שולחן ערוך, חושן משפט רס״ו: דין אבידת עוברי עבירה. ובו ה סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

דין אבידת עוברי עבירה. ובו ה סעיפים:
אבידת העכו"ם מותרת שנא' אבידת אחיך והמחזירה ה"ז עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה"ז משובח ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל מפני דרכי שלום:

ב

חייב להחזיר אבידת ישראל אפי' היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל והאפיקורסים ועובדי עבודת עכו"ם וישראל מחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה כעכו"ם:

ג

דין המודר הנאה מחבירו לענין החזרת אבידה נתבאר בטור י"ד סי' רכ"א:

ד

חתול רע שמזיק לקטנים אין צריך להשיבו לבעלים אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו:

ה

אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה הרי זה לא ישמע לו:

א

מותרת. לשון הטור ל"מ כל זמן שלא הגיעו לידו שאינו מחויב לטרוח אחריה ולהשיבה אלא אפילו אם באת לידו מותרת ויליף מדכתיב לכל אבידת אחיך וגו' ומצאתה דאתא לידיה משמע ואפ"ה קאמר קרא דוק' באבידת אחיך. סמ"ע:

ב

מכניסים. לשון הטור ובכ"מ מכניסים כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני ד"ש ונרא' דס"ל דלא אסרה התורה אלא השבת אבידה דנפלה ממנו מידו בלא ידיעה ואינו יודע באיזה מקום נפלה וליד מי הגיע שמצאה משא"כ אם הניח מטלטליו וכליו בחצירו וכיוצא בו בכוון ולא עלה על דעתו שיתאבדו משם ולהישראל נודע שגנבים יבואו לעיר ויגנבוהו משם אזי כיון דאין שם אבידה עליו מותר לו להכניסן במקום המשתמר מפני דרכי שלום ומה"ט כת' דמותר בכ"מ ר"ל אפי' היכא דליכ' משום חילול השם ולא משום קידוש השם ואע"ג דאפילו בשל ישראל אם הניחו בכונה במקום מיוחד א"צ להחזיר כמ"ש בסי' ר"ס ורס"ב הא נתבאר שם דדוק' אם עדיין משתמר שם משא"כ היכא דבאו לבסוף גנבים והכלל דס"ל להטור דבכ"מ שהוא עושה מפני דרכי שלום ואית ביה ד"ש מותר. שם:

ג

בפרהסיא. גם אעבודת כוכבים קאי דאם לא עבדה אלא פעם אחד צריך להיות שעובדה בפרהסיא וכ"כ התוספות והמרדכי פ"ק דחולין. שם:

ד

האבידה. ברמב"ם נתבאר שאפילו אמר ליה אביו אל תחזור את האבידה אלא לך ועשה הצורך שעה שלי דבר פלוני אפ"ה לא ישמע לאביו מפני שכבוד אב ואם הוא עשה והשבת אבידה יש בה לאו ועשה וה"ט הוא נמי בש"ס וכדי של"ת אכתי מצות כבוד עדיפא שהוקש כבודו לכבוד המקום מש"ה יהיב בברייתא עוד טעם אחר דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'. כולכם חייבין בכבודי עכ"ל הסמ"ע:

א

א) ל' הרמב"ם פי"א מה"ג ואבידה דין ג' מימרא דרב חמא בר גוריא א"ר פ"י דבבא קמא דף קי"ג ע"ב

ב

ב) מימרא דרב יהודה אמר רב בפ"ט דסנה' ד' ע"ו ע"ב ויליף לה מפסוק למען ספות הרוה את הצמאה וכו' ופי' רש"י שם שמראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לעכו"ם הוא עושה כן שלא נצטוה עליהם וממ"ש הרמב"ם הטעם מפני שהוא מחזיק וכו' כלענ"ד דס"ל דלא אמר רב שם בסנהדרין אלא בעכו"ם עובדי כו"ם ולא בעכו"ם שבזמן הזה שמודים בבורא עולם ונימוסיה' להחזיר אבידה:

ג

ג) מעובדא דשמעון בן שטח דאיתא בירושל' (שם בפ"ב דב"מ) ומכמה עובדי שם ואיתא במדרש תילים סי' י"ב מעשה בחסיד אחד שהחזיר אביד' חשובה למטרונ' אחת וכו' דאמרה אלו הוה עוד אחר באומתי' לא הייינו בעולם כו':

