א
השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה. ובו ט"ס:
הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה עובר משום השב תשיבם לאחיך ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר על לא תוכל להתעלם נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם:
ב
בד"א במקום שהוא חייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהי' מדעת ושיהי' בה שוה פרוטה ושיש סי' בגופה או במקומ' ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהי' של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר א' מכל אלו אינו חייב להשיב אבידתו:
ג
כיצד המוציא מציאה במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל או אפי' רובה עכו"ם והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר עכו"ם או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם אינו חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סי' שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר: הגה וע"ל סי' רס"ב ס"ג וי"א דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו אפי' במקום שרובה עכו"ם (הגהות מרדכי דב"מ):
ד
לפיכך המוציא חביות של יין בעיר שרובה עכו"ם יינה אסור בהנא' והקנקן מותר ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאשו ממנה ומותרת למוצאה בשתייה אם היא סתומה (וע' בי"ד סי' קכ"ט מדין זה):
ה
אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר א"צ לעשות לפנים משורת הדין):
ו
מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל בהמה או עוף הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו ואם עוף חטף בשר והשליכו למקום אחר אפילו אם רוב ישראל היא של מוצאו שודאי נתיאשו בעליו:
ז
המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט רש"י) הרי אלו שלו אפי' הבעל עומד וצווח (מ"מ טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר סעיף ה') ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההוא שיחזיר לבעליו שצריכין להשיב ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פ' אלו מציאות) ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם אם הוא דבר שיש בו סי' מסתמא לא הוי יאוש: הגה ואם הוא דבר שאין בו סי' אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה או שאינו שם שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין לא זכה בהן המוצא (טור) אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד ואינו רודף אחריו ודאי מייאש וסתמא (לא) הוי יאוש (תוס' ומרדכי פ' הנ"ל) אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן הוי הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ שלוח הקן):
ח
נהר שעושים בו סכר לצוד בו דגים ופועלים ישראלים רגילים לעשותו ולתקנו כשמתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז: הגה וכן מקום ששומרים שם עכו"ם בקבע אע"פ שרוב הנכנסים ויוצאים ישראלים אינו חייב להכריז (נ"י פ' אלו מציאות):
ט
אבידת קרקע ג"כ חייב להשיב שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להציל:
באר היטב חשן משפט
רנ״ט
א
הרואה. ל"ד קאמר הרואה אלא הגביה ובאה לידו דהא אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידיה אבל על לא תוכל להתעלם עובר משעה שרואה ומעלים עיניו ממנה מליטלה. סמ"ע:
ב
להתעלם. והרמב"ם פי"א ממלוה דין ו' וסמ"ג לאוין קנ"ט כתבו ואע"פ שהחזירה לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורים וכן העלה הרמב"ן בס' המלחמות פ' אלו מציאות דאע"פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון בה"ג והרי"ף ונוסחת ש"ס דילן ע"ש. עכ"ל הש"ך:
ג
שמוכח. מיהו אע"פ שמוכח צ"ל במקום שראוי להסתפק בה שהיא אבידה דאל"כ שמא ייאש ממנה בשעה שאבדה וכמ"ש בס"ג וע"ל סי' רס"ב. סמ"ע:
ד
הבעלים. הטעם שיחשב אולי ימצאנה ישראל ויחזירנה לי. שם:
ה
העוברים. והא דלא אמרינן בזה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והיינו רוב העיר דלא אמרי' כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצ"ל שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לו' שנתגלגל לבא לשם מרוב בני העיר וק"ל. שם:
ו
בנפילתו. דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כיון דבאיסורא בא לידו דהמוצאו דהרי לא ידעי מנפילתו בשעה שבא לידו. שם:
ז
ספרים. דאין דרך לקנותן אלא ישראל ואינו מייאש מהן דסבר שיכריז ישראל הקונה ויתן בהן סימן וע"ל סי' רל"ו ס"ח בהג"ה. שם:
ח
מותר. ואפילו אם הוא דבר שלא הרגישו הבעלים מיד בנפילתה לא אמרינן שמא דישראל הוא וה"ל יאוש שלא מדעת אלא תלינן אותו ברוב עובדי כוכבים ומש"ה הקנקן מותר. שם:
ט
ונתייאש. פי' מסתמא מייאש ממנו כיון שרוב עובדי כוכבים שם מיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילתו וכמ"ש בסעיף הקודם. שם:
י
להחזיר. וז"ל אגודה פ' אלו מציאות וכן אנו נוהגין להחזיר וכ"פ ראבי"ה וראב"ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוציא עשיר עכ"ל. ש"ך. (ועיין בתשו' צמח צדק סי' פ"ט):
יא
טבחים. דינים אלו נתבארו היטב ביו"ד סי' א' ס"ד ובסי' ס"ג ע"ש ועיין מ"ש הסמ"ע בזה:
יב
שלו. ואפי' אמרו הבעלים דלא מייאשו ואפי' מרדף אחריה דבטלה דעתו אצל כל אדם. סמ"ע:
יג
דמלכותא. בסי' שנ"ו ס"ז כת' הרמ"א כה"ג דנוהגין מדינא דמלכותא להחזיר גניבה אפי' לאחר יאוש ושינוי רשות. [שם]:
יד
ואם. עי' בתשו' מהר"א ששון סי' רכ"א:
טו
קרקע. בש"ס ילפינן לה מדכתיב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכתבו הטור בסי' רס"ו ע"ש שם:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רנ״ט
א
א) לשון הטור מימרא דרבא בפ"ב דבבא מציעא דף כ"ו ע"ב ☜
ב
פירש"י דלא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי:
ג
ב) שם במימרא דרבא:
ד
ג) כפי' התוס' שם דאילו לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה כדאית' בשילהי חולין דף קמ"א ע"א ותיקן בהשבה גם תיקן השב תשיבם אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:
ה
ד) שם סעיף ד' מוצא הדין יתבארו כ"א ואחד בסעיפים הבאים כל אחד במקומו
ו
ה) שם ס"ה מבריי' דרשב"א שם ד' כ"ד ע"א וכדפשט לה גמ' שם ריש ע"ב ממימרא דרב אשי מצא חבית וכולי וכמ"ש הרי"ף כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב עכו"ם ולא ברוב ישראל קי"ל הלכתא כוותיה וכ"כ הרא"ש וב"פ הרמב"ם בפי"א מה"ג ואבידה ד"ז
ז
ו) משנה ח' בפ"ב דמכשירין והובא בפ"ב דב"מ דף כ"ד ע"א
ח
ז) וכ"כ הרמב"ם שם מעובדא דההו' דאשכח ארבע זוזי דציירי בסדינא וכו' וכדמשני שם בגמרא שם ע"ב
ט
ח) מבריי' המוצא מעות בבתי כנסיות וכו' וכדמפרש שם דף כ"ד ע"א
י
ט) מהא דרבא דהוי שקיל ואזיל בתרי' דרב נחמן וכו' וכדאמר ליה רב נחמן שם ע"ב
יא
י) שם סעיף ז' ממימרא דרב אשי שם
יב
כ) כ"כ ה' המ' שם ד"ח בשם הרשב"א שהכריע דבסתימה סגי להתיר בשתיה וכו' כיון דהוי מציא' אם איתא דעכו"ם נגע אמאי הדר וסתים והוה ליה כבולשות דחביות סתומות מותרות מבואר בי"ד בסימן קכ"ד
יג
ל) שם סעיף י' מהא דרב יהודה דהוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל וכו' שם
יד
מ) שם סי"א מהא דר' חנינא סבא גדי שחוט וכו' כדאמר רבא שם
טו
נ) מעובדא דההו' דיו דשקיל בשרא וכו'
טז
ס) שם סי' כ' ברייתא דרשב"א שם ע"א במסכת ע"א דף מ"ג ע"א
יז
ע) כן כ' הרא"ש שם דהאי מתייאשי' דקתני שם קאי אסרטי' ופלטי' ורבים מצויים שם אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל
יח
פ) שם ושם בב"מ דף נ"ד ע"ב אהא דההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן וכו' ופירש"י מכשולות אבני' וסתימת גדר שעושין לדגים
יט
צ) דאז הוכחה שהן שלהם ואינ' מתייאשין ומחזירין להם טור וכ"כ התוס' שם ריש ד' כ"ב
כ
ק) אע"ג דנתייאשו הבעלי' אח"כ כשנודע להם דכשמצאו באיסורא בא לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין שם ושם ומבואר בסעיף א'
כא
נלע"ד שצ"ל דבר שיכול להציל וכו' וכן הוא בתוס' ובמרדכי וסיימו שם אע"ג שיכולים להציל אח"כ ע"י הדחק כגון שבשעת שטיפה היו יכולים להציל בלא דוחק והסמ"ע הגיה בענין אחר והמעיין יבחר ואין כאן מקום להאריך
כב
ר) פי' שלא ידענו אם היו בעלים שם והיו יכולים להציל מיד או לא:
כג
ש) שם סט"ו שם בעובדא דלעיל דא"ל רב יהודה זיל ואכריז וכדמפ' בגמ' שם
כד
(ל' וכן אינו מדוקדק ונ"ל שצריך להיות אבל)
כה
ת) רמב"ם ספי"א מהלכות גזילה ואבידה מימרא דרבא וברייתא שם ד' ל"א ע"א:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רנ״ט
א
בד"א במקום כו'. בסי' זה. ובמקום כו' בסי' ר"ס:
ב
ושתהא כו'. בסי' רס"א:
ג
ושלא. ס"ס רס"א:
ד
ושיהיה כו' ושיש כו'. בסי' רסב:
ה
ושהיה כו'. בסי' רסג:
ו
ושתהיה כו'. בסי' רס"ו:
ז
כיצד כו'. עבה"ג. וכ"כ תוס' שם ד"ה סבר כו' והרא"ש. וכן סוגיא דכולה שמעתין שם כן. מ"מ. ופשטא דמתני' דמכשירין ג"כ הוא כן:
(ליקוט) כיצד המוצא כו'. דלא כראב"ד שכ' אפי' ברוב ישראל ממש"ש כ"ד ב' ר' אמי אשכח פרגיות כו' וערא"ש שם ודבריו צ"ע דא"כ ק' דרב אסי אדרב אסי דאמר שם ת"ש דא"ר אסי מצא כו' כנ"ל (ע"כ):
ח
או אפי'. שם ת"ש המוצא מעות בב"כ כו' ש"מ כו':
ט
אפי' רובה ישראל כו'. עבה"ג ושם ב' מצא כאן ארנקי מדאמר כאן מ' דבכל העיר היו רובה ישראל אלא בשוק רוב העוברין עכו"ם:
י
אפי' אם כו'. עתוס' שם א' ד"ה כי כו' וז"ש שודאי כו' וכמש"ש מפני כו':
(ליקוט) אפי' אם ידע כו'. ממש"ש כ"ד ב' וכיון דישראל כרו כו' וערא"ש שם (ע"כ):
יא
ויש בה סי'. שם ב' ת"ש דאר"א כו' ועבה"ג:
יב
וכגון כו'. דהא דרשב"א מוקמינן שם כ"א ב' א"ר יצחק כו' וקי"ל שם כאביי:
יג
וי"א כו'. עתוס' דב"ק קי"ד ב' ד"ה המכיר כו' והביא ראיה בנ"י ומרדכי ובהגמ"ר שם ממ"ש בב"מ שם דישראל סכרו לה וישראל כו':
יד
אם היא כו'. עבה"ג ועבע"א ע' ב':
טו
ואם כו'. כ"כ המרדכי שם וכפי שיטתו שכ' דכייפינן לעשות למ"ה וז"ש חייב להחזיר וכן בס"פ האומנין וע"ל סי' יב ס"ב בהג"ה וכ' הא דר"ן והא דרשב"א בכה"ג שהמוצא כו':
(ליקוט) דאם הוא כו'. ז"ל המרדכי שם חייב להחזיר א"ל לפנים מ"ה ואשכחנא נמי בפ"ב דב"ק חייב בבא לצאת י"ש ובס"פ האומנין אלמא דכייפינן וכ"פ ראב"ן וראבי"ה והא דאמרי' נעשה כצווח על ביתו ולא כייפינן כר' לראבי"ה דאפשר שהמוצא היה עני ובעל אבידה עשיר (ע"כ):
טז
(ליקוט) אפי' הבעל כו'. הרא"ש ס"ב וס"ו וכמש"ש ך"ד ב' והלא כו' וכ"ש כה"ג (ע"כ):
יז
אם גזר כו'. כמ"ש בפ"א דגטין ופ"י דב"ק ופ"ג דב"כ:
יח
או הפקר כו'. כמ"ש בפ' האשה רבה ופ' השולח:
יט
ואם הוא דבר כו'. צריך להגיה כאן ובטור והוא ע"פ תוס' כ"ב ד"ה שטף כו' דגמ' משני שם הב"ע כשיכול כו' וק' דא"כ ס"ד בשא"י להציל א"כ מאי פריך לרבא ועוד אפי' בעלים מרדפים שלו דהוי כזוטו של ים ובב"ק קטז ב' ה"ד כו' ופי' דלס"ד ג"כ בשיכולין להציל בקל אלא דס"ד בדבר שאין בו סי' ופי' סתמא שאין הבעלים שם והשתא ג' חילוקים בדבר מרדפין חייב להחזיר לא מרדפין שלו סתמא חייב לאביי וכן קי"ל אלא דלרבא קשיא ומשני הב"ע כו' ר"ל בשיש בהן סי' ופריך א"ה כו' וסלקא שמעתא דביש בהן סימן בכל הג' אופנים חייב להחזיר ומשני הב"ע כו' ואפי' יש בהן סימן וכל הג' אופנים כמו יכול להציל בקל ואין בהן סימן לאביי הכלל דבא"י להציל לעולם שלו ויכול להציל ויש בו סימן לעולם חייב להחזיר אין בו סימן או שיכול להציל אחר שטיפה ע"י הדחק אפי' יש בו סימן מרדפין וסתמא חייב אין מרדפין שלו:
כ
אווזין כו'. תוס' בחולין קלט א' ד"ה כיון כו' ואע"ג דלא קי"ל כרב דוקא לגבי הקדש משום כל היכא כו' אבל מרשות בעלים מיהא נפיק וכמו בשיירא בב"ק קטז ב' וז"ש ודוקא כו':
כא
וכן מקום כו'. שם א' בתי מדרשות דידן כו' השתא כו':
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רנ״ט
א
(סמ"ע ואו) וגם שם ובפריש' כתבתי טעם. נ"ב יעיין מ"ש בפרישה ליו"ד סי' קכ"ט ס"ח ל"ב ול"ג ובמה"ב דף קמ"ז ע"ב המובא בש"ך סי' הנ"ל ס"ק ב"ז ובחדושי רמב"ן לב"ב דף כ"ה ד"ה אבל ענבי גם יעוין לט"ז יו"ד סי' הנ"ל ס"ק י"ז ובסי' רצ"ד ס"ק י"ד:
ב
(רמ"א ס"ה) ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר. נ"ב במרדכי אי' בזה"ל נעשה כצוח כו'. נראה לראבי' הא דלא כייפינן התם לעשות לפנים משורת הדין אפשר שהמוצא היה עני ובעל אבידה היה עשיר ע"כ. ובספר אס"ז מתרץ בשם רבינו יהונתן בזה"ל נעשה כצווח כו' למי שאינו כ"כ אדם חשוב דלא מחייבין ליה לעשות לפנים משורת הדין ע"כ ויעו"ש במה שמביא בשם הריטב"א דהא דאמר שמואל חייב במידת חסידות קאמר ומשמע דסובר דלא כייפינן ויעוין לעיל סי' י"ב סעיף ב':
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רנ״ט:א׳:א׳-ג׳
א
ואפי' אם יחזירנה אח"כ בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו) אמר רבא ראה סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדרי' לבתר יאוש מתנ' בעלמא הוא דקא יהיב לי' וברמב"ם פ' י"ד מאביד' כ' דעובר בכל האיסורין דאע"ג דאהדרי' לבתר יאוש מתנה בעלמ' הוא דיהיב. וע' בתוס' שם מ"ש בזה וגם בעל המאור נתקשה בזה פ"ב דבבא מציעא שם דלמה עובר משום בל תגזול הא מתקן לאוי' שהרי קיים העשה שבה והשיב את הגזילה וגזלן מצותו בהשב' ואפי' לאחר יאוש נמי שקנה הוא הגזילה עצמה אבל דמים משלם וא"כ מתקן לאוי' ע"ש. והרמב"ן בס' מלחמות שם כ' בישוב קושי' זו וז"ל והכא הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואביד' היא נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנה ביאוש מדאורי' לעולם ואם תמצא לו' נקנה דמים מיהא משלם וזו כיון שנטל' ע"מ לגזלה ולא ע"מ להשיב' הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה ולא ע"מ לגוזל' קודם יאוש א"א לקנותו ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא ולכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצ' מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזיר' עובר בכולן וזה הפירוש ברור ונכון עכ"ל ודבריו צ"ל הא דאמרי' ריש פרק אלו מציאות גבי יאוש שלא מדעת אע"ג דשמעינן דמייאש אח"כ באיסור' אתי לידי' דאין הטעם משום דבאיסור' אתי לידי' כיון דבאיסור' לא הוי אלא בגזילה ממש דגזל בידים אבל אבידה לעולם חשיב בהיתרא אתי לידי' אלא הטעם משום דבאיסור' אתי לידי' היינו קודם יאוש וכבר נתחייב בהשב' ותו ל"מ יאוש דשומר שכר שלו הוא וידו כיד הבעלים וכן מבואר להדי' בשטה מקובצת שם ריש פרק אלו מציאות בשם הריטב"א דז"ל אע"ג דמייאש לבסוף ל"מ ואפי' למ"ד בעלמ' יאוש כדי קני שאני הכא שנטלה בתורת גזל כיון שבשעת נטילה לא זכה הרי ידו כיד הבעלים וכנפקד שלהם שאין יאוש מועיל בו והיינו דאמרי' לעיל דכי אתי לידי' באיסור' אתי לידי' ולאו באיסור' ממש שהרי לא נתכוין לגזול וחייב הוא ליטלו כיון שיש בו סי' אלא בשעת איסור קאמרינן כלומר דכי אתי לידי' ברשות בעלים קיימ' וכנוטל מידו וז"ב עכ"ל ע"ש ועמ"ש בסי' קס"ג סק"א ובסי' רס"א סק"א ובסי' שס"א סק"ב:
ב
והנה ממ"ש הרמב"ן הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים משמע דל"מ יאוש אלא ברשות שאינו שלו דוקא. וקשה מהא דאמרו פ"ק דכריתות דף ז' שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה ומשמע אפי' השור עודנו בביתו וברשותו מיהו התם יש לו' דמצד הפקר אתינן עלה וכן משמע מלשון הש"ס שם ומלשון הרמב"ם פ' י"א מנזקי ממון ז"ל שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה שהרי אם נגמר דינו הפקירוהו בעליו ע"ש והפקר ודאי מהני אפי' ברשותו ממש ועמ"ש בסי' ת"ה סק"ב אלא דבר"פ אלו מציאות גבי תאינה הנוטה לדרך ומצא תאינה תחתי' דהוי נמי מטעם יאוש ע"ש דף כ"א ואע"ג דהתאינה ברשותו וכן שם פ' אלו מציאות גבי מוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דהרי אלו שלו ושם דף כ"ד ס"ד בש"ס דמשום יאוש הוא ואע"ג דחצר השותפין הוא וכדאמרי' בנדרים [דף מ"ו] והרי בה"כ דהוי כמו חצר שאין בו דין חלוקה ע"ש וא"כ לא נפיק מרשותו ואפ"ה מהני בי' יאוש וכן בהשולח דף מ"א גבי נתייאשתי מפ' עבדי משמע בתורת יאוש ואע"ג דעבד חשב לעולם ברשותו דיד עבד כיד רבו ולכן נראה דהרמב"ן לא אתי לאפוקי רשות בעלים אלא ברשותו נמי מהני יאוש כל היכ' דלא אתי חצירו וזכה לו וכמו האי דכתב הרמ"א בסי' רס"ח ע"ש אלא דכתבו להא שידו כיד הבעלים ושומר שלהם הוא הלכך אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים היינו דכיון דהשומר אינו מתייאש שהרי הוא ת"י וידו כיד הבעלים א"כ יאוש דבעלים ל"מ אבל היכא שמונח בחצירו בענין דחצירו לא קנה לו וכמ"ש הרמ"א בסי' רס"ח מהני יאוש שפיר:
ג
אמנם יש מקום עיון בהא דאמרו ר"פ א"מ אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש כו' בדבר שיש בו סי' כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתי לידי' באיסור' אתי לידי' דליכי ידע דנפל לא מייאש כו' כי פליגי בדבר שאין בו סי' אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיני' רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיני' מייאש כו' ולפמ"ש הגאון והרמב"ן דאבידה שנטלה ע"מ שלא להשיבה נקנה הוא ביאוש כיון דלאו באיסור' אתי לידי' וידו כיד בעלים נמי לא הוי כיון דנטלה שלא להשיבה א"כ הא דאמרו בדבר שיש בו סי' כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש אע"ג דמייאש לבסוף אם נטלה ע"מ לגוזל' ולא להשיב' א"כ כי מייאש מיני' לבסוף נקנה היא ביאוש. ואם נטלה ע"מ להשיבה א"כ אפי' נתייאש מרי' מיני' מקמי דתיתי לידי' נמי לא קני לה כיון דלא נתכוין לקנות' אלא להשיבה לבעלים. ונראה דנהי דלא קני לה כשנטלה להשיבה כיון דלא נתכוין לקנות' מצי קני לה אח"כ כיון דכבר נתייאש מארי' מיני' וידו כיד הבעלים לא הוי אלא היכא שנטלה ע"מ להשיב' קודם יאוש דהוי לי' שומר אבידה והוי לי' שומר שכר של הבעלים ה"ל ידו כידו אבל כי מטא לידי' אחר יאוש דאין שומר אבידה כלל כיון דלא נתחייב כלל בהשבה א"כ נהי דלא קנה בשעת הגבהה משום דלא נתכוין לקנות' מצי קני לה אח"כ בעת שירצה כמ"ש ומשום מגבי' מציאה לחבירו נמי לא הוי דלא מיירי שנתכוין להגבי' לזכות לבעלים אלא שנטלה שלא יזכה הוא בה אלא להשיבה ליד הבעלים אבל לא בתורת זכי' לבעלים וכמ"ש וכן כי פליגי ביאוש שלא מדעת נמי מיירי כי האי גוונ' שנוטל' ע"מ להשיב' דלמאן דאמר לא הוי יאוש כי נטלה ע"מ להשיב' צריך להחזירו לבעלים כיון דנתחייב בהשבה וה"ל שומר אבידה וידו כיד הבעלים וא"כ אפי' מייאש מארי' מיני' אח"כ ל"מ כיון דידו כיד הבעלים ולמאן דאמר הוי יאוש כי נטלה ע"מ להשיבה יוכל לזכות בו אח"כ כשירצה דלא הוי עלה שומר אבידה כלל כיון דיאוש שלא מדעת הוי יאוש לא מתחייב בהשבה וכמ"ש אבל בנטלה ע"מ לגוזלה ולזכות לעצמו לא מצי מיירי דא"כ אפי' בדבר שיש בו סי' נמי קני לה כי מייאש מארי' מיני' אח"כ והא דאמרו באיסור' אתי לידי' היינו דאתי לידי' בשעת איסור והוי ידו כיד הבעלים וכמ"ש הריטב"א ודוק:
רנ״ט:ב׳:א׳-ג׳
א
ושיש סי' בגופה בפרק ב' דמציעא [דף כ"ז] איבעי' להו סימנין דאוריית' או דרבנן מאי נפקא מיני' לאהדורי גט אשה בסימנין אי אמרת דאוריית' מהדרינן ואי אמרת דרבנן כו' באיסור' לא עביד רבנן תקנת' כו'. ועלת' בספיק' וכדאמר בגמ' פרק קמא דמציעא (דף י"ח) רב אשי מספק' לי' סימן דאוריית' או דרבנן וכן הסכמת כל הפוסקים וכמבואר בטור וב"י וש"ע סי' י"ז שלא להתיר בעדות אשה ע"י סימנין והקשו בזה מהא דאמרי' בחולין פרק אותו ואת בנו (חולין דף ע"ט) בהא דאמר עייל לי הני דדמיין להדדי ואמרינן עלה שמע מינה סימנין דאוריית' וראיתי בש"ע הקטנים בשם הרב הגאון מוהר"ר עוזר להוכיח מזה דשני סימנין דאוריית' דה"ל כמו סי' מובהק והתם שני סימנין היו ע"ש. אמנם נראה דלא קשה מידי לפי מ"ש הר"ן בחידושיו לחולין שם ז"ל סימנין דאוריית' פירש"י דמסימני אבידה קאמר והקשה הרמב"ן מה ענין זו לזו אפי' כשתמצא לומר סימנין אלו דאוריית' י"ל שאין מחזירין אבידה בסימנין דלמא מחזי חזא א"נ כסומ' בארוב' אלא ודאי סימנין אלו קאמרינן שהן עיקר לסמוך עליהן בענין זה וגמר' גמירי לה והאי דומיא דאמרי' בפרק אלו טריפות גבי סימני ביצים סימנין לאו דאוריית' עכ"ל וא"כ התם הגמ' גמירי לה לסמוך בהנך סימנין דדמין באודני כו' וה"ל כמו סימני חיה ובהמה וז"ב: והנה בזה נראה לפענ"ד הא דבעי לה לאהדורי גט אשה בסימנין ולא קאמר נפקא מינה לעדות אשה במיתת הבעל בסימנין ולפמ"ש הרמב"ן י"ל דס"ל דגבי הכרת מת ודאי מהני סימנין מן התורה אלא דבעי לה לאהדורי גט אשה דיש לומר מחזא חזא או כסומא בארוב' ובעדות אשה דנאמן עד אחד ולא חשיד למשקר אלא להכרה בסימנין ודאי מהני מן התורה:
ב
ולפי זה כיון דבעי לה לאהדורי גט אשה ומשום דגבי גט אין השליח נאמן וכמ"ש הרשב"א והר"ן דחשו למשקר משום דלא ניחא ליה דלהוי תרעומת הבעל עליה או משום נוגע בשכרו י"ל דסימן לא מהני ומשום דמחזי חזא או כסומא בארוב' לזה הוכיחו שם מהא דאמרו אף השמל' היתה בכלל כו' אף כל דבר שיש לו סימנין והיינו דא"כ באביד' לא מהני סי' משום דמחזי חזי וכסומ' בארוב' ומשני סי' כדי נסבה והדר פשט לה מחמור בסי' אוכף ודחי לה בעדי אוכף. והקשו בזה דאמאי לא משני בסימן מובהק דודאי מהני. ולפמ"ש י"ל כיון דבעי לה לאהדורי גט אשה ולא בעי לה בהכרת מת בסימן אלמא דס"ל דסימן דאורייתא אלא באבידת הגט משום מיחזא חזי כו' א"כ מה לי סימן מובהק או לא כיון דאמרי מיחז' חזי או כסומ' בארובה והדר פשיט לה כתנאי דתניא אין מעידין על השומ' אליעזר בן מהבאי אומר מעידין על השומ' מאי לאו בהא קמפלגי דת"ק סבר סימן דרבנן ואליעזר בן מהבאי סבר סימן דאוריית' היינו דפשיט מת"ק דהלכתא כוותיה וכיון דסברי סימן דרבנן אפי' בהכרת מת דהתם לא חשוד למשקר כיון דעד אחד נאמן בעדות אשה ואפ"ה סברי סימן דרבנן א"כ מכל שכן באביד' דהוי דרבנן ואפי' לא אמרו כסומ' בארוב' ולא חזי ליה כיון דגוף הסימן דרבנן ודחי לה דכולי עלמא סי' דאורייתא והכא בשומא מצוי בבן גילוי קמפלגי או בסימנין העשוין להשתנות קמפלגי וא"כ לפי זה אכתי אפשר באביד' לא מהני ומשום הנך טעמא דמשקר וכמ"ש דמחזי חזי כו' איבעית אימא דכ"ע סי' דרבנן והכא בשומ' סימן מובהק קמפלגי כו' ובזה ודאי שפיר מהני סימן מובהק כיון דלא חשוד למשקר בעדות אשה כמ"ש ואכתי נ"מ באבידת הגט בסימן מובהק דמשום מחזי חזי או כסומ' כו' אפי' סימן מובהק לא מהני: ובזה נראה לענ"ד ליישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ז מהל' נחלות וז"ל או שנהרג ולא הכירו פניו אבל אם הי' להם סי' מובהקים בגופו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדותן אע"פ שאין משיאין אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת עכ"ל עכ"ל ע"ש. ודבריו נראין תמוהין מאד דהא בש"ס משמע דבעי לה מדאורייתא וכמו שאמרו שם בגמ' למ"ד סימן דרבנן איך מחזירין אבידה בסימן ואמרו משום תקנת' ע"ש וא"כ איך כ' דלא החמירו בסימן אלא מפני איסור כרת וליכא למימר דמיירי מסימן מובהק ביותר דבזה אפי' בעדות אשה אנו מתירין וע"כ מיירי מסי' אמצעי וע' כסף משנה פ' י"ג מגירושין:
ג
ולפי מ"ש נראה דאיבעי' שם בב"מ (דף כ"ז) ודאי בעי לה מדאוריי' וכדאמרו שם היכי מחזירין אביד' בסימן ופשיט לה נמי מחמור בסימן אוכף דקר' אלא דזה הוא באביד' הוא דבעי לה ומשום מיחזי חזי או שאומר כסומ' בארוב' אבל היכא דהסימנין אמת ודאי מהני סי' מן התודה מדלא בעי לה אלא לאהדורי גט ולא בעי לה בהכרת מת להתיר לאשה וכמ"ש והא דלא סמכינן בעדות אשה בסימן היינו ממימרא דרב אשי בפ"ק דמציעא (דף י"ח) דקאמר נקב יש בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא רב אשי מספקא ליה סימנין אי דאוריי' אי דרבנן והתם ליכא למימר משום ספיקא דבעי לה באבידה ומשום חשש משקר דמחזי חזי וכמו שכתב דאם כן סימן מובהק ביותר נמי לא מהני וכמו שכתב כיון דמחזי חזי או שאומר כסומ' בארוב' וע"כ בענין שאין בו חשש משקר ואפ"ה בעי סימן מובהק ביותר א"כ ע"כ מוכח דלאיסור כרת ל"מ הסימן מצד עצמותו אע"פ שאין בו משום משקר וסובר הרמב"ם דגם רב אשי לא מספקא ליה בדאו' אלא ס"ל דמן התורה ודאי מהני סי' מצד עצמות' כל שאין בו משום שקר אלא מספקא ליה אי אחמירו ביה רבנן אי לא והיינו דקאמר רב אשי מספקא ליה סי' אי דאוריית' אבל מדרבנן ל"מ משום חומרא דכרת אי דרבנן והיינו דאפי' מדרבנן נמי מהני ולזה בעי סימן מובהק ביותר אבל בעלמא לא החמירו ומשום הכי כתב הרמב"ם דיורדין לנחלה בעדותן אע"פ שאין משיאין את אשתו וכדמוכח מדרב אשי דמספק' לי' בעצמות הסימן אינו אלא חומרא באיסור כרת וכמ"ש ויתיישב בזה דברי הרמב"ם פ"ג מגירושין ז"ל הי' לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פ' ובהשגות ז"ל כ' הראב"ד ז"ל ואפי' לשליח עכ"ל ולפמ"ש י"ל דכיון דהשליח חשיד למשקר וכמ"ש הרשב"א והר"ן וא"כ ה"ל ספיקא דש"ס בב"מ נ"מ לאהדורי גט ומשום מחזי חזי וא"כ סי' מובהק גמור נמי ל"מ כיון דמשקר בסימן ולא שאומר כסומ' בארוב' לזה כתב הי' לעדים דאין בהם משום משקר אלא ספיקא דרב אשי בעצמות הסי' אי אחמירו ביה רבנן אי לא ובסי' מובהק גמור לית גימגום בעצמות הסי'. והרב המגיד שם כתב ז"ל ובהשגות אמר אברהם אפי' לשליח ונראה שאף רבינו יודה בזה ומוכיח מן הגמ' עכ"ל ולפמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם דהשליח אינו נאמן אפי' בסי' מובהק גמור ומטעמא שכתבנו ומאי דאמר רב אשי כגון דקאמר נקב יש בצד אות פ' היינו דקאמרי עדים ודוק וראיתי לחקור בסימנין אם הוא דוקא באבידה אבל להוציא ממון ל"מ סימנין והנה ביבמות (דף קט"ז) גבי שומשמי משמע דאם היה סי' מובהק הוי מהני לאפוקי ממונא וכן בש"ך רצ"ז האריך בענין סימנין להוציא על ידן והעלה בפשיטות דסי' מובהק ודאי מהני ואפי' במגו אינו נאמן דה"ל מגו במקום עדים ע"ש:
רנ״ט:ג׳
א
או הפקר ב"ד עיין ש"ך סי' שנ"ו שכתב וז"ל דעיקר הטעם אינו כו' דמכל מקום דיינינן הכי משום דגם בישראל דיינין הכי ובתה"ד אתי שפיר טפי דכתב הכי דייני עתה כו' ואף על גב דמנהג גרוע שהוא נגד תורה לא אזלינן בתרי' יש לו' דהאי מנהג שנתקן כך דפשיטא שיש כח ביד הדור לתקן תקנה ועוד דגם בדינא דמלכותא כך הוא עד כאן לשונו. אמנם נראה דזה לאו מנהג גרוע אלא מנהג טוב וישר הוא דכיון דאמרו בגמרא דאבידה דלאחר יאוש מחזירין לפנים משורת הדין והוא משום ועשית הישר והטוב דמהכא נפקא לן לפנים משורת הדין וכן ביאוש ושינוי רשות אמרו בפרק הגוזל בתרא בירא שמים מחזיר לבעלים הראשונים ומשום הכי כשראו חכמי הדור לתקן שיחזיר לאחר יאוש אין זה מנהג גרוע ח"ו וכן כ' במרדכי פרק אלו מציאות ז"ל אמר ליה לפנים משורת הדין ואשכחנ' נמי בפרק הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוי כייפי להו להני כדאי' פרק האומנין גם אנן כייפינן למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני רב יוסף והודעת להם את הדרך כו' וכן פסק ראב"ן וראב"י דכייפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ"ל והיינו דאף על גב דבעלמא לא כייפי למיעבד לפנים משורת הדין הכא ראו הב"ד לתקן תקנה זו ואין זה מנהג גרוע כיון דיאות למיעבד לפנים משורת הדין ובפרט שהוא נמי דמ"ד. ותדע דהא כתב הרמ"א סעיף ה' דאם הוא עני ובעל אבידה עשיר א"צ להחזיר וכיון דכתב דהשתא דינא הכי משום דמ"ד א"כ למה נהדר פני דל דודאי עני ועשיר משפט אחד הן מצד דמ"ד או מצד הפקר ב"ד. ודוחק לו' דהרמ"א סעיף ה' מיירי היכא דליכא דמ"ד וליכא נמי הפקר ב"ד אלא כיון דעיקר הטעם אינו משום דמ"ד אלא משום דראוי נמי למיעבד לפנים משורת הדין להכי דיינין הכי בישראל ועשו כפי' לעשות הישר והטוב ולפנים משורת הדין אינו אלא למי שהיכולת בידו ומשום הכי אין העני מחויב להחזיר ודי לו לעני במשפט כתוב ועמ"ש בסי' שנ"ו סק"ד:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רנ״ט
א
הרואה אבידת ישראל חייב כו' "עד שנאמר השב תשיבם. כן הוא ג"כ לשון הטור ובפרישה כתבתי דנראה דהאי הרואה ל"ד קאמר דהא מסיק בטור והמחבר והוא מהגמ' דאם המתין ולא נטלה עד אחר יאוש ונטלה לעצמו אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם אלא הרואה והגביה ובאה לידו קאמר דעובר נמי משום השב תשיבם כו' ולשון דקרא נקט דשם בפ' כי תצא כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך כו' "עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם והקרא גופיה מתחיל בלא תראה משום דסמוך ליה והתעלמת דדרשי' לא תראה להתעלם ולאו דהעלמ' עובר משום שרואה ומעלים עינו ממנו מליטלה ולהשיב אבל אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידו וזה נרמז בקרא במה שכתוב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה ודרשו בגמרא בריש פ"ק דב"מ ומצאתה דאתא לידו משמע ע"ש. א"נ הטור ורבינו במ"ש שנאמר השב תשיבם רישא דקרא נקטו וכוונתו לסופו דכתב בו לא תוכל להתעלם דהוא אזהרה משעה שרואה וכמ"ש ודו"ק:
ב
כבר עבר על לא תוכל להתעלם לשון גמרא איסורא דעביד עביד ומאי דהדריה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ומפרשי שם התוס' דהיינו אם לא הדרא עד אחר יאוש דכבר עבר על לא תוכל להתעלם דאזהריה רחמנא שלא יעלים עיניו מלהחזירם לבעלים והרי העלים עיניו עד אחר שנתייאש ממנו ונעשה כהפקר דאפילו הכי אינו עובר אלאו דלא תגזול משום דניתק לעשה שנא' השב תשיב את הגזילה וממילא תו אינו עובר ג"כ על השב תשיבם אבל אם מחזירם קודם שנתייאש גם אלאו דלא תוכל להתעלם אינו עובר אע"ג דכוונתו היה מתחלה להחזיקו לעצמו וכן הוא בהדיא שם בתוס' דפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו) ובאשר"י שם דלא כע"ש שכתב דמיד שכוון לגוזלה עבר עליו ואי אפשר לתקנו ע"ש:
ג
בד"א במקום שהוא חייב כו'. "עד סוף הסימן כן הוא לשון הטור ויתבררו בסימני' שלפנינו ובפריש' כתבתי מראה מקום לכל אחד מהן ע"ש:
ד
ושתהא בענין שמוכח כו'. מיהו אע"פ שמוכח צ"ל במקום שראוי להסתפק בה שהיא אביד' דאל"כ שמא ייאש ממנ' בשעה שאבדה וכמ"ש בס"ג וע"ל סימן רס"ב:
ה
שלא נתייאשו הבעלים. הטעם שיחשב הבעל אולי ימצאנה ישראל ויחזירנה לי:
ו
במקום שרוב העוברי' שם ישראל בפריש' כתבתי דדוקא קאמר בזה דבעי שרוב העוברים שם יהיו ישראל דכיון דרובא עכו"ם אמרי' דנתייאש מסתמא אם לא ררוב העוברים שם ישראל ולא סגי במחצה על מחצה וכ"ש בסיפא כשמצאה בעיר שרובה ישראל דחייב להחזיר אם לא שרוב העוברים שם עכו"ם וגם שם בפרישה כתבתי טעם למה לא אמרינן בזה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והיינו רוב העיר דלא אמרינן כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצריכין לומר שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לו' שנתגלגלו לבא לשם מרוב בני העיר וק"ל:
ז
וכגון כו'. שידע מיד בנפילתו דק"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כיון דבאיסורא בא לידו דהמוצאו דהרי לא ידעו מנפילתו בשעה שבא לידו וכמ"ש בסימן רס"ב.
ח
דאם אבד ספרי' כו' דאין מדרך לקנותם אלא ישראל ואינו מייאש מהן דסבר שיכריז ישראל הקונה ואתן בהן סי' כ"כ מור"ם בהג"ה סימן רל"ו סס"ח:
ט
והקנקן מותר. ואפילו אם הוא דבר שלא הרגיש בעליה בנפילתה מיד לא אמרינן שמא דישראל הוא וה"ל יאוש שלא מדעת אלא תלינן אותו ברוב עכו"ם ובודאי של עכו"ם היה מ"ה הקנקן מותר:
י
ונתייאש ממנה פי' מסתמא מייאש ממנו כיון שרוב עכו"ם שם ומיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילת' וכמ"ש בסעיף שלפני זה:
יא
אם היא סתומה. פי' דאינו פתוחה דאז ליכא למיחש שמא נגע בו העכו"ם ואסרה בשתייה דאם פתחם עכו"ם לא הוה חזר לסתמם כשמוצאה בדרך אלא הוה מוליכ' לביתו או לפחות היה מניח' פתוחה והלך לו ול"ד למפקיד ביד עכו"ם דבעינן שיהא חותם בחותם בתוך חותם דהתם מרתת מהמפקיד שהפקידו בידו שיחזור ויראנה ויש לחוש שזייפה וחזר וסתמו וכמ"ש בי"ד סימן קי"ח ע"ש:
יב
לפנים משורת הדין. ואסמכו' אקרא דכתיב והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכדאיתא בגמ' שם דף ל' ע"ב דדרשו ואת המעשה אשר יעשון זו לפנים משורת הדין:
יג
ורוב טבחים ישראל. פי' רוב המוכרים לבני העיר אפי' לעכו"ם המה ישראל מ"ה מותר אפילו באכילה הן דאבדה עכו"ם הן דאבד' ישראל דודאי נתייאש ממנה כיון דרוב העיר עכו"ם ומשום חשש טריפה ליכא למיחש דמיירי בעיר שביום שנמצא בה טריפה מכריזין ומודיעין אותו לבני העיר וביותר נראה דמ"ה נקט המחבר בהמה או עוף דמיירי שמצא בשלימותו ואין לחוש לטריפתן שהרי בידו לבדקו וגם לשחיטה שאינה ראוי ליכא למיחש דרוב ישראל המצויים אצל שחיטה מומחים הם והרי גם כאן רוב טבחי ישראל וכמ"ש בי"ד סימן א' ומיירי ג"כ דנמצא בענין דליכא לאוסרה משום בשר שנתעלם מן העין והוא בא' משני עניינים או דבהמה או דעוף הנמצאים ניכרים הם שלא באו מעלמא אלא משל א' מבני העיר זאת והרי כאן הם רוב טבחי ישראל ומה"נ י"ל דנקט בהמה או עוף שהן בשלימותם והן ניכרים וידועים של מי הם או שראה המוצאו מרחוק שנפלה מיד אדם ואף שאינו יודע אם מישראל אם מעכו"ם הוה ובנמצא אפילו ביד עכו"ם והן במקום דרוב טבחי ישראל קי"ל דלא אסרינן משום בשר שנתעלם כדאיתא בגמ' וכתבתיהו בפרישה בי"ד סי' ס"ג דלא שייך לומר שנתחלף ובא ממקום אחר אלא כשמונח בקרן זויות ולא כשהוא ביד א' אפילו הוא עכו"ם ע"ש ובפרישה גם שם בסי' ס"ג כתב הטור בשם רשב"ם וכתב שם שכן הסכים הרא"ש דלא חיישינן לאיסור בשר שנתעלם מן העין אלא במקו' דאיכא ריעותא לפנינו כגון אם אבד הבשר ומצאו אח"כ או שנטלה העוף לפנינו והחזירו דכיון שנאבד או ניטל מנגד עינינו חיישינן שמא נתחלף מה שאין כן כשלא נאבד אלא נמצא ביד ישראל או עכו"ם או שראה א' שנפל מידם דליכא ריעותא לפנינו אלא אמרינן זה הנמצא בידו עתה הוא שהיה בידו מקדם ולקחה מטבחי ישראל:
יד
עוף חטף בשר. מיירי שחטף לפנינו בשר כשר אפילו העיר שחטף בה הוא רוב ישראל וחזר והפילה באותה העיר מות' להמוצאו דדרך העוף להוליכו למרחוק ונתייאש ממנו הבעל מיד בשעת חטיפתו:
טו
וזוטו של ים כו' פרש"י פ' אלו מציאות (דף נ"א ע"ב) מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו (נראה דכל שיוצא מחול הים ששם השם יתב' את גבולו להיות עומד בתוכו נקרא חוזר לאחוריו) י' פרסאות או ט"ו פרסאות פעמים ביום וחוטף מה שמוצא שם והולך זוט לשון גודל ושרוע בל' יוני כמ"ש הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי ואל זטוטי ושלוליתו של נהר דכשהוא גדול ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל) הנמצא:
טז
הרי הוא שלו אפי' בא לידו לפני יאוש דשם בגמרא יליף לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דמיתורא "דממנו דרשינן את שאבדה הימנו ומצויה אצל כל אדם הוא בכלל אבידה וחזרה יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואפילו אמר לא מייאשנה ואפילו מרדף אחר שטיפה בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם וה"ל כצווח על ביתו שנפל:
יז
חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא בסי' שנ"ו ס"ז כתב כה"ג דבגניבה נוהגין מדינא דמלכותא להחזיר אף לאחר יאוש ושינוי רשות:
יח
ואם יש מכשולות בנהר כו'. פי' עצים או אבנים הקבועים בנהר ומעכבים הדבר הנפל לשם מלהלך למרחוק:
יט
אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד כו'. "עד וסתמא הוה יאוש לפי הנוסחא "זה הנדפס בס"י דסתמא "הוי יאוש צריכין לפרש דה"ק ל"מ אם עמד שם ואינו רודף אחריו דהוה יאוש אלא אפילו סתמא דלא ידענא אם עמדו שם או רדפו אחריו או לא ג"כ הוה יאוש אבל קשה דדברי מור"ם נראין כסותרים זא"ז דברישא כתב אם הבעלים יכולין להציל והן רודפין כו' לא זכה המוציא דמשמע הא אם אינן יכולין להציל אפילו רודפין אחר האבידה מיד לא מהני והוי יאוש ודוחק לו' דברישא איירי ג"כ באינו יכול להציל מיד ומ"ה בעינן שירדפו והרדיפה מהני דא"כ ל"ל למור"ם בסיפא אריכות דברים ז"ל אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל כו' כיון דברישא גם כן מיירי מזה והל"ל בקיצור אבל עמדו שם ואינו רודף או סתמא הוי יאוש ועוד דהתוספ' כתבו בשמעתי' בפי' דבאינן יכולין להציל מיד אפילו רדפו הבעלים אחר האבידה לא מהני והוי יאוש וכתבתי לשונו בפרישה. וגם ק' מש"כ מור"ם בזה דמסתמא הוי יאוש ובטור כ' דמסתמא לא הוי יאוש ע"ש ודוחק לומר דהטור מדבר מסתמא אחרינא שכ' ז"ל אם סתמא הוא שלא ידענא אם נתייאשו או לא לא הוי יאוש ומור"ם איירי כאן מסתמא שלא ידענו אם רדפו או לא דהיא היא גם ק' למה השמיט מור"ם דברי הטור בזה וגם בשאר דינים שכתב בזה ולקח שיטה לנפשו ע"כ נראה לפרש דמ"ש והוא עומד ואינו רודף כו' דהאי וי"ו דוהוא הוה וי"ו החולקת וה"ל כאלו כתב או שעומד שם ותרתי מילי נינהו וה"ק אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד או שהוא דבר שיכול להציל מיד והוא עומד שם ואינו רודף אחריו ודאי מייאש ואח"כ צריך להגיה תיבת לא כצ"ל ובסתמא לא הוי יאוש ור"ל סתמא שלא ידענו אם היה שם וכל' הטור וכן מצאתי בהגהת מור"ם בכתיבת ידו בהדיא כתוב שם האי תיבת לא והשמטה בדפוסהיה והשתא עולין דבר מור"ם יפה דהויין כהטור הבנויין ומיוסדים על דברי התו' כמ"ש בפרישה ע"ש ודוק ולא כע"ש דהעתיק ל' מור"ם ולא שם לבו לאחד מהדברים שכתבתי:
כ
נהר שעושין בו סכר כו' פי' סתימה שעושין כעין מחיצה במים להפסיק בין מים היורדים מלמעלה למטה כדי שיהיו הדגים נצודים ועומדים שם שלא יעברו משם והלאה וממילא ג"כ מי שאבד דבר במים היורדים נפסק שטיפת האבידה ועומדת שם וקאמר שאם רוב ישראל רגילים לעסוק באותו מחיצת הפסק אע"ג שרוב עכו"ם מצויים סביבות המים מ"מ ישראל שנפל ממנו דבר אינו מיאש נפשו שסובר פועלים ישראלים המצוים שם ימצאו אותן ויכריזו ואתן בו סי' ומסיק וקאמר וכן מקום ששומרים כו' ור"ל וכן "איפכא דאף במקום שרוב ישראל מצויים שם מ"מ אם השומרים עכו"ם ועומדים שם בקביעות הם ודאי שימצאו האבידה על הרוב מ"ה מתייאשים הישראלים שנפלו מהן האבידה והוא של מוצאו ואינו חייב להכריז ויש גורסין כאן תיבת "וכל במקום "וכן ויותר נראה כמ"ש דשם בנ"י לא כ' ל' "וכל:
כא
אבידת קרקע כו'. בגמ' ילפינן לה מדכתב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכתבו הטור לקמן בסי' רס"ו ע"ש:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רנ״ט
א
כבר עבר על לא תוכל עיין ש"ך ס"ק א' שהעלה דהעיקר כהרמב"ן ותורף דברי הרמב"ן דאע"ג דיאוש לא קנה בגזל משום דבאיסורא אתי לידיה ואפילו למ"ד יאוש קונה מ"מ דמים בעי לשלומי היינו דוקא בגזל מיד הבעלים אבל גזל אבידה לפני ייאוש ונתייאש קנה ביאוש ואפילו דמים א"צ לשלם דבגזל דאבידה ייאוש קני דדוקא בגזל מרשות הבעלים לא מהני יאוש אבל נטלה ע"מ להחזירה כיון דנעשה שומר של הבעלים הרי ידו כיד הבעלים ולא נפיק מרשותי' דבעל האבידה ולא מהני יאוש באבידה רק היכא דנפיק מרשותי' עיין ברמב"ן ומוכח מדבריו דאם נאבד דבר ומונח בבית אע"ג דשמעי' דייאש לא נקנה ביאוש כיון שלא יצא מרשותו. אמנם מדברי התוספות בב"מ דף ך"ו בד"ה ליזיל בתר בתרא וז"ל ואין מתייאש ממנו כיון דאין נכרים אתו וכו' משמע דאם שמענו דאייאש דמהני ייאוש וכן בקצה"ח הקשה ע"ז מתאנה הנוטה לדרך וממצא בבה"כ אף דבחצר השותפין הוא כמבואר בנדרים דף מ"ו ומנתייאשתי מפ' עבדי דמוכח דאפילו הוא ברשותו מהני ייאוש ולפע"ד נראה דכמו הגזילה מיקרי אינו ברשותו כמו כן אבידה אמנם דוקא כשהוא מונח במקום שאינו משתמר דהוי כהפקר לכל עובר ושב מיקרי האבידה שכבר יצא מרשותו ומהני ביה ייאוש אבל כשהוא במקום המשתמר מיקרי ברשותו ולא מהני ביה היאוש דלא רבתא רחמנא יאוש רק גבי אבידה וזה לאו שמה אבידה כמבואר בסי' ר"ס דכשמונח במקום המשתמר לאו שמה אבידה מש"ה כתב הרמב"ן באבידה כשנטל' ע"מ להחזירה כיון דהוא שומר של הבעלים לא מהני ייאוש והוא מה"ט דכיון דמונח במקום המשתמר של הבעלים הרי לא יצא מרשותו ולפ"ז כשמונח האבידה במקום המשתמר הוי כחצירו ולא גרע משלוחו והוי כאילו שלוחו משמר' ולאו שמה אבידה ולא מהני ייאוש ולפ"ז לא קשה כלל דממה שהקשה מעבד דמהני ביה ייאוש אף דיד עבד כיד רבו והרי הוא ברשותו מ"מ כיון דהעבד גזל את עצמו וברח הוי כאילו הוא ביד גזלן אחר ומיקרי אינו ברשותו. ולפ"ז אין ראיה ג"כ מדברי התוספות דף כ"ז הנ"ל דשם ג"כ דאבידה בחצר שאינו משתמרת דלא מיבעיא בג' נכרים ודאי דמיקרי אינו משתמר אלא אפי' בג' ישראלים מכל מקום מיקרי אינה משתמרת ע"ש: גם מה שהקשה בקצה"ח מהא דיאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סי' דממ"נ במאי מיירי אי בנטלה ע"מ לגזלה הא מהני ביה ייאוש להרמב"ן ואי בנטלה ע"מ להחזירה לבעלים הא אפילו באייאש מעיקרא הוא של הבעלים כמו במגביה מציא' לחבירו וכו' ע"ש ולא ק"מ דמיירי שנטל' שלא ע"מ לגזלה והיה בדעתו שאם יתוודע לו שכבר נתייאשו הבעלים יהיה שלו כדין ובאם שיתוודע לו שעדיין לא נתייאשו הבעלים יחזירנה להבעלים כדין ופשוט ומה שתירץ הוא דלא הוי כמגביה מציאה כיון שלא נתכוין רק להחזירה לבעלים בתורת החזרה ולא בתורת זכייה ע"ש אין בו שום סברא דסוף סוף הגביה בשביל הבעלים ומיד קנאו הבעלים בהגבהה שלו (ובסמ"ע ס"ק א' יש שם ט"ס וכצ"ל לא תוכל להתעלם והוא אזהרה משעה שרואה ותיבת דאתי לידיה הוא ט"ס וצ"ל שרואה) (וגם בסמ"ע ס"ק ט"ז יש ט"ס וכצ"ל ואפילו בא לידו וט"ס ליד הבעלים:
ב
ושתהיה בענין שמוכח עפר"י שפי' דבמקום שראוי להסתפק הוא לאפוקי אחורי הגדר ובענין שמוכח היינו כליו הפוכין המבואר בסי' רס"א ולפ"ז מ"ש הסמ"ע ס"ק ז' הוא ט"ס וכצ"ל מיהו אע"פ שמוכח צ"ל במקום שהוא חייב לחשיב לאפוקי כשמצא במקום שאין חייב להשיב משם כגון ברוב נכרים דסעיף ג':
ג
אבל אם הוא דבר שאין יכול להציל עסמ"ע ס"ק י"ט דהוי"ו של והוא עומד הוא וי"ו המחלקת ע"ש מוכח מדבריו דבא"י להציל אפילו מרדף לא מהני דהוי כזוטו של ים והוא על פי דרך הב' שכתב הפרישה בדברי הטור ע"ש ומלבד שהוא דחוק נראה ג"כ שא"א לומר כן דא"כ צ"ל הא שכתב הרמ"א ברישא או שאינו שם כוונתו ע"כ שא"י כלל מהשטיפה דאי יודע וודאי מיאש דהא אין בו סי' והעיקר חסר ועוד קשה מ"ש בסיפא וסתמא לא הוי יאוש נצטרך לומר דלא קאי אלא אמ"ש הרמ"א והוא עומד ואינו מרדף דמיירי ביכול להציל דבא"י להציל אפילו רודפין לא מהני וביכול להציל וא"י כבר כ' ברישא וגם פירושו שפי' בפרישה דברי הטור הוא תמוה דלפ"ז צריך להחליף השורות בטור ועוד דלפ"ז דא"י להציל הוי כזוטו של ים ובזה אפי' יש בו סי' ל"מ ובטור כתב הטעם משום דלא ידעו אנשי המקום שהוא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו כו' משמע דביש בו סי' מחזירין וכל דברי הטור מגומגמין לפי פירושו לפענ"ד נראה פי' מרווח בטור דז"ל הטור אם הבעלים מרדפין אז הוי הוכחה שהן שלהם ומחזירין להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים שם הבעלים ורואין ששטף היו יכולין להציל מיד נמצא שודאי לא נתייאשו או אפילו אינן שם כששטף ובא אחר והצילו לא זכה אפילו נתייאשו אח"כ כיון שלא היה ראוי להתייאש ואם הוא בענין שאם היו הבעלים שם לא היו הבעלים יכולין להציל מיד במקום ששטף אלא עד שילך למרחוק ושם לא יועיל מה שיוכל להציל כי בטרם הגיע שמה שמא תבוא הקורה שמה ולא ידעו אנשי המקום ההוא שהוא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו וראו שיתייאשו אז אם עמדו שם כששטף ונתייאש שלא רדפו אחריו הוי יאוש ואם סתמא שלא ידענו אם נתייאשו לא הוי יאוש עכ"ל הטור והנה ע"כ א"א לו' דהא שכ' אם מרדפין דהיינו שיש עדים שרדף אחריהן בשעת שטיפה ואז דוקא הוי הוכחה שהוא שלהן דא"כ אין חילוק בין מקום קרוב או רחוק כיון דמביא עדים על הרדיפה ועוד דבזה שכתב הטור ז"ל ולא ידעו אנשי המקום רחוק שהוא שלו בשביל רדיפתו אחריו הוא תמוה דמה"ת לא ידעו אנשי המקום רחוק שהוא שלו בשביל הרדיפה ואנשי מקום קרוב ידעו ועוד דלפ"ז לא א"ש מ"ש למעלה אפילו אינו שם כששטף כו' הא אם אינו שם אין לו עידי רדיפה ושוב ליכא הוכחה שהוא שלהם וע"כ נצטרך לומר דמיירי בעידי טביעת עין ולא קאי על מה שכתב הטור למעלה דמחזירין להם ע"י רדיפה והוא דחוק לכן נראה דא"צ להביא עידי רדיפה שראו שרדפו תיכף בשעה ששטף רק במה שרואין שמרדפין אחריהם אפי' אחר שהגיע ליד האחר נאמנין לומר שהוא שלהן וכעין הא דבבא קמא דף קי"ד גבי נחיל של דבורים דקאמר נמי התם שהבעלים מרדפין אחריהם ופי' רש"י שהיו מרדפין קודם דיבור הקטן דרגלים לדבר כו' וכן הוא בהדיא בשיטה מקובצת וז"ל וא"ת מה יועיל רידוף כיון שאין בהן סי' וי"ל דמיירי בסמוך למקום הבעלים שאין מרוחקין כ"כ דשם בעלים עליהן ואומרין העולם קורות פלו' הן וא"כ אם ירדוף אחריהם ויגיעם סמוך למקומן יכול להצילם אבל אם יתרחקו לא יוכל להציל דלא ימצא מכירים ואין לו סי' שיתן להם כו' ע"ש והן הן ממש דברי הטור ומ"ש דהעולם אומרין קורות פ' הם אין כוונתו על טביעת עין דזה עדות גמורה הוא רק כוונתו שכל העולם אומרין כן מפי האומר כיון שנמצאו סמוך למקום שטיפתו וידוע הוא שנשטפו קורות של פלו' בסמוך לזה המקום ושל אחר א"י אמרינן ודאי של זה הוא דאם נשטף ג"כ של אחר במקום סמוך כזה היה לו קול דשטיפה קול יש לו כמ"ש רש"י שם ויהיה הטעם איך שיהיה עכ"פ ראינו שכתב בהדיא דבמקום קרוב מחזירין במרדפין ובמקום רחוק אין מחזירין והיינו שהיה מרדפין אחר שהגיע ליד אחר ובזה א"ש דברי הטור כלי שום ט"ס רק אחד (אז במקום או) דמתחילה כתב דאם הבעלים מרדפין והיינו אפילו אחר שהגיע ליד האחר הוי הוכחה שהוא שלהן ומחזירין להם ואח"כ כתב והוא שיהיה בענין כו' פי' דנהי דאיכא הוכחה מהא דמרדפין שהוא שלהן מ"מ א"צ להחזיר כשידעו שנתייאשו ולכך הוצרך שיהיה בענין שהבעלים היו יכולין להציל אם היו עומדין שם ואז בוודאי לא נתייאשו אפילו היו שם ולא רדפו כיון דעל כרחך דאיכא עקולי ופשורי שוודאי יגיע לאיזה ישראל שבמקום קרוב ואז ע"כ יחזירו לו על סמך הרדיפה שאח"כ ולכך הוא צריך למהר ולרדוף והוי כדבר שיש בו סי' וכתב עוד הטור או אפילו אינו שם כששטף ובא אחר והציל כו' כלומר ואם לא היו שם אף שידע מהשטיפה ג"כ לא הוי יאוש דאם ידע מסתמא לא נתייאש כיון שיש לו מצילין במקום קרוב ויחזירו לו אפי' על סמך רדיפה שאח"כ ואם לא ידעו כלל מהשטיפה אפילו נתיאשו בפי' אחר שהגיע לידו לא מהני דהוי יאוש שלא מדעת ואח"כ כתב דאם הוא בענין שאין יכול להציל עד אחר שיגיע למקום רחוק שאז אין מחזירין על סמך הרדיפה שאחר כך ע"ז כתב הטור דבזה יש חילוק דאם עמד שם ולא רדף ודאי נתייאש ואם רדף לא הוי ייאוש דאף שאם יגיע למקום אחר ביד אחר שוב לא יחזירו לו מכל מקום כשרודף חושב שיתפוס אותו קודם שיגיע ליד אחר ואינו מתייאש ועוד דהא כתבו התוספות בב"ק דף קי"ד דאפילו אי סתם גניבה ייאוש בעלים מ"מ כשמרדף לא הוי יאוש אלמא דאפי' במקום דסתמא הוי יאוש מ"מ כשרדף לא הוי יאוש וה"נ דכוותיה וכן מוכח ברא"ש דכ"ז גבי במקום שרבים מצויין שם ולכך כ' הטור דלא הוי יאוש עד שעמדו שם ולא רדפו (ותיבת או שעמד צ"ל או אם עמד) וע"ז כ' וסתמא לא הוי יאוש וכוונתו שאם א"י אם עמדו בשעת שטיפה שאז לא נתייאשו וצריך להחזיר כשמביא עדים שמכירי' העצים שרדפו הבעלים אחריהם ואמרו בשעת הרדיפה שהיא שלהן קודם שהגיע ליד אחר וזה עדות גמורה היא ומהני כמו עדות טביעת עין דבכל אבידה כל אדם נאמן לומר שהוא שלו קודם שהגיע ליד אחר וכשבא אחר ואכלו חייב לשלם לזה שאמר מקודם שהוא שלו וראיה לזה מהאי ארבא דהאי אומר דידי הוא והאי אמר דידי דקאמר התם דאם בא אחר וחטפו חייב לשלם לכל אחד ואחד אף שאין לשום אחד מהן עדים ואמאי יתחייב לשלם דלמא לאו דידהו נינהו אלא ע"כ דקודם שהגיע ליד אחר כל אדם נאמן וממילא ליכא שום ספק רק בין שניהם משא"כ אם כבר הגיע ליד אדם שוב אין שום אדם נאמן רק בסי' ואף שמחזירין ג"כ על רדיפה זו מ"מ כיון שברדיפה זו צריך עדים שיכירו בט"ע דאלו העדים שרדף אחריהן מש"ה כשלא רדף תיכף הוי ייאוש דהא א"צ המוצ' להראותו לפני עדים שיכירוהו כמ"ש התוספות בב"מ דף ך"ז בד"ה מה שמלה דמטעם זה הוי יאוש בדליכא סי' ע"ש משא"כ במרדפין דריש' דא"צ ט"ע וברידוף לבד סגי ליכא יאוש כשאינו מרדף תו בשעת שטיפה שסומך עצמו שיחזירו לו על סמך הרדיפה שירדוף אח"כ כיון שע"כ יגיע למקום קרוב ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרמ"א שכתב דאם הוא דבר שא"ב סי' אם הבעלים יכולים להציל (פי' מיד קודם שיגיע למקום רחוק דהיינו שיש עקולי שאפילו אם יגיע ליד אחר מחזירו לו על סמך הרדיפה שאח"כ דאז בוודאי ליכא ייאוש כמ"ש הטור ומ"ש והן רודפין היינו שרודפין אחר שהגיע ליד אחר ומ"ש או שאינו שם פי' דאף שידעו משטיפה ולא רדפו וממילא לא היו יכולין להציל מ"מ כיון שע"כ יצילו במקום קרוב ויחזירו להם על סמך הרדיפה שאח"כ וכדבר שא"ב סי' דמי) והוא עומד ואינו רודף אז הוי יאוש ומ"ש וסתמא לא הוי ייאוש (פי' דשמא לא ידע מהשטיפה והוי יאוש שלא מדעת כנ"ל ברור): ולפ"ז אפשר ליישב קושית התוספות בב"מ דף ק"ב בד"ה ה"ה שלו שהקשה על פי' רש"י שגרס מפני שנתייאשו הבעלים דא"כ למה ליה להמקשן להקשות מסיפא דמרדפין מרישא גופה היה לו להקשות ולפ"ז מיושב דלהס"ד היה סובר דמיירי בא"י להציל דהיינו שאין בו סי' איכא יאוש כיון דאית ליה קלא ולא ידע מתייאש והא סתמא דלא הי' קול הוי ייאוש ש"מ ולא הוי יאוש ובסיפא קתני דאם הן מרדפין לא הוי ייאוש וקמ"ל דאף שא"י להציל כל שמרדף לא הוי ייאוש ומשני ביכול להציל והבין המקשן דמיירי ביש בו סי' ומ"מ א"ש ברישא דטעמא דיאוש הוא כיון שיכול להציל בקל ולא רדף הוי יאוש ומסתמא לא הוי ייאוש דאפילו רבא מודה ביאוש ש"מ ביש בו סי' ולכן מקשה מסיפא דקתני מרדפין דאפי' אין מרדפין דהיינו סתמ' נמי דביש בו סי' מהני רדיפה ומשני שכוונתו ביכול להציל ע"י הדחק דהיינו במקום רחוק וכשירדוף יכול להציל במקום קרוב ולכך כשעמד ולא רדף הוי יאוש ולא קשה דליתני סתמא די"ל דקמ"ל דאם היה הבעלים מרדפין והשיגו במקום קרוב דאף שאין בו סי' מהני הרדיפה במקום סי':
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רנ״ט
א
מיד בנפילתו. עבה"ט ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
ב
להחזיר לישראל. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' י"ב ס"ב סק"ו בשם התומים ותשובת שבו"י דהך כופין היינו בדברים ע"ש:
ג
טוב וישר להחזיר. ע' בתשובת בית אפרים חח"מ סי' נ"ח במי שנלקח מאתו סחורה מחמת העברת המכס וקדם אחר וקנה (מבעל המכס) בזול ורוצה לזכות לעצמו. וכתב אין ספק דאם זה שהסחורה שלו היה מחזר לקנותה שחייב להחזיר דאף אם היה של בעל המכס ממש הא קיי"ל עני המהפך בחררה כו' ולדעת ר"ת צריך להחזיר כו' (עמ"ש בסי' רל"ז ס"ק ב) ובנ"ד נרא' דאפילו לא ידע שהיה זה מחזר לקנותה מ"מ כיון שרגילו' הוא שבעל הסחורה מחזר עליו לפדותה כאילו ידע דמי ומ"ש בש"ע סי' רל"ז דקונה בזול הוי כמו מציאה דלפי סברא ראשונ' אין דנין בה דין עני כו' הרי הש"ך שם בשם הרמב"ן חולק ועוד דבנ"ד כ"ע מודים דהתם טעמא דדמי למציאה דהכל מחזרים אחריה ואין לזה התייחסות לחפץ זה יותר מאחר משא"כ הכא דודאי זה ראוי לו שיחזור אחריה יותר מאחרים ולכן גם הא דמחלקינן התם בין נגמר הפסיקה ביניהם אין לחלק כאן דהתם כל שלא נגמר הפסיקה ידי שניהם שוים בה משא"כ כאן. ואמנם (בלא"ה) נראה שאפילו אם נרצה לחלק ביניהם מטעמא דקנין בזול הוי כמציאה או מטעם שלא נגמר הפסיקה מ"מ בנ"ד (שהוא סחורה שלו) אע"ג דודאי נתיאש ממנה מ"מ לא עדיף ממציל מזוטו של ים כו' בסי' רנ"ט ס"ז דכתב הרמ"א דטוב וישר להחזיר כמ"ש בסעיף ה' ושם בש"ך מבואר דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר והוא מצד תקנת ב"ד ומנהג המדינה ובנ"ד נרא' דאין לחלק בין עני לעשיר כו' וגם בסי' שנ"ו ובסי' שס"ח בהגה כתב דנהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש וש"ר כו' והך תקנה שייך גם בזה ואין לחלק דדוקא היכא שגנב וגזל דבאיסורא אתי לידיה משא"כ בזה שעבר על דת המלך ובדין נלקח ממנו ובכה"ג לא תקנו הא ליתא דפשוט שלא עלה ע"ד המלך רק שיובא לגנזי המלך אבל מה שזה (בעל המכס) לקח והטמין לעצמו לא נכלל בכלל הזה ואין לדון בו רק מדין יאוש לבד וא"כ חייב להחזיר מחמת תקנת הדור כמבואר בסי' רנ"ט הנ"ל דכייפינן להחזיר כו' וגם כי מנהג הכשרים אף כשמוכרים בבית המכס ע"פ הכרזה אם ידוע מי הם הבעלים הקונים קונים לשם מי שהוא ומחזירים לו כו' ומ"מ אם זה רוצה שכר טרחתו יש לב"ד לשום לפי הענין ולתת לו ע' בסי' רס"ד ס"ה בהגה ובש"ך שם וגם בעט"צ שם כו' ע"כ בנ"ד מוטל על הקונה לעשות כן מרצונו לקיים ועשית הישר והטוב ואם אינו רוצה דיינינן ליה מצד התקנה עכ"ד. ושם בסי' נ"ט האריך עוד בזה בענין שבעל הסחורה רצה שיקבל זה בחרם כמה נתן ומסיק וכתב לדינא נלע"ד שהכל לפי ראות עיני הב"ד שאם אומד דעתם שרגילות הוא ליתן סך כזה ואין לחשדו שהוא מרבה על המכר וזה תואנה מבקש באמרו איני מאמינך רשאים לבצע השורה ולהאמין לו על הן צדק שלו ויכולין לוותר הקב"ח לנוכח ומ"מ אם ירצה להחרים סתם בב"ד שלא בפניו על מי שרוצה לקחת ממנו בחנם או אחר שיתן יחרים אמאן דגזליה ולא מהדר אינו יכול למחות בידו כדאית' בסי' ע"א ס"ו שאפי' נאמנות בפירוש לא מהני על זה אך אם יש כאן מקום חשד מחמת הוראת היתר וכיוצא יש לפסוק שיקבל בחרם ואין לו להתרעם על זה אחרי שמקיים ועשית הישר והטוב יקיים ג"כ והייתם נקיים כו' ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רנ״ט
א
[שו"ע] הרואה אבידה. נ"ב כתב הר"ן והרשב"א והרא"ש בפסקי נדרים דף מ"א ע"ב דמצוה לרופא לרפאות בהמת חבירו ואין לך השבה גדולה מזו. והרא"ש בפירושיו שם ובתשו' שם לא כ"כ:
ב
[סמ"ע אות י] ומיהו צריך. נ"ב לענ"ד יש לדון בזה טובא לפי"מ דמבואר היסוד בהרמב"ן במלחמות בסוגי' דראה סלע לפני יאוש בדף כ"ו ע"ב דהא דלא מהני יאוש באבידה אחר שבא לידו כיון דהוא שומר אבידה ובפקדון אצלו עדיין ביד בעלים. והוי כמונח בחצר הבעלים דלא מהני יאוש. אבל בהגביה ע"מ לגוזלו כיון דמחזיקו /דאין מחזיקו/ בשביל הבעלי' באמת מהני היאוש שלאח"כ עיי"ש. א"כ י"ל דהכא כיון דאיכא רוב נכרים והמוצא זוכה בו בהיתר דתולה בנכרי' ומחזיקו לעצמו ואין עליו שם שומר בזה מהני היאוש שלאח"כ בעוד שלא נודע להמוצא שהיא של ישראל וצ"ע לדינא:
ג
[ש"ך אות ג] להחזיר. נ"ב עיין לעיל סי' י"ב ובב"ח שם ובתשו' צ"צ סי' פ"ט:
ד
[שו"ע] עוף הנמצא שם. נ"ב עיין ש"ך יו"ד סי' א ס"ק י"ח:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רנ״ט:א׳
א
כבר עבר על לא תוכל להתעלם כו' והרמב"ם פי"א מה' מלוה דין ו' והסמ"ג לאוין קנ"ט כתבו ואע"פ שהחזיר' לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורי' וכן העלה הרמב"ן בס' המלחמות פ' אלו מציאות דאע"פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון הלכות גדולות והרי"ף ונוסח' ש"ס דילן ע"ש:
רנ״ט:ב׳
א
רוב העיר עכו"ם כו' עמש"ל סי' ר"ס ס"ג:
רנ״ט:ג׳
א
אינו חייב להחזיר כו' מרדכי פ' אלו מציאות בשם ראבי' וז"ל אגודה פ' אלו מציאות וכן אנו נוהגים להחזיר וכ"פ ראבי"ה וראב"ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר עכ"ל וכ"מ בראב"ן דצ"ג ע"ג ע"ש:
רנ״ט:ד׳
א
ואם הוא דבר שאין בו סימן כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' רכ"א:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רנ״ט
א
(ס"א הרואה אבידת כו') מ"ש הסמ"ע דרואה והגביה קאמר אשתמיטתיה דברי הנ"י בזה בפשט דכהן והוא בבית הקברות וז"ל דמיד שרואה עובר על ל"ת ועשה וכי אמרי' בהמתין לה כו' לפי שהמתין ולא הכירה באבידתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה דודאי הרואה אבידה ולא נטלה מיד כיון ששמר אותה לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והולך לו וכשנתייאשו הבעלים ממנה נתבטלה עשה זו ולא מחמת המוצא כו' וכך הם דברי הרמב"ם שכ' הרואה אבידת ישראל כו' עכ"ל:
ב
(ומשום לא תגזול) פירש"י לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית לא תוכל להתעלם אינו אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל:
ג
(ס"ג שרוב העוברים שם עכו"ם) מ"ש הסמ"ע ס"ק ג' בזה לא ידענא מה תיקן בזה דהא איתא בפ' לא יחפור דף ך"ד הנהו זיקא דחמרא דאשתכרין בי קופאי שרינהו רבא ופרש"י טמונים בין גפנים שבכרם והיא של ישראל ופרכינן לימא לא סבר להא דר' חנינא דאמר לעיל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ופירש"י כאן ישראלים מצויים יותר מעכו"ם ולא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ"ל ש"מ דלמאי דקי"ל דאזלינן בתר רובא אזלינן כאן בתר רוב העולם ולא בתר רוב ישראל המצויים כאן בכרם א"כ היינו ממש כי הכא ואמאי חייב כאן להכריז נתלה המציאה ברוב העיר עכו"ם ונ"ל דשאני הכא כיון שאפשר להתברר ע"י ההכרזה דהאבידה של ישראל עבדינן כן ולא מהני כאן שום רוב אלא לענין יאוש בעלים דבמקום רוב עכו"ם הוי האבידה של מוצאו דאפי' נפל מישראל מייאש לה אבל במקום דלא הוי יאוש צריך להכריז אפי' אם הרוב עכו"ם ומיעוט ישראל דלא מהני לזה רוב כלל כיון דאפשר בהכרזה וכהאי סברא אשכחן בתוס' פ' לא יחפור דף כ"ג ע"ב ד"ה חוץ לנ' כו':
ד
(ס"ו עוף חטף כו') כתב הסמ"ע סק"ז אפילו חוזר והפיל באותה העיר כו' ק"ל למה כתבו רבינו והמחבר והוליכו למקום אחר דהא אפי' חזר והשליכו כאן הוה יאוש מיד בשעת החטיפה וי"ל דמ"מ אם חוזר ונפל במקום הזה או סמיך לא מייאש דרגילות הוא בשעת החטיפה לפעמים נופל הדבר החטוף מפיו מחמת שלא החזיקו בפיו היטב ע"כ לא מייאש כל זמן שהעוף סמוך למקום החטיפה וברמב"ם כתב השליחו לחצר אחרת:
ה
(ס"ז ואם הוא דבר כו') תחלה נבאר דברי רבינו כי יש כאן מקום עיון רב במ"ש אם היו הבעלים מרדפין כו' וע"ז כתב והוא שיהיה בענין שאם עומדים כו' דמשמע שמיירי באמת אין עומדין שם ותו צ"ע במה שכתב על חלוקה הב' דאין יכול להציל במקום השטיפה אם עמדו שם כו' הא אפי' רדפו הוה יאוש כיון דא"א להציל ונ"ל דרבינו קאי בזה על נהר שיש בו מכשולות שזכר בסמוך דאם יש באבידה סי' לא מיקרי יאוש מסתמא ואמר ע"ז דלענין דבר שאין בו סי' לא מהני המכשולות אלא בענין שיהיה יכול להציל ע"י איזה פעולות תיכף במקום השטיפה ונזה הוה דינא דכ"ז שהוא עוסק באותן הפעולות ורודף להתעסק להציל אף אם קדם אחר והציל לא זכה דאנן סהדי דלא מייאש מחמת אותו שיקדים עצמו להציל וזה לא יוכל ליתן סי' דהיא סומך שיעידו עדים על חטיפתו ועסקיו להציל תיכף שנשטף אין לך סי' גדול מזה ומש"ר אי אפי' אינם שם כו' קמל"ן חלוקה הב' דכיון דאפשר להציל רק שלא ידעו הבעלים מזה דהוא יאוש שלא מדעת ולא מהני קדימת האחר ועל ב' חלוקות שזכר כבר כ' אח"כ ובא אחר והצילו דלא זכה וקאמר אח"כ אבל אם לא יוכל להציל תיכף אלא ע"י המכשולות זה לא מהני מידי דאף אם יש עדים שהקורות היו שלו מ"מ אמרי' שנתייאש מהם כיון שא"א להציל דההיא הצלה שע"י המכשולות לא מהני ליה רדיפתו כיון דהוא רחוק מכאן קרוב הדבר שיקדמנו הקורה לשם וזה אין בו סימן בודאי מייאש מינ' וה"ג אלא עד שילך למרחוק שם לא יועיל כו' ול"ג ושם בוא"ו וכוונת רבינו בבבא זו לפירושו דמ"ש שמועיל לו מה שיוכל להציל היינו דוקא מיד ע"י רדיפתו ועסקיו אבל לא מהני ההצל' שע"י המכשולת מטעם שזכרנו ואמר אח"כ על אותו הצלם דמהני דהיינו מיד אם עמד שם כששטף ונתייאש כו' הרי אנו רואין דלא ניחא ליה בההיא הצלה וא"כ סמך על המכשולות ודאי הוי יאוש ונרא' להוסיף כאן ו' א' ולגרוס ואם עמדו כו' ומש"ר אח"כ ואם סתמא הוא כו' לכאורה פירושי דלא היו שם הבעלים וכעין שפירש בתוספות שהביא ב"י אבל א"א לומר כן דזה כבר זכרו רבינו כמ"ש או אפי' אינו שם אלא נראה דה"ק ואם סתמא שלא נודע אם היה באופן שנתייאשו דהיינו שלא היה אפשר להציל או היה אפשר להציל מסתמא לא הוה יאוש אך מדברי רמ"א נראה שהיה מפרש מש"ר אם עמדו שם כו' אמ"ש שלא הי' יכול להציל והוא דבר תמוה כיון שאינו יכול להציל אפי' רדפו הוה יאוש ובסמ"ע תיקן זה וכתב דמ"ש רמ"א והוא עומד ר"ל או שהוא עומד ביכול להציל ומה יעשה בדברי רבינו שכתב אם עמד שם שא"א לפרש כן גם מ"ש רמ"א וסתמא הוי יאוש הוא תמוה דבד"ר כתב לא הוי יאוש ובסמ"ע כתב שצ"ל גם בדברי רמ"א לא הוי יאוש ושכן ראה בכתיבת יד של רמ"א ומ"מ דרכו של רמ"א בדברי רבינו נסתר ממני והנלע"ד כתבתי:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
רנ״ט
א
סעיף א' המתן עד לאחר ייע"ש. נ"ב ע' לעיל בסי' קצ"ח שהוכחנו דגם אם לא בא לידו עד לאחר יאוש אם הוא באופן שלא מצי זכה בו תיכף ומיד אז לא מצי זכה בי' אח"כ כיון דהוי כמו באיסורא אתיא לידו כיון דלא מצי זכה בו תיכף שוב הוי כבאיסורא אתי' לידי' עיי"ש. מיהו זה דוקא לדברי הש"מ והג"א שם אבל לפימ"ש הרא"ש והתוס' שאר תירוצים בזה יש לומר דס"ל דקנה כה"ג אח"כ. או אפשר דנהי דאינו בזאח"ז מ"מ בב"א מצי קנה דס"ל דלא קיי"ל כרבה דכל שאינו בזא"ז. וכמ"ש הפ"י בקידושין ד"נ עייש"ה. ולכך ס"ל דחצרו וקנייתו באים כאחד. ולכך תרצו בענין אחר וזה פשוט: שם בס"א. נ"ב הנה גרסינן בש"ס פ"ב דב"ב אר"ח רוב וקרוב הולכין אחרי הרוב. ופריך מוהי' העיר הקרובה וכו' ומשני בליכא ועיי"ש בתוס' אפילו בקורבא דמוכח מיירי עיי"ש. וקשה לי מ"ט לא פריך ממשנה דמכשירין פ"ב משנה ג' ב' ברכות אחת טהורה ואחת טמאה המזיע קרוב לטמאה טמא. לטהורה טהורה. ומ"ט לא נלך בתר רובא אם המים שבשני' נפישא ואין לתרץ התם נמי בליכא דהרי אח"כ במשנה בגסטריות וכדומה מחלק שם בין רוב או לא. וכן במשנה וי"ו זיין שם מחלק הכל בין אם יש שם רוב או לא. והו"ל לחלק ג"כ כן. ובע"כ דזה מיירי אפילו אם איכא רוב נמי קרוב לזה טמא ולזה טהור ולו יהא דמוכח יותר דהזיעה הוי מן הקרוב אכתי קורבא דמוכח מוכח דקרוב עדיף ואין לומר כיון דהוי דשיל"מ דאפשר בטבילה ואזלינן לחומרא בתר קרוב דתינח לחומרא אבל לקולא אם הוי קרוב לטהור למה לא נלך בתר רוב לחומרא וצ"ע:
ב
סעי' ז' אעפ"י שהבעל עומד וצווח נ"ב עיין בחבורי לאו"ח משנת תר"ג בהלכות פסח סי' תמ"ח שם הארכתי בזה ועיין מ"ש חידוש דין היוצא מזה ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5