוגע לקיום המכירה לא הוי הודאתו הודאה דהא אנסו על המכר ואף שלא ביקש ממנו ההודאה רק שאר קניינים והוא הודה מעצמו מ"מ כיון דגם זה לקיום המקח אמרינן שעשאו בשביל האונס דכן מצינו גבי נדרי אונסין בפ' ארבעה נדרים דמותר אף במה שלא אנסו להדירו כגון בקונס אשתך והוא אומר קונם אשתי ובני וא"כ ה"נ כיון דבעינן לקיום המקח גבי אנוס שיתן ממון דוקא דהא בעינן אונס' וזוזי מש"ה אמרינן דהודאתו שהודה שקיבל המעות היה בשביל אונס שאנסו שיקיים המקח משא"כ אם נאמר דאפי' אנסו למכור ולא נתן לו מיד מעות קנה א"כ תיכף כשמכר נקנה המקח והוא נתחייב לו רק מעות א"כ הודאה זו שקבל המעות אינו שייך לקיום המקח ולא הוי רק כהודה שקיבל ממנו חובו והוא לא אנסו רק על המקח והוא נתחייב לו רק מעות ומהני הודאתו והשת' א"ש לשון הש"ס דארצי זוזי דאמר רבא כולל תרווייהו שיתן מעות בשעת תלי' מכירה דוקא ולא מהני מה שנתחייב לו וגם שיראו נתינת המעות ולא מהני ההודאה וע"ז מסיק הילכתא דאפי' לא ארצי זוזי והיינו דאפי' לא נתן לו בשעת מכירה מעות קנה כשאומר לו תא שקול זוזך וכן נמי קנה כשהודה בשעת מקח שקיבל כבר המעות ומייתי ראיה מקידושי אשה דתלוהו וקידש קידושיו קידושין ואפי' בקידושי שטר מטעם שכתבו התוס' דהחיוב של שאר וכסות שנתחייב חשיב כנתינת כסף אף שלא נתן לו עדיין רק שנתחייב לו א"כ מוכח דה"ה כשמכר לו השדה בקנין המועיל דקנה אף שלא נתן מעות רק שאומר לו תא שקול זוזך דהא במכר שדה בקנין המועיל ממילא הלוקח נתחייב לו מעות תמורת המכר כמו חיוב שאר וכסות שנתחייב כשמקדש והרי המקח קיים והוא נתחייב לו מעות מיד וא"כ ממילא מוכח דגם הודאתו שמודה שכבר קיבל המעות מהני כיון דההודאה לא שייך לקיום המקח ולא הוי רק כהודאת קבלת חובו בעלמא כנ"ל. ולפ"ז גם קושי' התוס' הנ"ל לא קשה דבשדה סתם כיון דמהני אפי' לא נתן תיכף מעות מש"ה גם הודאתו מהני. ולפ"ז נראה דבמקום דלא קנה המקח בלא כסף כגון במכר בשטר דבעינן כסף דוקא וקבלת המעות שייך להקנין אף המחבר מודה דהודאתו לא מהני כיון דההודאה שייך לקיום המקח והוא אנסו על קיום המקח. ונסתפקתי באם תלוהו ואמר לו לך חזק וקני והחזיק שלא בפניו אם נאמר כיון דבשעת אמירת לך חזק לא נתן לו מעות וגם לא נתחייב לו מעות ואח"כ כשהחזיק לא החזיק בפניו לא שייך לומר גמר ומקנה או דבכה"ג שייך ג"כ לומר גמר ומקנה וכעת צ"ע:
ג
אבל הודאתו לחוד לא מהני ואם כתב לו שטר עם אחריות לא הוזכר כאן ויש לומר דסמך עצמו על מ"ש לעיל בסי' קנ"א סעיף נ' בהוחזק בגזלן די"א אם כתב לו אחריות נכסים דקנה ושם מיירי אפי' בהודאה אמנם נראה דתליא במחלוקת של הסמ"ע והט"ז לקמן סעיף ג' במתנה שכתב בו אחריות נכסים דלדעת הסמ"ע שם דדוקא כשידוע שהיה כתיבת אחריות ג"כ באונס לא מהני אבל מן הסתם מהני אחריות ה"ג הדין כן אבל להט"ז שם שכ' דמן הסתם תלינן שהאונס היה ג"כ על אחריות אם לא שידוע שכתיבת אחריות הי' שלא באונס א"כ גם הכא לא מהני כתיבת אחריות בסתם. אך לדעת הט"ז ג"כ צריך לחלק בין הך דסי' קנ"א להך דהכא ונראה דהחילוק הוא דשם כיון דעכשיו לא אנסו כלל רק שאומר שהיה מפחד מחמת שכבר גזלו פעם אחת ומסר נפשו עליו י"ל דבכתיבת אחריות דדמי לשדה אחר אינו ירא מפניו משא"כ הכא דאנסו ותולה אותו גם עכשיו י"ל שאנסו גם על האחריות. וע"ש בט"ז לכשידוע שלא אנסו על האחריות והלוקח כתב אחריות מרצונו דבזה אפילו מסירת מודעה לא מהני כיון דחזינן דכ' לו אחריות מרצונו ע"ש:
ד
ואפי' החזיק כמה שנים עיין ש"ך ס"ק ג' שרימז לתשובת מהר"א ששון שם שכתב שיש לו דין גזלן וזה פשוט אמנם במ"ש שם מסברא באם נמצא מום במקח שחייב ליתן לו ההוצאה אף אם לא השביח ע"ש אישתמיטתיה מ"ש הטור והמחבר בסי' רל"ב סעיף י"ד ע"ש:
ה
ומחזיר הדמים ואף דבסעיף יו"ד פסק דאם מסר מודעה א"צ להחזיר הדמים כשהודה והמחבר פסק בשלא לקח הדמים בפני עדים ומשמע דאף במודה מחזיר הדמים תי' מהרח"ש בקונטרס האונס דבסעיף יו"ד מיירי שמסר מודעה גם על ההודאה להכי דקדק שם וכתב שמסר מודעה על כך והיינו על ההודאה וכאן מיירי שלא מסר מודעה רק על המכר ולא אהודאה ולא מסר מודעה על ההודאה אף שלא ידעינן שאנסו על ההודאה רק שידעינן שאנסו על המכר סגי וא"צ להחזיר שוב הדמים ולדעה הפוסקים שהביא הרב בהג"ה לעיל דהודאה לא מהני אפילו מסירת מודעה א"צ:
ו
וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס עיין סמ"ע סק"ז עד שאותו אונס לא סר מהמוכר וכו' ולפענ"ד הדברים תמוהין מאוד דבהרמב"ן בחי' הביאו ב"י בטור אף שכתב ולמאן דס"ל דבאונס לחוד סגי בעינן שידעו העדים שהיה אנוס בשעת מכירה ובלא"ה חיישינן לשמא נתרצה אח"כ מ"מ כשמסר מודעה כתב בהדיא דשוב לא חיישינן לזה וכן מוכח מדברי הרשב"ם שהביא הב"י וכמו שהוכיח מדבריו המהרח"ש בקונטרס מודעה ואונס ע"ש אף שהמהרח"ש שם כתב גם כן שמדברי הרמב"ם שהן דברי המחבר משמע קצת דבעינן שידעו שהיה אנוס בשעת מכירה מ"מ הא כתב שם שיש לפרש פי' אחר ברמב"ם וגם כתב שכל המפרשים לא סבירא להו כן וא"כ נהי שהרמב"ם ס"ל כן מ"מ בטלו דבריו נגד כל הפוסקים החולקים עליו ואפי' התירו מהאונס ואח"כ מכר כתב במהרי"ק הביאו הב"י באה"ע סי' קל"ד דכל שי"ל שעדיין מפחד מאותו אונס מיקרי אונס אם לא שנשתנה האונס קצת דהיינו שתש כחו של האנס קצת וגם מעשים בכל יום שמכשירין שטרי מודעות שנכתבו מקדם לשטר מכירה ולפ"ד הסמ"ע הן פסולין דאימר בשעת מכירה נתרצו וגם לפע"ד הסמ"ע היו צריכין לכתוב בשטר מודעה שיודעין שהיה אונס בשעת מכירה דוקא כמו שהצריך הרמב"ן בשטר מודעה שנכתב לראיה על האונס לבד כשלא היחה שם מסירת מודעה ואליבא דרבא לשיטת הרמב"ן ועיין בב"י ואנו לא נוהגין הכי. לכן נראה שגם כוונת הסמ"ע הוא כך במ"ש שאותו אונס לא סר מהמוכר כוונתו שלא נעשה תש כוחו בתוך הזמן: ועש"ך סק"ד שכתב שבתשובת דברי ריבות סי' שי"א פסק פסק תמוה ויש ט"ס בהעתקת הש"ך דבריו וכצ"ל דלא הוי מתנה כיון שהוא באונס וכן הוא בתשובה שם והנה המעשה בתשובה כך היה שיהודי אחד היה חייב לעכו"ם מעות ולא היה לו מה לפרוע ואמר העכו"ם שימתין לו עוד שנה רק שיתן לו ריבית ומחמת פחד העכו"ם המציק נתרצה לו על הריבית כך וכך ואח"כ היה צריך היהודי לאיזה טובה מהעכו"ם ולא רצה לעשות לו עד שיתן לו שט"ח על הקרן והריבית בכולל ואח"כ מכר השט"ח ליהודי אחר ותובע ממנו היהודי זה הקרן והריבית ופסק שם כיון שריבית מתנה היא ולא נתרצה לו רק מחמת האונס אין לו חיוב והנה לכאורה דין ברור הוא דכיון שמעיקרא היה החוב בלא ריבית ועתה שאין לו לשלם ודאי דהריבית ששם עליו מחמת אונס הוא דכשאין לו אין עליו חיוב ואפי' נתרצה לו מחמת אונס הוי כתלוהו ויהיב ואפשר שמה שכ' הש"ך שהוא פסק תמוה הוא כיון שנתן לו אחר כך שט"ח היה בעד איזה טובה שעשה לו העכו"ם הוי כזביני א"נ הש"ך הבין בדברי התשובה שגם מתחלה היה החוב בריבית והריבית הן חוב ברור על היהודי עוד רימז הש"ך לתשובת אלשיך סי' ע"א וכוונתו שכתב שם דאף שהעדים כתבו והכרנו באונסה וע"פ האונס שהגידו לפנינו ראינו שאין זה נקרא אונס העדים נאמנין ולא מיקרי חוזרין ומגידין דעבידי עדים דטעו בכה"ג למחשבי' אונס:
ז
אבל במתנה עסמ"ע ס"ק ח' דאפי' אינו אונס כלל מהני ע"ש אבל הרשב"ם ותוספות ושאר הרבה פוסקים סוברים דהא דמהני במתנה אפילו בלא הכרת האונס הוא מטעם דאמרינן ודאי נאנס דאי לא נאנס למה לו ליתן גט ומתנה ולמסור מודעא אלא ודאי אנוס הוא ע"ש בדבריהם ובב"י שהביאם ולכאורה קשה דא"כ אמאי מהני ביטול מודעא אפילו כשמבטל מודעא עד עולם בשלמא במכר דבעינן תרוייהו אונס ומודעא כיון שמבטל המודעא אתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון ונשאר אונס בלא מודעא ותלוהו וזבין זביניה זביני אבל בגיטא או מתנתא דבחדא סגי לבטל או באונס או במודעא וכיון שמסר מודעא ודאי אנוס הוא כמ"ש הרשב"ם א"כ מאי מהני הביטול נהי דאתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון מ"מ נשאר האונס תלוהו ויהיב לאו כלום הוא אמנם אחר העיון לק"מ דהא איכא במתנה גוונא דאף דאיכא אונס מ"מ בעינן מודעא כגון בהאי דמייתי שם בש"ס דף מ"ם בהאי גברא דאזיל לקידושי איתתא ואמרה לי' אי כתבת לי לכולהו ניכסך הוינא לך כו' מודעא לחברתה כו' ואונסא כי האי לא מבטל ליה למתנתא דהא אונסא דנפשיה הוא וע"כ אף הרשב"ם מודה דבמתנה אונסא דנפשיה עם מודעא מבטלתיה להמתנה ולגט דנהי דאית לן הוכחה שבודאי נאנס דאל"כ למה הי' לו ליתן גט ומתנה ולמסור מודעא מ"מ אפשר שהיא אונסא דנפשא רק דאפילו אונסא דנפשא ומודעא ג"כ מבטלת וכדמוכח בש"ס שם בהדיא כנ"ל מש"ה כשמבטל מודעא מהני כיון דאין כאן מודעא ואין לנו מהמודעא הוכחה יותר מאונסא דנפשיה ואונסא דנפשיה בלא מודעא לאו כלום הוא אפי' במתנה ולפ"ז צ"ל דמ"ש התוס' שם בד"ה מחאה בפני שנים דהא דכתבינן מודעא שלא מדעת שהוא מתקנת חכמים כדי להציל הנאנס ואף במודעא דבמתנה אין לנו הוכחה רק מאונסא דנפשיה ובזה לא שייך להציל הנאנס כמו בעובדא דמייתי התם בהאי גברא דאזיל לקדושי איתתא דודאי לא שייך בזה להציל הנאנס וע"כ צ"ל שתקנה התקינו רבנן במודעא ותקנה כוללת היה לכתוב מודעא שלא מדעת וראיתי בקצה"ח דאם ידעינן שלא נאנס דאין כותבין ודוקא בסתם כותבין מטעם דאמרינן ודאי נאנס וכמ"ש הרשב"ם וניחא וכמש"ל. וכן כתב שם לדעת הרשב"ם לא מהני ביטול מודעא בגט ובמתנה והא ודאי ליתא וכמבואר בכל הפוסקים באה"ע אלא מ"ש הוא נכון:
ח
מתנה או מחילה. וה"ה דאונס בלא מודעא מבטל המתנה דתלוהו ויהיב לא הוי מתנה אמנם זה דוקא כשאנסו בפי' ליתן לו מתנה זו אבל אם אנסו סתם והוא נתן לו מתנה זו להיפטר מהאונס תלוי בשני תירוצים שתי' הב"י בשם הרשב"ם על הך דסיקריקון בגיטין דבהרוגי מלחמה המקח קיים אף שלא קיבל דמים דקשה דהא תלוהו ויהיב הוא ותי' ב' תירוצים. א' דשם לא היה האונס על המתנה רק הוא נתן מתנה בעצמו להיפטר מהאונס ובזה הוי מתנה. תירץ ב' הואיל והפקירם המלך להריגה ואינן מקוים לשוב לנחלתם עוד עיין שם: ובהרח"ש בקונטרס מודעא ואונס מסיק כתי' הראשון ולכך באנסוהו ונתן מעצמו מתנה להיפטר מהאונס הוי מתנה אבל כשמסר מודעא המתנה בטילה ע"ש וכן הדין במכירה כשאנסו סתם וידוע כשימכור לו יפטרנו מהאונס נתבטל המכר כשמסר מודעא וזה דוקא במתנה שהגיע לידו אמרינן גמר והקנה אבל אם נתן שט"ח על עצמו במתנה כדי להיפטר מאונס שאנסו סתם פטור דלא שייך בזה גמר והקנה כיון שעדיין לא נתן לו המעות ועיין במהרח"ש בקונטרס מודעא ואונס:
ט
פשרה דינה כמכר עמ"ש מהרי"ט חלק ד' סי' צ"ח דדוקא בדין מסופק הוי כמכר לענין זה דאונס בלא מודעא לא מהני אבל בדין ברור שהנתבע פטור והוא כפהו להתפשר עמו הוי כתלוהו ויחיב וכן מבואר בתשובת הרשב"א שהביא הב"י סוף סי' זה ע"ש ואין להקשות דאפי' בדין מסופק כל שנתברר ע"פ ב"ד דהדין עמו להוי כמחילה בטעות כמו לעיל בסי' י"ב בנתפשר עמו ובאו עדים אח"כ דהוי פשרה בטעות דזה אינו דלא מיבעיא לדעת הרא"ש בב"מ דף ס"ו שכתב דדוקא גבי אונאה דלא ידע כלל אי נותן לו משלו לא הוי מחילה אבל כשיודע שנותן לו משלו רק שטועה בדין הוי מחילה ודאי דהכא ג"כ הוי מחילה אלא אפי' לדעת התוס' שם דס"ל דבכל גוונא מחילה בטעות לא הוי מחילה דדוקא במכר דשלב"ל מהני מחילה בטעות משום דניחא ליה למיקם בהימנותא מ"מ נראה דהכא שאני כיון דמתחילה נסתפק לו וקנה הספק ואדעתא דהכי נחית לקנות הספק חשיב זביני ולא הוי פשרה בטעות ומ"מ נראה דדוקא באנסו לפשר עמו סתם ולא כפהו על הסך בשעה שכפה לפשר רק שנתפשרו מעצמם אח"כ והנאנס פסק סך הפשר בלא כפי' מהני אבל כשכפה אותו על סך הפשר כגון שלא פטרו מהאונס עד שנתרצה בהסך שאמר האנס ודאי לא מהני דהא אפי' במכר כשכפוהו על הסך נתבטל המכר כמבואר בסעי' ד' ע"ש ואם הפשר היה מחמת הכחשה כגון ראובן שתובע לשמעון ק' ושמעון כפר ונתפשר בחמשים אז אם אח"כ באו עדים ודאי נתבטל הפשר כמבואר לעיל בסי' י"ב וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו הב"י בטור ס"ס זה מתרי טעמא דהוי פשרה בטעות וגם פשרה באונס דמחמת אונס הכפירה הוכרח לפשר ולא חשיב זוזי דלא הוי רק כהחזיר מקצת גזילה ונראה דכן הדין כשהודה הנתבע אח"כ על כל סך ג"כ נתבטל הפשר דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי אבל אם לא הודה רק על הסך שנתפשר עמו כגון שתבעו ק' וכפר ונתפשר בנ' ואחר כך הודה על נ' ועכשיו רוצה התובע להשביע על הנ' של הכפירה באמרו שלא מחל לו השבועה רק משום אונס הכפירה מבואר מדברי הרא"ש בתשובה כלל ע"ב סי' ח' דהפשרה קיים דזה לא הוי הכרח האונס דאימר האמת כך הוא רק מחמת שזה תבע יותר כפר לו וכשנתרצה על הסך כפי האמת הודה לו ע"ש ברא"ש ואף שיש קצת לגמגם דמה"ת יהיה פשרה זו נידון בדין מכירה כיון דהודה לו א"כ לא קיבל שום זוזי דהא שלו מהדר ליה וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' י"ב דכל שלא מחזיר לו רק שלו לא חשיב זביני א"כ ה"נ במאי נפטר מהשבועה מאותן העשרים כיון דלא נתן לו רק השמונים שהיה חייב לו באמת וא"כ מחילת השבוע' דמי למתנה דמהני מודעא לחוד ונראה דדעת הרא"ש כל שאינו ידוע לו שהוא מתנה באמת שאפשר שנתרצה בשמונים מחמת שהאמת הוא כך שאינו חייב לו יותר לכך לא מבטלין הקנין: ולולי דמסתפינ' הייתי או' כיון דעיקר הדין דפשרה הוא כמתנה הוא מהרמב"ם שהוא בלשון המחבר והרמב"ם והמחבר לא הזכירו זה רק נגד מודעא בלא אונס הייתי או' דאפי' בפשרה בדין מסופק אינו כמכר רק לענין מודעא בלא אונס מטעם דל"מ לדעת הרשב"ם שכתב הטעם דבמתנה מוכח שהוא אונס ממילא בפשרה ליכא הוכחה די"ל דעושה כן דאם יתוודע לו דהדין עמו יתבטל הפשר ואם הדין עם שכנגדו יתקיים הפשר אך אפילו לדעת שאר פוסקים אינו מן הדין שיפשר עצמו וימסור מודעה שיהיה הברירה בידו לחזור בו אם ירצה ושכנגדו לא יהיה יכול לחזור בו אבל לענין אונס בלא מודעא דהטעם דבזביני קיים משום דגמר ומקנה אגב אונסא וזוזי משא"כ בפשרה יכול חלה לו' לדידי היה הדין ברור שהדין עמי וממילא לא הוי רק כהחזיר מקצת הגזילה כמ"ש הרשב"א הנ"ל הביאו הב"י בסי' י"ב רק כיון שמהרי"ט ושאר פוסקים כתבו דבדין שאינו ברור פשרה כמכר אפי' לענין אונס בלא מודעא בטלה דעתו ומ"מ כל שי"ל שידע הדין ולא נתפשר רק מחמת האונס יש לבטל הפשר ועש"ך סק"ה מה שהביא בשם תשובת רשד"ם אין ספרו תחת ידי והוא תמוה ומ"ש בשם בדק הבית באחד שנשבע וכו' כ' הש"ך וז"ל ור"ל דבשעת שבוע' אמר וכו' והוא תמוה ונ"ל שהוא ט"ס וכצ"ל דבשעת מתנה אמר וכו' וכוונתו שהיה קשה לו דמה בכך שאמר שמפני חיוב שבועה הוא נותן הא ודאי כשנותן מפני חיוב שבועה מתנה הוא דהא כופין אותו לקיים שבועתו ובודאי כשאינו רוצה לעבור על השבועה ונותן בפי' מתנה הוי מתנה ולכך פי' הש"ך דמיירי שאמר בפי' שאינו נותן לו וכו' פי' שאינו מקנה לו ברצונו וכל זמן שאינו מקנה לו ברצון לא נקנית לי ונפקא מיניה דכ"ז שלא נקנה המתנה להמקבל יכול הנותן לשאול על נדרו משא"כ כשכבר נקנה להמקבל לא מהני שאלה ולכך כשמסר מודעא ושאל על שבועתו מחוייב להחזיר לו המתנה ובגוף הדין אי שבועה או קנס חשיב אונס לענין מתנה כשלא מסר מודעא מחמת שהאונס זה הביאו על עצמו נראה דאף בגט חשיב ליה אונס כשמתחרט והוי בכלל גט מעושה להרבה פוסקים באה"ע סי' קל"ד דמ"מ כמתנה נראה כיון שאמר רוצה אני הוי מתנה משא"כ בגט דבעינן דוקא ריצוי בלב כמבואר ברמב"ם פרק כ' מה' גירושין ועמש"ל בסק"א לדבריו ולכך חיישי' שמא בלבו לא ניחא ליה ואינו נותן הגט רק מפני חומר השבועה או הקנס כיון דלא שייך כאן הטעם שכתב הרמב"ם דשם כיון דמצוה לשמוע דברי חכמי' אמרינן דודאי גם בלבו ניחא ליה כמ"ש הרמב"ם שם משא"כ כשעושה משום קנס ושבועה י"ל דבלבו לא ניחא ליה ולכך מחמירין הפוסקים משא"כ במתנה כשאו' רוצה אני לא משגיחין מה שבלבו לא ניחא ליה:
י
אבל במטלטלין מוכח מדברי הפוסקים שהביא הב"י דאפי' ידע בשעת מכירה מהאונאה ואפילו שהה בכדי שיראה מכל מקום אין מכירתו מכירה דלא אמרינן אגב זוזי גמר והקנה רק אם היה שיעור ראוי להתרצות אבל בשיעור שאין ראוי להתרצות לא אמרינן וכ"כ המהרח"ש בהדיא:
יא
מיהו כבר נכתבה ואף דלא תיקנו חכמים לכתוב מודעא כי האי מ"מ לא גרע משטר שלא נכתב כתיקון חכמים הכשר ולא הוי מפי כתבם כמו שמסיק הש"ך בסי' ל"ט סק"ט ועל עיקר דין שכתב המחבר תמה המהרח"ש דהא קיי"ל בכמה דוכתי דלא חיישינן לב"ד טועין:
יב
דעביד איניש דגזים הנה לכאורה לפי מה דמשמע בדברי מהרי"ט בתשובה שם לפי מה שמפרש דברי הרא"ש בתשובה שם דכשמסר מודעא והראה לעדים שמחשיבו באונס דמקרי אונס וכ"כ המהרח"ש בד' י"ג ע"ב ע"ש ואם כן תימה על הרב כיון דהכא במכר מיירי כדמייתי עלה מעשה דפרדיסא דמיירי בזביני וע"כ במסר מודעא מיירי וא"כ אף המהרי"ק מודה עוד הביא במהרח"ש שם בד' י"ג ע"ב דאם הפחידו להביא בערכאות של גוים דלכ"ע לא הוי אונס דדוקא במפחידו בדבר דברי היזיקא כגון במלשינות וכיוצא אבל ערכאות לא ברי היזיקא שלא כל המביאים בערכאות נוצחים וכמה עשו ולא הצליחו ע"ש:
יג
וטוען שהפרדס שלו עסמ"ע ס"ק י"ח שהקשה על הע"ש שתי' דמיירי שהטמין עדים אחורי הגדר דא"כ יביא עדים ששמעו בהטמנה וכו' ועיין בפתיחה לסי' זה בד"ה רבה ורב יוסף מה שכתבתי לפרש דברי הנימוקי יוסף וא"ש דברי הע"ש דהא קיי"ל כאביי ורבא בב"מ דף מ"ז דאמרי תרווייהו דכתבינן מודעא אפי' עלי ועליך עיין שם ברשב"ם דאפי' ציית דינא דאימר לא היה הב"ד מזומן והוא היה צריך למעות תיכף ועיין בב"י כאן ובמרח"ש בקונטרס מודעא ואונס שפסקו כן להלכ' וא"כ א"ש דברי הע"ש דהא דהי' קשה להם לרשב"ם ושאר פוסקים דאם שמעו העדים כשאמר אי לא מזדבנית לי אכבוש לשטר משכנתא וכו' יביא העדים לב"ד עיקר קושייתם הוא על דבריו של האנס דאם או' כן לפני העדים מה תועלת הוא לו להאנס כמה שכובש השטר משכנתא כיון שהעדים יודעין מזה לכן תי' הע"ש דמיירי שהטמין העדים אחורי הגדר והא ודאי דלא קשה מידי מה שהקשה הסמ"ע דהמודעא לאו כלום הוא כיון דמצי לתבוע אותו בב"ד על פי העדים ששמעו זה דזה אינו דהא כותבין מודעא אפילו אמאן דציית דינא משום דאימר אין הב"ד מזומן כמ"ש הרשב"ם או משום דאי בעי לא ציית כמ"ש הרמב"ן ולענין דינא עיין בחידושים ס"ק י"ט:
יד
והם הם עידי המודעא משמע דהביטול מקח הוא מטעם אונס ומודעא וקשה לי דהא בלא"ה המקח בטל דהא במטלטלין כה"ג אם גזל מטלטלין או אפילו בפיקדון דכפריה אין הנגזל ולא המפקיד יכול לקנותן שוב דמטלטלין דכפריה הוי כגזילה ובגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו ועיין בב"ש באה"ע סי' ך"ח ס"ק ט"ז שכתב בשם השארית יוסף דאפילו לגזלן עצמו או לנפקד עצמו א"י להקנות ע"ש ומבואר בב"מ דף ז' דאפילו בקרקע כל ממון שא"י להוציאו בדיינין אם הקדישה אינה מקודשת ועיין רש"י שם דהיינו שאין לו עדים וא"כ הכא שהיה טוען לקוח הוא בידו והלה אין לו עדים ממילא א"י להקנותן אפילו להגזלן כמו במטלטלין וא"כ מוכח כדעת הב"ש שם דלגזלן עצמו יכול להקנות:
טו
הגוזל והוחזק בגזלן עסמ"ע ס"ק כ' וע' פרישה שכתב די"ל דהרמב"ם מיירי שגזל ואחר כך מכרה להגזלן בעודה תחת ידו. ונראה דלפי זה לא קשה מה שתמהו הכל על הרמב"ם מהא דאמר בש"ס דר"ה לית לי' דרב ביבי הא רב ביבי מיירי בגזלן ולפי דעתו הפרישה לא קשה דהרמב"ם כ' דין זה וסברא דהא לא שייך לו' אגב אונסא וזוזי דהא לא נפטר משום אונס אחר וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף מ' דהיכא דליכא אונס רק מהאי מיהו לא בעי מסירת מודעא משא"כ רב הונא ורב ביבי ע"כ מיירי אפילו בגזלן שהוחזק גזלן על עסקי נפשות דאי בהוחזק גזלן על שדה זו א"כ אמאי אמר אין ראייתו ראיה הא עכ"פ אחריות מהני ועוד דהא קי"ל אחריות ט"ס וא"כ אפילו שטר מהני כמ"ש התוס' שם ועוד דהא קאי על דמתניתין דמיירי אפי' בגזלן על עסקי נפשות ובזה שייך שפיר לו' אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה וכיון דמסיים רב ביבי קרקע אין לו מוכח שפיר דר"ה לית ליה דרב ביבי ולפ"ז נראה דאפילו הוא כבר ת"י הגזלן ואנוס ליה באונסא דאחרינא למכור לו דקנה בשלא מסר מודעא וכ"כ הרמב"ן שם וז"ל אבל היכא דאנסי' באונסי' דממונא אחריני ואפילו גזלה נמי האי מידי ובתר הכי זבני' ניהלי' דגמר ומקני אף דהרמב"ן ג"כ ס"ל כהרמב"ם דבגזל האי מידי וזבין לי' דלא בעי מסירת מודעא ואפ"ה באנסו גם באונס אחריני מודה דקנה כשלא מסר מודע':
טז
מאחר דידעינן באונסי' עסמ"ע ס"ק ך"ג שכתב וז"ל פי' ע"י שטר מודעא זו ידעינן האונס וכו' נראה דלאו דוקא דאפילו ידעינן האונס מעדים אחרים מבטלין המקח בצירוף מודעא זו דבזה ג"כ שייך דטעם שכתב הסמ"ע ס"ק כ"ד וע"ש:
יז
דידעינן באונסי' עסמ"ע ס"ק כ"ח הטעם דבמתנה בגילוי דעת סגי והוא תמוה מאוד דהמודעא כבר נתבטל בהביטול רק הטעם הוא נהי דהמודעא נתבטל מ"מ במתנה האונס בלא מודעא מבטל המתנה עוד כתב הסמ"ע במודה בידוע שאינו חייב לו רק שבא להתחייב עצמו הוי כמתנה ומשמע מדבריו דבמודה שחייב לו מכבר וא"י אם הוא אמת שחייב לו שאין המודעא בלא אונס מבטל. ולפמ"ש בפתיחת בד"ה ועיין מהרח"ש נראה דגם בכה"ג מבטל מודעא בלא אונס מטעם שכתב הרשב"ם דאיכא הוכחה שנאנס דאל"כ למה לו להודות ועוד כיון דגילה דעתו מקודם במסירת מודעא שאינו מודה רק מפני האונס אין זה הודאה גמורה:
יח
אנסוהו לקנות אבל אנסוהו למכור אף שאנסוהו לקבל חילוף המכיר' מטלטלין כמו דאמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה ה"נ אמרינן אגב אונסא ושוה כסף גמר ומקני דהא יכול למכור השוה כסף בעד מעות והוי כקיבל דמים ואין לומר הא הנאנס לא קנה החפץ שנתן לו האונס בחליפין דהא אנסוהו לקנות לא קנה וא"כ גם האנס לא יקנה דזה אינו דכל המוכר בעד שוה כסף בתורת דמים אין לו קנין בגוף החפץ רק שנעשה בחיוב על הלוקח כמבואר בב"מ ד' מ"ה דהזהב מחייב את הכסף ועיין בסי' ר"נ סעיף ג' בט"ז שם וכיון דאין להנאנס קנין בגוף החפץ ל"ש גבי' לומר אנסוהו לקנות רק אנסוהו למכור דגמר ומקני: ולפ"ז אם האנס ייחד לו החפץ ואנסו ואמר לו מכור לי באלו דאז דין חליפין יש לו כמבואר בסי' ר"ג מש"ה כמו שהנאנס אינו קונה החפץ דהוי אנסוהו לקנות גם האנס אינו קונה וכעין שאמרו בסי' ר"ג. ועוד נראה דאפי' נתן לו האנס רק משכון בעד הדמים קנה דהא אפילו נתחייב לו הדמים קנה להרבה פוסקים כמבואר בסעיף א' בהג"ה ובנתן משכון נראה דכ"ע מודים דהוי כקיבל זוזי ועיין באה"ע סימן מ"ב שהביא דעת האומר גבי תלוהו וקדיש דמקודשת מטעם דאנסוהו לקנות ג"כ קונה והה"מ והב"ש שם תמהו אמאי לא הביא דיעה זו בח"מ כאן ונראה דרק משום חומרא דקידושין הביא דיעה זו בקידושין ונראה דהמאנס את חבירו לקנות אף שהלוקח יכול לבטל המקח מ"מ המאנס א"י לבטל המקח דדמי להא דסי' ר' סעיף י"א דאין המוכר יכול לחזור בו וה"נ הוי כתולה הקנין ברצון הקונה:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
מי שאנסוהו ע"ב דכשאנסוהו באונס אחר באונס הגוף או בממון אפי' לא אמר רוצה אני המקח קיים כיון שיש אומדנא דמוכח דמחמת שנפטר מאונס ומקבל זוזי גמר ומקנה אבל בחמסן שחטף החפץ ונתן דמים ולא אנסו באונס אחר דליכא אומדנא דמוכח אין המקח קיים עד שיאמר רוצ' אני וכשאמר רוצה אני אפי' מודע' לא מהני דהא לא אנסו בשום אונס בודאי נתרצה באמירת רוצה אני ובגט מעושה בדין אף דדמי למכירה בעינן רוצה אני דוקא משום דבעינן ריצוי בלב:
ב
ולקח דמי המקח ואפי' לא מנה המעות אלא לקחם והשליכם לכיסו דנרא' דבע"כ קבלם אפ"ה הוי זבינא (סמ"ע):
ג
שלא לקח הדמים פי' רק הודה בפניהם שקיבל המעות אינו נאמן לומר שמפני האונס הודה דא"כ היה לו למסור מודע' והחולקים סבירא להו דכיון דידעינן שנאנס במכירה מסתמא נאנס ג"כ בהודאה (סמ"ע):
ד
שטר עליו. פי' שזקף דמי המקח במלוה ונתן שט"ח על הדמי' (סמ"ע) והש"ך כתב דשטר פירושו שטר קנין ולכך אפי' לא זקף דמי המקח בשט"ח רק בע"פ ג"כ קנה לדעת החולקים וע"ב דהא בהא תליא דמאן דס"ל דזקיפת מלוה לא מהני וא"כ הודאתו על קבלת הדמים מהני לגוף הקנין ולכך לא הוי הודאה דכיון שנאנסו לקיים הקנין לכך הוכרח להודות לו ומאן דס"ל דבזקיפת מלוה ג"כ המקח קיים הודאת קבלת דמים שלו הוי כהודאת קבלה על חוב אחר דמהני אפי' נגד הגזלן ואם כתב לו שטר עם אחריות תלי' במחלוקת הסמ"ע והט"ז סעיף ג' להסמ"ע שם מהני אחריות אם לא שידוע שאנסו גם על החחריות ולהט"ז שם צריך שיהיה ידוע שכתיבת אחריות היה שלא באונס ואם אנסו עד שאמר לו לך חזק וקני ואח"כ החזיק שלא בפניו וגם לא נתן לו מעות עדיין צ"ע אי מהני אפי' לדעת החולקים:
ה
מודעא הוא לשון ידיעה שמודיע לעדים א"נ מודעא הוא לשון יסורים כמו ויודע בהם אנשי סוכות כלומר מוסר יסוריו לעדים ובמתנה אף שא"צ אונס מ"מ נשאר שם מודעא עליו (סמ"ע):
ו
ואפי' החזיק ואם בנה בו הלוקח והשביח דינו כגזלן שהשביח ש"ך:
ז
ומחזיר הדמים אף המחבר מיירי שלא לקח הדמים בעדים רק שהודה מ"מ מחזיר הדמים כיון שלא מסר מודעא רק על המכר ולקמן בסעיף י' מיירי שמסר מודעא גם על ההודאה לכך פסק שם דא"צ להחזיר הדמים ולדעת הרב בהג"ה לא מהני הודאה אפי' לא מסר מודעא:
ח
וצריכים העדים לידע ע"כ דכשמסר מודעא אף שלא ראו העדים האונס בשעת המכירה רק קודם המכירה ויודעים שכח האנס לא נשתנה בשעת המכירה סגי ובמתנה כשלא מסר מודעא להרמב"ן ב"מ דף מ בעינן שידע' העדים שהאונס היה בשעת מתנה ולדעת המהרי"ק שהביא באה"ע סי' קל"ד לא בעינן רק שידעו שלא נשתנ' כחו של האנס בשעת המתנה ועש"ך דמי שחייב לחבירו והמלוה מכר לו שדה ומסר מודעא שאינו מוכר לו רק כדי שיהיה יכול למשכנו דצ"ע אי מהני מסירת מודעא לבטל המכר דאפשר דלא מהני רק כדי שלא להפסיד חובו וע"ב דאם ישראל היה חייב לעכו"ם מעות בלא ריבית ולא היה לו מה לשלם ואנסו העכו"ם עד שהוכרח ליתן לו ריבית כדי להמתין לו ואח"כ מכר העכו"ם החוב לישראל א"י לגבות ממנו הריבית דהריבית כמתנה הוא דכשאין לו לשלם אין חייב ליתן לו הריבית כיון שבשעת הלוא' לא פסק לו ריבית רק אח"כ מחמת אונס דבאונס בלא מודעא סגי לבטל המתנ' אם לא שבשעה שנתן הישראל שטר על הריבית לעכו"ם היה בריצוי גמור מחמת שעש' לו העכו"ם שום טובה א"נ שבשעת הלואה מיד נתחייב לו בריבית אעפ"י שאין לו לשלם אח"כ חל חיוב הריבית על הישראל וממילא כשמכר העכו"ם לישראל מחויב ליתן הריבית לישראל:
ט
אנו העדים ידענו. פסק בתשובות ר"מ אלשיך דאם העדים כתבו והכרנו האונס ואח"כ מגידין האונס לפני ב"ד שזה לא חשיב אונס העדים נאמנים במה שמגידין לפני הב"ד והמקח קיים ולא מיקרי חוזרין ומגידין דעבידי עדים דטעי בכה"ג:
י
אבל במתנה או מחילה. הטעם דבמתנה כשמגלה דעתו שאינו נותן לו מדעתו סגי (סמ"ע) ☜ וה"ה דאונס בלא מודעא מבטל המתנה ודוקא כשאנסו בפי' ליתן לו מתנה אבל אם אנסו סתם ולא נתן לו המתנה כדי ליפטר מהאונס הוי מתנה אבל כשמסר מודעא אפי' במקח כה"ג נתבטל המכר ואם אנסו ונתן לו שטר חוב כדי ליפטר מהאונס בטל השט"ח דלא שייך גמר והקנה כיון שעדיין לא נתן לו המעות ואפי' לא מסר מודעא המתנה של השט"ח בטל:
יא
פשרה דינה כמכר. דבפשרה כ"א מוותר מטענותיו מעט דמי למכר שמקבל דמים ול"ד להא דסי' פ"ח דמדמה שטר פשרה לשטר מתנה דשא"ה דהפסול תלוי בדבר שנתקיים ע"י השטר (סמ"ע) ☜ וע"ב דאם הפשרה הוא מחמת דין מסופק בעינן תרווייהו לבטולי אונס ומודעא אבל אונס לבד או מודעא לבד לא מבטלתו דדמי למכר אבל כשהדין ברור עם אחד מהם ואנסו השני לפשר עמו דמי למתנה שבטל מחמת אונס לחוד אבל מודעא בלא אונס אינו מבטל וכשהפשרה נעשית מחמת שהיה הכחשה ביניהם אז אם נתברר אח"כ בעדים שהדין עם אחד נתבטל הפשרה אפי' בלא אונס ובלא מודעא כמבואר לעיל סי' י"ב וכן הדין כשהודה אח"כ בעצמו שהדין עם שכנגדו אבל אם הודה אח"כ רק על הסך הנתפשר עמו כגון שתבעו מנה וכפר בכל ונתפשר עמו בנ' ואח"כ הודה על הנ' א"י להשביעו אח"כ על הנ' שכפר והא דאונס לחוד לא מבטל הפשרה דוקא כשלא אנסו רק לפשר סתם ועל הפיסוק דמים נתרצה בעצמו אבל כשאנסו גם על סך הפשר האונס לחוד מבטל. ועש"ך סק"ה באחד שנשבע לתת מתנה לא' ובשעת נתינת המתנה מסר מודעא לפני עדים ואמר שאינו נותן לו ברצון נפשו רק מחמת אונס השבועה הוי כאלו לא נקנה לו המתנה עדיין ויכול לשאול על שבועתו וע"ב:
יב
מתנה שכתב בה אחריות נכסים דינה כמכר. שבודאי מכירה היתה כיון שכתב בה אחריות ולכך מודעא בלא אונס אינו מבטל כמו במכר ולענין אונס בלא מודעא דעת הסמ"ע כאן דמן הסתם מהני אחריות וסי' רמ"ב שכתב המחבר דלא מהני אחריות מיירי כשידוע שאנסוהו גם על כתיבת האחריות ודעת הט"ז כאן והסמ"ע בסי' רמ"ב דמן הסתם תלינן שכתיבת האחריות היה ג"כ באונס אם לא שידוע שכתיבת האחריות היה בלא אונס ואז אפי' מודעא לא מהני שהרי אנו רואין שנתרצה ומזה תמה הט"ז על הרמ"א שכתב דדינו כמכר הא גרע ממכר דאפי' מודעא לא מהני:
יג
בסכום המעות. וע"ב דבמטלטלין שיש בו כדי אונאה אפי' ידע הלוקח מהאונאה או אחר כדי שיראה בטל המקח דכיון שהוא שיעור שאינו עשוי להתרצות דמי למתנה:
יד
אין שומעין לו. דחיישי' לב"ד טועין שלא יחקרו אחר האונס (סמ"ע) וע"ב:
טו
דעביד אינש דגזים. ע"ב שהוא תמוה דמבואר ברא"ש ובמהרי"ק ובמהרא"ש דאם הפחידו ומסר מודעא דלכ"ע הוי אונס ואם הפחידו להביא במשפט הערכאות לכ"ע לא הוי אונס דלא ברי היזקו שלא כל המביאים בערכאות נוצחים אם לא שהדבר כבר ת"י האנס ואינו רוצה לדון לפני ד"ת רק לפני הערכאות לכ"ע כותבין מודעא:
טז
שט"ח. פי' שטר מהשוכר שאין השדה בידו אלא בתורת שכירות (סמ"ע):
יז
שאכלו ג"ש. דאז נאמן לטעון לקוח ואבדתי שטר קניני (סמ"ע):
יח
אם לא תמכרנו לי. לא שאמר כן בפני עדים דא"כ לא היה אפשר להמלוה לכפור שיכול לתבעו ע"פ עדים אלו ששמעו שהודה רק שא"ל כן בינו לביני ותודעו זה שכשאתן לו שטר מכירה יתן לי דמי שוויה וכשיבא לפני ב"ד ויראה שטר המכירה של עכשיו יבורר אמיתתי שאמר לי בינו לביני שאם לא אמכרנו לו יכבוש השטר משכנתא (סמ"ע) וע"ב דעת הע"ש דאפי' אם הטמין עדים אחורי הגדר מהני מסירת מודעא ואף שיכול להביא העדים לב"ד יכול לומר אין הב"ד מזומן וע"ב דמ"מ צ"ע בדין זה:
יט
הגוזל והוחזק בגזלן בכאן מיירי שהשדה שגזל הוא ת"י הגזלן כשמכר לו ולא יצא מת"י הגזלן משעת הגזילה עד המכירה ולכך לכ"ע א"צ מודעא ולעיל בסי' קנא מיירי שכבר יצא מת"י הגזלן וכשאנסו למכור כבר היה ת"י הגזלן ובזה פליגי הרמב"ם והרא"ש אי מהני אונס בלא מודעא ולכך מביא שם הפלוגתא ולא בכאן (סמ"ע) ☜ ע"ב דאפי' היה כבר ת"י הגזלן ואנסו באונס אחר למכור לו ומכר לו אותה השדה מכירתו מכירה דבזה שייך לומר אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה דוקא כשלא אנסו בשום אונס אחר רק מה שלא רצה להחזיר לו השדה ל"ש לומר אגב אונסא גמר ומקנה דהא לא נפטר משום אונס וכחמסן בעלמא דמי וכ"כ הרמב"ן בב"ב ד' מ' בהדיא:
כ
הם עצמם ואפי' למאן דס"ל בסי' מ"ו ובע"פ לא מהני מ"מ בשטר מהימנא וכל שכן כשעדים אחרים מעידים על המודעא דמהני (סמ"ע) ותיבת המחבר שכ' הסמ"ע הוא ט"ס):
כא
מסתמא מסר מודעא דמוקמינן העדים על החזקה דלא היו חותמין אם לא שידעו שהיתה קודם המכירה ☜ וע"ב דבין שידעינן באונס ע"י עדי שטר מודעא זה או ע"י עדים אחרים מ"מ שייך חזקה זו:
כב
אינו חייב להחזיר עיין מה שכתב לעיל ס"ג:
כג
הרי המודעא בטלה דכיון שמבטל המודעא הרי הוא כאלו לא מסר מודעא. ואמרינן אגב אנסיה גמר ומקנה וגמר ומבטל אם לא שמסר מודעא גם על הביטול מודעא כמו שסיים המחבר זהו שיטת הרח"ש אבל הרי"ף והרמב"ם סבירא להו דאפילו מסר מודעא סתם ג"כ לא מהני הביטול מודעא באונס דלא אמרינן אגב אונס גמר ומבטל (סמ"ע):
כד
דנפיק מגו מודעא אבל עד עולם לחוד לא סגי דאין בכלל לשון הזה ביטול המסירות מודעא שמסר על הביטול ואם כתב שפוסל עידי המודעא מהני לכולי עלמא אפי' להמחבר (סמ"ע):
כה
כ"ז דידעינן באונסיה הטעם דנהי דנתבטל המודעא מ"מ האונס לבד מבטל המתנה וע"ב ה"ה במודה בדבר שידוע שאינו חייב לו אלא שבא לחייב נפשו יש לו דין מתנה (סמ"ע) וע"ב דאפילו במודה שחייב לו מכבר ואינו יודע אם חייב לו אם לאו ומסר מודעא לפני עדים קודם שהודה מבטל הודאתו:
כו
לא הוי אונסא דוקא כשמכרו לאחרים ונתן לו המעות אבל אנסו ליתן מעות והוא מכר להגזלן עצמו השדה כדי להפטר מהאונס המכר בטל כשמסר מודעא (ש"ך):
כז
אנסוהו לקנות ☜ אבל אם אנסו למכור בעד שוה כסף קנה כל שהוא בתורת דמים אבל אם אנסוהו ואמר לו מכור לי באלו אז יש לו דין דחליפין וכמו שהנאנס אינו קונ' דהוי כאנסוהו לקנות גם האונס אינו קונה כמבואר לעיל בסי' ר"ג סעיף ג' וכן באנסוהו למכור ונתן לו משכון על הדמים ג"כ קנה והמאנ' לקנות אף דהנאנה יכול לבטל המקח מ"מ האנס אינו יכול לבטל המקח:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
בין בקרקע שמפני אונסו כו'. כתב בספר שער משפט ויש להסתפק בתלוהו וזבין ולקח דמי המקח ועדיין לא נתן לו שטר והוא במקום שכותבין את השטר אי נקנה הקרקע או לא אם לשאר מכר מדמינן ליה דאינו קונה בכסף לבדו במקום שכותבין כמבואר בסי' ק"צ ס"ז או דילמא כיון דשם הטעם משום דלא סמכא דעתיה דלוקח עד שיתן לו השטר א"כ בכהאי גונא דחזינן שהלוקח רודף אחר המקח לאנסו עד שימכור לו הקרקע דעתו לקנות בכל מה שיוכל ודמי לאם פירש הלוקח שרוצה לקנות בכסף לבד שקונה כו' ולזה הדעת נוטה וצ"ע ע"ש:
ב
שטר עליו. עבה"ט עד ודלא כמ"ש בסמ"ע ועיין בתשו' בית אפרים חח"מ סי' כ' מ"ש בזה:
ג
הרי המכר בטל. ע' בתשו' חות יאיר סי' מ' באמצע התשובה בדיני בכור. מבואר שם דלאו דוקא רא בן המוכר והמוכר מודעא מצי לבטל המכר אלא ה"ה שמעון מצי לבטל המכר לאחר שנודע לו שראובן מסר מודעא משום דהוי מקח טעות דאיליו ידע דחבירו מצי אחר זמן לחזור בו גם הוא לא גמר ויהיב דמי ולא דמי למה דקי"ל בסי' רכ"ז דאין המאנה יכול לחזור בו אם המתאנה רוצה לקיים המקח משום שלא יהא חוטא נשכר שאני התם שבא לישכר מצד החטא והוא מה שאינהו משא"כ הכא שאין ביטול במקח מצד החטא והוא שאנסו שהרי קי"ל חלוהו וזבין זביניה זביני רק מצד מעשה חבירו והוא מסורת המודעא שבזה ביטל כל ענין המכר. אך דוקא במודעא כשרה ע"פ הדין כו' וה"ה בפשרה כה"ג דקי"ל פשרה דינה כמכר כו' ע"ש וע' בקצה"ח שהביאו ופקפק עליו ומ"מ כתב שלדינא דבריו נכונים כו' עש"ה ועמ"ש לעיל סי' ק"צ ס"ז סק"ה:
ד
במתנה או מחילה. ע' בנה"מ שכתב וה"ה דאונס בלא מודעא מבטל המתנה אמנם זה דוקא כשאנסו בפירוש ליתן מתנה זו אבל אם אנסו סתם והוא נתן לו מתנה להפטר מהאונס תלוי בשני תירוצים שתירץ הב"י על הך דסיקריקון כו' ובמהרח"ש מסיק כתירוץ הראשון ולכך באנסוהו ונתן מעצמו מתנה להיפטר מהאונס הוי מתנה כו' עכ"ל. ולע"ד כן מוכח נמי דעת הרמ"א ז"ל בד"מ אות א' שכ' מ"כ במרדכי ישן כו' עד וכן נ"ל דמאחר דידעינן באונסיה אלא דלא ידעינן אי מסר מודעא מסתברא דמודעא זו נכתבה קודם המכר או מתנה כו' ע"ש ודוק. ומהא דבהגהת ש"ע לקמן ס"ט נקט רק מכר והשמיט או מתנה עיין בזה לקמן ס"ט סק"ח ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קל"ד סקי"א:
ה
פשרה דינה כמכר. עבה"ט שכתב ע"ל סי' י"ב סי"א ובב"ח סט"ז מ"ש בזה. וכונתו דלכאורה יש סתירה מסי' י"ב סי"א דשם איתא אם ראובן הפחיד את שמעון כו' ועשה פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור בו. משמע דא"צ אפי' למסור מודעא דממילא בטל. וכאן איתא דפשרה דינה כמכר א"כ הוי כמו תלוהו וזבין דצריך מסירת מודעא אך בדברי הב"ח סט"ז מבואר ישוב לזה שכתב על דין דהכא וז"ל מיהו דוקא בא' שיש לו דין על חבירו ואיני יודע אם יהיה זוכה בדין או לאו וה"ל כאילו מוכר כ"א לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם אבל אם ידוע שאין לראובן זכות בדין והפחידו כו' פשרה כזו ה"ל כתלוהו ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונס וחייב להחזיר מה שנתן לו ע"פ פשרה זו וכ"כ ב"י בשם הרשב"א כו' עכ"ל וכמו כן בס' קצה"ח סק"ב דהכא מיירי בדין מסופק שאין ידוע להיכן נוטה או בדבר שיש הכחשה ועסק שבועה ביניהם וה"ל תורת פשרה אבל בסי' י"ב מיירי שהיה הדין ברור כו' ע"ש (וע' בנה"מ סק"ט מ"ש בזה) ובהגה שבבה"ט בשם הגאון מוהר"ר עוזר ז"ל מחלק בענין אחר דהא דאמרינן פשרה דינה כמכר דוקא לענין שצריכים לידע שהוא אנום כו' ע"ש וע' בתשובת ושב הכהן סי' כ"ה מענין זה באריכות. וע' בתשו' חמדת שלמה סי' י"ג שנסתפק במי שכפאוהו ליתן שטר חיוב ובענין דהוי תלוהו וזבין שקיבל הוא טובה בשביל זה אי מהני כמו תלוהו וזבין או אפשר נומר דע"כ לא אמרי' תלוהו וזבין זביניה זביני רק היכא דהוציא תיכף דבר מרשותו כגון מכר או קדישי אשה או גירושין דהמעשה נגמר תיכף אבל היכא דכפאוהו להתחייב עצמו בדבר מה כיון שלא הוציא שום דבר מרשותו לרשות הלה י"ל כיון דהוי אונס לא מהני ואח"כ מצא בהגהת מיי' סוף הל' שבועות שכתב להדיא כן דתלוהו וזבין לא מהני רק היכא דהוציא דבר מרשותו אבל בנתחייב ע"י כפיה לא מהני כו'. וכת' דעפ"ז אפשר ליישב ג"כ קושיא הנ"ל מסי' י"ב די"ל דשם מיירי שעדיין לא נתן מש"ה לא מהני מה שחייבוהו הפשרנים אבל כאן י"ל דמיירי שכבר נתן או שהפשר היה על דבר ידוע והחזיק השני תיכף במה שזיכוהו הפשרנים וקמ"ל דהוי כמו תלוהו וזבין ע"ש:
ו
אין שומעין לו. כתב הסמ"ע דחיישינן לב"ד טועין שיראו בידו כתיבה זו ולא יחקרו אחר עדים כו' וכ"כ הב"י על דעה זו ע' במ"ש הרא"ש בפמ"ח גבי הא דאמר רבא אין חולצין אא"כ מכירין משום דחיישי' לב"ד טועין עכ"ל וכ"כ הלבוש והב"ח ע"ש וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ב' שתמה ע"ז מהא דאית' בפי"נ דף קלח ע"ב שכ"מ שאמר מנה יש לי אצל פלו' העדים כותבין אע"פ שאין מכירין דחין חוששין לב"ד טועין ופריך מהא דאין חולצין אא"כ מכירין משום דחוששין לב"ד טועין ומשני ב"ד בתר ב"ד לא דייקי ב"ד בתר עדים דייקי וכ"כ הטור וש"ע בר"ס רנ"ה אלמא דלא חיישי' לב"ד טועין שלא ידקדקו אחר עדים ע"ש עוד וע' בס' שער משפט שהביאו וכ' עליו דבשט"מ פח"ה העתיק לשון רבינו יונה בעליות ומבואר שם טעם נכון לדין זה שאין לנו לכתוב חנם מסירת מודעא שמוסר ולאורועי כח המכר שהמכר ודאי ואחזוקי עליה אונסא בלי שום אמתלא לא מחזיקינן ואי כתבינן עליה מודעא תתזיל ארעיה מפני שיאמרו בני אדם לא לחנם חתמו עדים על מודעא זו ויחושו ב"א שמא נמצא לו עדות על האונס ויתבטל המכר ע"י מודעא זו ע"ש ולפ"ז ניחא דלב"ד טועין ל"ח אבל לסתם ב"א טועין ודאי חיישי' וזילי נכסיה עכ"ד. וכה"ג כתב הסמ"ע לקמן סי' רלח סק"ה בהא דאין כותבין שטר ללוקח כו' דאפי' אם יכתבו שכך אמר לנו כו' מ"מ יהיה קצת קול ויזולו נכסיה ע"ש:
ז
או במחילה כו' אע"פ שאינו אנוס. ע' בתשו' נו"ב תניינא סי' ל"ה אודות א' שמסר שט"ח לשליח להתפשר עם הלוה בעיר פלו' וסך פלו' והשליח שינה ונתפשר בפחות כו' (הובא לעיל סי' קכג ס"ה סק"ב) וכתב בסוף וז"ל וע"ד מסירות מודעא שמסר המלוה ג"כ קשה שיועיל ואיזה הכרה באונסו יש כו' הי"ל להרשות את השליח שיתבענו ללוה שם בעירו לדון ואפי' אם יאמר השליח שהיה מדחהו והיא תקיף בעירו הי"ל להשליח למסור מודעא וכיון שהשליח לא מסר מודעא הפשר קיים ובפרט שהלוה יאמר למלוה לאו בע"ד דידי את ואולי מכרת השטר להשליח או נתת במתנה עכ"ל ובהגה מבן המחבר שם תמה עליו עמ"ש שצריך הכרה באונסו דהא פסקי' בסי' רה ס"ו דבמחילה א"צ הכרת אונס וסגי בגלוי דעת הנותן שאינו נותן בכל לבו וכ' ואפשר כיון שהיה ע"י שליח דומה טפי לפשרה ע"ש. ולפמש"ל ס"ג בהגה שבבה"ט מהג' מוה"ע ז"ל דהא דפשרה דינו כמכר דוקא לענין שצריכין לידע שהוא אנוס אבל אי ידעי' באונסו אפי' לא מסר מודעא כו' ע"ש א"כ לא הועיל הרב ז"ל בתירוצו דאכתי א"צ מסירת מודעא רק עדי אונס ועמ"ש לעיל ס"ג סק"ה ועיין בנה"מ שם:
ח
מסתמא מסר. עבה"ט שכתב היינו טעמא דמוקמינן העדים על חזקתן כו' (וכ"כ בלבוש) ועיין בתשובת שיבת ציון סי' קי"א שהביא דבתשובת מהרי"ט ס"ב סימן מ"ג מקפח על טעם דעדי המודעא אין צריכין לחקור אם עדיין לא מכר והעדים מעידין רק על האונס בלבד ואח"כ יברר המוכר שהמודעא היה קודם ולכן כ' טעם אחר דכיון שיש ספק אימת נעשה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה (וכיוצא בזה כתב הב"ח ס"ו וז"ל אלא נראה הטעם דכיון דאיכא ספק אי נעשית קודם המכירה או אח"כ אין להוציא מיד המוחזק ואוקי קרקע בחזקת מרא קמא והמכירה בטילה עכ"ל) והוא ז"ל כתב דהפקפוק של מהרי"ט נכון באם היה המודעא על דבר שאין לו קול כגון במכירת מטלטלין או עסק אחר שאין לו קול בזה צדקו דבריו שאין על העדים לחקור אם עדיין לא נעשה דבר אבל אם היה המודעא על מכירת קרקעות שיש לו קול בזה צדקו דברי הסמ"ע דמוקמינן העדים אחזקה כו' דאילו היה המכירה קודם מסתמא היו יודעין העדים ממכירה זו ולא היו רשאין לכתוב המודעא שהיא שלא כדין והיה להם להרחיק מדבר שקר דהא לשון המודעא בל' עתיד שהוא אנוס למכור כו'. וע"ש עוד שכתב דהרמ"א כאן דנקט רק מכר ובאמת בד"מ כתב דין זה בשם מרדכי ישן וכן נקט בלשונו מכר או מתנה י"ל משום דבחידושי אנשי שם הנדפס בגליון המרדכי פ' חזקת הבתים סי' תקמ"ד מביא ג"כ דין זה של מרדכי ישן וכ' על זה ז"ל ורבינו יצחק ור"מ הודו במכירה אבל לא בשטר מתנה משום דבמתנה אין לעדים לחקור שום דבר הואיל ואין צריכים לכתוב וידענו באונסיה משא"כ במכר עכ"ל ולפ"ז י"ל דגם הרמ"א בהגהת ש"ע ס"ל כן מש"ה השמיט מתנה ונקט רק מכר אולם לטעמא שכתב הסמ"ע דמוקמינן העדים על חזקתן דלא היו חותמין כו' גם במתנה שייך טעם זה (וס"ל דהרמ"א לאו דוקא נקט רק מכר. כן צ"ל לפי דרכו אך באמת אין מובן לי ונראה דרבינו יצחק והר"מ ס"ל ג"כ טעם הסמ"ע ומ"מ כתבו דבמתנה לא שייך זה והיינו כיון דבמתנה אין כותבין עדותן שיודעין בעצמם רק מה שאמר להם אין להם לחקור כלל אולם לטעם הב"ח ומהרי"ט הנ"ל פשוט דגם במתנה הדין כן וצ"ע) ועוד יש נפקותא לדינא בין טעם שהביא רמ"א ובין טעם הסמ"ע באם העדים לא כתבו המודעא רק שהעידו בעל פה בפני ב"ד שפלוני מסר מודעא בפניהם ולא ידעו הזמן אם הוא קודם המכירה או אח"כ דלטעם הסמ"ע לא שייך בזה חזקת העדים דהא לא חתמו כלל א"כ אין עדות המודעא מבטל המכר אמנם לטעם הרמ"א דמאחר דידעינן באונסיה מסתמא מסר קודם לכן המכר בטל. ועפ"ז כתב בנדון השאלה שם בראובן שיש לו טו"ת על שמעון וכאשר תבע אותו הוציא שמעון פטורים מראובן שמחל לו על כל התביעות וראובן מביא עדים שמסר מודעא בפניהם שהוא מוכרח ליתן לשמעון פטורים מחמת שיש בידו כתבים שיכול להעליל עליו והעדים העידו בב"ד על זה אבל לא כתבו כתב מודעא ולא נתברר אם הפטורים קדמו או אם נעשה המודעא קודם ופסק דאין במודעא זו ממש לא מבעיא לדעת רבינו יצחק והר"מ שהביא בחידושי אנשי שם שחולקין על המרדכי ישן במודעא שהוא על המתנה בודאי המודעא בטילה דהא מטילה מתנה היא כמ"ש בש"ע ס"י אלא אפילו לדעת המרדכי ישן דמשוה מתנה למכירה היינו היכא שהעדים חתמו המודעא בזה שייך טעמא שכ' הסמ"ע דמוקמינן העדים אחזקה דלא היו חותמין כו' משא"כ היכא דעדים לא חתמו המודעא רק שעתה מעידין בפני ב"ד ליתא להאי חזקה כלל גם לא שייך לומר כיון שמידי ספיקא לא נפקא יד בעל השטר דהיינו שמעון שבידו הפטורים על התחתונה זה אינו כיון דשמעון הוא המוחזק וראובן בא להוציא ממנו ע"י המודעא על ראובן להביא ראיה אימת מסר מודעא וכל זמן שלא נתברר הרי הפטורים שביד שמעון בתוקפו כו' עכ"ד ע"ש. ולכאורה בנד"ז דהיה המודעא לא על מתנת קרקע רק על מחילת תביעות של ממון אפילו אם היה המודעא חתימה גם כן היה המודעא בטילה כל זמן שלא נתברר שמסר המודעא קודם הפטורים לפי מה שהחליט הרב ז"ל בעצמו בריש דבריו דאם היה המודעא על דבר שאין לו קול בזה צדקו דברי מהרי"ט שאין על העדים לחקור כו' וצ"ל דהרב בעל שיבת ציון לרווחא דמלתא קאמר דבכה"ג שלא חתמו המודעא גם הסמ"ע מודה אבל לדינא גם במודעא חתימה הדין כן דעל התובע להביא ראיה. וע' בקצה"ח דמשמע מדבריו ג"כ שמסכים לטעם הב"ח (ומהרי"ט) הנ"י וכתב ז"ל ולפ"ז בפשרה שדינה כמכר אם התובע הוליא מסירת מודעא כזו אוקי ממונא בחזקת הנתבע והפשרה קיימת עכ"ל ור"ל אפילו המודעא חתימה. וע' בס' עטרת צבי (וכן במאמר קדישין) ס"ק י"ב שהביא טעם הסמ"ע דמוקמינן העדים על חזקתן כו' וכתב ז"ל ונ"ל באם שנראה לדיינים שהעדים אינן יודעין זה שצ"ל המודעא מתחלה יש להסתפק לכן נראה בכמה תקנות שהמסירת מודעא אינו מועיל רק לפני הרב התופס ישיבה ונכון הוא עכ"ל ולע"ד לדינא אפי' אם ברור לן שהעדים אין יודעים זה אפ"ה המכירה בטילה מטעם הב"ח ומהרי"ט הנ"ל אלא נראה טעם התקנות הנ"ל משום דהעדים צריכין לידע שהוא מוכר מפני אונס כו' כדלעיל ס"א וכמה פעמים העדים אין יודעים אם הוא אנוס ממש וכמ"ש מהר"ם אלשיך סי' ע"א הובא בנה"מ סק"ו דעבידי עדים דטעו בכה"ג לכן תיקנו שיהא דוקא לפני הרב וצ"ע:
ט
הרי המודעא בטילה. עבה"ט וע' עוד בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ג ובתשו' משה רוטנבורג חח"מ סי' כ"א עש"ה:
י
וזביניה זביני. עבה"ט עד אבל לגזלן עצמו כו' וע' בתשו' בית שמואל אחרון חאה"ע סי' י' מ"ש בזה:
יא
אבל אנסוהו לקנות. ע' באה"ע סי' מ"ב ס"א בח"מ וב"ש שתמהו על דין זה והוכיחו מדברי הרמב"ם דאין חילוק בין קונה למקנה ע"ש גם בס' שער משפט כ' דכן מבואר בחי' הרשב"א רפ"ק דקדושין דאי אגב אונסוה גמר וזבין כ"ש דגמר וקני ע"ש וע' בפ"ת לא"ה שם סק"ב בשם ת' ח"ס אה"ע סי' קי"ב שכ' דבחדושיו עשה סמוכים לדברי רמ"א כאן בשם בעל העיטור דמי שכופין אותו ליקח לא מהני כו' ע"ש וע' בנה"מ מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
[שו"ע] לפיכך אם מסר. נ"ב ואם אח"כ נשבע על המכר י"ל דמשום השבועה מבטל למודעה ע' שו"ת מהרי"ט חח"מ סי' נב:
ב
[ש"ך אות ב] ומקני בשטר מקח. נ"ב אם הוא אינו מעכב ואומר תא שקול:
ג
[שו"ע] מפני אונס. נ"ב ואם הוא גברא דציית דינא ויש ב"ד מזומן בעיר במתנה בודאי הוי מודע' ובזביני י"ל דג"כ מהני והיכי דיש תוקף לב"ד לכוף לציית דינא ע' בב"י דאפ"ה הוי מודעה וע' בד"מ:
ד
[ש"ך אות ד] ומ"מ המכר קיים. נ"ב אבל ברמב"ן במלחמות סוף כתובות משמע דסובר דבטל המקח שכ' בזה"ל דמכירה קיימת אע"פ שאותה מכירה היתה כדי למשכנו הואיל ולא מסר מודעה עכ"ל:
ה
[שו"ע] פשרה. נ"ב בתשו' בית שלמה סי' י' כתב די"ל דזה בתובע שנתרצה בפשר לקבל קצת תביעתו אבל לא בנתבע שנתרצה בפשר ליתן קצת לתובע ע"ש מלתא בטעמא:
ו
[שו"ע] תורת מקח והנ"מ. נ"ב היינו בביטול מקח אבל באונא' מחזיר אונאתו פרישה וכן משמע בב"ה וע' תשו' שב הכהן סי' כ"ה:
ז
[שו"ע] אין שומעין. נ"ב ע"ל רס"י רנ"ה ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ג:
ח
[שו"ע] או בעושה פשרה. נ"ב ע' תשו' מקור ברוך סי' סב:
ט
[הגה] וס"ל. נ"ב ע' תשו' מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' כ' וסי' נד ומהראנ"ח ח"א סי' סג ומוהריב"ל ח"א סי' צו ובפמ"א ח"א סי' מח וח"ב סי' קכ"ה וזרע אברהם סי' יב ומוה' בצלאל סי' יז כתב נמצא דלדעת רבינו האי גאון ז"ל ור"ח ז"ל ורמב"ם וריטב"א והרמ"א ובעל העיטור והרמב"ן והר"ן והה"מ ז"ל אפי' באונס ממון סגי בהפחד לבד וכן דעת הר"י חסיד והרשב"א ז"ל ומאחר דכול' רבוואת' אשר הי' עמודי הוראה הכין ס"ל להם שומעין ואם יחיד חולק כאשר כתב מהרי"ק ז"ל אין שומעין לו עכ"ל. וע' תשו' לחם רב סי' יט ותשו' ר' ברוך אנגול סי' ב ותשו' בית שלמה להרב מוהר"ש סי' ז:
י
[שו"ע] ואח"כ מסר המשכיר. נ"ב ודעת הרמב"ן ז"ל דלא בעי מסירת מודעה כיון דאין האונס רק מזה הקרקע עצמו לא גמר והקנה ע"ש וע' ב"י מ"ש בשם הרשב"א ז"ל:
יא
[הגה] כ"ז דידעי' באונסי'. נ"ב ובמהוריב"ל סי' כח כ' דאם כתב בשטר מתנה שמעיד על עצמו דלא הוי אונס ושלא מסר מודעה מהני ע"ש ומהרי"ק כתב אין דבריו נראין. וכ"כ מהרי"ל סי' קז:
יב
[הגה] אבל אנסוהו. נ"ב ע' ח"מ וב"ש אה"ע סמ"ה שתמהו בזה:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה:א׳
א
מי שאנסוהו כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"א דף ק"נ ובתשובת מהרא"ן ששון סי' קי"ז ורכ"ד ובתשו' רשד"ם סי' מ"ד וס"ג סימן כ"ח וע' מדינים שבסי' זה בתשובת ר"ש כהן ס"ג סימן כ"ד וסימן ר"ז ובתשובת מהרי"ט סי' ל"א:
ר״ה:ב׳
א
אם נתן לו שטר עליו כו'. ר"ל שטר מקח לחוד ולא נתן לו מעות כלל לא גמר ומקני וע"ז מסיק דיש חולקין ול"ד לסקריקון דלא יהיב זוזי כלל לעולם משא"כ גזלן דהכא רוצ' ליתן והוא רוצה לקבל אמרי' דגמר ומקני בשטר מקח לחוד אף שלא זקף עליו במלוה כלל בש"ח וכן מבואר בב"י ודלא כמ"ש בסמ"ע ס"ק ה' ודוק כן נ"ל:
ר״ה:ג׳
א
ואפי' החזיק כמה שנים כו' ואם בנה בו הלוקח והשביח ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' קי"ז ורכ"ד וצ"ע:
ר״ה:ד׳
א
וצריכים העדים כו'. בש"ס פ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק"י ע"א) ומביאה ב"י לעיל ר"ס פ"ה מוכח לכאורה דמי שחייב לחבירו והמלוה מוכר לו שדה וקודם המכירה מוסר מודעא ואומר אני מוכר השדה מפני שזה רוצה להבריח נכסיו ולא ישלם לי ואוכל למשכן ממנו השדה הוי מסירת מודעא והמכר בטל מיהו י"ל דהתם לא מהני רק לענין שלא הפסיד חובו ומ"מ המכר קיים וע"ש ודוק עיין בתשובת דברי ריבות סי' ש"א פסק תמוה בעכו"ם שנתן רבית שחייב לו יהודי דלא הוי מתנה באונס ע"ש ודבריו צ"ע עיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן ע"א ובתשובת ר"י לבית לוי סימן כ"ד דף קכ"ט ובתשובת ן' לב ס"ב סי' מ"ז ובתשובת מ"ע ס"ס מ"ב ובתשובת רמ"א סי' כ"ב ונ"ב:
ר״ה:ה׳
א
פשרה דינה כמכר כו' ע"ל סימן י"ב סי"א מ"ש ובב"ח סט"ו מ"ש בזה ובתשובת רשד"ם סימן מ"ד נסתפק באם מסר מודעא על המחילה שלא יצטרך האידך להחזיר לו משכון שלו שפרע לו החוב שעליו אי הוי כתלוהו ויהיב או כתלוהו וזבין ע"ש בתשובת רשד"ם סימן ר' ורפ"ה. כתב בספר ב"ה באחד שנשבע לתת מתנה לאחד ובשעת המתנה מסר מודעא שמפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר לו' שאין מתנתו כלום עכ"ל ור"ל דבשעת שבועה אמר כי אינני נותן לו ברצון נפשי אלא מה שאתן לו אהיה מוכרח ליתן לו מחמת השבועה וק"ל נ"ל וצ"ע לדינא:
ר״ה:ו׳
א
שצריך כו' עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שי"ד ובתשובת רמ"א סי' כ"ב:
ר״ה:ז׳
א
גילוי דעת הנותן עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ו ובתשובת ר"א ן' חיים סי' פ' ובתשובת רמ"א סימן פ"ו דף קס"ו ע"ג:
ר״ה:ח׳
א
שטר מודעא עיין בס' א"א דף נ"ה ע"ג ובתשוב' ר"א ן' חיים סימן ס"ג דף ק':
ר״ה:ט׳
א
וכן אם הודה ע"ל סי' רל"ו ס"ד:
ר״ה:י׳
א
הרי המודעא כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן ק"כ ובשאלות שניות סי' קפ"א ורכ"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ה וברשד"ם סי' תי"ט ותל"ז ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ל"ד:
ר״ה:י״א
א
לא הוי אונסא עיין בספרי שכתבתי דנ"ל דוקא כשמכרו לאחרים אבל לגזלן עצמו לא מהני כשמסר מודעא דע"כ האונס בא מחמתו ועיין בב"י ודו"ק:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ר״ה
א
(סעיף ג' בהג"ה מתנה שכתוב בה כו') בריב"ש וז"ל שגם בנדון דידן אפשר שכיון שהמתנה היא באחריות הרי היא כמכר וכדאמרי' בפרק המקבל בדין בר מצרא וגם בטענות שמעון מזכיר שלא היו מאיימין עליו אלא למוכרם וקי"ל תלוהו וזבין זביניה זבינא כל שלא מסר מודעא ועוד שלא ה"ל לקבל עליו אחריות כההיא דלוקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב דאם כתב לו אחריות מקחו קיים כו' עכ"ל והקשה בסמ"ע סק"י מההיא דריש סי' רמ"ב ותירץ דהתם ידוע שהכל נעשה באונס וקשה פשיטא דלא מהני אחריות ועוד דהל' לא משמע כן בסי' רמ"ב שכתב שם רבינו כיון שהיה באונס ולא כתב אם היה באונס (א"ה בנוסחתינו לא כך ולא כך ולפי נוסחתינו אין הכרחו של הרב פ"ז ברור ע"כ) משמע דאאונס המתנה קאי ותו קשה מנ"ל לומר כאן שהיה מכר ונכתב מתנה משום הערמה אדרבה נימא שכפה אותו על כתיבת האחריות ומ"ש ריב"ש ראיה מסקריקון קשה דלא דמי להכא דהתם אחריות הוא מן הנגזל ללוקח ובזה אין הסקריקון מקפייד וזה ראיה שגמר ומקנה משא"כ באן דהאחריות לטובת המאנס עצמו דודאי אכפת ליה בזה וקפיד עליו ונלע"ד דריב"ש מיירי שלא כופהו אלא על האחריות וזה ידוע ומבואר בל' ריב"ש שזכרתי שלא מאיימין עליו אלא שימכור לו וזה מוכח דעכ"פ לא כפיהו שיתן מתנה באחריות ולכן המקח קיים ובזה איירי רמ"א ג"כ כאן משא"כ בסי' רמ"ב דלא ידעינן היאך נכתב האחריות שפיר דמסתמא אמרינן כשם שעיקר המכר נעשה באונס ה"נ כתיבת האחריות כנלענ"ד ברור ובאמת קושיא זו שהקשה הסמ"ע אינה קושיא דשם איירי דלא ידעינן אי הי' אחריות באונס וזה קמ"ל רבינו יונה דמסתמא אמרינן שהי' באונס כמו שמבואר שם בריב"ש אבל בלאו הכי צריך עיון ליישב הג"ה זו. דשם בריב"ש כתב תחלה כמ"ש הרמ"א כאן שמתנה כמכר והית' כוונתו לענין מסירת מודעא שצריך ידענא באונס אלא אח"כ שכתב בריב"ש ועוד כו' כמו שהעתקתי לעיל חזר מזה ומסיק כיון שהי' שם אחריות המקח קיים אם הי' באונס שהרי מדמה הריב"ש אותו לסקריקון דהתם אחריות מבטל האונס שהיתה מתחלה וא"כ ה"נ כאן במתנ' שכתב בה אחריות מבטל המודעא שהי' בתחלה וא"כ למה כתב כאן רמ"א דדינא דמתנה כדינא דמכר היינו לענין מודעא והכירו האונס דמזה איירי הכא כמ"ש לפני זה פשרה דינה כמכר ובאמת הכא במתנה כיון שכתוב בה אחריות המקח קיים לגמרי אפי' מסר מודעא כמ"ש וצ"ע ליישב אותו:
ב
(סעיף ז') לפיכך אם תבעו מה שהקשה הסמ"ע ע"ז היאך יכירו העדים באונס י"ל כגון שהטמין העדים אחורי הגדר ושמעו שלא נתרצה המוכר אלא בהכרח עכ"ל הנ"י שהב"י הביאו מחודש ס"א ומה שהקשה סמ"ע ע"ז נראה דלק"מ דהמשכיר אינו סומך על העדים שהטמין בזה די"ל שהשוכר לא הוציא מפיו כלום אלא המשכיר התחכם לומר ראה כיון שאתה רוצה לכבוש שטר המשכנתא הנני מוכרח למכור לך וזה מדוקדק בלשון ב"י שכ' ששמעו שלא נתרצה כו' ולא כתב ששמעו מן המלוה כלום אלא כדפרישית ומודעא הוצרכה שלא גמר והקנה אגב אונס מיד והיא פשוט:
ג
(סעיף ח') בד"א באונס מה שחילק הסמ"ע סעיף קטן בין הך לס"ס קנ"א ברמב"ם לא משמע כן דהא בהלכות מכירה כתיב דין דבכאן דבגזלן אין צריך מודעא וסיים כמו שכ' בהלכות גזילה והיינו הדין שמביא רבינו ס"ס קנ"א ש"מ דדא ודא אחת היא ונלע"ד דרבינו ואחריו מור"ם סמכו עצמם כאן על מ"ש בסוף סי' קנ"א ואין חילוק בין הכא להתם כנלע"ד ברור ונכון:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
ר״ה
א
סעיף א' נ"ב ק"ל טובא מ"ט לא כתבו הפוסקים ראשונים ואחרונים דבאונס מיתה מרש אף בתלוהו ויהיב הוי מתנה ול"ב מעות. והרי ש"ס מפורש היא בגיטין פ"ה דנ"ה ע"ב גבי לא דנו בו דין סיקריקון וזה"ל רש"י שם הלכך אגב אונסי' כי אמר לי' שא קרקע זו ותניחני אקני בלב שלם. וקיי"ל תלוהו וזבין זביני' זבינא עכ"ל. וכן לשונו במשנה ד"ה לא הי' סוקריקין וכו'. וא"כ מוכח דבאונס מיתה. אף במתנה קנה. והן אמת דאין לשון רש"י מדוקדק מ"ש דקיי"ל תלוהו וזבין הרי התם הוי זבינא. והוי אגב הנאת זוזי וכאן הוי מתנה ובע"כ כוונתו רק לראי' היכי דמוכח דגמר ומקנה בלבד הוי מכירה ה"ה נמי במתנה היכי דמוכח דגמר ומקנה הוי מתנה. והנה לשון הש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק מ"א וזה"ל וצ"ע להקל באונס מיתה שהוא מבורר די"ל בי' אגב אונס גמר ומקני כמ"ש בפסקי מוהרא"י וכו'. ותמי' לי למה לא הביא מן הש"ס הנ"ל דש"ס מפורש הוא כן שוב ראיתי במרדכי פ' הנזקין אות שצ"ה דמונח שם דיש בזה דעות דתחלה משמע מדברי ר"ת דתמיד הוי כן דע"י מיתה גמר ומקנה והוי כמו תלוה וזבין. אבל אח"כ הביאו דברי הר"מ בתשובה ומוכח שם דתחלה ס"ל דדוקא בסוקריקין דהוי תחלה הגזרה מאן דלא קטל ליקטל דיודע הישראל דודאי יהרגנו אז גמר ומקנה. אבל בעלמא היני דביד הנכרי שלא להורגו עביד איש דגזים ולא עביד ולא גמר ומקני ובזה הוי א"ש שיטת הפוסקים שלא העתיקו דין זה אבל אח"כ מחלק בחילוק אחר דהיכי דלא מחוסר גוביינא בזה קנה ע"י אונס מיתה אבל היכי דמחוסר גוביינא לא קנה ע"י אונס מיתה ולפי"ז היכא דנותן להגזלן מיד ולא מחוסר גוביינא קנה הגזלן ותמיה לי שלא כתבו מזה הפוסקים ראשונים ואחרונים דבר והנה עפ"י דברי המרדכי הנ"ל היה א"ש דברי הש"ך בי"ד שלא הבי' דברי הש"ס דמשם אין ראי' די"ל כיון דהוי הגזירה מאן דלא קטל לקטלוהו אך הרי הש"ך כתב בלשינו היכי דהוי אונס מיתה מבורר. ואם הוי מבורר אונס מיתה מוכח מן הש"ס דגמר ומקני והו"ל להביא דברי הש"ס. ואם מיירי הש"ס במחוסר גוביינא האיך הבי' דברי המרדכי שהרי במרדכי מפורש דבמחוסר גוביינא הוי אונס ובטל החרם ע"ש וצ"ע: והנה אין לומר דלכך לא כתבו הפוסקים דין זה דבאונס מיתה גמר ומקני מכח דהיינו דין סוקריקין האמור בסי' רל"ו אך ז"א דהתם בע"כ מיירי היכא דמתיירא הנכרי לקטלו וכדמוכח בש"ס מקור דין זה דדוקא בבתרייתא דאמרו כל דקטל לקטלי' לכך יש בו דין סוקריקון דאמר למחר תבענא לי' בדינא. ומוכח שם להדיא הא אם אינו יכול לתבעו בדין ל"ש בי' דין סוקריקין וא"כ הו"ל לבאר זה היכא דאין אחריות הגזלן כגון שר ומלך וכדומה אז הוי מתנה. ואפשר כיון דלא שכיח הוא לא כתבוהו. דומה למ"ש החק יעקב ה' פסח סי' תנ"ד דלכך השמיט הרי"ף דין אוונכרי מכח דאין אוונכרי בבבל עיש"ה. והנה אזכור מילתא דתמי' לי להיפך על הש"ך מה שכתב די"צ עבור אונס מיתה גמר ומקנה הרי אדרבה מוכח בש"ס וחו"מ סי' רל"ו דאף באחריות מיתה לא גמר והקנה כיון דיכול לתבעו והגזלן חייב מיתה אם יהרגנו כזה לא גמר והקנה ולכך נוהג דין סוקריקין וגם בעינן יב"ח אבל קודם יב"ח מחזיר בחנם וא"כ מה זה זה שכ' הש"ך דמחמת אונס מיתה גמר והקנה וצ"ע:
ב
סעיף ה בהג"ה מיהו אם כבר נכתבה המודעא וכו'. נ"ב לעיל בסי' ל"ט בביאור דברי רבינו יונה שם תמהתי למה יועיל עדותן להצטרף הרי הוי חצי דבר בשלמא להך דעה דס"ל כל היכי דראו כל מה שיכולין לראות באותה שעה הוי דבר שלם א"ש כמ"ש שם. אבל להסוברים דבעינן דוקא שיועיל עדותן לשום דבר כאן עדות כל אחד אינו מועיל כלל וצריך לומר שבאמת הפוסקים הללו שממנו הוציא הרב דין זה ס"ל כדעת הפוסקים דהכל תלוי באם ראו כל מה שיכולין לראות. ולפי"ז לדידן הוי ספקא דדינא. והנה לכאורה היה נראה ראי' לדעת הפוסקים מן הש"ס דמכות דף וא"ו ע"ש בתוס' ד"ה או אחד רואה אותן מצטרפין שהקשו. וא"ת והיכי מהימני לי' למתרה שראה אותן כדי להרוג את זה. וי"ל דמיירי שיש עדים שמעידים שראו שהמתרה רואה אותן אך לא ראו המעשה אותן עדים עכ"ל: והנה לכאורה תמי' טובא דהרי הוי חצי דבר כיון שרא המעשה אין יודעין אם ראה המתרה אותן וכן עדים שראו שהמתרה רואה אותן לא ידעו גוף המעשה וא"כ הוי חצי דבר ממש ולא מהני אף לרבנן. בשלמא להני פוסקים דס"ל דבעינן כל מה שיכולין לראות באותן פעם י"ל דהרי התראה הוי קודם המעשה. וא"כ י"ל בשעה שראו העדים שהמתרה רואה אותם א"כ עדיין לא נעשה המעשה אז בשעה שהתרה בו המתרה וראה את העדים. א"כ עדים המעידים שהמתרה ראה מעידין כל מה שהי' יכולין לראות באותו פעם שמעידי' עליו עדותן ולעמוד לראות גוף המעשה אין חייבים לעמוד יותר. אבל לאינך פוסקים דס"ל דבעינן שיועיל עדותן לשום דבר קשה. ולפי"ז הי' מוכח דלא כוותייהו דלדידהו נשאר קושית התוס' בדוכתה מיהו כד דייקינן א"ש דהרי מפורש בש"ס דמס' סנהדרין גבי מי שהרג חת הנפש שלא בעדים מכניסין לכופה. ומקשה שם הש"ס וכו' ומשני בעדות מיוחדת א"כ מוכח דאף בעדות מיוחדת לא מהני להרגו בב"ד מועיל להכניסו לכופה וא"כ אהני סהדותייהו של גוף העדים שאם לא יהי' עדים שהמתרה ראה אותן יועיל עכ"פ להכניסו לכופה ושוב לא הוי חצי דבר כיון דרק כת אחד לא הוי חצי דבר כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי ודו"ק וא"ש: שם ס"ה י"א שאפילו אמר לעדים כתבו לי מודעא וכו'. נ"ב הנה נרא' לי דכל מודעא בעינן שיאמר להם כתבו לי מודעא אבל באינו אומר כתבו לי והם כתבו המודעא ל"מ אח"כ המודעא עד שיעידו כן בפה. ובלא"ה הוי מפי כתבם וראי' לזה ממ"ש הכנה"ג בסיכ"ח בהגהות הטור אות י"ב שבמחאוה צריך לכתוב פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה וכו' ובל"ה הוי מפי כתבם. וכ"כ הרמ"א בסי' קמ"ו ס"ס עיי"ש. וא"כ הרי בש"ס השווה אותם דאמר מחאה ניתן לכתוב ומודעה ניתן לכתוב. ואם במחאה בעינן שיעש' אותם שלוחין לכתוב ה"ה במודעא נמי הוי כן דבעינן שיאמר להם לכתוב ואף דהסמ"ע שם כתב דאף בסתם באם מייחד עדים לכך דעתו שיכתוב מ"מ הרי טעמו בצדו שכתב הסמ"ע כיון דכוונתו להיות מוחה כדי להוציא קול א"כ הוי דעתו שיכתוב א"כ דוקא במחאה שדעתו להוציא קול אבל במודעא דאדרבה רוצה הוא להיות בסתר כידוע ודאי לא מהני רק שיאמר לעדים לכתוב ובלא"ה הוי מפי כתבם. ועוד הרי הסמ"ע לא כתב רק דהוא א"צ לומר בפירוש כתבו אבל העדים צריכין לכתוב בו פלוני העדנו לכתוב וכדמפורש בלשון הנ"י בב"ב וברמ"א אבל אם הם לא כתבו לשון זה מודה הסמ"ע דלא מהני וא"כ ה"נ במודעא וז"ב ונכון לדינא. ועיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא חי"ת סי' כ"ח ודוק:
ג
סעיף יא בהגה"ה אם חזר וביטל וכו' נ"ב עיין בתשובת מוהרי"ט ח"ב חלק חו"מ ס"ס מ"ג שהאריך בטעמו של דבר למה מהני גם העלה שם לדינא דאם תחלה נשבע בשעת המודעא שלא יחזור מהמודעא כל זמן דלא יקרע את המודעא אז ל"מ כל הביטולין כיון שנשבע גם לא קרעו עדיין עיי"ש ותבין ועיין בחיבורי עה"ת פ' עקב שנת תר"י מה שהוכחתי מדברי התוס' פ"ט דשבת ד"ה מכאן מודעא רבא לאורייתא ממ"ש בלשונם ושמא אח"כ יהיו חוזרין בהם מדלא כתבו בדרך וי"ל דאח"כ חזרו בהן ולמה כתבו בלשון שמא וגם למה כתבו יהיו אח"כ חוזרין בהם הו"ל אח"כ חזרו בהם לשון עבר מוכח דבאמת לא חזרו בהם כלל רק דחשש הקב"ה שמא יחזרו בהם לכך כפה אותם שלא יחזרו בהם. והנה מזה נלמוד חדש באם נתרצה למכור לחברו איזה דבר וטרם גמר הקנין במעשה נתירא הלוקח פן יחזור בו המוכר והתחיל לאונסו לגמור המכירה וכן עשה המוכר אז הוי בו מודעא ונחשב אונס אף אם לא חזר בו תחלה כל המוכר ומיהו במכר לא משכחת לה זה דהרי צריך מסירת מודעא תחלה וממ"נ אם מסר מודעא תחלה הרי חזר בו ואם לא עשה מסירת מודעא תחלה בלא"ה לא הוי אונס רק נ"מ למתנה או להתרצה למכור פחות משויו בענין דלא בעינן מסירת מודעא ואף דנתרצה תחלה ליתן לו ולא ראינו חזרה כלל מ"מ כל דבשעת גמר המתנה והקנין אנסו המקבל מחשש שמא יחזור בו נחשב אונס ולא נחשב המעשה של הנתינה לכלום ובטלה הניתנה והוא חידוש דין לפענ"ד:
שם סי"א בהג"ה בד"א במכר אבל במתנה וכו'. נ"ב ה"ה מזה למדתי בעזה"י בדין אחד דאף דפשרה דינה כמכר מ"מ היינו רק אם מוסר מודעא על גוף הפשרה אז כיון דטוענין זה כנגד זה נחשב כמכר אבל אם כבר נעשה הפשרה המועיל עפ"י דין ולא רצה אחד לקיים הפשרה וההכרח לוותר לו הבע"ד השני עוד מן הפשרה בזה כיון דאין אחר הפשרה כלום. שוב המותר הוי רק כעין מחילה ומתנה ואף דביטל כל הבטולין מהני מודעא אף שביטל יפסל כל העדים כיון דהוי הכל באונס ודו"ק:
ד
סעיף יב בהגה"ה וכ"ז באנסוהו למכור דאמרינן אגב אונסא וכו'. נ"ב עיין בחיבורי לתורה פ' ואתחנן תרי"א לפ"ק שהעליתי דוקא לקנות במעות אינו קנין אבל אנסוהו לקנות במתנה הוי קנין ותתהפך כחומר חותם להקנות במתנה לא מהני באונס ובמעות הוי קנין באונס ולקנות הוי להיפך לקנות במעות לא הוי קנין באונס ולקבל במתנה הוי קנין עיי"ש כי כתבתי מילתא בטעמו ועפ"י דברינו בחידושינו לה' קידושין סימן מ"ב במהדורא קמא עיי"ש ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5