ד

ד) מברייתא דר' פנחס בן יאיר שם בבא קמא ופי' הב"י כגון שמצאה במקום שרוב ישראל ויחשוב שישראל גנבוהו ונלע"ד שצ"ל שישראל מצאוהו:

ה

ה) ירושלמי בהנזיקין:

ו

ו) שם בדין ב' בפ"ב דע"א ד' כ"ו ע"א מייתי לה מקרא לכל אבידת אחיך:

ז

ז) מבואר שם בגמרא:

ח

ח) הכי דרש רב בפ"ז דבבא קמא דף פ' ע"א ודין דאסור לקיי' דבר המזיק בביתו מבואר לקמן בסי' ת"ט ותכ"ז:

ט

ט) משנה בפרק ב' דבבא מציאה דף ל"ב ע"א:

א

ובמקום כו'. ב"ק שם:

ב

אבל אוכל כו'. פסק כמ"ד מין משום דר' אבהו ור' יוחנן שם ובהוריות י"א א' ס"ל כוותיה ומיהו לענין אבידה אין נ"מ כמ"ש בגמ' שם:

ג

והאפיקורסים. ממ"ש קסבר אוכל כו':

ד

ועעכו"ם. דלכ"ע אפיקורוס הוא כמ"ש שם:

ה

ומחללי כו'. דהוי ג"כ כעעכו"ם כמ"ש בפ"ק דחולין לענין שחיטה וקרבן:

א

אבידת עכו"ם מותרת. ל' הטור ל"מ כ"ז שלא הגיע לידו שאינו מחוייב לטרוח אחריה ולהשיב' אלא אפילו אם באתה לידו מותרת ויליף מדכתב לכל אבידת אחיך ומצאת ל' ומצאת דאתא לידיה משמע ואפ"ה קאמר קרא דוקא באבידת אחיך:

ב

מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה. רש"י כ' טעם אחר מפני שמראה בזה שאין מצות השבה חשובה עליו למצות בוראו שהרי השיבה גם לעכו"ם שאינו מצווה עליה ועפ"ר שם כתבתי לשון הגמ' דיליף מדכתיב למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו ופרש"י לעכו"ם שהם שבעים ואינם צמאים לעבודת יוצרם נקראי' כן וישראל צמאים לעבודה ור"ל שמשוה השבת אבידה לעכו"ם להשבת אבידה לישראל ולפי' הרמב"ם נראה דס"ל שפירושו כתרגו' דפי' שמרבה בישראל עוונות שגגות על עונות זדונות וה"נ ישראל זה שמחזיר אבידה לעכו"ם מחשב לו לעבירת שגגה שאין כונתו לעשות עבירה והוא עשה עבירה במה שמחזיק בחזרתו ידי עוברי עבירה וניתוסף לו עבירה שגגה זו על זדונות שעשה כבר ועמ"ש עוד:

ג

ובמקום שיש חילול השם. הב"י כתב דהיינו שמצאו במקום שרוב ישראל ועכו"ם לא יסבור שנפל ממנו האבידה אלא ישראלי' המצוים שם גנבוהו ממנו:

ד

מכניסי' כליהם ככלי ישראל כו'. לשון הטור ובכ"מ מכניסי' כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני דרכי שלום ועפ"ר שם כתבתי דנראה דס"ל דלא אסרה התורה אלא השבת אביד' דנפל מבעל העכו"ם בלי ידיעתו ואינו יודע באיזה מקום נפל וליד מי הגיע שמצא' משא"כ מי שהניח כליו ומטלטליו בחצירו או כיוצא בכוון ולא עלה על דעתו שיתאבד משם אלא הישראל נתוודע לו שגנבים יבואו לעיר ויגנבוהו משם אזי כיון דאין שם אבידה עליו מותר לו להכניסו למקום המשתמר מפני הגנבי' מפני דרכי שלום והרמב"ם בדפוס גדול אע"פ שלא כתב תיבת מפני הגנבי' (אבל בדפוס כסף משנה כתבו) וגם הירושלמי בפרק הניזקין דכ' האי דינא לא הזכיר תיבת מפני הגנבי' מ"מ סתמייהו כפירושו דמי דלשון מכניסין דכתבו משמע כן דאל"כ הל"ל משיבין והטור לתוספת ביאור כתב מפני הגנבים ואלת"ה קשה מאי ארי' דחיישינן מפני הגנבי' הא אפילו לכולי עלמא איכא למיחש שיקחהו ויחזקו בו כיון דאינן יודעין של מי הוא ויורה היתר לנפשו לומר שכבר נתייאשו הבעלי' ממנו ועוד מ"ט כתבו הטור כאן האי לישנא דמפני הגנבי' יותר מבכל הלכות אבידה אלא מחוורתא כדכתיבנא מעיקרא ומה"נ כתבו דמותר בכ"מ פי' אפילו היכא דליכא משום חילול ולא משום קדוש השם ואע"ג דאפילו בשל ישראל נתבאר בסימן ר"ס ורס"ב דבהניחו בכוונה במקום מיוחד א"צ להחזיר הא נתבאר שם דהיינו דוקא דעדיין משתמר שם משא"כ היכא דבאו לבסוף גנבים ומה דכ' הטור עם כלי ישראל ולא כתבו הרמב"ם וירושלמי הנ"ל וגם הטור לא כתבם בי"ד בס"ס קנ"א וגם באידך מקומות פעמים כתבו ופעמי' לא כתבו הכל ישבתי בדרישה בס"ד ע"ש והכלל דס"ל להטור דבכ"מ דהוא עושה מפני דרכי שלום ואית ביה דרכי שלום מותר ע"ש:

ה

אפילו היה בעל אבידה רשע כו'. ילפינן לה מדכתיב לכל אבידת אחיך ודרשינן לכל אחיך אפילו הוא רשע וגם דרשינן לכל אבידת לרבות אפילו אבידת קרקע שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור לפניהן כדי להציל וכתבו הטור בסי' זה והמחבר בס"ס רנ"ט ע"ש:

ו

ועכו"ם וישראל מחללי שבת בפרהסיא עפ"ר דכתבתי דהאי פרהסיא גם אעכו"ם קאי דאם לא עבדה אלא פעם אחת צריך להיות שעבדה בפרהסיא וכן כתבו התוס' והמרדכי פרק קמא דחולין:

ז

נתבאר בי"ד סי' רכ"א גם בסי' זה כתבו הטור והמחבר אזל לטעמו שכתב בב"י דאין דברי הטור שבכאן מכוונים אבל בפרישה כתבתי דמכוונים הם ולא כתב הטור כאן אלא הצריך לדין השבת אבידה ובי"ד סימן רכ"א דאיירי בהלכות נדרים שם כתב הדין בכל פרטיו ועפ"ר:

ח

כל המוצאו הורגו. בגמ' איתא נמי דאסור לקיימו והב"י כתב דהטור לא כתבוהו משום דאין כאן מקומו ואני אומר דנכלל במ"ש הטור כל המוצאו הורגו ועפ"ר:

ט

א"ל אביו אל תחזור כו'. ברמב"ם נתבאר דאפילו א"ל אביו אל תחזיר את האבידה אלא לך ועשה הצורך שעה שלי דבר פלוני אפ"ה לא ישמע לאביו מפני שכבוד אב ואם הוא עשה והשבת אבידה יש בה לאו ועשה וה"ט הוא נמי בגמרא וכדי שלא תאמר אכתי מצות כבוד אב דעדיפא דהוקשה כבודו לכבוד המקום מ"ה יהיב הברייתא עוד טעם אחד דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני י"י כולכם חייבים בכבודי ועפ"ר:

א

חילול השם. כגון שמצאו במקום שרוב ישראל והעכו"ם יסבור שהישראלים גנבוה ממנו:

ב

מכניסים כליהן כגון שהוא בדרך הינוח ונתוודע לישראל שגנבים באו לעיר אזי מותר להכניסם למקום המשתמר מפני ד"ש:

ג

בפרהסיא קאי גם אעכו"ם דאם לא עבדה אלא פעם אחת צריך להיות שעבדה בפרהסיא:

ד

מוצאה הורגה. ומזה נשמע ממילא שאסור לקיימה:

ה

אל תחזיר. ואפי' אמר לו שיעשה לצרכו איזה דבר אפ"ה לא ישמע לאביו וחייב להחזיר אבידה:

א

שנאמר אבדת אחיך. ע' בס' חידושי רע"ק איגר זצ"ל למס' ב"מ דכ"ב ע"ב שכ' וז"ל יש לדון ראובן שהיה שומר של עו"ג וקבל עליו אחריות שמירה ונאבד ממנו החפץ היה נלע"ד בפשיטות שיש על המוצאו חיוב השבה אף דגוף החפץ של עו"ג מ"מ הוא מציל הישראל מן ההפסד שלא יצטרך לשלם. לא מבעי' לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי הוי החפץ ממון הישראל אלא אפי' לרבנן (ע' בש"ך לקמן סי' שפ"ו ס"ק י) היינו שאין זה החפץ של השומר אבל מ"מ הוא מציל את הנכסים של ראובן שלא יתחייבו לשלם אמנם חבירי הרב מו"מ ישראל מפקפק בדבר דמ"מ י"ל לרבנן דר"ש הך חפץ לא מקרי אבידת אחיך וחשבתי להביא ראיה לזה כו' וצ"ע לדינא עכ"ל:

א

[שו"ע] אסור להחזיר. נ"ב ואבידת מסור ע' לקמן סי' שפ"ח בש"ך ס"ק כ"ב:

א

כל המוצאו הורגו בש"ס איתא נמי אסור לקיימו והב"י כתב דהטור לא כתבוהו משום דאין כאן מקומו ואני אומר דנכלל במ"ש הטור כל המוצאו הורגו עכ"ל סמ"ע ובש"ס מצריך להו לאיסורא כיון דאמר מותר וע' בב"ח מ"ש בזה:

א

(ס"ה אל תחזיר) פי' במ"מ שא"ל עסוק בריבית [בדיבורי] להביא לי גוזלות וכיוצא בזה יחזיר ולא יקבל ממנו עכ"ל. וכרמב"ם קיים שם בפי"א מגזילה וי"ל [וז"ל] שאם קיבל מאביו נמצא בעת שקיים מצות עשה של כבד את אביך בטל עשה של השב תשיבם ועבר על לאו לא תוכל להתעלם עכ"ל ונ"ל לדייק מלשונו דדוקא אם אירע השב' אבידה בשעה שקיבל מאביו אמרו כן ומ"ה כ' שאם קיבל מחליו דהיינו שהאב צריך לומר לו עכשיו שלא יחזיר כי צריך לו וכ"ה הלשון בגמ' שאם אמר לו אל תחזיר לא ישמע משא"כ אם הוא כבר עסק במצות כיבוד אב בא זה דבר ואירע לו' השבת אבידה דהוא פטור מטעם כל העוסק במצוה ובזה אין האמירה של אב לא מעלה ולא מוריד אלא אין מוטל עליו כלל מצות חיוב השבת אביד' וכמו שמצינו לענין שומר אבידה דהוי שומר שכיר מטעם דמתהני דפטור לתת ריפת' לעני בשעת שעוסק בהשבת אבידה כדאי' בפ' אין בין המודר דף ל"ג וא"ל דשאני הכא שיש ביטול עשה ול"ת דהא בנתינ' צדקה יש ג"כ עשה ול"ת עשה דנתן תתן כו' ועוד כמה עשין ול"ת דהשמר לך פן יהיה דבר כו' ודרשי' ליה בפ' בתרא דב"ק על נתינת צדקה ואפ"ה דחי לה השבת אבידה בשע' שעוסק בה וא"ל דשאני השבת אבידה דיש בקיומה עשה ול"ת מ"ה אמרי' דדחי לצדקה משא"כ כאן בכיבוד אב דאין בקיומה רק עשה לאו מלתא היא דהא כ' הרי"ף בפ' אלו מציאות לענין שידחה א' את חבירו לא חשבינן במעלות הדוחה רק העש' ולא הל"ת ע"ש בסוגיא דהיתה אביד' בבית הקברות אלא ע"כ דלא איכפת "לן בל"ת ובאמת אין ע"ז דחי' כלל אלא מטעם אחר דעוסק במצוה כו' וה"נ דכוותי' אלא דמ"מ אם האב כאן הוא מחויב למחול לבנו שיבטל ממלאכתו וישיב אבידה או ישיב הוא בעצמו דהא אמרי' אני ה' אלהיכם כולכם חייבין בכבודי אבל מ"מ על הבן עצמו אין נ"ל שום חיוב השבת אבידה כשהוא עוסק כבר בכיבוד אב וא"ל כיון שהאב חייב בהשבה לא אמרי' בבן דפטור מטעם עוסק במצוה דא"כ גבי צדקה דשומר אבידה נמי נימא הכי דאותו בעל אבידה עצמו הוא חייב לתת ריפת' לעני' אלא ודאי כדפרישי' כנלע"ד:

א

(סעיף א') נ"ב הנה בדין אם הי' ביד ישראל פקדון מיד נכרי ונאבד ומצאו ישראל אם חייב להחזיר או לא עיין בחבורי בהשמטות לספרי סת"ם מ"ש דרך אגב לק' אעניברוב דחייב להחזיר עיי"ש ודו"ק: